המנהיג המזרחי הראשון-אברהם מויאל-מרדכי נאור-יפו ויהודיה במחצית הראשונה של המאה ה-19

המנהיג המזרחי הראשון

את אותו הסיפור מנקודת מבטו של מתיישב, סיפר חיים חיסין בזיכרונותיו: ״מאחר שהיה רתוק למיטתו ולא יכול להתחיל מיד בהשתדלו להשיג רישיון לבנות בגדרה, הורה לנו [מויאל] להקים לפי שעה אורוות קרשים ארעית בשביל הסוסים. כדי לחסוך בעץ היקר התחלנו לחפור באדמה בור… מעל לבור התכוונו לבנות גג. חפירת הבור הושלמה, ואז הופיעו לפתע חיילים מעזה. שכנינו הערבים הלשינו… ועד מהרה נסתם הבור שלנו. ערביי קטרה מתעניינים מאוד לדעת אם יעלה בידינו לבנות בתים. לפני שקנינו את האדמה, היו הערבים חוכרים אותה מדי שנה מן הבעלים הקודם. עכשיו נתמעטה אדמתם ולכן הם מלשינים בשקידה כזאת בעזה על העבודות שאנו מבצעים… כאשר מסרנו למויאל כל מה שקרה, חייך ואמר: ׳התחילו לחפור מחדש עוד היום, והשתדלו שהכל יגמר במשך שני ימים. את האחריות אני מקבל על עצמי, ומסרו לשיח׳ים של הכפר שאני מבקש מהם לסור אלי. הם יחשבו שאתן להם כסף, ובינתיים נרוויח זמן. אם יבוא הקצין מעזה, דרשו בשלומו בשמי והזכירו לו את 200 הלירות שהוא חייב לי׳. כך עשינו. השיח׳ים שמחו להזמנת חווג׳ה [אדון בערבית] איברהים [אברהם, הוא מויאל] ויצאו ליפו לגרוף בעוד מועד סכום הגון. חווג׳ה איברהים ערך להם קבלת פנים נפלאה, הציפם בחיבובים, במחמאות ו… שילחם. לאחר יום אחד ושני לילות הייתה האורווה גמורה… עודנו עוסקים בגימור, והנה לפנינו מכרנו הקצין עם חיילים בלווית השיח׳ים של קטרה. הוא פרץ כברק. קודם כל נכבלו שני ערבים שעזרו לנו״.

הדרמה נמשכה, וחיסין המשיך ותיאר: ״מיד אצווה להרוס את המבנה״, צעק עלינו הקצין בהשתוללות, ״וגם אתכם אכבול ואשלח לעזה!״. ״בוודאי שכחת, אפנדי [תואר כבוד, איש רם מעלה], שאין לך רשות לעשות זאת. לנו יש קונסול ואסור לך בלי רשותו לגעת באיש מאתנו. והאם יש לך אפנדי, פקודה כתובה מהקיימקאם לאסור אותנו?״ ״ואתם, האם יש לכם תעודה שמרשה לכם לבנות?" "אין זה עניינו. אנו כאן אנשי אברהם מויאל. כל מה שיצווה אנחנו עושים״. ״אם כך, ייתן לי אישור בחתימתו שציווה עליכם לבנות, ואני אסתפק בזה״. "האם איברהים שוטה שייתן אישור כזה? אגב״, הוספנו בלחש כדי שהשיח׳ים לא ישמעו, ״הוא יהיה בקרוב בעזה, ואמר לנו כי עליו לגבות ממך 200 לירות״. ״האם חווג׳ה איברהים אינו מאמין שאחזירן בקרוב בעצמי?״ ״מדוע אתה רב איתו?״ שאלנו.

״הקצין השתתק לפתע, שפל רוח ככבשה. למראית עין רשם פרוטוקול והעתיק את תכנית האורווה. לסיום ביקש לדרוש בשלומו של חווג׳ה מויאל, לאחר ששתה אצלנו קפה ושחרר לפי בקשתנו את הפועלים הכבולים. השיח׳ים הביעו את מורת רוחם נוכח התפתחות זו. ״כעבור כמה ימים״ – סיים חיסין את תיאורו – ״הגיע מעזה חייל ובידו פקודה כתובה מן הקיימקאם לאסור שלושה מאנשינו משום שפעם הכו ערבי אחד. ענינו כי אנשים אלה אינם נמצאים כאן והם אצל מויאל. הלה הוזמן פעמיים למשפט, אבל ענה שהוא חולה והעניין נשכח…״

