מורשת יהדות מרוקו

מו. נהגו כשהכהן יחיד, מקריא לו החזן גם ״יברכך״, וכשהם שנים ויותר, הכהנים מתחילים תבת ״יברכך״, ומשם והלאה מקריא להם החזן:

מז. נהגו שכהן קטן אינו עולה לדוכן לישא את כפיו, ויש נהגו להקל בזה, כשיש כהנים אחרים:

מח. נהגו שכהן רווק אינו נושא את כפיו, ויש נהגו להקל כזה כשיש כהנים אחריב מט. נהגו שכהן סומא נושא את כפיו:

נ. נהגו שכהן חזן אינו נושא כפיו, כשיש כהנים אחרים:

נא. נהגו שכהנים נושאים כפיהם גם כשאין ספר תורה:

נב. נהגו אם אין כהנים, אומר החזן את פרשת כהנים, והציבור עונים כסיום כל קטע ״כן יהי רצון״, ואומר גם את הפסוק ושמו את שמי וכו':

נג. נהגו לומר ״יהיו לרצון״ בסיום החזרה בלחש:

מו. כן המנהג, והביאו בנהגו העם (תפלה), וראה באורך בזה בספר נר לעזרא (סימן כ״א) וכן כתב בספר קיצור שו״ע להר״ב טולידאנו(עמוד קי״ח), וכן כתב בספר דרכי דוד (סימן ט״ז):

מז. הנה כי כן מבואר בשו״ע (סימן קכ״ח סל״ד) שקטן לבדו אינו נושא כפיו, ועם אחרים מותר, ובברכ״י למרן החיד״א (שם סקט״ז) כתב שכן המנהג, וכן מובא בקיצור שו״ע להר״ב טולידאנו (עמוד קי״ט):

מה. כן המנהג והביאו בספר נהגו העם (שם) וכסברת הרמ״א (סימן קכ״ח סמ״ד), והוא מנהג בני בבל, וכן הביא בנוהג בחכמה (עמוד קל״ב), וכן כתב בספר שמש ומגן (ח״א סימן נ׳), וכן מנהג תונס ומובא בברית כהונה (מער׳ ו׳):

מט. כן כתב בספר נוהג בחכמה (עמוד קמ״ה) בשם הר״י בן וואליד, ושכן המנהג, וכן נפסק בשו״ע (סימן קכ״ח ס״ל), וראה שם בכה״ח (ס״ק קע״ד):

נ. כן פסק מרן בשו״ע (סימן קכ״ח ס״כ), וראה שם בכה״ח (ס״ק קי״ז) שכן המנהג בירושלים, וכן מובא בקיצור שו״ע להר״ב טולידאנו(עמוד קי״ח):

נא. כן הביא בנהגו העם(נשיאות כפים), ובנוהג בחכמה(עמוד קל״ב) וכן כתב בלקט הקציר(ס״ו ס״ק ע״ו) בשם החיד״א, וראה בספר השמים החדשים (סימן ח׳), ובנתיבי עם (עמוד פ״א) ובשו״ת דרכי דוד:

נב. כן כתב בספר נהגו העם (נשיאות כפים) בשם הנתיבי עם (סימן קכ״ז) ושאסור לענות אמן, וראה בספר יכין ובועז(סימן כ״ה), ומסיימים עד ואני אברכם, וכמבואר שם בנהגו העם בשם שערי תפלה (דף ל״ד), ושכן דעת מרן (בסימן קכ״ז ס״ב) עיי״ש:

נג. כן הביא בספר לקט הקציר (עמוד צ״ז) בשם מהר״י בן נאים, וראה בזה בספר נר לעזרא (עמוד דל״ז), והטעם לזה כי עדיין לא הסתיימה התפלה עד קדיש תתקבל, וגם הרי אינו מתפלל לעצמו עיי״ש:

נד. נהגו שהחזן כחזרה מסיים ביהיו לרצון וכדו', ויש נהגו שהחזן ממשיך גם את אלקי נצור כולו, ופוסע ג׳ פסיעות כתפילת לחש:

נה. נהגו לומר את הוידוי בלחש גמור:

נו. נהגו בנוסח הוידוי לומר: ״אבל חטאנו אנחנו ואבותינו״, ואין אומר ״ואנשי ביתנו״:

נז. נהגו שאין אומרים תחנון ביום הכנס הנער לבר מצוה, אף אם עושים זאת לפני זמנו:

נח. יש נהגו שאין אומרים תחתון ביום ז׳ בחשון בו מתחילים ברך עלינו:

נט. נהגו בימי שני וחמישי, שאומרים כסדר הזה: וידוי, נפילת אפים, אל מלך וכד. ויש נהגו להקדים אל מלך יושב וכד:

ס. נהגו בימי שני וחמישי, להוסיף תחינות מיוחדות, בין נפילת אפים לאבינו מלכינו: סא. יש נהגו בימי שני אומרים ״אנשי אמונה״, ובימי חמישי ״תמהנו״:

נד. כן המנהג פשוט, אלא שבפאס נהגו לסיים עד הסוף, והטעם כדי להוציא מי שאינו בקי את כל התפלה, והביאו בנהגו העם (תפלה) עיי״ש:

נה. כן המנהג פשוט, והביאו בספר אוצר פסקי הסידור (עמוד קל״א), להרה״ג רבי מיכאל פרץ יצ״ו, ובילקו״ט (ח״א עמוד שמ״ב) העיד שכן המנהג, אלא שאעפ״ב פסק שהחזן יאמרנו בקו״ר ע״פ הרמ״ע מפאנו עיי״ש, ובכ״ז עיננו רואות שבקהלתנו אין מגביהים קולם לא החזן ולא הציבור, והנח להם לישראל, שמנהג אבותיהם בידיהם:

נו. כן הנוסח בסידורים ישנים, ואף שיש מבין הסידורים שיש בהם הנוסח ״אנחנו ביתנו ואבותינו״, אין לנו אלא הנוסח המובא בתפלת החודש ובית עובד עיי״ש:

נז. כן הביא בספר נהגו העם (תחנון), ושכ״ב בספר מים חיים למהר״י משאש, ושכן מנהג ירושלים, וכמובא בספר נהר מצרים, וציין בזה לשו״ת ציץ אליעזר (חי״א סימן י״ז) בשם משפטי עוזיאל (מהדו״ת סימן י״א) עיי״ש:

נח. כן הביא בספר נהגו העם (תחנון), וכתב שכן מנהג בג׳רבא, והטעם ע״פ מה דאיתא בתענית ןדף ח׳).

