ארכיון יומי: 24 ביוני 2020


מעגל החיים-שלום צבר- שבעת הימים הראשונים: שמירה על היולדת ועל הוולד

מעגל-החיים

שבעת הימים הראשונים: שמירה על היולדת ועל הוולד

לידה מוצלחת של תינוק הביאה עמה חששות רבים לשלומו. השיעור הגבוה של תמותת תינוקות בתקופה זו הדאיג והביא לנקיטת אמצעי הגנה מרובים. הפחד מלילית וההגנה מפניה נמשכו ביתר שאת בימים הראשונים שלאחר הלידה, והגיעו לשיאם בלילה שלפני הברית. קמיעות הנייר שנזכרו לעיל שימשו גם הם למטרה זו. הם מוכרים מקהילות רבות – החל מגרמניה ופולין וכלה במרוקו ועיראק. בלוב ובתוניסיה נהגו לתלות על דלת חדרה של היולדת דף "שמירה לילד וליולדת״, ובו מודפסים השבעות וקמיעות נגד לילית וכל מיני מזיקים אחרים, המזמור "שיר למעלות אשא עיני אל ההרים…" (תהלים קכא) וטקסטים מגינים אחרים. באיטליה, בנוסף לקמיעות נגד לילית שתלו בארבע פינות החדר, נהגו לתלות על עריסתו של כל תינוק קמיע מהודר בצורת נרתיק כסף שנעשה בידי צורף אומן ובמרכזו המילה "שדי" או השם "אגלא" (ראשי התיבות של"אתה גיבור לעולם הי" – מתוך תפילת העמידה). קמיעות דומים שימשו גם לתינוקות נקבות, וידועות דוגמאות מרהיבות מהמאות השמונה־עשרה והתשע־עשרה שנוצרו בוונציה, ברומא ובחבל פיימונטה(Piemonte).

מלבד לילית קיימים במסורות העממיות שדים אחרים העלולים להזיק לרך הנולד. בקהילות צפון אפריקה האמינו שלכל אדם יש שד כפיל הנולד יחד עמו. השדה הכפילה של היולדת – שגם לה נולד ילד, הוא ילד־שד – מבקשת להחליף את תינוקה השד בתינוק האנושי. לפיכך יש לשמור עליו היטב, שמא ברגע של היסח דעת תצליח השדה להחליף את התינוק. הסימנים להחלפת התינוק נתלו בתופעות גלויות לעין. למשל אם הוא לא התפתח כראוי או חלה ללא סיבה נראית לעין, היו אלה סימנים מובהקים שההחלפה אכן בוצעה. במרוקו נהגו לבדוק זאת על־ידי הנחת התינוק על קבר צדיק: אם כעבור זמן מה החל התינוק לבכות, שימש הדבר סימן שהשדים אכן החזירו את התינוק האנושי ואם לא בכה, היה זה סימן רע. בצנעא נהגו בעבר לבצע "החלפה" של ילד שנראו בו סימנים (מְבַּדַּל – מוחלף):

מתחת גלגל של באר מים חיים (עגלת אלביר), שכן דרך השדים לשכון על הבארות; אחד מוסרו ואחד מקבלו ואומרים זה לזה בעת המסירה: "שלו חקכם ודו חקנא" ("קחו את שלכם ותנו את שלנו"). אם זה לא הועיל – הולכים למקום המיוחד למשכן השדים, "אלמכ'לצה", והיא נקרה טבעית בתוך שן סלע תלול וצר, רחוק מעיר צנעא מהלך כשעה אחת, עומדים שניים משני צדי הסלע ומוסרים את החולה זה לזה דרך הנקרה שבע פעמים ואומרים "שלו חקכם ודו חקנא".[קאפח, עכו׳ 221, הערה [21.

בסוריה נהגו באופן דומה בילד שהלך ונחלש מלידתו, משום שגם שם האמינו כי הוחלף בידי ג'ן(שד). לפיכך לקחו אותו לבור עמוק שנמצא ליד קברי אחד הקדושים, והורידו אותו לתחתית הבור. משהעלו אותו מהבור סברו כי החילופין אכן נעשו: הג'ן לקח את בנו וההורים קיבלו את ילדם חזרה.

