מורשת יהדות מרוקו

הקדמה

דברים אלה נכתבים בימים מאתגרים בחיי, תקופה של הישרדות על תקופת חיי האחרונה, לאחר שלוש שנים של התמודדות עם מחלת סרטן קשה בדרכי המרה.

ספר זה הוא פרי מחקר עבודתי במשך למעלה מעשר השנים האחרונות, שבהן צללתי לתוך נבכיה של קהילת יהודי טיטואן, הכתובים והדבורים. דליתי את ביטויי הפולקלור וצורותיו הייחודיים בקרב קהילה זו, בירתה של צפון מרוקו בתקופת הפרוטקטורט.

השלמתו של ספר זה לא הייתה קלה והתאפשרה בראש ובראשונה בזכות התגייסותה של מורתי פרופ׳ גלית חזן־רוקם, שליוותה אותי למן המחשבה הראשונה על אודות פרקי הספר השונים ורעיונותיו מאז שעלו בתודעתי, ועד להשלמת החלק האחרון של הספר, שסייעה לי בעריכתו.

תודה עצומה שלוחה לחברי ועמיתי ההיסטוריון ד״ר דוד גדג׳, החוקר את התרבות במרחבי מרוקו, על השלמת דברי הספר ועל שהוסיף וחיזק במקומות שהיה צורך, ופיקח על עבודת הגמר. דברי הסיכום בספר זה הם גם שלו. אשריי שהתברכתי בחבר כמותו.

תודה מיוחדת נתונה גם לפרופ׳ ירון צור, שעודד אותי לפרסם את הספר ולא לוותר, לעוף על כנפי רוח, גם ברגעים נמוכים.

ספר זה לא היה יוצא לאור בלעדי תמיכתו של הבית האקדמי שלי, האוניברסיטה הפתוחה בישראל. פרופ׳ עדיה מנדלסון־מעוז ופרופ׳ צחי וייס חברו יחדיו לפעול להענקת מלגה נדיבה להשלמת ספר זה וכך התאפשר הדבר.

אני מבקשת להודות לד״ר אדם רצון שסייע לי בהשלמת הפרק הראשון והפרק החמישי, בניתוחיו המעולים, ועל חלקו ותרומתו בספר זה.

תודה אני מבקשת להעניק גם לד״ר דוד בן־אמו חימנז על תובנותיו בהקשר של שפת החכתייה בספר זה, וכן לחברתי ועמיתתי ד״ר סוזי גרוס.

*

במוצאי שבת, 20 ביולי 2019, ביקשה ד״ר נינה פינטו־אבקסיס להיפגש עימנו בבית החולים לפגישת עבודה. היא ביקשה שנעדכן על תהליך העבודה של הספר ורצתה לוודא שכל המשימות שעדיין לא הושלמו ברורות לנו. יומיים לאחר מכן, ביום שני בבוקר, נפטרה פינטו־אבקסיס ממחלת הסרטן שנאבקה בה במשך יותר משלוש שנים. העבודה המשותפת עימה על הספר החלה חודשים ספורים קודם, בעת שביקשה מאיתנו להיפגש עימה בצוהרי יום שישי בביתה. גם כאשר התפשטה המחלה הארורה בגופה וזה בגד בה, היא לא נכנעה וביקשה שנשב ליד שולחן פינת האוכל בביתה. היא הוציאה טיוטות של פרקי הספר ותצלומים שריכזה וביקשה שנסייע לה לסיים את הספר ובעיקר ביקשה שנדאג להוציא אותו לאור אם היא לא תספיק. מאותו יום התחלנו בקריאה, עריכה והשלמת החסר של פרקי הספר, ההקדמה והסיכום. בחלק מהפרקים נעזרנו בחוקרים נוספים שהיא המליצה עליהם. ספר זה יוצא לאור הודות לשיתוף פעולה של מורים ועמיתים של ד״ר נינה פינטו־אבקסיס שפעלו מתוך הוקרה ואהבה לחברה שידעו שזמנה קצוב.

עבודתנו על הספר ספגה את רגשי הידידות והאהבה שרחשנו לנינה בחייה והכילה את הגעגועים שידענו שנחוש בהיעדר נוכחותה המסעירה והקורנת מחיינו. השקענו בספר את הערכתנו את אישיותה האינטלקטואלית והיצירתית, ואין לנו אלא לקוות שמה שעשינו כמיטב יכולתנו יהיה טוב דיו כדי לכבד את זכרה ואת מפעלה המחקרי והתרבותי. אנחנו רוצים להודות לאנשי מכון בן־צבי שהתגייסו כדי להוציא לאור את הספר ללא עיכוב. תודותינו שלוחות לראשת המכון פרופ׳ עפרה תירוש־בקר ולמזכירה האקדמית ד״ר יהודית לובנשטיין־ויצטום על הסבלנות, תשומת הלב וההשקעה בחודשים שנדרשו להשלים אותו ולהוציאו בדפוס. תודתנו גם לאריה מרקו, שהגיה את החיבור בשלביו האחרונים והעיר הערות שהועילו מאוד לעריכת הספר. חובה נעימה ביותר להודות לקוראים של הספר מטעם מכון בן־צבי, פרופ׳ יעקב בן־טולילה ופרופ׳ הגר סלמון, שקראו בתשומת לב והעירו הערות חשובות שסייעו להוציא את הספר לאור בצורה נאותה ומתוקנת.

גלית חזן־רוקם ודוד גדג׳

ינואר 2020

טיטואן-אתר של מגעים בין תרבויות-נינה פינטו-אבקסיס-הקדמה מצמררת

רבי אברהם בונט אביגדור בן משולם

חי בשנות ק״ל-ק״ן מחכמי ספרד, והוא ובנו רבי שלמה אביגדור היו חכמים סופרים מעתיקים ספרים ספרי חכמות ללשונינו, ומהם נמצאים באוצה״ס שונים ובאוצה״ס בפארמא יש כ״י על מלאכת חכמת הגיון, ומתחיל ״אמר אברהם בן משולם בן שלמה בן משולם אביגדור וכו׳ נדבני לבי היום בהיותי בן שבע עשרה שנה למנין קכז בחודש ניסן לחבר ספר קצר במלאכת הגיון״, עוד יש ממנו ספר כ״י שחיברו בחכמת הרפואה בשנת קל״ט בשם מבוא הנערים כאשר למד חכמת הרפואה בעיר מונפילייר.

אור החיים, בערכו

 

רבי אברהם ביטון

מחכמי ספרד, שבאו לצפון־אפריקה אחרי הגירוש בשנת ה׳רנ״ב [1492]. מושבו בעיר פאס, מרוקו נפטר בשנת ש׳-ש״ל בערך.

 

רבי אברהם ביסודו

 

מחכמי צפת בראשית המאה הט״ז. מוצאו מספרד. יתכן שאביו היה רבי יצחק ביסודו, שחי בדור שלפני הגירוש, ושימש כראש ישיבה בעיר ליאון. בשנת רס״ד [1504] חותם רבי אברהם ביסודו עם חכמי צפת על איגרתם לחכמי ירושלים בדבר השמיטה. רבי אברהם נפטר בשנת רס״ט [1509] ״בעין אזייטו״ – עין זייתון^,. גם בנו רבי יצחק ביסודו נמנה עם חכמי צפת בראשית המאה הט״ז^.

עלייה והתיישבות בא״י במאה הט״ז, עמוד 151

 

רבי אברהם בירב

מחכמי ארץ־ישראל. מרבני צפת. בנו של רבי יעקב בירב. יש ממנו בתשובות המבי״ט [רבי משה מטראני] ומרן רבי יוסף קארו והרשד״ם [רבי שמואל די מדינה].

תולדות עם ישראל, בערס

 

רבי אברהם ביתאן

מחכמי ג׳רבא במאה הששית. למד ד׳ אמות הלכה יחד עם רבי רחמים חורי הראשון ונזכר בספרו ״כסא רחמים״. הוא אביו של רבי משה ביתאן וזקנו של ראב״ד ג׳רבא רבי נסים ביתאן. בספר ״מעשה

נסים״ לר״ד חדאד כותב עליו שהיה חסיד וקדוש מאוד והיה מתפלל ולומד בבית הכנסת הגדול, והיו מזמינים אותו לבקר החולה כיון שהיה יודע לתת רפואות וסגולות, והיה סימן בידם שאם היה נותן להם תרופה כלשהי סימן שיש תקוה ואם היה דוחה אותם סימן שאין תקוה. כן היה בקי מאד בחכמת הניקור ובגלל מומחיותו הרבה לא היה מוריד מהבשר רק קצת, אך לא רצה ללמד אחרים לנקר בצורה זו מחשש לתקלה מחסרון בקיאותם כמוהו. כן מסופר שם שרבינו חיבר השגות על ספר ״שבות יהודה״ על המכילתא להגאון רבי יהודה נג׳אר מתונס וכשבקר פעם בתונס שלח רבי יהודה את שלוחו לקרוא לו. אחר מאמצים הצליח השליח להביאו, וכשראה מהר״י נג׳אר שהערותיו צדקו מאד הזמינו לבוא ללמוד אתו. רבינו הסכים אבל כיון שהיה זקן והיתה הישיבה קשה עליו, בקש רשות ממהר״י נג׳אר שיוכל ללמוד לפניו בהטיה, והוא נעתר לו מיד, בהיכנס תלמידי רבי יהודה וראו שהוא מוטח חשבו לגעור בו, אבל רבם מנע בעדם וצום שיזהרו בכבודו שהוא רב גדול. כששאלוהו מדוע אם כן הוא לבוש בגדים בלויים, השיבם רבם שזהו מחמת עניותו, ובקש שכל אחד מהם יתנדב סכום כלשהוא ויקנו עבורו בגדים כראוי לו, וכן היה.

כן מסופר שם איך נענש ראש הקהלה בג׳רבא על שלא רצה לתת מפתחות באר המים שבבית הכנסת הגדול לרשות המתפללים והלומדים שם, והתחצף לרבינו. רבינו קללו שימות באותו לילה, ובאותו לילה הגיע לסכנת מות ממש על ידי עצם שנתקע בגרונו. רק בהתערבות הדיין רבי יוסף הכהן זצ״ל שהלך לפייס את רבינו לבקשת בני משפחת הנגיד, ניצל אותו נגיד אחר שהתחייב בפני רבינו שלא

להציק יותר לקהל, ולהתנהג בכבוד לתלמידי חכמים. ע״ש.

רבינו חתום באב תקפ״ב [1822] אחר רבי חיים חדאד על שטר מתנה מרבי רחמים חורי לכלתו ג׳זאלה הנדפס בספר ״ממלכת כהנים״ [עמוד שמ״ט], ואח״ז מקיימים החתימות רבי דוד כהן רבי יהודה צדיקה ורבי יוסף כהן.

מלכי תרשיש, עמוד תא

 

רבי אברהם בכור הכהן

מירושלים. נספר ע״י הגאון רבי אברהם פאלאג׳י בספר ״אברהם את ידו״ חלק ב׳ דרוש ז׳ לשמועות עמוד ס״ב ושם מכנהו ״הרב כהנא רבה כמהר״ר אברהם בכור הכהן ז״ל״״.

 

רבי אברהם בלולו

מחכמי דמנאת שבמרוקו. בכתובה תואר כ״חסיד ועניו מקובל אלוהי״.

מלס דמן, יז ע״ב

           

רבי אברהם בן אליעזר הלוי

מחכמי ספרד. מקובל. גיסו של רבי אברהם זכות, בעל ה״יוחסין״. נולד בספרד בשנת ה׳ר״כ [1460] ונפטר בירושלים בשנת ה׳רפ״ח [1528]. אחרי גירוש ספרד בשנת ה׳רנ״ב [1492] ישב בטורקיה ובמצרים. בשנת ה׳רע״ה [1515] עלה לירושלים.

חיבר פירושים לספר דניאל ולאגדות חז״ל על הגאולה בשם ״משרא קטרין״.

תולדות עם ישראל, כערכו

           

רבי אברהם בן אל-פואל

תושב טורטשה, תלמיד חכם מצויין. קרוב לודאי שתפס מקום דיין או ראש ישיבה בעירו. הריב״ש מסיים את תשובתו אליו בביטוי ״משיב מפני היראה והכבוד״. רבה של טורטשה בזמן שהתשובה נערכה אל אברהם בן אלפואל, היה רבי משה חלאווה.

הריב״ש תקופתו, ירושלים תשט״ז

 

טורטוסה (Tortosa) היא עיר בקטלוניה שבספרד, 89 ק"מ דרומית-מערבית לטרגונה, בקרבת הגבול עם אראגון וולנסיה. שוכנת על הדלתה של האברו, באזור שמוקדש לחקלאות, בעיקר לגידול אורז.

העיר נקראה Ilerca בפי האיברים, Dertosa בפי הרומאים וטרטושה (طرطوشة) בפי המוסלמים, שבתקופתם הייתה מרכזה של ממלכת טאיפה (1148–1035). היא נכבשה בידי רמון ברנגר הרביעי מקטלוניה ב-1148. בעיר התקיים בשנים 1413–1414 ויכוח טורטוסה בין יהודים לנוצרים.

 

 

רבי אברהם בן אשר

בסוף ימיו נוספו לו השמות חיים רפאל. הדפיס בקושטא בשנת תצ״ד את הספר ״שערי קדושה״ לרבי חיים ויטאל מתוך כתב-יד שמצא במצרים, והיה עוד שתי פעמים במצרים, באביב תקי״ג ובשנת תקכ״דיי. בשנת תק״א יצא בשליחות ירושלים לאירופה המערבית יחד עם רבי יצחק זרחיה אזולאי ובהיותם בקושטא נפרדו דרכיהם. בהיותו באיטליה בשנת תק״ג החליטו הגבירים ממשפחת פראנקו לייסד ישיבה בירושלים בשם ״יפאר ענוים״ ובחרו בו לראש הישיבה. הצטרף לחבורת "אהבת שלום״ בשנת תקי״ט. לאחר פטירתו של רבי מיוחס בכר שמואל בשנת תקל״א נבחר לראשון לציון.

רבי אברהם בן אשר הסכים על ספרו של החיד״א ״שער יוסף״ ואלו הן השמועות שמביא החיד״א בשמו בספריו: ״שמעתי מפי הרב החסיד כמהר״ר אברהם ן׳ אשר זלה״ה על פסוק מני אפרים שרשם בעמלק" [פתח עינים, ח״א, מגילה י, ב, דף צה, ד]; ״שמעתי מהרב החסיד כמהר״ר אברהם ן׳ אשר זלה״ה שהיה מפרש״ נ״צוארי שלל״, דף קת, ב׳; שם, קיז, ג].

רבי אברהם ן׳ אשר נפטר בשמונה עשר באב תקל״ב והחיד״א הספידו בחברון: ״לשמועת הרב המו׳ מהר״א ן׳ אשר זלה״ה כי באה בעה״ק חברון ת״ו 25 אב תקל״ב, שנפטר טו״ב אב בירושלים ת״ו״. בהספדו אמר עליו: ״״.אחד מן הרמתים ובעל כנפים, רב נהוראי, סבא דמשפטים, הרב המובהק, תהלתו בקהל חסידים… ידיו רב לו הן שתי ידים זוכות. ידו אחת בנטילה הני צררי דפשיט, עושה צדקות, ויד אחת מחזקת ספרין פתיחו שפתותיו דובבות טריד בגרסיה… רב גידל יתמי דיתמי מפתו יאכלו ומכוסו לחמו ניתן… יום שמת רבי אך גדול היה באותו היום. איך היתה לשמה העיר ההוללה הזאת העיר שיאמרו כלילת יופי, שהכל סכין ביופיה, מסויידת ומכויירת, שרתי במדינות, המחושקת ברקעי זהב, המהוללה בדביר כרכא מצויינא הן חכמה והן יראת אלקים, שפר חסידים וחובת הלבבות״.

מ. בניהו, ספר החיד״א, עמוד שגב.

           

 

רבי אברהם בן גדליה אבן אשר

מחכמי צפת במחצית השנייה של המאה הט״ז. נודע בכינויו אב״א [ראשי תבות של שמו]. בצפת הוא נמנה עם תלמידיו של רבי יוסף קארו, בפרק זמן מחייו הוא שימש ברבנות בעיר חלב שבסוריה. שרדו שתיים מתשובותיו. רבי אברהם ן׳ אשר חיבר פירוש על מדרש רבה ומגילות, בשם: ״אור השכל״, ולא נדפס אלא על ספר בראשית, בשם: ׳מעדני מלך; ויניציאה שכ״ב.

עלייה והתיישבות בא״י במאה הט״1, עמוד 151

 

רבי אברהם בן גיגי

רבי אברהם בן גיגי בה״ר דוד, חי במאה החמישית [ת״מ-ת״ן – 1740-1680] והיה רב בדבדו שבמרוקו.

יחס אבני קדש דבsu, עמוד 77-78

 

ארזי הלבנון וחכמי ורבני הספרדים ועדות המזרח-שמעון ואנונו

עמוד 82

 

רבי אברהם בן דוד שושן

מחכמי ספרד בעיר טוליטולא, ומתלמידיו של הרא״ש בשנות ה״א נון קוף, חיבר חידושי הש״ס וקראם עליות, והובא מהם לשון א׳ בספר אבודרהם בספר תפילה של חול, עיי״ש. וחבירו הוא הר״ר יצחק שר חסד, וכמו שכתב בסדר הקבלה לר״א טורטייל ז״ל, והובא גם בתשובות הרא״ש, כלל סח סימן כז, חולק על פסק הרא״ש, בדין מי שנתחייב שבועה לפרוע שדעת הרא״ש שכופין ומשלם קנס לשר המדינה, ודעת בן שושן לא כן, עיין שם.

ונפטר כד אלול שנת צט, ונמצא נוסח מצבה שלו ונדפסה בספר אבני זכרון, בזה לשונו,

תורה וגדולה במקום א' נגנזו תחת אבן הזאת יחד הוא אבן השתיה, כי שמה קבר אבי התושיה, איש אשר רוח א׳ בו, יועץ וחכם חרשים, תחכמוני ראש השלישים איש המדות, מדובר בו נכבדות, עץ חיים אשר לא יבולו עליו, כל עץ בגן א׳ לא דומה אליו, ותהיה המשרה על שכמו, נודע בישראל שמו, רבי אברהם בן שושן הי׳ למשפט חושן אשכול הכופר, אם לתורה אם למקרא באר לחי דת ותורה, כמה ספרים לתלמוד חיבר ובמקרא אין חקר, כמה נסיונות נתנסה ובכולם עמד וקבלם בשמחה וחיבה ונפטר באהבה רבה כ״ד אלול שנת צ״ט ועלה לשמי שוכן מעונה ואברהם עודנו עומד לפני ה׳.

עד כאן נוסח המצבה.

והנה בימיו היה עוד שם איש גדול ליהודים ממשפחת שושן [שושאן] שמו גם כן רבי אברהם בן שושן והיה שר מקורב למלכות חצרן, וגזבר המסים למלכות, נקרא גם כן בכינוי אבן אסחאק אברהים בן שושן, וכו׳. ולפי המתבאר בספר גן המשלים לרבי טודרוס, שהיה דון רבי אברהם שושן זה חתנו של השר אלמשדוף רבי מאיר בן שושן, שהיה אבי השרים דון יצחק ודון יוסף כולם חצרנים, אישים גדולים, ושם בספרו של רבי טודרוס שיר לכבודם בהרבה שבחים, ואך גם יש שם שיר אחד שכותב בגנאי חכמי בני שושן רבי דוד שושן ורבי אברהם שושן וכו;

אוצר הגדולים, אלופי יעקב

 

רבי אברהם בן וואליד

חתם בין רבני ירושלם בשנת תרכ״ב בכתב השליחות של רבי אברהם ב״ר יצחק חרוש ובשנת תרל״ד בקונטרס ״כנסיה לשם שמים״. כתב השליחות שלו עצמו וכן מכתב המלצה עבורו פורסמו במגנ"י ב' ובזבל"ה י"ג.

 

רבי אברהם בן זיזא

מובא בספר אבודרהם בפירוש פיטום הקטורת מה שפירש על כרשינא.

אור החיים, בערכו

רבי אברהם בן חייא הנשיא

מגדולי חכמי ספרד משנות תת״ל-תתצ״ה מושבו היה בעיר שוריא, ועיר ברצלונה וגם בארץ פרווינציא באיזה עיר ממנו נודע הרבה ספרים בחכמה ודקדוק, וחכמת התכונה ובמוסר מרבותיו ידענו חכם א׳ בשמו רבינו אברהם בן שלמה ז״ל. ורבי ידעיה הפניני הבדרשי כתב עליו וזה לשונו: והנשיא רבי אברהם גם הוא התפלסף והעמיק בשבע חכמות וממנו אצלינו ספרים רבים במספר ותשבורת ותכונה ובסוד העיבור וגם בחכמת אנושיות ובסתרי תורה ספר קראו גדר האדם וכו׳ ע״כ. וכן הביאו בעל המאור במסכת ראש השנה סוף פרק ב׳ שם.

אלו חם חיבוריו:

1-ספר ׳העיבור׳ בעיר לונדון שנת תרי״א, וכתוב בו שנכתב שנת תתפ״ג.

2-ספר ׳צורת הארץ' שחלק ראשון ממנו נדפס שנת שו, וכתוב בו שחיברו שנת תתצ״ג ונדפס שנית בשנת שנה עם פירוש מאת רבינו מרדכי יפה בעל לבושים, ושלישית באופנבך עם פירוש רבי

יונתן בר יוסף מראדנא שנת ת״פ ובו הגהות מרבי פרץ הנשיא.

והועתק ספר זה גם ללשון רומית בהערות מחכמי נוצרים.

3-ספר ׳משנת המרות׳, נדפס תרכ״ד. ועוד ספר חשוב במוסר

4-שמו ׳הגיון לנפש העצובה׳, שהובא גם בספרי המקובלים שבאו אחריו כמו במשיב דברים לרבי יעקב בן ששת ובספר תורת המנחה לרבי יעקב סקילי ובכ״י ישנם עוד ספר

5- ׳חשבון מהלכות הכוכבים', שחיברו בשנת תתצ״ו, והובא גם בספר מאור עינים להר״ע אדומי, ונמצא באוצר הספרים וואטיקאן ברומא.

6-׳מגילת המגילה׳, שהובא בעקידה פרשת פקודי ושם הוא קובע זמן הגאולה בשנת ה״א קיח [כמו חשבון הבאים אחריו רמב״ן ורבינו בחיי ורלב״ג וכו׳].

7-׳הקצים׳ הובא בפירוש ראב״ע לדניאל והוא בכ״י אוקספורד והיא חלק מספר מגילת המגילה. ושם אגרת כ״י שכתב לרבינו יהודה ברזילי מברר שמותר לשאול בחכמת איסטרולוגיא בעין שהוא הודה לאיש אחד לדחות זמן חתונה על ידי שראה כי אינו טוב לפי משפטי הכוכבים ור״י בחילי חולק עליו ומברר שאסור וכו׳.

ועוד לו ספרים בתכונה ספר

8-׳לוחות ושמושן׳ וספר

9- ׳הגלגול בגלגלי הכוכבים; והכל הוא בכ״י באוצר הספרים שונים.

