Bensmihen-Bentabulit-Bentata-Bentes-Bentito-Bentolila
BENSMIHEN
Nom patronymique d'origine hébraïc-berbère, diminitif berbère de Simhon, la joie, le fils de la petite joie. Au XXème siècle, nom peu répandu, porté au Maroc (Debdou, Marrakech, Meknès).
BENTABULIT
Nom patronymique sans doute d'origine berbère au sens difficile à cerner. Le nom est attesté au Maroc au XVIème siècle, figurant sur la liste Tolédano des patronymes usuels à l'époque. Au XXème siècle, nom très peu répandu, sinon disparu.
BENTATA
Nom patronymique d’origine arabo-berbère, formé de l'indice de filiation Ben et du prénom féminin berbère Tata, autrefois fort répandu au Sahara aussi bien parmi les Juifs que les Musulmans. C'est ainsi que dans la région d'Agadir existe village fortifié qui porte ce nom. D'après la tradition orale transmise de génération en génération par la branche tétouanise de cette famille qui se disait originaire de Murcie en Espagne, leur nom originel était Del Rey, qui fut traduit textuellement par Ben Sultan après l'installation de la famille au Maroc. Ce n'est qu'au XVIIème siècle qu'elle aurait abandonné publiquement son patronyme – tout en conservant dans les documents religieux comme les Kétoubot son ancien nom – pour adopter celui de Bentata. Sur les circonstances qui ont motivé ce changement, il y a plusieurs versions. La plus populaire est que l'un des gouverneurs de Debdou ou de Tétouan, particulièrement fanatique n'aurait pas toléré que des dhimmis puissent porter un titre aussi noble et les auraient contraints, par dérision, à adopter le prénom de leur servante saharienne, Tata. Une autre version affirme qu'au cours de persécutions, les membres de cette famille furent cachés et sauvés par leur servante saharienne, Tata, et que par mesure de précaution ils conservèrent publiquement ce nom même une fois le danger passé. A partir de la seconde moitié du XIXème, plusieurs membres de cette famille de Tétouan, ont émigré vers l'Algérie, à Gibraltar, en Egypte, en Angleterre et en Amérique du Sud. Au XXème siècle, nom peu répandu, porté au Maroc (Tétouan, Tanger, Ceuta, Debdou, Casablanca) et en Algérie (Oran, Tlemcen, Constantine, Aïn-Béida, Sétif, Mostaganem, Alger).
ABRAHAM: Un des grands notables de la communauté de Tétouan dont il assuma très longtemps la présidence au cours de la seconde moitié du siècle dernier. Industriel en textile, il acquit la nationalité espagnole au cours de l'occupation de Tétouan par les troupes espagnoles à la suite de la défaite marocaine de 1860. Après l'instauration du protectorat espagnol sur le nord du Maroc, en 1912, il fut favorable à un "décret Crémieux" espagnol, accordant en bloc la nationalité espagnole aux Juifs du Protectorat. Aux opposants à ce projet qui se cachaient derrière l'opposition des Musulmans à l’octroi d'un tel privilège aux Juifs pouvant aboutir à un soulèvement, il proposa de venir enquêter sur place sur l'attitude des Musulmans, insistant sur l'ancienneté de la co-existence judéo- musulmane, l'interpénétration de leurs intérêts économiques et la convivialité de leurs rapports.
MOSES: Fils d'Abraham. Son père l'envoya en Egypte s'occuper de l'achat de coton pour son usine, alors que ses autres frères s'installèrent en Algérie et en Amérique du Sud pour assurer l'écoulement des produits. Son fils Jacob fut au début du siècle un des notables de la communauté d'Alexandrie.
ABRAHAM BENDELAC-BENTATA:
Petit-fils de Abraham. Il reprit son patronyme originel en s'installant en Espagne à la fin du siècle dernier: Alberto Bendelac de Pariente y Del Rey. Médecin du roi Alphonse XIII, il entra ensuite dans la carrière diplomatique et fut délégué notamment à l'ambassade d'Espagne à Paris. ISAAC: Un des membres les plus actifs du premier Consistoire indépendant d’Oran après sa séparation avec celui d'Alger, de 1865 à 1870.
ISAAC: Notable de la communauté de Tanger, un des premiers membres de l'association Hispano-Hebrea pour la promotion des relations entre les Juifs d'ascendance sépharade et leur patrie d'origine, il fit partie de la commission de cette association qui fut reçue à Madrid par le roi d’Espagne Alphonse XIII en 1912.
