קולות מראקש-אליאס קנטי – מספרי סיפורים וכתבנים

קולות מראקש

מספרי סיפורים וכתבנים

למספרי הסיפורים הקהל הרב ביותר. סביבם נקהלים המעגלים הצפופים והקבועים ביותר. מופעיהם אורכים שעות ארוכות, במעגל פנימי מתיישבים המאזינים על הארץ ואינם חוזרים וקמים במהרה. אחרים יוצרים בעמידה מעגל חיצוני. גם הם כמעט שאינם זזים ונכבלים בעבותות של קסם אל מלותיו ותנועותיו של המספר. לפעמים מספרים שניים ומתחלפים לסירוגין. מלותיהם באות ממרחק רב יותר ונשארות תלויות באוויר זמן רב יותר מאלה של בני-אדם רגילים. לא הבנתי מלה, אבל בטווח השמיעה שלהם תמיד עצרתי מיד על עומדי כמרותק בחבלי קסם. בשבילי היו אלה מלים חסרות כל משמעות, שהושמעו בעוצמה ובלהט, מלים שהיו יקרות לאיש שאמר אותן, שהיה גאה בהן. הוא סידר אותן לפי מקצב שנדמה לי תמיד אישי מאוד. כל אימת שהיה עוצר בדיבורו, היו דבריו הבאים נאמרים ביתר עוצמה והטעמה. יכולתי לחוש את הדרתן של אי-אלה מלים ואת כוונתן הזדונית של אחרות. דברים של חנופה ערבו לאוזני כאילו נתכוונו אלי, וסכנות הפילו עלי אימה. הכול היה בשליטה, המלים החזקות ביותר עפו בדיוק למרחק שהמספר חפץ בו. האוויר שמעל השומעים היה מלא תנועה, ואדם כמוני, שהבין מעט כל-כך, הרגיש את החיים שמעל ראשי המאזינים.

כדי לחלוק כבוד למלותיהם עטו מספרי הסיפורים לבוש יחיד במינו. תלבושתם תמיד היתה שונה מזו של מאזיניהם. הם העדיפו אריגים מפוארים יותר, ויש ביניהם שהופיעו בקטיפה כחולה או חומה. הם נראו כדמויות רמות מעלה ועם זאת אגדיות. רק לעתים רחוקות זיכו במבט את האנשים שסבבו אותם. מבטיהם היו נתונים לגיבוריהם ולנפשות הפועלות שלהם. כשהיה מבטם נופל על פלוני, היה הלה מרגיש עצמו בהכרח כהה כמו כל אחד אחר. זרים לא היו קיימים לדידם כלל ועיקר, מקומם לא היה בממלכת המלים שלהם. תחילה סירבתי להאמין שאני מעורר בהם עניין מועט כל-כך, הדבר היה בלתי רגיל מכדי שיהיה אמיתי. נשארתי אפוא לעמוד שם שעה ארוכה במיוחד, אף שכבר נמשכתי אל קולות אחרים במקום הזה, שהיה כה עשיר וגדוש בקולות, אבל איש לא הקדיש לי תשומת לב גם כשכבר התחלתי להרגיש עצמי כמעט בן־בית במעגל הגדול. מובן שהמספר הבחין בי, אבל לדידו נשארתי נטע זר במעגל הקסום שלו, כיוון שלא הבנתי אותו.

פעמים רבות הייתי נותן הרבה כדי להבין, ואני מקווה שיום יבוא ואדע להעריך את מספרי הסיפורים הנודדים האלה כראוי להם. מצד שני גם שמחתי שלא הבנתי אותם. הם נשארו בשבילי כמין מובלעת של חיים קדמוניים ובתוליים. שפתם היתה חשובה להם באותה מידה ששפתי היתה חשובה לי. מלים היו מזונם והם לא הניחו לאיש לפתותם להחליפו במזון משובח יותר. חשתי גאווה על עוצמתה של מלאכת הסיפור שהפעילו על אחיהם לשפה. הם נדמו לי כאחים מבוגרים וטובים ממני. ברגעים אלה של אושר הייתי אומר לעצמי: גם אני יכול לקבץ סביבי בני-אדם שלהם אספר סיפורים, גם לי יקשיבו. אבל במקום לנדוד ממקום למקום, בלי לדעת לעולם את מי אמצא, אוזניו של מי ייכרו למוצא פי, במקום לחיות מתוך אמון צרוף בסיפורי, הועדתי את עצמי לנייר. אני חי היום מוגן על-ידי שולחנות ודלתות, ואילו הם חיים בהמולת השוק, בין מאה פרצופים זרים המתחלפים מדי יום, חופשיים מנטל של ידע קר ומיותר, בלי ספרים, שאפתנות ויוקרה חלולה. בין בני-האדם אנשי האזורים שלנו, החיים למען הספרות, הרגשתי טוב לעתים רחוקות בלבד. תיעבתי אותם, כיוון שאני מתעב משהו בי עצמי, דומני שהמשהו הזה הוא הנייר. כאן מצאתי את עצמי פתאום בין משוררים שאליהם יכולתי לשאת את עיני, מפני שמעולם לא היתה בנמצא מלה משלהם לקרוא.

