מורשת יהדות מרוקו

רבי עמרם בן דיוואן ושליחי חברון ברחבי תבל

ר׳ עמרם בשנת תקכ״ג (1763) נשלח בשליחות חברון למרוקו ר׳ עמרם ב״ר אפרים דיואן. הוא היה מחכמי ירושלים, כנראה נכדו של ר׳ יהודה ב״ר עמרם דיואן, שאף הוא יצא בשעתו שלש פעמים בשליחות צפת, חברון וירושלים. בשנת תקי״ח (1758) נמנה על חכמי ישיבת ״נוה שלום״ בירושלים, שנוסדה ע״י פקידי קושטא בשביל זקנו. הגיעה לידינו אגרת בדבר שליחותו שנשלחה בשנת תקכ״ג לנדיב ר׳ יהודה אג׳ייני. האגרת חתומה ע״י חכמי חברון (ר׳ חיים יהודה גומיץ פאטו, ר׳ יצחק זאבי, ר׳ חיים רחמים באג׳אייו. ר׳ פנחס מרדכי באג׳אייו, ר׳ אברהם גדילייא) ודומה בתכנה לאגרת־שליחותם של ר׳ חיים רחמים באג׳אייו ור׳ יצחק זאבי שנשלחו באותו זמן לאירופה המערבית, כפי שנראה בסמוך.

משליחותו זו חזר לחברון, ויצא שנית בשנת תקל״ג (1773) ובחודש אייר של השנה ההיא ישב יחד עם הרב חיד״א במצרים וחשש להפליג בים מפחד אניות־המלחמה הרוסיות.» לבסוף הפליג למרוקו. שם חיבר המשורר ר׳ דוד ן׳ חסין שיר לכבודו, תחלתו: ״אערוך שיר מהללי, לפני יוצרי מחוללי״. בשירו הוא מעורר את הצבור להיענות לשליח ולתרום לטובת חברון: ״ידידים ריעים אהובים לדבריו היו מקשיבים, עטרוהו בזהובים… תגל ותשמח גם תרון, בקרית ארבע היא חברון״, השליח נפטר בדרך־שליחותו במקום סמוך לעיר וזאן בחודש מנחם אב תקמ״ב (1782), ושוב נתעורר המשורר ר׳ דוד ן׳ חסין לקונן עליו קינה (תחילתה: ״אזיל דמעה על שמועה כי לא טובה״), שבראשה כתב: ״קינה קוננתיה אל הלקח החכם…שליחא דרחמנא כהר״ר עמרם דיוואן זלה״ה שליח חברון תובב״א בחדש מנחם שנת באו בנים עד משב״ר לפ״ק״. בקינתו הוא מזכיר לשבח את מידת השליח אשר ״בשליחותו זריז עומד על משמרתו״.

 קברו של ר׳ עמרם דיואן נעשה מקום קדוש ליהודים ולמושלמים כאחד, ושמו נישא על שפת בני מרוקו לתפלה ולשבועה. פעמיים בשנה, ביום מותו בחודש אב וביום י״ד באייר, נוהרים אלפים להשתטח על קברו ושרים פיוטים שונים, שנתחברו לכבוד השליח בעברית, בספרדית ובערבית. בכמה ערי מרוקו נקבעו על שמו קופות מיוחדות לטובת חברון, וכסף הקופות נאסף ע״י שלוחי חברון. גם בנו, ר׳ חיים דיואן, היה במרוקו, שנתים לאחר מות אביו, בשנת תקמ״ד (1784), ואפשר שבא בשליחות חברון, ואולי בא להשתטח על קבר אביו ולקבל את עזבונו, ואף הוא נפטר בדרכו בכפר תגדיראת הסמוך למראקיש, ואף את קברו מקדשים היהודים והמושלמים כאחד.

על ר׳ עמרם דיואן מספרים במרוקו סיפורי נפלאות שונים, ואביא כאן אחדים מהם; ״בהיותו שד״ר בעיר תאזא, היה בנו עמו, והיו באכסנייא בבית איש אחד, שהיה שמו בן סמול, ובנו של הרב חלה חולי כבד למאוד ובקש עליו רחמים ויחי מחליו, וכשנתרפא מחליו החאוה תאוה לאכול תאנים ושאל מאביו תאנים, וזה היה בזמן שלא היו תאנים בנמצא. ואמר מו״ה עמרם לבעה״ב לקנות לבנו תאנים. אמר לו בעה״ב: רבי- מאין אוכל לקנות לך תאנים, שלא הגיע זמנם ואינם בנמצא כלל י אמר לו: על כל פנים לך וקנה תאנים מן השוק. ובעה״ב יצא לשוק, שלא היה יכול למרות את פי הרב, אבל בדעתו היה שיחזור ריקם. הוא יצא לשוק, ובא גוי אחד ואמר לו: תקנה ממני מעט תאנים. השיבו: שוטה אתה, וחשב בדעתו שאולי זה הגוי שמע שאמר לו הרב לקנות תאנים ומתלוצץ עליו, ולא אבה לשמוע דבריו, ועם כל זה אמר לו: יש לך תאנים ? והוציא מתחת בגדיו חמשה תאנים יפות וטובות שגמרו בישולם. ונתפלא האיש מזה וקנה אותם ממנו והביאם לבן הרב, ואכלם ומילא תאותו״. והנה סיפור אחר: ״בהיותו שד״ר בפאס נתאכסן בבית מו״ה מנשה אבן דנאן זצ״ל, ואשתו היתה יולדת כי אם בנות, ובהיות הרב הנזכר מאוכסן בביתם נולדה להם בת אחת, ואמר לו הרב הנזכר לקרות את שמה פאדינא, כלומר, גמרנו מללדת עוד בנות, וכן היה שמשם ואילך נולדו להם בנים״. וכן מספרים, שעל שמו של השליח נקרא ר׳ עמרם אלבאז ״וסבה היתה שאמו עמדה מלדת, ונתאכסן אצלם הרב הנזכר וביקש רחמים עליה… ותלד בן ותקרא את שמו עמרם״.

 בשעה שנשלח ר׳ עמרם דיואן בשליחות חברון לאפריקה הצפונית בשנת תקכ״ג(1763), נשלח זוג־שלוחים מחברון לאירופה המערבית, והם ר׳ חיים רחמים באג׳אייו ור׳ יצחק זאבי. לגבי ר׳ יצחק זאבי היתה זו שליחותו השניה, כי כבר נשלח לפני כן בשליחות חברון לערי תורכיה. שני השלוחים עשו תעמולה נמרצת לשליחות והדפיסו בדרכם אגרות שונות, כגון אגרת־השליחות, אגרת לנדיבים, אגרת־המלצה מאת פקידי חברון שבקושטא, אישורים שונים מאת רבני קושטא, ויניציאה וליוורנו, ותמצית האגרות בצרפתית ובאיטלקית.

באגרת לנדיבים כותבים חכמי חברון(ר׳ אהרן אלפאנדארי, ר׳ חיים יהודה גומץ פאטו, ר׳ יצחק הכהן, ר׳חייא זאבי, ר^, אליהו ן׳ ארחא, ר׳ פנחס מרדכי באג׳אייו, ר׳ אברהם גדיליא): ״ונחש כרוך על עקבינו, לא יפסיק מלמוץ את דם לבבינו ומלהשביע לעם עני אשכלות מדורות… להמרות עיני כבודינו ולגרש אותנו מן הארץ ולהמית את כל הקהל הזה מכמה צרות צרורות, הן מצרת המלחמות, אשר כלו בחינו ושארינו, דבקה לארץ בטנינו, כי זה הוא פדיון שבוים והצלת נפשות…״

הערת המחבר: תמצית האגרת נתפרסמה ע״י י. ריבקינד ב״ירושלים״ לזכר לונץ (תרפ״ת) עמ׳ קכ״ו. הטופס שבידו נשלח לנדיב אברהם ב״ר זבולון גאליגו בסיינה, ובשוליו הוספה בצרפתית ובאיטלקית (מאסף ציון ה׳, תרצ״ג, עמ׳ קמ״ט). האגרת בשלמותה, בצרוף המלצות פקידי קושטא ורבני קושטא, נתפרסמה ע״י מיכל רבינוביץ ב״מזרח ומערב״ כרך ג׳ (תרפ״ט), עמ׳ 149—151. הטופס שבידו נשלח לגביר חננאל די מילייאב באויניון (ונמצא עתה בגנזי בית־הספרים הלאומי והאוניברסיטאי בירושלים, קובץ דברים שונים, מם׳ 197). טופס אחר של אותה אגרת נתקבל בשנת תקל״א (1771) בקהל־הספרדים ״ישועת ישראל״ בניופורט באמריקה, וראשי הקהילה שלא ידעו לקרוא עבריה, ביקשו את התיאולוג הנוצרי עזרא סטילם לתרגמה לאנגלית.

באגרת ״פקידי חברון״ שבקושטא (אברהם ב״ר מיוחם, שלמה אלפאנדארי, יצחק חודארה, ברוך זונאנה, משה ב״ר יעקב אשכנזי, חיים יוסף ברוך), משנת תקכ״ה (1765), נאמר: ״באו אלינו… שלוחי דרחמנא מעיר הקדושה חברון תוב״ב מוהר״ר חיים רחמים באג׳אייו… מהור״ר יצחק זאבי נר״ו ויספרו לנו את כל התלאה אשר מצאתם… ממשא מלך וצ׳רים בעלילותיהם הנשחתות, וכי לא הספיקו צנורי השפע הבאים… מאחינו שבגולה מידי ההוצאות… להשר הצורר, הוכרחו ללוות ברבית סך גדול חמשה ועשרים אלף פייסאש דא אוקייו לערך חמשה עשר למאה מהתוגרמים אילי הארץ… והם לדמים יארובו לגרשם מן הארץ ולהביא נכרים [נוצרים] במקום הקודש…ועם היותנו עמוסי התלאות… עשינו עמהם חסד וצדקה… לצורך שעה, ונשלוח ספרים בכה המלכות התוגר… והדת נתנה לשבעה שנים שימתינו הבעלי חובות בכדי שילכו השלוחים לק״ק פראנקייא… לעורר לבם של ישראל בחסד ורחמים…״

 באגרת אחרת של ״פקידי חברון״ שבקושטא נאמר, שהנושים בחברון איימו: ״הנה עם בני ישראל עם עני, לכו ונחליפם באומה אחרת ולא יזכר שם ישראל בהרי חברון, לגרשם ולהביא במקומם עכו״ם [נוצרים]״. וכן מפרטים שם פקידי חברון שבקושטא יותר מה עשו הם עצמם לטובת חברון: ״מלבד האלף גרושים אשר אנו שולחים להם מכוללות עירנו שנה בשנה, חייבנו לכל תושבי עירנו שיתנו אקרקפתא דגברי חתיכה [פארה] אחת לשבוע… וגאבילה [מס־עקיפין] חדשה חצי לבן [אספת] על כל מיטר״ו מיין ושכר, וחייבנו לכל גבאי בתי כנסיות ובתי מדרשות שיתנו שמונים גרוש לשנה״.