MOSES BENTATA-WAHNOUN (1897-1947): Né à Tanger il s'installa à Manchester où il fut parmi les notables de la communauté.
JACOB BENTATA-SABAH (1895- 1962): Fils d'Isaac. Juriste, journaliste et homme de lettres né à Tanger en 1895. Auteur notamment du conte folklorique " El Jugular de los Socos." Rédacteur de l'hebdomadaire "El Moghrabi", il collabora à tous les journaux de Tanger en français, anglais, espagnol, arabe et hébreu. Membre correspondant de l'Académie d'Histoire de Madrid. Fondateur et premier Président du Rotary Club, Il fut à plusieurs reprises délégué de l'Espagne à l'Assemblée Législative de Tanger et trésorier de la Communauté. Après l'indépendance du Maroc il s'installa à Caracas au Vénézuela où il se distingua par son activité communautaire jusqu'à sa mort.
LEON: Professeur de philosophie à Alger jusqu'au grand exode de 1962. Auteur d'un petit opsucule "Oui, je suis juif', édité par le Département de l'Education par la Torah de l'Agence Juive pour Israël.
BENTES
Nom patronymique d'origine portugaise, adopté par une famille tangéroise en s'installant au Brésil, avec pour sens vents, croyant ainsi traduire son patronyme originel arabe Er- Rouah, qui signifie en fait le colporteur, le marchand forain, le confondant avec Rouah qui signifie effectivement en arabe comme en hébreu le vent. Au XXème siècle, nom très peu répandu porté, uniquement à Tanger par les membres de cette famille revenus du Brésil.
ABRAHAM RAMIRO: Fils de Moses. Officier d'artillerie de l’armée brésilienne, né en 1912 à Itaituba, en Amazonie où son grand-père s'était installé en 1850, descendant d'une famille de Tanger. Après des études primaires à l'école de l’Alliance de Tanger, il revint au Brésil où il rejoignit l'Ecole Militaire de Rio de Janeiro. Il prit sa retraite avec le grade de général en 1973 après 40 ans de service. Auteur du dictionnaire portugais-haketia (le parler espagnol des Juifs du Nord du Maroc) "Os Sefardim e a Hakit a" (Rio de Janeiro, 1981) et d'un grand ouvrage d'histoire juive en portugais: "Des ruines de Jérusalem à la verdoyante Amazonie", vaste fesque sur l'histoire juive globale et plus particulièrement l'installation des Juifs originaires du Maroc au Brésil depuis la suppression de l'Inquisition en 1821; et de "Primeira Comunidade Israelita Brasileira: tradiçoes, généalogica, pré historia" (Rio de Janeiro, 1989).
BENTITO
Nom patronymique d'origine espagnole, contraction de benedito, béni, équivalent de l'hébreu Baroukh. Autre forme: Bentitou Au XXème siècle, nom très peu répandu, porté en Algérie, dans l’Oranais.
BENTOLILA
Nom patronymique d'origine arabo-espagnole, ethnique de la bourgade de Tolila dans la province de Saragosse. I. Hamet estime que c'est le diminutif arabisé de l'hébreu "talal" qui sigifie grâce, douceur, allégresse. Le nom figure sur la liste Tolédano des patronymes usuels au Maroc au début du XVlème siècle. Autre forme, sans l'indice de filiation: Tolila. Au XXème siècle, nom peu répandu, porté au Maroc (Tétouan, Tanger, Meknès), Casablancaet en Algérie (Alger, Relizane, Tlemcen, Miliana, Mascara, Oran, Mostaganem, Constantine).
YAACOB: Il fut avec les membres de sa famille parmi les premiers olim de Meknès à s’installer en 1844 à Tibériade, fondant une nouvelle branche de la famille.
HAIM: Négociant et aramateur né à Tétouan, il fut parmi les premiers juifs de la ville à passer en Algérie et à s'installer à Oran en 1854. Il s'y livra au négoce des oranges d'Algérie vers la colonie britannique de Gibralatar et vers l'Espagne. Au moment de la guerre hispano- marocaine de 1860, il emmena à Oran à bord de l'un de ses navires 176 juifs de Tétouan qui s'étaient réfugiés à Gibraltar pour fuir les combats. Les autorités française leur accordèrent toutes les facilités, leur fournissant gratuitement des passeports. Cet accueil chaleureux convainquit la majorité d'entre eux, les hostilités terminées, à s'installer définitivement dans le grand port, constituant l’embryon de la future très importante communauté des originaires de Tétouan à Oran. Il devait mourir trois ans plus tard, en 1863 dans le naufrage de son navire.