והנה בספר ׳צורת הארץ׳ כתב בהקדמתו שלא רצה לחברו עד שבא אליו שורות יקרות מאת קצין דורו הנקרא בשם איש אלקים ובחירו שבקשו כמחויב על כל אוהביו ומכיריו כל שכן על תלמידיו וכו׳ ע״כ.

הנה נראה שהכוונה על חכם א׳ אשר שמו היה רבינו משה, ורבי אברהם היה גם מתלמידיו, ולפי שלא נתפרסם חכם בדורו בשם משה רק רבינו משה הדרשן מנרבונא, יש אומרים שהוא זה.

וכתב עליו רבי שם טוב בספרו ״האמונות״. דרבי אברהם הנשיא אף שהתפלסף לא נמשך אחרי הפילוסופים אלא במקומות שמסכימים עם הקבלה ולא פנה אל רהבים ושטי כזב וכו׳ עכ״ל.

והנה מובא בשם הנשיא רבי אברהם בר חייא ז״ל דיבור בפירושי רד״ק תהלים קמז, כי יש כוכבים נראים אחד והם רבים וכו׳ ע״כ. והנה הדבר אמת שנתברר כן בימינו עפ״י משקפיות הגדולים וכידוע, אך זה חידוש שהרב כיון כן כמה מאות שנים קודם שנתגלה כן, ואף על פי כן יש מחכמי תכונה מפקפקים אם אינו רק הטעאה מה שנדמה כי הם שנים ואכמ״ל בזה.

אוצר הגדולים, אלופי יעקב

 

רבי אברהם כן חלפון

אחד מראשוני פייטניה ומשורריה במחצית הראשונה במאה הי״ג של יהדות תימן הידועים לנו כיום, אך אף על פי כן כמעט ולא נודע. מקום משכנו היתה העיר עדן, שבאותה תקופה שימשה אחד ממרכזי היהדות בתימן ונודעה לה חשיבות גם מבחינה מדינית, וכבר עמד על כך פרופ׳ ש״ד גויטיין במחקריו, בפרט בספרו ״התימנים״, ירושלים תשמ״ג.

כדרכם של פייטני הגלות, במיוחד בארצות המזרח, נוקט רבי אברהם בן חלפון גישה תחינתית בפיוטיו ובשיריו הדתיים. אמנם גם בשירי החול שלו עדיין לא מלאו לבו לשוות להם אופי נטול כל סממן דתי כדרכם של פיטני ספרד שקדמוהו כרבי שלמה בן גבירול ורבי יהודה הלוי, אלא דאג לשרבב בהם גם מושגים של קודש.

ר״א בן חלפון היה הבודד בתקופתו, על פי עדותו של טובי, מחכמי ומשוררי תימן ששירתם מצאה לה מקום ובטוי גם מחוץ

 

נעתק מכתב יד מן הגניזה. השיר לפורים ״שמח דודי ביום פורים״ מצוי בכתב יד פרסי משנת רכ״ח [1468], וגם תורגם לשפה זו. השיר העוסק בהלכות שחיטה ״אשר חפץ קנות בינה״, מצוי היה בכתב יד מבבל שנכתב בשנת שצ״ו –

[1636]. לומר לך, כי לרוב חשיבותם פרנסו קהילות אחרות.

כינויו היה אלעדני״, וזאת נלמד מדברי מעתיק הפיוט ״אמונה יוצרה״, בציינו את הכותר בלשון זה: ״שירה נאה על התורה לאברהם בן חלפון אלעדני" [יוסף טובי, שירי אברהם בן חלפון, ת״א תשנ״א, עמוד 31].

פרופ׳ טובי קובע את זמנו למחציתה הראשונה של המאה הי״ג,

על פי מספר נמוקים. ביניהם זמני כתבי יד, והשפעות על שיריו מחבורים אחרים כדוגמת משנה תורה להרמב״ם, ודברים שכתב רבי יהודה אלחריזי נשם, עמוד 31-32]. לעומת זאת, פרופ׳ יהודה רצהבי, ציין שתקופתו שנויה במחלוקת, ומלבד התקופה שציינו, ״יש המאחרים אותה לסוף המאה הט״ו״ [תורתן שלבני תימן, קרית אונו תשנ״ה, עמוד רבת]. מעתיקי יצירתו הבאים אחריו, ראו להכתירו בתארי כבוד ומעלה אלה: ״התלמיד הטוב״, ״החכם הפטיש״, ועוד

[טובי, שם, עמוד 32].

מאפייני שירתו כוללים בנושאיהם: תוכחה ומוסר, חתונה ומילה, פיוטים, פזמונים, וסליחות לחגים וימים נוראים. והרי דוגמות ספורות לחלק מהם:

א. מי זאת כשחר נשקפה ותעל מפאתי שחק ורום ממעל [שם,

עמוד 102]. ב. שמח חתן, עלז בימי נעורים וייטב לבך בימי בחורים נעמוד 103]. ג. יעלה יפה תמה אורה כאור החמה [עמוד 104]. ד. צבאות שוכנים במקום שחקים כהיום ירדו לשכון ארקים [עמוד 104]. ומן הסליחות: א. אדון עולם ברחמים נהלני ומעמקי תהומות בחסדך דלני [עמוד 133]. ב. אל ישעי וחילי ומנתי וחבלי תאזין תחנוני הקשיבה לקולי נשם].

במחקרו מציין טובי בנוגע למקון מוצאו כי ״באו החוקרים דודוזון ואיש שלום לכלל דעה, כי מוצאו של המשורר בתימן״ נעמוד 30]. אך רצהבי מטיל ספק וכותב: ״תימניותו מפוקפקת, שכן חריזתו ספרדית. בשירתו אין רמז כלשהו ליהדות תימן, ואיש מחכמי תימן אינו מזכירו. נוסף לכך, כמעט שאין זכר לשיריו בדיואן התימני״ [תורתן שלבני תימן, עמוד רכש].

אולם המעיין במבואו הנרחב של טובי נעמוד 27-80], יווכח לראות, שהן מעיני חלק מהחוקרים החדשים שדנו בקצבי שירים

 

אלה נעלם, בתכאליל דומים מסויימים, הובאו שיריו פיוטיו וסליחותיו בחלקים אחדים מבלי לציין שם מחברם, ומתוך כך יצא הספק. ואני לא באתי להכריע, אלא להציג דעת שני מלומדים בעלי שם.

נסתלק לחיי נצח כנראה בעיר עדן, במחציתה הראשונה של המאה הי״ג.

יריעות אהרן, עמוד 192-193, ר׳ אהרן קאפח

 

רבי אברהם בן חסון

מן המעט הידוע עליו הוא שהיה ״נין ונכד למהר״ש בן חסון"

[ל׳ כתב שליחותו] סבו זה רבי שלמה בן חסון חיבר את ספרי השו״ת ״בית שלמה״ [שאלניקי ת״פ] ו״משפטים ישרים״ [שם תצ״ב]. תחלתו של רבי אברהם בן חסון היא בחברון שם הוא נמנה [בשנת תק״מ] בין חכמיה. לאחר כך נתיישב בצפת ממנה נשלח בשנת תק״ע לערי אירופה המערבית עקב התדלדלות הקהלה בקום מושל רע מעללים אשר סחט מן היהודים דמים מרובים כפדיון נפש – לשון חכמי צפת בכתב שליחותו. עוד הם מוסיפים כי ״מלאה הארץ [צפת] דלים ועניים מרודים ספרדים ואשכנזים״, הכוונה ודאי לשתי השיירות הראשונות של תלמידי הגר״א אשר עלו באותה עת [תקס״ח – תקס״ט] ונתישבו בצפת. רבי אברהם בן חסון עובר בפיזארו בשנת תקע״ג ורושם בפנקס השלוחים כי גבה לטובת צפת את מעות שבע השנים שעברו מאז ביקורו של רבי רחמים יעקב בשנת תקס״ו, נוסף לכל ״הפליאו חסדם ונתנו לי בתורת מוקדם ג׳ שנים סך הכל עד עשרה שנים״. כחמש שנים עשה בדרכו, אחריהם שב לצפת בה חתם בשנת תקצ״ה על כתב שליחותו של רבי משה בן סמחון.

״שנות דור ודור״, ח״ב, עמוד רצ

ארזי הלבנון וחכמי ורבני הספרדים ועדות המזרח-שמעון ואנונו

עמוד 84

הדרכים לתיקון חטא המרגלים אז בימינו:

"והגאולה תהיה בהעיר ליבות בני אדם ויאמר להם:

 הטוב לכם כי תשבו חוץ, גולים מעל שלחן אביהם…

ועל זה עתידים ליתן את הדין, כל אדוני הארץ גדולי ישראל,

ומהם יבקש העלבון הבית העלוב"

  (רבנו-אור-החיים-הק' ויקרא כה, כה).

 

מאת: הרב משה אסולין שמיר.

 

"שְׁלַח לְךָ אֲנָשִׁים, וְיָתֻרוּ אֶת אֶרֶץ כְּנַעַן,

   אֲשֶׁר אֲנִי נֹתֵן לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל…  

       וַיֵּלְכוּ וַיָּבֹאוּ אֶל מֹשֶׁה וְאֶל אַהֲרֹן,

וְאֶל כָּל עֲדַת בְּני ישראל" במ' יג, ב- כו).

 

בניגוד למרגלים, יהושע וכלב אמרו על ארץ ישראל:

 "טובה הארץ – מאוד מאוד" (במ' יד ז).

 

חטא המרגלים גרם למותם של 60 ריבוא,

יותר מאשר כל חטא, ואפילו חטא העגל.

 

רבנו-אור-החיים-הק': "ארץ ישראל = שלמות הטוב".

"מי זה אמר ותהי, שיאמר על ארץ כלילת יופי,

 כי רעה היא. אין לך רשע רחוק מעשות כזה.

 כי אין מין האנושי, יעז פניו כל כך, לדבר על דברים הפכיים

 בתכלית ההפכיות, לומר דיבה רעה על שלמות הטוב.

 אשר על כן, חרה אף ה', והרגם מיד, ולא האריך אפו להם" (במ' יד לז).

 

 

תורף דברי קדשו:

מנהיגי הדור, צריכים לעורר את עמ"י להתיישב בא"י מתוך אמונה ש"עיני יהוה אלהיך בה  מראשית השנה, ועד אחרית שנה",

כפי שעשה רבנו-אוה"ח-הק' כאשר עלה לא"י בראש תלמידיו,

ובכך פתח את שערי עלית הגאולה לתלמידי הבעש"ט והגאון מוילנא אחריו, ולעליה ההמונית לארץ ישראל, מאז ועד היום.

 

ישנן שלוש פרשות מהשורש ש.ל.ח: "וישלח", "בשלח", "שלח".

המשותף לפרשות הנ"ל, מיעוט אמונה בה' (הרב שמעון יוחאי יפרח).

בפרשת "וישלח", יעקב אבינו מפחד מעשיו, ושולח לו מתנות כדי לרצותו, למרות שהקב"ה הבטיח לו שישיב אותו בשלום לבית אביו. חז"ל קראו עליו את הפס': "מחזיק באזני כלב, עובר מתעבר על ריב לא לו" (משלי כו, יז).

רש"י: המתגרה בכלב ומחזיק באזניו, לא יתפלא אם יותקף ע"י. כך יעקב עורר זעם עשיו,

בפרשת "בשלח", העם מפחד מהמצרים ליד ים סוף, למרות הנסים הרבים שה' עשה להם.

בפרשתנו "שלח", העם וראשיו, אינם מאמינים בכוחו של הקב"ה, שיוכל להתגבר על הנפילים והענקים בארץ.

 

פרשת "שלח", היא הפרשה הכי נדרשת בתורה על ידי חכמים. הסיבה המרכזית לכך היא: המרגלים יצאו לתור את ארץ כנען ביום כ"ט בסיון, ועם שובם בליל ט' באב לאחר ארבעים יום, עמ"י היה אמור להיכנס לארץ ישראל מתוך שמחה וטוב לבב, כפי שקיבלו את התורה "כאיש אחד ובלב אחד".

בשתי המצוות הנ"ל, תורה וארץ ישראל, נאמרה המילה "מורשה". במצות ארץ ישראל נאמר: "ונתתי אותה לכם מורשה" (שמות ו, ח), ולגבי התורה נאמר: "תורה ציווה לנו משה מורשה, קהילת יעקב" (דב' לג ד).

השאלה הנשאלת מהאמור לעיל: מדוע מארץ ישראל היינו נאלצים לגלות לארצות ניכר לפרקי זמן לא מעטים, ולהתנתק פיסית מא"י, ואילו את התורה, מעולם לא עזבנו והיא לא עזבה אותנו מאז שנהיינו לעם במעמד הר סיני. הרי את שתיהן קיבלנו כ"מורשה" – ירושה לדורות?

התשובה: את התורה קיבלנו מתוך אהבה ואחוה במעמד הר סיני, "כאיש אחד ובלב אחד" (רש"י), ואילו את א"י, לא רצו לקבל, כדברי המרגלים: "ארץ אוכלת יושביה" וכו', תופעה החוזרת לאורך הדורות (הרה"ג ישראל מאיר לאו שליט"א – הרב הראשי לישראל).

 

"וידבר יהוה אל משה לאמר' (במ' יג, א).

 

 רבנו-אור-החיים-הק': "צריך לדעת למה אמר 'לאמר', כיון שהדיבור אינו אלא למשה".

 כדרכו בקודש, פותח רבנו בהסבר הביטוי הפותח את הפרשה: "לאמר".

"לאמר" – היתר אמירה. יש לך רשות לומר. "דבר" – חייב לומר. בפסוק, אין את המילה "דבר" – שחייב לומר.

 מהמשך הפס': "שלח לך אנשים" מתברר, שמשה לא היה צריך לומר לשום אדם את דברי הבורא. אם כך, מדוע נכתבה המילה "לאמר", הלא הדיבור נאמר רק למשה?

רבנו מסתמך בדבריו על הגמרא (יומא ד ע"ב): מניין לאומר דבר לחברו שהוא בבל יאמר, עד שיאמר לו: לך אמור, שנאמר: 'וידבר אליו מאהל מועד לאמר' (ויקרא א, א).

 

תשובה ראשונה: "ואולי שבא להרשותו לומר, שהדברים נאמרו לו מפי השכינה, שזולת זה, הרי הוא בבל תאמר". לכן נאמרה המילה "לאמר".

כמו כן, באמירת המילה "לאמר", משה רבנו ביטל את חשד בנ"י כאילו הוא שותף לדעתם שצריך לתור את הארץ, ולכן היה צריך להודיעם שזו הוראה מהקב"ה. דבר זה בא לרמוז בביטוי "לאמר". כלומר, שמותר למשה לומר שהוראה זו של "שלח לך אנשים" היא מפי השכינה.

 

הסבר נוסף: כשידעו בני ישראל שזה מאת ה', ולא יעכבו ביד משה מלשלוח אנשים לתור את הארץ, כדרך שמשה אמר להם בהמשך: מי ומי ההולכים וכו'.

רבנו חותם את דבריו: "חפץ ה' שיאמר לישראל הדברים כמות שהם מפי עליון,

אולי ירגישו, כי לא טוב עשות, ויבטחו בה' ויאמינו בו". מתן הזדמנות לתשובה.

 

"שלח לך אנשים, ויתורו את ארץ כנען,

 אשר אני נותן לבני ישראל" (במ' יג, ב).

 

רבנו-אור-החיים-הק': "צריך לדעת אומרו "לך". ורבותינו ז"ל, אמרו 'לדעתך'. אני איני מצוך וכו'. וקשה, למה יסכים ה' על הרעה אשר דיבר לעשות עמו, ויופיע מאמרו על עצת הרשעים"?

להבנת דברי קודשו, נביא את המקור בגמרא: "אמר ריש לקיש: שלח לך, לדעתך. וכי אדם זה בורר חלק רע לעצמו, והיינו דכתיב: 'ויטב בעיני הדבר' (דב' א כג). אמר ריש לקיש: בעיני ולא בעיניו של מקום" (סוטה לד ע"ב).

בטרם ישיב, רבנו מביא תובנה: "ולהבין העניין אעיר בדבר, מבטן מי יצא הק"רח הרעה הגדולה, הנסבבת מהמרגלים". אם מצד מעשה הריגול, הרי גם יהושע שלח מרגלים: "וישלח יהושע בן נון מן השיטים שניים אנשים מרגלים חרש" (מתוך ההפטרה. יהושע ב, א). אצל יהושע, לא הוזכרו אפילו שמות המרגלים, וכנראה גם עצם השליחות.

 ואם מצד השליחים, הרי הם נציגים מכובדים בדמותם של נשיאי השבטים שנבחרו ע"פ ה' – "כולם אנשים ראשי בני ישראל המה".

 

רבנו-אור-החיים-הק' בתשובתו, סוקר את המשא ומתן בין משה רבנו לבנ"י ככתוב: "ותקרבון אלי כולכם ותאמרו נשלחה אנשים לפנינו ויחפרו לנו את הארץ… וייטב הדבר בעיני" (דב' א, כב – ל. ילקש"ע, שלח רמז).

עם ישראל דרש ממשה לשלוח מרגלים, ומשה סירב, בטענה שה' הבטיח לנו את א"י. הם טענו מנגד, שעלול להיווצר חילול ה', היות והקב"ה הבטיח לנו "ובתים מלאים כל טוב", והכנענים ששמעו על ביאתנו לארץ, חפרו באדמה, והסתירו את ממונם – 'ויחפרו לנו את הארץ'. כיון ששמע כן, נלכד בידם, שנאמר: 'וייטב בעיני הדבר" (ילקש"ע לעיל). מפה רואים גדולת משה רבנו: חילול ה' – לא יקום ולא יהיה.

רבנו-אור-החיים-הק' מסכם: "הנה ממה שדקדקו במאמרם ז"ל, ואמרו 'נלכד בידם', יורה כי במרמה דיברו, ולכדוהו בעורמה. ואין ידוע, מה היא מרמה שדיברו בפיהם, שבה נלכד".

 

בהמשך, רבנו מבדיל בין שני סוגי ריגול:

 א. ריגול שמטרתו לדעת איך להגיע לארץ מבלי להתגלות , ואיך לכבוש אותה, כפי שהיה אצל יהושע כאשר שלח את כלב ופנחס.

 ב. ריגול שמטרתו לבדוק האם בכוחם לכבוש את הארץ, כפי שקרה בפרשתנו. הם רימו את משה, ודיברו על השגת הממון אותו החביאו הכנענים, היות וה' הבטיח להם בתים מלאים כל טוב, ובכך לא יגרם חילול ה'. משה רבנו אכן נלכד בטענה זו, ולכן שלח אותם.

 

רבנו מעלה תשובות נוספות:

משה אכן הבין את כוונתם הסמויה של המרגלים, אבל "כיון שראה שה' לא מנעו מלשלוח, עשה מעשה ולא נתחכם על דבר מלך, והגם שה' גילה לו".

רבנו מקשה עוד קושיה. איך ה' יודע תעלומות היודע מה יהיה, הסכים לשליחת המרגלים?

תשובה: "ואל תקשה קושיה לאלוקינו, למה לא מנע הדבר מהיות כן. לצד שראה שזולת זה היו פוקרים יותר, ועושים בהלה יותר. ממה שעשו בהליכת המרגלים". כלומר, אם לא היו שולחים אותם, היה יכול להיות דבר עוד יותר רע מצד בנ"י, בבחינת קבלת הרע במיעוטו.

 

רבנו מסביר את משמעות הביטוי "לך". כל עוד הם אצלך ואתך, הם צדיקים. ברגע שעוזבים, הם רשעים. לכן משה רבנו התפלל על יהושע תלמידו, והוסיף לו י', כנגד י' המרגלים מוציאי דיבה רעה על הארץ.

 

"ויתורו את ארץ כנען,

אשר אני נותן לבני ישראל" (במ' יג, ב).

 

הקב"ה "נותן" לנו במתנה את ארץ ישראל.

'נותן' – בזמן הווה, כל יום ויום, גם היום.

 

 הקב"ה "נותן" לנו במתנה את א"י.

כדרכו של כל נותן מתנה – הוא נותן מתנה טובה.

כך הקב"ה: הוא נותן לנו במתנה: "ארץ טובה ורחבה… ארץ זבת חלב ודבש" (שמות ג ח).

"ויתורו" – לשון יתרון. לחפש את היתרונות בא"י, ולא את החסרונות.

 

לאור זאת, הקב"ה יטפל באויבינו המקיפים אותנו, והמוטמעים בתוכנו.

 כל זה, בתנאי שנאמין בו ובכוחו מול אויבינו, כמו כלב ויהושע,

בניגוד למרגלים שטענו: "אפס  כי עז העם… כי חזק הוא ממנו" (במ' יג כח – לא),

 

רבנו-אור-החיים-הק': "קשה אומרו 'ויתורו', שהיה לו לומר 'לתור'. עוד קשה אומרו: 'אשר אני נותן", אחר אשר הזכיר שם המקום, לא היה צריך לומר "אשר אני נותן', כי מי לא ידע שהוא נותנה להם" כדברי קדשו.

 

"אני נותן" – רבנו-אוה"ח-הק' מתייחס גם לדורנו, כאשר אויבים רבים מקיפים אותנו, ונמצאים גם בתוכנו.

הקב"ה מבטיח לנו: 'אני נותן' לכם את א"י כמתנה. לכן, אני גם אחראי "להוציא עשוקיה כדין הנותן מתנה. והוא ילחם להם, ויעמידנה בידם, באין שטן ואין פגע רע. גם ישכילו בריגולם אשר יפליא ה' להשפיל רמים עם גדול ורם, רבים ועצומים, כדי שבעל הנס יכיר בנסו. והרים מלפניהם מכשול, כשיראו עמלק וגו', וילדי ענק וגו', ועוצם חוזק הערים הבצורות, לבל יפחדו וייראו – כי אין ירושה בכוח ישראל, אלא בכוח הבורא, אשר הכל יוכל, כי הוא הנותן. וזה הוא מאמר – 'אשר אני נותן'. ובמתק לשונו גילה, כי כפי הטבע, אינם יכולים להם, כמו שאמרו המרגלים אח"כ. ובזה נתיישבו כל הדקדוקים".

 

"ויתורו" – לשון יתרון. לחפש את היתרונות בא"י, ולא את החסרונות.

עין טובה כלפי כל דבר, וא"י בפרט, "אשר עיני יהוה אלהיך בה, מראשית השנה, ועד אחרית שנה" (דב' יא יב)

"ויתורו" – מלשון תייר המחפש ליהנות, ולראות רק דברים יפים.

"כנען" – מלשון כניעה. כאשר ניכנע לקב"ה, נראה ישועה בארץ קודשנו.

 

תכניות לחוד, ומציאות לחוד:

"בדרך שאדם רוצה לילך – בה מוליכים אותו" (מכות י' ע"ב).

