ארכיון יומי: 27 ביוני 2020


Pages de l'histoire des Juifs de Safi-Brahim Kredya-Septembre 2009-epilogue

juifs de safi

Epilogue

Nous revenons à notre point de départ pour affirmer que les études faites au sujet des juifs de Safi – malgré leur petit nombre et du fait qu'elles sont limitées à une localité définie, et en dépit de leur diversité, leurs contradictions et leur dispersion dans le temps -, nous permettent d'enregistrer tour à tour avec concision et profusion, les réalités suivantes :

1-Les racines du juif marocain remontent loin dans l'histoire du Maroc, sa patrie. Il a toujours joué un rôle effectif et égal dans l'édification de l'histoire du pays, dans l'enrichissement de sa culture et de son patri­moine. Il n'a jamais eu à défendre sa citoyenneté : elle est ferme et enracinée, contrairement aux allégations du grand militant marocain, le professeur Simon Lévy, après les événements terroristes du 16 mai.

Note de l'auteur: À l'occasion de l'attaque terroriste criminelle de plusieurs lieux de Casablanca dont le cimetière des juifs marocains et un club juif, le professeur Simon Lévy a déclaré que les juifs marocains sont appelés à défendre leur citoyenneté.

Pour montrer les qualités et les vertus du juif marocain, nous avons beaucoup de preuves dont nous évoquerons quelques-unes :

Par exemple, au moment du peuplement de la ville d'Essaouira par son fondateur, le sultan Sidi Mohammed Ben Abdellah, il entreprit d'y installer de nombreux juifs des autres villes du Maroc.

D'autre part, l'histoire de quelques provinces indique que leurs caïds interdisaient aux juifs d'émigrer, et quand ils leur permettaient de voyager, ils gardaient leurs familles pour s'assurer de leur retour, de peur que le marasme et la ruine n'atteignissent leur région.

Certains caïds, comme Aïssa Ben Omar, dans le but de faire prospérer leur région, y ont fait venir des juifs. N'oublions pas les adages et les sentences que les Marocains musulmans se transmettent au sujet de l'utilité et des bienfaits des juifs comme : « Un marché sans juif est tel un juge sans témoins [sans preuves] » ; et également : « Quiconque s'associe à un juif en affaire prospère ».

2-Le juif marocain, même si dans le passé il était considéré comme un citoyen de seconde zone, confor­mément à la loi musulmane de la « Eddhimma », a vécu sous la

protection d'une nation tolérante qui, jamais, au grand jamais, n'a poussé a racisme et qui a combattu la ségrégation raciale entre ses sujets musulmans et juifs. Le juif a toujours joui d'une consi­dération particulière auprès du Makhzen et du commun de ses concitoyens musulmans. Pour eux, il représentait l'élément nécessaire et incontournable qui devait être présent pour compléter la civilisation humaine et pour générer la prospérité économique et sociale. Sans exagération aucune, il s'avérait être source d'espoir et condition absolue pour faire entrer abondance et richesses.

3.- Le juif marocain, par ses contacts avec l'Europe, pour servir l'Etat économiquement et diplomatiquement ou pour favoriser ses affaires personnelles, a acquis pour sa personne richesse, considération et progrès. Plus encore, il a profité des changements successifs qui lui ont donné science et expérience et ont provoqué en lui un bouleversement profond dans son comportement, dans ses habitudes et dans son esprit. Elles ont ouvert largement l'hori­zon de ses ambitions. Pour ces raisons, il s'est mis à s'éloigner de son frère et concitoyen musulman lequel est resté enfermé dans son cocon, délaissé et luttant contre la misère, l'isolement et le désespoir. Cela préluda à la séparation, sema les graines de la rancu­ne et de l'aversion entre les deux parties et livra les juifs aisés en proie facile aux étrangers qui se sont servis d'eux pour détruire l'État et pour anéantir sa souveraineté et son indépendance, tant au moment où ils cherchaient l'occasion et harcelaient le pays, qu'après, pendant le protectorat et l'occupation.

