ארכיון יומי: 11 ביוני 2020


מעגל החיים-שלום צבר-קהילות ישראל במזרח במאות התשע עשרה והעשרים.

מעגל-החיים

לילית היא"חוה הראשונה", אשר נבראה עם אדם וכשווה לו(בהסתמך על הפסוק"ויברא אלהים את האדם בצלמו בצלם אלהים ברא איתו זכר ונקבה ברא אתם"; בראשית א, כז).

אולם כאשר תבעה שוויון זכויות ואדם סירב לה, היא ברחה ממנו והתחברה לשדים. לבקשתו שלאדם, שלח הקב"ה שלושה מלאכים ששמותיהם סנוי, סנסנוי וסמנגלוף בניסיון להחזירה. אולם לילית הודיעה למלאכים שכל מטרתה מעתה היא להזיק ליולדת (חוה אויבתה) ולכל הילדים שייוולדו לה. לאחר מאמצי שכנוע רבים הבטיחה לילית למלאכים, שלא תזיק ליולדת או לוולדה אם תמצא בבית היולדת את שמותיהם של המלאכים כתובים או מצוירים.

שמותיהם של לילית ושלושת המלאכים מופיעים על קמיעות רבים באירופה ובארצות האסלאם. בולט בעניין זה הדמיון בין ורשה לצנעא ובין כלכתה לפרנקפורט. נבחן לדוגמה קמיע אופייני המכונה "שמירה לילד וליולדת", אשר נדפס על נייר בקזבלנקה בשנות הארבעים של המאה העשרים. קמיע זה דומה כמעט בכל פרטי הטקסט שלו לקמיע ליולדת ממזרח אירופה. מתחת לפנייה הסמלית־המאגית לקב"ה לבטל את כוח המזיקים – "שדי קרע שטן״ – רשומים שמותיהם של סנוי סנסנוי וסמנגלוף. השבעות נוספות נגד לילית מצויות בשלוש מילות הפסוק ״מכשפה לא תחיה" (שמות כב, יז), הרשומות שש פעמים בכל צירוף אפשרי כדי להבטיח שלילית אכן לא תיכנס לבית. בתחתית העמוד רשומות המילים: "לילית וכת דילה [= שלה] חוץ״. במילים אלו הכוונה שעל לילית וכת השדים שלה להישאר מחוץ לבית, ואילו זוגות האבות המקראיים שלהם נולדו ילדים בריאים (אברהם ושרה, יצחק ורבקה, יעקב ולאה) "מוזמנים" להיכנס פנימה.

בכל הפרטים הללו דומה הקמיע במרוקו לזה שבהונגריה, אבל שוני מובהק קיים באמצעי השמירה החזותיים. במרוקו, כמו בארצות אחרות במזרח, אלו הם הכְ'מְסָה והדג. דימויים אלה נפוצים מאוד גם באסלאם בהקשר מאגי, וביהדות העניקו להם חכמי דת, ביניהם החיד״א והרב יוסף חיים מבגדאד, משמעות יהודית ייחודית. הכ'מסה, למשל נקשרה לאות החמישית באלפבית העברי – היא שמו רב הכוח, בן אות אחת(מונוגרמאטון) של הקב"ה.

החכמים בארצות המזרח נדרשו לעניינים ופסוקים רבים במקרא שבהם באה לידי ביטוי סגולתם המגינה והמבורכת של האות ה״א והמספר חמש. למשל מילותיו של יוסף במצרים, "הא לכם זרע" (בראשית מז, כג), פורשו כשמירה מעין הרע וכברכת פריון בזכות התיבה "הא" שבה השתמש יוסף. ואכן, בתמונות וחפצים יהודיים רבים מהמזרח מוצגת הכ'מסה בפיסוק אצבעות, המזכיר את תנוחת הברכה של ידי הכוהנים. הדגים, גם הם סימן פריון ידוע, נקשרו לפסוק "וידגו לרב בקרב הארץ" (שם מח, טז) ולנאמר בתלמוד הבבלי: "מה דגים שבים מים מכסים עליהם ואין עין הרע שולטת בהם, אף זרעו של יוסף אין עין הרע שולטת בהם" (ברכות ק ע״א).

באיראן נהגו לצייר את דמותה של לילית על גבי"שמירות" ליולדת (קמיעות בצורת דפי נייר או קלף, וכן לוחיות כסף). לילית נראית כדמות דוחה, בעלת שיניים חדות וציפורניים ארוכות; סביב גופה שמות קדושים ונוסחאות מאגיות של הגנה, כגון ברכת כוהנים ושמות של מלאכים, השומרים עליה"אסורה באזיקים״, לבל תנסה להזיק ליולדת ולוולדה. לדוגמה, באחד מקמיעות הכסף מאיראן נרשמו המילים הבאות על בטנה של לילית: "לילית אסורה באזיקים. כוזו במוכסז כוזו{- שמות האל מוצפנים בשיטת ׳תמורת,]. שמירה לילד הנולד שלא יזוק לעולם א[מן], סנוי סנסנוי סמעלוף. לילית אסורה באזיקים.

מנהגים רבים ונוסחאות בספרי סגולות נועדו למקשה ללדת. מדובר בתופעה נפוצה, אשר גרמה לצער רב ליולדת ולבני משפחתה. המיילדות התקשו לעתים להתמודד עם סיבוכים בלידה. ניתוח קיסרי לא היה מקובל בארצות האסלאם (ובאירופה עד לעת החדשה), אף כי כבר בתקופה הרומית ידעו כיצד להוציא את התינוק בדרך לא טבעית (בעיקר מהצד – ומכאן הביטוי בלשון חכמים ״יוצא דופן״) על מנת להציל את האם וולדה. הסגולות והמנהגים למקשה ללדת באו לענות על מצוקה זו. כמה מהמנהגים נובעים ממקורות יהודיים, אך פעמים רבות מדובר באמצעי מניעה מאגיים, הדומים בפרטים רבים למקובל בסביבה. להלן נמנה אחדים מהם.

בקרב קהילות יוצאי ספרד, ובכלל זה גם מרוקו, נהגה היולדת להתקשט בתכשיטי זהב ויהלומים – סגולה מפני עין הרע. ברודוס היה ליולדת תכשיט זהב רב־שרשראות בשם טֶימְפְלָאדֶירָה. תכשיט רב רושם זה נועד למקד בו המבטים, וכך למנוע מעין הרע להגיע ליולדת. במקומות שונים ברחבי העולם נחשבות אף מתכות חזקות ובעלות כוח עמידה ממושך, כגון ברזל למגינות מפני רוחות רעות וכוחות מזיקים. באורח דומה, כלים חדים שהוכנו מאותן מתכות מסייעים אף הם. לפיכך נהגו להכניס לחדר היולדת או להניח מתחת לכר שלה חפצים כגון סכין, מספריים או חרב, שבכוחם לבטל את ההשפעה השלילית ולהרחיק את הסכנה. כך נהגו בהונגריה ובפולין וכך גם באיראן, באפגניסתאן, בגרוזיה ובעיראק.

דוגמה למנהגים שמוצאים את השראתם בתרבות היהודית היא הנוהג בקהילות רבות לעלות לקברי רבנים וצדיקים כסגולה טובה ללידה קלה. באפגניסתאן מדדו נשים זקנות קברי צדיקים בחבלים, ואותם כרכו לאחר מכן שבע פעמים על בטנה של המקשה ללדת. וריאציה של מנהג זה ידועה גם מעיראק – החבל הקיף את בטן היולדת או שהיא נגעה בו. בעיראק עשו שימוש גם בשקיות עפר קטנות שהובאו מקברי קדושים בארץ ישראל; כגון רחל אמנו, רבי מאיר בעל־הנס ורבי שמעון בר־יוחאי. את השקית הניחו למראשותיה של היולדת בעת הלידה. בכמה מערי איראן נודעה סגולה מיוחדת לחבל שמדדו בו את מערת המכפלה בחברון, והוא עבר מיולדת ליולדת עד שנעלם. בגרוזיה עלו לקברי המשפחה וביקשו מהמתים שיעתירו בעד היולדת. במרוקו נהגו לעתים להניח מקל של צדיק ידוע על בטנה של המקשה ללדת. במכנאס השתמשו במקלו של הרב חיים משאש, ואילו בתיטואן שימש לכך מקלו של הרב יצחק אבן־ואליד.

מנהגים אחרים מעולם היהדות קשורים ישירות לבית הכנסת ולאביזריו: ארון הקודש, ספר התורה ועיטורי הספר. האמונה העממית גרסה שקדושתו של בית הכנסת והחפצים השוכנים בו יכולה לעבור למקשה ללדת ולהקל על סבלה. גם בתחום זה קיימים מנהגים רבים, הן בקהילות האשכנזיות והספרדיות באירופה והן בקהילות המזרח. בגרמניה, למשל הביאו ספר תורה לחדר היולדת; בפולין קשרו חוט לידה ומשכו אותו דרך רחובות העיירה עד לארון הקודש בבית הכנסת; באיטליה הביאו את ספר התורה לפתח הבית; בצנעא הסתפקו בהבאת מטפחת מספר התורה, והניחו אותה למראשותיה של היולדת. בין יהודי כורדיסתאן השתמשו לצורך זה במים שיצקו לרימוני ספר תורה. על־פי מנהג סמלי הידוע מפולין העניקו לאב חשוך בנים את פתיחת ארון הקודש, ואילו על־פי הנוהג בקהילות ספרד והמזרח, כפי שכותב החיד״א: "המנהג שמי שנכנסה אשתו לחודש התשיעי לעיבורה נזהר לעשות בחודש ההוא מצות פתיחת ההיכל, והוא מנהג יפה, ויש לו סמך על דרך הסוד" (ר, עמאר [עורך], ספר מנהגי החיד״א, ירושלים תש"ן, חלק א, עמי קצט).

הגנה על היולדת בכורדיסטאן באמצעות רימוני ספר תורה.

בעלה של האישה המקשה לילד מביא מבית הכנסת את ה״רימונים״ שבהם מעוטר ספר התורה. בכורדיסתאן יש לרימונים צורת ספל שאפשר להסירו על־ידי בריגה. הבעל מביא את הרימונים לחכם והלה ממלא אותם ״מים חיים״ תוך אמירת תהלים. עתה צריך הבעל למהר עם המים, מבלי להוציא מילה מפיו, ולתת אותם לאשתו לשתות, כשהוא עומד מאחוריה.

