אמנון אלקבץ-יהדות מרוקו והשבתאות-ברית 36 בעריכת אשר כנפו
אמנון אלקבץ
יהדות מרוקו והשבתאות
״הן בכל דור יקום הגיבור גואל העם״, כך אנו שרים בחנוכה מתוך שירו המפורסם של מנשה רבינא, ״מי ימלל גבורות ישראל״, משנת 1936.
אכן, מאז חרב המקדש השני, בכל דור ודור נשאו היהודים את עיניהם לבואו של המשיח, אותו גיבור שיגאל את העם מצרותיו. יהודים רבים מרחבי העולם תמיד היטו אוזן קשבת להבטחות הגאולה שהפיצו שליחיהם של משיחי השקר. הציפיות והתארכות מועד בואו, הצמיחו לעתים תכופות ״נביאים״ שקמו והצביעו על ״הסימנים הרבים״ המורים על התגלותו הקרובה, ולעתים אף העידו על עצמם שהם הם המשיחים שנשלחו לגאול את ישראל. אלה זירזו את צמיחתם של ״משיחי-שקר״ שונים ומשונים, וניצלו את הציפיות הטהורות של העם לגאולה שלימה, שהנה ״הגואל״ מתדפק על הדלת, אולם אחריתם הייתה תמיד אכזבה ומפח נפש. מבין העשרות הרבות של ״משיחי השקר״ שקמו וצצו בתולדות ישראל בגלותו, נציין להלן את ארבעת הבולטים והעיקריים שבהם ואת מהלך חייהם ומשנתם בקצרה, ואת הקשר של חלקם למשיחיות בגלות היהודית במגרב.
הראשון בהם היה בר-כוכבא (בר-כוזיבא 136-132 לספירה), שעיני ישראל נישאו אליו כגואל העם והארץ משלטון העריצות של האימפריה הרומית. הציפיות שתלו בו העם וגדולי הדור, ובכללם ר׳ עקיבא שטעה וחשבו ל״משיח הגואל״, הכזיבו. אלפי ההרוגים שנפלו במרד נגד הרומאים בגלל משיחיותו, הביאו למפלתו הגדולה, וזירזו את הקץ לעצמאות העם וחורבן הארץ.
השני היה ר׳ אברהם אבולעפיה, איש סראגוסא שבספרד (1240־1291), שסמוך לשנת 1270 התיישב בליוורנו שבאיטליה. אבולעפיה היה רב גדול ואינטלקטואל, בעל כריזמה שרצה לקומם את כבוד ישראל שנרמס תחת שלטון האסלאם והנצרות ביימי הביניים שלאחר מסעי-הצלב, ונחרט בדם בהיסטוריה היהודית. לאור ריבוי המאורעות של פגיעות ביהודים בתקופה ההיא, התחיל אבולעפיה ״להתנבא״ להצלת ישראל. באחד האירועים הנבואיים שלו, ״נצטווה״ לצאת למסע לארץ־ישראל, לחצות את ״נהר הסמבטיון״, להציל את עשרת השבטים הגולים, ולהצעידם לחירות אל ארץ־ישראל. זו תחילת מלחמתו לשחרור הארץ וזירוז גאולת העם. ואמנם אבולעפיה הגיע לארץ־ישראל והתחיל בהכנות להצלתה מיד יושביה הנוכרים. אלא שבשל מלחמות שהתנהלו באותה עת בארץ־ישראל, הבין שאין ביכולתו לשלוט במצב, ומייד שב על עקביו לאירופה. חסידיו הרבים והמאוכזבים מארצות אירופה ובחלק ממדינות צפון המגרב, החלו אט אט להפנות אליו עורף ולנטוש אותו. בראש מתנגדיו עמד הרשב״א (ר׳ שלמה בן־אדרת) שבעת הזאת התגורר באי סיציליה שבאיטליה, ודחה בתוקף את ״נביאותו״ של אבולעפיה. שמעו של אבולעפיה הגיע אמנם למרוקו, ברם, אחר פולמוס קצר שניטש בין כמה מרבני העדה סביב ״נבואותיו״, הוטל עליו נידוי, ונשתכח מהר מן התודעה הציבורית.
