Contes populaires racontes par les Juifs du Maroc-Dr Dov Noy-Jerusalem 1965
LES “DIX JOURS DE PENITENCE”
AU BORD DU LAC DE TIBERIADE
Chaque année, à l'approche des "Dix jours de pénitence”, Rabbi Hayim Ben-Attar quittait Jérusalem. La veille de Roch Hachana, il se retirait seul dans une hutte en bois qui avait été érigée pour lui, au bord du Lac de Tibériade. Là, on pouvait le voir sortir de temps en temps de sa retraite et entrer dans le lac.
Lorsque l’un de ses proches lui demanda pourquoi il entrait dans le lac, à cette époque de l’année, il répondit: “Je fais cela pour aider les âmes saintes qui viennent se purifier dans l’eau du Lac de Tibériade à l’approche de la nouvelle année.”
Les proches du rabbin comprirent que dans la période des “Dix jours de pénitence”, l’auteur de “La Lumière de la vie” était occupé à purifier les âmes.
LA FORCE DU CORPS ET LA FORCE DE L’ESPRIT
En face de la maison de notre Maître Hayim Ben-Attar, habitait un cordonnier qui portait, lui aussi, le nom de Hayim Ben-Attar. Notre Maître était un héros dans le monde de l’esprit et son voisin, un héros par sa force physique.
Le rabbin avait l’habitude de se lever très tôt pour servir le Créateur de l’univers, tandis que son voisin se consacrait dès l’aube à son métier: la confection et la réparation de chaussures. Notre Maître se contentait de peu et chaque jour il n’absorbait qu’un minimum de nourriture. Son voisin, par contre, récitait en vitesse la prière du matin puis se précipitait sur la nourriture. Lorsque le Rabbin Hayim Ben-Attar eut acquis une réputation de sage et que des hommes et des femmes venaient le visiter de loin, il arrivait que des visiteurs se trompèrent d’adresse et frappèrent à la porte de Hayim Ben-Attar, le cordonnier. Et, chose curieuse, tous ceux qui exposèrent leurs problèmes et leurs misères à Hayim, le cordonnier, le quittèrent calmes et heureux. C’est ainsi que le cordonnier acquit, lui aussi, une réputation de sage.
Le Rabbin Hayim Ben-Attar dit à son voisin: “Je t’envie, car tu as une nature heureuse et tu es toujours de bonne humeur. Puisque tu manges avec plaisir, le Créateur de l’univers aime ta bonne humeur, car si on peut aussi servir Dieu par le manger c’est comme si on faisait un sacrifice à Dieu.”
Ayant dit cela, le Rabbin Hayim Ben-Attar abandonna l’ascétisme et commença à servir Dieu dans la joie.
La réputation de Hayim le cordonnier, qui aimait la bonne chère et qui se distinguait par sa force physique, grandissait, car nombreux étaient ceux qui avaient été secourus par lui. Il décida alors d’étudier lui aussi, la Tora et après plusieurs années, il acquit aussi la réputation d’être un grand érudit.
Le Rabbin Hayim Ben-Attar disait de lui: “En voyant tout ce qu’il a réussi à faire et toutes les connaissances qu’il a pu acquérir dans la joie et la bonne humeur, je suis tenté de me débarrasser de tous mes titres et de ne retenir que la foi candide, car il est écrit: ‘Tu seras candide dans tes relations avec l’Eternel ton Dieu.”
Il est vrai qu’il est écrit: “L’homme candide croit tout ce qu’on lui dit.”
Mais il est écrit également: “Dieu protège les innocents.”
“Je suis prêt à renoncer à toutes les sciences du monde pour être un innocent protégé par Dieu.”
LE RABBIN HAYIM BEN-ATTAR SE CONSACRE A SA MISSION
Avant que le Rabbin Hayim Ben-Attar, l’auteur de “La Lumière de la Vie” ne fut connu et ne devînt célèbre dans le monde il mena une vie errante; pour tout bagage, il ne possédait qu’un châle de prières et des T filin. Au Maroc, il allait de ville en ville et de village en village. Un jour, alors qu’il était en route pour une nouvelle destination, il fut attaqué par un brigand qui lui arracha ses vêtements et voulut le tuer.
Le Rabbin Hayim récita une prière et demanda au brigand de lui laisser la vie sauve. Mais le brigand ne voulait rien entendre. Il avait l’habitude de tuer ceux qu’il volait, de peur que ses victimes ne le livrent aux autorités.
Le Rabbin Hayim lui dit: “Ecoute moi bien. Je sais faire des miracles et si tu me laisses en vie, je te montrerai un grand trésor que des voleurs ont caché quelque part. Tu pourras y puiser tout l’or qu’il te faut jusqu’à la fin de ta vie.”
Le brigand réfléchit un instant puis il dit: “Je veux être sûr que tu ne me trompes pas. Je te lierai les mains et les pieds et je te mettrai sur un grand arbre et quand tu seras là-haut, tu me diras où se trouve le trésor. Si je le trouve, je reviendrai ici, je couperai les cordes qui te lient et tu seras libre.”
Et ainsi fut fait.
