ארכיון יומי: 25 ביוני 2020


יוסף טולדאנו-ויהי בעת המלאח-סיום פרק שביעי-פרעות ויצירה- היצירה הרוחנית

יוסף טולדאנו
טולידאנו

רבי חיים בן עטר 1698 – 1743.

ללא ספק הרב המרוקאי המפורסם ביותר בכל העולם היהודי שנחשב כאחד מענקי הרוח של עם ישראל. נולד בעיר סאלי בשנת 1696 למשפחה עניפה ומכובדת ממגורשי ספרד. אביו רבי משה לא היה גדול בתורה אולם סבו, רבי חיים בן עטר "הזקן", היה מרביץ תורה וראש ישיבה בבית הכנסת הגדול בסאלי ומורו של נכדו. נישואיו עם פדויה, בתו של הנגיד משה בן עטר, אותו כבר הכרנו כעשיר מופלג ויועץ פיננסי ומדיני למלך מולאי איסמאעיל הסירו מעל רבי חיים כל דאגה לפרנסה ויכול היה להתמסר כולו לתורה. הוא עקר מספר שנים למכנאס ושם התיידד עם המשבי"ר ורבי יהודה בירדוגו. הסתלקות חתנו לאחר רדיפות המלך פתחה תקופה קשה ביותר בחייו כאשר לא רק מקור פרנסתו נעלם אלא שהנושים התדפקו על דלתו כדי לזכות בחלק מהירושה שכולם חשבוה אגדית, כאשר למעשה היא נמסה חיש מהר. בשנת 1733 הוא מתיישב בפאס ושם הוא כותב את ספרו המפורסם ביותר "אור החיים" פירוש לחומש ברוח הקבלה. לרגל הרעב הגדול הוא עובר מפאס לתיטואן ובשנת 1739 הוא יוצא להגשים חלום חיי כל יהודי : להתיישב בירושלים. בדרכו הוא מתעכב מספר שנים באיטליה בה זכה לכבוד גדול והבטיח כספים להקמת ישיבה בירושלים. בשנת 1741 הוא יוצא לדרך לארץ ישראל ולאחר מספר תחנות באלכסנדריה, עכו וטבריה עולה לירושלים, מייסד את ישיבת "כנסת ישראל" אבל המוות קוצר אותו, לאחר פחות משנתיים בעיר הקודש.

ספריו התקבלו בהתלהבות בכל העולם היהודי ובמיוחד אצל החרדים והחסידים במזרח אירופה וספרו "אור החיים" נחשב לספר קדוש השווה לספר הזוהר הקדוש.

בניגוד לרוב רבני המערב עסק רבי חיים לא רק בשאלות ותשובות בענייני הלכה, אלא גם בפילוסופיה. דעותיו היו מאוד קרובות לתורת החסידות שהייתה עדיין באיבה ועל כן הצלחתו הגדולה בקרבם. בדומה לחסידות רעיון הגאולה נתפס ב "אור החיים" כגאולה עצמית, היינו העם יכול לגאול את עצמו על ידי חזרה בתשובה ותיקון דרך החיים. הצדיק אחראי מפני דורו ועליו לפעול עד "אשר יטיבו מעשיהם ובזה יגאל ה'". הצדיק צריך להראות את הדרך ועלייתו לארץ ישראל הייתה צריכה לשמש דוגמה לעם. תחילה לא זכה במרוקו לאותה תהילה לה זכה באשכנז, " נטייתו תמיד לצד החומרא, לא הביט על קדמות מנהגי מגורשי ספרד, והיה הוא הראשון בחכמי המערב שחתר לבטלם ואמנם לפי מה שנודע לנו לא עשו דבריו בזה הרושם ולא פעלו את פעולתם (רבי משה יעקב " נר המערב "). ספרו האחרון "ראשון לציון" חובר בירושלים ופורסם בקושטא. לאחר מותו נפוצו בין יהודי מרוקו סיפורים רבים ואגדות על הנסים שחולל הרב הקדוש..

רבני הערים האחרות.