למרות כישלונו, המשיך אבולעפיה להתנבא. הפעם ״הנבואה״ שלחה אותו לפגוש את האפיפיור ניקולאס השלישי (1280) בוואתיקאן, ולדרוש ממנו להכיר בו ״כאדון הנביאים וכמלך היהודים״. הוא גם דרש שהאפיפיור יוציא צו המורה לכלל היהודים הנמצאים תחת השלטון הנוצרי, לקום ולשוב מייד לציון ולירושלים. ״הנבואה״ לא התגשמה כי האפיפיור סרב לקבלו, ואף אסר אותו לתקופה מה בבית הכלא. משהשתחרר מהכלא, התיישב לכתוב נבואה עצמית בזו הלשון: ״בהגיעי אל השמות, ובהתירי קשרי החותמת, נגלה אלי אדון הכל, וגילה לי את סודו, והודיעני עד קץ הגלות וזמן התחלת הגאולה, ואז הכריחני להתפאר בנבואה״. (מתוך איגרתו: ״וזאת ליהודה). ר׳ אברהם אבולעפיה נפטר בשנת 1291, ולא זכה להתגשמות נבואותיו. מה שכן, הוא הותיר אחריו כמה קהילות יהודיות מאוכזבות, ששוב שבו למדרס רגלם של אדוני-הארץ.
לשלישי קראו אשר לעמלין, יהודי גרמני שצץ בשנת 1502, והכריז על עצמו ״כמשיח״ וכ״מבשר הגאולה״. בהשפעת כתביו הקבליים של דון יצחק אברבנאל, ולאור הפרסומים הרבים על מה שהיה מנת חלקם של היהודים שגורשו מספרד, פרסם לעמלין קול קורא לקהילות ישראל, שבמידה והיהודים ישובו בתשובה שלימה במהלך שישה חודשים, בואו של המשיח ודאי. השמועה נפוצה בעיקר בקרב יהודי גרמניה ואיטליה, ואצל חלק מיהודי פס שבמגרב. אצל הראשונים אף ניתנה הוראה לשבור את התנורים לאפיית מצות של פסח, כי כבר ״בשנה הבאה״ יחוגו את החג בארץ ישראל. בתוך זמן קצר לעמלין נפטר לבית עולמו, תנועתו המשיחית באה אל קיצה, והותירה את חסידיו מאוכזבים עד עמקי-נפשם. מספר לא מעט של יהודים אינטלקטואלים בולטים בגרמניה ובאיטליה, שהיו בין חסידיו של לעמלין, החליטו להתנצר בעקבות אכזבתם ממנו ומהציפיה לקץ הגלות. יהודי המגרב התעלמו ממנו כבר בראשית דרכו, ולא הותיר בהם כל חותם מתורתו המשיחית.
הרביעי ב״משיחי השקר״, והבולט שבהם, הוא שבתי צבי, מחולל התנועה המשיחית החשובה ביותר בתולדות ישראל. שבתי צבי, בנו של יהודי אמיד סוחר בעופות וביצים, נולד באיזמיר שבטורקיה ביום שבת, ט׳ אב שנת שפ״ו – ( 1 אוגוסט 1626), זהו תאריך תיאולוגי ללידתו של המשיח. המדרש קבע שלידתו של המשיח יהא ביום מועד חורבן המקדש, היינו, ביום ט׳ באב. הוריו קראוהו שבתי, על שום שנולד ביום שבת, כך נהגו יהודי הבלקן לקרוא לילדים שנולדו ביום שבת. בצעירותו למד לתואר הרבני ״חכם״. בגיל 15 התחיל להעמיק בלימוד הקבלה, ובלט בחוכמתו, ביופיו, בקומתו התמירה ובקולו הערב. עם בגרותו נמשך לתורת קבלת האר״י שבמהלך המאה ה-17 הסעירה את העולם היהודי. התנועה נפוצה והפכה לתנועת המונים בהיקפה המספרי ־הגיאוגרפי, ובתוך זמן קצר, הגיעה לוילנה, המבורג, אמסטרדם, לונדון, ליוורנו, אוויניון, וכן לאלג׳יריה ומרוקו.
הופעתו של שבתי צבי על בימת ההיסטוריה, נבעה מהציפיות המשיחיות לגאולת העם היהודי שלאחר גזירות תח-תט (פרעות חמליניצקי 1649-1648). גם הציפיות המשיחיות הנוצריות להופעתו של ישוע, המיסטיקה המוסלמית לגאולת העולם ובואו הקרוב של ״המהדי״ (המשיח המוסלמי), שימשו קרקע פורייה וגורם מזרז לצמיחתו ובואו של משיח היהודים. בתקופה זו, אנשים רבים הן מוסלמים והן נוצרים, וכמובן גם היהודים, העידו על עצמם שהם ״נביאים״ שמחפשים להביא גאולה לעולם. בקושטא קמו לא פחות מ-800 ״נביאים״ שבראשם עמד רב בשם ר׳ משה סרוואל, ועל חסידיו נמנו גם כמה מרבני העיר. רב זה הודיע שנתגלגלה בו נשמתו של ר׳ שמעון בר-יוחאי, על כן התחיל לכתוב ״זוהר״ קבלי חדש. אלה שפיקפקו בדבריו, חששו להזדהות שמא יבולע להם ויחשבו ככופרים המסרבים לקבל את ״נביאותו״ של ״הנביא״. אלא שבתוך זמן קצר, ״נביא״ זה התנדף מתוך העדה כלא היה, ועקבותיו נעלמו. תופעת ״הנביאות״ התפשטה עד שלעתים משפחות שלימות, ובכלל זה גם נשים וילדים, היו נכנסות לאקסטזה, נופלות על פניהן תוך כדי זרימת קצף מפיהן ומלמול משפטים נבואיים בלתי מובנים. סימנים אלה היו מותירים רושם שאכן האל מדבר מגרונן, והצופים היו מאמינים למראי-עיניהם.