מנהגי סלוניקי למשה ללדת מפי בן העיר

אם חבלי הלידה נמשכו זמן רב והאשה הקשתה ללדת, היו אומרים תהילים לפני המזוזה, או שהיו לוקחים שמן לבית הכנסת בשביל נר התמיד. יש שאחת הנשים היתה מרימה את סינורה מעל לראשה כסימן לפנייה כלפי מעלה, ובלכתה שלוש פעמים מן היולדת אל המזוזה ובחזרה, היתה אומרת שוב ושוב בקול רם את המילים ״רחמים עליה״.״ ושוב היו פותחים את מה שאפשר היה לפתוח בבית, כל דבר שהיה לו דלת, מכסה או פתח כלשהו; כך היה על רחם האשה להפתח ולהוציא לאויר העולם את פרי בטנה. חשבו גם, שאם האשה אחרה ללדת, הסבה לכך היתה העדר מישהו מבני המשפחה שהיולדת חשקה לראותו. היו אז לוקחים חפץ שהיה שייך לנעדר, מטפחת או שעון או תיק או צילום, ושמים את החפץ על ברכי האשה או שהיו מחליקים אותו על ראשה. אחר שתאוות היולדת לראות את הנעדר, באה באופן זה על ספוקה, יכלה ללדת בלא קושי. נהגו גם לומר, שעל ידי פחד אפשר היה להביא את המקשה לילד ללדת. כאשר חשה האשה בחבליה וציריה היתה המיילדת קוראת לבעל, והוא היה מכה על בטן היולדת בחגורתו באומרו: ״אני העמסתי עלייך, יפרוק אלוהים מעלייך את המעמסה״. היו גם שמים שושנה רטובה על טבור היולדת, ואם השושנה היתה מוסיפה להתפתח היה זה סימן שהגיע הזמן להפיל את הפרי הבשל.

הרב חיים יוסף דוד אזולאי (חיד״א)(1806-1724)

נולד בירושלים, והיה מגדולי חכמי ישראל, סופר ופוסק הלכות. יצא בשליחות קהילתו למצרים, איטליה ומערב אירופה, ועסק באיסוף תרומות למען הקהילה. בסוף ימיו השתקע בליוורנו, איטליה. במהלך חייו חיבר למעלה משמונים ספרים בתחומי ההלכה, המדרש, הקבלה, המוסר והפרשנות. חיבר גם ספר ביבליוגרפי, שם הגדולים (ליוורנו תקל״ד-תקמ״ו), המחולק לשניים: ״מערכת גדולים״, ובו רשימה של אלפי חכמים, ו״מערכת ספרים״, ובו רשימה של אלפי ספרי יהדות. קברו בליוורנו משמש מוקד לעלייה לרגל עד ימינו, אף שב־1960 הועלו עצמותיו ארצה להר המנוחות בירושלים. מחיבוריו: מורה באצבע – מנחת זכרון מסדר העבודה (ליוורנו 1794), מחזיק ברכה – פירוש על שולחן ערוך אורח חיים (סלוניקי 1812), עבודת הקודש (ירושלים 1847), יומן המסעות מעגל טוב(ירושלים 1859).

תמורה

שיטת הצפנה מקובלת ב״קבלה מעשית״, ובה כל אות שווה לאות אחרת על־פי צופן שנקבע מראש. השיטה הנפוצה ביותר של תמורה ידועה בשם אתב״ש, דהיינו, א=ת, ב=ש וכן הלאה. על­פי שיטה מקובלת אחרת כל אות שווה לאות שלפניה: ב=א, ג־ב, ד=ג וכן הלאה. לפי שיטה זו הכתובת הנפוצה על קמיעות, ״בוזו במוכסז כוזו״, מתפרשת כשני שמותיו של האל. כתובת מוצפנת זו רושמים הסופרים גם בגב יריעת הקלף של המזוזה.

קבר רחל

הכתוב מספר כי רחל אמנו, אשת יעקב, נקברה ״בדרך אפרתה היא בית לחם״ (בראשית לה, יט). כבר במאות הראשונות לספירה מצוין במקורות שונים, שהייתה מצבת קבר לרחל בבית לחם במקום שבו נמצא המבנה הנודע כיום כקבר רחל. המבנה הקיים הוקם בסוף המאה השמונה־עשרה, ושופץ בידי משה מונטיפיורי ב־1841. רחל מתוארת במקרא ובאגדה כאם עדינה, ה״מבכה על בניה״, ועל כן קברה משמש מקום לתפילות ותחנונים. מקובל לעלות לקברה בראשי חודשים ובי״א בחשוון, הוא יום פטירתה על־פי המסורת.

רבי שמעון בר־יוחאי(רשב״י)

חי במאה השנייה לספירה והשתייך לדור הרביעי של התנאים. היה מחמשת תלמידיו של רבי עקיבא ש״העמידו תורה בישראל״, בהעבירם לדור הבא את המשנה. הטיף נגד השלמה עם השלטון הרומי. היה חבר במשלחת החכמים שיצאה לרומא והביאה לביטול האיסור על מצוות השבת והמילה. הוביל את חידוש החיים הציבוריים של היישוב היהודי ואת שיקום החיים הכלכליים. העם ראה בו ״מלומד בנסים״. לפי המסורת התחבא עם בנו במערה שלוש־עשרה שנה. יוחסו לו חיבורים רבים, והחשוב שבהם הוא ספר הזוהר. קברו במירון הוא מקום עלייה לרגל מזה מאות שנים, ונהוג לערוך בקברו ״הילולה״ בל״ג בעומר, הוא יום פטירתו לפי המסורת.

מעגל החיים-שלום צבר-קהילות ישראל במזרח במאות התשע עשרה והעשרים.

אוצר המנהגים והמסורות לקהילות תאפילאלת וסג'למאסא-מאיר נזרי

אוצר-המנהגים-קהילות-תאפילאלת.

יב. תפילת מוסף

בדרך כלל מקפידים לומר חזרת הש׳׳ץ של תפילת מוסף.

בשבת שמחה כגון שבת חתן, שבה התפילה מתארכת זמן רב, מתפללים חזרה מקוצרת.

בקצר א־סוק אין אומרים חזרה של תפילת מוסף כלל.

׳כתר יתנו לך׳ רק החזן אומר, והקהל עונה ׳קדוש קדוש…׳.

חסידים ואנשי מעשה אינם מקפלים את הטלית עד מוצאי שבת.

יג. שעודה שנייה, קידוש וזמירות

  1. 1. סדר הקידוש של שחרית – כרשום ב׳תפילת החודש׳: פותחים ב׳כל ישראל יש להם חלק לעולם הבא׳, אחר כך משניות מסכת כלים פרק א משניות ו-ט, ׳עשר קדושות הן׳, ומשנה א מפרק ב, ׳כלי עץ וכלי עור', זוהר ׳ביומא דשבתא׳, ׳אתקינו סעודתא׳, ׳אסדר לסעודתא׳, ׳חי ה׳ וברוך צורי׳, ׳מזמור לדוד׳, ׳אל נערץ׳, זוהר ׳קידושא דיומא׳,'לשם יחוד׳, ׳אם תשיב משבת׳, ׳ושמרו׳ וברכת ׳בורא הגפן׳ על היין, או ׳שהכל׳ על מאחיא.

שלא כמנהג ערי מרוקו, אין נוהגים בתאפילאלת לטעום בין הקידוש לנטילה, אלא תכף לקידוש נוטלים ידיים ושרים ׳למבצע על ריפתא׳(בלי ׳מזמור לדוד׳), בוצעים על הפת(הכיכר העליונה) ואוכלים סעודה שנייה של שבת.

אדם המוזמן לסעודה בבית אחר באמצע הסעודה שבביתו לוקח עמו חתיכת לחם ומברך ברכת המזון בבית השני.

תפריט הסעודה: סלטים למיניהם, דגים כמו בסעודה ראשונה, תפוחי אדמה אפויים בתנור בקדרה נפרדת, ביצים שלוקות בקדרה נפרדת, חומוס בקדרה נפרדת, בשר בקדרה נפרדת, לפעמים גם קדרה של עדשים בקיץ או של גריסי חיטה (להריסה), במיוחד בחורף, ולבסוף פרות העונה.

שרים זמירות שבת המופיעים ב׳תפילת החודש׳: ׳יום זה מכובד', ׳יום שבתון', ׳כי אשמרה שבת', ׳שמרו שבתותי', ׳דרור יקרא׳, ושירים ופיוטים נוסח ׳יגל יעקב׳.

מרא דאתרא יש״א ברכה היה פותח בשיר של מור אביו ר׳ מסעוד אביחצירא, ׳יום השבת טוב להודות׳.

יד. מנחה של שבת

סמוך לפני מנחה נהוגה הקריאה העונתית בכתובים: משלי, איוב או דניאל, וכן פרקי אבות.

בתקופה קדומה היה החזן מתעטף במנחה בטלית, וכן חסידים ואנשי מעשה.

במנהג זה המשיך מרא דאתרא יש״א ברכה, שנהג להתעטף בטלית במנחה לפני ׳ואני תפילתי׳.

בקצר א־סוק נהג ר׳ אברהם לעסרי לברך על הטלית ולהתעטף לפני מנחה.

גם במנחה של שבת אין אומרים ׳פתח אליהו/ אלא פותחים ׳למנצח על הגתית…/ ׳אשרי׳ ו׳ובא לציון…׳, ׳חצי קדיש׳ ואחר כך ׳ואני תפלתי לך ה׳ עת רצון אלהים ברב חסדך ענני באמת ישעך׳ פעמיים.

נוהגים לומר בפתיחת ההיכל נוסח ׳ואני תפלתי… פתחו לי שערי צדק׳ המופיע בסידור ׳תפילת החודש׳ במקום הבקשה 'בריך שמיה דמארי עלמא׳, שאין אומרים אותה אלא בשחרית של שבת.

בתפילת ׳מעין שבע׳ הנוסח הוא ׳והנחילנו ה׳ אלהינו באהבה וברצון שבתות קדשך וינוחו בם כל ישראל מקדשי שמך׳.

אחרי זה החזן אומר את שלושת הפסוקים של ׳צדקתך׳ ברצף, ולא לסירוגין החזן פסוק והקהל פסוק.

טו. שעודה שלישית

1 . אין נוהגים לעשות סעודה שלישית בבית הכנסת, אלא בבית.

כל המתפללים הולכים לבתיהם ועושים סעודה שלישית בלחם משנה בהשתתפות כל בני המשפחה, ומכינים מערב שבת תבשיל בשר בתנור השכונתי לכבוד סעודה זו.

סדר סעודה שלישית – כמובא ב׳תפילת החודש׳: זוהר ׳תא חזי בכל שתא יומין, ׳אתקינו סעודתא׳, ׳בני היכלא דכסיפין, ׳מזמור לדוד ה׳ רועי לא אחסר׳, ׳ויאמר משה אכלוהו היום׳, ברכת ׳שהכל׳ על המים, נטילת ידיים, ׳למבצע על ריפתא/ ׳המוציא׳, הסעודה וברכת המזון.

חסידים ואנשי מעשה, כגון מרא דאתרא יש״א ברכה, נהגו לומר משניות – שמונה פרקים אחרונים של מסכת שבת.

חלק ד: שבתות מיוחדות

א. שבת שירה

׳שבת שירה׳ היא שבת פרשת ׳בשלח׳ שבה קוראים את שירת הים.

את שירת הים אומרים בנעימה מיוחדת של טעמי המקרא, ואחריה ׳ותקח מרים הנביאה׳ בטעם עליון.

העלייה לשירת הים בפרשת 'בשלה׳ אינה נכללת במכירת העליות החצי־שנתית, ונמכרת לחוד אחת לארבע או חמש שנים לבעלי חזקה.

