יהודי מרוקו בארץ ובעולם-רוברט אסרף-הגירה,תפוצה וזהות-2008- עצמאות וחופש הגירה: האתגר הבלתי־אפשרי

יהודי מרוקו בארץ ובעולם

משלחת מטעם ועד הקהילות, בראשות דויד עמר, שכללה גם את סגני הנשיא מקהילות קזבלאנקה וטטואן, מארק סבאח וג. צרפתי, הגיעה לפריס בסוף נובמבר 1957, בברכתן של הרשויות המרוקניות. המשלחת הייתה מצויידת בהחלטה של הוועד מיום 10 בנובמבר 1957, שבה ציין: ״קיומה של הגירה קולקטיבית במחתרת מהווה מכשול קשה בפני הרמוניזציה מלאה של יחסינו עם בני ארצנו המוסלמים. הוועד סבור, שההגירה הזאת מזיקה הן לאינטרסים של האומה, והן לאלו של האוכלוסיה היהודית״.

מטרתה של המשלחת הייתה לשכנע את הארגונים היהודיים הבינלאומיים ללחוץ על ממשלת ישראל, כדי שתפסיק את העלייה המחתרתית ״כדי לאפשר את הסדרת הבעיות הפנימיות מתוך רצון טוב ובאווירה של אמון אל מול הרשויות המרוקניות״. זה היה צעד חסר-תקדים. אפילו אדם כמו המנהל הפוליטי של ״הקונגרס היהודי העולמי״, איסטרמן, שגילה אהדה כה רבה כלפי הרשויות המרוקניות, היה המום ממנו. הוא עמל לשכנע את אנשי המשלחת, שפניהם מועדות לכישלון מוחץ, אם יתעקשו ויסעו לניו יורק כדי לשטוח את תביעתם המפוקפקת.

השגריר הישראלי בפריס, כשקיבל את המשלחת, רוקן את השיחה מתוכן, כאשר העמיד פנים, שלא מדינת ישראל ולא הסוכנות היהודית, אינן מעורבות בשום צורה שהיא בתנועת ההגירה ה״ספונטנית״ הזאת. לדברי הדיפלומט הישראלי, האחריות רבצה אך ורק על הממשלה המרוקנית, והייתה זו תגובה לכך שהפרה את הזכות החיונית של חופש התנועה האישי.

מנהיגי ״הקונגרס היהודי העולמי״ הציעו, כדי לבחון שוב את רצונן הטוב של הרשויות המרוקניות, לעצור באופן זמני את ההגירה המחתרתית. המנהיגים הציונים לא ראו זאת כך. הם דגלו במקום זאת בעידוד ההגירה המחתרתית, ולא הסתירו שברצונם לנצל לשם כך את ביקורו הראשון של המלך המרוקני בארה״ב – ביקור אשר היה בעל חשיבות רבה למרוקו – כדי לארגן מסע הסברה נרחב להגברת המודעות בקרב דעת הקהל בארה״ב.

נשיא ״הקונגרס היהודי״, נחום גולדמן, התנגד בתוקף לתוכנית להוציא, בעת הביקור המלכותי, את חברי תנועות הנוער הציוניות להפגין ברחובות ניו יורק למען חירות ההגירה של אחיהם, היהודים המרוקנים. הוא העריך, שלא כדאי יהיה לפגוע במלך בצורה כלשהי, משום שרצונו הטוב לא היה מוטל בספק, ורחשי הידידות שלו כלפי היהודים היו ידועים.

נחום גולדמן, בצטטו דוח של שגריר ארה״ב ברבאט, דייוויד פורטר, העיר שהעלייה המחתרתית לא התנהלה בדיוק במחתרת. היא המשיכה להתנהל, משום שהרשויות המרוקניות הואילו בטובם לעצום את העיניים. השגריר אישר למעשה: ״שאילו המשטרה המרוקנית הייתה רוצה בכך באמת ובתמים, יכלה לעצור את כל הפעילים הציונים תוך לילה אחד, ולהפסיק, אחת ולתמיד את העלייה המחתרתית״.

