ארכיון יומי: 9 ביוני 2020


תולדות יהודי אל-מגרב-פרופ' ( ג'ורג') הררי- תשל"ד

תולדות יהודי אל-מגרב

עת היהודים מיהרו עתה לשקם את עצמם ולבצר את מעמדם, אין לשער כלל את הבניה המחודשת של יהדות צפון אפריקה אילמלא אחיהם מספרד. העילית הרוחנית של מרוקו לא היתה נמוכה. בפאס נמצאו תמיד בתי מדרש מהמעולים ביבשת וטובי החכמים נתקבצו שם. ברם, ספרד היוותה, כבר מאז שקיעת יהדות בבל, את נקודת המוקד. לא בחינם ירשה את האוטוריטה בחיי הרוח והדת של העם. עם בוא המגורשים הועם בבת אחת זוהרו של הישוב המרוקני הקודם, ביחוד נפגעו מבחינת מעמדם גדולי התורה וחכמיה. כך נוצר בין שתי הגלויות קרע, שהלך והתרחב במשך הזמן. כל עוד נמשכו עתות הרעה והסבל לא נתגלע ריב ממשי. גם מאוחר יותר עם בוא השיפור, לא היו הלבבות פנויים למחלוקת. המלך הוציא צו ליהודים יושבי סוכות ובבקתות הדלות, כי יכנסו לגור לאלמלאח כשאר אחיהם. משימת הבניה עמדה בפני כל וכאן נסתייעו בני שתי הארצות איש ברעהו. ידם של המגורשים ניכרה בכל. זכר ימיהם הטובים בספרד נטע בהם את האמונה כי גם כאן יתכוננו חיים כאלה. כל אחד שלח ידיו בעסק או במלאכה. עבודה נמצאה לדורשיה. אם אין לנו הוכחות על עליונותם של בני הגולה האיברית במסחר ובמלאכה, הרי שחכמי החול והקודש שביניהם התבלטו משכמם ומעלה והגיעו לדרגה שווה עם חכמי המוסלמים ואף למעלה מהם. בעטים הפכה פאם, כמאז, לעיר החכמה והמדע.

איש ספרד, רופא, חכם ומשורר היה רבי אפרים בן ישראל אלנקאווה, יליד טולדו , זה הגיע למרוקו בשנת ה׳רנ״ב. (1492 בערך). בבואו התגורר משך זמן מסויים במאראקש. הוא חיבר ספר ״שער כבוד ה״׳ שענינו תשובות להשגות הרמב״ם על ספר ״המורה״. ר׳ אפרים נשתייר בזכרון המסורת כצדיק בעל נסים ופלאות. על קברו שבתלמסאן (באלג׳יר, לשם עבר מאוחר יותר) רבים המשתטחים עד ימינו.

לאחד מעמודי התווך של יהודי ספרד נחשב ר׳ יעקב בירב. בצעירותו הגיע,מן העיר מקיצא שבספרד לפאס ושם לימד תורה. כבן 18 בלבד היה ואעפ״כ ראה עצמו זקן ובקי. ״הרי אני כבן שבעים שנה״. הוא נתפרסם מאד ומספר תלמידיו מעיד על גדולתו. ״הייתי מורה הוראות בישראל ורב לחמשת אלפים בעלי בתים יהודים״. עם בוא הרעב לפאס עזב ר׳ י. בירב לצפת.

שנים מרבני פורטוגל שנודעו בגלותם החדשה הם, רבי שם טוב לרמא, ור׳ לוי בן חביב. מן האחרון לא נשאר לנו, אלא שכיהן במשרת ראב״ד בארצו. ר׳ שם טוב הגיע לפאס בשנת 1492, עם הגירוש לאחר עינויים קשים מידי הפור­טוגלים. הוא עסק בעיקר בחיבור דינים וחידושים של פוסקים. מפרי עטו נשמר קונטרס תשובות הכולל עניני הלכה. רבי שם טוב נפטר בתחילת המאה ה־16.

