מורשת יהדות מרוקו

פרק ה: נשים באומנויות ובמלאכות שונות

דָּרְשָׁה, צֶמֶר וּפִשְׁתִּים;    וַתַּעַשׂ, בְּחֵפֶץ כַּפֶּיהָ.-משלי לא:יג.

בפרק הראשון נאמר, שהאישה האידאלית בעקבות אשת חַיִל היא ״ולחם עצלות לא תאכל״. על האישה לגלות חריצות ולעסוק בעמל כפיים. לדעת רבי יוסף בן הרוש על האישה לעסוק במלאכה במשך כל חייה (בן הרוש, תרפ״ז, יד-טז ע״ב. ראו לעיל בפרק א). פרק זה מתאר את סוגי המלאכות, שנשים עסקו בהן.

חינוך מקצועי של בנות

בחברה המסורתית שולבה הבת במשק הבית של אמה החל בגיל רך. הבת עזרה לאם וזו הדריכה אותה בחובות המקובלות, החלות על הבת במשפחה. עד פתיחתם של בתי־הספר של כי״ח (״כל ישראל חברים״) במרוקו, החל משנת 1862, הייתה הכשרתה המקצועית של הבת תלויה באמה, בסבתה או בקרוביה. אלה לימדו את הבנות את המקצועות האופייניים לנשים, נוסף על ניקיון, הבאת מים מהבאר או מן המעין, כביסה, בישול וניהול משק הבית, וכן כל המקצועות הקשורים לחוטים: אריגה, תפירה וסריגה. התוצרת שהוכנה שימשה את בני המשפחה או נמכרה. על פי עדות אחת הנשים, שעלתה ארצה ממרוקו בשנות ה־50, בגיל עשר עסקה כבר באריגה – מלאכה שלמדה מאמה, מדודתה ומחמותה לאחר שנישאה בגיל שלוש־עשרה. במקרים שההורים נפטרו, או שהאם והסבתא לא היו מסוגלות מסיבה כלשהי ללמד את הבת, נהגו קרובי המשפחה או האפוטרופוס לשלוח את הבת לאומן או לאומנית כדי ללמדה אומנות. בפנקס סופרי בית־הדין בפאס מופיעים בין השנים תנ״ט-תע״ה (1715-1699) הסכמים כאלה בדבר תנאי הלימוד, השכר ומשך הזמן.

בת שלמדה אצל אומן מלאכות שונות

בכ' בתמוז תנ״ט (1699) נערך דיון בפני רבי יהודה אבן עטר בנושא הבא: יהודי בשם יסאן טען, שהתנה עם חיים האומן שילמד את בתו, צולטאנה, ״כל המלאכות שהוא יודע מלבד גאפראת״(הכוונה לתפירת מעילים גדולים) שאם לא ירצה לא ילמדנה. חיים טען, שלא קיבל על עצמו ללמדה אלא מה שכתוב בשטר שברשותו.

עבודות עם משי

בכ״ג בכסלו תס״א(1701) נערך הסכם בין אב לאומן, שילמד את בתו במשך שנתיים עשיית כפתורים מבד, המגולפים ברקמת חוטי משי או זהב. נוסף על שכר עליו להעניק לה חלוק אחת לשישה חודשים.

אומנית שלימדה מלאכות בלתי מוגדרות

בל׳ בסיון תס״א (1701) נרשם שעיישא, אשת אליהוא צראף, הכריחה את בתה פריחא לעבוד עם יאקות, אשת אנפאני, במשך שנתיים ימים. ״ותלמדנה המלאכות אשר היא רגילה לעשות בימים האלה״. נקוב גם השכר, שאמורה הייתה לקבל במהלך תקופה זו, שהיה שונה בכל שנה. בה׳ באלול של אותה שנה מופיע הסכם נוסף, שהאומנית תלמד אותה את כל המלאכות שהיא יודעת(בנטוב, תשכ״ו, תעג-תעד, תנט-תס).

לימוד מלאכת הכובענות

בשנת תס״ה(1705) נערך הסכם בין אלמנת משה אבן מכלוף עבו ובין אומנית בשם יאקות, אשת יוסף בר חיים דאראע, שתלמד את בתה עדה במשך שנתיים את מלאכת הכובענות. על בעלה של האומנית להישבע להכריח את אישתו ללמדה מלאכה זו וכן ״להאכילה ולהשקותה ולפרנסה כל השתי שנים״ (פרטים אלה הועתקו ל: 278 -277 ,1980 ,Gerber).