לבסוף, הצדדים הנוכחים בחרו בדרך ההסכמה הדיסקרטית. המלך קיבל בניו יורק את פניהם של נציגי הקהילות היהודיות האמריקניות, ואשרר בפניהם את העובדה שאין כל אפליה כלפי נתיניו היהודים. הנשיא אייזנהאואר וחברי הקונגרס אף הם העלו את העניין, ומוחמד החמישי שב ואשרר את עמדתו זו לנוכח כל אנשי שיחו האמריקנים. יתרה מזו, הוא יידע באופן דיסקרטי את אנשי שיחו מן ״הקונגרס היהודי העולמי״ שהוא יפקח על הסרת ההגבלות, אפילו לגבי ההגבלות הזמניות, להענקת דרכונים.

ואכן, ב-28 בנובמבר 1957, עוד לפני שמוחמד החמישי חזר מניו יורק – שם נשא מעל לדוכן הנואמים באו״ם נאום שמתינותו זכתה להערכה רבה – שר הפנים פרסם ברבאט תזכיר, שאישר ביטול כל אפליה בין המרוקנים, ואת העובדה שכל היהודים שרצונם לעזוב את מרוקו עם משפחותיהם, רשאים לעשות כן, וזאת על פי רצון המלך.

עם שובו של המלך למרוקו, ב-12 בדצמבר 1957, ראש שירותי הביטחון שלח צו סודי נוסף למושלי הפרובינציות, ובו בוטל הצו הקודם:

״הממשלה המרוקנית החליטה לאחרונה, שלא להפלות בין היהודים למוסלמים בכל הנוגע למתן דרכונים, עקב הזכות של כל אזרח לחופש תנועה בתוך המדינה ומעבר לגבולותינו, ולהיענות בחיוב לכל בקשה לקבלת דרכון או תעודות זהות.

צעד חדש זה ייושם לגבי כל האזרחים המרוקנים. הממשלה החליטה כך, כדי שלא להעניש את החפים מפשע במקום את האשמים. אולם אין פירוש הדבר שהציונות תוכל להמשיך את פעילותה, ולהגביר את התעמולה שלה בתוך הארגונים היהודיים. חייבים ליידע את החברים ואת המנהיגים של התנועות הציוניות בכל הזדמנות אפשרית, שפעילותם מנוגדת לאינטרסים של המדינה ועלולה להביא לתביעה משפטית…״

אולם הייתה זו הפוגה בלבד, משום שהבעיה האמיתית, זו שעסקה דווקא בהגירה החשאית, המכוונת לישראל – לא טופלה. הגם שעקרון חופש התנועה אושרר, הרי שהתלוותה אליו הסתייגות כבדת-מישקל: אל לו להביא תועלת ״לאויב״ הציוני. בעיית התנועה החופשית אשר נפתרה לעת עתה, לא איחרה לצוץ שנית עקב השפעה משולבת של ההתקרבות לפאן- ערביות של נאצר ושל אי-ודאות פוליטית מבית.

בעיית הדרכונים וההגירה היהודית הייתה, למעשה, אחד מן האמצעים ששימשו את האופוזיציה משמאל, בהנהגת מאהדי בן בארקה, למתוח ביקורת על הממשלה המרוקנית. בסתיו אורגן משפט גדול בטאנג׳יר, שנועד לרפות את ידי הציונים ולדכא את רוחם, נגד קבוצה של מהגרים אומללים שנעצרו כאשר התכוננו לחצות את הגבול סמוך לסאוטה. גזר-הדין היה רחום למדי, בסופו של דבר, אולם הנזק הפסיכולוגי שנגרם עקב המישפט היה עצום.

היות ש״קול הקהילות״ לא הופיע יותר, היה זה ״לאנפורמאסיון ז׳ואיב״, (L’Information Juive) מאלג׳יר, שעסק באופן האינטנסיבי ביותר בבעיותיהם של יהודי מרוקו. בגיליון מנובמבר 1958, העתון הזהיר את האנשים מפני ״פסיכוזה של פחד, שללא ספק חסרת-היגיון, ולבטח מוגזמת, השוררת בימים אלו בחוגים היהודים המרוקנים״ והקדיש מקום בטוריו לקרלוס דה נקרי.

