את אחי אנוכי מבקש-שלום פוני כלפון-אם הבנים- תשע"ב
הצלחנו והנה כל החבר׳ה שלנו נמצאים עכשיו ב״אליאנס״ ולשמחתנו לא היה גבול. זה היה מעבר לחיים חדשים בכל המובנים. פה גילינו עולם אחר וזר, שלא היה ידוע לנו עד כה. לא לנו ולא לאבותינו. עולם אחר לגמרי. לפתע ההורים בעצמם מגלים בנו יותר עניין ורוצים לשמוע מה אנחנו לומדים, ואנחנו מספרים בהנאה. נכנסנו לסדר חיים חדש. לא ששינינו מסדר חיינו הקודם, אלא הוספנו חדש על ישן. השפה הצרפתית שלא ידענו עד כה, תלבושתנו האירופית, התנהגותנו, משמעת בבית הספר, סדר, מנהגים ודפוסים אחרים שהיינו צריכים לאמץ לעצמנו. איזה הבדל ביחס ל״סלא״ ול״אם־הבנים״. פה הרגשנו חופשיים ופחות מפחדים. מדוע? כי פה אין ״תחמילאת״ או מקלו הקשה של הרבי שהיה מכה בנו ללא חמלה. המורה היה מדבר אלינו יפה והרגשנו כמו בני אדם, קטנים! התייחסו אלינו בכבוד ולא ככלי שכל הבא חובט בו. דבר נוסף חדש לגמרי – ספורט, משחקים.
ספר ההיסטוריה ממנו למדנו התחיל ב״אבותינו הגאלים״(Gaulois Les), אלה הצרפתים הקדמונים שקראו להם ״גאלים״ – והם בכלל לא אבותינו! אבל למי אכפת? אנחנו ידענו שאבותינו הם אברהם, יצחק ויעקב ושמולדתנו היא ארץ ישראל ולא צרפת. נכון שזה בית ספר יהודי, אבל האווירה כאן היא אחרת וחדשה בשבילנו. אנחנו מהדורות הראשונים לקבל חינוך צרפתי. נכון הוא הדבר שאמא גמרה את המחזור הראשון של ״אליאנס״, אבל אז למדו בו רק בנות. הרבנים התנגדו שבנים ילמדו שם כי פחדו שזה ירחיק אותם מדתנו. ואולם, לאט לאט נכנעו, ובתנאי שיהיה גם מורה ללימודי הדת. בכל יום אחר הצהריים, עת סיימנו את הלימודים ב״אליאנס״, הלכנו ל״אם־הבנים״ להמשיך ללמוד. בנו לא התקיים פחד הרבנים שנטעם מהתרבות הזרה ונתפקר. הם, לעומת זאת, פחדו תמיד שנלך בעקבות אלישע בן אבויה. ובכן, אפשר להבין את חששם. דורות על דורות התענו כדי לשמור על יהדותם ועכשיו משרווח לנו סוף סוף, בא בית ספר יהודי צרפתי להרחיקנו מדת אבותינו? היה להם קשה לראות את זה. מה קרה לאלישע בן אבויה? מסופר ב״חגיגה״ (יד, טו) על הארבעה שנכנסו לפרדס. הם קראו ״פרדס״ לעיון בסתרי תורה והם: בן עזאי ובן זומא, ״אחר״ (הכוונה לאלישע בן אבויה) ורבי עקיבא. אז מה בעצם קרה? בן עזאי הציץ ומת, בן זומא הציץ ונפגע (השתגע), ״אחר״ קיצץ בנטיעות (יצא לתרבות ־עה) ורק רבי עקיבא נכנס בשלום ויצא בשלום. כשגדלתי ולמדתי שרבי עקיבא הכריז על בר כוכבא כמשיח, התפלאתי אם אכן נכנס ויצא מה״פרדס״ בשלום. בר כוכבא, בעידודו של רבי עקיבא, התמרד נגד רומא האדירה ובעצם כך הנחית מכת מוות אחרונה לעם ישראל בארץ ישראל. רבי יוחנן בן תורתה אמר לרבי עקיבא: ״עקיבא! יעלו עשבים בלחייך, ועדיין(בן דוד) אינו בא״. בירושלמי ובסנהדרין כתוב – אין לישראל משיח מפני שהשתמשו בו בימי חזקיה. כלומר, אין שום משיח, ורבי עקיבא לא הקשיב – בזמן שרבן יוחנן בן זכאי הציל את יבנה וחכמיה כשראה את חורבן הבית השני בידי הרומאים מתקרב ובא, והציל את היהדות מכליה. רבי עקיבא ובר כוכבא רק החישו את הריסת ארץ ישראל. כל בר – דעת היה צריך לדעת שאין בכוחה של ישראל הקטנה לנצח את רומא האדירה וכי צריך היה לחכות בסבלנות עד יעבור זעם, במקום לצפות לישועה בדרך נס, שזה אסור. איך רבי עקיבא לא ידע זאת והאמין בבן תמותה כמשיח שיחולל נסים ונפלאות במלחמותיו עם הרומאים?!