4.- Le juif de Safi peut être pris comme l'exemple prouvant l'ancienneté et la citoyenneté du juif marocain et les interactions des relations avec son frère musulman, qui se présentaient sous différentes formes :

sa forte et efficiente présence dans l'économie locale et nationale ;

sa coexistence parfaite, marquée de tolérance et de solidarité, qui a mis fin à toutes les causes de ségrégation et de mauvais traitements et conduit (la population) à se passer des mellahs d'isolement et d'humiliation.

Enfin, cette étude, par la rareté des documents, reste incomplète en raison du fait qu'il s'agit de la première immixtion dans l'histoire des juifs de Safi, et comme tous prémices sans précédent, même si elle paraît hésitante et inachevée, elle demeure louable et nécessite d'autres efforts pour la consoli­der, l'amender et la mettre en avant, afin d'éclairer l'histoire de la ville de Safi et de sa campagne, Abda.

Pages de l'histoire des Juifs de Safi-Brahim Kredya-Septembre 2009-epilogue

מסאפי לצפת – ברוך מאירי

מסאפי לצפת

אהרון נחמיאם ז״ל

נולד בשנת 1933 בעיר סאפ׳, במרוקו, למשפחה ציונית: לאמא, חנה, מורה בבית הספר אליאנס המקומי, אשר פתחה את שערי ביתה לחברי התנועה.

הוא למד בבית הספר אליאנס בסאפי (8 כתות) ובעיר זו סיים את לימודיו התיכוניים. כראש תנועת בני עקיבא, בערים סאפ׳ מוגדור ואגדיר, והוא נער בן 17 בלבד, הצליח לארגן כ60- בני נוער יהודים להכשרה ועלייה לישראל (1951). תחילה התיישבו מקצת חברי הגרעין במשואות יצחק בנגב ומאוחר יותר ברמות נפתל׳ בגבול לבנון.

בשנים 1973- 1962 כיהן כמזכיר מועצת הפועלים בצפת; בשנים 1973-1983 היה נחמיאס ראש עירית צפת והפך, למעשה, לסמלה של העיר. בשנת 1981 נבחר, מטעם מפלגת העבודה, כחבר כנסת. בכנסת הספיק לכהן שתי קדנציות ופעל בועדות רבות שלה. הוא גם נבחר כסגן יו״ר הכנסת ומ״מ יו״ר הכנסת. הכתבים בכנסת העניקו לו את פרם איתמר בן ראב״י, בשל נועם הליכותיו, יכולתו להקשיב לזולת וסבלנותו הרבה.

במשך שנים רבות, עד ליום פטירתו בתחילת חודש נובמבר 1998, כיהן כיו״ר ברית יוצא׳ מרוקו בישראל. זאת במקביל לתפקידו כיו״ר מועצת המנהלים של משען ההסתדרותית, יו״ר סיעת רם בהסתדרות, חבר בקונגרס הציוני האחרון, סגן נשיא הפדרציה הספרדית בישראל, ויו״ר בית נבחרי ההסתדרות. עיסוקיו הרבים לא מנעו ממנו להיות חבר פעיל בעמותות ציבור רבות אחרות.

אהרון נחמיאס ז״ל דאג לטפח את הקשרים עם צרפת ועל כך אף זכה בעיטור אביר לגיון הכבוד הצרפתי, ואת הקשרים עם מרוקו, בה ראה גשר לשלום בינינו לבין שכנינו.

הותיר אחריו אשה (חנה), ארבעה ילדים (אברהם, אמנון, אילנה ואיתן) ונכדים רבים.

זהו סיפור אהבה על נער, בן 17, אשר החליט ללכד סביבו כששים נערות ונערים, בעיר סאפי במרוקו, להכשירם במסגרת מיוחדת בצרפת ולעלות איתם להתיישבות בנגב.

הנער ממרוקו, אהרון (רפאל) נחמיאם, גדל וצמח על אדמת המולדת, אשר אותה כה אהב. כושר המנהיגות, שניכר בכל אשר פנה, בא לביטוי בשורה ארוכה של תפקידים שמילא: מזכיר מושב רמות נפתלי, מזכיר מועצת פועלי צפת, ראש עיריית צפת, ח״כ וסגן יו״ר הכנסת, חבר הנהלת הפדרציה הספרדית הישראלית והעולמית, יו״ר מועצת המנהלים של משען ההסתדרותית, יו״ר בית נבחרי ההסתדרות ויו״ר ברית יוצא׳ מרוקו בישראל.