בכל קהילות תאפילאלת אין שרים את הפזמון ׳אשירה כשירת משה׳ לפני שירת הים כבשאר ערי מרוקו, אלא לפני עליית חתן שירה לספר תורה.

בתום התפילה עושים בבית הכנסת קידוש על מאחיא, ובני משפחת חתן שירה מחלקים למתפללים ביצים קשות, כעכים, אגוזים ושקדים.

לגבי מספר הביצים, בריסאני חילקו לכל אחד שלוש ביצים: אחת אוכלה בבית הכנסת ושתיים נוטלן לביתו, ולחזן – חמש ביצים, אולם ועד הקהילה בארפוד צמצם את כמות הביצים לאחת לכל מתפלל.

יש שעושים סעודה בבית לכבוד השירה, ומוזמנים לה אורחים נכבדים מבית הכנסת.

מנהג השירה נמשך עדיין אצל כמה משפחות בישראל, כמו משפחת ר׳ יצחק ב״ר מכלוף שטרית מנצרת עילית, וכמו מנהגה של הרבנית אסתר לוי ז״ל, המכונה לאלא סתי חזאן, לעשות סעודת שבת שירה בביתה במשך שנים באשדוד.

גם בשמחת תורה כל אחד מהחתנים, חתן ׳וזאת וברכה׳ וחתן ׳בראשית׳, קרוי ׳חתן שירה׳ ומביא לבית כנסת כיבוד כמו בשבת שירה.

ב. שבת עשרת הדיברות

שבת עשרת הדיברות היא שבת פרשת ׳יתרו׳ ופרשת ׳ואתחנן׳ הקרויה גם ׳שבת לעסר׳.

לפני ׳ה׳ מלך׳ נהגו לשיר את הפיוט ׳שמעו בנים מוסר אב׳ לר׳ יעקב אביחצירא, ואחריו אומרים ׳ה׳ מלך׳ בנעימת הפיוט.

העלייה לעשרת הדיברות אינה נכללת במכירת העליות החצי־שנתית.

לעלייה זו מתכבד אחד מחכמי אביחצירא, ובהעדרו – החזן הקורא בתורה.

לפני קריאת עשרת הדיברות החזן אומר פיוט הקשור למתן תורה.

בגיגלאן ובריסאני נוהגים לומר את הפזמון הבא:

אָשִׁיר שֵׁירַתִּי בְּפִי וּלְשׁוֹנִי

לְאֵל כָּל דָּר עֲלִיָּה

נָתַן תּוֹרָה לְאֻמָּה טְהוֹרָה

עַל יַד מְהֵימָנָא רָעֲיָא

 

בְּיוֹם שְׁלִישִׁי צִוָּה אֶל תַּגִּישִׁי

תְּקַבֵּל תּוֹרָה נְקִיָּה

בָּרֵךְ עַל סֵפֶר תּוֹרָה

 

בקריאת עשרת הדיברות בפרשת ׳יתרו', בפרשת 'ואתחנן׳ ובחג השבועות כל המתפללים עומדים, כשראשיהם עטופים בטלית.

בעת שהחזן קורא את מצוות לא תעשה של עשרת הדיברות: ׳לא תרצח׳. ׳לא תנאף׳. ׳לא תגניב׳. ׳לא תענה ברעך עד שקר׳. ׳לא תחמיד׳ – העם עונים אחרי כל אחת: ׳ה׳ הצילנו׳ במקהלה חרישית, בקול דממה, באימה ובכובד ראש.

לאחר עשרת הדיברות וברכת העולה החזן אומר ׳מי שברך׳ לקהל.

 

הערת המחבר: כמנהג שאר קהילות מרוקו (נהגו העם, עמ׳ כב סעיף י: נוהג בחכמה, עמ׳ קמג סעיף ט: דברי שלום ואמת א, עמ׳ 71; נתיבות המערב, עמ׳ פח סעיף קכה: זוכר ברית אבות, עמ׳ 49 סעיף כג, ועמ׳ 75 סעיף ט). המנהג לעמוד בעשרת הדיברות הוא גם מנהגן של כל קהילות צפון אפריקה – אלג׳יר, ג׳רבא, תוניס ולוב – וכן אשכנז, תימן, אמשטרדם, בגדד ולונדון(ראה קונטרס מנהגי קהילות ישראל, נספח לעטרת אבות ב).

העמידה בעשרת הדיברות היא נושא שאין לו אזכור במקורות הראשונים. הרב עובדיה יוסף בספרו יחוה דעת, ח״א, סימן כט, פסק שאין לעמוד מחשש של תרעומת המינים, שלא יאמרו ׳רק אלו ניתנו מסיני ולא שאר פרשיות התורה', תוך שהוא מתבסס על אחת מתשובות הרמב״ם שפורסמה משנת תרצ״ד. הרב שלמה טולידנו בספרו דברי שלום ואמת, ח״א, במאמר ה, מגן על מנהג העמידה בעשרת הדיברות ומביא שמות חכמים מן האחרונים המצדדים במנהג זה: ר׳ שמואל אבוהב, ר׳ יהודה עייאש, החיד״א, הרב עובדיה הדאיא, הרב משה פיינשטיין ור׳ אליעזר ולדנברג. הרב טולידנו מביא חמש טענות לחיזוק המנהג: א. מנהג העמידה קדם לרמב״ם. ב. חששו של הרמב״ם מפני תרעומת המינים תאם את מצב זמנו שבו מעמד הקראים היה חזק, והם עמדו בעשרת הדיברות. ג. תמיכתו של הרשב״ץ, שנחשב מגדולי הראשונים, במנהג זה באלג׳יר. ד. גם הנוהגים לשבת בעשרת הדיברות עדיין ממשיכים לעשות הבחנה בעלייה של רב מיוחד לעשרת הדיברות. ה. הייחוס של תשובת הרמב״ם מפוקפק. גם מחבר עטרת אבות מקדיש שמונה עמודים להבאת מקורות(פרק כד, סעיף ו) המצדדים והתומכים במנהג, תוך מגמה של חיזוק המנהג על ידי ציון שמות נוספים של חכמים, ובעיקר על סמך ביקורתו של החוקר הגאון ר׳ יוסף קפאח, מומחה ומהדיר כתבי הרמב״ם, הטוען שאיגרות הרמב״ם הן מפוקפקות, ׳והאל ברחמיו יצילני מלהיכשל בהן והם ידשדשו בנפשם ויטבעו בבוצם ורבינו הרמב״ם וכסאו נקי', ומכיוון שהטיעון המרכזי בתמיכת המנהג הוא איגרת הרמב״ם המפורסמת – הרי שהכול מתבטל.

אוצר המנהגים והמסורות לקהילות תאפילאלת וסג'למאסא-מאיר נזריעמ' 97

קהילת תאפילאלת/סג'למאסא-מעגל האדם-מאיר נזרי-תשע"ג-2013-שטרי הכתובה והנדוניה

קהילות תאפילאלת-מעגל האדם
קהילות תאפילאלת-מעגל האדם

שטר הכתובה

שטר הכתובה הפילאלי המקוצר נוסח סג׳למאסא שונה בכמה פרטים משטר הכתובה הספרדי המקובל. כדי להבליט את ייחודו, את צביונו ואת מבנהו אנו מתארים תחילה את שטר הכתובה הרגיל כרקע להשוואה בין שני סוגי השטרות.

שטר הכתובה חכללי — מהותו, מבנהו וכלל סעיפיו

שטר הכתובה הוא חוזה התחייבות הלכתי משפטי, שכותב האיש לאשה, ובו פירוט חובותיו האישיים והכלכליים כלפי אשתו ובכללם הסכומים הכספיים, שמתחייב לתת לה במקרה של הפקעת הנישואין על ידי גירושין או מיתת הבעל. מבחינת פירוט הסעיפים לא כל השטרות שווים. יש המרבים בפרטים ויש הממעטים.

מבנה שטר הכתובה הספרדי וסעיפיו

פרטים מזהים: תאריך הנישואין, מקום החופה ושמות החתן והכלה.

מאמר הקידושין: ׳הוי לי לאינתו כדת משה וישראל׳.

התחייבויות כלכליות: הן התחייבויות הבעל בפרנסת אשתו הכוללות מזונות, לבוש ותכשיטים ודירת מגורים ׳ועלי מזוניכי וכסותיכי וסיפוקיכי…׳.

התחייבויות כספיות: התחייבויות אלו כוללות את ׳עיקר כתובה׳, הוא הסכום המזערי, שמתחייב אדם לתת לאשתו במקרה של הפקעת הנישואים, שערכו מאתיים זוז לבתולה או מאה לגרושה ואלמנה. מאתיים זוז הוא סכום המספיק למחייתה של האשה במשך שנה. בנוסף לעיקר כתובה מוסיף הבעל סכום הנקרא ׳תוספת כתובה׳. בשטר כתובה רגיל רושמים גם את הנדוניה או את ערכה הכספי. את כל הסכומים הללו: עיקר כתובה, תוספת כתובה ונדוניה מסכמים בסעיף כולל הקרוי ׳סך הכול׳.

תנאי הכתובה: אלה מופיעים בהמשך וכוללים שני סוגים: תנאי כתובה חיוביים כמו ׳והדירה׳ היכן תהיה, מנהג הירושה… ותנאי כתובה שליליים הם רשימת צעדים, שעל הבעל להימנע מהם, אלא אם כן קיבל את הסכמתה ורשותה של אשתו, כמו נישואין לאשה נוספת, מכירת חפצי האשה ומשכונם, נסיעת הבעל למקום רחוק מעבר למדינת הים ועוד.

בטחונות הכתובה: שטר הכתובה מסתיים בחלק של הבטחונות, שעניינם להבטיח את פירעון הכתובה על כלל סעיפיה הכספיים. בטחונות אלה כוללים הצהרה בדבר אחריותו לקיום פירעון הכתובה, שבועה, קניין ועדים.

הנה דוגמה של שטר כתובה ספרדי הכולל את כל הסעיפים הנ״ל.

ברביעי בשבת בארבעה ימים לחדש אלול משנת חמשת אלפים ושבע מאות וארבעים ושתים לבריאת העולם למנין שאנו מנין פה עיר הקדש ירושלים תבנה ותכונן במהרה בימינו אמן אנן סהדי איך החתן המפואר הבחור ונחמד יוסף בן למעלת רבי ישראל למשפחת אזולאי אמר לה להכלה הכלולה בתולתא שפירתא ויעלת חן לאה תבורך מנשים בת רבי יעקב הלוי למשפחת אמיתי הוי לי לאנתו כדת משה וישראל ואנא במימרא ובסייעתא דשמיא אפלח ואוקיר ואזון ואפרנס ואכלכל ואסובר ואכסה יתיכי כהלכת גוברין יהודאין דפלחין ומוקרין וזנין ומפרנסין ומכלכלין ומסוברין ומכסין ית נשיהון בקושטא ויהיבנא ליכי מהר בתוליכי כסף זוזי מאתן דחזי ליכי ועלי מזוניכי וכסותיכי וספוקיכי ומנדע יתיכי כאורח כל ארעא וצביאת בתולתא דא והות ליה לאנתו ודא נדוניה דהנעלת ליה מבי אביה ואמה בין נדוניא ומעות בעין וכפל כנהוג וכבוד משפחה עלה בקבץ לסך ששים רבוא שקל.

