מורשת יהדות מרוקו

לילית היא"חוה הראשונה", אשר נבראה עם אדם וכשווה לו(בהסתמך על הפסוק"ויברא אלהים את האדם בצלמו בצלם אלהים ברא איתו זכר ונקבה ברא אתם"; בראשית א, כז).

אולם כאשר תבעה שוויון זכויות ואדם סירב לה, היא ברחה ממנו והתחברה לשדים. לבקשתו שלאדם, שלח הקב"ה שלושה מלאכים ששמותיהם סנוי, סנסנוי וסמנגלוף בניסיון להחזירה. אולם לילית הודיעה למלאכים שכל מטרתה מעתה היא להזיק ליולדת (חוה אויבתה) ולכל הילדים שייוולדו לה. לאחר מאמצי שכנוע רבים הבטיחה לילית למלאכים, שלא תזיק ליולדת או לוולדה אם תמצא בבית היולדת את שמותיהם של המלאכים כתובים או מצוירים.

שמותיהם של לילית ושלושת המלאכים מופיעים על קמיעות רבים באירופה ובארצות האסלאם. בולט בעניין זה הדמיון בין ורשה לצנעא ובין כלכתה לפרנקפורט. נבחן לדוגמה קמיע אופייני המכונה "שמירה לילד וליולדת", אשר נדפס על נייר בקזבלנקה בשנות הארבעים של המאה העשרים. קמיע זה דומה כמעט בכל פרטי הטקסט שלו לקמיע ליולדת ממזרח אירופה. מתחת לפנייה הסמלית־המאגית לקב"ה לבטל את כוח המזיקים – "שדי קרע שטן״ – רשומים שמותיהם של סנוי סנסנוי וסמנגלוף. השבעות נוספות נגד לילית מצויות בשלוש מילות הפסוק ״מכשפה לא תחיה" (שמות כב, יז), הרשומות שש פעמים בכל צירוף אפשרי כדי להבטיח שלילית אכן לא תיכנס לבית. בתחתית העמוד רשומות המילים: "לילית וכת דילה [= שלה] חוץ״. במילים אלו הכוונה שעל לילית וכת השדים שלה להישאר מחוץ לבית, ואילו זוגות האבות המקראיים שלהם נולדו ילדים בריאים (אברהם ושרה, יצחק ורבקה, יעקב ולאה) "מוזמנים" להיכנס פנימה.

בכל הפרטים הללו דומה הקמיע במרוקו לזה שבהונגריה, אבל שוני מובהק קיים באמצעי השמירה החזותיים. במרוקו, כמו בארצות אחרות במזרח, אלו הם הכְ'מְסָה והדג. דימויים אלה נפוצים מאוד גם באסלאם בהקשר מאגי, וביהדות העניקו להם חכמי דת, ביניהם החיד״א והרב יוסף חיים מבגדאד, משמעות יהודית ייחודית. הכ'מסה, למשל נקשרה לאות החמישית באלפבית העברי – היא שמו רב הכוח, בן אות אחת(מונוגרמאטון) של הקב"ה.

החכמים בארצות המזרח נדרשו לעניינים ופסוקים רבים במקרא שבהם באה לידי ביטוי סגולתם המגינה והמבורכת של האות ה״א והמספר חמש. למשל מילותיו של יוסף במצרים, "הא לכם זרע" (בראשית מז, כג), פורשו כשמירה מעין הרע וכברכת פריון בזכות התיבה "הא" שבה השתמש יוסף. ואכן, בתמונות וחפצים יהודיים רבים מהמזרח מוצגת הכ'מסה בפיסוק אצבעות, המזכיר את תנוחת הברכה של ידי הכוהנים. הדגים, גם הם סימן פריון ידוע, נקשרו לפסוק "וידגו לרב בקרב הארץ" (שם מח, טז) ולנאמר בתלמוד הבבלי: "מה דגים שבים מים מכסים עליהם ואין עין הרע שולטת בהם, אף זרעו של יוסף אין עין הרע שולטת בהם" (ברכות ק ע״א).

באיראן נהגו לצייר את דמותה של לילית על גבי"שמירות" ליולדת (קמיעות בצורת דפי נייר או קלף, וכן לוחיות כסף). לילית נראית כדמות דוחה, בעלת שיניים חדות וציפורניים ארוכות; סביב גופה שמות קדושים ונוסחאות מאגיות של הגנה, כגון ברכת כוהנים ושמות של מלאכים, השומרים עליה"אסורה באזיקים״, לבל תנסה להזיק ליולדת ולוולדה. לדוגמה, באחד מקמיעות הכסף מאיראן נרשמו המילים הבאות על בטנה של לילית: "לילית אסורה באזיקים. כוזו במוכסז כוזו{- שמות האל מוצפנים בשיטת ׳תמורת^,]. שמירה לילד הנולד שלא יזוק לעולם א[מן], סנוי סנסנוי סמעלוף. לילית אסורה באזיקים.

