ארכיון יומי: 29 ביוני 2020


אנציקלופדיה חכמי ורבני מרוקו-שאול טנג'י-רבי כליפא בן מלכה

רבי כליפא בןמלכא. ההילולא ג' אלול.

שנת לידתו של רבי כְלִיפָא אינה ידועה וככל הנראה הייתה סביב שנת ת"מ ( 1680 ) ומקובל שהעיר טֶטְוָואן היא ערש הולדתו.

רבי כְלִיפָא נולד לאמו שהייתה בתו של רבי משה בן-עטר, בנו של איש חייל, רב פעלים,

מקבציאל ואיתיאל, הזקן – זה קנה חוכמה, ונעלמה מעיני כל חי, נושא הון התורה והמצוות, שמו הטוב מפורסם בכל מחנות העברים, שר וגדול בישראל, גדול דעה, רב ועצום, שלא היה בדורנו כמעט גדול ממנו בחוכמה ובמניין, הרב הגדול רבי חיים בן עטר ה 1- (התארים מתוך הסכמת רבני העיר סְלָה לספר "חפץ ה'", ומדברי נכדו ה"אור החיים"). אחיה היה הגאון המפורסם רבי חיים בן-עטר זצ"ל, בעל ה"אור החיים" על התורה, ואחותה השניה הייתה אשת הגאון רבי אליעזר דָאבִּילָא או דֶה-אָבִילָא זצ"ל (רא עליו בערך העיר רבאט. ש"ט] בעל "מגן גיבורים[ " על מסכתות הש"ס .

אחותו של רבי כְלִיפָא הייתה מרת שמחה אשת רבנו *שלמה פינטו זצ"ל, והוא שהזמין את

רבי שלמה לבוא אליו מארץ-ישראל לְאָגָּדִיר, לאחר שהתאלמן, כדי שישא את אחותו לאישה,

וממנה נולד אור ישראל וקודשו רבנו חיים פּינטוֹ הגדול זצ"ל (הראשון הקבור בעיר מוגדור ראו

עליו שם. ש"ט.

רבי' כָלִיפָא התגורר שנים רבות בעיר טֶטְוָואן (Tetouan) ובצעירותו למד תורה אצל חכמי העיר פָאס (Fes) וספי (Safi) אותם שימש ומהם ינק חוכמתו הנפלאה.

החיד"א בספרו "שם הגדולים" כתב עליו בזו הלשון: "החכם השלם, החסיד, מלומד בנסים, מורינו רבי כְלִיפָא בן מלכא".

לפרנסתו עסק רבי כְלִיפָא במסחר, וההצלחה האירה לו פנים, וברכת שמים שרתה במשלח ידיו עד שהפך לעשיר גדול. עסקיו היו חובקי-עולם וזכה ליהנות משני שלחנות: עושר רוחני ועושר גשמי. ספינותיו הירבו לצאת הלוך ושוב עמוסות בסחורות. לאחר שהתקשר עם רבנו שלמה פִּינְטוֹ בקשרי משפחה, השתתפו יחד גם בקשרי מסחר.

למרות שעסקי המסחר גזלו מזמנו היקר והטרידוהו מעבודת ה' כפי חפצו, סבר רבי כְלִיפָא שעליו להתפרנס מיגע כפיו ולעסוק בדרך ארץ בעצמו ללא שליח. כדרכו נתן גם לכך טעמים מקוריים, פשוטים וחדורי אמת תמימה. האחד: ניסיונות רבים צצים חדשים לבקרים, בפני העוסקים במשא ומתן, שקר, גניבה, שבועה, רכילות ועוד. לעומתם, ההולכים בדרך "איש תם יושב אוהלים" (יהושע יב/י') ומרבים לקח בידיעת ה', אינם מתנסים בכגון זה, חלקם הגשמי אינו נצרף בכור ניסיונות אלו. אך, מעלתם חסרונם, כי נמצאו חסרים בידיעת ה' בחציים החומרי, בנפתולי ה"דרך ארץ" לא הוכיחו כי יודעים הם את קונם, ולא ינטו בפיתויה אחר תעתועי היצר, והרי הכתוב אומר: "בכל דרכיך דעהו" )משלי ג'/ד'. (לכן – טען רבי כְ לִיפָא: "עלי לעסוק במסחר, להקפיד על כל קוץ ותג בהלכות הסבוכות הקשורות לכך, ולהוכיח את נאמנותי לבוראי גם בדרך זו, מה גם שעיקרה מכוון לצורך עבודת ה', דהיינו כדי שיהיו המעות מצויות בכיסי לקיים רצונו יתברך" .

