רב ומשכיל בזמנו-ר׳ דוד דנינו מקזבלנקה בשנות השלושים והארבעים של המאה העשרים-שלום בר־אשר

התחדשות ומסורת

בחלקו השני של הספר סוד הבריאה, שר׳ דוד דנינו ייחד לו שם משלו וכינהו ספר רודפי צדק, המחזיק שישים ושמונה עמודים וכולו כתוב בערבית־יהודית, ותרומתו הדתית לחברה ניכרת שם יותר – הוא כינה את ההקדמה הצעה, וכך כתב:

מן אסבה די רית בזזאף מן כואננא דיכא יעמלו שי חוואייז די כא יבאנולהום באיין מא פיהום חתתא חאזא דחלראם וביהא בא יעמלוהום. ואוחדא מננהום הייא שאיין בא יקבדו מצאחף דיאל לחכאייאת ברראניין למעממרין בחוואייז קבאח ויקראוו פיהום פי ליאלי טבת אטוואל ואסבות במקום אשרי העם וכו׳. פי מודע די יתשגלו פי שגולאת אתורה פי לוראת מא כאינאש לכדמא ולביע ואשרא, והאת לוקאת לעזאז בא ימששיוהום פי להתוף.

(היות שראיתי רבים מאחינו העושים דברים שנראה להם כי אין בהם שמץ איסור ולכן הם עושים אותם. וזה אחד מהם [מן הדברים הללו], שהם אוחזים בספר מעשיות חיצוניות המלאות במעשים רעים וקוראים בהם בלילות טבת הארוכים ובשבתות במקום אשרי העם וכו׳ [ראו תהלים קמג] במקום שיעסקו בתורה בשעה שאין עבודה ומשא ומתן, ושעות יקרות אלה הם מבלים בדברים בטלים.)

בספרו זה הביא דנינו ממעשיהם של חכמים – קצתם בעלי אופי של מעשיות – במזרח ובמערב, ולהלן אחדים מהם:

(א)  הסיפור הראשון: ״מרבי אריה ליב מן העיר שפאלי, הצדיק משיפולי מליץ טוב על ישראל. אולם מי שחוטף את עסק חברו היה מלא חרון ונקמה עליו והיה מענישו ותובעו לעשות תשובה.״ הטרמינולוגיה בסיפור זה מודרנית, כגון קילומטר וכדומה; והשמות ממזרח־אירופה, כגון פיגה, פיגאלי, רייף וכדומה.

(ב)   ״מעשה די [=של] רבי ישראל מן בלאד רוזיך, ״מעשה די באר אלביץ ומאיר פינסקר״.

כאן מפורטים שמות של קהילות במזרח אירופה, כגון סקאלא, סאדיגורה, מעזיבוז; ונזכרים מקומות ודמויות בפולין וברוסיה, כגון הקונתי־גראף פוטוצקי.

(ג)   ״מעשה נורא״ על רבי יעקב שמשון משאפאטיווקא עם ר׳ יחזקאל לנדאו בעל הנודע ביהודה.

(ד)   מעשה הרמב״ם עם הרופאים לפני הסולטאן (במצרים), שראשיתו כך: ״חין זא הרמב״ם מן למארוק למאצר״ [=כאשר בא הרמב״ם ממרוקו למצרים].

(ה)  מעשה הרמב״ם ור׳ אברהם בן עזרא ז״ל.

(ו) ״כלוק ארב חיד״א ודכולו לפאריז״ [=לידתו של החיד״א ובואו לפריס].

(ז) ״האד למעשה די עמל מרן חיד״א פי תונס יע״א״ ]=מעשה זה שעשה מרן חיד״א בתוניס יגן עליה אלהים].

(ח) ״מעשה די [=של] רבי יעקב בעל המשלים״.