על רבני הערים האחרות שלא זכו לפרסום בעולם היהודי כחבריהם בפאס מכנאס וסאלי, כותב רבי משה יעקב טולידאנו בספרו "נר המערב" בהתייחסו לרבני קהילת המגורשים בתיטואן : רבי חסדאי אלמושנינו, עוד משנת תמ"ו נחשב לאחד מגדולי חכמי תיטואן ואחר כך נמנה לדיין, בשנת תנ"ט אחרי שרבי יצחק ביבאס לא היה בעיר, נשארו רבי חסדאי עם רבי דוד הכהן דיינים לבדם, ובשנת תס"ח – 1708 – במות רבי דוד הכהן , אב בית הדין שנשאר הוא חסדאי לדיין יחידי בעיר ולפי הנראה כי מפני הצרות והרדיפות שתקפו אז את יהודי תיטואן, לא נשארו ביניהם בעלי הורה שימלאו תפקיד הדיינות ורק רבי חסדאי לבדו נשא עליו אז את עול הציבור, ואמנם הוא הרבה גם להרביץ תורה בתלמידים, ובערך בשנת 1710 יכול לספח אליו אתו בהבית דין אחדים מתלמידיו של הרבנים ההם. רבי מ. אנהורי, רבי משה בן זמרה, רבי א. אבודרהם, ורבי יוסף נהון, אשר עזרו למורם בהנהגת הציבור ובבית דין, הוא האריך ימים עוד אחרי כן בתור אב בית דין וימת זקן ושבע ימים בחודש טבט תפ"ח. הוא חיבר ספר משמרת הקדש על פי רש"י והרא"מ וספר חסד אל דרושים.

בין רבני סאלי בלטו הרבנים מרדכי הכהן, רבי יעקב ביבאס, רבי שמואל קארו, רבי שמואל אזאוי שנודע בגלל פולמוסו נגד היעב"ץ ורבני מכנאס שלא חשבוהו ראוי לשמש כדיין, רבי דוד הסבעוני, רבי שלום אבן צור שנחשב בזמנו "כמדקדק גדול במערב". רבני צפרו וחכמיה, רבי משה בן חמו היה המנהיג הכל יכול של העיר " ובלעדיו לא הרים איש את ידו בשום שררה "והקים דור של תלמידים עד כדי כך" שיכלה עדת צפרו הקטנה להתחרות עם העדות הגדולות במספר חכמיה ונבוניה ". הוא מת עטור תהילה בשנת 1707.

במראכש הצטיין הרב יצחק דה לויה ונצר למשפחה מכובדת של מגורשי ספרד היה מפורסם בתורה ובחסידות גם מחוץ לגבולות מרוקו , מת בשנת 1711. הקים דור של תלמידים שנחשבו לגדולי תור, וביניהם רבי שלמה עמאר ורבי אברהם אזולאי, האחרון התפרסם כמקובל, תלמיד אחר של רבי יצחק היה הרב מרדכי עטייא מדמנאת בחבל הסוס.רבני אל קצאר היו רבי יצחק בן מויאל ורבי יהושע עטייא, באגאדיר התפרסמו רבי כליפא בן מלכה וחתנו רבי יצחק מנדיס, ובתאפילאלת רבי מסעוד אדאהאן ובנו רבי שלמה שהתיישב בתיטואן וחיבר ספר "בנאות דשא", דינים ומוסרים שנדפסו פעמים אחדות.

רבי דוד בן אהרן חסין. 1730 – 1792.

למרות אהבתם העזה לשירה , אין לך רב או חכם שלא התנסה גם בשירה, לא הצטיינו חכמי ורבני המערב בתחום הזה בו הגיעו לשלמות אבותיהם בספרד. גם רבני התושבים התאהבו בשירה במסורת המקובלים, רבי דו חסין נחשב על כן כגדול משוררי המערב בכל הזמנים ושיריו התאזרחו בין יהודי המערב עוד בימי חייו ועוד יותר לאחר מותו. כמה משירים כמו הפיוטים "אערוך מהלל ניבי" , "אוחיל יום אשתהה "., נקלטו גם במזרח ובמיוחד בארץ ישראל. ספר שיריו " תהילה לדוד " נחשב עד היום ספר חובה לכל פייטן ואוהב שירה. כמה מיצירותיו נכנסו למחזור ומושרים בעת התפילה ובמיוחד בעת קריאת הבקשות. ספרו הודפס לראשונה באמסטרדם בשנת 1807 הודות לתרומות מכל רחבי מרוקו ולנדיבות לבו של אחד מעשירי מכנאס, שהתיישב אז לרגל עסקיו בלונדון, שלמה אסבאג שביקש מרבי דוד לברך אותו ולאחל לו שיחזור יום אחד לעיר הולדתו מכנאס – לא עלה הדבר בידו ומשפחתו התפרסמה ביותר באנגליה כאחת מגדולי המשפחות הספרדיות סבאג – מונטיפיורי . הספר הודפס שנית בקזבלנקה בשנת 1935.