טעם נוסף נתן רבי כְלִיפָא, היות וחז"ל גילו כי ביום היאסף האדם לבית עולמו, בעת פקודה בו יצטרך למסור דין וחשבון על כל מעשיו, ישאלוהו תחילה: "נשאת ונתת באמונה"? (ת. בבלי, מ. שבת א'/א'( – אם כן, מי הוא אביר-הלב אשר יקשה עורפו ולא יאחזנו רעד מכך?  לכן, כיצד יוכל לנהל ענייני מסחרו על-ידי שליח, ומי יבטיחהו ששליחו יעסוק באמונה, ללא כשלון באבק גזל או קמצוץ הונאה ?. וגם אם יתור אחר איש חייל שונא בצע, מי יעידנו כי בכל כוחו יאמן את דבריו? ובנוסף לכך, הרי בעומדו לפני "הצור תמים פועלו שכל דרכיו משפט" (דברים ל"ב/ד'), יצטרך להוכיח שכל פעלו פעל בצדק ומשפט, ואם שלוחו עסק עבורו, איך ידע להוכיח דבריו?

לכן מצווה בו יותר מבשילוחו, וכפי שהמליץ על כך רבי כְלִיפָא בנועם מליצתו: "משא ומתן לשליח לא יותן, דכתיב: "ועשית כל מלאכתך" )שמות כ'/ט'(, ולא ע"י זולתך". מטעמים אלו עסק רבי כְלִיפָא במסחרו בעצמו, ללא שליחים. אולם בכל-זאת, בערוב ימיו נקפו לבו, שמא הרבה יותר מדי בעסקי דרך ארץ, והרבה להתאונן על כל )מתוך ההקדמה לספר "כף ונקי"(.

למרות כל האמור, השתדל רבי כְלִיפָא בכל מאודו שלא יפריעו לו עסקיו מתלמודו, והיה בתלמודו עיקר ומלאכתו עראי. בצד לימודיו ועבודת קונו עסקו תלמידיו, ועם הפונים אליו בשאלותיהם עסק גם במסחר. זכה רבי כְלִיפָא וממונו לא העבירו על דעת קונו, אלא אדרבא, שימש בידו אמצעי להפיק את רצון קונו בשתי בחינות: האחת לעשות מצוותיו, והשניה כך יכול להניף את דגל האמת, להשמיע דעתו הצלולה ברמה, ללא מורא עשירים ונכבדים בעיני עצמם.

נתקיים בו מאמר שלמה המלך: "עטרת חכמים עושרם" (משלי – י"ד, כ"ד). כפי שביאר רבנו בתחילת פרשת בחוקותי: "כי כשהעושר ברשות החכם הנה הוא לו לעטרה ולכבוד, מפני שכל זמן שהוא חסר העושר, חוכמתו בזויה, ודבריו אינם נשמעים, ועם העושר יש לאל ידו להרים ראש האמת ולהשפיל השקר ואת הדוברים אותו ועוד שיפזר אותו במעלות ובמעשים שהוא מתעטר ומתכבד בו". עד כאן לשונו.

מרגלית מיוחדת במינה, אבן חן בעלת צלעות מרובות מלוטשות היטב, בוהקות כל אחת בגוון שונה ונדיר, חינני וברור.

"אסף" כינה את עצמו – כפי שגילו לו בחלום, ואכן אוסף מעלות ותכונות קיננו בקרבו. אחת לא האפילה על חברתה, ולא נטלה מזוהרה מאומה. גם חכמי דורו ושאחריו כינוהו "החסיד" , גם החיד"א )הרב חיים יוסף דוד אזולאי( כינהו כך עשרות פעמים בספריו, ועוד רבים אחרים, ואכן רב חסד היה. חסיד עם קונו, ומתחסד עם ביריותיו וכל אורחותיו חסד ואמת.

גאון מופלא, בקי בכל מיכמני התורה: גמרא ומשנה, הלכה ומוסר, מחשבה וקבלה. מדקדק ומשורר, חוקר ומבקר, בקי בהוויות העולם הזה ופרוש מהן. צדיק נשגב, חסיד במעשיו, ישר בדרכו, ענוותן כהלל, רך לכל נדכא ורצוי לכל אחיו. קשה כארז וכנוטר הכרם נגד כל החנפים למיניהם, ובעוז רוח נלחם נגד כל קורטוב שקר, או שמץ חנופה. בסערת לבבו חבט בתוקף על קודקודם של מטי המשפט, המתחנפים לעשירים, והוקיעם. בייחודיות האופיינית לו, נלחם בם בקולמוסו המשונן, והטיח בהם דברים קשים כגידים. כל אלה הותכו בתוככי אישיותו, והפציעו מתוכה בניחוח עדין ומיוחד .

