מעגל החיים-שלום צבר- שבעת הימים הראשונים: שמירה על היולדת ועל הוולד

מעגל-החיים

שבעת הימים הראשונים: שמירה על היולדת ועל הוולד

לידה מוצלחת של תינוק הביאה עמה חששות רבים לשלומו. השיעור הגבוה של תמותת תינוקות בתקופה זו הדאיג והביא לנקיטת אמצעי הגנה מרובים. הפחד מלילית וההגנה מפניה נמשכו ביתר שאת בימים הראשונים שלאחר הלידה, והגיעו לשיאם בלילה שלפני הברית. קמיעות הנייר שנזכרו לעיל שימשו גם הם למטרה זו. הם מוכרים מקהילות רבות – החל מגרמניה ופולין וכלה במרוקו ועיראק. בלוב ובתוניסיה נהגו לתלות על דלת חדרה של היולדת דף "שמירה לילד וליולדת״, ובו מודפסים השבעות וקמיעות נגד לילית וכל מיני מזיקים אחרים, המזמור "שיר למעלות אשא עיני אל ההרים…" (תהלים קכא) וטקסטים מגינים אחרים. באיטליה, בנוסף לקמיעות נגד לילית שתלו בארבע פינות החדר, נהגו לתלות על עריסתו של כל תינוק קמיע מהודר בצורת נרתיק כסף שנעשה בידי צורף אומן ובמרכזו המילה "שדי" או השם "אגלא" (ראשי התיבות של"אתה גיבור לעולם הי" – מתוך תפילת העמידה). קמיעות דומים שימשו גם לתינוקות נקבות, וידועות דוגמאות מרהיבות מהמאות השמונה־עשרה והתשע־עשרה שנוצרו בוונציה, ברומא ובחבל פיימונטה(Piemonte).

מלבד לילית קיימים במסורות העממיות שדים אחרים העלולים להזיק לרך הנולד. בקהילות צפון אפריקה האמינו שלכל אדם יש שד כפיל הנולד יחד עמו. השדה הכפילה של היולדת – שגם לה נולד ילד, הוא ילד־שד – מבקשת להחליף את תינוקה השד בתינוק האנושי. לפיכך יש לשמור עליו היטב, שמא ברגע של היסח דעת תצליח השדה להחליף את התינוק. הסימנים להחלפת התינוק נתלו בתופעות גלויות לעין. למשל אם הוא לא התפתח כראוי או חלה ללא סיבה נראית לעין, היו אלה סימנים מובהקים שההחלפה אכן בוצעה. במרוקו נהגו לבדוק זאת על־ידי הנחת התינוק על קבר צדיק: אם כעבור זמן מה החל התינוק לבכות, שימש הדבר סימן שהשדים אכן החזירו את התינוק האנושי ואם לא בכה, היה זה סימן רע. בצנעא נהגו בעבר לבצע "החלפה" של ילד שנראו בו סימנים (מְבַּדַּל – מוחלף):

מתחת גלגל של באר מים חיים (עגלת אלביר), שכן דרך השדים לשכון על הבארות; אחד מוסרו ואחד מקבלו ואומרים זה לזה בעת המסירה: "שלו חקכם ודו חקנא" ("קחו את שלכם ותנו את שלנו"). אם זה לא הועיל – הולכים למקום המיוחד למשכן השדים, "אלמכ'לצה", והיא נקרה טבעית בתוך שן סלע תלול וצר, רחוק מעיר צנעא מהלך כשעה אחת, עומדים שניים משני צדי הסלע ומוסרים את החולה זה לזה דרך הנקרה שבע פעמים ואומרים "שלו חקכם ודו חקנא".[קאפח, עכו׳ 221, הערה [21.

בסוריה נהגו באופן דומה בילד שהלך ונחלש מלידתו, משום שגם שם האמינו כי הוחלף בידי ג'ן(שד). לפיכך לקחו אותו לבור עמוק שנמצא ליד קברי אחד הקדושים, והורידו אותו לתחתית הבור. משהעלו אותו מהבור סברו כי החילופין אכן נעשו: הג'ן לקח את בנו וההורים קיבלו את ילדם חזרה.