למרות תלאות התקופה ודוחק הפרנסה, הוא היה מטופל בתשע בנות, הוא השאיר יצירה ענפה והתנסה בכל סוגי השירה. כל מאורי בחייו הפרטיים והציבוריים היה לו מקור השראה, מות בנו וחתנו, מות גדולים, פרעות ביהודי מכנאס, ביקור שדרים מארץ ישראל, חגים ומועדים, געגועים לארץ ישראל ובמיוחד לטבריה. הוא חיבר קינות אזהרות ופיוטים. היה תלמידו וחתנו של רבי מרדכי בירדוגו ותלמיד חכם מובהק בקי בהלכה. הוא חיבר שיר גדול על דיני השחיטה " קונטריס מקומן של זבחים ". כמה משיריו וספר דרשותיו עדיין לא הודפסו. אביו אהרן נקרא על ידי קהילת צפת לשמש להם כרועה ומנהיג, אולם הוא נפטר בדרכו לארץ הקודש. אחת מבנותיו נישאה לרבי יעקב בירדוגו ואחת לרבי בנימין אלכרייאף בעל הספר "גבול בנימין". תאריך פטירתו אינו ידוע במדויק, מה שידוע הוא שאחרי פרעות 1790 בימי שלטון האימים של מולאי ליזיד המזיד, יצא בדרכו לאמסטרדם כדי להביא לדפוס את ספרו " תהילה לדוד ".

מרכז היצירה.

מסעו של רבי דוד לאמסטרדם, קבלת תרומות מכל ערי מרוקו ועד לונדון להדפסת ספרו מעידים על הקשרים, שלמרות התלאות, שמרה מרוקו עם מוקדי היצירה היהודית. פרט נוסף בתולדות חייו משלים את התמונה ומצביע על אחד הגורמים לפריחה הרוחנית במערב בכלל ובמכנאס בפרט, והוא הפגישה עם שליחי ארץ ישראל. ככל רבני דורו, הושפע עמוקות רבי דוד על ידי אחד מענקי הרוח שפקדו את מרוקו ושקברו נחשב עד היום כאתר המקודש ביותר במערב : רבי עמרם בן דיוואן. מסופר שהרב נאלץ לעזוב את עיר הולדתו חברון לאחר שהפר צו השלטונות והתפלל לריפוי בנו על קברי האבות במערת המכפלה.

הוא הגיע למכנאס המסגרת שליחות במערב התיכון בשנת 1773. הוא התארח אצל אחד מנכבדי העיר רבי זכרי משאש. בשבת הראשונה לבואו הוא נאם בבית הכנסת הגדול בזכות מצוות יישוב הארץ. ההתלהבות לעלייה שאחזה בקהילה הבהילה את שר העיר שקרא לנגיד הקהילה, רבי שלמה מימראן והודיע על האיסור לעזוב את העיר כי במספר מלאכות עסקו רק היהודים. את איומיו נגד המפירים לא הספיק לממש כי פרצה מרידה בקרב השבטים ונסגרו כל הדרכים. ההסגר ארך כשמונה שנים ובמשך כל התקופה זכו רבני מכנאס, וביניהם רבי דוד חסין, רבי מרדכי אצבאן, רבי יעקב בירדוגו, רבי מרדכי משאש ובנו זכרי, רבי שלמה מימראו ועוד, ללמוד במחיצתו של רבי עמרם. רק בשנת 1781 נפתחו הדרכים ורבי עמרם יצא לדרכו להמשך שליחותו, אולם לאחר כמה חודשים חלה ונפטר בקרבת העיר וואזאן וקברו נהפך למקום עלייה לרגל עד ימינו.