 

 משה רבנו חשב, שהשילוב של שליחים כשרים בעלי השפעה – נשיא לכל שבט, והבאת פירות משובחים מארץ זבת חלב ודבש, יהווה את המתכון הטוב ביותר לעלות לארץ מתוך אהבה ושמחה, כהבטחת הקב"ה: "ראה נתן יהוה אלהיך לפניך את הארץ – עלה רש כאשר דיבר יהוה  אלהי אבותיך לך – אל תירא ואל תחת" (דב' א, כא).

 

משה רבנו אינו משתמש בביטויים "לרגל" או "לחפור" את הארץ, אלא בביטוי "ויתורו" – מלשון יתרון. כלומר, מטרת השליחות בעיני משה הייתה, לצאת ידי חובת העם שביקש את השליחות, ככתוב: "ותקרבון אלי כולכם, ותאמרו נשלחה אנשים לפנינו, ויחפרו את לנו את הארץ… וייטב בעיני הדבר" (דב' א, כב- כג).

בני ישראל ידעו שבא"י, לא יהיו נסים גלויים כמו במדבר, והם יצטרכו לכבוש את הארץ, ולעבד את האדמה לפרנסתם מתוך אמונה בקב"ה. לכן, הם טענו בפני משה, שעליהם לעשות השתדלות, ולבדוק את מצב הארץ מבחינה ביטחונית וכלכלית, ולו מתוך השתדלות גרידא, כמקובל.

 

התוצאות ההרסניות של חטא המרגלים.

 

חטא המרגלים, הפך את קערת הגאולה המיידית על פיה, ובמקום להיכנס לארץ, נגזר על עמ"י להישאר במדבר במשך 40 שנה, עד שתם דור יוצאי מצרים מבן עשרים ומעלה, מוציאי דיבה רעה על הארץ, ככתוב: "במדבר הזה יפלו פגריכם… אם אתם תבואו אל הארץ אשר הלינתם עלי… ובניכם יהיו רועים במדבר 40 שנה" (במ' יד, כט – לג).

חורבן בית ראשון ובית שני, היו ב-ט' באב, תאריך בו העם מאס בארץ חמדה, ככתוב: "ותישא כל העדה ויתנו את קולם – ויבכו העם בלילה ההוא" (במ' יד, א). "בלילה ההוא – ליל ט' באב היה. אמר רבה אמר רבי יוחנן: אמר להם הקב"ה לישראל: אתם בכיתם בכיה של חינם, ואני אקבע לכם בכיה לדורות" (סנהדרין ק"ד ע"ב).

הימים הנ"ל, הפכו להיות ימי פורענות לאורך הדורות, כמו גירוש ספרד וגוש קטיף בט' באב.

 

לאורך הדורות, עמ"י התמהמה בתיקון חטא המרגלים, ולא עלה בהמוניו לא"י מתוך שמחה וטוב לבב, ולצערנו גם "בארזים נפלה שלהבת" כאשר רבים וטובים מבין "תופסי התורה" לא עלו ולא עולים לארץ – "בסברות כוזבות, ולא יבינו כשנתפסו בחטא המרגלים", כדברי רבי הלל ריבלין משקלוב – תלמיד הגאון מווילנא (קול התור פרק ה).

"תופסי התורה – לא ידעוני" (ירמיה ב, ח). הנביא מקונן על אלה העוסקים בתורה באופן טכני, של מה אסור ומה מותר, ומתייחסים לתורה כאל תופס משרדי, ולא על מהותה הפנימית, כתורת אלוקים חיים.

 

על השאלה, מדוע בורא עולם היודע תעלומות, לא הפסיק את השליחות, ואמר למשה "שלח לך?". משה רבנו הרגיש שמשהו רע עלול לצאת מהשליחות, ואף התפלל על תלמידו יהושע, והוסיף לו את האות י'  – "יה יושיעך מעצת מרגלים" (רש"י. במ' יג, טז).

 

רבנו יונתן בן עוזיאל {שיום ההילולא שלו בימים האלה, כו' בסיון}, מסביר את הסיבה לתפילה על יהושע: "וכדי חמא {ראה} משה ענוותנותיה – קרא משה להושע בר נון יהושע".

 

בפרשת נבואת אלדד ומידד שהתנבאו שמשה מת, ויהושע מכניס את העם לארץ (זהר בהעלותך קנה ע"ב. סנהדרין יז ע"א), יהושע דרש ממשה: "כלאם".

 

רבנו-אור-החיים-הק' אומר על כך: "לזה כששמע יהושע הדברים, בחר לדבר לפני רבו {מבלי לבקש רשות}, כדי שיגלה דעתו כי מאוסים הדברים אצלו ואומריהם, וכי שקר בפיהם… ואמר אדוני משה כלאם…. ואולי שרמז באומרו 'אדוני משה' – שאינו חפץ אלא היות הוא אדון – אלא היות לו אדונו משה. לשלול הרצון בנאמר: 'כי ימות משה והוא יכניס".

 

 

תורף דברי קדשו: יהושע רצה בכל מאודו שמשה רבנו ימשיך להנהיג את העם לעולם.

 מצד שני, גם יהושע ידע שכבר נגזרה הגזירה שמשה רבנו לא יכנס לארץ.

 לכן קיים חשש שיהושע יצטרף למרגלים, כדי להישאר במדבר בהנהגת משה. לכן ברכו.

 

רבנו-אור-החיים-הק' אומר: האות י' – כנגד י' מרגלים. וכדברי קדשו: "נתן כח בשמו בתוספת היו"ד שמספרה עשרה – כדי שיוכל נגד עשרת המרגלים. עוד, כדי שיטול זכות וחלק הטוב של העשרה, כמאמרם ז"ל: זכה, נוטל חלקו וחלק חברו". אם כן, חוזרת השאלה לדוכתה. מדוע משה לא הפסיק את השליחות באיבה?

 גם כלב בן יפונה, כשראה את הלך הרוחות בקרב המרגלים, הוא הלך להתפלל בקברי האבות במערת המכפלה, ככתוב: "ויעלו בנגב, ויבוא עד חברון – כלב לבדו הלך שם, ונשתטח על קברי אבות" (רש"י. במ' יג, כב).

 

נשאלת שאלה: מדוע כלב ויהושע לא שבו למשה, ומספרים לו על ההתארגנות השלילית של המרגלים?

התשובה לכך, טמונה בשמה של הפרשה: הביטוי "שלח", מצביע על חופש הבחירה הניתן לאדם ע"י הקב"ה האומר למשה: "שלח לך – לדעתך. אני איני מצוה לך, אם תרצה שלח, לפי שבאו ישראל ואמרו נשלחה אנשים לפנינו… ומשה נמלך בשכינה. אמר: אני אמרתי להם שהיא טובה. 'על פי ה' – ברשותו שלא עיכב על ידו" (רש"י במ' יג, ב- ג).

יוצא שהקב"ה וגם משה רבנו, אמרו לעמ"י שהארץ טובה, ויכולים לרשת אותה, אבל הם היו בשלהם. זהו שאמרו חכמים: "בדרך שאדם רוצה לילך – בה מוליכים אותו" (מכות י' ע"ב). לא רק שמאפשרים לו, אלא מוליכים אותו ממש. וזהו סוד הבחירה החופשית.

מוסר השכל: אסור להרהר אחרי דברי הבורא החרוטים כציפורן שמיר בתורתנו הקדושה, ובפרט על א"י עליה נאמר: "אֶרֶץ אֲשֶׁר יְהוָה אֱלֹהֶיךָ דֹּרֵשׁ אֹתָהּ תָּמִיד, עֵינֵי יְהוָה אֱלֹהֶיךָ בָּהּ מֵרֵשִׁית הַשָּׁנָה וְעַד אַחֲרִית שָׁנָה" (דב' יא, יב).

המדבר כנגד ארץ ישראל – מדבר נגד ה'.

 

"כולם אנשים – ראשי בני ישראל המה" (במ' יג, ג).

"כי אדם גדול, כשמזדמנת לפניו עבירה וניגש לעשות,

פורחת ממנו נפשו הרמה, ונכנסת בו רוח שטות" (רבנו-אוה"ח-הק' שם),

דבר המסביר איך צדיקים דגולים יכולים לחטוא.

 

וַיֵּלְכוּ וַיָּבֹאוּ אל משה ואהרן ואל כל עדת ישראל במ' יג כו

אמר רבי יוחנן משום רבי שמעון בן יוחאי: מקיש הליכה לביאה,

 מה ביאה בעצה רעה, אף הליכה בעצה רעה" (סוטה לה ע"א).

 

מי שלא רוצה את הארץ – גם הארץ לא תרצה אותו (רבנו-אוה"ח-הק' לפס')

 

הפרשה מתארת בהרחבה את חטא המרגלים בו עשרה מובחרים שבעם המשמשים כנשיאי השבטים, מוציאים דיבה רעה על ארץ ישראל ככתוב: "ויוציאו דיבת הארץ… ארץ אוכלת יושביה… ושם ראינו את הנפילים בני ענק מן הנפילים, ונהי בעינינו כחגבים – וכן היינו בעיניהם" (במ' יג, לב-לג).

 

רבי יעקב אביחצירא מתאר  את גדולת המרגלים: ("מחשוף הלבן").

"כולם אנשים ראשי בני ישראל המה" (יג, ג): א.נ.ש.י.ם נוטריקון א-לו נ-שמות ש-בטי י-ה מ-עוברות: ראשי השבטים התעברו בהם. נשמת ראובן בשמוע בן זכור וכו'.

על יוסף שהיו לו שני נציגים נאמר: "למטה יוסף למטה מנשה גדי בן סוסי". אצל יהושע נאמר: "למטה אפרים הושע בן נון". פה לא נאמר יוסף, היות ונשמת יוסף התעברה בגדי בן סוסי, לכן משה רבנו התפלל על יהושע.

נציג מטה לוי לא נשלח, בגלל שאין לו ירושה בארץ.

 

הם הצליחו להוביל מרד לאומי של העם נגד ה': "ותישא כל העדה ויתנו את קולם, ויבכו העם בלילה ההוא… ויאמרו איש אל אחיו: נתנה ראש ונשובה מצרימה" (במ' יד, א-ד), דבר שגרם למשה ואהרן "ליפול על פניהם".

מול עשרת מוציאי הדיבה הרעה, עמדו שני צדיקים בלבד: יהושע בן נון וכלב בן יפונה שניסו לסנגר על א"י, בטענה: "טובה הארץ – מאוד מאוד… ארץ אשר היא זבת חלב ודבש… אך בה' אל תמרדו…" (במ' יד, ו-י).

קולם נבלע בהמולת המרד, כאשר העדה הרעה עמדה לעשות בהם שפטים: "ויאמרו כל העדה לרגום אותם באבנים".

הנשיאים התבקשו על ידי משה רבנו למצוא את היתרונות שבא"י ככתוב: "ויתורו" במשמעות של יתרון.

 

לאור כל זאת, מתעצמת השאלה: איפה נכשלו גדולי הדור, עד שנאמר עליהם: "וימותו האנשים – מוציאי דיבת הארץ רעה במגפה לפני ה'" (במ' יד, לז).

רבנו-אור-החיים-הק' מעצים את השאלה ואומר: "מי זה אמר ותהי, שיאמר על ארץ כלילת יופי, כי רעה היא. אין לך רשע רחוק מעשות כזה. כי אין מין האנושי, יעז פניו כל כך, לדבר על דברים הפכיים בתכלית ההפכיות – לומר דיבה רעה על שלמות הטוב. אשר על כן, חרה אף ה', והרגם מיד, ולא האריך אפו להם" (במ' יד לז).

 

רבנו-אור-החיים-הק' מסביר מדוע נשיאי ישראל עליהם נאמר: "כולם אנשים ראשי בני ישראל המה", נכשלו בשליחותם. רבנו שואל: מדוע לא התקיימו בהם דברי חז"ל: "שלוחי מצוה אינם ניזוקים"?

שאלה נוספת: "מצוה בעידנא דעסיק בה – מגנא ומצלא" לדעת רב יוסף האומר שבשעה שאדם עסוק בקיום מצוה, היא מגינה עליו מן הייסורים, ושומרת אותו מלחטוא, וזו גם מסקנת הגמרא (סוטה כא ע"א). כלומר, מצות השליחות, אמורה הייתה להגן עליהם. אם כן מדוע לא הצילה אותם מהחטא?

 

תשובתו הראשונה: רבנו אומר עיקרון חשוב: אין ביטוח נגד עבירות, גם לאנשים רמי"ם.

המרגלים הפקיעו מעצמם את שליחות המצוה, ולכן פרחה מהם נשמתם. וכדברי קדשו:

"על דרך אומרם ז"ל בעלי הסוד: "וילכו ויבאו – כי אדם גדול, כשמזדמנת לפניו עבירה וניגש לעשות – פורחת ממנו נפשו הרמה, ונכנסת בו רוח שטות". רוח שטות, שווה לרוח טומאה.

כלומר, גם אדם גדול החוטא, פורחת ממנו נשמתו הטהורה, ונשארת בו "רוח שטות", שהיא למעשה רוח טומאה.

 

"ויהי האדם לנפש חיה": "ויהי" – לשון צער. כאשר האדם חוטא, הוא מסלק את "הנפש" הרוחנית, והופך "לחיה".

המרגלים התנגדו מראש לעליה לא"י, לכן הביטוי "וילכו" = הלכו ופרחו מהם אורות הקדושה כדברי האר"י הק': "שכן דרך החוטא, הנשמה פורחת, והוא הולך זולתה" (הליקוטים כי תצא ד"ה עוד כי תצא, ס').

 

רבנו-אור-החיים-הק' מתווה בתשובתו השניה עיקרון חשוב: מי שלא רוצה את הארץ – גם הארץ לא תרצה אותו.

וכדברי קדשו: "שעשו הליכה מוחלטת מארץ כנען, שלא יבואו לה עוד, כאשר גילו בדבריהם אשר דיברו לעם.

גם התורה החליטה עליהם, שהליכתם הליכת עולם, ולא ישובו לראותה עוד. ואמרו 'ויבואו אל משה וגו'. בא לתת טעם למה באו ולא נאבדו בשליחותם.

'אל משה' – פירוש, חס ה' על דבר כבוד משה, אשר על כן השלימו השליחות ובאו".

רבנו מסביר מדוע ה' לא הרג את עשרת המרגלים כשהיו בארץ, והכל  היה בא על מקומו בשלום.

אם היו נהרגים, בני ישראל היו מבזים את משה וטוענים נגדו: שליחותך נכשלה.

 

מוסר השכל: לומדים מפה עד כמה הקב"ה חס על כבודם של צדיקים.

 

בהמשך, רבנו מסביר סיבה נוספת, מדוע הקב"ה אפשר להם לשוב מהשליחות, ולא הרג אותם בטרם שובם: "כדי שיראו משה ואהרון והעדה מעשה ה' כי אנשים מעט עלו, בין כמה אומות גדולים ועצומים ונמלטו. ומזה יצדיקו, כי כמו כן יעשה ה' עמהם, להטיל אימתם על כל העמים, 'וישרים דרכי ה'".

כלומר, המרגלים הסתובבו במשך ארבעים יום בין ענקים וכו', ובכל זאת הקב"ה הצילם. והם במקום להפיק מכך מוסר השכל, שאכן בכוחו של הקב"ה להביאם לארץ, הם המיסו את לב העם.

רבנו מסיים את דבריו בפס': "כי ישרים דרכי ה', וצדיקים ילכו בם, ופושעים יכשלו בם" (הושע יד י). כלומר, במקום לראות את 'דרכי ה' כישרים', בכך שהם שבו בשלום לאחר ארבעים יום בהם הסתובבו בין נפילים וענקים בבחינת: "וצדיקים ילכו בם", הם הסיקו מסקנה הפוכה, והמיסו את לב העם – "ורשעים יכשלו בם".

 

מוסר השכל: התופעה הנ"ל, מלווה את עם ישראל בכלל, וכל אחד מאתנו בפרט.

הקב"ה עושה לנו נסים ונפלאות במישור הלאומי ובמישור הפרטי,

ואנו תולים זאת בגורמים חיצוניים.

.

אחריות המנהיגים כלפי שמיא וכלפי העם,

 בכל נושא ונושא בכלל, וארץ ישראל בפרט.

 

רבנו-אור-החיים-הק': האחריות היא על ראשי העם, החייבים לעורר את עמ"י לעלות לארץ. אחרת, יתנו את הדין. וכדברי קדשו: "ועל זה עתידים ליתן את הדין כל אדוני הארץ גדולי ישראל, ומהם יבקש העלבון הבית העלוב" (ויקרא כה, כה).

 

רבנו-אוה"ח-הק': "ושמרתם את כל חוקתי ואת כל משפטי, ועשיתם אותם – ולא תקיא אתכם הארץ אשר אני מביא אתכם שמה לשבת בה" (ויקרא כ כב). רבנו שואל, מדוע התורה חוזרת על הפס' הנ"ל, הרי לעיל בפרשת אחרי מות (יח, כו) נאמר: "ותטמא הארץ, ואפקוד עוונה עליה, ותקיא הארץ את יושביה. ושמרתם אתם את חוקתי ואת משפטי".

על כך משיב רבנו: "נתכוון לומר שצריכין לשמור המצוה לבל יתבטלו בין מהם – בין מזולתם, ובזה לא תקיא הארץ. הא למדת שאם לא יהיו נשמרים המצוות – תקיא הארץ גם השומרים, על שלא מיחו בשלא שמרו".

 

פועל יוצא מדברי קדשו: חובת החכמים והמנהיגים למחות. אחרת, גם הם ישאו את עוונם.

דבר דומה כותב רבנו בחטא העגל בו חטאו בעיקר הערב רב, ובכל זאת, נענשו בנ"י, על כך שלא מיחו (שמות לב ד). וכדבריו: "ונראה בעיני כי לא כל ישראל הסכימו על הטעות, אלא חלק מהם, וחלק לא מיחו, ושקולים היו בדבר".

 

לאור דברי קדשו הנ"ל, לא נתפלא כאשר מגלים בהיסטוריה הקרובה והרחוקה של עמ"י, שהיו כאלה שהסיתו נגד העלייה לא"י "בסברות כוזבות", כדברי רבי הלל ריבלין משקלוב תלמידו של הגאון מווילנא.

בעצם, כאשר מעיינים בתולדות עם ישראל ויחסו לארץ ישראל, רואים אנו שפרשת המרגלים ותוצאותיה, היא תופעה  החוזרת על עצמה ביחסינו לא"י, הממשיכה ללוות את בני ישראל לאורך הדורות.

 

רבי הלל ריבלין משקלוב אומר על כך: "חטא המרגלים במדבר, הוא אחד החטאים הכלליים הרובץ על עם ישראל בכל הדורות עד היום… ובעוונותינו הרבים, חוטאים בזה בבחינת "וימאסו בארץ חמדה", גם רבים מ'תופסי התורה', ולא יבינו כשנתפסו בחטא המרגלים בסברות כוזבות" (קול התור פרק ה).  

על רעל "תופסי התורה" מקונן הנביא ירמיה: "הכהנים לא אמרו איה ה', ותופסי התורה לא ידעוני… (ירמיה ב, ח), הם מתייחסים לתורה בכלל, ולתורת א"י בפרט, כמו ל"טופס" משרדי רחמנא ליצלן.

"תופסי התורה – לא ידעוני" (ירמיה ב, ח). הנביא מתייחס לאלה העוסקים בתורה באופן טכני, כאל תופס משרדי עם נתונים שצריכים לדעת, ולא על מהותה הפנימית, כתורת אלוקים חיים.

 

הזהר הק' מסביר את הסיבה לכישלון המרגלים: "כולם אנשים" – כולם צדיקים וראשי בני ישראל, אבל הם החליטו להוציא דיבה רעה על א"י בגלל – כבוד. הם פחדו לאבד את הכבוד והכיבוד הקשורים בנשיאות. "הקנאה, התאווה והכבוד – מוציאים את האדם מן העולם" (אבות ד כא), דבר שאכן התקיים בהם.

 

הרמב"ן מדגיש שהמרגלים נימנו לפי סדר חשיבותם ומעלתם. והנה כלב בן יפונה נמנה במקום השלישי, ואילו יהושע בן נון נמנה רק במקום החמישי. כלומר, אלה שלפניהם, היו יותר צדיקים.

 

הרמב"ן אומר שהרעיון לרגל את א"י הוא דבר חיובי, היות והוא רואה בהשתדלות האדם ע"פ הטבע, דרך רצויה בפני אלוקים. וכדברי קדשו: "וזו עצה הגונה בכל כובשי ארצות… ועל כן היה טוב בעיני משה, כי הכתוב לא יסמוך בכל מעשיו על הנס, אבל יצווה בנלחמים להיחלץ ולהישמר".

חטא המרגלים מתמקד לדעתו, במילה אחת – "אפס" – כי עז העם היושב בארץ, והערים בצורות גדולות מאוד" (במ' יג, כח). וכך דברי קדשו: "אבל רשעם במילה "אפס", שהיא מורה על דבר אפס, ונמנע מן האדם… והנה אמרו לו: הארץ שמנה וגם זבת חלב ודבש והפרי טוב, אבל אי אפשר לבוא עליהם כי עז העם… ויניאו לב העם ברמז".

המרגלים מציגים את פוריותה של הארץ, מצד שני, הם טוענים שלא נוכל להתמודד עם תושביה בגלל כוחם הרב.

תורף דברי קדשו: חוסר אמונה בקב"ה שהבטיח להוריש את הארץ בפני עם ישראל.

 

רבנו בחיי כותב על כך בהקדמה לפרשה: "סוס מוכן ליום המלחמה – וליהוה הישועה" (משלי כא, לא).

המרגלים נשלחו, היות ויש להשתדל, ולא לסמוך על נסים של שב ואל תעשה, והקב"ה יעשה לך נסים ונפלאות.

בצבא, יש להכין תכניות צבאיות ומבצעיות לקראת המלחמה – "סוס {חיל האויר וכו'} מוכן ליום מלחמה", לשתות תרופות כשצריך וכו'. הישועה וההצלחה תלויים בה' – "ולה' הישועה".

 

"פלגי מים לב מלך ביד יהוה – על כל אשר יחפוץ יטנו" (משלי כא א). רש"י מסביר: כמו שאת המים ניתן לפלג ולהטות בקלות, כך הקב"ה מכוון את ראשי השלטון.

רלב"ג אומר: השליט מייצג את העם, לכן הקב"ה מתערב ומכוון את דרכיו.

 

בעל "הכתב וקבלה" אומר בעקבות הרמב"ן שהמרגלים היו חשובים מאוד, ובכל זאת הם טעו, בכך "שלא היה ממורך בלבד, אלא משום שהייתה מאוסה עליהם {א"י}, ומיאוס הארץ הוא העניין שעמד עלינו לכלותינו – בכל הדורות".

התופעה הנ"ל קיימת לצערנו גם בדורנו, כאשר ישנם כאלה המתבדלים משטחי נחלת אבותינו ביש"ע, בהם הילכו אברהם, יצחק ויעקב בחברון, דוד המלך בבית לחם, יוסף הצדיק בשכם, אלישע הנביא ביריחו, ירמיהו בענתות וכו'.

