ארכיון יומי: 16 ביוני 2020


בנציון נתניהו-דון יצחק אברבנאל-מדינאי והוגה דעות-ספרד:ארץ הרדיפות-2005- נאפולי: תקוות ואכזבות

דון-יצחק-אברבנאל.

נאפולי: תקוות ואכזבות

  1. 1. על סיפה של איטליה

הארץ, שאליה שמו פניהם דון יצחק ומשפחתו, כמו רבים מן הגולים, ספק אם אפשר היה למצוא בה, למעט אי־אלה אזורים, חוף מבטחים ליהודי ספרד. מתוך עשר המדינות של איטליה הצפונית לא היתה אף אחת מחמש הרפובליקות (ונציה, ג׳נובה, פירנצה, לוקה וסיאנה) או מארבע הדוכסויות (סבויה, מילנו, מודנה ופודה), ואף לא המרקיזות הזעירה של אנטואה, מוכנת לקבל את הגולים היהודיים. עריה של איטליה הצפונית היו הראשונות שגירשו את היהודים מתחומיהן, ובמאות השנים האחרונות של ימי־הביניים התנגדו בתמידות להתיישבותם של יהודים בתוכן. לפיכך היו הקהילות היהודיות בערים אלו קטנות ביותר. הן מנו בעיקר יהודים בעלי זכויות מיוחדות, שהוכנסו לשם מילוי תפקידים מסוימים. היו אלה סוחרים עם המזרח, שנהגו בהם סובלנות כשעברו באיטליה אם הביאו רווח לעריה. היו אלה רופאים שהנוצרים נזקקו לשירותיהם. היו אלה בנקאים שהציעו אשראי זול לעניים ושלעיתים אף הוזמנו לערים שונות – בפרט לוונציה ולפירנצה – כדי לספק אשראי כזה. בערים שבהן היה השלטון הרפובליקני מבוצר, כדוגמת ונציה וג׳נובה, היו הגבלות חמורות על כניסתם של יהודים. בערים אחרות, שבהן היתה משפחה פטריצית חזקה בשלטון – כדוגמת בית מדיצ׳י בפירנצה או הדוכסים לבית אסטה בפֶרַרָה – כלומר, במקומות שנחלשו בהם היסודות הדמוקרטיים, הוקלו קצת ההגבלות על התיישבותם של יהודים, ומספר היהודים שנאחזו בהן גדל מעט. אך שום מדינה באיטליה הצפונית, אוליגרכיה כרפובליקנית, לא היתה מוכנת להרשות את כניסתם של יהודים במספר רב, ופחות מכול היתה נוטה להתיר את כניסתו של ציבור כגון גולי ספרד. מכיוון שהללו יצאו מספרד בלי כסף, לא היה מקום להניח שיפעלו כמלווי כספים. אפשר היה לראות בהם אך ורק אומנים וסוחרים בכוח, העלולים להתחרות במעמד הבינוני. זו היתה, בקיצור, עמדתן של הערים לגבי כניסתם של יהודי ספרד לתחומיהן.

עמדתן של מדינות האפיפיור, שהשתרעו על־פני מרכזה של איטליה, לא היתה שונה בהרבה. במקום התנגדותו של מעמד העירונים באה כאן התנגדותה של הכנסיה. במחצית השניה של המאה ה־15 היו אפיפיורי רומא תועלתנים יותר משהיו דוקטרינרים, אך עם זה לא היה מקום להנחה, שקבלת מספר רב של יהודים תצמיח להם ברכה מרובה. מתנות כסף ניכרות יכלו להשפיע בימים ההם במידה מרובה על החלטות האפיפיורות, אך הגולים מספרד לא יכלו להציע סכומים גדולים עד כדי כך, שיעוררו את עניינה של החצר האפיפיורית.

