ארכיון יומי: 17 ביוני 2020


יהודי מרוקו בארץ ובעולם-רוברט אסרף-הגירה,תפוצה וזהות-2008- עצמאות וחופש הגירה: האתגר הבלתי־אפשרי

יהודי מרוקו בארץ ובעולם

משלחת מטעם ועד הקהילות, בראשות דויד עמר, שכללה גם את סגני הנשיא מקהילות קזבלאנקה וטטואן, מארק סבאח וג. צרפתי, הגיעה לפריס בסוף נובמבר 1957, בברכתן של הרשויות המרוקניות. המשלחת הייתה מצויידת בהחלטה של הוועד מיום 10 בנובמבר 1957, שבה ציין: ״קיומה של הגירה קולקטיבית במחתרת מהווה מכשול קשה בפני הרמוניזציה מלאה של יחסינו עם בני ארצנו המוסלמים. הוועד סבור, שההגירה הזאת מזיקה הן לאינטרסים של האומה, והן לאלו של האוכלוסיה היהודית״.

מטרתה של המשלחת הייתה לשכנע את הארגונים היהודיים הבינלאומיים ללחוץ על ממשלת ישראל, כדי שתפסיק את העלייה המחתרתית ״כדי לאפשר את הסדרת הבעיות הפנימיות מתוך רצון טוב ובאווירה של אמון אל מול הרשויות המרוקניות״. זה היה צעד חסר-תקדים. אפילו אדם כמו המנהל הפוליטי של ״הקונגרס היהודי העולמי״, איסטרמן, שגילה אהדה כה רבה כלפי הרשויות המרוקניות, היה המום ממנו. הוא עמל לשכנע את אנשי המשלחת, שפניהם מועדות לכישלון מוחץ, אם יתעקשו ויסעו לניו יורק כדי לשטוח את תביעתם המפוקפקת.

השגריר הישראלי בפריס, כשקיבל את המשלחת, רוקן את השיחה מתוכן, כאשר העמיד פנים, שלא מדינת ישראל ולא הסוכנות היהודית, אינן מעורבות בשום צורה שהיא בתנועת ההגירה ה״ספונטנית״ הזאת. לדברי הדיפלומט הישראלי, האחריות רבצה אך ורק על הממשלה המרוקנית, והייתה זו תגובה לכך שהפרה את הזכות החיונית של חופש התנועה האישי.

מנהיגי ״הקונגרס היהודי העולמי״ הציעו, כדי לבחון שוב את רצונן הטוב של הרשויות המרוקניות, לעצור באופן זמני את ההגירה המחתרתית. המנהיגים הציונים לא ראו זאת כך. הם דגלו במקום זאת בעידוד ההגירה המחתרתית, ולא הסתירו שברצונם לנצל לשם כך את ביקורו הראשון של המלך המרוקני בארה״ב – ביקור אשר היה בעל חשיבות רבה למרוקו – כדי לארגן מסע הסברה נרחב להגברת המודעות בקרב דעת הקהל בארה״ב.

נשיא ״הקונגרס היהודי״, נחום גולדמן, התנגד בתוקף לתוכנית להוציא, בעת הביקור המלכותי, את חברי תנועות הנוער הציוניות להפגין ברחובות ניו יורק למען חירות ההגירה של אחיהם, היהודים המרוקנים. הוא העריך, שלא כדאי יהיה לפגוע במלך בצורה כלשהי, משום שרצונו הטוב לא היה מוטל בספק, ורחשי הידידות שלו כלפי היהודים היו ידועים.

נחום גולדמן, בצטטו דוח של שגריר ארה״ב ברבאט, דייוויד פורטר, העיר שהעלייה המחתרתית לא התנהלה בדיוק במחתרת. היא המשיכה להתנהל, משום שהרשויות המרוקניות הואילו בטובם לעצום את העיניים. השגריר אישר למעשה: ״שאילו המשטרה המרוקנית הייתה רוצה בכך באמת ובתמים, יכלה לעצור את כל הפעילים הציונים תוך לילה אחד, ולהפסיק, אחת ולתמיד את העלייה המחתרתית״.