 

שד"ל מטיב להסביר זאת: "למען יעמדו במשך ימים רבים אצל משה, שאם היה מביאם אל הארץ, היו מתפזרים איש בנחלתו ולא היה משה יכול ללמדם דעת, גם לא היו מתפרנסים דרך נס, ולא הייתה האמונה בתורת משה נקבעת בלבם לדורות עולם" (שלח, יג, ז).

הם בעצם טענו, שרוצים להמשיך ללמוד תורה אצל משה רבנו, היות ועד החטא, משה רבנו היה בשמים 120 יום, היה עסוק בהקמת המשכן וכו'. הם גם ידעו שמשה לא יכנס לארץ, ולא היו מוכנים לוותר על תורת רבם המובהק.

 

רבנו-אור-החיים-הק': המרגלים ענו תשובות למשה, בהתאם למה שציווה אותם. הוא שאל: "החזק הוא הרפה"? לזה אמרו כי העם חזק ויושב במבצרים. ואין ללמוד מכך שהם חלשים, לכן יושבים במבצרים, הרי הם ראו ילידי ענק. כמו כן, העם מפוזר בארץ ולא רק במבצרים, ככתוב : "העם היושב בארץ".

רבנו אומר: "גם רמזו במאמר 'היושב בארץ', שהארץ צריכה גיבורי כח לעמוד בה". כלומר, חוסר אמונה בה'.

 

מדרש רבה (פרשה ט"ז ו), מביא משל למלך שהביא לבנו כלה נאה וחסודה. הבן לא סמך ולא האמין לאביו, וביקש לראותה. המלך החליט כעונש, להראות לו אותה, אבל לא לתת לו אותה. כך הקב"ה הבטיח להם "טובה הארץ", ובכל זאת אמרו: "נשלחה אנשים לפנינו ויחפרו לנו". לכן, הם נהרגו במדבר, והארץ ניתנה לבניהם.

 

 לפי הקבלה, המרגלים רצו להישאר בגדר של רוחניות – עולם המחשבה, מבלי לרדת לעולם המעשה. לכן, לא האמינו בניצחון על הגויים, בהם ראו אנשים בלתי מנוצחים, "ונהי בעיננו  כחגבים, וכן היינו בעיניהם" (שלח, יג, לג).

עד היום, רבים מאויבינו בעבר ובהווה, דוגמת הערבים השוללים את קיומנו, טוענים שאנחנו דת ולא עם, לכן לא מגיע לנו מדינה ככל העמים.

 

מוסר השכל: "חטא העגל" היה בשבעה עשר בתמוז, "חטא המרגלים" היה ב- ט' באב.

צום ט' באב יותר חמור מצום י"ז בתמוז, דבר המסביר את חומרת החטא נגד ארץ ישראל.

נחלת אבות, יש להתיישב מתוך אמונה בקב"ה שהנחיל לנו אותה, ובכוחו לשמור עלינו מכל משמר.

 

איך מתקנים את חטא המרגלים?

לכסוף לא"י (ריה"ל}, לחבבה ולהתיישב בה (רבי אלעזר אזכרי).

להכיר במעלותיה (הרב יהודה ביבאס והרב צוף דב"ש).

 

רבי יהודה הלוי – ריה"ל, כותב בכוזרי: "אתה תקום תרחם ציון, כי עת לחננה – כי בא מועד" (תהלים קב יד):

 "הגיעה העת שכיום נתקן את טעות העבר, ונכסוף לא"י תכלית הכוסף, עד שיחוננו אבניה ועפרה" (ה, כז).

 

רבי אלעזר אזכרי כותב בספרו "ספר חרדים" (פרק נט, מצות ישוב א"י): "וצריך כל איש ישראל לחבב את א"י, ולבוא אליה מאפסי ארץ בתשוקה גדולה, כבן אל חיק אמו. כי תחילת עווננו שנקבעה לנו בכיה לדורות, יען מאסנו בה, שנא': 'וימאסו בארץ חמדה'. ובפדיון נפשנו, מהרה יהיה, כתיב: "כי רצו עבדיך את אבניה, ואת עפרה יחוננו" (תהלים קב, טו), ולפיכך היו האמוראים מנשקים עפרה ואבניה בבואם אליה". וכן עשה אמור"י ע"ה בהגיעו לא"י.

 

הרה"ג דוד בן שמעון המכונה הצוף דב"ש (תקפ"ו – ח"י כסלו תר"מ. (1826 – 1879). נולד בראבט שבמרוקו, ועלה לארץ. רבנו כותב בספרו "שער החצר": תרי"ג שבחים ומעלות על א"י. על ספריו הוא חתם בשם: 'מעט דב"ש' {דוד בן שמעון}, מפאת מידת הענווה בה הוא היה מוכתר. הוא היה בין מייסדי "וועד העדה המערבית, ושכונת "מחנה ישראל". בספר, הוא קיבץ דברי חכמים על מעלות א"י. וכך הוא כותב:

 

"כי כוונתי בקונטרס זה, להודות ולהלל, להגדיל ולהאדיר מעלת ארצנו ונחלת אבותינו אשר אהבת עולם אהבתיה. בצדקתי החזקתי ולא הרפיתי ממנה.

למען ציון לא אחשה, ולמען ירושלים לא אשקוט" (סימן קצ).

"שאלו שלום ירושלים, ישליו אוהביך – לשאול תמיד בשלומה.

ופשוטו כמשמעו, לשאול על איכות ומהות א"י וירושלים, ומקום המקדש בכל פרטיה ודקדוקיה,

ולהשתוקק להשיג מאבניה ועפרה הקדושים, ולרצותם… כי רבה היא מצות ישיבת א"י" (סימן רמ).

 

הרה"ג הרב יהודה ביבאס  פוסק ומקובל – הרב הראשי של קורפו, וראש ישיבה בחברון (תקמ"ט – י"ז בניסן תשי"ז. (1789-1852), היה מיודד עם הרב צוף דב"ש, ושניהם פעלו למען גאולת עם ישראל בארצו.

 הרב ביבאס הוא צאצא של רבנו-חיים-בן-עטר ע"ה, בעל ה"אור החיים" הק'. יש האומרים שהוא נכדו מצד ביתו.

האדמו"ר מחב"ד הרי"ץ ורבים אחרים, סוברים שנולדו לרבנו-אוה"ח-הק' בנות.

הרב ביבאס הושפע רבות מתורת רבנו-אוה"ח-הק', ממנה הוא ספג את נושא אהבת א"י והעליה אליה, כשלב בגאולת עמ"י בארצו.

הרב נולד בג'יברלטר שבמרוקו, ונדד בין קהילות ישראל בעולם, כדי להפיץ את רעיון שיבת ציון. הוא גם פרסם קונטרסים בהם הוא הסביר את תהליך גאולת עם ישראל בארצו.

 

הרה"ג הרב יהודה אלקלעי ע"ה, מגדולי מבשרי שיבת ציון, כותב בספרו "מנחת יהודה" על הרב ביבאס:

"אנחנו בני ישראל פשענו ביוצרנו. בכל ארצות תבל, נעים ונדים אנו מעיר לעיר לבקש מחייתנו – ואין אנו הולכים לא"י, אשר לא במסכנות תאכל בה לחם. טוב היה אילו היינו אוכלים לחם אפילו לחם צר ומים לחץ בא"י, והיינו יודעים שיש לנו אלוקה. כבר ידוע שההתעוררות למעלה, תלויה בהתעוררות למטה, כדברי הנביא מלאכי:

"שובו אלי – ואשובה אליכם" (ג, ז). פירוש הדבר: שיבת ישראל לארצם, וזה אמר הקב"ה: שובו אלי ואשובה אליכם"…

והנה רוח ה' דיבר בפיהו אמת {של הרב ביבאס} – כי עיקר גאולתנו היא שהקב"ה יחזיר שכינתו לציון".

(מתוך 'מנחת יהודה' לרב יהודה אלקלעי (1798 – 1878). הרב פרסם ספרים רבים בנושא, כמו "גורל ה'" ובו תכנית מעשית לשיבת ציון. הקונטרס אף תורגם לאנגלית, וזכה לפרסום רב. "שלום ירושלים", "שיבת ציון", "מנחם ציון". הוא עלה לא"י וכו'.

 

מרן הראשל"צ הרה"ג בן ציון חי עוזיאל ע"ה: כל הצרות שלנו, בגלל חטא המרגלים, אותו אנחנו לא מתקנים.

 

 

מרן הרה"ג הרב שלום משאש ע"ה – רבה הראשי של ירושלים ומרוקו

כותב: "מפרשה זו של כלב ויהושע, יש ללמוד הרבה אף לצדיקי הדור…  גם בקודש הקודשים {חכמים}, יכול להיות פגם עמוק כמו עשרת המרגלים…

כי חוסר ההכרה בגדולת הארץ ובקדושתה, הוא פגם הנמשך והולך בדברי ימינו… ('וחם השמש'. חלק ב, 587).

 

 

רבי נחמן מברסלב (ליקוטי מוהר"ן קכט): "ארץ אוכלת יושביה (במ' יג) – כי א"י היא בחינת אמונה, כמו שכתוב: 'שכון ארץ ורעה אמונה' (תהלים לז). וזו אוכלת יושביה – כי כשנכנס לארץ שהיא בחינת אמונה, נאכל אצלה. היינו שנתהפך למהותה. היינו כשדבוק לצדיק ומאמין בו שהוא בבחינת ארץ – נאכל להצדיק ונתהפך למהות הצדיק ממש. וכן ארץ ישראל בעצמה, יש לה גם כן את הכוח הזה, ועל כן אמרו רבותינו ז"ל (כתובות  קיא): 'כל היושב בא"י – שרוי ללא עוון. שנאמר: 'העם היושב בה נשוא עון' (ישעיה לג כד).

 

נשתדל לראות ב"עין טובה" את היתרונות שבא"י כדברי יהושע וכלב:

"ויאמרו אל כל עדת בנ"י לאמור:

 הארץ אשר עברנו בה לתור {יתרון} אותה, טובה הארץ – מאוד מאוד" (במ' יד, ז),

בניגוד ל"העין הרעה" של המרגלים.

על ירושלים אמר דוד מלכנו: "וראה – בטוב ירושלים" (תהלים קכח, ה).

 

 

להתענג באור החיים – ליום שבת קודש.

 

"אני יהוה אלהיכם אשר הוצאתי אתכם מארץ מצרים {יציאת מצרים},

לתת לכם את ארץ כנען {כניסה לארץ}

להיות לכם לאלהים" {מעמד הר סיני}  (ויקרא כה לח).

 

כניסת עם ישראל לא"י – תנאי הכרחי לקבלת מלכות ה'.

 

רש"י ע"פ (כתובות קי"א): "להיות לכם לאלוקים – שכל הדר בארץ ישראל, אני לו לאלוקים,

וכל היוצא ממנה – כעובד עבודה זרה".

 

רבנו-אוה"ח-הק' לומד מהפס' שמטרת ביאתנו לא"י, היא קבלת עול מלכות שמים, ולא כדי לאכול מפריה. וכלשון קדשו: "והגם שאני אומר לכם להוציא אתכם מארץ מצרים לתת לכם ארץ כנען, לא לאכול מטובה ולשבוע מפריה הוא התכלית, אלא להיות לכם לאלוקים – היא עיקר הארץ. ואמרו בתורת כהנים (ספרא בהר פרשה ה): "לתת לכם ארץ כנען להיות לכם לאלוקים – מכאן אמרו: כל בן ישראל היושב בא"י – מקבל עליו עול מלכות שמים".

 

את מצוות ישוב ארץ ישראל, ניתן ללמוד גם מסדר האירועים בפסוק, שאינו מתאים למהלך התרחשותם הכרונולוגית:

 א. יציאת מצרים. ב.  מעמד הר סיני. ג. הכניסה לארץ ישראל.

 הסדר בפסוק מתחיל ביציאת מצרים, עובר לכניסה לארץ, ולבסוף מעמד הר סיני – "להיות לכם לאלוקים".

 

 

מכאן ניתן ללמוד לקח חשוב בנושא ישוב הארץ:

 כניסת עמ"י לארץ ישראל – מהווה צעד הכרחי, כדי שהקב"ה יהיה אלוקי ישראל (דוד מגנצא).

 

המעפילים: כאשר בנ"י הפנימו את גודל החטא ושבו בתשובה,

הם החליטו לעשות את רצון ה' ולהעפיל לא"י, אבל לא הצליחו,

היות ובאותה שעה, זה היה בניגוד לרצון ה': "למה זה אתם עוברים את פי ה' – והיא לא תצלח".

לכן, כאשר עלו, הם נהרגו ע"י העמלקים,

דבר המסביר שכל מצוה, חייבת להיעשות בזמן ובדרך בהם ציווה ה'.

 

שליחות גלויה – ושליחות אלוקית סמויה.

פרשת המרגלים – מול פרשת אחי יוסף.

 

כאשר משווים בין המרגלים לפרשת יוסף ואחיו, ניתן לגלות תקבולת מדהימה. 10 אחי יוסף ירדו למצרים להביא אוכל, וזו הייתה מטרת השליחות הגלויה. בפועל, המטרה הנסתרת האלוקית של השליחות הייתה, חיפוש האח הנעלם יוסף, והתמודדות עם ניסיונות קשים שנמשכו כשנה, כמו הצלה או הפקרת בנימין, עד שיוסף התגלה אליהם.

מדובר בעשרה שבטים מול שניים – יוסף ובנימין שלא השתתף במכירה. סך הכל י"ב.

 

בפרשת המרגלים, קיימים גם כן עשרה מול שניים – כלב ויהושע.

בשליחות הגלויה, הם יצאו לבדוק את טיבה של א"י. בשליחות האלוקית הסמויה,

הם נשלחו לעבור סדנת ניסיון – מידת האמונה והביטחון בה'.

 

 כאז כן עתה. לאורך הדורות, מול יחידי סגולה מבני עליה שבישרו על "שיבת ציון כבסיס לגאולה", היו לגיונות מתנגדים שהעדיפו להישאר בניכר.

גדולתו של רבנו-אור-החיים-הק' היא בכך, שתורתו התקבלה ע"י כל החוגים והזרמים ממזרח וממערב, כך שרעיון שיבת ציון כבסיס לתהליך הגאולה עליו הוא כתב רבות, ועליו הוא נלחם בכל מאודו, החל לקרום עור וגידים עם עלייתו ארצה בראש תלמידיו וב"ב, דבר שהוביל לעליה רבתי של תלמידי הבעש"ט והגאון מווילנא וכו', ואח"כ להופעת מבשרי ציון דוגמת הרבנים: הרב יהודה ביבאס – צאצא של משפחת רבנו-אור-החיים-הק', ותלמידו הרב יהודה אלקלעי, הרב צוף דב"ש,  הרב הלל ריבלין, הרב צבי קלישר, הרב אליהו גוטמכר וכו'.

 

 אותם המבשרים פרסמו ספרים וקונטרסים, עם תכניות מעשיות לגאולת עמ"י בצורה הדרגתית, ע"פ התורה.

בשלב ראשון, עליה והתיישבות בא"י על בסיס אדני התורה. בשלב סופי גאולה נסית.

 כל זה יביא לתיקון חטא המרגלים, שחשבו להישאר בגלות המדבר, בניגוד לרצון ה' שציווה לעלות לא"י.

אכן, תורתו הנבואית של רבנו-אוה"ח-הק' ותלמידיו, שימשה כבסיס אמוני ומעשי לתהליך קיבוץ גלויות,

כפי שעינינו חוזות ורואות – "בשוב יהוה את שיבת ציון".

 

בבוקר, מברכים אנו "מצעדי גבר" לאור הכתוב "מיהוה מצעדי גבר כוננו, ודרכו יחפץ" (

משלי כ, כד).

הקב"ה מכוון את צעדינו, ואנו רק שליחיו. לעיתים, מגלים דברים עליהם לא חשבנו מראש,

כמו שאול המלך שהלך לחפש את האתונות, ומצא את המלוכה.

השבח לבורא עולם שכיוון את צעדי הורינו – לעלות לנחלת אבותינו.

 

 

הגעגועים לארץ ישראל, אצל יהודי הגולה.

 

 

מאז הציווי המפורסם של הקב"ה לאברהם אבינו מלפני ארבעת אלפי שנים: "לך לך מארצך וממולדתך – אל הארץ אשר אראך", עם ישראל הלך והולך לארץ ישראל, ולצערנו לעיתים גם הלך ממנה לגלות, אבל מעולם לא נשארה א"י ריקה מבניה. לעיתים מעטים, ולעיתים רבים כחול הים, כמו בימינו.

ארץ ישראל תופסת מקום נכבד בתורתנו הקדושה ובמצוותיה, דבר הבא לידי ביטוי במטרת יציאת מצרים כדברי הקב"ה: "לכן אמור לבני ישראל אני יהוה: והוצאתי אתכם… והצלתי אתכם… ולקחתי אתכם לי לעם, והייתי לכם לאלוקים… והבאתי אתכם אל הארץ אשר נשאתי את ידי לתת אותה לאברהם, ליצחק וליעקב – ונתתי אותה לכם מורשה, אני יהוה" (שמות ו, ו – ח). כלומר, המטרה הסופית היא לעבוד את ה' בא"י.

 

גם בגלויות הרבות, יהודים חלמו להגיע אליה, ואכן בדורנו אנו, זיכה אותנו הקב"ה להיות חלק מהחלום של דורות שהפך למציאות, כאשר יהודים מכל העולם, עלו וממשיכים לעלות אליה, בניגוד לאבותיהם שלא יכלו לעלות עקב הגבלות הגויים כמו בימי הטורקים והאנגלים וכו'. והנה, ראו זה פלא, במשך דור אחד בלבד, זוכים אנו למימוש חזון אחרית הימים של הנביא יחזקאל: "ולקחתי אתכם מן הגויים, וקבצתי אתכם מכל הארצות, והבאתי אתכם אל אדמתכם – וזרקתי עליכם מים טהורים וטהרתם מכל טומאתכם" (יחזקאל  לו, כד – כה).

 

רבנו-חיים-בן-עטר-ע"ה  כותב בהקדמה לפירושו לתורה "אור החיים":

"והאיר ה' עיני שכלי, אין זה אלא לקום ולעלות אל מקום חשבתי בו,

 הוא מקום השכינה, עיר הרמה, עיר החביבה על אלוקי עולם,

וממשלות עולם עליון ותחתון".

את הרעיון הנ"ל, הוא זכה לממש עם כשלושים מתלמידיו ובני ביתם בחודש אלול תק"א 1741, ארבעה ימים לפני ראש השנה, ובכך גם ליישם את דבריו בפירושו לתורה:

"באתי אל אשר נשבע ה'… לתת לנו, פירוש –  לדירתנו"  (רבנו-אוה"ח-הק' דברים ג, יג).

 

להלן דברי חכמי מרוקו על חביבות א"י:

 

רבי יעקב אבן צור – היעב"ץ, שימש כראב"ד של פאס שבמרוקו. הוא חיבר שו"ת "משפט וצדקה ביעקב", וכן כארבע מאות פיוטים משובחים. הוא גם נתן הסכמה לרבנו-אוה"ח-הק' על ספרו 'חפץ ה". וכך הוא כותב על ארץ ישראל: 

 

"יקבץ אל עדר צאנו / כמאז בארץ הצבי.

 ישיבהו לאיתנו / ולא יוסף לכת שבי.

וישוב דודי אל גנו / ולא יברח עוד כצבי".

 

בשיר אחר הוא כותב:

קבץ יקבץ / משפחת יעבץ / אל נוה מרבץ / הר נחלתו" ('עת לכל חפץ').

 

הרה"ג רבי משה אדרעי (1735 – 1829):  מחבר "יד משה" כותב:

"והנחילנו את הארץ הזאת – היא ארץ הקדושה והטהורה,

ארץ  אשר בחר בה ה' מכל הארצות".

 

 

"וידבר יהוה אל משה לאמר: דבר אל ב"י ואמרת אליהם:

כי תבואו אל ארץ מושבותיכם אשר אני נותן לכם" (במ' טו, א).

רש"י: "כי תבואו – בישר להם שיכנסו לארץ".

 

הקשר בין מצוות חלה, נסכים וציצית המופיעות בפרשה,

לגאולה עם ישראל בארץ ישראל.

 

 הפרשת חלה –  מצות הפרשת חלה מהתורה רק בגבולות ארץ ישראל, ובזמן המקדש כאשר רוב העם בארץ.

 

 נסכים וחטאת – מצוות שחיובן רק בזמן המקדש.

הקב"ה רומז לנו, שאת חטא המרגלים ניתן לתקן, כשעם ישראל ישוב לארצו, ובית מקדשו יתנוסס ככתר בראשו.

 

ה"שפת אמת":

ציצית – מצות ציצית בה אנו מתעטפים, רומזת לענן שנפרס מעל עמ"י במדבר, והגן עליהם.

הנסכים – רומזים למי בארה של מרים

החלה – רומזת למן.

 

הקב"ה רומז לנו: כשם שהגן עליהם במדבר וסיפק להם את צורכיהם – ענני כבוד, מן ומים,

כך בארץ ישראל – יזכו לחיות בארץ ישראל ע"פ נס המשולב בטבע.

 

רבנו יעקב אביחצירא לומד דבר חשוב בנושא תיקון האכילה, מפרשת הפרשת חלה:

"והיה באכלכם מלחם הארץ – תרימו תרומה ליהוה. ראשית עריסתכם חלה תרימו תרומה" (טו, יט-כ).

רבנו אומר שכאשר אוכלים מלחם הארץ וכל אוכל בכלל, יכולים אנו להרים תרומה לה', בכך שנקדש את האוכל בבחינת: "צדיק אוכל לשובע נפשו", ולא לשם תאווה כבהמה.

ע"י הברכות, אוכל כשר וכו', יכולים אנו להעלות ניצוצות, ולתקן נשמות מגולגלות באוכל.

 

להלן שני סיפורים המאששים את פירושו של רבי יעקב ע"ה:

רבי יעקב אביחצירא התארח אצל בנו רבי יצחק, מחבר הפיוט "אעופה אשכונה" בעיר גראמה. כאשר התיישבו לסעודה, נכנסה עז ונעמדה ממול רבי יעקב. לתדהמת המסובים, הרב דיבר אל העז. הרב הסביר להם שבעז מגולגלת נשמה, ויש לשחוט אותה לכבוד שבת כדי לברך על בשרה, ובכך לתקן את הנשמה המגולגלת בה.

 

האדמו"ר המלוב"ן סידנא בבא סאלי ע"ה – נכד רבי יעקב, נסע לעזה שם קנה אבטיח. ברך עליו ואכל ממנו פלח קטן. לשאלת המשמש בקודש, הוא ענה: נשמה הייתה מגולגלת באבטיח, וע"י הברכה תיקנתי אותה.

 

חוטי הציצית – חוטים של תקוה מתוך אמונה,

 המחברים בין תחילת הפרשה בה מסופר על חטא המרגלים שפגמו באמונה בה', לבין מצות ציצית החותמת את הפרשה – והמתקנת את האמונה בה'.

 

המרגלים פגמו באמונה ב-ה' בכך שתרו – "ויתורו"- אחרי עיניהם, ולא האמינו בכוחו של ה' שיוריש עבורם את א"י, לכן נדרשו להישאר במדבר 40 שנה כדי לחזקם באמונה.