מנהגים רבים ונוסחאות בספרי סגולות נועדו למקשה ללדת. מדובר בתופעה נפוצה, אשר גרמה לצער רב ליולדת ולבני משפחתה. המיילדות התקשו לעתים להתמודד עם סיבוכים בלידה. ניתוח קיסרי לא היה מקובל בארצות האסלאם (ובאירופה עד לעת החדשה), אף כי כבר בתקופה הרומית ידעו כיצד להוציא את התינוק בדרך לא טבעית (בעיקר מהצד – ומכאן הביטוי בלשון חכמים ״יוצא דופן״) על מנת להציל את האם וולדה. הסגולות והמנהגים למקשה ללדת באו לענות על מצוקה זו. כמה מהמנהגים נובעים ממקורות יהודיים, אך פעמים רבות מדובר באמצעי מניעה מאגיים, הדומים בפרטים רבים למקובל בסביבה. להלן נמנה אחדים מהם.

בקרב קהילות יוצאי ספרד, ובכלל זה גם מרוקו, נהגה היולדת להתקשט בתכשיטי זהב ויהלומים – סגולה מפני עין הרע. ברודוס היה ליולדת תכשיט זהב רב־שרשראות בשם טֶימְפְלָאדֶירָה. תכשיט רב רושם זה נועד למקד בו המבטים, וכך למנוע מעין הרע להגיע ליולדת. במקומות שונים ברחבי העולם נחשבות אף מתכות חזקות ובעלות כוח עמידה ממושך, כגון ברזל למגינות מפני רוחות רעות וכוחות מזיקים. באורח דומה, כלים חדים שהוכנו מאותן מתכות מסייעים אף הם. לפיכך נהגו להכניס לחדר היולדת או להניח מתחת לכר שלה חפצים כגון סכין, מספריים או חרב, שבכוחם לבטל את ההשפעה השלילית ולהרחיק את הסכנה. כך נהגו בהונגריה ובפולין וכך גם באיראן, באפגניסתאן, בגרוזיה ובעיראק.

דוגמה למנהגים שמוצאים את השראתם בתרבות היהודית היא הנוהג בקהילות רבות לעלות לקברי רבנים וצדיקים כסגולה טובה ללידה קלה. באפגניסתאן מדדו נשים זקנות קברי צדיקים בחבלים, ואותם כרכו לאחר מכן שבע פעמים על בטנה של המקשה ללדת. וריאציה של מנהג זה ידועה גם מעיראק – החבל הקיף את בטן היולדת או שהיא נגעה בו. בעיראק עשו שימוש גם בשקיות עפר קטנות שהובאו מקברי קדושים בארץ ישראל; כגון רחל אמנו, רבי מאיר בעל־הנס ורבי שמעון בר־יוחאי. את השקית הניחו למראשותיה של היולדת בעת הלידה. בכמה מערי איראן נודעה סגולה מיוחדת לחבל שמדדו בו את מערת המכפלה בחברון, והוא עבר מיולדת ליולדת עד שנעלם. בגרוזיה עלו לקברי המשפחה וביקשו מהמתים שיעתירו בעד היולדת. במרוקו נהגו לעתים להניח מקל של צדיק ידוע על בטנה של המקשה ללדת. במכנאס השתמשו במקלו של הרב חיים משאש, ואילו בתיטואן שימש לכך מקלו של הרב יצחק אבן־ואליד.

מנהגים אחרים מעולם היהדות קשורים ישירות לבית הכנסת ולאביזריו: ארון הקודש, ספר התורה ועיטורי הספר. האמונה העממית גרסה שקדושתו של בית הכנסת והחפצים השוכנים בו יכולה לעבור למקשה ללדת ולהקל על סבלה. גם בתחום זה קיימים מנהגים רבים, הן בקהילות האשכנזיות והספרדיות באירופה והן בקהילות המזרח. בגרמניה, למשל הביאו ספר תורה לחדר היולדת; בפולין קשרו חוט לידה ומשכו אותו דרך רחובות העיירה עד לארון הקודש בבית הכנסת; באיטליה הביאו את ספר התורה לפתח הבית; בצנעא הסתפקו בהבאת מטפחת מספר התורה, והניחו אותה למראשותיה של היולדת. בין יהודי כורדיסתאן השתמשו לצורך זה במים שיצקו לרימוני ספר תורה. על־פי מנהג סמלי הידוע מפולין העניקו לאב חשוך בנים את פתיחת ארון הקודש, ואילו על־פי הנוהג בקהילות ספרד והמזרח, כפי שכותב החיד״א: "המנהג שמי שנכנסה אשתו לחודש התשיעי לעיבורה נזהר לעשות בחודש ההוא מצות פתיחת ההיכל, והוא מנהג יפה, ויש לו סמך על דרך הסוד" (ר^, עמאר [עורך], ספר מנהגי החיד״א, ירושלים תש"ן, חלק א, עמי קצט).

הגנה על היולדת בכורדיסטאן באמצעות רימוני ספר תורה.