על אף גדולתם של חכמי מערב אירופה, אין למעט בערך התושבים המקומיים. אחד אשר על אף שרשיו בפאס, ינק חכמתו בגראנאדה, הוא רבי סעדיה אבן דנאן. הוא נולד וחי במרוקו ואח״כ עבר לספרד. ר׳ אברהם בר׳ יעקב גבישון, בספרו ״עומר השיכחה״ מציין את ר׳ סעדיה וכותב אודותיו בין השאר: ״לא הניח מקרא ומשנה, תלמוד ותנחומא שלא למד״. הוא מצטט חלק רב מכתביו של החכם. הוא באר סוגיות בתנ״ך; חרץ פסק דין הנוגע לאנוסים וגם כתב שירים; חיבר שיר שנושאו הש״ס. בין ספריו הידועים: ״ערוך״, הדן בלשונות רז״ל בתלמוד, וספר היסטוריה ראשון מסוגו, הנקרא ״דור דור וחכמיו״ המספר תולדו­תיהם ופעלם של הכמי המערב מאדה״ר עד הרמב״ם. רבי סעדיה אבן דנאן נפטר בשנת 1493.

בן אותו דור, רבי חיים בן גאגין, כשרונותיו ניכרו בו כבר בצעירותו. עבר מפאס עיר הולדתו, לקשטיליה, בה למד תורה. עם גירוש ספרד חזר לארצו, לאחר שהייה ארוכה של כ־55 שנה. הוכתר לרב בפאס. ידועות קינות משל רבי גאגין, וכן פירוש על משנת ערוגה (מסכת כלאים). ספרו הידוע ״עץ החיים״ נשתמר עד היום. עיקר חשיבותו של הספר היא היותו מסמך היסטורי הדן על ההתנגשויות החמורות בין רבני מרוקו ורבני הגולים הספרדים. כבר דובר לעיל על הגורמים לחיכוכים בין שתי הגלויות שעיקרם צרות עין בשל היות רמת תרבותה של יהדות החוף הצפוני של הים התיכון גבוהה יותר. מחלוקת ראשונה בלטה בדבר ראייתם של אנשי אחת הקהילות במרוקו את גולי ספרד כאזרחים נחותי דרגה. דבר הריב הגיע עד לשלטונות שפסקו לטובת הפליטים. פירוד שני נזרע בפאס. התושבים מצאו תואנה דתית להטיל מום באנשי ספרד. הם ראו באלה פסולים לפסוק דינים שונים, למשרות ציבוריות ולכהונות אחרות, משום היותם אנוסים ובהכרח יהודים שלא מן העדה.

מלחמת סמכויות, שלבשה צורה של מחלוקת בענייני טריפות, פילגה בין מגורשי ספרד לבין היהודים המקומיים. הוויכוח נסב על נושא הנפיחה בריאה. המגורשים נטו להקל בדין והתושבים התנגדו בכל תוקף להקלה. הריב הראשון פרץ כבר בזמנו של ר׳ משה חליווה, ממגורשי קאסטיליה שבאו לפאס. הוא היה זה שהנהיג לראשונה את הנפיחה בקרב עדתו ונתכוון אף לתושבים הוותיקים. על אף עמדתו הנכבדה וגדולתו בתורה, נתקל ר׳ חליווה אותו זמן בהתנגדות גם מצד המגורשים וגם מצד המקומיים, ורבי שלם מסנות ור״ץ דוראן מאלג׳יר בראשם.

מקץ שלושים שנה קיבל הנושא אופי שונה. כעת ליבו גורמים אחרים לגמרי את המחלוקת. בראש המתווכחים מן המחנה המקומי עמד חיים גאגין. במפלגה המתנגדת נמצאו אנשים מקורבים למלכות, כמו רבי שאול שכהן במשרת הנגידות בפאס, ואחריהם מבאי בית המלוכה, כמנשה אבוטאס. בתחילה עמד המלך לצד יוצאי ספרד, אך לאחר זמן מועט שינה דעתו והטיל קנם על המגורשים. התערבות השלטונות תלמדנו אך מעט על מידת חומרתה של המחלוקת. הלשנות ובגידות פנימיות הפכו למעללי יום־יום והגבירו את השנאה בין שני המחנות. מויכוחים מילוליים עברו להרמת־יד ושפיכת דם.