כמו כן הוסיף דנינו בספר זה קורטוב על אישיותו ועל תפוצתו של אחד מספריו הקודמים, וכן כתב: ״ובאמת לא נתתיו לועד רק לנשיא לבד ולא לועד בשמו, יען כל אלה אחד קנה לעצמו. וספרי לא נתתיו לידם להגדיל כבודם – יען איני מחניף לשום אדם.״ וכן ציין כי הפיץ את ספריו בנסיעתו למראכש. לבד מהדברים הללו הזכיר ר׳ דנינו שיעור שנתן בבית הכנסת אצויריין של יוצאי מוגדור בקזבלנקה. על יהודי מוגדור כתב יוסף שטרית את הדברים האלה: ״חבורת המשכילים שהתגבשה במוגדור בסוף המאה הזו קמה ללא הכוונה מגבוה… הם הגיעו לספרות ההשכלה ולעיתונות העברית בכוחות עצמם בלבד, מתוך סקרנות ורצון להתחדשות…״ עם זאת קבע שטרית כי ״עם כל השפעת רוח ההשכלה העברית עליהם, הם נשארו מעוגנים היטב בקרקע הקהילה ובעיותיה, ותרבותה של הקהילה המשיכה להוות עבורם מסגרת ההתייחסות התרבותית הטבעית והיחידה.״

בתור דוגמה לתרבות זו הציג שטרית את השילוב התרבותי של יהודי מרוקו (וצפון־אפריקה) בסביבה המוסלמית השכנה, ולאישוש קביעתו זו העלה על נס שני משכילים: האחד בתחום השירה, ר׳ דוד בוזגלו, שכתב בשתי לשונות, עברית וערבית־יהודית; והאחר שלא מתחום הפיוט, ששטרית הרבה לעסוק בו, הלוא הוא ר׳ דוד דנינו. יפה עשה שטרית שראה להזכיר את ר׳ דוד בן מסעוד דנינו, אף שלא דן בו כלל ועיקר.

דנינו פרסם, כאמור, את ספרי ההגות והפרשנות שלו, שכללו גם דרשות וסיפורים ממקורות שונים, אגב שימוש בטקסט דו־לשוני, עברית וערבית־יהודית, מליצית ומחורזת, והראה התעניינות מרובה בענייני חכמה והשכלה. כמו כן הוא עיבד כאמור, לסיטואציות יהודיות־רבניות את תוכנן של יצירות ספרותיות אירופיות לא יהודיות, שקרא בתרגומן העברי, כגון ספרו של רנטה או רומן ההרפתקאות של ז׳ול וורן, בבטן האדמה, שקרא בתרגומו העברי של זאב בן־נפתלי וששימש יסוד לספרו סוד הבריאה.

ר׳ דוד, וכמוהו גם פייטנים רבים, נתן ״דרור לרגשותיו הלאומיים והציוניים בדרשות שונות ובטקסטים שונים שהוא פרסם בתוך ספריו״.

על סמך מידע זה ודברי המבוא שלעיל, וכן סמך אלפי – ואולי רבבות – המילים שכתב דנינו ושיחדיו הן יוצרות את ההקשר, מתסמנת מתודה המאפשרת לפרש את פועלו של דנינו, שהוא תופעה ייחודית במרוקו, וכנראה בכל צפון־אפריקה. המתודה המרכזית הזו היא אנתרופולוגיה דתית – והצד האחר של צירוף זה הוא דפוסי ספרות הדרוש, שהיו נהוגים במרוקו במשך מאות רבות של שנים. דנינו לא הוצרך אפוא ליצור לצורך זה טרמינולוגיה עברית חדשה, והשתמש בסגנון של כתבי דרוש כדי לצאת נגד השכבה העשירה בציבור היהודי בקזבלנקה. במקומות רבים נראה שדבריו מכוונים נגד כת שלמה של יהודים עשירים, שנטו להשכלה הצרפתית, זלזלו במצוות והיו פרוצים בכל מיני עברות, כגון ״בעילת בת־אל נכר״. אך פעמים הוא מרכך את סגנונו ומשתמש גם בשיקולים חינוכיים ופדגוגיים:

והנני עודני מדבר עם איש השיבה ושמאבר שר הרוח בא ונתן לנו שלום ברוב חיבה, ויאמר לאברהם אבינו הנה משלמה בנך הבאתי לך רב תודות ממנו שעשית רצונו ונתעסקת בענינו; שהוא ענין דוד דנינו, והנני באתי למענו להוליכו אצל שלמה אדונינו… ויבאני לגן שלמה ויעמדני לנגדו… וידעתי שראית איזה אנשים שהיית מכיר אותם בחיים חייתם, לכן הנני משביעך באל חי הבורא נשמתם שלא להזכיר את שמותם של גיהנם, שלא לגלות נבלתם, ולבייש את משפחתם, ושל גן עדן שלא ידעו את מחיצתם וירוצו לעשות כמותם, בלא שתהיה לשם שמים כונתם, רק על מנת לקבל פרס תהיה עבודתם, אלא הניחם במחשבתם להיות שלמים בדתם ובזה תגדל תפארתם.

הערת המחבר: ראו י׳ שטרית, ״מודעות חדשה לאנומליות ללשון – ניצניה של תנועת השכלה עברית במרוקו בסוף המאה הי״ט, מקרם ומים, ב(תשמ״ס, עמ׳ 151-145 (להלן: שטרית, ״מודעות״). ראוי לציין שאזכורו של דנינו אצל שטרית נבע כנראה מסגנונו המשכילי, הגם שלא היה פייטן אלא הוגה ופרשן.

והנני עודני מדבר עם איש השיבה ושמאבר שר הרוח בא ונתן לנו שלום ברוב חיבה,

מנגד, הוא מתאר את עניי הקהילה, שהם רוב־רובה של הקהילה, כמי שנושאים את עיניהם לשמים, כדי שיסייעו בידם לצאת מארץ גלותם ולהתקבץ ״לארץ חמדתם״. גם בעניין זה מאשרים חוקרים, כמו צבי יהודה או שלום בר־אשרי, כי המצוקה של החברה היהודית במרוקו, כמו התקוות לגאולה ואף הציונות, אפיינו את המוני בית ישראל במרוקו בכלל, ובקזבלנקה בפרט.

אינני רואה כוח וחובה לעצמי להכניס סדר ואור לתוך ערבוביית הסמלים והמשלים שנקט דנינו, בפרט בספרו שרביט הזהב, על דרך המליצה והחרוז. רק אומר בקצרה כי אין הוא רואה בגאולה המשיחית – שהיא המזור לבעיות הקהילה ולתחלואיה החברתיים – גאולה משיחית־פוליטית גרדא – לכך ייחד דנינו, כאמור, ״קול קורא״, ובו הילל את הלורד בלפור על הצהרתו הידועה וכן את המלך ג׳ורג׳ החמישי, שכינהו כורש חדש, ואת שניהם יחד הילל על תמיכתם בשיבת ציון – אלא בעיקר גאולה רוחנית־חברתית: ניצחון עניי הקהילה והיותם נושאי הגאולה – במובן שהם שיזכו לפדות את הארץ. הם־הם מחולליה של הגאולה ויזכו בה בצדק. לפי תפיסתו, אין הגאולה אלא חזרה למקורות המקראיים, בפרט על־פי נביאי ישראל. שורשיה נעוצים גם במקורות ימי הביניים – ישיבתו שלו עם המשיח ועם אליהו הנביא מזכירה את המשיח היושב בקרב החלכאים והמדוכאים בשער רומא.

רב ומשכיל בזמנו-ר׳ דוד דנינו מקזבלנקה בשנות השלושים והארבעים של המאה העשרים-שלום בר־אשר-עמוד 43

הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 160 מנויים נוספים

אפריל 2020
א ב ג ד ה ו ש
 1234
567891011
12131415161718
19202122232425
2627282930  
רשימת הנושאים באתר