ארכיון יומי: 19 ביוני 2020


נתיבות המערב-מנהגי מרוקו-כוחו של מנהג-הרב אליהו ביטון-ביריה-שחרית

נתיבות המערב

מו. נהגו כשהכהן יחיד, מקריא לו החזן גם ״יברכך״, וכשהם שנים ויותר, הכהנים מתחילים תבת ״יברכך״, ומשם והלאה מקריא להם החזן:

מז. נהגו שכהן קטן אינו עולה לדוכן לישא את כפיו, ויש נהגו להקל בזה, כשיש כהנים אחרים:

מח. נהגו שכהן רווק אינו נושא את כפיו, ויש נהגו להקל כזה כשיש כהנים אחריב מט. נהגו שכהן סומא נושא את כפיו:

נ. נהגו שכהן חזן אינו נושא כפיו, כשיש כהנים אחרים:

נא. נהגו שכהנים נושאים כפיהם גם כשאין ספר תורה:

נב. נהגו אם אין כהנים, אומר החזן את פרשת כהנים, והציבור עונים כסיום כל קטע ״כן יהי רצון״, ואומר גם את הפסוק ושמו את שמי וכו':

נג. נהגו לומר ״יהיו לרצון״ בסיום החזרה בלחש:

מו. כן המנהג, והביאו בנהגו העם (תפלה), וראה באורך בזה בספר נר לעזרא (סימן כ״א) וכן כתב בספר קיצור שו״ע להר״ב טולידאנו(עמוד קי״ח), וכן כתב בספר דרכי דוד (סימן ט״ז):

מז. הנה כי כן מבואר בשו״ע (סימן קכ״ח סל״ד) שקטן לבדו אינו נושא כפיו, ועם אחרים מותר, ובברכ״י למרן החיד״א (שם סקט״ז) כתב שכן המנהג, וכן מובא בקיצור שו״ע להר״ב טולידאנו (עמוד קי״ט):

מה. כן המנהג והביאו בספר נהגו העם (שם) וכסברת הרמ״א (סימן קכ״ח סמ״ד), והוא מנהג בני בבל, וכן הביא בנוהג בחכמה (עמוד קל״ב), וכן כתב בספר שמש ומגן (ח״א סימן נ׳), וכן מנהג תונס ומובא בברית כהונה (מער׳ ו׳):

מט. כן כתב בספר נוהג בחכמה (עמוד קמ״ה) בשם הר״י בן וואליד, ושכן המנהג, וכן נפסק בשו״ע (סימן קכ״ח ס״ל), וראה שם בכה״ח (ס״ק קע״ד):

נ. כן פסק מרן בשו״ע (סימן קכ״ח ס״כ), וראה שם בכה״ח (ס״ק קי״ז) שכן המנהג בירושלים, וכן מובא בקיצור שו״ע להר״ב טולידאנו(עמוד קי״ח):

נא. כן הביא בנהגו העם(נשיאות כפים), ובנוהג בחכמה(עמוד קל״ב) וכן כתב בלקט הקציר(ס״ו ס״ק ע״ו) בשם החיד״א, וראה בספר השמים החדשים (סימן ח׳), ובנתיבי עם (עמוד פ״א) ובשו״ת דרכי דוד:

נב. כן כתב בספר נהגו העם (נשיאות כפים) בשם הנתיבי עם (סימן קכ״ז) ושאסור לענות אמן, וראה בספר יכין ובועז(סימן כ״ה), ומסיימים עד ואני אברכם, וכמבואר שם בנהגו העם בשם שערי תפלה (דף ל״ד), ושכן דעת מרן (בסימן קכ״ז ס״ב) עיי״ש:

נג. כן הביא בספר לקט הקציר (עמוד צ״ז) בשם מהר״י בן נאים, וראה בזה בספר נר לעזרא (עמוד דל״ז), והטעם לזה כי עדיין לא הסתיימה התפלה עד קדיש תתקבל, וגם הרי אינו מתפלל לעצמו עיי״ש:

נד. נהגו שהחזן כחזרה מסיים ביהיו לרצון וכדו', ויש נהגו שהחזן ממשיך גם את אלקי נצור כולו, ופוסע ג׳ פסיעות כתפילת לחש:

נה. נהגו לומר את הוידוי בלחש גמור:

נו. נהגו בנוסח הוידוי לומר: ״אבל חטאנו אנחנו ואבותינו״, ואין אומר ״ואנשי ביתנו״:

נז. נהגו שאין אומרים תחנון ביום הכנס הנער לבר מצוה, אף אם עושים זאת לפני זמנו:

נח. יש נהגו שאין אומרים תחתון ביום ז׳ בחשון בו מתחילים ברך עלינו:

נט. נהגו בימי שני וחמישי, שאומרים כסדר הזה: וידוי, נפילת אפים, אל מלך וכד. ויש נהגו להקדים אל מלך יושב וכד:

ס. נהגו בימי שני וחמישי, להוסיף תחינות מיוחדות, בין נפילת אפים לאבינו מלכינו: סא. יש נהגו בימי שני אומרים ״אנשי אמונה״, ובימי חמישי ״תמהנו״:

נד. כן המנהג פשוט, אלא שבפאס נהגו לסיים עד הסוף, והטעם כדי להוציא מי שאינו בקי את כל התפלה, והביאו בנהגו העם (תפלה) עיי״ש:

נה. כן המנהג פשוט, והביאו בספר אוצר פסקי הסידור (עמוד קל״א), להרה״ג רבי מיכאל פרץ יצ״ו, ובילקו״ט (ח״א עמוד שמ״ב) העיד שכן המנהג, אלא שאעפ״ב פסק שהחזן יאמרנו בקו״ר ע״פ הרמ״ע מפאנו עיי״ש, ובכ״ז עיננו רואות שבקהלתנו אין מגביהים קולם לא החזן ולא הציבור, והנח להם לישראל, שמנהג אבותיהם בידיהם:

נו. כן הנוסח בסידורים ישנים, ואף שיש מבין הסידורים שיש בהם הנוסח ״אנחנו ביתנו ואבותינו״, אין לנו אלא הנוסח המובא בתפלת החודש ובית עובד עיי״ש:

נז. כן הביא בספר נהגו העם (תחנון), ושכ״ב בספר מים חיים למהר״י משאש, ושכן מנהג ירושלים, וכמובא בספר נהר מצרים, וציין בזה לשו״ת ציץ אליעזר (חי״א סימן י״ז) בשם משפטי עוזיאל (מהדו״ת סימן י״א) עיי״ש:

נח. כן הביא בספר נהגו העם (תחנון), וכתב שכן מנהג בג׳רבא, והטעם ע״פ מה דאיתא בתענית ןדף ח׳).

גדול יום הגשמים וכר, ואף שהדברים שם נאמרו למנהג ששים יום בחו״ל, פשוט הדבר דהיינו הך:

נט. הנה החיד״א בקשר גודל(סימן י״ט) כתב שיש להקדים וידוי ונפ״א לאל מלך, וכן הביא בבית עובד בשם האריז״ל, ובלקט הקמח (אות ר), אלא שיש מנהג להקדים אל מלך יושב, ונהרא ונהרא ופשטיה, וראה בענין זה בסידור עוד אבינו חי באורך:

ס. כן מובא בבית עובד ובתפלת החודש, אלא שבבי״ע עצמו כתב שיש מקומות שלא נהגו לאומרם, ובספר נהגו העם (נפ״א) הביאם, ליום ב׳ מתחיל ״ה׳ איה חסדיך הראשונים״, וביום ה׳ מתחיל ״ה׳ שארית פליטת אריאל״, ובשניהם מוסיף את הנוסח המתחיל ״שוב מחרון אפיך״:

סא. כן כתב בסידור בית עובד, והביאו בספר נהגו העם (נפילת אפים סימן ח׳), ובאוצרות הפוסקים (דיני שמונה עשרה):

סב. נהגו שאין מטים על צד שמאל בנפילת אפים, והמדקדקים נהגו כהטיה כדין:

סג. יש נהגו לומר לפני מזמור לדוד אליך: ויאמר דוד אל גד וכו', והמנהג פשוט לא לאומרו:

סד. נהגו לומר ״מה נאמר לפניך״ וכו' לפני והוא רחום:

סה. נהגו שאין אומרים ״כריך שמיה״ בימי חול:

סו. נהגו שקטן שהקדימו לו בר מצוה, לפני הכנסו לגיל המצוות, עולה לתורה אף בשני וחמישי:

סז. נהגו כשיש שני בר מצוה, או שני חתנים, או שני אבי הבן, בימי שני וחמישי, הכהן יוצא לחוץ, ובעלי המצוה עולים לתורה:

סח. נהגו שאין מוסיפים על שלשה עולים, בימי שני וחמישי, ויש נהגו להוסיף אהד בעת שמחה וכדומה:

סט. נהגו לקרוא אה התרגום שבקדושת ״ובא לציון״ בלחש גמור, ויש שנהגו לקרוא אותו בקול:

סב. הנה בשו״ע (סימן קל״א ס״א) כתב, שנהגו להטות על צד שמאל בנפילת אפים, ורבים מחכמי ספרד כתבוהו, וראה בזה בספר מנהגי החיד״א (עמוד פ״ד) שהאריך בזה, והביא צדדים לכאן ולכאן, וראה בספר נהגו העם !תפלה) בזה, וכן בנתיבי עם (עמוד פ׳):

סג. כן מובא בסידורים ישנים, אלא שהביאוהו בסוגריים, והטעם מובא בקשר גודל למרן החיד״א וסימן י״ט) שע״פ הסוד אין לאומרו עיי״ש:

סד. כן המנהג פשוט, ובמסודר בסידורים ישנים, וכן כתב בנהגו העם (שם), והביאו באוצרות הפוסקים: סה. כן המנהג פשוט, והוא בלקט הקציר ועמוד קי״ט), ובספר נר לעזרא (.סימן מ״ג), וראה בבן איש חי ופרשת תולדות הלכה ט״ס, והטעם שכיון שהוזכר בו ״כתרך ואתרך״, לא נאמר רק ביום שיש בו כתר, וראה בזה בילקוט״י(ח״ב עמוד ג׳):

סו. כן המנהג והביאוהו בספר מים חיים !סימן כ״ב), ובדרכי דוד (סימן נ׳), ובספר נהגו העם !קריאת התורה), ועיי״ש שהביא סמוכים לכך מהפוסקים ראשונים ואחרונים:

סז. כן הביא בנוהג בחכמה (.עמוד קמ״ד), שכן נהגו מימי קדם, וראה גם בשופריה דיוסף !סימן י״ב), והכל על פי מה דקי״ל כהן שמחל על כבודו כבודו מחול:

סח. כן המנהג פשוט, וכמובא בספר נהגו העם וקריאת התורה) ומקורו מספר בדק הבית למר״ן, אמנם בספר נוהג בחכמה (.עמוד קמ״ד) כתב שנהגו להוסיף גם בשני וחמישי, והטעם משום שיו״ט שלו הוא:

סט. כן המנהג ומקורו מהרמ״א (.סימן קל״ב ס״א) בשם הבית יוסף עיי״ש, וכן מצוין בסידורים ישנים, אלא שבספר נהגו העם (קריאת התורה) כתב שלא נהגו כן, וראה עוד בלקט הקציר !עמוד ק״ב) ובנתיבי עם (.עמוד פ״ג) בזה:

נתיבות המערב-מנהגי מרוקו-כוחו של מנהג-הרב אליהו ביטון-ביריה-שחרית-עמ' 48

ברית 37 בעריכת אשר כנפו-אביב תש"ף "אות ברית קודש"

