ארכיון יומי: 15 ביוני 2020


דניאל ביטון בר אלי -מי אתה המעפיל הצפון אפריקאי?- עבודת גמר מחקרית לקבלת התואר "מוסמך האוניברסיטה"-הדימוי של יהודי המגרב על סף הקמת המדינה.

יהודה הלוי אונייה

הדימוי של יהודי המגרב על סף הקמת המדינה. השליחות נדיה כהן ורחל כהן מתנועת 'צעירי ציון' שאיחדו את תנועתם בתוניס עם תנועת 'דרור העולמית' ועוצבו בכור מחצבתה, היו מודעות להשפעה שעלולה להיות לדיווחיהם על מקבלי החלטות בסוכנות היהודית ובמדינת ישראל ועל תנועתם 'הקיבוץ המאוחד'. נדיה כהן הזהירה את חבריה שלא לעשות כמותה להיות גלוית לב בדיווחיהם. לעומתה – השליחה רחל כהן לא נזהרה בדיווחיה ולא חסה על יהדות מרוקו כולה. שתיהן היו 'מלח הארץ' של יהדות צפון אפריקה וכמותן היה גם אלי מויאל שתיארו את שראו עיניהם. ניתן לשער, שהשליחים הזדהו עם ערכי תנועתם, נטמעו בחברה מודרנית והבדילו עצמם מאוכלוסיית המעפילים והעולים שלא עברו על הכשרה כמותם.

על סף הקמת המדינה שלחה נדיה כהן, מהפעילות המרכזיות בהעפלה מצפון אפריקה, דווח על הסיכוי לבנות תנועת נוער במרוקו. לטענתה, "החומר האנושי הוא קשה, מחוסר השכלה, מפגר ומחוסר חינוך אלמנטרי". להערכתה יש לסגור את תנועת 'דרור' בקזבלנקה, מפני ]…[ ש"אין כוחות הדרכה ומשאבים מתאימים". ]…[ והוסיפה אזהרה ]…[ "וזה די מסוכן להבא אנהג אחרת וגם אתן כך תעשו".  ]הדגשות שלי, ב.ד[. היא חששה שהדיווח הכן והגלוי שלה ישפיע על חבריה בקיבוץ ובתנועה. תסכולה נבע גם ממחסור במשאבים כספיים וכוח אדם שלא סייעו להכין את הקהילה במגרב לעלייה אבל גם מאכזבתה מהנוער המרוקני. הבעת ייאוש זו הייתה בניגוד לפעילותה הנמרצת בגיוס המעפילים הראשונים מרחבי המגרב לספינות הראשונות שהפליגו ישירות מחופי אלג'יר ולאחר מכן בסיוע ל'הבריחה' היהודית מצפון אפריקה.

מצבור הדימויים השליליים של הצפון אפריקאים התחזק בדיווחי השליחים מיד לאחר קום המדינה. רחל כהן, חברתה של נדיה כהן לגרעין הצפון אפריקאי, שנשלחה לקזבלנקה מטעם תנועת 'דרור' של 'הקיבוץ המאוחד"'הקיבוץ המאוחד", דיווחה בפרוטרוט על התרשמותה מהקהילה המקומית לחבריה בבית אורן כחודשיים וחצי לאחר קום המדינה:

"חיי התרבות וההגיינה עלובים ]…[ בין הצעירים שברחו מכאן לצרפת והגיעו ל'החלוץ' כדי להירשם לעלייה, אחוז גבוה של חולי סיפליס. כאן ]בקזבלנקה, ב.ד[ יש לכל בחור שני או שלישי גרענת או סיפליס ]…[ הנוער רקוב עד היסוד מבחינה גופנית ורוחנית גם יחד ]…[ אחוז גדול של ילדים אינו יודע קרוא וכתוב כי אין בתי ספר לכולם ]…[ והגרוע מכל תרבות כל כך נמוכה, ערבית. אין מושגים של ניקיון וסדר מינימליים, ולא רק מתוך עוני. אפילו בבתים שיש בהם די כסף רבים אינם יודעים – מה זאת מיטה ) לא נדבר על סדין(  וישנים על הרצפה".