בעלה של האישה המקשה לילד מביא מבית הכנסת את ה״רימונים״ שבהם מעוטר ספר התורה. בכורדיסתאן יש לרימונים צורת ספל שאפשר להסירו על־ידי בריגה. הבעל מביא את הרימונים לחכם והלה ממלא אותם ״מים חיים״ תוך אמירת תהלים. עתה צריך הבעל למהר עם המים, מבלי להוציא מילה מפיו, ולתת אותם לאשתו לשתות, כשהוא עומד מאחוריה.

מנהגי סלוניקי למשה ללדת מפי בן העיר

אם חבלי הלידה נמשכו זמן רב והאשה הקשתה ללדת, היו אומרים תהילים לפני המזוזה, או שהיו לוקחים שמן לבית הכנסת בשביל נר התמיד. יש שאחת הנשים היתה מרימה את סינורה מעל לראשה כסימן לפנייה כלפי מעלה, ובלכתה שלוש פעמים מן היולדת אל המזוזה ובחזרה, היתה אומרת שוב ושוב בקול רם את המילים ״רחמים עליה״.״ ושוב היו פותחים את מה שאפשר היה לפתוח בבית, כל דבר שהיה לו דלת, מכסה או פתח כלשהו; כך היה על רחם האשה להפתח ולהוציא לאויר העולם את פרי בטנה. חשבו גם, שאם האשה אחרה ללדת, הסבה לכך היתה העדר מישהו מבני המשפחה שהיולדת חשקה לראותו. היו אז לוקחים חפץ שהיה שייך לנעדר, מטפחת או שעון או תיק או צילום, ושמים את החפץ על ברכי האשה או שהיו מחליקים אותו על ראשה. אחר שתאוות היולדת לראות את הנעדר, באה באופן זה על ספוקה, יכלה ללדת בלא קושי. נהגו גם לומר, שעל ידי פחד אפשר היה להביא את המקשה לילד ללדת. כאשר חשה האשה בחבליה וציריה היתה המיילדת קוראת לבעל, והוא היה מכה על בטן היולדת בחגורתו באומרו: ״אני העמסתי עלייך, יפרוק אלוהים מעלייך את המעמסה״. היו גם שמים שושנה רטובה על טבור היולדת, ואם השושנה היתה מוסיפה להתפתח היה זה סימן שהגיע הזמן להפיל את הפרי הבשל.

הרב חיים יוסף דוד אזולאי (חיד״א)(1806-1724)

נולד בירושלים, והיה מגדולי חכמי ישראל, סופר ופוסק הלכות. יצא בשליחות קהילתו למצרים, איטליה ומערב אירופה, ועסק באיסוף תרומות למען הקהילה. בסוף ימיו השתקע בליוורנו, איטליה. במהלך חייו חיבר למעלה משמונים ספרים בתחומי ההלכה, המדרש, הקבלה, המוסר והפרשנות. חיבר גם ספר ביבליוגרפי, שם הגדולים (ליוורנו תקל״ד-תקמ״ו), המחולק לשניים: ״מערכת גדולים״, ובו רשימה של אלפי חכמים, ו״מערכת ספרים״, ובו רשימה של אלפי ספרי יהדות. קברו בליוורנו משמש מוקד לעלייה לרגל עד ימינו, אף שב־1960 הועלו עצמותיו ארצה להר המנוחות בירושלים. מחיבוריו: מורה באצבע – מנחת זכרון מסדר העבודה (ליוורנו 1794), מחזיק ברכה – פירוש על שולחן ערוך אורח חיים (סלוניקי 1812), עבודת הקודש (ירושלים 1847), יומן המסעות מעגל טוב(ירושלים 1859).

תמורה

שיטת הצפנה מקובלת ב״קבלה מעשית״, ובה כל אות שווה לאות אחרת על־פי צופן שנקבע מראש. השיטה הנפוצה ביותר של תמורה ידועה בשם אתב״ש, דהיינו, א=ת, ב=ש וכן הלאה. על­פי שיטה מקובלת אחרת כל אות שווה לאות שלפניה: ב=א, ג־ב, ד=ג וכן הלאה. לפי שיטה זו הכתובת הנפוצה על קמיעות, ״בוזו במוכסז כוזו״, מתפרשת כשני שמותיו של האל. כתובת מוצפנת זו רושמים הסופרים גם בגב יריעת הקלף של המזוזה.

קבר רחל

הכתוב מספר כי רחל אמנו, אשת יעקב, נקברה ״בדרך אפרתה היא בית לחם״ (בראשית לה, יט). כבר במאות הראשונות לספירה מצוין במקורות שונים, שהייתה מצבת קבר לרחל בבית לחם במקום שבו נמצא המבנה הנודע כיום כקבר רחל. המבנה הקיים הוקם בסוף המאה השמונה־עשרה, ושופץ בידי משה מונטיפיורי ב־1841. רחל מתוארת במקרא ובאגדה כאם עדינה, ה״מבכה על בניה״, ועל כן קברה משמש מקום לתפילות ותחנונים. מקובל לעלות לקברה בראשי חודשים ובי״א בחשוון, הוא יום פטירתה על־פי המסורת.

