ארכיון יומי: 30 ביוני 2020


אנציקלופדיה חכמי ורבני מרוקו-שאול טנג'י-רבי כליפא בן מלכה

שמועתו של רבי כְלִיפָא נקייה הייתה, ברוח תמימה, מבוררת כל סיג, נקב או סירכא (חיבור, הידבקות ובמיוחד פגם בריאה שאונותיה נמצאו דבוקות. ש"ט.( אהבת האמת אשר תהיה, הייתה נר לרגליו, וסביבה נסב ציר חייו. תכונה זו הביאתו להתחקות אחר שורש כל הלכה ומנהג, מסורת או תקנה, לחקור מה אמת ומה שיבוש, איזה מהם מקורו במנהג אבות, ואיזה משיבושם של יושבי קרנות. כבר מצעירותו ניכרה בו נטיה אופיינית זו. כאשר בימי חרפו היה יושב בעשרת ימי-תשובה עם חבר תלמידי-חכמים, ויחד עם עמלם, לטהר את לבבם לקראת תפילות היום הקדוש, היו עמלים גם להניח את נוסחאות התפילה, מדקדקים בהם דקדוק רב, לנפותם, לטהרם, ולהעמידם על בוריים )כך הוא כותב בהקדמתו לספרו "כף ונקי)". נטיה זו ליוותה אותו כל ימי חייו, ובעצם אותה הציב לו כמטרת חייו, להעמיד מנהג ישראל על שורשו האמיתי, כפי שכתב בהקדמתו לספרו "כף ונקי". "כי הוא עיקר ישעי וחפצי, להגיה פזמונים, בקשות ותחינות הבאים בסידורי תפילות למנהג ספרד… ושאר דקדוקים ופירושים ומילות קשות ומנהגים שנהגו קדמונינו, על פי ספרי ספרד מפי סופרים וספרים". יגיעה רבה השקיע להגשמת משימתו זו, ואכן פירותיה הנאים העמידוהו במקום הראשון בין מגיהי הנוסחאות של עדות המערבים ]המרוקאים], ובראש שומרי מסורת אבות בטהרה, ללא זיוף, וללא שינוי, אפילו קל שבקלים.

כמה תנאים הציב למטרה זו:

א. ידיעה נרחבת בדקדוק הלשון.

ב. בקיאות והבנה בכללי השירה והפיוט.

ג. התנאי העיקרי, שליטה במכמני התורה, מצורפת לשימוש חכמי וזקני הדור. בשלושתם הצטיין רבי כְלִיפָא במידה גדושה, כי בצד ידיעת התורה עליה סופר כבר, השתלם רבי כְלִיפָא בחוכמת הדקדוק, ושלט בה שליטה מלאה ללא מיצרים. ספריהם של גדולי המדקדקים היו אצורים בזיכרונו וכלליהם הינחוהו בהגהותיו. גם שימוש חכמים לא חסר לו, כאשר בצעירותו לא מנע קולמוסו מלהחליף אגרות עם המדקדק הגדול רבי שלום אבן צור זצ"ל (ראו אודותיו בספר "נר-המערב" עמ' קי"ב, וגם בערך העיר פאס. ש"ט), שהיה כבר בא בימים באותה עת, ובירר לפניו כמה נוסחאות. כעטרת תפארה התנוססה על כל ידיעותיו, חוכמתו הנדירה בשירה ופיוט.

כל חרוז שיצא מתחת קולמוסו, היה מדוקדק בתיבותיו ומהוקצע במשקל תנועותיו, על פי כל כללי לשון-הקודש ואומנות הפיוט. רבי כְלִיפָא ראה במתנת שמים זו, הוראה לעסוק בתחום זה, ולכן הירבה להשתמש בכישרונותיו אלו, הן לצורך הגהותיו ותיקוני התפילה, והן לחיבור פיוטיו כפי ששורר באחד מהם:

לָכֵן הָעֵרָנִי יוֹצְרֵי, הורני דֶּרֶך זו

נָתַן לִי לְשׁוֹן לִמּוּדִים

לְשֵׁם קָדְשׁוֹ אֲבָרֵךְ גַּם אֲפָאֵר,

פִּי וּלְשׁוֹנִי וְכָל אברי מוֹדִים

רבי כְלִיפָא ראה משימה עליונה בהגהת נוסחות התפילה כפי שביאר בהקדמה להגהותיו: "הרי התפילות עולות לפני בורא עולם, המקבל אותם באהבה ורחמים, משתעשע בהן, וקושר לו מהן עטרה, כאמור בדברי חז"ל במקומות רבים אין ספור, אם כך, כיצד נגיש לפניו מנחה זו, בלי לנפותה בי"ג נפות, ניפוי אחר ניפוי, להעמידה על סולתה?" , או כמליצת רבי כְלִיפָא: "איך נמהר להוציא לפני אלקים דבר, מלא תבן ובר ?" לכן עלינו להקפיד מאד על נוסח התפילות, ועל הגיית התיבות בצורה הראויה, חזק ורפה, נד ונח, נראה ונסתר וכדומה. כפי שכבר סיפרנו הקדיש רבי כְלִיפָא פרק מרכזי בחייו למשימה זו, בהגהותיו הירבה להשוות בין נוסחאות הסידורים הקדמונים וסידורי קהילות הספרדים, לבין נוסחאות התפילה השונות שהיו נפוצות בערי-מרוקו. לצד עבודתו זו, הוסיף ממתת מוחו ורוחו שירים לאלוקיו, ובעת נוח עליו רוח ה', חיבר פיוטים נפלאים מלאי כמיהה וכיסופים לקונו. חן נדיר מתרונן בשיריו היצוקים על כושר ביטוי עז, משולבים בפניני שפה שנונים, ומושתתים על רעיונות מקוריים .