לימוד אומנות במקור רבני

בתשובות של רבי ש״י אביטבול מצפרו מדובר על בת, שלמדה מקצוע: ״יעקב ששדך לבנו ראובן את לאה וקודם השידוכין ואחריו עד עת כניסתם לחופה היתה לאה הנזכרת מתלמדת לעשות מלאכה אצל קרובתו של יעקב הנזכר והיתה הקרובה הנזכרת למודה ללכת היא ונערותיה לבית יעקב הנזכר ולפעמים יושבת שם עד חדש ימים ויותר והיו יעקב וראובן בנו הנזכר מכירים בלאה הנזכרת ובמהותה״(אביטבול, תרצ״ה, חלק א, סימן לא).

תופרות

על פי המסורת היהודית מתקופת התנ״ך והמשנה מלאכת הטוויה היא מלאכתן של הנשים: ״ וְכָל-אִשָּׁה חַכְמַת-לֵב, בְּיָדֶיהָ טָווּ; וַיָּבִיאוּ מַטְוֶה, אֶת-הַתְּכֵלֶת וְאֶת-הָאַרְגָּמָן, אֶת-תּוֹלַעַת הַשָּׁנִי, וְאֶת-הַשֵּׁשׁ.  כו וְכָל-הַנָּשִׁים–אֲשֶׁר נָשָׂא לִבָּן אֹתָנָה, בְּחָכְמָה:  טָווּ, אֶת-הָעִזִּים (שמות לה:כה-כו). בעקבות זאת אמר רבי אליעזר ״אין חכמה לאשה אלא בפלך״ (יומא, סו, ע״ב). גם במשנה (כתובות, ה, ה) נמנית ״עושה בצמר״ בין המלאכות, שאישה חייבת לעשות לבעלה, אבל אם הכניסה לו שלוש שפחות ״אינה עושה בצמר״. לדברי רבי אליעזר ״אפילו הכניסה לו מאה שפחות כופה לעשות בצמר שהבטלה מביאה לידי זמה״. היו נשים שטוו לאור הלבנה; כך על פי הרמב״ם בהלכות סוטה, א, ז.

הערת המחבר: בסיפור, המובא על־ידי רבי יוסף משאש על אביו של רש״י, מצוטט: ״ויאמר לה הרב: אין חכמה לאישה אלא בפלך״. אך האישה החכמה ענתה לו: גם זה פל״ך, וכוונתה ג׳ ספקות שנמצאו בתרנגולת: פה, לב וכבד. בסיפור באה לידי ביטוי הגישה השמרנית, שאישה אינה מבינה אלא בפלך לעומת ההנחה, שיש נשים חכמות, היודעות גם משהו מעבר לכך; משאש, תשל״ג-תשמ״ז, חלק ג, רכח.

גם במרוקו נחשבה עבודה זו למלאכת נשים לשם רווח, לאחר סיום השירותים הרגילים במשק הבית. הרב יעקב אבן צור (יעב״ץ) תיאר סדר יום של בעלת בית:

״ומעשה ידיה לא שייך אלא לאחר שתעשה כל צרכי הבית דהכי תנן בכתובות פרק ה אלו מלאכות שהאשה עושה לבעלה טוחנת ואופה ומכבסת ומבשלת ומניקה את בנה ומצעת לו את המטה ועושה בצמר. חרי לא הזכיר עושח בצמר אלא לאחר שסיים כל עניני צרכי הבית. וכבר אמרו אם הלכה רופפת בידך פוק חזי מאי עמא דבר שזוהי דרך לכל העולם שהאשה עומדת בבקר ועושה צרכי הבית הצריכין ליום, וכשגומרתם יושבת לעשות מלאכתה. וכן לעת ערב פוסקת ממלאכתה ועושה צרכי הבית הצריכין ללילה ואחר שגומרתם אם נשאר שהות ביום חוזרת עוד למלאכתה. ולפעמים אפילו באמצע היום אם נזדמן איזה דבר מצרכי הבית, מפסקת ועומדת לעשותו וחוזרת למלאכתה.