רבי שמעון בר־יוחאי(רשב״י)

חי במאה השנייה לספירה והשתייך לדור הרביעי של התנאים. היה מחמשת תלמידיו של רבי עקיבא ש״העמידו תורה בישראל״, בהעבירם לדור הבא את המשנה. הטיף נגד השלמה עם השלטון הרומי. היה חבר במשלחת החכמים שיצאה לרומא והביאה לביטול האיסור על מצוות השבת והמילה. הוביל את חידוש החיים הציבוריים של היישוב היהודי ואת שיקום החיים הכלכליים. העם ראה בו ״מלומד בנסים״. לפי המסורת התחבא עם בנו במערה שלוש־עשרה שנה. יוחסו לו חיבורים רבים, והחשוב שבהם הוא ספר הזוהר. קברו במירון הוא מקום עלייה לרגל מזה מאות שנים, ונהוג לערוך בקברו ״הילולה״ בל״ג בעומר, הוא יום פטירתו לפי המסורת.

מעגל החיים-שלום צבר-קהילות ישראל במזרח במאות התשע עשרה והעשרים.

יב. תפילת מוסף

בדרך כלל מקפידים לומר חזרת הש׳׳ץ של תפילת מוסף.

בשבת שמחה כגון שבת חתן, שבה התפילה מתארכת זמן רב, מתפללים חזרה מקוצרת.

בקצר א־סוק אין אומרים חזרה של תפילת מוסף כלל.

׳כתר יתנו לך׳ רק החזן אומר, והקהל עונה ׳קדוש קדוש…׳.

חסידים ואנשי מעשה אינם מקפלים את הטלית עד מוצאי שבת.

יג. שעודה שנייה, קידוש וזמירות

1. 1. סדר הקידוש של שחרית – כרשום ב׳תפילת החודש׳: פותחים ב׳כל ישראל יש להם חלק לעולם הבא׳, אחר כך משניות מסכת כלים פרק א משניות ו-ט, ׳עשר קדושות הן׳, ומשנה א מפרק ב, ׳כלי עץ וכלי עור', זוהר ׳ביומא דשבתא׳, ׳אתקינו סעודתא׳, ׳אסדר לסעודתא׳, ׳חי ה׳ וברוך צורי׳, ׳מזמור לדוד׳, ׳אל נערץ׳, זוהר ׳קידושא דיומא׳,'לשם יחוד׳, ׳אם תשיב משבת׳, ׳ושמרו׳ וברכת ׳בורא הגפן׳ על היין, או ׳שהכל׳ על מאחיא.

שלא כמנהג ערי מרוקו, אין נוהגים בתאפילאלת לטעום בין הקידוש לנטילה, אלא תכף לקידוש נוטלים ידיים ושרים ׳למבצע על ריפתא׳(בלי ׳מזמור לדוד׳), בוצעים על הפת(הכיכר העליונה) ואוכלים סעודה שנייה של שבת.

אדם המוזמן לסעודה בבית אחר באמצע הסעודה שבביתו לוקח עמו חתיכת לחם ומברך ברכת המזון בבית השני.

תפריט הסעודה: סלטים למיניהם, דגים כמו בסעודה ראשונה, תפוחי אדמה אפויים בתנור בקדרה נפרדת, ביצים שלוקות בקדרה נפרדת, חומוס בקדרה נפרדת, בשר בקדרה נפרדת, לפעמים גם קדרה של עדשים בקיץ או של גריסי חיטה (להריסה), במיוחד בחורף, ולבסוף פרות העונה.

שרים זמירות שבת המופיעים ב׳תפילת החודש׳: ׳יום זה מכובד', ׳יום שבתון', ׳כי אשמרה שבת', ׳שמרו שבתותי', ׳דרור יקרא׳, ושירים ופיוטים נוסח ׳יגל יעקב׳.

מרא דאתרא יש״א ברכה היה פותח בשיר של מור אביו ר׳ מסעוד אביחצירא, ׳יום השבת טוב להודות׳.

יד. מנחה של שבת

סמוך לפני מנחה נהוגה הקריאה העונתית בכתובים: משלי, איוב או דניאל, וכן פרקי אבות.

בתקופה קדומה היה החזן מתעטף במנחה בטלית, וכן חסידים ואנשי מעשה.

במנהג זה המשיך מרא דאתרא יש״א ברכה, שנהג להתעטף בטלית במנחה לפני ׳ואני תפילתי׳.

בקצר א־סוק נהג ר׳ אברהם לעסרי לברך על הטלית ולהתעטף לפני מנחה.

גם במנחה של שבת אין אומרים ׳פתח אליהו/ אלא פותחים ׳למנצח על הגתית…/ ׳אשרי׳ ו׳ובא לציון…׳, ׳חצי קדיש׳ ואחר כך ׳ואני תפלתי לך ה׳ עת רצון אלהים ברב חסדך ענני באמת ישעך׳ פעמיים.