התנאים שהתנו ביניהם שרירין וקימין כתנאי בני גד ובני ראובן ואלו הן מעשה ידיה לו מזונה וכל צרכה עליו הדירה פה עיר הקדש ירושלים תבנה ותכונן הירושה כפי ההסכמה הנהוגה בירושלם ולא ישא אשה אחרת עליה אלא אם כן שהתה עמו עשר שנים רצופות ולא ילדה זרע של קימא ולא ימכור ולא ימשכן שום חפץ מחפציה כי אם ברשותה ורצונה הטוב והגמור ולא יסיתנה שתמחול לה סכי כתובתה לא כולה ולא מקצתה ולא שום תנאי מתנאי הכתובה ואם תמחול הרי המחילה בטלה ומבוטלת כחרס הנשבר וכדבר שאין בו ממש ולא יוציאנה לחוץ לארץ כלל ועיקר.

וכך אמר החתן הנזכר אחריות וחומר וחוזק שטר כתובתא דא קבלית עלי ועל ירתאי בתראי ועל כל שפר ארג נכסין וקנינין דאית לי תחות שמיא מקרקעי ואגבן מטלטלין דקנאית ודאקנה כלהון יהון אחראין וערבאין ומשועבדים שעבוד גמור ושלם כתקנת חכמינו זכרונם לברכה כדי להתפרעא מנהון שטר כתובתא דא בחיי ובתר חיי ואפילו מגלימא דאכתפאי והכל דלא כאסמכתא ודלא כטופסי דשטרי בביטול ׳כל מודעות ובפיסול עדי המודעה לדעת הרשב״א זלה״ה וחומר וחוזק שטר כתובתא דא כחומר וחוזק כל שטרי כתובות הנהוגות בישראל וכתיקון חכמים ולא יבוטל שטר כתובתא דא ולא יפוסל שטר כתובתא דא וקנינא מיד החתן הי״ו הנזכר קנין גמור ושלם במנא דכשר למקניא ביה מעכשיו כראוי כתקנת חכמינו זכרונם לברכה על כל הנזכר למעלה וגם נשבע החתן שבועה חמורה בתקיעת כף על דעת המקום ברוך הוא ועל דעת הנשבעים באמת לאשר ולקיים את כל הכתוב עליו בשטר כתובתא דא בלתי שום שינוי ותמורה וערמה ותחבולה כלל ועיקר והכל שריר ובריר ואמת ויציב ונכון וקים

שמעון בן רבי יצחק למשפחת חברוני עד

אברהם בן רבי יעקב למשפחת אפרתי עד

מודה אני על כל הנזכר לעיל

יוסף בן רבי ישראל למשפחת אזולאי החתן

הנוסח המסורתי של שטר הכתובה בקהילות תאפילאלת/סג׳למאמא

נוסח שטר הכתובה בקהילות תאפילאלת על פי הכתובות שבידינו משנת תקפ״ח/1828 עד קרוב לשנת תש״ח/1948 שונה הוא מן הנוסח העתיק יותר, שונה מן הנוסח המקובל בקהילות אחרות במרוקו ומחוצה לה ומן הנוסח הפילאלי לאחר תש״ח, וייחודי הוא בהיקפו הקצר ובכמה תכונות המפורטות בהמשך. להלן הנוסח המסורתי של הכתובה בקהילות סג׳למאסא.

יתן ה׳ את האשה הבאה אל ביתך כרחל וכלאה אשר בנו שתיהן את בית ישראל ועשה חיל באפרתה וקרא שם בבית לחם ויהי ביתך כבית פרץ אשר ילדה תמר ליהודה מן הזרע אשר יתן ה׳ לך מן הנערה הזאת.

בסימנא טבא ובמזלא יאייא ובנחשא מעליא בשעת רצון ברכה והצלחה.

׳בשלישי בשבת בכך וכך לחודש פלוני שנת כך וכך לבריאת עלמא למניינא דרגילנא למימני ביה כאן במתא סג׳למאסא דעל נהר זיז מותבה.

איך השם הטוב החתן ונכבד… פלוני בן פלוני הידוע ה׳ן (הנקרא, בשם המשפחה) אמר לה לכלתא בתולתא דא פלונית בת פלונית הידוע ה׳ן… הוי לי לאינתו כדת משה וישראל ואנא בסייעתא דשמייא אפלח ואוקיר ואיזון ואפרנס ואכלכל ואסובר ואכסי יתייכי כהלכת גוברין יהודאין דפלחין ומוקרין וזנין ומפרנסין ומכלכלין ומסוברין ומכסין ית נשיהון בקושטא ויהיבנא ליכי מוהר בתולייכי אחיד וקיים עלי מנכסי כסף זוזי מאתן דאינון עשרין וחמשה זוזי מזוזי כספא דחזו ליכי מנאי ומזונייכי וכסותייכי וסיפוקייכי ולמיעל לוותיכי כאורח כל ארעא.

וצביאת פלונית בתולתא והוות ליה לפלוני התנא דנא לאינתו ורצה והוסיף לה משלו תוספת על עיקר כתובה דא עד משלם (כמו שכתוב בשטר הנדוניה) דינרי זהב גדולים טובים ויפים ומזוקקים מן המטבע היוצא בזמן הזה.

ודא נדונייא דהנעלת ליה פלונית כלתא בתולתא דא עם נפשה מבית אביה לבית בעלה בין בגדים ותכשיטין וכלי ערש וחלי זהב ובדולח (כמו שכתוב בשטר הנ״ל) דינרי זהב גדולים טובים ויפים ומזוקקים מן המטבע היוצא בזמן הזה׳.

*ואפילו מגלימא דעל כתפאי*

עד כאן נוסח הכתובה, ואין חותמים בשטר לא עדים, לא חתן ולא סופר. נוסח זה מצוי בכתובות שבידינו בין השנים תקפ״ח/1828 עד תש״ח/1948. נוסח זה זהה לזה של בצאר בכל השטרות המצויים בידינו מ־1940 ועד 1962 בשינוי שם המקום והנהר ׳כאן במתא בצאר דעל נהר בצאר מותבא׳.זהו גם נוסח הכתובה המופיע בשני ספרים של חכמי תאפילאלת: ספר מליץ טוב וספר יפה שעה, נוסח המקובל בתקופת ר׳ ישראל אביחצירא ורבי מאיר בנו.

קהילת תאפילאלת/סג'למאסא-מעגל האדם-מאיר נזרי-תשע"ג-2013-שטרי הכתובה והנדוניה-121עמוד

תיקון חטא המרגלים בפרשת שְׁלַח, ע"י אהבת ארץ ישראל . הרב משה אסולין שמיר

אור-החיים-הקדוש

 

תיקון חטא המרגלים בפרשת שְׁלַח,

ע"י אהבת ארץ ישראל

ע"פ הספר "להתהלך באור החיים".

מאת: הרב משה אסולין שמיר

 

"שְׁלַח לְךָ אֲנָשִׁים, וְיָתֻרוּ אֶת אֶרֶץ כְּנַעַן,

   אֲשֶׁר אֲנִי נֹתֵן לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל…  

       וַיֵּלְכוּ וַיָּבֹאוּ אֶל מֹשֶׁה וְאֶל אַהֲרֹן,

וְאֶל כָּל עֲדַת בְּני ישראל" במ' יג, ב- כו).

 

בניגוד למרגלים, יהושע וכלב אמרו על ארץ ישראל:

 "טובה הארץ – מאוד מאוד" (במ' יד ז).

דברי רבנו-אור-החיים-הק',

 על אהבת ארץ ישראל:

 "מי זה אמר ותהי, שיאמר על ארץ כלילת יופי, כי רעה היא. אין לך רשע רחוק מעשות כזה. כי אין מין האנושי, יעז פניו כל כך, לדבר על דברים הפכיים בתכלית ההפכיות, לומר דיבה רעה על שלמות הטוב.

 אשר על כן, חרה אף ה', והרגם מיד, ולא האריך אפו להם" (במ' יד לז).

הדרכים לתיקון חטא המרגלים אז, והיום, בתורת רבנו-אור-החיים-הק':

"והגאולה תהיה בהעיר ליבות בני אדם ויאמר להם:

 הטוב לכם כי תשבו חוץ, גולים מעל שלחן אביהם…

ועל זה עתידים ליתן את הדין, כל אדוני הארץ גדולי ישראל,

                        ומהם יבקש העלבון הבית העלוב"  (רבנו אוה"ח הק' ויקרא כה, כה).

תורף דברי קדשו:

 מנהיגי הדור, צריכים לעורר את עמ"י להתיישב בא"י מתוך אמונה ש"עיני יהוה אלוקיך בה  מראשית השנה,  ועד אחרית שנה", כפי שעשה רבנו-אור-החיים-הק' כאשר עלה לא"י בראש תלמידיו, ובכך פתח את שערי עלית הגאולה לתלמידי הבעש"ט והגאון מוילנא אחריו, ולעליה ההמונית לארץ ישראל, מאז ועד היום.

ישנן שלוש פרשות מהשורש ש.ל.ח: "וישלח", "בשלח", "שלח". המשותף – מיעוט אמונה בה' (הרב שמעון יוחאי יפרח).

בפרשת "וישלח", יעקב אבינו מפחד מעשיו, ושולח לו מתנות כדי לרצותו, למרות שהקב"ה הבטיח לו שישיב אותו בשלום לבית אביו. חז"ל קראו עליו את הפס': "מחזיק באזני כלב, עובר מתעבר על ריב לא לו" (משלי כו, יז).

רש"י: המתגרה בכלב ומחזיק באזניו, לא יתפלא אם יותקף ע"י. כך יעקב עורר את זעם עשיו, בפרשת "בשלח", העם מפחד מהמצרים ליד ים סוף, למרות הנסים הרבים שה' עשה להם. בפרשתנו "שלח", העם וראשיו, אינם מאמינים בכוחו של הקב"ה, שיוכל להתגבר על הנפילים והענקים בארץ.

פרשת "שלח", היא הפרשה הכי נדרשת בתורה על ידי חכמים. הסיבה המרכזית לכך היא: המרגלים יצאו לתור את ארץ כנען ביום כ"ט בסיון, ועם שובם בליל ט' באב לאחר ארבעים יום, עמ"י היה אמור להיכנס לארץ ישראל מתוך שמחה וטוב לבב, כפי שקיבלו את התורה "כאיש אחד ובלב אחד".

בשתי המצוות הנ"ל, תורה וארץ ישראל, נאמרה המילה "מורשה". במצות ארץ ישראל נאמר: "ונתתי אותה לכם מורשה" (שמות ו, ח), ולגבי התורה נאמר: "תורה ציווה לנו משה מורשה, קהילת יעקב" (דב' לג ד).