 בבוא השלוחים ל ויניציאה הדפיסו שם בקונטרס מיוחד את אגרת־השליחות הכוללת, בצרוף אגרת ״פקידי חברון״ שבקושטא והמלצת רבני ויניציאה.» באגרת הכוללת של חכמי חברון כלולים כמה פרטים נוספים על מצב הישוב בחברון, וכן הם פונים לנדיבים שבגולה שיסייעו לא רק בתרומות אלא גם בהלוואות לקהל חברון, והם מוכנים לשעבד את נכסיהם בחצר־היהודים שבחברון ואת כספי קופות חברון שבגולה. הם כותבים: ״הנה מחוז היהודים [בחברון]… מחזיק כמאה ועשרים בתי דירה… בשמותם כתוב בספר ביד מעלת השלוחים, טוב תתנו אותם לרום מעלתם עצמינו ובשרינו מתת אותם לישמעאלים, [ואם אחד הנדיבים] קנה בית אחד בארץ הקדושה במאה וחמשים פייסה, ונמצא בידו…אחוזת קרקע בפלטין של מלך לקיים מצות פדיון נפשות מישראל, או יעשו ממנה צדקה ורחמים הלואת חן וחסד מן הכלל ומן הפרט… על סמך ההקדשות והקופות וכל מידי דשייך לק״ק חברון אשר במחנה תהלתם [הכסף] אשר שולחים יהיה מעוכב בידם כל זמן שהחוב קיים… וידעו נאמנה כי אם ח״ו העלם יעלימו את עיניהם אבדה הארץ…״

על אגרת כללית זו חתמו חכמי חברון אלה: אברהם גדילייא, חיים זאבי, חיים יהודה גומץ פאטו, אליעזר ן׳ ארחא, פנחס מרדכי באג׳אייו, יצחק כהן, נחמיה קאריגאל, עמרם ב״ר אפרים דיואן, אהרן פרץ, אברהם רובייו, דוד מראגי, יהודה קאסטיל, אברהם זאבי, יוסף כהן, חיים כהן, דניאל להבה, שמואל כהן, נסים עובדיה ישראל, חיים מלמד, שמואל אלמנטירי, יצחק שאול קאריגאל, אליה גדילייא, חיים יוסף חסון, יעקב עובדיה, אהרן חסון, שלמה ב״ר דוד, יוסף להבה, נתן גבאי, יצחק להבה, אברהם תורג׳ימאן.

רבי עמרם בן דיוואן ושד"רי חברון ברחבי תבל"

תלמודי תורה בוָואזַן וספר תורה על שם הצדיק

כתבה זו נכתבה אישית ע״י מר משה דהאן, אשר היה נוכח במקרה העלמת אצבע הקריאה של ספר תורה וראה במו עיניו את כל הנעשה והחרדה אשר נגרמה לכל בני הקהילה.

בשנת 1928 יהודי זקן, שמו דוד בן יפלח, תושב אל־קאסר־כביר במרוקו הספרדי, יהודי ירא שמים בתכלית, עני ותשוש כח.

אשתו מתה עליו בחייו, כשהוא עדיין חשוך בנים ל״ע. מתוך הערצתו לצדיק החליט לתרום ספר תורה ויכניסו לבית הכנסת של רבי עמרם שנמצא במֵלָאח של וָואזַן.

מתוך אמונתו ואהבתו לצדיק ביקש מראשי הקהילה ומיו"ר חברה קדישא שלאחר פטירתו יקברו אותו קרוב כמה שאפשר לקברו של הצדיק רַבִּי עַמְרָם בֶּן דִיוָואן, הוא היה ירא שמים בתכלית ומאמין עד אין סוף לנסים של הצדיק.

הזקן דוד בן יפלח התפרנס מזיעת אפו מעבודת הסבלות.                                                                                       

תלמודי תורה בוואזן

מספרים כשהוא היה יותר צעיר היה גבור וחזק ונשא על כתפו הרבה משאות כבדות, שפה הערבית כמעט ולא ידע לדבר, שפתו היתה השפה הספרדית.

כל יום בעירו אל־קאסר־כביר היה קם בבוקר מוקדם להתפלל שחרית, מנחה ומעריב עם הקהל, הוא היה לעתים קרובות בא לוואזן שהיתה כמעט עיר אחות של אל־קאסר.

כאשר אנשי עירו שמעו על הרעיון שלו לקנות ספר תורה מכספו לרבי עמרם היו מאד תמהים ומתפלאים, הרי באל־קאסר היה גם כן קבור צדיק גדול ושמו רבי יהודה ג'אבלי זצ"ל ומדוע הרחיק לכת והתנדב לתרום ספר התורה רק על שמו של רבי עמרם? אבל, ״צדיק באמונתו יחיה״ כולם הניחו לו לעשות כרצונו בגלל גילו ובגלל צידקותו.

כאמור התחיל להפריש מעבודתו פרוטה לפרוטה עד שהגיע תודה לאל בכחו לבד לקנות ספר תורה מירושלים, מהודר ויקר מקלף לבן, עם מכסה קטיפה מרוקמת זהב, עם רימונים מזהב טהור ועם כף קריאה מזהב 22 קארט.

יום הכנסת ספר תורה לבית הכנסת של רבי עמרם היה יום חג בעיר, כל הקהילה היהודית של העיר והרבה מוזמנים מאל־קאסר השתתפו בסעודה שמומנה מכספו, והוכנה בידי נשים צדקניות וחסדניות שהתנדבו לבשל ולהכין הסעודה שהתקיימה ברוב עם ומכל הבא ברוך הבא.

באותו פונדק שהיה נקרא "פונדק התפילה" היה עוד בית כנסת אחר שקראו לו בית כנסת "התהלים של דוד  המלך" ושם ספר תורה נשאר שבעה ימים עד ליל הכנסתו, וכל ערב היו מתפללים תפילת ערבית חגיגית.

בזמן הכנסתו האריכו את המסלול והתהלוכה עברה בחוץ לאורך המלאה, המתופפות לא הפסיקו לתופף, ופייטנים דגולים באו גם ממכנס, ונתרמו הרבה כספים בחגיגה.

ובסעודה היתה השתיה בשפע, כל מי שבא אפילו רק לנשק את ספר התורה היה מביא בידו בקבוק ערק מזוקק תוצרת בית, הרבה נשים תרמו חלקים ממשי ובגדים יקרים מקטיפה מכל הצבעים, ומטפחות וחגורות לרוב.

הזקן עליו השלום לאחר הכנסת ספר התורה למעונו, ראה בס״ת תכלית חייו, הוא עבר לגור בוואזן, והיה מתנחם כשהוא היה רואה הקהל מוציאים וקוראים בספר תורה שלו, זו היתה נחמתו, חשוך בנים, ואשתו נפטרה. הוא נשאר בודד ללא קרובים, אבל כל הקהילה כיבדה אותו.

היו משפחות מכובדות שהיו נאבקות ביניהן מי יאכסן אותו, כדי שלא ישאר בודד, אבל בשלב זה קרתה לו תקרית מאוד מצערת.

בשנת התרפ״ח 1928 ראשי הקהילה היהודית של וואזן היו מודאגים מאד, החינוך ותלמוד תורה בעיר התחילו להדאיג מאחר ולא היו חכמים או מלמדי תורה בעיר. בעצם החינוך התורני של הילדים בקהילת וואזן היו תחת השגחתם של הרבנים של העיר מֶכְּנֵס.

 

רבני מכנס הרב הגאון רבי יהושוע ברדוגו והרה״ג רבי ברוך טולדנו ז״ל, דאגו ושלחו ממכנס שני רבנים מלמדים, אחד רבי יעקב בדדוגו והשני רבי משה סבאג ז״ל, הם באו ממכנס על מנת ללמד ילדי יהודי וואזן.

הנהיגו משטר קשה ובלתי פשרני ממש, אחרי הלימודים בתלמוד תורה, לא נראה צל של ילד מסתובב ברחוב, היה אדם שעבד עם הקהילה בלתי מתפשר, אם ראה ילד מסתובב ברחוב היה מודיע לרב ומיד אותו ילד קיבל מכות "בפאלקה״ ברגליו, כאמור המשטר של חינוך הילדים קיבל צורה חזקה ומחנכת כמו שצריך.

יד הגורל, באחד הימים בשנת 1929 הבחין השמש של בית הכנסת ע״ש רבי עמרם, ושמו מכלוך בן־שלוש ז״ל, שאצבע הקריאה שנתרמה עם הס״ת ע״י דוד בן יפלח נעלמה ואיננה.

הדבר התפרסם ועשה הד בקהילה שהיתה המומה ממעשי בזוי זה, מיהו זה ואיזה הוא אשר עשה מעשה כזה וגנב מעל ספר התורה את יד הקריאה, אנשים לא רצו להאמין שדבר כזה ישמע אצלנו בעיר וואזן שהיתה נחשבת לירושלים הקטנה.

במיוחד שהדבר פגע בתורם האומלל הזקן דוד בן יפלח ז״ל פגיעה קשה, וקמה מהומה בתוך הקהילה, שלא השלימה עם הדבר הזה, הדבר הובא לידיעת המשטרה, ולפי ההנחיות של ראש ועד הקהילה שהיה מאד מיודד עם המפקח המקומי של המשטרה ביקש ממנו בגלל הרגישות המיוחדת שיש בדבר. לנהל את החקירה בעדינות ובסתר, וללא פירסום הענין בציבור, ובזהירות רבה.

אנו בתור ילדים בני שמונה או עשר נדהמנו כאשר ראינו ששני אנשי המשטרה האזרחית נכנסו לביכנ״ס ופתחו את ארון הקודש, אולם בתור ילדים לא ידענו מאומה על העלמת הכף מעל ספר תורה.

אמנם כילדים ובתלמידים בבית הכנסת של רבי עמרם בן דיוואן כעסנו הרבה על מי שהעז לעשות דבר כזה ועל זה שהסתירו מאתנו כל הנושא הזה ואת התפתחותו, והרגשנו עגמת נפש וצער, אבל היינו סקרנים לדעת את האמת, והיינו רואים על פניו צערו ודאגתו של הזקן דוד בן יפלח ז״ל.

ברם, הסקרנות גברה מיום ליום אח״כ נשמע בקרב היהודים שאחד מבני המשפחות המיוחסות ממכנס אשר גרו בוואזן התפתה ולקח את הכף והעלימו מעיני הוריו.

ילד זה היה ממשפחה מאד מכובדת בעיר מכנם, והבן בפזיזותו הפיל חרפה על הוריו הכף אמנם לא הוחזרה, אבל הזקן דוד בן יפלח קיבל החלטה דרמתית כאשר סירב לקבל תרומות מאנשים שונים על מנת לרכוש כף אחר מזהב טהור במקומו של זה שנגנב, והחליט למרות זקנתו להפשיל שרווליו ולהתחיל לעבוד מחדש בסבלות והפעם בעיר וואזן.       

