פרק א' –קולות מראקש-אליאס קנטי-ביקור במלאח

קולות מראקש

ביקור במלאח

בבוקר השלישי, כשנשארתי לבדי, מצאתי את הדרך אל המלאח. הגעתי לצומת רחובות שיהודים רבים עמדו בו. התנועה זרמה על פניהם ופנתה בפינת הרחוב. ראיתי אנשים חוצים חלל מקומר בחומה והלכתי בעקבותיהם. בתוך החומה הזאת, מוקף בה מארבעת עבריו, שכן המלאח, הרובע היהודי.

מצאתי את עצמי עומד בשוק קטן פתוח. בתוך חדרים נמוכים ישבו גברים בין סחורותיהם. אחדים מהם, לבושים בבגדים אירופיים, ישבו או עמדו. הרוב חבשו לראשם כיפות שחורות, המציינות כאן את היהודים, ורבים מאוד היו מזוקנים. בחנויות הראשונות שנקרו לי בדרכי מכרו בדים. אחד מדד משי באמת ידו. אחר, מרוכז במחשבות, הוליך את עפרונו במהירות וחישב חישובים. גם החנויות שנראו עשירות יותר היו קטנות מאוד. ברבים מהן נמצאו לקוחות. באחד החדרים ישבו ברישול שני גברים עבי בשר מול גבר שלישי צנום, שהיה הבעלים, וניהלו עמו שיחה ערנית ומנומסת.

חלפתי על פניהם לאט ככל האפשר והתבוננתי בפניהם. השוני ביניהם היה מדהים. היו פנים שבלבוש אחר הייתי חושב אותם לערבים. היו שם יהודים זקנים מוארי פנים כמו אצל רמברנדט. היו כמרים קתולים שהתייחדו בחרישיות ערמומית ובענווה. היו יהודים נצחיים, שאי־השקט היה רשום להם על כל חזותם. היו צרפתים. היו ספרדים. היו רוסים אדמונים. את אחד מהם היית יכול לברך לשלום כאברהם, הוא דיבר בהתנשאות אל נפוליאון, ואיזה פיקח חמום־מוח, שדמה לגבלס, התערב בשיחתם. במוחי עלה עניין גלגול הנשמות. אולי, אמרתי לעצמי, חייבת נשמתו של כל אדם ליהפך בזמן כלשהו ליהודי, וכעת כולם נמצאים כאן: אף נשמה אינה זוכרת מה היתה קודם לכן, ואפילו אם הדבר ניכר כבירור בתווי הפנים עד שגם אני, שהנני זר, מבחין בכך, מדמה כל אחד ואחד מן האנשים האלה שהוא צאצא ישיר של האנשים מן התנ״ך.

אבל היה דבר-מה משותף לכולם, ולאחר שהתרגלתי לעושר פניהם והבעותיהם, ניסיתי לגלות מהו אותו דבר משותף. היתה להם דרך מהירה להגביה את מבטם ולגבש להם הערכה על כל מי שחלף על פניהם. מעולם לא קרה שעברתי בלי שהבחינו בי. כל אימת שעצרתי היו יכולים לחשוב אותי לקונה ולבחון אותי לאורה של עובדה זו. אבל בדרך־כלל ננעץ בי המבט החטוף והאינטליגנטי הרבה לפני שעצרתי, והוא ננעץ בי גם כשהלכתי בעברה השני של הסמטה. אפילו אצל אלה שרבצו עצלים כמנהג הערבים לעולם לא היה המבט עצל: הוא הגיע, סייר מנוסה, ומיד חזר כלעומת שבא. היו ביניהם מבטים עוינים, קרים, אדישים, דוחים וחכמים עד אין קץ. אבל לעולם הם לא נראו מטופשים. היו אלה מבטיהם של בני-אדם שלעולם עומדים על המשמר, אך אינם חפצים לעורר את האיבה שלה הם מצפים. והיה זה פחד הנוהג בחוכמה ומסתיר את עצמו.