באפגניסתאן חששו שתינוק אשר האמינו כי נפגע משדים עלול להזיק לאמו, לאחיו או לאחיותיו שנולדו או שייוולדו בעתיד. לפיכך, כל תנועה חריגה או השמעת קול מוזרה היו בעוכריו של התינוק, והוא הוכרז "נגוע שדים". תינוק כזה, למרות שלעתים בא לעולם אחרי שנים של עקרות או לאחר פטירה של אחיו שקדמו לו, היה מונח בתוך סל גדול; בחורף בתוך מרתף קפוא ובקיץ בחצר לוהטת. אחת לשעתיים השקו את התינוק הדחוי במים מתוקים. תינוק זה לא האריך ימים בדרך כלל בשל הזנחה וקור בחורף או התייבשות בקיץ. אותם ששרדו הפכו לצנינים בעיני החברה, מחשש שידביקו את סביבתם באותו "דיבוק״. הוא היווה תזכורת מרה לחרפת אביו ואמו, ואיש לא השיא לנגועי שדים את בנו או בתו.

מנהג מעניין אחר שנהג באפגניסתאן ובקהילות אחרות בהקשר של הגנה על תינוק פגיע או שנחלש לאחר לידתו הוא מעין טקס של "הולדה מחדש". טקס כזה ידוע גם מתרבויות אחרות, ומטרתו לנסות ולשנות את גורלו של התינוק על־ידי תיקון הלידה והענקת חיות חדשה. באפגניסתאן נעשה הדבר על־ידי העברת היילוד דרך פיה של פרוות זאב, ואילו במרוקו נהגו בשיטה אחרת, שנועדה להגן על תינוק שנולד לאחר שאחיו מתו בזה אחר זה סמוך ללידתם. משפחת היולדת הכינה מבעוד מועד כד חרס גדול שאת תחתיתו הסירו בקפידה רבה. כד החרס השבור נקרא טאסור. מייד לאחר לידת התינוק לקחה המיילדת את הטאסור והעבירה דרכו את התינוק פעם אחת או יותר. פעולה זו נחשבה לסגולה בטוחה להבטחת חיי התינוק – בכך שייראה שהתינוק לא נולד מרחמה של האישה אלא בדרך אחרת, ועל כן לא ייפגע כמו אחיו. לילד כזה נוסף הכינוי טָאסור ליד שמו(למשל יעקב טָאסור, או אסתר טָאסורה), ושם זה ליווה אותם כל חייהם.

האם היולדת, חלשה ופגיעה לאחר הלידה, הייתה זקוקה אף היא לעזרה ולהגנה. בדרך כלל נחלצה אמה של היולדת לטפל בה, ועברה לשהות ימים אחדים במחיצתה כדי לטפל בה 'בתינוקה ולעודד את רוחה. כמו כן נהגו לשמור עליה מפגיעת שדים ומזיקים. בסלוניקי חיברו בסיכה למיטת היולדת ענף של פיגם (בפי יהודי ספרד רֹוּדָא) ופלח שום, ועל־פי אמונה עממית אחרת אסרו על אישה נידה לבקר בחדרה מחשש לפגיעה בה עצמה או ביולדת ובוולדה. בסלוניקי, כמו גם בקרב בני ישראל בהודו ובקרב יהודי דמשק, נמנעו מלהשאיר את היולדת לבדה בחדרה או בחשכה. בדרך כלל היו אלה נשים ששמרו על היולדת. הנר ליד מיטתה של היולדת דלק כל הלילה כסגולה ושמירה. הדלקת נר ליולדת ידועה כבר מתקופת התלמוד (שבת קכח, ע״ב), ונפוצה גם בין עמים אחרים למן העת העתיקה, כגון ביוון וברומא.

מקובל היה להימנע מהוצאת פריטים מחדר היולדת – פעולה שהיא בבחינת הוצאה של משהו מעצמיותו או מרוחו של הוולד, העלולה לגרום לו נזק. חוקר ארץ ישראל במאה התשע־עשרה, אברהם משה לונץ, מעיד על הספרדים בני היישוב הישן: "וכן לא יקחו בהלואה מבית היולדת במשך השבוע הראשונה מאומה. בייחוד לא יוקח אש מבית היולדת" (לונץ, "מנהגי אחינו באה"ק [= בארץ הקודש] בדת וחיי העם", ירושלים, א, וינה תרמ״ב, עמי 27). מנהג זה ידוע גם מאשכנז, עד כדי ההקפדה בין יהודי פולין שלא לכבות בחדר היולדת סיגריה בוערת. איסור הוצאת האש והדלקת הנר ליולדת מקורם בעניין נוסף: להבת האש או אור הנר מסמלים אור, חיים, נשמה ואף את התורה, וחכמים סמכו בכך על פסוקים כמו ״נר ה' נשמת אדם" (משלי ק מ), או "כי נר מצוה ותורה אור" (שם ו, כג).