יהודי התפוצות הדוויים, שיקעו את עצמם בלימוד הקבלה. רבים פירשו את התופעה כאות להופעתו הקרובה של המשיח, ונסחפו בסערה לשיגעון המשיחיות שהנה הגאולה קרובה. השמועה שנפוצה ברחבי העולם היהודי שהנה קם גואל בשם שבתי צבי, קיבלה תוקף אצל הרבנים ע״פ מה שנכתב בנביא יואל: א וְהָיָה אַחֲרֵי-כֵן, אֶשְׁפּוֹךְ אֶת-רוּחִי עַל-כָּל-בָּשָׂר, וְנִבְּאוּ, בְּנֵיכֶם וּבְנוֹתֵיכֶם; זִקְנֵיכֶם, חֲלֹמוֹת יַחֲלֹמוּן–בַּחוּרֵיכֶם, חֶזְיֹנוֹת יִרְאוּ. ב וְגַם עַל-הָעֲבָדִים, וְעַל-הַשְּׁפָחוֹת, בַּיָּמִים הָהֵמָּה, אֶשְׁפּוֹךְ אֶת-רוּחִי. ג וְנָתַתִּי, מוֹפְתִים, בַּשָּׁמַיִם, וּבָאָרֶץ:..״(יואל ג/1-3).
בינתיים, שבתי צבי המתבגר, המשיך למלא את כְּרֵיסוֹ בקבלה הלוריאנית, או אז, החל להרבות בסיגופים והתמודדויות. חרף הכריזמה בה ניחן, החלו להתגלות בו תופעות תמוהות שיחוללו סערות, ולא רק בקרב הציבור היהודי. בשנת התי״ח (1657), בשהותו בסלוניקי בה נכח בסעודת מצווה ובנוכחות חכמי העיר והרבנים, נטל ספר תורה אל מתחת לחופת חתנים, ואירס לו לאשה את התורה. רבני העיר גרשוהו מיד מסלוניקי, והוא ברח לעיר הבירה קושטא. בקושטא המשיך להגדיש את הסאה בהחליטו על ״רפורמות״ בתחום ההלכה ע״י התרת כל מיני איסורים שהם מן התורה, מדרבנן ומן המסורת היהודית. תחילה שינה את ברכת ״מתיר אסורים״ והפכה לברכת ״מתיר איסורים״, ומיד אחרי כן התיר אכילת חלב עליו יש חובת כרת. על פי ״פסיקתו ההילכתית״ העביר את מנוחת יום השבת, ליום שני בשבוע. את צום י׳ בטבת, ביטל, ואת צום י״ז בתמוז הפך ל״חג ההתחדשות״. את ט׳ באב קבע כחג ליום הולדתו, בהסתמכו על מה שנאמר בנביא זכריה: כֹּה-אָמַר יְהוָה צְבָאוֹת, צוֹם הָרְבִיעִי וְצוֹם הַחֲמִישִׁי וְצוֹם הַשְּׁבִיעִי וְצוֹם הָעֲשִׂירִי יִהְיֶה לְבֵית-יְהוּדָה לְשָׂשׂוֹן וּלְשִׂמְחָה, וּלְמֹעֲדִים, טוֹבִים…״(זכריה ח/19). את ״שלוש הרגלים״ החליט לחגוג ברציפות במהלך שבוע אחד ובעוד שינויים שונים. גם בקושטא לא אהבו את התנהגותו ופסיקותיו, ומשהחל מעמדו להתערער, גורש מהעיר והתחיל בנדודיו לכמה מדינות במזרח התיכון ובאפריקה. בדרך, ניסה לשנות את אורח חייו ולהתמסר. הוא נושא את יוכבד, אשתו הראשונה, נערה בת 12. אולם ״מרוב קדושתו״, לא קרב אליה מעולם, עד שבית-דין כפה עליו את גירושיה. הפעם העדיף לשאת אשה זונה מליוורנו שבאיטליה בשם רבקה, על פי מה שנאמר לנביא הושע: ״ויאמר ה׳ אל הושע, לך קח לך אשת זנונים״(הושע א/2), בנסותו לקשר את עצמו לנביאות. גם נישואים אלו לא האריכו ימים, אף כאן נכפו עליו גירושין. נישואיו השלישיים היו עם שרה, ממנה נולדו לו שני בנים, ישמעאל ואברהם. אחר פטירתה של שרה, ושנתיים לפני פטירתו, הוא נושא את אסתר, אשתו הרביעית, המטרוניתא, בתו של ר׳ יוסף פילוסוף, רב עשיר ונכבד מליוורנו, עמה לא היו לו ילדים. משפחת פילוסוף היו אלה שיצרו את קהל התומכים הנלהבים לאחר מותו של שבתי צבי, ונקראו: ״הַדוֹנָמֶה״, ״אנוסים מרצון״. ״הדונמה״ נהגו כמוסלמים בציבור, אך בסתר דבקו ביהדות מסורתית- כופרת, והמשיכו להתחתן בתוכם בלבד.
