ארכיון יומי: 19 ביוני 2020


להתהלך באור החיים  לפרשת קרח. מאת: הרב משה אסולין שמיר.

אור-החיים-הקדוש

 

להתהלך באור החיים

 לפרשת קרח.

מאת: הרב משה אסולין שמיר.

 "וידבר יהוה אל משה לאמר…

זיכרון לבני ישראל… ולא יהיה כקרח וכעדתו,

כאשר דיבר יהוה ביד משה לו" (במדבר, יז, א-ה).

"אמר רב: כל המחזיק במחלוקת, עובר בלאו: "ולא יהיה כקרח" (סנה' קי ע"א).   

השלום הוא כלי המחזיק ברכה – "וישם  לך שלום" (חתימת ברכת כהנים).

מחלוקת = מ – חלוק – ת  =  מת + חלוק.

להחזיק בשלום – ולהתרחק ממחלוקת.

להחזיק בשלום – ולהתרחק מליצנות.

מסופר על דרשן אחד שידע לדרוש רק על פרשת קרח. כאשר עלה לבמה לדרוש, עשה את עצמו כ"מחפש" את הממחטה לניגוב הזיעה, ואז "פלט" כדרכו: שוב בלעה אותה האדמה כמו שבלעה את קרח!

כמובן ש"מצא" את הממחטה ואז השיב כדרכו בקודש: "אם כבר הזכרנו את קרח, בואו נדבר על בני קרח הממשיכים להבעיר את אש המחלוקת, בבחינת: "ובני קרח לא מתו" (במ' כו, יא), ונציע דרכים לתיקון המצב, בבחינת: "דרכיה דרכי נעם, וכל נתיבותיה שלום" (משלי ג יז).

ברצף הפרשיות הבאות: קרח, חקת בלק – מופיעה האות ק' הרומזת לקדושה.

"קרח" – ירש את הקדושה מאבותיו – "בן יצהר בן קהת בן לוי", לכן האות ק' בהתחלה.

"חקח" – מתארת את קדושת פרה אדומה. הקדושה נובעת מעצמיותה של הפרה, לכן האות ק' באמצע.

"בלק" – מזרעו של בלק יצאה רות המואביה, ביתו של עגלון בן בלק, לכן האות ק' מופיעה בסוף. (דודאי יעקב).

קרח – הליצן הראשון בהיסטוריה התנכי"ת.

הרקע למחלוקת קרח:

שבט לוי נבחר לשרת בקודש במקום הבכורים, לאחר חטא העגל. ללוי  היו חמישה בנים: גרשון, קהת, מררי, מחלי ומושי. לקהת היו ארבעה בנים: עמרם, יצהר, חברון ועוזיאל.

לעמרם – משה ואהרן. ליצהר – קרח. לחברון – נפג. לעוזיאל – אליצפן.

בני קהת – נבחרו לטפל בכלים המקודשים במשכן, כמו ארון הברית, המנורה וכו'.

בניו של עמרם הבכור:  משה נבחר לשמש כמלך ישראל. אהרן נבחר לכהן גדול.

לאחר שנבחר אליצפן בן עוזיאל לשמש כנשיא שבט קהת, קרח נפגע מכך, היות והוא בנו של יצהר המופיע אחרי עמרם, לכן הוא חשב שהוא ראוי לקבל את התפקיד. קרח היה מטועני הארון, כך שעד אז נחשב היה לצדיק.

קרח שפיקח היה כדברי חז"ל, חיפש דרכים איך להתקומם נגד משה רבנו, מבלי שיראה שהוא נפגע בגלל תפקיד.

הרמב"ן אומר, שקרח ניצל את המומנטום אחרי חטא המרגלים, בו עמ"י היה בחלקו בדיכאון, בגלל הגזירה להישאר במדבר ארבעים שנה. הוא גם שיתף פעולה עם הבכורים לשבט ראובן מהם נלקחה הבכורה, וניתנה ללוי.

קרח החל להקהיל קהילות נגד משה רבנו, בטענה שהתורה לא משמים, ושהוא דואג בעיקר לאהרן אחיו וכו'.  ברשעותו כי רבה, הוא השתמש בדוגמא של אישה אלמנה ושתי יתומות חסרות ישע, בהן כביכול מתעללים משה ואהרן, דבר שנועד לעורר כלפיהן חמלה.

קרח אכן התנהג בליצנות כלפי הקב"ה ותורתו, וכלפי משה ואהרן. קרח שהיה משבט קהת המובחר, ומטועני הארון דבר שהצריך קדושה יתירה, טוען כעת בהפוך על הפוך: "כי כל העדה – כולם קדושים, ובתוכם יהוה, ומדוע תתנשאו על קהל יהוה" (במ' טז ג). הוא שהתנשא על שאר השבטים עד תמול שלשום בתפקידו ובעושרו, זה בסדר!

"רב לכם בני לוי" (במ' טז, ז).

"וקרח שפיקח היה, מה ראה לשטות זו?

 עינו הטעתו – ראה שלשלת גדולה יוצאת ממנו:

 שמואל ששקול כנגד משה ואהרן. אמר, בשבילו אני נמלט" (רש"י).

"עין טובה" מול "עין רעה".

משה רבנו מזהיר את קרח והנשיאים, שעם הקרבת  הקטורת, רק אחד מהם ינצל, ככתוב: "והיה איש אשר יבחר יהוה, הוא הקדוש – רב לכם בני לוי". קרח שראה ברוח הקודש שיצא מזרעו שמואל הנביא ששקול כנגד משה ואהרן, וכן כ"ד משמרות המתנבאים ברוח הקודש, היה בטוח שהוא הנבחר, והשאר ישרפו. הוא לא צפה שבניו עשו תשובה. על כך אומר רש"י ע"פ התנחומא: "עינו הטעתו". במקום להפעיל את העין הטובה ולפרגן לאליצפן בן עוזיאל על מינויו לנשיא שבט לוי, הוא הפעיל את עינו הרעה שהובילה אותו אל מעבה האדמה כשהוא בחיים.

חכם אחד שאל את נכדו לפשר "עינו הטעתו", וכך ענה הינוקא: בעין אחת, יש לראות את גדולת הבורא,. בעין השניה, על האדם לראות את אפסותו מול גדולת האלוקים. קרח שהיה מטועני הארון, אכן הכיר את גדולת הבורא, אבל בעינו השניה, הוא ראה רק את גדולתו, דבר שהיה בעוכריו.

