ארכיון יומי: 18 ביוני 2020


חכמי המערב בירושלים-שלמה דיין-תשנ"ב-רבי רפאל אהרן בן שמעון- גודר פרץ המאבדים עצמם לדעת

חכמי המערב בירושלים

רבי חיים כפוסי בעל הנס

קדוש ונערץ בקדושה העליונה היה רבי חיים כפוסי זצ״ל, בפי כל יהודי מצרים זה מאות בשנים. שמו המקודש נישא ברתת ובזיע וכשנשבעים שבועה חמורה היו משביעים בשמו. אף גויי הארץ מוקירים ומכבדים את שם רבי חיים, ומשביעים את היהודים בשמו. גם מצבת קבורתו הפכה למקום מקודש ולעליה לרגל. כל קשי יום מכתת את רגליו והולך לשפוך צקון לחשו לפני מצבתו. ״ומצבת קבורת הרב ז״ל ידועה ומפורסמת לשם ותהלה, עד היום, כי כל צר ומצוק ישפוך שיחו על מצבת קבורתו, וגדולי□ צדיקים במיתת□ זיע״א…״.

רבי חיים כפוסי זצ״ל נולד בראשית המאה הרביעית לאלף השישי. בהיותו נער גלה מעירו אלגי׳ר, והגיע למצרים. שם גדל בתורה ובמשך הזמן נתפרסם כפוסק מובהק, וכל גדולי הדור ההוא הוקירו והעריכו את גדולתו ורום מעלותיו. כגדולתו בתורת הנגלה כך היתה גדולתו בתורת הנסתר. הוא היה מתלמידיו של רבינו הארי׳׳זל ויצק מים על ידו. כמו כן נשא ונתן בהלכה עם גדולי הדור ההוא כרבי יעקב קאשטרו (מהריק׳׳ש), מהרי׳׳ט צהלון, מהר״ש דוראן ועוד. אחדים מפסקיו הוזכרו בתשב׳׳ץ ובתשובות הרדב״ז הישנות. הוא חיבר ס׳ ״ספרי חיים״ על הספרי והמכילתא. הוא הלך לעולמו ביום י״ב לחודש שבט שצ״א (1631) והיו ימיו כתשעים שנה. מקום מנוחתו בבית העלמין העתיק של מצרים וידועה עד היום הזה. — רבי יעקב ספיר כותב בספרו ׳׳אבן ספיר״ כי הוא ביקר על מצבת קבורת הרב, ״פה ראיתי מקום שם קבר עליו גל אבנים גדול כולו רטוב בשמן מהנסכים אשר ינסכו עליו כל איש ואשה אשר להם כל תפלה, כל תחינה, ואינם הולכים על קברו במנעלים, קדוש להם מאד, ומשביעים בשמו, ר׳ חיים…״.

גאון עוזינו החיד׳׳א בספרו שה״ג מערכת מ׳ סימן ט׳ כותב כי ״כל הנשבע לשקר על קברו נענש״.

במשך השנים בהיות רבי חיים זצ״ל יושב על מדין במצרים, כהו עיניו ונעשה סגי נהור, ליצני הדור התחילו לרנן אחריו כי השוחד שח״ו לקח, עיוור את עיניו. רבי חיים קרא לעצרת עם ודרש לפני הציבור. הוא אמר

בתוך קהל ועדה, כי ״שמע דבת רבים יחדיו ירננו שלקח שוחד, וה' יודע כי נקי אנכי מעוון זה. אם האמת אתם שלקחתי שוחד, כן יהיה תמיד שהענן יכסהו ולא יוכל לראות כל ימיו, ואם חף אנכי מפשע ונזהר מאד בזה, יהי רצון שיאורו עיני כבראשונה ואזי ידעו כולם כי יש ה׳ שופט צדק ואמת, וה׳ אור לי״.

עם סיום דבריו, מיד האירו עיניו ונתקבלה תפלתו בהלו נרו, ומאז היה חותם שמו ״ה׳ ניסי חיים כפוסי״.

