ארכיון יומי: 2 ביוני 2020


כתר קדושה-תולדות שושלת הזהב של צדיקי בית פינטו-״רב אד״א״ – תולדות הגאון הנורא ר׳ אליעזר דא אבילה

כתר קדושה

* חתנו ר, שלמה דא אבילא

ר׳ אליעזר לא השאיר בנים אחריו, רק בת אחת מרת דונא, שנישאה לבן אחיו ר׳ משה זצ״ל, הרי הוא הגאון הצדיק, ר׳ שלמה דא אבילה, מחכמי ארבאט.

ר׳ שלמה היה תלמיד חכם מופלג, וכאביו, התברך גם הוא בעשירות מופלגת. במשך ימי חייו השקיע מאמצים רבים להוציא לאור את חבורי חמיו הגאון, לחברם דף לדף ולהכינם לדפוס. הון רב בזבז על כך, עד שעלה בידו להדפיסם בליוורנו בסביבות שנת תק״מ ותקס״ו.

ר׳ שלמה היה מקורב מאד למלך מרוקו מולאי מוחמד, אשר החשיבו מאד בגלל חכמתו ופקחותו, אך לא מעט גם בשל עושרו הרב. ר׳ שלמה מצידו, הרבה לנצל מעמד זה לטובת אחיו, ופעמים רבות הושיעם בעזרת קשריו עם חצר המלוכה.

אולם למרות שמלך זה בדרך כלל הטה חסדו ליהודים, ונחשב ל״אוהב ישראל״, בכל אופן המלצתם של חכמינו זכרתם לברכה: ״אל תתוודע לרשות״ (אבות א,י), תקפה גם למלך חסד זה. כדרכו של עולם, קנאת בני ישמעאל גברה, ולאחר תקופת מה, דברי השטנה של כמה משונאיו שלטשו עין חומדת על ממונו, מצאו אוזן קשבת אצל המלך. בשל כך התנכלו לו אנשי המס, ובהזדמנות שללו מאתו בתואנות שוא, אניה מלאה סחורה משובחת. מאותו זמן ואילך התרחק ר׳ שלמה מבית המלוכה.

אכן, למרבה הצער, זה היה מאומה לעומת מה שנכון לו. בשנת תק״ן, התחלפו המשמרות בבית המלוכה, ובנו של מולאי מוחמר, העריץ מולאי אליאזיד, תפס את רסן השלטון. אליאזיד נטר שנאה ליהודים עוד מימי אביו, וכאשר עלה לשלטון התנפל על שנואי נפשו, חסרי הישע, כחיה צמאת דם. באכזריות נוראה הרס וקעקע מן היסוד קהילות רבות במרוקו, כאריה מוכה רעב עבר מעיר לעיר במדינת מלכותו, והשמיד את קהילות היהודים אחת אחר השניה. כך הגיע גם לארבאט, מקום מגוריו של ר׳ שלמה, ומלבד מעשי ההרג, שלל גם את רכושם של יהודים רבים, ובכללם גם את רכושו העצום של ר׳ שלמה, אשר יצא נקי מכל נכסיו.

שלשת בניו של ר׳ שלמה

שלשה בנים נולדו לר׳ שלמה, האחד: אור הגנוז, הרב המובהק, מוכתר בקדושתו בתורתו וביחוסו, צדיק תמים, רבין חסידא, החכם השלם, הדיין ומורה, חסיד ועניו, ר׳ שמואל דא אבילה (השני), מרבני ארבאט וסאלי. ר׳ שמואל היה גאון מובהק, וכיהן כדיין בעירו יחד עם גיסו הגאון הנודע ר׳ יוסף אלמאליח זצ״ל בעל תוקפו של יוסף, ועם אחיו הגאון ר׳ משה דא אבילה. עם זאת עמד גם בראשות ישיבה בעירו.

ר׳ שמואל חיבר פירוש על כל הש״ס בכ״ב קונטרסים. אחד מהם בשם ״עוז והדר חידושים על מס׳ שבועות ע״ז והוריות, נדפס יחד עם ספרו של גיסו – תקפו — יוסף ח״א (ליוורנו תרט״ו) – בסופו. חידושיו נכתבו בקיצור נמרץ, וניכרת מתב היטב גדולתו וחריפותו העצומה של הגאון המחבר. מביא הספר לבית הדפוס – ר׳ אברהם אלמאליח (ממשפחת המחבר, אך לא מזרעו) מספר בהקדמתו, כי ראה את כל כ״ב הקונטרסים בבית החכם הותיק רודף צדקה וחסד ר׳ יוסף אלמאליח (בן ר׳ עמרם, בנו של בעל ״תקפו של יוסף״) במוגאדור, וכן ביד תלמידו ר׳ יוסף מלכה.

השני: היה ״הדיין המצויין, הרב הכולל, בישראל להלל״, ״מורה צדק, ומרבה תורי בישראל״, הגאון ר׳ משה דא אבילה (השני), מרבני ארבאט וסאלי. ר׳ משה כיהן בדיינות לצד אחיו הגאון ר׳ שמואל, והגאון ר׳ יוסף אלמאליח בעל תוקפו ש­ל יוסף, כאמור לעיל. גם ר׳ משה עמד בראשות ישיבה בעירו (ישיבה נפרדת משל אחיו), וטרח רבות להעמידם על דרך האמת בנתיבות התלמוד.

מלבד בניו הגאונים ששקדו על תלמודם בבית מדרשו, נמנה על תלמידיו גב הגאון ר׳ יצחק צבע זצ״ל, אשר חיבר ספרים רבים, והוא שהדפיס בשאלוניקי אה הספרים חסד ואמת מהגאון ר׳ אברהם פינטו זצ״ל, ושערי בינה ומקום בינה מרבינו הגאון ר׳ יעקב פינטו וחבריו זצ״ל, כמסופר בפרק הקודם.

בניו של ר׳ משה היו, החכם השלם הגאון ר׳ יוסף דא אבילה זצ״ל, שהביא לדפוס את הספר של אבי זקנו, שו״ת באר מים חיים. והגאון ר׳ יהודה דא אבילה זצ״ל, הנודע בחסידותו. בתו של ר׳ יהודה, מרת סולטאנה, נישאה לר׳ עמרם אלמאליח בנו של ר׳ יוסף בעל ״תקפו של יוסף״, ובניהם היו ר׳ יוסף אלמאליח ממוגאדור, ור׳ יהודה אלמאליח, שמימנו את הדפסת הספרים ״תקפו של יוסף״ ו״עוז והדר״.