האזור היחיד באיטליה שבו היו התנאים שונים מאותם שצוינו למעלה היה זה של ממלכת נאפולי. בממלכה זו, שכללה את מחציתה הדרומית של איטליה, היה המצב הכללי דומה לזה ששרר במונרכיות בשאר חלקי אירופה קודם התפתחותה של המגמה לאבסולוטיזם. לא העירונים ולא הכנסיה אלא המלך – והמלך לבדו – היה כאן הגורם שקבע את המדיניות לגבי היהודים. אמת, ששליטי נאפולי באותו זמן – פֶראנטֶה המלך ובנו אלפונסו – גילו רצון עז לריכוזיות, ובמהלך מאבקם נגד האצולה נזקקו לאותם האמצעים הנמרצים שנקט ז׳ואן בפורטוגל – כלומר, להוצאת הברונים הגדולים להורג, במהירות וללא התרעה; אך להבדיל מז׳ואן, ובעצם כרוב האבסולוטיסטים, לא מצאו דרך, וגם לא הבינו את הצורך, להשיג את תמיכת העם בתוכניותיהם. וכך, בעוד האצולה מתנגדת להם, שנאו אותם בני העם. ואולם התנגדות כפולה זו לא השפיעה על יחסם של המלך ובנו אל היהודים. הואיל ואימצו להם את ההרגל למשול ביד ברזל ״להתעלם ממשאלות לבה של האוכלוסיה, לא היתה לשליטי נאפולי שום התנגדות לגידול מספר נתיניהם היהודיים. אדרבה, הם קידמו בברכה את הרעיון. פירושו היה ריבויה של אוכלוסיה נאמנה לכתר, ־כן סיכוי להתפתחותה המסחרית של ממלכת נאפולי, שמבחינה מסחרית פיגרה אחרי מדינות הצפון.

  1. 2. חצרן נאפוליטני

ב־24 באוגוסט 1492 הגיעו לנמל נאפולי תשע ספינות קאראול שהביאו גולים יהודיים מספרד. הדרך מספרד היתה רצופת תלאות. בעלי הספינות היו קשוחים, אבודים ותאבי בצע. הספינות היו מלאות על גדותיהן והצידה בהן היתה דלה. תנאי התברואה היו כאלה שהזמינו חוליים, ועד מהרה פרצה מגפת דבר בין הנוסעים. כל הפגעים הללו חברו להשאיר את הגולים בלא אמצעים לאחר שבועות של סבל. היסטוריון גֶ׳נוֹבָני, שראה כמה מגולים אלה כשעברה ספינתם בנמל עירו, כותב ש״אפשר היה לחשוב שהם רוחות רפאים; כה צומקים היו, כה קודרים במראיתם, ועיניהם שקועות כל כך בחוריהן. הם לא נבדלו במאומה מן המתים, פרט לעובדה שבדוחק עדיין מסוגלים היו לזוז.״

התיאור מזכיר את היהודים ששרדו במחנות־הריכוז הגרמניים של מלחמת העולם השניה. ואכן מצבם של הגולים, על כל פנים של רבים מהם, דומה היה לזה של אלה האחרונים. מאחר שכבר היו מוכי דבר כשהגיעו לג׳נובה, לא הותר להם להיכנס לעיר. הניחו להם לשהות על המזח, שהיה מוקף ים מכל עבר ו״היה המחסה היחיד שניתן לחיות האומללות.״ כזה היה גם יחסה של כל עיר אחרת שאליה ביקשו להיכנס. בלבבות אחוזי רעד סקרו בישי מזל אלה את מפרץ נאפולי הנהדר ואת העיר שעל שיפולי ההרים שמאחוריו. כלום תיתן להם ממשלת נאפולי מקלט?