החיד"א כתב בספר: "כף ונקי" ספרו של רבי כְלִיפָא "מהחכם השלם, החסיד המלומד בנסים מר קשישא (הזקן, (מורנו הרב כְלִיפָא מלכא מקהילת קודש אָגָּדִיר והוא פירוש על התפילה ושירים ע ניינים ה' חלקים כנגד חמש האצבעות" .

התיישבותו בְּאָגָּדִיר, כנראה, בעקבות חותנו רבי יצחק מוּנְדִיס ז"ל (על דברי ריבות שהיו בינו לבין חותנו רבי יצחק מוּנְדִיס ראה בספר שו"ת "משפט וצדקה ביעקב" (סימן רס"ח).

רבי כְלִיפָא כיהן באָגָּדִיר ברבנות, ואת רבנות ניהל ביד רמה. בבית-הדין היה דן את כל דברי הריבות שהתעוררו בין בני-העיר וטרח לפסוק דין אמת לאמיתו. מלבד זאת נהגו בני-העיר לשאול את מוצא פיו בכל שאלה קטנה כגדולה ורבי כְלִיפָא היה עונה לכולם בבהירות כיד ה' הטובה עליו. בנוסף לכך, כרועה נאמן ניווט את ענייני העיר, ועול הציבור היה מוטל על צווארו 

רבי כְלִיפָא נחשב כאחד מגדולי הרבנים במרוקו בתקופתו, דעתו נשמעה ברמה בכל מקום וגדולי הדור התייחסו לדבריו בהדרת קודש. מקהילות שונות ברחבי מרוקו פנו אליו בשאלותיהם ודיינים נשאו ונתנו עמו. נשתמרו כמה מהכרעותיו אשר שימשו מקור נאמן גם לדורות הבאים.

ועוד מעניין לעניין, שהגאון החיד"א, לאחר שקיבל את כתב-היד של ספרו "כף ונקי" מנכדו של רבי כְלִיפָא רבי שמואל הכהן שהיה תלמיד החיד"א, לא פסק מלהביא את דבריו בכבוד גדול, ופעמים רבות מכריע את ההלכה על פי דעתו הרמה, כאשר בכל פעם מכנהו" החסיד", ופעמים אף: "המלומד בנסים".

ענוותן כהלל היה רבי כְלִיפָא, כל המעיין בהקדמתו לספרו "כף ונקי", עומד משתומם מול התבטלותו המוחלטת, שם נפשו כעפר לפני כל רומס על האדמה, כל ישותו בטלה ומבוטלת, אך בהגיע עת מלחמה לה, 'כלביא יקום. ר 'כְלִיפָא לא נושא פנים לאיש, ומביע דעותיו ללא משוא פנים, כאשר עם טוהר לבבו, וכך עם האמת התקיפה שנשא בתוככי לבבו, ובנאמנותו למסורת אבות, הטביע את חותמו על דורו ועל הדורות הבאים, בתחומים רבים ומגוונים .

אנציקלופדיה חכמי ורבני מרוקו-שאול טנג'י-רבי כליפא בן מלכה

יהדות המגרב: רפאל בן שמחון- מנהג שירת הבקשות אצל יהודי מרוקו

יהדות המגרב

מנהג שירת הבקשות אצל יהודי מרוקו

מנהג נאה היה ועודנו קיים עד עצם היום הזה בקהילות ישראל במרוקו, והוא לקום בלילות שבת החורפיות לשירת הבקשות הנמשכות עד אור הבוקר והמכונה בפיהם: ,אל-קומן..אל-בקשות. מנהג נאה זה הובא גם לארץ והם ממשיכים במסורת אבות יקרה זו בישראל. יהודי מרוקו לא יוותרו על הבקשות המהוות עבורם, פרק חשוב מהווי החיים ובלילות שבת, מקובל אצלם לקום באשמורת הלילה, עוד בשעה שתיים אחר חצות, לקיים את דברי נעים זמירות ישראל: חצות לילה, אקום להודות לך .