- YAACOB (1860-1949): Chef de l'école talmudique "Talmud Torah" de Tétouan dans les années trente et cinquante.
ROBERT: Secrétaire général de l'Association Consistorale d'Alger dans les années cinquante.
ALAIN: Professeur de linguistique à l'Université Paris-V. Spécialiste de l'illetrisme, il a été chargé par le gouvernement français de la conception d'un plan de lutte contre cette nouvelle forme de l'analphabétisme.
YAACOB: Philologue israélien originaire de Tétouan. Auteur d'études sur le parler des Juifs de la zone espagnole du Maroc et sur "La composante hébraïque dans le judéo-espagnol marocain".
Bensmihen-Bentabulit-Bentata-Bentes-Bentito-Bentolila
מנחם ויינשטיין-המשבר הרוחני והחברתי בקהילת אלג׳יר במאה הי״ח ובראשית המאה הי״ט
היחס הפוגע והקשה מצד הנגיד, המוקאדם, ועשירי הקהילה כלפי החכמים והדיינים, נמשך גם בשנים הראשונות של המאה הי׳׳ט. באחד מדיניהם טעו דייני אלג׳יר טעויות חמורות בדין, קיבלו עדויות שלא בפני בעלי־הדין, ׳וכל החכמים כבשו פניהם בקרקע׳ מאימתו של המוקאדם ומרעיו, עזי־פנים שבדור. לפיכך, נאלצו בעלי־הדין עם הקהל, להפנות את שאלותיהם ודינם אלהחיד״א לליוורנו, ואל ר׳ רפאל יוסף חזן מאיזמיר.
הירידה המוסרית והלחצים על החכמים והדיינים, הביאה להתמעטותם של החכמים באלג׳יר ולירידת רמתם, כדבריו של ר׳ שלמה זוראפה שנכתבו בשנת תקס״ח (1806):
אוי לו לדור… שאבדו כל חכמינו ונשארנו יתומים היינו ואין אב, ואין אתנו גם אחד מהגדולים, את מי יורה היעה ואת מי יבין שמועה, אלא כגדיים וטלאים וכצאן, אשר אין להם רועה…
הדרשות הקבועות שנדרשו בשבתות ובימים טובים פסקו, ואף כאשר נעשו נסיונות בשנת תקס״ז (1807), לחזק את החיים הרוחניים והמוסריים, על־ידי השכמה בחצות לדרשה בבית־הכנסת, קמו מתחכמים והביאו לביטול ההתעוררות הרוחנית.
בראשית המאה הי״ט נתגלו סימנים רבים להתערערות השלטון של הקורסארים האלג׳יראים, ששלטו בחסות השלטון העותמאני, ואף המשבר הפנימי בקהילה שהיתה מפולגת בתוכה לפי חלוקה של אינטרסים משפחתיים מסחריים ומדיניים הלך והחריף; המאורעות התרחשו במהירות.
ירידת משקלה של ההנהגה הרוחנית עוד בסוף המאה הי״ח, הביא לכך שההנהגה לא יכלה להשפיע וללכד את הקהילה. התערערותו של השלטון הביאה להעמקת הבקיעים בקהילה כפי שיתואר בקצרה להלן.
בשנת 1800 הצליח נפתלי בוג׳נאח בסיוע מוצטפא הדאי של אלג׳יר להדיח את המוקאדם אברהם בושערה מתפקידו, ונפתלי בוג׳נאח מונה על־ידי מוצטפא למוקאדם היהודים. יוסף בקרי שותפו של נפתלי בוג׳נאח עסק בעניינים המסחריים, ואילו נפתלי עסק בעניינים המדיניים, ובהם גם שוד ימי.