פֶראנטֶה נענה לבקשתם לרדת לחוף, וב־24 באוגוסט דרכו רגליה של קבוצת הגולים הגדולה הראשונה על אדמת איטליה כשלבותיהם שופעים הכרת טובה עמוקה למושיעם, מלך נאפולי. אולם דון יצחק ומשפחתו לא נמנו עם היורדים לחוף באותו יום. הם הפליגו, כאמור, עם ציבור גדול של גולים שעזבו את ספרד ביום האחרון לחודש יולי. אם מפני שמספר הספינות שלהם היה גדול יותר ואם מטעמים אחרים, שטה קבוצה זו לאט יותר והגיעה לנאפולי, לכל המוקדם, חודש לאחר מכן. בני משפחת אברבנאל ודאי עשו אותה דרך בנמליה המערביים השונים של איטליה, ובאותן תוצאות מדכאות. הדרך הארוכה ודאי

הגדילה את סבלותיהם של רבים מחבריהם לדרך, אבל מאור הפנים שבו קיבלם מלך נאפולי השכיח במידה רבה את הצער שפקד אותם. פראנטה לא שינה את עמדתו הידידותית, וגילה יחס מיוחד לאברבנאל. הוא הציע לו לבקר בחצר המלכות ואפילו משרה בשירותו. מה חשב אברבנאל על המלך ועל בנו אלפונסו, שעמו חלק פראנטה את שלטונו? הוא קרא להם ״מלכי חסד״, ואפשר להבין תיאור זה בשים לב ליחסם אל הגולים הספרדיים.

שונה לגמרי הוא הרושם המתקבל על מושלים אלה ממקורות אחרים בני הזמן ההוא. כך, בדברו על אלפונסו, בנו של פֶראנטֶה, אומר השגריר הצרפתי פיליפ דה קומין, ש״מעולם לא היה נסיך צמא דם, רשע, ערל לב, שטוף זימה או זולל וסובא יותר ממנו. אולם אביו היה מסוכן יותר, כי שום אדם לא ידע אימתי הוא כועס ואימתי הוא שבע רצון, שכן מוכן היה לבגוד באנשים תוך כדי שעשועיו וגיפופיו.״ לאמיתו של דבר, לא היו פראנטה ובנו אלפונסו גרועים משאר הנסיכים העריצים של תקופת הרנסנס. הם היו חסרי רתיעה וחסרי מצפון במנהגם עם יריבים, אך מסוגלים היו גם לגמול ביד רחבה על שירותים נאמנים. בשום פנים לא היו קשוחי לב יותר מז'ואן II או מפרדיננד הקתולי.

אברבנאל ודאי תפס משרה רבת חשיבות בחצרו של פראנטה. דומה שגם משרה זו היתה קשורה לאיזו התחייבות כספית גדולה. כעבור שנים, כשתיאר את מצבו בנאפולי, כתב אברבנאל ש״כינס הון עתק״ ״עשה לו יד ושם״ כאחד מגדולי הארץ. אכן, כעבור שנתיים מיום בואו אנו מוצאים את אברנבאל כחצרן המהימן ביותר בפמליה של מלך נאפולי. דומה שלא התקשה כלל, או אך מעט, להסתגל לחצר המלוכה החדשה. פֶראנטֶה 1 היה בנו הבלתי חוקי של אלפונסו V, שהיה ממלכי אראגון ודודו של פרדיננד מלך ספרד. המשטר, ההליכות והלשון היו במידה רבה כאותם של אראגון, ודומה היה כאילו שירת בחצר מלוכה ספרדית. אבל היתה זו חצר כמו בזמנים הטובים משכבר הימים, שקדמו להקמת האינקוויזיציה ושבהם עדיין היתה מדיניותה של המלוכה נוטה חסד ליהודים.

א־־על־פי־כן חייב היה אדם להישמר לנפשו. הטרוניות נגד היהודים בנאפולי גברו והלכו. בני המון העם ראו בכניסתם של החדשים שמקרוב באו פגיעה בזכויות ובאינטרסים שלהם, ותלו את הקולר בצווארם של המושלים. פראנטה היה מטרה לביקורת גוברת; וקשה היה לו ביחוד לעמוד בפני הלחץ שהופעל עליו בגלל השמות שעשתה המגפה, שהביאו עמם הגולים. ״החולי היה ממאיר עד כדי כך, והתפשט במהירות מפחידה כל כך, שבמרוצת השנה הפיל למעלה מעשרים אלף חללים בין תושבי העיר."