הערת המחבר: בספר מלכי רבנן דף צד בערכים ר׳ משה דאבילא הב׳ והג׳ נפלו כמה שיבושים. כי המובא שם שר׳ משה השני נפטר בט״ב שנת תפ״ה, לא יתכן, משום שזקנו רב אד״א נולד בתע״א, ואיך הוא נפטר בתפ״ה. וכנראה השתרבבו לשם שורות מערכו של ר׳ יעקב דאבילא בנו של ר׳ משה הא', כי הוא נפטר בתאריך זה כמ׳׳ש בנר המערב עמוד רז ובמלכי רבנן דף סז. עוד הביא שם שהיו ר׳ משה הב׳ ור׳ משה הג', ובערך ר׳ משה הב׳ כתב שהיה אחיו של ר׳ שמואל השני והיה מרבני רבאט וסאלי, ובר׳ משה הג׳ כתב שהיה בזמן אחד עם ר׳ שמואל ושניהם חתמו על פס׳׳ד אחד. ומנין לו שהיו שנים, ולכאורה הדברים מוכיחים שהוא השני והוא השלישי אינם אלא ר׳ משה אחד, שהיה אחיו של ר׳ שמואל השני, ובנו של ר׳ שלמה, ונכדו של רב אד״א, והוא ואחיו היו דיינים יחד בעירם סאלי וחתמו עם ר׳ יוסף אלמאליח יחד על פס״ד, וככל הנראה מהאמור בספר נר המערב עמ׳ רפב. ואולי נשמט שם ר׳ משה דא אבילא אחיו של רב אד״א, אביו של ר׳ שלמה דא אבילא, וזקנו של ר׳ משה המדובר שם. כי באמת ר׳ משה זה נשמט מספר מלכי רבנן, וזה תמוה, ואולי התערבבו שם השמות והשורות.

השלישי: היה שמו כשם רבו ״החכם השלם והכולל, פלפלא חריפא״ הגאון ר׳ אליעזר דא אבילה (השני). אודותיו נודע לנו מתוך הקדמתו של ר׳ יוסף דא אבילה בן אחיו ר׳ משה לספר מגן גבורים ח״ב. לפי האמור שם ר׳ אליעזר נמנה על חברי בית מדרשו של אחיו הגאון ר׳ שמואל.

בסיפור השתלשלות הדפסת הספרים ״תקפו של יוסף״ ו״עוז והדר״

להדפסת הספרים נפלאים: ״תקפו של יוסף" ו״עוז והדר" – קדמה השתלשלות דברים מעניינת, כפי שמספר ר׳ אברהם אלמאליח – המביא לבית הדפוס. השגחה עליונה ניווטה אותו בכל שעל. רוחם של הצדיקים מחברי הספרים, חפפה עליו מלמעלה, והיא שהובילה להדפסתם לבסוף בכרך אחד. ואלו דבריו:

בשנת תקפ״ג, לאחר פטירת הגאון ר׳ יוסף אלמאליח בעל "תקפו של יוסף״, חפץ בנו ר׳ עמרם להעלות את ספרו של אביו על מזבח הדפוס (המדובר הוא בחלק הראשון של הספר, חלקו השני יצא לאור בשנת תקפ״ג, זמן קצר לפני פטירת המחבר).

באותם ימים היתה הדפסת כל ספר עולה הון רב, ובפרט לבני מרוקו אשר מחוסר בתי דפוס בארצם, נאלצו לנדוד בדרך כלל לליוורנו שבאיטליה כדי לקצור את פרי עמלם ויגיעם.

לאחר שקיבץ את הסכום הדרוש לכך, ביקש ר׳ עמרם לגשת להדפסת הספר, וכבר בשנת תקפ״ד היה ערוך לכך, כפי שמעידה הסכמת רבני טיטואן שניתנה בשנה זו. ככל הנראה, מסיבות שונות, מלאכה זו כבדה עליו, ולפיכך הטיל אותה על כתפי קרובו ר׳ אברהם אלמאליח, מתוך תקווה כי הוא ישכיל להוציא את הספר לאור במהרה. ר׳ אברהם נטל על עצמו בשמחה רבה משימה זו, שכן ראה בה אפשרות לגמול מעט טובה עם שאר בשרו – מחבר הספר – הגאון ר׳ יוסף, על אשר בהיותו ילד והתייתם מאביו (שנקרא ג״כ יוסף), אספו אל תוך ביתו, האכילו, השקהו, וגדלו על ברכיו בכבוד וברחבות שנים רבות.

אולם, רבות מחשבות בלב איש. מאורעות התקופה, יחד עם צרות רבות שסבבו את ר׳ אברהם, מנעו ממנו מלקיים את אשר הוטל עליו, וכך נדחתה הדפסת הספר שנה אחר שנה. עד שלבסוף, באחת המלחמות הכבדות שהיו סביב עירם, כאשר ידם של התוקפים גברה, ותושבי העיר נסו על נפשם, נכנסו האויבים לעיר, בזזו ושללו אותה, ויחד עם שללם נטלו גם את כתב היד של הספר ״תקפו של יוסף״.

צער רב הצטערו ר׳ עמרם ור׳ אברהם על אובדן הכתבים היקרים. ר׳ עמרם מיאן להתייאש, וביקש מר׳ אברהם שיסתובב לתור אחריהם בכל מקום אפשרי, על מנת לפדותם מיד הבוזזים בכל הון שבעולם. ר׳ אברהם חיפש וחיפש, והעלה בידו חרס. כך עברו שנים רבות, קרוב לשלושים שנה.

והנה, ביום בו נפטר ר׳ עמרם, נמצאו הכתבים בדרך פלא. איש לא ידע להסביר איך וכיצד, אך עובדה, הכתבים נמצאו!

שמחת בני המשפחה רבתה מאד, ובנו של ר׳ עמרם – ר׳ יוסף, שהיה שר ונגיד, מחשובי עירו – מוגאדור, ומפורסם לטובה בכל האזור, נטל על עצמו את העול הכספי הכבד הכרוך בהדפסת הספר. אליו הצטרף אחיו ר׳ יהודה, ויחד הטילו שוב את ביצוע המשימה על כתפי קרובם ר׳ אברהם. ר׳ אברהם הזדרז, ויצא תיכף ומיד לליוורנו, לשם הדפסת הספר.