השאלה הנשאלת מהאמור לעיל: מדוע מארץ ישראל היינו נאלצים לגלות לארצות ניכר לפרקי זמן לא מעטים, ולהתנתק פיסית מא"י, ואילו את התורה, מעולם לא עזבנו והיא לא עזבה אותנו מאז שנהיינו לעם במעמד הר סיני. הרי את שתיהן קיבלנו כ"מורשה"ירושה לדורות?

התשובה: את התורה קיבלנו מתוך אהבה ואחוה במעמד הר סיני, "כאיש אחד ובלב אחד" (רש"י), ואילו את א"י, לא רצו לקבל, כדברי המרגלים: "ארץ אוכלת יושביה" וכו', תופעה החוזרת לאורך הדורות (הרה"ג ישראל מאיר לאו שליט"א – הרב הראשי לישראל).

"וידבר יהוה אל משה לאמר' (במ' יג, א).

 רבנו-אור-החיים-הק': "צריך לדעת למה אמר 'לאמר', כיון שהדיבור אינו אלא למשה". כדרכו בקודש, פותח רבנו בהסבר הביטוי הפותח את הפרשה: "לאמר".

"לאמר" – היתר אמירה. יש לך רשות לומר. "דבר" – חייב לומר. בפסוק, אין את המילה "דבר" – שחייב לומר.

 מהמשך הפס': "שלח לך אנשים" מתברר, שמשה לא היה צריך לומר לשום אדם את דברי הבורא. אם כך, מדוע נכתבה המילה "לאמר", הלא הדיבור נאמר רק למשה?

רבנו מסתמך בדבריו על הגמרא (יומא ד ע"ב): מניין לאומר דבר לחברו שהוא בבל יאמר, עד שיאמר לו: לך אמור, שנאמר: 'וידבר אליו מאהל מועד לאמר' (ויקרא א, א).

תשובה ראשונה: "ואולי שבא להרשותו לומר, שהדברים נאמרו לו מפי השכינה, שזולת זה, הרי הוא בבל תאמר". לכן נאמרה המילה "לאמר".

כמו כן, באמירת המילה "לאמר", משה רבנו ביטל את חשד בנ"י כאילו הוא שותף לדעתם שצריך לתור את הארץ, ולכן היה צריך להודיעם שזו הוראה מהקב"ה. דבר זה בא לרמוז בביטוי "לאמר". כלומר, שמותר למשה לומר שהוראה זו של "שלח לך אנשים" היא מפי השכינה.

הסבר נוסף: כשידעו בני ישראל שזה מאת ה', ולא יעכבו ביד משה מלשלוח אנשים לתור את הארץ, כדרך שמשה אמר להם בהמשך: מי ומי ההולכים וכו'.

רבנו חותם את דבריו: "חפץ ה' שיאמר לישראל הדברים כמות שהם מפי עליון,

אולי ירגישו, כי לא טוב עשות, ויבטחו בה' ויאמינו בו". מתן הזדמנות לתשובה.

"שלח לך אנשים, ויתורו את ארץ כנען,

 אשר אני נותן לבני ישראל" (במ' יג, ב).

רבנו-אור-החיים-הק': "צריך לדעת אומרו "לך". ורבותינו ז"ל, אמרו 'לדעתך'. אני איני מצוך וכו'. וקשה, למה יסכים ה' על הרעה אשר דיבר לעשות עמו, ויופיע מאמרו על עצת הרשעים"?

להבנת דברי קודשו, נביא את המקור בגמרא: "אמר ריש לקיש: שלח לך, לדעתך. וכי אדם זה בורר חלק רע לעצמו, והיינו דכתיב: 'ויטב בעיני הדבר' (דב' א כג). אמר ריש לקיש: בעיני ולא בעיניו של מקום" (סוטה לד ע"ב).

בטרם ישיב, רבנו מביא תובנה: "ולהבין העניין אעיר בדבר, מבטן מי יצא הק"רח הרעה הגדולה, הנסבבת מהמרגלים". אם מצד מעשה הריגול, הרי גם יהושע שלח מרגלים: "וישלח יהושע בן נון מן השיטים שניים אנשים מרגלים חרש" (מתוך ההפטרה. יהושע ב, א). אצל יהושע, לא הוזכרו אפילו שמות המרגלים, וכנראה גם עצם השליחות.

 ואם מצד השליחים, הרי הם נציגים מכובדים בדמותם של נשיאי השבטים שנבחרו ע"פ ה' – "כולם אנשים ראשי בני ישראל המה".

רבנו-אוה"ח-הק' בתשובתו, סוקר את המשא ומתן בין משה רבנו לבנ"י ככתוב: "ותקרבון אלי כולכם ותאמרו נשלחה אנשים לפנינו ויחפרו לנו את הארץ… וייטב הדבר בעיני" (דב' א, כב – ל. ילקש"ע, שלח רמז).

עם ישראל דרש ממשה לשלוח מרגלים, ומשה סירב, בטענה שה' הבטיח לנו את א"י. הם טענו מנגד, שעלול להיווצר חילול ה', היות והקב"ה הבטיח לנו "ובתים מלאים כל טוב", והכנענים ששמעו על ביאתנו לארץ, חפרו באדמה, והסתירו את ממונם – 'ויחפרו לנו את הארץ'. כיון ששמע כן, נלכד בידם, שנאמר: 'וייטב בעיני הדבר" (ילקש"ע לעיל). מפה רואים גדולת משה רבנו: חילול ה' – לא יקום ולא יהיה.

רבנו-אור-החיים-הק' מסכם: "הנה ממה שדקדקו במאמרם ז"ל, ואמרו 'נלכד בידם', יורה כי במרמה דיברו, ולכדוהו בעורמה. ואין ידוע, מה היא מרמה שדיברו בפיהם, שבה נלכד".

בהמשך, רבנו מבדיל בין שני סוגי ריגול:

 א. ריגול שמטרתו לדעת איך להגיע לארץ מבלי להתגלות , ואיך לכבוש אותה, כפי שהיה אצל יהושע כאשר שלח את כלב ופנחס.

 ב. ריגול שמטרתו לבדוק האם בכוחם לכבוש את הארץ, כפי שקרה בפרשתנו. הם רימו את משה, ודיברו על השגת הממון אותו החביאו הכנענים, היות וה' הבטיח להם בתים מלאים כל טוב, ובכך לא יגרם חילול ה'. משה רבנו אכן נלכד בטענה זו, ולכן שלח אותם.

רבנו מעלה תשובות נוספות:

משה אכן הבין את כוונתם הסמויה של המרגלים, אבל "כיון שראה שה' לא מנעו מלשלוח, עשה מעשה ולא נתחכם על דבר מלך, והגם שה' גילה לו".

רבנו מקשה עוד קושיה. איך ה' יודע תעלומות היודע מה יהיה, הסכים לשליחת המרגלים?

תשובה: "ואל תקשה קושיה לאלוקינו, למה לא מנע הדבר מהיות כן. לצד שראה שזולת זה היו פוקרים יותר, ועושים בהלה יותר. ממה שעשו בהליכת המרגלים". כלומר, אם לא היו שולחים אותם, היה יכול להיות דבר עוד יותר רע מצד בנ"י, בבחינת קבלת הרע במיעוטו.

רבנו מסביר את משמעות הביטוי "לך". כל עוד הם אצלך ואתך, הם צדיקים. ברגע שעוזבים, הם רשעים. לכן משה רבנו התפלל על יהושע תלמידו, והוסיף לו י', כנגד י' המרגלים מוציאי דיבה רעה על הארץ.

"ויתורו את ארץ כנען,  אשר אני נותן לבני ישראל" (במ' יג, ב).

הקב"ה "נותן" לנו במתנה את ארץ ישראל.

'נותן' – בזמן הווה, כל יום ויום מחדש, גם היום.

כמו מתן תורה – ה' נותן לנו את התורה כל יום מחדש.

 הקב"ה "נותן" לנו במתנה את א"י.

כדרכו של כל נותן מתנה – הוא נותן מתנה טובה.

כך הקב"ה: הוא נותן לנו במתנה: "ארץ טובה ורחבה… ארץ זבת חלב ודבש" (שמות ג ח).

"ויתורו" – לשון יתרון. לחפש את היתרונות בא"י, ולא את החסרונות.

לאור זאת, הקב"ה יטפל באויבינו המקיפים אותנו, והמוטמעים בתוכנו.

 כל זה, בתנאי שנאמין בו ובכוחו מול אויבינו, כמו כלב ויהושע, בניגוד למרגלים שטענו: "אפס  כי עז העם… כי חזק הוא ממנו" (במ' יג כח – לא),

רבנו-אור-החיים-הק': "קשה אומרו 'ויתורו', שהיה לו לומר 'לתור'. עוד קשה אומרו: 'אשר אני נותן", אחר אשר הזכיר שם המקום, לא היה צריך לומר "אשר אני נותן', כי מי לא ידע שהוא נותנה להם" כדברי קדשו.

"אני נותן"רבנו-אוה"ח-הק' מתייחס גם לדורנו, כאשר אויבים רבים מקיפים אותנו, ונמצאים גם בתוכנו.

הקב"ה מבטיח לנו: 'אני נותן' לכם את א"י כמתנה. לכן, אני גם אחראי "להוציא עשוקיה כדין הנותן מתנה. והוא ילחם להם, ויעמידנה בידם, באין שטן ואין פגע רע. גם ישכילו בריגולם אשר יפליא ה' להשפיל רמים עם גדול ורם, רבים ועצומים, כדי שבעל הנס יכיר בנסו. והרים מלפניהם מכשול, כשיראו עמלק וגו', וילדי ענק וגו', ועוצם חוזק הערים הבצורות, לבל יפחדו וייראו – כי אין ירושה בכוח ישראל, אלא בכוח הבורא, אשר הכל יוכל, כי הוא הנותן. וזה הוא מאמר – 'אשר אני נותן'. ובמתק לשונו גילה, כי כפי הטבע, אינם יכולים להם, כמו שאמרו המרגלים אח"כ. ובזה נתיישבו כל הדקדוקים".

"ויתורו" – לשון יתרון. לחפש את היתרונות בא"י, ולא את החסרונות.

עין טובה כלפי כל דבר, וא"י בפרט, "אשר עיני יהוה אלהיך בה, מראשית השנה, ועד אחרית שנה" (דב' יא יב)

"ויתורו" – מלשון תייר המחפש ליהנות, ולראות רק דברים יפים.

"כנען" – מלשון כניעה. כאשר ניכנע לקב"ה, נראה ישועה בארץ קודשנו.

תכניות לחוד, ומציאות לחוד:

"בדרך שאדם רוצה לילך – בה מוליכים אותו" (מכות י' ע"ב).

 משה רבנו חשב, שהשילוב של שליחים כשרים בעלי השפעה – נשיא לכל שבט, והבאת פירות משובחים מארץ זבת חלב ודבש, יהווה את המתכון הטוב ביותר לעלות לארץ מתוך אהבה ושמחה, כהבטחת הקב"ה: "ראה נתן יהוה אלהיך לפניך את הארץ – עלה רש כאשר דיבר יהוה  אלהי אבותיך לך – אל תירא ואל תחת" (דב' א, כא).