במרוקו נהגו לערוך טקס חשוב לשמירה על היולדת וולדה, הוא טקס הידוע בשם תחדיד השחזת כלים לרדיפת מזיקים ורוחות רעות. טקס זה התקיים בכל ערב בבית היולדת, עת קרוביה, שכניה ומתפללי בית הכנסת הגיעו לבקרה והתכבדו במאכלים ובמשקאות. בשעות הערב למדו מתוך ספר הזוהר וכן קראו משניות. בחצות הלילה נעלו את חדר היולדת, ראש המשפחה נטל בידו חרב שנשמרה במשך היום מתחת לכרית היולדת, ונופף בה בכל פינות החדר כמקדם את פני הרעה הצפויה מהלילית והמזיקים. בניגוד למרוקו, בקהילות אשכנז בגרמניה ובאלזס (צפון צרפת) השתמשה היולדת עצמה בכלי נשק – סכין שנקראה קְרַאסְמֶעסֶער כשנלחמה נגד לילית בחצות הלילה. האמונה העממית אכן ייחסה לברזל חומר היציקה של סכינים וחרבות, כוח רב במלחמה בשדים, והמילה "ברזל" נתפסה כראשי התיבות של שמות ארבע האימהות שמהן יצאו שבטי ישראל: בלהה, רחל, זלפה ולאה.

קישור למנהג "התחדיד" באתר מורשת מרוקו:

https://moreshet-morocco.com/2013/04/05/%d7%94%d7%95%d7%95%d7%99-%d7%95%d7%9e%d7%95%d7%a1%d7%a8%d7%aa-%d7%91%d7%9e%d7%97%d7%96%d7%95%d7%a8-%d7%94%d7%97%d7%99%d7%99%d7%9d-%d7%a8-%d7%91%d7%9f-%d7%a9%d7%9e%d7%97%d7%95%d7%9f-19/

אברהם משה לונץ(1918-1854)

סופר וחוקר ארץ ישראל נולד בקובנה, ליטא, ועלה ארצה בגיל חמש־עשרה. ייסד חוג משכילים וספרייה בירושלים בתחילת שנות השבעים של המאה התשע־עשרה. חיבר מדריך טיולים ראשון מסוגו לירושלים (נתיבות ציון וירושלים, 1876), ויזם את הוצאת השנתון ירושלים, כתב עת לחקר ארץ ישראל. אף־על־פי שהתעוור בשנת 1879, המשיך ללא לאות במפעלו. ההדיר ספרים חשובים, היה חבר פעיל בוועד הלשון העברית וממייסדי החברה העברית לחקר ארץ ישראל, וב־1902 ייסד את בית החינוך עיוורים בירושלים.

מעגל החיים-שלום צבר- שבעת הימים הראשונים: שמירה על היולדת ועל הוולד– עמ' 40

להתהלך באור החיים-״המאורות הגדולים״ – לשושלת רבני  אסולין מאת:הרב משה שמיר אסולין.

להתהלך באור החיים

״המאורות הגדולים״ – לשושלת רבני  אסולין

מאת"הרב משה שמיר אסולין.

א. מו"ר זקני רבי מסעוד ב. מו"ר סבי רבי אברהם.

ג. אמו"ר רבי יוסף ־ ע״ה.

והחוט המשולש-לא במהרה ינתק ( קהלת ד,יב)

בארצות יהוה-דרכי איש ( משלי טז, ז)

ננסה להאיר באור יקרות את קורות משפחת אסולין מעיר המחוז תינג׳יר שבעמק הטודג׳ה אשר במרוקו, כאשר המוקד יהיה על רבני המשפחה, הלא הם: זקני המלוב״ן חסידא פרישא רבי מסעוד אסולין ע״ה, שהיה מלומד בנסים, ויהודים רבים נהגו לפקוד את חצר ביתו ובית מדרשו אחרי מותו, שם התפללו והדליקו נרות לכבוד הצדיק. זקני המשפחה סיפרו, שרבים וטובים נושעו בזכותו. הוא שימש כרב קהילת ״סלאת איית אסולין״ – ביכנ״ס ובימ״ד שהיו צמודים לחצר בית משפחת אסולין נ״י.

