ר׳ רפאל בירדוגו — יחסו לפילוסופיה ולרציונליזם של זמנו דן מנור-מקדם ומים כרך ד'
במקום אחד הוא מתייחס להסברו הידוע של הרמב״ם על תוצאות חטא האכילה מעץ הדעת. לפי הסבר זה, ידיעת הטוב והרע, שבה ברוך גם חופש הבחירה, פחותה מן הידיעה בתחום המושכלות. פירושו של דבר, שהידיעה לאחר החטא אינה מסמנת התקדמות, כפשוטו של מקרא, אלא נסיגה. האדם ירד מתחום המושבלות לתחום המוסר, שבו הוא נזקק לחופש הבחירה. על פירוש זה מעיר בירדוגו בנימה של הכנעה והתבטלות ״ואין לי פה לדבר ולא להרים ראש לומר שתשובת רבינו אינה מספקת [תואמת] לפשט הכתובים […] ומה לי להקשות על דברי מורינו אשר מעיד אני ע״ע [על עצמי] שלא עמדתי על כוונת דבריו״. בהודאה זו, שלא הבין את כוונת הרמב״ם, מסתמנת לא רק נימה של תהייה על מה שנראה לו כזר לרוח הכתוב, אלא גם ניסיון של התחמקות מהטחת ביקורת כלפי המורה הגדול.
הוגה דעות אחר הזוכה בכתבי בירדוגו להערכה רבה ״כפילוסוף אמיתי היורד לעמקי התורה״ הוא רלב״ג[רבי לוי בן גרשום]. עליו הוא כותב: ״ואם באתי להאריך בשבחיו מגרעות נתתי ויפה השתיקה״. היחס הזה מוצא ביטוי גם בנטייתו של בירדוגו לאחדות מדעותיו של רלב״ג, הן בתחום העיון והן בתחום הפרשנות. לעומת ההערצה לרמב״ם ולרלב״ג, הוא מותח ביקורת קשה על דעותיהם של ערמה ואברבנאל, ומוקיע את פירושיהם האלגוריים כנטע זר, ״הלבשות נכריות״ כלשונו. אך את חצי ביקורתו הוא מפנה במיוחד נגד השגותיו של ערמה על רלב״ג; שאותן הוא מוקיע בעלילות שווא.
הזיקה הרבה שבירדוגו מגלה למשנת הרמב״ם, כפי שנראה בהמשך, והזכות שהוא מלמד על דעותיו של רלב״ג, הידוע כפילוסוף אריסטוטלי וכבעל דעות נועזות הנוגדות את התפיסה האורתודוקסית, יש בהן כדי להורות על נטייתו לכיוון השכלתני הקלאסי. אכן, על נטייתו זו ניתן ללמוד בעיקר מדעותיו בנושאים שונים, שמהן נעמוד כאן על אחדות בלבד מתחום תורת האלוהות.
בעניין מציאות האל הוא קובע, שהשגת מציאות האל בדרך המופת השכלי היא בעלת ערך דתי עליון יותר מן האמונה בקיום האל לפי המסורת: ״מן המפורסם שעם היותנו כולנו חכמים כולנו נבונים כולנו מאמינים מציאותו יתברך […] יותר תגדל אמונת היודעים אותם במופת״. ובעקבות הרמב״ם, אף הוא ממחיש את דעתו זו במשל אחד על מלך גדול שמקום מושבו בבירה המלכותית, רחוק מן העין. והידיעה על קיומו מושגת בשלוש דרכים: דרך אחת היא של הפחותים, הניזונים משמיעה בלבד; דרך שנייה היא של אלה שטרחו לראות את גינוני המלכות בארמון, ועל ידי כך הגיעו למסקנה ודאית על קיומו של המלך; דרך שלישית, העליונה מכולן, היא של אלה שזכו לראות את המלך עין בעין. אם כן, הראשונים הם אנשי ההמון, המאמינים במציאות האל על פי המסורת בלבד; למעלה מהם הפילוסופים, המוכיחים את קיום האל בדרך השכל; אך הראייה הנבואית עליונה מכולן. יש לנו כאן איפוא שלוש דרכים בתחום הדת, זו למעלה מזו; המסורת, החקירה העיונית והנבואה.
לאמתו של דבר, זהו אותו משל ידוע של הרמב׳׳ם בשינויים אחדים:
במשל הרמב״ם יש הבחנה ברורה בין חכמי הטבע לפילוסופים. הראשונים משיגים את האמת המדעית, לרבות מציאות האל, בדרך המופת השכלי. אך הפילוסופים מגיעים להשגה עליונה בתחום האלוהות, ומשתווים בדרגתם לנביאים. אצל בירדוגו הבחנה זו בין חכמי הטבע לפילוסופים אינה ברורה כל צורכה. כיוצא בזה אין בירדוגו מבהיר את עמדתו לגבי היחס שבין הפילוסופיה והנבואה. אם נקבל את דבריו כפשוטם, הרי הוא רואה בנבואה דרגה עליונה מן הפילוסופיה.
