ארכיון יומי: 26 ביוני 2020


יהדות מרוקו-בחזרה אל סמטאות המלאח-משה חיים סויסה-הספינות ירדו למצולות.

יהדות-מרוקו

הספינות ירדו למצולות

אי שם בראשית המאה ה־18, בעיר אגאדיר שבמרוקו, חי רבי כליפא בן מלכא, שהיה עשיר גדול, תוך שהוא מנהל קשרי מסחר ימיים בין אגאדיר לאמשטרדם. ספינותיו היו יוצאות ובאות ממרוקו לאירופה ומאירופה למרוקו, כשהן טעונות סחורות. כך היה גם תלמיד חכם וחסיד, מקובל ומשורר נפלא.

זקני אגאדיר מספרים, כי באחת השנים, בעיצומו של יום הכיפורים – היום המקודש בשנה בו אנו שבים בתשובה ומקבלים קבלות טובות לשנה החדשה, עגנו בחוף שבע ספינות מלאות סחורות, שלרבי כליפא היה חלק בהם. רב החובל הגיע לבית הכנסת שבו התפלל רבי כליפא, כדי לקבל ממנו הוראות מה לעשות עם הסחורה שעל הספינות. אולם רבי כליפא, שהזדעזע מכך שביום המקודש מטרידים אותו בענייני מסחר וחולין, נשא את עיניו השמימה ואמר: ״ריבונו של עולם! הבלי העולם הזה רוצים לבטל אותי מעבודתך. יהי רצון שירדו הספינות כולן לתהומות״…

מיד כשסיים דבריו, הים החל לגעוש, ונחלי מים שטפו בפרץ אדיר את ספינותיו שירדו למצולות יחד עם כל הונו, עד שנותר עני מרוד. הגביר ר׳ משה בן יעקב גדליה מהעיר אמשטרדם, שהיה בקשרי מסחר עם רבי כליפא, כששמע על כך שידידו ירד מנכסיו, החל לשלוח לו מדי חודש תמיכה כספית, עד ששב רבי כליפא להתייצב כלכלית.

את תקופת עניותו תיאר רבי כליפא, שפעם אחת לא הייתה הפרוטה מצויה בכיסו, ויצא לשוק כדי להביא אוכל לבני ביתו, אך לא היה לו אף לא פרוטה אחת כדי לשלם עבור לחם למשפחתו. כך הלך וחזר במשך שלש פעמים. והנה בדרכו פגש אדם מכובד, שהיה נראה אדם אמיד. אותו אדם פנה אל רבי כליפא ושאלו: ״מדוע הנך בצער? רואה אני עליך כי אדם עני אתה ואין הפרוטה מצויה בכיסך, לכך אוכל להלוות לך מעט כסף כדי שתוכל להביא מזון לבני משפחתך". אולם רבי כליפא, מחמת הבושה, השיב לו במבוכה כי הוא אינו זקוק לכסף, תוך שהוא מודה לו על נדיבותו. הוא שב לביתו במפח נפש. בביתו פתח את התיבה שבה היו ניירות, כדי לכתוב איגרת לעיר אחרת, ולהפתעתו הרבה מצא שם כסף שהיה חבוי בין הניירות. מיד נשא את עיניו למרומים והודה להקדוש ברוך הוא שעשה עמו חסד, שראה בעוניו ושלא רצה ליהנות ממתנות בשר ודם ולא מהלוואתם, אלא מידו הפתוחה והרחבה של אדון הכול.