באפגניסתאן חששו שתינוק אשר האמינו כי נפגע משדים עלול להזיק לאמו, לאחיו או לאחיותיו שנולדו או שייוולדו בעתיד. לפיכך, כל תנועה חריגה או השמעת קול מוזרה היו בעוכריו של התינוק, והוא הוכרז "נגוע שדים". תינוק כזה, למרות שלעתים בא לעולם אחרי שנים של עקרות או לאחר פטירה של אחיו שקדמו לו, היה מונח בתוך סל גדול; בחורף בתוך מרתף קפוא ובקיץ בחצר לוהטת. אחת לשעתיים השקו את התינוק הדחוי במים מתוקים. תינוק זה לא האריך ימים בדרך כלל בשל הזנחה וקור בחורף או התייבשות בקיץ. אותם ששרדו הפכו לצנינים בעיני החברה, מחשש שידביקו את סביבתם באותו "דיבוק״. הוא היווה תזכורת מרה לחרפת אביו ואמו, ואיש לא השיא לנגועי שדים את בנו או בתו.

מנהג מעניין אחר שנהג באפגניסתאן ובקהילות אחרות בהקשר של הגנה על תינוק פגיע או שנחלש לאחר לידתו הוא מעין טקס של "הולדה מחדש". טקס כזה ידוע גם מתרבויות אחרות, ומטרתו לנסות ולשנות את גורלו של התינוק על־ידי תיקון הלידה והענקת חיות חדשה. באפגניסתאן נעשה הדבר על־ידי העברת היילוד דרך פיה של פרוות זאב, ואילו במרוקו נהגו בשיטה אחרת, שנועדה להגן על תינוק שנולד לאחר שאחיו מתו בזה אחר זה סמוך ללידתם. משפחת היולדת הכינה מבעוד מועד כד חרס גדול שאת תחתיתו הסירו בקפידה רבה. כד החרס השבור נקרא טאסור. מייד לאחר לידת התינוק לקחה המיילדת את הטאסור והעבירה דרכו את התינוק פעם אחת או יותר. פעולה זו נחשבה לסגולה בטוחה להבטחת חיי התינוק – בכך שייראה שהתינוק לא נולד מרחמה של האישה אלא בדרך אחרת, ועל כן לא ייפגע כמו אחיו. לילד כזה נוסף הכינוי טָאסור ליד שמו(למשל יעקב טָאסור, או אסתר טָאסורה), ושם זה ליווה אותם כל חייהם.

האם היולדת, חלשה ופגיעה לאחר הלידה, הייתה זקוקה אף היא לעזרה ולהגנה. בדרך כלל נחלצה אמה של היולדת לטפל בה, ועברה לשהות ימים אחדים במחיצתה כדי לטפל בה 'בתינוקה ולעודד את רוחה. כמו כן נהגו לשמור עליה מפגיעת שדים ומזיקים. בסלוניקי חיברו בסיכה למיטת היולדת ענף של פיגם (בפי יהודי ספרד רֹוּדָא) ופלח שום, ועל־פי אמונה עממית אחרת אסרו על אישה נידה לבקר בחדרה מחשש לפגיעה בה עצמה או ביולדת ובוולדה. בסלוניקי, כמו גם בקרב בני ישראל בהודו ובקרב יהודי דמשק, נמנעו מלהשאיר את היולדת לבדה בחדרה או בחשכה. בדרך כלל היו אלה נשים ששמרו על היולדת. הנר ליד מיטתה של היולדת דלק כל הלילה כסגולה ושמירה. הדלקת נר ליולדת ידועה כבר מתקופת התלמוד (שבת קכח, ע״ב), ונפוצה גם בין עמים אחרים למן העת העתיקה, כגון ביוון וברומא.