החיד״א כותב עוד, ״ואני הצעיר ראיתי חתימתו כשהיה סגי נהור והיה חותם מאומד וכמעט אין האותיות נכרות כמי שלא ראה, וראיתי חתימתו אח״כ הי נסי חיים כפוסי, כתיבה מאושרה.׳׳

רבי רפאל אהרן ראה צורך לתקן ולשפץ את מצבתו של רבי חיים, ואף תיקן מקום מיוחד לשמן שמביאים המשתטחים על קברו. וזה לשונו:

״ומצבת קבורת הרב ז״ל ידועה ומפורסמת לשם ותהלה, עד היום, כי כל צר ומצוק ישפוך שיחו על מצבת קבורתו. וגדולים צדיקים במיתתם זיע״א.

האמנם ראיתי בזה מנהג זר ומוזר אשר עושים המוני עם במצרים על קבר הרב ז׳׳ל, אשר לא נשמע כמוהו בשום עיר ומדינה. כי כל ההולך להשתטח על מצבת קבורתו ולשפוך שיחו, מוליך בידו בקבוק של שמן זית, ובפרט בערבי ר״ה ויוה״כ, ותחת להדליק השמן למנוחת הרב זיע״א שופכים את השמן על מצבתו, ובערבי ר״ה ויוה״כ שמרבים העם להביא שמ״ל, והכל נשפך על מצבת קבורתו, תהיה תעלה כבית סאתים מלאה שמן ההולך לאיבוד, ורק יהיה לתועלת הגוים השומרים את בית מועד לכל חי, כי לקטוהו ויאכלוהו, ויעשו בו צרכיהם. ומלבד הצער שהשמן הזה הולך לאבדון בלתי תועלת למתים ולחיים, עוד גורמים בזה שתים רעות: האחת שאין שוס אדם יכול להתקרב ולהשתטח על קבר הצדיק זי״ע מפני הטינוף והלכלוך, וצריכים רק להתפלל מרחוק. זאת שנית שהשמן בטבעו הורס את הקשה ממנו, וע״כ גם אבני גדר מצבתו, ישחתו ויהרסו לרסיסים כאשר כן הוא עתה. וזה פרי מנהג של שטות אשר הוא לעג וקלס ממש. ובחסדי ה׳

אשר עזרני אזרתי כגבר חלצי ודברתי עם גדולי העדה העי״א וקבצנו סך גדול לקיים עליו מצבה מפוארה, מאבני שיש גבוהה, ובסוף הבנין של המצבה נעשה שם מקום מיוחד לתת שם כל השמן הנידר והנידב למנוחת הרב זיע״א, אשר משם ישפך לתוך חבית של מתכת חזקה, עשויה בסוגר ומנעול, וכאשר תתמלא החבית מהשמן יודלק בעהי״ת בבית הכנסת הנק׳ על שם הרב ז״ל. וכבר אנחנו משתדלים בהקמתה. ה׳ יעזרנו עדכ״ש, וזכות הרב זי״ע תגן בעדי ובעד זרעי ובעד כל המתנדבים והמשתדלים בהקמתה, חיים עד העולם. הם ובניהם וכל אשר להם. אמן״.

על מצבת קבורת הרב הקדוש הנז׳ חרות מ״ק

הרב הקדוש מתלמידי רבינו האר״י ז״ל כמוהר״ר חיים כפוסי זצוק״ל

עלה לשמים יום י״ב לח' שבט שנת חמשת אלפים ושלש מאות ואחת

ותשעים ליצי׳

וסימנה ויהי כנהר שלומך לפ״ג זכר צדיק לברכה

 