מלבד עבודתו בהגהת נוסחאות התפילה, הציב רבי כְלִיפָא לעצמו משימה נוספת, לשמר מנהג אבות. דברי הרמ"א בשולחן ערוך "ואין לבטל שום מנהג, או ללעוג עליו, כי לא לחינם הוקבעו" (אורח-חיים סימן תרע סעיף יד) עמדו לנגד עיניו. ככל הנראה סבר שהלכה כדברי הכלל שטבע המהרי"ק )מורנו הרב רבי יוסף קארו. ש"ט(  בתשובתו הידועה: "בכל מקום שתמצא מנהג ויש ליישבו בשום עניין, פשיטא שיש להלך אחריו, כמו שאמרו: "מנהג מבטל הלכה רק שיהא מנהג וותיקין" (שו"ת מהרי"ק שורש קמד.( עמל רב וטירחה מרובה השקיע לברר כל מנהג ממנהגי המערב ) מרוקו( לדלות מקורותיהם, ולהעמידם על אדני ההלכה הטהורה. בספרו "כף ונקי" הוכיח והראה בבקיאות וחריפות את נכונותם וצדקתם של מנהגי-המערב, ובזכות אותה עמידה על המשמר, נשתמרו מנהגים רבים בקהילות בני-מרוקו עד ימנו. אהבת האמת שפיעמה בקרבו הוציאה אותו פעמים רבות למלחמה, מלחמת המסורת. אותה הכרה עמוקה, שמסורת אבות היא הנותנת לנו כח בגלותנו הארוכה, והיא שהפיחה בו שלהבת קודש, להיאבק נגד כל סטיה מהנהגים המקובלים מדורי דורות. במלחמתו זו לא נשא פנים לאיש, ויצא חוצץ נגד כל מי שהעז לשנות, או לקרוא לשנות ממסורת אבות, ולפעמים אף נגד אוהביו.

היות ומלחמתו הייתה לשם -שמים, זכה שהתקיימו בו דברי חז"ל: "כל מחלוקת שהיא לשם- שמים סופה להתקיים ) אבות פה/משנה יז( וכפי שפירש הברטנורא: "מחלוקת שהיא לשם-שמים, סופה – התכלית והסוף המבוקש ממנה להשיג האמת – מתקיים". ואכן תכלית מלחמתו ומאבקיו – שימור מנהגי-מרוקו התקיימו. וברור הדבר כי עיקר הסיבה לך, הייתה מחשבתו וכוונתו לשם- שמים בלבד. ברירות הלב, צלילות הדעת, משולל פניות, טהור, נקי, זך, בקיצור "ואסף איש טהור" (במדבר יט/ט') חיבורו הגדול של רבי כְ לִיפָא הוא הספר  "כף-ונקי"  שבעצם הנו אגודת חמישה מספריו בעניינים שונים. כל המעיין בהקדמתו לספרו "כף-ונקי" בחמישה חלקים עומד משתומם מול התבטלותו המוחלטת. שם נפשו כעפר לפני כל רומס על האדמה, כל ישותו בטלה ומבוטלת. אך בהגיע עת מלחמה לה', "כלביא יקום" (במדבר כ"ג, כ"ד) בהקדמה זו כתב גם שבדעתו היה לחבר חיבורים נוספים, אך ענוונותו המרובה גרמה לכך שסבר שלא יהיה בם תועלת, ולכן גנז את רצונו זה.

החיד"א זצ"ל כתב בחלק ב' של "כף ונקי": "מהחכם השלם, החסיד המלומד בנסים, ר' כליפא מקהילת קודש אָגָּדִיר…"

החלק הראשון: הגהותיו לסידורי התפילה והוא עיקר הספר. הגהות אלה חוברו בעיקר על המחזור שנדפס באמסטרדם בשנת תפ"ח ( 1728 ) ע"י ר"א עָטִּיָאס..

החלק השני: "פרפראות לחוכמה", בו כינס סימניו לכל מיני דינים, ועוד ענייני מוסר בדרך שיר ומליצה.

החלק השלישי: נקרא "שכחה ולקט" ' ליקוטים נוספים כמעשה החלק השני.

החלק הרביעי: "משכיל לאסף" הוא בעצם תמצית ספרו "רך-טוב" ובו אסיפת דינים שחידש, וביאורים בסוגיות הש"ס .