אמנון אלקבץ-יהדות מרוקו והשבתאות-ברית 36 בעריכת אשר כנפו-עמ'61
Extrait de journal de famille-Nessim Sibony-brit 35-Redacteur Asher –Knafo-
Nous n’avons pas de portrait de Messod Azoulay, par contre nous en avons un de sa femme Esther. D’Abraham Sibony nous en avons deux, mais aucun de sa première femme, Esther qui était blonde aux yeux bleus. Contrairement à Messod Azoulay qui était grand et fort d’après maints témoignages, Abraham Sibony semble avoir été menu comme certains Juifs d’Europe et avait l’œil et le teint clairs. Seuls deux de ses enfants et une de ses petites filles ont eu des yeux bleus : Dona, Moïse et sa fille Coty. Il avait épousé en premières noces Esther, tante de sa mère qu’il aima toute sa vie. Il se remaria longtemps après, par suite d’absence d’enfant viable dans le couple, sans pour autant répudier sa première femme "Lala Esther" comme l’appelait la génération de mes parents. Ma tante qui l’avait connue, puisque c’était mon grand-père qui s’occupait de son foyer dans le cadre de ses fonctions commerciales chez son oncle Avraham, m’a répété et écrit qu’elle était blonde aux yeux bleus. Il s’est rendu à Jérusalem pour ramener une très jeune épouse du nom de Rika de la famille Aboulafia de Tibériade.
C’est avec Rika qu’il eut neuf enfants qui se sont distingués par leurs études effectuées pour la plupart à Gibraltar. Célèbres pour leur conduite de petits seigneurs, ils se lancèrent à leur tour dans le commerce. C’est par un curieux hasard que j’ai obtenu de Monsieur Abraham Knafo de Mogador un carnet sur lequel Moses Sibony s’était appliqué à rédiger en judéo-arabe son savoir astrologique, écrit en caractères hébraïques, son dictionnaire Espagnol et quelques anecdotes et notes commerciales, en plus de devinettes et de chansons espagnoles. On y retrouve aussi le trajet et les escales réalisés par les enfants, en route vers leur école à Gibraltar, en partant de Safi. Cet ouvrage a relancé la discussion sur la famille de "l’oncle Braham" et je me souviens que ma mère avait rappelé alors le retour de Meyer Sibony, fils d’Abraham quand il avait fini ses études à Gibraltar. Une caravane était partie à sa rencontre avec ses provisions, ses gardes et ses montures, dirigée par Abraham Sibony allant à la rencontre de son fils qui arrivait de Mogador par une autre caravane. Les deux caravanes campèrent ensemble avant de revenir à Safi où ils étaient attendus par tous les notables juifs. Meyer semble avoir été l’intellectuel de la famille. 11 avait épousé sa petite cousine Esther, fille d’Aharon qui était la cousine germaine de mon père, ce qui explique la relation particulière que mon père avait avec ce couple contrairement aux autres enfants de Rebbi Braham. 11 existait un seul piano dans la communauté juive de Safi et c’était celui de sa fille Féby, décédée en l’an 2000, à Casablanca, à l’âge de 95 ans. Elle était donc née en 1905. On possède d’elle deux photos remarquables qui me furent offertes par Françoise Sibony, sa nièce et petite fille de Meyer et Esther Sibony. J’ai eu le grand plaisir de connaître Féby et je fus marqué par sa beauté et son élégance.
Grand marchand et exportateur d’œufs à Marrakech, Meyer passait son temps à lire et à prendre des notes, (sa bibliothèque était inestimable) ce qui obligea mon grand-père maternel à lui donner un sérieux coup de main, quand il commença à travailler avec lui à Marrakech. Samuel Sibony son frère, appelé Baba, vint aussi s’installer à Marrakech où il pratiqua le commerce du thé en gros. Mon oncle Simon, frère de mon père, put ainsi réaliser chez lui une carrière enviable. Messody, fille d’Abraham, épousa Salomon Benzaquen de Gibraltar qui parlait anglais et avait le droit de porter des armes dont un revolver qui avait impressionné mon cousin germain Meir Zaoui. Ma tante et ma grand-mère paternelle furent leurs hôtes pendant une année à Safi, me confirma mon cousin.