אי״ש על העדה

לא רק לבני קהילת הספרדים היה רבי רפאל אהרן רב ומאור, אלא שבתוקף תפקידו כ״חכם באשי״ של מצרים ואגפי׳ על ידי מינוי רשמי במאמר שולטן תורקיה (משנת תרנ״ג־1893), הוא שימש רב ראשי וראב״ד לכל העדות, ואף הקהילה האשכנזית היתה חלק בלתי נפרד מהקהילה הראשית הספרדית, אלא שההבדל היחיד היה בביכנ״ס מיוחד לקהילת האשכנזים ובנוסח התפילה. אולם בעניני הצבור הם התאחדו עם הספרדים וכל עיסקיהם ועניניהם הדתיים היו על שכמו של רבי רפאל אהרן. הוא קרבם אליו והיה דואג לצרכיהם, ומהנה אותם בעצה ותושיה ללא הבדל וללא משוא פנים. הוא ראה בהם עם אחד, בני איש אחד, ועדה אחת, ובכל לבו ונפשו עשה לקירוב שתי העדות.

בשנת תרנ׳׳ג (1893), הופיע בפני הקהילה האשכנזית, דוקטור אחד מרומנייה אשר ניצל את תמימותם ויושרם והתחיל להשתרר על עדה זו, באומרו כי הוא שליח מן השמים אשר בא לפדותם מיד ממשלת הספרדים, ותפקידו הוא לייסד קהלה מיוחדת לאשכנזים. ראשי הקהילה הספרדים לא התנגדו לחפצם של העדה האשכנזית, ואף הקצו להם קרקע לבית עלמין מתוך אחוזתם ונחלתם של הספרדים— ללא תמורה.

לא עברו ימים רבים והרב הרומאני הודח מתפקידו, כי נתגלה מהותו שאינו בר אוריין וכל מגמתו לחרחר ריב בין העדות. העדה האשכנזית אשר נהנתה מכל הזכויות וממעמד נכבד בתוך העדה הספרדית, לא יכלה לסבול את האי צדק שמבקש הדוקטור לעשות בתוך עדתם ואת השינויים הבלתי מתקבלים על הדעת. על כן נמנו וגמרו לסלקו מתוך קהילתם. אכן ”הרב״ הדוקטור עזב את מצרים בביזיון. לאחר מכן, התמנה לרב העדה האשכנזית (כמובן, שתחת פיקודו ובהסכמתו של ״החכם באשי,,) הרב רפאל גינצבורג, שהיה בר אוריין, תלמיד חכם וירא אלקים. רבי רפאל אהרן קירבו אליו ומלא אחר כל משאלותיו לטובת הקהילה. אך, כעבור שלש שנים חלה הרב גינצבורג ונאלץ לעזוב את מצרים כדי להתרפאות בחו׳׳ל ושם נלב״ע.

רב לעדת האשכנזים במצרים

מתוך דאגתו לאחיו האשכנזים ושאיפתו של רבי רפאל אהרן לביסוסה וחיזוקה של עדה זו, הוא מינה את הגאון רבי אהרן מנדל בהר״ן הכהן שבא מעיה״ק טבריה, לרב העדה האשכנזית. בהכירו מקרוב וביודעו, שרב גדול, תלמיד חכם מופלג ונעים ההליכות כהרב מנדל, בכוחו ובאפשרותו להנהיג את עדתו ולהדריכה בדרך העולה בית ה'.

אחדים מתוך העדה האשכנזית לא ראו בעין טובה את דבר מינויו של הרב אהרן מנדל הכהן בתור רבם, כי ידעו וראו את האהבה הגדולה והכבוד ההדדי ששרר בין החכם באשי לבינו. הם ראו בהתקרבותם העזה אבן נגף לתהליך הפרידה הגמורה מעדת הספרדים אשר חפצו בה וייחלו אליה. גם ראש העדה האשכנזית אשר היה איש פשוט, מצא פגם ברב מנדל, אשר לא היה בקי בשפה האשכנזית על בוריה ולא דיבר בלשון צחה. בחדש אלול שנת תר׳׳ס(1910) הופיע מארץ אונגריא רב חדש אשר עדיין היה בחור, וכל מעלתו היתה ביודעו לדרוש בשפה אשכנזית. רבי רפאל אהרן לא רצה בשום אופן להכירו בתור רב העדה האשכנזית ואף הוכיח אותו על פניו על הסגת גבולו של הרב מנדל.