לבסוף, הצדדים הנוכחים בחרו בדרך ההסכמה הדיסקרטית. המלך קיבל בניו יורק את פניהם של נציגי הקהילות היהודיות האמריקניות, ואשרר בפניהם את העובדה שאין כל אפליה כלפי נתיניו היהודים. הנשיא אייזנהאואר וחברי הקונגרס אף הם העלו את העניין, ומוחמד החמישי שב ואשרר את עמדתו זו לנוכח כל אנשי שיחו האמריקנים. יתרה מזו, הוא יידע באופן דיסקרטי את אנשי שיחו מן ״הקונגרס היהודי העולמי״ שהוא יפקח על הסרת ההגבלות, אפילו לגבי ההגבלות הזמניות, להענקת דרכונים.

ואכן, ב-28 בנובמבר 1957, עוד לפני שמוחמד החמישי חזר מניו יורק – שם נשא מעל לדוכן הנואמים באו״ם נאום שמתינותו זכתה להערכה רבה – שר הפנים פרסם ברבאט תזכיר, שאישר ביטול כל אפליה בין המרוקנים, ואת העובדה שכל היהודים שרצונם לעזוב את מרוקו עם משפחותיהם, רשאים לעשות כן, וזאת על פי רצון המלך.

עם שובו של המלך למרוקו, ב-12 בדצמבר 1957, ראש שירותי הביטחון שלח צו סודי נוסף למושלי הפרובינציות, ובו בוטל הצו הקודם:

״הממשלה המרוקנית החליטה לאחרונה, שלא להפלות בין היהודים למוסלמים בכל הנוגע למתן דרכונים, עקב הזכות של כל אזרח לחופש תנועה בתוך המדינה ומעבר לגבולותינו, ולהיענות בחיוב לכל בקשה לקבלת דרכון או תעודות זהות.

צעד חדש זה ייושם לגבי כל האזרחים המרוקנים. הממשלה החליטה כך, כדי שלא להעניש את החפים מפשע במקום את האשמים. אולם אין פירוש הדבר שהציונות תוכל להמשיך את פעילותה, ולהגביר את התעמולה שלה בתוך הארגונים היהודיים. חייבים ליידע את החברים ואת המנהיגים של התנועות הציוניות בכל הזדמנות אפשרית, שפעילותם מנוגדת לאינטרסים של המדינה ועלולה להביא לתביעה משפטית…״

אולם הייתה זו הפוגה בלבד, משום שהבעיה האמיתית, זו שעסקה דווקא בהגירה החשאית, המכוונת לישראל – לא טופלה. הגם שעקרון חופש התנועה אושרר, הרי שהתלוותה אליו הסתייגות כבדת-מישקל: אל לו להביא תועלת ״לאויב״ הציוני. בעיית התנועה החופשית אשר נפתרה לעת עתה, לא איחרה לצוץ שנית עקב השפעה משולבת של ההתקרבות לפאן- ערביות של נאצר ושל אי-ודאות פוליטית מבית.

בעיית הדרכונים וההגירה היהודית הייתה, למעשה, אחד מן האמצעים ששימשו את האופוזיציה משמאל, בהנהגת מאהדי בן בארקה, למתוח ביקורת על הממשלה המרוקנית. בסתיו אורגן משפט גדול בטאנג׳יר, שנועד לרפות את ידי הציונים ולדכא את רוחם, נגד קבוצה של מהגרים אומללים שנעצרו כאשר התכוננו לחצות את הגבול סמוך לסאוטה. גזר-הדין היה רחום למדי, בסופו של דבר, אולם הנזק הפסיכולוגי שנגרם עקב המישפט היה עצום.

