טיטואן-אתר של מגעים בין תרבויות-נינה פינטו-אבקסיס
הפירופו(piropo), סוגת המחמאה שהתקיימה במרחב הכולל של העיר טיטואן, בשדרות וברחובות, מוצג בפרק השלישי. הפירופו הספרדי – המורכב מביטוי לשוני קצר הכולל דימוי, מטפורה או משחק מילים שנון, והמתייחס בעיקר לאספקטים הגופניים של האישה החולפת ברחוב – היה פרקטיקה פולקלורית מקובלת לחיזור ברחבי ספרד ובמדינות דוברות ספרדית. מסורת זו החלה לדעוך בעשורים האחרונים, עם העלייה במעמדה של האישה ועיגון חוקים נגד הטרדה מינית, אם כי לא נעלמה לחלוטין מן הנוף הממשי והלשוני. על אף התיעוד הנרחב של זירת המחמאות באינטרנט, סוגה זו נחקרה אך מעט.
בזירת המרחבים המשותפים בטיטואן היו מצויים התושבים היהודים, התושבים הנוצרים, ובהם החיילים הנוצרים־ההיספנים ששלטו בתחום זה של מרוקו הספרדית, וכן התושבים המוסלמים, שלמדו אט אט את הספרדית במגעיהם עם הספרדים, מייצגי ההגמוניה. זירת רחובות אלה הייתה מעין ׳מרחב שלישי׳, במושגיו של הומי באבא, או ׳אזור מגע׳(contact zone), כהגדרתה של מרי לואיז פראט. במרחב המחבר הזה ספגו בני התרבויות השונות זה את תרבותו של זה, גם אם כיחסים הדדיים א־סימטריים במסגרת הייררכית וקולוניאליסטית, חיקו אלה את אלה ונחשפו למגוון השפות והדיאלקטים של השוק הלשוני המקומי, כהגדרתו של פייר בורדייה.
הפירופוס הנידונים בפרק הם כאלה שניתנו לנשים יהודיות ברחובות טיטואן מפי הספרדים הנוצרים ונאספו בעבודת שדה מפיהם של נשים וגברים יוצאי העיר. ניתחתי את האמירות דרך הפריזמה הפואטית והסמנטית, תוך שימוש בארגז הכלים של חקר ההומור(כדוגמת עבודותיהם של אנרי ברגסון וארתור קסטלר) ובחינת סוגיות העוסקות בזיכרון, בהבניית זהות של נשים, במשטור גוף האישה, וכן דרך ניתוח הפואטיות של יחידת שיח במרחב הציבורי ומגעים בין תרבויות.
כתוצר פולקלורי שנוי במחלוקת, שהכיל יסודות גסים והתבוננות בתקריב בחלקי גוף נשיים כבדימוי פורנוגרפי, היווה הפירופו הפרה של יחס הכבוד הניתן לנשים מצד גברים יהודים. הוא הפך את רחובות טיטואן לאתר של חיזור ססגוני ופואטי, שבו מתקיימים, ולו כאופצייה, מגעים בין התרבויות – מגעים שהיו טאבו עבור הנשים היהודיות. המחמאות הללו הן גם מעין מופע שמקבל את משמעותו בהקשר של הפנמת הקול הנוצרי אצל הנשים היהודיות וחיקויו, כמסגרת המאפשרת איחוד עם האחר האסור.
מזווית אחרת של היחסים הבין־קבוצתיים, ההרגל של המוסלמים בטיטואן להעניק פירופו היה חיקוי של שפת הכובש הספרדי(mimicry במונחיו של חומי באבא). כך נוצרו אף מחמאות פרודיות המבוססות על עילגות הלשון הספרדית בפיהם של דוברי הערבית, שהבליטו את ה׳אנחנו' מול ה׳הם׳ וסימנו את מגמת ההדרה של המוסלמים מן המרחבים הציבוריים המשותפים. עם זאת, ניסיונותיהם לחקות את הנוצרים (כעולה מתיאוריהם של היהודים), והחיקוי של החיקוי – הפרודיה שיצרו היהודים על המוסלמים – משקפים את ההיברידיות, או מוטב לומר המיזוג התרבותי שנוצר בזהותם של תושבי טיטואן בני שלוש התרבויות, בשל המרחב הממשי והמרחב הלשוני־פולקלורי של הפירופוס.
בפרק הרביעי נידונים שלבי דעיכתה של שפת החכתייה, תהליכים של רה־היספניזציה(הידמות אל הלשון הספרדית הקסטליאנית) שעברה במרוקו, וכן השיבה אל השפה בשנים האחרונות והחייאתה (revitalization of language). החכתייה, לשונם של יהודי צפון מרוקו, היא שפה שהודחקה והייתה שרויה בתרדמה במשך עשרות שנים. כאמור, החכתייה מבוססת בעיקרה על השפה הספרדית אך יש בה רכיבים מן הערבית המוגרבית המוסלמית והיהודית ומן העברית. תהליך נטישתה כשפה חיה החל בראשית המאה העשרים והלך והתעצם בתקופת הפרוטקטורט הספרדי בצפון מרוקו. באותם ימים אימצו יהודי מרוקו הספרדית אה התרבות והשפה הקסטליאנית והעלימו במודע, או שלא במודע, את האלמנטים שהיו עלולים ליצור חיץ בינם לבין נותן החסות הספרדי. השיבה בימינו אל החכתייה בולטת בזירות וירטואליות, ברשתות החברתיות ובמפגשים חברתיים המבוססים על עיר המוצא או על השפה עצמה. הדוגמאות בפרק שאובות מעבודת שדה ומתיעוד אתנוגרפי וכן מקטעי אוטוביוגרפיות ושירה.
דוברי החכתייה נוקטים אסטרטגיות ופרקטיקות מגוונות בתהליך החייאת שפתם, החל בפעילויות ביוזמת יחידים, הנעשות בניסיון ללכוד רסיסי זיכרון ממרחב המתקיים בתודעתם כמקום הנכסף ו'הנכון', למשל מילונים בחכתייה ומפגשי תרבות; עבור בשימוש בחכתייה בערוצי מידע ותקשורת וירטואליים, כמו פייסבוק, המסומנים כאתרי תקשורת חתרניים המאפשרים ללשונות שונות להתקיים יחד בצורה שוויונית וגלויה; וכלה בפעילותם של מוסדות מרכזיים, כמו אוניברסיטאות ומכוני מחקר, ואף של חוקרים יחידים, הממלאים תפקיד חשוב בתהליך החייאתה של השפה. עם זאת, הניסיונות ליצור חכתייה משוחזרת מעלים שאלות של אותנטיות מול מלאכותיות. בסיום הפרק אני בוחנת את שאלת עיתוי השיבה לחכתייה, מדוע דווקא בשנים האחרונות היא זוכה להחצנה וללגיטימציה.
יצירה אומנותית מהווה מעין מרחב מדומיין שבו ובזכותו העיר טיטואן, על מראותיה, ריחותיה, אורחותיה ואמונותיה, קמה לתחייה – יצירות מסוג זה נידונות בפרק החמישי. אף שהמבט הישיר אינו אפשרי, בפרק זה המבט במובהק אינו מופנה ישירות אל טיטואן העיר, אלא אל מראה דמותה העולה מתוך קריאה בשיריו של המשורר מואיז בן הראש, יליד העיר, והמשתחזר ונבנה מחדש בסרט ׳עֲלִיָה׳, סרטה של נעם אדרי, בת דור שלישי למשפחה יוצאת טיטואן, המתעדת את סבתה. הפרק הוא צומת המפגיש את מרחבי העבר של העיר טיטואן עם המרחבים העכשוויים של היצירה הישראלית, המשמרים את קיומה של העיר מבעד למציאות המקומית; את היצירה הפואטית עם היצירה הקולנועית, כשני מדיומים אומנותיים המביעים את עושרם התרבותי של בני הקהילה ובנותיה; ואת בן הדור הראשון עם בת הדור השלישי, כמייצגי דורם המעלים בפנינו שאלות של זהות, של ישראליות, של זיכרון ושל שפה.
בספר זה אני מבקשת אפוא לתעד ולנתח מקטעים מתוך מכלול היחסים הבין־תרבותיים והבין־דתיים שהתקיימו(ועדיין מתקיימים) בעיר טיטואן, לאחר שתושביה היהודים היגרו ממנה לארצות אחרות. המחקר שפירותיו מוצגים כאן נע מן הקונקרטי אל המופשט: מאגדת המקום על האבן, המסמנת את הלוקלי והבלתי ניתן לעזיבה, אל הטקס, המורה על שינוי במרחב ובתרבות החומרית; אל המחמאה, שעיקרה הביצוע המילולי במרחב הציבורי במופע; עבור בשפה – החכתייה – שהיא עצמה נעה בין המופשט למשתנה והשימוש בטכנולוגיות חדשות המשחררות את הקיבוע במקום הממשי; לבסוף אל היצירה הספרותית והקולנועית שעיקרה ייצוג של הממשי. התחקיתי במחקרי אחר המנגנונים שנועדו לפצות על העיגון החזק במקום הפיזי ועל המקומיות היציבה של העבר באמצעות משא ומתן תרבותי ובין־תרבותי הולך ומתמשך, הפושט צורה ולובש צורה בהתאם לנסיבות המשתנות ולמיקומים המשתנים אף הם. אפשר שמחקר זה עשוי לתרום לא רק לחקר קהילה אחת במקום אחד אלא ניתן יהיה לאמצו גם למצבים בין־תרבותיים המתקיימים באירופה, בארצות־הברית ובישראל, ואף במקומות אחרים, ולגזור ממנו תובנות חדשות על מצבים סבוכים במגעים בין־תרבויות.
טיטואן-אתר של מגעים בין תרבויות-נינה פינטו-אבקסיס
עמוד 18
אור במערב-התרבות העברית במרוקו 1956-1912 -דוד גדג'
התרבות העברית במרוקו 1956-1912
דוד גדג'
מה היו מאפייניהן של התרבויות העבריות השונות שהתגבשו במרוקו במחצית הראשונה של המאה ה־20? כיצד התעצבה התרבות העברית במרוקו לצד התרבות הערבית והתרבות הצרפתית? עם אילו קהילות יהודיות ניהלו היהודים במרוקו קשרים, ומהיכן ״באו מבחר של רפרטואר עברי? אילו פעילויות בעברית התקיימו באגודות העבריות במרוקו? מה היה יחסם של מוסדות החינוך בקהילות השונות לחינוך בעברית?
אור במערב: התרבות העברית במרוקו, 1956-1912 בוחן את היחס לשפה העברית ולתרבות העברית בקהילה היהודית במרוקו בתקופה הקולוניאלית, תוך הצגת תהליכי היווצרותה וצמיחתה של רשת תרבות עברית במהלך ארבעה עשורים רבי תהפוכות. פרקי הספר דנים בהיסטוריה אינטלקטואלית, באידאולוגיות חינוכיות ותרבותיות, בהיסטוריה תרבותית, בפעילותם של סוכני תרבות וביצירתם התרבותית, וכן בדגמים תאורט״ם להבנת התהליכים ההיסטוריים. הספר תורם לחקר ההיסטוריה התרבותית והאינטלקטואלית של העם היהודי במאה ה־20, ובכלל זה לחקר התרבות העברית, שהתמקד עד היום באירופה ובארץ ישראל.
ד״ר דוד גדג׳ הוא היסטוריון של יהודי ארצות האסלאם המתמחה בהיסטוריה תרבותית ואינטלקטואלית של הקהילות היהודיות בצפון אפריקה במאות ה־19-ה־20.
על העטיפה: נטע אלקיים, ׳הזורעים; 2013 (פרס)
אור במערב-התרבות העברית במרוקו 1956-1912 -דוד גדג'
Les noms de famille juifs d'Afrique du nord des origines a nos jours – Joseph Toledano- Cansino- Caravahlo.
CANSINO
Nom patronymique espagnol, ethnique de la ville de Cansinos dans la province de Cordoue, porté par l'une des familles les plus anciennement installées en Espagne. La tradition rapporte que ses ancêtres sont arrivés à la suite des Romains dans la péninsule avant la destruction du Second Temple. On sait que dans les disputations théologique imposees par l'Eglise sur le theme du peuple deicide, il arrivait a certaines communautes juives de décliner toute responsabilité dans la mort de Jésus ־ étant déjà installées en Espagne à la date de son martyr et… de sa résurrection ! Mais cela ne fut d'aucune utilité, particulièrement pour cette famille dont les premiers membres ont commencé à quitter l'Espagne pour l'Algérie dès ce qu'on appelle la première expulsion, à la suite de la vague de massacres qui s'étendit à tout le pays, à l'exemple du sac de la Juderia de Séville en 1391, Après la prise d'Oran par les Espagnols en 1509 et l'expulsion de sa communauté juive, la famille Cansino fut parmi les trois familles juives – outre les Stora et les Aben Zimra ־ officiellement autorisées par le Rois Très Catholiques Ferdinand et Isabelle à demeurer dans la ville pour y maintenir les liens avec le royaume musulman de Tlemcen, Pendant plus d'un siècle, cette famille domina la vie juive dans le port et s'illustra au service des Espagnols jusqu'à l'expulsion définitive des Juifs de la grande ville portxxaire. Au XXème siècle, nom très peu répandu, porté essentiellement en Algérie et par émigration au Maroc, alors qu’il était plus d'Orient et des Balkans.
YAACOB: Le fondateur de la dynastie d'interprètes du gouverneur d'Oran. Il assuma cette fonction à partir de 1550, après la mort de Reuben Stora. Quelques années plus tard, il fut chargé de mener de délicates négociations pour la conclusion d'une alliance avec le sultan du Maroc. Le nouveau souverain fondateur de la dynastie Saadienne, Mohamed-el-Cheikh était en effet intéressé comme les Espagnols à arrêter la progression des Turcs qui venaient d'achever la conquête de l'Algérie. Les négociations durèrent deux mois à Marrakech, le souverain marocain étant également représenté par un diplomate juif, Itshak Lévy, mais ne purent aboutir, une alliance ouverte avec les infidèles étant trop voyante pour une dynsatie qui avait fondé sa légitimité sur la lutte contre les Chrétiens.
ITSHAK: Fils de Yaacob. Il succéda à son père comme interprète du gouverneur après sa mort en 1568 et resta à son poste jusqu'à sa mort en 1604. D'une grande piété, il apporta un grand soutien aux yéchibot de Terre Sainte, en particulier celles du centre de la Kabbale, Safed.
HAYIM: Fils de Itshak, il sxxccèda à son père comme interprète officiel jusqu'à sa mort en 1625. Les deux émissaires de Terre Sainte envoyés en mission en Algérie, les rabbins Yéhouda Achkénazi et Shélomo Bensour vinrent spécialement à Oran pour régler avec lui les modalités de l’exécution du testament de son père en faveur des yéchivot de Safed.
AHARON: Il succéda à son père Hayim en 1625, mais connut une fin tragique, fixé dans une rixe avec un Arabe en 1633. Son frère, Samuel connut aussi un destin dramatique, ayant perdu aux jeux la fortune colossale qu'il avait accumulé dans le commerce. Le grand poète de la famille, son neveu Itshak, a consacré plusieurs des ses poèmes à ce destin tragique.