מעסיקיו הסוחרים שילמו לו תמורת עבודתו בנדיבות עד ששוב הגיע להרוויח הסכום המספיק לו לרכישת כף אחר, מאותו צורף ומזהב של 22 קארט.

אח״כ בני הקהילה קיימו סעודת מצוה לכבודו של הזקן דוד  בן יפלח בצינעה על מנת לא לעורר מחדש את הפרשה כולה שפגעה בבריאותו, הוא האריך עוד מספר שנים ונפטר בשיבה טובה ונקבר בחלקה של החסידים כמה מטרים ממול הקבר והעץ של הצדיק. אשריו ואשרי חלקו.

הקהילה, לפני שאחרוני היהודים עזבו לישראל דאגו לכל ספרי התורה. שימסרו לשליחי הסוכנות היהודית הדתיים שמסרו אותם למשרד הדתות.

כתשעה ספרי תורה חדשים שלא מכבר נקנו ע״י הקהילה ובין היתר גם ספר התורה ע״ש רבי עמרם בן דיוואן זצ״ל נלקחו ע״י רבי אהרון מונסונגו בנו של ראב״ד הגבוה של כַּזַה-בְּלַנְכַּה הרב סידי ידידיה מונסונגו עליו השלום, נשלחו וחולקו לבתי כנסת גדולים בארץ ישראל.

 

*״פאלקה״ מכשיר לקשירת רגליים, תלמיד שלא ידע לדקלם בעל-פה את המזמור או את הקטע לפני הרבי שלו לוקה ב״תחמילה״: רגליו הושמו בפאלקה והרבי הנחית מספר מלקות על כפות רגליו, בתוספת מנה הגונה של קללות, אלה היו מחזות מאוד עצובים שקשה לשכוח אותם, משום שהילד קיבל את המנה הזאת דוקא באמצע היום, לפני שהלך לסעוד ארוחת צהרים. וזה היה העונש הנהוג ברוב ה״חדרים״ הנקרא א-צלא – מספר המכות היו של שלוש עשרה מלקות, כמספר המלים של הפסוק ״והוא רחום יכפר עוון״ (תהלים ע״ח, ל״ח) שאר התלמידים ליוו כל מכה במילה מהפסוק ובקולי קולות. כך שתחנונו וצריחותיו של האומלל המוכה, נבלעו בתוך המקהלה. (עיין עוד בספר ״יהודי מרוקו״ הווי ומסורת ובספר ״היהודים במרוקו״) עיין עוד א״ם למסורת עמוד 223.

 

אל מעין העדן-הרב מאיר אלעזר עטיה ז"ל- תלמודי תורה בוָואזַן וספר תורה על שם הצדיק

 

קונטרס דומה הדפיסו שני השלוחים בליוורנו בשנת תקכ״ו (1766). הקונטרס כולל: אגרת ״פקידי חברון״ שבקושטא, המלצת רבני קושטא, והמלצת הרבנים וראשי הקהילה בליוורנו. מנהיגי ליוורנו כותבים בהמלצתם: ״ועם היותנו עמוסי התלאות…

קמנו…ונתנו להם מכוללות הק״ק סך שש מאות פייסאם… וצדה לדרכם שמונים פייסאס, מלבד הסך שנתנו להם מהמקובץ מהקופה מכמה שנים״.  העתק מאגרת־השליחות שלחו שני השלוחים לקהילת־הספרדים ״ישועת ישראל״

ב נ י ו פ ו ר ט שבאמריקה. ראוי לציין, שבכל הקהילה ההיא לא נמצא איש שיוכל לקרוא את האגרת והוכרחו לפנות לכומר הנוצרים עזרא סטילס שיפענח להם את הכתוב. השלוחים גם שלחו אגרת מחברון ל נ י ו ־ י ו ר ק שבה מינו חכמי חברון את הימן לוי, מראשי יהודי ניו־יורק, גבאי לתרומות חברון. ⁵³ אחד משני השלוחים, ר׳ יצחק זאבי, בעברו דרך טורינו בשנת תקכ״ח (1768) כתב שם תשובה בענין מעשה בקידושין שהיה בעיר סאגיליאנו בשנת תקכ״ד. הוא חותם: ״יצחק זאבי ס״ט שליח מצוה מעה״ק חברון תוב״ב כותב וחותם פה טורינו יע״א… שנת תקכ״ח לפ״ק״.

בטורינו חלה ולא יכול היה להמשיך בדרכו, וחברו ר׳ חיים רחמים באג׳אייו הלך לבדו לדרום צרפת וחיפש לו איש שיסייע לו בשליחותו. מ א ב י נ י ו ן שלח מכתב לר׳ יששכר אבואלעפייא שליח טבריה, שהיה אז  ב נ י צ א, ובו הוא כותב: ״שמעתי ותרגז בטני ולבי המס ימם על הני הרפתקי וצערות… יסורין של אהבה של הרב חברי [ר׳ יצחק זאבי] ה״י… יבריאהו יחלימהו ומכל צרה ונזק יצילהו… אחלה פני קדשו…לדבר על לב איש אחד אהובי, ושמו ה״ר דוד חיים, שנתן לי דיבור ללכת עמי בשליחותי בארבעים פראם לשבוע, ואמר לי שמתרצה בכך והיה צריך רשות מאמו, ואח״ך שלח ע״י אחר שרוצה אחד לוידור בחדש. זה ג׳ חדשים לא השבתי מרוב הטרדא, איכו השתא אפשר שיתרצה בחמשים פראס לשבוע מלבד מתנות ונדבות הקהלות שנותנים לו, תכף ומיד ישים לדרך פעמיו ובוא יבוא ברינה, כי אני צריך אותו בשביל הלשון פראנסיס, ואם לאו אראה אוקאסייון [הזדמנות] בכאן, או אלך עם המשרת… ״ אל מכתבו צירף מכתב לחברו ר׳ יצחק זאבי, וביקש את המקבל להעבירו ״תיכף ומיד לטורינו להרב חברי… ואם אפשר לכתוב לו שישים לדרך פעמיו לאט לאט, יפליא חסדו״.

על דרך פעולתו של ר׳ חיים רחמים באג׳אייו באביניון, אנו שומעים מפי הרב חיד״א, שבא בשליחות חברון לאביניון שמונה שנים לאחר מכן, והוא רושם ביומנו ביום כ״ו תמוז תקל״ז (1777) שהתקשה מאד לקבל שם משהו מקופת חברון, והסיבה לכך היתה פעולתו של ״ח״ר באג׳אייו, אשר הפליא להכביד, ואחר שהיה מוצא מה שיש בקופה מי״ג שנה, לא תשבע עין והיה לוקח בתורת מוקדם סך גדול, באופן שבעשרה שנים לא נתמלאה פגימתו, ואחר זה היו מכבידים על היחידים דבר שלא ישוער, ואחר זה היה מכביד על חתימות הישיבה [לטובת ישיבת ״כנסת ישראל״ בחברון], אנשים לבד ונשים לבד ובחורים לבד, ושוהה כמה זמן בכל עיר, הולך וסובב מבית לבית, עד שבאה השליחות למדה זו שנראה בעיניהם בפחות ובעול כבד ומכינים עצמם להתרים, ובאמת שסבלתי הרבה בכמה ק״ק״.

מצרפת הלך ר׳ חיים רחמים באג׳אייו להולנד, ושם הצטרף אליו חברו ר׳ יצחק זאבי שהבריא בינתים. שניהם הסכימו באמשטרדם בחודש ניסן תקכ״ט(1769) להדפסת ספר חידושי המאירי על מסכת מגילה, שנדפס שם בשנה ההיא. הם חותמים: ״נאם שלוחי מצוה מעה״ק חברון תוב״ב״.

מהולנד הלכו לצפון־אשכנז, וביום ט״ו כסלו תק״ל הסכים ר׳ יצחק זאבי בהמבורג לספרים ״פרקי רבי אליה״ לר׳ אליהו בחור ו״יסוד מורא״ לר׳ אברהם ן׳ עזרא, שהובאו שם לדפוס בשנה ההיא ע״י איש ירושלים ר׳ בנימין משה ב״ר חיים בנימין מעלי הכהן. הוא חותם: ״יצחק זאבי שליח מעה״ק חברון תובב״א״.

בגמר שליחותם חזרו שני השלוחים לאיטליה, וביום י״ז סיון תקל״ב (1772) הסכימו ב ל י ו ו ר נ ו לספר ״נהר שלום״ לר׳ שבתי וינטורה, שנדפס באמשטרדם בשנת תקל״ה. הם חותמים: ״תרי קטיני דוברי שלום…שלום על ישראל ועל רבנן דשליחותייהו קא עבדינן… קרית ד׳ היא חברון״.

זכר לשליחותו של ר׳ יצחק זאבי נמצא גם בכתב־ יד אחד שבו נרשמה סגולה למחלת־ אבעבועות אשר ״נמסר מהחכם השלם וכר כמד,״ר יצחק זאבי שלוחא דרחמנא מעה״ק חברון, שנמסר לו מהרב הגדול מעשה חייא [ר׳ חייא רופא] זצוק״ל״.  וכן מביא ר׳ משה מרגליות בפירושו על הירושלמי תיאור מערת המכפלה ששמע מפי שליח זה.»

שליחותם של ר׳ חיים רחמים באג׳אייו ור^׳ יצחק זאבי באירופה המערבית ארכה תשע שנים. בשעה שסיבבו שני השלוחים הנזכרים באירופה המערבית, סיבב שליח חברון אחר, ר׳ ר׳ יצחק יצחק גדילייא, בתורכיה האירופית. בשנת תקכ״ה (1765) חזר משליחותו לקושטא וסיפר שם על נדיב שנפטר בקורפו. הוא נזכר באגרת שכתבו בשנה ההיא ״פקידי ירושלים״ שבקושטא לר׳ חיים שבתי הכהן הרב של קורפו. באגרת נאמר: ״זה כמה שנים היה בא לידינו צדקת צדיקים ממ״ק [ממחנה קדשו] ע״י הגביר… מרדכי די שמואל הכהן… לשם עה״ק ירושלם ת״ו… שהן עתה זה שלש שנים לא… הגיע לידינו אפילו פ״ק [פרוטה קטנה]… אדהכי והכי בא ממ״ק החכם…שליחא דרחמנא מעה״ק חברון ת״ו כמה״ר יצחק גדילייא נר״ו והגיד לנו כי החכם ר׳ מרדכי הנזכר נפטר לבית עולמו…״“ שליח זה לא נודע ממקור אחר.