נוהגים לומר בפתיחת ההיכל נוסח ׳ואני תפלתי… פתחו לי שערי צדק׳ המופיע בסידור ׳תפילת החודש׳ במקום הבקשה 'בריך שמיה דמארי עלמא׳, שאין אומרים אותה אלא בשחרית של שבת.

בתפילת ׳מעין שבע׳ הנוסח הוא ׳והנחילנו ה׳ אלהינו באהבה וברצון שבתות קדשך וינוחו בם כל ישראל מקדשי שמך׳.

אחרי זה החזן אומר את שלושת הפסוקים של ׳צדקתך׳ ברצף, ולא לסירוגין החזן פסוק והקהל פסוק.

טו. שעודה שלישית

1 . אין נוהגים לעשות סעודה שלישית בבית הכנסת, אלא בבית.

כל המתפללים הולכים לבתיהם ועושים סעודה שלישית בלחם משנה בהשתתפות כל בני המשפחה, ומכינים מערב שבת תבשיל בשר בתנור השכונתי לכבוד סעודה זו.

סדר סעודה שלישית – כמובא ב׳תפילת החודש׳: זוהר ׳תא חזי בכל שתא יומין, ׳אתקינו סעודתא׳, ׳בני היכלא דכסיפין, ׳מזמור לדוד ה׳ רועי לא אחסר׳, ׳ויאמר משה אכלוהו היום׳, ברכת ׳שהכל׳ על המים, נטילת ידיים, ׳למבצע על ריפתא/ ׳המוציא׳, הסעודה וברכת המזון.

חסידים ואנשי מעשה, כגון מרא דאתרא יש״א ברכה, נהגו לומר משניות – שמונה פרקים אחרונים של מסכת שבת.

חלק ד: שבתות מיוחדות

א. שבת שירה

׳שבת שירה׳ היא שבת פרשת ׳בשלח׳ שבה קוראים את שירת הים.

את שירת הים אומרים בנעימה מיוחדת של טעמי המקרא, ואחריה ׳ותקח מרים הנביאה׳ בטעם עליון.

העלייה לשירת הים בפרשת 'בשלה׳ אינה נכללת במכירת העליות החצי־שנתית, ונמכרת לחוד אחת לארבע או חמש שנים לבעלי חזקה.

בכל קהילות תאפילאלת אין שרים את הפזמון ׳אשירה כשירת משה׳ לפני שירת הים כבשאר ערי מרוקו, אלא לפני עליית חתן שירה לספר תורה.

בתום התפילה עושים בבית הכנסת קידוש על מאחיא, ובני משפחת חתן שירה מחלקים למתפללים ביצים קשות, כעכים, אגוזים ושקדים.

לגבי מספר הביצים, בריסאני חילקו לכל אחד שלוש ביצים: אחת אוכלה בבית הכנסת ושתיים נוטלן לביתו, ולחזן – חמש ביצים, אולם ועד הקהילה בארפוד צמצם את כמות הביצים לאחת לכל מתפלל.

יש שעושים סעודה בבית לכבוד השירה, ומוזמנים לה אורחים נכבדים מבית הכנסת.

מנהג השירה נמשך עדיין אצל כמה משפחות בישראל, כמו משפחת ר׳ יצחק ב״ר מכלוף שטרית מנצרת עילית, וכמו מנהגה של הרבנית אסתר לוי ז״ל, המכונה לאלא סתי חזאן, לעשות סעודת שבת שירה בביתה במשך שנים באשדוד.

גם בשמחת תורה כל אחד מהחתנים, חתן ׳וזאת וברכה׳ וחתן ׳בראשית׳, קרוי ׳חתן שירה׳ ומביא לבית כנסת כיבוד כמו בשבת שירה.

ב. שבת עשרת הדיברות

שבת עשרת הדיברות היא שבת פרשת ׳יתרו׳ ופרשת ׳ואתחנן׳ הקרויה גם ׳שבת לעסר׳.

לפני ׳ה׳ מלך׳ נהגו לשיר את הפיוט ׳שמעו בנים מוסר אב׳ לר׳ יעקב אביחצירא, ואחריו אומרים ׳ה׳ מלך׳ בנעימת הפיוט.

העלייה לעשרת הדיברות אינה נכללת במכירת העליות החצי־שנתית.

לעלייה זו מתכבד אחד מחכמי אביחצירא, ובהעדרו – החזן הקורא בתורה.

לפני קריאת עשרת הדיברות החזן אומר פיוט הקשור למתן תורה.

בגיגלאן ובריסאני נוהגים לומר את הפזמון הבא:

אָשִׁיר שֵׁירַתִּי בְּפִי וּלְשׁוֹנִי

לְאֵל כָּל דָּר עֲלִיָּה

נָתַן תּוֹרָה לְאֻמָּה טְהוֹרָה

עַל יַד מְהֵימָנָא רָעֲיָא

בְּיוֹם שְׁלִישִׁי צִוָּה אֶל תַּגִּישִׁי

תְּקַבֵּל תּוֹרָה נְקִיָּה

בָּרֵךְ עַל סֵפֶר תּוֹרָה

בקריאת עשרת הדיברות בפרשת ׳יתרו', בפרשת 'ואתחנן׳ ובחג השבועות כל המתפללים עומדים, כשראשיהם עטופים בטלית.