R, ITSHAK: Le poète de la famille, surnommé pour son érudition, el sabio, le savant en espagnol. Il traduisit en espagnol l'oeuvre du célèbre rabbin de Constantinople, rabbi Moché Elmosnino, Les textes de ses poèmes étaient conservés dans la yéchiva de Safed entretenue par sa famille,
YAACOB: Le dernier représentant de cette dynastie d'interprètes à Oran. A la mort de son père, en 1633, le roi Philippe IV dérogea à la tradition et nomma comme interprète Yaho Sasportas, Yaacob alla s'en plaindre à Madrid et revint avec le titre d'interprète qu'il conserva jusqu’à sa mort en 1666, Il fut un des très rares Juifs autorisé à résider en Espagne sous la protection du duc d'Olivares. Quand ce dernier, devenu premier ministre du roi Philippe IV, projeta d’autoriser les descendants des exilés de revenir en Espagne, il le chargea d'en négocier les termes avec les dirigeants des communautés du Maroc et d'Algérie, mais l'opposition de l'Eglise fit échouer le projet. Après le limogeage de son protecteur, il fut un moment jeté en prison. Il édita le livre de rabbi Moché Elmosnino qui fut traduit par son proche rabbi Itshk et qui fut imprimé à Madrid en 1638. Son dècès devait fournir aux ennemis des Juifs le prétexte pour "purifier" Oran comme les autres territoires espagnols de la présence juive. Après sa disparition, le gouverneur de la ville proclama que la colonie n'avait plus besoin de Juifs pour servir d'interprètes avec les Musulmans, car il y avait assez de bons chrétiens pour remplir cette fonction. En conséquence, la justification de la tolérance des Juifs depuis plus d'un siècle et demi – le versement d'impôts au roi de Tlemcen – n’était plus d'actualité. Il fit valoir de plus, que contrairement aux limitations originelles, de trois familles tolérées au départ, on était passé par "infiltration" à plusieurs centaines de personnes. Il intrigua donc sans relâche auprès de la Reine, avec le concours de l'Inquisition, pour faire révoquer l'édit de tolérance. La Reine fut vite convaincue mais demanda à garder le secret sur la future expulsion de crainte que les Juifs s'ils en apprenaient l'imminence ne demandent l'intervention des Turcs. Le secret fut effectivement bien gardé et en avril 1669 la communauté juive surprise n'eut que deux semaines pour liquider ses affaires. Le gouverneur afrêta trois navires qui devaient mener les 458 membres de la communauté dans les ports de Livourne. Villafranca et Nice, en Italie.Il fut un des rares juifs admis à résider en Espagne grâce à la protection du duc d'Olivares. Quand ce dernier, devenu premier ministre du roi Philippe IV projeta en 1641 de proposer aux descendants des expulsés de revenir en Espagne, il avait chargé Yaacob d’engager des négociations en ce sens avec les dirigenats des communautés d'Algérie et du Maroc, mais l'opposition de l'Eglise enterra le projet et il fut même un moment emprisonné.
- ABRAHAM: Fils de Yaacb. Il fut le dernier grand rabbin de la communauté d'Oran avant l'expulsion de 1669. Il avait été à Oran le grand ami de son proche parent, rabbi Yaacob Sasportas avant son départ pour le Maroc puis l’Europe et devait rester en correspondance avec lui et le seconder dans sa lutte contre le mouvement messianique de Shabtaï Zvi (voir Sasportas). C'est ainsi qu'il reçut le plus ardent des combattants contre les idées et le mouvement du faux Messie au Maroc, rabbi Aharon Sibony qui devait laisser le témoigange le plus complet sur l'expulsion des juifs d'Oran, dont il fut témoin. Arrêté en 1630 pour possession d'un livre du Talmud, il avait été envoyé en métropole et emprisonné à Murcie. Il ne devait être libéré que contre le versement d'une forte rançon et grâce à l'intervention de son cousin, l'interprète Aharon Cansino. Il acheva en 1668 un livre de commentaires, "Agoudat Ezob", dont il ne devait pas être autorisé à emporter avec lui le manuscrit lors de la grande expulsion de 1669. 11 devait finir ses jours à Livourne.
1SAAC: Il fut le seul membre de cette famille qui pour rester à Oran préféra se convertir au Christianisme.
MOSES: Commerçant d'origine marocaine installé à Gibraltar, il fut parmi les premiers juifs de la colonie à bénéficier de l'égalité des droits à la suite de la signature en 1723 de l'accord de paix et de commerce entre l'Angleterre et le Maroc prévoyant l'égalité des droits pour les ressortissants des deux pays dans leurs territoires respectifs.
ABRAHAM: Commerçant né à Casablanca en 1883. il s'installa ensuite à Londres puis à New York où il mourut en 1958. Son frère, David, né à Casablanca en 1892, immigra lui à Manchester où il mourut en 1965.
JACK: Négociant et notable bien connu de la communauté de Casablanca dans les années trente, lié par des liens de parenté à la famille Bellicha de Londres, il reçut les félicitations de la communauté quand son parent Lord Lore Bellicha fut nommé secrétaire d'Etat à la Guerre du gouvernement Chamberlain en 1939.
CARAVAHLO
Nom patronymique d'origine portugaise emprunté à la botanique: le chêne. Après la conversion massive et forcée des Juifs du Portugal, empêchés dans la pratique de quitter le pays à la suite de l'édit d'expulsion en 1497, se développa une vértitable religion marrane parmi ceux qui continuèrent à pratiquer secrètement le judaïsme. Pour ne pas avoir à prendre des patronymes trop chrétiens, certains adoptèrent à la place de leurs anciens noms hébraïques des noms d’animaux et de plantes comme Caravahlo. Ils les conservèrent même après avoir quitté le Portugal pour revenir ouvertement au judaïsme, principalement en Italie, en Hollande et au Maghreb. Ce patronyme figurait au XVIème siècle parmi les noms usuels au Maroc, en particulier à Safi, mais y avait depuis disparu. Au XXème siècle, nom très peu répandu, porté uniquement à Tunis par une famille originaire de Livourne.
- MORDEKHAY BAROUKH: Un des plus illustres rabbins de Tunisie au XVIIIème siècle. Disciple de rabbi Itshak Lumbroso, il lui succéda en 1752 à la tête de la communauté livoumaise, les Grana, et resta à son poste jusqu'à sa mort à un âge très avancé au cours de la grande épidémie de 1785. Riche commerçant, il refusa toujours d'émarger à la caisse publique même quand à la fin de sa vie il avait perdu sa fortune. Il a laissé deux ouvrages de commentaires talmudiques "Toafot reem" (Livourne, 1761), sur-commentaire du livre de rabbi Eliahou Mizrahi sur Rachi, "Reem"; et "Mira dékhya", commentaire talmudique paru après sa mort, avec une préface de rabbi Itshak Elhaïk (Livourne, 1792 ).
- ITSHAK: Fils unique de rabbi Mordekhay, il mourut à la fleur de l'âge, à 28 ans. Il laissa deux ouvrages, "Sefer hazikhronot " et "Hayé Itshak" que son père joignit après sa mort à son propre ouvrage "Toafotreem" (Livourne, 1761 ).
Les noms de famille juifs d'Afrique du nord des origines a nos jours – Joseph Toledano– Cansino- Caravahlo.
Page 293
Laredo Abraham-les noms des juifs du Maroc-Alhaj-Alhazan
(Ben Alhaj) Ben Elhaj-בן אלחאג'
Ben Elhadj, Benelhadj, Benelhaj
Nom arabe: «Fils du Pèlerin»
L'épithète de «Haj» est portée par les Musulmans ayant accompli le pèlerinage à La Mecque. La variante turque de «Haji» est appliquée aux chrétiens turcs et arméniens ayant visité les Lieux Saints. Chez les Juifs, de langue arabe, ce titre est donné à ceux qui ont effectué le pèlerinage en Terre Sainte.
Ce nom existe aussi sous les variantes de Haj (No. 503), Ben Haj (No. 504), Hajes (No. 505), Hajaj (No. 506).
Joseph Elhaj, rabbin en Egipte, un des chefs de la Communauté׳ marocaine dans ce pays au XVIIe s
(Ben Alhad) Ben Elhad
Benelhad
Prononciation dialectique du nom arabe: «Fils du Dimanche», probablement quelqu’un né le premier jour de la semaine.
אלחדאד –חללים (Alhaddad) Elhadao
Hadad
Nom arabe de métier: «Le forgeron», porté d'après les chroniqueurs juifs marocains par une famille de «Cohanim» déchue des prérogatives du sacerdoce
Cet appellatif figure dans les anciens documents sous les graphies de: Alhadad, Alhaded, Hadad, Ben Alhadad
Voir l’équivalent espagnol: Ferreres (No. 986)
Rabbi Israël Ben Alhadad, de Villareal ou de Ciudad Real figure dans un procès contre son associé, Rabbi Salomo Ben Albagal, fermier des impôts sous le règne de Maria de Molina en 1313
Hagia Alhaded, propriétaire de maisons à Avila en 1438
Isaque Alhaded fait l’objet d’un acte daté à Avila le 7 mars 1481, par lequel Miguel de Montalbân reconnaît lui devoir des peaux de brebis et de moutons
Ysaque Alhaded figure parmi les témoins d’un procès à Valla- dolid en 1486
Joseph Elhadad figure parmi les rabbins signataires de la Taqqanah des Toshabim promulguée à Fès en 5310 (1550)
Shemuel Hadad, un des rabbins dirigeants de la Communauté marocaine en Egypte au XVIIe s
Isaac Hadad, rabbin talmudiste à Djerba (Tunisie) où il mourut en 1755. Auteur de Toledot Yizhaq, sur la Haggada et les Midrashim (Livourne, 1761); Qarné Rêêm, sur les commentaires du Pentateuque de RaShi et de Mizrahi (ib. 1765), Zera' Yishaq notes sur les Midrasïnm (ib. 1765)
Siméon Elhadab, rabbin à Safed en 1795
בן אלחדב Ben Alhdab voir: Ben Lahdab (No. 701)
– בן אלחזאן Ben Alhazzan
Ben Alhazan, Benelhazan
Nom arabe: «Fils du Rabbin». Voir: Hazan (No. 516)
Ce nom est représenté dans les anciens documents espagnols sous les graphies de : Alhazan, Alhaçan, Abenfaçan, Alfaçan, Abenhazon
Assach Alhazan, de Calatayud, fait l’objet d’un acte d’Alphonse III, roi d’Aragon, en date du 10 janvier 1284
Yuçef Alhaçan et Jacob, son frère, de Calatayud, sont mentionnés dans un acte du roi d’Aragon, Alphonse III, en date du 25 août 1286
Aben Hazon, figure comme fermier des impôts à Tolède à la fin du XHIe s. et au début du XlVe s
Abraffim Abenfaçan figure parmi les contribuables à l’emprunt levé en 1363 par Don Pedro IV, roi d’Aragon, parmi les juifs de Valence pour aider à la guerre contre la Castille
Mossé Alfaçan, de Calatayud, est mentionné dans une lettre de l’Infant Don Juan, datée à Saragosse le 16 mars 1369
Messod Ben Alhazan, rabbin au Maroc, XVIe-XVIIIe s
Mosheh Ben Alhazan, Grand Rabbin à Agadir au XVIIIe s
Sliman Ben Alhazan, rabbin à Meknès au XVIIIe s
David Ben Alhazan, rabbin «Dayyan» de Mogador aux XVIIIe et XIXe s
Laredo Abraham-les noms des juifs du Maroc–Alhaj-Alhazan
Page 276
צדיקי מרוקו וקברותיהם-הערצת הצדיקים-יששכר בן עמי
- ר׳ דוד הלוי דראע (דראע)
עדותה של גב׳ עישא ד׳(אמיזמיס) ואחרים.
אחד הקדושים המקובלים ביותר בקרב יהודי מרוקו. קברו מושך מדי שנה אלפים
רבים של מעריצים. נקרא לרוב דאוויד דראע וכן מול אנכלא [בעל הדקל] או מול אנכלא אלכדאר [בעל הדקל הירוק], לפי מסורות רבות, מוצאו מארץ ישראל. נערץ גם על־ידי המוסלמים שכינוהו מול דראע.
קברו נמצא כחמישה־עשר ק״מ מערבית מדמנאת. בדוטה־טריבו, עט׳ 208, יש תמונה של האתר הקדוש מהתחלת המאה. והרי תיאור מפי וואנו עמ' 65.
“Au commencement du siècle, le sanctuaire : ne comprenait qu’un jujubier, un palmier et un vieux mur à demi écroulé, où étaient aménagés plusieurs recoins pour faire brûler les bougies et l’encens. Les constructions qui existent aujourd’hui datent des environs de 1920; leur grand axe est parallèle au ruisseau. Deux murs encadrent l’emplacement dédié au santon. Celui du fond encastré dans les terres, se trouve au pied du palmier. Sur celui de la façade on voit, à droite d’une arcade en plein cintre, deux alvéoles rectangulaires et, à gauche, une troisième profonde de deux à trois mètres, à laquelle on accède par quelques marches. La fumée a noirci les murailles des alvéoles. En avant de ce mausolée, il y a un auvent soutenu par des piliers. Du côté amont, des bâtiments en équerre renferment des écuries et des chambres à l’usage des pèlerins; il y a aussi un embryon de synagogue. Pas de tombeau visible. Pour certains, Daouid Drâa serait inhumé sous le palmier, pour d’autres, au voisinage de l’arcade ou dans l’alvéole de gauche”.
מצב זה השתנה בשנות השלושים ובעיקר בשנות הארבעים של המאה. בגלויה שבאוספי מופיעה במרכז התמונה של הקדוש וכאילו במסגרת הצד הקדמי של הקבר ומתחת לתמונה כתוב: ״ר־ דוד ב״ר שמואל הלוי, בעל חטז [? מלה לא ברורה]. מסביב לתמונה ועל רקע של הרים מופיע דקל עם חרבה ענפים. בראש התמונה מופיעה הכתובת הבאה: ״האדי נכלא די רבי דוד ררע הלוי זיעא״ [תרגום: זהו הדקל של רבי דוד דראע הלוי זיע״א).
132.1 ״אני פעם הלכתי והשתטחתי על קברו. בללאה וביב אה ר׳ דוד [באלוהים ובשמך ר׳ דוד], הדקל שלו צמח ליד הקבר. בנו גג והדקל פרץ דרך התקרה. בעלי נכנס פעם וראה את הצדיק כשהוא יושב על הקבר. אני קראתי לבעלי. הוא צעק ואמר לי: למה גרמת לי
סבל״.
2.132 ״אני הייתי השמש הראשון אצל הצדיק הזה, עליו השלום, רק יהודי דמנאת ידעו עליו. הם הראשונים. בני היו מתים כשהיו תינוקות. שלא תראה אסון. לקחתי את בתי הקטנה ואמרתי ליד הקבר: או ר׳ דוד דראע הלוי, את הילדה הזאת תשאיר בחיים ! אני נודר לשמש אותך עד שיבוא יום ותשלח אותי לירושלים. עליו השלום. הבת נולדה במראכש ונשארה בחיים״.