"קרח נתן עיניו במה שאינו ראוי לו. מה שביקש, לא ניתן לו, ומה שבידו נטלו ממנו" (סוטה ט, ע"ב).

קרח ביזה את התורה כפי שהובא (במדרש הגדול במ' טז, כח): משה אמר לפני ה' שהוא מוחל על שהלעיזו עליו ועל אהרן. לעומת זאת, על דרישת קרח להחליף את משה ואהרן שנבחרו ע"פ ה' – אין ביזיון יותר גדול מזה, ולכן נאמר "עינו הטעתו".

קרח היה מאז ומעולם, אדם אנוכי הדואג רק לעצמו. כאשר אחיו נמקו בשעבוד, הוא הצליח להתמנות על אוצרות בית פרעה = הכספות הממלכתיות (במדב"ר יח, טו). כאשר משה נשא על כתפו את ארונו של יוסף, קרח נשא 300 פרידות של מפתחות האוצרות כדברי הגמרא: "שלש מטמוניות הטמין יוסף במצרים, אחת נתגלה לקרח" (סנהדרין קי "ע"א).

יוצא שמשה רבנו הוא איש החסד שרק נותן, וקרח רק מקבל ומשנורר.

המדרש מספר, שאשתו של קרח התקשטה בתכשיטים מכף רגל ועד ראש. אשתו של משה שהייתה חפה מתכשיטים, ביקשה ממשה, תכשיט אחד לפחות. משה נתן לה קצת מהסנפירינון ממנו חרט את הלוחות אותו קיבל כמתנה מהקב"ה ע"פ הפסוק: "פסול לך – קח לך את הפסולת. היא הלכה לאהליאב שיכין לה תכשיט, והוא התפעל מהחומר שהוא היהלום הכי טוב בעולם. כאשר אשתו של קרח ראתה אצל ציפורה את היהלום, קינאה בה, ודרשה מבעלה תכשיט דומה, דבר שכידוע לא יכול להשיג. כנראה שהייתה שותפה למרד.

לכל אחד מאתנו יש "עין טובה" ו"עין רעה", ומחובתנו להשתמש ב"עין הטובה" כלפי הצלחת הזולת כמו יוסף הצדיק עליו נאמר: "בן פורת יוסף, בן פורת עלי עין", ולכן לא שלטה בו "עין הרע". כ"כ,  לא לפעול כבלעם הרשע עליו נאמר "שתום העין" – {עין סתומה}, שכל כך קינא בעמ"י, וחיפש כל דרך לקללם, דבר שגרם לכך שייהרג בחרב. גם סופו של קרח נגמר באדמה שבלעה אותו.

רבי מאיר זכה להיות "בעל הנס" = בעל מפתח הנס, היות והייתה לו עין טובה כלפי עמ"י. בעת צרה ל"ע, מנדבים צדקה לע"נ רבי מאיר בעל הנס, מקבלים קבלת התחזקות בעבודת ה', ואומרים ג' פעמים "אלהא דמאיר ענני". מניסיוני וניסיון רבים אחרים, ישועת ה' כהרף עין בזכות רבי מאיר. הוא גם זכה להיות גדול תלמידיו של רבי עקיבא, וההלכה נקבעה כמותו בסתם משנה כדברי רבי יוחנן: "סתם מתניתין רבי מאיר" (סנהדרין פו ע"א).

 כל זאת, בגלל שהיית ברבי מאיר "עין טובה" בכך שקבע שבני ישראל נקראים – בנים של הקב"ה, בבחינת הכתוב: "בנים אתם ליהוה אלהיכם" גם כשהם חוטאים, ולא עבדים כדברי רבי יהודה שקבע, שרק כאשר אנחנו טובים נקראים בנים, ואילו כאשר לא עושים רצונו של מקום, נקראים עבדים (קידושין לו, ע"א). הרשב"א פסק להלכה כרבי מאיר. דיון רחב בנושא, מופיע רבות בספר, ובפרט לכבוד ההילולא של רבי מאיר בי"ד באייר.

"ויקם משה וילך אל דתן ואבירם,

             וילכו אחריו זקני ישראל" (במ' טז כה).

"ויקם" – קימה ותקומה היו למשה רבנו,

בזכות הענוה ואהבת השלום בהן נהג

 כלפי צורריו – דתן ואבירם (רבנו-אור-החיים-הק').

רבנו-אור-החיים-הק' שואל: "צריך לדעת טעם אומרו 'ויקם'. ואם להודיע שהיה יושב, מה יצא לנו מהודעה זו"?

רבנו עונה: "ויקם משה – קימה הייתה לו, במה שהלך לדתן ואבירם, האנשים הרשעים אשר חרפוהו, ולא רצו לבוא אצלו, והשפיל עצמו הוא, והלך אצלם. עליהם נאמר: 'לפני שבר – גאון' (משלי טז, יח), ועל משה נאמר: 'ולפני כבוד – ענוה' (משלי יחי ב). אדם זוכה לכבוד כמו משה, בגלל ענוה. לעומת זאת, אדם נשבר בגלל הגאוה, כמו דתן ואבירם.

משה הזמין קודם לכן את דתן ואבירם, אבל הם סירבו להתייצב, והחלו לגדף אותו: "וישלח משה לקרוא לדתן ואבירם… המעט כי העליתנו מארץ זבת חלב ודבש להמיתנו במדבר, כי תשתרר עלינו גם השתרר" (במ' טז, יג).

המילה "תשתרר"  {גימ'} 1500, כמניין כלל האותיות א-ב, ואותיות מ'נ'צ'פ'ך. כלומר, הם טענו שמשה שולט בהם מ-א' ועד ת'. במצרים, בנ"י היו משועבדים בגופם למצרים, אבל לא התערבו להם בינם לבין עצמם.

אחרי מתן תורה, השתנו היוצרות, בכך שנוצרו מעמדות, והגבלות בדמותן של המצוות.

על דתן ואבירם אומר המדרש: "אילולי אלו רשעים {דתן ואבירם}, לא יצא הדבר לעולם {פרשת קרח}. ומי היו דתן ואבירם? כל מה אתה יכול לתלות ברשעים תלה – הם שאמרו הדבר הזה {"הרגת את המצרי"}, והם שהותירו את המן, והם שאמרו 'נתנה ראש ונשובה מצרימה', והם שנחלקו עם קרח" (יל. שמעוני שמות. סי' קסב).