המאור השני הוא, סבא קדישא כמוה״ר רבי אברהם אסולין הי״ד, ששימש בקודש כרב ומו״צ באזור בני – מלל, שם גם נהרג על קידוש ה׳ בידי פורעים ערבים, כשהוא ניצב על משמרתו משמרת הקודש.

החותם המשולש בחוט המשולש הוא, אמו"ר ועט״ר הצדיק רבי יוסף אסולין ע״ה, אותו זיכו משמיא עם נוות ביתו אמו״ר זוהר-ה בת חנ-ה ע״ה – לגדל ״דור ישרים יבורך׳(תהלים קי״ב ג) בן י״ב שבטי יה, על ברכי אהבת תורת אלוקים חיים והליכה לאורה מתוף אמונה וענוה.

במשפחת אסולין פעלו עוד רבנים כבר דודי הרה״ג רבי מסעוד ישועה אסולין ע״ה, שלמד תורה בישיבת ״אביר יעקב" בראשות סידנא ״בבא סאלי״ ע״ה, נשא לאישה את ביתו של הרה״צ רבי שלוב אביחצירא ע״ה, ושימש כמו״צ ורב השוחטים בפאריז. בשנותיו האחרונות הוא שימש כמו״צ בירושלים.

כ״כ, המלוב״ן הרה״צ רבי יחייא חיים אסולין ע״ה מחכמי סאלי, ששימש כרב הראשי של אל – ג׳דידא {מאזאגן) במרוקו. על ציונו הק׳, חרוטות המילים: ״איש אלהים קדוש ונורא מאוד – מראהו אורה זו תורה, משנה וגמרא, בפיו ערוכה ושמורה״. עד היום, ציונו הק׳ מושך מבקרים רבים, היות והוא ידוע כפועל ישועות.

כאן המקום להזכיר את הדיין המקודש הרה״ג לוי אסולין ע״ה, אחיינו של רבי יחייא אסולין, ששימש כדיין ורב שוחטים באלג׳יריה. הוא כתב שני ספרים חשובים: ״זבחי אלהים״ – ספר יסוד ללימוד דיני שחיטה, ו"בני לוי – דרשות על התורה״, לע״נ שני בני שנפטרו בחייו.

״סלאת איית אסולין״: בצמוד לבית המשפחה במלאה היהודי, נישא לו בעוז והדר, ביכנ״ס ובימ״ד ״סלאת איית אסולין״ שם התפללו, ומשם הפיצו את דבר ה׳ בקרב שוחרי התורה הרבים בעיר. עם מעברנו מהמלאח לשכונה החדשה והיוקרתית הנקראת ״וילאז״, ביהכנ״ס נסגר, היות ולא הרחק משם בכיוון הירידה לוואדי וליד המסגד, ניצב לו ביהכנ״ס המרכזי בראשותו של הרה״ג אברהם ילוז ע״ה, ששימש כשוחט ורב העיר, אצלו למדנו חומש עם רש״י. קראנו פס׳ במנגינה, אותם תרגמנו לערבית.

כאשר ביקרתי במרוקו לפני מספר שנים, עשיתי את דרכי לביהכנ״ס ואל ביתנו הישן. השכן הערבי פתח לי לרווחה את ביהכנ״ס תמורת בקשיש, שם זיהיתי את מקום ארון הקודש, ואת החלון שפנה אל ביתנו, כך שמן הבית היה ניתן לשמוע את ניגוני התפילות, וקול התורה שמילא את האויר.

משפחת אסולין בעיר תינג׳יר

שבט משפחת אסולין בעיר תינג׳יר מתפצל לשני ענפים מרכזיים:

״אולד{ילדי} איית הדו" ו"אולד איית חקי״.

א. ״אולר איית הדר.