״הרב״ הבחור, התנצל שלא ידע שיש רב לעדה האשכנזית, ובכל זאת בהשפעת ראש הקהילה לא פוטר ממשרתו.

בראות הרב רפאל אהרן, כי הרב מנדל, הודח ממשרתו ומפרנסתו. גם ראה, שאם יעמוד בתוקף להדיח את ׳׳הרב״ החדש, אשר רצוי ומקובל הוא אצל ראשי העדה האשכנזית, תתעורר מחלוקת ואחריתה מי ישורנה, על כן, נמלך בדעתו ומינה את הרב אהרן מנדל כחבר בבית דינו, ומו"ץ לעדת האשכנזים במצרים. כמובן, שבדרך זו, הצליח רבי רפאל אהרן, לבודד את ״הרב״ החדש, ולהחזיר את הכבוד הראוי לרבי אהרן מנדל, אשר כתר הרבנות היתה הולמת לו. כל זאת עשה רבי רפאל אהרון מבלי לגרום למחלוקת מיותרת ולזעזועים בלתי רצויים בתוך העדה.

חכמי המערב בירושלים-שלמה דיין-תשנ"ב-רבי רפאל אהרן בן שמעון גודר פרץ המאבדים עצמם לדעת

נשים באומנויות ובמלאכות שונות-אליעזר בשן

נשות-חיל-במרוקו

נשים יהודיות שתפרו בשביל הממשל מרצון או בכפייה

רבי עמנואל מאנסאנו כתב בשנת תצ״ט (1739) על נשים יהודיות בפאס, שעשו ״מלאכה, והם יושבים שם יום ולילה ושבת בכלל״. דעתם של חכמים לא הייתה נוחה מכך ולכן אמרו להן, ״שאם הן ישראליות יתנהגו כמנהגם ואם לאו – מהרסיך ומחריביך ממך יצאו״ (בניהו, תשנ״ג, 136).

אישה יהודייה נהגה לתפור את שמלותיהן של נשות השר במכנאס. כך נאמר במקור משנת 1830 (לוי, תשמ״ג, 86). גם גברים יהודיים, בדומה לנשים, נאלצו לבצע עבודות שירות בכפייה עבור הממשל, שכונו בשם סוח׳רה. שמואל רומאנילי מאיטליה, שביקר במרוקו בשנים 1790-1787, כתב ביומנו:

״אשר הרגיז בטני והמר רוחי הוא המשא הזה אשר חזיתי. ביום השבת והנה ארחת ערביאים שומרי המלך באה בבית הכנסת בשפעת משחיתים, וישאו כל עושי מלאכה,

כל נושא סבל ויבהילו להביאם לעמוד לשרת במלאכת המלך איש איש על עבודתו ועל משאו, וכן כל הנשים המתפרות כסתות או עושות מספחות לעשות מלאכתן חנם.

הנוגשים אצים במקל יד באבן או באגרוף, יחזיקם בשפת בגדיהם על החזה ויסחבום באין חמלה, ואוי לבורח״ [רומאנילי, תרמ״ה, 25-24. יעב״ץ (אבן צור, תרנ״א-תרס״ג, חלק א, סימן עג) כינה שירות זה ״סוקאר״; בחלק ב סימן קיט – ״אלשוכ״רה״].

על פי מקור מן ה-25 באפריל 1864 נאלצו נשים יהודיות לתפור בגדים בפקודת המושל של מוגדור. כך נאמר בתזכיר, שהוגש על־ידי קהילות מספר, ביניהן זו שבמוגדור,

להנהגת הקהילה בטנג׳יר. התלונה אינה על עצם כפיית השירות אלא על כך, שהמושל תבע זאת ימים מספר לפני החג, ועל כך שהנשים נאלצו לעבוד ללא שכר. כשנשאל המושל לשכרן ענה: ״מאה וחמישים מלקות״(99/121 F0). הדבר התרחש כחודשיים ומחצה לאחר הצהרתו של הסולטאן מוחמד הרביעי מן ה־5 בפברואר 1864, כי ״לא ישתמשו בבעלי המקצוע שביניהם אלא מרצונם ובתנאי של הקפדה על מה שמגיע להם״(הנוסח האנגלי: 120-122 ,1866 ,Hodgkin. בתרגום לעברית: הירשברג, תשכ״ה, חלק ב, 311-306).