וכן כשצריכה האשה לכבס כסות של אותו שבוע, פוסקת ממלאכתה עד שתגמור הכבוס. נמצא שעשיית צרכי הבית היא עיקר, והמלאכה שעושה להרויח היא טפלה.

ועל אותה מלאכה שעושה להרויח הוא שאמרו שאינו כופה אותה אלא לטוות צמר בלבד. רצונו לומר שלא יכוף אותה לעשות מלאכה קשה אלא טויה שהיא מלאכה מיוחדת לנשים״(אבן צור, תרנ״ד-תרס״ג, חלק ב, סימן קב).

במצבים מסוימים נאלצו נשים לסייע בפרנסת המשפחה באמצעות ביצוע מלאכות אלה ואחרות. בדו״ח שנשלח מפאס בשנת 1879 על־ידי הרב אבנר ישראל הצרפתי לאיזידור לאב, מסופר בין השאר על החלוקה המקצועית של יהודי המקום ״ובגדי פשתן ביד הנשים ישמעאלים ויהודים״(עובדיה, תשל״ט, חלק א, 91). במקור משנת תרכ״ט (1869), שנכתב על־ידי הרב רפאל משה אלבאז מצפרו נאמר: ״כל אשה חכמת לב בידיה טוו והביאו מטוה בגילוי השוק ובגלוי הראש״(עובדיה, תשל״ה-תשמ״ה, מס׳ 79).

בדו״ח של הרב אלבאז על החלוקה המקצועית של יהודי הקהילה, שנשלח לרבי מרדכי בן ג׳ו, נציג כי״ח בטנג׳יר, במטרה שיועבר לפריס מופיע בין השאר הדיווח הבא: ״ויש שלשה חייטים לתפור מלבושי האנשים וקצת מתכשיטי הנשים, אבל רוב תכשיטי הנשים ובגדי פשתים של האנשים והנשים יש נשים הבקיאות התופרות ומתקנות אותם״.

הרב דוד עובדיה כתב, שבצפת היו מפעלים קטנים, שעסקו בתעשיית צמר והעובדים העיקריים בהם היו נשים. הן כיבסו את הצמר, עישנוהו בגפרית להלבינו, סרקוהו במסרקות ברזל (קרסאל), צבעו, טוו וארגו ממנו שטיחים, שמיכות צמר ובדי צמר שונים למלבושים. נשים כמו גברים נהגו לתפור ולתקן את בגדיהם של הברברים מהכפרים שבסביבת צפרו.

על פי עדות מתחילת המאה ה־19 נהגו יהודיות בדבדו לעשות תחרה. סקר, שנערך על־ידי כי״ח במוגדור בשנת 1894 ועסק בחלוקה המקצועית של יהודי הקהילה הוכיח, שגם נשים הועסקו בניקוי הצמר. בתיטואן היו הכובסות והתופרות ספרדיות ויהודיות. אנגלי בשם יוסף תומסון (1858-1895 ,Thomson), שביקר בהרי האטלס ובדרומה של מרוקו, כתב ביומנו, שבמראכש עסקו הנשים היהודיות בתיקון חולצות לתיירים ולרווקים. בתשובות רבי שמואל עמאר ממכנאס מדובר על אישה, ששילמה לחברתה כדי לארוג לה בגד (עמאר, ת״ש, חו״מ, סימן סב). כן מסופר על אישתו של הרב אהרן הכהן (1940-1867), שטוותה לו טלית מאריג משובח. ערבי חמד אותה וגנבה ונענש על כך מהשמים. בצפרו היו נשים, שהצטיינו בטוויה, ברקמה ובאריגת שטיחים – מלאכה שחייבה רכישת צמר גולמי, ניקויו, צביעתו ויצירת חוטים שונים. השטיחים הובאו על־ידי כלות כנדוניה לבתי בעליהן. אומנויות אלה עברו מדור לדור (זעפראני, תשל״ב, 135. צפרו: פוני־כלפון, תשמ״ח, 158, 183, 192).

על מספר התופרות והרוקמות היהודיות במראכש בתחילת המאה ה־20: שטרית, תשס״א, 36. מתוך 280 נשים בדמנאת, שעבדו במלאכות שונות, עסקו 204 במלאכות הקשורות בחוטים: 20 .Flamand, 1952, 34; Willner & Kohls, 1961, 235, n.