אבל באותה קרבה מיידית, באותו מקום, היה עלי להודות עד כמה חטאתי לנייר. מרחק צעדים ספורים ממספרי הסיפורים שכן מקום הכתבנים. אצלם היה שקט מאוד, המקום השקט ביותר בג׳אמע-אלפנא. הכתבנים לא היללו את כישוריהם. הם ישבו במקום בדממה, אנשים קטני קומה וצנומים, כלי הכתיבה שלהם לפניהם, ומעולם לא עוררו בך הרגשה שהם ממתינים ללקוחות. כשהיו מגביהים מבטיהם, היו מתבוננים בך בלי סקרנות מיוחדת וממהרים לחזור ולהסב מבטם. ספסליהם עמדו במרחק-מה זה מזה, כך שלא היה אפשר לשמוע מאחד למשנהו. הצנועים יותר, או אולי גם המיושנים יותר ביניהם, ישבו על הארץ. כאן הם ישבו והרהרו או כתבו בעולם מנותק, מוקף בהמולה הסואנת ובכל זאת תלוש ממנה. נדמה כאילו היו נועצים בהם על תלונות חשאיות, וכיוון שהדבר התרחש בפרהסיה, סיגלו לעצמם כולם מין מהות של היעלמות. הם עצמם כמעט שלא נמצאו שם, כאן נחשב דבר אחד ויחיד: הדרתו המדמימה של הנייר.

היו באים אליהם אנשים יחידים או זוגות. באחת הפעמים ראיתי שתי נשים עוטות רעלות יושבות על הספסל מול הכתבן ומניעות את שפתיהן באופן כמעט בלתי נראה. בפעם אחרת ראיתי משפחה מכובדת וגאה למדי. היו בה ארבע נפשות שהתיישבו על שני ספסלים קטנים משני צדי הכתבן ובניצב אליו. האב היה ברברי זקן, חסון, בעל גזרה יפה להפליא, שבפניו יכולת לקרוא את כל סימני הניסיון והחוכמה. ניסיתי לצייר לי בדמיוני מצב חיים שלא היה כשיר להתמודד עמו, ולא מצאתי. כאן היה בחוסר הישע האחד והיחיד שלו, לצדו אשתו, מרשימה אף היא בחזותה, כי מכל פניה המכוסות רעלה נותרו רק העיניים הענקיות הכהות מאין כמותן חשופות, ועל הספסל שליד שתי אחיות צעירות, רעולות אף הן. כולם ישבו זקופים וחגיגיים מאוד.

הכתבן, שהיה נמוך מהם בהרבה, קיבל את הכבוד שחלקו לו. תווי פניו העידו על תשומת-לב דקה, וזו היתה מורגשת כמו שגשוגה ויופיה של המשפחה. התבוננתי בהם ממרחק קטן בלי לשמוע הגה, בלי לראות ניד עפעף. הכתכן טרם החל במלאכתו כשלעצמה. מן הסתם נתן להם לגולל את עניינם, וכעת שקל כיצד ניתן לנסח אותו בצורה הטובה ביותר בשפה הכתובה. הקבוצה נראתה כה מלוכדת, כאילו כל המשתתפים הכירו זה את זה מאז ומתמיד וישבו בתנוחה זו מאז ומעולם.

לא תהיתי כלל לשם מה באו כולם, עד כדי כך היו שייכים זה לזה, ורק הרבה יותר מאוחר, כשכבר לא הייתי במקום, התחלתי להרהר בדבר. מה באמת היה אותו דבר שהצריך את נוכחותה של משפחה שלמה אצל הכתבן ?

קולות מראקש-אליאס קנטימספרי סיפורים וכתבנים

הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 159 מנויים נוספים

אפריל 2020
א ב ג ד ה ו ש
 1234
567891011
12131415161718
19202122232425
2627282930  
רשימת הנושאים באתר