היות ש״קול הקהילות״ לא הופיע יותר, היה זה ״לאנפורמאסיון ז׳ואיב״, (L’Information Juive) מאלג׳יר, שעסק באופן האינטנסיבי ביותר בבעיותיהם של יהודי מרוקו. בגיליון מנובמבר 1958, העתון הזהיר את האנשים מפני ״פסיכוזה של פחד, שללא ספק חסרת-היגיון, ולבטח מוגזמת, השוררת בימים אלו בחוגים היהודים המרוקנים״ והקדיש מקום בטוריו לקרלוס דה נקרי.

במאמר ארוך מאוד שהוקדש למשפט הזה, ולאחר ששאל את עצמו ״אם לא טעה כאשר יעץ לאחיו להמר על מרוקו״, קרלוס דה נסרי סיכם בנימה שהייתה אופטימית למרות הכול, בהללו את הסניגור של הנאשמים:

״עו׳׳ד בן ג׳לון הוא התגלמות עורך־הדין והמנהיג הדמוקרטי כאחת. הוא טוען במקביל לטובת עניינם של היהודים הכלואים ולעניינה של החירות. הוויכוח מתעורר. הבעיה האמיתית מוצגת בכל חריפותה, ללא ערפול וללא ניסוחים מליציים: חופש התנועה של היהודים המרוקנים. הוא מוכיח שאין חוק האוסר על היהודים לעזוב את הארץ, ולכן עד כמה הייתה שרירותית ההתנהלות האדמיניסטרטיבית שהערימה קשיים בפני העזיבות, ובייחוד כמה היה בלתי- צודק בעליל – לעצור את העוזבים, ולרצות להרשיעם , על סמך טקסטים שאינם קיימים.

הוא מזכיר את המדיניות הליברלית שהממשלה המרוקנית הראשונה נקטה – ממשלה שהוא היה חבר בה בתפקיד שר האוצר – מדיניות שיושמה כאשר הניחו לכל יושבי מחנה אזמור לצאת, ומלין כלפי הממשלות שבאו בעקבותיה, על כך שלא המשיכו ללכת בדרך היפה כל־כך ההיא. הוא מזכיר את ההצהרות השיוויוניות מפי המלך… אם כן, לא הכול אבוד עבורינו, עבור כולם. ובאולם השרוי במתיחות, שבו יושבים דחוקים בני המשפחה, הידידים, הצופים, שבו הנאמנים האחרונים לצדק באו להיווכח מה יעלה בגורל הצדק המרוקני, חולף אז רחש של תקווה.״

התקווה הזו לא התגשמה. ממשלת באלאפרג׳ התפטרה ב-25 בנובמבר 1958, וב-24 בדצמבר 1958 מוחמר החמישי הטיל על מנהיג האיגודים המקצועיים, עבדאללה איברהים, שהשתייך לאגף השמאלי של ״איסתיקלאל״, להקים את הממשלה הרביעית תוך שנתיים, מאז העצמאות.

ראש הממשלה החדש, עבדאללה איברהים – מנהיג של האיגודים המקצועיים, אשר עשו ״חיים קשים״ לחברם למפלגה, אחמד באלאפרג׳ ־ היה האיש המתאים לרוטציה. הוא נקט, בכל הרמות כמעט, עמדה הפוכה לזו של קודמו השמרני, וביקש לשלב את מרוקו, הן במישור הכלכלי והסוציאלי, והן בזה הדיפלומטי, במסלול הערבי, של העולם השלישי, של זה הנייטראלי והבלתי-מזדהה. הוא דגל בגישה של התערבות המדינה וולונטריסטית, ונטה יותר לדגמים של סין ויוגוסלביה מאשר למודל המערבי. לכן ניסה להשתחרר מן התלות הבלעדית בצרפת, לזרז את החזרת אדמות הקולונים האירופים, לקדם את רפורמת הקרקעות ואת ההלאמות במיגזרים החיוניים, ולצאת מן המודל של תת-התפתחות, על ידי החלת תוכנית חומש שאפתנית, שביקשה לשנות את המבנה של דגם ההתפתחות שהוריש הפרוטקטוראט.