רבנו-אוה"ח-הק' מוסיף על המדרש: "גם בליעת קרח ואכילת האש מאתים וחמשים איש, הם {דתן ואבירם} – היו סיבה למאורע מתחילה ועד סוף" (במ' כו, ט).

רבנו-אור-החיים-הק' מחדש פה חידוש עצום: מידת הענוה ואהבת השלום  של משה רבנו, המחליט ללכת לקראת שני רשעים ידועים, כדי שאולי יראו אותו ויתביישו, ובכך יחזרו בתשובה, זיכתה אותו בקימה, ובמה שהוא כידוע.

עד כמה צריכים אנו ללמוד ממשה רבנו: "ולפני כבוד – ענוה".

רבנו גם מלמד אותנו פרק חשוב, בהנהגה נכונה ונבונה של הציבור.

 "כל מחלוקת שהיא לשם שמים – סופה להתקיים,

ושאינה לשם שמים – אין סופה להתקיים.

איזו היא מחלוקת שהיא לשם שמים, זו מחלוקת הלל ושמאי.

 ושאינה לשם שמים, זו מחלוקת קרח וכל עדתו" (פרקי אבות ה, יז).

 כמו שהמרגלים היו אנשים חשובים: "כולם אנשים ראשי בני ישראל המה". כך גם עדת קרח: "נשיאי עדה, קראי מועד, אנשי שם". "קראי מועד" – שהיו מוזמנים לאוהל מועד כדברי רבנו אברהם אבן עזרא. "אנשי שם" – ידעו להשתמש בשם המפורש. ושוב מתעוררת אותה שאלה שעלתה עם המרגלים. איפה הם טעו?

התשובה: (אבות. ה, יז): "כל מחלוקת שהיא לשם שמים, סופה להתקיים, ושאינה לשם שמים, אין סופה להתקיים. איזו היא מחלוקת לשם שמים? זו מחלוקת הלל ושמאי; ושאינה לשם שמים? זו מחלוקת קרח ועדתו".

הביטוי הנ"ל "מחלוקת לשם שמים" המופיע בפרקי אבות מתמצת למעשה את ההיבט החיובי של מחלוקות חכמים בגמרא, עליהם אמר רבי אלעזר {בשם} רבי חנינא: "תלמידי חכמים מרבים שלום בעולם, שנאמר: "וכל בניך למודי יהוה, ורב שלום בניך" (ישעיה נד, יג.). כלומר, חכמי ישראל הנחלקים בגמרא, בונים בכך את השלום. כ"כ, נאמר בתהלים (קיט, קסה)  "שלום רב לאוהבי תורתך, ואין לנו מכשול" – בלימוד תורה מתוך אהבה לשמה, גם כאשר חולקים, לא יגרם שום מכשול על ידם כפי שזה בא לידי ביטוי בדברי הגמרא הבאים: "אמר רבי חייא בר אבא: אפילו האב ובנו, הרב ותלמידו שעוסקים בתורה בשער אחד, נעשים אויבים זה את זה ואינם זזים משם, עד שנעשים אוהבים זה את זה, שנאמר: עַל כֵּן יֵאָמַר בְּסֵפֶר מִלְחֲמֹת יְ-ה-וָ-ה אֶת וָהֵב בְּסוּפָה וְאֶת הַנְּחָלִים אַרְנוֹן" (במ', חקת כא, יד). – אל תקרי בסוּפה [עם שורוק],  אלא בסוֹפה [עם חולם]. (קידושין ל ע"ב).

רבנו-אור-החיים-הק' מביא את דברי הגמרא הנ"ל, ומציין שפה מדובר "במלחמתה של תורה שהיא מלחמת ה', שהגם שנעשים שונאים זה לזה בהלכה, נעשים אוהבים לבסוף, והוא מאמר בסופה".

מוסר השכל מהסיפור הנ"ל: במהלך לימוד תורה, ניתן להגיע למחלוקת גם בין אדם לבנו העוסקים בתורה, אבל נשארים אוהבים זה את זה בסוף הלימוד.

השלום הוא כלי מחזיק ברכה בו בחר ה' לחתום את ברכת כוהנים: "וישם לך שלום", כן יהיה לנו ולכם ולכל ישראל.

הסיפור הבא בגמרא יראה לנו איך צריכים להיזהר כשחולקים גם בלימוד תורה. רבי יוחנן הקפיד על כך שרבי אלעזר לא אמר הלכה בשמו. רב אמי ורב אסי עלו לפייסו וסיפרו לו מעשה בשני תנאים: רבי אלעזר ורבי יוסי שנחלקו בבית כנסת בטבריה "עד שנקרע ספר תורה בחמתן". נכח שם רבי יוסי בן קיסמא שאמר להם: "תמיה אני אם לא יהיה בית הכנסת הזה עבודת כוכבים. וכן הווה" (יבמות צו, ע"ב). זהירות! גם במחלוקת תורנית.

איך אפשר להרבות בשלום במהלך לימוד תורה,

כאשר ברקע – יש מחלוקות בין חכמים?

אמר רבי ינאי: "אילו ניתנה התורה חתוכה {הלכה פסוקה}, לא הייתה לרגל עמידה.

 מה הטעם? "וידבר יהוה אל משה", אמר לפניו: הודיעני הלכה פסוקה.

 ענה לו ה': אחרי רבים להטות…

כדי שתהא התורה נדרשת מ"ט פנים טמא,  ומ"ט טהור" (סנה' ירושלמי פ"ד, ה"ב).

א. רבנו עובדיה מברטנורא מפרש את המשנה הנ"ל כך: מחלוקת שהיא לשם שמים, סופה להתקיים – ואני שמעתי     פירוש "סופה" – תכליתה המבוקש מעניינה.

  1. 1. והמחלוקת שהיא לשם שמים: התכלית והסוף המבוקש מאותה מחלוקת להשיג האמת, וזה מתקיים, כמו שאומרים "בתוך הוויכוח, תתברר האמת", כמו שנתבאר במחלוקת הלל ושמאי שהלכה כבית הלל.
  2. 2. והמחלוקת שאינה לשם שמים: תכליתה וסופה היא בקשת השררה ואהבת הניצוח. וזה הסוף אינו מתקיים, כמו במחלוקת קרח ועדתו שתכלית וסוף כוונתם הייתה – בקשת הכבוד והשררה".