לפי הנחיות המדור לעולה של הסוכנות היהודית נבדקו העולים במחנות מעבר לפני עלייתם ארצה, לכן טענתה לגבי המחלות סיפליס וגרענת הייתה מוגזמת. בניגוד לדיווחיה, יעקב קראוס, שליח שסייע בהעפלת הספינות 'שיבת ציון' ו'הפורצים', טען ש –

"רופא אלג'יראי מוסמך קבע, שמצבם הבריאותי הכללי של המרוקאים משביע רצון. אחוז החולים מכלל העולים בין אפריל לדצמבר 1948 הניתנים לריפוי תוך זמן קצר  )חודש חודשיים(  הוא בין5% ואילו אחוז החולים ללא תקנה הוא 1.5% בלבד. מאחר שאין אפשרות להחזיר את האנשים למרוקו הם מגיעים לאלג'יר באורח בלתי חוקי, חלקם ברשת הבריחה שלנו. – אותה אוכלוסייה מהמגרב גורשה לקפריסין ולפי הדוח של ד"ר בן טובים לא היו יותר מ- – 100 צפון אפריקאים חולים בגרענת, פחות מחצי אחוז מכלל המעפילים המוגרבים ורובם טופלו. יתרה מכך, לפי המאגר רק 17 צפון אפריקאים היו בין מקבלי המשקפיים ממרפאת העיניים של הג'וינט. בנוסף ברישום לביטוח רפואי לא זוהו מעפילי צפון אפריקה כחולים בגרענת, דיווח נוסף רחל כהן רווי בגישה שלילית ליהודי מרוקו על סיכוים להתיישב ולחיות בקיבוץ:

"מרוקאים לא יוכלו לחיות בקיבוץ שכבר קיים. אל תפחדו, לא חזרתי לתורת ההפליה, אבל זו עובדה. ]…[ הצעירים ללא חינוך ולפניהם רק לכלוך וניוון ]…[ הללו אינם יכולים למצוא סיפוק בקיבוץ. במרוקו אין זה נכון שהעם היהודי הוא עם הספר. מחצית הנוער אינם יודעים קרוא וכתוב והמחצית השנייה גם היא אינה יודעת הרבה ואינה מתעניינת בספר. דיווח זה מהדהד עם דיווחי השליחים: שאלתיאל, פרידמן, מויאל, רייכמן וחיות שהביעו חשש מפני יכולתם של הצפון אפריקאים להיקלט בקיבוץ וגם בעיר. דימויים אלה אילצו את המעפילים הצפון אפריקאים בקפריסין, שבאו מרקע תרבותי, כלכלי וחברתי אחרים להתמודד עם חסמים שעמדו בפניהם ומנעו את שילובם בחיי המחנות. המוגרבים בעיקר ממחנה 55  בו שהו מראשית דרכם בקפריסין, לא נקלטו במחנות כפי שאולי ציפו מהם. הם שהעפילו לפלשתינה א"י כאחיהם משארית – הפליטה נדחקו לשולי החיים החברתיים והמוסדיים בקפריסין.

תיאורים אלה בשלב ההעפלה לקפריסין, השהייה במחנות הגירוש והעלייה לפלשתינה א"י ומדינת – ישראל, אף שכנראה לא הייתה כוונה זדונית בצדם, יצרו תדמית שלילית על יהודי צפון אפריקה בעיני המנהיגות והתקשורת הישראלית, ובעיני הציבור לפני קום המדינה ולאחריה.