ברבות הימים נרגעו הרוחות. נתברר כי ידם של המגורשים היתה על העליונה. הסיבה העיקרית לנצחונם היתד, רמתם האינטלקטואלית הגבוהה יותר. גם מן הסיבה הכלכלית אין להתעלם, דין החכמים המקומיים הביא לפסילת בשר בכמויות ניכרות.

אחרי פטירתו של רבי חיים גאגין, נשתכחה לגמרי מחלוקת הנפיחה, וכן נשתנו בהשפעת יוצאי ספרד דינים ומנהגים נוספים שהיו מושרשים בקרב יהודי מרוקו. גם מישרות ציבוריות כמו תפקידי ראש אב בית הדין והנגיד, שעוד לפני שנים מעטות נאסרו לספרדים עברו לידיהם. ההתנגדות החריפה לא עמדה בפני הכוח המכריע של הבאים. התושבים המקומיים והמגורשים הפכו עם אחד, כשרישומם של האחרונים ניכר יותר.

ידיעותיהם הרחבות של יוצאי ספרד ותרבותם המפותחת, עזרה לא מעט להפצת התרבות והחינוך בקרב היהודים. לא רק בחכמתה נתפרסמה קהילת דבדו. הארת פני השולטן אליהם וקשריהם עם ספרד הביאו לשיגשוג המסחר וע״י כך הביאו תועלת לאוצר הממלכה.

למרבית הרעה לא השתלבה דרך השלטונות על פי רוב עם קו מחשבתו של ההמון המוסלמי. שנאת המיעוטים וקנאת הדת שילהבו מדי פעם את היצרים. לא אחת ארעו מעשי התנכלות שהפרו את השלווה והעידו על היותה זמנית וחסרת יסוד מוצק.

בשנת 1438 אירעה בפאס תקרית חמורה. במסגד שבעיר נמצאה צלוחית יין. (בדת האיסלם היין אסור בהחלט על מאמיניה). מהר מאד פשטה העלילה בקרב המוסלמים כאילו היהודים עשו זאת, כדי לחלל בקודש. מיד החלו הפרעות שהיו בעלות אופי קשה במיוחד. התעללו בזקנים ובנשים ונחטפו תינוקות לשם התאס­למות. השלטונות עמדו אובדי עצות.

לאחר כמה ימים קשים, כדי למנוע זעזועים נוספים הוציא אבו יוסף המושל דאז את צאצאי מייסדי פאס הישנה (פאס לבלי) והעביר אותם מחוץ לעיר שם בנה להם שכונה חדשה, את ה״אלמלאח״. תגובת המוסלמים על המעשה הזה היתה חיובית. היהודים מצידם נחלקו בדעותיהם. אותם שעמדו בקשר הדוק עם בני הארץ ודעותיהם היו ליברליות יותר, ראו בזאת עלבון חמור ודיכוי. השכבות האחרות ראו ברכה במעשה זה. כאן נראה להם כי יוכלו לקיים דתם באין מפריע, איחודם וליכודם יגבר, ייתקלו פחות במוסלמים ויסבלו פחות מהשפלות. ואמנם, עד מהרה הסתגלו הכל למצב החדש עד שהסכינו לראות ב״אלמלאח״ מדינה בפני עצמה.

תולדות יהודי אל-מגרב-פרופ' ) ג'ורג') הררי- תשל"ד- עמוד 61

עץ חיים לרבי חיים גאגין-ההדיר משה עמאר-1987-מחלוקת הנפיחה

עץ חיים

משה בן מריגי בן מרדכי, מראשי קהל התושבים. חתום תשיעי על כתב אחריות שקיבלו התושבים .