ב. "אלו ואלו דברי אלהים חיים". "אמר רבי אבא… שלוש שנים נחלקו בית שמאי ובית הלל, הללו אומרים הלכה כמותנו, והללו אומרים הלכה כמותנו. יצאה בת קול ואמרה: אלו ואלו דברי אלהים חיים הם, והלכה כבית הלל.

שאלה:  מאחר שאלו ואלו דברי אלוקים חיים, מדוע נקבעה הלכה כבית הלל?

תשובה: מפני שבית הלל היו נוחים ועלובים {צנועים}, ושונים דבריהם ודברי בית שמאי. ולא עוד, אלא שהיו מקדימים את דברי בית שמאי לדבריהם" (עירובין יג ע"ב).

ג. רבי נחמן מברסלב: "ועיקר השלום הוא לחבר שני הפכים. ואל יבהילך רעיונך אם אתה רואה איש אחד שהוא ההיפך הגמור מדעתך, וידמה לך שאי אפשר בשום אופן להחזיק עמו בשלום… אדרבא, זה עיקר שלמות השלום – להשתדל שיהיה שלום בין הפכים". (ליקוטי מוהר"ן, חלא א).

רבי נחמן גם אומר: המחלוקת דומה לגרעין: בעצם, כאשר חולקים על האדם – עושים לו טובה בכך שיכול לצמוח.

זה דומה לזריעת גרעין באדמה, השורשים מתפתחים ומבקעים את האדמה, ורק אז זוכים לפריחת "עץ החיים".

 כנ"ל לגבי האדם עליו חולקים. על ידי שחולקים עליו, הוא זוכה להתגדל ולצמוח. הדוגמא לכך היא רבנו נחמן שככל שחלקו עליו בימיו הקצרים, זכה לתהודה ותפוצה בתפוצות ישראל עם השנים, ובפרט בימינו.

ד. הרב יחיאל מיכל אפשטיין בעל "ערוך השלחן": על מצות כתיבת ספר תורה שהיא האחרונה בתורה נאמר: "ועתה כתבו לכם את השירה הזאת" (דב' לא, יט). הרב שואל: מדוע לא נאמר: "ועתה כתבו לכם את התורה הזאת?" על כך הוא עונה: "כי יופי של שירה – הוא ריבוי הקולות".

בהקדמה ל"ערוך השלחן" חושן משפט כותב הרב: "וכל מחלוקת התנאים והאמוראים והגאונים והפוסקים באמת למבין דבר לאשורו, דברי אלוקים חיים המה, ולכולם יש פנים בהלכה. ואדרבא, זאת היא תפארת תורתנו הקדושה והטהורה. וכל התורה נקראת שירה. ותפארת השיר היא כשהקולות משונים זה מזה, וזהו עיקר הנעימות. ומי שמשוטט בים התלמוד, יראה נעימות משונות בכל הקולות  המשונות זו מזו".

 מתורף דבריו עולה: התורה היא הרמוניה מושלמת המורכבת מצלילים רבים ומגוונים, וניתן להסתכל על פירושיה הרבים והמגוונים, כעל תזמורת פילהרמונית בה כלי הנגינה הרבים כמו חליל, כינור, פסנתר וכו', יוצרים סימפוניה ערבה.

כך בתורה, כל חכם מביא את מה שנשמתו קיבלה בהר סיני. זה דומה לראייה דרך משקפים עם עדשות צבעוניות. הרקע יהיה בהתאם לצבע העדשות. יוצא שכלל הדעות יוצר את  ההרמוניה.

על כך אומר המדרש: "גדולה שירה זו שיש בה עכשיו, ויש בה לשעבר, ויש בה לעתיד לבוא, ויש בה בעולם הזה, ויש בה לעולם הבא" (ספרי האזינו, פיסקה שלג).

ה. הרב קוק: על ידי המחלוקת מתרבים הצדדים והשיטות, דבר שמוביל לשלום אמתי (סידור עולת ראיה כרך א).

"זאת תורת המנהיגות והשלטון במורשת ישראל – שיהיו סובלים כל אחד… זהו סודן הגדול של הסובלנות וההקשבה לזולת, וזהו כוחה הגדול של זכות הבעת הדעה לכל אחד ולכל ציבור… שלא זו בלבד שהכרחיים למשטר תקין ונאור, אלא אף חיוניים לכוחו היוצר, שהרי בעולם הריאלי – שני יסודות מתנגדים זה לזה, מתלכדים יחד ומביאים לידי הפריה, {כמו פלוס ומינוס בחשמל}, וכל שכן בעולם הרוחני" (הרב קוק, הניר, תרס"ט, עמ' 47).

ו.  רבי חיים בצלאל אחי המהר"ל מפראג אומר: "הרואה אוכלוסין מברך ברוך חכם הרזים, שאין פרצופיהן דומים זה לזה, ואין דעותיהם דומות (ברכות נח, א)   "וכמו שטבע היצירה עושה עוד היום שפני כל אדם שונות זו מזו, כך יש להאמין שהחכמה נחלקת עדיין בלב כל אדם – זו שונה מזו" ("ויכוח מים חיים", בהקדמה).

"אמר רבי יוחנן: ג' שלומות הן:

 נהר, ציפור וקדרה".

הנהר: מורכב מטיפות היוצרות נהר.

הציפור: להקת ציפורים בשמים, נוצרת מציפורים בודדות.

הקדרה: בקדרה מבשלים ירקות שונים היוצרים תבשיל טעים.

מסקנה: גם מדברים מנוגדים – נוצרים דברים מצוינים.

"אדוני! תתאזר בסבלנות"

 סבלנות – מול סובלנות.

המונח סובלנות כמו גם המונח סבלנות, נובע מהשורש ס' ב' ל', כך שלמען הסובלנות, נדרש מאתנו לסבול.

פציינט המחכה בתור לרופא, חייב להצטייד בסבלנות הכרוכה בסבל, עד שיגיע תורו. לרבים – אין סבלנות.

הסובלנות לעומת זאת, פירושה המשך המאבק כנגד דעת היריב מבלי לפגוע בכבודו, בגופו ובממונו.

ההבדל בין יריב לאויב, מתבטא בכך שהאויב מפעיל את כל כוחו כדי להרוס את אויבו כפי שמנסים לעשות הערבים, והקב"ה מצילנו מידם. היריב לעומת זאת, שייך לאותה חברה, אלא מנסה להציג דרך חלופית.