מהשבת הראשונה שלאחר חג הסוכות, מפרשת בראשית, מתחילים יהודי מרוקו בבקשות הנמשכות עד שבת זכור, אולם במכנאס עד שבת הגדול.

בלילות שבת, עוד משעה שתיים אחר חצות, וכבר רואים את מבואות המללאח הומים בבני אדם, הורים העירו את ילדיהם הקטנים ולוקחים אותם עימם לבקשות, על־מנת להרגילם ולהכניס בליבותיהם את אהבת השירה והפיוט.

בעיר מכנאס, טכסי הבקשות היו נערכים במיוחד, בבתים פרטיים ולא בבתי כנסת, על־כן המארח היה מכין ״סייאנטו״  מיוחד לפייטנים הראשיים ולחכמים, עליו הניחו כסתות כדי לאפשר למכובדים, ישיבה נוחה. גם הקל בהרבה על ההורים שהביאו עימם את ילדיהם, כך שבמקרה והילד היה נרדם, יש לכל הפחות מקום לשינה. בינתיים, עד שיגיעו כל הנכבדים שהוזמנו לבית ״מארח־הבקשות״, קוראים את שיר השירים במנגינה המסורתית המיוחדת של יהודי מרוקו, אך נזהרים ואין מתחילים ב״תיקון לאה״ לפני שיגיע רב בית הכנסת שהוזמן במיוחד על־ידי המארח לליל הבקשות . כל זה משום יראת כבוד שהציבור רחש למנהיגים הרוחניים במרוקו, אולם אחרי שמגיע הרב מתחיל הקהל לקרוא בצוותא ובקול־רם: אלהנו ואלהי אבותינו! מלן רחמן רחם עלינו.. תפילה שכולה תחנונים לבורא, לבנין בית מקדשנו ולהחזרת הכהנים לעבודתם והלויים לשירם ולזמרם. . . אח״כ, אחד ״המסדרים״  הקבועים והמומחים מסדר פרק מהמשנה בשלושה מקומות הבהנים שומרים במנגינה המיוחדת והערבה לאוזן. בסיום הטכס הקצר הזה אומרים קדיש ומתחילים מיד בטכס הבקשות.

הערות המחבר: ״סייאנטו״־מלה ספרדית עתיקה, שפירושה מקום ישיבה. בכל בית יהודי במרוקו, הייתה כעין ספה בכל אחד מחדרי הבית עשויה מקרשים, עליה הונחו מזרנים. לספה זו קראו אל כאטרי. את המזרנים שעליה, כיסו בסדינים לבנים. על הספה הזו ישבו בני הבית וגם קיבלו אורחים. מקום ישיבה זה נקרא ״סייאנטו״ והוא מילא את מקום הכסאות. ראה: ר. בן שמחון, יהדות מרוקו, עמי 79.

״המסדד״ . בבתי כנסת של יהודי צפון־אפריקה, יש תמיד ״מסדר״ קבוע המסדר את רוב קטעי התפילה, לפעמים מסדר אותה מתחילתה ועד סופה. המסדרים הם כמעין חזנים ובדרך־כלל בעלי קול נעים וגם יודעים את התפילות, הלחנים והמנגינות על בוריים.

הפייטן הראשי

לכל חברת בקשות, יש מנסה הטכס והוא נקרא הפייטן הראשי. בפי יהודי מרוקו הוא נקרא: .אל מוקדדם או אל מעללם, (המומחה). הוא מתחיל בבקשה המתאימה בקצב ובמנגינה על־פי הכללים שנקבעו לפרשת השבוע. כל פרשה בנוייה על משקל מסויים ומותאם לשירה האנדאלוסית. בדרך־כלל נהגו להתחיל את טכס הבקשות בשיר: דודי ירד לגנו, אולם במכנאס ברוב חברות הבקשות, הפייטן הראשי פתח תמיד את מכלול הבקשות בפיוט אגדלן אלהי בל נשמה  ולפי הלחן והמנגינה שקבע, לפיהם ניהל את כל מהלך הטכס. לאחר מכן מתחילים בשירת הקטעים וכל אחד שר קטע והקהל חוזר על הפזמון. תוך כדי הטכס, מגישים למשתתפים תה, עוגיות ושתייה, לרבות גם שתייה מסוג אחר, והיא (עראק) שמקומה לא היה נפקד מאף שמחה או אירוע כלשהו.

