ארכיון יומי: 12 ביוני 2020


המנהיג המזרחי הראשון-אברהם מויאל-מרדכי נאור-יפו ויהודיה במחצית הראשונה של המאה ה-19

המנהיג המזרחי הראשון

לא פחות מ־19 אתרים נבדקו; היו בהם דוראן(לאחר כמה שנים הוקמה בשטח זה המושבה רחובות), ואדי הנין (נס ציונה), לטרון, קפרוריה (לימים כפר אוריה), אבו-שושה, חולדה, מפרץ חיפה והגליל העליון. האיכרים עצמם סיירו במקצת המקומות, מלווים על ידי מומחים מקומיים כדוגמת אברהם מויאל. הצעה נוספת הייתה ליישבם על חלק מאדמות מקווה ישראל.

אחד הניסיונות המעניינים של ברי״ל ומויאל היה להקים את יישובם של ה״ראדומים״ באזור טבריה. השניים אף שהו בטבריה במשך שבועיים כמעט, וכמנהג הימים ההם טבלו בחמי טבריה. מויאל השתכן באוהל שהציב על שפת הכנרת.

יחיאל ברי״ל מתאר בהרחבה בספר זיכרונותיו את פרשת קליטת 11 האיכרים בארץ ומספר על מעורבותו הרבה של מויאל בחיפוש אחר שטח קרקע מתאים: ״הגביר הנכבד הזה הכרתיו מאז בואי ליפו, ובראותי כי הדירקטור [המנהל] הירש בכל עת בואו לעיר יסור אל חנותו וביתו התקרבתי אליו ביותר, ונודעתי כי הוא איש עצתו של ה׳ הירש והעניינים אשר שגבו ממנו יעשה לו סי׳[ניור] מויאל…״

מדבריו של ברי״ל אפשר ללמוד שהירש – בא כוחו הבכיר של הברון רוטשילד בארץ ישראל באותה עת – גייס את מויאל לטפל בכל אותם נושאים ש״שגבו ממנו״, כלומר לא היה בכוחו הוא לעשותם.

מספרו של ברי״ל, יסוד המעלה, עולה כי באחד הימים פרץ ויכוח בינו ובין הירש בחנותו של מויאל, וברי״ל האשים את מנהל מקווה ישראל כי בעטיו מתעכבת רכישת הקרקעות עבור ה״ראדומים״. הירש הודה שאכן כך הדבר, וזאת משום שאין הוא מוצא אדם מתאים לערוך את הבירורים ולהגיע לידי עסקה. ברי״ל השיב לו – כפי שכתב בספרו – בשפה הספרדית, ״למען ישמע זאת גם סי׳ מויאל, לאמור: הלוא רבים וגם אתה בוטח בסי׳ מויאל ואני נשען בטובו של האדון הזה כי הוא יעשה חפצך גם בדבר מקנת שדה״.

לשמע דברי ברי״ל התמלא הירש בושה והשיב, גם הוא בספרדית: ״מי ייתן וירצה האדון הזה לעסוק בדבר הקניה, כי אין כמוהו בזה״. אלא שמויאל לא נענה מיד. הוא חש כי הירש נתן הסכמתו כמי שכפאו שד, והבין, כדברי ברי״ל, ״כי הדירקטור בעל כורחו ענה אמן אחרי״. ברי״ל לא הרפה. ״הפצרתי בו עד מאד עד שהבטיחני לעשות בקשתי״, כתב.

 אלא שבפני היוצאים לחפש שטחי קרקע מתאימים הוצבה משוכה גבוהה: הירש תבע מהם שלא לסכם דבר ולהמתין חודש עד שתתקבל הסכמה מצד הברון או עוזריו הראשיים. במילים אחרות, אף אם ימצאו שטח מתאים במחיר מציאה, למעשה לא יוכלו לסכם את העסקה. השניים, ברי״ל ומויאל, יצאו למסע דילוגים. ״ביום י״א אד״ר [אדר ראשון תרמ״ג], יצאנו בעגלה אני והגביר סי׳ אברהם מויאל וה׳ דיגור הגנן הצרפתי״ [אגרונום שעבד במושבות הראשונות בשליחות הברון רוטשילד], שהירש צירף אותו למסע כמומחה לקרקעות ולפוטנציאל ההתיישבותי של השטחים שיוצעו להם.