על משפחה ״אולר איית הדו״(ילדי ההנהגה) נמנים אחיה של סבתי אמא עליה ע״ה, הלא הם: ר׳ מאיר, ר׳ אהרון, ר׳ מרדכי, ור׳ מכלוף ע״ה, ששימש כ״שיח״ יהודי תינג׳יר. הם עסקו בעיקר במסחר והיו אמידים שפיזרו מהונם לצדקה, בבחינת ״פיזר לאביונים, צדקתו עומדת לעד״ (תהילים. י׳׳ב, ט).

זכורים לי ביקורי הרבים בפרדס של דודי ר׳ מאיר זצ״ל שחילק לנו פירות טריים ישר מן העץ, ואח״ב טבלנו להנאתנו בוואדי הזורם בסמוך לפרדס.

סבתי אמא עליה ע״ה היא אחותם של דודי הנ״ל, וכונתה בפי כל ״ללא עליה״ כאות הערכה והוקרה לאישיותה ומנהיגותה בקרב נשות העיר, ועוד יותר בזכות היותה ״אשת חבר״ ־ הסבא קדישא כמוה״ר רבי אברהם אסולין ע״ה, ששימש כרב העיר ״אויזרת״ ליד ״בני מלל״ שם הייתה משפחה ענפה לבית אסולין.

ב. ״ אולד איית חקי״

ענף משפחת ״אולד איית חקי״=(ילדי החוק, חוקת התורה} לבית אסולין, שימשו בעיקר כרבנים, ואכן שמם מעיד אליהם: ״חקי״ מלשון חוק, חוקי התורה, לאורם הם הלכו בבחינת הכתוב: ״ללמד אתכם חוקים ומשפטים״(דב׳ ד, יאי). הם הגו בתורת ה׳ יומם וליל בבית המדרש ״סלאת איית אסולין״ הצמוד לביתם. סבתי אמא עליה סיפרה שמהבית יכלה לעקוב אחרי ניגוני התפילה המענגים של מו״ר אבי, שהיה כידוע פייטן וחזן.

בשורות הבאות, ננסה להאיר את דמותם של שלושה אישים מהמשפחה המהווים שלושה דורות, והמתפרשים על פני תקופה של 150 שנה.

  1. מו״ר זקני כמוה״ר רבי מסעוד אסולין ע״ה.
  2. מו״ר סבי כמוה״ר רבי אברהם אסולין ע״ה.
  3. מו״ר אבי כמוה״ר רבי יוסף אסולין ע״ה.

א. מו״ר זקני ־ המלוב״ן הרה"צ, רבי מסעוד אסולין ע״ה.

מו״ר זקני נולד בשנת 1840 , ונפטר בשיבה טובה ב 1912, בגיל 72 בבחינת הכתוב: ״את מספר ימיך אמלא״ (שמות מ, כס. ״א-מ-ל-א״ בגימטריא 72 . הוא היה גדול בתורה, אותה הפיץ בקרב צאן מרעיתו בביהכנ״ס המשפחתי שהיה צמוד לביתו. הנהגותיו היו לאור נתיבות הקבלה מתוך קדושה וטהרה, ומעל לכל מתוך ענוה, דבר שזיכה אותו שגם אחרי מותו, יהודי המקום נהגו להדליק נרות לעילוי נשמתו, לקרוא פרקי תהילים ולשטוח את בקשותיהם ותחינותיהם לפני בורא עולם בזכותו, דרכו מצאו ישועה לבקשותיהם אצל אבינו שבשמים, בבחינת: ״גדולים צדיקים במיתתם, יותר מבחייהם״(חולין ז ע״ב).

מעשה ניסים אודותיו, סופרו במשפחה, להלן שניים מהם:

מעשה המופת הראשון:

״כי ידעתיו למען אשר יצוה אח בניו אחריו, ושמרו דרך יהוה לעשוח צדקה ומשפט״(בר' י״ח י״ט).

מספרים עליו שזכה למות מיתת נשיקה כדברי רבנו-אור־החיים־הק׳ לגבי מיתת נדב ואביהו בני אהרון: ״נקרבו לפני אור עליון בחיבת הקודש, ובזה מתו. והם סוד מיתת נשיקה שבה מתים הצדיקים״(ויקרא טז׳ אי. ע׳׳פ בבא בחרא יז׳ אי).

הסיפור מתחיל ביום שני בשבוע, שלושה ימים לפני מותו, לאחר שנפל למשכב.