עריצותו של הדאי מוצטפא, בסיוע נפתלי בוג׳נאח, איש סודו, אשר שלט למעשה באלג׳יר, הביאה לשנאה עזה כלפי השניים. אויביהם התנכלו להם, וערכו מספר נסיונות לפגוע בהם, עד שבשנת 1805 הצליחו לרצוח את נפתלי בוג׳נאח. היאניצ׳ארים ששנאו את נפתלי בוג׳נאח לא הסתפקו בכך ופגעו גם בקהילה היהודית. בשבת רצחו ארבעה־עשר איש בבית־כנסת ׳צרפתי׳, חיללו ספרי־תורה ורצחו יהודים נוספים ברחובות. אל היאניצ׳ארים הצטרף האספסוף, ששדד ובזז את בתי־היהודים ובמיוחד את מחסני בתי־המסחר של משפחות בקרי ובוג׳נאח. מיד לאחר־מכן נתמנה יוסף הכהן בקרי למוקאדם באלג׳יר. הוא שימש בתפקידו זמן קצר ביותר, משום שבינתיים נרצח מוצטפא הsאי שתמך במשפחות בקרי ובוג׳נאח.
במקומו בא אחמד דאי שהדיח את יוסף בקרי ומינה במקומו(בשנת 1805) את דוד דוראן. ידידי משפחת בוג׳נאח שתיארו את המאורעות הקשים בקונטרס ׳חסד לאומים׳ האשימו את דוד דוראן שנתמנה בעזרת שני הדיינים ר׳ עמרם עמר ור׳ צמח דוראן, ברדיפת בני משפחת בקרי ובוג׳נאח ותומכיהם, ובהם גם את הרב הישיש ר׳ יעקב מרעלי וחתניו, ובגרימת מעשי־הרג, כליאה בבתי־סוהר ועבודת־ פרך.
הערת המחבר: קונטרס חסד לאומים, [ליוורנו תקס״ז], נתחבר על־ידי אליהו הכהן שולאל, ברוך טובייאנה, אברהם ד׳ שלמה מאזגיש וסעדיה קאגיג, שהיו ידידי משפחות בקרי ובוג׳נאח. בלוך, עמי 105-94. בעמי 133־140 מביא בלוך קינה, שתורגמה מערבית יהודית לצרפתית, ובה פרטים רבים על מאורעות הימים ההם. אייזנבט, עמ׳ 377-374; רוזנסטוק, עט׳ 360-357; הירשברג, תולדות, ב, עמ׳ 64־69.
בשנת 1806 התהפך הגלגל, המוקאדם דוד דוראן הודח, ויוסף אבן תיבי שהיה מחבורתו של דוד דוראן מונה למוקאדם. אך, זמן קצר לאחר־מכן ב־1 לנובמבר 1806, מונה דוד הכהן בקרי למוקאדם העדה באלג׳יר.
בשנת 1811, נרצח המוקאדם דוד בקרי על־פי הוראת הדאי, ולתפקיד המוקאדם נתמנה דוד דוראן. יש רמזים שהלשנתו היא שהביאה להריגת קודמו בתפקיד. אף דוד דוראן נרצח בשנת 1811 על פי הוראת הדאי.
לתפקיד מוקאדם היהודים מונה יוסף בקרי. העדה האשימה אותו בסחיטות, ומשלחת של שבעה מבני־העדה, ובראשם הרב יצחק אבולכיר, התלוננה עליו בפני הדאי. השבעה, כולל הרב ר׳ יצחק אבולכיר, הוצאו להורג.
מאורע זה בשנת 1815, גרם לסערה בציבור שבעקבותיה הוגלה יוסף בקרי מאלג׳יר ועבר לליוורנו. במקומו מונה כמוקאדם יעקב בקרי ששימש בתפקידו עד לשנת 28.1831
הגורמים למשבר
מצבה של הקהילה היהודית באלג׳יר במאה הי״ח ובראשית המאה הי״ט היה קודר ביותר, כפי שתואר לעיל. מדוע אפוא, פקד משבר כה חמור את הקהילה דווקא בתקופה שניתן היה לצפות להתפתחות חיובית?
את גורמי המשבר יש לחפש ולמצוא בהנהגת הקהילה היהודית, שכמקובל ניתן לראותה מורכבת משני אלמנטים בסיסיים. האחד — ההנהגה הרוחנית־ הדתית, היינו, החכמים־הדיינים; והשני — מנהיגים חברתיים־חילוניים המכונים פרנסים, נגידים או מוקאדמים הבאים מן השכבה העשירה בקהילה. מטבעם של דברים, כל־אחד מהיסודות המרכיבים את ההנהגה מושך לכיוון שונה, אולם כאשר יש איזון בין הכוחות המושכים, הם משתלבים ומקדמים את הקהילה, ומאידך חוסר איזון מביא לפגיעות קשות ולמשבר בקהילה.