הסובלות כוללת 3 יסודות:

 א. התנגדות לדבר מסוים. ב. יכולת להתנגד  ג. התגברות על תחושת ההתנגדות ושימוש בפתרונות בדרכי שלום, תוך התחשבות בדעת הזולת כפי שנהגו בית הלל, שכאשר נשאלו בהלכה, הזכירו קודם את דעת בית שמאי שחלקו עליהם, ורק אח"כ הציגו את דעתם בגלל ענוותנותם, ולכן נקבעה הלכה כמותם.

חשיבה חיובית מהווה סגולה לשמחה המנטרלת כעסים, ומשפיעה על בריאות איתנה.

בקבר רחל, מתקיים מניין שחרית ברסלבי בשירה ובריקודים מידי יום. ביום בהיר, מגיע יהודי ומבקש מהחזן לתקתק את התפילה. החזן הברסלבי עונה לו: בשמחה, בשמחה… האיש הבין את המסר והשתלב בשמחה. 

מחשבה = בשמחה. להיות בשמחה 23 שעות, ובשעה ה – 24,  להיות בהתבודדות והתבוננות (רבנו נחמן מברסלב).

דוגמא אחרת לחשיבה חיובית ושמחה: בארץ, רבים מודאגים מהמפלס הנמוך של הכנרת. כטברייני לשעבר שנהג לפקוד את מימי הכנרת ושמח בהם, אינני מודאג, היות וחכמי הח"ן אומרים שמימי הכנרת ימשיכו לזרום ולהשקות את עם ה' לעד ולעולמי עולמים, היות ובאר מרים שוכנת לה במימי האגם. כשם שעמ"י במדבר, הרווה את צימאונו מבארה של מרים, כך בארה של מרים תמשיך להרוות את צימאונם של היושבים בציון לעד.

הכעס גורם לעבודה זרה:  כאעס = קנא = מקוה = 151.  "א-ל  ק-נ-א שמו". אחרי כעס, יש להיטהר במקוה.

"לשם שמים" – מקור הביטוי.

 הביטוי "לשם שמים" לקוח מהבריאה ביום השני בו ברא הקב"ה את השמים = שם – מים, לאחר שחילק {מחלוקת} בין המים העליונים לתחתונים, לכן לא נאמר בו כבשאר הימים "כי טוב". "יום שני", מלשון שניות שלא כמו יום א' עליו נאמר "יום אחד" מלשון אחדות.  ביום שני אומרים בתפילת שחרית  "שיר מזמור לבני קרח", דבר הרומז למחלוקת קרח. "עושה שלום במרומיו" – ה' עושה שלום בשמים בין גבריאל שר האש ומיכאל שר המים, וע"י כך ה' יצר משניהם "שמים". כלומר, גם מדברים מנוגדים, ניתן לייצר דבר טוב כמו שמים = אש ומים.

חפץ ה' בתפילת בשר ודם – יותר מתפילת המלאכים,

במשנת רבנו-אור-החיים-הק'.

"ויפלו על פניהם ויאמרו: אל אלהי הרוחות לכל בשר, האיש אחד יחטא, ועל כל העדה תקצוף" (קרח טז, כב). "עוד נתכוון לדבר לפניו, דברי ריצוי המתקבל לפניו… האחד, הוא שבח והלל אשר יתנו לו צבא מעלה {המלאכים}.

 למעלה ממנו, שבח והלל אשר יתנו לו נשמות הצדיקים מב' אוצרות החיים. אוצר א' של נשמות שעדיין לא באו לעולם הזה… ואוצר ב' של נשמות שבאו לעולם הזה, וחזרו וניתנו באוצר החיים…

למעלה מהם, השיר והשבח העולה מהנשמות אשר הם בעולם הזה אשר הם תוך הבשר… {הכוונה אלינו}, ולזה נתחכם משה וריצה את ה' בדבר שהוא חפץ בו, ואמר: "אלהי הרוחות לכל בשר", שאתה חפץ שאלקותך תהיה לרוחות, בזמן שהם בבשר".

מתורף דבריו עולה: הקב"ה חפץ בתפילת "הרוחות" = שהם אנשים חיים כמוך.

שבת שלום ומבורך

משה שמיר

לע"נ מו"ר אבי הצדיק רבי יוסף בר עליה ע"ה. סבא קדישא הרב הכולל חכם אברהם בר אסתר ע"ה. זקני הרה"צ המלוב"ן רבי מסעוד אסולין ע"ה. יששכר בן נזי ע"ה. א"מ הצדקת זוהרה בת חנה ע"ה. סבתי הצדקת חנה בת מרים ע"ה. סבתי הצדקת עליה בת מרים ע"ה. בתיה בת שרה ע"ה.   – הרב המלוב"ן רבי יחייא חיים אסולין ע"ה, אחיינו הרב הכולל רבי לוי אסולין ע"ה. הרב הכולל רבי מסעוד אסולין  בן ישועה ע"ה חתנו של הרה"צ רבי שלום אביחצירא ע"ה. רבי חיים אסולין בן מרים ע"ה. הרה"צ חיים מלכה בר רחל, הרה"צ שלמה שושן ע"ה, הרה"צ משה שושן ע"ה. צדיקי איית כלילא בתינג'יר ע"ה, צדיקי איית שמעון באספאלו ע"ה. אליהו פיליפ טויטו בן בנינה ע"ה.

לבריאות איתנה למשה בר זוהרה נ"י, לאילנה בת בתיה. לקרן, ענבל, לירז חנה בנות אילנה וב"ב. לאחי ואחיותיו וב"ב.  שלום בן עישה. לברכה והצלחה בעזהי"ת, להפצת הספר "להתהלך באור החיים"

נתיבות המערב-מנהגי מרוקו-כוחו של מנהג-הרב אליהו ביטון-ביריה-שחרית

נתיבות המערב

מו. נהגו כשהכהן יחיד, מקריא לו החזן גם ״יברכך״, וכשהם שנים ויותר, הכהנים מתחילים תבת ״יברכך״, ומשם והלאה מקריא להם החזן:

מז. נהגו שכהן קטן אינו עולה לדוכן לישא את כפיו, ויש נהגו להקל בזה, כשיש כהנים אחרים:

מח. נהגו שכהן רווק אינו נושא את כפיו, ויש נהגו להקל כזה כשיש כהנים אחריב מט. נהגו שכהן סומא נושא את כפיו:

נ. נהגו שכהן חזן אינו נושא כפיו, כשיש כהנים אחרים:

נא. נהגו שכהנים נושאים כפיהם גם כשאין ספר תורה:

נב. נהגו אם אין כהנים, אומר החזן את פרשת כהנים, והציבור עונים כסיום כל קטע ״כן יהי רצון״, ואומר גם את הפסוק ושמו את שמי וכו':

נג. נהגו לומר ״יהיו לרצון״ בסיום החזרה בלחש:

מו. כן המנהג, והביאו בנהגו העם (תפלה), וראה באורך בזה בספר נר לעזרא (סימן כ״א) וכן כתב בספר קיצור שו״ע להר״ב טולידאנו(עמוד קי״ח), וכן כתב בספר דרכי דוד (סימן ט״ז):

מז. הנה כי כן מבואר בשו״ע (סימן קכ״ח סל״ד) שקטן לבדו אינו נושא כפיו, ועם אחרים מותר, ובברכ״י למרן החיד״א (שם סקט״ז) כתב שכן המנהג, וכן מובא בקיצור שו״ע להר״ב טולידאנו (עמוד קי״ט):

מה. כן המנהג והביאו בספר נהגו העם (שם) וכסברת הרמ״א (סימן קכ״ח סמ״ד), והוא מנהג בני בבל, וכן הביא בנוהג בחכמה (עמוד קל״ב), וכן כתב בספר שמש ומגן (ח״א סימן נ׳), וכן מנהג תונס ומובא בברית כהונה (מער׳ ו׳):

מט. כן כתב בספר נוהג בחכמה (עמוד קמ״ה) בשם הר״י בן וואליד, ושכן המנהג, וכן נפסק בשו״ע (סימן קכ״ח ס״ל), וראה שם בכה״ח (ס״ק קע״ד):

נ. כן פסק מרן בשו״ע (סימן קכ״ח ס״כ), וראה שם בכה״ח (ס״ק קי״ז) שכן המנהג בירושלים, וכן מובא בקיצור שו״ע להר״ב טולידאנו(עמוד קי״ח):

נא. כן הביא בנהגו העם(נשיאות כפים), ובנוהג בחכמה(עמוד קל״ב) וכן כתב בלקט הקציר(ס״ו ס״ק ע״ו) בשם החיד״א, וראה בספר השמים החדשים (סימן ח׳), ובנתיבי עם (עמוד פ״א) ובשו״ת דרכי דוד:

נב. כן כתב בספר נהגו העם (נשיאות כפים) בשם הנתיבי עם (סימן קכ״ז) ושאסור לענות אמן, וראה בספר יכין ובועז(סימן כ״ה), ומסיימים עד ואני אברכם, וכמבואר שם בנהגו העם בשם שערי תפלה (דף ל״ד), ושכן דעת מרן (בסימן קכ״ז ס״ב) עיי״ש:

נג. כן הביא בספר לקט הקציר (עמוד צ״ז) בשם מהר״י בן נאים, וראה בזה בספר נר לעזרא (עמוד דל״ז), והטעם לזה כי עדיין לא הסתיימה התפלה עד קדיש תתקבל, וגם הרי אינו מתפלל לעצמו עיי״ש:

נד. נהגו שהחזן כחזרה מסיים ביהיו לרצון וכדו', ויש נהגו שהחזן ממשיך גם את אלקי נצור כולו, ופוסע ג׳ פסיעות כתפילת לחש:

נה. נהגו לומר את הוידוי בלחש גמור:

נו. נהגו בנוסח הוידוי לומר: ״אבל חטאנו אנחנו ואבותינו״, ואין אומר ״ואנשי ביתנו״:

נז. נהגו שאין אומרים תחנון ביום הכנס הנער לבר מצוה, אף אם עושים זאת לפני זמנו:

נח. יש נהגו שאין אומרים תחתון ביום ז׳ בחשון בו מתחילים ברך עלינו:

נט. נהגו בימי שני וחמישי, שאומרים כסדר הזה: וידוי, נפילת אפים, אל מלך וכד. ויש נהגו להקדים אל מלך יושב וכד:

ס. נהגו בימי שני וחמישי, להוסיף תחינות מיוחדות, בין נפילת אפים לאבינו מלכינו: סא. יש נהגו בימי שני אומרים ״אנשי אמונה״, ובימי חמישי ״תמהנו״:

נד. כן המנהג פשוט, אלא שבפאס נהגו לסיים עד הסוף, והטעם כדי להוציא מי שאינו בקי את כל התפלה, והביאו בנהגו העם (תפלה) עיי״ש:

נה. כן המנהג פשוט, והביאו בספר אוצר פסקי הסידור (עמוד קל״א), להרה״ג רבי מיכאל פרץ יצ״ו, ובילקו״ט (ח״א עמוד שמ״ב) העיד שכן המנהג, אלא שאעפ״ב פסק שהחזן יאמרנו בקו״ר ע״פ הרמ״ע מפאנו עיי״ש, ובכ״ז עיננו רואות שבקהלתנו אין מגביהים קולם לא החזן ולא הציבור, והנח להם לישראל, שמנהג אבותיהם בידיהם:

נו. כן הנוסח בסידורים ישנים, ואף שיש מבין הסידורים שיש בהם הנוסח ״אנחנו ביתנו ואבותינו״, אין לנו אלא הנוסח המובא בתפלת החודש ובית עובד עיי״ש:

נז. כן הביא בספר נהגו העם (תחנון), ושכ״ב בספר מים חיים למהר״י משאש, ושכן מנהג ירושלים, וכמובא בספר נהר מצרים, וציין בזה לשו״ת ציץ אליעזר (חי״א סימן י״ז) בשם משפטי עוזיאל (מהדו״ת סימן י״א) עיי״ש:

נח. כן הביא בספר נהגו העם (תחנון), וכתב שכן מנהג בג׳רבא, והטעם ע״פ מה דאיתא בתענית ןדף ח׳).