רבי כליפא התייתם בגיל צעיר מאביו ומאמו, וכך גם משפחה כמעט ולא הייתה לו. אולם הוא לא נתן לתחושת הבדידות להשתלט עליו ולמנוע ממנו את שאיפותיו הרוחניות. ״מיום היותי עד עת עמדי״, יספר לימים רבי כליפא על ימי נערותו במילים מרגשות, ״במקלי עברתי יחידי. יחיד ועני אני, כי אבי ואמי עזבוני. גם דוד ואח אין לי, והשם היה חלקי וחבלי. ואבי יתומים נתנני לחן ולחסד רב, לפני כל אדון ורב, בכל ערי המערב״. הוא גדל במעלות התורה והיראה, כשהוא נעזר בחכמי הקהילות שאימצוהו ודאגו לו כבן, כמו רבי יוסף בואינו די מיסקיטא בעיר הולדתו אספי, ובהמשך בבית מדרשו של רבי יהודה אבן עטר ובבית מדרשו של רבי שמואל הצרפתי, בעיר פאס הרחוקה.

כשעבר מאוחר יותר לעיר אגאדיר, החל לעסוק במסחר, כשהוא מתקדם בעסקים צעד אחר צעד עד שהפך לסוחר גדול בעל עסקים מרובים בעיר אגאדיר ובנמל שלה, תוך שהוא מפתח קשרי ידידות עם השלטונות הודות לעושרו. סייע לו בעסקיו חמיו ר׳ יצחק מינדיס שהיה מבני משפחת מנדיס מאמשטרדם, אשר פעלו להשגת חוזה מסחרי בין מרוקו להולנד, וכך היה שותף לקשרי המסחר הימיים בין אגאדיר לאמשטרדם. בכך לימדנו רבי כליפא, כי אל לו לאדם להתייאש מן הרחמים, וגם כשבחייו האישיים גדל ללא אב ואם ובלי משפחה, לא ויתר על שאיפותיו, ובמסירות הלך ללמוד תורה אצל החכמים בעירו ובפאס הרחוקה, עד שצמח לגדול בישראל.

עיסוקיו של רבי כליפא במסחר הייתה כרוכה בטלטולי דרכים ובסיכון עצמי רב. לימים סיפר, כי באחד הלילות של עשרת ימי תשובה, בשנת ת״ס (1699), כשהיה בדרכו מהעיר מראכש לאגאדיר, כשהוא בשיירה עם שני יהודים ושני מוסלמים, עצרו לקראת ערב בפונדק בין ההרים כדי ללון את לינת הלילה. בעלי הבית של הפונדק היו נראים מגושמים תאבי ממון, ופחד גדול נפל עליו שמא יעמדו עליו לכלותו. מרוב פחד לא הצליח לעצום את עיניו למנוחה ממסעו המפרך, ולאחר שאמר סליחות באשמורת הבוקר, נמנם קלות. והנה בחלומו רואה הוא את עצמו עומד ומתרעם על פרנסתו ועל גורלו, כשהוא נאלץ ללכת במקום סכנה יחד עם שיירת גויים שהוא אינו מכירם, הרחק מאשתו ומילדיו. לפתע נעמד מולו אדם האוחז בידיו קלף, הכתוב בכתב יפה משובב עין, ובו ששה שורות, כשאותו אדם קורא מתוך הקלף ומשיב לו על כל הרהוריו ותלונותיו. כשהקיץ מחלומו לא זכר מה היה כתוב באותו הקלף, ורק זכר כי בשתי השורות האחרונות נאמר שמן השמים נגזר עליו שפרנסתו תהא ביגיעה רבה, אך במילים אלו היה בהם כדי להשקיט את פחדו והתנחם בהם.

על אף התרחבות עסקיו וריבוי האנשים יהודים ומוסלמים שסחר עמהם, הוא נזהר לשאת ולתת באמונה, בלי לרמות איש או לקחת דבר שלא מגיע לו. לכך לא סמך על עוזרים ומסייעים, מחשש שהם לא ינהגו כשורה, ודאג להיות מעורב אישית בכל עיסקה. באחת הפעמים, סיפר רבי כליפא, תבע בטעות מיהודי חוב גדול, בטענה שהלה חייב לו סכום זה. היהודי הכחיש, בעוד רבי כליפא טוען כלפיו בבטחון רב שאכן חייב לו. לאחר דין ודברים ובירורים, התברר לרבי כליפא שהוא החליף בין בעלי חובותיו, וכי החוב שהוא תובע מהיהודי, הוא חוב שאדם אחר חייב לו. כשהתבררה לו טעותו, הוא נרעש מהמכשול שכמעט בא על ידו. הוא הנציח את הדברים בכתב, כדי להחדיר לעצמו עד כמה אדם עלול לטעות, וכי להבא עליו לדייק יותר ברישום חובותיו. הוא גם פתח בשיר תודה לאל שהציל אותו ממכשול:

לְאֵל דֵּעוֹת מִשִּׁירִי אֲהוֹדֶנּוּ, פֶּלֶא יוֹעֵץ מֵשִׁיב אָחוֹר חֲכָמִים.

הֵאִיר עֵינַי בְּגֶזֶל אֲשִׁיבֶנּוּ, אֲשֶׁר מְנָעַנִי מִבּוֹא בְּדָמִים.

עד היום אנו נהנים מפרי יצירתו של רבי כליפא – ספרו ׳כף נקי', שנדפס לאחרונה במהדורה מפוארת על ידי פרום׳ הרב משה עמאר. בספר זה הגיה והאיר המחבר על סידורי התפילה על פי מחזור השנה, תוך שהוא מתעד את מנהגי מרוקו ונוסח התפילה בימים ההם. ספרו זה מסייע בידינו עד היום הזה לדעת את מנהגי הקהילות היהודיות במרוקו בתקופה קדומה.

רבי כליפא בן מלכא

1760-1670

נולד בעיר אספי סביב שנת ת״ל (1670). הוא התייתם בגיל צעיר מאביו ומאמו, וככל הנראה היה בן יחיד. בנערותו למד בעיר הולדתו אצל רבי יוסף בואינו די מיסקיטא, ומאוחר יותר נדד לפאס, שם למד אצל רבי יהודה בן עטר ורבי שמואל הצרפתי.

עבר לאגאדיר, שם עסק במסחר עד שהפך לסוחר גדול. בסיועו של רבו רבי יוסף, נשא לאשה את בתו של ר יצחק מינדיס מאגאדיר. בנו הבכור דוד, שהיה פיקח ושוקד על תלמודו, נפטר בגיל 11 שנה. אף אשתו נפטרה בחייו, במגיפה שפרצה בעיר. נודע בחיבורו ’כף נקיי, הכולל הגהות והארות על סידור התפילה, תוך שהוא מתעד מנהגים ונוסח התפילה של יהודי מרוקו בעת ההיא. נפטר באגאדיר בשנת תר״ך (1760), כשיום ההילולה שלו מצוינת בג׳ באלול. נטמן בבית העלמין העתיק בעיר, ולרגל סלילת כביש בתוך בית הקברות, נאלצו יהודי העיר ביום הי בתמוז תש״ו (4 ביולי 1946) להעביר את ציונו לבית העלמין החדש באגאדיר.

יהדות מרוקו-בחזרה אל סמטאות המלאח-משה חיים סויסה-הספינות ירדו למצולות.