בדו״ח של יוסף הלוי, שליח כי״ח, שפורסם בשנת 1877, נאמר, שבנות יהודיות בגילים שבין 10 ל־15 שנים נראו ברחובות מראכש כשהן נאלצות לתפור בגדים לצבא כשראשן חשוף וזאת בארץ, שאישה אינה יוצאת מפתח ביתה ללא כיסוי לראשה. בשל כך הן מהוות אובייקט למבטי המוסלמים ולפיתוי להתאסלמות .

בתזכיר של מ׳ לוי, מזכיר ״אגודת אחים״, לשר החוץ הבריטי בשנת 1880 על ההתנכלויות ליהודים נאמר בין השאר, שכאשר הצבא זקוק למדים נערכת פשיטה על המלאח (הרובע היהודי) בחיפוש אחרי נשים יהודיות, הנאלצות להגיע למחסן הממשלתי ולתפור מדים ללא תמורה כספית. כך היה נהוג במראכש ואף במקומות אחרים. כאשר האישה סירבה היא הולקתה בנוכחות מושל העיר. פרטים אלה נכתבו על־ידי כי״ח לוועידת מדריד, שהתכנסה בשנת .

בתזכיר משותף של ארתור כהן, נשיא ועד שליחי הקהילות באנגליה, וסרג׳נט ג׳והן סימון, סגן נשיא ״אגודת אחים״, לשר החוץ הבריטי, הלורד סליסבורי, שנשלח ב־3 בפברואר 1888, נאמר בין 27 סעיפי ההגבלות וההשפלות החלות על יהודי מרוקו, שיהודים, נשותיהם ובנותיהם נאלצות לעבוד בשביל פקידי הממשל בכל עת, כולל בשבתות ובחגים, ושכרם היה מתחת לשכר המקובל. האילוץ לעסוק במלאכת התפירה היה מבוסס בוודאי על הידע ועל הניסיון שלהן בתחום זה. בהמשך תיאור העבודה הקשה עבור המושלים בשבתות ובחגים, שהיהודים, ללא הבדל גיל ומין נדרשו לבצע, נאמר, שבעלי הממון יכולים היו להשתחרר. יהודייה ענייה, שלא סיימה תפירה של מעיל עבור המושל בזמן, הוכתה. בתגובה קיללה את מעניה ואז נגררה אל הקאדי. היא ביקשה את הגנתו אך הוא פקד להלקותה.

הערת המחבר: על פי ידיעות, שפורסמו בשנות ה־80 של המאה ה־19 ואילך, נמשכה חטיפת הנשים לצורך ביצוע שירותים עבור הממשל. כך במראכש, שבה נאלצו נשים יהודיות לעבוד בפקודת המושל כשראשיהן פרועים (החבצלת, כג תמוז תר״ם, גליון 37, עמי 277) וכך באוטאט .על פי ידיעה מ־15 בספטמבר 1884 נאלצו נשים יהודיות לכבס עבור מושל דמנאת:

תופרות במאה ה־20

על פי מידע מתחילת המאה ה־20 עבדו יהודיות בתפירת בגדים עבור הממשל במראכש תמורת שכר נמוך, שהספיק לקניית לחם וזיתים. לחצר הסולטאן תפרו הנשים היהודיות אוהלים. במקור מהמחצית הראשונה של המאה וד20, העוסק בהתרת עגונה שבעלה נהרג במדבר, מופיעה עדות, שהאישה הכירה את בגדי בעלה שנהרג במדבר ״מחמת שהם מעשי ידיה בתפירות שתפרה את החלוק״(אצבאן, תרפ״ט, אהע״ז, סימן ד).