בנציון נתניהו-דון יצחק אברבנאל-מדינאי והוגה דעות-ספרד:ארץ הרדיפות-2005- נאפולי: תקוות ואכזבות- עמ' 86

מעגל החיים-שלום צבר-קהילות ישראל במזרח במאות התשע עשרה והעשרים.חדר היולדת ומיטתה

מעגל-החיים

חדר היולדת ומיטתה

השמחה עם לידת תינוק חדש החלה מייד לאחר שהלידה עברה בשלום. היה זה חג הן למשפחה והן לקהילה כולה. בימים הראשונים עדיין הייתה היולדת תשושה, אך היא נדרשה להשתתף בשמחה המשפחתית. בכמה קהילות נערכו לקראת המבקרים, והכינו ליולדת מקום חגיגי מיוחד שבו תוכל לקבל את אורחיה בהתאם למצבה. קישוטו של החדר ביטא הן את שמחת הלידה והן את החרדה לשלומו של התינוק.

מפורסם מאוד חדר היולדת בתימן. באולם הגדול של הבית התקינו ליולדת מקום מיוחד באחת מפינות האולם. בפינה זו הניחו ארגז בצורת משולש שקצותיו נוגעים בקירות החדר, וכיסו אותו בשטיחים יפים וצבעוניים. מאחר שהיולדת הייתה בגדר נידה, יצר המבנה המשולש חיץ סמלי בינה ובין אורחותיה, וצורתו נחשבה למגינה מפני מזיקים. בחדר היולדת פרשו שטיחים צבעוניים וכרים סביב קירות החדר. על המדפים שבקירות הונחו בקבוקים ירוקים, אגרטלים וכלי נחושת ובהם מיני בשמים. על הזיזים תלו ביצים של בת־יענה, כדורי זכוכית צבעוניים ופירות מיובשים. כל אלה באו לנוי ולקישוט ולהגנה מפני עין הרע וכמו המשולש, שלצורתו נלוותה משמעות ארוטית, היו סימן לפוריות. נהגו להקטיר קטורת בחדר היולדת לבישום האוויר ולגירוש המזיקים. בחדר זה התכנסו הנשים, שבאו לבקר את היולדת ולברכה במשך ארבעים יום לאחר הלידה. האורחות הגיעו בדרך כלל בימי השבוע אחר הצהריים, ונהגו לשתות קפה ולעשן נרגילה; בשבתות הן התכבדו בצימוקים ובאגוזים. היולדת עצמה לבשה שמלה רקומה וחגיגית(לולוי), וענדה תכשיטים וצמידים מהודרים.

גם בין הספרדים באימפריה העות'מאנית השקיעו מחשבה ודמים מרובים בסידור ובקישוט חדר היולדת. את המקום המרכזי תפסה מיטת היולדת(בלאדינו: קָאמָה דֶי פָּארידָה), מיטה מיוחדת שהובאה לחדר היולדת ועוטרה בעושר והדר רב. בעת החדשה השתמשו במיטת מתכת גבוהה בעלת מעקות לראשה ולמרגלותיה. על המיטה פרשו את מערכת כלי המיטה המפוארים שקיבלה האישה בעת נישואיה כחלק מנדונייתה. כלי המיטה היו מעוטרים ברקמות זהב עותימאניות מפוארות או בתחרת יד. מעל המסגרת העליונה נתלה אפריון גדול, אשר הסתיר את היולדת כאשר שכבה במיטה. מקומה המרכזי של המיטה הובלט גם באמצעות מפה ריבועית (בּוֹגוֹ, בּוֹחְגָ'ה), שנתלתה על הקיר מאחוריה, ויריעה רקומה בחוטים צבעוניים או חוטי מתכת (יירו דֶי קָאמָה) שנפרשה לרגליה. בני השכבות דלות האמצעים, שלא יכלו להרשות לעצמם מיטת יולדת מפוארת, שאלו מהשכנים ומקרובי משפחה רקמות שונות ובהן עיטרו את מיטת היולדת. מנהג סידור מיטת היולדת מוכר גם מהחברה המוסלמית, והיה ידוע גם בקרב האצולה המערבית באיטליה ובצרפת עד המאה השמונה־עשרה.