החלק החמישי: "משובה ניצחת" בו כינס ויכוחיו ותשובותיו לחכמי הנוצרים, עד עתה לא נדפס ספר זה, ומצויים ממנו כיום שנים: האחד, בבית-הספרים הלאומי והארכיאולוגי בירושלים, שהעתקתו נשלמה בְּאָגָּדִיר בכ"ו תמוז התקי"ד ( 1754 ) והוקדשה לכבוד רבי יצחק שלמה ישורון מאמסטרדם, כי עמו קיים רבי כְלִיפָא קשר ידידות ומסחר השני בספריית המדיה הרוסית במוסקבה.

"קול-רינה" – קובץ שירים – פיוט אחד מקובץ זה נקרא "לאל עליון נורא", הודפס בסוף

הספר "קריאי-מועד )ליוורנו תרפ"ו (1726-

"קול עציב " – קינות והספדים, וחיבור נגד התפשטות השבתאות במרוקו.

"רך-טוב" – פירוש על שולח ן-ערוך וגם ספר דרשות, פירושים ומאמרים. כמו שרמז בספרו

"כף ונקי", בדעתו של ר' כְלִיפָא היה לחבר חיבורים נוספים, אך ענוונותו המרובה גרמה לכך שסבר שלא יהיה בם תועלת, ולכן גנז את רצונו.

לעת זקנתו חשש רבי כָלִיפָא כי הירבה יותר מדי במשא ומתן, חסיד בדרכיו היה, ופחד הדין בער בלבו, שמא יצטרך לתת דין וחשבון על חריצותו בקנייני העולם הזה. לפיכך הירבה לתהות על דרכו הראשונה, וביקש רחמים מבוראו שיורנו את דרך התשובה על כך. כתחינת מלכנו החסיד בתומתו: "בְּחָנֵנִי ה' וְנֵסֵּנִי, צָרְפָה כִלְיוֹתֵי וְלִבִּי)" תהלים כו/ב( התחנן גם הוא. עז היה חפצו להוכיח לבוראו, כי ממונו איננו אלא אמצעי ולא מטרה, וכל ממונו אבק כנגד אהבתו לאלקיו.

מן השמים נענו לו, והזמינו לו ניסיון להראות את אשר עם לבבו. ומעשה שהיה כך היה: בכל שנה היו הימים הנוראים ימי התעלות לרבי כָלִיפָא כראוי לחסיד כמוהו, חודש אלול, ולאחריו ראש-השנה, ושיאו של הזמן ביום הכיפורים הקדוש, היו כולם קודש לה' יתברך, לעסוק בעבודתו ולהתרפק על אהבתו. קל וחומר בערוב ימיו, לאחר שכל השנה הירבה להתקדש, היו ימים אלו ימי רוחניות בלבד, חיבור גמור לקדוש ברוך הוא. שנה אחת, בעיצומו של היום הקדוש, בעת שהיה שקוע בתפילתו ועבודתו הנוראה, באו וסיפרו לו, כי לעת עתה הגיעו אוניותיו עמוסות בסחורה, והינן עוגנות בנמל. רבי כָלִיפָא נחרד כולו, פחד ובעתה אחזתו, האם חס ולשלום יתחלל היום הקדוש והנורא מחמתו? וכי חס ושלום יטרידוהו הבלי העולם הזה מעבודת הקודש ? לפתע ניצנץ במוחו רעיון, הלא זהו הניסיון לו ציפה, לרגע כזה הנו מייחל כבר זמן רב. מיד נעמד בתפילה: והירבה להעתיר לבוראו שהאוניות יטבעו בים. תפילתו נענתה, ותכף התרוממה סערה בים וכל אוניותיו טבעו, ועמם ירד למצולות כל רכושו. רבי כָלִיפָא לא חש הפסד כלל, אלא, אדרבא, אנחת רווחה פרצה בלבו הטהור על כך שעמד בניסיון, והוכיח כי ממונו לא נחשב בעיניו כלום כנגד רשפי אהבתו לבוראו. עדות אילמת נותרה למעשה הירואי זה. לפי מסורת זקני העיר אגדיר, העומד על שפת הים בעתות סערה, יבחין בתרניהם של אוניות השקועות בים, המבצבצים מתוך שאון הגלים. אותם תרנים הנם תרניהם של אוניותיו השקועות במצולות. מאותו מעשה ירד מנכסיו, ונשאר ללא מקורות פרנסה. מרבית ימיו היה רבי כליפא עשיר מופלג, אולם בערוב ימיו ירד מנכסיו ונשאר ללא רכוש, עד כדי-כך שכאשר חפץ לבו להדפיס את ספרו, נאלץ לחלות פני נדיבי-עם שיסייעוהו לעמוד בנטל הוצאות ההדפסה. לקיומו הגביר רבי משה בן-יעקב גדליה מְאָמֶסְטֶרְדָם היה שולח לו תמיכה חודשית.

רבי כְלִיפָא האריך ימים וככל הנראה עבר את גיל הגבורות  80) שנה) ונפטר ב' אלול. אמנם שנת פטירתו אינה ידועה, אך ובודאי נפטר לאחר שנת תק"כ ( 1760 ) *ונטמן בבית-העלמין הישן בְּאָגָדִיר לצד גיסו רבנו שלמה פִינְטוֹ זצ"ל, ובנו רבי אברהם הנזיר(ראו עליו להלן. ש"ט( הכיתוב על המצבה.