באותה עת, כאשר נכח ר׳ אברהם בבית ר׳ יוסף (בן ר׳ עמרם), ראה, שבבית גנזיו שוכנים כבוד גם כ״ב קונטרסים מכתבי היד של הגאון ר׳ שמואל דא אבילה, חידושיו הנפלאים על מסכתות הש״ס.

כתר קדושה-תולדות שושלת הזהב של צדיקי בית פינטו-״רב אד״א״ – תולדות הגאון הנורא ר׳ אליעזר דא אבילה-עמ' 146

נשים פונות לממשל ולסולטאן – אליעזר בשן

נשות-חיל-במרוקו

פרק ד: נשים פונות לממשל ולסולטאן

אישח שפנתח לשר בבקשה לשחרר יהודים ממאסרם (1792-1790)

בימי הסולטאן העריץ יזיד בן מוחמד (שלט בשנים 1792-1790) שלח הסולטאן בשנת 1792 את אחד מהשריפים לאסור שלושה יהודים מראשי הקהל, שהיו חשודים בכך שהם מחזיקים בכספו של החזן, בבא מרדכי אשריקי, יועצו של מוחמד, אביו של יזיד, שנשרף בפקודתו של יזיד. אלה הודו תחת לחץ, שהכסף בידם. לאחר מכן אסר יזיד את נכבדי היהודים והחכמים, שהוכו כדי לסחוט מהם כסף. חלק מהאנשים כבר שילם, עד שיאקות, אישתו של נגיד הקהל, יוסף בן עטיאה, הלכה לשר בפאס, ששמו אלגנימי, שהיה בעל השפעה על יזיד, וסיפרה לו על תעלולי האיש וביקשה שיבוא לחלצם. האיש הוכיח את העריץ, וכאשר הדבר לא הועיל פנה אלגנימי ליזיד. זה ציווה לשחרר את היהודים ממאסרם, והם לא נאלצו עוד לשלם את הממון(טולידאנו, תרע״א, 175. על תקופה זו: בניהו, תשנ״ג, 172-157).

אישה שפנתה לווזר ונענתה (1858)

מסעודה, אלמנת שלמה קורקוס, כתבה לווזיר אל־טייב בן אל־ימאני, וזיר ושר החצר בין השנים 1869-1820, בימי הסולטאנים סולימאן השני(1822-1792), עבד ארחמאן השני (1859-1822) ומוחמד הרביעי(1873-1859). מטרת פנייתה הייתה כנראה לשכך את רוגז השלטונות לאחר שבנה, אברהם קורקוס, קיבל את תפקיד סגן הקונסול של ארצות־הברית במוגדור. מכתבה לא פורסם. פורסמה רק תגובת הווזיר ב־27 באוגוסט 1858, שאישר את קבלת מכתבה, שבו הזכירה את שני בניה, אברהם ויעקב. הוא הרגיע אותה והביע את הוקרתו לבניה ולאביהם, בעלה המנוח, שנפטר בגיל מופלג. הווזיר שיבח את משפחתה ואותה וציין, כי ״את עבורנו היקרה ביהודיות״. נראה שציפה לתגובה ממנה שכן כתב: ״בעניין מה שהזכרת אודות מחלתך אין בכך כלום. אל תימנעי מלהודיע לנו את מצבך״ (אביטבול, תשל״ח, מס׳ 3; תשנ״ד, מס׳ 12).

אלמנות שפנו למושל ולסולטאן לאחר שבעליהן נהרגו

יהודים, שהלכו מעיר לעיר עם סחורות, מהם רוכלים שמכרו לכפריים, היו נתונים לסכנת שוד ורצח. לעתים נהגו לתת סחורה בהקפה וכעבור זמן באו לגבות את התשלום. היו מקרים, שבעקבות התערבות גורם ציבורי או דיפלומטי נעשו צעדים לתפוס את הרוצחים או להעניש את תושבי הכפר שממנו יצאו הרוצחים, או שהיו סמוכים למקום האירוע. לעתים ניסו אלמנות הנרצחים לפנות למושל או לסולטאן בבקשה לקבל פיצויים, אך לא

תמיד עלה הדבר בידן. הדבר מעיד על יזמתן של הנשים, שניסו לקבל את המגיע להן. על פי השריעה חובה לשלם כופר דם למשפחת הנרצח אם הוא מוסלמי (,1964 ,Schacht 186). על יהודי ש״קבל למלכות על דמי אחיו ההרוג ועל הנכסים שנטלו השוללים בשעת הריגתו״: מונסונייגו, תשי״ב, אהע״ז, סימן ק). כך גם במשפט הקאנוני, אולם אין בכך כדי לחייב אם הקרבן הוא ד׳מי(בורנשטיין מקובצקי, תש״ן, 97-78; 308-310 ,1973 ,Heyd). למרות זאת היו מקרים, שהסולטאנים פקדו לשלם פיצויים לאלמנת הנרצח היהודי או לבניו. ההחלטה הייתה תלויה במעמדו של הנרצח, בלחץ שהופעל על הסולטאן על־ידי גורם בעל משקל כגון שגריר של מדינה זרה בעקבות פנייה של אגודה יהודית באירופה.

התערבות דיפלומטית לקבלת פיצויים לאלמנה

דוגמה להתערבות דיפלומטית היא מכתב מה-16 באוגוסט 1877, שנשלח על־ידי ג׳והן דרומונד האי לווזיר הראשי, מוסה בן חאמד. במכתב צוינה יזמת הנציגים הזרים בטנג׳יר לפנות לווזיר לענייני חוץ, מוחמד ברגאש, כדי להביא את רוצחי שבעת היהודים במחוז לאראש לדין, שכן הרוצח היה ידוע. חוסר היענות יביא לדיווח אירוע זה ומקרים דומים של רצח לממשלות המיוצגות על־ידי השגרירים ולנקיטת אמצעים אחרים. הכותב, שהיה ידוע כידידו של הסולטאן, הציע לשלוח פקיד מטעם הסולטאן ללאראש לחקירת הנושא וציפה, שהסולטאן יורה על מאסר רוצחיו של בעל האישה המסכנה, שנשארה עם שבעה ילדים, וכן שיוענקו לה פיצויים מתאימים.