באותן השנים סיבב ביון שליח־חברון אחר, ר״ש עדה, וביקר בעיר לארסו. רב העיר ההיא, ר׳ יוסף נחמולי, מביא שמועה מפיו: ״ומידי עוברו פה העירה ציר אמונים הרב כמהר״ש עדה נר״ו שאלתי את פיו, והגיד לי שבעה״ק חברון תוב״ב יש להם מנהג קבוע, שלכתחלה כל מי שחל ז׳ [שבעת ימי אבילות] שלו בשבת, לקרותו לס״ת״.

 בשנים ההן סיבב בהולנד ובצרפת, וגם באמריקה, שליח־לעצמו מחברון, ר׳ מרדכי ב״ר יצחק תמה. הוא היה בן־בתו של ר׳ אליעזר נחום, מחבר ספר ״חזון נחום״ שהיה רב באדריאנופולי ועלה לירושלים ונפטר שם. הוא יצא, לחוץ־לארץ כדי להדפיס את ספרי זקנו, ובזה לא הצליח. ובבואו לאמשטרדם הציעו לו שם לתרגם מערבית לעברית את שאלות־ותשובות הרמב״ם עפ״י כתב־יד מעזבונו של ר׳ יעקב ששפורטש. הוא נענה להצעה, והספר נדפם שם בשנת תקכ״ה (1765) בשם ״פאר הדור״. וכן הביא לדפוס שם באותה שנה מתוך כתב־יד ספר־דקדוק בשם ״משכיות כסף״. מהולנד יצא לאמריקה וחזר לאירופה, ובאמצע חשון תקל״ח (1777) פגש בו הרב חיד״א בבורדו וראה בידו כתבי־יד שונים. ההשכלה הצרפתית קסמה לו והוא נלכד ברשתה. הרב חיד״א רושם ביומנו שמועות שונות ששמע עליו בפריס ובאמשטרדם, כגון שהוא קורא בספרי וולטיר וכופר בעיקר ושותה מיינם של גויים וכו', ומסיים: ״ובאמת נצטערתי מאד על זה מכמה צדדים, ה׳ יחזירו בתשובה שלמה כי״ר״.  בסוף הקיץ תקל״ט (1779) היה בהאג ומסר שם לר׳ בנימין משה מעלי הכהן איש ירושלים לשם הדפסה כתב־יד של ״ספר המבקש״ לר׳ שם טוב ן׳ פאלקירה, שנדפס שם בשנה ההיא. תמה הקדים לספר דברי־הקדשה בצרפתית שבהם הוא מקדיש את הספר לפרנסי ק״ק הספרדים מאויניון אשר בבורדו ומודה להם על עזרתם. כנראה לא חזר עוד לחברון.

שלוחי ארץ ישראל-אברהם יערי-שד"רי חברון ברחבי תבל.

עמוד 590

 

הפירופו(piropo), סוגת המחמאה שהתקיימה במרחב הכולל של העיר טיטואן, בשדרות וברחובות, מוצג בפרק השלישי. הפירופו הספרדי – המורכב מביטוי לשוני קצר הכולל דימוי, מטפורה או משחק מילים שנון, והמתייחס בעיקר לאספקטים הגופניים של האישה החולפת ברחוב – היה פרקטיקה פולקלורית מקובלת לחיזור ברחבי ספרד ובמדינות דוברות ספרדית. מסורת זו החלה לדעוך בעשורים האחרונים, עם העלייה במעמדה של האישה ועיגון חוקים נגד הטרדה מינית, אם כי לא נעלמה לחלוטין מן הנוף הממשי והלשוני. על אף התיעוד הנרחב של זירת המחמאות באינטרנט, סוגה זו נחקרה אך מעט.

בזירת המרחבים המשותפים בטיטואן היו מצויים התושבים היהודים, התושבים הנוצרים, ובהם החיילים הנוצרים־ההיספנים ששלטו בתחום זה של מרוקו הספרדית, וכן התושבים המוסלמים, שלמדו אט אט את הספרדית במגעיהם עם הספרדים, מייצגי ההגמוניה. זירת רחובות אלה הייתה מעין ׳מרחב שלישי׳, במושגיו של הומי באבא, או ׳אזור מגע׳(contact zone), כהגדרתה של מרי לואיז פראט. במרחב המחבר הזה ספגו בני התרבויות השונות זה את תרבותו של זה, גם אם כיחסים הדדיים א־סימטריים במסגרת הייררכית וקולוניאליסטית, חיקו אלה את אלה ונחשפו למגוון השפות והדיאלקטים של השוק הלשוני המקומי, כהגדרתו של פייר בורדייה.

הפירופוס הנידונים בפרק הם כאלה שניתנו לנשים יהודיות ברחובות טיטואן מפי הספרדים הנוצרים ונאספו בעבודת שדה מפיהם של נשים וגברים יוצאי העיר. ניתחתי את האמירות דרך הפריזמה הפואטית והסמנטית, תוך שימוש בארגז הכלים של חקר ההומור(כדוגמת עבודותיהם של אנרי ברגסון וארתור קסטלר) ובחינת סוגיות העוסקות בזיכרון, בהבניית זהות של נשים, במשטור גוף האישה, וכן דרך ניתוח הפואטיות של יחידת שיח במרחב הציבורי ומגעים בין תרבויות.

כתוצר פולקלורי שנוי במחלוקת, שהכיל יסודות גסים והתבוננות בתקריב בחלקי גוף נשיים כבדימוי פורנוגרפי, היווה הפירופו הפרה של יחס הכבוד הניתן לנשים מצד גברים יהודים. הוא הפך את רחובות טיטואן לאתר של חיזור ססגוני ופואטי, שבו מתקיימים, ולו כאופצייה, מגעים בין התרבויות – מגעים שהיו טאבו עבור הנשים היהודיות. המחמאות הללו הן גם מעין מופע שמקבל את משמעותו בהקשר של הפנמת הקול הנוצרי אצל הנשים היהודיות וחיקויו, כמסגרת המאפשרת איחוד עם האחר האסור.

מזווית אחרת של היחסים הבין־קבוצתיים, ההרגל של המוסלמים בטיטואן להעניק פירופו היה חיקוי של שפת הכובש הספרדי(mimicry במונחיו של חומי באבא). כך נוצרו אף מחמאות פרודיות המבוססות על עילגות הלשון הספרדית בפיהם של דוברי הערבית, שהבליטו את ה׳אנחנו' מול ה׳הם׳ וסימנו את מגמת ההדרה של המוסלמים מן המרחבים הציבוריים המשותפים. עם זאת, ניסיונותיהם לחקות את הנוצרים (כעולה מתיאוריהם של היהודים), והחיקוי של החיקוי – הפרודיה שיצרו היהודים על המוסלמים – משקפים את ההיברידיות, או מוטב לומר המיזוג התרבותי שנוצר בזהותם של תושבי טיטואן בני שלוש התרבויות, בשל המרחב הממשי והמרחב הלשוני־פולקלורי של הפירופוס.

בפרק הרביעי נידונים שלבי דעיכתה של שפת החכתייה, תהליכים של רה־היספניזציה(הידמות אל הלשון הספרדית הקסטליאנית) שעברה במרוקו, וכן השיבה אל השפה בשנים האחרונות והחייאתה (revitalization of language). החכתייה, לשונם של יהודי צפון מרוקו, היא שפה שהודחקה והייתה שרויה בתרדמה במשך עשרות שנים. כאמור, החכתייה מבוססת בעיקרה על השפה הספרדית אך יש בה רכיבים מן הערבית המוגרבית המוסלמית והיהודית ומן העברית. תהליך נטישתה כשפה חיה החל בראשית המאה העשרים והלך והתעצם בתקופת הפרוטקטורט הספרדי בצפון מרוקו. באותם ימים אימצו יהודי מרוקו הספרדית אה התרבות והשפה הקסטליאנית והעלימו במודע, או שלא במודע, את האלמנטים שהיו עלולים ליצור חיץ בינם לבין נותן החסות הספרדי. השיבה בימינו אל החכתייה בולטת בזירות וירטואליות, ברשתות החברתיות ובמפגשים חברתיים המבוססים על עיר המוצא או על השפה עצמה. הדוגמאות בפרק שאובות מעבודת שדה ומתיעוד אתנוגרפי וכן מקטעי אוטוביוגרפיות ושירה.

דוברי החכתייה נוקטים אסטרטגיות ופרקטיקות מגוונות בתהליך החייאת שפתם, החל בפעילויות ביוזמת יחידים, הנעשות בניסיון ללכוד רסיסי זיכרון ממרחב המתקיים בתודעתם כמקום הנכסף ו'הנכון', למשל מילונים בחכתייה ומפגשי תרבות; עבור בשימוש בחכתייה בערוצי מידע ותקשורת וירטואליים, כמו פייסבוק, המסומנים כאתרי תקשורת חתרניים המאפשרים ללשונות שונות להתקיים יחד בצורה שוויונית וגלויה; וכלה בפעילותם של מוסדות מרכזיים, כמו אוניברסיטאות ומכוני מחקר, ואף של חוקרים יחידים, הממלאים תפקיד חשוב בתהליך החייאתה של השפה. עם זאת, הניסיונות ליצור חכתייה משוחזרת מעלים שאלות של אותנטיות מול מלאכותיות. בסיום הפרק אני בוחנת את שאלת עיתוי השיבה לחכתייה, מדוע דווקא בשנים האחרונות היא זוכה להחצנה וללגיטימציה.

יצירה אומנותית מהווה מעין מרחב מדומיין שבו ובזכותו העיר טיטואן, על מראותיה, ריחותיה, אורחותיה ואמונותיה, קמה לתחייה – יצירות מסוג זה נידונות בפרק החמישי. אף שהמבט הישיר אינו אפשרי, בפרק זה המבט במובהק אינו מופנה ישירות אל טיטואן העיר, אלא אל מראה דמותה העולה מתוך קריאה בשיריו של המשורר מואיז בן הראש, יליד העיר, והמשתחזר ונבנה מחדש בסרט ׳עֲלִיָה^׳, סרטה של נעם אדרי, בת דור שלישי למשפחה יוצאת טיטואן, המתעדת את סבתה. הפרק הוא צומת המפגיש את מרחבי העבר של העיר טיטואן עם המרחבים העכשוויים של היצירה הישראלית, המשמרים את קיומה של העיר מבעד למציאות המקומית; את היצירה הפואטית עם היצירה הקולנועית, כשני מדיומים אומנותיים המביעים את עושרם התרבותי של בני הקהילה ובנותיה; ואת בן הדור הראשון עם בת הדור השלישי, כמייצגי דורם המעלים בפנינו שאלות של זהות, של ישראליות, של זיכרון ושל שפה.