חסמים שעמדו בפני השתלבות מעפילי צפון אפריקה במחנות בקפריסין תת פרק זה במחקר יזהה את החסמים שעמדו בדרכם של המעפילים המוגרבים ומנעו מהם להתערות ולהשתלב במחנות קפריסין. חסמים אלה היו מובנים . (structured) האחד יחסי הכוחותבין שארית הפליטה למעפילי צפון אפריקה רוב מול מיעוט. שארית הפליטה הייתה הראשונה שגורשה – לקפריסין כשנה לפני שמסה קריטית של מעפילי צפון אפריקה גורשה לקפריסין. הם היו הרוב שקבע את שגרת החיים במחנות. השני הדימוי השלילי של מעפילי צפון אפריקה שהביא להדרתם בחיי – המחנות. דימוי שליווה את הצפון אפריקאים מארץ מולדתם דרך קפריסין עד למדינת ישראל והזין גם את מערכת היחסים הבינעדתיים בישראל. השלישי מיסוד שיגרת חיי המחנות שאורגנו בידי מעפילי – שארית הפליטה. בכול מחנה פעל מנגנון שכלל מזכירויות, ועדות שונות והמרכזית שבהן ועדת עלייה. למעשה ועדות התרבות והספורט, נוטרות, ועד המשפט, הספרייה, הדואר והקפיטריה. ועדת העלייה, שהייתה הוועדה המרכזית בכול מחנה אוישו במעפילים ממזרח וממרכז אירופה. המזכירויות המשותפות של מחנות הקיץ והחורף אוישו אף הן בידי מעפילים אלה.

החסם הרביעי השפה היידית שהמוגרבים לא שלטו בה. כלפון פוני שלום, מעפיל מ'יהודה הלוי' סיפר – שעם הגעתם לקפריסין נשאלו המעפילים המוגרבים אם הם ספרדים או אשכנזים? הוא לא הבין את השאלה וענה, "אנחנו יהודים ולא יודעים מה זה ספרדי או אשכנזי". כששאלו אותם אם הם מדברים יידיש? "שאלנו מה זה יידיש? ואמרנו שאנחנו מדברים עברית. זה הפליא אותם".  חוקרי מחנות הגירוש טענו שחסרונה של שפה משותפת הקשתה על קליטת והסתגלות מעפילי צפון אפריקה. גם לרוב מעפילי מזרח ומרכז אירופה לא הייתה שליטה בעברית אבל הם תקשרו עם השליחים הארץ ישראלים ביידיש. בין מעפילי 'יהודה הלוי' ו'שיבת ציון' היו דוברי עברית רהוטה ששלטו גם בצרפתית ויכלו לשמש 'גשר' או 'מתווכים' בין המעפילים הצפון אפריקאים לכלל המעפילים והשליחים. בנוסף גם לפליטים היהודים אירופאים שהעפילו מצפון אפריקה והכירו את תרבות המגרב ואת השפה המוגרבית, לאחר שהייה של שנים לא מעטות שם, עשוי היה להיות תפקיד מגשר בין שתי אוכלוסיות המעפילים.

החסם החמישי הופעתם החיצונית של המעפילים הצפון אפריקאים מאחיהם מאירופה למרות שלא – כולם היו שחומי עור. משקובעו חסמים אלה השתלבות הצפון אפריקאים הייתה כמעט בלתי אפשרית. כלפון טען: "כנראה שלא ידעו כלום על יהודי צפון אפריקה".  כאמור, ילדי 'דרור' מהספינה 'אקסודוס' השכילו לתאר את השוני: "יחד אתנו נוסעת גם קבוצת יהודים מאפריקה הרחוקה, אנשים שחומי פנים וחסונים".  מפגשם הראשון של ילדים עם יהודים שחומי עור שלא האמינו כי גם הללו יהודים. ]…[ "לעולם לא שמעו אודות יהודים כאלה". כלומר, 'הצבע והגזע' אפשר שמילאו תפקיד בהדרת המוגרבים כבר בקפריסין.