ר׳ יצחק נהון ב״ר יוסף, מחכמי הגירוש, חתום על תשובתם לר״ח גאגין וחתום שמיני על הפסק המתיר את הנפיחה. כמו־כן חתום על התקנות שנתקנו עד שנת שי״א (1551). כיהן כראש ישיבה בפאס. ייתכן שר׳ בנימין, המוזכר בספר התקנות בשנים שכ״ח—ש״מ (1568—1590), וכן ר׳ יוסף הנזכר שם בשנת ש״נ (1590), היו בני ר׳ יצחק.

זרח בן נונא ב״ר משה, מראשי קהל התושבים. חתום עשרים־ושנים על כתב אחריות שקיבלו התושבים

ר׳ אהרן ן׳ נחמיה, מראשי קהל התושבים. חתום חמישה־עשר על כתב אחריות שקיבלו התושבים; וראה לעיל בערך: אהרן בן נחמיה הכהן.

כהן בן נחמיה, מראשי קהל התושבים. חתום שביעי על כתב אחריות שקיבלו התושבים. נראה כי הוא החכם ר׳ אפרים הכהן ב״ר נחמיה, החתום בתקנת התוש­בים 178; וראה לעיל: אהרן בן נחמיה הכהן.

ר׳ נחמן אבן סונבאל, מחכמי הגירוש, חתום רביעי על תשובתם לר״ח גאגין ושלישי על הפסק המתיר את הנפיחה. ר׳ נחמן היה מתלמידי ר׳ משה חלואה. הוא ור׳ יהודה עוזיאל היו הפעילים העיקריים מצד המגורשים ב״פולמוס הנפיחה״. הם קינאו לכבוד רבם שנפגע בשעה שקם עירעור על־ידי התושבים להיתר שנתן לנפיחה». ר׳ נחמן כיהן כראש ישיבה בפאס. בתקנות הראשונות שחתומים עליהן הרבנים, דהיינו שנתקנו בשנים ש״ה—שי״א (1545—1561), חתום בהן ר׳ נחמן ראשון, וכן בפסקים שהגיעו לידינו מתקופה זו. התקנה המופיעה אחריהן בקובץ התקנות היא משנת שכ״ח, עליה אין חתימת ר׳ נחמן, וייתכן שכבר לא היה אז בחיים. על פסק־דין משנת של״ה (1575) חתום ר׳ שמואל אבן סונבאל, וייתכן שהיה בנו של ר׳ נחמן. הוא נשאל מר׳ שלמה דוראן בהלכה, והאחרון פנה אליו בתארים נעלים ובהכנעה גדולה: ״הבא אחרי השורות הנו דורש את שלומך בקידה אחר השתחווייה עד שיתפקקו כל החליות שבשדרה…״, וחותם פנייתו ״קטן שבקטני תלמידך״. מתשובתו ניכרת ענוותנותו ויראתו הגדולה של ר׳ נחמן; הוא מתנצל שלא האריך בתשובתו, בין היתר ״כי עת צרה היא ליעקב וממנה יושע״. כמו־כן הגיעו לידינו מספר תשובות ושירים שחיבר!.