גדול יום הגשמים וכר, ואף שהדברים שם נאמרו למנהג ששים יום בחו״ל, פשוט הדבר דהיינו הך:

נט. הנה החיד״א בקשר גודל(סימן י״ט) כתב שיש להקדים וידוי ונפ״א לאל מלך, וכן הביא בבית עובד בשם האריז״ל, ובלקט הקמח (אות ר), אלא שיש מנהג להקדים אל מלך יושב, ונהרא ונהרא ופשטיה, וראה בענין זה בסידור עוד אבינו חי באורך:

ס. כן מובא בבית עובד ובתפלת החודש, אלא שבבי״ע עצמו כתב שיש מקומות שלא נהגו לאומרם, ובספר נהגו העם (נפ״א) הביאם, ליום ב׳ מתחיל ״ה׳ איה חסדיך הראשונים״, וביום ה׳ מתחיל ״ה׳ שארית פליטת אריאל״, ובשניהם מוסיף את הנוסח המתחיל ״שוב מחרון אפיך״:

סא. כן כתב בסידור בית עובד, והביאו בספר נהגו העם (נפילת אפים סימן ח׳), ובאוצרות הפוסקים (דיני שמונה עשרה):

סב. נהגו שאין מטים על צד שמאל בנפילת אפים, והמדקדקים נהגו כהטיה כדין:

סג. יש נהגו לומר לפני מזמור לדוד אליך: ויאמר דוד אל גד וכו', והמנהג פשוט לא לאומרו:

סד. נהגו לומר ״מה נאמר לפניך״ וכו' לפני והוא רחום:

סה. נהגו שאין אומרים ״כריך שמיה״ בימי חול:

סו. נהגו שקטן שהקדימו לו בר מצוה, לפני הכנסו לגיל המצוות, עולה לתורה אף בשני וחמישי:

סז. נהגו כשיש שני בר מצוה, או שני חתנים, או שני אבי הבן, בימי שני וחמישי, הכהן יוצא לחוץ, ובעלי המצוה עולים לתורה:

סח. נהגו שאין מוסיפים על שלשה עולים, בימי שני וחמישי, ויש נהגו להוסיף אהד בעת שמחה וכדומה:

סט. נהגו לקרוא אה התרגום שבקדושת ״ובא לציון״ בלחש גמור, ויש שנהגו לקרוא אותו בקול:

סב. הנה בשו״ע (סימן קל״א ס״א) כתב, שנהגו להטות על צד שמאל בנפילת אפים, ורבים מחכמי ספרד כתבוהו, וראה בזה בספר מנהגי החיד״א (עמוד פ״ד) שהאריך בזה, והביא צדדים לכאן ולכאן, וראה בספר נהגו העם !תפלה) בזה, וכן בנתיבי עם (עמוד פ׳):

סג. כן מובא בסידורים ישנים, אלא שהביאוהו בסוגריים, והטעם מובא בקשר גודל למרן החיד״א וסימן י״ט) שע״פ הסוד אין לאומרו עיי״ש:

סד. כן המנהג פשוט, ובמסודר בסידורים ישנים, וכן כתב בנהגו העם (שם), והביאו באוצרות הפוסקים: סה. כן המנהג פשוט, והוא בלקט הקציר ועמוד קי״ט), ובספר נר לעזרא (.סימן מ״ג), וראה בבן איש חי ופרשת תולדות הלכה ט״ס, והטעם שכיון שהוזכר בו ״כתרך ואתרך״, לא נאמר רק ביום שיש בו כתר, וראה בזה בילקוט״י(ח״ב עמוד ג׳):

סו. כן המנהג והביאוהו בספר מים חיים !סימן כ״ב), ובדרכי דוד (סימן נ׳), ובספר נהגו העם !קריאת התורה), ועיי״ש שהביא סמוכים לכך מהפוסקים ראשונים ואחרונים:

סז. כן הביא בנוהג בחכמה (.עמוד קמ״ד), שכן נהגו מימי קדם, וראה גם בשופריה דיוסף !סימן י״ב), והכל על פי מה דקי״ל כהן שמחל על כבודו כבודו מחול:

סח. כן המנהג פשוט, וכמובא בספר נהגו העם וקריאת התורה) ומקורו מספר בדק הבית למר״ן, אמנם בספר נוהג בחכמה (.עמוד קמ״ד) כתב שנהגו להוסיף גם בשני וחמישי, והטעם משום שיו״ט שלו הוא:

סט. כן המנהג ומקורו מהרמ״א (.סימן קל״ב ס״א) בשם הבית יוסף עיי״ש, וכן מצוין בסידורים ישנים, אלא שבספר נהגו העם (קריאת התורה) כתב שלא נהגו כן, וראה עוד בלקט הקציר !עמוד ק״ב) ובנתיבי עם (.עמוד פ״ג) בזה:

נתיבות המערב-מנהגי מרוקו-כוחו של מנהג-הרב אליהו ביטון-ביריה-שחרית-עמ' 48

ברית 37 בעריכת אשר כנפו-אביב תש"ף "אות ברית קודש"

מבט על רבאט-סאלה

אביב תש"ף

אות ברית קודש
להשיג אצל מר אשר כנפו 054-7339293

עורך: אשר כנפו

קוראינו היקרים

הורתו של גיליון זה החלה בימי שגרה רגילים לחלוטין ונמשכה בימי המשבר העולמי סביב נגיף הקורונה אשר פקד גם את יושבי ארצנו והפיל חיתתו על כל יושבי תבל. על כן התעכבה הבאתו לדפוס של הגיליון הזה. והנה בעודנו כלואים בבתינו בגלל מכת הוירוס הארור הזה, קיבלנו הודעה מרה על פטירתה של אשת החינוך הנעימה והחביבה ד״ר מרגלית עובדיה הזכורה לי לטוב מאותם ימים שלמדנו יחד בבר-אילן לתואר השלישי. ראו בהמשך את דבריו של פרופ' אפרים חזן לזכרה ומאמר מפרי עטה. עוד לא התאוששנו מן הידיעה על מותה והנה יומיים לפי חג הפסח התבשרנו על פטירתו של זקן השבט לצאצאי משפחת כנפו, יקירנו אמן הצלליות, הצייר הדגול והאיש הנפלא אלברט אלמוזננו, ראו מאמר עליו מפרי עטה של בתו ד״ר דורית סאראפיאן בהמשך הגיליון.

בגיליון ברית 37 שלפנינו מובאים שישה מדורים ובהם נושאים שונים לעיונכם. בפתח החוברת אנחנו שמים זרקור על הערים ראבט וסאלה, בעזרת המאמר של אמנון אלקבץ המביא סקירה היסטורית על ערים אלו ומעמדן ומקומה של הקהילה היהודית בתוכן. בהמשך, אלקבץ משתף אותנו גם בחמין שהכינה אמו למלך מרוקו.