במקרים מסוימים של רצח יהודים לא שולמו פיצויים כלשהם והמשפחות סבלו ממחסור. כך אירע למשפחת הנרצחים בסאפי בשנת 1874 למרות פניותיו של שגריר בריטניה ושל אחרים.על שלושה מקרים כאלה סיפר קפטן בריטי, שנלווה אל שגריר בריטניה, ג׳והן דרומונד האי, בשנת 1880, בעת ביקורו אצל הסולטאן (178-179 ,1881 ,Trotter). גובה הפיצוי לא היה קבוע, אלא היה נושא למשא ומתן.

לעתים סירבו האלמנה או הבן לקבל את הסכום שהוצע להם. על פי ידיעה משנת 1875 סירב בנו של פנחס בר ששת, שנרצח ליד לאראש, לקבל מאה פרנק, שכן קבלת סכום זה הותנתה בכך שיוותר על תביעה כספית נוספת. הוא החזיר את הכסף ותבע, שהרוצח יעמוד לדין.

לעתים חייבה קבלת הפיצויים את האלמנה והיתומים לפנות לגורמים, העשויים לסייע בידם להשיגם, כגון להתדפק על דלתות שגרירים בטנג׳יר במטרה להפעיל לחץ על הממשל המרוקני(1884,72 .JC, 12 Dec). היו אלמנות שפנו למושל או לסולטאן, לעתים בהצלחה ולעתים בחוסר הצלחה.

אישה שפנתה לשולטאן ולמושל עם מכתב מהטולטאן

יהודים, שיצאו למסחרם בכפרים, היו לעתים קרבנות של רצח לשם שוד. על פי מקור מסוף המאה ה־18 או מתחילת המאה ה־19, הנזכר על־ידי חכם שפעל ברבאט ובסלא, פנתה אישה בעלת יזמה לסולטאן ולמושל:

״אישה אחת, שהלכה וקבלה לפני המלך, ירום הודו, על שהרגו בעלה הישמעאלים באוהלי קדר ולקחו ממונו והסחורות שהיה מוכר שם ממון שהיו נושים בו בעלי חוב. וכתב לה המלך, שתלך לפני השר המושל בהם ויתן לה מאתיים מתקאלים דמי כופר בעלה. ובעלי חוב שנושים בבעלה, בעלי הממון, ילכו לפני השר ויפרע להם מה שנושים בבעלה. והלכה האישה לפני השר בכתב המלך שנתן לה, והיה דוחה אותה מיום אל יום ולא רצה לקיים מאמר המלך.״

לאחר מכן אמר לה, שלא יתן לה מאומה עד שתפטור אותו מבעלי החוב אך היא סירבה. הוא איים עליה, שאם לא תעשה כפקודתו יצווה להורגה. לבסוף נכנעה לרצונו (אלמאליח, תקפ״ג-תרט״ו, חלק ב, סימן לא).

אישה שהתחננה בפני המלד לקבל את רכושה מבית אביה

במקור מאותו זמן מובא המעשה הבא:

מעשה בראובן, שהמיר לאונסו, והיה מתנהג ביהדות בינו לבין עצמו. כשמת בלא בנים נטל המלך ירום הודו כל ממונו טלטל וקרקע גם הבית שהייתה לו נטלה ממנו ועקלה ונתייעץ היורש של ראובן עם יבמתו הנזכרת לילך להתחנן לפני המלך על דבר הבית לאמור, כי לא נטלה כתובה מבעלה הקורין סד״ק (צאדק – כתובה בערבית). והמלך שמע תחנתה ונכמרו רחמיו עליה והחזיר לה הבית, כי אמרה שהיא מבית אביה ואף על פי שלא הועיל זה בדיני הגויים מכל מקום, באשר דבר המלך בידה זכתה עם כמה הוצאות ושוחדות מנכסי הנפטר, ועכשיו האישה טוענת שתטלנה לעצמה ואף לא תכניסנה ליבם כלל טענתה טענה או לא.״

כלומר: יהודי ללא בנים התאסלם, אבל בסתר שמר על יהדותו. כשנפטר לקח ממנו הממשל את כל רכושו, שכן על פי דיני האסלאם אין יהודים ונוצרים יורשים מוסלמי. היורש של היהודי הציע ליבמתו של הנפטר שתפנה למלך (אולי למושל) ותטען, שאת הרכוש שבידי בעלה קיבלה מבית אביה. המלך זיכה אותה ברכוש זה לפנים משורת הדין, אולם לאחר שהצליחה לקבלו סירבה לשתף בו את היבם. רבי רפאל בירדוגו דחה את טענתה, שאמנם דינא דמלכותא דינא ובדיניהם אין ישראלי יורש מוסלמי, אך האיש ״המיר לאונסו וכל ימי המרתו היה ישראל גמור״ לכן אינו נכלל בדינא דמלכותא דינא ״ובטעות נטל המלך ממונו״. החכם הגיע למסקנה, שהבית הוא של היבם ״ואין לאישה עליה אלא שיעבוד כתובה כשאר נכסי בעלה״(בירדוגו רפאל, תרנ״א חלק ב, סימן קיב).

אלמנה שפנתה למושל פעמיים וגורשה (1875)

ב־1 במרס 1875 פנתה ״אגודת אחים״ בלונדון(האגודה האנגלית המקבילה ל״כל ישראל חברים״, שנוסדה כ־11 שנים אחריה ומטרותיה היו דומות) למשרד החוץ הבריטי בדבר מקרים מספר של רצח יהודים. אחד מהם היה האירוע הבא: סוחר יהודי בקוראלים בשם מסעוד צבאג, שהיה עם משפחתו באלקסר אלכביר (כ־40 ק״מ מזרחית ללאראש), פותה על־ידי ערבים מכפר, השוכן במרחק של כשעה מלאראש (לחוף האוקיינוס, כ־80 ק׳׳מ דרומית לטנג׳יר) לבקר בכפרם, ושם נשדד היהודי ונרצח. כל המאמצים לגלות את גופתו עלו בתוהו. הרוצחים נהגו לטשטש כל סימן לרצח והעלימו את הגופות באמצעות השלכת גופות קרבנותיהם לבאר וסתימתה או שריפת הגופה והרחקתה מאזור מגוריהם כדי למנוע הטלת עונש קולקטיבי על המתגוררים באזור הפשע. אלמנת הנרצח פנתה למושל העיר לאראש לעשיית דין צדק: לאיתור הרוצחים ולהענשתם. הרוצחים נמצאו ושוחררו לאחר תשלום קנס בסך 500 פרנקים, שנקבע על־ידי המושל. האלמנה פנתה למושל שוב כדי לקבל פיצויים וסיוע, אך גורשה על־ידי חייליו.