בספר זה אני מבקשת אפוא לתעד ולנתח מקטעים מתוך מכלול היחסים הבין־תרבותיים והבין־דתיים שהתקיימו(ועדיין מתקיימים) בעיר טיטואן, לאחר שתושביה היהודים היגרו ממנה לארצות אחרות. המחקר שפירותיו מוצגים כאן נע מן הקונקרטי אל המופשט: מאגדת המקום על האבן, המסמנת את הלוקלי והבלתי ניתן לעזיבה, אל הטקס, המורה על שינוי במרחב ובתרבות החומרית; אל המחמאה, שעיקרה הביצוע המילולי במרחב הציבורי במופע; עבור בשפה – החכתייה – שהיא עצמה נעה בין המופשט למשתנה והשימוש בטכנולוגיות חדשות המשחררות את הקיבוע במקום הממשי; לבסוף אל היצירה הספרותית והקולנועית שעיקרה ייצוג של הממשי. התחקיתי במחקרי אחר המנגנונים שנועדו לפצות על העיגון החזק במקום הפיזי ועל המקומיות היציבה של העבר באמצעות משא ומתן תרבותי ובין־תרבותי הולך ומתמשך, הפושט צורה ולובש צורה בהתאם לנסיבות המשתנות ולמיקומים המשתנים אף הם. אפשר שמחקר זה עשוי לתרום לא רק לחקר קהילה אחת במקום אחד אלא ניתן יהיה לאמצו גם למצבים בין־תרבותיים המתקיימים באירופה, בארצות־הברית ובישראל, ואף במקומות אחרים, ולגזור ממנו תובנות חדשות על מצבים סבוכים במגעים בין־תרבויות.

טיטואן-אתר של מגעים בין תרבויות-נינה פינטו-אבקסיס

עמוד 18

התרבות העברית במרוקו 1956-1912

דוד גדג'

מה היו מאפייניהן של התרבויות העבריות השונות שהתגבשו במרוקו במחצית הראשונה של המאה ה־20? כיצד התעצבה התרבות העברית במרוקו לצד התרבות הערבית והתרבות הצרפתית? עם אילו קהילות יהודיות ניהלו היהודים במרוקו קשרים, ומהיכן ״באו מבחר של רפרטואר עברי? אילו פעילויות בעברית התקיימו באגודות העבריות במרוקו? מה היה יחסם של מוסדות החינוך בקהילות השונות לחינוך בעברית?

אור במערב: התרבות העברית במרוקו, 1956-1912 בוחן את היחס לשפה העברית ולתרבות העברית בקהילה היהודית במרוקו בתקופה הקולוניאלית, תוך הצגת תהליכי היווצרותה וצמיחתה של רשת תרבות עברית במהלך ארבעה עשורים רבי תהפוכות. פרקי הספר דנים בהיסטוריה אינטלקטואלית, באידאולוגיות חינוכיות ותרבותיות, בהיסטוריה תרבותית, בפעילותם של סוכני תרבות וביצירתם התרבותית, וכן בדגמים תאורט״ם להבנת התהליכים ההיסטוריים. הספר תורם לחקר ההיסטוריה התרבותית והאינטלקטואלית של העם היהודי במאה ה־20, ובכלל זה לחקר התרבות העברית, שהתמקד עד היום באירופה ובארץ ישראל.

ד״ר דוד גדג׳ הוא היסטוריון של יהודי ארצות האסלאם המתמחה בהיסטוריה תרבותית ואינטלקטואלית של הקהילות היהודיות בצפון אפריקה במאות ה־19-ה־20.

על העטיפה: נטע אלקיים, ׳הזורעים; 2013 (פרס)

אור במערב-התרבות העברית במרוקו 1956-1912 -דוד גדג'

"וידבר יהוה אל משה לאמר…

זיכרון לבני ישראל… ולא יהיה כקרח וכעדתו,

כאשר דיבר יהוה ביד משה לו" (במדבר, יז, א-ה).

"אמר רב: כל המחזיק במחלוקת, עובר בלאו:

"ולא יהיה כקרח" (סנה' קי ע"א).

השלום הוא כלי המחזיק ברכה – "וישם  לך שלום" (חתימת ברכת כהנים).

מחלוקת = מ – חלוק – ת  =  מת + חלוק.

 

להחזיק בשלום – ולהתרחק ממחלוקת.

להחזיק בשלום – ולהתרחק מליצנות.

 

אקטואליה בפרשה:

קרח ועדתו יצאו בסיסמה:

 "רק לא משה רבנו". התוצאה: האדמה בלעה אותם חיים.

לפני שנה בפרשת קרח ג' תמוז. יצאו בסיסמה: "רק לא ביבי".

חלפה שנה, והנה בפרשת קרח – "בני קרח" נפלטו כלעומת שבאו

 

מאת: הרב משה אסולין שמיר

 

מסופר על דרשן אחד שידע לדרוש רק על פרשת קרח. כאשר עלה לבמה לדרוש, עשה את עצמו כ"מחפש" את הממחטה לניגוב הזיעה, ואז "פלט" כדרכו: שוב בלעה אותה האדמה כמו שבלעה את קרח!

כמובן ש"מצא" את הממחטה ואז השיב כדרכו בקודש: "אם כבר הזכרנו את קרח, בואו נדבר על בני קרח הממשיכים להבעיר את אש המחלוקת, בבחינת: "ובני קרח לא מתו" (במ' כו, יא), ונציע דרכים לתיקון המצב, בבחינת: "דרכיה דרכי נעם, וכל נתיבותיה שלום" (משלי ג יז).

 

ברצף הפרשיות הבאות: קרח, חקת בלק – מופיעה האות ק' הרומזת לקדושה.

"קרח" – ירש את הקדושה מאבותיו – "בן יצהר בן קהת בן לוי", לכן האות ק' בהתחלה.

"חקח" – מתארת את קדושת פרה אדומה. הקדושה נובעת מעצמיותה של הפרה, לכן האות ק' באמצע.

"בלק" – מזרעו של בלק יצאה רות המואביה, ביתו של עגלון בן בלק, לכן האות ק' מופיעה בסוף. (דודאי יעקב).

 

קרח – הליצן הראשון בהיסטוריה התנכי"ת.

 

הרקע למחלוקת קרח:

שבט לוי נבחר לשרת בקודש במקום הבכורים, לאחר חטא העגל. ללוי  היו חמישה בנים: גרשון, קהת, מררי, מחלי ומושי. לקהת היו ארבעה בנים: עמרם, יצהר, חברון ועוזיאל.

לעמרם – משה ואהרן. ליצהר – קרח. לחברון – נפג. לעוזיאל – אליצפן.

בני קהת – נבחרו לטפל בכלים המקודשים במשכן, כמו ארון הברית, המנורה וכו'.

בניו של עמרם הבכור:  משה נבחר לשמש כמלך ישראל. אהרן נבחר לכהן גדול.

לאחר שנבחר אליצפן בן עוזיאל לשמש כנשיא שבט קהת, קרח נפגע מכך, היות והוא בנו של יצהר המופיע אחרי עמרם, לכן הוא חשב שהוא ראוי לקבל את התפקיד. קרח היה מטועני הארון, כך שעד אז נחשב היה לצדיק.

 

קרח שפיקח היה כדברי חז"ל, חיפש דרכים איך להתקומם נגד משה רבנו, מבלי שיראה שהוא נפגע בגלל תפקיד.

הרמב"ן אומר, שקרח ניצל את המומנטום אחרי חטא המרגלים, בו עמ"י היה בחלקו בדיכאון, בגלל הגזירה להישאר במדבר ארבעים שנה. הוא גם שיתף פעולה עם הבכורים לשבט ראובן מהם נלקחה הבכורה, וניתנה ללוי.

 

קרח החל להקהיל קהילות נגד משה רבנו, בטענה שהתורה לא משמים, ושהוא דואג בעיקר לאהרן אחיו וכו'.  ברשעותו כי רבה, הוא השתמש בדוגמא של אישה אלמנה ושתי יתומות חסרות ישע, בהן כביכול מתעללים משה ואהרן, דבר שנועד לעורר כלפיהן חמלה.

קרח אכן התנהג בליצנות כלפי הקב"ה ותורתו, וכלפי משה ואהרן. קרח שהיה משבט קהת המובחר, ומטועני הארון דבר שהצריך קדושה יתירה, טוען כעת בהפוך על הפוך: "כי כל העדה – כולם קדושים, ובתוכם יהוה, ומדוע תתנשאו על קהל יהוה" (במ' טז ג). הוא שהתנשא על שאר השבטים עד תמול שלשום בתפקידו ובעושרו, זה בסדר!

 

להלן המדרש (במ' רבה פרק יח י).

"ויקהל עליהם קרח את כל העדה. דבר אחר: 'ובמושב לצים לא ישב' (תהלים א, א). זה קרח שהיה מתלוצץ על משה ועל אהרון. מה עשה: כינס כל הקהל… התחיל לומר ליצנות על אלמנה בעלת שדה ושתי בנותיה".

באה לחרוש – משה רבנו אוסר עליה "לחרוש בשור וחמור יחדיו" (דב'  כב, י).

באה לזרוע – הוזהרה ע"י משה על 'איסור כלאים' (ויקרא יט, יט).

באה לקצור – הניחי 'לקט, שכחה ופאה', כהוראת משה רבנו.

באה לעשות גורן – תני תרומות ומעשרות, כהוראת אהרן הכהן.

ביאושה, מכרה את השדה, ולקחה שתי כבשות ללבוש מגיזותיהן וליהנות מפירותיהן – התבקשה לתרום את הבכורים לאהרן.

באה לגזוז צאנה,  התבקשה לתת "ראשית הגז".

שחטה אותם מרוב יאושה, התבקשה לתת את הזרוע, הלחיים והקיבה לכהן.

"אמרה לו: אפילו ששחטתי אותן לא ניצלתי מידו, הרי הן עלי חרם. אמר לה: תני לי {את כל הבשר}, שכך אמר הכתוב: "כל חרם בישראל לך יהיה (במ' יח יד).

נטלה והלך לו. הניחה בוכה היא ושתי בנותיה"

 

הרשעות של קרח: קרח השתמש בדימוי של אלמנה ויתומות, דבר הנוגע ללב, ואמור לעורר רחמים אצל השומעים.

דבר שני, עמ"י לא נכנס לארץ, כך שלא התחייב עדיין במצוות התלויות בארץ. אכן, זוהי ליצנות לשמה.

 

לצערנו, גם בימינו, רבים הם אלה ההולכים בדרכו של קרח, הלוקים בליצנות, אותה הם הופכים ל"שור נגח" כלפי מצוות התורה, מכוח "חופש היצירה האמנותית הסאטירית".

 

דוד המלך, פותח את ספר תהלים, בתיאור "האיש" הצדיק ושכרו, והרשע ועונשו.

הצדיק – "אשר לא הלך בעצת רשעים, ובדרך חטאים לא עמד, ובמושב לצים לא ישב. כי אם בתורת יהוה חפצו, ובתורתו יהגה יומם ולילה וכו'" (תהלים א, א-ב).

הרשע – "לא כן הרשעים כי אם כמוץ אשר תדפנו רוח. על כן לא יקומו רשעים במשפט, וחטאים בעדת צדיקים וכו'".