מבט על רבאט-סאלה

אביב תש"ף

אות ברית קודש
להשיג אצל מר אשר כנפו 054-7339293

עורך: אשר כנפו

קוראינו היקרים

הורתו של גיליון זה החלה בימי שגרה רגילים לחלוטין ונמשכה בימי המשבר העולמי סביב נגיף הקורונה אשר פקד גם את יושבי ארצנו והפיל חיתתו על כל יושבי תבל. על כן התעכבה הבאתו לדפוס של הגיליון הזה. והנה בעודנו כלואים בבתינו בגלל מכת הוירוס הארור הזה, קיבלנו הודעה מרה על פטירתה של אשת החינוך הנעימה והחביבה ד״ר מרגלית עובדיה הזכורה לי לטוב מאותם ימים שלמדנו יחד בבר-אילן לתואר השלישי. ראו בהמשך את דבריו של פרופ' אפרים חזן לזכרה ומאמר מפרי עטה. עוד לא התאוששנו מן הידיעה על מותה והנה יומיים לפי חג הפסח התבשרנו על פטירתו של זקן השבט לצאצאי משפחת כנפו, יקירנו אמן הצלליות, הצייר הדגול והאיש הנפלא אלברט אלמוזננו, ראו מאמר עליו מפרי עטה של בתו ד״ר דורית סאראפיאן בהמשך הגיליון.

בגיליון ברית 37 שלפנינו מובאים שישה מדורים ובהם נושאים שונים לעיונכם. בפתח החוברת אנחנו שמים זרקור על הערים ראבט וסאלה, בעזרת המאמר של אמנון אלקבץ המביא סקירה היסטורית על ערים אלו ומעמדן ומקומה של הקהילה היהודית בתוכן. בהמשך, אלקבץ משתף אותנו גם בחמין שהכינה אמו למלך מרוקו.

המאמר השני הוא של פרופסור הרב משה עמאר, בו הוא דן במחלוקת שפרצה בעיר מכנס בעניין השחיטה, והדמות המרכזית במאמר היא זו של רבי חיים טולדנו מהעיר סאלה. רבי אורי אלנקוה, צאצא של המלאך רבי רפאל אנקאווה, שהיה רבה הראשי המעוטר של יהדות מרוקו, מספר לנו על דמותו המופלאה של הרב ומדגים בסיפור בעניין מחלוקת על ירושה, על היכולת הפסיקתית של הרב אנקאווה. בהמשך, כותב רבי אורי אלנקוה על אחד מחידושי הרב בעניין קביעת מקום קבע לתפילה.

על דמותו של החוקר הפייטן רבי מאיר אלעזר עטיה, יליד רבאט, ותרומתו הגדולה לחידוש אמירת הבקשות בערי ישראל, תקראו במאמר 'קול הכינור שנדם', שכתב ידידו רבי משה חיים סויסה.

ד״ר יגאל בן־נון חותם את המדור הזה במאמר שמגלה לנו מי היה אחראי על המינוי למשרת השר היהודי הראשון בממשלת מרוקו היושבת ברבאט, דהאן, טולדנו או בן־זקן. במדור מחקרים וזכרונות, חושף בפנינו אביתר שלוש פרטים מרתקים אודות כפר עתיק יומין (מהמאה ה-11) בשם בוחלו, המתקשר ליהודי דמנאת המוכרת לנו ממאמרו המעמיק בגיליון הקודם.

כאמור, ד״ר מרגלית עובדיה ממשיכה במשימתה מהגיליון הקודם לחבב אותנו עם דמותו של המשורר רבי נתן בן יעקב בלחן שפעל במאות 18-17 באלגייר, לגיליון זה קיבלנו ממנה מאמר על פיוטים לשבת שחיבר רבי נתן. לצערנו רב היא לא זכתה לראות את המאמר שלה מעל דפים אלה.

ד״ר משה כהן מציג לנו סיפור-שיר "החסידה ארוכת-הקומה" בסגנון"בלארג"'. על דמותה ופועלה של 'הקבלא ממא נזמה' ממוגדור, סבתו של פרופסור חיים זעפרני, מספר לנו אמנון אלקבץ. ועל השיחות של בלפור חקק עם מירי בן שמחון, נוכל להיחשף אם ניכנס יחד איתם לקפה מקס בירושלים ונקשיב למילותיה של מירי על אהבתה הנכזבת למאיר ויזלטיר ומה עלה באחריתה.