בקהילת אלג׳יר, האיזון בין שתי קבוצות ההנהגה נפגע ונפגם בגלל מספר גורמים:
(א) מינוי ההנהגה החברתית חילונית על־ידי השלטונות
הנגידים או המוקאדמים, שניהלו את ענייני הקהילה וייצגוה בפני השלטונות, מונו לתפקידם על־ידי שליטי אלג׳יר בזכות קירבתם לשליטים, בשל מעמדם הכלכלי, עיסוקם במסחר הבין־לאומי, ושותפות האינטרסים שבינם לבין השליטים. במינוי לתפקיד הנכבד ביותר בקהילה על־ידי השלטונות, היתה הפרה של עקרונות מקובלים בחיי הקהילה היהודית באלג׳יר. העקרון הראשון שהופר, הוא ההסכמה שנתקבלה על־ידי הריב״ש והרשב׳׳ץ, שלפי פסקיהם התנהגה קהילת אלג׳יר במשך דורות רבים, שלא יקבל אדם מינוי מן השלטונות בענייני־הקהל.
העקרון השני שהופר, הוא עקרון הדימוקראטיה בקהילה, ובחירתם של נושאי תפקידים על־ידי יחידים בקהילה. העקרון הובא לאלג׳יר על־ידי גולי קנ״א מספרד.
אי־בחירתו של המוקאדם על־ידי הקהל, הביאה לחוסר תלות של המוקאדם בקהל, ולפיכך התחשבותם של המוקאדמים ברצון הקהילה היתה מועטת ביותר. הם שיתפו פעולה עם השלטונות, ואף זכו לגיבוי מצד השליטים העריצים במאבקים הפנימיים בקהילה. ברור, אפוא, שכוחם של המוקאדמים גבר על כוחם של החכמים והדיינים.
לכך יש להוסיף את השפעת העיסוק בסחר סחורות שדודות וסחר אדם, שהיה בו, כנראה, כדי להשחית את מידות הסוחרים, שמקרבם באו המוקאדמים. הדבר ניכר בתחרות העזה, בדאגה לאינטרסים האישיים־המשפחתיים, והעדפתם על פני טובת הכלל, בהלשנות החמורות, ובזלזול בחיי אדם בממדים שאינם ידועים בקהילות אחרות.
(ב) התלות הכלכלית של החכמים בסוחרים וכעשירי־הקהילה
עיסוקם של החכמים בתורה הביא לכך שקיומם הכלכלי בא מעשירי העדה, אשר נתנו לחכמי אלג׳יר תשלומים והנאות שונות.
מן המקורות ידוע לנו שישיבתו של ר׳ יהודה עייאש נתמכה על־ידי הגביר והמוקאדם רפאל יעקב בושערה.
ר׳ אברהם טובייאנה קיבל קצבות שנתיות, חודשיות ושבועיות מעשירי היהודים באלג׳יר, ובהם רפאל יעקב בושערה ודוד מועטי. יש להניח שחכמים נוספים נהנו מעשירי־הקהל בשל קירבת המשפחה כפי שנראה להלן. ניתן להניח, שהתלות הכלכלית הגבילה את יכולתם של החכמים להתריע נגד מעשי־העוול שנעשו על־ידי עשירי העדה.
(ג) קירבת המשפחה בין החכמים לבין הנגידים
קשרי חיתון בין משפחות החכמים לבין משפחות הנגידים. הביאו למעורבות רבה של החכמים במאבקים הפנימיים בקהילה. החכמים התומכים באחד הצדדים הנאבקים נחשדים שעמדתם איננה אוביקטיבית, אלא היא נובעת מקירבת משפחה. בחשד זה נחשדים במיוחד החכמים שהיה להם קשר משפחתי עם משפחות הנגידים: להלן מספר דוגמאות של קשרי משפחה:
ר׳ יוסף בושערה היה אחיו של הנגיד רפאל יעקב בושערה, ועל־פי בקשתו פגם בשטר צוואה.
ר׳ עמרם עמר ור׳ אברהם טובייאנה היו חתניו של מי שהיה מוקאדם תקופה מסוימת, והיה יריבו של ר׳ יעקב בן־נעים אהרון הכהן סלמון.
הנגיד אברהם בושערה עצמו היה תלמיד חכם וחיבר את ספר ׳ברית אברהם׳. אולם. הוא היה גם חתנו של אהרון הכהן סלמון ותמך בו במעשי הרשע יחד עם גיסיו ר׳ עמרם עמר ור׳ אברהם טובייאנה.