נשים באומנויות ובמלאכות שונות-אליעזר בשן עמ' 44

תכשיטים אצל נשות מרוקו

תכשיטיהן של הנשים היהודיות במארוקו היו כמעט זהים לאלה של הנשים הערביות או הברבריות. למעשה, רק בדרך ענידתם היו הבדלים, וייחודה של דמות האישה היהודית היה בעיקר במעטה ראשה, כפי שתואר ביתר הרחבה בדיון בתלבושות.

בערים היו רוב התכשיטים עשויים זהב, ומשקל הזהב של התכשיטים שימש עדות לעושר המשפחות. העדיים העתיקים שהתהדרו בהם הנשים היהודיות והערביות בערים מקורם בספרד, בדומה לתלבושות.

הנשים היו עונדות לצווארן את ענק־השושניות (״תאזרה״), ולאוזניהן — עגילי־תליונים (״כראסעמארה״); כן היו עונ­דות עגילי־טבעת עם תליונים(״דוואה״) ותליון ארוך (״זוואג״). בעיצוב התכשיטים היה לכל עיר סגנון משלה. כך, למשל, אפשר למצוא במדאליונים עתיקים שושניות העשויות תשליבים ופיתולים, המזכירים את הסגנון הספרדי־המאורי. השושניות במדאליונים המאוחרים יותר משופעות באבנים טובות ובפנינים. ההשפעה הספרדית בולטת גם בשם שניתן לציץ הפרח של הרימון — ״ררנאטי״ — המופיע תדיר בהיותו משובץ אבני אזמרגד, אודם ואגרנט.

הערת המחבר:  נוסע מן המאה הי׳׳ט, הודג׳קין, שליווה את סיר משה מונטיפיורי במסעו למארוקו, מציין, כי נשים יהודיות אהבו במיוחד אבני־אזמרגד, כפי שמעיד גם ריבוי האבנים האלו בתכשיטים שבידנו.

על זרוען של נשים יהודיות ראיתי לא אחת צמיד צלעוני מקסים של כסף וזהב לסירוגין, שניתן לו השם הציורי ״שמש וירח״. גם מצאתי את המוטיב הנדיר של הציפור, שעיטר בעבר את מיגוון הטבעות העירוניות העתיקות הקרויות ״טבעת הציפור״; את כל הצורות של כף־היד, ה״כמסה״ — שהיא סגולה לאושר ולמזל טוב — מסוגננת פחות או יותר; וכן צמידים רחבים ומקומרים, עתים מלאים ומשובצים באב­נים עתים מעשה־קידוח כעין התחרה. לצמידים אלה מיתוספים לעתים קרובות שבעה חישוקי־זהב דקיקים, הקרויים ״סמאנה״ על שום מספרם, שהוא כמספר ימות השבוע (semaine). עוד ראוי לציין את החיבה המיוחדת שנודעה למחרוזות־הפנינים בשל סגולתן המבורכת בעיני הנשים היהודיות.

בשנות השלושים והחמישים עלה בידי לבדוק את תכשיטי־הזהב שהצטברו אצל הצורפים היהודים בערים. כל התכשי­טים הם מעשי ריקוע, חיקוק וחירור, ועל־פי־רוב הם מעוט­רים ביהלומים. הצורפים לא היו עוד נאמנים לטכניקות המסורתיות, אך עם זאת השכילו להוציא מתחת ידם את ה״תווייז׳״המפואר, הלוא היא העטרה העשויה לוחיות על צירים; את ה״פקרון׳ (צב), שהוא אבזם עדין של חגורה מלאכת־מחשבת; את ה״טאבּע״ (חותם), שהוא עדי־המצח המסורתי; ואת האחרונה שבסידרת העדיים החדישים, הב­אה במקום ה״מצממה״ העתיקה, הלוא היא חגורת־הזהב העשירה, העשויה פרקים־פרקים של לוחיות־זהב מעשה חירור.

התכשיטים הכפריים משנים צורה בהתאם לאזורי הארץ. הם לעולם עשויים כסף; לכל תכשיט מיגוון עשיר של דוגמאות, בהתאם לטעמו של כל שבט.