 

הרד"ק מפרש את הפס' כך: "וכלל דוד בזה המזמור תורת האדם, ומה שראוי לו לאדם לעשות בזה העולם, והגמול והטוב לצדיקים, והעונש לרשעים. והוא מזמור נכבד מאוד, לפיכך החל ספרו בו".

 

בפס' הנ"ל, קיימים שלושה מעגלים מדורגים: רשעים, חטאים, ליצנים, מהם מזהיר אותנו דוד המלך

 

מדובר בשלוש השקפות עולם המתחרות על לבו של האיש הרוצה להיות צדיק.

 הרשע מרשיע במזיד, לכן הצדיק "לא הלך בעצת רשעים".

 החוטא מתנהג בחוסר יציבות, לכן "בדרך חטאים לא עמד".

 הלץ  לועג לכל דבר. הוא הופך כל דבר רציני לחוכא ואיתלולא, לכן "ובמושב לצים לא ישב". הלץ מסוכן ביותר.

 

 רבי חנינא בן תרדיון אומר: "שנים שיושבין ואין ביניהן דברי תורה, הרי זה מושב לצים – 'ובמושב לצים לא ישב" (אבות ג, ב).

 

הרמח"ל כותב על הליצנות, כגורם להפסד מידת הזהירות בעבודת ה':

"אך השני הוא קשה מאוד, והוא השחוק והלצון – כי מי שטובע בם, הוא כמי שטובע בים הגדול, קשה מאוד להימלט ממנו. כי הנה  השחוק, הוא מאבד את לב האדם, עד שכבר אין הטעם והדעה מושלת בו, והרי הוא כשיכור או שוטה, אשר אי אפשר לתת להם עורמה או להנהיגם, כי אינם מקבלים הנהגה" (מסילת ישרים פרק ה').

 

קרח השתמש בעוד ליצנות כלפי משה.

רבנו יונתן בן עוזיאל שיום ההילולה שלו חל ב- כו' סיון אומר: "ויקח קרח – ונסיב גולייתיה דכולא תיכלא".

פירוש: קרח לקח טלית תכלת והלך למשה רבנו עם אותם מאתיים וחמשים נשיאי עדה, שאותם גם הלביש טליתות תכלת, ושאל את משה: טלית שכולה תכלת, חייבת בפתיל תכלת? משה ענה שכן. מיד קמו עליו קרח ועדתו, בטענה המפורסמת: פתיל תכלת אחד פוטר טלית שלמה, כל שכן כשכל הטלית תכלת, שתהיה פטורה מפתיל תכלת, כך התחיל המרד בה' ובמשה משיחו.

 

"החפץ חיים" כותב על עוון המחלוקת: "אפילו חולק על אדם השווה לו, וכל שכן אם הוא רבו, בוודאי גדול עוונו ונכפלה רעתו, כי דרך בעלי המחלוקת לבזות את הצד שכנגדם" (חפץ חיים. שמירת הלשון).

לאחר המהפכה הרוסית בשנת תרס"ח, החלו לנשב רוחות חדשות נגד התקנות הישנות בעירו של ה"חפץ חיים" בראדין. הנושא שהסעיר את ראשי הקהילה היה, הקמת "חברה קדישא חדשה", דבר שהוביל למחלוקת.

ה"חפץ חיים" שהיה כבר זקן ושבע ימים, עלה לבמת ביהכנ"ס המרכזי ודיבר מקירות ליבו ומתוך בכי, נגד המחלוקת. דבריו עוררו התרגשות גדולה, דבר שהוביל לשלום בקהילה, וביטול התקנה החדשה.

 

רש"י הק': "ויקח קרח – פרשה זו יפה נדרשת במדרש רבי תנחומא: לקח את עצמו לצד אחד להיות נחלק מתוך העדה, לעורר על הכהונה… להחזיק במחלוקת".

זהו רש"י הארוך ביותר בתורה על פס' אחד, דרכו משדר לנו רש"י, שיש להתרחק מהמחלוקת.

רש"י גם מנפק לנו את הביטוי המפורסם "אוי לרשע ואוי לשכנו", היות ושבט ראובן וקהת חנו בכיוון דרום. בכך, רומז לנו רש"י שיש להתרחק משכן רע ככתוב בפרקי אבות.

רש"י מביא את המדרש על קרח שהלביש את אותם 250 ראשי הסנהדראות טליתות מתכלת, ושאל את משה האם הם חייבים בציצית. משה ענה שכן, ואז קרח ועדתו החלו "לשחק עליו. אפשר טלית של מין אחד חוט אחד של תכלת פוטרה – זו שכולה תכלת לא תפטור את עצמה".

בטענתו, קרח הפעיל גישה שכלית רציונאלית, דבר המצביע שאמונתו בה' נפגמה.

 

רבנו-אור-החיים-הק' אומר בתחילת פרשת חקת בנושא: "זאת חוקת התורה – שאם יקיימו מצוה זו, הגם היותה חוקה בלא טעם, מעלה עליהם הכתוב, כאילו קיימו התורה אשר ציוה ה' לאמר. כי קיום מצוה בלא טעם – יגיד הצדקת האמונה" (במ' יט, ב).

 

"ויקח קרח בן יצהר בן קהת בן לוי…" (במ' טז, א).

מהות האדם בחיובי ובשלילי – לאור אותיות שמו.

 

רבנו-אור-החיים-הק' מתאר בהרחבה את ההתנהלות הפלגנית של קרח ועדתו נגד משה ואהרן.

בראשית דבריו, רבנו שואל ארבע שאלות:

א. "צריך לדקדק אומרו 'ויקח'. ורבותינו ז"ל {רש"י} אמרו 'לקח עצמו לצד אחד'. ולדרך זה חסר עצמו, כי זיכרון קרח הוא, לומר מי הוא החולק, וחסר הנחלק" {כלומר, עם מי הוא חולק}.

ב.  "למה יזכיר ה' זיכרון יצהר, קהת, לוי במעשה בלתי הגון כזה… אמרו שהתפלל יעקב על עצמו שלא יזכר במעשה זה… ואני מתפלא גם על אותם שהזכיר". כלומר, מדוע הוזכרו הצדיקים הנ"ל במחלוקת קרח?

ג.  "ודתן ואבירם. מה כוונת הכתוב בזיכרונם?" אם הם שותפים במחלוקת, היה צריך לכתוב "ויקחו קרח… ודתן ואבירם". ואם נאמר שקרח לקח אותם, "היה לו לומר ויקח קרח… ודתן ואבירם"?

ד.  "ויקומו לפני משה… ויקהלו על משה ואהרן". רבנו שואל: "מה יגיד הכתוב בקימה זו, אם לומר שבאו לחלוק… ואם לומר שעמדו בקומה זקופה לפניו, היה לו לומר 'ויקומו אחר ויקהלו", היות והם היו אמורים להתקהל בינם לבין עצמם תחילה, ורק אח"כ לקום לפני משה.

 

בראשית תשובתו, רבנו מציין את הנימוקים  הקרחניים לריב עם משה שהיה "נביא נאמן אשר צדקו נבואתו. וקרח חכם גדול היה, ואיך נשתטה לעשות הדבר הזה"?

על השאלה מדוע קרח מזכיר את אבותיו, עונה רבנו: כדי להדגיש שהוא היה צריך להתמנות לתפקיד נשיא שבט לוי, ולא אליצפן בן עוזיאל שהיה במקום הרביעי. קרח אמר לעצמו: לסבא שלי יצהר יש ארבעה בנים: עמרם, יצהר, חברון, עוזיאל. לבכור עמרם מגיע פי שניים, לכן מגיע לו ששני בניו משה ואהרון יקבלו תפקידים. עכשיו מגיע התור שלי לקבל את תפקיד הנשיאות כאיש השני בהיררכיה השבטית, אז מדוע דילגו עלי כאשר את תפקיד הנשיאות נתנו לאליצפן בן עוזיאל שהוא במקום הרביעי?

 

וכדברי קדשו: "עוד יתבאר הכתוב בהקדים דבריהם ז"ל שעיקר מחלוקתו של קרח הוא על אליצפן בן עוזיאל שנתן לו משה הנשיאות. והודיע הכתוב שלקח קרח מערכת הסתירות במעשה משה. ראשונה, ממה נפשך, אם אתה בא אחר הגדול שבבנים, ולזה נתת הכהונה לאהרן, לצד היותו בן עמרם. אם כן מהטעם עצמו, לי יאות הנשיאות לצד שאני בן יצהר, שני לעמרם שהוא בן קהת שהוא הענף עצמו שבא ממנו אהרן, וקודם לחברון ועוזיאל. ולמה נתת הנשיאות לאליצפן – הרי מעשיך מוכיחות שאין גדולה לגדול שבבנים".

 

 כמו כן, לשאלה מדוע מזכירים את דתן ואבירם, אומר רבנו: "לזה הקיף בטענת ראובן הבכור לכל השבטים, ולקח גדולי ראובן. והוא מאמר 'ודתן ואבירם… בני ראובן'. לומר כי אם תכריחו לומר הלוך אחר הגדול – נלך אחר הבכור שבכל האחים". כלומר, שבט ראובן יקבל את התפקידים מכוח בכורתם.

 

לגבי השאלה מדוע הוזכרו שמות הצדיקים: יצהר, קהת ולוי במחלוקת קרח, רבנו מביא בראשית דבריו את דרשת חז"ל (סנהדרין קט ע"ב): "אמר ריש לקיש: קרח – שנעשה קרחה בישראל. בן יצהר – בן שהרתיח עליו את כל העולם כצהרים. בן קהת – בן שהקהה שיני מולידיו. בן לוי – בן שנעשה לויה בגהינם. {הגמרא שואלת}: ולחשיב נמי בן יעקב – בן שעקב עצמו לגיהנם? אמר רב שמואל בר רב יצחק: ביקש רחמים על עצמו, שנאמר: 'בסודם אל תבא נפשי {אלו המרגלים}, בקהלם אל תחד כבודי {זו עדת קרח}.

 

רבנו-אור-החיים-הק' שואל: "ובעיני יפלא, למה יכנה דברים הרעים לשמות הצדיקים… עוד יש להעיר באומרם שעיקב עצמו לגהינם, הלא כבר אמר בן לוי שנתלווה לגהינם, ולמה יכפול הדבר ב' פעמים"?

רבנו מדגיש בתשובתו יסוד חשוב בנושא: "ולהאיר אור תורה, אסדר ב' ג' גרגירים מסתרי תורה.

הא', כי ענפי הקדושה אשר הכין וסידר המאציל ברוך הוא, הם שבילי ומשפטי התורה, אשר חקק ה' ביד משה עבדו. וכל המחליף סדר מסדרו, הנה הוא עוקר הענף ההוא בסוד בחינת נשמתו" כדברי קדשו.