ר׳ יוסף בר נהוראי אזוביב, שהיה הרב הכולל ודיין בקהילת אלג׳יר, היה דודו של הנגיד אברהם בושערה.
בתו של אברהם בושערה נישאה לחכם השלם הדיין ר׳ דוד מועטי. שהיה מעשירי הקהילה, ותמך במשפחת בושערה בתככים ובמאבקים נגד נפתלי בוג׳נאח.
דוד מועטי היה דודו של ר׳ אברהם טובייאנה.
ר׳ צמח דוראן מוזכר בקונטרס ׳חסד לאומים׳ כמי שתמך יחד עם ר׳ עמרם במוקאדם דוד דוראן, שרדף את בני בקרי ובוג׳נאח. ודאי שהיתה קירבת משפחה בין ר׳ צמח דוראן לדוד דוראן.
כפי שראינו לעיל, קשרי המשפחה נתנו את אותותיהם במאבקים ובתחרות העזה. החכמים, שהיו קשורים בקשרי משפחה לצדדים המעורבים בסכסוכים, לא התעלו מעל לאינטרסים שלהם והתעלמו מצורכי־העדה. הם קיבלו תכתיבים מן הנגידים המוקאדמים, פעלו לפיהם ולא נאבקו בהם. יתר על כן, הם תמכו בנגידים המוקאדמים במאבקים ובתככים.
(ד) איומים ואלימות כנגד החכמים
האיומים והאלימות יכלו להיות תוצאת עמדתם של החכמים, אולם ללא כל־ספק היה בהם כדי להפריע לחכמים במילוי תפקידם.
האלימות הרבה שהגיעה עד כדי רציחות, הופעלה כאמצעי להשפעה על החכמים ופגעה בהם. האיומים והלחצים על חכמים לשנות עמדות הופעלו בסוף המאה הי״ח על־ידי אהרון הכהן סלמון ותומכיו.
בראשית המאה הי״ט רדף דוד דוראן את ר׳ יעקב מרעלי בנו ושני חתניו, שתמכו במשפחות בוג׳נאח ובקרי. האלימות נגד החכמים הגיעה לשיאה בחודש יוני 1815, כאשר הרב יצחק אבולכיר ועוד שישה מנכבדי־העדה הוצאו להורג, משום שהתלוננו נגד הסחיטות של המוקאדם יוסף בקרי.
התיאור שהובא לעיל, מסביר מדוע לא יכלו החכמים לעצור ולבלום את הסכסוכים והמגמות ההרסניות, שהיו קיימים בקרב שכבות הסוחרים האמידות.
לאחר הכיבוש הצרפתי, בשנת 1830, נתן המשבר ביהדות אלג׳יר את אותותיו. הקהילה היהודית לא היתה ערוכה להתמודדות עם השינויים הקיצוניים שחלו, ולא היתה לקהילה הנהגה רוחנית שתנהיג, תמשיך ותשמור על המסורת בת מאות השנים שהחלה בשנת 1391 עם בוא הגולים מספרד לאלג׳יר.
מנחם ויינשטיין-המשבר הרוחני והחברתי בקהילת אלג׳יר במאה הי״ח ובראשית המאה הי״ט
הספרייה הגדולה שלא שרדה- משה חיים סויסה
הספרייה הגדולה שלא שרדה
ספרייתו של רבי יוסף בן נאים הייתה מרוכזת בחדר מרווח בעליית גג ביתו בפאס, כשלאורך כל ארבעת קירותיו אצטבאות ספרים עד לתקרה. היו בה כשבעת אלפים ספרים בשנות החמישים, ובעת פטירתו הגיע מספרם לכדי עשרת אלפים. אוצר ספרייתו היה מגוון בכל תחומי היהדות, ספרי השכלה כלליים וכתבי יד עבריים. הספרים היו מסודרים בספרייה לפי נושאים ולפי תקופות, ספרי דפוס לחוד וספרים בכתבי יד לחוד.
שמעה של ספרייתו ועושרה בספרים נדירים ובכתבי יד, הגיע למרחקים מחוץ לגבולות מרוקו, לארצות הברית ולארץ ישראל. ביתו של רבי יוסף הפך לתל־תלפיות שהכול פונים אליו, תלמידי חכמים ואוהבי ספרים ממרוקו ומחוצה לה, אשר היו באים לעיין בספר מיוחד או להתרשם מהעושר הרוחני הגלום בספרייה. את כולם קיבל רבי יוסף בסבר פנים, הקדיש להם מזמנו להשיב על שאלותיהם וסקרנותם, הראה להם את אוצר גנזיו ואת יצירותיו הרבים שעודם בכתובים.