גורל דומה היה גורלה של אימו של עיוש בן מלכה, שהולקה בשנת 1888 בפקודת מושל אמיזמיז. היא ביקשה מהמושל רחמים על בנה אך לא נענתה וגם בה התעללו החיילים.

אלמנות שדרשו פיצויים מהסולטאן(1884-1878)

ב־27 במרס 1878 כתבו ארבעת מנהיגי קהילת מוגדור לשגריר הבריטי במרוקו, ג׳והן דרומונד האי, מכתב בקשר לרצח יהודי בשם בנישתי ושוד סחורתו. הכותבים עזרו לאלמנה להשיג הוכחות לרצח באמצעות נוטריונים ציבוריים, המאושרים על־ידי הקאדי. לאחר מכן הלכה האלמנה למראכש, התלוננה בפני הסולטאן ודרשה פיצויים על רצח בעלה ועל רכושו. עד לאותה עת לא נמצא לסוגייה פתרון מניח את הדעת, ואין תקווה להגיע לפתרון. החותמים היו חזן בשם אברהם בן עטר, השיח׳(הנגיד) יצחק צבאג, דניאל כהן ונשיא הסניף של ״כל ישראל חברים״ בעיר, יוסף סורגמאני. ב־10 באפריל 1878 כתב רוברט דרומונד האי, בנו של השגריר, שכיהן בתפקיד קונסול בריטניה במוגדור, לאביו בנושא זה. במכתבו דיווח, שהורה לתורגמן שלו, יעקב דה שמואל לוי, לחקור בנושא ולקבל פרטים נוספים. התברר, שהסולטאן הורה למושל מוגדור לאתר את מקום ביצוע הרצח (.

על פי מידע משנת 1880 פנתה אלמנת הנרצח, דוד מלול, לסולטאן ושני חיילים נילוו לחיפוש הרוצחים. שני ערבים חפים מפשע נתפסו. בסוף 1884 פורסם, שאלמנות של יהודים, שנרצחו חמש שנים קודם לכן, פנו לממשל לקבלת פיצויים.

נשים פונות לממשל ולסולטאן – אליעזר בשן –עמ' 37

פנים אחדות בחיי הקהילה לפי תשובותיו של ר׳ יוסף אלמאליח-אהרן גימאני

התחדשות ומסורת

פנים אחדות בחיי הקהילה לפי תשובותיו של ר׳ יוסף אלמאליח

אהרן גימאני

א. מבוא

ספרות השו״ת היא מקור היסטורי חשוב לחקר חיי הקהילות ומאורעות התקופה. אף־על־פי שספרות השו״ת נכתבה בתור חומר הלכתי, אפשר להכיר דרכה גם את חיי היום־יום של הקהילות ולעמוד על אירועים היסטוריים שצוינו בה כבדרך אגב.

חכמים רבים במרוקו כתבו ספרי שו״ת, אבל רק מעטים זכו שספרם יודפס. אחד מהם הוא הרב יוסף אלמאליח, שפעל לפני כמאתיים שנה ושספר השו״ת שלו, שו״ת תקפו של יוסף, זכה להדפס. מתשובותיו של הרב אלמאליח עולים פרטים על פועלו של המחבר: על המקום והתקופה שבהם פעל, על בית הדין שלו ועל יחסו לחכמי דורו. מן התשובות עולים גם פרטים על מאורעות בחיי הפרט ובחיי הקהילה, מנהגים בענייני אישות, תקנות שונות וענייני עליות ושד״רים.

ב. המחבר ותקופתו

  1. 1. תקופתו ומקום פועלו

ר׳ יוסף בן עיוש אלמאליח פעל במשך כשלושים שנה במפנה המאות הי״ח והי״ט. בתקופה זו ידעו היהודים עליות ומורדות ביחסם של השליטים אליהם: הסולטן מולאי אבן־עבדאללה מחמד, למשל, ששלט בשנים תקי״ז־תק״ן (1790-1757), נטה חסד ליהודי מרוקו, ובתקופתו ידעה הקהילה היהודית פריחה כלכלית ואחדים מאנשיה שירתו בחצרו בתפקידים בכירים ואף היו מאנשי סודו; בנו יזיד, לעומת זאת, שמשל אחריו במשך כשנתיים, גרם סבל לקהילה היהודית ואף התנכל ליהודים ששירתו את אביו; ואילו כשעלה לשלטון, אחיו, מולאי סלימן, שירש את מקומו לאחר מותו ושלט בשנים תקנ״ב-תקפ״ב (1822-1792), שב מצבם של היהודים והשתפר.

מעטים מאוד הפרטים הביוגרפיים הידועים על הרב יוסף אלמאליח והם נשאבים מתשובותיו, מן ההקדמות לספר שכתבו חכמי תיטואן בשנת תקפ״ד(1824) ומהקדמת המגיה בשנת תרט״ו(1855). הרב עיוש אלמאליח, אביו של הרב יוסף, כיהן בתור דיין בקהילות הסמוכות רבאט וסאלי. גם הבן, הרב יוסף, היה רב ודיין בקהילות הללו, וכן בקהילת גיברלטר. קודם שכיהן בדיינות שהה ר׳ יוסף פרק זמן בעיר תיטואן. אנו למדים על כך מהערת־אגב בספרו, המציינת את שם העיר ומקום מגוריו בה בשנים תקמ״ב־תקמ״ג (1783-1782).ג ראשית דרכו של ר׳ יוסף כדיין ברבאט ובסאלי היתה בשנת תקמ״ח (1788). לאחר מכן, כשהתכוון לעלות לארץ־ישראל, יצא הרב לכיוון גיברלטר, אבל התעכב במקום, כיהן בהנהגת הקהילה ונפטר בה לעולמו בי״א באלול תקפ״ג(1823).