ר׳ יהודה עוזיאל, חתום שני בתשובת חכמי הגירוש ובפסק המתיר את הנפיחה. הוא היה בין הבולטים והפעילים בפולמוס, ונראה שהוא אשר כתב את הפסק. מבני משפחה זו ידועים כמה רבנים בעיר פאס בדורות הראשונים לגירוש, ואין זה ברור אם היתה קירבת משפחה ביניהם. ר׳ יהודה היה מתלמידי ר׳ משה חלואה ור׳ יהודה בן זכרי. יש לציין שגם בלהט הפולמוס שמר ר׳ יהודה על טוהר הקולמוס ולא הטיח דברים קשים כלפי ר״ח גאגין. הוא התייחס אליו כאל אחד מהם, וכל טיעוניו כלפיו — שהם הרוב ועל היחיד ללכת אחר הרוב. לא נודעו לנו שנות לידתו ופטירתו. נראה שהוא בא עם המגורשים לפאס, וייתכן כי עוד בספרד התחיל את לימודיו לפני ר״מ חלואה. בשעה שנכבשה תלמסאן בידי הספרדים בשנת הש״ב (1542), נשללה העיר ונשבו כאלף וחמש מאות יהודים, וחלקם הובאו לפאס. בין השבויים היו כאלה שברחו לפני שיפלו בידי שוביהם והסתתרו אצל הערבים מכריהם, אך הללו בגדו בהם ומסרו אותם לספרדים. כמו־כן היו כאלה שלא ניסו להימלט, אלא ישבו במקום עד שנשבו. מאחר שלא היתה האפשרות בידי הקהילה בפאס לפדות את כולם, הן מחמת ריבוים והן מחמת המחיר הגבוה הנדרש תמורתם, עמדה בפני הקהילה השאלה בדבר קביעת סדרי עדיפות בפדייתם. שאלה זו הוגשה לפני ר״י עוזיאל, והוא פסק כי לאלה שניסו להימלט תינתן זכות קדימה בפדיונם.

פרטים מעטים ידועים לנו על ר׳ יהודה, אך גם מהם ניתן לעמוד על אישיותו הדגולה וגדולתו בתורה, כפי שהן משתקפות בעיני תלמידיו. בקולופון של כתב־יד מדרש ״שוחר טוב״, מתפאר הסופר בעובדה שהוא נמנה עם תלמידי ר׳ יהודה: ״תם ונשלם על ידי הצעיר שבחבורות ר׳ יהודה עוזיאל חכם שלם ונבון, יוסף ן׳ עמרם, שנת חמש (מאות) אלף ושלש מאות ושתים… ביום ד׳ ז׳ לחדש תשרי…״. על־פי המלה ״חבורות״, בלשון רבים, ייתכן שאפשר להסיק שהיו לר׳ יהודה מספר חבורות, היינו קבוצות של תלמידים, המחולקות לפי מקצועות הלימוד או לפי רמת התלמידים. כן אנו מוצאים התפארות כגון זו ואף יתר עליה מפי ר׳ דוד הלוי מול אדרע, בהקדמה לחיבורו הנמצא תחת ידי בכתובים.

הערת המחבר: מחבר ספר המלכות וחיבורים נוספים. מתוך כתב־יד נוסף הנמצא תחת ידי, ובו ליקוטים מתורתו, יוצא שר׳ דוד שהה תקופה מסוימת בעיר דבדו והוא ממגורשי סיביליה. בשנת תרצ״א פורסם בקאזאבלאנקא ספר, שזוהה על ידי הרי״מ טולידאנו כספר המלכות לר״ד הלוי (הספר צולם מחדש בישראל בשנת תש״ם). אך התברר שאין זה ספר המלכות, גם לא חיבור מחיבורי ר״ד הלוי; וראה א׳ גוטליב, מחקריים בספרות הקבלה, תל־אביב תשל״ו, עמ׳ 248—256 (= קרית ספר, מח [תשל״ג], עמ׳ 173—178). כבר עמד הרי״מ טולידאנו על הטעות באוצר גנזים, ירושלים תש״ך, עמ׳ 210. אני מתכונן בע״ה לפרסם את שני הספרים מכתבי־יד, ושם ארחיב את הדיון גם על דמותו של ר׳ יהודה עוזיאל כפי שמצטיירת בעיני ר׳ דוד. מאחר שכל עיקר פירסומו של ר״ד הלוי הוא בחכמת הנסתר, הרי סביר להניח שחכמה זו ינק גם מר, יהודה; כלומר, לר׳ יהודה היה יד ושם גם בחכמת הנסתר, כמו חבירו לפולמוס ר״א אדרוטיל. ע"כ

מהעובדה שאין ר׳ יהודה נמנה עם החכמים החתומים על התקנות בשנת ש״ה (1545), הסיקו שאכן בשנה זו כבר לא היה בין החיים. אך כבר ראינו לעיל לגבי ר״א אדרוטיל שאין בעובדה זו הוכחה מכרעת, מה גם שרבים מבני משפחה זו נמצאו בתקופה זו בשאלוניקי ובתוכם מספר חכמים בשם זה. לכן ייתכן גם שר׳ יהודה עזב את מארוקו כמו רבים שעזבו באותה עת. הוא חתום עם ר״י אזכרי ור״נ סונבאל על פסק־דין.