זהו גם סיפור אהבה גדול של הנער מסאפי לנערה ניצולת שואה מבודפסט, הונגריה. לנערה, אשר הוברחה ארצה בתום מלחמת עולם השנייה, העניקו המדריכים מארץ ישראל תעודה מזוייפת. ״שמך מעתה הוא… חנה נחמיאס״. אמרו המדריכים לנערה ולא ידעו את אשר ניבא לבם.

הועתק למורשת

ברכבת מבודפסט לפריז

סבלנותה של ׳נושי׳ הלכה ופקעה. למעלה משלושים שעות כילתה בקרון הרכבת הצפוף אשר עשה דרכו מבודפסט לפריז. היא פנתה למדריכה במבט מלא תחינה ושאלה: ״מתי כבר נגיע״? הרעב והצמא החלו לתת בה ובחבריה למסע הארוך את אותותיהם.

״נושי״, ניסתה המדריכה להרגיע את אנה הצעירה (שכינויה היה ׳נושי׳), ״אני מבטיחה לך שעוד מעט נגיע לפריז ושם יהיה לך טוב. את עוד תראי. יהיה לכם הרבה אוכל, שדות ירוקים, הרבה פרחים. תוכלי לקטוף אחדים מהם ולהביא לאימא… ״סליחה… סליחה…" מיהרה המדריכה להתנצל. לפתע נזכרה ש׳נושי', הנערה בת החמש- עשרה, הותירה על אדמת הונגריה את אביה שנרצח בדם קר על-ידי הנאצים, ואת אמה שנותרה כ׳צמח׳ באחד מבתי האבות של בודפסט.

׳נושי׳ הפכה לאימא-אבא לארבעת אחיה הקטנים, עמם עשתה את המלחמה הארורה ההיא בגטו של בודפסט. מסע ארוך אל החיים הבלתי אפשריים, שהחל עוד בהיותה בת אחת-עשרה, כאשר הוריה נלקחו על-ידי הבולשת ההונגרית ״רק לענות על כמה שאלות.״ מאז לא זכו היא ואחיה לראות שוב את הוריהם.

באותה עת, חודש נובמבר 1948, שהה אהרון בעיר סאפי במרוקו. עיר קטנה ויפה על חופו של האוקיינוס האטלנטי. כמעט בכל ערב נהגו נערים נוספים, כולם יהודים, להגיע לביתו של הנער יפה התואר בן השש-עשרה. אחדים ישבו על הספה הצבעונית ואחרים על המחצלות אשר היו מונחות על הרצפה הקרה.

אהרון הפליג בדמיונו העשיר למרחקים הגדולים, בעיקר לירושלים עיר הקודש. גם כאן, בבית החם בסאפי, כמו ברכבת הקרה שעשתה דרכה לפריז, נשאלה השאלה ״מתי נגיע?״ אלא, שבמרוקו כוונה השאלה למקום היעד ־ ירושלים, ולא לפריז. אהרון, המנהיג הבלתי מעורער של קבוצת הנערים, ניסה להרגיע: "עוד מעט. זה יהיה הרבה יותר מהר ממה שאתם חושבים.״

שעות רבות ישבו הנערים בביתו ושוחחו על ירושלים. עיר הקודש הייתה בעיניהם, למעשה, ארץ ישראל כולה. ״זהו הלב של העם היהודי,״ נהג אהרון להזכיר לחבריו. הלילה ירד זה מכבר. הנערים המשיכו לשוחח בלהט על המלחמה המתחוללת בין צבאות שבע מדינות ערב כנגד קומץ היהודים בארץ ישראל.