בעת שהחזן קורא את מצוות לא תעשה של עשרת הדיברות: ׳לא תרצח׳. ׳לא תנאף׳. ׳לא תגניב׳. ׳לא תענה ברעך עד שקר׳. ׳לא תחמיד׳ – העם עונים אחרי כל אחת: ׳ה׳ הצילנו׳ במקהלה חרישית, בקול דממה, באימה ובכובד ראש.

לאחר עשרת הדיברות וברכת העולה החזן אומר ׳מי שברך׳ לקהל.

הערת המחבר: כמנהג שאר קהילות מרוקו (נהגו העם, עמ׳ כב סעיף י: נוהג בחכמה, עמ׳ קמג סעיף ט: דברי שלום ואמת א, עמ׳ 71; נתיבות המערב, עמ׳ פח סעיף קכה: זוכר ברית אבות, עמ׳ 49 סעיף כג, ועמ׳ 75 סעיף ט). המנהג לעמוד בעשרת הדיברות הוא גם מנהגן של כל קהילות צפון אפריקה – אלג׳יר, ג׳רבא, תוניס ולוב – וכן אשכנז, תימן, אמשטרדם, בגדד ולונדון(ראה קונטרס מנהגי קהילות ישראל, נספח לעטרת אבות ב).

העמידה בעשרת הדיברות היא נושא שאין לו אזכור במקורות הראשונים. הרב עובדיה יוסף בספרו יחוה דעת, ח״א, סימן כט, פסק שאין לעמוד מחשש של תרעומת המינים, שלא יאמרו ׳רק אלו ניתנו מסיני ולא שאר פרשיות התורה', תוך שהוא מתבסס על אחת מתשובות הרמב״ם שפורסמה משנת תרצ״ד. הרב שלמה טולידנו בספרו דברי שלום ואמת, ח״א, במאמר ה, מגן על מנהג העמידה בעשרת הדיברות ומביא שמות חכמים מן האחרונים המצדדים במנהג זה: ר׳ שמואל אבוהב, ר׳ יהודה עייאש, החיד״א, הרב עובדיה הדאיא, הרב משה פיינשטיין ור׳ אליעזר ולדנברג. הרב טולידנו מביא חמש טענות לחיזוק המנהג: א. מנהג העמידה קדם לרמב״ם. ב. חששו של הרמב״ם מפני תרעומת המינים תאם את מצב זמנו שבו מעמד הקראים היה חזק, והם עמדו בעשרת הדיברות. ג. תמיכתו של הרשב״ץ, שנחשב מגדולי הראשונים, במנהג זה באלג׳יר. ד. גם הנוהגים לשבת בעשרת הדיברות עדיין ממשיכים לעשות הבחנה בעלייה של רב מיוחד לעשרת הדיברות. ה. הייחוס של תשובת הרמב״ם מפוקפק. גם מחבר עטרת אבות מקדיש שמונה עמודים להבאת מקורות(פרק כד, סעיף ו) המצדדים והתומכים במנהג, תוך מגמה של חיזוק המנהג על ידי ציון שמות נוספים של חכמים, ובעיקר על סמך ביקורתו של החוקר הגאון ר׳ יוסף קפאח, מומחה ומהדיר כתבי הרמב״ם, הטוען שאיגרות הרמב״ם הן מפוקפקות, ׳והאל ברחמיו יצילני מלהיכשל בהן והם ידשדשו בנפשם ויטבעו בבוצם ורבינו הרמב״ם וכסאו נקי', ומכיוון שהטיעון המרכזי בתמיכת המנהג הוא איגרת הרמב״ם המפורסמת – הרי שהכול מתבטל.

אוצר המנהגים והמסורות לקהילות תאפילאלת וסג'למאסא-מאיר נזרי–עמ' 97

שטר הכתובה

שטר הכתובה הפילאלי המקוצר נוסח סג׳למאסא שונה בכמה פרטים משטר הכתובה הספרדי המקובל. כדי להבליט את ייחודו, את צביונו ואת מבנהו אנו מתארים תחילה את שטר הכתובה הרגיל כרקע להשוואה בין שני סוגי השטרות.

שטר הכתובה חכללי — מהותו, מבנהו וכלל סעיפיו

שטר הכתובה הוא חוזה התחייבות הלכתי משפטי, שכותב האיש לאשה, ובו פירוט חובותיו האישיים והכלכליים כלפי אשתו ובכללם הסכומים הכספיים, שמתחייב לתת לה במקרה של הפקעת הנישואין על ידי גירושין או מיתת הבעל. מבחינת פירוט הסעיפים לא כל השטרות שווים. יש המרבים בפרטים ויש הממעטים.

מבנה שטר הכתובה הספרדי וסעיפיו

פרטים מזהים: תאריך הנישואין, מקום החופה ושמות החתן והכלה.