דודי ירד לגנו – פיוט קבלי, חיברו ר׳ חיים הכהן מארם צובה, תלמידו של מהרח״ו(ר׳ חיים ויטל). החרוזים בראשי תיבות סדר אלף־בית וחתם בסוף מן צפת. השיר הזה מופיע ברוב קובצי הפיוטים. ראה: קומי רני, עמי כה.

אגדלן אלהי בל נשמה – המחבר הוא ר׳ אברהם אבן־עזרא, היחידי בחכמי ספרד בדורו שלא כתב ספר או שיר בערבית. היה בעל סגנון עברי מעולה, משורר, פילוסוף, פרשן וגם עני מרוד. הפיוט מופיע ברוב קובצי הפיוטים ראה: ישמח ישראל, ע׳ 1.

חברות הבקשות

במרוקו היו קיימות חברות רבות של אומרי בקשות, וכל חברה קיימה את ״שבת הבקשות״ שלה באחד מבתי־כנסת הרבים המפוזרים בשכונה, אולם כאמור במכנאס, הבקשות נתקיימו אך ורק בבתים פרטיים, כל ליל־שבת בבית אחד החברים, להוציא בית־כנסת אחד ומיוחד במכנאס, אשר בו נתקיימו הבקשות לכלל המון העם ולא לאנשים מאוגדים בחברה כלשהי. בית־כנסת זה נקרא עד היום ״סלאת ר׳שמעיה״  במכנאס היו קיימות חברות רבות של אומרי־בקשות, אבל הגדולה מכולן הייתה חברת יחזקאל הנביא . בחברה זו היו מיטב אוהבי השירה וגדולי הפייטנים. מלבד חברות הבקשות, היו במכנאס ארבעים ושתיים חברות נוספות של לומדי תורה וזוהר. חברות אומרי הבקשות, רובן היו ע״ש נביאי ישראל וע״ש צדיקים ומלומדים בנסים. אפשר היה לפגוש חברת יחזקאל ע״י חברת דוד המלך, או חברת אליהו הנביא  ע״י חברת ר׳שמעון בר יוחאי(רשב״י) . האירוח של הבקשות נעשה תמיד על־פי־ הגורל שהיו מגרילים בכל ליל־שבת אחרי הבקשות, והחבר אשר שמו היה עולה בגורל, היה מארח את החברים בשבת הבאה, אך כאשר הייתה שמחה משפחתית כלשהי, בעל השמחה היה פטור מהגורל. הוא אז הזמין אנשי החברה לביתו לאמירת הבקשות, כשהכיבוד הוא עשיר ומגוון יותר.

״סלאת ר׳שמעיה״  – ״סלאת ר׳ שמעיה״־בית־כנסת ע״ש ר׳ שמעיה מאיימרן, אחד מרבני מגורשי ספרד שהגיע עם הגולים ישר לעיר מכנאס. הרב הזה בנה את בית־הכנסת הנקרא עד היום על־שמו. בשנת תרנ״ב, נמכר בית־הכנסת לגביר מנחם בן עבו וזה בנה עליו את ביתו הקיים עד היום. בית כנסת־זה היה פתוח ללא הפסקה עד חצות. אין אדם מיוצאי העיר מכנאס שלא הכיר או לא התפלל פעם בבית־כנסת זה, בו היו נפגשים הפייטנים וחובבי השירה בלילות שבת ובו ערכו את הבקשות. (זוכרני עוד מילדותי את הפייטן הראשי שהיה שם: זקן מופלג בשם ר׳ יעקב טולידאנו המכונה ״א־שממאע״ (יצרן נרות), היה בעל קול אדיר וחזק והיה פייטן בכל נימי נשמתו). על בית כנסת זה, ראה: אוצר המכתבים, חלק א. סי סט.

חבות יחזקאל היא ע״ש הנביא יחזקאל בן בוזי הכהן, נוסדה במכנאס בשנת 1936, בה היו מיטב פייטני העיר: מרדכי וואקראט, מכלוף ומשה פאריינטי מאיר טולידאנו, מאיר חיים בללחסן ועוד הרבה פייטנים ידועים. בחברה הזו חברו גם קוראי הזוהר. בדרך־כלל, חבריה היו אנשים אמידים ו׳׳אנשי השורה״. ראה: ח. זעפרני, ע׳ 166, 55; קובץ הפיוטים ״ישמח ישראל״ (בהקדמה).