ניתן לומר שכבודם של האנשים האלה טמון בזהירותם. החנות פתוחה רק בצדה האחד ואין הם צריכים להיות מודאגים כשמתרחש דבר-מה מאחורי גבם. אותם אנשים, בהיותם ברחוב, שרויים בחוסר ביטחון רב יותר. עד מהרה הבחנתי שה״יהודים הנצחיים״ ביניהם, שנראו חסרי מנוח ומלאי ספקות, היו תמיד רוכלים נודדים, שנשאו את כל מרכולתם על גופם והיו צריכים לפלס להם דרך עמה בהמון, שלעולם לא ידעו אם לא יתנפל לפתע מישהו מאחור על קניינם הדל, משמאל, מימין, או מכל העברים בבת-אחת. כל מי שהיה בעל חנות וישב בה, היה בו משהו רגוע.

אבל אחדים ישבו בסמטה והציעו למכירה כל מיני דברים של מה בכך. לא אחת היו אלה ערימות קטנטנות ועלובות של פירות או ירקות. אלה נראו כאילו למעשה לא היה להם דבר למוכרו ורק היו נאחזים במראית עין של תעסוקה כלשהי. הם היו מרופטים למראה. היו שם רבים כאלה, ואני התקשיתי להתרגל לנוכחותם. אולם עד מהרה כבר הייתי מוכן לגרוע מכול ולא התפלאתי במיוחד כשראיתי איש זקן וחולני למראה יושב על הארץ, וכל שיש עמו למכור הוא לימון מצומק יחיד ותו לא.

הלכתי עכשיו בסמטה שהוליכה מן השוק שבפתח לעומקו של הרובע. היא המתה מאדם. בין אינספור הגברים נקרו לי בדרכי גם נשים לא רעולות אחדות. אשה בלה מזוקן שירכה רגליה בסמטה ונראתה כאדם הזקן עלי אדמות. עיניה היו נעוצות בלא ניע במרחק, והיא נראתה כאילו ראתה בדיוק לאן מועדות פניה. היא לא סטתה ימינה או שמאלה מפני איש. בעוד שאחרים נאלצו לעשות עיקופים כדי לפלס להם דרך, מסביבה תמיד היה מרחב בשפע. נדמה לי שהתייראו מפניה: היא הלכה עקב בצד אגודל ותמיד היתה בידה שהות למכביר להטיל קללה בכל ברייה. דומה שהפחד שהפילה הוא שנתן לה כוח להלך. משחלפה על פני סוף־סוף, סבתי לאחורי ועקבתי אחריה במבטי. היא הרגישה במבטי, כיוון שסבה לאחור באותה אטיות שבה הלכה, פנתה לעברי ומיקדה בי את עיניה. מיהרתי להסתלק מן המקום, ותגובתי על מבטה היתה אינסטינקטיבית כל-כך, עד שרק כעבור זמן שמתי לב עד כמה החשתי את צעדי.

חלפתי על פני שורה של חנויות גלבים. גברים צעירים, ספרים, עמדו בפתחיהן בחיבוק ידיים. על הארץ ממול הציע איש למכירה סל מלא בחגבים צלויים. נזכרתי במכת מצרים המפורסמת והתפלאתי שגם יהודים אוכלים חגבים. בגומחה מוגבהת במיוחד ישב אדם ולו תווי הפנים וצבע העור של כושי. הוא חבש כיפה יהודית ומכר פחמים. הם היו סדורים מסביבו בערימה גבוהה, והאיש נראה כאילו עמד להיטמן בחומה של פחמים ורק המתין לבואם של בעלי המלאכה שנועדו לבצע את העבודה. הוא ישב בדממה גמורה, עד שתחילה נעלם מעיני, ואת תשומת לבי צדו רק עיניו שהתנוצצו בתוך כל הפחמים האלה. לידו מכר איש שתום־עין ירקות. העין שבה לא ראה היתה נפוחה להחריד ונראתה כמו איום. הוא עצמו התעסק במבוכה בירקות שלו. הוא הזיז אותם לצד אחד ואחר הזיז אותם בזהירות בחזרה. איש אחר ישב על הארץ ליד חמש או שש אבנים. הוא נטל בידו כל אבן לחוד, שקל אותה, בחן אותה ואחר עוד הגביה אותה מעט. הוא החזיר אותה ליד האחרות וחזר על אותו משחק עם אבן אחרת. אף לא פעם אחת לא הרים מבטו אלי, אף על פי שעמדתי קרוב אליו. הוא היה האדם היחיד בכל הרובע שלא זיכה אותי במבט. האבנים שרצה למכור הטרידו את מנוחתו ונדמה כאילו התעניין בהן יותר מאשר בקונים.