מיצירתו הרוחנית, לבד מהפסק הארוך שב״עץ החיים״, ידוע שחיבר פירושים לתנ״ך; ציטוטים ממנו מובאים בספר עומר השכחה. כמו־כן נמצא כתב־יד המיוחס לו; מאחר שהיו בפאס מספר חכמים בשם זה, הרי הדבר דורש עדיין בדיקה. גם לגבי הספר ״בית העוזיאלי״ (ויניציאה שס״ד), שהיה מיוחס עד כה לר׳ יהודה עוזיאל הב׳, יש מקום לדון אם אינו לר׳ יהודה דנן.

עץ חיים לרבי חיים גאגין-ההדיר משה עמאר-1987-מחלוקת הנפיחה- עמ' 56

יהדות מרוקו-משה חיים סויסה-ארובות השמים נפתחו

יהדות-מרוקו

 זְכֹר יְמוֹת עוֹלָם, בִּינוּ שְׁנוֹת דֹּר-וָדֹר;  שְׁאַל אָבִיךָ וְיַגֵּדְךָ, זְקֵנֶיךָ וְיֹאמְרוּ לָךְ. דברים לב, ז

ארובות השמים נפתחו

הגשם היה אחד מתחלואיה הקשים של מרוקו בכלל ומראכש בפרט. השנים השחונות שחזרו על עצמן במחזוריות בלתי צפויה. מאותן שנים קשות היו השנים תרצ׳׳ה-תרצ׳׳ו(1936-1935). היו אלה שנתיים של יובש, שסחט כל טיפה של לכלוכית מהארץ. ימים קיציים, ולילות של קור יבש החודר לעצמות. היו שמתו מחוסר תזונה מינימלית שאינה בהישג יד, והעיניים נשואות אל על בבוקר ובערב, מצפים לרחמי שמים. עצירת הגשמים, הייתה השיחה שעליה היה מדובר בפי כל, ומסתיימת בבקשה השגורה בפי כולם, יהודים וערבים כאחד: ״אללה ייעתקנא בשתא" – שהקדוש ברוך הוא יחיש לנו גשמי ברכה.

הצרפתים ששלטו באותם ימים, לא היה באפשרותם לזון מיליוני פיות הרעבים. שנות בצורת במרוקו, היו מותירות אחריהן חללים לאלפים ומאות, ורבים מתים מרעב ומחלות מתלוות. לעתים, אודות לעזרה ההדדית בין יהודי מראכש ושל אחיהם מקרוב ומרחוק, היו מצליחים איכשהו לשבור בקושי רעבונם, כי לא תמיד הקומץ משביע את האריה, אבל בדרך כלל היה בו כדי להשיב נפש.

’שנת האורז' – כך ייזכרו את אותם שנתיים של בצורת, וזאת בגלל היוזמה של פרנסי הקהילה לספק מנת אורז לעניים, שאין ידם משגת ללחם.

ואכן זאת הייתה מנת החסד שהצילה רבים מחרפת רעב, וגם לא מעט משכניהם המוסלמים שבאו מחוץ למלאח הצטרפו לתורים וקיבלו את מנתם במידת האפשר. השנה היא שנת תרצ׳׳ו (1936), החורף השני של בצורת, וכעת השידפון מכה בכל עוזו בשדות החיטה. רוח שרבית אינה נושאת אתה לחלוחית של תקווה, השדות קמלים והלב נצבט למראיתן, והעיניים נשואות לשמים.