Il semble bien que la fin de la Première Guerre Mondiale ait transformé toute la fortune de l’oncle Abraham en "petits morceaux de papier" comme les vieux informateurs ont appelé les actions que la famille détenait dans la bourse européenne. Pourtant la photo de mariage du plus jeune des enfants, à savoir Jacques, démontre que deux années après le début de la grande crise, toute la famille, photographiée à cette occasion, avait des vêtements européens de grand style. De patrons, ils étaient devenus dès 1920 directeurs de banques ou de sociétés commerciales installées à Casablanca, devenue la capitale économique sous le Protectorat Français. Jacques était resté à Safi, implanté dans le commerce de son père. Simon était dans l’hôtellerie, notamment à Meknès puis à Fez où il épousa Alice Elquarat, en premières noces, puis Marie Monsano après la mort de sa première femme. Salomon avait ouvert des restaurants à Montécarlo et Moïse avait une ferme à Mazagan. Quand j’étais petit, mon père m’avait pris avec lui, à Safi et nous avions été reçus par Esther Sibony, veuve de Meyer, dans la maison qui avait été celle de l’oncle Abraham à Abiyada, un des quartiers résidentiels de cette ville.
C’était un logement avec de vastes salles et un jardin intérieur décoré de mosaïques. Mon père avait tenu à me montrer le salon où tous les enfants de Rebbi Braham Sibony réalisaient une fois par an cette "fantasia" qui consistait à se déguiser en notables arabes avec le décor et la nourriture appropriée et surtout le cérémoniel qui durait une journée entière. Esther avait évoqué son séjour chez nous avec sa belle-mère Rika, et j’appris plus tard que ce fut une page mélodramatique : une romance entre Samuel et sa fiancée qui se termina par un joyeux mariage. Elles voulaient par la même occasion, lors de ce voyage, demander la main de la fille de Rabbi Habib pour Salomon.
Dans l’album de famille que nous avons réussi à confectionner grâce à tous les membres de la famille Sibony d’Israël et de France, nous sommes parvenus à rassembler deux photos d’Abraham Sibony, une d’un de ses fils Samuel, mort à Casablanca, celle de Meyer mort à Safi en 1945, et celle d’Elias ainsi que quelques photos de Jacques (1907-1990). Dans la photo de mariage de Jacques avec Assiba Merran, on retrouve Messody, fille d’Abraham qui s’était mariée à Salomon Benzaken et Rika Sibony, veuve d’Abraham.
De Yaacov, frère d’Abraham, décédé en 1906 nous n’avons aucune photo, ni de lui, ni de ses enfants. Par contre, nous en avons trois de ses petits- enfants, issus du mariage d’Aharon Sibony et de Dada Lévy, à savoir Nissim, Moshé et Esther, elle-même mariée à Meyer Sibony, fils d’Abraham avec leurs deux enfants, Léon et Féby. Des petits enfants de Yaacov, issus du mariage de Nissim Sibony, mon grand-père paternel avec Pnina Weizman, nous avons des photos de mon père, Elie Sibony et de mes tantes, Hana Ohana et Reine Zaoui. Rebbi Braham fut un homme légendaire, avec une auréole de patriarche. Il aurait vécu 98 ans, de 1821 à 1919. Il se remaria à 60 ans avec une jeune fille de la maison Aboulafiya qui n’était âgée que de 15 ans. Il aurait eu 9 enfants dont deux filles. Le fils aîné naquit en 1883 et le dernier en 1911 alors que son père était âgé de 90 ans.
Messod Azoulay est tout aussi célèbre qu’Abraham Sibony. Ils vécurent à la même époque et selon les légendes folkloriques des Juifs de Marrakech, c’était un bel homme de grande taille, et clair de peau. Il était renommé pour ses blagues, mais surtout pour son soutien envers les personnes qui connaissaient des revers de fortune, notamment les Juifs de Marrakech ou du Sud, emprisonnés pour des dettes ou à la suite de faux témoignages. Sa petite fille, Marie Bendavid m’a dit qu’il en avait les moyens.