רבי עמרם היה אחד מהשדרים הרבים שפקדו אז בתדירות את המערב. רב אחר כנראה השפיע עמוקות על דמיון יהודי במכנאס בכלל ורבי דוד בפרט : רבי שלמה עמאר, אחד מרבני המערב שהתיישבו בטבריה, נשלח על ידי ישיבות העיר לגלויות המערב בשנת 1779. הוא הלהיב את דמיונו של המשורר ששיבח בשיריו את יופיה של העיר הגלילית שמעולם לא ראו עיניו "אוחיל יום יום אשתהה, מתי אראה אדמת קודש טבריה". נוסיף עוד שבשנת 1790 הגיע למכנאס עוד רב מהולל מדרום המדינה מהכפר תימלית שבגבול הסהרה, הרב רבי דאווד (דוד) בוסידאן.  הוא התקבל בכבוד רב על ידי רבני ופרנסי העיר והקים בית כנסת הקיים עד היום. בחייו התפרסם כעוסק בקבלה מעשית ולאחר מותו נהפך קברו למקום עלייה לרגל. בכך יש מן הסמל למיזוג בין הרבנים צאצאי המגורשים אוהבי הפילוסופיה של הרמב"ם ורבני התושבים אוהבי הקבלה והמיסטיקה.  כלל ידוע הוא שאין פריחה רוחנית בתנאי ההסגר, באין יחסים וחילופין עם העולם סביב. וכאשר לא התקיימו תנאים אלה ירד על יהדות המערב הלילה הארוך.

יוסף טולדאנו-ויהי בעת המלאח-סיום פרק שביעי-פרעות ויצירה היצירה הרוחנית עמ' 88

עוזיאל חזן-סיפור וקמע-תופעות בעולם הרז והנסתר-2014-הבריאה וסוד הקמע

סייפור וקמע.עוזיאל חזן

 

נושאי הקמעות מלווים אותנו משחר ההיסטוריה. קמעות ששמרו על אישה הרה, על היולדת והרך הנולד. לחשים שהגנו מפני כישוף, עין הרע ומחלה; שמות קדושים שהרחיקו רוחות רעות, ריפאו דווי נפש והשיבו לב אוהב ואיחו לב שבור. צירופי אותיות שאיתרו אדם אובד, הביאו ברכה בעסקים ושמרו בשעת הסכנה. סיפורים על מוצא אחרון, למי שרפו ידם ואפסה תקוותם. מפתח קסמים לכל בקשה ומשאלת-לב.

סיפור וקמע הינו אסופה מיוחדת של סיפורים מרתקים, לראשונה בספרות הקמעות, האפופים הילה של מסתורין ויונקים ממסורות ושורשים יהודים עתיקים.

פרי מחקרו של עוזיאל חזן המלווים באיוריו הקסומים של צייר היודאיקה הבינלאומי רפאל אביקסיס.

עוזיאל חזן

רזיאל הביט ביצור מוזר זה המשוטט לבדו בגן־העדן. הבחין כי רוחות רעות אוחזות בשערו ומטלטלות אותו טלטלה עזה. והנה יצור נוסף קרב לעומתו, עזר כנגדו, האישה. היא אחזה בידו ומנעה מהרוחות הרעות לשאת אותו ממנה.

נשא רזיאל את עיניו לשמים והבחין כי סמאל הרשע מהלך שם וקושר קשר עם צבא מעלה, מחפש דרכים כיצד להחטיא את האדם ולגרום לגירושו מגן־העדן. אסף סמאל את כל חילותיו, השדים והרוחות הרעות, ירד אל הנחש ידידו, שהיה זקוף קומה ולו דמות של גמל, רכב עליו וירד אל האישה שסובבה בגן. הוא ניסה לפתותה כי תיגע בעץ־הדעת ותאכל מפריו. הזכירה לו האישה כי בצו אלוהים כל הנוגע בעץ־הדעת מות יומת. הלך סמאל ונגע בעץ, אחרי כן דחף את האישה עליו וראה פלא: היא נותרה בחיים! אמר לה סמאל: ״אם לא מתת מהנגיעה, כך לא תמותי מהאכילה״. והיה מאריך בפיתויו והנחש מסייע בידו בדברי עורמה וחלקלקות.

הטיל בה סמאל רעב גדול, תשוקה ויצר עז. שלחה האישה את ידה, קטפה תפוח, אכלה ונתנה לבעלה. מיד גילו כי עירומים הם ומהרו להסתתר.

״אדם, היכן אתה?״ שמע הד בוקע משמים ומרעיד את האדמה.

״שמעתי את קולך ופחדתי, כי עירום אני״ מלמל אדם.

״מי גילה לך שאתה עירום, האם אכלת מעץ הדעת, למרות שאסרתי זאת עליך?״ הוכיחו אלוהים.

אדם נחבא מאחורי העץ ומבטו תר אחר הקול בשמיים, מחפש מוצא לסבך אליו נקלע. ״האישה שהבאת לי נתנה לי לאכול תפוח מהעץ״ השיב.