משה רבנו אינו משתמש בביטויים "לרגל" או "לחפור" את הארץ, אלא בביטוי "ויתורו" – מלשון יתרון. כלומר, מטרת השליחות בעיני משה הייתה, לצאת ידי חובת העם שביקש את השליחות, ככתוב: "ותקרבון אלי כולכם, ותאמרו נשלחה אנשים לפנינו, ויחפרו את לנו את הארץ… וייטב בעיני הדבר" (דב' א, כב- כג).

בני ישראל ידעו שבא"י, לא יהיו נסים גלויים כמו במדבר, והם יצטרכו לכבוש את הארץ, ולעבד את האדמה לפרנסתם מתוך אמונה בקב"ה. לכן, הם טענו בפני משה, שעליהם לעשות השתדלות, ולבדוק את מצב הארץ מבחינה ביטחונית וכלכלית, ולו מתוך השתדלות גרידא, כמקובל.

התוצאות ההרסניות של חטא המרגלים.

חטא המרגלים, הפך את קערת הגאולה המיידית על פיה, ובמקום להיכנס לארץ, נגזר על עמ"י להישאר במדבר במשך 40 שנה, עד שתם דור יוצאי מצרים מבן עשרים ומעלה, מוציאי דיבה רעה על הארץ, ככתוב: "במדבר הזה יפלו פגריכם… אם אתם תבואו אל הארץ אשר הלינתם עלי… ובניכם יהיו רועים במדבר 40 שנה" (במ' יד, כט – לג).

חורבן בית ראשון ובית שני, היו ב-ט' באב, תאריך בו העם מאס בארץ חמדה, ככתוב: "ותישא כל העדה ויתנו את קולם – ויבכו העם בלילה ההוא" (במ' יד, א). "בלילה ההוא – ליל ט' באב היה. אמר רבה אמר רבי יוחנן: אמר להם הקב"ה לישראל: אתם בכיתם בכיה של חינם, ואני אקבע לכם בכיה לדורות" (סנהדרין ק"ד ע"ב).

הימים הנ"ל, הפכו להיות ימי פורענות לאורך הדורות, כמו גירוש ספרד וגוש קטיף בט' באב.

לאורך הדורות, עמ"י התמהמה בתיקון חטא המרגלים, ולא עלה בהמוניו לא"י מתוך שמחה וטוב לבב, ולצערנו גם "בארזים נפלה שלהבת" כאשר רבים וטובים מבין "תופסי התורה" לא עלו ולא עולים לארץ – "בסברות כוזבות, ולא יבינו כשנתפסו בחטא המרגלים", כדברי רבי הלל ריבלין משקלוב – תלמיד הגאון מווילנא (קול התור פרק ה).

"תופסי התורה – לא ידעוני" (ירמיה ב, ח). הנביא מקונן על אלה העוסקים בתורה באופן טכני, של מה אסור ומה מותר, ומתייחסים לתורה כאל תופס משרדי, ולא על מהותה הפנימית, כתורת אלוקים חיים.

על השאלה, מדוע בורא עולם היודע תעלומות, לא הפסיק את השליחות, ואמר למשה "שלח לך?".

משה רבנו הרגיש שמשהו רע עלול לצאת מהשליחות, ואף התפלל על תלמידו יהושע, והוסיף לו את האות י'  – "יה יושיעך מעצת מרגלים" (רש"י. במ' יג, טז).

רבנו יונתן בן עוזיאל {שיום ההילולא שלו בימים האלה, כו' בסיון}, מסביר את הסיבה לתפילה על יהושע: "וכדי חמא {ראה} משה ענוותנותיה – קרא משה להושע בר נון יהושע".

בפרשת נבואת אלדד ומידד שהתנבאו שמשה מת, ויהושע מכניס את העם לארץ (זהר בהעלותך קנה ע"ב. סנהדרין יז ע"א), יהושע דרש ממשה: "כלאם".

רבנו-אור-החיים-הק' אומר על כך: "לזה כששמע יהושע הדברים, בחר לדבר לפני רבו {מבלי לבקש רשות}, כדי שיגלה דעתו כי מאוסים הדברים אצלו ואומריהם, וכי שקר בפיהם… ואמר אדוני משה כלאם…. ואולי שרמז באומרו 'אדוני משה' – שאינו חפץ אלא היות הוא אדון – אלא היות לו אדונו משה. לשלול הרצון בנאמר: 'כי ימות משה והוא יכניס".

תורף דברי קדשו: יהושע רצה בכל מאודו שמשה רבנו ימשיך להנהיג את העם לעולם.

 מצד שני, גם יהושע ידע שכבר נגזרה הגזירה שמשה רבנו לא יכנס לארץ.

 לכן קיים חשש שיהושע יצטרף למרגלים, כדי להישאר במדבר בהנהגת משה. לכן, משה ברך אותו.

רבנו-אור-החיים-הק' אומר: האות י' – כנגד י' מרגלים. וכדברי קדשו: "נתן כח בשמו בתוספת היו"ד שמספרה עשרה – כדי שיוכל נגד עשרת המרגלים. עוד, כדי שיטול זכות וחלק הטוב של העשרה, כמאמרם ז"ל: זכה, נוטל חלקו וחלק חברו". אם כן, חוזרת השאלה לדוכתה. מדוע משה לא הפסיק את השליחות באיבה?

 גם כלב בן יפונה, כשראה את הלך הרוחות בקרב המרגלים, הוא הלך להתפלל בקברי האבות במערת המכפלה, ככתוב: "ויעלו בנגב, ויבוא עד חברון – כלב לבדו הלך שם, ונשתטח על קברי אבות" (רש"י. במ' יג, כב).

נשאלת שאלה: מדוע כלב ויהושע לא שבו למשה, ומספרים לו על ההתארגנות השלילית של המרגלים?

התשובה לכך, טמונה בשמה של הפרשה: הביטוי "שלח", מצביע על חופש הבחירה הניתן לאדם ע"י הקב"ה האומר למשה: "שלח לך – לדעתך. אני איני מצוה לך, אם תרצה שלח, לפי שבאו ישראל ואמרו נשלחה אנשים לפנינו… ומשה נמלך בשכינה. אמר: אני אמרתי להם שהיא טובה. 'על פי ה' – ברשותו שלא עיכב על ידו" (רש"י במ' יג, ב- ג).

יוצא שהקב"ה וגם משה רבנו, אמרו לעמ"י שהארץ טובה, ויכולים לרשת אותה, אבל הם היו בשלהם. זהו שאמרו חכמים: "בדרך שאדם רוצה לילך – בה מוליכים אותו" (מכות י' ע"ב). לא רק שמאפשרים לו, אלא מוליכים אותו ממש. וזהו סוד הבחירה החופשית.

מוסר השכל: אסור להרהר אחרי דברי הבורא החרוטים כציפורן שמיר בתורתנו הקדושה, ובפרט על א"י עליה נאמר: "אֶרֶץ אֲשֶׁר יְהוָה אֱלֹהֶיךָ דֹּרֵשׁ אֹתָהּ תָּמִיד, עֵינֵי יְהוָה אֱלֹהֶיךָ בָּהּ מֵרֵשִׁית הַשָּׁנָה וְעַד אַחֲרִית שָׁנָה" (דב' יא, יב).

המדבר כנגד ארץ ישראל – מדבר נגד ה'.

"כולם אנשים – ראשי בני ישראל המה" (במ' יג, ג).

"כי אדם גדול, כשמזדמנת לפניו עבירה וניגש לעשות,

פורחת ממנו נפשו הרמה, ונכנסת בו רוח שטות" (רבנו-אוה"ח-הק' שם),

דבר המסביר איך צדיקים דגולים יכולים לחטוא.

"וַיֵּלְכוּ וַיָּבֹאוּ אל משה ואהרן, ואל כל עדת ישראל" (במ' יג כו).

אמר רבי יוחנן משום רבי שמעון בן יוחאי:

         מקיש הליכה לביאה, מה ביאה בעצה רעה, אף הליכה בעצה רעה" (סוטה לה ע"א).

מי שלא רוצה את הארץ, גם הארץ לא תרצה אותו.

 (רבנו-אור-החיים-הק' לפס')

הפרשה מתארת בהרחבה את חטא המרגלים בו עשרה מובחרים שבעם המשמשים כנשיאי השבטים, מוציאים דיבה רעה על ארץ ישראל ככתוב: "ויוציאו דיבת הארץ… ארץ אוכלת יושביה… ושם ראינו את הנפילים בני ענק מן הנפילים, ונהי בעינינו כחגבים – וכן היינו בעיניהם" (במ' יג, לב-לג).

רבי יעקב אביחצירא מתאר  את גדולת המרגלים: ("מחשוף הלבן").

"כולם אנשים ראשי בני ישראל המה" (יג, ג): א.נ.ש.י.ם נוטריקון א-לו נ-שמות ש-בטי י-ה מ-עוברות: ראשי השבטים התעברו בהם. נשמת ראובן בשמוע בן זכור וכו'.

על יוסף שהיו לו שני נציגים נאמר: "למטה יוסף למטה מנשה גדי בן סוסי". אצל יהושע נאמר: "למטה אפרים הושע בן נון". פה לא נאמר יוסף, היות ונשמת יוסף התעברה בגדי בן סוסי, לכן משה רבנו התפלל על יהושע.

נציג מטה לוי לא נשלח, בגלל שאין לו ירושה בארץ.

הם הצליחו להוביל מרד לאומי של העם נגד ה': "ותישא כל העדה ויתנו את קולם, ויבכו העם בלילה ההוא… ויאמרו איש אל אחיו: נתנה ראש ונשובה מצרימה" (במ' יד, א-ד), דבר שגרם למשה ואהרן "ליפול על פניהם".

מול עשרת מוציאי הדיבה הרעה, עמדו שני צדיקים בלבד: יהושע בן נון וכלב בן יפונה שניסו לסנגר על א"י, בטענה: "טובה הארץ – מאוד מאוד… ארץ אשר היא זבת חלב ודבש… אך בה' אל תמרדו…" (במ' יד, ו-י).

קולם נבלע בהמולת המרד, כאשר העדה הרעה עמדה לעשות בהם שפטים: "ויאמרו כל העדה לרגום אותם באבנים".

הנשיאים התבקשו על ידי משה רבנו למצוא את היתרונות שבא"י ככתוב: "ויתורו" במשמעות של יתרון.

לאור כל זאת, מתעצמת השאלה: איפה נכשלו גדולי הדור, עד שנאמר עליהם: "וימותו האנשים – מוציאי דיבת הארץ רעה במגפה לפני ה'" (במ' יד, לז).

רבנו-אור-החיים-הק' מעצים את השאלה ואומר: "מי זה אמר ותהי, שיאמר על ארץ כלילת יופי, כי רעה היא. אין לך רשע רחוק מעשות כזה. כי אין מין האנושי, יעז פניו כל כך, לדבר על דברים הפכיים בתכלית ההפכיות – לומר דיבה רעה על שלמות הטוב. אשר על כן, חרה אף ה', והרגם מיד, ולא האריך אפו להם" (במ' יד לז).