Il avait organisé la vie de sa famille, autour de lui. Chaque enfant marié avait son appartement, et tous vivaient dans la même grande maison, avec du personnel pour la confection des repas et les soins pour les enfants. Chacun avait sa cuisine, mais les achats des produits alimentaires étaient centralisés et exécutés par les coursiers du patriarche, Messod Azoulay qui les déposaient au centre de la maison. Il recevait des plateaux de gâteaux et de thé dans son dépôt, et il passait son temps à blaguer avec les notables juifs, ses amis. Dans la série d’histoires recueillies, il semble qu’il exploitait la naïveté d’un homme charmant et érudit qui avait peu de sens pratique et qui s’en remettait toujours à lui pour le conseiller. Messod Azoulay et sa famille ont habité ensemble différentes maisons au Mellah de Marrakech.
Son siège commercial, occupé plus tard par son fils Simon qui y logeait au premier étage (voir photo de l’immeuble 70 ans après), un autre immeuble se trouvait à l’entrée de la rue des Ecoles à gauche et un troisième dans la rue Latana où il transforma un appartement de l’étage supérieur en synagogue : "Slat S^ido", en activité jusqu’à son incendie, l’immeuble ayant été occupé par des musulmans en 1970. Nous avons tous prié dans cette synagogue et nos places étaient situées face à la Bima, sous laquelle s’asseyait Rabbi Ezer Oizana qui portait toujours une livrée blanche. Il possédait des livres de prière rares, nacrés avec un fermoir doré. A côté de lui s’asseyait à l’occasion, Rabbi La^ziz Ellouk. J’ai reproduit notre synagogue dans mon tableau "L’ascension". A sa mort, le patriarche Messod Azoulay laissa à ses enfants une douzaine de magasins, des appartements, un moulin, deux fours, de l’or, de l’argent et de la marchandise.
Extrait de journal de famille-Nessim Sibony-brit 35-Redacteur Asher –Knafo-page 13
ברית-כתב העת הדו לשוני של יהודי מרוקו-העורך אשר כנפו- ברית מס' 35 -2017 –תפיסת הצדיק בארבע קסידות ד"ר דן אלבו
ג. עיוש מויאל, לקצידא די סידי רבי עמרם
1נבדא בלאהּ רחמאן הווא לחנין לחננאן ,מזאאוגין פיה ובבן דיואן סידי יא רבי עמרם. אתחיל באל הרחמים הוא חומל הרחמנים נתחנן אליו' ואל בן דיוואן הקדוש, הו רבי עמרם
2 נחכי לנאס חדיתו אס כאן סבאב מזיתו כוליל יזמע לכותו לחסיד רבי עמרם אספר לאנשים את סיפורו מה הייתה סיבת בואו כולל שבא לאסוף עבור אֵחָיו
3.מיא ותסעוד וסתין עאם,באס זא למגרב לחכם, לא יבקאכום תכמאם, עלא סידי רבי עמרם 3.מאה ששים ותשע שנים מאז בא החכם למערב שלא יוותרו בכם הרהורים (ספקות) על אדוני רבי עמרם.
4.מא ערפוה מנין דאז מנין, זא לפאס גלס סבע סנין מן חברון זאת ברא פלחין ולדו מריד רבי עמרם. 4.לא ידעו מהיכן עבר ומהיכן בא, בפאס ישב שבע שנים מחברון הגיעה איגרת תחינה שבנו חלה, רבי עמרם
5.תנבבא באס חב ינפתאר ובדא יתכלם הדאדר דמעו חאיפה כי למטאר סופו צבר רבי עמרם. 5.ראה ברוח קדשו שעומד למות והחל לומר תחינות דמעותיו זולגות כמטר ראו את כושר עמידתו של רבי עמרם.
6.קרא נסים וכרזו פואזאן קאל ליהוד אזיו לא סזאן קאל בפמוו הנה נתפאן תמים יא רבי עמרם 6.קרה נס ויצאו בוואזן אמר ליהודים בואו לאסז'ן אמר במו פיו קברוני כאן התמים רבי עמרם
7.טלב בפמו רוח ברוח וקאלהא בלקלב למרוח נפטר וכרזת ארווח דתנא רבי עמרם 7. ביקש בפיו נשמה תמורת נשמה את התפילה נשא בלב שבור נפטר ויצאה הנשמה של התנא רבי עמרם
8. נאדו כסלוה ותפנו רזעו לווזאן וחזנו אביאד די סאפ בעינו וזה סידי רבי עמרם 8. קמו רחצוהו וקברוהו שבו לוואזן והתאבלו אשרי מי שראהו בעיניו כשבא הצדיק רבי עמרם
9. נחכי לעזיאב לי זארו עלא ואחד עיניה עמאו זא זארו וקסע אדאו בזכות די רבי עמרם 9. אספר את הפלאות שקרו למבקריו על אחד שעיניו התעוורו בא, עלה אליו לרגל וראה אור בזכותו של רבי עמרם
10. כתאר עזאיבו בסחאל ובסחאל פך דלכבאל ודאוא חת לחבבאל 10. רבים נסיו כמה וכמה הציל אסירים כבולים וריפא מנועות מהריון [עקרות] האהוב רבי עמרם
11. לי מא סאף ולד פייאמו יזי יזורו פמקאמו יברא ויחל חזאמו ויסמיה רבי עמרם 11. מי שלא ראה לידה בחייו בא לבקרו ולהשתטח לפניו [?] יתרפא ויפתח אזורו (לצורך לידה) ויקרא לו רבי עמרם.