3.132 ״פעם חלם יצחק אלמליח בקזבלנקה. אז נפטר ימין, בנו של ר׳ פנחס ור׳ פגחס ציווה שאף אחד לא ימכור את הרהיטים שלו חוץ מפלוני ופלוני. אני הייתי מוכר את הרהיטים והנה בא אלי אלמליח, הוא ושלמה חביב. זה אמר לי: דוד, יש לך הזדמנות ללכת לר׳ דוד דראע הלוי עם יצחק אלמליח. אמרתי לו שאנחנו כעת בחודש טבת ושאני ביקרתי בקבר פעמיים וגם במולאי איגגי ולקחתי את הבת הזאת ואני לא יכול עכשיו כי אני צריך למכור. הוא ענה שמצווה זו קודמת למצוות מכירת הרהיטים. יצחק אלמליח נולד בקזבלנקה [כאן מתחיל החלום של יצחק אלמליח] ור׳ דוד דראע ציווה עליו לבוא וגם ביקש שילווה אותו השליח שמוכר רהיטךם במראכש. לאחר החלום בא אלי. [לפניכן] הלך אצל סויסה, מי שהיה פקיד אצל הצדיק מולאי איגגי, כי אני הייתי שמש במולאי איגגי לפני ר׳ דוד דראע. הלך לסויסה. ענה לו: אם אתה רוצה לנסוע לר׳ דראע הלוי, אין לך אף אחד שיודע טוב יותר מאשר דוד בך־זואה. אמר לו: בסדר, אם אני אמצא שהוא מוכר רהיטים כפי שחלמתי עליו, אז זהו האיש. חיפש אותי במראכש. בא יהד עם שלמה חביב. מצא אותי שאני מוכר רהיטים. ביקש שאלווה אותו לר׳ דראע. נסענו ביום שלישי דרך תאמלאלת ומצאנו שמקום הרב חרב. אין איפה לשבת וערימה גדולה של זבל מסביב לקבורה. זה לכלוך שנהגו היהודים להשאיר לאחר הזיארה. מצאנו שם חכם בשם יצחק מלכא שהיה אוסף מטעם הכולל של ר׳ מאיר בעל הנס עליו השלום. מצאנו אותו שם כי בא לבקש נדבה. שאל אותו אלמליח: כמה נוהגים אנשים לתת לך בכל נדבה, וזה לפני ארבעים ושש שנה. ענה שנותנים חמש, עשר, חמש־עשרה לירות. יצחק אלמליח הציע לתה שמונים לירות בתנאי שהוא יבלה את השבת איתו. במוצאי שבת, זה היה בראש חודש טבת, אמרתי לצדיק וזה כדי לחזק את החלום שלי. אמרתי לו: או ר׳ דראע הלוי, אם אתה תשאיר לי את הבת הזאה בחיים, והיא תקרא לי אבא, אני נודר שבכל ימי היי, אני אהיה לך שליח עד שאתה תשלח אותי לירושלים. גם יצחק אלמליח אמר בפני הקבורה: או ר׳ דוד דראע הלוי! אם תעזור לי לפתור בעיה שהיתה ביני לבין צרפתי, אני נודר על עצמי לרצף את מקום הקבורה. באותו לילה חלמתי את הרב [הצדיק] בדמות של חכם שהיה לנו במראכש בשם ר׳ דוד הלחמי שהיה סופר. אמר: אני [הצדיק] לא צריך ריצוף, אני מבקש רק לבנות בית־כנסת באותו מקום שבו התפללתם ביום שבת, שס תבנו לי בית־כנסת כמו בית־המקדש. כך אמר לי בחלום. אני עניתי לו: רבי, אינני יכול, אני עסוק, יש לי עסקים במראכש. אמר לי: מאוחר, כבר פתחת את פיך. הוא העלה אותי לבית־הכנסת בחלום. אמרתי לו: אני משביע אותך שתגיד לי מדוע מתים הבנים שלי! אני הייתי צועק והנה בא יצחק אלמליח והעיר אותי. ר׳ יצחק מלכא אמר לי שהוא שמע כל מה שהייתי מדבר בהלום והתחיל לספר. למחרת התחלנו בבניית בית־הכנסת. בנינו עשרה מטרים אורך וחמישה מטרים רוחב. באמצע הבנייה התמוטט הגג. היה שלג בטבת והגג של בית־הכנסת התמוטט ומאז בנינו אותו במלט ונשארתי שמה שלושים ושש שנה. הבאתי איתי רק שלושה ספרים, שופר ומגילה״.
4.132 ״יהודי הסביבה נהגו לעשות מחייא. המושל שם אסר עליהם זאת. לי היה רשיון כדי לעשות. קיבלתי אותו מהפחה אל־גלאווי בליל ההילולה של ר׳ מאיר בעל הנס, אז היה אסור לעשות מחייא. יהודי אחר הביא מאתיים ושמונים ליטר מחייא. קניתי את זה ממנו. היה לי חדר בהר מרוחק כששים מטר. הסתרתי שם את המחייא וכיסיתי אותה בתבן. אותו אדם שהלשין עלי. הלך למושל ואמר לו שיש לי מחייא ומסר לו על מקום המסתור. סגנו של המושל בא אלי. ביקשתי ממנו שיבוא אתי למקום. לפני זה אני החבאתי את בקבוקי המחייא בגינה שלי, ומילאתי את אותו חדר בכלי עבודה. פנו ליצחק אלמליח וביקשו ממנו שיראה להם את דוד אוחיון בן־זואה. הם חשבו שאני אדם חשוב ובעל קומה. באתי. אמר לי המושל: מה עושה הצדיק לאנשים ? עניתי לו: כל מי שסומא מתחיל לראות, אשה עקרה, או אם שבנים שלה מתים, נשארים בחיים כשהיא מבקרת כאן. גם לי קרה כך. סיפרתי לו כל מה שקרה לי. ביקש שאני אראה לו את בית־הכנסת. העליתי אותו וראו את הנס של ר׳ דראע הלוי. הוא בא לבקש נס מהצדיק. הוא היה מבקש לעשות צרות ליצחק אלמליח. העליתי אותו לבית־הכנסת ואז אמרתי בליבי: או ר׳ דראע הלוי! הנה באתי לבקש ממך, אלהא דר׳ מאיר ענני. יא באבא ר׳ דראע הלוי! ומה עוד שאני ציוויתי לכל העניים שיישארו שם וכשאני אקרא בקול: ויוה ר׳ דראע הלוי, שגם הם יענו אחרי: ויוה רבי דראע הלוי, ״זכותו תעמוד לנו ולכל ישראל אחיינו״.105 ירד וראה את הקופות. הסברתי לו. אמר לי: אתה יודע שאשתי עקרה, אולי הצדיק יתן לה בן? אמרתי לו: אתה מושל עשיר מאוד, תביא שור וכן סולת. שחוט את השור, ועם הסולת נעשה כוסכוס. תן לי אלף פראנק כדי להביא מחייא ואחלק הכל לעניים. הוא ענה שזה אסור להביא מחייא. עניתי לו: סליחה, כאן אין איסור, ואז ענה ואמר לי: יש לך מאתיים ושמונים ליטר מחייא, אתה תראה לי איפה הם ואני… ראה הנס שהצדיק עשה למעני. היה יהודי בשם מלול, הוא היה עושה מחייא בדמנאת באופן חוקי. הלכתי והבאתי ממנו שמונים ליטר. קניתי בדמנאת והראיתי לו את הקבלות. שאל אותי: כמה אתה מוכר את המחייא? עניתי לו שהמחיר הרשמי הוא ארבעה ריאל אבל מי שרוצה לתת יותר נותן. שאל אותי: מי אתה? [מה תפקידך] עניתי שאני ה׳מוקדם' [מונח בערבית שמובנו משגיח, שומר. בך קראו לשומר בקברות הקדושים המוסלמים] של הצדיק דוד דראע והוא שקרא לי לכאן. נתן לי בנים שנשארו בחיים. אמר לי: האם הוא יכול לעשות שאשתי תלד? עניתי לו שכן, אם יעשה כל מה שאני אבקש ממנו… העליתי אותו לקבר הצדיק. מסר לי אלף פראנק. בצאתו ביקשתי מהעניים שיגידו: ויוה רבי מאיר בעל הנס ור׳ דוד הלוי. באו השוטרים וביקשו ממני שאני אענה למושל של האיזור הנמצא בדאר המכזן. חשבתי שאולי אינו רוצה לאסור אותי כאן בצדיק, שאולי בדאר המכזן הוא רוצה לאסור אותי. עליתי לעץ הצדיק, הדקל, ותפסתי את הדקל ואמרתי: באבא לוי, אני תמיד שר ואומר שזכותך רבה מאוד, מי שבא לר׳ דראע הלוי אף פעם לא יפחד ומי שנשען וסומך עליו. הלכתי אל המושל. אמר לי: הנה יושב כאן איש הטוען שלקחת לו אדמה עליה בנית בית־כנסת. אתה צריך להישפט אצלי בדמנאת. עניתי שאני מסכים. אמרתי לו שיזמין אותי לאחר ההילולה, אחרי חג שבועות. אותו מוסלמי אמר שלקחתי לו אדמה. הוא מכר לי חלק ואני הוספתי וזה ברשותו של הפחה. הלכתי ל׳קפטיין׳ ואמרתי לו שהצדיק הוא שביקש ממני לבוא. וגם הפחה אל־גלאווי מפני שאני שומר על הר המלח שלו. עליתי אל קבר הצדיק ואמרתי: איך זה שרוצים לאסור אותי לבנות חדרים? הראה לי את הזכות שלך. אז חלה המוסלמי. חלה. הצדיק עמד עליו שיבוא לתת לי את המקום חינם כי אני הסכמתי לתת לו אלפיים ריאל ועכשיו קיבלתי חינם. אפילו הוסיף אבנים וחומרים אחרים. אז בניתי את החדר הראשון״.
- 132 ״פעם הופיע הצדיק בחלומי ואמר לי: מדוע לכולם בנית חדר ולי טרם בנית? קום בנה לי ליד הדקל. למחרת התחלנו לבנות ואז מצאנו את הקבורה של הצדיק. אף אחד לא ידע את מקומה של הקבורה. איך עשיתי כדי למצוא אותה? כאשר הפרדנו בין הגבולות, התחלתי לחפור ליד הדקל שלנו, כי הצדיק אמר עשר אמות מהדקל, כך גזר פעם המלך. אז גם אני התחלתי לחפור לפי הגבולות האלה. חפרתי, רציתי לחפור יסודות ולא מצאתי על מה לבנות. אז מצאתי את הקבורה של הצדיק, אבן, עליה כתוב: ר׳ דוד הלוי ממגורשי סביליה, תאריך אולי 5050 או משהו אחר. לפי מה שכתוב רשום שהוא נפטר מלפני 550 שנה. אז כשמצאתי את הקבורה לא ביקשתי את עצתו של יצחק אלמליח. שחטתי פרה. במשך שנה קשרי עם י״א היו קרים, הוא כעס עלי ואמר איך מצאתי את הקבורה של הצדיק ולא שלחתי לו שיבוא. בא ר׳ יצחק אחר ואמר שאין מה לבקש מדוד בן־זואה. רק הצדיק ואלוהים נתנו לי את הזכות הזאת למצוא את הקבורה, וזה בגלל העבודה והטיפול והשמירה על הצדיק. אין לכם מה לבקש ממנו. אז התחילו לשלם לי ריאל אחד ביום. קיבלתי רבע ההכנסות של כית־הכנסת. כאשר ראה יצחק אלמליח שנכנס הרבה כסף, אמר לי: אל תעשה רע לצדיק, הצדיק נתן לך בנים שחיים, ואז קבעו שאקבל שלושת אלפים ריאל לחודש כדמי שמש, וכך במשך שלושים ושש שנה״
6-132״אשתו של המושל הצרפתי שהיתה עקרה ילדה בן והוא נתן לי אלף ריאל וערך סעודה גדולה. הניסים של ר׳ דראע הלוי רבים. עליו השלום. אשתי היתה הרה. ילדה בן בצדיק. הצדיק עצר אותו ברחמה שמונה־עשר חודשים. הלכתי אל אברהם אלכטאט, [תרגום: מפיל גורלות. זה כנראה כינויו.] אמר לי שאם אני רוצה שהילדים שלי יישארו בחיים עלי לעשות כפרה עגל ועגלה. אם זה בן ימות העגל, ואם זה בת תמות העגלה כדי שתישאר בחיים. וכך היה. הבת שלי נשארה בחיים והעגלה מתה ונשאר העגל. אז בקשר לאשתי שהתינוק נשאר עצור ברחמה במשך שמונה־ עשר חודשים, העגל נשאר, השמין עוד במשך תשעה חודשי ההריון. זאת אומרת, עשרים ושבעה חודשים. העגל נהיה שור. באו כמה אנשים, רצו לקנות את העגל הזה. אף אחד לא היה מסוגל לנגוע בו אלא אני, ובתי תיתי. אני לא הייתי בבית. אשתי היתה עם צירים וקראו לבתי תיתי. תפסו את העגל, שחטו אותו ואמרו לי שיצחק אלמליח שחט את העגל. ביקש ממני שלא אכעס. אמרתי לו שקניתי אותו בשלושים ריאל וזה עשרים ושבעה חודשים שאני מגדל אותו. אמר לי: הנה שלוש מאות ריאל. שחטנו אותו ובאותו יום ניצלה הבת שלי״.
- 132״אני נזכר בדבר אחד על ר׳ דוד לוי ע״ה. אבי היה עוד בחיים. פעם היו לו כאבי עיניים. בכפר איפה שגדלנו במרוקו לא היו רופאים. אבא עמד בסכנה להתעוור. פתאום בא אליו אדם בחלום ואמר לו: תשמע, אני ר׳ דוד הלוי, קח לך טיפת עראק, תטפטף בעיניים. אבא קם בלילה, טיפטף טיפות עראק בעיניים. למחרת קם, רפואה שלמה. ואני זוכר את אבא שהלך יחידי בתענית יחיד עד לקבר של הצדיק ברגל, אני זוכר זה מלפני 14 שנים. אני עכשיו בגיל 52 שנים״.
34.132״ר׳ דוד דראע חולל הרבה ניסים ונפלאות. פעם היה איזה ערבי שסבל ממחלת־ רוח. הביאו אותו לצדיק וכפתו לו את רגליו ואת ידיו. אמר מישהו [כנראה קרוב משפחה]: או, ר׳ דוד דראע הלוי, אם תרפא אותו, הוא יסתובב בכל הערים ויביא לך את הנדבות. אותו ערבי התרפא. הוא היה מסתובב בכל הערים ואוסף כספים ונדבות לקופה. הוא היה כמו החכם של הכולל שאוסף נדבות. הקדוש היה מרפא עיוורים, חרשים ואלמים״.
35.132״מר יצחק אלמליח מסר לי את חדרו שהיה ברבי דוד דראע. פעם התארחתי אצלו יחד עם אשתי. לפני שנסע, הוא בא וחיפש אותי ואמר לי: הנה, לפני שאני נוסע ארצה, אני נותן לך את החדר. היה מישהו שכל הזמן ביקש ממנו את החדר ולא נתן לו. כשהוא בא אלי הוא אמר לי: לא אני נותן לך, הקדוש נותן לך. הוא בא אליו בחלום ואמר לו: תן את החדר למכלוף ק׳. כך אמר לי: תראה, אני מדבר איתך והשיער שלי עומד. לא רצה כסף, ביקש רק צ׳ק לאוצר התורה. נתתי לו צ׳ק של חמישים אלף פראנק״.