באטלאס העילי ובמורדות המשתפלים לעבר הסאהארה אמנם אפשר למצוא לעתים מוטיבים עיטוריים המעידים על השפעות קדומות ביותר, אולם באיזור מול־האטלאס, שנשאר ערש הצורפות המעולה, רווחות בעיקר הצורות והטכניקות שהורישה אנדאלוסיה של ימי־הביניים. ואכן מצאתי במקום תכשיטים רבים המוכיחים את אמיתותה של סברה זאת, מה־גם שצורותיהם נלקחו מעדיים ספרדיים שזמנם חופף בדיוק את גלי חדירתן של המסורות היהודיות שהביאו מגורשי ספרד לאיזור זה, חדירה שעל עקבותיה גם עמדנו בתיאור תלבושות הנשים.

מרכז חשוב מאוד של צורפים יהודים היה בטהלה — כפר קטן בלב־לבו של מול־האטלאס, בקרב השבט הגדול של בני- אמלן. לפני שעזבו את המקום בשנות החמישים חיו בכפר זה כמה משפחות, שמסרו מאב לבן את סודות אומנותם. לא הרחק משם, במרומי ההר, בכפר טיזי אמושיון, היה מרכז האומנים הברברים, ומעניינת העובדה, שנעשו בו תכשיטים זהים בתכלית לאלה שנעשו במרכז היהודי שבטהלה.

במרכזים כפריים אחרים היה ניוון רב בשנים האחרונות. בעמק הזיז, למשל, החליפו לאחרונה את עדיי־החזה ואת העטרות בשרשראות שמושחלים בהן מטבעות־כסף וחרוזים צבעוניים.

ז׳אן בזאנסנו

צמידים כפריים

נשים כפריות ענדו זוגות־צמידים רבים — על־פי־רוב כבדים מאוד — בשתי הזרועות. לעתים היו לצמידים בליטות גדולות; שסייעו לאישה להתגונן בהתכתשויות הבין־שבטיות המרובות. באיזור מול־האטלאס צמידי־הכסף שונים, ככל התכשיטים המיוחדים לאיזור סוס, שנעשו בטהלה ותיזנית. עיטרום באמייל צבעוני, בשיבוץ של אבני־זכוכית אדומות ולעתים בדגמים קוויים בניאלו השחור, כמו עיטור הענקים והעגילים.

״אזבּג״

טהלה ; המחצית הראשונה של המאה הכ׳

רוחב הקצה הפתוח : 4.5 ס״מ ; ההיקף : 15 ס״מ מוזיאון ישראל

ראה : בזאנסנו, תכשיטים, לוח 29, מס׳ 120 (צמיד דומה מאיזור אחר) (455)

”אדבּליז״

טהלה ; המחצית הראשונה של המאה הכ׳

החישוק ממולא חימר מעורבב בחומרים שונים כדי שלצמיד יהיה משקל

הרוחב : 3.5 ס״מ ; הקוטר : 7 ס״מ

מוזיאון ישראל

ראה : בזאנסנו, תכשיטים, לוח 37, מס׳ 152 ; הנ׳׳ל, תלבושות, לוח מס׳ 13 ; טראס, לוח 4ב

(456)

״נבּאלה״

כל איזור מול־האטלאס ; המחצית הראשונה של המאה הכ׳

חישוק רחב, המחובר בשני צירים

הרוחב : 4 ס״מ ; הקוטר : 6.5 ס״מ

מוזיאון ישראל

(457)

דבּדו;

אמצע המאה הכ׳

נחושת; מעשה יציקה וחקיקה גסה

הרוחב : 3.5 ס״מ ; הקוטר : 6.5 ס״מ

מוזיאון ישראל

ראה : בזאנסנו, תלבושות, לוח ס, מס׳ 35 (טיפוס עירוני דומה)

(458)

״אזבּי״

המלאח של אסטר שליד זאגורה ; נפוץ באיזור הדרום כולו;

עבודה משנות החמישים מעשה ידי הצורף יוסף דהאן

כסף ; מעשה יציקה ; השקעים ממולאים חומר שחור, הדומה לעיטור ניאלו

הרוחב : 3.5 ס״מ ; הקוטר : 6 ס״מ מוזיאון ישראל

ראה : בזאנסנו, תלבושות, לוח 11, מס׳ 17

459

״נבּאלה״

צורה זו היתה כנראה מיוחדת ליהודיות

ציור מתוך ; בזאנסנו, תכשיטים,

לוח 29, עט׳ 13 מס׳ 119 (מקרא)

 (460)

תכשיטים אצל נשות מרוקן