המקום הזה מה נורא, מקום גניזת ארון התורה,

זה האיש הקדוש מרגיז הארץ גדול ונורא שמו,

במעשיו המפורסמים בכל תפוצות העולם (ישראל)

דרשו ואתיון מקצוי הארץ להשתטח ולהתפלל על מצבתו,

ותעמוד להם זכות המרובין בחייו ובמותו,

קודש קדשים חסידא ופרישא, המקובל האלקי

גאון עוזינו, גדול אדונינו, כמוהר

כליפא בן-מלכא זצוק זיע

אשר היה חי *בסוף המאה ה 5- ובתחילת המאה ה 6-

ויעתק צור ממקומו בחמישה בתמוז דהאי שתא

והייתה מנוחתו כבוד כאן שנה רבי בארצות החיים לפ

*הערת הרב ד"ר מרדכי דאדון שליט"א: "דרך-אגב זה תמוה: אם הרב נולד בסביבות הת"ם  – 1680 הרי מדובר קודם כל בסוף המחצית הראשונה של המאה ה 5- , ומאז חי הרב במאה זו עוד 60 שנה (!) ועוד 20 שנה בראשית המאה ה 6- וכתיב זה מדויק "בתחילת המאה ה 6 – אך, כאמור לא מדויק לכתוב "חי בסוף המאה ה 5- . עד כאן לשונו.

אנציקלופדיה חכמי ורבני מרוקו-שאול טנג'י-רבי כליפא בן מלכה

Il était une fois le Maroc-David Bensoussan-2010-. Il n'y avait pas de respect pour les souverains marocains?

il-etait-une-fois le Maroc

Le Maroc était-il perçu au même titre que l'Algérie conquise en 1830?

Le Maroc était une nation indépendante alors que l'Algérie vivait sous la tutelle ottomane. La conquête de l'Algérie fut faite dans un contexte particulier. Deux négociants juifs Bacri et Busnasch avaient pourvu l'armée française en nourriture lors de l'expédition d'Égypte en 1799 sans pour autant avoir été payés, ce qui priva le dey d'Alger d'impôts substantiels. Le dey exprima son mécontentement au consul de France. Le roi de France Charles X prit pour prétexte le fait que le dey d'Alger ait offensé le consul de France par un coup d'éventail pour se lancer dans la conquête de l'Algérie et recouvrir de gloire la monarchie française, mettant fin à trois siècles d'occupation ottomane. Mais, tout comme le rappela le diplomate autrichien Metternich : « Ce n'est pas pour un coup d'éventail qu'on dépense 100 millions et qu'on expose 40 000 hommes.» Certes, il y avait un contentieux séculaire avec la Régence d'Alger qui protégeait les pirates barbaresques en Méditerranée et négociait très durement le rachat des captifs chrétiens. Une expédition maritime aurait certainement suffi. Mais, derrière la volonté de vouloir laver l'honneur de la France primaient la conquête de l'Algérie et la recherche du prestige perdu de la France depuis les grandes victoires napoléoniennes du passé.

De fait, les militaires y eurent les mains libres. Le docteur Bolichon décrivit ainsi en 1848 les agissements des militaires : « Quand une œuvre doit tourner à l'avantage de l'humanité, le chemin le plus court est le meilleur. Or, il est positif que le plus court chemin soit la terreur.» La colonisation civile s'ensuivit. On commença par y envoyer des indésirables. Suivirent ceux qui se cherchaient une vocation agricole et que la perspective de devenir propriétaires enchantait, des paysans ou des vagabonds venus d'Espagne, d'Italie et de Malte ainsi que des spéculateurs. Suivirent également des familles aristocrates que l'on qualifiait de colons aux gants jaunes qui exploitèrent des domaines avec un certain succès. Les soldats libérés furent encouragés à s'installer. En 1840, il y avait près de 35 000 Européens en Algérie et près de 3 millions d'indigènes. Leur nombre passa à 107 000 en 1847 dont 42% de Français. Beaucoup ne purent supporter les dures conditions, l'isolement, les maladies et l'insécurité et retournèrent en France. Ceux qui restèrent inclurent une grande proportion de quarante-huitards, révolutionnaires parisiens dont les autorités de la métropole n'étaient que trop empressées de voir partir. Toutefois, sous le Second Empire, Napoléon III déclara : « Les indigènes ont, comme les colons, droit à ma protection et je suis aussi bien l’empereur des Arabes que l’empereur des Français.» Il s'ensuivit que les terres non cultivées ne revenaient plus de droit au domaine public et que les indigènes pouvaient en récupérer certaines. Lors, les indigènes furent l'objet d'un certain paternalisme de la part de l'administration coloniale.