המסע היה רצוף קשיים, תקוות ואכזבות, אף מעבר לניסיונות לרכוש קרקע עבור ה״ראדומים״. ״לעת ערב באנו לרמלה״, פתח ברי״ל בתיאורו. ״שם פגשתי את ידיד נפשי הרי״מ [ר׳ יחיאל מיכל] פינס [מפרנסי ירושלים ופטרון הביל״ויים] הולך ליפו ושמחתי לקראתו. בערב באנו לבית המלון אשר בבאב אל ואד [שער הגיא] ולנו שם. בבוקר שכרנו לנו חמורים מבעל המלון ורכבנו בם עד בואנו לקאפרוריע [כפר אוריה לעתיד] כשתי שעות לפני חצות היום. תרנו את השדות וראינו את המעינות וישר המקום הזה בעינינו״.

מויאל שאל את דיגור, המומחה לחקלאות, מה דעתו על השטח המוצע, וזה השיב כי דעתו נוחה וכי ״אפשר לטעת בו גנות ופרדסים״. היה בכך אות לטובה והשלושה המשיכו במסעם. הם הגיעו לשני כפרים נוספים – סעדון ואבו־שושה. את מסעם באותו יום סיימו בכפר אל קובב (כיום באזור משמר איילון) וממנו לקחה אותם עגלה ליפו. למחרת התייצבו אצל הירש ודיווחו לו על מסעם ועל התרשמותם הרבה מהשטח שהוצע להם בקפרוריה. הירש לא מיהר להחליט, וככל הנראה הריץ מכתב לפריז.

ברי״ל היה חסר סבלנות, ומויאל הבין לליבו. המשיך וסיפר ברי״ל: ״ביקשתי מאת סי׳ מויאל כי יעלה ירושלימה לדבר שם עם ה׳ דאוד קארמי על אודות מקנת נחלתו בקאפרוריע והוא ענה לי כי עד בוא תשובה מפריז לא ירצה לעשות דבר״.

חלפו כמה ימים והעניין לא התקדם. ברי״ל, אשר סבל בליבו, חשש שבגלל מצבו לא יספיק לסיים את רכישת הקרקע. מויאל והוא החליטו לעשות מעשה: ״מויאל נעתר אלי ושלחנו, בלי שאלת פי הדירקטור [הירש], ביום כ״ח אדר״ש [אדר שני, 7 במרס] את הא׳ הורויץ ירושלימה לדבר שם עם בעלי השדות אשר בקאפרוריע״. לאחר כמה ימים קיבלו הודעה כי בעל הקרקע יבוא מירושלים ללטרון לשוחח איתם.

השניים שכרו חמורים (״רכבנו בחמורים״, כדברי ברי״ל) ומיהרו ללטרון. הירש, שנודע לו על המשלחת, שיגר אחריהם את האגרונום דיגור, והשלושה נפגשו ביעד חדש – חולדה הערבית. ההתחלה הייתה מבטיחה. בעל הקרקעות הראה להם שדות ובתים וגם באר, וסיפר להב גדולות ונצורות על הקרקע המשובחת – כ־3,000 דונם. אלא שעד מהרה הוא קיבל רגליים קרות, כשנודע לו התנאי של הירש: לעכב את גמר העסקה בחודש. אחר כך רכבו לכפר סמוך, שכבר ביקרו בו, סעדון שמו. במקום זה התעוררה בעיה: מויאל שהתלחש עם הפלחים בלילה, בעת ששלושת הזרים ישנו בכפר, גילה את אוזנו של ברי״ל. שחלק מאדמות הכפר שייכות לו, והוא אינו רוצה שיתקבל הרושם כי הוא מקדם את העסקה מטעמים אישיים. בלשונו של ברי״ל נשמעו הדברים כך: ״באשר יש לסי׳ מויאל חלק ונחלה בכפר הזה, אמר לי כי לא יחפץ להשתדל בקניה הזאת לבל יחשוב הדירקטור שטובת עצמו הוא דורש״.