"הלוואי ויכולנו לבוא ולהילחם למען המדינה שלנו,״ היה אחד הביטויים השגורים בפי הנערים. תשובתו של אהרון הייתה: ״אנחנו נגיע לארץ ישראל ונפריח את השממה.״ הנערים שתקו ורק שפתותיהם מלמלו: ״הלוואי… הלוואי.״

׳נושי׳ לא הצליחה לנגוס בתפוח הזהוב שהושיטה לעברה המדריכה שרה ברקוביץ׳: ״תאכלי אנה. את צריכה לאכול כדי שיהיה לך כוח. תראי, כמה את רזה. בלי אוכל לא תוכלי לחיות. יש לך ארבעה אחים קטנים. כדאי שתזכרי!״

אנה לא הייתה זקוקה לשום תזכורת. די היה במבט חטוף לפינה הקרובה של הקרון כדי להחזירה למציאות. עיקר מעייניה היו נתונים עתה לאחיה הקטן, גבריאל, שהיה מכורבל בתוך שמיכה בלויה כדי להתגונן מפני הקור, וכמובן לשלושת אחיה שנשלחו קודם לכן, בגפם, לארץ ישראל.

וכך, כשהיא אוחזת בידיו הקטנות והקרות של אחיה המופנם, מלמלה לעצמה: ״כל מה שאני רוצה עכשיו זה להיות בארץ ישראל כדי לראות את האחים שלי״. ״נושי,״ ליטפה המדריכה שרה את שערותיה הזהובות של הנערה הרזה והמפוחדת, ״זה ייקח רק עוד כמה ימים. כולנו נהיה ביחד בארץ ישראל, ושם תוכלי לפגוש את שני אחייך. אני מבטיחה. וחוץ מזה,״ המשיכה שרה, "את זוכרת את שמך החדש?״ אנה לא זכרה.

היא רק נזכרה בתעודות שחולקו על-ידי המדריכים לעשרות הנערים והנערות במהלך הנסיעה ברכבת: ״כדאי שתלמדו בעל פה את שמותיכם החדשים. קיבלתם עכשיו תעודת זהות מזויפת, רק התמונה המופיעה בה היא נתון אמיתי. שאר הפרטים לא נכונים. רק כך נוכל לעבור את הגבול לצרפת. אני חוזרת ומבקשת מכם לשנן את שמכם החדש, כדי שאם ישאלו אתכם השוטרים הצרפתים לשמכם תוכלו לנקוב בו בבטחה. בבקשה לא לשכוח.״

שלטונות צרפת, כאן המקום להזכיר, כמו רוב ארצות המערב, לא התירו למהגרים מארצות מזרח אירופה להגר לארצם (זאת על פי הסכם בין ארה״ב לבין ברית המועצות, מה שכונה כעבור זמן כ׳חלוקתה של אירופה בין שתי מעצמות העל׳). ׳נושי', שהפנימה היטב את בקשת המדריכים, אך התקשתה להיזכר בשם החדש שהודבק לה, נזכרה כעת בתעודת הזהות שאותה קיבלה וטמנה במהירות מתחת לחצאית הצבעונית-הרחבה שלה. היא שלפה את התעודה, הביטה בה שוב ושוב, אבל התקשתה מאוד לבטא את שם המשפחה הכתוב בה. בלית ברירה הלכה פעם נוספת אל שרה המדריכה וביקשה הסבר כיצד לבטא את שמה החדש.

שרה נטלה לידה את התעודה הקטנה וקראה בקול, לעיניהם המשתאות של שאר הנערים בקרון: ״נ-ה-מ-י-א-ס.״

בשפה ההונגרית, יש לזכור, לא קיימת האות ח׳. לכן, שם המשפחה ׳נחמיאס׳ הפך ברכבת המפלסת דרכה בשדותיה המוריקים של אירופה ל׳נהמיאס׳.

כעבור זמן, בישראל, עברתה אנה את שמה לחנה: חנה נחמיאס. מוזר, אבל זה היה בדיוק כשם אמו של אהרון. אתם לא קוראים סיפור מסתורין דמיוני, הכול קרה באמת, אבל מסתבר שבעם היהודי המציאות עולה על כל דמיון.