גדול יום הגשמים וכר, ואף שהדברים שם נאמרו למנהג ששים יום בחו״ל, פשוט הדבר דהיינו הך:

נט. הנה החיד״א בקשר גודל(סימן י״ט) כתב שיש להקדים וידוי ונפ״א לאל מלך, וכן הביא בבית עובד בשם האריז״ל, ובלקט הקמח (אות ר), אלא שיש מנהג להקדים אל מלך יושב, ונהרא ונהרא ופשטיה, וראה בענין זה בסידור עוד אבינו חי באורך:

ס. כן מובא בבית עובד ובתפלת החודש, אלא שבבי״ע עצמו כתב שיש מקומות שלא נהגו לאומרם, ובספר נהגו העם (נפ״א) הביאם, ליום ב׳ מתחיל ״ה׳ איה חסדיך הראשונים״, וביום ה׳ מתחיל ״ה׳ שארית פליטת אריאל״, ובשניהם מוסיף את הנוסח המתחיל ״שוב מחרון אפיך״:

סא. כן כתב בסידור בית עובד, והביאו בספר נהגו העם (נפילת אפים סימן ח׳), ובאוצרות הפוסקים (דיני שמונה עשרה):

סב. נהגו שאין מטים על צד שמאל בנפילת אפים, והמדקדקים נהגו כהטיה כדין:

סג. יש נהגו לומר לפני מזמור לדוד אליך: ויאמר דוד אל גד וכו', והמנהג פשוט לא לאומרו:

סד. נהגו לומר ״מה נאמר לפניך״ וכו' לפני והוא רחום:

סה. נהגו שאין אומרים ״כריך שמיה״ בימי חול:

סו. נהגו שקטן שהקדימו לו בר מצוה, לפני הכנסו לגיל המצוות, עולה לתורה אף בשני וחמישי:

סז. נהגו כשיש שני בר מצוה, או שני חתנים, או שני אבי הבן, בימי שני וחמישי, הכהן יוצא לחוץ, ובעלי המצוה עולים לתורה:

סח. נהגו שאין מוסיפים על שלשה עולים, בימי שני וחמישי, ויש נהגו להוסיף אהד בעת שמחה וכדומה:

סט. נהגו לקרוא אה התרגום שבקדושת ״ובא לציון״ בלחש גמור, ויש שנהגו לקרוא אותו בקול:

סב. הנה בשו״ע (סימן קל״א ס״א) כתב, שנהגו להטות על צד שמאל בנפילת אפים, ורבים מחכמי ספרד כתבוהו, וראה בזה בספר מנהגי החיד״א (עמוד פ״ד) שהאריך בזה, והביא צדדים לכאן ולכאן, וראה בספר נהגו העם !תפלה) בזה, וכן בנתיבי עם (עמוד פ׳):

סג. כן מובא בסידורים ישנים, אלא שהביאוהו בסוגריים, והטעם מובא בקשר גודל למרן החיד״א וסימן י״ט) שע״פ הסוד אין לאומרו עיי״ש:

סד. כן המנהג פשוט, ובמסודר בסידורים ישנים, וכן כתב בנהגו העם (שם), והביאו באוצרות הפוסקים: סה. כן המנהג פשוט, והוא בלקט הקציר ועמוד קי״ט), ובספר נר לעזרא (.סימן מ״ג), וראה בבן איש חי ופרשת תולדות הלכה ט״ס, והטעם שכיון שהוזכר בו ״כתרך ואתרך״, לא נאמר רק ביום שיש בו כתר, וראה בזה בילקוט״י(ח״ב עמוד ג׳):

סו. כן המנהג והביאוהו בספר מים חיים !סימן כ״ב), ובדרכי דוד (סימן נ׳), ובספר נהגו העם !קריאת התורה), ועיי״ש שהביא סמוכים לכך מהפוסקים ראשונים ואחרונים:

סז. כן הביא בנוהג בחכמה (.עמוד קמ״ד), שכן נהגו מימי קדם, וראה גם בשופריה דיוסף !סימן י״ב), והכל על פי מה דקי״ל כהן שמחל על כבודו כבודו מחול:

סח. כן המנהג פשוט, וכמובא בספר נהגו העם וקריאת התורה) ומקורו מספר בדק הבית למר״ן, אמנם בספר נוהג בחכמה (.עמוד קמ״ד) כתב שנהגו להוסיף גם בשני וחמישי, והטעם משום שיו״ט שלו הוא:

סט. כן המנהג ומקורו מהרמ״א (.סימן קל״ב ס״א) בשם הבית יוסף עיי״ש, וכן מצוין בסידורים ישנים, אלא שבספר נהגו העם (קריאת התורה) כתב שלא נהגו כן, וראה עוד בלקט הקציר !עמוד ק״ב) ובנתיבי עם (.עמוד פ״ג) בזה:

נתיבות המערב-מנהגי מרוקו-כוחו של מנהג-הרב אליהו ביטון-ביריה-שחרית-עמ' 48