הרגשתי כיצד הכול הלך ונעשה עני יותר ככל שהעמקתי להיכנס אל רובע המלאח. הבדים הנאים ויריעות המשי נשארו מאחורי. איש לא נראה עשיר וקורן הדרת מלכות כמו אברהם. השוק שליד שער הכניסה היה מין רובע של יוקרה; החיים האמיתיים, חיי העם הפשוט התנהלו כאן. נמצאתי כעת בכיכר מרובעת קטנה, שנדמתה לי כלב הרובע. ליד באר מוארכת עמדו גברים ונשים במעורב. הנשים נשאו כדים שלתוכם יצקו מים. הגברים מילאו את נאדות המים שלהם העשויים עור. חמוריהם עמדו לידם והמתינו עד שישקו אותם. במרכז הכיכר ישבו כמה מוכרי תבשילים. אחדים טיגנו בשר, אחרים חביתיות; נשיהם וטפם היו שם עמם. נדמה כאילו העתיקו לכיכר את משק ביתם ובה התגוררו ובישלו.

איכרים בתלבושת בֶּרְבֶּריות עמדו פה ושם, בידיהם תרנגולות חיות. הם אחזו אותן ברגליהן, שנקשרו זו לזו, ראשיהן שמוטים כלפי מטה. כל אימת שקרבו אליהם נשים היו מושיטים לעברן את התרנגולות כך שיוכלו לאחוז בהן. האשה לקחה את העוף בידה בלי שהברברי ישחרר אותה, בלי לשנות את תנוחתה. האשה היתה לוחצת אותה, צובטת אותה, ממששת בדיוק במקום שבו היתה אמורה להיות בשרנית. איש לא הוציא הגה בזמן הבדיקה הזאת, לא הברברי ולא האשה, גם העוף החריש. אחר-כך השאירה אותו בידו, שם נשאר תלוי, וניגשה אל האיכר הבא. לעולם לא קנתה אשה תרנגולת בלי לבדוק קודם בדקדקנות הרבה אחרות.

מסביב לכיכר כולה היו חנויות. באחדות מהן עבדו בעלי מלאכה, הלמות פטישיהם נמהלת ברעש רב בהמולת קולות הדוברים. באחת מקרנות הכיכר נאספה קבוצה גדולה של גברים שהתווכחו בלהט. לא הבנתי מה אמרו, אבל אם לשפוט לפי הבעות פניהם נסבו הדברים על עניינים שברומו של עולם. הם החזיקו בדעות שונות והתנצחו בהטחת טיעונים זה כנגד זה; נדמה לי שהתמודדו ברוב חדווה עם טיעוני זולתם.

בטבורה של הכיכר עמד קבצן זקן, הראשון שראיתי במקום הזה. הוא לא היה יהודי. עם המטבע שקיבל פנה מיד אל אחת החביתיות שהיטגנו במחבת בשאון. מסביב לטבח נקבצו כמה לקוחות, והקבצן הזקן היה אנוס לחכות עד שיגיע תורו. אבל הוא שמר על אורך־רוח, אפילו בעת שהגיע קרוב כל-כך להתגשמות כמיהתו הלוהטת. כשקיבל לבסוף את החביתית שלו, נעמד אתה שוב בטבור הכיכר ואכל אותה בפה פעור לרווחה. תאבונו התפשט על פני הכיכר כמו עננה של עונג. איש לא שת לבו אליו, אבל הכול שאפו לקרבם את ניחוח הנאתו, והאיש נראה חשוב מאין כמותו לחיי הכיכר ולרווחתה, האנדרטה האוכלת שלה.