133 ר׳ דוד הקדמון (פאס)
1.133 ״הוא נהרג על קידוש ה׳. נגזר עליו להיכנס לבית־הסוהר. הוא דיבר עם השופט ואמר לו: לא מכבודי להיכנס לבית־הסוהר. הוא רחץ את ידיו, קרא קריאת שמע ואלוהים לקח את המשכון שלו. על שמו נקרא בני דוד מפני שמתו עלי כמה בנים. עכשיו לא. יש לי ארבעה בנים״.
134 ר׳ דוד ואזאנה (איית בודיאל)
שייך למשפחת קדושים, המוזכרת גם כאיית ואזאנה. הוא אחיו של ר׳ אברהם ואזאנה.
1.134 ״כל אשה שעסקה ברפואה עממית, לפני שהיא מתחילה כל פעולה בריפוי, היתה פונה בקריאה לקדושים, ובפרט לקדושי משפחת ואזאנה, לר׳ דוד ואזאנה. כשרצו לקבור אותו מצאו את גופתו בזאוויה די סידי עותמאן ליד וארזאזאת. מלאכים לקחו את גופתו והעבירו אותו לשמה. לא היה מגורלו להיקבר באיית בודיאל״.
צדיקי מרוקו וקברותיהם-הערצת הצדיקים-יששכר בן עמי
אברהם בן־חיים ורבי דוד ומשה-מסע החלומות אל הצדיק-יורם בילו-שושביני הקדושים
אברהם בן־חיים, האיש שמאחורי ׳בית רבי דוד ומשה׳, נולד ב־1930 באִימִי־נְ־תָנוּת, כפר גדול הנמצא כתשעים קילומטרים מדרום מערב למראכש, ושם עשה את כל שנותיו עד לעלייתו לארץ באמצע שנות החמישים. אילן היוחסין של משפחת אמו משובץ ברבנים ובחכמים, שאחדים מהם הוכרו כצדיקים על ידי הקהילה המקומית. אביו, לעומת זאת, בא מרקע חסר ייחוד. אבי האב, שאברהם קרוי על שמו, נפטר כשהיה האב עדיין רך בשנים, ועקב כך הוא נאלץ להפסיק את לימודיו בגיל צעיר ולתרום לפרנסת המשפחה. כסנדלר נודד הוא היה סובב רוב ימות השבוע בין כפרי הברברים בסביבה, מתקין ומטליא נעליים בבתי המוסלמים. בשל הקרבה הפיזית שהייתה בין אברהם לאביו — השניים התגוררו בשכנות גם בארץ — היה מפתיע לגלות עד כמה שולית הייתה מעורבותו של האב במקום הקדוש שהקים בנו. במהלך ההילולה לרבי דוד ומשה נראה האב בין הרוכלים הפורסים מרכולתם בכניסה לחדר הצדיק, מוכר נרות לחוגגים.
מזיכרונותיו המוקדמים של אברהם לא נפקד מקומם של צדיקי אימי־נ־תנות, רבי אברהם דרעי, רבי יצחק הלוי ורבי מסעוד מני, הקבורים בקרבת הכפר, על פסגת ההר אִימִי־נְ־תָמוּגָה. עובדה זו כשלעצמה לא היה בה כדי להבדילו מיהודים רבים אחרים בדרום מרוקו, שנחשפו משחר ילדותם לדמות הצדיק. בכל זאת, ראוי לציין כי אירועי חייהם ומקומות קבורתם של שלושת הצדיקים לא היו מוכרים ליהודי המקום, אלא התגלו להם בחלום (בן־עמי תשמ״ד, 26, 243). דפוס תרבותי זה של גילוי בחלום, שבאמצעותו זוהו אמנם לא מעט מקברי הצדיקים במרוקו, כולל קברו של רבי דוד ומשה ליד תַמְזִירְת שבאטלס המערבי הגבוה (שם, 26, 321), עמד, כאמור, גם ביסוד הקמת ׳בית רבי דוד ומשה׳ על ידי אברהם בן־חיים בצפת.
בניגוד לצדיקים המקומיים, ששמם נישא בפי כול וקבריהם נפקדו בשכיחות רבה, רבי דוד ומשה לא תפס מקום מרכזי במרחב החיים של תושבי אימי־נ־תנות. ׳ידענו רק שהוא בסוף העולם׳, ציינה שכנה לשעבר של אברהם. אברהם עצמו טען כי לא הכיר את רבי דוד ומשה לפני שנגלה לפניו ב־1973 בישראל. גם אם אי־היכרות זו לא הייתה מוחלטת, כפי שיסתבר בהמשך, היא עלתה בקנה אחד עם האופי המקומי של פולחן הקדושים, שנבע, בין השאר, מקשיי הנגישות אל קברי צדיקים מרוחקים.
אף ששלושת הצדיקים הקבורים באימי־נ־תמוגָה הוכרו כפטרוני הכפר, עיניו של אברהם היו נשואות בראש ובראשונה אל צדיקי משפחתו שלו, מקור לא אכזב של ברכה ושל ׳זכות אבות׳. דא עקא, כל הצדיקים האלה לדורותיהם השתייכו למשפחת אמו, ומכאן שאברהם ניצב בעמדת נחיתות מול אחי אמו וצאצאיהם הזכרים בתחרות על ירושת הזכות המשפחתית. [והשוו שוב לבאראכה המוסלמית, המועברת רק באמצעות גברים] האם יהיה זה מוגזם לשער כי הקמת ׳בית רבי דוד ומשה׳ היא, בין השאר, ניסיון ראוותני לתקף זכות־נתונה־בספק זו? כפי שאראה בהמשך, רשת ענפה של קשרים מסתעפת מאבותיו הקדושים של אברהם למקום הקדוש שהקים בצפת.
הנודע בצדיקי המשפחה היה סב סבו של אברהם, רבי שלמה תימסות, אשר תהילתו יצאה מעבר לקהילת מראכש שבה חי, ומעשי נפלאותיו זכו לציון במקורות שונים (בן נאיים תשל״ה, 117; בן־עמי תשמ״ד, 565-563; נוי תשכ״ז, 73). כמו צדיקים רבים אחרים, כוחו הפלאי של רבי שלמה התגלה לראשונה בפומבי רק בעקבות אירועי מותו, שעל פי המסורת המשפחתית היו סוערים במיוחד. אשתו של קאיד (מושל) מקומי שחשקה ביהודי יפה התואר, הזמינה אותו לביתה וניסתה לפתותו. רבי שלמה, כיוסף הצדיק בשעתו, עמד בניסיון, אך שילם על כך בחייו, מששילחה בו אשת הקאיד הנזעמת את משרתיה להורגו. כדי להסתיר את מעשה הנבלה הם ביתרו את גופתו וטמנו את חלקיה באחד מקירות הבניין. אולם הצדיק המת הופיע לאלמנתו בחלום הלילה ותיאר לפניה את נסיבות הירצחו ואת מקום קבורתו. משנואשו החופרים, אחרי חיפוש ממושך, מלגלות את חלקי הגופה, איים הקאיד הנרגז לכלות את זעמו ביהודים על שהוציאו את דיבת אשתו רעה. ואז הזדקרה ידו של רבי שלמה מתוך הקיר, ובעקבותיה נחשפו שאר חלקי גופו. הקאיד נאלץ להוציא להורג את אשתו ואת משרתיה, ורבי שלמה הובא לקבורה ברוב עם בבית הקברות היהודי במראכש. לא חלף זמן רב והקבר הפך לאתר פופולרי של עלייה לרגל בעקבות מעשי נסים למכביר שהתחוללו בו.
אברהם הרבה לשמוע בילדותו על הנפלאות שחולל רבי שלמה תימסות לאחר מותו, ולימים פקד פעמים אחדות את קברו. אך אין למהר ולהסיק מכאן כי משקעי סיפור זה חלחלו ל׳בית רבי דוד ומשה׳ בצפת. אמנם שניים מהמוטיבים בסיפור — התגלות בחלום וקביעת מיקום חדש לקבר הצדיק — מופיעים גם באתר החדש, אולם יש לזכור כי מוטיבים אלה אינם יוצאי דופן כלל ועיקר באגדות הקדושים.
זיקה מפורשת יותר בין המסורות המשפחתיות לבין ׳בית רבי דוד ומשה׳ אפשר למצוא בסיפור ששמע אברהם על אירוע שהתרחש לאחר פטירת אבי זקנו, רבי יעקב תימסות, ואשר הכה את יהודי מראכש בתדהמה. חודש לאחר שנקבר רבי יעקב במראכש הגיע לעיר מכתב מירושלים, המבשר על הופעתה הפלאית של מצבה בבית הקברות בהר הזיתים, שעליה חקוק השם יעקב תימסות. מכאן שהדגם להעברת צדיק ממרוקו לישראל, אירוע נדיר ביותר בפולחני הקדושים במרוקו, קיים היה במסורת המשפחתית של אברהם מימים ימימה.
הנסים הקשורים באירועי מותם של צדיקי המשפחה הראשונים הותירו באברהם את רישומם. אולם בעבורו התגלמה זכות האבות המשפחתית בראש ובראשונה באבי אמו, הקרוי אף הוא רבי שלמה, שאותו הכיר מקרוב. סב זה, סוחר עשיר ששימש גם שוחט ומוהל לעת מצוא, התגורר באימי־נ־תנות בבית גדול ומרווח בסמוך להוריו של אברהם. לדברי אברהם, הוא נחלץ בכל הזדמנות מידיה של אמו כדי להימצא במחיצת סבו, ובילה עמו יותר מאשר עם הוריו. בביתו של הסב הוא היה יכול להיווכח מקרוב בביטויי הכבוד וההערכה שהשפיעו יהודי הכפר על רבי שלמה, ואשר נענו במחוות של נדיבות מצדו. בשל עושרו סירב הסב לקבל תשלום על שירותי הדת שסיפק. בכל פעם שנקרא לשחוט פרה, הוא כובד בנתח בשר משובח מהשחיטה ומיהר לחלקו לנצרכים. בכל מוצאי שבת נקהלו רבים מיהודי הכפר בביתו של רבי שלמה כדי ליהנות מברכתו לאחר ההבדלה, ולא פחות מכך — מן התה המשובח שהכינה הסבתא ושנמזג בטקסיות מקומקום ענק (בראד), שבעיני אברהם מעולם לא התרוקן. אוסף הספרים היקר של רבי שלמה, שכלל גם ספרי קבלה בכתב יד, היה מקור משיכה נוסף לילד הסקרן. אולם כל מאמציו לעיין בו נתקלו בהתנגדות תקיפה של הסב, שהזהיר את נכדו מפגיעתם הרעה של השמות בקורא הבלתי מנוסה.
שלא כאבותיו הדגולים, הוכר רבי שלמה כצדיק עוד במהלך חייו, זכות נדירה בפולחן הקדושים היהודי במרוקו(בן־עמי תשמ״ד, 21). את עלייתו המהירה יותר לדרגה של צדיקות ניתן להסביר בקיומה של שושלת: עצם העובדה שאבותיו נתפסו כצדיקים העניקה לו את זכותם המצטברת. ייתכן גם כי מקום קטן כאימי־נ־תנות היה בית גידול מתאים יותר לצמיחת הילה של צדיקות מאשר מראכש, העיר הגדולה, מקום משכנם של צדיקי המשפחה הראשונים. בין הנפלאות שחולל רבי שלמה בלטו במיוחד כוחותיו הנבואיים, ביטוי מובהק להשראה קדושה הן בקרב היהודים והן בקרב המוסלמים במרוקו(שם, 61; 1926,1,158 Westermarck).
רבי שלמה נפטר בשנות הארבעים המוקדמות של המאה העשרים, כשהיה אברהם בן שלוש־עשרה. תחושת האובדן שאפפה את הנכד התחזקה עקב הנסיבות המיוחדות של הפטירה. אף שחי מילדותו באימי־נ־תנות, מצא רבי שלמה את מותו בעיר אסוירה (מוגדוד) על חוף האוקיינוס האטלנטי, שאליה נלקח בסוף חייו כדי לקבל טיפול רפואי. משעמדו יהודי אסוירה על גדולתו, מיהרו לקבור אותו בבית הקברות המקומי כדי להמשיך וליהנות מברכתו. אברהם הצעיר, שהיה קשור בכל לבו לסבו, כאב במיוחד את העובדה שהסב נקבר במרחקים ולא היה אפשר לפקוד את קברו בכל עת ומועד. אפשר שבהקמת ׳בית רבי דוד ומשה׳ פיצה עצמו אברהם באופן לא־מודע על החלל שהותירה היעלמות הסב: האירוע הראשוני, שבו צדיק בן המשפחה ׳נגזל׳ על ידי זרים ונקבר הרחק, מתוקן על ידי פעולת הנגד של הבאת צדיק לא מוכר מרחוק והפיכתו לצדיק משפחתי מתוקף שיכונו בבית.
אברהם בן־חיים ורבי דוד ומשה–מסע החלומות אל הצדיק–יורם בילו-שושביני הקדושים
עמוד 68
אשר כנפו-הכינור ואני-וריאציות לכינור ולביוגרפיה- כנר בעל שם
- כנר בעל שם
למעלה משישים שנה אחר הדברים האלה, זכיתי שוב לראות את ז׳אן, שכבר קרא לעצמו ג׳והני. הפעם היה זה בירושלים.
קדם לפגישה, דואר אלקטרוני שקיבלתי מאישה מארצות הברית, ששאלה אותי בעברית מגומגמת אם אני שייך למשפחת כנפו ממוגדור שאירחה את משפחת אביה בימי מלחמת העולם השנייה.
עניתי לה בחיוב, ובעקבות תשובתי נוצרה בינינו התכתבות קצרה. היא הייתה בתו של אדואר, אדי לוַיין, שהלך לעולמו כמה שנים קודם. היא סיפרה לי שדודה, ג׳והן לוין, עודנו בחיים, ושעתיד הוא לבקר בירושלים. כך נוצר קשר מחודש ביני לבין ז׳אן.
הפגישה שלי אתו במלון המלכים הייתה מרגשת. הוא לא הפסיק להתפעל מזה שהוא זוכה לראות שוב מישהו מהמשפחה שאירחה אותם במוגדור. מדי פעם פנה אל אשתו ואמר לה בהתרגשות: ״דרלינג, ג׳סט אימאג׳ין! תארי לעצמך, הכרתי את מיסטר כנפו לפני יותר משישים שנה, כאשר הייתי נער בן שש עשרה! הכרתי את הוריו! את דודו המשורר, יעקב קראו לו, אם אני זוכר נכון!״
״יצחק,״ תיקנתי בחיוך.
״אתה בטוח? יצחק – אוף קורס! איד יכולתי לשכוח! א גרייט מן! ושמעתי שגם אתה משורר, או משהו כזה!״
נענעתי בראשי – משהו כזה, ושאלתי אותו אם הוא עדיין מנגן בכינור.