מקובל היה להימנע מהוצאת פריטים מחדר היולדת – פעולה שהיא בבחינת הוצאה של משהו מעצמיותו או מרוחו של הוולד, העלולה לגרום לו נזק. חוקר ארץ ישראל במאה התשע־עשרה, אברהם משה לונץ, מעיד על הספרדים בני היישוב הישן: "וכן לא יקחו בהלואה מבית היולדת במשך השבוע הראשונה מאומה. בייחוד לא יוקח אש מבית היולדת" (לונץ, "מנהגי אחינו באה"ק [= בארץ הקודש] בדת וחיי העם", ירושלים, א, וינה תרמ״ב, עמי 27). מנהג זה ידוע גם מאשכנז, עד כדי ההקפדה בין יהודי פולין שלא לכבות בחדר היולדת סיגריה בוערת. איסור הוצאת האש והדלקת הנר ליולדת מקורם בעניין נוסף: להבת האש או אור הנר מסמלים אור, חיים, נשמה ואף את התורה, וחכמים סמכו בכך על פסוקים כמו ״נר ה' נשמת אדם" (משלי ק מ), או "כי נר מצוה ותורה אור" (שם ו, כג).

במרוקו נהגו לערוך טקס חשוב לשמירה על היולדת וולדה, הוא טקס הידוע בשם תחדיד השחזת כלים לרדיפת מזיקים ורוחות רעות. טקס זה התקיים בכל ערב בבית היולדת, עת קרוביה, שכניה ומתפללי בית הכנסת הגיעו לבקרה והתכבדו במאכלים ובמשקאות. בשעות הערב למדו מתוך ספר הזוהר וכן קראו משניות. בחצות הלילה נעלו את חדר היולדת, ראש המשפחה נטל בידו חרב שנשמרה במשך היום מתחת לכרית היולדת, ונופף בה בכל פינות החדר כמקדם את פני הרעה הצפויה מהלילית והמזיקים. בניגוד למרוקו, בקהילות אשכנז בגרמניה ובאלזס (צפון צרפת) השתמשה היולדת עצמה בכלי נשק – סכין שנקראה קְרַאסְמֶעסֶער כשנלחמה נגד לילית בחצות הלילה. האמונה העממית אכן ייחסה לברזל חומר היציקה של סכינים וחרבות, כוח רב במלחמה בשדים, והמילה "ברזל" נתפסה כראשי התיבות של שמות ארבע האימהות שמהן יצאו שבטי ישראל: בלהה, רחל, זלפה ולאה.

קישור למנהג "התחדיד" באתר מורשת מרוקו:

https://moreshet-morocco.com/2013/04/05/%d7%94%d7%95%d7%95%d7%99-%d7%95%d7%9e%d7%95%d7%a1%d7%a8%d7%aa-%d7%91%d7%9e%d7%97%d7%96%d7%95%d7%a8-%d7%94%d7%97%d7%99%d7%99%d7%9d-%d7%a8-%d7%91%d7%9f-%d7%a9%d7%9e%d7%97%d7%95%d7%9f-19/

אברהם משה לונץ(1918-1854)

סופר וחוקר ארץ ישראל נולד בקובנה, ליטא, ועלה ארצה בגיל חמש־עשרה. ייסד חוג משכילים וספרייה בירושלים בתחילת שנות השבעים של המאה התשע־עשרה. חיבר מדריך טיולים ראשון מסוגו לירושלים (נתיבות ציון וירושלים, 1876), ויזם את הוצאת השנתון ירושלים, כתב עת לחקר ארץ ישראל. אף־על־פי שהתעוור בשנת 1879, המשיך ללא לאות במפעלו. ההדיר ספרים חשובים, היה חבר פעיל בוועד הלשון העברית וממייסדי החברה העברית לחקר ארץ ישראל, וב־1902 ייסד את בית החינוך עיוורים בירושלים.

מעגל החיים-שלום צבר- שבעת הימים הראשונים: שמירה על היולדת ועל הוולד– עמ' 40

הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 159 מנויים נוספים

יוני 2020
א ב ג ד ה ו ש
 123456
78910111213
14151617181920
21222324252627
282930  
רשימת הנושאים באתר