לידת בן לעומת לידת בת

מִיַּלְדַּת – אִם הוּא זָכָר, נִתֵּן לָךְ מָנָה יָפָה

אִם תֹּאמַר הִיא נְקֵבָה, סְתוֹם פֹּה וְגַם שָׂפָה.

מְיַלֶּדֶת – אִם הוּא זָכָר, נִתֵּן לְךָ מָה שֶׁתִּרְצִי

אִם תֹּאמַר הִיא נְקֵבָה, מֵעֵין הַמַּחַט תֵּצְאִי.

שיר עממי של יהודי צפרו, מרוקו; מצוטט מתוך: א׳ בשן, יהדות מרוקו,

תל־אביב 2000, עכר 220.

כבכל חברה פטריארכלית הייתה גם בארצות האסלאם העדפה ברורה ללידת בן זכר. להעדפה זו סיבות ברורות בחברה הפטריארכלית המסורתית: הבן נושא את שם האב לדורות הבאים, ואילו הבת עוזבת את בית הוריה ומצטרפת למשפחה אחרת. לידת הבת מצריכה את האב לגייס כספים לשם נדונייתה, ואילו לידת בן אינה גורמת למעמסה מעין זו על ההורים (אם כי בחברה המוסלמית הקפידו גם על תשלום מוהר). ועוד, גידולה של הבת לווה כל העת בחששות כבדים – שמא לא יימצא לה חתן מתאים או שמא לא תלד ילדים. יתרה מזו, בנות לא תרמו בדרך כלל להגדלת הכנסות המשפחה, בעוד הבנים יכלו לעסוק בפרנסת המשפחה וכלכלתה מגיל צעיר יחסית. בהישארו בתחום משפחת הוריו גם לאחר נישואיו, הבן נטל על עצמו את עול הפרנסה וביכולתו היה לכלכל את הוריו ולסייע בידיהם לעת זקנה. בחברה היהודית קיבל יתרונו ביטוי נוסף בזכותו לומר בבית הכנסת קדיש על הוריו עם מותם. לפיכך, אב שלא נולדו לו בנים ראה עצמו פגום או כמי שנענש.

העדפת הבן על הבת באה לידי ביטוי מובהק במקורות התלמודיים. אמנם בית הלל קובעים שחייב אדם להוליד זכר ונקבה, אך לדעת בית שמאי החובה ההלכתית היא "שני זכרים" (יבמות ו, ו). חכמי התלמוד לא המעיטו בחשיבותן של הנשים, אך פסיקתו של ר' יהודה, "אשרי מי שבניו זכרים ואוי לו למי שבניו נקבות", חזרה ונשנתה פעמים אחדות (קידושין פב, ע״ב; סנהדרין ק, ע״ב; בבא בתרא טז, ע״ב; פסחים סה, ע״א); ואילו בשמו של ר' שמעון בר־יוחאי נמסר, ״כל מי שאינו מניח בן ליורשו הקב" ה מלא עליו עברה [= כעס], שנאמר ׳והעברתם את נחלתו לבתו׳ [במדבר כז, ח]״(בבא בתרא קטז, ע״א). ואם כך, מדוע בכל זאת נולדות בנות? מסביר המדרש: "שלושה דברים אין אדם רוצה שיצא לו: עשב בקמה וחומץ ביינו ונקבה בבניו – ושלושתם לצורך העולם נבראו" (תנחומא, פרי חיי שרה).