״אוף קורס! מעולם לא הפסקתי לנגן! אף על פי שיש לי ביזנס, אני מנגן כל יום ואני חלק מבֶּנְד, תזמורת של כליזמרים! ואגיד לך עוד משהו, מיי פרנד: הכינור שלי תמיד אתי בכל נסיעותיי!״
״גם בנסיעות אתה מנגן?״
"איך אפשר אחרת? הנגינה בכינור איִז אִן מיי בְּלאד!״
למשמע ההצהרה הזאת לפיה הנגינה בכינור בדמו, חייכתי בתוך תוכי: מי יגלה עפר מעינייך, גברת אלין לוין, שכל כך טרחת לדאוג לכך שבנך יהיה כנר! ואילו ז׳אן מצדו, שכח בינתיים כמה בכה באוזניי על כך, שבמקום לשחות בים ולטייל בשדות, הוא נאלץ לנגן בכינור דבר יום ביומו ובמשך שעות רבות.
ז׳אן חיבק אותי בפעם האיני-יודע כמה ושאל: "אני זוכר שהייתה לך שאיפה לנגן על כינור, מימשת אותה?״
"לא כל כך!" עניתי מתוך תקווה שלא ימשיך בקו החקירה הזה.
"חבל! חבל מאוד! אני זוכר איך כל כך רצית ללמוד כינור!״
מילאתי את פי מים.
ז׳אן הביט בי בחיבה גלויה. חיוך רחב האיר את פניו: ״היית רוצה שאנגן לך משהו?״
״זה יהיה נפלא!״ אמרתי בהתלהבות אמיתית.
״חכה לי כאן!" אמר ונעלם.
לאחר דקות ספורות, הוא חזר וכינורו מתחת לבית שחיו.
הוא הבחין בניצוץ שניצת בעיניי למראה הכינור והושיט לי אותו. רעדה עברה בי כאשר החזקתי אותו בידי. כאשר החלקתי בכף ידי את גב הכינור, חשתי כאילו נחיל של נמלים רץ לאורך גבי. ז׳אן הבחין בהתרגשותי: ״אני נזכר עתה שגם אז ביקשת להחזיק את הכינור שלי וליטפת אותו באותה צורה ממש!״
החזרתי לו את הכינור.
״זה כינור יקר מאוד,״ התרברב ז׳אן, ״יש לי כינור עוד יותר יקר, אבל איני מוציא אותו מן הבית אלא בשביל לנגן בקונצרט.״
מניה וביה מיקם את הכינור על כתפו והכין את הקשת כדי להתחיל לנגן.
ישבנו בלובי של מלון המלכים והרמקולים שהיו מפוזרים באולם השמיעו נגינה קצבית.
״חכה!״ אמרתי לו.
ניגשתי אל הקבלה ואמרתי לאחת הדיילות: ״נמצא כאן כנר בעל שם מארצות הברית והוא רוצה לנגן עכשיו בלובי, האם אפשר להשתיק את המוסיקה שלכם?״
״לכבוד הוא לנו,״ ענתה לי.
כשחזרתי אצל ז׳אן, כבר השתרר שקט בלובי והוא התחיל לנגן.
זה היה רגע מביך ביותר! הוא אמנם ניגן קטעי מוסיקה ידועים, אבל החריקות של הקשת על המיתרים היו רבות. נראה לי שהוא לא היה מודאג מכך והמשיך לנגן במרץ. חיכיתי בקוצר רוח שיסיים, ואז השתרר שקט בלובי. איש לא מחא כפיים. ז׳אן הפנה אליי מבט מתחנן כלשהו. החמאתי לו בחצי-פה.
ידעתי שהאיש עבר את גיל השמונים.
- 11. מבת הארבה
באותה שבת, התארחתי אצל אחיותיי בירושלים, והן הזמינו את ז׳אן ואת אשתו לאכול אתנו צהריים. גם כאן הוא לא הפסיק להתפעל, וכשהוגש לו החמין, אמר בהתלהבות שמאז ימי מוגדור לא טעם חמין נפלא כל כך. ״אתם שולחים את החמין ל׳פראן׳?״ שאל בקריצה. הוא זכר את ה״פראן״, המאפייה הציבורית אליה היו היהודים שולחים את החמין ביום שישי אחר הצהרים ושבים לקחת אותו ביום שבת. ״לא! אין כאן ׳פראן׳,״ אמרתי בטון מתנצל. "אז איך אתם מצליחים לקבל חמין כל כר מושלם?״ ״יש לנו פלטה של שבת,״ אמרה אחותי מרגלית בהצביעה לכיוון המטבח. בהתלהבות ילדותית החל ז׳אן למנות את כל המאכלים שאכל במוגדור: ״ה׳פסטלה׳! איזה מאכל נפלא! אכלתי מאז כמה קציצות תפוחי אדמה המזכירות בצורתן את הפסטלה, אבל כמו הפסטלה המוגדוריאנית אין ולא תהיה לעולם, ובמיוחד הפסטלה של האימא שלכם!״ ז׳אן המשיך להעלות זיכרונות קולינריים ממוגדור ולפתע נעצר, שם את שתי ידיו על השולחן כאילו עומד הוא לזנק ואמר בקול מבודח: "נהגתם לאכול לוֹקוּסט! איך אומרים ׳לוקוסט׳ בעברית?״ ״ארבה,״ עניתי, ״כמו במכות מצרים.״
״אתם עדיין אוכלים ארבה?״ ״לא,״ ענינו במקהלה.
״לא נהוג בישראל…" הוסיפה אחותי מרגלית, וקפצה על ההזדמנות והזכירה לו את מעשה הארבה, כאשר שהו הוא ומשפחתו אצלנו.
כל אימת שפשט הארבה במרוקו, היו ערבים שהתמחו בכך אוספים אותו לתוך שקי יוטה. השקים ותכולתם היו עוברים תהליך של עישון. וכך היה מגיע הארבה לחנויות. שם היו דוחסים אותו לתוך שקיות מנייר ומוכרים אותו כפי שמוכרים אצלנו צ׳יפס.
אחיו של ז׳אן, אדואר, שדגל בסיסמה ״במוגדור נהג כמוגדוריאני״, אהב מאוד לאכול בחוץ וגם הארבה המעושן התחבב עליו. פעם קנה שקית חגבים מעושנים והביא אותה הביתה. כשהסביר להוריו מה מכילה השקית שבידיו, הם התמלאו בגועל, והגברת לוין רצה אל אמי בהיסטריה: ״אתם אוכלים מהדבר הזה?״
״כן,״ ענתה אימא בשלוות נפש, "זה טעים ביותר! זה גם כשר.״ הגברת לוין נסוגה במלמלה משהו שאפשר היה לתרגם כך: ״פראי אדם!״ לא עברו כמה ימים ומשפחת לוין הוזמנה בהרכבה המלא לארוחת צהריים אצלנו. כמנה ראשונה, אימא הגישה חביתה שנראתה כמו חביתה עם נתחי בשר. טעמה היה נהדר ובני משפחת לוין לא הפסיקו להתפעל. אימא הוסיפה עוד ועוד לצלחתם ואנחנו הבטנו בסיפוק רב בצלחותיהם שהתמלאו והתרוקנו במהירות. היו עוד כמה וכמה מנות באותה ארוחה, אבל החביתה נשארה המנה המובחרת.
בתום הארוחה, התחננה הגברת לוין לאמי שתיתן לה את המתכון של החביתה.
״זה פשוט מאוד,״ התחילה אימא, ״את לוקחת עשר ביצים ומערבבת אותן עם תכולתן של שתי שקיות ארבה חתוכים לשניים, אחר כך את מוסיפה מלח ופלפל שחור, מטגנת ומגישה…״
אשר כנפו-הכינור ואני-וריאציות לכינור ולביוגרפיה- כנר בעל שם
עמוד 31
בתפוצות הגולה-שבעים סיפורים וסיפור מפי יהודי מרוקו-ד"ר דב נוי-ירושלים תשכ"ד-1964-צחוק ודמע כאחד
64 – צחוק ודמע כאחד
היה היה מומר, שנתמנה ליועץ המלך. הוא רצה למצוא חן בעיני מלכו ולכן הלשין על היהודים:— אדוני המלך! היהודים מתיימרים להיות החכמים ביותר בעולם וקוראים לעצמם ״עם־הספר״. אם נכון הדבר, יבקש נא הוד מלכותו מהם, שיביאו לפניך יהודי שיהיה לבוש וערום, רוכב והולך ברגל, צוחק ובוכה
הדבר מצא חן בעיני המלך, והוא פקד על היהודים למצוא את היהודי, המסוגל לעשות את שלושת הדברים האלה בעת ובעונה אחת. היהודים קיבלו שהות של שלושה ימים, ולא — אחת דתם למות.
ידעו היהודים כי המומר הוא שיעץ עצה זו למלך, כדי לגרום להם צרות.
הם הכריזו על ״כיפור קטן״, התאספו בבית־הכנסת ופתחו בתענית ציבור, תפילה, סליחות וקריאת תהילים. לשם הענשת המומר קראו שבע פעמים על פי מזמור ק״ט בספר תהילים את הפסוקים הבאים:
הפקד עליו רשע — ושטן יעמוד על ימינו.
יהיו בניו יתומים — ואשתו אלמנה.
יהי אחריתו להכרית — בדור אחר יימח שמם.
עשה־אתי למען שמך — כי טוב חסדך הצילני.
למחרת היום בין הערביים בא אורח לעיר ונכנס לבית־הכנסת, כדי להתפלל תפילת ערבית. והנה הוא שומע את תפילת ״אל מלך יושב על כיסא רחמים״. תמה האורח ושאל:— מה קרה? מה יום מיומיים? מדוע קוראים תחינות היום ?
סיפרו לו האנשים על עצת המומר ועל גזירת המלך. הבין האורח את פשרי הדברים, הרגיע את יהודי המקום והבטיח להם:— אעשה את שלושת הדברים המבוקשים. מחר אופיע לפני המלך לבוש וערום, רוכב והולך ברגל, צוחק ובוכה.
ביום השלישי הזמין המלך את המומר, את השרים ואת נכבדי העיר לחזות ביהודי זה. גם רבה של העיר וראשי הקהילה היהודית באו לארמון המלך. הם הציגו את האורח לפני המלך, וזה שאל אותו:— האם אתה יכול למלא את בקשתי ?
—עבדך יעשה את רצון הוד מלכותו— ענה האורח. הוא נכנס לחדר, התפשט, התחפש והופיע לפני המלך עטוף רשת דייגים (לבוש וערום), רוכב על קנה(רוכב והולך ברגל), צוחק ומריח בצל חריף(ובוכה).
צחק המלך למראה עיניו ושיבח את חכמת היהודים. אחר כך שאל את האורח:— מה בקשתך ?
ענה האורח:— ירשה נא הוד מלכותך לשאול את יועץ המלוכה ״שלוש שאלות״ ואלו הן:
- מדוע שחור עורו של הכושי ?
- מדוע זורחת ועולה השמש דווקא במזרח ?
- מדוע אין הפרידה מתעברת ?
לא ידע המומר להשיב לשאלות אלו, והוא התחיל לגמגם מרוב בהלה. המלך התרגז עליו, גירשו מלפניו ונתנו בידי היהודים, כדי שיעשו בו כטוב בעיניהם. מה עשו היהודים ? העלוהו על הר גבוה, קשרוהו לזנב סוס ושילחוהו שעיר לעזאזל.
כן יאבדו כל אויבינו.
שושנה חאסיבא (מספרת! סיפור 64), נולדה במאראקש (1881), שט נפטרה בשנת 1954. הניחה שני בנים ובת. בעלה היה נצר למשפחת־חסידים מפורסמת, וגם היא הצטיינה במידותיה ורבים אהבו אותה. לעת זקנה עזבוה כוחותיה ואור עיניה כאהד׳ ובחמש שגות־חייה האחרונות היתה מרותקת למיטתה. כדי לשכוח את יגונה היתה מרבה לספר (בערבית) סיפורים ששמעה אותם בנעוריה. שלמה קורקוס היה אחד המאזינים הרבים לסיפורים אלה.
בתפוצות הגולה-שבעים סיפורים וסיפור מפי יהודי מרוקו-ד"ר דב נוי-ירושלים תשכ"ד-1964-צחוק ודמע כאחד
עמוד 119
Contes populaires racontes par les Juifs du Maroc-Dr Dov Noy-Jerusalem 1965- LE CHEIKH DE SUIRA ET LE RABBIN HAYIM PINTO
37.
LE CHEIKH DE SUIRA ET LE RABBIN HAYIM PINTO
Le rabbin Hayim Pinto fut le berger fidèle de la communauté juive de la ville de Suira. Ce fut un homme aux manières modestes, le plus grand sage de son époque, un homme qui, par son comportement, était un modèle pour tous. Toutes les paroles qu’il prononçait servaient la vérité et la justice et ceux qui essayaient de porter atteinte à son honneur, étaient punis par le ciel.
Un jour, le rabbin rencontra dans la rue le cheikh arabe qui régnait sur la ville. Lorsqu’il vit le rabbin, dans sa longue robe, il se mit en colère, appela l’un de ses serviteurs et lui dit: “Va dire au rabbin que je ne veux plus le voir dans sa tenue spéciale. Si je le vois encore une fois ainsi, je le ferais mettre en prison.” En rentrant chez lui, dans le quartier juif, le rabbin Pinto se dit: “Comment ferai-je pour obliger cet homme à respecter la religion des Juifs? Je dois lui donner une leçon dont il se souviendra jusqu’à la fin de ses jours. Il doit être puni et il faut qu’il vienne chez moi pour se faire pardonner son arrogance.” Le soir du même jour, le cheikh, après avoir fait un bon repas dans son palais, se retira dans sa chambre à coucher. Comme tous les soirs il fuma son narghilé, se déshabilla et se mit au lit. Mais quand il s’apprêtait à s’endormir, des esprits vinrent l’importuner -— ils lui enlevèrent sa chemise de nuit, fouettèrent son corps nu et disparurent.
Le cheikh se tourna et se retourna dans son lit et son corps lui faisait tellement mal qu’il ne put s’endormir jusqu’à minuit. Il appela ses sénateurs et ceux-ci constatèrent que leur maître avait des plaies saignantes. Et dans toute la ville on ne trouva pas de médecin capable de guérir ses blessures. Mais le fait que les serviteurs du cheikh ne savaient pas qui l’avait frappé et comment ceux qui l’avaient blessé étaient entré dans sa chambre, avait provoqué un grand étonnement général.
La nuit d’après, la même scène se répéta dans la chambre du cheikh, mais, cette fois-ci, ses douleurs étaient plus grandes encore, car les blessures de la veille n’étaient pas encore guéries.
Le lendemain, le cheikh fit venir tous les médecins et tous les magiciens de sa ville, mais ni les uns, ni les autres ne purent mettre fin à ses souffrances. Il fit alors appeler le pacha (chef religieux des chérifs et guide spirituel de la communauté) qui, en voyant le maître de la ville étendu sur son lit, lui demanda: “Que t’arrive-t-il, comment as-tu été blessé? Et pourquoi?”
Le cheikh ne savait que répondre. Il savait que des esprits venaient l’attaquer, mais il ignorait pourquoi.
Le pacha interrogea alors le cheikh sur ses activités au cours des derniers jours: “As-tu fait du mal à quelqu’un? As-tu insulté un homme?”