מויאל הציע לברי״ל לחזור לקפרוריה, ולשם הגיע גם בעל הקרקע, דאוד קארמי, בנו שוכרי ועוד שניים – נוצרי אחד ויצחק אריאל, יהודי מירושלים. יומיים ולילה נמשך המשא המתן, כשכל העת מספקים משרתיו של קארמי מיני מזונות ונרגילות לעישון. הבעיה העיקרית מצד הקונים הייתה מחיר השטח, שקארמי העלה אותו לגבהים בלתי אפשריים, לדעת מויאל. מצד שני, אותו קארמי חש עצמו נעלב משום התנאי שהציגו לו מויאל וברי״ל: להמתין חודש עד שיקבלו אישור. במר ליבו טען כלפי מויאל, שאותו ראה כ״בעל המאה״: ״למה תעמוד על המקח בשעה שאין לך דמים [כספים] ורשות לקנות?״ הוא אף תקף את מויאל באומרו שרק תוך כדי המשא ומתן הבין שאין הוא רוצה לרכוש את הקרקע עבור עצמו, אלא הוא משמש שליחו של מישהו.

מויאל לא ענה לו. הוא קם ממקומו, קרא אליו את ברי״ל, והשניים עלו על חמוריהם והסתלקו. סיפור קפרוריה הגיע לסיומו הרע. גם בלטרון לא עלו הדברים יפה. מויאל וברי״ל רכבו למקווה ישראל, נפגשו עם הירש ודיווחו לו על כישלון מאמציהם. בשבועות הבאים הפכה חנותו של מויאל ביפו למעין ״מטה מרכזי״ של מאמצי רכישת הקרקע עבור ה״ראדומים״. שמות עלו וירדו, מתווכים נכנסו ויצאו, ומדי פעם הגיע הירש ממקווה ישראל והביא את החדשות האחרונות מפריז. לברי״ל נמאס, והוא עשה הכנות לחזור לביתו בגרמניה. מויאל ניסה לעצרו – וללא הצלחה.

ברי״ל ביקש ממויאל מכתב המלצה וזה כתב עליו מילים חמות: ״האמת נתן לכתוב ביודעי ומכירי כי ר' יחיאל ברי״ל כל הימים שיושב פה הוא השתדל ומשתדל בכל כוחו למצוא נחלת שדה עבור היהודים שהביא לכאן, ואני בעצמי נסעתי עמו להרבה מקומות לראות אם השדות טובים לקנות עבור היהודים הנזכרים. וגם שמעתי כמה פעמים מר׳ ברי״ל שהוא עומד ומצפה מתי תקנה הנחלה למען יוכל לשוב לביתו כי קשה עליו הישיבה פה כמובן, ואני רואה שאם יצא ר׳ יחיאל ברי״ל מפה יקשה מאד דבר קנית הנחלה…״

המנהיג המזרחי הראשון-אברהם מויאל-מרדכי נאור-יפו ויהודיה במחצית הראשונה של המאה ה-19-עמ'59

Juifs du Maroc a travers le monde –Robert Assaraf- De la tragédie du Pisces à la reprise de l'émigration

juifs du maroc

Ces excès, les dirigeants de la communauté juive en étaient convaincus, ne pouvaient refléter ni la position personnelle ni la position officielle des dirigeants de l’État au plus niveau. Ils sollicitèrent une audience du vice-président du Conseil, le prince Moulay Hassan, qui reçut sans délai, en présence du ministre de l’Intérieur, Si Bekkaï, le 13 janvier 1961, une délégation du Conseil des communautés conduite par son secrétaire général, David Amar, et étoffée par le Dr Benzaquen et le Grand Rabbin du Maroc, Shalom Messas.

Le prince héritier Moulay Hassan reconnut volontiers que la police de Casablanca s’était laissé aller à des excès regrettables que son père condamnait formellement, et promit qu’à l’avenir de tels incidents ne se reproduiraient plus. La question trop brûlante du naufrage du Pisces ne fut pas abordée.

La rencontre fut largement couverte par les médias nationaux, qui la présentèrent simplement comme ayant donné « une nouvelle occasion aux dirigeants de la communauté juive d’exprimer leurs sentiments de fidélité à la Couronne ». Discrètement, des policiers qui avaient commis des bavures furent limogés ou mutés. En signe de bonne volonté, les représentants de la communauté juive furent sollicités – secrètement – de se rendre à Al-Hoceima pour procéder à l’enterrement religieux des corps des 22 noyés repêchés en mer ou rejetés sur la côte, les autres ayant disparu à jamais dans les flots.