גם משה סמילנסקי מתאר את פעילותו של מויאל לטובת גדרה: ״מויאל התייסר בייסורי הבניין של גדרה, רב את ריבם של המתיישבים עם הבק [תואר כבוד טורקי] המיוחס, שאמר להסיג גבולם, ועם אנשי הרשות בעזה, ועד לפני הפחה בירושלים הביא את דברם. ודבר היותו נתין צרפת וקונסול פרס הועיל לו הרבה בהשתדלויותיו. וגם כלפי פנים עמד מויאל על זכויותיהם של הביל״ויים והרבה נעזר בעצותיו של פינס. הוא אשר המציא בשביל אנשי גדרה את הסוסים ואת המחרשות ואת התבואה לזריעה, כדי שיוכלו לצאת אל אדמתם לחרשה ולזרעה. ואף כי היה מויאל איש עשיר ושבע כל ימיו, הבין תמיד את נפש הרעב…״

סמילנסקי אף הסביר איך נשבה מויאל בקסם הביל״ויים: ״עם בוא הבילו״יים התעורר לבו לקראת חזון ציון זה והיה מן המעטים אשר הוקירו את מפעל החולמים והלוחמים הצעירים. בשנת תרמ״ד [טעות, צ״ל תרמ״ה.] ניאות לבקשת ראשי חובבי ציון להיות לבא-כוחם ביפו ולקחת את ה׳מכשלה׳ שלהם תחת ידו. חובבי ציון בחרו במויאל ולא בפינס, כי חשוד היה האחרון בעיניהם, שאהבתו לביל״ו מקלקלת את השורה… אבל הם טעו. גם היהודי הספרדי הזה, העשיר, המתון והזהיר, גם הוא אהב את הביל״ויים כשהתקרב אליהם״.

מעניין לראות שלא כל בני דור המייסדים הכירו במעשיו של מויאל. ישראל בלקינד, למשל, מראשוני הביל״ויים וממתיישבי גדרה, מתאר את סיפור הבור שנחפר לשמש כאורווה, ללא אזכורו של מויאל כלל. דבר זה עולה בקנה אחד עם כל שאר סיפורי זיכרונותיו של בלקינד, שבהם הוא ממעט להזכיר את מויאל: ״קרב החורף השני, קרבה עונת העבודה. ה׳ מויאל ציווה לקנות סוסים וכלי חרישה… היה אפוא נחוץ לבנות אורווה. אבל איך להשיג על זה רישיון?…״ בלקינד סיפר מזיכרונו את סיפור הבור והשגת הרישיון: ״אם היה אי אפשר לבנות קירות אבן, היה אפשר לחפור בור ולכסהו בגג…״ ואחר כך, ״דבר בנין האורווה הזאת צלצל כמעשיה יפה בכל הארץ ויגדיל את כבוד הגדרתים בעיני הציבור העברי בארץ ישראל״. הנה כי כן, סיפור הקמת האורווה המשוקעת בקרקע, כל-כולו רעיון של אברהם מויאל, הפך ל״מעשייה יפה״ המאדירה של שם הגדרתים, ללא אזכור שם הממציא… גם מנשה מאירוביץ', הביל״ויי שהשתקע בראשון־לציון, בתארו את תחילת דרכה של גדרה, לא הזכיר את מויאל כלל. אולי ריחוק השנים מחק מהזיכרון את מויאל, וייתכן שלאחר שנים הוא לא תאם את דמות הפעיל הציוני המקובל.

תיאור נוסף של פועלו של מויאל לטובת גדרה עולה מדבריהם של יהושע אוסובצקי ויעקב הרצנשטיין, שנשלחו על ידי שמואל הירש ב-1886 לבדוק את מצבן של המושבות: ״כאשר קרבו ימי הגשמים, עת העבודה בשדה, המציא להם המנוח מויאל [הדברים נכתבו לאחר מותו] את כל הדרוש לעבודתם, קנה להם סוסים, מחרשות, אתים, יעים ומזלגים [קלשונים] ורוח חיים בא אל קרב הצעירים. הקולוניסתים התחילו להכין עבורם מקום למעון וגם עבור בהמתם, ואחרי אשר נתרבה מספרם, כי נוספו עליהם איזו צעירים בעלי אשה, ולהם דרוש תאים מיוחדים (ולבנות בתים לא היה רישיון מהממשלה), לכן הגדילו מעט הפרוזדור שהכינו עוד בשנה החולפת, וישימוהו למעון משפחה אחת, גם הלול של תרנגולים שעשאוהו אלה ממחבבי גדול-עופות נהפך לבית, והרווקים נאלצו לחרוף גם החורף הזה בהבית אשר קומט מזוקן. אבל בכל זאת לא היה באפשרות כי יעבדו אדמתם בשנה הזאת אחרי שלא הייתה להם רפת לסוסיהם, לולא העירו הצעירים את גבורתם, וביום אחד(מפחדם פן תשבית הממשלה עבודתם) הקימו רפת גדול…