Le cheikh répondit: “Je n’ai fait de mal à personne. Il est vrai qu’avant-hier j’ai rencontré un Juif habillé d’une longue robe. Je me suis fâché contre lui, parce qu’il se montrait dans une tenue particulière dans une ville musulmane et je lui ai donné l’ordre de ne plus se promener dans cette tenue. Je l’ai également menacé de le faire jeter en prison, si je le voyais encore une fois habillé de cette manière.”
Le chef des chérifs dit alors au cheikh: “Tu as eu le malheur d’insulter le sage Hayim Pinto et tu subis maintenant les conséquences de cet acte. Tu ne pourras mettre fin à la punition qu’en demandant pardon au sage Juif. Remets-moi un cadeau pour le Juif. J’essayerai de l’apaiser et d’obtenir qu’il te pardonne.”
Le cheikh ouvrit son coffre-fort et en sortit un petit sac contenant 300 réals et des billets signés par le pacha. Avec cette somme le pacha acheta huit coqs gras, un mouton et plusieurs bouteilles de vin; puis il alla chez le rabbin, déposa les cadeaux devant la maison et frappa à la porte.
La servante du rabbin entendit la voix du pacha qui demandait à être admis dans la maison du rabbin. Elle lui demanda: “Que viens-tu faire ici.”
“Je demande à être reçu par le rabbin Hayim,” dit l’homme qui remplissait une des plus hautes fonctions dans la ville.
Le rabbin dit à sa servante: “Va dire au chef des chérifs que je n’ai pas l’habitude d’accepter de cadeaux. Qu’il reprenne tout ce qu’il m’a apporté et le rende au cheikh et je promets à celui-ci que les esprits ne viendront pas l’importuner cette nuit, car je leur demanderai d’avoir pitié de lui.”
Le pacha était fort étonné que le rabbin sache qu’il était venu et qu’il lui avait apporté des cadeaux. Il retourna au palais et passa toute la soirée près du lit du cheikh. Il raconta à celui-ci ce que le sage rabbin Pinto avait fait en faveur des deux communautés de la ville, juive et musulmane. Le cheikh demanda alors qu’on inscrive en grandes lettres sur les portes de la ville ce texte: “Celui qui porte atteinte à l’honneur du rabbin Hayim Pinto sera jugé comme s’il avait porté atteinte à l’honneur du cheikh de la ville, car le cheikh a éprouvé sur son corps le pouvoir du rabbin.”
Tous les habitants de Suira lurent le texte inscrit sur les portes de la ville et la recommandation du cheikh s’inscrivit dans leur mémoire.
Contes populaires racontes par les Juifs du Maroc-Dr Dov Noy-Jerusalem 1965– LE CHEIKH DE SUIRA ET LE RABBIN HAYIM PINTO
Page 109
המלאח של בית אבא-מראכש-שוש רואימי-חביב בר-כוכבא
חלוקת תפקידים בין פני המשפחה הייתה נהוגה חלוקת תפקידים צודקת בקרב כל בני המשפחה. הגדולים טיפלו בקטנים. על הבנות הוטל לערוך את שולחן האוכל ולהדיח כלים. במשפחתי, אחותי הכינה סלטים ודאגה לשתייה החמה ולחמין בצהרי יום השבת, עלי הוטל התפקיד החשוב והמרכזי: ״בגלל היותך ילדה טובה ושאינך מתרועעת עם בנים ואינך נוהגת לקלל ומכבדת את הבריות, הנני מוותרת על הסיוע שלך בבית ומטילה עלייך את משימת ניקיונו של בית הכנסת שבחצר ביתנו בדרב סאבא וזאת מידי יום שישי לפני כניסת השבת…״. כך אמרה אמי. משפחתנו הייתה ממונה על החזקתו של בית הכנסת על שם רבי מרדכי בן עטר, זכרונו לברכה, ואני זו שזכיתי לממש את הנדר. לא סבלתי כלל מן הנטל, להיפך. אהבתי מאוד את תפקידי ועמדתי במשימה בכבוד. מידי יום שישי, מיד אחרי שהסתיימו הלימודים בשעה אחת עשרה בערך, שבתי בריצה הביתה, הנחתי את הילקוט בחדרי הקטן וניגשתי לאמי שהמתינה לי עם הכריך המסורתי:
לחם טרי שחזר זה עתה מן ה״פרינה״, המאפייה, וסלט מבושל, סלאדה מטבוח׳ה, שזה עתה הורד מעל לאש הפתיליה דולקת עדיין. ביד אחת החזקתי את הכריך, ובשנייה – דלי מים נקיים ובסמרטוטים שהיו מיועדים רק לניקוי בית הכנסת. במשך השבוע כיבסה אותם אמי בנפרד ותלתה אותם ביראת
כבוד בעליית הגג. ״לכי מיד, בתי! לא נותר עוד זמן!״ קראה אמי לעברי והתכוונה כמובן לזמן הדחוק שנותר עד לכניסת השבת…
סִיר דִיגִ'יָאק אַבְּנְתִי, רָאהּ מָא בְּקָּאס לוּקְּטְ…..לכי מיד, בתי! לא נותר עוד זמן
בחשיבות יתרה פניתי מיד לכיוון בית הכנסת, כשאני נושאת ביד ימין את דלי הפח הכבד והמלא עד גדותיו במים נקיים, וביד השנייה את הכריך. כל צעד זיכה אותי בחבטה מכאיבה ברגלי מבסיסו החלוד והמיושן של דלי הפח. לא רטנתי חלילה ורק השתדלתי להרחיק מעט את הדלי מרגליי המאדימות מהחבטות. הידית הדקה סימנה על אצבעותיי חבורות אדומות שהלכו והכחילו עד להגיעי לבית הכנסת כדי להתחיל במלאכת הניקוי.
שער בית הכנסת היה פתוח לרווחה, ובפינה, ליד ההיכל, ישב והתפלל רבי נסים דל חזאר (סלע). הכינוי שהוצמד לו, כפי שלכל יהודי מראכשי הוצמד כינוי משלו. הרב נסים היה ״חכם ועקשן כסלע״ שכן הוא התפרסם בחוסר ותרנותו בכל הקשור לזכויותיהם של היהודים שומרי התורה והמצוות. הצצתי לעברו בחטף תוך כדי התארגנות. דמות קטנה ושקועה בספר תפילה המתנועעת כלולב לקצב התפילה. הוא מלמל במרץ משפטים שהיו מוכרים לי היטב אמנם, אך לא ברורים כלל. כולנו הכרנו את השפה העברית, אך לא תמיד הבנו את המשמעות.
מנגינת התפילה הנעימה לי את המלאכה. טיפסתי בזהירות על אחד הספסלים והתחלתי בניגוב הכוסות הענקיות שהיו מלאוה בשמן ומתחתיו במים, ושהכילו בתוכן את הפתיל שכבה מזמן. רוקנתי מהן את שאריות התערובת העכורה, שטפתי היטב את הכוסות, מילאתי אותן במים נקיים ובשמן טהור, והנחתי בתוכן את הפתיל החדש אשר המתין להדלקתו על ידי שמש בית הכנסת לפני תקיעת השופר שבישרה את כניסת השבת. עשיתי כך לכל הכוסות ששמשו כעששיות
והנחתי בתוכן את ה״אְלְ עואם״ – הפתיל שהיה עשוי מצמר נקי שאמי הכינה. היא גזרה בקפידה סביב הפתיל נייר סגלגל בעיגול לא מושלם, ולעתים, השתעשעתי בנענוע הנוזל ובצפייה ב״עואם״ שהחל לשחות במים ולרקוד לפי תנועתם. הוא דמה בעיני לבלרינה של ממש, ואכן, הדמיון הפורה שלי הוליך אותי לא פעם אל תוך עולם זה שהיה קיים רק בדמיוני, עולם של שירה ושל ריקוד ההורה שקיים בוודאי רק בארץ ישראל, מעבר לים. לא פעם ה״עואמים״ איימו לטבוע כאשר ״החצאית״ הפרושה מעל המים נרטבה בקצוות ושקעה לאיטה, ואני, בעוונותיי הרבים, אף סייעתי להן לטבוע מידי פעם…
ניגבתי היטב את ההיכל ואת הספסלים, ולסיום, ניגבתי את הרצפה שהייתה מצופה ב-CARPET – שטיח בצבע חום" כתחליף לריצוף יקר, ושהוחלף כל שנה לקראת חג הפסח. את כל המלאכה ביצעתי בשקט מוחלט בעודי משתדלת לא להפריע לתפילתו של כבוד הרב שהמשיך להתנועע והתעלם מנוכחותי. מבט חטוף לעברו לקראת סיום המלאכה הבהיר לי שהוא היה מודע לעובדה שמילאתי בכבוד את משימתי. המתנתי לתגובתו אשר תבוא בוודאי לפני שאעזוב את שער בית הכנסת, הוא לא מיהר להגיב ורק תנועותיו נעשו אטיות ומהוססות קמעה. ידעתי שהוא לא יאכזב אותי אך לא העזו להתקרב אליו, והנה נפגשו מבטינו להרף עין. עיניו הקטנות שהיו עצומות חלקית הביטו בי בחיבה והוא הושיט יד כדי להניח דבר מה לידו על הספסל. ״הההאם״, השמיע הוא קול נהימה וסימן לי להתקרב ולקחת את החבילה שהניח לידו. ידעתי שזאת המנה השבועית שהוא הכין עבורי: שקית מנייר שקוף ומרעיש ובתוכה ארבע סוכריות ועשרים פרנק. אחזתי בשקית, מלמלתי בצרפתית: ״מרסי״, ויצאתי בזריזות משער בית הכנסת, כשאני סוחבת אחריי את דלי המים שהפכו לעכורים. רוקנתי אותם במדויק אל תוך פתח הביוב הנמצא במרכזה של חצר הבית המשותף לארבע משפחות שכנות ופניתי מיד לאמי שהמתינה לי כדי ללכת יחד למקווה ה״חמאם״, שבקצה הרחוב לפני כניסת השבת.
המלאח של בית אבא-מראכש-שוש רואימי-חביב בר-כוכבא
המנהיג המזרחי הראשון-אברהם מויאל-מרדכי נאור- השותפים לדרך – שמואל הירש ואלעזר רוקח
מכאן ואילך השתנה היחס כלפיו. אפילו מנשה מאירוביץ׳ שהתקיפו קשות ב-1884, השמיע דברים אחרים לחלוטין לאחר שנתיים. במאמר בהמליץ חזר בו מהאשמותיו הקודמות וכתב עליו ש״מבלי הבט על טרדותיו הרבות לא נמנע לבוא לעזרת חובבי ציון בעת צרה כזו [מותו של מויאל] ובשימת עין יתרה ובדאגה גדולה הוא משגיח על כל דבר קטן או גדול בקולוניות לטובת יושביהן, להביאם אל המנוחה. מאושרים אנחנו כי יש לנו אוהב כזה, איש כמוהו אשר הוא באמת משען חזק לנו״.
הירש מילא את תפקיד יו״ר חובבי ציון בארץ במשך שנה. הוא כיהן כמנהל מקווה ישראל עד שנת 1891. באותה שנה פקד אותו אסון נורא: שניים מילדיו הקטנים מתו ממחלה תוך חודש אחד ונקברו במקווה ישראל. הוא עזב את הארץ ומאוחר יותר ניהל את מושבות הברון הירש בארגנטינה. נפטר בצרפת ב-1925.
הירש כמעט אינה זכור בקורות ההתיישבות ובארץ. אין רחוב או נקודת ציון על שמו, ורק בקיץ 2018 פורסם ערך בוויקיפדיה העוסק בו.
סיפורו של אלעזר רוקח, שותף נוסף של מויאל, שונה לגמרי. הוא נולד בירושלים ב-1854 למשפחה חסידית. סבו מצד אחד היה רב והסב האחר נודע ביישוב היהודי כבעל בית דפוס ועורך. זה היה ישראל ב״ק, איש צפת שעבר לירושלים, פתח בה בית דפוס ראשון והיה העורך הראשון של העיתון השני בירושלים ובארץ – חבצלת.
אחיו הצעיר של אלעזר היה שמעון רוקח, מראשוני התושבים האשכנזים ביפו וממייסדי נווה צדק. אחיינו, ישראל רוקח, בנו של שמעון, ירש את מאיר דיזנגוף כראש עיריית תל־אביב.
אלעזר רוקח היה מרדן כל חייו והצליח לקומם נגדו רבים וטובים בארץ ישראל ובארצות מזרח אירופה. חוקרת העלייה הראשונה שולמית לסקוב תיארה במילים אחדות את החיוב ואת השלילה שבהתנהגותו: ״רוקח ניחן בכישרונות מצוינים, בבקיאות, בהתלהבות ללא גבול ובדבקות ברעיון אחד, יישוב ארץ ישראל, אך עם זאת היה איש ריב ומדון, שבן לילה היה עלול ליהפך לשונא ידידו מאתמול״.
את ירושלים עזב בגיל בר מצווה, לאחר שהשיאו אותו לנערה צפתית. בהגיעו לגיל 18 יצא נגד הממסד הדתי בצפת, נגד מוסד ה״חלוקה״ ובעד התיישבות חקלאית שתוציא את היהודים מחיי ״שנור״ לחיי יצירה ועבודה. בשל כך הוא הוחרם על ידי רבני צפת ואף היו איומים על חייו.
הוא נמנה עם קבוצת אנשי צפת שהקימה את המושבה החלוצית גיא אוני, אלא שזו לא החזיקה מעמד, וכמו פתח-תקווה שהוקמה באותו זמן – נעזבה. כדי לקדם את נושא ההתיישבות יצא למזרח אירופה והטיף מעל כל במה אפשרית בזכות התיישבות יהודית רחבה בארץ. מרכז פעילותו היה ברומניה, ויש המייחסים לו את יציאת עשרות משפחות מרומניה לעבר ארץ ישראל – אלה שהקימו במחצית השנייה של שנת 1882 את המושבות ראש פינה וזכרון־יעקב. פרופ׳ יוסי בן־ארצי מציין בספרו על הקמת המושבות הראשונות, כי החל מ-1880 ״קמו ברומניה ועדים ואגודות לתמיכה בהתיישבות בארץ (בעיקר תודות לפעולתו של אלעזר רוקח״).
ב-1885, כשחיפש ק״ז ויסוצקי עוזר שיסייע לו במסעו לארץ ישראל בשליחות חובבי ציון, הוא צירף אליו את רוקח. הדבר לא עלה לו בנקל, שכן בחוגי חובבי ציון הכירו את רוקח וטענו שהוא דעתן מדי, אינו נוח לבריות ותככן. ויסוצקי התעקש, משום ״שרצה את רוקח שהכיר את ערי המזרח ומנהגי תושביהן, היה סופר עברי מהיר וידע את השפות שהתהלכו במזרח״.