במאמר ארוך מאוד שהוקדש למשפט הזה, ולאחר ששאל את עצמו ״אם לא טעה כאשר יעץ לאחיו להמר על מרוקו״, קרלוס דה נסרי סיכם בנימה שהייתה אופטימית למרות הכול, בהללו את הסניגור של הנאשמים:

״עו׳׳ד בן ג׳לון הוא התגלמות עורך־הדין והמנהיג הדמוקרטי כאחת. הוא טוען במקביל לטובת עניינם של היהודים הכלואים ולעניינה של החירות. הוויכוח מתעורר. הבעיה האמיתית מוצגת בכל חריפותה, ללא ערפול וללא ניסוחים מליציים: חופש התנועה של היהודים המרוקנים. הוא מוכיח שאין חוק האוסר על היהודים לעזוב את הארץ, ולכן עד כמה הייתה שרירותית ההתנהלות האדמיניסטרטיבית שהערימה קשיים בפני העזיבות, ובייחוד כמה היה בלתי- צודק בעליל – לעצור את העוזבים, ולרצות להרשיעם , על סמך טקסטים שאינם קיימים.

הוא מזכיר את המדיניות הליברלית שהממשלה המרוקנית הראשונה נקטה – ממשלה שהוא היה חבר בה בתפקיד שר האוצר – מדיניות שיושמה כאשר הניחו לכל יושבי מחנה אזמור לצאת, ומלין כלפי הממשלות שבאו בעקבותיה, על כך שלא המשיכו ללכת בדרך היפה כל־כך ההיא. הוא מזכיר את ההצהרות השיוויוניות מפי המלך… אם כן, לא הכול אבוד עבורינו, עבור כולם. ובאולם השרוי במתיחות, שבו יושבים דחוקים בני המשפחה, הידידים, הצופים, שבו הנאמנים האחרונים לצדק באו להיווכח מה יעלה בגורל הצדק המרוקני, חולף אז רחש של תקווה.״

התקווה הזו לא התגשמה. ממשלת באלאפרג׳ התפטרה ב-25 בנובמבר 1958, וב-24 בדצמבר 1958 מוחמר החמישי הטיל על מנהיג האיגודים המקצועיים, עבדאללה איברהים, שהשתייך לאגף השמאלי של ״איסתיקלאל״, להקים את הממשלה הרביעית תוך שנתיים, מאז העצמאות.

ראש הממשלה החדש, עבדאללה איברהים – מנהיג של האיגודים המקצועיים, אשר עשו ״חיים קשים״ לחברם למפלגה, אחמד באלאפרג׳ ־ היה האיש המתאים לרוטציה. הוא נקט, בכל הרמות כמעט, עמדה הפוכה לזו של קודמו השמרני, וביקש לשלב את מרוקו, הן במישור הכלכלי והסוציאלי, והן בזה הדיפלומטי, במסלול הערבי, של העולם השלישי, של זה הנייטראלי והבלתי-מזדהה. הוא דגל בגישה של התערבות המדינה וולונטריסטית, ונטה יותר לדגמים של סין ויוגוסלביה מאשר למודל המערבי. לכן ניסה להשתחרר מן התלות הבלעדית בצרפת, לזרז את החזרת אדמות הקולונים האירופים, לקדם את רפורמת הקרקעות ואת ההלאמות במיגזרים החיוניים, ולצאת מן המודל של תת-התפתחות, על ידי החלת תוכנית חומש שאפתנית, שביקשה לשנות את המבנה של דגם ההתפתחות שהוריש הפרוטקטוראט.

יהודי מרוקו בארץ ובעולם-רוברט אסרף-הגירה,תפוצה וזהות-2008 עצמאות וחופש הגירה: האתגר הבלתי־אפשרי-עמ'75

הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 159 מנויים נוספים

יוני 2020
א ב ג ד ה ו ש
 123456
78910111213
14151617181920
21222324252627
282930  
רשימת הנושאים באתר