את אחי אנוכי מבקש-שלום פוני כלפון-אם הבנים- תשע"ב-מהווי השבת

את אחי אני מבקש

הגיע הזמן ללכת לבית הכנסת. כל האנשים צועדים בצורה מסודרת ומכובדת לקבל את פני השבת, שבת מלכתא. גם בית הכנסת לבש אווירת חג. כל הכוסות הענקיות התלויות בשרשראות מהתקרה מוארות בפתילה הצפה על פני השמן. גם אני, מוקדם אחר הצהריים, הייתי מביא כוס שמן להוסיף לכוס של סבא שלמה, זכר צדיק לברכה ולחיי העולם הבא. השמש היה שופך את השמן על המים ומחכה שהשמן יצוף ויתרכז למעלה. אז הוא שם פתילה מיוחדת והדליק אותה. כך כל התקרה מלאה כוסות דולקים לזכר הנפטרים. כל משפחה דאגה שיהיה שמן בכוס שלה כל שבוע, כדי שידליקו לזכר הנפטר. לא הכרתי את סבא שלי. הוא נפטר עוד בהיותי תינוק, אבל הסתכלתי בכוס שלו וכאילו ראיתיו בדמיוני. בבית הכנסת היינו שרים בנעימה את ״שיר השירים״ לפני ערבית. כך ידעתי, עם השנים, את כל ״שיר השירים״ בעל פה. שרנו יפה ״מזמור לדוד הבו לה׳״ במקהלה.

אחר כך כל אחד שר קטע מ״לכה דודי״ של רבי שלמה אלקבץ, בנעימה שונה. כך קרה גם עם ״יגדל״ אחרי התפילה. כשחזרנו הביתה אחרי התפילה ואנחנו שמחים וטובי לב, ידעתי שאנחנו מלווים בשני המלאכים הרגילים. אני ראיתי אותם בדמיוני. יודעים אתם איך כולנו הרגשנו אז? ממש כנסיכים! בנים בכורים לה׳. יחידים ובני סגולה השייכים לממלכת כוהנים וגוי קדוש. הרגשנו את הנשמה היתרה של השבת כמאמר ריש לקיש והיינו כאנשים אחרים, רגועים יותר וטובים יותר. מיד כשנכנסנו הביתה פתחנו בשירה עליזה ובקול רם ״שלום עליכם מלאכי השלום״. אבא קרא ״אשת חיל מי ימצא…״ ואחר כך שרנו בהתלהבות ״בר יוחאי נמשחת אשריך…״ לכבוד רבי שמעון בר יוחאי. זה שירו של המקובל רבי שמעון בן לביא שחי בפאס בשנת 1549. שרנו את הקידוש ואחרי זה אמרנו שבת שלום ונישקנו את ידי אמא ואבא. לפני ״המוציא״ שרנו ״למבצע על ריפתא…״ ו״אזמר בשבחין…״ – שניהם בארמית שכבר התחלנו להבין מתרגום אונקלוס בחומש, ומלימודנו בתלמוד ובזוהר הקדוש. אחרי שגדלתי וקראתי את ספריו של גרשום שלום, הבנתי שכל הטקס הזה יסודו בקבלה. גם בתפילת שחרית שלנו קראנו ״פתח אליהו הנביא זכור לטוב ואמר…״, גם כן בארמית, מתוך תיקוני הזוהר. קראנו את זה בהתרגשות גדולה. שרנו עוד פיוטים לכבוד שבת – וקראת לשבת עונג עם שירה וזמרה. אשירה ואזמרה לה׳. מכל בית בקעו קולות ושירים לכבוד השבת.

כשאבא לא היה בבית, אמא סיפרה לנו כל ערב שבת לפני השינה, שבוע אחרי שבוע, סיפורים נפלאים שעוררו את התפעלותנו. היינו מחכים בקוצר רוח לערב שבת כדי לשמוע עוד סיפור מפי אמא. מאין היא דולה סיפורים נפלאים כאלה שהשאירו אותנו מוקסמים להפליא? אמא אמרה שהיא שמעה את זה מפי אמה ואמא שלה שמעה מפי הסבתא וכך הלאה. ספרות ענפה כזו של סיפורי עם יהודיים, שירים וקינות, מספר עשיר של יצירות לעת מצוא שעונות על צורכי הנפש וצורכי השעה – וכל זה ידעו בעל פה. סיפורים שעברו מדור לדור.

מעשי נסים של רבנים ושל צדיקים גדולים שידעו להשתמש ב״שם המפורש״ לחולל נפלאות ואפילו להביא גאולה לעם ישראל. אבל עם זאת, לא תמיד הצליחו להתגבר על כל מיני קשיים ולעיתים נכשלו ! בניסיונם. לכן הם שילמו בחייהם. הסיפורים הנפלאים של נהר סמבטיון הקסימו אותנו והרהרתי תמיד איך אפשר לעבור בו לעולם נפלא אחר, שגרים בו עשרת השבטים בממלכה בפני עצמה. כל ימות השבוע הנהר זורק אבנים גדולות, כך שאי אפשר לעבור בו. הוא נח רק בשבת, והלוא בשבת לא נוכל לעבור מבלי לחלל את השבת! ממש ייאוש! לבי יוצא לאחינו בני ישראל שנותקו ממנו עד בוא המשיח.