ספרו תקפו של יוסף הודפס בשני חלקים והוא כולל מאה תשעים ושבע תשובות שנכתבו במשך שלושים שנה. ר׳ יוסף אלמאליח נהג לציין בצד חתימתו בסוף התשובה גם את המקום ואת התאריך שבהם ניתנה. הסדר הכרונולוגי של התשובות בספר נשמר בדרך־כלל. חלקו הראשון מחזיק חמישים ותשע תשובות שניתנו בשנים תקמ״ח-תקס״ב(1802-1788); ובחלקו השני – מאה שלושים ושמונה תשובות מהשנים תקס״ב-תקע״ז (1817-1802). על־פי חתימת התשובות אנו למדים שעד שנת תקס״ח (1808) חתם הרב ברבאט, ומשנת תקס״ט (1809) עד שנת תקע״ז(1817) חתם בגיברלטר. רובן הגדול של תשובותיו נכתבו ברבאט.

המדפיס יעקב טובייאנא הזכיר בהקדמה לחלק השני רמז למקורו של שם החיבור תקפו של יוסף, וכך כתב:

מעין שופריה, הדבר אשר ישים אלהים בפי [במדבר כב, לח], לזאת יקרא [בראשית ב, בג] תקפו של יוסף [סנהדרין יט ע״ב], הוא נאה לשמו ושמו נאה לו. איידי דנפיש שיעוריה, רברבנותיה ושררותיה דמר נ״ר תקפו וגבורתו מהשרידים אשר ה׳ קורא [ע״פ יואל ג, ה]. עוד יצפו״ן לישרים [משלי ב, ז], שם רמ״ז והן מספר [ע״פ תהלים קד,כה] לענוותנותיה, תקפו של יוסף ענוותנותו של בועז [סנהדרין יט ע״ב], שכבשו את יצרם המה הגבורים ברקים ולפידים.

בדבריו משבח טובייאנא את תוקפו ואת כושר הנהגתו של ר׳ יוסף אלמאליח ומשווה אותם להנהגת יוסף במצרים, ומכאן שמו הפיוטי של הספר.

  1. 2. בית דינו ויחסו לפסקים של חכמי דורו

הקהילה היהודית במרוקו ניהלה את ענייניה הדתיים בלא התערבות השלטונות. על־פי העולה מתשובותיו, היתה לדיין סמכות רבה בקרב חברי הקהילה, שבדרך־כלל נשמעו להכרעותיו. לעתים ציינו את תוקף פסק הדיינים, כמו בית דין הגדול בירושלים. ר׳ יוסף אלמאליח העיר שבתקופתו ישבו דיינים בדין לבדם, אף כי הוא צירף לעתים שני דיינים נוספים לשבת עמו בדין ובמקרים אחדים אף ציין את שמותיהם. כדיין נדרש למנהגי בתי הדין שקדמו לו ואף ציין שהלך בעקבותיהם. להלן עניינים אחדים שיש בהם ללמד על בית דינו, על אופי הנהגתו ועל יחסו לפסקים של חכמי דורו.

בשנת תקמ״ז(1787) נידון עניינם של הרב אליהו מאנסאנו ודודו הרב חיים בפני חכמי תיטואן. הרב חיים לא קיבל את פסק הדין אף־על־פי שהתחייב על כך מראש, והדיון נמשך שנים אחדות גם בפני חכמי פאס. במשפט חוזר שנעשה לרב חיים, לאחר שביקש את התערבותם של השלטונות כדי שיתאפשר לו להתדיין בפני דיינים אחרים, התקבלה פשרה אחרת, אבל זו לא יצאה אל הפועל בגלל פגמים שנתגלו בה. הרב אלמאליח ביטל פשרה זו, שנעשתה בסיוע הגויים, ואימץ את פסק הדין הראשון.

הערת המחבר: גם הפשר[ה] הזאת הג׳ שהיא קרובה ורחוקה שנעשית ע״פ הפשרה הראשונה זו אינה צריכה לפני ולא לפני ולפנים שהיא בטלה ומבוטלת מאליה ואין לה חלות כלל, יען שהאונס שבה היה אונס גלוי ומפורסם לכל באי שער עירו שאנסו אותו ע״י המלך ושריו להיות נדון בחזרה בבד״א [בבית דין אחר] שאינם מומחים, ובחרו להם כפי רצונם שניים קרובים ושייכים להם כדי שיחניפו להם, אחר שכבר נידונו בב״ד מומחים שקיבלוץם] עליהם בקוש״ח ונגמר הדין לפניהם… ועוד המציא לפנינו כתב ידם שהאחד מהם חתם עמו בע״ב [בעל ברחו] לחובתו אחר שהיה קרי בחיל שהדין עמו ואנסוהו ע״י משרתי השררה ובחירופין ובגידופין עד שחתם לחובתו וכר (חלק ב, סימן ח).

בתשובתו לדיון שהתקיים ציין הרב ששני הצדדים התחייבו מראש לקבל את פסק בית הדין בלא ערעור, כתוקף פסק בית הדין הגדול בירושלים, אפילו יאמרו על ימין שהוא שמאל ועל שמאל שהוא ימין ואפילו יחייבו את הזכאי ויזכו את החייב. עוד קיבלו עליהם השניים, שלאחר ההכרעה לא ישאלו בעניין בבית דין נוסף. כאמור, יצא הרב אלמאליח נגד הפשרה והעיר בהתרגשות:

וברוך ה׳ אשר מנענו היום מבוא בדמים להתחייב בדמי האיש הזה על לא חמס בכפו. ומן שמיא הוא דחסי עלן שנתגלו לנו הדברים על בוריין ועל שרשן באמיתות, כדי שלא תצא התקלה הזאת מתחת ידינו להתחייב וכו'. ועלינו להודות להלל ולשבח לשי״ת [לשם יתברך] אשר נתן בלב כהרא״ם [כבוד הרב אליהו מאנסאנו] לחזור בתר דינא והדרא ארע׳[א] והדרי פירי. [כלומר ביטול הפשרה. וגם אם נעשה המעשה על־פי הפשרה, המעשה בטל.] וקמי שמיא גליא שכמה פעמים החמצנו הדין וחזרנו עליו כמה פעמי[ם] כדי שלא יצא ב״מ [בר מינן] משפט מעוקל, עד יצא כנוגה צדקו, ואין לדיין אלא מה שעיניו רואות, כי השקר אין לו רגלים. וקושטא קאי, ואמת מארץ תצמח, והאמת יורה דרכו שהדין דין אמת, שהמודעה קיימ[ת] וחזקה כראי מוצק, והפשרות בטלות ומבוטלו[ת] והרי הן כחרס הנשבר שאין בו ממש, וכל הקודם לקורעה ולשורפה ה״ז [הרי זה] זריז ונשכר ותעב״ט [ותבוא עליו ברכת טוב], כפסק הב״ד שקיבלום עליה[ם]. ורוב חכמי המערב שהם הרבים, רוב בנין ורוב מנין, שלפניהם נגלו כל תעלומותיהם, והתורה אמרה אחרי רבים להטות.