מאמר הקידושין: ׳הוי לי לאינתו כדת משה וישראל׳.

התחייבויות כלכליות: הן התחייבויות הבעל בפרנסת אשתו הכוללות מזונות, לבוש ותכשיטים ודירת מגורים ׳ועלי מזוניכי וכסותיכי וסיפוקיכי…׳.

התחייבויות כספיות: התחייבויות אלו כוללות את ׳עיקר כתובה׳, הוא הסכום המזערי, שמתחייב אדם לתת לאשתו במקרה של הפקעת הנישואים, שערכו מאתיים זוז לבתולה או מאה לגרושה ואלמנה. מאתיים זוז הוא סכום המספיק למחייתה של האשה במשך שנה. בנוסף לעיקר כתובה מוסיף הבעל סכום הנקרא ׳תוספת כתובה׳. בשטר כתובה רגיל רושמים גם את הנדוניה או את ערכה הכספי. את כל הסכומים הללו: עיקר כתובה, תוספת כתובה ונדוניה מסכמים בסעיף כולל הקרוי ׳סך הכול׳.

תנאי הכתובה: אלה מופיעים בהמשך וכוללים שני סוגים: תנאי כתובה חיוביים כמו ׳והדירה׳ היכן תהיה, מנהג הירושה… ותנאי כתובה שליליים הם רשימת צעדים, שעל הבעל להימנע מהם, אלא אם כן קיבל את הסכמתה ורשותה של אשתו, כמו נישואין לאשה נוספת, מכירת חפצי האשה ומשכונם, נסיעת הבעל למקום רחוק מעבר למדינת הים ועוד.

בטחונות הכתובה: שטר הכתובה מסתיים בחלק של הבטחונות, שעניינם להבטיח את פירעון הכתובה על כלל סעיפיה הכספיים. בטחונות אלה כוללים הצהרה בדבר אחריותו לקיום פירעון הכתובה, שבועה, קניין ועדים.

הנה דוגמה של שטר כתובה ספרדי הכולל את כל הסעיפים הנ״ל.

ברביעי בשבת בארבעה ימים לחדש אלול משנת חמשת אלפים ושבע מאות וארבעים ושתים לבריאת העולם למנין שאנו מנין פה עיר הקדש ירושלים תבנה ותכונן במהרה בימינו אמן אנן סהדי איך החתן המפואר הבחור ונחמד יוסף בן למעלת רבי ישראל למשפחת אזולאי אמר לה להכלה הכלולה בתולתא שפירתא ויעלת חן לאה תבורך מנשים בת רבי יעקב הלוי למשפחת אמיתי הוי לי לאנתו כדת משה וישראל ואנא במימרא ובסייעתא דשמיא אפלח ואוקיר ואזון ואפרנס ואכלכל ואסובר ואכסה יתיכי כהלכת גוברין יהודאין דפלחין ומוקרין וזנין ומפרנסין ומכלכלין ומסוברין ומכסין ית נשיהון בקושטא ויהיבנא ליכי מהר בתוליכי כסף זוזי מאתן דחזי ליכי ועלי מזוניכי וכסותיכי וספוקיכי ומנדע יתיכי כאורח כל ארעא וצביאת בתולתא דא והות ליה לאנתו ודא נדוניה דהנעלת ליה מבי אביה ואמה בין נדוניא ומעות בעין וכפל כנהוג וכבוד משפחה עלה בקבץ לסך ששים רבוא שקל.

התנאים שהתנו ביניהם שרירין וקימין כתנאי בני גד ובני ראובן ואלו הן מעשה ידיה לו מזונה וכל צרכה עליו הדירה פה עיר הקדש ירושלים תבנה ותכונן הירושה כפי ההסכמה הנהוגה בירושלם ולא ישא אשה אחרת עליה אלא אם כן שהתה עמו עשר שנים רצופות ולא ילדה זרע של קימא ולא ימכור ולא ימשכן שום חפץ מחפציה כי אם ברשותה ורצונה הטוב והגמור ולא יסיתנה שתמחול לה סכי כתובתה לא כולה ולא מקצתה ולא שום תנאי מתנאי הכתובה ואם תמחול הרי המחילה בטלה ומבוטלת כחרס הנשבר וכדבר שאין בו ממש ולא יוציאנה לחוץ לארץ כלל ועיקר.