כלומר, הקב"ה קבע לכל אחד תפקיד בבחינת שורש נשמתו. לכן, כאשר קרח שהיה לוי, ורצה להיות כהן, פגם בשורש נשמתו וענף אבותיו.

מיצהר אביו, הוא קיבל קדושה רבה, עד שהייתה נשמתו מאירה בעולם כצהרים. כעת, בעקבות חטאו,  הוא הרתיח את העולם כשמש היוקדת בצהרים. יוצא שאת השם "יצהר", ניתן להסביר בחיובי ובשלילי. 

כ"כ, מצד סבו "קהת" ממנו קיבל קדושה עד שנשמתו הקהתה את שיני כל רואה גדולתו. כעת, הוא פגם, והקהה את שיני מולידיו.

כ"כ, מצד לוי זקנו שהפקיד אצלו נשמה קדושה שהייתה ראויה להתלוות לשכינה, כעת עם חטאו, הוא קלקל את נשמתו עד שהתלוותה לגהינם.

 

 לגבי יעקב אבינו שהתפלל על עצמו, אומר רבנו-אוה"ח-הק': "וממה שלא הזכיר הכתוב בן יעקב, עדיין שורש הראשון שהוא בעיקר האילן שהוא יעקב, לא נודעו מעשיו, אם גם עדיו הגיע הפגם, ונמצא נעקר שורשו של קרח מעיקרו, או לא". כלומר, אם גם האילן שהוא יעקב נפגם, אז לקרח לא תהיה תקומה בתחיית המתים, לכן ניתן להסביר את דברי הגמרא שיעקב ביקש רחמים על עצמו = על שורש נשמת קרח האחוזה בו לחיי עולם הבא שלא תיכרת לאחר גמר תיקונה לחיי עולם הבא, כדברי רבי יהודה בן בתירה האומר: "ובאין לעולם הבא. שכך אמר דוד על קרח: 'תעיתי כשה אובד, בקש עבדך'. הם תעו כשה אובד, ואתה ברחמיך הרבים בקש עבדך – ותביאם לעולם הבא" (סנהדרין קט ע"ב).

לעומתו, רבי עקיבא סובר: "קרח ועדתו אין להם חלק לעולם הבא, ואינן חיין לעולם הבא שנאמר 'ותכס עליהם הארץ' (במ' טז לג) בעולם הזה. 'ויאבדו מתוך הקהל' (שם) – בעולם הבא.

 

בכל שם יש חיובי ושלילי, ועל האדם להכיר במהות שמו, כדי להפעיל יותר את הצדדים החיוביים הרמוזים בשמו.

השמות "קרח, יצהר, קהת ולוי ישמשו לנו כדוגמא בפיענוח שם האדם בחיובי ובשלילי, כדברי רבנו-אוה"ח-הק', עם תוספות מהספר "צהר לתיבה" מאת הרה"ג חנן חסן שליט"א.

 

"ויקח קרח בן יצהר בן קהת בן לוי".

קרח:  בחיובי: חקר. לחקור. בשלילי: רחק.   קרח: {בהקשר למים קפואים} = אטימות. לא הקשיב למשה רבנו.

יצהר: בחיובי: קיבל קדושה מאביו כ-צהרים. בשלילי: פגם בשרש נשמת אביו כשמש היוקדת ב – צהרים.

קהת: בחיובי: קיבל קדושה מסבו עד שנשמתו הקהתה את שיני רואה גדולתו. בשלילי: הקהה את שיני סבו.

לוי:    בחיובי: הפקיד אצלו נשמה הראויה להתלוות לשכינה. בשלילי: נשמתו התלוותה לגהינום.

 

בהמשך לתשובתו, נביא את דברי רבנו בנושא שם האדם והשפעתו על חייו:

"כל השמות שקוראים האבות לבניהם – הם השמות העיקריים שקורא ה' לנשמה בעולם העליון, וה' נותן בלב האדם לקרוא את השם ההוא לבניו, כשם שקרא ה' לנשמה" ("חפץ ה" לרבנו-אוה"ח-הק', ברכות ז:)

נח = חן = 58 = הוי-ה {במילוי} = 58.

 שם האדם מנבא את מהלך חייו – "דכולא שמא גרים" כדברי הזהר בפרשת נח ככתוב: "לכו חזו {נבואה} מפעלות אלהים אשר שם שמות  בארץ" (תהלים מו, טו). וכן כדברי רבי מאיר שקבע: "שמא גרים".

לאור האמור לעיל, נראה שהשיר "לכל איש יש שם", מבוסס על דברי הזהר (פ. נח) ורבנו-אוה"ח-הק'.

 

ספר חיי האדם, רמוז בשמו.  שם: {בגימטריא} = 340 = ספר.

 

קרח "שכח" שמינוי אליצפן היה ע"פ ה', שהכיר את נבכי נשמתו היהירים של קרח, ולכן לא בחר בו.

קרח כידוע, היה עשיר מופלג כדברי הביטוי "עשיר כקרח", וגם חשוב מבחינה רוחנית, היות והוא השתייך לאריסטוקרטיה הקהתית –"קרח בן יצהר בן קהת בן לוי", שהייתה מופקדת על משא כלי המשכן המקודשים ביותר, כמו ארון הברית והמנורה, והוא בעצמו היה מבין "טועני הארון", כך שלכל הדעות קרח היה מסודר עד לב השמים מבחינה כלכלית ורוחנית כאחת. אלא מה, "עינו הטעתה אותו" כדברי חז"ל. "עינו" – עין אחת רעה שהייתה בו, עין של קנאה בבן דודו אליצפן בן עוזיאל שהתמנה ל"נשיא בית אב למשפחות הקהתי" (במ' ג, ל).

 

 הקנאה, הגאווה ותאוות השררה של קרח, גרמו לו להתנפחות והתקרחות דוגמת מים שקפאו והפכו לקרח, ההופכים להיות אטומים, ואף גדלים ב-10 אחוז בנפח = גאווה. {בקבוקים מלאים, מתפוצצים בהקפאה}.

 קרח  מלשון קֵרֵחַ בשיער – "יצא קֵרֵחַ מכאן ומכאן" בכך שאיבד את שני העולמות: עולם הזה ועולם הבא (בבא קמא ס ע"ב).

 אותיות קרח = רחק = חקר. קרח הרחיק את עצמו בגלל גאוותו, לאחר שהחליט לחקור במופלא ממנו, בניגוד לכתוב: "ובמופלא ממך אל תחקור" כדברי המשורר הלאומי רבי יהודה הלוי.

 ועוד, כנגד משה רבנו שעולה השמימה, כמו שאנחנו עולים במעלית הזמן, וכל דבריו ומעשיו דברי אלוקים חיים.

 

רבנו הרמב"ן אומר שקרח ניצל את פרשת המרגלים בה נגזר על עמ"י להישאר במדבר 40 שנה, "ואז מצא קרח מקום לחלוק על משה" – כלשון קודשו. לכן, גיבש סביבו קואליציה של כל המאוכזבים והנפגעים כמו  250 ראשי הסנהדראות שהיו ברובם משבט ראובן הבכור מהם נלקחה הבכורה, שהועברה לשבט לוי: "ודתן ואבירן ואון בן פלת בני ראובן".

 

רבי מנחם מנדל שניאורסון: הקב"ה נהג בקרח מידה כנגד מידה: קרח טען כלפי משה ואהרן: "רב לכם, כי כל העדה כולם קדושים ובתוכם יהוה – ומדוע תתנשאו על קהל יהוה" (במ' טז, ג), – הרי כולנו שווים? הקב"ה הבליע אותו באדמה, היות ושם במעבה האדמה, כולם שווים.

על עמ"י נאמר במעמד הר סיני: "ממלכת כהנים וגוי קדוש". אם כך, מדוע חוסר השוויוניות?

קרח 'שכח' את ברכת "אתה חונן לאדם דעת במוצש"ק, בה אנו מבדילים "בין קודש לחול, בין ישראל לעמים" וכו'.

 

המריבות הפנימיות בין בני אדם, נובעות לרוב מתוך קנאה, כבוד ושיקולים אנוכיים צרים הסותרים את ההרמוניה של הבריאה האלוקית, ופוגמות בה (במ' רבה, י"א ז). כל זה גם מנוגד לרצון ה' שכל מהותו שלום, ובו חותמת ברכת כהנים: "וישם לך שלום".

לעיתים, כאשר מנסים לבדוק את מקור הסיבות האמתיות שהובילו את הריב הקטן למריבה רבתי, נופתע לגלות שלא היה מקום לריב, והיה ניתן למנוע אותה בקלות.

מקורה של המילה 'שלום' הוא מהשורש 'שלם', כלומר – שלימות. ה'שלום' איננו רק היעדר מלחמה, אלא יצירת מערכת יחסים  המושתתת על שיתוף פעולה, בה כל אחד מן הצדדים מסייע לרעהו, בבחינת הכתוב: "איש את רעהו יעזרו – ולאחיו יאמר חזק" (ישעיה מא ו).

איך ניצלים ממחלוקת? הדרך הבטוחה ביותר להימנע ממחלוקת, היא פשוט לא לקחת בה חלק!

"זכור תזכור": דרושים שני אנשים לריקוד טנגו המחלוקת!

השלום מתחיל מירושלים: המילה ירו – שלם" = שלום יראה. {ו = א+ה}. השלום יראה בעזהי"ת בקרוב בירושלים, בזכות תפילות עמ"י: "שאלו שלום ירושלים, ישליו אוהביך, יהי שלום בחילך, שלוה בארמונותיך" (תהלים קכב ו-ז).

 

השל"ה הק': לאורך פרשת קרח, לא שומעים את תגובת אהרון למרות שביזו אותו וטענו נגדו "ובקשתם גם כהונה". לכן, חכמי המשנה מציינים "מחלוקת קרח ועדתו", ולא אומרים "מחלוקת קרח ואהרן".

מכאן ניתן ללמוד, שאהרון בו בחר ה' לשמש ככהן גדול, קנה לעצמו את התפקיד בזכות ולא בחסד, ככתוב: "אוהב שלום ורודף שלום, אוהב את הבריות – ומקרבן לתורה" (אבות ה, יז).

 לא נאמר "כדי לקרבן לתורה", אלא "ומקרבן לתורה". כלומר, פועל יוצא מהתנהגותו כ'אוהב שלום, רודף שלום ואוהב את הבריות', האנשים מתקרבים מאליהם לתורה, בבחינת הכתוב: "והיו עיניך רואות את מוריך" (ישעיה ל, כ).

 

מסר חשוב מאהרון הכהן: אהרון מלמד אותנו איך לא ליפול למלכודת המחלוקת:

פשוט מאוד –   תברח מהמקום, היות ובשביל לריב צריך שניים. מריב קטן נולדים ריבים רבים ההופכים למריבה רבתי.

בסופו של יום, רבים מתקשים לזכור על מה ולמה פרצה המריבה.