פנים אחדות בחיי הקהילה לפי תשובותיו של ר׳ יוסף אלמאליח-אהרן גימאני עמ' 50

הרב יהודה ביבאס מבשר הציונות-יעל ויילר ישראל

רבי יהודה אלקלעי

כהונתו הראשונה של ביבאס בקורפו

בשנת 1815 הועבר האי קורפו לשליטתה של הממלכה המאוחדת והיה לחלק מן האימפריה הבריטית ברחבי תבל. בשנת 1830, הודיע רבי שם טוב אמריליו יליד סלוניקי על סיום כהונתו ברבנות קהילת קורפו, ופרנסי הקהילה החלו לחפש רב חדש. הם שמעו על ביבאס, שישב אז בליבורנו, על למדנותו, השכלתו, ייחוסו המשפחתי והלמדני והיותו תלמיד חכם ומורה הוראה ספרדי, נתין הממלכה המאוחדת ודובר אנגלית.

הקהילה היהודית נזקקה לרב תלמיד חכם המעורה היטב בענייני כלכלה ומסחר. בשל מיקומה הגאוגרפי, נוהגים שנוצרו מאז שלטון הרפובליקה של ונציה באי ומעברה לשלטון הצרפתים והבריטים, רוב פרנסתה של קהילת קורפו הייתה על מסחר בארצות רבות ועל עסקי יבוא ממדינה למדינה. רווחי המסחר של אנשי העסקים היהודים בקורפו הועילו לכלל הקהילה, גם אם במידה משתנה, בשל המבנה הקואופרטיבי-משפחתי של החברה היהודית המסורתית בכל אתר ואתר. מקדמת דנה נהוג היה בקורפו שאחוז מסוים מרווחי הסוחרים בתוצרת חקלאית הופרש לקופת הקהילה, להוצאות הצדקה לעניים מבני הקהילה ולטיפול באורחים עוברי אורח. החלטות הקהילה והתקנות בעניין המס שונו מעת לעת במאות השמונה עשרה והתשע עשרה. בתקופתו של ביבאס מימנו הכנסות קופת הקהילה מן המס גם את משכורות רב הקהילה ועוזריו, שטיפלו בתעודות ההכשר של האתרוגים. השמירה על מעמדם של סוחרי קורפו הייתה חיונית להחזקת מוסדות הקהילה וכלי הקודש שבה, עם זאת הסוחרים גם נזקקו להבנה ולאישור של תלמיד חכם מעורה בהלכה הפסוקה העדכנית ובהוויות העולם. על כן יכולות אלה נדרשו מבעל משרת הרב בקורפו, עיצבו את תפקידו ואף את אמות המידה לבחירתו.

יש לשער שההתקשרות בין הרב ביבאס לבין הקהילה נעשתה גם בעקבות קשריו המרובים עם שליחים ונוסעים שונים, שחלקם התארחו בביתו בליבורנו והמשיכו לקהילות בתפוצות ישראל. ביבאס שיתף פעולה עם מערכות קואופרטיביות, משפחות וארגונים שרשתם הייתה פרושה בקהילות ישראל באגן הים התיכון מגיברלטר ועד סלוניקי ובארץ-ישראל, כגון בני משפחת קובו, שרבים מהם היו תלמידי חכמים מכהנים ויש לשער שנתנו יד לסייע לביבאס בקבלת המשרה בקורפו.

נציגי קהילת קורפו נפגשו עם ביבאס ביריד סיניגליה שבצפון אנקונה. הצעתם לוותה בבקשה להמציא להם תעודת סמיכה לרבנות מאת רבני ליבורנו. שני הצדדים חתמו על חוזה העסקה שנכתב באיטלקית באי באב תקצ״א (10 באוגוסט 1831). הוסכם על תקופת כהונה של חמש שנים, ועל ׳שכר שנתי סך 400 טאלרים קיסריים [של האימפריה האוסטרו-הונגריתו כסף [SILVER], ולא במטבע אחר. התשלומים יינתנו בשני שיעורים כל ששה חדשים מראשי. לאחר מכן, ימים ספורים לפני ראש השנה תקצ״ב (1871), עקר הרב ביבאס לקורפו. הרב ביבאס התייצב בחזית השמירה על המסורת. למשל, הוא התנגד לחילון מטעמי נוחות, כגון של המטלטלים מטרייה בשבת, ונאבק בכוונה לשנות את מנהגי התפילה בבית הכנסת ברוח תנועת הרפורמה, כגון בהכנסת כלי נגינה או הנהגת בגדי שרד לשלוחי הציבור.

מורשתו התרבותית הרבה והמגוונת של הרב ביבאס ודאי הייתה לו לעזר בהנהגת הקהילה בתחומי התרבות, החינוך, ההלכה והרוח שעליהם הופקד בתפקידו כמנהיגה של קהילה רב-תרבותית על פרשת דרכים במקום ובזמן. מערכת היחסים בינו לבין חברי הקהילה הייתה מורכבת, עמדותיו הנחרצות ופעלתנותו הרבה עוררה הערכה ואף הערצה, אך גם התנגדות. מכיוון שעמד על דעתו, התחוללו כמה מחלוקות עקרוניות ומאבקים על סמכותו, ובהם תביעה משפטית, וניסיון שלא צלח להפחית את משכורתו. כשהסתיימה תקופת כהונתו הקצובה הראשונה ב-1846, נענה בחורף 1847 לבקשת פרנסי הקהילה ונשאר לשנתיים נוספות.