גישה זו התרחבה והתחזקה בחברה היהודית בארצות האסלאם, מה גם שהחברה הכללית הקנתה לכך חשיבות רבה בחיי היום־יום, כגון המנהג לקרוא לאב בתואר כבוד על שם בנו הבכור. לידת בן באה לידי ביטוי בעריכת ברית מילה וטקסים מרשימים, ואילו לידת בת לא הייתה כרוכה על־פי רוב באירוע ציבורי. לידתו של בן הוסיפה שמחה וששון בבית, ואילו לידת הבת גרמה לצער ודכדוך לאב וליתר בני המשפחה. ההורים, ובייחוד האב, הוטרדו מן הדאגות המצפות להם בתהליך גידולה עד לנישואיה ואפילו לאחריהם, כגון החשש שמא תהא עקרה. לפיכך התפתחו מנהגים עממיים שונים, פתגמים, שירים וברכות, המבטאים את הציפייה הדרוכה למין הוולד והעדפתו של בן זכר. בין יהודי תימן, למשל בירכו את בעל הבית בברכת המזון ״בבנים שיהיו עוסקי בתורה ומקיימי מצוות בישראל ובבנות שלא ימותו".

כבר בעת מסיבת הכלולות החלו להביע תקוות ללידת בן. בקהילות אחדות איחלו לזוג הצעיר, "בשנה הבאה, אם ירצה השם, נבוא לברית מילה״. ברכה נפוצה לחתן בקהילות המזרח לאחר החתונה היא ״תזכה לבנים זכרים״. נפוצו גם סגולות שונות להולדת בן זכר. במרוקו, למשיל הושיבו ילד קטן על מיטת בני זוג שזה עתה נישאו כסגולה לבנים, או עלו לקבר צדיק ונדרו כי אם ייוולד בן ייקרא הוולד בשמו. סגולות מעין אלה נחשבו חיוניות לאישה שהרבתה ללדת בנות, על מנת שבעזרת הסגולה ישתנה גורלה. למשק בין היהודים ההרריים בקווקז עשו לאמן של בנות טבעת מיוחדת מכסף, שתמורתו נאספה ממשפחות בהן נולדו בנים. בתחתית החלקה של הטבעת נחרטו פסוקים, והאישה ענדה אותה כסגולה עד סוף ימיה. במרוקו הציעו לבעל לתרום ספר תורה לבית הכנסת, ולאישה שילדה רק בנות לבלוע ערלה של תינוק שנימול לא מכבר.

דרכי ההודעה לציבור על לידה מוצלחת מורות כשהן לעצמן על הגישה השונה ללידת בן לעומת לידת בת. השוני ניכר לעתים אפילו בשפה שבה השתמשו. על לידת בן בישרו בעברית, ואילו על לידת בת, אשר הובנה כעניין פנים־נשי, המרוחק מהדת הרשמית ומעולם הלימוד הגברי, בישרו בשפת המקום. במרוקו, למשל כשנולד בן קראה המיילדת בעברית"ברוך הבא״, וכשנולדה בת הושמעה הברכה בערבית: מְסְעוּדָה מִימוּנָה (מאושרת ובמזל), או מְבַּארְכָּה מְסְעוּדָה (מבורכת ומאושרת). בין יהודי בגדאד נחשב הדבר לכבוד גדול לאישה בחדר הלידה לצאת ולהודיע את הבשורה על הולדת בן לכל הממתינים בחוץ, והיא הודיעה זאת בפנים קורנות ובקריאות שמחה. ואילו אם נולדה בת, כל אחת מהנשים ניסתה להתחמק ולהטיל את המשימה על חברתה. זו שלבסוף נבחרה יצאה באי רצון ובקול חרישי הודיעה: ״האישה ילדה, בעזרת השם ייוולדו אחריה בנים" (וַלְדִת… אִנְשאללָּה עַלַא ראסְהָא אלִבְּנִין).

כשנולדה בת בכורדיסתאן לא מיהרו להודיע לאב, ואם הלידה התרחשה בלילה אף לא טרחו להעירו. ילדים בכורדיסתאן אף קראו קריאות לעג וקנטור מאחורי גבו של אב שנולדה לו בת, בייחוד אם היה דל אמצעים וחסר כוח להגן על עצמו. לעתים העלבון היה כה רב, עד שהאב נמנע מלצאת מביתו כשבועיים לאחר הלידה. נשות הכפר באתיופיה ששהו עם היולדת בשעת הלידה, בישרו על לידת בן בשתים־עשרה קריאות שמחה, ואילו כשנולדה בת הסתפקו בתשע קריאות. בצנעא אמנם לא הקפידו על עניין זה, והברכה לאבי היילוד, בין זכר ובין נקבה, הייתה ״סימן טוב״, ואולם אם נולד זכר הוסיפו: "תזכה לראות בתורתו וחופתו ומעשיו הטובים".