״בתוך הרפת יש מקום לי״ו [16] סוסים, ובצד הרפת במסדרון הדלת עשו חדר קטן למעון ארבעה אנשים אשר ישמרו את הרפת וכל אשר בו, ועל החדר הזה עשו תא קטן למעון משפחה אחת. רק שנים מהקולוניסתים בעלי אשה נאלצו להחזיק נשותיהם בראשון־לציון, יען אין להם עתה מקום לדור בגדרה.

״בעת עשותם הבניינים האלה נאלצו הצעירים לסבול כעס ומכאובים משכניהם הערביים, אשר חשבו כי גם בשנה הזאת יחכירו להם אחינו את אדמתם, מאין להם אמצעים לעבדה בעצמם, אבל מה נבהלו בראותם ההכנות הגדולות האלה, ולכן ניסו להלשין את אחינו אלה לפקידי המקום כי היהודים בונים בתים בלי רשיון. ואולם המנוח ה׳ מויאל ידע לבטל את הקובלנה ולהמשיך הדבר עד כי נשתקע ולא נאמר עוד. אבל עתה, כשראו הערביים כי ידיהם לא תעשינה תושייה ויד היהודים רוממה, מהרו ועזבו את שנאתם לאחינו בגדרה, ויחיו עתה עמהם בשלום״. ״ע״ד [על דבר] מעמד הקולוניות באה״ק [ארץ הקודש]״, המליץ, 10,33 במאי 1886.

מצבן של שתי מושבות שבהן טיפל מויאל במסירות, היה קשה במיוחד: גדרה ויסוד המעלה. באחד השלבים הוא העלה רעיון ל״חילופי מתיישבים״ – אנשי גדרה יעברו צפונה ויתיישבו על האדמה הדשנה של הגליל, ואילו את יוצאי מזריץ בפולין – שהקימו את יסוד המעלה – הציע ליישב בפתח-תקווה, שם ישתלבו ללא קושי. את אדמות חובבי ציון בגדרה הציע למכור לאנשים פרטיים. הנחתו הייתה כי אדמות גדרה, הקרובות ליפו, ימשכו בעלי הון שיחפשו השקעה בטוחה למדי. נראה שחובבי ציון התעלמו מהצעה זו, ומכל מקום – היא לא הגיעה לידי מימוש.

גם משה סמילנסקי מתאר את הרעיון שהגה מויאל בניסיון לפתור את מצוקת מתיישבי גדרה: פינס ופינסקר, שתמך בו, רצו לבסס את מצבם של הביל״ויים בגדרה, לעומת ויסוצקי וחובבי ציון מביאליסטוק – שרצו להעבירם לפתח-תקווה ולפזרם בין האיכרים המנוסים שם, וכך לבטל את היישוב בגדרה. ״אברהם מויאל אשר חקר ולמד לדעת את מצב האיכרים והמושבות. שנתמכו אז על ידי חובבי ציון, ביקש פשרה. הוא אמר להעביר את הביל״ויים ליסוד המעלה ולקשור את גורלם של האנשים הטובים בגורלה של האדמה הטובה, ואת אנשי יסוד המעלה להעביר לפתח תקוה, לישב את חלקות האדמה הבלתי מיושבות, ואת אדמת גדרה הציע למכור לעולים בעלי רכוש, על מנת שיטעו כרמים״. אבל כשנודע דבר ההעברה המוצעת לבילו״יים, ״הודיעו למויאל נמרצות, שאת גדרה לא יעזבו, כי הם קשורים בה לחיים ולמוות. הוא הבין להם והסכים עמהם, הגן עליהם בכל כוחו ויתמסר לעבודתו בעדם בכל נפשו ומאודו״.

המנהיג המזרחי הראשון-אברהם מויאל-מרדכי נאור-יפו ויהודיה במחצית הראשונה של המאה ה19 –עמ' 78

הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 159 מנויים נוספים

ספטמבר 2020
א ב ג ד ה ו ש
 12345
6789101112
13141516171819
20212223242526
27282930  
רשימת הנושאים באתר