מסעות ומפגשים

הרב ד״ר יהודה ביבאס ערך סדרת מסעות ברחבי אירופה בשנים 1840-1839. ב-22 בפברואר 1839 (ח׳ באדר תקצ״ט), יצא מנמל קורפו למסעו באירופה, מלווה במקורבו, כנראה בן אחותו, יוסף בן-שילום. בתקופת מסעו לא התכוון לחזור לכהונתו ברבנות קורפו. ולכן יש לשער כי שילב במסעותיו, שנמשכו כשנה ומחצה, גם חיפוש אחר פרנסה טובה ומשרה מתאימה בקהילה אחרת. לפי עדותו, הוא היה חולף על פני ערים ואם היה ביכולתו, לא נשאר בעיר יותר מיממה, ובחר להסתיר את זהותו מרוב בני אדם, אף כי לעתים זוהה בעל כורחו בידי תלמידי חכמים וסוחרים. למשל, בחיבורו אנשי חיל סיפר: "לא הגדתי אפילו שמי ומה גם שלא נתעכבתי באחת הערים יום אחד שהוא יום שבת קדש׳. ייתכן שהמסעות נועדו להתייעצות על ציפיות הגאולה בשנת הת״ר (1840), שסערו בתודעתם של רבים, וגם במוחו של הרב יהודה חי אלקלעי. ביבאס אמר כי הוא רוצה לעורר לתיקונים בחיי החברה והרוח ולשם כך יצא למסעותיו באירופה. על פי הכרתו נסיעתו הייתה בשליחות כלל ישראל. אני משערת שרוב המניעים והסיבות נשזרו יחדיו בנפשו ובתודעתו. כמו כן הוא היה איש מסעות משחר נעוריו, ובתקופת כהונתו נסע לבקר מדי פעם את בני משפחתו וקהילות קרובות כגון באי מלטה. הוא יצא אל המסע במטרה להכיר וללמוד, להיפגש ולהשפיע על יהודים ושאינם יהודים. תוחלתו זו יצאה לפועל, עם כמה אנשים שפגש, רושמה של משנתו נחרט והם הטביעו את שמו בחיבוריהם ובמפעלם.

מסעו החל בנמל קורפו. תחילה פנה מזרחה, אל יוון, וביקר בעיר סלוניקי, ומשם צפונה, בין השאר אל העיר בלגרד. שם נפגש עם הרב אלקלעי, הוגה דעות ואיש ציבור, רב ומורה בעיר זמלין, שפרסם מהגיגיו כבר בתקצ״ד (1834). פגישתם הייתה לפני י״ט באב תקצ״ט (30 ביולי 1839), תאריך שבו חתם הרב אלקלעי על ההקדמה לספרו דרכי נועם, שכתב בלדינו על בלשנות עברית, וציטט בו לראשונה מדברי ביבאס. המפגש טלטל את אלקלעי בשל המסר החדש, הנועז והמקורי ששמע מביבאס. סמוך לפגישתם הוא תיאר את הרגשתו הנפשית-גופנית, שהיה בה זעזוע ואף חרדה, בשל תוכן דברי ביבאס השופעים (׳ועוד דברים כהנה וכהנה׳), אשר היו ׳נוראים מאוד אשר הרעידו את לבי וברכי כשלו, מי יתן לי אבר כיונה אעופה ואשכנה (תהילים נה 7)׳. בדיעבד התברר כי מילותיו תיארו חוויה עמוקה ומעצבת, שאכן השפיעה על משנתו ועל מסלול חייו. בעקבות מפגשם הביא אלקלעי את דבריו של ביבאס בחיבוריו והעניק להם פרשנות יוצרת. ייתכן שלפני אלקלעי עמד חיבור או איגרת כתובה של ביבאס, כיוון שהוא מזכיר הקדמה וביאור כתובים שראה וציטט מהם. אלקלעי סיגל את דבריו של ביבאס אל תפיסת עולם מסורתית ושמרנית מקובלת, וגם ריכך את משמעם המדיני בגלוי, אף שבהדרגה ובמשך השנים הפנים את משמעותם מרחיקת הלכת. אלקלעי נקט ביטויי הערצה וכבוד כלפי ביבאס, כמו גם לכבוד יהודים אחרים שנפגשו אתו, וכביבאס יצא אלקלעי למסעות תעמולה בערי אירופה.

מסרביה נסע ביבאס אל נסיכות ולאכיה ואל מולדובה והגיע אל עיר הנמל על גדות הדנובה בראילה, שבה הרצה את דבריו לפני ציבור שומעים יהודי. משם נסע לבוקרשט, שם פגש את צמד הנוסעים הסקוטים אנדרו בונאר ורוברט מקצייין, כמרים ומיסיונרים של הכנסייה הסקוטית (Church of Scotland). הם יצאו מטעמה למסע איסוף מודיעין והסברה נוצרית דתית (מיסיון בלעז), בקיבוץ היהודי הגדול בקהילות ישראל במזרח אירופה ובמזרח התיכון, ובכלל זה בארץ־ישראל ובמצרים. מתיאורי המסעות והשיחות עולה שהם השכילו לנהל שיחות על דת ואמונה בלי להכתיב את דעתם, שכן כוונתם העיקרית הייתה חקר החברה היהודית ומגמותיה. מודעים היטב לנחיצותו של שיח מועיל, נעים וסבלני, זיהו ככזה את שיחם עם הרב ביבאס מקורפו. לפי התרשמותם, הוא גם נזהר עמם במילותיו בדברו על ענייני דת ורוח. עם זאת על שאלתם מדוע יצא למסעו הם מוסרים: ׳הוא אמר שנסיעתו היא למען תועלת בני עמו המושפלים, לראות מה יוכל לפעול עבורם׳, וככל הנראה התכוון למסע של לימוד וחקר מצב היהודים באירופה ומציאת דרכים לשיפורו. בונאר ומקצייין כינו אותו בספרם:' Rabbi Bibas of Corfu. הם באו לאכסנייתו בליוויו של הבנקאי היהודי שמואל הלל. לראשונה נפגשו ביום ב׳ דראש השנה ת״ר (10 בספטמבר 1839) מבוקרשט נסע ביבאס לווינה, בירת האימפריה האוסטרו-הונגרית, שם נפגש עם חברי הקהילה הספרדית הקטנה. משם נסע אל לייפציג, שם ניסה ללא הצלחה להביא לדפוס שניים מכתבי היד שלו. ומשם נסע ביבאס אל פרנקפורט על נהר מיין. אחר כך נסע ללונדון, שבה כנראה ניסה להיפגש עם סר משה מונטיפיורי. מלונדון נסע ביבאס אל נוף נעוריו המוכר ואל מכריו בליבורנו, כדי לנוח ולתכנן את צעדיו.

הרב יהודה ביבאס מבשר הציונות-יעל ויילר ישראל –עמ' 58

הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 156 מנויים נוספים

יוני 2020
א ב ג ד ה ו ש
 123456
78910111213
14151617181920
21222324252627
282930  

רשימת הנושאים באתר