כלפון תיאר את יחסם של מעפילים יוצאי אירופה כלפיו. הוא הורחק מאוהל המגורים המשותף בו שכנו גם מעפילים מאירופה, כי "הוועד שלהם החליט כי הם אינם רוצים להתערות בקרב יוצאי מרוקו". ]…[ "מיד יריתי לעברם אתם באתם ממחנות ריכוז ? נרדפתם על ידי נאצים ואתם רוצים הפרדה גזעית עם יהודים". הוא סיפר שכשהלכו הוא וחבריו להתרחץ במקלחות הציבוריות במחנה 55 הם הבחינו בהתקבצות של אנשים, שנאספו לצפות בהם. לימים נודע לו וחבריו שמעפילים אירופאים חשבו שיש לנו זנב, כיוון שבאו מאפריקה. זיכרון דומה היה גם למעפילים נוספים מהספינה 'יהודה הלוי'. בראיון אישי עם ז'ק פרץ, ממעפילי 'יהודה הלוי', אמר ש"ניצול שואה שאל אותו מנין באת? והוא ענה מאפריקה. ניצול השואה אמר 'אוכלי אדם'. בתשובה אמר לו ז'ק אנחנו מאפריקה תרבותית ולא 'אוכלי אדם".  הדימוי של יהודי צפון אפריקאי 'אוכל אדם' ובעלי זנב לא זנח את המעפילים המוגרבים לאורך שהייתם במחנות. וכך הלכה למעשה התעצבה הלאומיות המאוחדת של המדינה נקבעה כבר בקפריסין על פי 'צבע וגזע'.

החסם השישי הפעילות הפוליטית האינטנסיבית של התנועות הציוניות במחנות. התארגנות התנועות – בקפריסין לפי 'קיבוץ בדרך' נועדה לגייס מעפילים ולהפנותם לקיבוצים. מצד אחד התארגנות כזו סייעה למעפילים בסדר וארגון כולל אספקה מרוכזת של מזון ]מנות, ב.ד[, ומצד שני היא "הקלה על השליטה של הגופים הוולונטריים" במחנות שעמדו בראש מערכת קבלת ההחלטות ועסקו בניהול חיי היום יום בהם. מעפיל שהצטרף לתנועה מסוימת זכה ביתרונות נוספים.

דניאל ביטון בר אלי -מי אתה המעפיל הצפון אפריקאי?– עבודת גמר מחקרית לקבלת התואר "מוסמך האוניברסיטה"– רעיון 'החלוץ האחיד ו'תוכנית המיליון

את אחי אנוכי מבקש-שלום פוני כלפון-אם הבנים- תשע"ב

את אחי אני מבקש

לפעמים ביקרו בעירנו שד״רים מארץ ישראל שבאו לאסוף תרומות לישיבות טבריה, חברון, צפת וירושלים. בכל בית הייתה מצויה קופה לשם כך ובכל יום שישי שלשלנו לתוכה מטבעות לצדקה. צדקה הייתה חשובה מאוד בעינינו. הלוא נאמר ״צדקה תציל ממוות״. הרבנים האלה זכו לכבוד גדול. הם נראו בעינינו כאנשים קדושים, ולנגוע בהם -לנשק את ידיהם הייתה זכות גדולה. תארו לעצמכם יהודי שבא מארץ ישראל!! לנגוע בו ולמשש אותו, אפילו רק בנגיעת יד קלה, כאילו מיששת את קדושת ארץ ישראל. היה זה נחשב דבר גדול בעינינו. כל ראשי העיר רבו על הזכות לארח אותו. כל זמן שבתו בתוכנו – היה זמן של שמחה ואווירת חג. בכל פעם דרש בבית כנסת אחר ואנשים מילאו את בית הכנסת כדי לשמוע אותו. באחת הפעמים אמא הביאה אותי אל הרב הזה שיברך אותי ואני הייתי מאושר מכך מאוד. בשביל זכות שכזו אמא העלתה תרומה נכבדה. מספרים ששד״ר אחד הגיע לאחד מכפרי הדרום, שאנשיו היו יהודים תמימים וישרים אך מלומדים לא היו. פרנסתם גזלה את זמנם, אבל הם דקדקו בקיום המצוות וקיימו את יהדותם בסביבה עוינת ובעבודה קשה. רובם היו חקלאים מנוסים מזה דורות. הם היו גבוהים וחסונים, מנותקים מיתר חלקי המדינה בגלל המרחקים הגדולים וקשריהם עם יתר הקהילות היהודיות היה רופף.