תופעה דומה הייתה אצל חוה אמנו: "ותרא האישה כי טוב העץ למאכל, וכי תאווה לעיניים", לכן עונשם היה בגדי "כותנות עור" במקום "כותנות אור".

כ"כ אצל המרגלים. עמ"י הצטווה על כותנות אור בדמותה של מצוות ציצית, כדי לתקן את הפגם באמונה ב-ה', ככתוב: "במספר הימים אשר תרתם את הארץ ארבעים יום – יום לשנה, יום לשנה – תישאו עוונותיכם, ארבעים שנה… אני יהוה" (במ' יד, לד-לה).

 

 מצות ציצית חותמת את פרשת "שלח" המתחילה בטרגדיית המרגלים המואסים ב"ארץ חמדה", ככתוב: "אני יהוה אלהיכם – אשר הוצאתי אתכם מארץ מצרים להיות לכם לאלהים – אני יהוה אלהיכם.

רש"י: "אני ה' – נאמן לשלם שכר. אלוקיכם – נאמן להיפרע".

על החזרה על הביטוי 'אני ה' אלוקיכם' אומר רש"י: איש לא יוכל לטעון שאינו רוצה בשכר על קיום מצוות, ועונש על אי קיומן, היות והקב"ה מושל עלינו בעל כורחנו בבחינת: "על כורחכם אני מלככם". כלומר, הקב"ה הוא בעל כל היכולות לתגמל את עושי רצונו, ומצד שני בעל כל הכוחות להעניש את עוברי רצונו. לכן, עלינו להאמין בו ובתורתו.

 

מסר אמוני: חוטי הציצית ופתיל התכלת בראשם – מחברים ומקשרים בין תחילת הפרשה

 בה מסופר על חטא המרגלים שפגמו באמונה בה', למצות ציצית החותמת באמונה בה'.

רבנו-אוה"ח-הק': "שאמרו {חז"ל}: כשראה משה מעשה המקושש, אמר לפני ה':

בימי החול לובשים ישראל תפילין וזוכרים המצוות, ביום שבת במה יזכרו?

והשיב הקב"ה, הריני נותן להם מצות ציצית שבה יזכרו וכו'".

 

פתיל התכלת בציצית = "חותם המלך" להתקדשות בעבודת ה',

 במשנת רבנו-אור-החיים-הק'.

 

"ויאמר יהוה אל משה לאמר: דבר אל בני ישראל ואמרת אליהם ועשו להם ציצת על כנפי בגדיהם לדרתם, ונתנו על ציצית הכנף פתיל תכלת – והיה לכם לציצת,

{א} וראיתם אתו, וזכרתם את כל מצות ה' ועשיתם אתם,

{ב} ולא תתורו אחרי לבבכם ואחרי עיניכם אשר אתם זנים אחריהם.

{ג} למען תזכרו ועשיתם את כל מצוותי והייתם קדשים לאלוקיכם".

{ד} אני יהוה אלהיכם אשר הוצאתי אתכם מארץ מצרים להיות לכם, אני יהוה אלהיכם" (במ' טו לז – מא).

הביטוי  "והיה לכם לציצת" נראה כמיותר, היות וקודם, התורה פירטה על מצות ציצית.

 

רבנו-אוה"ח-הק' מביא את דברי התוספות לדברי רבי מאיר בגמרא (מנחות מג ע"ב.) האומרים שהציצית מהווה חותם המעיד שאנחנו עבדיו של הקב"ה, ולכן יש לפרש את הכתוב כך: פתיל התכלת המאופיין בצבע התכלת והשונה מהחוטים האחרים שצבעם לבן, מהווה "חותם המלך" המזכיר לנו כל העת שאנחנו עבדיו של מלך מלכי המלכים הקב"ה, ועלינו לנהוג בהתאם לשלושת הכללים הבאים במהלך עבודת ה'.

 

א.  "וראיתם אותו וזכרתם את כל מצוות ה' ועשיתם אותם".

 ע"י מצוות ציצית – חותם המלך, נזכרים {"וזכרתם"} כל העת בקב"ה ועושים {"ועשיתם"} את מצוותיו – מצוות עשה.

 

ב.  "ולא תתורו אחרי לבבכם ואחרי עיניכם, אשר אתם זונים אחריהם".

 בגלל פתיל התכלת המהווה חותם המלך, אנחנו נזהרים שלא לעבור על מצוות לא תעשה, ובפרט בכל הקשור למראות אסורים כמו בגדים לא צנועים וכו'.

הבגדים – מסמלים בגידה בה' אצל אדם וחוה, לאחר שאכלו מעץ הדעת בניגוד לרצון ה'. כתגמול, הקב"ה הלביש אותם ב"כותנות עור", במקום "כותנות אור" שהיו להם לפני החטא, כדעת רבי מאיר.

העיניים מסמלות את עולם המחשבה, והלב מסמל את עולם הרגש. התורה אומרת לנו שאל לנו לפעול רק ע"פ הרגש בלבד, או ע"פ השכל בלבד. אלא יש לשלב בין שני המרכיבים הנ"ל בבואנו לפעול. לדוגמא: יש לי שיעור תורה. הראש בעד מצות עשה,  הלב דואג לי, בבחינת "וירא מנוחה כי טוב". מה עושים?

"ולא תתורו אחרי לבבכם – זו מינות. ואחרי עיניכם – זו זנות" כדברי חז"ל.

 

ג.  "למען תזכרו ועשיתם את כל מצוותי והייתם קדושים".

בכוחה של הציצית להציל אותנו מעבירות, ולקדש אותנו במצוות, דוגמת אותו סיפור המובא בגמרא (מנחות מד ע"א) על אדם שניצל מעריות ועוד עם גויה, לאחר שציציותיו טפחו על פניו מבעוד מועד, לאחר שנזכר במדרש אותו למד בעברו: למה נאמר פעמיים "אני ה' אלוקיכם? אחד –  להיפרע מהרשעים, והשני – לשלם שכר לעושי דברו.

את זה סיפר גם לגויה שחזרה בתשובה ועלתה לבית מדרשו של רבי חייא ובקשה להתגייר, ואף התחתנה עם אותו אדם שעמד בניסיון, וגם תרמה לצדקה חלק נכבד מרכושה הרב.

 

מצות ציצית – לאור פנימיות התורה.

 

רבי שמעון בר יוחאי: "כל הזריז במצות ציצית – זוכה ומקבל פני שכינה (מנחות מג ע"ב)

א.  ארבע ציציות כנגד – ד' אותיות בשם הוי-ה. כנגד ד' רוחות העולם, כנגד ד' עולמות אבי"ע: אצילות, בריאה, יצירה ועשייה.

ב.  כנגד ד' אבות העולם: אדם הראשון, אברהם, יצחק ויעקב.

כנגד ד' הדמויות בחזון המרכבה של יחזקאל הנביא: "פני אדם, פני אריה, פני שור, ופני נשר. כשם שחיות המרכבה קשורות עם החשמל, כך הציציות קשורות בטלית.

ח.ש.מ.ל – נוטריקון ח-יות, א-ש ממל-לן. ד' ציציות, כנגד ד' המלאכים במרכבה: מיכאל, גבריאל, נוריאל, רפאל. ועוד ל"ב פתילים {4*8 = 32}, רומזים למספר הפנים והכנפיים במרכבת יחזקאל. 

במבט מרחוק, הדמיות במרכבה נראות כדמות אדם. מעל ראשי החיות מעין רקיע, וממעל דמות כיסא הכבוד שצבעו כמראה אבן ספיר שצבעה תכלת, צבע פתיל תכלת בציצית.

 

ב. "ציצית": מלשון הצצה – הקב"ה מציץ ומשגיח עלינו בבחינת "מציץ מן החרכים" (שיר השירים ב ט).

כמו שבהצצה מבין חרכים, לא ניתן לראות את הכל, היות וישנם חסמים כמו ברשת, כך עלינו להיזהר במראות אסורים, בבחינת "ולא תתורו אחרי לבבכם ואחרי עיניכם". בדורנו, על אחת כמה וכמה, שמחובתנו לנקוט משנה זהירות.

 

ג. ה' קשרים בחוטי הציצית, סגולה לזכירת חמישה חומשי תורה, וכפילת הקשרים, כנגד עשר הספירות.

תרי"ג מצוות רמוז במילה ציצית = 600 + 8 חוטים + 5 קשרים = 613 = תרי"ג מצוות, בבחינת דברי יעקב אבינו: "עם לבן ג-ר-ת-י =613 ו- תרי"ג מצוות קיימתי" (רש"י).

 

רבי מאיר בעל הנס: "התכלת דומה לים, והים דומה לרקיע, והרקיע לכיסא הכבוד".

המסר מכך הוא: המבט המעמיק שלנו בפתיל התכלת, מוביל אותנו לראות ולהתפעל ממעמקי הים והשמים האינסופיים, דרכם נוכל להתחבר לקב"ה היושב בשמים, "ותחת רגליו כמעשה לבנת הספיר, וכעצם השמים לטוהר.

 

לסיכום: הציצית משמשת כגורם מרתיע ומגן מפני החטא,

וכאמצעי להתקדשות ולייחוד הספירות (רעיא מהימנא).

 

להתבשם באור החיים – למוצש"ק.

 

"אראנו נפלאות"

 לחלום ופשרו של אמו"ר הרה"צ חכם יוסף אסולין ע"ה,

 שהתבשר על פתיחת שערי העליה לארץ, דרך השיר:

"אפתח פי ברינה בשיר ונגינה – לכבוד זה התנא, הוא רבי מאיר".

 

זוכר אני את הורי הצדיקים – אמו"ר רבי יוסף ע"ה, ואמו"ר זוהרה ע"ה, אשר עלו לארץ ישראל כמשפחה ברוכת ילדים הכוללת גם שתי סבתות צדיקות ע"ה, שעזבו את רכושם במרוקו שכלל: שתי דירות ושלש חנויות, היות ולא היה ניתן למכרם במחיר סביר, כאשר המטרה הקדושה הייתה, להגיע ומהר לארץ קדשנו.

באותן השנים, העליה לארץ לא הייתה רשמית, דבר שהקשה על שליחי העליה להעלות את העולים.

 

זוכר אני את מו"ר אבי ע"ה המשחד את מנהל משרד הפנים המקומי "בכסף מלא" וכמה לגימות מחיה/אראק, כדי לקבל את התעודות המתאימות. מידי ערב, מוחמד איש משרד הפנים, מחליט לערוך בביתנו ביקור נימוסין של כמה לגימות הגונות של אראק, דבר שהוא כשלעצמו מסוכן מאוד, היות וערבי המתלונן על יהודי ששידל אותו לשתות אלכוהול, דינו מאסר בגין "מעביר מוסלמי על דתו".

כידוע, למוסלמים אסור לשתות משקאות חריפים, אבל נפשם חשקה בטיפה המרה. לאחר קבלת התעודות, מו"ר אבי חיפש דרך להפסקת ביקורי האראק. באחד הערבים, בהגיע הוד מעלת אוהב האראק, מו"ר אבי זצ"ל התנצל בפניו על כך שהאראק אזל מהחבית, ושלח אותי לקנות לו בירה אותה לגם בהנאה, אבל אינה דומה כוסית אראק לכוס בירה. מאז, לא דרכה רגלו במפתן ביתנו, עד לעלייתנו ארצה.

 

 זוכר אני איך חלון ההזדמנויות לעלייה לארץ נפתח באסרו חג פסח – יום המימונה = יום המזל תשכ"ג – 1963.

 מו"ר אבי ע"ה מספר, שבליל המימונה ישב לשמוח עם אורחים. כדרכם בקודש, שתו ושרו ממיטב שירי ארץ ישראל. בעת שמו"ר אבי שהיה פייטן בחסד עליון שר את הפיוט "אפתח פי ברינה, בשיר ובנגינה / לכבוד זה התנא הוא רבי מאיר", נרדם במהלך השיר, ובחלומו ראה את שערי ארץ ישראל נעולים. את החלום סיפר לאורחים. אחד הפתרונות לחלום היה, שיש להתפלל ביתר שאת וביתר עוז לפתיחת השערים. שוב שתו לחיים בליווי הברכה: "לשנה הבאה בירושלים הבנויה", ושוב מו"ר אבי המשיך לפייט את השיר "אפתח פי ברינה".

בסיום השיר, שוב מו"ר אבי נרדם, והנה בחלומו השני, הוא כבר רואה את שערי א"י, ובכללם שערי טבריה מקום מושבו וציונו של רבי מאיר – פתוחים לרווחה, ומיד התעורר.

 

 החלום ופשרו: אבא מארי ע"ה, הבין מיד שזו עת רצון אותה יש לנצל ומיד. למחרת, הורי ניגשו לשליחי העלייה שבישרו להם, שאכן נפתחו השערים לפרק זמן קצר, "ויש לעשות עליה לפני ששוב יסגרו השערים". הם החליטו לעזוב את כל רכושם מאחוריהם, ותוך שלושה שבועות, היינו כבר על המטוס לכיוון מרסיי שבצרפת.

 

זוכר אני שכאשר נציגי הסוכנות שאלו את אבי ע"ה באנייה, איזו עיר בארץ הוא מעדיף? תשובתו הייתה ללא היסוס: טבריה – עירו של רבי מאיר. אכן נחתנו בארץ ביום שני  י"ב באייר תשכ"ג – יומיים לפני ההילולא של רבי מאיר בעל הנס, בה זכינו להשתתף עם רבבות מעם ישראל.

 

זוכר אני ששנים רבות אחר כך, זכיתי לסגור מעגל וללמד בישיבת רבי מאיר הצמודה לציון, וכן להשתתף בארגון תהלוכת ילדי בתי ספר לכיוון רבי מאיר ביום ההילולא בי"ד באייר. התהלוכה הייתה מלווה בספרי תורה ותזמורת המשטרה. עד היום אני מרגיש מחובר לעיר הקודש טבריה וחכמיה, ובראשם רבי מאיר בעל הנס – הבעלים של הנס.

זכיתי לפרסם מאמרים רבים על רבי מאיר שזכה לתואר "בעל הנס" – הבעלים של מפתח הניסים", היות והייתה בו מידת "עין טובה" כלפי עם ישראל.

רבי מאיר הוא זה שקבע את הכלל שלעולם אנחנו נקראים:

 "בנים של הקב"ה – ולא עבדים" (קידושין לו ע"ב), דבר שנקבע להלכה ע"י הרשב"א.

 

בברכת התורה ולומדיה

משה אסולין שמיר.

 

לע"נ מו"ר אבי הצדיק רבי יוסף בר עליה ע"ה. סבא קדישא הרב הכולל חכם אברהם בר אסתר ע"ה. זקני הרה"צ המלוב"ן רבי מסעוד אסולין ע"ה. יששכר בן נזי ע"ה. א"מ הצדקת זוהרה בת חנה ע"ה. סבתי הצדקת חנה בת מרים ע"ה. סבתי הצדקת עליה בת מרים ע"ה. בתיה בת שרה ע"ה.   – הרב המלוב"ן רבי יחייא חיים אסולין ע"ה, אחיינו הרב הכולל רבי לוי אסולין ע"ה. הרב הכולל רבי מסעוד אסולין  בן ישועה ע"ה חתנו של הרה"צ רבי שלום אביחצירא ע"ה. רבי חיים אסולין בן מרים ע"ה. הרה"צ חיים מלכה בר רחל, הרה"צ שלמה שושן ע"ה, הרה"צ משה שושן ע"ה. צדיקי איית כלילא בתינג'יר ע"ה, צדיקי איית ישראל באספאלו ע"ה. אליהו פיליפ טויטו בן בנינה ע"ה. יגאל חיון ע"ה. יגאל בן חיים ע"ה

 

ברכה והצלחה ובריאות איתנה למשה בר זוהרה נ"י, לאילנה בת בתיה. יונתן בן קרן נ"י. לקרן, ענבל, לירז חנה בנות אילנה וב"ב. לאחי ואחיותיו וב"ב.  שלום בן עישה וב"ב.

ברכה והצלחה בעזהי"ת להוצאה שניה של הספר "להתהלך באור החיים", וברכה והצלחה על המוגמר לספרי החדש "להתהלך באור הגאולה" מתוך הידור בעיצוב ובעימוד, ללא שגיאות בתוכן, בסגנון, בתחביר ובלשון. וכן מתוך עיטור בהסכמות טובות ומפרגנות.

 

 

רפורמיסטים יהודיים־לאומיים

כבר הכרנו שלוש קבוצות עילית שלקחו חלק בחיים הציבוריים של יהודי קזבלנקה ושניסו להשפיע לפי תפיסתן על כיוון התפתחותו של המיעוט היהודי במרוקו כולה. עם זאת, טרם הקפנו את מירב זרמיה הרעיוניים של ההנהגה היהודית, ולא את מגוון הארגונים היהודיים שלקחו חלק בוויסות תהליכי השינוי בקרב יהודי העיר. גם בקזבלנקה, כפי שהיה נהוג בקהילות רבות בעולם, פעל ועד קהילה. על הקשר בין ועד הקהילה לבין אופיה הקולוניאלי־המסורתי של יהדות מרוקו ניתן ללמוד מתיאורו של דיבון:

ועדי קהילות נבחרים. זכות בחירה יש לכל יהודי המשלם נדבה לפסח ולסוכות בסכום של 200 פ׳.[פרנקים] אין זכות בחירה ליהודים לא מרוקניים, כלומר, השכבה המשכילה והמפותחת יחסית, של היהודים הזרים. על־ידי כך נשארת למעשה הנהלת הקהילות בידי חוג יהודים מרוקניים שגדלו וחונכו במלות.[מולדת] למרות שמבחינה רשמית נבחרים ועדי הקהילות, הרי שלמעשה היו אלה תמיד נכבדי ותקיפי העדה ולבחירות לא היה עד כה כל ערך, ואף לא עוררו את התעניינות הציבור. אולם עם התפתחות וגידול שכבת הבורגנות מתחיל ענין הבחירות וענין "ההנהלה הדמוקרטית״ שלהן להוות בעייה. השנה, בעת ביקורי, נערכה בפעם הראשונה "מלחמת בחירות״ הראויה לשמה עם תעמולה קולנית וטקטיקה של בחירות והתמודדות קבוצות שלחמו על שלטונן. אך כל זה בתחומים מוגבלים מבחינת המספר. בקזבלנקה, למשל, אשר יש בה כ־80,000 יהודים, ביניהם כ־65,000 -70,000 יהודים מרוקנים, היו רק 2,000 בעלי זכות בחירה.

ועדי הקהילות מטפלים בעזרה סוציאלית, ענייני חינוך ודת שונים, גובים מסים, ובידיהם קרנות די חשובות המוצאות ברובן לעזרת נזקקים (ולעתים קרובות אף לנצרכים שלא מאנשי המקום העוברים בהגירתם את מרוקו). יש להניח שהשפעת הקהילות תגבר ותלך ותעורר כוחות חדשים. מעניין לציין שפה ושם ניכרים סימני ״מרד צעירים״ שהם משכילים, עורכי דין, רופאים ואחרים הסבורים שיש להחליף את המשמרות ולתת אף להם מקום בשלטון הקהילות.

(דיבון, 1953, עמוד 12)

דומה שדיבון צדק כשהתייחס לאותות של התקוממות כנגד ההנהגה הוותיקה. ואולם, הוא טעה לחשוב כי מערכת בחירות חריפה לוועד הקהילה של קזבלנקה התנהלה רק בשנת 1953, השנה שבה ביקר בעיר. מערכה דומה התנהלה כבר בדצמבר 1951, ובאמצעות המגעים, שנוהלו בין האישים השונים במערכת בחירות זו, ניתן להתוודע לחיי הציבור היהודי ולקבוצות העילית שמילאו תפקיד בהנהגתו.

הממסד הקהילתי בקזבלנקה היה נתון מזה שנים בידי אגף פרו־צרפתי של עילית רפורמיסטית. נשיא הקהילה הראשון, יחיא זאגורי, שימש מתורגמן בקונסוליה הצרפתית בעיר עוד לפני הכיבוש, ובתקופת הפרוטקטורט הוסיף לשרת את העניין הצרפתי בנאמנות רבה. שנים רבות לאחר מלחמת העולם השנייה הוא המשיך לכהן כמעין נשיא־כבוד של הקהילה, אך בפועל ניהל את ענייניה סגן־נשיא נבחר, ז׳אק פרץ.

ערב בחירות 1951 נקשרו מגעים בין פרץ לבין מאיר טולידנו, העורך של העיתון היהודי־המקומי בשפה הצרפתית נוער. בין שתי מלחמות העולם ראו אור בקזבלנקה שני עיתונים יהודיים חדשים: לאווניר אילוסטרה (l'Avenir illustré), עיתונם של הציונים, ולאוניון מרוקיין(l'Union marocaine), עיתונם של הרפורמיסטים הפרו־צרפתיים. העיתון נוער ירש את שניהם, ולא בכדי: תנועת הנוער של בוגרי כי״ח, ״שארל נטר״, עמדה מאחוריו; אך לאחר מלחמת העולם השנייה חלו בה תמורות והיא נקשרה לציונות עד שייצגה באופן מובהק את תהליך ההתחזקות של הנטיות הלאומיות בקרב העילית הרפורמיסטית. על רקע זה מיזגו ״שארל נטר״ וביטאונה את שתי הנטיות – הרפורמיסטית והציונית – ובכך ניטל העוקץ מהמתח בין שתיהן. נוער היה רחוק מלהטיף להתבוללות מלאה ולהזדהות לאומית עם צרפת, אך גם לא דחק בקוראיו להגשים את המטרות הציוניות. בעיקרו, ביטא העיתון נכונות להוסיף ולקיים את התפוצה היהודית־המרוקנית בשלטון צרפתי או בשלטון מרוקני עצמאי, אך בשמירה קפדנית על הייחוד היהודי, חיזוק מוסדותיו האוטונומיים, הגנה על זכויותיו וטיפוח זיקתו למרכז הציוני בישראל ולמרכזים יהודיים אחרים בתפוצות.

מגמה כזו, שבאה לידי ביטוי מעל דפי נוער נמצאת על קו התפר שבין הרפורמיזם היהודי־המערבי הקלאסי, הדוגל באמנציפציה ובאינטגרציה של יהודים בארצות מושבם, לבין הציונות. מבחינה זו, ניתן לראות בכך סוג"יהודי־לאומי" של רפורמיזם יהודי־מערבי, או לחלופין – סוג מיוחד של ציונות – זרם שרואה בתנועה הציונית מושא להזדהות נפשית ורעיונית, אך אינו מתכוון להגר לארץ־ישראל, או למדינת ישראל, לאחר שזו קמה. אפשר לזהות זרם זה במידה רבה עם ה״ציונות המערבית", כלומר עם הנטייה שהיתה נפוצה בקרב אוהדי התנועה הציונית בארצות המערב.