חברת אליהו הנביא הייתה החברה השניה בגודלה אחרי חב׳ יחזקאל וגם בפרסומה. הפייטן הראשי של החברה הזו, היה הפייטן ר׳ רפאל אדרעי, המכונה אלפאסי. הוא גם חיבר קובץ פיוטים בשם ״הטיבו נגן״. החברה הגישה עזרה ליולדות חסרות אמצעים וממשפחות ברוכות ילדים. על חברה זו, ראה: רפאל בן שמחון, יהדות מרוקו פרק: נישואין.

בנוסף לשתייה בשפע, הגיש גם קליות וגרעינים, עוגות וכל מיני תקרובת, כל זה כדי להנעים ולהמתיק טוב יותר את ישיבתם של המולועין, הלא הם חובבי השירה והפיוט.

השיה והפיוט

השירה והפיוט תופסים חלק נכבד בחיי יהודי מרוקו, אין תפילות חג או שמחה משפחתית ללא פיוטים, יש גם פייטנים מקצועיים המוזמנים בתשלום ושפרנסתם היא על השירה והפיוט והם מוזמנים תמיד למסיבות ואירועים משפחתיים. לא פלא שמאות רבות של משוררים ופייטנים יצאו מקרב יהודי צפון־אפריקה. בעצם אין כמעט רב או חכם אשר חיבר ספרים בשאלות דת והלכה, ושלא חיבר גם שירים, פיוטים, קינות, תוכחות ותחינות. ברם ״כל משכיל הוא גם משורר״. הפיוטים לכבוד השבת, החג והמועד, לפעמים לכבוד חברים במאורעות מסויימים: ברית מילה, בר־מצווה, חתונה וכדומה. בכמה מקרים חוברו השירים גם בערבית המדוברת, כמו שירי חתונה, ברית מילה, או שירי עצב (קינות) או בהגה המקומית: ,א-נוואח, לזכר הנפטרים. בשטח זה של השירה בערבית־יהודית, יד־הנשים הייתה על העליונה. הן היו דווקא המומחיות. השירה העממית בערבית־יהודית נשתמרה בחלקה הודות למסירתה מאם לבת במשך דורות. היא נמסרה רק בעל־פה, כי הנשים לא ידעו קרוא וכתוב להוציא את המשוררת העבריה פריחא בת יוסף .

מאחר ותכונת יהודי מרוקו היא לשלב את השירה והפיוט בכל אירוע חגיגי, דבר זה הביא לכך, שכל יחיד הוא פייטן בפני עצמו ובקיא במכמני השירה, בעצם כל הקהילה הייתה בבחינת מקהלה הרמונית אחת, כשמדובר בשירה ובפיוט, באירועי חג ומשפחה.

יש להבחין בין המשורר מחבר הפיוט, לבין הפייטן השר אותו, יש שהאחרון הוא מומחה בתחום הזמרה והמוסיקה, אבל המשורר, יצירתו הפיוטית ספוגה כולה יראה וערכי יהדות, והיא כעין תפילה, בין אם יש בה משוס תחינה, בקשה או תוכחה, או קינה על חורבן או אסון שירד על הקהילה ;זעפרני, שירה, עמי 11־12.

כמעט כל מחברי הפיוטים הלכו לפי סדר זה, אבל מחבר ״תהלה לדוד״ בשער הפתיחה של הספר, כלל שלושה נושאים: תורה, עבודה וגמילות חסדים וחילק אותם ל־14 חלקים שונים כמנין שמו, מהם לחגים, לזמנים ולאותות, שבתות ומועדים. ראה גם מחבר קול יעקב שחילק את הקובץ ל־12 ״קולות״.

פרופ׳ י. שטרית, גילה בשטראסבורג אשר בצרפת, כתב־יד עברי עתיק ממרוקו ובו שיר־בקשה שחובר בידי משוררת עבריה במאה הי״ח או הי״ט… בשם פריחא בת יוסף (בר) אברהם בר יצחק בר אדיבא. ראה: פעמי מערב, עמי 248 (מכאן יוצא שעל־אף אי־ידיעת קרוא וכתוב שהייתה קיימת אצל הנשים, בכל זאת היו גם יוצאות מן הכלל כדוגמת פריחא בת יוסף).

יהדות המגרב: רפאל בן שמחון- מנהג שירת הבקשות אצל יהודי מרוקו

עמוד 104

הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 161 מנויים נוספים

יוני 2020
א ב ג ד ה ו ש
 123456
78910111213
14151617181920
21222324252627
282930  

רשימת הנושאים באתר