 אי לכך התלמידים היו באים מכפרי הדרום ללמוד בישיבות שלנו, בכל אחת מהערים – ספרו, פאס ומקנס. הם היו מתאכסנים אצל משפחות שונות וחיו אתם כבני משפחה. היו ביניהם תלמידים מוכשרים שהצטיינו ויצאו מהם רבנים גדולים. גם בבא סאלי, שיצא לו שם של צדיק וקדוש מקורו בכפרים אלו. יהודים אלה חיו בין הברברים, ובכל הדורות שמרו על יהדותם. עליהם נאמר: ״צדיק באמונתו יחיה״. ובכן, הנה השד״ר הגיע לכפר מרוחק כזה של יהודים פשוטים והתחיל בדרשה ארוכה בעברית מתובלת בדברי תורה, שאף אחד מן הקהל לא הבין אותם. כנראה שהאריך יותר מדי כי לאחר זמן מה התחילו לצאת, אחד אחר השני, עד שנשאר רק יהודי אחד בוכה בדמעות שליש. בא אליו השד״ר ואמר לו: ״אל תבכה בני. כמה נאה לראות יהודי כמוך בוכה על דברי תורה שיצאו מפי ונגעו בך כל כך. חבל שהאחרים יצאו ולא הבינו כמוך. אבל אם יש אפילו אחד כמוך שמבין, זאת נחמה בשבילי״. ענה לו היהודי: ״אדוני כבוד הרב, לא הבנתי כלום ממה שדרשת״. ״אז למה אתה בוכה?״, ״תראה״, ענה היהודי, ״היה לי תיש שאהבתי מאוד ולפני שנה הוא מת והיה לו זקן בדיוק כמו שלך. כשראיתי אותך, נזכרתי בו ועליו אני בוכה!״ ולמרות שלא היו משכילים, היו אלו יהודים תמימים אשר דבקו ביהדותם, סבלו דורות על גבי דורות ונשארו נאמנים לכור מחצבתם. בהם מתגלם הפסוק ״הן עם לבדד ישכון ובגויים לא יתחשב״. מהו ״הן״? כל האותיות מזדווגות חוץ משתי אותיות אלה. כיצד ? א״ט הרי י׳, ב״ח הרי י/ ג״ז הרי י׳, ד״ו הרי י/ נמצא ה׳ לעצמה וכן האות נ׳ אין לה זוג. י״צ הרי ק׳, כ״פ הרי ק׳, ל״ע הרי ק/ מ״ם הרי ק/ נמצא נ׳ לעצמה. אמר הקב״ה כשם ששתי אותיות הללו אינן יכולות להזדווג עם כל האותיות אלא לעצמן, כך ישראל אינם יכולים להידבק עם כל האומות אלא לעצמם מופרשים, שאפילו מלך גוזר עליהם לחלל השבת ולבטל את המילה או לעבוד עבודה זרה, הם נהרגים ואין מתערבים בהם.

היו גם אנשים מבוגרים וזקנים שצמו ממוצאי שבת עד ערב שבת הבא. ללא אוכל וללא מים. דבר לא בא אל פיהם. הם זכו לכבוד גדול. הם נשארו שוכבים בבית וכל יום באו יותר ממניין אנשים להתפלל אצלם, והיו לומדים תורה ומבלים את זמנם בלימודים ובסיפורי מעשי נסים של צדיקים ושל רבנים גדולים. כל מי שהסתייע בידו, היה בא לשבת בחברתם ולהקשיב לדברי תורה.