Il n'en demeura pas moins que l'armée fut toute puissante. Bien que la guerre de conquête se fût conclue par une paix entre le général Bugeaud et le chef algérien Abdelkader en 1847, la guerre de harcèlement continua. En 1871, l'insurrection indigène généralisée fut matée. La même année, l'Algérie fut représentée par six députés à l'Assemblée nationale française. Le décret Crémieux en 1870 enrichit la population française d'Algérie de 37 000 nouveaux citoyens. Beaucoup de Juifs d'Algérie percevaient la France comme libératrice des injustices séculaires de la part des autorités musulmanes. De fait, la naturalisation automatique de tous les enfants d'étrangers fut votée en 1889, ce qui porta la population française à 219 000 âmes. Il y eut cependant plusieurs appels pour abroger le décret Crémieux et l'on parla de péril étranger constitué par les Européens qui ne sont pas Français de souche. Par souci de préserver la prépondérance française, l'on eut recours à l'antisémitisme et la xénophobie. Quand Jules Ferry parla d'assimiler les indigènes, certains Français d'Algérie réagirent vivement, considérant que l'instruction des indigènes faisait courir à l'Algérie un véritable péril, que les écoles indigènes formaient des insurgés et des déclassés ou que les Arabes étaient une race inéducable. Il n'est pas exclu que les grands propriétaires et les colons – les pieds noirs – qui commençaient à prendre racine sur leurs terres, désiraient se tailler des privilèges et de les maintenir, au détriment de ceux qui n'étaient pas Français de souche. La métropole octroya une certaine autonomie – une licence de laisser-faire en quelque sorte – à l'Algérie, le mercantilisme rentable aveuglant moult bonnes consciences.

Revenons au Maroc. Il n'y avait pas de respect pour les souverains marocains?

Rarement émissaires et voyageurs étrangers prirent-ils en considération l'ensemble des pressions auxquelles les souverains marocains étaient soumis de la part des différents segments de la population marocaine d'une part, et la marge de manœuvre véritable du Makhzen de l'autre. La vision de ces émissaires et voyageurs fut souvent tronquée et partiale et elle influença grandement la perception que les Européens se firent du Maroc.

À la fin du XVIIIe siècle, Louis Chénier qui fut consul de France au Maroc de 1767 à 1782 écrivit dans sa correspondance : « Ce prince (l’empereur du Maroc) ne règne donc que sur des esclaves qui ont à peine la liberté de penser, sur des déserts et sur des ruines, puisque, par cet enchaînement des vices qui résultent d'un régime tyrannique et oppressif, ses sujets doivent être nécessairement lâches, pauvres et paresseux.» Le médecin William Lemprière décrivit le sultan comme « le plus arbitraire des monarques, qui disposait de façon absolue de la vie et des propriétés de tous ses sujets.» Mais avant tout, le Maroc fascinait les Européens. Le peintre Eugène Delacroix peignit des scènes de l'Afrique du Nord dans 80 tableaux. Il fit partie d'une délégation française venue sonder en 1832 les intentions du sultan Abderrahmane en regard de la question frontalière entre l'Algérie récemment conquise et le Maroc. Parmi ses plus célèbres toiles dépeignant le Maroc, mentionnons Noce juive au Maroc, Le sultan du Maroc entouré de sa garde. Mais en parallèle à cet engouement pour l'exotisme, les voyageurs et les diplomates jetèrent un regard des plus critiques sur la société marocaine.

En 1860, Jules Gérard décrivait le Maroc comme un pays de populations malheureuses frappées par des actes arbitraires, des injustices et des cruautés. L’empereur était celui qui parmi les héritiers, disposait de la garde noire et du trésor royal pour éliminer les autres prétendants. Les caïds et les cadis ne penseraient qu'à remplir leur bourse aux dépens de peuple. Les justes étaient achetables et celui qui possédait une belle fille, une belle femme ou un beau cheval ferait mieux de les cacher s'il ne voulait pas se les voir enlever. La pauvreté était donc la seule garantie de sécurité. Les souverains auraient inculqué la haine des chrétiens pour ne pas que ces derniers puissent libérer la population du joug impérial. Tout juste 20% de la population reconnaîtrait l'autorité de l’empereur et paierait des impôts dont une partie servirait à combler de biens et d'honneurs les corporations religieuses et les marabouts influents.

D'où, conclut Jules Gérard, la nécessité que ce pays soit occupé par un peuple civilisé et que, son empereur soit expulsé. Une conquête de l'Europe serait un bienfait pour la nation de l'Europe qui voudrait l'entreprendre, qui bénéficierait des ressources intérieures et du commerce considérable avec les pays des nègres. Et le plus tôt sera le mieux !

En 1860, Achille Étienne Fillias écrivit : « Le Maroc est fermé à la civilisation; ses côtes sont infestées de pirates; les résidents européens y sont mal vus et maltraités; leur existence même est en péril… Les Maures ont au suprême degré, les vices des Carthaginois dont ils descendent : l'avarice et la perfidie… Les Maures sont bigots, fanatiques et superstitieux à l'excès.»