אולם אינני חושב שרק בזכותו חשתי בקסם המאושר שעטף את הכיכר. הרגשתי כאילו נמצאתי עכשיו באמת במקום אחר, כאילו הגעתי למחוז חפצי. לא רציתי ללכת עוד מכאן, הייתי פה לפני מאות שנים, אבל הדברים נשתכחו ממני וכעת חזרו אלי. במקום הזה גיליתי אותו עיבוי ואותה חמימות של החיים שחשתי בקרבי עצמי. אני הייתי הכיכר הזאת כשעמדתי שם. דומני שאני הכיכר הזאת תמיד.

הפרידה ממנה קשתה עלי כל-כך, עד שמדי חמש או עשר דקות חזרתי אליה שוב. בכל מקום שאליו הוליכה אותי דרכי עכשיו, כל חקירה ודרישה שעוד עשיתי ברובע המלאח, תמיד הפסקתי כל עיסוק כדי לחזור לכיכר הקטנה, לחצותה בכיוון זה או אחר, כדי לוודא שעודנה נמצאת במקומה.

פניתי תחילה לתוך אחת הסמטאות השקטות יותר, שלא היו בה חנויות, רק בתי מגורים. בכל מקום, על גבי קירות, ליד דלתות, בגובה מסוים מן הקרקע, היו מצוירות כפות ידיים, כל אצבע ואצבע מצוירת בקווים ברורים, לרוב בצבע כחול: הן משמשות סגולה נגד עין הרע. זה היה הסימן הנפוץ ביותר שמצאתי כאן, ותושבי המקום אהבו לקובעו במיוחד ליד מקום מגוריהם. מבעד לדלתות פתוחות יכולתי להציץ אל החצרות, שהיו נקיות מן הסמטאות. שלווה זרמה מתוכן החוצה אלי. לא היה דבר שאליו השתוקקתי יותר מאשר להיכנס פנימה, אך לא העזתי לעשות זאת כיוון שלא ראיתי איש. לא ידעתי מה יכולתי לומר לו פגשתי לפתע בתוך בית כזה באשה. נחרדתי מעצם המחשבה שאני עלול להחריד מישהו. הדממה ששרתה על הבתים נדמתה לי כביטוי של זהירות. אבל מקץ שעה קלה הופר השקט. רחש דק וגבוה, שנשמע תחילה כצרצור, הלך והתחזק, עד שעלה בדעתי כלוב של ציפורים. ״מה זה יכול להיות? הרי אין כאן כלוב מלא במאות ציפורים! ילדים! בית-ספר!״ עד מהרה לא היה מקום לספק, הרעש מחריש האוזניים בקע מבית-ספר.

בעד שער פתוח הצצתי לתוך חצר גדולה: כמאתיים ילדים קטנטנים ישבו בה דחוקים וצפופים. אחדים התרוצצו לכאן ולכאן, או שיחקו על הארץ. רוב הילדים, שישבו על ספסלים, החזיקו בידיהם ספרי לימוד. בקבוצות קטנות של שלושה או ארבעה הם טלטלו את גופם בחוזקה לפנים ולאחור, מדקלמים בקולות גבוהים: ״אלף. בית. גימל.״ הראשים השחורים הקטנים פיזזו בקצב הנה והנה; תמיד היה אחד מהם הנלהב ביותר, שתנועותיו היו המשולהבות ביותר, ומפיו בקעו הגאי האלפבית העברי כמו עשרת הדיברות בהתהוותן.

המשך בפוסט הבא…………..

פרק א' –קולות מראקש-אליאס קנטי-ביקור במלאח

הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 159 מנויים נוספים

אפריל 2020
א ב ג ד ה ו ש
 1234
567891011
12131415161718
19202122232425
2627282930  
רשימת הנושאים באתר