הפנה אלוהים כעסו אל האישה: ״מה עשית?״

״הנחש פיתה אותי״ מלמלה ברעדה.

אז פנה לנחש:

״מה עוללת?״ וזעם עליו: ״ארור אתה מכל הבהמה ומכל חית השדה!״

ואת האישה קילל: ״בעצב תלדי בנים ואל אישך תשוקתך והוא ימשול בך״.

ולאדם אמר: ״ארורה האדמה בעבורך, בעצבון תאכלנה כל ימי חייך… כי עפר אתה ואל עפר תשוב״.

מאותו רגע החל האדם להבחין בין טוב לרע. או־אז חשש אלוהים שמא יאכל האדם גם מעץ־החיים ויחיה לנצח. מיד שלח וגירש אותו ואת אשתו מגן־העדן. כאשר רחקו, הביטו לאחור והנה חרב מתהפכת בשער הגן כדי לשמור על עץ־החיים.

כל אותה עת היה רזיאל המלאך עוקב אחר האדם, צופה מעשיו וגורלו. הוא התחבט זמן רב אם למלא את שליחותו ולגלות לאדם את ספר־הרזים, לאחר שזה חטא ואכל מעץ־הדעת. נכמרו רחמיו על הזוג האנושי, הבודד בעולם כולו, אשר גורש מגן־העדן. זה היצור אשר שהותו על פני האדמה קצרה כל כך. הנהו נע ונד עתה, בוש ונכלם, עזוב וחסר אונים, מתייסר ומלא רגשות אשם. דרך ארוכה עשו אדם וחוה ברגלים יחפות, עד אשר צבו וזבו רגליהם ושפתיהם יבשו. הם הגיעו ליובלו של נהר היוצא מגן־העדן, נשא אדם תפילה ותחינה לבוראו ואמר:

״ה׳ אלוהים, שאתה בראת אותי להדר ויקר, ומלכותך עומדת לנצח, והכל גלוי לפניך, ואתה יצרת אותי במו ידיך והמלכת אותי כשליט על מה שבראת, על מפעליך ועל החיות. והנחש הערום פיתה אותי בעת תאוה וחמד, וגם אשתי הוסיפה לפיתוי ולא גילתה לי את תוצאות החטא, ואת העונש שיוענשו בני הדורות הבאים בשל החטא הקדמון. חטאתי ואני מודה באשמה ומקבל עלי את עונש הגירוש, שעברתי על דבריך ואכלתי מעץ־הדעת. ואתה ארך־אפיים וסולח. לכן אני נושא תפילה זו לפני כסא כבודך כדי שדברי יגיעו אליך. והודע לי מה צפוי לי בעתיד ומה יהא על הדורות הבאים, צאצאי״. אדם סיים את תפילתו ופרץ בבכי מר. דמעותיו נשרו אל הנהר והציתו בו אש לרגע. כל אותה שעה לא הבחין במלאך שראה אליו משמים רכוב על קרני השמש.

הוא נבהל ונרתע לאחור, כרע על ברכיו והשתחווה. חוה מיהרה להסתתר מאחורי גזעו של עץ ענף, מודעת לחטאה ומיוסרת בו. ״אדם, קום על רגליך!״ שמע קול קורא. הזדקף ומלמל:

״מלאך… האם מלאך־שרת אתה או מלאך־חבלה?״

״אל תירא״ חזר הקול ואמר: ״נשלחתי למסור ספר קדוש בידך…״

״ספר?״ תמה אדם.

״בו תתבונן ותרבה חכמה…״ השיב רזיאל. ״חוטא אני…״ הצטער אדם כבלתי ראוי למתת־שמים זו. המלאך התעלם מדבריו והמשיך בשטף דיבורו: ״…בספר זה תחזה את עתידך עד יום מותך, ומה יהא גורל הדורות הבאים אחריך…״

״והרי לזה התפללתי זה עתה״ העיר בהתרגשות. ״תפילתך נענתה״ בישר המלאך.

״מה נדרש ממני לעשות?״ שאל אדם. ״עליך לשמור על הספר ולמלא אחר הכתוב בו״ השיב המלאך ״ועל פיו תדע מה ילד יום, אם צרה תתרגש על העולם או גאולה, אם בצורת ורעב יפקדו אותו ואם שנות שפע, מתי תפרוץ מלחמה ומה הן עתות השלום, מי ימשול ומי ישפל, מי ימות ומי יחיה״.