שליחים רבים שהגיעו מהארץ למרוקו למטרות מחקר, ארגון עלייה, חינוך ועוד, רובם ביקרו בביתו של רבי יוסף ושוחחו עמו בעברית שעות ארוכות. אחדים אף תיעדו על הכתב את התפעלותם מהחמימות הרבה בה היה מקבלם אצלו, שנוהג היה בהם כאילו היה מכירם מאז ומתמיד, ואת התרשמותם מאישיותו ומגודל חכמתו ותחומי התעניינותו הרבים.
ההדים על הספרייה וחשיבותה הלכו והתחזקו, עד שפשטו שמועות כי מדובר בספרייה של שלשים אלף ספרים ויותר. גורמים שונים החלו להתעניין בה, ביניהם נשיא מדינת ישראל דאז מר יצחק בן צבי ומכון בן־צבי, אשר ניסו לשכנעו ולהפציר בו בכל דרך לעלות לארץ ישראל יחד עם ספרייתו. אולם רבי יוסף סירב בתוקף למכור את ספרייתו, ואימרה אחת הייתה שגורה בפיו: "כי רק המוות יפריד ביני לבין ספרייתי״. זאת בשל החשש הכבד שכרסם בליבו, פן יקרה אסון בדרך, לספריו היקרים לו. למרות אהבתו לארץ ישראל וערגתו אליה, ביטל את רצונו וטובתו מפני טובת ספריו.
בסוף ימיו, עמד רבי יוסף לעלות לארץ, ואף החל בהכנות, אלא שלא עלתה בידו. ביום ט"ז בשבט תשכ״א (2 בפברואר 1961), נפטר לבית עולמו ונטמן בעיר פאס. לאחר פטירתו, ביקשו גורמים ואישים רבים לשים ידם על הספרייה ואוצרותיה, והחל משא ומתן לרכישתה עם בני משפחתו, שנטו להעדיף את מכירת הספרייה לאישים מארץ ישראל שהיו מעוניינים בה, אך חששו מאחרים שחפצו לרכשה, פן ילשינו על העסקה לשלטונות, אשר בוודאי לא היו רואים זאת בעין יפה.
לבסוף, מכרו את הספרייה לבית המדרש לרבנים בניו יורק, מלבד את חיבורי כתב היד של אביהם, אותו חפצו לשמור לעצמם. כשהגיעה תכולת הספרייה לניו יורק, רוכזו הספרים באחד המחסנים עד שיעברו עישון נגד עש, טיפול ורישום, בטרם יוכנסו הספרים למדפי ספריית בית המדרש. אולם לדאבון הלב, דליקה פרצה במחסן וכילתה חלק נכבד מהספרים, ופגעה באחרים. כך נתאמת למרבה הצער חששו של רבי יוסף שסירב בכל תוקף לטלטל את ספרייתו פן יקרה אסון בדרך. מתוך כלל הספרייה נותרו 134 ספרים בלבד.
במשך מאות בשנים התפתחו במרוקו מרכזי תורה חשובים, אשר העמידו מתוכם חכמים גדולי תורה ויראה, וזכו לחבר ספרים רבים בכל ענפי התורה: בפרשנות המקרא והתלמוד, בספרות ההלכה, בתורת הנסתר, בהגות במוסר, בשירה ובפיוט. אלא שמחמת העדרם של בתי דפוס במרוקו בפרט ובצפון אפריקה בכלל, והחכמים היו מחוסרי אמצעים להוליך את בפריהם לדפוס באירופה, נשארה רוב תורתם מונחת בכתובים בקרן זווית, נתונה למקרי הזמן ולפגעיו. רק חכמים בודדים אשר היה להם הכוח והעוז להיטלטל למרחקים ביבשה ובים למען משימה קדושה זו, הצליחו להדפיס את חיבוריהם. יש מאותם חכמים שכתבו את חידושיהם על גבי גיליונות הספרים בהם למדו, וכשבלו הספרים ונגנזו, נגנז עמם גם אור תורתם.