המאמר השני הוא של פרופסור הרב משה עמאר, בו הוא דן במחלוקת שפרצה בעיר מכנס בעניין השחיטה, והדמות המרכזית במאמר היא זו של רבי חיים טולדנו מהעיר סאלה. רבי אורי אלנקוה, צאצא של המלאך רבי רפאל אנקאווה, שהיה רבה הראשי המעוטר של יהדות מרוקו, מספר לנו על דמותו המופלאה של הרב ומדגים בסיפור בעניין מחלוקת על ירושה, על היכולת הפסיקתית של הרב אנקאווה. בהמשך, כותב רבי אורי אלנקוה על אחד מחידושי הרב בעניין קביעת מקום קבע לתפילה.

על דמותו של החוקר הפייטן רבי מאיר אלעזר עטיה, יליד רבאט, ותרומתו הגדולה לחידוש אמירת הבקשות בערי ישראל, תקראו במאמר 'קול הכינור שנדם', שכתב ידידו רבי משה חיים סויסה.

ד״ר יגאל בן־נון חותם את המדור הזה במאמר שמגלה לנו מי היה אחראי על המינוי למשרת השר היהודי הראשון בממשלת מרוקו היושבת ברבאט, דהאן, טולדנו או בן־זקן. במדור מחקרים וזכרונות, חושף בפנינו אביתר שלוש פרטים מרתקים אודות כפר עתיק יומין (מהמאה ה-11) בשם בוחלו, המתקשר ליהודי דמנאת המוכרת לנו ממאמרו המעמיק בגיליון הקודם.

כאמור, ד״ר מרגלית עובדיה ממשיכה במשימתה מהגיליון הקודם לחבב אותנו עם דמותו של המשורר רבי נתן בן יעקב בלחן שפעל במאות 18-17 באלגייר, לגיליון זה קיבלנו ממנה מאמר על פיוטים לשבת שחיבר רבי נתן. לצערנו רב היא לא זכתה לראות את המאמר שלה מעל דפים אלה.

ד״ר משה כהן מציג לנו סיפור-שיר "החסידה ארוכת-הקומה" בסגנון"בלארג"'. על דמותה ופועלה של 'הקבלא ממא נזמה' ממוגדור, סבתו של פרופסור חיים זעפרני, מספר לנו אמנון אלקבץ. ועל השיחות של בלפור חקק עם מירי בן שמחון, נוכל להיחשף אם ניכנס יחד איתם לקפה מקס בירושלים ונקשיב למילותיה של מירי על אהבתה הנכזבת למאיר ויזלטיר ומה עלה באחריתה.

במסה על דמותה המרתקת של סעידה חקק במלאת שלוש שנים להסתלקותה, מספרים בערגה בניה הרצל ובלפור.

מדור זה נסגר בזיכרונות תבניות נוף הילדות של אמן הצלליות המפורסם אלברט אלמוזנינו, יליד העיר מוגדור, המאמר חושף בפנינו את דמות האמן שהלך וגדל ונתפרסם במדינה ומחוץ לגבולותיה, הקדמנו לזכרונות אלה את מאמרה של בתו, דורית המספר עליו ועל יצירתו.

מדור הספרות נפתח עם בלפור חקק המנתח את הסיפור המופלא וסמליו 'סוכתו של מרדכי קרוציי', שכתב הסופר אשר כנפו 'בגשם נדבות'. לאחריו אנו קוראים על דמות מרק ענתבי, מאמן הסוסים, בסיפור 'הבית השלישי' בספר הנ״ל, שמביא בפנינו הרצל חקק. 'במובן מסוים ההשראה היא שרשרתי, כך קובע פרופסור אריאל כנפו במאמרו 'השראה', על הספר 'גשם נדבות'.

במדור הסיפורים נקרא על אודות אהבה במסתרים מרתקת המתרחשת בספרד של תקופת האנוסים, פרק מרומן מאת דן מנור.

עוזיאל חזן משתף אותנו בסיוטים שפקדו אותו בגין הזוועות ששמע על היטלר ומעשיו, וכיצד הקמיע שנועד לצורך הפגת הסיוטים, לא הביא את הישועה.

תוך כדי שתיית המרק, מצליח הנכד אריאל לדובב את סבו שלמה לספר לו את הסיפור שלא סופר מעולם על רות ז״ל דודתו קצרת הימים וכך אריאל כנפו בשפה קולחת ומתובלת מגולל בפנינו מפגש בן־דורי חמים, נעים וטעים.

בעודו רוכב על הגמל 'אל בוראק', ג'אסר מוותר על ג'אמילה הנאקה האהובה'הבלתי מנוצחת', ומותירה לגנבים ובלבד שלא לפגוע בשמה הטוב, מאת דן וקנין.

סיפור אחד מני רבים על הבריחה לארץ ישראל מגוללת בפנינו עדינה מור חיים, עם לב יהודי הומה.

במדור שירה נמצא שירים פרי רוחם של המשוררים: שושנה קרבסי בימחזור שירי אבא', רוני ארז שר על התוית העדתית בשיר 'פעם לא הייתי מרוקאי', שושנה אידל בשיר קצר על אור ונרות שבת ומנורה, בשירה'בהעלותך את הנרות',

יעקב ארגמן מוקיע את התנהגותו של פרנסואה הולנד ששכח את ערכי הבסטיליה, בשיר 'צרפאסון', ואשר כנפו חורז שיר הלל לעופר אמסלם, מייסד התזמורת האנדלוסית הירושלמית, בשירו 'קנטטה לעופרי, שושנה ויג חותמת את המדור בשלושה שירים. בשיר 'גבורת הוריי, היא כותבת 'לא עליתי ארצה ולא ירדתי ממנה',

המדור האחרון העוסק באמנות מוקדש הפעם ל'שְׁבָבִים קְדוֹשִׁים' – יצירתו המופלאה, הייחודית והחדשנית של הצייר הישראלי-אמריקאי חי כנפו המוכר לנו מהסיפורים שפרסם מעל במה זאת. מאמר מאת דניאלה נבו יציג לנו את היצירה הזאת. המאמר תורגם לצרפתית על ידי חנה כנפו ולאנגלית על ידי גילה אורקין ללוש.

אנו מאחלים לכם קריאה מהנה ד״ר שלום אלדר

הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 161 מנויים נוספים

יוני 2020
א ב ג ד ה ו ש
 123456
78910111213
14151617181920
21222324252627
282930  

רשימת הנושאים באתר