L’enterrement eut lieu selon les rites religieux par les membres de la Hébra de Tétouan, en présence du grand rabbin de la ville, rabbi Abraham Bibas, et du représentant du Conseil des communautés, Isaac Halioua, de Salé. Le carré du cimetière chrétien où furent enterrés les corps des naufragés fut ensuite muré et interdit d’accès.

L’affaire trouva une issue trois décennies plus tard. Durant toute cette période, les tragédies qu’avait connues le mouvement de l’alyah clandestine, en particulier le drame du Pisces, constituèrent un sujet tabou, aussi bien en Israël qu’au Maroc. En Israël, le Mossad avait imposé un strict embargo sur les publications relatives à l’émigration clan­destine d’Afrique du Nord. C’était un sujet tabou, une situation douloureusement vécue par ceux et celles qui avaient perdu des êtres chers lors de cette page d’histoire. Non seulement, il leur était impossible d’effectuer leur « travail de deuil » et de se recueillir sur la tombe de leurs proches, mais ils ne bénéficiaient d’aucune aide, morale ou matérielle, de l’Agence juive ou même de l’Union des originaires d’Afrique du Nord, laquelle observait la plus grande discrétion.

Au Maroc même, c'était un sujet également tabou tant pour les officiels que pour la communauté juive, soucieuse de ne pas rouvrir un dossier douloureux qui aurait pu compromettre les bonnes dispositions des autorités.

Le silence était si complet qu’il fallut attendre le début des années 1990 pour que le gouvernement israélien, à la requête du Pr Shimon Shetrit, d’origine marocaine, autorisât la publication partielle, trente-deux ans après les faits, du rapport d’enquête officiel. À ce jour, en 2008, la publication de l’intégralité de ce texte n’a toujours pas été autorisée.

Pourtant, dès l’arrivée au pouvoir du Likoud, qui marquait d’une certaine manière la « revanche » des Séfarades sur l’establishment ashkénaze, plusieurs personnalités d’origine marocaine avaient fait campagne pour que l’alyah clandestine des Juifs d’Afrique du Nord soit présentée comme l’une des pages les plus significatives et les plus glorieuses de l’histoire du jeune État.

Le député de la petite formation centriste Dash, Shmuel Tolédano, dont la famille, originaire de Meknès, s’était installée à Tibériade au milieu du xix siècle, fit campagne en ce sens en décembre 1980. C’était un sujet qu’il connaissait bien, puisqu’il avait été associé de près à la mise en œuvre de l’opération « Yakhine » en tant que responsable, au sein du Mossad, de l’immigration des «Juifs en détresse ».

Shmuel Tolédano obtint le soutien de David Lévy; Le 19 janvier 1981, le chef du gouver­nement, Menahem Begin, levait les restrictions mises à la publication d’infonnations sur les départs clandestins du Maroc, et faisait du 23 tevet, date du naufrage du Pisces, une journée commémorative annuelle de l’alyah clandestine en provenance d’Afrique du Nord.

Depuis 1981, cette journée est marquée, chaque année, par la tenue d’une cérémonie devant le monument érigé par la municipalité d’Ashdod à la mémoire des passagers du Pièces, en présence de ministres et de représentants de la marine israélienne, ainsi que par des journées d’études dont les travaux font l’objet de publications régulières sous la direction de Meir Knafo, l’un des responsables de l’organisation des vétérans de l’alyah nord-africaine clandestine.

Restait à régler la question du rapatriement des corps des naufragés, inhumés dans le carré chrétien du cimetière d’Al-Hoceima, dans le nord du Maroc. Responsable de l’Union des originaires du Maroc, Sam Ben Chetrit se rendit au Maroc en 1983, et fut autorisé à aller, dans la plus grande discrétion, à Al-Hoceima, où il put se recueillir devant les sépultures des malheureux passagers.

Les contacts qu’il noua alors, grâce à mon intervention, avec les autorités marocaines, permirent de trouver une solution à ce douloureux problème. Dans sa profonde humanité, le roi Hassan II était favorable à un transfert des corps en Israël, à une double condition : que le secret le plus absolu fût gardé sur cette décision, présentée comme un geste humanitaire et religieux, sans signification politique, et que l’on attendît le moment opportun pour pouvoir y procéder. De discrètes négociations s’ouvrirent alors par l’inter­médiaire de David Amar, le secrétaire général des Communautés israélites du Maroc, dont j’étais l’un des collaborateurs à l’époque.