Cette vision des choses s'inscrivait dans des courants de pensée qui justifiaient la colonisation. Il y eut des idéologues qui, comme Saint- Simon, aspirèrent à « réveiller les races somnolentes et les faire contribuer à l'exploitation rationnelle du globe.» Dans l'ouvrage Le sang des races édité en 1899, Louis Bertrand – qui fut lauréat de l'Académie française en 1925 – écrivit : « Dès que l'Orient faiblit, l'Afrique du Nord retombe dans son anarchie congénitale, ou bien elle retourne à l'hégémonie latine, qui lui a valu des siècles de prospérité… et qui enfin lui a donné pour la première fois un semblant d'unité, une personnalité politique et intellectuelle. L'Arabe ne lui apportera que la misère, l'anarchie et la barbarie. Tout lui est devenu du dehors, de la Syrie, de la Perse, de la Grèce byzantine, mais principalement des pays latins.» Au début du XXe siècle, un publiciste espagnol laissa entendre que, « pour pénétrer pacifiquement le Maroc, il est nécessaire au préalable de le "démusulmaniser".»

Il était une fois le Maroc-David Bensoussan-2010. Il n'y avait pas de respect pour les souverains marocains?

Page 161

רובר אסרף-יהודי מרוקו-תקופת המלך מוחמד ה-5- 1997

יהודי מרוקו - רובר אסרף

משך שלושה ימים – ה־17, ה־18 וה־19 באפריל שנת 1912 – היה המלאח נתון לשבט או לחסד בידי עדרי שודדים ומרצחים באין מי שיבוא לעזרת היהודים, שניצלו רק בזכות בריחתם הבהולה, ובסופו של חשבון בזכות חמלתו של הסולטן. הלז, שנכמרו בו רחמיו, פתח לפניהם לרווחה את שערי ארמונו, נתן להם מקלט באלפיהם בחצרות ואפילו בגן־החיות שלו. הוא חילק להם צורכי־מזון שהכין לקראת מסע ממושך. כל יהודי העיר, 15,000 במספר, יצאו וידיהם על ראשם מן הפרעות האלו שלא היו כדוגמתן בתולדותיה של מארוקו.

הצבא הצרפתי, שהגן על עמדותיו הצבאיות השונות בשני קצותיו של המלאח, לא התחשב כלל באוכלוסיה היהודית. רק כעבור זמן רב למדי חזרו הצרפתים והשתלטו על העיר למעשה, לאחר פעולות דיכוי אכזריות. בדין ראה בהם היישוב היהודי שבעיר, בגלל הפיגור בהתערבותם, גורם חשוד.

ב־20 באפריל 1912 הקים מולאי חפיד ״ועדה לסיוע ולתברואה למלאח של פאס״ כדי לגשת ״לתיקון הנזקים של האסון הכביר שפגע באוכלוסיה היהודית״. שני הרבנים הראשיים, השייך אל־יהוד (ראש הקהילה) ומנהל בית־הספר של האליאנס, שנעשה ידיד אישי לסולטן, נמנו עם חבריה של ועדת הארבעה־עשר. כמעט אך החלה במפעל השיקום שלה וכבר נחת על העיר, בסוף מאי, גל חדש של אנשי שבטים, אלא שהפעם באה ההצלה אך ורק בזכות התערבותו הנמרצת של הצבא הצרפתי.

רק לאחר שגילה הגנרל ליאוטיי את מלוא רצונו הטוב, פיצה את הקהילה על הנזקים שנגרמו לה ושיתף אותה בניהולם של ענייני העיר, הושב חלק מיוקרתה של צרפת לקדמותו; מעתה אכן הצטיירה כמגינתם של יהודי מארוקו – בעלת־חסות שאינה משכנעת ביותר, ורק לעתים רחוקות היא פועלת בחוסר־פניות.

היהודים מצדם ידעו מעתה והלאה שמולאי חפיד שוב אינו מסוגל למלא את אחת ההתחייבויות בחוזה־הנאמנות המקשרם אליו: ההגנה על חייהם ועל רכושם. היהודים מיהרו להבין שמכל מקום עבר השלטון הממשי מן הארמון אל היכל הנציבות. אף־על־פי שמרצונם התייצבו תחת חסותה של זו האחרונה, הוסיפו נכבדי היהודים, כמוהם כרוב־רובם של צאן־מרעיתם, לשמור את מלוא חיבתם לכס־המלוכה העלאווי.

מולאי יוסוף: תחילת הפרוטקטורט

הנציב הכללי הראשון של צרפת, ליאוטיי, שקצרה רוחו לבנות את מארוקו המודרנית, התנגש במולאי חפיד המוכה, המבוזה והשוגה בדמיונות. מאחר שסירב להתחיל את תקופת הפרוטקטורט בהדחתו של הסולטן, עמל שלושה חודשים עד ששכנע אותו לרדת מכיסאו ב־12 באוגוסט 1912, כנגד פיצוי כספי נכבד, ולפנות את מקומו לאחיו החורג, מולאי יוסף, היחיד מבניו של מולאי חסן שלא נבאש ריחו בגלל מאבקי־האחים על השלטון.