במסה על דמותה המרתקת של סעידה חקק במלאת שלוש שנים להסתלקותה, מספרים בערגה בניה הרצל ובלפור.

מדור זה נסגר בזיכרונות תבניות נוף הילדות של אמן הצלליות המפורסם אלברט אלמוזנינו, יליד העיר מוגדור, המאמר חושף בפנינו את דמות האמן שהלך וגדל ונתפרסם במדינה ומחוץ לגבולותיה, הקדמנו לזכרונות אלה את מאמרה של בתו, דורית המספר עליו ועל יצירתו.

מדור הספרות נפתח עם בלפור חקק המנתח את הסיפור המופלא וסמליו 'סוכתו של מרדכי קרוציי', שכתב הסופר אשר כנפו 'בגשם נדבות'. לאחריו אנו קוראים על דמות מרק ענתבי, מאמן הסוסים, בסיפור 'הבית השלישי' בספר הנ״ל, שמביא בפנינו הרצל חקק. 'במובן מסוים ההשראה היא שרשרתי, כך קובע פרופסור אריאל כנפו במאמרו 'השראה', על הספר 'גשם נדבות'.

במדור הסיפורים נקרא על אודות אהבה במסתרים מרתקת המתרחשת בספרד של תקופת האנוסים, פרק מרומן מאת דן מנור.

עוזיאל חזן משתף אותנו בסיוטים שפקדו אותו בגין הזוועות ששמע על היטלר ומעשיו, וכיצד הקמיע שנועד לצורך הפגת הסיוטים, לא הביא את הישועה.

תוך כדי שתיית המרק, מצליח הנכד אריאל לדובב את סבו שלמה לספר לו את הסיפור שלא סופר מעולם על רות ז״ל דודתו קצרת הימים וכך אריאל כנפו בשפה קולחת ומתובלת מגולל בפנינו מפגש בן־דורי חמים, נעים וטעים.

בעודו רוכב על הגמל 'אל בוראק', ג'אסר מוותר על ג'אמילה הנאקה האהובה'הבלתי מנוצחת', ומותירה לגנבים ובלבד שלא לפגוע בשמה הטוב, מאת דן וקנין.

סיפור אחד מני רבים על הבריחה לארץ ישראל מגוללת בפנינו עדינה מור חיים, עם לב יהודי הומה.

במדור שירה נמצא שירים פרי רוחם של המשוררים: שושנה קרבסי בימחזור שירי אבא', רוני ארז שר על התוית העדתית בשיר 'פעם לא הייתי מרוקאי', שושנה אידל בשיר קצר על אור ונרות שבת ומנורה, בשירה'בהעלותך את הנרות',

יעקב ארגמן מוקיע את התנהגותו של פרנסואה הולנד ששכח את ערכי הבסטיליה, בשיר 'צרפאסון', ואשר כנפו חורז שיר הלל לעופר אמסלם, מייסד התזמורת האנדלוסית הירושלמית, בשירו 'קנטטה לעופרי, שושנה ויג חותמת את המדור בשלושה שירים. בשיר 'גבורת הוריי, היא כותבת 'לא עליתי ארצה ולא ירדתי ממנה',

המדור האחרון העוסק באמנות מוקדש הפעם ל'שְׁבָבִים קְדוֹשִׁים' – יצירתו המופלאה, הייחודית והחדשנית של הצייר הישראלי-אמריקאי חי כנפו המוכר לנו מהסיפורים שפרסם מעל במה זאת. מאמר מאת דניאלה נבו יציג לנו את היצירה הזאת. המאמר תורגם לצרפתית על ידי חנה כנפו ולאנגלית על ידי גילה אורקין ללוש.

אנו מאחלים לכם קריאה מהנה ד״ר שלום אלדר

הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 197 מנויים נוספים
יוני 2020
א ב ג ד ה ו ש
 123456
78910111213
14151617181920
21222324252627
282930  

רשימת הנושאים באתר