רבי שלמה אבן דנאן כתב בתשובות אחדות, בשנים תרפ״ג ותרפ״ה (1923 ו־1925), על נשים אורגות (תרצ״א, סימן לז, מ, מג). בספר, המתאר את החיים היהודיים בגוראמה בשנות ה־50 של המאה ה־20 נאמר, שנשים יהודיות עסקו בעיבוד הצמר בעזרת מסרקות ברזל, המודבקים לשני קרשים מרובעים עם ידיות עץ. הן צבעו את הצמר ואת השמיכות וארגו בגדי צמר לנוודים. רבי דוד צבאח דן במעשה במשפחה, שבה קנה הבעל, שאינו עובד, מכונת תפירה לאישתו. המכונה נקנתה בתשלומים מהכסף שקיבל מקופת הקהל ומהכנסות מזדמנות ואישתו ״תופרת בהם הבגדים בשכירות לזולת״. בשלב מסוים הפסיקה האישה לעבוד והבעל רצה לדעת האם היא נקראת מורדת. התשובה הייתה חיובית (צבאח, תרצ״ה, חלק ב, אהע״ז, סימן נח). אותו חכם כתב בשנת תרצ״א (1931) על אישה, התופרת בבית־מלאכה למלבושים(שם, סימן סד, דף לא).

בשנת 1954, בעת שרבים מיושבי הכפרים והעיירות הצטופפו בקזבלנקה לקראת העלייה לארץ־ישראל, מצא שליח בחצר של סמטה כשמונה נשים יהודיות יושבות על הארץ וליד כל אחת מהן מכונת תפירה על ארגז. ערביות מהכפרים נהגו לקנות בד אצל היהודיות, שגם תפרו להן גלימות.

אסור לבעל למכור את מבמת התפירה של אישתו

בתשובות רבי משה מלכה מסופר על אירוע בבני מלאל: בשנת תשי״ג(1953) קנה יהודי מכונת תפירה לאישתו. בשלב מסוים רצה למכור את המכונה, שכן דרוש היה לו כסף לצורכי ריפוי. האישה סירבה וטענה, שתשיג את הכסף באמצעות הלוואה מקרוביה. החכם הצדיק את האישה (מלכה, תשכ״ח-תשמ״ד, חלק א, אהע״ז, סימן כג). מכונת התפירה נחשבה רכוש, שעשוי להביא הכנסות. הרב משה עטייא לדוגמה דן במעשה המעיד על כך: בן ביקש מאביו שיטפל באישתו המעוברת ואם לאו, שיתן לו את מכונת התפירה שלו(עטייא, תשל״ג, חו״מ, סימן טז).

הערת המחבר: בתזכיר שהוגש על־ידי יעקב שיף לשר החוץ של ארצות־הברית E. Root ב־21 בנובמבר 1905 לקראת ועידת Algeciras נאמר בין השאר, שיהודים, נשותיהם ובנותיהם נאלצים לעבוד בשביל המושלים בכל עת, כולל בשבתות ובחגי ישראל, והשכר שהם מקבלים נמוך בהרבה מהשכר הרגיל. כן נאלצות הנשים לחשוף את שיער ראשן – חטא בעיני שומרי המצוות:

אישה שרוצה לתפור אן בעלה אינו רוצה שתעבוד

היו נשים בעלות יזמה, שגילו עצמאות ורצו לעבוד כדי לסייע בפרנסת המשפחה. אולם לא כל הבעלים הייתה דעתם נוחה מכך. עצמאות האישה פגעה לעתים בחובותיה בניהול משק הבית. הרב שמעון דיין דן במעשה הבא: ״אשה שבקשה מבעלה שיקנה לה מכונת תפירה לעבוד בה בביתה, והבעל טוען שהוא אינו רוצה שאשתו תעבוד ודי לה בעבודת הבית״. החכם הגיע למסקנה, ״שאינו יכול לכופה, אבל אם ירצה לשכור לה משרתת לעזור בעבודת הבית והיא תעבוד בתפירה אפשר שהדין עמו״(דיין, תשל״ז, סימן נ).