יהודי מרוקו בארץ ובעולם-רוברט אסרף-הגירה,תפוצה וזהות-2008 עצמאות וחופש הגירה: האתגר הבלתי־אפשרי-עמ'75

תנא דבי אליהו-להרה"ג רבי אליהו הצרפתי-אורות המגרב-תשע"ט- רבי שמואל הצרפתי

תנא דבי אליהו

רבי שמואל הצרפתי

רבי שמואל הצרפתי ב״ר אברהם נולד בשנת הת״כ (1660). מקום הולדתו המדוייק, אינו ידוע. אפשר שהיתה זו אחת משתי הערים פאס או סאלי. כמו כן עלומים פרטים על תקופת ילדותו ונעוריו; שמות מוריו ורבותיו, ומקום מושבם. אולם, מספר פעמים הזכיר ר׳ שמואל את העיר סאלי כמקום שבו חיבר את חידושיו, בסוף מסכת עירובין: ׳חידשתי זה בסלא יע״א וקלסוהו המעיינים׳. את פירושו למסכת הוריות מסיים:

אמר המחבר עיינתי מסכתא זו בעיר סלא יע״א, שנת לכ״ן שמ״ח [תמ״ח ־ 1688] …ואני בן כ״ח שנה… יהי רצון שכשם שזכיתי לכתוב חידושי מסכתא זאת, כך נזכה לכתוב בכל השיתא סדרי משנה…

אולם, אין לדעת אם דר בסאלי בקרבת בית אביו לעת הזאת, או שמקום ישיבתו הקבוע היה פאס, ואל סאלי הגיע רק לביקור משפחתי. ציונים ביוגרפיים השזורים בכתביו, אינם מאפשרים להגיע למסקנות ברורות בסוגיית המקום. בהקדמה לחיבורו ׳דברי שמואל׳ הוא מספר, כי את חידושיו למסכת ברכות, כתב שעה שהיה מלמד בישיבה ׳תלמידים קטנים הרבה הרבה המתחילים בלימוד הגמרא׳. אך הוא אינו נוקב בשם המקום שבו נערכו הלימודים. תלמידו, ר׳ יוסף ביבאס, כותב בהקדמה לספר ׳דברי שמואל׳: ׳אדוני מורי ורבי מנעורי גדלני כאב, אני הוא הפעוט והקטן מקטני תלמידיו…׳. כלומר, הוא למד לפני רבי שמואל תקופה ממושכת מגיל הילדות. אך אינו מזכיר את שם העיר בה נערכו הלימודים, אם כי יש רגליים להשערה שהיה זה בעיר סאלי, כיון שמשפחת ביבאס ידועה בעיקר בסאלי, ואינה שכיחה בעיר פאס. כנראה שר׳ יוסף היה גם קרוב משפחה לרבי שמואל מצד אמו. אישוש לכך ניתן למצוא גם בדברי רבי שמואל בחתימת אחד מפירושיו.

וזכות רבינו הגדול וזכות אבותינו הקדושים יגן בעדינו ובעד כל עמו ישראל בכלל, כדי שיסלק האל חרון אפו מעל כל עמו ישראל ומעלינו בכלל, ויסיר הדבר מעלינו, שבעונות הרבים נתפשט כצרע״ת ברוב המערב אשר שמענו שמעם, ובפרט פה עיר סלא יע״א אשר אני יושב [בביתי] זה שנת התל״ח ליצירה, יום ראשון לראש חודש אלול המרוצה ואני כבן שמונה עשרה שנה.

בתקופת הדפסת חיבורו, ישב ר׳ שמואל בפאס וכיהן בה כדיין בבית־ הדין. עוד בחיי אביו, הוחזק ר׳ שמואל כתלמיד חכם ודרשן, ואף כי הדרשות שהגיעו לידינו ממנו – שחלקן כתובות ערבית ־ הן מקוטעות וחסרות, יש ללמוד כי את דרשותיו נשא בנוכחות חכמים ובתוכם אביו.