הקשיבו ושמעו מה עשו אנשי טבריה. בשנת 66 לספירה התקרב אספסינוס לעיר, לאחר שכבש והחריב את הגליל. מה עשו אנשי טבריה? כאשר אספסינוס התקרב לעיר עם חילו, הם פתחו את שערי העיר וקיבלו את פניו. כך הצילו את עירם מחורבן גמור. שהרי בטבריה נוסדו ישיבות, כמו זו של רבן יוחנן בן זכאי שהציל את יבנה וחכמיה אחרי חורבן הבית. ובכן, טבריה נעשתה מרכז רוחני. שם לימדו רבי יוחנן וריש לקיש, שם חיו ופעלו רבן גמליאל, בן עזאי, רבי שמעון בר יוחאי ובנו רבי אלעזר. רבי יהודה הנשיא סידר שם את המשנה, ושם סידרו את התלמוד הירושלמי. חכמי טבריה השתתפו בעריכת התוספתא והברייתות ועוד ועוד. אל יקל בעינכם כל זה. בטבריה גרו גם רבי אמי, רבי יהושע בן לוי, רבי חייא בר אבא, רב אסי… ובכן, רואים אתם כמה חשוב וטוב היה זה שטבריה ניצלה? ובכך לא תם העניין.
גם הסנהדרין הייתה שם, גם בעלי המסורה, משה בן אשר, רבי יונה בן ג׳נאח. על טבריה נאמר: שגם ריקנין שבה מלאים מצוות כרמון. בטבריה אף נמצאים חמי טבריה המפורסמים, שמותר לטבול בהם גם בשבת. אומרים שגם הגאולה עתידה להתחיל בטבריה, וחלקה רב ביישוב ארץ ישראל ובעליות השונות בכל הדורות. בה קשור גם מפעלו של דון יוסף נשיא, לאחר גירוש ספרד, שם קבורים גם רבי מאיר בעל הנס, שקופתו נמצאת בכל בית, והרמב״ם. היו בה עליות ממרוקו ועליות של חסידים אחר כך. שם היה מרכז חסידי הבעש״ט. בכל בית נשאנו פיוט על טבריה. פיוט עממי שכל ילד במרוקו מכיר ושר אותו בהתלהבות. למדתי לשיר אותו עוד לפני שהתחלתי לקום ל״בקשות״ בליל שבת. וכך זה נשמע: ״אוחיל יום יום אשתאה, עיני תמיד צופיה, אעברה נא ואראה, אדמת קודש טבריה. נעמה ישיבתה, גם טובה ראייתה, ים כנרת חומתה שמה העיר בנויה. אעברה נא ואראה… ישרים בלבותם, נחו על משכבותם, בתוכה קבורתם, כולם בני עלייה. אעברה…״, וכן הלאה.