דור דור והסולטן שלו. ליאוטיי, שהעמיד על ראש עדיפויותיו את השקטת הארץ ופריחתה, לא היה זקוק לאיש כדמותו וכצלמו אלא לאיש ההולם את צרכיו. מולאי יוסף חסר היה את צחצוח־החרבות של המלכים אנשי־המלחמה. בהיותו איש ירא־שמיים, רודף־שלום, מאופק, ישר־דרך, תם ובעל הכרת־ערך, ונטול שאיפות מרקיעות־שחקים, היה שותף אידיאלי לנציב־הכללי האידיאליסט, ששאף לעזור למארוקו לשוב ולתפוס לימים את מקומה במשפחת האומות, תחת אפוטרופסותה של צרפת כצד מעוניין ונוגע־בדבר.

ליאוטיי, שהיה מלוכני מושבע, מעריץ נלהב של התרבות המוסלמית והמארוקאית, השיב לחצר־המלוכה השריפית את מחלצותיה מימים־עברו. מולאי יוסף השיב לו כגמולו ולא זז מנאמנותו. לאחר שהעתיק את מושבו לרבאט, בירתה החדשה של הממלכה, השלים על־נקלה עם הגבולות שהושמו לשלטונו. הוא פעל מתוך הסכמה מלאה עם הנציב, אף קשר עמו קשרי ידידות עמוקים. הוא הסתפק בכך שנתן את תמיכתו לעבודות המודרניזציה רבות־הרושם. ליאוטיי מצדו לא ניסה כלל לכלוא אותו בארמונו אלא עודדו להופיע ברבים, לנסוע, להשיג הכרה ולקנות לו מכרים.

השבת הסדר על כנו בארץ על־ידי הצבא הצרפתי היתה אך לברכה לשליט, שיוקרתו עלתה דווקא משום שלא הוצרך לזהם את ידיו שלו. הוא מלך, אם גם לא משל, על ארץ גדולה שהפכה להיות אתר־בנייה ענקי, המושכת אליה כמגנט אנשים והון מכל פינות אירופה, אך בעיקר מצרפת, ויצאה מחוזקת מארבע שנותיה של מלחמת־העולם הראשונה.

משעה שקם הפרוטקטורט על רגליו, ובלי שיהיה צורך בהצהרות מרעישות או במחוות מרעישות, גם בלי חקיקה מיוחדת, חל שינוי מרחיק־לכת במצבם של היהודים. מס־הכניעה (ג׳זיה), כמו גם היטלים של חירום או של שרירות־לב, היו לנחלת העבר. נהגים של אפליה, בפרט בתחום הדיור והלבוש, עברו ובטלו, וזאת גם בעיר כמו פאס, שמאז ומתמיד יצאו לה מוניטין של קנאות דתית. שם נפתח שער לקישור בין המלאח לבין השכונות המוסלמיות לבונאפע ובוטואיל, שבהן התחילו יהודים להשתכן.

הנה כך, כאשר בא הסולטן לפאס ב־12 בדצמבר 1920, לא הבדיל בין יהודים למוסלמים, כמסופר ב״דברי הימים״ של העיר: ביוס א׳ בטבת תרפ״א (1921) הגיע לכאן הסולטן מולא׳ יוסף יר״ה (ירום הודו). הוטל על התושבים לממן ארוחת צהר״ם וארוחת ערב למחנה של הקאיד פאראג׳׳. הוצאה זו עלתה כ־ 12000 ריאל צרפתי = 60000 פראנקים, והוטלה על כל תושבי העיר, יהודים ומוסלמים.

היהודים נתנו אלף ריאל = 5000 פראנקים. בעלי נתינות זרה לא השתתפו בהוצאה זו.

בגלל הקהילה היהודית החל גם, בהסכמה הדדית בין הארמון לנציבות, מפעל שידוד־המערכות המינהלי של מארוקו. גם אם ראינו שההפליות הכרוכות במעמד הד׳ימי עברו ובטלו מן העולם, הרי במעמדם המשפטי של היהודים לא חלה לאמיתו של דבר מהפכה. היהודים, שמודרים היו מאזרחות צרפתית ומורחקים מחיי־הציבור של החברה המוסלמית, הוסיפו לחיות במצב של דו־משמעות, ולא עמד להם אלא מעמדם כנתינים הכפופים לחסותו האישית של הסולטן. מהיותם ד׳ימים עדיין לא יכלו למלא משרות שלטון שמרות בצדן במח׳זן, ומהיותם מארוקאים לא יכלו להיות פקידים במנהל של הפרוטקטורט. כך אפוא נזהרה צרפת עד מאוד מלגייס מתנדבים יהודים בעת מלחמת־העולם הראשונה.

ליהודים לא נפתח אפילו פתח לטפח איזו זהות שאיננה דתית בלבד. ליאוטיי מעוניין היה לשמור על הסכמה טובה בין יהודים למוסלמים, ולכן התנגד בכל תוקף להקמתה של תנועה ציונית במארוקו. לכל היותר היה ניסיון לתיקון קוסמטי במעמדם של היהודים. ב־22 במאי 1918 הוצאו שני צווים להקמת ועדי־קהילות בכל עיר ולמודרניזציה של הליכי בתי־הדין הרבניים. הצו הראשון תיקן שבראש הוועדים יעמדו נכבדים, ממונים על־ידי הווזיר־הגדול, על־פי המלצתם של נכבדי הקהילה. סמכויותיהם של אלה לא תצאנה מגדר סיוע לנצרכים וניהול ענייני הפולחן. בתי־הדין הרבניים שמרו על סמכותם היחידה בענייני דיני אישות. הצו השני הקים בית־דין גבוה לערעורים, ושימר את האוטונומיה השיפוטית המסורתית של הקהילות היהודיות על אדמת האיסלאם.