באותה שנה, כשהיעדר הגשם פגע קשה בחקלאות ובמקור התזונה של התושבים, מחירי המזון האמירו בתלילות, ורעב כבד השתרר ברחבי המדינה. מראות קשים נראו ברחובות. מזי רעב היו מוטלים בכל פינה, מתייסרים בייסוריהם. המחסור במים גם הוביל להידרדרות בהיגיינה ולהתפשטות מחלות ומגפות. נראה היה שקטסטרופה ענקית מאיימת על המדינה. המצוקה גם הובילה לעלייה במעשי שחיתות וגניבה. תעוזתם של הגנבים גברה, ולעתים שדדו מזון לאור יום. היהודים נהפכו לקרבנות כפולים של שנת הבצורת, כי הפכו ליעד לגזל מזון, בלי פחד ומורא. על כך העיד חביב אבגי בספרו ׳אבני זכרון לקהילת מראקש׳, כי משפחה אחת בת שישה נפשות, שהצליחה להשיג בעמל רב קילוגרם אחד של קמח, הישג נדיר באותם ימים. ואולם הקמח שנשלח למאפייה לא חזר ממנה; גזלנים התנפלו על בני המשפחה בדרכם למאפייה וחמסו את המצרך הנדיר.

הדיין רבי מרדכי קורקוס הוציא מודעה ברבים, להודיע בכל בתי הכנסת של העיר בנוסח הקבוע והידוע בעתות כאלה; "אחינו בית ישראל בעיר מראכש יע״א שמעו! יום צום ותפילה נקבע ליום פלוני ובמקום פלוני, שם נתפלל שהשם יעננו בגשמי ברכה״. הכול נקראו לעזוב את עיסוקיהם ולהתכנס בבתי הכנסת בתפילות לגשם. גם המוסלמים פנו אל מנהיגי הציבור היהודי בבקשה לקיים תפילות, מתוך הכרה בכוחם של היהודים לעורר את רחמי הבורא ולהביא ישועה.

היום נקבע לאחד מימי השבוע. תכונה רבה אפיינה את ההכנות לקראתו, כל היהודים ללא יוצא מן הכלל דחו כל עסקיהם שנקבעו לאותו יום. רבני העיר קבעו את סדר התפילות. רבי מרדכי קורקוס, שהיה לפנים ראש הישיבה על שם רבי אברהם אזולאי, דרש ודיבר אל ציבור המתענים על חומרת המצב של בצורת ורעב בעוונותינו. חביב אבגי סיפר על כך, שלא הכיר את כל הרבנים שהיו אז במעמד המרגש ההוא, שצעיר לימים היה, אך משהו מאותו היום מהדהד ונחקק בזיכרונו, על פרשה מופלאה בעלת השפעה שמלווה אותו כל ימיו, ולא רק אותו בלבד, אלא כל אלו שזכו למעמד הגדול ההוא יזכרוהו ויספרו אותו לדורות. צדיקי העיר עמדו והתפללו, בענוותם התחככו בשיעור קומתם לאדמה, אך קולם הבקיע רקיעים, ונענו ממרומים. בדבריהם הטו לבבות ההמון לתפילה אמיתית הבוקעת מהלב, ובאמונתם שהנחילו לנו.

ברחובות המלאה ניכרה תכונה רבה לרגל יום תפילה מרכזי שנקבע בשל עצירת הגשמים. אבות ובנים צעדו חרישית לעבר רחבת התפילות בבית העלמין. הרחבה נמצאת מרחק מה מקברי אבות העיר. לא היו כסאות להושיב את האלפים שהגיעו, אבות ובנים ותינוקות של בית רבן, לא נפקד מהם איש. החכמים ניצחו על המעמד בשמש יוקדת, שמים כחולים וזכים שאינם נראים כלל כחלק מחודשי החורף הרגילים, וללא כתם ענן כלשהו שנראה באופק הרחוק. רבי מרדכי דיבר אל העם בקול בוכים, ולמשמע נאומו לא נותרה בקהל עין יבשה.