Le brigand se rendit à l’endroit indiqué et y trouva le trésor; il s’en empara et alla s’amuser dans la ville la plus proche, abandonnant le Rabbin Hayim à son triste sort.
Après trois jours et trois nuits d’attente, le Rabbin Hayim se laissa tomber de l’arbre et Dieu vint à son aide: des hommes qui passèrent par là défirent les cordes qui le tenaient lié.
Le Rabbin Hayim comprit alors que son aventure avec le brigand était un avertissement du ciel et que l’heure était venue pour lui de changer son train de vie. Il mit fin à sa vie errante et ses grandes qualités furent rapidement découvertes.
Contes populaires racontes par les Juifs du Maroc-Dr Dov Noy-Jerusalem 1965-page 93
דניאל ביטון בר אלי -מי אתה המעפיל הצפון אפריקאי?- עבודת גמר מחקרית לקבלת התואר "מוסמך האוניברסיטה"- רעיון 'החלוץ האחיד ו'תוכנית המיליון
אברהם זילברברג, מזכיר מחלקת העלייה, שביקר בקפריסין כשלושה שבועות לאחר גירוש 'יהודה הלוי' לקפריסין, דיווח שנפגש עם מעפילים צפון אפריקאים במחנה 55 ומסר "להם דרישת שלום מחבריהם בארץ והם שמחו מאוד לכך". מאחר ולא ציין שמות לא ברור מי היו חבריהם של המעפילים בארץ.
יתכן שהדיווח היה בבחינת 'מס שפתיים' למעפילים המוגרבים כדי 'להרגיע' את האחראים על העלייה בסוכנות היהודית ואת עצמו שהיה שותף לקבלת ההחלטות בכל הקשור לעלייה.
באחד המכתבים שנכתבו על ידי פעילי הסוכנות היהודית בקפריסין נכתב כי מבין 800 מעפילי 'יהודה הלוי' ו'שיבת ציון' הנמצאים במחנה הקיץ – 55 – יש 100 חברי תנועת 'הבונים' וקבוצת 'רגבים',
"החומר החלוצי היחיד מבין המעפילים 100 חברי 'הבונים'. הבעיה של אנשי צפון אפריקה היא מיוחדת כאן. מעפילים אלה עלו לארץ מתוך רגש יהודי כן ומובהק ולא מהרגשה של עמידה על סף השמדה. הוקם סמינר למדריכים מיוצאי צפון אפריקה ובו משתתפים כ 20- 15 איש הלומדים פרק בתולדותיהן של הציונות ושל הגולה וכן בספרות עברית, בידיעת הארץ ובהיסטוריה כללית. הרמה של המשתתפים גבוהה למדי".
בתיאור זה יש הן נימה חיובית המוגרבים עלו מתוך בחירה ולא מחשש לכלייה בארצות מוצאם וחלקם עבר הכשרה חלוצית של תנועת 'הבונים' וחברי קבוצת 'רגבים'. והן נימה ביקורתית רק כשמינית מהם הם חלוצים. גם התנשאות ושיפוטיות לא חסרה בו המעפילים הצפון אפריקאים –שהשתתפו בקורסי הדרכה הם 'ברמה גבוהה למדי'. במאגר אותרו כ- 30 מעפילים מוגרבים, כאחוז אחד מכלל המעפילים הצפון אפריקאים שהשתתפו בסמינר 'רוטנברג' שנוהל על ידי הגו'ינט. לגבי הזיהוי הפוליטי של הקבוצות הצפון אפריקאיות אפשר לומר שקבוצת 'הבונים' התארגנה בקפריסין ולא העפילה ככזו. קבוצת 'רגבים' התארגנה בקפריסין וחבריה היו מתנועת 'צעירי ציון דרור' שפעלה – בתוניס. כלומר הקואופטציה הפוליטית שעברו המוגרבים במחנות הייתה חלק בלתי נפרד מהצורך של מיעוט להשתייך לחברה הקולטת שיוצגה על ידי השליחים הארץ ישראלים. גם הציונות הדתית לא חסכה שבטה מיהדות צפון אפריקה. יוסף וינד, שליחה למחנות קפריסין, דיווח על 'קבוצת בן יהודה') – קב"י( כ 70- חברים מקזבלנקה, ש"כולם דתיים, אך אין הדת עיקרון שלהם אלא רשות". היו אלה מעפילי הספינה' יהודה הלוי' שגורשו לקפריסין רק שלושה ימים לפני דיווחו והוא כבר הספיק להכירם.