מעל דפיו של נוער נשבה אפוא רוח רפורמיסטית־לאומית, או ציונית־מערבית, והיא אשר שיקפה מן הסתם מגמה רווחת בקרב הצעירים היהודים המשכילים, בעלי המעמד הילידי. ברם, לא רק בקרב צעירים אלה, בוגרי בתי־הספר של כי״ח, אפשר למצוא סימנים למגמה זו. מגעיו של טולידנו עם פרץ נעשו במטרה לשלב ברשימה מאוחדת את אנשי הממסד הקהילתי הישן – אנשיו של פרץ – עם אישים אחדים מהאריסטוקרטיה היהודית בעיר שייצגו מגמה ציבורית־יהודית דומה. מצד אחד, הם היו מעורים היטב בחיי החברה, הכלכלה והתרבות של החברה היהודית בקזבלנקה, האירופית והפרו־צרפתית; לא עלה בדעתם, אפילו לא בערב משבר העצמאות, לעלות לישראל, ואם להגר הרי שהיה זה לצרפת, או לארץ מערבית אחרת. מצד אחר, הם לא גילו אותות הזדהות לאומית עם מדינה לא־יהודית כלשהי. אדרבה, הם הזדהו באופנים שונים כבעלי עניין בטיפוח התרבות העברית, בחיזוק המוסדות היהודיים הייחודיים, ואף תמכו בפעילות הציונית בקזבלנקה ובמרוקו כולה.

דמות מייצגת לנכבדים הללו אפשר לראות ברפאל בנאזראף, מן הגדולים שביבואני התה למרוקו ועסקן יהודי, אשר מילא תפקיד פעיל בוועד הקהילה בשנות מלחמת העולם השנייה. בנאזראף היה ידוע כאחד מתומכיה המושבעים של הפעילות הציונית במרוקו. ואולם, הוא לא נטה להצטרף להנהגה הפעילה של המוסדות והארגונים הציוניים במדינה. כשנקרא אל הדגל, היה מוכן לבוא ולתרום מהונו או את שמו לקידום מטרה ציונית כלשהי. אך הוא לא נטה לקחת חלק פעיל ורצוף בעשייה הציונית. כמוהו גם שם־טוב אוחנה, חברו לקבוצת הנכבדים, אשר עמד בראש ״מפעל החסות לילדים יהודים מרוקניים", גוף שהסתיר מאחוריו אלא את אגודת הידידים של עליית הנוער במרוקו. אוחנה, כמו בנאזראף לא היה תורם מאונו לעבודת השטח של עליית הנוער, אך לאגודת הידידים של המפעל תרם את המוניטין שלו.

רק טבעי הוא, שלנכבדים כאלה היה קשר לארגון יהודי נוסף שפעל במרוקו – הקונגרס היהודי העולמי. ארגון זה התאים ביותר לאישים בני־דמותם. לכאורה, לא היה הקונגרס אלא מהדורה חדשה, יצירת המאה ה־20, של כי״ח המקורי, האוניברסלי. גם הוא נוסד כדי להגן זכויות היהודים בכל אתר ואתר, כביכול, ללא נטייה פוליטית־לאומית מוגדרת. לאמיתו דבר שלטה בקונגרס נטייה לאומית־יהודית ברורה ורוב המושכים בחוטיו היו בעלי נטיות ציוניות ברורות.

כמו כי״ח וכמו התנועה הציונית גם הקונגרס היהודי־העולמי פרש רשת של סניפים מקומיים בתפוצות היהודיות בניסיון לסחוף לשורותיו אישים ממרומי החברה היהודית המקומית ומהעילית האינטלקטואלית שלה. הסניף המרוקני של הקונגרס נוסד לאחר הפלישה האמריקנית למרוקו (1944) וראשוני פעיליו היו בנאזראף וש״ד לוי. אגב, האחרון נודע כאחד מאבות הציונות במרוקו. לאור מעמדו וקשריו החברתיים ולנוכח הכרעותיו האישיות, כפי שהתגלו מאוחר יותר, הוא התאים להגדרה של ציוני־מערבי.

החל מראשית שנות החמישים הגביר הקונגרס את מאמציו לחזק את אחיזתו בהנהגה היהודית־המרוקנית. בד בבד ניתן להבחין בניסיון מצד החוגים המקורבים אליו להמיר ההגמוניה של הפלג הרפורמיסטי־הפרו־צרפתי בממסד הקהילתי, בהגמוניה רפורמיסטית יהודית־לאומית. ניסיון זה גבר ובלט בשלב מאוחר יותר – ערב קבלת העצמאות המרוקנית.

 

אם נרצה, לפנינו המערכה הראשונה שלו, מערכה הנערכת שלוש שנים לפני המעבר משלטון לשלטון.

בהקשר זה יש להבין את ראשיתם של המגעים בין מאיר טולידנו, רפאל בנאזראף וחבריהם לבין ז׳אק פרץ. הוועד הקיים, יש לומר, לא משך לשורותיו אישים מן המעלה הראשונה. נכבדים בעלי מוניטין, כגון בנאזראף, או שם־טוב אוחנה, היו אלטרנטיבה שעלולה היתה לאיים על הנהגת הממסד הקהילתי הקיים. בדרך הטבע, פרץ לא נטה לוותר על מקומו בהנהגה וכאשר המשא ומתן נתקל במכשולים – לאו־דווקא באשמתו – הוא הניח לו לגווע ואץ לחפש לו שותפים אחרים, נוחים יותר מבחינתו. השותפים הללו נמצאו, כנראה, בחוגים השמרניים ביותר בקהילה, חוגים שהיו ידועים באיבתם הקיצונית לציונות בשל הרקע הדתי שלהם. במלים אחרות, במקום קואליציה של רפורמיסטים פרו־צרפתיים ויהודים־לאומיים, כפי שמאיר טולידנו ציפה להקים, קמה לקראת הבחירות של דצמבר 1951 קואליציה בעלת גוון שמרני, פרו־צרפתי ואנטי־ציוני למדי.

 

יהודי קזבלנקה : עיונים במודרניזציה של הנהגה יהודית בתפוצה קולוניאלית-ירון צור . הגר הלל

הפלג הפטריוטי־המרוקני

עמוד 57

עְמְמְר וזִידוֹ – מַאז אִי מַאס (הוסף עוד ועוד)

רגע גילויהּ של מילה חדשה בחכתייה הוא תמיד רגע קוסמי בעיניי, כזה שמחבר בין עולם העבר – על אתריו, קולותיו, טעמיו והווייתו – לעולם ההווה, שסיטואציה מסוימת בו מציפה זיכרון משם. מילה כזו יכולה לעלות בעקבות אכילה של מזון מסוים או תמונה חדשה שנחשפת או בזמן ישיבה במרפסת, כשחפץ מסוים נגלה בזווית העין וצובע את הזיכרון בגוונים חיים של שם ואז.

באופן זה בדיוק נחשף בפניי הביטוי החכתי ׳עממר וזידו – מאז אי מאס׳, שמשמעו הוסף עוד ועוד. זהו למעשה ביטוי כפול המורכב מחזרה על אותה אמירה בערבית־יהודית ובחכתייה. בשעה שישבתי במרפסת עם הוריי, רחל ויצחק פינטו, שיחק בני איליי בקלפים, כשלפתע פנה לעברו אבי, סבו, התבונן במשחקו ואמר: ׳עממר וזידו – מאז אי מאס׳. ניסינו לשחזר את הסיטואציה שבה נאמרו הדברים שם, בטיטואן. התברר שבימי חג הפורים נהגו לשחק במשחקי קלפים ברחובות העיר, כאשר כל שחקן מעודד את חברו להוסיף עוד ועוד קלפים לערמה המצטברת.

האם הייתה זו דרכם של המוסלמים בטיטואן לשדל זה את זה להוסיף קלפים במהלך המשחק? האם השתמשו רק במילה הערבית או אולי דיברו גם הם מעין חכתייה – שפה המשלבת ערבית, ספרדית ועברית? או שמא היו אלה היהודים ששאלו את הביטוי הערבי והוסיפו לו חכתייה? אלה הן שאלות שהמחקר עדיין לא נתן להן תשובה. אני מצפה שיימצאו חוקרים שיהיו בידיהם הכלים לחקור את לשונם של המוסלמים בני מרוקו הספרדית, ובלשנים שישלטו בארבע השפות – ספרדית, חכתייה, ערבית ועברית – ושיחד ישרטטו את המפה הלשונית השלמה של הדיבור, של השיח ושל הכתיבה הייחודיים של יהודי חבל ארץ זה.

מכל מקום, הביטוי ׳עממר וזידו – מאז אי מאס׳ מסמל את המגעים והמעברים בין התרבויות, בין היהודים למוסלמים, ואת ההכלאה והתערובת של השפות השונות, אשר במקרים מסוימים ניתן לקטלגם כשפת החכתייה – שפתם של יהודי צפון מרוקו, שהיא תערובת של ספרדית עתיקה, ערבית מוגרבית, ערבית־יהודית ועברית. הביטוי ממחיש את ההווי המשותף שהיה ליהודים ולמוסלמים ברחובות העיר טיטואן; הם כרו אוזן אלה לאלה ושיחקו יחד או חלקו התבוננות במשחק – בהנאת הרגע, בעידוד ובהתלהבות.

בספר זה אני מציגה כמה ביטויים תרבותיים מגובשים, שניתן לתארם כסוגות של תרבות עממית ופולקלור, המדגימים את התרבות המשותפת ואת המתחים והמשחקיות שבה.

טיטואן: אתר של מגעים בין תרבויות

בין שלוש התרבויות – היהודית, הנוצרית והמוסלמית – בעיר טיטואן, בירתה של מרוקו הספרדית ברבע השני והשלישי של המאה העשרים, היו יחסים מורכבים. היבטים שונים של פעילות גומלין בין־תרבותית ניכרים בסיפורים על אודות מקום קונקרטי ובאגדה על מקום, בטקסים, באמירות פואטיות מן הרחוב ובשפת החכתייה. אני מבקשת לבחון בספר זה, באמצעות שיטות עבודה ומתודות מתחומי הפולקלור ולימודי התרבות, מחקר הספרות העממית, מהסמנטיקה ומהסוציולינגוויסטיקה, חמש סוגיות מרכזיות מהווי חיי היהודים בטיטואן שהמחקר טרם נתן עליהן את דעתו באופן ממוקד.

במרכז הפרק הראשון עומד סיפורו של מקום בבית העלמין היהודי בעיר טיטואן, המשמש אתר עלייה לרגל ומקום קדוש עבור יהודי מרוקו בכלל ויהודי טיטואן בפרט. במעלה בית העלמין נמצא אתר המכונה בזיכרונות ההיסטוריים והאוטוביוגרפיים ׳האבן שנפלה מן השמיים׳. על פי המסורת זהו מקום קבורתו של רב ידוע ואהוד על מוסלמים ועל יהודים – הרב יצחק כהן (Rabbi Isaac Cohen). במוקד העיון עומד סיפור אטיולוגי והגיוגרפי שמסביר את היווצרותו של מנהג ומנמק את מעמדה המקודש של דמות מנקודת מבטם של יהודים, של מוסלמים ושל נוצרים. אני בוחנת את הנרטיבים השונים שהתפתחו בזיקה למקום ולשמו דרך הסיפור על ׳האבן שנפלה מן השמיים׳ (La piedra que cayó del cielo). העלילה מתארת עימות בין רב חכם הנקלע בטעות למסגד ובין מוסלמים הכופים עליו לאמץ את האסלאם, תוך איומים על חייו. החכם מסרב להתאסלם ומוצא להורג. לאחר הירצחו, מגיעים אנשי חברה קדישא לבושים ברוחות רפאים ועל ראשם נרות דולקים, הם מחלצים את גופת הרב ומביאים אותה לקבורה כדת וכדין בבית העלמין היהודי. המוסלמים התרים אחר הגופה אינם מצליחים לאתרה כיוון שאירע נס ואבן גדולה נפלה מן השמיים וכיסתה את מקום קבורת הרב.

מבחר הנרטיבים המגולמים בסיפורו של המקום ובאגדת השבח הנלווית אליו מוצגים בפרק בהתבסס על כתבים שבהם נזכר האתר, לרבות הפרוטוקולים של ועד הקהילה שראו אור בשנת 2016 (Libro de las actas de la comunidad judía de Tetuán}, וכן על סמך סיפורים שהועברו בעל־פה ושתיעדתי מפי מידענים בעבודת השדה. לפרשנות החומר בהקשרו התרבותי נוסף גם מידע מתיעוד אתנוגרפי בטיטואן עצמה ובארצות שאליהן היגרו בניה. במהלך הדיון נבחן ההקשר ההיסטורי של צמיחת הסיפור ונסיבות הפצתו, כשברקע ניצבים היחסים בין מוסלמים ליהודים בטיטואן בתקופות הרלוונטיות.

מטרתי בפרק היא לנתח את הטקסטים הסיפוריים השונים. קריאה צמודה של הסיפור על מגוון גרסאותיו, כפי שהוא מסופר מפי יהודים ואף מפי מוסלמים, חושפת את היחסים המורכבים והמרובדים הקיימים בעיר טיטואן עד ימינו אלה. סיפורים עממיים, ובייחוד אגדות קדושים, נוצרים במצבים של מתיחות, כשערכיה של חברה מאוימים, וכאשר מתעורר הרצון ליצור בידול מהכלל וגיבוש פנים־קהילתי. הסיפור על שלל מקבילותיו מחזק לא רק את קדושת דמותו של הרב ואת המופת האישי שהציב, המקרין על כלל קהילתו, אלא אף את מוסכמות הקדושה וההתנהגות הנאותה בחברה: אחדות הקהילה, חירוף הנפש במאמץ להביא לקבורה יהודית את אחד מבני הקהילה והערבות ההדדית – כולם ערכים ומוסכמות המשוקעים בתולדות חייה של הקהילה היהודית בטיטואן.

הפרק השני עניינו גלגולי טקס הנוצ׳ה דה פניוס (Noche de Paños), טקס החינה המקובל בקרב יהודי צפון מרוקו. מהלכי הטקס המסורתיים עברו טרנספורמציות בהשפעת מגעים בין תרבויות, ואלה מתבטאות בהיבטים רבים: בתרבות החומרית, בגיבוש זהות, בייצוגה ובהזדהות עימה ובהיעלמות שפת הקהילה, החכתייה, כתוצאה ממגעים עם התרבות הנוצרית ועם השפה הספרדית. שרידיה של השפה נותרו חקוקים במהלך הטקס.

במרכז הטקס ניצבת ׳השמלה הגדולה' מהפריטים היחידים ששרדו מן התרבות החומרית של יהודי צפון מרוקו. השמלה, שכמותה נותרו אחדות בלבד ברחבי העולם, הפכה לסמל בפני עצמו ולחפץ ביוגרפי, במושגיה של ג׳נט הוסקינס. בפרק אני נדרשת לסוגיות תאורטיות של אותנטיות וזיוף, אם כי, ברוח עבודתה של רגינה בנדיקס, לא בהכרח כניגודים דיכוטומיים. עוד אני עוסקת בשאלות של ייצוג ודימוי בהקשר של טקס הנערך בעידן של שינויים חברתיים, כלכליים ותרבותיים עמוקים.

שלושה צירים מרכזיים של טרנספורמציות מתגלים בטקס הנוצ׳ה דה פניוס ובעיצובו: ציר המרחב, ציר צמצום הזמן וציר מעברי המדיום. טרנספורמציות בציר המרחב חלו בתקופת הפרוטקטורט הספרדי במרוקו(1956-1912), אז עבר הטקס מן החודרייה (judería, הרובע היהודי) לרחובות האנסנצ׳ה (ensanche, ההרחבה של העיר), שם התגוררו הנוצרים והיהודים בשכנות. באותן שנים התכנסו היהודים בבתיהם והשתדלו להצניע את שונותם – את מנהגיהם, את שפתם ואת התנהלותם – מפני שכניהם. הטקסים עברו מן החוץ אל תוך הבית. עם ההגירה לישראל חלו שינויים נוספים בהיבט המרחבי של הטקס. המעברים בין המרחבים השונים ממחישים מעברים בין מסורתיות למודרניות בטיטואן עצמה: במעבר מן החודרייה לשטח המורחב של העיר, מחוץ הבית אל תוכו; וכן בישראל, במעבר מן השיכון הפריפריאלי לבית הדו־מפלסי. התמורות באופי הטקס מהדהדות את החשש מפני המגעים בין התרבויות במרחב שקיימת בו הייררכייה ברורה בין נוצרים ליהודים, וכן את התהליכים המלווים את משברי ההגירה יחד עם הצמיחה וההתבססות שלאחריה.

בציר צמצום הזמן ניכרות טרנספורמציות שחלו בשל קיצור התהליך הטקסי הקודם לחתונה ובשל שינויים תרבותיים. הטקס הנהוג כיום הוא למעשה תוצאת דחיסה של כמה טקסים שנמתחו בעבר על פני ימים רבים ונחוגו בנפרד, והוא מכיל אלמנטים מסורתיים הקשורים לימי הטקסים השונים שקדמו לחופה במרוקו הספרדית.

בציר מעברי המדיום נכללות טרנספורמציות הקשורות לאופי הטקס ולניסיון לשמרו בדרכים נוספות. טקס הנוצ׳ה דה פניוס הנהוג כיום בישראל בארצות אחרות מקבע מוטיבים סמליים ויוצר מנגנונים חדשים לשימורם, הן מחמת החשש להיעלמותה של התרבות הייחודית, המיוצגת גם באמצעות השמלה, הן בשל החרדה מפני מותה של החכתייה. מעמדה של השמלה בטקס נובע מן החיפוש אחר אותנטיות, האופייני לתחושת האובדן בעולם המודרני, ומתחושת החירום של תרבות המצויה בסכנת הכחדה. הטקס מדגים הבניית זהות באמצעות החפץ, ודרך הגלגולים שחלו בו ניתן ללמוד על העולם הקולוניאלי המכפיף את הנכבש לתרבותו, ועל העלייה לישראל והשפעתה על בני הדור הראשון והשני להגירה.

טיטואן-אתר של מגעים בין תרבויות-נינה פינטו-אבקסיס

עמוד 15

 בְּעֵד שְׂמְע סְרִיךִ לָאכוֹר הָאדְסִי תְכְלְתוֹ סְהְוּאָ כְּתִירַה דְלְפְלוּס וּקָאלְלּוֹ לְמוּל לְעְבִּירַה אִידַה נְתִי תַה תְקְּבֵּל עְלַה רָאצְךּ הָאדְסִי כָּאמֵל אַנַה מוּזוּד נְעְבִּי מְנְךּ הָאד לְעְבִּירַה.

כאשר שמע השותף האחר את הדבר, קיבל חשק גדול לכסף ( חמד מאוד לממון) ואמר לו לבעל העבירה, אם אתה מקבל על עצמך הדבר הזה כפי שהוא, אני מוכן לקחת ממך את העבירה.

 

פְהָאדִיךּ סָאעַה קְּבְדְ מוּל לְעַבִירַה נֵץ דְלְפְלוּס דִי תְפַע נְהָאר סְרָאוּו סְלְעַה וּכְּתְבוּ כָאגְ'טְ בִּינָאתְהוֹם עְלַה לְבִּיע דְלְעַבִּירַה וּסְרָאהָא מְנְנּוֹ פְחָאל וָאחְדְ דִי תָה יִסְרִי סִי חָאזַה מְזְיָּיאנַה מְן צָאחְבּו.

באותה שעה קיבל בעל העבריה חצי מן הכסף ששילם ביום בו קנו את הסחורה ןערכו הסכם ביניהם על אודות מכירת העבירה וקנה ממנו כאילו אחד שקונה דבר יפה מחברו.

 

וּכִּיף אוּצְלוֹ לְבְּלָאדְהוּם אוּקַפוּ הָאדַכְּסִי דִי עְמְלוּ פְטְרִיקּ עְלַה יֵד בֵית דִין וּהָאדָאךּ אַרָאזְל דִי סְרַה לְעְבִּירַה רְבְחְ פְהָאדָאךּ דְהְבּ מְלִיח וּצְל יִכּוּן עַשִׁיר כְּבִּיר. דָאזוֹ סִי עָאמָאת נְפְטַר מֵן הָאד לְעוֹלַם וּמֵן דִי אוּקֵּףְ יִעְטִי שְׂרְעְ פְשַׁמַיִם עְלַה לְעְמָאייְל דִי עְמְל פְהָאד לְעוֹלַם חְסְבוֹלוֹ פוּצְטְ לְעַוֹנוֹת דִי עְמֵל בָאיְיְן בַעַל נוֹכְרִיָה וָאזֵב הָאדָאך אַרָאזְל וְקַּלְּהוֹם בָּאיְיְן עְמְּמְּרוֹ מַה עְמְל הָאד לְעַבִּירַה.

כאשר הגיעו לעירם סיפרו את אשר עשו בדרך לבית דין ןהאיש שקנה את העבירה, הרוויח המון זהב ונעשה עשיר גדול. עברו אי אלו שנים נפטר מן העולם וכאשר עמד לתת דין בשמים עבור פועליו אשר עשה בעולם הזה, כללו בעונות שעשה גם שבעל נוכרייה, אך האיש ענה ואמר להם שמעולם לא עבר את העבירה הזו….

 

שבחי צדיקים…מעשיות בלשון יהודית מוגרבית, ניקוד ותרגום שלי

עמוד 28

 

גישתו ההלכתית

היו״ם היה פוסק יצירתי מאוד, חדשן גדול בעולם התורה כולו ובייחוד בתחום פסיקת ההלכה. הרב פעל כדרכם של תלמידי חכמים שכל דבריהם נאמרים ונשמעים בנחת, ויראתם קודמת למעשיהם, ובזכות עמלם הרב בתורה זוכים לסייעתא דשמיא מיוחדת שלא תצא מהם תקלה וכל דבריהם יהיו מכוונים אל ההלכה.

היו״ם לא חשש ולא פחד להתמודד מול כל טענה וקושיה חריפה ככל שתהיה, בכדי להוציא לאור תעלומה ולהביא את דבר ה׳ לעולם. קו הפסיקה שהחזיק בו הרב היה ׳כוחא דהיתרא עדיף' ורבנו אכן הקל רבות בנושאים מגוונים, על פי כללי הפסיקה ומסורת ישראל.

מעשה שהיה באחד מתלמידיו של הרב שהקל בדבר שלא ניתן היה להקל בו על פי ד׳ אמות של הלכה, והרב הוכיחו בדברים קשים מאוד מאוד (מים חיים א, סי׳ קצה).

היו״ם דגל בשיטה זו מפני שרצה לקרב יהודים רחוקים ולהכניסם אל תוך המחנה האמוני. הרב הרגיש כי פסיקה נוקשה ואורח חיים קפדני מכבידים על הציבור ומרחיקים הרבה מעבודת ה׳ אמיתית, בייחוד בקרב הצעירים, ולכן קירבם וצירפם לקהילה בכל דרך אפשרית, פרס עליהם את כתפיו הרחבות וחבקם בעבותות אהבה.