מסאפי לצפת – ברוך מאירי-עמוד 8

נשים באומנויות ובמלאכות שונות-אליעזר בשן

נשות-חיל-במרוקו

                           

עשיית תכשיטים

רבי פתחיה בירדוגו ממכנאס דן במעשה הבא: ״ראובן הרחיק נדוד והניח אשתו נודדת ללחם״, עזובה ושכוחה ולה ״בן קטן כבן שנה. והאשה הנזכרת הייתה עושה ואוכלת וזנה ומפרנסת לבנה ועשתה קצת תכשיטין ממעשה ידיה והן היום זה כעשר שנים משהרחיק נדוד הבעל נודע שמת ולא נודע אימתי״. הנושא התעורר בהקשר לתביעת קרובי הבעל לקבל חלק מכספה. והיא צועקת ״כי מלבד שעזבה [בעלה] ושכחה אלא שתוסיף לתת משלה ליורשי בעלה?״(בירדוגו, תרצ״ח, אהע״ז, סימן מד).

במצבים מסוימים עבדה האישה לאו דווקא בשל מצוקת הבעל אלא משום שלא רצתה להיות תלויה בו. על מקרה כזה במצב של נישואין שניים דן רבי רפאל בירדוגו:

״ר׳ סעדיה קאבליירו כשנשא אשתו השנייה יען שהיא נושאת ונותנת והיו לה רווחים הרבה ממקום אחר והוא היה קב רשו ואין כל מאומה כמו שהכל ידוע ומפורסם התנית עמו שיסלק עצמו ממעשה ידיה כראוי… לעשות בו חפצה ורצונה וכן התנהגו כל הימים שכל מה שהייתה מרווחת היה ברשותה ותחת ידה לעשות בו מה שיראה בעיניה מצורכי הבית וקמצה מידה ועשתה תכשיטין ונדוניא לבתה (בירדוגו, תרנ״א,חלק א, סימן שפו).

עשיית כלים

רבי יוסף בירדוגו כתב על ״אשה שהלך בעלה למדינת הים ועשתה האשה כלי אחד במלאכת ידיה״. לא נאמר מה היה הכלי(בירדוגו, תרצ״ה, חלק ב, דף ג ע״ב).

חריזת פנינים

רבי שלמה אבן דנאן כתב בשנים תרפ״א ותרפ״ב (1921 ו־1922) על אישה במכנאס, שמלאכתה ״לעקאד״(חריזת פנינים) ועל שתי נשים אחרות, שעסקו באותו מקצוע(תרצ״א,

סימן לה, לו).

נשים מסיידות בתים

בזכרונות על מנהגי היהודים במכנאס פורסם, שהנשים נהגו לסייד לקראת חג הפסח את החצרות ואת הבתים, אך מי שהשיגה ידו נהג לשכור סייד. בין הסיידים שהשכירו עצמם למלאכה זו היו שתי נשים. במשך השנה עסקו במלאכות אחרות; אחת מהן בכביסה והאחרת – מגדת עתידות ומגרשת שדים מחולים.

הערת המחבר: רבי יוסף משאש כתב, שלפני חנוכה נהגו הנשים לסייד את החדרים ולערוך כעין ניקיון פסח בזעיר אנפין: משאש, תשכ״ח-תשל״ט, סימן אלף תרעה. טולידאנו, תשנ״ב, 64;

נשים מסייעות לבעליהן במלאכתם

הנשים היהודיות בכפרים נהגו לעזור לבעליהן במלאכות כגון חייטות וסנדלרות, וכן בעבודות המשק: בטיפול בבעלי החיים, בשדה (בקציר ובדיש) ובכל מלאכה הקשורה בחיים בכפר. נוסף על כך היו אורגות, כאמור לעיל. הנשים נהגו לעבוד גם במהלך חודשי ההריון עד הלידה. זו הייתה המציאות עד שנות ה־50 של המאה רד20, כפי שהעידו שליחי עלייה (קולס, תשי״ז, 348; גרינקר, תשל״ג, 30-29).

מיילדות ומרפאות

המיילדת, שכינויה במשנה ובהלכה הוא ״חכמה״, נחשבה כזו גם אצל היהודים בדורות הבאים (ראש השנה, ב, ה; שבת, יח, ג; רמב״ם, הלכות שבת, ב, יא; שו״ע, אריח, סימן של, א. על המיילדת ושיר למיילדת: לסרי, תשמ״ז, 28, 39-38). מיילדות יהודיות אחדות התפרסמו בקרב המוסלמים בבקיאותן במלאכה זו. על פי מחקר על יהודי פאס לפני תקופת החסות הייתה בעיר מיילדת יהודייה מבוגרת, ששמה הלך לפניה הודות לבקיאותה, ואף הייתה מוזמנת לארמון הסולטאן(573 ,1949 ,Le Tourneau).