נראה כי את חידושיו על התורה נשא במקהלות עם, כפי שהוא עצמו מזכיר: ׳ודע כי אחרי כתבי גם אחר שדרשתי ענין זה ברבים ביום שבת קדש וישכחוהו ת״ל, בא לידי פירוש הרב אבוהב וראיתי שכתב כדברי ממש…׳. והנושא הוא דיון ביישוב השגות הרא״ם על פירוש הרמב״ן לתורה, ומכאן שבדרשתו נכחו תלמידי חכמים רשומים.

אשתו של ר׳ שמואל היתה ככל הנראה מהעיר תיטוואן, מה שמסביר לנו את שהייתו מדי פעם בעיר זו, וכמה מחידושיו נכתבו בה: ׳עיינתי זה יום שבועות בטיטואן יע״א וכתבתיו שם יום ב ט׳ לסיון משנת אמ״ת …׳.

רבי שמואל גילה התעניינות רבה בבני משפחת צרפתי שנפוצו בארצות אחרות. כששמע מפי רבי שמואל הלוי, שליח העיר חברון, על ר׳ יוסף נתנאל צרפתי מאמסטרדם, ביקש מהיעב״ץ, שינסח עבורו מכתב במליצה ובחריזה נאה, אל ר׳ יוסף נתנאל, וכך כתב בין שאר דבריו: ׳איך שאול שאל האיש החשוב הגביר הנכבד והמיוחס לנו ולמולדתנו העמק שאלה, ־נשמח ויעלוז לבבנו בהתודע יוסף אל אחיו, כי קרוב לנו האיש החשוב מגואלינו הוא ולו משפט הגאולה…׳.

רבי שמואל היה ידוע חולי ונפטר צעיר לימים, בהיותו כבן חמשים ושלש, ביום שלישי ב׳ באב התע״ג(1713). מהקינות שקוננו עליו חכמי הדור, הגיעו לידינו הקינות שחיברו היעב״ץ מפאס, ורבי משה אבן צור מסאלי. מההספדים שנאמרו עליו, השתמר ההספד שנשא עליו רבי שמואל דאבילא בעיר סאלי. כן השתמרה איגרת תנחומים ששלח היעב״ץ בפטירת רבי שמואל, לבני המשפחה בעיר סאלי. האיגרת הופנתה ׳להחכם כה״ר יעקב ביבאס נר״ו, והנבון החכם כה״ר אהרן הצרפתי נר״ו, והנבון וחכם כה״ר יצחק צרפתי נר״ו, והנבון כה״ר עזריאל הצרפתי,. הנמענים, מבני משפחת צרפתי, היו כנראה אחיו או דודיו של ר׳ שמואל, ור׳ יעקב ביבאס שכנראה היה סבו.

ידועים לנו שניים מבניו: ר׳ אברהם ור׳ וידאל. שניהם טיפלו במסירות בעזבונו הרוחני, והצליחו להביא לדפוס כמה מחיבוריו. ר׳ אברהם יצג את משפחת הצרפתי במשפט חזקת החצר הנ״ל, ותואר כ-׳המשכיל הנבון כה״ר,. הוא שהה תקופת מסויימת בתיטוואן והיה שולח משם סחורות לפאס. הגיעה לידינו תביעה שהגיש בשנת תפ״ג(1723) נגד ר׳ אברהם בן פגין, בטענה שהמל״ף [בד משי] ששלח מתיטוואן, היה מונח בביתו של הנתבע בפאס, והלה שלח בו יד והשתמש בו לפרעון הקנס שהעלילו השלטונות על בני משפחתו. הנתבע הודה שאכן הסחורה היתה מונחת בביתו, אך טען כי הוא לא שלח בה יד, אלא אחיו אלעזר שהוא שותפו של התובע.