אמא הייתה מספרת לנו על הדוד שלה, יהודה שרביט, שנסע לירושלים, היא ארץ ישראל, עם עוד משפחות רבות מעירנו, ועכשיו הוא גר בארץ הקודש. לגור בארץ הקודש!! זה היה נראה בעינינו כחלום מופלא שלא מהעולם הזה! איזו זכות נפלאה לגור בארץ הקודש!! תארו לעצמכם לראות את המקומות הקדושים! לבי הולך אחרי הדוד הזה שנראה לי כסיפור אגדי ואני מעז ושואל את אמא, למה שגם אנחנו לא נלך לירושלים ? ״זו, בני, נסיעה ארוכה ומסוכנת״, אומרת אמא. הדוד יהודה וחבריו נסעו במשך שישה חודשים עד שהגיעו לירושלים. ומאיפה ניקח את הכסף להוצאות רבות כל כך? ״אנחנו, בני, נחכה למשיח שייקח אותנו, עם כל עם ישראל לארץ הקודש!״. ״אבל מתי, אמא?״ ואמא כבר נרדמה, והיא אינה עונה. אני הולך לישון עם חלומות על נהר ״סמבטיון״ אותו אני מנסה לעבור ללא הצלחה.

המשיח בא וכולנו עפים, מרחפים באוויר כמלאכים ומגיעים לארץ הקודש. מי באוויר, מי במחילות, כל עם ישראל כמו יציאת מצרים, ילדים, זקנים וטף. המון רב והמולה גדולה. מזל שיש לנו את השבת. נוסף על השמחה בבית, זה הזמן היחידי בו התאפשר לנו להיות קרובים לאמא ולשמוע את הסיפורים שלה. כל השבוע היא הייתה עסוקה בעבודות הבית ובטיפול באחיותיי הקטנות. עזרתי לאמא, כי האחיות היו עוד קטנות ואחי הבכור העדיף לשחק ברחוב עם חבריו.

למחרת אחרי שחרית, היינו חוזרים הביתה בלב שמח. היינו מביאים את החמין מהתנור הציבורי ויושבים לשולחן, לשיר ולזמר לכבוד השבת. לרוב היו באים שכנים או קרובים וגם הם היו מצטרפים לשירה שלנו. אבא היה אוהב לשיר ואני תמיד הצטרפתי אליו. יש מנגינות ומילים שתמיד מתנגנים בי מאותו זמן ששרתי עם אבא, ועד היום עולים בי שירים לכבוד השבת ושירי געגועים לארץ ישראל. זה מזכיר לי את אבא שנקטף ללא עת, ואני נזכר בו תמיד בגעגועים ורואה אותו בעיני רוחי כאילו חי הוא. ״דודי ירד לגנו לרעות בגנים להשתעשע וללקט שושנים, קול דודי דופק, פתחי לי תמתי, שערי ציון אשר אהבתי״ – זהו קטע מתוך פיוט של חיים כהן, מדובר בדו שיח של אהבה וזכר חסד נעורים בין הקב״ה לעם ישראל. להלן קטעים יפים נוספים: ״בתי (וכנסת ישראל) אל תפחדי (מן הגולה) כי עוד אזכרך, ומארץ רחוקה אקבץ פזורך עוד אבנך ונבנית ביופייך והדרך״ כמימים ימימה.. ואלבישך רקמה ושש אחבשך ומשבצות זהב על לבושך ועטרת תפארת תהיה בראשך… ספייך אבנה ושערייך ארים וייסרתיך, סביב בספירים… עורי עורי לבשי בגדך ציון כי בנייך אגאל עני ואביון״. אנחנו ניגאל ונחזור כולנו ברינה לארץ אבותינו.

כמה נפלא! אני זוכר את הפיוט של משה בר יעקב – ״מבורך שבת מפי אלוהים, גבוה על כל גבוהים. מכל ימים ברך אותו, כי בו שבת מכל מלאכתו… האל ציווה מיום ראשון, לנצור שבת כמו אישון… בואי כלה, בואי כלה לקראת שבת בשיר ותהילה… עונג נקרא בלי עצבות יסיר דאגה מלבבות, ישראל יחד בנים עם אבות״. וגם את שירו של ר׳ אברהם אבן עזרא ״אגדלך אלוהי כל נשמה ואודך ברוב פחד ואימה. בעומרי תוך קהלך צור לרומם, לך אקוד ואכף ראש וקומה…״. אף הוא שיר נפלא ששרנו בנעימה וריגש אותו בגלל עומק הביטוי והרגש שבו. כך השבת שלנו, כולה שמחה! כולה שלווה! לא אמרנו בה דברי חול.

שלום שרר בינינו והתעלינו למעלה של קדושה שהשפיעה עלינו רוב נחת, כמו גם על הסובבים אותנו. הרגשנו כאילו השכינה שורה בינינו, מה שחייב אותנו להתנהג בכבוד. סעודה שלישית היינו עורכים בבית הכנסת. אחרי מנחה היינו קוראים בזוהר הקדוש. לאחר מכן היה הדרשן דורש ותמיד ידע להלהיב אותנו בדרשותיו הנפלאות שרובן היו מתובלות בסיפורים מן המדרש ומן האגדה. כולנו היינו מוקסמים מהסיפורים הנפלאים האלה. בית הכנסת היה מלא תמיד מפה לפה. לאחר מכן התפללנו ערבית ושבנו לביתנו לעשות מלווה מלכה, אז שרנו הבדלה ושירים למוצאי שבת. כך ליווינו את השבת בשירה ובזמרה ונפרדנו מהנשמה היתרה של השבת בגעגועים רבים עד ערב שבת הבא, שחיכינו לו בכיליון עיניים עם הרגשה טובה וחדווה בלב.

את אחי אנוכי מבקש-שלום פוני כלפון-אם הבנים- תשע"ב-מהווי השבת בעיני ילד

הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 159 מנויים נוספים

אפריל 2020
א ב ג ד ה ו ש
 1234
567891011
12131415161718
19202122232425
2627282930  
רשימת הנושאים באתר