בירדוגו פוסח על שלוש כתות אחרות שבמשל הרמב״ם: כת עובדי האלילים, כת האפיקורסים (אנשי הסברה והעיון, בלשון הרמב״ם) וכת התלמודיים. אכן, להשמטת עובדי אלילים ואפיקורסים אין לייחס משמעות כלשהי; אך העדר מקומם של אנשי ההלכה אצל בירדוגו עלול להתפרש בהכללתם בין אנשי ההמון, היינו בדרגה פחותה מזו שמייחס להם הרמב״ם.
הטעם להבדלים אלה אינו ברור דיו. אך תיתכנה שתי אפשרויות:(1) בירדוגו מבקש להביע את דעתו במשל מקורי, ועל כן הוא משתדל להינתק בכל האפשר ממשל הרמב״ם; (2) הקלסיפיקציה של הרמב״ם, המציבה את חכמי ההלכה בדרגה פחותה מזו של חכמי הטבע, ובו בזמן מעמידה את הפילוסופיה והנבואה בדרגה שווה, אינה מקובלת על בירדוגו. כך או אחרת, הרעיון על עליונותה של החקירה העיונית על פני האמונה המסורתית מובע כאן בפירוש.
הרעיון הזה חוזר במאמר אחר, שבו המחבר עומד על ההבחנה בין משמעות הכתוב ״עתה ידעתי כי גדול ה׳״(שמות יח, יא) למשמעות הכתוב ״כי אני ידעתי כי גדול ה״, (תהלים קלה, ה).
שני הכתובים מורים, לדעתו, על שתי דרכים שונות להשגת מציאות האל; דרך השכל ודרך המסורת. אמת־המידה להבחנה זו היא המלה עתה, המסמנת את הזמן. הידיעה על מציאות האל בדרך השכל היא מעבר לזמן. ולכן דוד, שהשיג את מציאות האל בדרך המופת השכלי, כדרכו של פילוסוף, אינו כורך את ידיעתו במלה ע ת ה. לא כן יתרו, אשר ידע על קיום האל רק מן הניסיון ההיסטורי: ״אבל יתרו תלה הדבר בזמן באומרו עתה ידעתי(שם) ולזה מבואר שמצד הנסיון וההבחנה״. מיותר להעיר כאן, שבעיני המחבר דרכו של דוד עדיפה.
דברים מאלפים יותר על מידת נטייתו לפילוסופיה כלולים בדרוש על ליל הסדר. הסיפור על יציאת מצרים שאנו משננים בהגדה כל שנה נועד, לדעתו, לחזק את האמונה בקיומו של האל. האדם מישראל נשען על מסורת אבותיו, שראו במו עיניהם את כל הנסים והנפלאות. לפיכך אין לו שום צורך במופת שכלי לגבי קיומו של האל ויכולתו: ״והיה כי ישאלו הפילוסופים האלהיים לכל איש מישראל תנו לכם מופת על השרשים האלו [קיום האל, השגחתו ויכולתו] ואמרו אליהם איני צריך מופת לאשר עיני ראו ולא זר״. לכאורה יש לנו כאן עמדה אנטי פילוסופית, בעקבות רבי יהודה הלוי; ולא היא, משום שמיד אחרי זה הוא מוסיף דברים המשקפים את עמדתו האמיתית: ״והנה לא נכסה השמש בכברה שגם ידיעת המופת היא ידיעה מעולה מאד אם היינו זוכים לה״.
כדי לעמוד היטב על כוונתו כאן יש צורן בהבהרת שני עניינים:
- המלים ״לא נכסה השמש בכברה״ הן בעצם תרגום מילולי לפתגם בערבית המדוברת בפי יהודי מרוקו: ״מה נכטיו שמא בלג׳רבאל״. משמעות הפתגם היא, לא נשלה את עצמנו. והעולה מכך הוא, שהמחבר מתייחס בספקנות לדעה בדבר העדפת המסורת מן ההכרה השכלית, ורואה בהכרה השכלית את האמת.
- 2. השגת האל בדרך השכל מעולה, לדעתו, מן האמונה, אליבא דכל חכמי ישראל, לרבות ריה״ל: ״ומ״מ [מכל מקום] בין למר ובין למר היותו יודע במופת הוא מעולה״. דברים אלה מלמדים על התלבטות המחבר בהערכת הגישה האורתודוקסית לעומת הגישה הרציונלית.
וכפי שניתן לראות בבירור, אין הוא נרתע מלהכריע לזכות הגישה הרציונלית.
ר׳ רפאל בירדוגו — יחסו לפילוסופיה ולרציונליזם של זמנו
דן מנור-מקדם ומים כרך ד'-עמ- 131