12. זאה ואחד גיר ידמם יסמע ולא יתכללאם זא יבבכי זאוג פלחרם די סידי רבי עמרם 12. בא אחד כולו מתחנן שומע ולא מדבר בא לבכות ולבקש על הציון של הצדיק רבי עמרם. 13. נעס וופאק בהדרא עטאה דווא באס ברא הנא הווא מול סזרא זכאי יא רבי עמרם 13. ישן והתעורר לשמע דיבור נתן לו תרופה וזו הסיבה שנרפא הנה הוא בעל העץ הזכאי רבי עמרם
14. ולד זאבוה פסהר אלול כאן בעקלו וללא מהבול פלייל וסמע מסעול נאמת ומוו רבי עמרם 14. בן הביאו בחודש אלול היה בעל תבונה ולא משוגע בלילה כשנר דולק חלמה אמו את רבי עמרם
15. פאקת ותבכי בדמוע מכתפא וקלבהא מקטוע עלא ולדהא לי מכדוע וגאתו רבי עמרם 15. התעוררה, בוכייה בדמעות מפוחדת ולבה שבור על בנה המשותק-החולה? וזעקה לרבי עמרם
16. זאבו ואחד מרזזח דאואה וקאם פראה בלפרחא וללא יצטח יגוות יא רבי עמרם 16הביאו אחד משותק רפאהו וקם שמח בשמחה וירקוד ויקרא, הו רבי עמרם.
17. ואחד מריד בקלבו חארת פיה לום ולבוקאלולו דואך טציבו ענד סידי רבי עמרם 17. אחד חולה בלבו הוא הצטער על מצב לבו אמרו לו את רפואתך תמצא אצל הצדיק רבי עמרם
18. פאק ודוא קאל בפמוו יגווה איא ומו סאף צדיק בעינו ודאוה רבי עמרם 18.התעורר ותרופה אמר בפיו יתרצה עם שלא ראה את הצדיק בעיניו ורפאו רבי עמרם
19. סמעו זכותו יא נאס עלא ואחד פקטיע אראס זאת ומו טטלב פלכאס די סידי רבי עמרם. 19.שמעו זכותו, אנשים על אחד שעמד לפני עריפת ראש באה אמו לבקש בכוס של הצדיק רבי עמרם
20. קלאת ומו איא לחזזאן פכלי ולדי מלסזאן ועיטט אבן דיואן אראב יא רבי עמרם 20. אמרה אמו, הו רבי הצל את ילדי ממאסר וקראה הו בן דיוואן קרב נא רבי עמרם
21. צדיק זאהא פלמנאם וקאלהא אנא לחאכאם ולדך צפאלו לחכאם סופו סבע רבי עמרם 21. הצדיק נגלה לה בחלום ואמר לה, אני החכם גזר הדין של בנך ייטב ראו את הארי רבי עמרם
22. נהאר סראע זבדוה וזדו באס יקתלוה אכיתי קאלו סרחוה ופכו רבי עמרם 22.ביום גזר הדין הוציאוהו ביצעו הכנות לשם הוצאתו להורג לפתע אמרו שחררוהו והִצִּילוֹ רבי עמרם
23. ומו דזרי וטצייח צאבט ולדהא תסררח זאדת תזגרט וטפרח עלא סידי רבי עמרם. 23. אמו רצה וזועקת מצאה את בנה משוחרר הוסיפה להלהל יִלּוּלִים ולשמוח על הצדיק רבי עמרם
24. זאב ולדו ומראתו פל הלולה דג כזאנתו יקולהום יליגאתו האדה הווא רבי עמרם 24 הביא את בנו ורעייתו בהילולה נטה את אוהלו סיפר להם את סיפור הצלתו זהו רבי עמרם
25. נאס גאלסין פי לכזאן סי יקרא וסי נעסאן, וסי יצרב לכיסאן די סידי רבי עמרם. 25. אנשים ישובים באוהלים מי קורא, מי ישן, ומי שותה כוסות של הצדיק רבי עמרם
26. איא לקראב ולבעאד טלבו על אפאמיל חדאד עמרהום מא יסופו לגנכאד די מגאבלין רבי עמרם 26. הו לקרובים ולרחוקים התפללו על משפחת אל חדד שלא יראו פגע בחייהם המתחזקים את הציון של רבי עמרם
27. טלבו על פריזידאן לחביב ליהוא עמראן עמרו מא סוף לגבאן די מגגבל רבי עמרם. 27. התפללו בעבור הנשיא החביב אליהו עמרם שלא יראה בימיו יגון וצער בעבור זה שהוא מטפל בציון של רבי עמרם.