מיום שעמד רבי יוסף בן נאים על דעתו, כאב את כאב אובדן תורתם רבותינו חכמי המערב. השתדל להעתיק בעצמו כתבי יד ישנים ומתפוררים למען יעמדו לדורות הבאים, וכן העתיק חידושים שמצא על גבי דפים בודדים או מאלו שנכתבו על שולי הספרים. כך לדוגמה, רבי משה אסקורי מחכמי פאס במאה השמונה עשרה, כתב את כל חידושיו על התורה והתלמוד בשולי הספרים שבהם למד, ונותרו עמנו עד היום הזה. אודות לרבי יוסף שאסף מגיליוני מסכת כתובות את חידושיו של רבי משה למסכת זו בהיקף של ספר שלם.
את כאבו לגורל תורתם של רבותינו ואת חרדתו בדבר עתידם, ביטא יוסף בכל הזדמנות. בפנייה נרגשת ליהודים אמידים, שיפתחו את ליבם וכיסם למען הוצאתם לאור של ספרי רבותינו, תיאר את גודל יצירתם והחרדה לגורלם בעתיד. "לכן אחי ורעי התעוררו התעוררו", כתב רב־ יוסף "העטו על הנשכחים חנינה ומהם אל תכלאו רחמיכם, ואמרו לשוכני אופל צאו מתוך החשיכה. הושיטו ידיכם והוציאו מכסת כסף מכיסכם, למאור נוגה אור תורה. עשו חסד עם המתים המחברים, להוציא עמל רוחם לאור העולם, ולא יכוסה שמם בחושך".
מילים מרגשות אלו שכתב, מבטאות את אהבתו לספר בכלל ולתורתם של רבותינו חכמי מרוקו בפרט. מוקיר ומעריך כל פיסת נייר מתורתם גם השתדל לחפש בגניזות ובבתי הכנסת במקום שאוספים ספרים בלויים על מנת לגונזם. לשם כך ניצל את יום אסרו חג של חג השבועות, בו מקיימים הלוויה מיוחדת לספרים שבלו(ראה על כך לעיל עמי 72-71), והיה נכנס למקום הריכוז, בודק את החומר ובורר מתוכו כל מה שנראה לו חשוב. את מציאותיו היה מביא לביתו ומטפל בהם במסירות, כורך ומתקן דפים משמצא דפים בודדים, היה ממיינם לפי נושאים וגדלים ועושה מהם קבצים.
את מסירותו של רבי יוסף זוכים אנו להמשיך עד היום הזה, בההדרת ספריהם של רבותינו חכמי המערב והדפסתם מחדש, כדי לשמר א תורתם לדורות הבאים.
רבי יוסף בן נאים
1961-1882
נולד ביום ט' באלול תרמייב (24 באוגוסט 1882) לאביו דבי יצחק, בפאס שבכודוקו. בהיותו כבן 8, החל ללמוד אצל רבי רפאל אהרון אבן דנאן. בהיותו כבן 16, נשא לאשה את בתו של רבי יעקב אסולין. בקיץ של שנת תר״ם (1900), נדבק במחלת הקדחת שפשטה בעת ההיא וגבתה קרבנות רבים, אך הוא ניצל והתאושש.
בהיותו כבן עשרים כבר עמד בראש ישיבה משלו, בסיועו של רבי אברהם בן סוסאן מהעיר דבדו. בשנים אלו חווה פרעות רבים שהתחוללו בקרב קהילת היהודים במלאת, וכשברחו היהודים לכל עבר נסגרה ישיבתו. בהמשך עסק לפרנסתו כמורה בבית הספר המקומי, כסופר שטרות מטעם השלטון הצרפתי, ובהמשך נתמנה לסופר גיטין בפאס. עסק אף בשחיטה ובדיקה, וכן שימש כמוהל. רעייתו נפטרה בגיל 38, ונשא לאשה את שמחה, שהייתה קרובת משפחתה של רעייתו המנוחה, כשהיא ממשיכה לטפל בשמונת ילדיו במסירות.
כתב ספרים רבים בהלכה ובאגדה, מהם נודעו: ’נוהג בחכמה’ על מנהגי המערב; ׳שארית הצאן' שויית בהלכה; ׳מלכי רבנן׳ על רבני מרוקו וחיבזריהם; ׳זזבחי הזבח׳ על דיני שחיטה ובדיקה, ועוד. נפטר ביום ט״ז בשבט תשכ״א (2 בפברואר 1961), ונקבר בפאס ליד קברי אבותיו.
הספרייה הגדולה שלא שרדה- משה חיים סויסה