בעת פטירתו של רבי שמואל, היה בנו ר׳ וידאל עדיין עול ימים וטרם נשא אשה.

 עמלו בתורה

רבי שמואל מצעירותו נטה שכמו לעול תורה, ומצא בה את חדוות חייו. אהבתו לתורה, היתה כאש יוקדת בקרבו. ודבר זה בוקע ועולה פעמים רבות מתוך חידושיו. הוא הצטער צער רב, על טרדות שהזמן גרמא שמנעו ממנו להתמיד בלימודו, כפי שתיאר בהקדמותיו לחיבוריו. רבי שמואל שקד מאוד על לימוד מדוקדק, מתוך ענוה אמיתית ולהיטות לדעת ולהבין את הסוגייה על בוריה. בחיבוריו הוא מרבה לתאר את עמלו בתורה: ׳ואין אני שולח יד לכתוב שום דבר אלא עד שאני טורח לעיין בכל מאמצי כחי, וסוף סוף אין לדיין אלא מה שעיניו רואות. ומהשי״ת אשאלה עזר וסיוע והוא יצילנו משגיאות כי״ר,.

ועוד כתב: ׳ודע כי עיינתי ודקדקתי והעמקתי עד מקום שיד שכלי החלושה והקלושה מגעת, וזהו מה שהשיגה ידי יד כהה,. הוא חזר מספר פעמים על דברים שכתב, כדי לבדוק היטב שלא נפלה בהם טעות: ׳אחר שחזרתי כמה פעמים על כל מה שכתבתי בזה המאמר, ושמחתי שמחה גדולה, בא לידי ספר צפנת פענח…/ מתוך השתוקקות למיצוי הכתוב ודיוקו, חש מחוייב להוציא מספר מהדורות לכתביו, כדי שלא ייכשל בפירושים שלא נתבארו ונתלבנו כל צרכם;

ויגעתי בו בעשר אצבעותי להוציא לאור דברי תורתנו הקדושה והטהורה וגם דברי מפרשיה רש״י והרמב״ן ז״ל. ושלשה מהדורות עשיתי בענין הלזה בשלשה זמנים מוחלפים. מהדורא קמא, בימי העליה. מהדורא תנינא, בימי העמידה. מהדורא תליתאה והיא זאת העיקרית, בימי הירידה ואני בשנת נ״ב תהלות לאל בשנת בעת״ה [התע״ב ־

1712] אחישנה ליצירה. ובשלשתן לדבר אחד נתכוונתי תהלות לשי״ת. וכל זה להודיעך כמה וכמה יגעתי בענין הזה לרוב התשוקה, ויגעתי ומצאתי בסייעתא דשמייא. וכמאמר רז״ל יגעת ומצאת האמן (מגילה ו ע״ב).

תנא דבי אליהו-להרה"ג רבי אליהו הצרפתי-אורות המגרב-תשע"ט- רבי שמואל הצרפתי– עמ' 35