אישה התופרת יריעות של ספר תורה

הרב משה מרצייאנו נשאל, האם מותר לאישה לתפור יריעות של ספר התורה. לאחר שהביא דיעות האוסרות על כך לימד החכם זכות על הנשים העוסקות בכך תוך ציטוט מדברי חז״ל בשבח הנשים, ואגב כך הביע את דעתו על חובת הגברים כלפי הנשים:

״אלא דראיתי להליץ טוב בעד המנהג שנהגו הנשים לתפור הספר תורה, דכוונתם לשמים ורק חבובי מחבבי תורתנו… וקופצים בראש בכסף ובשוה כסף. כי זה דרכם ויבאו הנשים על הנשים, ודרז״ל הנשים הביאו נדבתם תחילה, עם היות ענין טבעי בנשים להשתעשע ולשמוח בתכשיטיהן, עם כל זה בזבזו אותם לנדבת המשכן, במקום השראת השכינה המונחת בארון. וזה יורה חבובי קא מחבבי מצוה, וחובה עלינו לקרב אותם ולהמשיך את לבם לדברים רוחניים. כמו שאמרו רז״ל, במאמר כה תאמר לבית יעקב ותגד לבני ישראל. בית יעקב אלו הנשים וזה לשון רבינו בחיי, צוה לדבר אל הנשים תחלה ללמדן תורה ודרך ארץ״.

כיוון שתמך בכך שנשים תתפורנה את היריעות ובכך שאין לשנות את המנהג, חשוב לדעתו רק להזהיר, שהתפירות הראשונה, האחרונה ובאמצע תיעשנה על־ידי סופר ואחר־כך יינתן לנשים לתפור. הוא סיים את תשובתו בהבעת חיבתו לנשים, המחנכות את בניהן לתורה: ״אין להקל בכבודם ולדחות אותם בשתי ידים אלא אדרבה מצוה לקרב אותם ולהמשיך את רוחם לדת אלקים ולחבבה בעיניהם, בשביל שידעו כמה גודל מעלתה ויוקרה, לחנך בניהם וצעיריהם, לגדלם על דרכי התורה והמצוה …״

הערת המחבר: בספר אודות מרוקו, שיצא לאור בשנת 1911, הודפס צילום של אישה עם שני ילדיה ליד מכונת תפירה: 1911,203    תכריכים: משאש, תשכ״ח-תשל״ט, חלק ג, סימן אלף תפ. בתשובה אין תאריך, אך היא הודפסה בין תשובות אחרות בשנת תש״י. השאלה שנשאלה הייתה האם מותר לנשים נדות לתפור תכריכי מת ״כי ראית מי שמוחה בזה״. תשובתו הייתה שמותר, ועל האוסרים כתב ש״אין זה אלא זהירות של חסידות גסה ונגד השכל״. מרצייאנו, תשנ״ח, סימן נב. הנושא נדון גם על־ידי יצחק אבן ואליד, תרל״ו, חלק א, ליקוטי דינים, או״ח, סימן מה, דף כז ע״ב. המצטט את דבריו של מאיר בן גדליה (מהר״ם) מלובלין סימן סח שכתב: ״יש ליזהר מלתפור ס״ת על־ידי אשה״. רבי יוסף בן נאיים ציטט אותו: תרצ״א,קמג. על תפירת ״כארבעים ספרי תורה״ על־ידי אישתו הצדקת של רבי אלעזר ב״ר יהודה, בשיר שכתב עליה בשנת 1197 לאחר שנרצחה על־ידי הנוצרים: הברמן, תשל״א, קסה.

נשים באומנויות ובמלאכות שונות-אליעזר בשן עמ' 47

הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 161 מנויים נוספים

יוני 2020
א ב ג ד ה ו ש
 123456
78910111213
14151617181920
21222324252627
282930  

רשימת הנושאים באתר