ראוי להבהיר שמעפילי צפון אפריקה הקפידו על קיום המצוות, אבל לא לשיטתו של יוסף וינד. בעלון 'זרעים' של הציונות הדתית התפרסם מאמר על פעולותיה בקרב עדות המזרח, שניתח את תפיסתם הדתית ועמד על החסך בידיעותיהם ההלכתיות. כלומר, ההתייחסות אליהם בנושאי שמירת מצוות הייתה מלכתחילה חשדנית וראינו זאת כבר בדיווחו של השליח בר גיורא נפתלי לעיל. שליח מטעם – הפוהמ"ז בקפריסין הודיע לוועדת העלייה של הנוער הדתי ש"הוא מטפל בעלייה של בני נוער – 10 מפולניה והשאר ממרוקו במחנה קראולוס קיץ" והוא ]…[ "צופה בחרדה לקראת קליטתה של חברה – זו במסגרתנו, כי מי כמונו יודע מה מסובכת היא בעיה זו של עולי המזרח בא"י ולא כל שכן בקפריסין". בדבריו טמונים רמזים ואזהרות שהתבססו על ניסיונו בקפריסין על אפשרויות הקליטה של יהודי צפון אפריקה בפלשתינה א"י ובמדינת ישראל כאחד. החשש מפני אי היקלטותה של – אוכלוסייה כזו בארץ עלה בדיווחי שליחים מתנועות פוליטיות שונות.
שלמה דשן שניתח את הדתיות של המזרחיים זיהה שהיא במצב של "הידלדלות בנוהגים המסורתיים אבל לא בדביקות באמונות היסוד: הבורא, ההשגחה, שכר ועונש, גאולה, מעמד חכמי התורה וסגולת ארץ ישראל". כלומר היה פער בין תפיסת היהדות המזרח אירופית שהקפידה יעל שמירת מצוות לעומת הדבקות באמונות היסוד של המעפילים הצפון אפריקאים.
חוויה שחווה הרב יעקב גולדמן שביקר לקראת ראש השנה תש"ח במחנה 55 בקפריסין – – 'רובע הארלם'–של השחורים. רב ליטאי שהיה במחנה אמר לו "שזה מקרוב הגיעו יהודים שווארצע " ]שחורים, ב.ד[" שגם את העברית בפיהם לא הבין והם נראו לו משונים". הרב גולדמן החליט להתפלל באותה השבת דווקא עם ה'שחורים' ולא עם החסידים 'הלבנים' שהתאכזבו והתמרמרו על כך. הוא העיר את תשומת ליבם ש'אורח החיים הקדוש' ]רבי חיים בן עטר[ עלה לפלשתינה עם חסידיו בשנת 1740 , היה מקובל גם על הקהילה האשכנזית ביישוב הישן היה יהודי מרוקאי. גולדמן הציע לחסידים הליטאים לעלות לקברו בירושלים ולבקש מחילה על שפגעו ב'שחורים' היהודים ממרוקו. המאמר פורסם בעיתון 'חירות' 12 שנה אחרי ביקורו בקפריסין וכחודש אחרי תחילת מאורעות ואדי סאליב בחיפה. לא ברור מדוע המאמר פורסם קרוב למאורעות.
היו גם מעפילים צפון אפריקאים שנקטו עמדה שלילית כלפי חבריהם להעפלה. מאיר ושושנה אידן, מעפילים ב'שיבת ציון' ממחנה 62 אמרו בעדותם ש"מדרום אלג'יר הגיעה חמולת טויטו שמנתה להערכתם 50 נפש". אמנם, למשפחת טויטו היה ייצוג נכבד בין מעפילי צפון אפריקה, אך לא במספרים כאלה. במאגר רשומים 14 ב'יהודה הלוי' ו- 12 ב'שיבת ציון' בשם משפחה טויטו. לא ידוע על קשר משפחתי ביניהן. בעדותם לא חסכו שבטם מחבריהם המעפילים ]…[ "ממרוקו הגיעו כמויות עצומות של פושעים". לא ברור מדוע עדות קיצונית זו נשארה ללא תגובת המראיין ברדה ]ברד[ שלמה שפעל מטעם תנועת 'צעירי ציון דרור', באותה עת בצפון אפריקה.
יחסם של יוצאי אירופה למעפילים המוגרבים בקפריסין. הדוח של חמל רפאל, שעמל להעלות את המוגרבים ארצה נכתב כחודשיים אחרי שמסה קריטית של מעפילים צפון אפריקאים שהתה כבר בקפריסין, תיאר את מצב רוחם של המעפילים, וגם את תחושותיהם של המעפילים המוגרבים שמידי פעם איימו לחזור לארצות מוצאם "הם נימקו זאת ביחס המזלזל של האירופאים כלפיהם כאל גזע נחות דרגה והם מקופחים בכל מה שנוגע ל'מקורות הכנסה' במחנות". התיאור של חמל מסביר את אי התערותם של מעפילי צפון אפריקה בחברת המעפילים בקפריסין שהתבטאה בהדרה ממקורות תעסוקה ואפילו בהכנסה מינימלית שהסתכמה במנת סיגריות ובתשלום של 'מיל' א"י אחד. מידע מסוג כזה עשוי להביא להחלטה של הסוכנות היהודית לעצור העלייה לפני קום המדינה ולעצב מדיניות של סלקציה של יהודי מרוקו אחרי הקמת המדינה. התמונה שתוארה לעיל לא עודדה מדיניות עלייה פתוחה מצידה של הסוכנות היהודית לארץ ישראל.
דניאל ביטון בר אלי -מי אתה המעפיל הצפון אפריקאי?– עבודת גמר מחקרית לקבלת התואר "מוסמך האוניברסיטה"– רעיון 'החלוץ האחיד ו'תוכנית המיליון