Chargé de suivre ce dossier, dont l’heureux aboutissement prit plusieurs années, l’auteur de ces lignes éprouve naturellement certaines réticences à évoquer son rôle qui a été souligné cependant par plusieurs historiens et qui est donc de notoriété publique sans qu’il l’ait voulu. Il peut témoigner que Hassan II attachait une grande importance à cet acte humanitaire, au point de décider que le rapatriement des corps serait effectué à bord d’un avion affrété spécialement par le souverain marocain, et à ses frais. Un geste d’une délicatesse inouïe qui, lorsqu’il fut connu, bouleversa les originaires du Maroc installés en Israël et aux quatre coins du monde.

Pour bien souligner le caractère exceptionnel et sans précédent de ce geste, il suffit de rappeler que le gouvernement britannique n’a jamais manifesté le moindre souci de reconnaître sa responsabilité dans le naufrage de navires, tel le Struma, qui coulèrent alors qu’ils tentaient de briser le blocus maritime organisé par les autorités mandataires entre 1939 et 1948. Plus que tout autre, ce fait me semble très révélateur du caractère particulier des rapports entre le Maroc et ses Juifs.

Pour bien souligner le caractère « religieux » de ce geste, Hassan II avait insisté pour que l’exhumation des corps soit faite sous la responsabilité de la Hevra Kadisha, la confrérie mortuaire de la communauté de Casablanca, et par des rabbins marocains, sans intervention de dignitaires religieux israéliens. Généreux, le souverain ferma les yeux sur la présence, le 1er décembre 1992, lors de cette cérémonie poignante, de rabbins de Tsahal, au nombre desquels des officiers placés sous les ordres de l’aumônier général Gad Navon Fihma, originaire de Nakoura, et Sam Ben-Chetrit, venus tout spécialement d’Israël.

C’est à bord de l’avion affrété par le gouvernement marocain que les corps furent transportés. Le roi m’avait confié la mission de m’occuper de la location de l’avion et de toutes les questions logistiques relatives à ce voyage que je fis en compagnie de Serge Berdugo, dont j’avais accepté qu’il se joignît à moi lors de ce vol peu ordinaire.

L’arrivée de cet avion ne pouvait passer inaperçue, et des indiscrétions filtrèrent dans la presse israélienne, cependant que le gouvernement d'Yitzhak Rabin décidait d’accorder aux dépouilles des passagers du Pisces les honneurs d’obsèques nationales au cimetière du mont Herzl, dans le carré réservé aux « grands et aux héros de la nation ».

Loin de s’offusquer de cette entorse à l’accord initialement conclu, puisque le secret avait été gardé jusqu’au départ de l’avion du Maroc, Hassan II me demanda de repartir en Israël, une semaine plus tard, pour y représenter, en compagnie de Serge Berdugo, le Maroc lors de la cérémonie qui se déroula en présence du président de l’État, du Premier ministre, de nombreux membres du gouvernement, du président de la Knesset et des plus hautes autorités civiles et militaires ainsi, bien naturellement, que des membres des familles endeuillées et de plusieurs dizaines de milliers d’originaires du Maroc.

Le lendemain, lors d’une session extraordinaire de la Knesset, à laquelle j’eus le privilège de pouvoir assister en tant que représentant du souverain marocain, le Premier ministre Yitzhak Rabin rendit un hommage vibrant non seulement aux naufragés du Pisces, mais aussi au judaïsme marocain, dont il souligna le rôle dans la construction de l’État juif grâce à l’alyah de la plus grande partie de ses membres.

C’est se conformer au respect de la réalité historique et rendre un hommage mérité au roi Hassan II que de conclure sur l’évocation de cette cérémonie la partie de ce livre consacrée à l’émigration juive marocaine vers Israël avant et dès la naissance de cet État. Une formidable page d’histoire, avec son lot d’espoirs, de joies, mais aussi de drames et de tragédies, une page illustrant l’attachement muitiséculaire des Juifs marocains pour Sion.

Juifs du Maroc a travers le monde –Robert Assaraf- De la tragédie du Pisces à la reprise de l'émigration-page 76

הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 228 מנויים נוספים
יוני 2020
א ב ג ד ה ו ש
 123456
78910111213
14151617181920
21222324252627
282930  

רשימת הנושאים באתר