28. ואקף בהאד לחברא וכדאם בלא יזרא יוקף מעאה מול סזרא יחדי ולאדו רבי עמרם. 28 משגיח על החברה, עמל ורץ יעמוד להגנתו בעל העץ ישמור על בניו רבי עמרם
29. ליבגא לענאיא וססאן לאזב ידרב תרקאן וילוח לגבאן ולמחן ויפאזי רבי עמרם 29. מי שחפץ בתהילה ובריאות צריך לגמוע דרכים להשליך יגונות ופחדים וירפאהו רבי עמרם
30. זכותו תעמוד לנו ולכל ישראל אחינו בזכות רבי חיים בנו ולד סידי רבי עמרם . 30זכותו תעמוד לנו ולכל ישראל אחינו בזכות רבי עמרם בנו בן הצדיק רבי עמרם
31. אססמי דאהר יא רזאל עיוס ולכניא מויאל מעא כותי נזמע בכלל כא נטלב לרבי עמרם 31. שמי הפרטי גלוי, הו אנשים הוא עיוש-חיים ושם משפחתי מויאל עם אחותי נזמה-כוכבה בכלל אני מתפלל לרבי עמרם.
32. מן צוירא אצל זדי יחדי ולאדכום ולאדי יסקאם סעדכום וסעדי בזכות סידי רבי עמרם. 32. ממוגדור מקור-מוצא אבותיי ישמור את ילדכם ואת יְלָדַי יקומם-ישקם את מזלכם ומזלי בזכות הצדיק רבי עמרם
שוב אנו רואים את מוטיב ההתרפאות ויכולת הריפוי המופלאה של הצדיק. ייחוס התרפאות החולים לנסיו של הצדיק, בזכות התחינות והתפילות לאל על קברו. ניתן לראות זאת היטב בבית ט' "אספר את הפלאות שקרו למבקריו, על אחד שעיניו התעוורו, בא, עלה אליו לרגל וראה אור בזכותו של רבי עמרם." בקסידה של עיוש מויאל, נוסף על תיאורי הוואי ואוירה, יש 6 בתים המתייחסים לסגולותיו העל טבעיות של רבי עמרם בן דיוואן כרופא חולים ובעלי מומים ו- 8 בתים מתייחסים לסגולותיו כמציל יהודים מגזר דין מוות בזכות התקבלות תפילותיו בשמיים. בבית ט"ז הצדיק מביע חשש מהליכה בדרך מלאת חיות אריות ולביאות, תיאור המביע את אנושיותו ופגיעותו בעיני עצמו, ובבית כ' בנו של הצדיק מודיע לו שהוא רואה אריה קרב ובא מהישימון, אלא שהאריה נעצר ולא קרב אל הצדיק. בהתחלה הצדיק מביע פחד מהאריה ואחר כך האריה כמו חושש מהצדיק ולא מתקדם לעברו יותר.
הערות המחבר: בתחילת המאה ה-20, לפני חיבור מתחם הקבר של הצדיק לרשת מים זורמים, שמשי הצדיק, יהודים עניים מוואזן, התפרנסו מאספקת מים זכים שנשאבו ממעיין סמוך מכרו להמוני עולי הרגל. בהילולה מכרו כוסות מים במחיר פעוט לכל דורש ממי מעיין שהיה שייך בשעתו לקהילה היהודית באסז'ן. למים ייחסו סגולה מיוחדת ולכן המחבר כותב "הכוסות של הצדיק רבי עמרם". טעות היסטורית- עובדתית, מי שטפל בבית העלמין וארגן את ההילולה מדי שנה, היה יוסף בר דוד עמרם ז"ל יו"ר הוועדה של המקומות הקדושים בקהילת וואזן בין 1930 – 1984 ולא נשיא הקהילה אליהו עמרם אלחדאד, אשר היה מעורב ושותף, אך לא נושא באחריות הרשמית על ההילולות, מטעם השלטון הצרפתי. לפני יוסף עמרם, שמונה לממונה על ניהול ההילולה בזכות שליטתו בשפה הצרפתית עוד בתחילת המאה העשרים, החזקה על הקבר הייתה שייכת למשפחת דניאל אזולאי ולאחריו למרדכי אלבו. |
|
ברית-כתב העת הדו לשוני של יהודי מרוקו-העורך אשר כנפו- ברית מס' 35 -2017 –תפיסת הצדיק בארבע קסידות ד"ר דן אלבו-עמ' 58