רוקח, אם כן, התלווה לוויסוצקי וליווה אותו במהלך כל שלושת החודשים שסייר לאורכה ולרוחבה של הארץ. תוך כדי כך התיידד עם מויאל, והשניים מצאו שפה משותפת. עד מהרה החל לפתח פעילות עצמאית, שלא נעדרו ממנה חשבונות העבר ויריבויות. כך לדוגמה הוא גילה עוינות לקבוצת הפעילים הירושלמית, כמו אליעזר בן־יהודה ויחיאל מיכל פינס, בין השאר משום שיצאו נגד דודו, ישראל דוב פרומקין, עורך העיתון חבצלת. בוויכוח שהתנהל בדבר מקום מושבו של הוועד הפועל הארץ־ישראלי של חובבי ציון, שוויסוצקי תכנן להקים, רוקח – בן ירושלים – היה מתומכי יפו דווקא. הוא הסביר, שבירושלים הגדולה והמפולגת, הכול ידוע ומפורסם, והדבר עלול להזיק לפעילות. יתר על כן אמר כי ״בירושלים ימצא ענין הישוב כשושנה בין החוחים. אחדים יאהבוהו ואלפים ישנאוהו ומה זה ימריצנו להכניס ראשנו במעונות אריות ועל הררי נמרים?״ הוא הוסיף בלעג סמוי שאם עניין היישוב חשוב לעסקנים הירושלמים, ״יקבלו עליהם המעמסה לבוא פעם אחת בכל חידש ליפו, לראות ולבקר מעשי חבריהם״.
אין כל ספק שהוא טרפד את רעיון הקמת המרכז המקביל בירושלים, ומנע מאליעזר בן־יהודה לקבל את תפקיד מזכיר המרכז הירושלמי, בשכר נאה(ראו עבר 106-105). דודו של רוקח, ישראל דוב פרומקין, שיבח אותו על הרחקת מרכז חובבי ציון מעסקני ירושלים: ״הוא אשר גדע קרני רשעים ויגרשם מהיכלי חובבי ציון, תהלה יאה לו על הדבר הזה״. לדעתה של ההיסטוריונית שולמית לסקוב היה רוקח סכסכן מטבעו וגרם למתחים רבים. בהיותו מזכירו של ויסוצקי, ״הוא חרחר [ריב] בינו ובין רבים מראשי הציבור בארץ״.
מויאל, ברשותו של ויסוצקי, שיגר את רוקח לשליחויות שונות, כדי לבדוק את התנהלותן של מושבות או שטחים הראויים להתיישבות נוספת. רוקח, ששלט בכל רזי העברית, כתב את מכתביהם של ויסוצקי, ובמיוחד של מויאל, שהכתיב העברי המוכר לו היה רק כתב רש״י. מכתביו הנמלצים של מויאל לפינסקר ולאחרים נושאים בבירור את טביעת האצבעות של רוקח. כתובתו בארץ הייתה: אלעזר רוקח, אצל א' מויאל, יפו.
מכתבים שכתב בעצמו או שסייע בכתיבתם לאחרים היו מלאי פאתוס וציטוטים מהמקורות. כך לדוגמה מכתבו של מויאל לחובבי ציון בוורשה מיולי 1885 נפתח בשורות הבאות: ״אדונים נכבדים, אצילי בני ישראל נ״י [נרם יאיר]. אבוא בקסת סופר וצדתי את ברכתי, ברכת אברהם, על ראשי אלופי יהודה הדורשים טובת ישוב ארץ הקודש, ואת עפרה יחוננו, וחפץ ה׳ בידינו יצלח בעד ערי אלד׳ינו [צורת כתיבה המחליפה את הה״א בדל״ת]״. עם מויאל עבד רוקח בשיתוף פעולה מלא, אולם לא אחת היו ביניהם חילוקי דעות. כך היה למשל בנושא הביל״ויים ומושבתם גדרה. רוקח התנגד להם משום שתיעב את פטרונם, יחיאל מיכל פינס, זכר למאבקים ישנים של ה״עסקונה״ הירושלמית. בנוסף, דעתו הייתה שבהעדפות של חובבי ציון צריכה הכמות (של העולים) לגבור על האיכות (של אנשי ביל״ו), ובמילותיו שלו: ״בנוגע לאידיאל, הנה כל מי שעזב ארצו ויבוא עם כספו להתישב בארץ הקדושה, כבר הראה בזה את אותותיו כי אוהב הוא את הרעיון בלבד בנפשו ובמאידו, ועל כן עלינו לתת היתרון להכמות על האיכות״.
כוונתו הייתה שבוויכוח למי צריכים חובבי לעזור תחילה, לפתח-תקווה או לגדרה, יש להעדיף את הראשונה. איכותם של הביל״ויים לא יכולה לחפות על מספרם המועט. מויאל לא הסכים איתו – הן מפני שחיבב במיוחד את הביל״ויים בעלי ה״אידאלים״ והן משום שחשב שצריך לסייע גם לפתח-תקווה, גם לגדרה וגם ליסוד המעלה. גישתו של מויאל הייתה שוויונית: יש לסייע לכל אחת משלוש המושבות שתחת חסות חובבי ציון, כל אחת כשלעצמה, ללא חשבונות מוקדמים.
רוקח, כפי שאפשר ללמוד מפרק זה, היה אדם שנוי במחלוקת, אולם מויאל נתן בו את אמונו. זאת אפשר ללמוד ממכתב ששיגר ויסוצקי לפינסקר בינואר 1886, ובו גילה לו שכמה חודשים לפני כן ביקש ממויאל חוות דעת על רוקח, שהיה כזכור מזכירו בעת סיורו בארץ ישראל בקיץ של השנה הקודמת. תשובתו של מויאל הייתה חד־משמעית: ״מיום נסע כבודו מפה, הנני מוצא נחת וקורת רוח בכל מעללי ה׳ רוקח, הן בכתיבת המכתבים והן בדבר החשבונות והפנקסאות״. יתר על כן, מויאל שיבח את רוקח על הדיסקרטיות שלו. נושאים העולים לדיון ביניהם, ״כולם ספונים וטמונים״, כלומר לא מגיעים לאוזן זרה.
המנהיג המזרחי הראשון-אברהם מויאל-מרדכי נאור- השותפים לדרך – שמואל הירש ואלעזר רוקח
שאול טנג'י- דְרֶע אוֹ ואד דֶרְעָא – VALEE DE DRAA
ְרֶע אוֹ ואד דֶרְעָא – VALEE DE DRAA
העמק
עמק הדרע היה אחד מאזורי המסחר החשובים של הסהרה, והוא אחד העמקים הפוריים בדרום מרוקו. עמק דְרֶאע היה אחד ממרכזי הסחר שחצה את הסהרה, ןהיה גם אחד העמקים הפוריים בדרום מרוקו. וישבה בו קהילה יהודית שניהלה חלק ניכר מן הסחר בין נאות המדבר בצפון הסהרה ובין החוף של צפון-אפריקה ומצרים.
יהודים והתפתחות הקבלה באזור.
יש הגורסים שתהליך היווצרותה של הקהילה היהודית-ברברית בְּוָאד דְרֶע התרחשה בתקופה שבין תום השלטון הרומי לכיבוש הערבי. בעמק הַדְרֶע פרי הישוב היהודי בימי הביניים המאוחרים. בתעודות מן הגניזה כלולות ידיעות רבות על סחר של יהודים בדרום הָמָגְרֶב בין המאות ה- 9 ל- 11. (רבי יעקב משה טולידנו כתב בספרו "נר המערב" כתב על הממלכה היהודית בְּוָאד דֶרְעָא במאה ה-10 למניינם. ראו בפרק על יהודי מרוקו במבוא. ש"ט)
המחבר האנונימי של כְּתָאב אֶל אִיסְתִיכְבּאר כותב במאה ה-12 על מעמדם של היהודים : "אבל עתה הם הסוחרים שבכל המדינה המחזיקים בעושר בעיקר בעיר פָאס וּבְּדְרְעָא ואני עמי ראיתי הרבה מהם שאומרים היו עליהם שהיה להם עושר רב ועמדה מכובדת ".
ויש מקום לסברה שנותר יישוב יהודי בדרום המגרב גם אחרי גזירת המייחדים. כידוע, חקר ההיסטוריה של קהילות ישראל בדרום המגרב מְתָאפין בחוסר איזון בולט – מחד גיסא יש עיסוק רחב בראשית הנוכחות היהודית באזור בתקופת הפריחה של היישוב היהודי עד מחצית המאה ה-12, ומאידך גיסא שוררת דממה מן המאה ה-13 ואילך.
אין בידינו מחקר היסטורי על אודות התקופה שבין חורבן הקהילות בידי הָאֶל-מוּוָאחִידִין, ששלטו בשנות 1146 עד 1269, ובין בואם של גולי ספרד בשנת 1391 ובשנת 1492. גם עיקר המחקר על התקופה שלאחר הגירושים מתייחס לצון המגרב ומכרזו וכמעט אינו דן בדרומו.
לפיכך, השאלה בדבר קיומו של יישוב יהודי רצוף באזור זה מן המאה ה-12 ואילך בעינה עומדת. בסג'למסה – (תאפילאלת), שאינה רחוקה מדרעא, היו יהודים במאה ה-13. כפי שעולה מידיעות עקיפות ממקורות מוסלמיים ונוצריים. ויתכן שניתן להקיש מכך אף על יישוב יהודי שהיה בדרעא בתקופה זו.
הגיאוגראף יָאקוּט כתב, כאמור, שבשנות 1200 – 1220 רוב הסוחרים שבדרעא היו יהודים. מכאן שנותרה קהילה יהודית מובחנת גם אחרי הגזירות, במאה ה-13. ידוע על רבי יצחק דְרְעִי שבא בשנת 1285 מדרעא לְבָּרְצֶלוֹנָה (עיר בספרד. ש"ט). ועובדה זו מאשרת את קיום הזיקה והקשר בין דְרְעָא לספרד בתקופה זו, קשר שראשיתו במאה ה-11 וה-12. עוד ידוע שמו של המשורר היהודי יהודה בן שמואל בן דראע, שחי כנראה במאה ה-13 או בראשית המאה ה-14.
הירשברג ציין שבמקורות שונים שוב נזכרים יהודים בדרעא החל מן המאה ה-16. ואנו יכולים להוסיף בוודאות שגם מן המאה ה-15. אין כל סיבה להניח אלה היו מתיישבים חדשים. אלא קרובה יותר ההשערה שהיה בדרעא יישוב יהודי רצוף מורכב מצאצאיהם של הנרדפים.
ידועות אף עדויות ספורות, שיחוסן הכרונולוגי אינו ברור כל צרכו, המתייחסות לישוב היהודי אחרי חורבן הקהילות בידי הָאֶל-מוּוָאחִידִין (1122-1269), אולם ניתוח התעודות מזמן בואם של מגורשי ספרד למרוקו מעלה בבירור את עובדת קיומו של ישוב יהודי ותיק בדרום המגרב (דרום מרוקו. ש"ט) שתושביו אינם נמנים עם המגורשים.
יתכן שהעדות המאוחרת ביותר על אותה תקופה, שאין עליה כמעט שום ידיעה, מצויה בקינה אנונימית ממחזור מנהג פָאס שפרסם שירמן, ועיקרה מוקדש לכיבוש אוֹרָאן (עיר באלג'יריה המוכרת גם בשם וִיהְרָאן. ש"ט) בידי הספרדים בשנת 1509. כדרכם של מקוננים מתחיל המשורר המקונן בתיאורן של גזירות קודמות וסוקר את רדיפות היהודים בספרד, פורטוגל ומרוקו, שקדמו לכיבוש אוראן.
לאחר תיאור גזירות קנ"א (1391), בא קטע המתייחס לרדיפות בדרום המגרב : תחילה אנשי המערב הרגו יחד איש ואישה / וחִללו ספרי תורה / ואחריו בדרעא קם אויב / והרס כל בית תפילה / וגם שמו עליהם חוקים רעים וקשים בלי חמלה. אם אין הדברים מתייחסים לרדיפות האלמואחידין ואם אנו רשאים לייחס רציפות היסטורית לתיאור הגזירות, הרי שהרס בתי התפילה בדרעא אירע אחרי שלהי המאה ה-14. ומכאן שהיה שם ישוב יהודי בתקופה זו.
עם גירוש סִיבִּילְיָה בשנת קנ"א (1391) ועם פתיחת החוף הצפון אפריקאי לקשר עם אירופה במאה ה-14 וביסוס שלטונם של בני השושלת הָמֶרִינִית (הכוונה לשושלת בְּנִי מְרִין -.1244-1398. ש"ט), הגיעו גלי הגירה יהודית מספרד למגרב.
מגורשי גזירות קנ"א (התיישבו כידוע באלג'יריה ולאורך החוף וכמעט לא הגיעו לריכוזי היהודים באטלאס העילי ובמורדותיו המשתפלים לעבר הסחרה, אזורים שהגישה אליהם, הייתה קשה ביותר.
יחד עם זה יתכן שבודדים הגיעו עם מעבר להרי האטלס לעמקי הסוס והדרעא. אף שאיננו יודעים זאת בוודאות. אולם מגורשי ספרד בסוף המאה ה-15, שהגיעו בגלי הגירה גדולים ויסדו קהילות חשובות של הערים: פָאס, מֶקְנָאס, טֽיטְוָואן, סְלָה, אָרְזִילָא, לָארָאשׁ, רָבָּאט, אָסְפִי (ערים במרוקו. ש"ט) תלמסן, ובאוראן (ערים באלג'יריה. ש"ט) ואף הדרימו למרכז הארץ. (הכוונה למרכז מרוקו. ש"ט)
בין מגורשי קנ"א – 1391, הגיעו קבוצות גולים לדרום המגרב ולפינותיו המבודדות, כגון הכהנים מהעיר דֶבְּדוּ שנזכרו בקהל יוצאי העיר סיביליה (עיר בספרד. ש"ט), ויתכן כי גם משפחת פרץ שהגיעה עד לואדי דאדס, הסמוך לדרעה (הכוונה לדרום מרוקו. ש"ט), היא ממגורשי קנ"א ולא ממגורשי רנ"ב.
לא הגיעו ככלל לדרומה הרחוק של המדינה אל מעבר להרי האטלס ולמורדותיו. תחום השפעתם הוגבל בבירור עד מראקש, כפי שעולה מדבריו המפורשים של רבי יהודה אבן עטר, המובאים בכרם חמד.
מעמק הדרע יצאו מקובלים וחכמים. במוסדות אקדמאיים בארץ פורסם שבעמק הדרע היה המקום בו התפתחה הקבלה יותר מאשר בכל מקום אחר בעולם. אחד הספרים המפורסים שהתפרסם הוא ספרו של רבי שלום בוזאגלו "מקדש מלך" על הזוהר (ראו עליו בערך העיר לונדון שבאנגליה. ש"ט). הפריחה הכלכלית והרוחנית של יהודי דְרֶאע הגיעה לקיצה במאבקים בין הָמוּרָבִּיטוּן לְאֶל-מוָּוחִידוּן במאה ה- 12
הספר ״ היכל הקודש לרמב״ם אלבאז.