בערב שבת, אחרי ערבית, הייתה סעודת מצווה גדולה לכבוד המאורע. השמחה הייתה גדולה בכל העיר. פיוטים ושירי שבת הדהדו בחדר וקולם נשמע עד הרחוב. אני, הקטן, הייתי מתרשם מהאנשים האלה ורציתי לצום כמותם. ואולם, אחרי יום כבר לא עמד לי כוחי. הלוואי, כך חשבתי, שנוכל לחיות ללא אוכל – נחיה כמלאכים ונזכך את נשמותינו. אולי נזכה לראות את אליהו הנביא ולזרז את בוא המשיח. ירושלים וארץ הקודש היו תמיד חיים בזיכרוננו ומלווים אותנו בכל מצב וזמן. בשמחות, בשבת, בחתונות ובחגים. ביום ט׳ באב היינו מתאבלים ובוכים על חורבן הבית. היינו יושבים על הרצפה וקוראים ״איכה״ וקינות אחרות בקול בוכים וברוח נכאה. היינו צמים וכל היום הלכנו אבלים וחפויי ראש. בצער וביגון קודר בכינו על חורבן עמנו, ארץ קודשנו, כמו גם על גלותנו המרה והארוכה. בוכים בלב נשבר ונדכא. כל השבוע הלכנו כאבלים. לשמחתנו, הייתה לנו את השבת שהוציאה אותנו מהעצב, והשכיחה מאתנו את הכאב ואת הדאגה. נאמר ב״פסחים״ שבין שבעת הדברים המכסים מבני אדם, גם ״מלכות דוד, מתי תחזור״ – שלא נחשוב תמיד ונבכה על גלותנו. השבת שמרה עלינו כמו שאנחנו שמרנו אותה.

הכל התנהל על מי מנוחות עד שעניין בית הספר ״אליאנס״ התחיל לעניין אותנו, הילדים. כאשר היינו בהפסקה של אחר הצהריים ב״אם־הבנים״, תלמידי ״אליאנס״ כבר סיימו והיו חופשיים. ואז, הם באו לקנטר אותנו. הם בחוץ ואנחנו בפנים, ולנו נותרו עוד שעתיים לסיום. נודע לנו שב״אליאנס״ אין ״תחמילת״, זו הייתה, כמובן, בשורה טובה. לכל היותר, מכות בסרגל על הידיים, הגם לזה ייקרא מכות? לא ממש – זה לא נורא. אם אתה תלמיד טוב – גם זה ייחסך ממך, שלא כמו ב״אם- הבנים״ – שם מספיק שאמא תדבר בגנותך בפני הרבי ואתה מקבל ״והוא רחום…״ על הרגליים, בלי כל קשר ללימודים. ב״אליאנס״ לא ייעשה כדבר הזה. להורים לא ניתן היה להיכנס לכיתות ולהתלונן על ילדיהם בפני המורים. עוד דבר, איך היו מדברים ההורים עם המורה? הלוא ההורים לא ידעו צרפתית. מעלה גדולה! אנחנו, הילדים, רצינו ללמוד צרפתית, חשבון ושאר מיני דברים מעניינים שלא למדנו ב״אם- הבנים״ – שם למדנו רק לימודי קודש, תנ״ך, משנה, תלמוד ודינים. רצינו גם לקרוא עיתונים, ולדעת מה מתרחש בעולם. ובכן, איך אפשר לקרוא בעיתונים ולהקשיב לחדשות ברדיו אם לא יודעים צרפתית? נכון שבכל שבת בשחרית, אחרי קריאת התורה וההפטרה, החזן קרא חוזר מוועד הקהילה, בערבית, שבו סיפרו על הנעשה בעולם, אך אין זה מספיק. באשר לעבודה, הרי שאלה שסיימו את בית הספר ״אליאנס״ עובדים במשרדים, בבנקים ומתקדמים בחייהם המקצועיים, ויש כאלה שמגיעים לפריז שבצרפת על מנת להמשיך בלימודים. הארגונים היהודיים היו מממנים להם את כל ההוצאות. אמא תמיד אמרה לי: ״אתה תהיה רב, בני. זה חשוב יותר. אנחנו יהודים. לא רוצים דבר אחר״. ואני – מסכים אתה כי אני אוהב ללמוד תורה ומשנה וכ״ו, אבל רוצה גם ללמוד צרפתית, כמו כל הילדים האחרים שבאים ומספרים על מה הם לומדים. אכן, זה היה נורא בעיניי שב״אם־הבנים״ לא מלמדים צרפתית ולימודי חול.

את אחי אנוכי מבקש-שלום פוני כלפון-אם הבנים- תשע"ב

הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 161 מנויים נוספים

יוני 2020
א ב ג ד ה ו ש
 123456
78910111213
14151617181920
21222324252627
282930  

רשימת הנושאים באתר