רבנו-אור-החיים-הק' מסביר מדוע נשיאי ישראל עליהם נאמר: "כולם אנשים ראשי בני ישראל המה", נכשלו בשליחותם. רבנו שואל: מדוע לא התקיימו בהם דברי חז"ל: "שלוחי מצוה אינם ניזוקים"?

שאלה נוספת: "מצוה בעידנא דעסיק בה – מגנא ומצלא" לדעת רב יוסף האומר שבשעה שאדם עסוק בקיום מצוה, היא מגינה עליו מן הייסורים, ושומרת אותו מלחטוא, וזו גם מסקנת הגמרא (סוטה כא ע"א). כלומר, מצות השליחות, אמורה הייתה להגן עליהם. אם כן מדוע לא הצילה אותם מהחטא?

תשובתו הראשונה: רבנו אומר עיקרון חשוב: אין ביטוח נגד עבירות, גם לאנשים רמי"ם.

המרגלים הפקיעו מעצמם את שליחות המצוה, ולכן פרחה מהם נשמתם. וכדברי קדשו:

"על דרך אומרם ז"ל בעלי הסוד: "וילכו ויבאו – כי אדם גדול, כשמזדמנת לפניו עבירה וניגש לעשות – פורחת ממנו נפשו הרמה, ונכנסת בו רוח שטות". רוח שטות, שווה לרוח טומאה.

כלומר, גם אדם גדול החוטא, פורחת ממנו נשמתו הטהורה, ונשארת בו "רוח שטות", שהיא למעשה רוח טומאה.

"ויהי האדם לנפש חיה": "ויהי" – לשון צער. כאשר האדם חוטא, הוא מסלק את "הנפש" הרוחנית, והופך "לחיה".

המרגלים התנגדו מראש לעליה לא"י, לכן הביטוי "וילכו" = הלכו ופרחו מהם אורות הקדושה כדברי האר"י הק': "שכן דרך החוטא, הנשמה פורחת, והוא הולך זולתה" (הליקוטים כי תצא ד"ה עוד כי תצא, ס').

רבנו-אוה"ח-הק' מתווה בתשובתו השניה עיקרון חשוב: מי שלא רוצה את הארץ – גם הארץ לא תרצה אותו.

וכדברי קדשו: "שעשו הליכה מוחלטת מארץ כנען, שלא יבואו לה עוד, כאשר גילו בדבריהם אשר דיברו לעם.

גם התורה החליטה עליהם, שהליכתם הליכת עולם, ולא ישובו לראותה עוד. ואמרו 'ויבואו אל משה וגו'. בא לתת טעם למה באו ולא נאבדו בשליחותם.

'אל משה'פירוש, חס ה' על דבר כבוד משה, אשר על כן השלימו השליחות ובאו".

רבנו מסביר מדוע ה' לא הרג את עשרת המרגלים כשהיו בארץ, והכל  היה בא על מקומו בשלום.

אם היו נהרגים, בני ישראל היו מבזים את משה וטוענים נגדו: שליחותך נכשלה.

מוסר השכל: לומדים מפה עד כמה הקב"ה חס על כבודם של צדיקים.

בהמשך, רבנו מסביר סיבה נוספת, מדוע הקב"ה אפשר להם לשוב מהשליחות, ולא הרג אותם בטרם שובם: "כדי שיראו משה ואהרון והעדה מעשה ה' כי אנשים מעט עלו, בין כמה אומות גדולים ועצומים ונמלטו. ומזה יצדיקו, כי כמו כן יעשה ה' עמהם, להטיל אימתם על כל העמים, 'וישרים דרכי ה'".

כלומר, המרגלים הסתובבו במשך ארבעים יום בין ענקים וכו', ובכל זאת הקב"ה הצילם. והם במקום להפיק מכך מוסר השכל, שאכן בכוחו של הקב"ה להביאם לארץ, הם המיסו את לב העם.

רבנו מסיים את דבריו בפס': "כי ישרים דרכי ה', וצדיקים ילכו בם, ופושעים יכשלו בם" (הושע יד י).

 כלומר, במקום לראות את 'דרכי ה' כישרים', בכך שהם שבו בשלום לאחר ארבעים יום בהם הסתובבו בין נפילים וענקים בבחינת: "וצדיקים ילכו בם", הם הסיקו מסקנה הפוכה, והמיסו את לב העם – "ורשעים יכשלו בם".

מוסר השכל: התופעה הנ"ל, מלווה את עם ישראל בכלל, וכל אחד מאתנו בפרט.

הקב"ה עושה לנו נסים ונפלאות במישור הלאומי ובמישור הפרטי, ואנו תולים זאת בגורמים חיצוניים.

אחריות המנהיגים כלפי שמיא וכלפי העם,

 בכל נושא ונושא בכלל, וארץ ישראל בפרט.

רבנו-אור-החיים-הק': האחריות היא על ראשי העם, החייבים לעורר את עמ"י לעלות לארץ. אחרת, יתנו את הדין. וכדברי קדשו: "ועל זה עתידים ליתן את הדין כל אדוני הארץ גדולי ישראל, ומהם יבקש העלבון הבית העלוב" (ויקרא כה, כה).

רבנו-אור-החיים-הק': "ושמרתם את כל חוקתי ואת כל משפטי, ועשיתם אותם – ולא תקיא אתכם הארץ אשר אני מביא אתכם שמה לשבת בה" (ויקרא כ כב). רבנו שואל, מדוע התורה חוזרת על הפס' הנ"ל, הרי לעיל בפרשת אחרי מות (יח, כו) נאמר: "ותטמא הארץ, ואפקוד עוונה עליה, ותקיא הארץ את יושביה. ושמרתם אתם את חוקתי ואת משפטי".

על כך משיב רבנו: "נתכוון לומר שצריכין לשמור המצוה לבל יתבטלו בין מהם – בין מזולתם, ובזה לא תקיא הארץ. הא למדת שאם לא יהיו נשמרים המצוות – תקיא הארץ גם השומרים, על שלא מיחו בשלא שמרו".

פועל יוצא מדברי קדשו: חובת החכמים והמנהיגים למחות. אחרת, גם הם ישאו את עוונם.

דבר דומה כותב רבנו בחטא העגל בו חטאו בעיקר הערב רב, ובכל זאת, נענשו בנ"י, על כך שלא מיחו (שמות לב ד). וכדבריו: "ונראה בעיני כי לא כל ישראל הסכימו על הטעות, אלא חלק מהם, וחלק לא מיחו, ושקולים היו בדבר".

לאור דברי קדשו הנ"ל, לא נתפלא כאשר מגלים בהיסטוריה הקרובה והרחוקה של עמ"י, שהיו כאלה שהסיתו נגד העלייה לא"י "בסברות כוזבות", כדברי רבי הלל ריבלין משקלוב תלמידו של הגאון מווילנא.

בעצם, כאשר מעיינים בתולדות עם ישראל ויחסו לארץ ישראל, רואים אנו שפרשת המרגלים ותוצאותיה, היא תופעה  החוזרת על עצמה ביחסינו לא"י, הממשיכה ללוות את בני ישראל לאורך הדורות.

רבי הלל ריבלין משקלוב אומר על כך: "חטא המרגלים במדבר, הוא אחד החטאים הכלליים הרובץ על עם ישראל בכל הדורות עד היום… ובעוונותינו הרבים, חוטאים בזה בבחינת "וימאסו בארץ חמדה", גם רבים מ'תופסי התורה', ולא יבינו כשנתפסו בחטא המרגלים בסברות כוזבות" (קול התור פרק ה).  

על רעל "תופסי התורה" מקונן הנביא ירמיה: "הכהנים לא אמרו איה ה', ותופסי התורה לא ידעוני… (ירמיה ב, ח), הם מתייחסים לתורה בכלל, ולתורת א"י בפרט, כמו ל"טופס" משרדי רחמנא ליצלן.

"תופסי התורה – לא ידעוני" (ירמיה ב, ח). הנביא מתייחס לאלה העוסקים בתורה באופן טכני, כאל תופס משרדי עם נתונים שצריכים לדעת, ולא על מהותה הפנימית, כתורת אלוקים חיים.

הזהר הק' מסביר את הסיבה לכישלון המרגלים: "כולם אנשים" – כולם צדיקים וראשי בני ישראל, אבל הם החליטו להוציא דיבה רעה על א"י בגלל – כבוד. הם פחדו לאבד את הכבוד והכיבוד הקשורים בנשיאות. "הקנאה, התאווה והכבוד – מוציאים את האדם מן העולם" (אבות ד כא), דבר שאכן התקיים בהם.

הרמב"ן מדגיש שהמרגלים נימנו לפי סדר חשיבותם ומעלתם. והנה כלב בן יפונה נמנה במקום השלישי, ואילו יהושע בן נון נמנה רק במקום החמישי. כלומר, אלה שלפניהם, היו יותר צדיקים.

הרמב"ן אומר שהרעיון לרגל את א"י הוא דבר חיובי, היות והוא רואה בהשתדלות האדם ע"פ הטבע, דרך רצויה בפני אלוקים. וכדברי קדשו: "וזו עצה הגונה בכל כובשי ארצות… ועל כן היה טוב בעיני משה, כי הכתוב לא יסמוך בכל מעשיו על הנס, אבל יצווה בנלחמים להיחלץ ולהישמר".

חטא המרגלים מתמקד לדעתו, במילה אחת – "אפס" – כי עז העם היושב בארץ, והערים בצורות גדולות מאוד" (במ' יג, כח). וכך דברי קדשו: "אבל רשעם במילה "אפס", שהיא מורה על דבר אפס, ונמנע מן האדם… והנה אמרו לו: הארץ שמנה וגם זבת חלב ודבש והפרי טוב, אבל אי אפשר לבוא עליהם כי עז העם… ויניאו לב העם ברמז".

המרגלים מציגים את פוריותה של הארץ, מצד שני, הם טוענים שלא נוכל להתמודד עם תושביה בגלל כוחם הרב.

תורף דברי קדשו: חוסר אמונה בקב"ה שהבטיח להוריש את הארץ בפני עם ישראל.

רבנו בחיי כותב על כך בהקדמה לפרשה: "סוס מוכן ליום המלחמה – וליהוה הישועה" (משלי כא, לא).

המרגלים נשלחו, היות ויש להשתדל, ולא לסמוך על נסים של שב ואל תעשה, והקב"ה יעשה לך נסים ונפלאות.

בצבא, יש להכין תכניות צבאיות ומבצעיות לקראת המלחמה – "סוס {חיל האויר וכו'} מוכן ליום מלחמה", לשתות תרופות כשצריך וכו'. הישועה וההצלחה תלויים בה' – "ולה' הישועה".

"פלגי מים לב מלך ביד יהוה – על כל אשר יחפוץ יטנו" (משלי כא א). רש"י מסביר: כמו שאת המים ניתן לפלג ולהטות בקלות, כך הקב"ה מכוון את ראשי השלטון.

רלב"ג אומר: השליט מייצג את העם, לכן הקב"ה מתערב ומכוון את דרכיו.