יהדות מרוקו זכתה להתברך במספר רב של מקובלים שהאירו את העולם בתורתם. גדולי המקובלים בכל הדורות אשר צמחו בספרד, ובראשם הרמב״ן אשר דרכו עברה הקבלה של התנאים וממנו יצאו המקובלים שהגיעו למרוקו ומשם המשיכו מסירת הקבלה לדורות הבאים,
כבר בזמן הראשונים, במאה 11-71, מרוקו התפרסמה כמרכז תורני שאליו נהרו תלמידי חכמים חשובים וידועים. הרמב״ם עצמו יצא מקורדובה שבספרד על מנת ללמוד תורה מפי רבי יהודה הכהן בן סוסאן שהיה במרוקו. בגירוש ספרד יצאו תלמידי חכמים גדולים והתפזרו
בכל מדינת מרוקו. בתוכם היו גם כן מקובלים שהציפו את דרום מרוקו הרחק מערי החוף וערי המלוכה הסוערים. שם, כמעט, במדבר יכלו לעבוד את השם ולהגיע למדרגות גבוהות בקדושה. מצב שה התמשך עד דור האחרון של גלות מרוקו שבו ישבו מקובלים גדולים בעלי שם ששלטו בתורתם בעליונים ובתחתונים.
בכל ערי מרוקו, אנו מוצאים תלמידי חכמים גדולים, אשר עסקו בתורת הסוד שרישומן נשאר לדורות. מפאס יצא רבי אברהם אזולאי בעל ״החסד לאברהם״ סבו של הרב חיד״א, רבי נסים בן מלכא בעל ״צניף מלכות״, וגם גדולי הפוסקים בפאס עסקו בקבלה.
במראכש התפרסם, רבי אברהם אזולאי תלמידו של רבי יצחק דלוייה. הוא היה רבו של רבי שלום בוזגלו בעל ״המקדש מלך״ וחברים של רבי יעקב פינטו ורבי יעקב גדליה. היו שם חכמי משפחות נחמיאס ואבטאן המפורסמים בקדושתם וחסידותם.
מסאלי יצא רבי יעקב ששפורטאש ורבי יהודה אסבעוני. גם רבי חיים בן עטר בעל ״האור החיים הקדוש״ יצא מסאלי, רבי משה אבן צור בעל ״מערת שדה המכפלה" – ספר המכיל את קיצור ספר ״אוצרות חיים״ בשיר, ורבי יצחק צבע בעל ״מקום בינה״ ו-״שערי בינה״.
ממוגדור יצאו חכמי שושלת רבי חיים פינטו ועוד.
באזור הדרום בתארודאנת הייתה קבוצת מקובלים שבראשם עמד מחבר הספר הזה, רבי משה בר מימון אלבאז, אשר חי בתקופת האר״י ז״ל לפני כ-450 שנה, והעמיד תלמידים רבים. מוכרים לנו שני ענקי הרוח המקובלים, רבי יעקב איפרגאן בעח ״ הפרח שושן ״ וגם רבי יוסף הכהן בעל ״ גינות ביתן ״, שני חכמים אלו התגלו לנו על ידי פרסום כתבי היד שלהם שיצאו לאור מקרוב.
הספר ״היכל הקודשי׳ זכה להתפרסם על ידי רבי יעקב ששפורטאש, והודפס בשנת 1640 עם הגהות רבי יהודה אסבעוני, מחכמי סאלי, שהביא את האר״י ז״ל כי החלה להתפשט בעולם תורת האר״י, ולא הייתה ידועה למחבר ״ היכל הקודש ״, על כן הקפיד רבי יעקב ששפורטאש להכניס בתוך הספר את דעתו של האר״י ז״ל.
הצדיקים
רבי דוד הלוי דְרָע – ההילולא ז' סיון.
ע"פ המסורת המקומית רבי דוד היה שליח מא"י, גירסה אחרת אומרת שהוא גלה למרוקו מהעיר סִיבִילְיָה (SIVILLIA) שבספרד בשנת רנ״ב (1492) והתיישב במרוקו. למד בעיר פָאס תורה מפי הגאון המפורסם רבי יהודה עוזיאל הראשון שהיה פוסק מוסמך. וּמְפָאס הלך לְתָּאמְגְרוּת באזור דרעא ושימש שם כדיין בקהילה. הוא היה אחד הקדושים המקובלים ביותר בקרב יהודי מרוקו.
רבי דוד הלוי הוא אחד הקדושים שהיו נערצים על יהודי מרוקו. רבים היו היהודים שנהרו אל קברו של הצדיק בכדי לבקש מזור לסיבלם. ליד קברו של הצדיק ניצבים עצי דקל בעלי ענפים רחבים הסוככים על . הקבר. ויש היו מכנים אותו – הצדיק בעל הדקל הירוק
הוא נדד מכפר לכפר, כי הקהילות היו דלי-אמצעים ולא תמיד יכלו לתת תרומות ביד נדיבה. תחנתו האחרונה הייתה הכפר דְרָאע המרוחק כ- 30 ק"מ מהעיר דֶמְנָאת (DEMNAT). לשמו נוספה המילה "דְרֶאע", שפירוש אחר "זרוע". רבי דוד דְראע הלוי נערץ גם ע"י המוסלמים וכונה בפיהם: מוּל אְדְרֶע (בעל או אדון דְרֶע).
רבי דוד היה מפורסם ונודע בשערים ונחשב לאחד מהצדיקים הקדושים והנערצים ביותר בקרב יהודי מרוקו. העמיד תלמידים רבים שיצקו ממנו את תורת הקבלה, ובניהם רבי מרדכי בוזגאלו ורבי אברהם אסקירא. סביב אישיותו של רבי דוד נרקמו סיפורים ניסים ונפלאות בזכות הצדיק שיסופרו בהמשך..
אלו הם חיבוריו:
"ספר המלכות״ – נדפס כשלימות בירושלים תשנ״ח (1998).
״כסף צרוף״ – נחלק לכ״ד חלקים, נמצא בכת״י בידי רבי משה עמאר שליט״א.
״סגולת מלכים״ ־ בו יבואר מיני האבנים מחולפי המזג.
ספר ״חיה״.
״מאורי אור״ – בירור שמות מלאכים וכוחותם.
ו]. ״השמים והבקעה״ – תכונות האותיות.
השמועה על פטירת הצדיק הגדול נפוצה, ואט אט אתר קבורתו הפך עד מהרה למקום עליה ולהשתטחות, ואלפים הגיעו אליו מדי שנה, שלא לדבר על יום ההילולא. הרב מכונה גם מוּל נְכְלָא אֶלְכָדְרָא" (בעל או אדון הדקל הירוק) והענפים הגדולים של עץ הדקל סוככים על קבר
בעבר כמות המשתתפים בהילולא הייתה גדולה והיום, כמות המשתתפים מתמעטת והולכת, כי אל נשכח שהיום אין קהילה גדולה במרוקו. חשוב לציין שמהארץ מגיעות קבוצות מדי שנה להשתתפות בהילולא.
מר יצחק אלמאליח ז"ל הוא שטיפל בקבר הצדיק, בנה את קברו ההרוס, בנה כ-90 חדרים לבאי ההילולא, ובכל שנה הוא היה המארגן את העליה והילולא לכבודו.
ביקרתי במקום מספר פעמים ולהפתעתי לראות שהמקום מתוחזק בצורה יפה; יש בית-כנסת, מספר חדרים לבאי-ההילולא והמעניין שלמרות מיעוט המשתתפים יש אפילו שומר ערבי המתגורר במקום
מסיפורי הנסים של הצדיק
סיפור 1 היהודי שהתרפא בציון הצדיק .
מסופר על יהודי בשם יצחק אֶלְעָנְקְרִי שהתגורר בעיר בְּזוּ (BZOU) הקרובה לעיר בְּנִי-מְלָּאל (BENI-MELLAL. יהודי זה היה עיוור, צולע, מצורע, ולמעשה קיבל את כל המומים שיש בעולם, ותקווה למחלותיו איין. הוצע ליצחק לעלות לקבר הצדיק, ישא תפילה ואולי שם ימצא מזור למחלותיו.
משפחתו לקחה אותו לצדיק, ובהגיעם פרצו בבכי מר, קראו פרקי-תהלים ואמרו: "אָ רבי דוד למענך ולמען ה' שבשמים! חְן עְלִיה וּסָאפְדְלוֹ רפואה שלמה מְן שְמָא פְחָאל דִי כָּא נְקוֹלוֹ: " ו"רפואת ה' כהרף עין" (שו"ת יוסף אומן סימן ק"ד ד"ה תשובה לפע"ד).
התרגום לעב רית: הו רבי דוד! למענך ולמען ה' שבשמים! רחם עליו ושלח לו רפואה שלמה מן השמים! כמו שאנו אומים: "ורפואת ה' כהרף עין".
למחרת החולה פקח עיניו ונתרפאו מומיו. האנשים שהיו ליד בני-משפחתו וראו את הנס, החלו לשתות ולשמוח. ולכבוד הצדיק, יצחק בנה מבנה וטיפל בקבר הצדיק מעל 10 שנים (ראה לעיל), וכאשר נולד לו בן קראו דוד ע"ש
סיפור 2 מחלת הבת שלא נמצא לה מזור אצל הרופאים ובזכות הצדיק הבריאה.
מסופר על יהודי שבתו חלתה במחלת הטיפוס ומיום ליום גברו מכאוביה עד שהרופאים נואשו מחייה. אביה החליט לקחתה יחד בני-משפחתו לצדיק ונדר: "אבוא לצדיק, אשחט כבש, אחלק בשרו לעניים ואתן צדקה לנזקקים.
להפתעת ההורים לפני שהגיעו לצדיק הילדה החלה להראות סימני התאוששות אך הבן שהיה עדיין תינוק חלה לפתע והראה סימנם של שיתוק.
האישה ביקשה לשוב לביתה, ולא לטלטל את הילד הרך בדרך הארוכה על בהמה עד הצדיק. האב אמר לאשתו: "נדרתי נדר ועלי לקיימו".
כשהמשפחה הגיעה לציון אמר האב: "אה צדיק אל-קדוש! בזכות דְיָאלְק בְּרָאטְלִי בְּנְתִי דִי כָּאנְת מְרִידָה, אוּדָאבָּה זִית נְעְמְל נדר דִי נִידְרְת, כּוּן אַנְתִי שליח דְיָאלוֹ חְדָא כסא הכבוד בָּאס חְתָּא בְּנִי יִבְּרָא מְן מְרְדוֹ"!
התרגום לעברית: הו צדיק קדוש! בזכותך התרפאה בתי החולה, ועתה באתי לקיים את נדרי, היה נא מליץ יושר בעדו לפני כסא הכבוד שגם בני יתרפא ממחלתו".
להפתעתם, התינוק החל להזיז ידיו ורגליו ופרץ בבכי. הגישו לו אוכל ומצבו השתנה מרגע לרגע כאלו שמעולם לא חלה.
סיפור 3 בזכות תפילה שנישאה בציון הצדיק, העקרה המוסלמיה ילדה בן.
מספר אחד היהודים המקומיים: "גם המוסלמים נהגו לפקוד את קברו של הצדיק. לגיסתי הייתה שכנה מוסלמיה אשתו של המושל, ולהם לא נולדו ילדים. היחסים היו כל כך טובים בינינו עד כדי-כך שאם היו לא אוכלים את הָסְכִינָה (החמין) של השבת העונג שלהם לא היה שלם.
בעלה של השכנה של גיסתי לא נתן לאשתו מנוח, ותמיד אמר לה שהוא חייב לשאת אישה אחרת דבר שלא כל-כך התלהבה לקבל ובכתה יום ולילה.
יום אחד אותה מוסלמיה, ראתה את הקבוצות הגדולות של יהודים שהיו נוהגים לצאת בהמוניהם לצדיק רכובים על בהמות העמוסים מזון, כבשים לשחיטה ואוהלים ובירכה אותם:
"חְמְד אָלָּלאהּ עְלָא סְלָאמְתְּכּוּם אוּתְּקַבֶּל זְיָארְתְּכּוּם"
התרגום לעברית: השבח לאל על הגעתכם בשלום, ושיתמלאו משאלותיכם. הערביה זיהתה את גיסתי שהייתה בין העולות לציון שאיתה, כאמור, מיודדת. קראה לה בשמה ואמרה לה:
"תּמּו: "טְלְבִּי עְלִיָיא פְלְחְזָן דְיָאלְכּוּם, אוּקוֹלוֹ בָּאס אָנָא דִי אִיסִמִי הָאגְּדָא, אוּמְרָאת רָאזֶל אֶל-פְלָאנִי, וִילָא יכלאקלי סִי וּולְד אוּלָא בְּנְת מְנִּי אָוְו מְן לְמְרָא לוּכְרָה דְי פְיבָּאלוֹ יְזוּוְז מְעָאהָה, אָנָא נְזִיב תְּכְּבִּירָה לְחְזָן, אוּעְטָטְלְהָא תְּסְבִּיק: סְכָּאר, נָעְנָע, אְל-פְרוּטָה, אוּבָּארְכְּתְהוּם מְרָרא אוּכְרָא"
התירגום לעברית: "בקשי עלי רחמים בחזן (כך מכנים המוסלמים את הצדיקים) שלכם, אמרי לו שאני פלונית, אשתו של פלוני, ואם יוולד בן או בת ממני או מהאישה האחרת שהוא מתכוון לשאת, אני מבטיחה להביא סעודה לחזן" ומסרה לה "מקדמה" סוכר, נָעְנָע, פירות, ובירכה אותם שוב.
אחרי זמן מה, מאז שחזרנו מהצדיק, הערביה הגיעה לביתה של גיסתי ומיד בכניסתה התחילה בְּזְגָארֶיט בהילולים (יוּ יוּ יוּ המבטא שמחה), גיסתי כמקובל אצל המרוקאים הכינה לה תה ומיד פתחה ואמרה: "תָּמּוּ! עְנְדִי סִי חָאזָה פְכְּרְסִי! התרגום לעברית: תמו! יש לי משהו ברחמי", גיסתי ענתה לה: "זה סימן שרבי דוד דרֶאע קבל את בקשתנו".
אחרי 9 חודשים נולד בנה, והאישה עמדה בהבטחתה – באה לצדיק עם משפחתה ועם התינוק שזה עתה נולד, עם כיבוד עשיר וגם פר, הזמינה שוחט יהודי ומספר יהודיות שהכשירו את הבשר וכמובן שהשמחה הייתה גדולה הן שלנו היהודים והן של המוסלמים".
סיפור 4 היהודי החולה ששוכנע שהביקור בצדיק עדיף על ביקור אצל רופא.
יהודי מספר על נס שקרה ליצחק אָבּוּטְבּוּל מהעיר בְּזוּ (BZOU) והייתי עד לכך. יצחק נפצע בעורפו והפצע היה גדול, הביאוהו מעירו בְּזוּ לעיר דְמְנָאת (DEMNAT) לרופא. ביותנו בעיר זו אמרתי לו: "למה לך מהצרות, שכחת את הצדיק רבי דוד דְרֶאע הלוי ובאת לרופא?. הצעתי לו ולאשתו שניסע מיד לצדיק ובע"ה שם ימצא מזור למחלתו.
בלילה חלמתי שאני מורח את גופו מכוס השמן של הצדיק. למחרת לקחתי מהשמן שבכוס והתחלתי למרוח את השמן סביב הפצע.. אחרי כמה ימים הפצע הגדול נעלם ויצחק הבריא לגמרי". נשאנו תפילה וערכנו סעודה לכבוד הצדיק, ומאז כל שנה היה בא ומשתתף בהילולא.
שאול טנג'י- דְרֶע אוֹ ואד דֶרְעָא – VALEE DE DRAA