מעיין השדים-.(עין אלג'ין).עמנואל שבבו ז"ל

מעין השדים

״למטה בואדי הטחנות יש שדים. יש שם מעין שהערבים מכנים בשם: עין אלג׳ין.. אומרים שיש בו שדים המשמיעים קולותיהם המבעיתים מבטן האדמה״. ידיעה ראשונית זאת קולט כל ילד צפתי בעמדו ליד חבורת נערים מבוגרים ממנו בשנתיים שלוש. אז מתעוררת הסקרנות מפעם לפעם. האומנם שוכנים בבטן האדמה שדים. יש רצון לעמוד על טיבם. אך הפחד גבר תמיד, מה גם שהמרחק והדרך הקשה מונעים זאת עד אשר הילד מגיע לגיל שבו מתארגנת קבוצת נערים ויורדת בשבת לואדי. הדרך מפותלת, מסולעת, קירות זקופים ניצבים מעל הגיא העמוק מאז ימי בראשית. הדהירה במורד מסתימת ליד עץ תאנה עתיק, גבוה, רב פארות, שפרותיו המתוקים מעידים בברור על רוב המים הזכים המפכים מתחת לשרשיו. ואמנם מתחת לתאנה, מים טהורים ושקופים כבדולח נובעים בזרם איתן וממשיכים דרכם דרומה. והנה כעבור דקה או שתיים דללו המים, זרמם נחלש אט אט עד שנפסק כליל. החצץ שבאפיק מתיבש לחלוטין כאלו מעולם לא ראה מים. ואז דממה מוחלטת שוררת לאחר הרעש שהמים השוקקים העלו לפני כן. ומתוך הדממה הנוראה בין ההרים השגיבים בוקעים קולות מבטן האדמה. בקבוקים מבעיתים שעולים אל קירות הסלע מהדהדים בחלל הודי. חלחלה עוברת בהם. עולה במוח המחשבה על שאול המלך שהקולות מאוב ערערו את שלוות נפשו…

ממעל משקיפה התאנה הזקנה ירוקת הפנים הטובים ואומרת: ילדים, אני כאן שנים רבות… הורגלתי בשדים שמתחת לרגלי… שום דבר אינו מפתיעני יותר…״ יושבים הילדים שעות רבות לרגלי התאנה מבלי יכולת למוש מהמראה ומהקולות שלא מעלמא הדין. עם רדת הערב, כאשר מתארכים הצללים, מזדרזים לטפס במעלה הואדי שמא תתפוס אותם החשכה בקרבת המעין המכושף. הילדים שגדלו והפכו אבות לילדים יורדים מדי שנה למעין השדים כדי להראות לצאצאיהם את הפלא שבעיר הולדתם. אחת מתופעות הטבע הנהדרות שזמן הקדוש ברוך הוא לעיר הזאת וההנאה גדלה שבעתים בראותך כיצד הילדים נתפסים לאהבת הטבע הפראי וגדלים על זיכרונות הביקורים במקום.

אחד האבות הללו מספר: ״עברו שנים ובתי הגיעה לסיום בית הספר העממי. מורי הכתה ארגנו טיול לגליל העליון. מששמעתי שצפת נכללה בתוכנית, הצטרפתי ברצון כהורה מלווה. בהגיענו למבואות העיר הכרזתי שיש באמתחתי הפתעה. ״על מעיו השדים בודאי לא שמעתם״! הודעתי לילדים המופתעים. בינתיים גם נודע לי סוד התופעה. מתחת לאדמה קיים שקע שאליו זורמים המים, השקע מתמלא ואז המים פורצים מתוכו. מאחר שהזרם אל השקע חלש יחסית והיציאה מנו רחבה- מתרוקן ־־השקע מימיו במהירות העולה על כניסת המים לתוכו. ממש כמו ״סיפון". אולם את ההסבר המדעי על התופעה שמרתי בינתיים לעצמי כדי לאפשר לילדים לשאוב את מלוא ההנאה וההתפעלות מסתורין האופף את המעין…

נסענו בטיולית במשעול צר והגענו לתאנה. ההפתעה היתה באמת עצומה. המעין המהולל נעלם כאילו בלעה אותו האדמה. שפשפתי את עיני בתדהמה. שמא שוב חמדו להם לצון השדים…

יד אנוש אמרה לטבע: ״רב לך אנשי עירנו זקוקים למים זכים ומשיבי נפש הזורמים כאן ללא תכלית…״

כלאו את המעין ללא רחמים בצינורות ברזל נוקשים״.

מעיין השדים-.(עין אלג'ין).עמנואל שבבו ז"ל עמ' 24

הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 156 מנויים נוספים

יוני 2020
א ב ג ד ה ו ש
 123456
78910111213
14151617181920
21222324252627
282930  

רשימת הנושאים באתר