רבי חיים טולידאנו דן באדם, שרצה לשאת אישה נוספת שכן אישתו הראשונה הייתה חולה זמן רב ולא הביאה לו ילדים ״וכל זה בעדות אשה הרופאת״. רבי יוסף אלמאליח כתב על אישה מתיטואן ״שמוחזקת היא לידע בדרכי הרפואה״. כשלא ידעו טיב מחלה ואופן ריפויה נהגו לפנות אל רופאות כאלה. במכתב (ללא תאריך), שנכתב על־ידי הרב אליהו הרוש מצפרו, נאמר ״ושאלתי לנשים אודות החולי ההוא״(טולידאנו, תרצ״א, סימן נא; אלמאליח, תקפ״ג-תרט״ו, חלק ב, סימן קג; עובדיה, תשל״ה-תשמ״ה, מס׳ 201).

נשים הכירו תכונות של צמחים לריפוי חולים – מסורת שעברה מדור לדור. ביניהן הייתה ממה זה (זהרה), אישתו של רבי יוסף כנאפו ממוגדור, שהכינה תרופות גם בעזרת בעלה ונתנה לחולים את התרופות ללא תמורה. כזו הייתה גם דונה לבית בוהדנא, אישתו של רבי דוד כנאפו, שהשתמשה בתרופות תוצרת בית – מסורת שקיבלה מאמה ומסבתה (עובדיה, שם; כנאפו, 1998, 31-30; סרפיאן, 1996, 35-32. על זקנה במרוקו, היודעת סגולות מרפא: שניאורסון, תש״ו, 40). יש בנמצא טקסטים בערבית יהודית, העוסקים ברפואה עממית שבוצעה על־ידי נשים יהודיות בעיר צפרו(1983 ,Stillman).

נשים שרות ומקוננות

נשים נהגו לשיר בערבית יהודית בשמחות כגון חתונות בליווי תוף ומצלתיים. כך עשו כשליוו את הכלה למקווה לפני החתונה וכך גם בהילולות לכבוד הקדוש. באזורים הצפוניים של מרוקו, ששפת הדיבור של היהודים בהן הייתה ספרדית יהודית המכונה חכתייה, נהגו הנשים לשיר בשפה זו. גם נשים מקוננות היו בזמן העתיק והן נזכרות במקרא, במשנה ובספרות הרבנית. במקורות נזכרות ״מענות״ – נשים המקוננות יחד, ״מטפחות״ – מכות כף אל כף או כף על ירך ו״מקוננות״ – שאחת מקוננת והאחרות חוזרות אחריה. במרוקו היה כינויה ״נוואכה״ – בכיינית – שהייתה משכירה עצמה לאירועי אבלות ומביעה את רגשות הכאב של בני המשפחה האבלים. המקוננות נהגו להתגודד סביב הטהרה של אישה שנפטרה, וכך נהגו גם בעת אבל ציבורי כגון ט׳ באב. בעת שהגברים קראו קינות ניצבו הנשים במעגל, שבמרכזו עמדה המקוננת. זו קוננה על חורבן ירושלים, על שריפת המקדש, על חנה ושבעת בניה, על ״קצידא די חנה צדיקה״ – קינה שחוברה במאה ה־18 על־ידי יוסף בן מרדכי בן מאליח, וכן על איוב ועל עשרה הרוגי מלכות. המקוננת נהגה להכות על לחייה עד זוב דם ולשרוט את פניה והנשים שסביבה היו רוקעות ברגליהן. על מקוננות אצל יהודי מרוקו כתבו גם שני תיירים גרמניים: ויקטור הורוביץ, מזכיר הקונסוליה הגרמנית בטנג׳יר בשנות ה״80 של המאה ה־19 שטען כי זהו מנהג תנ״כי,ו- Alfred Stahelim, שכתב על מקוננות שכירות אצל יהודי מראכש.