נחרד אדם מהאחריות שהוטלה על כתפיו, נפל על פניו וכבש את ראשו בקרקע.

כאשר פקח את עיניו ראה שובל אש משתרך מקצה רקיע. המלאך נעלם. הספר מונח היה על סלע וזוהר־אור ניצת ממנו. פסע אדם לעברו. בהגיעו הושיט יד רועדת ונטל את הספר. אז ידע כי מלאך ה׳ הוא אשר נשלח אליו, וכי זה עתה חזה בשכינה. הוא היה לאדם הראשון, בשר ודם ובן־תמותה, אשר זכה כי תשרה עליו ״ההתגלות הקדומה״. הוא קם על רגליו וקרא: ״חוה, היכן את?״

יצאה חוה ממסתורה, כשהיא רועדת ונפחדת. ״אדם, האם סלחת לחטאי?״ שאלה נכלמת. ״אלוהים כבר סלח לנו, ומי אני שלא אסלח״ הודיע לה.

י אחזה בזרועו ומסרה בידו מקל רועים אשר גילפה מענפו של עץ, והיה לו למטה נדודים עלי אדמות. לאחר שהציק להם הרעב קלע אדם רשת נצרים וצד בה שני תורים. נזכר בגעגועים בפירות גן־העדן. לא עוד יהיה צמחוני כי מעתה יצטרף למשפחת הטורפים.

כאשר השביע את רעבונו, הלך וטבל בנהר, נאמן למנהגי הטהרה של גן־העדן. בצאתו מהמים חש כי עירום הוא, אחז בספר ומיד ירדה גלימה משמים וכיסתה את גופו. לפתע חש עצמו ריחופי ומגביה עוף. חוה נותרה על הארץ עוקבת אחריו בחרדה. הוא דאה והרחיק עד לאוקינוס, נפעם ונרעש למראה היקום העצום. לראשונה חש את הבדידות.; מה נורא להיות יחידי בעולם, האדם־הראשון. הוא חש געגועים עזים לאשתו. פתח ועיין בספר ומיד נחת לרגליה.

״לא טוב היות האדם לבדו, חוה״ ציטט לה מדברי אלוהים.

חוה אחזה בזרועו בחוזקה, כאילו חששה שמא יעלם לה לעולמים. פסעו שניהם יחדיו במרחבי הארץ החדשה אשר אין קץ לה. הם חצו יערות, גמאו מדבריות, טפסו על הרים וירדו בקעות. הם לנו בשדה תחת כיפת השמיים. באותו הלילה ידע אדם את חוה אשתו. לפתע סוככה עננה על גלגל השמש וצל הוטל על פניהם. דמות אישה ריחפה ממעל ויופיה מטיל בהם יראה. כנפיים לה כמלאך ושחורים לבושה. שערה שופע וציפורניה ארוכות ומעוקלות. צחוקה התגלגל בכל העמק, כהד עמוק מרעיד ומפחיד.

״אישה היא או מלאך?״ תמהה חוה.

ל ״רעייתי הראשונה״ גילה לה אדם, נשך את שפתיו, והשפיל פניו לקרקע.

חוה כבשה את פניה בכפות ידיה.

״מדוע הסתרת זאת ממני?״ זעמה.

״היא שדה, לא בן אדם, כמונו״ ניסה לנחמה.

״היא אישה!״ קבעה.

״היא רוח, חוה, רוח!״ ניסה לשכנעה. חוה נסה לשדות.

״לא רציתי בכך, זה ניכפה עלי…״ צעק אחריה. פתח את הספר שבידו והאישה השדה נעלמה. חוה הבחינה בכך ושבה על עקבותיה. ״נגזר עלינו לא לעזוב איש את רעותו לעולם״ אמר ״אין איש מלבדנו ביקום, כפי שאת יודעת״ הוסיף.

״ספר לי על האישה הזו״ דרשה.

״כאב וצער את מבקשת להוסיף ללבך״ ביקש להזהירה.

״בגן־העדן הבטחנו זה לזו לא להסתיר דבר…״ עמדה על דעתה.

עוזיאל חזן-סיפור וקמע-תופעות בעולם הרז והנסתר-2014-הבריאה וסוד הקמע-עמ 15

הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 189 מנויים נוספים
יוני 2020
א ב ג ד ה ו ש
 123456
78910111213
14151617181920
21222324252627
282930  

רשימת הנושאים באתר