רבים באו לקיים מצות ביקור חולים, ביניהם גם אנשי חברה קדישא. הוא התיישב על המיטה ואמר להם בהאי לישנא:

אשריכם ישראל שאתם עוסקים בחסד של אמת והולכים בדרכו של הקב״ה שטיפל בכבודו ובעצמו בקבורת משה רבנו ע״ה, ובכך מקיימים מצוה מדברי חכמים כדברי הרמב״ם על הכתוב: ״ואהבת לרעך כמוך״ (ויקרא י״ט, ח׳יי), אבל מה לעשות וריבון העולמים יתעלה שמו, נותן לי עוד מספר ימי חסד בעולם הזה, כדי שאהיה מוכן ליום פקודה – יום בו אעמוד למשפט בפני ׳מלך המשפט׳. תלכו לשלום, ותבואו ביום רביעי אחה״צ. סימן לדבר, יחלו לטפטף גשמי ברכה, ורק אז, אחזיר את נשמתי לבוראי.

אכן, ביום רביעי, בין הערביים בזמן עלות המנחה בבחינת: ״תיכון תפילתי קטורת לפניך משאת כפי מנחת ערב – הקשיבה לקול שוועי מלכי ואלוהי ״(תהלים קמא, ב), מו״ר זקני ישב ברחבת ביהכנ״ס כשהוא מוקף בבני ביתו, ולאחר שטיהר את עצמו, החל לצוות לבני ביתו ובראשם בנו חביבו הרב אברהם ע״ה: להרבות בלימוד תורה וקיום מצוותיה מתוך קדושה וטהרה, שלום ואחווה. וכן לשמור ״דרך ה׳ – לעשות צדקה ומשפט״ בבחינת עדות ה׳ על אברהם אבינו: ״כי ידעתיו למען אשר יצוה את בניו אחריו ־ ושמרו דרך יהוה לעשות צדקה ומשפט״ (בד יח יט). אברהם נבחר להיות אבי האומה ע״י הקב״ה, בזכות החינוך שנתן ליצחק ולזרעו אחריו, ללכת בדרכי ה׳.

מהביטוי ״אחריו״ ניתן ללמוד, שגדולתו של אדם ניכרת בכך שבניו הולכים ״אחריו״ = אחרי דרכו גם לאחר מותו. אכן, בנו הסבא קדישא המשיך בדרכו ברבנות, כפי שיפורט להלן.

כזכור, אנשי חברה קדישא התבקשו ע״י מו״ר זקני ע״ה ביום שני, להגיע ביום רביעי לעת ערב, דבר שאכן הם עשו. הם התקרבו לבית בדחילו ורחימו, אבל נעמדו בקצה הרחבה, וחששו להתקרב. מו״ר זקני שהרגיש בחששם, קרא להם לבוא היות ״והגיע זמן קריאת שמע…״. השמים אכן התקדרו והתכסו בעננים, טפטופי גשמי ברכה הרוו את האדמה כפי שאכן הוא ניבא להם ביום שני, ורק אז ביקש מהם לקרוא יחד אתם קריאת שמע, כאשר בסופה החזיר את נשמתו הטהורה לבוראה, מנוחתה עדנה.

התופעה הנ״ל מוסברת ע״י רבנו־אור- החיים־הק׳ ע״פ הקבלה אצל יעקב אבינו שם נאמר: ״ויקרבו ימי ישראל למות״(גד מ״ז כ״ט). איך ידע יעקב שהוא עומד למות? התשובה: יעקב הרגיש במיתתו הקרובה היות ״וחלקי הנשמה שעלו ממנו מידי לילה לאחר שתוקנו מידי יום ויומו, עומדים ניצבים מולו כשהם זוהרים ומאירים מול הצדיק. וכך הוא הבין שזכה לתקן את סוד ניצוצי הנשמה שקיבל עם בואו לעולם, אשריו ואשרי חלקו.

להתהלך באור החיים-״המאורות הגדולים״ – לשושלת רבני  אסולין מאת:הרב משה שמיר אסולין.

 

 

 

הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 156 מנויים נוספים

יוני 2020
א ב ג ד ה ו ש
 123456
78910111213
14151617181920
21222324252627
282930  

רשימת הנושאים באתר