הרב מאיר אביטבול כתב (הקדמת המו״ל לשו״ת מים חיים א) על היו״ם כי ״בתקופת ההשכלה במרוקו, לא נתנו רבותינו לאף אחד מישראל להרגיש כרשע בפני עצמו… אלא להפך ניסו לתת להם הרגשה שהדבר לא כ״כ נורא ומצאו להם היתרים וסמך לקולות בהלכה על מנת שלא יבעטו בתורה וממילא לא יהיה להם חלק ונחלה בה…״ כך למשל מצא הרב מקום להליץ יושר על נשים נשואות שלא מכסות שערות ראשן(אוצה״מ ג, סי׳ אלף תתפד). כמו כן נימק היו״ם במכתב לרב רפאל אנקווה זלה״ה (רבה הראשי של מרוקו) את דעתו להתיר גיורת לכהן, משום שבמצב הנדון, אם לא יתירוה לו הרי שהוא יתבולל, ולכן עדיף שיעבור על איסור ספק זונה, משום שכהנים בזמן הזה אינם מיוחסים (אוצה״מ א, סי׳ תמו). כמו כן התיר היו״ם הדלקת וכיבוי החשמל ביום טוב (מים חיים א, סי׳ צד). בהיתר הדלקת החשמל ביום טוב לא היו מערערים בארצות המערב, אך על כיבויו נחלק היו״ם עם הרה״ג שלום משאש זצ״ל, בן משפחתו. כמו כן, בעניין הקצבים מחללי שבת, התיר רבנו לאכול את הבשר שהם מוכרים בטענה שאינם נחשבים מחללי שבת מדאורייתא, משום שמחלל שבת שנחשב כ״אינו נאמן לשאר איסורים״ הוא רק זה המחלל שבת באיסור דאורייתא שיש בו מיתת בית דין(מים חיים א, סי׳ קמג). וכן פסקים רבים נוספים המקלים על אורחות חייהם של הציבור.

קו נוסף שאחז בו היו״ם בהרבה מפסקיו הוא חדשנות ומקוריות בסברות הפסיקה. כך, למשל, מעריך הרב שבמידה והיה קם בית המקדש כיום, מנורת המקדש הייתה מודלקת על ידי חשמל(נר מצוה עמ׳ סו).

קו נוסף שניתן לפגוש בתוקף בין פסקי היו״ם הוא, השמירה על מנהגי אבותיו ע״ה – חכמי המערב. גם בהגיעו לארץ ישראל המשיך היו״ם במנהגיו. כך, למשל, הצדיק הרב את המנהג לאחר את תפילת שחרית כדי לקיים חגיגת בר מצווה לנער שהגיע למצוות(מים חיים א, סימן כב). כמו כן, הצדיק את מנהג המערב לבטל את חזרת הש״ץ בזמן המנחה והמוספים, בעיקר בשבת קודש (מים חיים א, סימן מא). בנוסף, כתב הרב שמנהג המערב הוא שהעולה לתורה מנשק בניו וקרוביו, ואין זה עומד בניגוד לנפסק על ידי בעל ההגה על הש״ע (אוצה״מ ג, סי׳ אלף תשפז) וכו׳ וכו׳ עוד רבים.

יצירתו התורנית

היו״ם כתב ספרים רבים בכל מקצועות התורה. את כל ספריו כתב בעצמו בלילות ובימים, ללא עזרת מזכיר, עוזר ושמשים. חלק מכתביו יצאו לאור והתפרסמו בכל קצוות תבל, וחלק אחר טרם עלו על מכבש הדפוס, ובע״ה בקרוב יראו אור עולם.

להלן מניין ספריו ותקציר תכניהם:

1. שו״ת מים חיים – השו׳׳ת המרכזי שכתב היו״ם ומכיל שני כרכים, תשובות על חלק אורח-חיים שבשלחן ערוך.

בתוך כרך א׳ הודפס גם קונטרס ״תפארת בנים אבותם״ -חקירה אודות שושלת משפחתו של רבנו. דורות רבים וענפיהם המובאים בסדר מקיף וברצף כרונולוגי. כמו כן הודפסה הקדמה חשובה מאוד בהגותו של רבי יוסף ״חומר, צורה, פועל, תכלית״ ובה הו מסביר על התמורות במקומות בהם כיהן כרב.

בתוך כרך ב׳ של השו״ת הנ״ל הודפסו גם הספרים הבאים: שו״ת ״מים קדושים״ ־ תשובות על חלק יורה דעה; שו״ת ״מים טהורים״ ־ תשובות על חלק אבן העזר; שו״ת ״מים קרים״ – תשובות על חלק חושן משפט. כמו כן הודפס הקובץ ״משפטי השררה״ העוסק בי״ב דיני שררה, עזבונות, ירושות ונדרים.

כרך א׳ של השו״ת הודפס בפאס בשנת התרצ״ד (1934) ושוב בירושלים בשנת התשכ״ז(1967) ובשנת התש״ס (2000). כרך ב׳ הודפס בעריכת הרב שלמה דיין בשנת תשמ״ה (1985), ושוב בשנת התשע״ג (2013).

2. אוצר המכתבים -ליקוט של אלפיים אגרות שנכתבו על ידי היו״ם והודפסו בשלושה כרכים. האוצר הינו יצירה המקיפה תחומים רבים, בהם: הלכה, אגדה, מקרא, תלמוד, מדרש וכיו״ב. באוצרו זה נכתבו מכתבים רבים לאנשים וקהילות שונים, ובהם ניתן למצוא מכתבי נחמה, עידוד, שירה, תורה ותיעוד קהילתי, היסטורי ותרבותי.

בתוך כרך א׳ יוחדו מספר חיבורי משנה: ״דברי הימים למקנס״ – מחקר וזיכרון לעיר מקנס, לישוב היהודי שבה ולמבנהו, עיין בשער האוצר (מפתח העניינים של אוצר המכתבים ח״א); ״יו״ם ליו״ם״ – קונטרס תשובות לשאלותיו של ר׳ יונתן מרגליות זצ״ל (סימנים שט״ו עד שפ״ה). בתוך כרך ב׳ יתייחד הקונטרס ״דברי ימי תלמסאן״ – מחקר וזיכרון לעיר תלמסאן, לישוב היהודי שבה ולמבנהו, עיין בשער האוצר (מפתח העניינים של אוצר המכתבים ח״ב).

כרך א׳ יצא לאור בתשכ״ח (1968); כרך ב׳ בתשכ״ט (1969); חלק ג׳ בתשל״ה(1975).

3. נחלת אבות – שמונה כרכים, פירוש על פרקי אבות ודרושים לשבת ולמועד. הספר כולל משלים רבים וסיפורים מתוך ספרות חז״ל וחכמי הדורות. היצירה מכילה מאמרים בתחום האקטואליה ומרכזת את הדרשות שהיה נושא היו״ם לקהילתו בשבתות ובמועדים החל משנת התש״ג(1943). שמונת הכרכים יצאו לאור בהדרגה כאשר הכרך הראשון פורסם בשנת התשל״א (1971) והכרך השמיני והאחרון פורסם בשנת התשמ״ז(1987). שוב ראו אור במהדורה מהודרת בשנת התשע״ה (2015) ״אור המערב״־ הספריה הספרדית, ירושלים.
4. נר מצוה – ספר העוסק בענייני חג החנוכה בהלכה ובאגדה, ובו הרבה שירים. לספר מצורפים מספר עניינים: ״מעשה יהודית״ ־ סיפור גבורתה של יהודית; ״מי כמוך״ – פיוט גדול לחג החנוכה על דרך פיוטו של ריה״ל לפורים; ״פורים של מעגאז״ ־ סיפור הצלה של יהודי מקנס; ״מי כמוך״ על מלחמת ששת הימים. ספר זה הודפס לראשונה בפאס בשנת התרצ״ט (1939), ושוב בשנת התשכ״ט (1969), ושלישית בשנת התש״ס(2000).
5. זבח תודה – ספר העוסק בהלכות שחיטה ובדיקה הכתובים בחריזה על משקל פיוטי האזהרות. ועליהם מובא פירוש קצר ומראה מקומות בשם ״לחם תודה״. בכרך זה הודפס גם הספר ״נהג ולך״ ובו מנהגים בדיני שחיטה ובדיקת האיברים אשר נהגו בני מערבא (מרוקס מימות עולם ועליהם ביאורו והערותיו של היו״ם הנקרא בשם ״כף קטנה״. לספרים אלו נספחו מספר קונטרסים: קונטרס שנקרא ״מעשה רב״ ובו כמה מעשים שקרו בהקשר של שחיטה ובדיקה והוראות של רבנים על מעשים אלו, גם לקונטרס זה יש ביאור ומראה מקומות הנקרא ״אצבע קטנה״; קונטרס ״יד יוסף״ ־ פירוש ללשונות סבוכים בשלחן ערוך ובבאה״ט; וקונטרס ״ערך קטן״ – מעין מילון למילים ומושגים בהלכות שו״ב.

היו״ם כתב את הספרים הללו בשנת תרפ״ט (1929) בהיותו רב ראשי בתלמסאן. הספרים פורסמו לאחר פטירת הרב, וצולמו בכרך אחד כהעתק לכתב ידו המרהיב של רבנו, ללא ציון שנת הפרסום.

6. גרש ירחים – ספר העוסק בדיני גיטין לכל פרטיהם בשלושים סימנים. הספר פורסם וצולם כהעתק לכתב ידו המרהיב של היו״ם, ופורסם לראשונה בשנת התשמ״ט (1989). הספר הודפס במהדורה שנייה מוקלדת על ידי מכון ״אור הטוב״ בירושלים תשע״ו(2016).

7- ויזכור יוסף – פירוש על הגדה של פסח, כולל סיפורי הצלה שנעשו לקהילת היהודים במקנס ועוד דרשות רבות וחידושי הלכה סביב חודש ניסן והגדה של פסח. הספר נכתב בהיות הרב בן כ״ח שנים ומגמתו המרכזית לדייק בלשונות המגיד בהגדה ולבאר הלכות ופירושים על דרך הפשט. הספר פורסם וצולם כהעתק לכתב ידו המקורי של היו״ם ופורסם לראשונה בשנת התשל״ט(1979), ובמהדורה שנייה(מצולמת אף היא) בשנת התשס״ה(2005).

8- בגדי ישע – פירוש מקיף להושענות שאומרים בחג הסוכות ובהושענא רבה, וכן פירוש לתיקון הגשם והטל. ובנוסף שו״ת, דרשות וחידושי הלכות על חג הסוכות וענייניו. הספר נכתב בהיות הרב מכהן ברבנות בעיר תלמסאן. הספר פורסם לראשונה בשנת התש״ן(1990).

9 – מנחת יוסף – פירוש על התורה ודרשות שדרש היו״ם לקהילתו במנחה של שבת על סדר פרשות השבוע, הספר יצא לאור בחמישה כרכים כנגד כל אחד מחמשת חומשי תורה. הדרשות המובאות בסדרה זו הן דרשות שלא הובאו בנחלת אבות. הסדרה מכילה גם ליקוטים מתוך כתבים נוספים של היו״ם כמו ״אוצר המכתבים״ הידוע, וכן כתבים שראו אור לראשונה: ״מגד שמים״ – דרשות שדרש במקנס בשנת התש״כ(1960) על מחצית ספר בראשית; ״יוסף לקח״ – פירוש לשונות רש״י והרמב״ן על התורה. בכרך ג׳ – לחומש ויקרא פורסם גם לראשונה ספרו ״פלגי מים״ – דרושים כלליים לנפטרים וכן הספדים ודרשות לנפטרים. בכרך ד׳ – לחומש במדבר הודפס גם לראשונה ״קובץ מכתבים״ המכיל איגרות שכתב היו״ם בנושאים שונים (מתאים להמשך סדרת ״אוצר המכתבים״). בכרך ה׳ – לחומש דברים הודפסו לראשונה החיבורים הבאים: ״די השיב״ ־ תשובות להשגותיו של הרב שלמה הכהן אצבאן זצ״ל בספרו ״לך שלמה״ על שו״ת מים חיים ח״א; ״דרשות למועדים״ שבע דרשות שלא פורסמו בעבר; ״מרו את רוח קדשו״ – קונטרס מאמרים היסטוריים על חכמים מרוקאים כמו הרי״ף ועל קהילת יהודי מרוקו; ״מכתבי הרב דוד משאש״ – קובץ פתקים ומכתבים שנשמר מפי הרב דוד משאש זצ״ל דודו של היו״ם בצירוף כמה הערות שכתב רבי יוסף על המכתבים; ״שירת הי״ם״ – קובץ פיוטים שכתב היו״ם למועדים שונים.

כרך בראשית הודפס בשנת התשס״ט (2009); כרך שמות בשנת התש״ע (2010); כרך ויקרא בשנת התשע״א (2011); וכרכים במדבר ודברים בשנת התשע״ב(2012).

10-נשמת חיים – דרשות ופנינים על פסוקים מהתנ״ך מאת אביו של היו״ם (הוא הרה״ג נשמת חיים משאש זצ״ל), בספר זה הובאו הסכמות מאת חכמי מבני מכנאס והקדמה מאת היו״ם. ספר זה הודפס לראשונה במכנאס בשנת התש״ט (1949). ובהדפסה נוספת בשנת התשנ״ו(1996). במהדורתו השנייה הודפס יחד עם הספר ״לקט הקמח״ – מערכות הלכתיות על השולחן ערוך מסודרות על פי סדר הא-ב שנערכו ע״י היו״ם מאת כתבי אביו רבי חיים זצ״ל. כמו כן הודפס גם קונטרס ״תפארת בנים אבותם״ -חקירה אודות שושלת משפחתו של רבנו. דורות רבים וענפיהם המובאים בסדר מקיף וברצף כרונולוגי.

11-שבט סופר ועט סופר – ספר העוסק בנוסחי שטרות, כתובות, פירושם ודיניהם. הספר הוכן רק בחלקו הקטן לקראת הדפסה והיתר נכתב בתוך מחברת. ראה אור לראשונה בשנת התשע״ח (2018) בתוך חלק ד׳ של סדרת ״מים חיים״ שיצאה במהדורה ייחודית בעריכת נינו של היו״ם – הוא הרב אריאל אלקובי(ראה להלן).

מלבד הספרים המפורטים לעיל, כתב היו״ם (באוצה״מ ג, סי׳ אלף תקסד) שיש בחזקתו עוד שני חיבורים שחיבר, וטרם זכינו לפרסומם:

12-מגן אברהם – חיבור המגן על פרשנות רבי אברהם אבן עזרא ז״ל מהשגות הרמב״ן ז״ל.

13-אבני זכרון – ספר המרכז 381 נוסחי מצבות שניסחם היו״ם לנפטרים מכל צפון אפריקה במשך כארבעים שנה, הספר פותח במנהגי כתיבת המצבות ושאר דברים כיוצא בזה, ובסופו באים מפתחות. חיבור זה עודנו בכתב יד וטרם ראה אור.

הערת המחבר: בספר נחלת אבות ו, עמ^׳ 317, כתב הרב שיש לו ספר נוסף, פירוש לתהלים הנקרא ׳לוית חן׳. לדאבוננו, לא זכינו לעמוד על חיבורו זה ולזהותו אפילו בין כתבי ידו של הרב.

אלעד פורטל-החכם השלם-פרקי הגות, הלכה מנהג וציונות מתורתו של רבי יוסף משאש זלה"ה

עמוד 29

אחרי המלחמה הפכה טנג׳יר לכספת של העולם, ומספרים שמריצות של מטילי זהב עברו מבנק לבנק לאור היום באמצע המולת השווקים, ובמיוחד הסוכּו הקטן, לב ליבה של העיר. מלחמת ספרד נמשכה על מרפסות בתי הקפה של הכיכר. הרפובליקאים המהפכנים תפסו את ה-Fuentes, המלוכנים הפרנקיסטים את Centrals. הם קיללו וגידפו משני צידי הכיכר. לפעמים אף זרקו כוסות ובקבוקים זה על זה, והפצועים פונו לבית החולים היהודי. בשנת 1955 התהלך בורוז ברחובות העיר כצללית שעמדה לקרוס. בקושי הלך על רגליו, בקושי הסתכל על אחרים. הוא היה מוכר כאיש הבלתי נראה (el hombre invisible). מצבו הידרדר, והיה צריך לאשפזו. גם הוא מצא את דרכו לבית החולים היהודי. בראשית שנות החמישים, לפני העצמאות וביטול מעמדה, מנתה העיר כ-000,150. תושבים. שליש מהם היו אירופים, ושני שליש מהאירופים היו ספרדים. נהגו לומר שהממשל היה צרפתי, העבודה והאווירה ספרדיות וההילה בריטית. בשנת 1956 זכתה מרוקו לעצמאות, וגורלה העתידי של טנג׳יר לא הוכרע. שקלו לשמור על מעמדה הבין־לאומי, להכריז עליה כאזור סחר חופשי, להפוך אותה לנסיכות. הוקצו לה שנתיים נוספות של פטור ממיסים על עסקי בנק וזהב. בשנת 1958 בוטל הכול, והזרים החלו לארוז את חפציהם. הבנקים נדדו לאזורים חופשיים יותר, תעשיית הזהב מצאה לה מקומות בטוחים יותר. לחוגים הלאומניים לא הייתה סבלנות ללבטיה הבין־לאומיים של העיר. היא הייתה חלק משטחה של מרוקו, היא הייתה צריכה לחזור לחיקה של מרוקו. היא כבר לא תהיה הכספת של אפריקה.

לפני התקופה הבין־לאומית, מאז אמצע המאה השמונה עשרה, הייתה טנג׳יר הבירה הדיפלומטית של מרוקו. אפשר היה לרכז שם את כל הנציגויות הכופרות ולתת לאנשיהן לכפור כמה שרצו בלי לזהם את התושבים המקומיים. גם אחרי העצמאות היא המשיכה להיות מאורת סרסורים. נשים, ילדים, סמים, משקאות, עתיקות, צבעים, מילים. השלטונות המרוקניים התנערו ממנה, ספק כדי להענישה על ניסיון התנקשות במלך ספק כדי להענישה על עברה המופקר. הם הזניחו אותה והיא המשיכה להיות עיר כל ההכלאות, ההצלבות, המפגשים, הזיווגים, ההזיות, המטבעות. בית קברות של שברי מיתוסים. מהגרים רוסים השתעשעו עדיין בהפלת העריצים הסובייטים, מהפכנים ספרדים בהפלת שלטון הקודיליו פרנקו; האדונים הצרפתים קיוו לשובה של צרפת בתור מעצמה שתגן על המלוכה מפני השבטים הברברים, והסוחרים היהודים האמידים יצאו בהכרזה בין־לאומית על טנג׳יר כבירת גלות אנדלוסיה. עיר רב-לשונית, רב-תרבותית, רב-מינית, רב כל מה שרוצים. בלי שאילצה את עצמה. פרוצה לכל הרוחות, ובמיוחד לרוח הנושבת בה רוב ימי השנה, מתחזקת ונחלשת בתדירות שמתחלפת לאורך היום לפי הצעות האוקיינוס ותנוחות הים. קראו לה בכל מיני שמות, לרבות ״שרקי״ בערבית ו״לבנטה״ בספרדית. טנג׳יר הידרדרה בהדרגה, וככל שהידרדרה כן נהנתה מזימתה. תושביה מצאו נחמה בהגיית פתגמים כגון ״טנג׳יר בוכה על מי שאינו מכיר אותה, ומרגע שמכירים אותה בוכים עליה." בשנות השישים היא הפכה לעיר מקלט למאוכזבי החיים, לרבות קומוניסטים אמריקאים ומכחישי-כל-דבר של ״דור הביט״, מבשרי ההיפים, שהכתירו עליהם את פול בולס. לכל קהילה היה קדוש משלה, לסופרים מגרדי הנייר לא הייתה שום סיבה לא לתת לעצמם קדוש משלהם – גם אם פקפק בעצמו, על אף כישרונותיו הרבים ופרסומו הרב. חסידיו הציבו את עצמם כמחוללי המהפכה ההומוסקסואלית-פסיכדלית. הם לא בחלו בהתנסות מינית ולא בשימוש בסם. בולס עצמו התגורר קומה מעל אשתו עם כל מיני מאהבים נאמנים. הוא נטל על עצמו ללקט את לחני הג׳ילאלה, שכישפו את פליטי הג׳ז, הבלוז והרוק למיניהם, ולשכתב באנגלית את סיפורי מוחמר שוכרי ומוחמד מְרַבֶּט.

היינו בראשית השנה השלישית, ואני לא הייתי שותף לדאגות שלו. הוא לא היה מתקשה למצוא עבודה בחו״ל. לצאת לבואנוס איירס או למקסיקו, להשתלב בצוות ההוראה של אחד החוגים למחשבת ישראל בניו יורק או ברומא, להרחיק עד סיאול או סידני. הוא דיבר ספרדית, אנגלית וצרפתית והיה יכול לרכוש כל שפה נוספת. לא הבנתי את הצורך שהיה לו לטפח בצורה חולנית את המיתוס של טנג׳יר. בבית החולים הוא מצא מפלט בסיפוריו ובהגיגיו על העיר ועל המצר שלה. אמנם לא התקשיתי לקבל את המיתוס שלו, הוא לא חייב אותי לדבר, אבל לא ידעתי לומר מה הבעית אותו בארץ ודחק אותו לזרועותיה של טנג׳יר. היו לו ירושלים וחזיונותיה, חיפה ושיפוליה, תל אביב והמולתה. לפעמים הוא פלט לעצמו ביטוי בספרדית: Verdadera Señora. חשבתי לתומי כי מה שהעיב עליו ביותר באותם ימים של התאוששות והחלמה היה שלא יזכה להגשים את חלומו ולשהות בעיר החטאים. טנג׳יר הפכה אצלו להזיית ההזיות. ארתור רימבו פנה להרר, העיר הסוּפית של אביסיניה; דניאל פנה לטנג׳יר. עיר נידחת שבה הכול היה מותר. לשקר, להתחזות, להתפתות. עיר הכתיבה החשופה, ללא התחכמויות סגנוניות, ללא התחשבות ברבדים של כתיבה. ללא עורכים וללא משגיחים. עיר הכתיבה הבלתי קריאה, הן אצל בולס והן אצל בורוז. אפילו טאהר בן ג׳לון הסתפק בתרגום נימתו הערבית-מרוקאית לצרפתית.

בניגוד לדניאל, שסגד לסופרים, הייתי חצוי ביחסי אליהם. לא כל מי שהשחיר עמודים על גבי עמודים היה זכאי להערכה, או אפילו לתשומת לב. כה רבו הספרים וכה נמאסו עליי מחבריהם עד שהבטחתי לו לקרוא בסופרים המעורערים נפשית והבלתי מובנים שלו לכשאגמור לקרוא את הסופרים השפויים והבהירים.