וכך אמר החתן הנזכר אחריות וחומר וחוזק שטר כתובתא דא קבלית עלי ועל ירתאי בתראי ועל כל שפר ארג נכסין וקנינין דאית לי תחות שמיא מקרקעי ואגבן מטלטלין דקנאית ודאקנה כלהון יהון אחראין וערבאין ומשועבדים שעבוד גמור ושלם כתקנת חכמינו זכרונם לברכה כדי להתפרעא מנהון שטר כתובתא דא בחיי ובתר חיי ואפילו מגלימא דאכתפאי והכל דלא כאסמכתא ודלא כטופסי דשטרי בביטול ׳כל מודעות ובפיסול עדי המודעה לדעת הרשב״א זלה״ה וחומר וחוזק שטר כתובתא דא כחומר וחוזק כל שטרי כתובות הנהוגות בישראל וכתיקון חכמים ולא יבוטל שטר כתובתא דא ולא יפוסל שטר כתובתא דא וקנינא מיד החתן הי״ו הנזכר קנין גמור ושלם במנא דכשר למקניא ביה מעכשיו כראוי כתקנת חכמינו זכרונם לברכה על כל הנזכר למעלה וגם נשבע החתן שבועה חמורה בתקיעת כף על דעת המקום ברוך הוא ועל דעת הנשבעים באמת לאשר ולקיים את כל הכתוב עליו בשטר כתובתא דא בלתי שום שינוי ותמורה וערמה ותחבולה כלל ועיקר והכל שריר ובריר ואמת ויציב ונכון וקים

שמעון בן רבי יצחק למשפחת חברוני עד

אברהם בן רבי יעקב למשפחת אפרתי עד

מודה אני על כל הנזכר לעיל

יוסף בן רבי ישראל למשפחת אזולאי החתן

הנוסח המסורתי של שטר הכתובה בקהילות תאפילאלת/סג׳למאמא

נוסח שטר הכתובה בקהילות תאפילאלת על פי הכתובות שבידינו משנת תקפ״ח/1828 עד קרוב לשנת תש״ח/1948 שונה הוא מן הנוסח העתיק יותר, שונה מן הנוסח המקובל בקהילות אחרות במרוקו ומחוצה לה ומן הנוסח הפילאלי לאחר תש״ח, וייחודי הוא בהיקפו הקצר ובכמה תכונות המפורטות בהמשך. להלן הנוסח המסורתי של הכתובה בקהילות סג׳למאסא.

יתן ה׳ את האשה הבאה אל ביתך כרחל וכלאה אשר בנו שתיהן את בית ישראל ועשה חיל באפרתה וקרא שם בבית לחם ויהי ביתך כבית פרץ אשר ילדה תמר ליהודה מן הזרע אשר יתן ה׳ לך מן הנערה הזאת.

בסימנא טבא ובמזלא יאייא ובנחשא מעליא בשעת רצון ברכה והצלחה.

׳בשלישי בשבת בכך וכך לחודש פלוני שנת כך וכך לבריאת עלמא למניינא דרגילנא למימני ביה כאן במתא סג׳למאסא דעל נהר זיז מותבה.

איך השם הטוב החתן ונכבד… פלוני בן פלוני הידוע ה׳ן (הנקרא, בשם המשפחה) אמר לה לכלתא בתולתא דא פלונית בת פלונית הידוע ה׳ן… הוי לי לאינתו כדת משה וישראל ואנא בסייעתא דשמייא אפלח ואוקיר ואיזון ואפרנס ואכלכל ואסובר ואכסי יתייכי כהלכת גוברין יהודאין דפלחין ומוקרין וזנין ומפרנסין ומכלכלין ומסוברין ומכסין ית נשיהון בקושטא ויהיבנא ליכי מוהר בתולייכי אחיד וקיים עלי מנכסי כסף זוזי מאתן דאינון עשרין וחמשה זוזי מזוזי כספא דחזו ליכי מנאי ומזונייכי וכסותייכי וסיפוקייכי ולמיעל לוותיכי כאורח כל ארעא.

וצביאת פלונית בתולתא והוות ליה לפלוני התנא דנא לאינתו ורצה והוסיף לה משלו תוספת על עיקר כתובה דא עד משלם (כמו שכתוב בשטר הנדוניה) דינרי זהב גדולים טובים ויפים ומזוקקים מן המטבע היוצא בזמן הזה.

ודא נדונייא דהנעלת ליה פלונית כלתא בתולתא דא עם נפשה מבית אביה לבית בעלה בין בגדים ותכשיטין וכלי ערש וחלי זהב ובדולח (כמו שכתוב בשטר הנ״ל) דינרי זהב גדולים טובים ויפים ומזוקקים מן המטבע היוצא בזמן הזה׳.

*ואפילו מגלימא דעל כתפאי*

עד כאן נוסח הכתובה, ואין חותמים בשטר לא עדים, לא חתן ולא סופר. נוסח זה מצוי בכתובות שבידינו בין השנים תקפ״ח/1828 עד תש״ח/1948. נוסח זה זהה לזה של בצאר בכל השטרות המצויים בידינו מ־1940 ועד 1962 בשינוי שם המקום והנהר ׳כאן במתא בצאר דעל נהר בצאר מותבא׳.זהו גם נוסח הכתובה המופיע בשני ספרים של חכמי תאפילאלת: ספר מליץ טוב וספר יפה שעה, נוסח המקובל בתקופת ר׳ ישראל אביחצירא ורבי מאיר בנו.

קהילת תאפילאלת/סג'למאסא-מעגל האדם-מאיר נזרי-תשע"ג-2013-שטרי הכתובה והנדוניה-121עמוד