מעיין השדים-.(עין אלג'ין).עמנואל שבבו ז"ל –יום הכיפורים

מעיין השדים-עין אלג'ין

יום הכיפורים

בצפת של ימי הילדות לא היו חילוניים. המושג לא היה מוכר. האמת שלעומת ״החכמים״ שבלו שעות רבות בבתי המדרש על דף גמרא, היו מרבית התושבים ה״בעלי בתים״ הפשוטים עסוקים בפרנסת ביתם. הם פשוט לא הרשו לעצמם את המותרות של מיתה באוהלה של תורה. קשה גם לומר שיכלו למצות את קיום תרי״ג המצוות. הם בודאי שלא ירדו למעין שליד בית העלמין בכל בוקר על מנת לטבול ב״טבילה״ של האר״י ז״ל. הם לא ידעו, גם אם רצו בכך, לקרוא משניות והשפה הארמית היתה עבורם סגורה וחתומה. אך כל זה לא פגם באמונה ובקיום המצוות השגרתיות. התפילות של יום יום הו למרביתם שגורות על פה. יש להניח שהתפללו מבלי להבין את תוכן הדברים. אך מאומה לא גרע מחשיבותה של תפילה, גם נערנו חזר בכל בוקר על ״מודה אני…״ מבלי הבין את המשמעות. המלה ״בקרבי״, למשל העלתה אסוציאציה של קברית (גפרורים בערבית). אולם הפשוט שבפשוטים לא העלה בדמיונו הפרוע, בפינת מחשבתו האפלה ביותר, לחלל את השבת. על דל שפתיו על אחת כמה וכמה. הימים הנוראים היו באמת נוראים. ההכנות היו במלוא הקיטור״. כפרות״ הובלו כפותות לחצרו של חכם עזרא השוחט והקרקורים היו מחרישי אוזניים. ליל הכיפורים השרה עצבות בלב הילדים. הכל חשוך, המבוגרים רציניים ומכונסים בתוך עצמם. לא הקדישו תשומת לב רבה לילדים. מחשבתם התרכזה בתקון נשמתם. על הסברים בקשר לקדושת היום ומשמעותו – הס מלהזכיר. הכל נעשה בצורה שגרתית ומוכנית. בבית הכנסת ״אבוהב״, היו ספסלים בנויים לאורך הקירות, ״מנדר״. על ה״מנדר״ המערבי, בפינה שליד ההיכל, היתה מונחת כרית אדומה שעליה ישב הסב, לידו ישב האב והנער ליד אביו. שלשתם בשורה אחת. כאשר נתכבד סבו בעליה לתורה, עמד האב במקומו מתוך יראת כבוד, כנהוג, כל זמן שאביו שהה על ״התיבה״ ליד ספר התורה. כמוהו עשה גם הנכד כשלבו נפעם מהמעמד הטקסי.

הוא אהב את המעמד, את קולו של החזן, קול דקיק של סופרן. בשמחת תורה לא היה אושר גדול משלו. הרקודים, ההקפות, השירה הדהדה באוזניו כל ימות השנה הוא צפה לה שתגיע מחדש.

אך יום הכיפורים שאני. בגיל רך לא צמו כמובן. השהייה הממושכת בבית הכנסת היתה כבדה ומעיקה. היא לא דברה אל לבו. הנה מגיע החזן בתפילתו לרגע הגדול: ״ויעבור על פניו ויאמר….״ והמתפללים עטופים בטליתות שלא בימי השנה הרגילים. העטיפה היא טוטלית. מסתתרים איש איש מתחת טליתו מפחד שמא יקרה להם בכל רגע משהו איום. הנער נחבא מתחת לטליתו של אביו וכולם עונים בחרדה. פתאום משהו במכנסיו של המתפלל שעמד לפניהם משך את ליבו… קול צחקוק קל נפלט מפיו. האב הסה אותו בלחש: ״ששש!״ אבל הצחקוק הפך לצחוק ואז תפס האב באוזנו ומרט אותה כהלכה. לבושתו וכלימתו, הצחוק רק גבר עליו בצורה היסטרית ממש. הוא פחד מנחת זרועו של אביו ונמלט כל עוד נשמה בקרבו החוצה. ייתכן שאלו האב היה משתיק אותו בדרכי נועם ומשלח אותו החוצה על מנת להרגע. ואולי לאחר התפילה היה מסביר לו את חטאו לעומת קדושת המעמד, ייתכן שזיכרונותיי מאותו יום הכיפורים היו נעימים יותר…

מעיין השדים-.(עין אלג'ין).עמנואל שבבו ז"ל יום הכיפורים- עמ' 24

הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 161 מנויים נוספים

יוני 2020
א ב ג ד ה ו ש
 123456
78910111213
14151617181920
21222324252627
282930  

רשימת הנושאים באתר