כעבור שבועיים בבית החולים הוא התרפה במקצת. נראה כמשלים עם מצבו ועם תנאי אשפוזו. הוא כאב את כאבה של אימו, שהתמקמה אצל קרובים בירושלים כדי לבקר אותו מדי יום. העדפתי להגיע בשעות המאוחרות של הבוקר, אחרי ביקור הרופאים, כדי לא להקשות עליו. הקפדתי לא להישאר איתו יותר משעה קלה. הביקורים התישו אותו. הוא לא חדל לחזור על הסיפור: הרגיש זיעה קרה בכל חלקי הגוף, כאבים בידיים שהתפשטו לחזה ולגב. סיפור אביו חזר אליו, הוא הזמין מונית. הכבישים היו פקוקים והוא התפתל במושב האחורי קרוב לשעה. בחדר המיון לא חשדו שבחור כה צעיר יכול ללקות בליבו. אחרי שהועבר מטיפול נמרץ לפנימית ביקרו אצלו אנשי הסגל והמשתתפים ב״עמיתי ירושלים". הם הוכו בתדהמה. שום דבר לא בישר שהוא מועד לפורענות רפואית כלשהי. הוא היה רזה, אלגנטי, חינני. עם מבט חודר וחיוך דק על השפתיים, מדלג בין סקרנות לאירוניה. לא קיבל דבר כמובן מאליו, הקשה כל הזמן, ביקש להשתכנע. כאילו תר אחרי אמת שידע שאינה קיימת.

בפעם האחרונה שראיתי אותו הוא נמנע מלהזכיר את טנג׳יר. כאילו שכח ממנה, שם אותה בסוגריים, תייק אותה עם הדברים שהוא כבר לא יגשים. רימבו הוא לא יהיה, ואפילו לא אלן גינסברג. סופר הוא לא יהיה, ואיש לא יהיה רמב״ם עוד. מעכשיו והלאה יהיה עליו לנהל חיים שגרתיים. ללא תלאות, ללא התנסויות, ללא הרפתקאות. לסיים דוקטורט ולהתביית עם אישה וילדים. הוא זיהה סימנים שאם שום דבר בלתי צפוי לא יקרה, הוא יוכל להשתחרר בקרוב. הוא שב והתלוצץ על הרופאים:

״הם מאשימים את הסיגריה, את האלכוהול, את הכולסטרול.

רק את האשם העיקרי הם לא שוקלים להאשים.״

״והוא?״

״הלב עצמו."

״הלב נפגע."

״מרוב אהבה."

הוא לא פירט. מעולם לא שמעתי אותו מדבר על אהבה. הוא לא נראה לי ממוקד. הוא רצה לרמוז לי משהו.

״אתה רוצה לומר שהלב נשבר מרוב אהבה."

ניכר שהוא האשים את האהבה. לא ידעתי איזו. האם אהבת נשים או אהבת גברים. אהבה אסורה או אהבה מותרת. אהבה נלהבת או אהבה נכזבת. לא דובר באהבת האדם או אהבת המולדת. אף על פי שגם היא הייתה אפשרית. השיחה לא הייתה קלה לו. הוא דיבר על השנתיים במרומי הר הצופים. מזכיר את השעות שבילינו בקומה השלישית של הספרייה, שוקדים על כתבי הרמב״ם, גם בראי שפינוזה וגם בראי שטראוס. נטלנו הפסקות תדירות למדי בקפטריות השונות. קפטריית המנהלה וקפטריית הרוח. קפטריית החינוך וקפטריית החברה. הוא הזכיר סטודנטית שהרבתה לשהות במקביל באותה קומה, באותם ימים ובאותן שעות.

״ישבו שם הרבה בחורות.״

לפי מבטו הבנתי שעשיתי טעות. הוא היה מאוהב, ואסור היה לי לדבר על נשים בלשון רבים. הוא תיאר אותה בקווים כלליים, ללא סימן היכר מובהק. לא ידע את שמה ולא את מה שהיא למדה. הבחנתי בסימני מבוכה ורציתי להקל עליו: ״ניגשת אליה?״

״היא הייתה בלתי נגישה.״

״היא לא התעניינה?״ ״להיפך.״ ״אז…"

״לא רציתי בקשר איתה, לא יכולתי לרקום קשר איתה.״ ״אלא?״

״אני רוצה להתנצל בפניה.״ ״להתנצל על מה?״

״היא יודעת."

בנסיבות אחרות הייתי מתבדח. חוש הומור לא חסר לו, הוא לא התרגש מהסרקזם שלי. זו לא הייתה הפעם הראשונה שגבר מתאהב, זו לא תהיה הפעם האחרונה. רומנים לובשים צורה ופושטים צורה. אהבה מרקיעה שחקים ברומנים. ממשיכים לקרוא את אנה קרנינה לטולסטוי ומדאם בובארי לפלובר. גם אם סרטים עם רומי שניידר, קתרין דנב ומישל פייפר בתפקידים הראשיים הוציאו מאיתנו כל חשק לרומנים כתובים, בכל עשור מתפרסם רומן אחד לפחות שמראה את אופי האהבה של התקופה. איני יודע מה נכתב אחרי ״סיפור אהבה״, סביר להניח שרומנים תלדי אפליקציות והיכרויות דרך הרשתות החברתיות. הספרות העולמית הייתה והינה הימור על האהבה. במיוחד הספרות העברית, שאינה יודעת באמת מה זאת אהבה. לא אצל א. ב. יהושע ולא אצל עמוס עוז, לא אצל צרויה שלו ולא אצל דויד גרוסמן. במחוזותינו לא מחפשים להתאהב אלא להינשא.

אהבת טנג'יר-אמי בוגנים

עמוד 17

הלכנו אבלים וחפויי ראש בפיק ברכיים וברפיון ידיים. אוי לנו מצרנו הקמים עלינו לרעה, כמאמר הכתוב: ״מאיש עד אשה מעולל ועד יונק״.על כולם נשאנו קינה. ״לא אליכם כל עוברי דרך הביטו וראו אם יש מכאוב כמכאובי״. מכאוב עם ישראל כולו. היינו לבוז ולחרפה לשכנינו ששמחו לאידנו ולשברנו. פורענות באה על עמנו ואין בידינו להציל. דורסים וחומסים ברגל גסה, כחיות טרף לחרפה ולמשיסה. בכל צום קראנו תהלים וסליחות. יגון ודאבון לב היו מנת חלקנו בימים אלה. הרבינו בתפילות ובתחנונים ואולי ה׳ ישמע ויושיע את אחינו בחמלתו הרבה, כמו שאמר איוב: ״אדברה בצר רוחי אשיחה במר נפשי״. הגיעו אלינו פליטים מאירופה, בני מזל שהצליחו למלט את נפשם. היו כאלה ששהו באופן בלתי חוקי והייתה סכנה שאם ייתפסו יגורשו חזרה לאירופה ולמוות. הסתרנו אותם אצל משפחות במללאח. הקהילה טיפלה בהם באהבה, דאגה להם וסיפקה את מחסורם. עם כל אחד שנמלט ממוות, שמחנו על עוד אחד שניצל מציפורני הנאצים ועוזריהם. האין זה הזמן שהמשיח ישמיע לנו את שופרו, יגאל את אחינו ואותנו ויוליכנו מהרה קוממיות לארצנו? האין זה הזמן המתאים שיופיע? יום אחד, ודווקא בתשעה באב, יום מועד לפורענות, הגיעה השמועה לפאס ש״לגום״ (חיילים ברבריים מהכפרים של מרוקו בצבא צרפת) התנפלו על היהודים בספרו. התקיפו את המתפללים בבית הכנסת של ״אם־ הבנים״, הכו בהם ורגמו אותם באבנים. למעלה מעשרים איש נפצעו. בהם פצועים קשה שהיו צריכים להביאם לבית החולים של פאס. המשטרה והצבא לא נקפו אצבע לעצור התקפה זו. המשטרה עצרה את הנתקפים, כמאתיים איש, ולא את התוקפים, והכריזה עוצר בעיר. היהודים היו כלואים בבתיהם ארבעה ימים ללא מים וללא מזון. בעקבות כך כל הקהילה נענשה והטילו על חבריה עונש – לבל ייראו במקומות ציבוריים כמו בתי קפה או קולנוע. בנוסף לכך הוטלו עונשי מאסר על רוב היהודים שהוכו. ״מי שמע כזאת מי ראה כאלה״. הרגשתי על גופי את הצער ואת הסבל של אחינו באירופה וכאבתי כאילו הייתי אתם וסובל את סבלם. כמו ששרים בהגדה של פסח ״כל אחד חייב לראות את עצמו כאילו הוא יצא ממצרים״. הרגשתי כאילו אני נמצא עם אחיי הסובלים במחנות המוות. רק נס יציל אותנו מגורלם. אלוהים שמע את תפילתנו וישועת ה׳ לא איחרה לבוא. צבאות ארצות הברית פלשו למרוקו ושמו קץ לסכנה שאיימה עלינו מממשלת צרפה הרשעה. ראינו ברחובות חיילים אמריקנים ואנגלים ורווח לנו. ידענו שניצלנו מציפורני הנאצים ושותפיהם הצרפתים, אבל המלחמה באירופה הייתה עדיין בעיצומה ולאחינו שם טרם באה רווחה.

כשצבאות הברית פלשו גם לאירופה ידענו שסוף סוף הישועה בדרך. ״כן יאבדו כל אויביך ה^,״. הכרנו חיילים וקצינים אמריקנים יהודים ודוברי עברית שבאו לבית הכנסת בשבת. בשבת הוזמנו לבתינו וקיבלנו אותם באהבה ובכבוד. בשנה האחרונה של המלחמה שמענו על הבריגדה היהודית מארץ ישראל ולשמחתנו לא היה גבול! אכן פעמי המשיח נראים בעין. הגיעו אלינו ירחונים, אינני יודע איך, עם תמונות של חיילי הבריגדה עם הדגל העברי על מדיהם, מה שעורר בנו פליאה, התרגשות גדולה ושמחה שבלב. כאילו ששמענו את שופרו של משיח. גם אנחנו עשינו דגל עברי ושמרנו אותו בבית, הצטלמנו אתו והיינו גאים בו. אז כבר התחלנו בפעילות ציונית. ערב אחד התאספנו באולם בית הכנסת של ״אם־הבנים״ ומורה אחד מ״אליאנס״, בשם מיטרני, הודיע שמארגנים מקהלה כדי ללמוד שירי ארץ ישראל. לתימהוננו לא היה גבול! לא ידענו בכלל שהוא היה יהודי. עכשיו מתברר שלא רק יהודי הוא, אלא שהוא מארץ ישראל. זה מילא אותנו שמחה כאילו שגילינו אוצר בלום שנעלם מעינינו עד כה. אחר כך התברר לנו שכל מורי ״אליאנס״ הם יהודים. חלקם מתורכיה וחלקם מארץ ישראל. הכיצד זאת שלא ידענו על היותם יהודים? מפני שאף פעם לא באו להתפלל. שמרו על מרחק מהקהילה וגרו בעיר החדשה בין הגויים. אנחנו התלהבנו כל כך לשיר שירי ארץ ישראל שבאנו בהתלהבות רבה פעם בשבוע ללמוד שירה. המקהלה שלנו הייתה גדולה ומנתה כעשרים בנים ובנות. מורה אחד, מתתיהו קורח, שהיה גם הוא מארץ ישראל, התחיל ללמד אותנו עברית והתלהבותנו לא ידעה גבול. התחלתנו להרחיב את המקהלה ולשיר גם בתפילת ערב שבת ומוצאי שבת. למדנו קטעי תפילה עם מנגינות נעימות מאוד שלמדנו מחיילים יהודים. בית הכנסת היה תמיד מלא על גדותיו ובני הנוער זרמו בהמוניהם לתפילותינו. מלווה מלכה היינו עושים בבית הכנסת בעיר החדשה ופתאום גם בני נוער שחדלו לבוא לבית הכנסת התחילו לבוא. אני שמחתי תמיד להשתתף כסוליסט במקהלה שלנו.

לא עבר זמן רב עד שהתאקלמתי בפאס ונקלטתי בין בני הנוער שבה. קהילה נפלאה ומבורכה בתלמידי חכמים ומלומדים. הנוער שם היה משכיל ברובו וציוני ברוחו. הבתים היו תמיד מכניסי אורחים למופת ופתוחים לכל אחד. עם קבוצתנו נמנו רבים שעתידים היו למלא שליחות לאומית ומהם נפלו בשליחות זו בעתיד. אחת מהחברות שלנו בקבוצת נוער זו הייתה לעלמה יפהפייה וחכמה, מלאת חדוות חיים ושובבות נעורים שצחוקה לא מש מפיה. מוניק עטר, לימים רוחמה אסולין, ליכדה את הקבוצה שלנו סביבה באישיותה המקסימה, עודדה ודחפה וכולנו אהבנו אותה אהבה תמה של ידידות נאמנה. היא רוממה את רוחנו בחיוניותה ובחיוכה שובה הלב. מלאה פעילות ורעיונות ללא הפסקה, יזמה וביצעה – והכל ברוח טובה ובמילה נעימה, בכוחות עצמה, ללא הדרכה וללא קשר עם הארץ. זה יגיע בעתיד, אבל אז זו הייתה פעילות טבעית שנבעה מההתלהבות שלנו שבה כל אחד תרם את חלקו. שיעורי ערב לעברית כללו את כל בני הנוער שלמדו בהתלהבות והתחלנו לנהל בינינו שיחות בעברית. התחלנו גם להציג בציבור מחזות בעברית ובצרפתית על נושאים תנ״כיים שהצגנו בפני הקהילה היהודית והנוער היהודי בערים אחרות.

אחרי שחרור צרפת התחלנו לקבל עיתונים של התנועה הציונית מצרפת ומארץ ישראל שמצאו את דרכם אלינו. הגיעו לידי ספרים בעברית שקראתי בצימאון. שמעתי וקראתי על החלוצים בארץ־ישראל, ונוצר קשר עם ארגונים אחרים בערי מרוקו. ההתארגנות בין הנוער הלכה וגברה. היו אספות והרצאות בענייני ארץ ישראל. הייתה זו ראשית התנועה הציונית אצלנו. התחלנו לארגן בילויים משותפים. בכל יום ראשון היינו יוצאים ל״ראס-אלמא״ או ל״עין־שקף״, שם היו נהרות וברכות מים בתוך הנהר. במקומות אלה בילינו כל היום שמחים וטובי לב. המעניין הוא שטענת הרבנים שבית ספר ״אליאנס״ יוציא אותנו לתרבות רעה, לא הייתה נכונה, כי הנה דווקא מורי ״אליאנס״ הפיצו בינינו את אהבת ארץ ישראל, לימודי השפה העברית ושירי ארץ ישראל. רוב תלמידי ״אליאנס״ לא דקדקו בקיום מצוות, אם כי באו בשבת לבית הכנסת להתפלל.

את ידידיי בספרו לא שכחתי. גם שם התחיל הנוער להתארגן וללמוד על ארץ ישראל. לעתים קרובות נסעתי לשם לסוף שבוע והייתי מספר להם מה ששמעתי ומה שלמדתי על ארץ ישראל. לימדתי אותם גם את המנגינות לתפילות שידעתי. זה הכניס רוח חדשה בתפילות שלנו וגם המבוגרים נהנו מזה. הוספנו יותר ויותר מנגינות לתפילות שלנו וזה הוסיף עניין והתלהבות בבני הנוער, שיבואו להשתתף. לכן, בכל פעם שלמדתי משהו חדש, הייתי הולך לספרו להיפגש עם ידידיי ועם בני משפחתי, ללמד את הנוער מה שידעתי ולהרצות בפניהם על ארץ ישראל וחלוציה.

כשהמלחמה נגמרה יצאנו בתהלוכה גדולה במללאח של פאס, ובידינו דגלי ישראל. הלכנו ושרנו בהתלהבות שירי ארץ ישראל ורקדנו ברחובות. לשמחתנו לא היה גבול. כל התושבים של המללאח ושל נוואוול יצאו לרחוב הראשי של המללאח להביע את שמחתם על כך שאויבי ישראל נפלו ונמחצו עד עפר. ״ורשעים בחושך ידמו״.

את אחי אנוכי מבקש-שלום פוני כלפון-אם הבנים- תשע"ב-ילדות במרוקו.

עמוד 113

 

85 – אערך שיר מהללי

 רלד. אֶעֱרֹךְ שִׁיר מַהֲלָלִי

לכבוד שלוחי א״י. שיר שבח לכבוד השד״ר רבי עמרם דיוואן, שליח חברון (ראה עליו יערי, שלוחי א״י, עמ׳ 585). שליח נאמן זה היה פעמיים במרוקו, ובפעם השנייה מצא בה את מותו. משוררנו כתב קינה על מותו ׳אזיל דמעה אל שמועה׳. המשורר שהה במרוקו בשנת תקל״ג (1773) לערך.

שיר מעין אזור בן שתים עשרה מחרוזות ומחרוזת פתיחה. בכל מחרוזת שלושה טורי ענף וטור מעין אזור. חריזה: אאאא בבבא גגגא וכו׳.

משקל: שמונה הברות בטור.

כתובת: פיוט יסדתי לכבוד יקרת הלת שליחא דרחמנא הרב הכולל כמה״ר עמרם דיוואן יצ״ו נועם ׳כל אויביך יבא זמן׳.

סימן: אני דוד בן חסין חזק.

מקור:    א- לט ע״ב; ק- מו ע״ב; ב״צ 2144 – 37 ע״ב; נ״י 5350 – 25 ע״ב; נ״י 3097 – 6 ע״א.

 

אֶעֱרֹךְ שִׁיר מַהֲלָלִי

לִפְנֵי יוֹצְרֵי מְחוֹלְלֵי

לִכְבוֹד חָכָם, שִׂמְחַת גִּילִי / אֶשְׁכֹּל הַכֹּפֶר דּוֹדִי לִי

 

נִפְלָאת אַהֲבָתְךָ נִשְׂגָּבָה

בּוֹעֶרֶת כְּאֵשׁ לֶהָבָה

בַּמִּדְבָּר וּבָעֲרָבָה / מְאֹד מְאֹד נָעַמְתָּ לִי

 

יְדִידוּתְךָ חוֹשֶׁקֶת

נַפְשִׁי, וְתָמִיד שׁוֹקֶקֶת

אֹדֶם פִּטְדַת וּבָרֶקֶת / גַּם נֶזֶם זָהָב וַחֲלִי

 

דּוֹמֶה דּוֹדִי בְּמַקְהֵלִים

לִצְבִי וּלְעֹפֶר אַיָּלִים

אֵלָיו אֶקְרָא נֹעַם חוֹבְלִים / יָקָר תִּפְאֶרֶת כְּלִילִי

 

וַאֲנִי תְּפִלָּה לָאֵל

יְשִׂימְךָ רֹאשׁ בְּיִשְׂרָאֵל

בְּיָמֶיךָ יָבוֹא גּוֹאֵל / עַל אֱדוֹם אַשְׁלִיךְ נַעֲלִי

 

יְדִידִים, רֵעִים, אֲהוּבִים

לִדְבָרָיו הֱיוּ מַקְשִׁיבִים

עַטְּרוּהוּ בַּזְּהוּבִים / אֶעְנְדֶנּוּ עֲטָרוֹת לִי

 

דְּבַשׁ וְנֹפֶת בְּפִיהוּ

רַךְ וְטוֹב בְּמַעֲנֵהוּ

מֵאֵת אֶשְׁאַל יִשְׁמְרֵהוּ / יִשְׁמַע מֵהֵיכָלוֹ קוֹלִי

 

בּוֹרֵא אֶרֶץ וְשָׂמִים

יוֹסִיף לְךָ שְׁנוֹת חַיִּים

טוֹבִים בַּעֲדִי עֲדָיִים / וְתִרְבִּי וְתִגְדְּלִי

 

נֶטַע יָפֶה, פֶּרַח רָטֹב

אָחִי נֹעַם וְאָחִי טוּב

שׂוֹנְאָךְ יִקְטֹף קָטוֹב / אֱלֹהִים ה' חֵילִי

 

חָסִין קָדוֹשׁ צוּר עוֹלָמִים

יִתֵּן לְךָ בָּנִים חֲכָמִים

בַּתַּלְמוּד מְחֻכָּמִים / בַּיְּרוּשַׁלְמִי וּבַבָּבְלִי

 

חַנּון הָיָה יִהְיֶה הוֹוֶה

חֲסָדָיו לְךָ יְצַוֶּה

וְיַצִּילְךָ מִכָּל מַדְוֶה / גַּם מִכָּל מַכָּה וָחֳלִי

 

זְכוּת מֹשֶׁה וְאַהֲרֹן

תָּגֵל תִּשְׂמַח גַּם תָּרֹן

בְּקִרְיַת אַרְבַּע הִיא חֶבְרוֹן / עִם כָּל יִשְׂרָאֵל קְהָלִי

 

קוּם בְּתוֹךְ עַם גָּדוֹל וָרָם

אֲדוֹנִי צֶדֶק אֲדוֹנִי רָם

לִקְרֹא דָּת מֹשֶׁה בֶּן עַמְרָם / בָּרֵךְ לְצוּר גּוֹאֲלֵי

 

2. 2. לפני יוצרי מחוללי: לפי שהשירים הושרו בבית-הכנסת עם עליית המהולל לתורה. 3. אשכול הכופר: על-פי שה״ש א, יד. 4. נפלאת אהבתן: זו החיבה שרוחש המשורר לרבי עמרם, על-פי שמ״ב א, כו. 6. במדבר ובערבה: משחק לשון על-פי דב׳ א, א ועניינו שדבריו נעימים וערבים לדובר. נעמת לי: על-פי שמ״ב א, כו. 9. אדם פטדה וברקת: מאבני החושן(שמ׳ כח, ז), סמל ליקר ידידותו וכן בהמשך הטור. 10. במקהלים: בתוך הקהל. 11-10. דומה… אילים: על-פי שה״ש ב, ט; ב, יז. 12. נעם חובלים: על-פי זכי יא, ז, ועניינו שר׳ עמרם הוא הנעים שבמנהיגים. 15. על… נעלי: לשון הכתוב בתה׳ ס, י, ועניינו הנקמה באויב עם בוא הגאולה. 17-16. ידידים… מקשיבים: פנייה לקהל שייענו לשליח וינדבו ביד רחבה. 18. עטרוהו בזהובים: לשון ששאל הפייטן מסוף מסכת תענית לא ע״א. אענדהו עטרות לי: על-פי איוב לא, לו. 19. דבש ונפת: אלה דברי תורה שבפי רבי עמרם. 21. ישמע מהיכלו קולי: על-פי תה׳ יח, ז. 24. בעדי עדיים וכד: על-פי יח׳ טז, ז, ונקט לשון נקבה על-פי הפסוק ולצורך המשקל. 26. אחי… טוב: שמות פרטיים הם במקרא(שמ״א יד, נ; יד, ג) ועשאם המשורר שמות תואר. 27. יקטוב קטוב: יכלה וישמיד במגפה, על-פי הלשון ׳מקטב ישוד צהרים׳(תה׳ צא, ו). 29. יתן לך בנים: ברכת הבנים, ואפשר שלא היו בנים לרבי עמרם. 36. תגיל… ארבע: ברכה היא לשליח שישוב לביתו בשלום, ותלה בה ברכה לגאולה. 37. קום… ורם: קשר לייעודו של הפיוט לעלייה לתורה. 38. אדוני… רם: אף אלה שמות פרטיים (יה׳ י, א¡ מל״א ד, ו) במשמעות כללית. 39. ברן לצור גואלי: ובכ״י: ׳וברך ה׳ חילי׳.