היחס אל האישה נקבע על־פי האמונה המקובלת כי האישה אחראית למין הוולד. מעמדה של אם שילדה הרבה בנות ללא כל בן נפגע קשות בעיני בעלה ומשפחתו, ולעתים היא אף ספגה מהם גערות. אב שהוליד כמה בנות באפגניסתאן ובאיראן ראה את עצמו אומלל והטיח את כעסו ביולדת המביאה בנות, ואילו בעיראק נודעו אירועים קיצוניים שבהם פרק אבי הבנות את רוגזו על האישה בהכאתה או אפילו בנטישתה. במרוקו היו פוסקים שהתירו לאב שיש לו בנות בלבד לשאת אישה שנייה. קללה נפוצה לגבר בין יהודי בגדאד הייתה, ״בעזרת השם יהיו לך שבע בנות" (אִנְשַׁאללָּה יצִירוֹּן סַבְּעָה); דהיינו, נכונו לו דאגות וצרות למשך שנים רבות. כמו כן, כמו בחברה המוסלמית גם בין היהודים נפוץ הכינוי המבזה לאבי בנות בלבד אבו אלבנאת.

עם זאת, היו שראו בחיוב ילדה ראשונה, בעיקר האימהות, בשל הציפייה שהבת תשמש יד ימינה של האם ותעזור לה בעבודות הבית. וכך, למרות הביקורת נגדה מצאה היולדת נחמה אישית בלידת בת. בין יהודי מרוקו הספרדית, למשל, נפוץ הפתגם: ״ברוך הבית שיש בו בת לפני בן". בקהילות רבות לידת בת התקבלה ברצון לאחר שבמשפחה נולדו מספר בנים; אבל השמחה הייתה רבה לאין ערוך כאשר נולד בן לאחר מספר בנות.

היו רבנים שביקרו את ההעדפה של בנים לעומת בנות בקרב בני קהילותיהם. דוגמה מובהקת הם הדברים שמביא החכם הספרדי הידוע מסרייבו, הרב אליעזר פאפו:"… ראיתי מנהג רע באילו מקומות שאיש כי יולד לו בת, מרבים העם לעשות שחוק וליצנות, זה אומר הקור גדול וזה אומר הסרחון גדול וכהנה דברים של ליצנות, עד שמי שנולדה לו בת, אינו מוצא מקום להחבא מגודל הרדיפה […] ויותר מזה יש שטות גדול בקצת בורים, שאם ילדה אשתו זכר אוהבה ומכבדה כבוד גדול ואם נקבה תלד, מרחקה ואינו נכנס אצלה, ורבה העזובה והעצבה" (פאפו, עמי יח). הרב חיים פלאגיי, מגדולי רבני האימפריה העותימאנית במאה התשע־עשרה, חזר וציטט את תוכחתו של הרב פאפו בספרו תוכחת חיים (ירושלים תשל״ג [מהדורה ראשונה: אזמיר תרל״ד], עמי רפג).

 

פתגמי עדות בנושא לידת בת לעומת בן

מרוקו: אב לבנים מזמר, כל הלילה נרו דולק; אבי הבנות מהרהר, כל הלילות נרו מכובה.

מרוקו הספרדית: שתי בנות ואם, לצנינים בעיני האב.

עיראק [על קשיי השאת בת]: הבת כמו התפוח; אם תשאירו ימים רבים – סופו להירקב.

עיראק: גם אם יש בה (בבת) תרופה לחולי, היא אינה רצויה.

עיראק: בן משוגע ולא בת יפהפייה.