בעל "הכתב וקבלה" אומר בעקבות הרמב"ן שהמרגלים היו חשובים מאוד, ובכל זאת הם טעו, בכך "שלא היה ממורך בלבד, אלא משום שהייתה מאוסה עליהם {א"י}, ומיאוס הארץ הוא העניין שעמד עלינו לכלותינו – בכל הדורות".

התופעה הנ"ל קיימת לצערנו גם בדורנו, כאשר ישנם כאלה המתבדלים משטחי נחלת אבותינו ביש"ע, בהם הילכו אברהם, יצחק ויעקב בחברון, דוד המלך בבית לחם, יוסף הצדיק בשכם, אלישע הנביא ביריחו, ירמיהו בענתות וכו'.

שד"ל מטיב להסביר זאת: "למען יעמדו במשך ימים רבים אצל משה, שאם היה מביאם אל הארץ, היו מתפזרים איש בנחלתו ולא היה משה יכול ללמדם דעת, גם לא היו מתפרנסים דרך נס, ולא הייתה האמונה בתורת משה נקבעת בלבם לדורות עולם" (שלח, יג, ז).

הם בעצם טענו, שרוצים להמשיך ללמוד תורה אצל משה רבנו, היות ועד החטא, משה רבנו היה בשמים 120 יום, היה עסוק בהקמת המשכן וכו'. הם גם ידעו שמשה לא יכנס לארץ, ולא היו מוכנים לוותר על תורת רבם המובהק.

רבנו-אור-החיים-הק': המרגלים ענו תשובות למשה, בהתאם למה שציווה אותם. הוא שאל: "החזק הוא הרפה"? לזה אמרו כי העם חזק ויושב במבצרים. ואין ללמוד מכך שהם חלשים, לכן יושבים במבצרים, הרי הם ראו ילידי ענק. כמו כן, העם מפוזר בארץ ולא רק במבצרים, ככתוב : "העם היושב בארץ".

רבנו אומר: "גם רמזו במאמר 'היושב בארץ', שהארץ צריכה גיבורי כח לעמוד בה". כלומר, חוסר אמונה בה'.

מדרש רבה (פרשה ט"ז ו), מביא משל למלך שהביא לבנו כלה נאה וחסודה. הבן לא סמך ולא האמין לאביו, וביקש לראותה. המלך החליט כעונש, להראות לו אותה, אבל לא לתת לו אותה. כך הקב"ה הבטיח להם "טובה הארץ", ובכל זאת אמרו: "נשלחה אנשים לפנינו ויחפרו לנו". לכן, הם נהרגו במדבר, והארץ ניתנה לבניהם.

 הקבלה: המרגלים רצו להישאר בגדר של רוחניות – עולם המחשבה, מבלי לרדת לעולם המעשה. לכן, לא האמינו בניצחון על הגויים, בהם ראו אנשים בלתי מנוצחים, "ונהי בעיננו  כחגבים, וכן היינו בעיניהם" (שלח, יג, לג).

עד היום, רבים מאויבינו בעבר ובהווה, דוגמת הערבים השוללים את קיומנו, טוענים שאנחנו דת ולא עם, לכן לא מגיע לנו מדינה ככל העמים.

מוסר השכל: "חטא העגל" היה בשבעה עשר בתמוז, "חטא המרגלים" היה ב- ט' באב.

צום ט' באב יותר חמור מצום י"ז בתמוז, דבר המסביר את חומרת החטא נגד ארץ ישראל.

נחלת אבות, יש להתיישב מתוך אמונה בקב"ה שהנחיל לנו אותה, ובכוחו לשמור עלינו מכל משמר.

איך מתקנים את חטא המרגלים?

לכסוף לא"י (ריה"ל}, לחבבה ולהתיישב בה (רבי אלעזר אזכרי).

להכיר במעלותיה (הרב יהודה ביבאס והרב צוף דב"ש).

רבי יהודה הלוי – ריה"ל, כותב בכוזרי: "אתה תקום תרחם ציון, כי עת לחננה – כי בא מועד" (תהלים קב יד):

 "הגיעה העת שכיום נתקן את טעות העבר, ונכסוף לא"י תכלית הכוסף, עד שיחוננו אבניה ועפרה" (ה, כז).

רבי אלעזר אזכרי כותב בספרו "ספר חרדים" (פרק נט, מצות ישוב א"י): "וצריך כל איש ישראל לחבב את א"י, ולבוא אליה מאפסי ארץ בתשוקה גדולה, כבן אל חיק אמו. כי תחילת עווננו שנקבעה לנו בכיה לדורות, יען מאסנו בה, שנא': 'וימאסו בארץ חמדה'. ובפדיון נפשנו, מהרה יהיה, כתיב: "כי רצו עבדיך את אבניה, ואת עפרה יחוננו" (תהלים קב, טו), ולפיכך היו האמוראים מנשקים עפרה ואבניה בבואם אליה". וכן עשה אמור"י ע"ה בהגיעו לא"י.

הרה"ג דוד בן שמעון המכונה הצוף דב"ש (תקפ"ו – ח"י כסלו תר"מ. (1826 – 1879). נולד בראבט שבמרוקו, ועלה לארץ. רבנו כותב בספרו "שער החצר": תרי"ג שבחים ומעלות על א"י. על ספריו הוא חתם בשם: 'מעט דב"ש' {דוד בן שמעון}, מפאת מידת הענווה בה הוא היה מוכתר. הוא היה בין מייסדי "וועד העדה המערבית, ושכונת "מחנה ישראל". בספר, הוא קיבץ דברי חכמים על מעלות א"י. וכך הוא כותב:

"כי כוונתי בקונטרס זה, להודות ולהלל, להגדיל ולהאדיר מעלת ארצנו ונחלת אבותינו אשר אהבת עולם אהבתיה.

בצדקתי החזקתי ולא הרפיתי ממנה. למען ציון לא אחשה, ולמען ירושלים לא אשקוט" (סימן קצ).

"שאלו שלום ירושלים, ישליו אוהביך – לשאול תמיד בשלומה.

ופשוטו כמשמעו, לשאול על איכות ומהות א"י וירושלים, ומקום המקדש בכל פרטיה ודקדוקיה,

ולהשתוקק להשיג מאבניה ועפרה הקדושים, ולרצותם… כי רבה היא מצות ישיבת א"י" (סימן רמ).

הרה"ג הרב יהודה ביבאס  פוסק ומקובל – הרב הראשי של קורפו, וראש ישיבה בחברון (תקמ"ט – י"ז בניסן תשי"ז. (1789-1852), היה מיודד עם הרב צוף דב"ש, ושניהם פעלו למען גאולת עם ישראל בארצו.

 הרב ביבאס הוא צאצא של רבנו-חיים-בן-עטר ע"ה, בעל ה"אור החיים" הק'. יש האומרים שהוא נכדו מצד ביתו.

האדמו"ר מחב"ד הרי"ץ ורבים אחרים, סוברים שנולדו לרבנו-אוה"ח-הק' בנות.

הרב ביבאס הושפע רבות מתורת רבנו-אוה"ח-הק', ממנה הוא ספג את נושא אהבת א"י והעליה אליה, כשלב בגאולת עמ"י בארצו.

הרב ביבאס נולד בג'יברלטר שבמרוקו, ונדד בין קהילות ישראל בעולם, כדי להפיץ את רעיון שיבת ציון. הוא גם פרסם קונטרסים בהם הוא הסביר את תהליך גאולת עם ישראל בארצו.

כך כותב עליו תלמידו הרה"ג הרב יהודה אלקלעי ע"ה, מגדולי מבשרי שיבת ציון, בספרו "מנחת יהודה":

"אנחנו בני ישראל פשענו ביוצרנו. בכל ארצות תבל, נעים ונדים אנו מעיר לעיר לבקש מחייתנו – ואין אנו הולכים לא"י, אשר לא במסכנות תאכל בה לחם. טוב היה אילו היינו אוכלים לחם אפילו לחם צר ומים לחץ בא"י, והיינו יודעים שיש לנו אלוקה. כבר ידוע שההתעוררות למעלה, תלויה בהתעוררות למטה, כדברי הנביא מלאכי:

"שובו אלי – ואשובה אליכם" (ג, ז). פירוש הדבר: שיבת ישראל לארצם, וזה אמר הקב"ה: שובו אלי ואשובה אליכם"…

והנה רוח ה' דיבר בפיהו אמת {של הרב ביבאס} – כי עיקר גאולתנו היא שהקב"ה יחזיר שכינתו לציון".

(מתוך 'מנחת יהודה' לרב יהודה אלקלעי (1798 – 1878). הרב פרסם ספרים רבים בנושא, כמו "גורל ה'" ובו תכנית מעשית לשיבת ציון. הקונטרס אף תורגם לאנגלית, וזכה לפרסום רב. "שלום ירושלים", "שיבת ציון", "מנחם ציון". הוא עלה לא"י וכו'.

מרן הראשל"צ הרה"ג בן ציון חי עוזיאל ע"ה: כל הצרות שלנו, בגלל חטא המרגלים, אותו אנחנו לא מתקנים.

מרן הרה"ג הרב שלום משאש ע"ה – רבה הראשי של ירושלים ומרוקו כותב: "מפרשה זו של כלב ויהושע,

יש ללמוד הרבה אף לצדיקי הדור…  גם בקודש הקודשים {חכמים}, יכול להיות פגם עמוק כמו עשרת המרגלים…

כי חוסר ההכרה בגדולת הארץ ובקדושתה, הוא פגם הנמשך והולך בדברי ימינו… ('וחם השמש'. חלק ב, 587).

רבי נחמן מברסלב (ליקוטי מוהר"ן קכט): "ארץ אוכלת יושביה (במ' יג) – כי א"י היא בחינת אמונה, כמו שכתוב: 'שכון ארץ ורעה אמונה' (תהלים לז). וזו אוכלת יושביה – כי כשנכנס לארץ שהיא בחינת אמונה, נאכל אצלה. היינו שנתהפך למהותה. היינו כשדבוק לצדיק ומאמין בו שהוא בבחינת ארץ – נאכל להצדיק ונתהפך למהות הצדיק ממש. וכן ארץ ישראל בעצמה, יש לה גם כן את הכוח הזה, ועל כן אמרו רבותינו ז"ל (כתובות  קיא): 'כל היושב בא"י – שרוי ללא עוון. שנאמר: 'העם היושב בה נשוא עון' (ישעיה לג כד).

נשתדל לראות ב"עין טובה" את היתרונות שבא"י כדברי יהושע וכלב:

"ויאמרו אל כל עדת בנ"י לאמור:

 הארץ אשר עברנו בה לתור {יתרון} אותה, טובה הארץ – מאוד מאוד" (במ' יד, ז),

בניגוד ל"העין הרעה" של המרגלים.

על ירושלים אמר דוד מלכנו: "וראה – בטוב ירושלים" (תהלים קכח, ה)

הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 161 מנויים נוספים

יוני 2020
א ב ג ד ה ו ש
 123456
78910111213
14151617181920
21222324252627
282930  

רשימת הנושאים באתר