דעתם של חכמים לא הייתה נוחה משריטת הפנים, המנוגדת לדין (רמב״ם, הלכות עכו״ם, יב, יב, יג, טו), וכן מהתערבות נשים עם גברים בעת התכנסויות המוניות.

זמרות החצר של מוחמר החמישי

בפאס הייתה זמרת ורקדנית מפורסמת בשם זוהרה בן חמו, שכונתה זוהרה אלפאסיה. האישה, שהייתה גם ראש להקה וכונתה ״א־שיכה זוהרה״ או ״למעללמא זוהרה״, חיברה שירים, הלחינה אותם והייתה גם זמרת החצר אצל מוחמד החמישי (שלט בין השנים 1961-1927). לעת זקנתה עלתה ארצה, חיה באשקלון ושרה בטלויזיה. ארז ביטון הקדיש לה שיר, שקטע ממנו מובא להלן:.

שיר זוהרה אלפסיה

זוהרה אלפסיה

זמרת החצר אצל מחמד החמישי ברבת במרוק

אומרים עליה שכאשר שרה

לחמו חילים בסכינים, לפלס דרך בהמון

להגיע אל שולי שמלתה

לנשק את קצות אצבעותיה

לשים כסף ריאל לאות תודה

זוהרה אלפסיה

רבי דוד צבאח דן בבני זוג, שהבעל היה סוחר ״באהלי קדר״ ״ומחודש לחודש יבא לביתו״. בהיעדרו שמע רינונים אודות אישתו ״שהיא מתיחדת עם בחור אחד כהן אשמאי ביום ובלילה״ וכן עדות על ״שבלילה אחד הייתה עם תופשי כנור ועוגב והיא גם משוררת שירי עוגבים כי קולה ערב״ (צבאח, תרצ״ה, חלק ב, אהע״ז, סימן מו, דף כא ע״ב).

ספרית

במקור מהמאה ה־20 מדובר על בעל, שהרויח בקושי לפרנסתו ״ולפעמים היא הייתה משלימה מכסף על־ידי מלאכת הספרות״(דיין, תשל״ז, סימן כה).

נשות חכמים שעברו לפרנסת הבעלים והמשפחה

חכמים שיבחו אישה, העוזרת בפרנסת המשפחה, במיוחד כאשר הבעל או הבנים מקדישים את זמנם לתלמוד תורה. אישתו של רבי וידאל הצרפתי מפאס ״הייתה עוסקת במלאכתה יומם ולילה״ כדי לפרנס את בניה ולגדלם לתורה (בנטוב, תשמ״א, 47). אלמנת החכם, רבי דוד אלבאז ממכנאס [החתום על הסכמה בשנת תקס״ד (1804)], עשתה נדוניה לבתה ״ממעשה ידיה״. בהקשר לירושתה של האלמנה נאמר בתקנות מכנאס: ״הכל היה ממעשה ידיה בחיים ולאחר מותו, והיא היא שהייתה מעמדת אותו״(מקיימת אותו; בירדוגו, תש״א, אהע״ז, סימן נט; עמאר, תשנ״ו, קכה. על החכם: בן נאיים, תרצ״א, כו ע״א). רבי ישמ״ח עובדיה מצפרו שיבח את אמו הצדקת וכתב בין השאר, כי ״הייתה מסגלת גם היא קומץ של ברכה ממעשה ידיה״. אין הוא מפרט מה הייתה מלאכתה אך יש להניח, שעבדה בביתה באומנויות האופייניות לנשים (עובדיה, תשל״ב, 27).

בתיאור החיים של יהודי מרוקו בירושלים בראשית המאה וד20 נאמר, שהנשים עובדות בעבודות שונות כגון בירור חיטים ומפרנסות את בעליהן, היושבים בבתי־המדרש ולומדים זוהר וספרי קבלה, או היושבים בישיבה של תלמידי חכמים(סלושץ, תרס״ז, 134).

נשים באומנויות ובמלאכות שונות-אליעזר בשן עמ' 51

הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 156 מנויים נוספים

יוני 2020
א ב ג ד ה ו ש
 123456
78910111213
14151617181920
21222324252627
282930  

רשימת הנושאים באתר