סלוניקי: א. המגדל בן – זהב טווה / המגדל בת – צמר טווה. ב. הכלה בחיתוליה – בארגז בגדי כלולותיה.

תורכיה: אתם דוממים כאילו נולדה לכם בת.

ברכה מסורתית של האם לבנה בכורדיסתאן: שבעה בנים שיהיו לך.

הרב חיים משאש

חי בסוף המאה השמונה־עשרה ובתחילת המאה התשע־עשרה בעיר מכנאס שבמרוקו. התפרסם עוד בימי חייו כחכם וכידען גדול בתורה. נודע בחסידותו ופרישותו. מסופר עליו שלמרות הפצרות בית הדין שבעירו לא הסכים לחתום על פסקי דין בגלל חששו לטעות; וכן, שלטבעת שלו היו סגולות רפואיות, והיא עברה מיד ליד בכל ערי מרוקו. עוד מסופר שהיו נותנים את מקלו לנשים הרות שסבלו מכאבים, וכאביהן היו נפסקים מייד. חיבר ספר חידושים לתורה – נשמת חיים (מכנאס 1949; ירושלים 1996).

הרב יצחק אבן־ואליד (1870-1777)

מחשובי הרבנים של תיטואן שבמרוקו במאה התשע־עשרה. עוד בחייו נחשב לקדוש וצדיק. בביתו היה בית כנסת, בית מדרש וספרייה גדולה. ביום ההילולה שלו, ט׳ באדר, נהגו יהודים רבים לעלות לקברו, וגם מוסלמים הצטרפו אליהם. לפי המסורת המקומית ניצלה העיר מהתקפת פורעים בזכות נס שחולל אבן־ואליד – אורות נדלקו לפתע מעל קברו. חיבר את ספר השו״ת ויאמר יצחק (ליוורנו 1876).

הרב אליעזר פאפו(בן יהודה) (1829-1785)

מגדולי רבני סרייבו והבלקנים. התפרסם בימי חייו כחסיד ופרוש. בהיותו בן 27 נתמנה רב ומורה צדק בקהילת סיליסטרה, שם לימד תלמידים רבים ושם נפטר. חיבר ספרים רבים בענייני הלכה ובנושאי מוסר, ביניהם ספר הדרכות מוסריות בשם פלא יועץ – תורת מוסר והשכל (איסתנבול 1824).

הרב חיים פלאגיי(1869-1788)

יליד אזמיר. היה גדול רבני תורכיה ומחשובי הרבנים במזרח כולו. ב־1837 נתמנה לאב בית הדין של אזמיר, ומאוחר יותר היה גם הרב של שש הקהילות הסמוכות. ב־1855 הוכר על־ידי הקהילה ועל־ידי השלטונות כ״רב כולל״ של אזמיר. תיקן תקנות רבות לחיזוק חיי הדת בעיר ולמען איסוף כספים ליישוב בארץ ישראל. חיבר ספרים רבים, ועשרות מהם הודפסו. רבנים מקהילות רבות פנו אליו בשאלות בענייני הלכה. ב־1865 מונה ל״חכם באשי״ – משרת הרב הראשי של אזמיר, והוא בן 77. גילו המבוגר הקשה עליו להתמודד עם מאבקי כוח פנימיים בקהילה. מחיבוריו: דרכי חיים (אזמיר 1921) – פירוש על פרקי אבות; כף החיים (אזמיר 1859); שו״ת נשמת כל חי (סלוניקי 1837-1832).

היכל

ארון קודש או חדר בבית הכנסת שבו שמורים ספרי התורה. מונח זה משמש בבתי הכנסת הספרדיים והמזרחיים.

מעגל החיים-שלום צבר-קהילות ישראל במזרח במאות התשע עשרה והעשרים.חדר היולדת ומיטתה-עמ' 37

הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 156 מנויים נוספים

יוני 2020
א ב ג ד ה ו ש
 123456
78910111213
14151617181920
21222324252627
282930  

רשימת הנושאים באתר