אך ליאוטיי היו לו דאגות דוחקות יותר. ב־1922 השתוללה מלחמת הריף. הואיל והספרדים לא הצליחו לבלום את ״הריפובליקה הריפית״ של עבד אל־כרים, לחץ על פאריז לשגר גייסות לדיכוי המרידה. בראש הגייסות הללו עמד המרשל פטן. כאשר אך הגיע הלז, מיהר למתוח ביקורת על היערכות הצבא תחת פקודתו של ליאוטיי, שהודח מן הפיקוד. הגנרל הזקן, עייף, מושפל וזעף על כפיות־הטובה מצד פאריז, ביקש שיחליפוהו. הוא נפרד מידידו הסולטן בטכס נוגע ללב, וב־10 באוקטובר 1925 עזב את מארוקו. כך הסתיים הפרק הראשון והאחרון של קולוניזציה במקל־נועם.

הנציב הכללי החדש, תיאודור סטג, היה פילוסוף קר־מזג ומכונס בתוך עצמו, שלא שקד אלא על האינטרסים המיידיים של צרפת. יחסיו עם מולאי יוסוף היו הוגנים, אפילו טובים, אבל חסרים היו את הממד הרגשי שהחדיר בהם קודמו. לאמיתו של דבר, נשאר מולאי יוסף בחיים רק שנתיים אחרי פרישתו של ליאוטיי. הוא מת מיתה חטופה ב־1927, בשעת ביקור בפאס, בגיל 48. רגע נשארו המח׳זן והנציבות הכללית שרויים במבוכה עקב הסתלקותו בטרם עת, שהרי ככל הנראה לא נתן איש דעתו תחילה על בעיית הירושה.

השליט המנוח אכן הצביע על העדפותיו כאשר הפקיד, עוד בימי חייו, את בנו הבכור, מולאי אדריס, כממלא־מקומו בדרום, כהונה שהיא בבחינת חדר־ההמתנה המסורתי לכס־המלוכה. אבל לא היתה שום חובה חוקית לכבד את המשאלה הזאת, שהרי לפי המשפט הפומבי המארוקאי אין זכות הבכורה כלולה בכללי הירושה. כך הסבירו לתיאודור סטג, משנהו הכללי אירבן בלאן ויועצו המשפטי מישו־בלר. בהיעדר כלל מחייב מלבד ההשתייכות לשושלת העלאווית, הציעו לו לנצל את המצב ולהושיב על כס־המלוכה שליט המוכן להיכנע כליל לרצונה של הנציבות הכללית.

ברי היה שאין מולאי אדרים עשוי למלא את התפקיד הזה, לפי שהיה נמהר ובלתי־תלוי יותר מאביו. הוא הדין באחיו הצעיר מולאי חסן, שתואר כ״חם־מזג הדומה לדודו הנורא מולאי חפיד יותר מאשר לאביו רודף־השלום״. סטג החליט אפוא לחפש איש צייתן יותר. השליט שאליו נשא את נפשו היה אמור להיות גמיש ונקי מכל חמדת שליטה. התקדים של מולאי יוסף, שבו נאחז סטג, לא היה צריך להטעות. הנציב הכללי של אותה שעה לא רחש כבוד כקודמו למארוקו ולמלכותה. הוא רצה להגביל את המלך לעתיד־לבוא בתפקיד של טכס, ובכך לפלס דרך לניהול בלתי־אמצעי של שטח־חסות שעליו להיעשות מיד שטח כדאי ומכניס־רווחים למטרופולין.

כך איפוא נבחר היורש הפחות מתקבל על הדעת – בשים לב לגילו, לחוסר־הכשרתו, ולמצבו הרחוק מלעורר קנאה: סירי מוחמר, הצעיר בבניו של מולאי יוסף. אף־על־פי־כן עברה המלכות בירושה תוך כדי כיבוד מוחלט של הכללים, וחכמי ההלכה, העולמא של פאס, סמכו ידיהם כאיש אחד על הבחירה הזאת.

סירי מוחמר, שנבחר בעבור שנחשב חדל־אישים, עתיד היה להתגלות כמי שהביא את הפרוטקטורט לקבורות לאחר שקם להגן אגב כך באומץ־לב על היהודים ״שלו״ כנגד המשטר של וישי.

רובר אסרף-יהודי מרוקו-תקופת המלך מוחמד ה-5- 1997-עמוד 69

הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 227 מנויים נוספים
יוני 2020
א ב ג ד ה ו ש
 123456
78910111213
14151617181920
21222324252627
282930  

רשימת הנושאים באתר