אם תשאלו באשר ליוסף בן מתתיהו, הרי שהתשובה לשאלה אם אף הוא היטיב, תהיה כן ולא. הוא לא עשה כמו אנשי טבריה. הלוא הוא היה מפקד צבאות היהודים בגליל, ואני מניח שידע שאין תקווה לנצח במלחמה זו, (כי היה לפני כן בשליחות ברומא בעניין אחר וראה איזו אימפריה עצומה היא רומא). מדוע, אם כן, לא נהג כמו אנשי טבריה להציל את הגליל? לפי עניות דעתי, הוא כן ניסה לשכנע את חבריו לנטוש את המלחמה הזו, אולם ללא הצלחה. לכן, הציל את עצמו במרמה במקום למות יחד עם הלוחמים. אנחנו יודעים שיותר מאוחר חזה בצער במצור ירושלים, וניסה לשכנע את לוחמיה להיכנע לרומאים, אך אלו לא שעו לעצתו. זכותו הגדולה היא ספריו החשובים שהשאיר לדורות הבאים, אשר מהווים את המקור היחידי שיש לנו כדי ללמוד על תקופה זו של חורבן בית שני ועל היהדות בזמנו. ״תולדות מלחמת היהודים עם הרומאים״, ״קדמוניות היהודים״ ו״נגד אפיון״ – שבו אנו מגלים שהגן על היהדות בכל לבו. אכן, מזל גדול הוא שאנשי טבריה הצילו את עירם. הרומאים – שמם נמחה מזמן ואנחנו עדיין קיימים. נצח ישראל שיתקיים לעד ועדיין – הרבנים שלנו פוחדים שמא ניכנס ל״פרדס״ (לא של סתרי תורה אלא ל״פרדס״ של התרבות הצרפתית של הגויים), נציץ וניפגע. האמת היא, שהיו כאלה שנפגעו והתפקרו, והיו שנכנסו בשלום ויצאו בשלום. תלוי באישיות של כל אדם. מי שמאושר ביהדותו – יעמיק לימודיו ויכיר אף יותר את שורשיו. מי שלא מעמיק בידיעותיו בלימודי היהדות, עלול ״להיפגע״, מפני שהחינוך הבסיסי בלימודי היהדות עד גיל שבע (הגיל שבו נכנסנו ל״אליאנס״), לא סיפק חיסון חזק נגד פיתויי התרבות הזרה. אנחנו, שחיינו את יהדותנו בגאווה ובהכרה מלאה, המשכנו בלימודי היהדות שלנו גם לאחר שנכנסנו ללמוד ב״אליאנס״ והתחלנו ללמוד מדעים. הצרה עם הרבנים שלנו, היא, שהם איבדו את המגע עם המציאות החדשה. הם עדיין חיים בעולם של הדור הקודם ולא חשבו על העתיד שלנו בדור הזה, שבו נפתחו לפנינו אפשרויות ללימודים חילוניים וכניסה לעולם חדש כפי שהם לא ידעו. שוק הפרנסה היום שונה לגמרי ממה שהם ידעו. מה שהיה בדור הקודם הולך ונעלם והם לא שתו לבם לכך. לכן, היו מנותקים מבני הדור החדש.
עכשיו אנחנו נחשבים לאברכים קטנים, פרחי הכיתות המתקדמות ב״אם־הבנים״. המורה שלנו היה רבי שמואל בן הרוש, תלמיד חכם ובר-אוריין אשר לימד אותנו שולחן ערוך, משנה ותלמוד, והתייחס אלינו יפה ובכבוד. הוא היה מלומד גדול שדיבר אלינו בנועם ובהבנה. לא היה עוד ״תחמילאת״ שחטפנו לרוב על לא עוול בכפינו בכיתות הנמוכות. התייחסנו ברצינות ללימודים שלנו, כיאה לתלמידים טובים, והתקדמנו יפה מאוד. ב״אליאנס״ היינו התלמידים המצטיינים ביותר בין כל תלמידי בתי הספר הצרפתיים בעיר. בסוף השנה, בבחינות הכלליות, אספנו את כל הפרסים הראשונים, מה שהוסיף לקנאתם ולשנאתם של ילדי הגויים כלפינו. עד שהגענו ל״אליאנס״, היינו כבר תלמידים ב״סלא״ וב״אם־הבנים״, ושם חידדנו את שכלנו ופיתחנו את הזיכרון המצוין שלנו. ל״אליאנס״ באנו כבר כ״מלומדים״ קטנים. כשהתחלתי ללכת ל״אליאנס״, לא הלכתי לבד. אמא ביקשה את בן דודנו, יחיא פוני, שייקח אותי אתו. הוא היה המורה היחידי ב״אליאנס״ מבין הקהילה שלנו. אנחנו במשפחה היינו גאים בו מאוד. כל יום חיכיתי לו ליד הבית שלו והלכתי איתו עד בית הספר. הייתי גאה מאוד שבן משפחתנו מורה ב״אליאנס״. מעמד המורה אצלנו היה מעמד נכבד מאוד. לכן בכיתות שלטה משמעת, ואף אחד לא הפריע או התחצף. היינו תלמידים טובים ונשאנו עינינו אל המורים בהערצה וביראת כבוד. גם בקהילה זכו המורים לכבוד גדול.
את אחי אנוכי מבקש-שלום פוני כלפון-אם הבנים- תשע"ב-עמוד 51