עברו שעות בקריאת ספר תהילים במלואו כמה פעמים. ברגע השיא של התפילה קראו את פרק סה שבתהילים שוב ושוב, במין מעגליות שהזכירה את תפילת חוני המעגל. כמאה פעמים קראו את הפרק העוסק בברכת הארץ: ״  פָּקַדְתָּ הָאָרֶץ וַתְּשֹׁקְקֶהָ,…. תְּלָמֶיהָ רַוֵּה, נַחֵת גְּדוּדֶהָ;    בִּרְבִיבִים תְּמֹגְגֶנָּה, צִמְחָהּ תְּבָרֵךְ.אלפי מניפות שמשו בידי בעליהם ׳מצילות׳ כמגן מפני השמש הקופחת על הראש. וכך עמדו עד זמן תפילת המנחה.

אז בעת תפילת המנחה התחולל השינוי. שביב של תקווה וביטחון ליווה את המתפללים. אחד החכמים, שהיה בקי ברזי הקבלה, היה זה רבי סעיד גנון, נתבקש לעמוד כחזן לתפילת המנחה. היה הוא אחד מאלה הנחבאים אל הכלים המוכר רק ליחידי סגולה. קהל האלפים עמד על רגליו. תלבושתם השחורה של המתפללים, לפני כמה שעות הייתה מעיקה מאוד בקולטה את קרני השמש שהייתה מנת חלקם כל היום.

תחילה נדמה היה שהשמש הקופחת רק החלישה מעט את עוצמתה. משב רוח קליל חלף על פניהם היגעות של המתפללים, שעמדו על רגליהם במשך כל היום בחום הכבד. קהל האלפים עמד על רגליו לתפילת העמידה. הצבע השחור של הבגדים נעלם זה עתה ופינה מקומו למעטה הרחמים. מרגע לרגע הסתמנה תפנית חדה במזג האוויר. פתאום נקוו טיפות על פני המתפללים, ולא אגלי זיעה היו אלה.

תמה תפילת מנחה, וכאשר החזן פצח בפיוט ׳אדון עולם׳, נפתחו ארובות השמים ומטר עז ניתך ארצה. הגשם הלך והתחזק, ולרבים מן העומדים התערבב הגשם בדמעות של אושר מעינם של קהל המתפללים. נדמה היה שכל אחד מהם ראה את עצמו כאדם המאושר עלי אדמות כי הוא היהודי שתפילתו נשמעת.

הקהל ליווה את רבי מרדכי ואת שאר החכמים לביתם. משעת המנחה ועד למחרת, לא פסקו גשמי ברכה, כשהיהודים יצאו איש איש למלאכתו. היה בכך קידוש השם גדול, כשראו שכניהם המוסלמים כי שמע ה׳ את תפילתם והאזין לשוועתם.

רבי מרדכי קורקוס

1954-1890

נולד לאמו ולאביו רבי אברהם קורקוס בשנת תרץ (1890) במראכש. בשנת תרס״א (1901), בהיותו כבן 11, נפטר אביו, וגדל על ברכי סבו רבי שמואל קורקום.

היה ראש הישיבה על שם רבי אברהם אזולאי במראכש, וגידל דור תלמידי חכמים ורבנים. כך גם שימש דיין ומורה צדק בבית דינו של רבי משה זריהן, ולאחר פטירת רבי משה מונה תחתיו לראש אב בית הדין במראכש. נודע כבקי עצום בהלכות איסור והיתר, והיה בקיא בפלפול וסברא, בהלכה, באגדה ובמוסר. כתב ספר ’גדולת מרדכי׳ הכולל חידושי תורה על התלמוד מסכת בבא קמא ומסכת כתובות, ביאורים בהלכות מועדים. ובחלק השני פירוש על האבן עזרא על התורה, דרשות ודברי מוסר. נפטר ביום חמישי ז׳ בתמוז תשי״ד (8 ביולי 1954), ונקבר בבית העלמין במראכש.

יהדות מרוקו-משה חיים סויסה-ארובות השמים נפתחו עמ' 404

הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 161 מנויים נוספים

יוני 2020
א ב ג ד ה ו ש
 123456
78910111213
14151617181920
21222324252627
282930  

רשימת הנושאים באתר