 

מספרים על אריה רעב ששבר את רעבונו באכילת שק מלא שום. בדרכו לאמת המים, הוא פגש את החמור ושאל אותו: איזה ריח יש לי בפה? יש לך ריח חזק של שום, הוא ענה. האריה כעס עליו: איך אתה מתחצף למלך החיות, וטרף אותו. כנ"ל היה עם הארנב. השועל שהשקיף מרחוק על המתרחש, פגש את האריה ממנו שמע את אותה שאלה:

יש לי ריח בפה? השועל בדרכו הערמומית ענה: אדוני המלך, אני מצונן ולא מריח, וכך ניצל מלוע האריה.

כך כאשר רואים מחלוקת, פשוט מאוד – לא מריחים, ופונים לדרכנו – "דרך השלום".

 

"רב לכם בני לוי" (במ' טז, ז).

"וקרח שפיקח היה, מה ראה לשטות זו?

 עינו הטעתו – ראה שלשלת גדולה יוצאת ממנו:

 שמואל ששקול כנגד משה ואהרן. אמר, בשבילו אני נמלט" (רש"י).

 

"עין טובה" מול "עין רעה".

 

משה רבנו מזהיר את קרח והנשיאים, שעם הקרבת  הקטורת, רק אחד מהם ינצל, ככתוב: "והיה איש אשר יבחר יהוה, הוא הקדוש – רב לכם בני לוי". קרח שראה ברוח הקודש שיצא מזרעו שמואל הנביא ששקול כנגד משה ואהרן, וכן כ"ד משמרות המתנבאים ברוח הקודש, היה בטוח שהוא הנבחר, והשאר ישרפו. הוא לא צפה שבניו עשו תשובה. על כך אומר רש"י ע"פ התנחומא: "עינו הטעתו". במקום להפעיל את העין הטובה ולפרגן לאליצפן בן עוזיאל על מינויו לנשיא שבט לוי, הוא הפעיל את עינו הרעה שהובילה אותו אל מעבה האדמה כשהוא בחיים.

 

חכם אחד שאל את נכדו לפשר "עינו הטעתו", וכך ענה הינוקא: בעין אחת, יש לראות את גדולת הבורא,. בעין השניה, על האדם לראות את אפסותו מול גדולת האלוקים. קרח שהיה מטועני הארון, אכן הכיר את גדולת הבורא, אבל בעינו השניה, הוא ראה רק את גדולתו, דבר שהיה בעוכריו.

 

"קרח נתן עיניו במה שאינו ראוי לו. מה שביקש, לא ניתן לו, ומה שבידו נטלו ממנו" (סוטה ט, ע"ב).

קרח ביזה את התורה כפי שהובא (במדרש הגדול במ' טז, כח): משה אמר לפני ה' שהוא מוחל על שהלעיזו עליו ועל אהרן. לעומת זאת, על דרישת קרח להחליף את משה ואהרן שנבחרו ע"פ ה' – אין ביזיון יותר גדול מזה, ולכן נאמר "עינו הטעתו".

קרח היה מאז ומעולם, אדם אנוכי הדואג רק לעצמו. כאשר אחיו נמקו בשעבוד, הוא הצליח להתמנות על אוצרות בית פרעה = הכספות הממלכתיות (במדב"ר יח, טו). כאשר משה נשא על כתפו את ארונו של יוסף, קרח נשא 300 פרידות של מפתחות האוצרות כדברי הגמרא: "שלש מטמוניות הטמין יוסף במצרים, אחת נתגלה לקרח" (סנהדרין קי "ע"א).

יוצא שמשה רבנו הוא איש החסד שרק נותן, וקרח רק מקבל ומשנורר.

 

המדרש מספר, שאשתו של קרח התקשטה בתכשיטים מכף רגל ועד ראש. אשתו של משה שהייתה חפה מתכשיטים, ביקשה ממשה, תכשיט אחד לפחות. משה נתן לה קצת מהסנפירינון ממנו חרט את הלוחות אותו קיבל כמתנה מהקב"ה ע"פ הפסוק: "פסול לך – קח לך את הפסולת. היא הלכה לאהליאב שיכין לה תכשיט, והוא התפעל מהחומר שהוא היהלום הכי טוב בעולם. כאשר אשתו של קרח ראתה אצל ציפורה את היהלום, קינאה בה, ודרשה מבעלה תכשיט דומה, דבר שכידוע לא יכול להשיג. כנראה שהייתה שותפה למרד.

 

לכל אחד מאתנו יש "עין טובה" ו"עין רעה", ומחובתנו להשתמש ב"עין הטובה" כלפי הצלחת הזולת כמו יוסף הצדיק עליו נאמר: "בן פורת יוסף, בן פורת עלי עין", ולכן לא שלטה בו "עין הרע". כ"כ,  לא לפעול כבלעם הרשע עליו נאמר "שתום העין" – {עין סתומה}, שכל כך קינא בעמ"י, וחיפש כל דרך לקללם, דבר שגרם לכך שייהרג בחרב. גם סופו של קרח נגמר באדמה שבלעה אותו.

 

רבי מאיר זכה להיות "בעל הנס" = בעל מפתח הנס, היות והייתה לו עין טובה כלפי עמ"י. בעת צרה ל"ע, מנדבים צדקה לע"נ רבי מאיר בעל הנס, מקבלים קבלת התחזקות בעבודת ה', ואומרים ג' פעמים "אלהא דמאיר ענני". מניסיוני וניסיון רבים אחרים, ישועת ה' כהרף עין בזכות רבי מאיר. הוא גם זכה להיות גדול תלמידיו של רבי עקיבא, וההלכה נקבעה כמותו בסתם משנה כדברי רבי יוחנן: "סתם מתניתין רבי מאיר" (סנהדרין פו ע"א).

 כל זאת, בגלל שהיית ברבי מאיר "עין טובה" בכך שקבע שבני ישראל נקראים – בנים של הקב"ה, בבחינת הכתוב: "בנים אתם ליהוה אלהיכם" גם כשהם חוטאים, ולא עבדים כדברי רבי יהודה שקבע, שרק כאשר אנחנו טובים נקראים בנים, ואילו כאשר לא עושים רצונו של מקום, נקראים עבדים (קידושין לו, ע"א). הרשב"א פסק להלכה כרבי מאיר. דיון רחב בנושא, מופיע רבות בספר, ובפרט לכבוד ההילולא של רבי מאיר בי"ד באייר.

 

"ויקם משה וילך אל דתן ואבירם,

             וילכו אחריו זקני ישראל" (במ' טז כה).

"ויקם" – קימה ותקומה היו למשה רבנו,

בזכות הענוה ואהבת השלום בהן נהג כלפי צורריו – דתן ואבירם (רבנו-אוה"ח-הק').

 

רבנו-אור-החיים-הק' שואל: "צריך לדעת טעם אומרו 'ויקם'. ואם להודיע שהיה יושב, מה יצא לנו מהודעה זו"?

רבנו עונה: "ויקם משה – קימה הייתה לו, במה שהלך לדתן ואבירם, האנשים הרשעים אשר חרפוהו, ולא רצו לבוא אצלו, והשפיל עצמו הוא, והלך אצלם. עליהם נאמר: 'לפני שבר – גאון' (משלי טז, יח), ועל משה נאמר: 'ולפני כבוד – ענוה' (משלי יחי ב). אדם זוכה לכבוד כמו משה, בגלל ענוה. לעומת זאת, אדם נשבר בגלל הגאוה, כמו דתן ואבירם.

משה הזמין קודם לכן את דתן ואבירם, אבל הם סירבו להתייצב, והחלו לגדף אותו: "וישלח משה לקרוא לדתן ואבירם… המעט כי העליתנו מארץ זבת חלב ודבש להמיתנו במדבר, כי תשתרר עלינו גם השתרר" (במ' טז, יג).

המילה "תשתרר"  {גימ'} 1500, כמניין כלל האותיות א-ב, ואותיות מ'נ'צ'פ'ך. כלומר, הם טענו שמשה שולט בהם מ-א' ועד ת'. במצרים, בנ"י היו משועבדים בגופם למצרים, אבל לא התערבו להם בינם לבין עצמם.

אחרי מתן תורה, השתנו היוצרות, בכך שנוצרו מעמדות, והגבלות בדמותן של המצוות.

 

על דתן ואבירם אומר המדרש: "אילולי אלו רשעים {דתן ואבירם}, לא יצא הדבר לעולם {פרשת קרח}. ומי היו דתן ואבירם? כל מה אתה יכול לתלות ברשעים תלה – הם שאמרו הדבר הזה {"הרגת את המצרי"}, והם שהותירו את המן, והם שאמרו 'נתנה ראש ונשובה מצרימה', והם שנחלקו עם קרח" (ילקוט שמעוני שמות. סי' קסב).

רבנו-אור-החיים-הק' מוסיף על המדרש: "גם בליעת קרח ואכילת האש מאתים וחמשים איש, הם {דתן ואבירם} – היו סיבה למאורע מתחילה ועד סוף" (במ' כו, ט).

 

רבנו-אור-החיים-הק' מחדש פה חידוש עצום: מידת הענוה ואהבת השלום  של משה רבנו, המחליט ללכת לקראת שני רשעים ידועים, כדי שאולי יראו אותו ויתביישו, ובכך יחזרו בתשובה, זיכתה אותו בקימה, ובמה שהוא כידוע.

עד כמה צריכים אנו ללמוד ממשה רבנו: "ולפני כבוד – ענוה".

רבנו גם מלמד אותנו פרק חשוב, בהנהגה נכונה ונבונה של הציבור.

 

 

.

להתענג באור החיים – ליום שבת קודש.

 

מחלוקת קרח בתורת הגלגולים:

משה – גלגול של הבל. קרח – גלגול של קין.

 

בעקבות מחלוקת קרח, נהרגו 14,700 אנשים, ועוד 250 הנשיאים בני ראובן, דתן ואבירם, וכן קרח ובני ביתו

בשכל האנושי, קשה לנו להבין איך היה ניתן לחלוק על משה רבנו שהוריד את התורה, וחולל נסים ונפלאות.

רבנו האר"י הק' אומר (ליקוטי תורה פרשת קרח), שקרח היה גלגול של קין, ומשה גלגול של הבל. קרח היה צריך להתגבר על עצמו ולתקן את חטא קין, בכך שהיה מקבל את דברי משה רבנו בנושא מינוי אהרון לכהן גדול, ומינוי אליצפן בן עוזיאל לנשיא הקהתי כדברי אלוקים חיים, אבל לא זכה לעמוד בכך. לכן, בלעה אותו האדמה כפי שנאמר ע"י ה' לקין: "קול דמי אחיך צועקים אלי מן האדמה", דבר שהיה אמור להיות מתוקן ע"י קרח.

 

מוסר השכל: על כל אחד מאתנו עוברים ניסיונות, אותם לעיתים איננו מבינים. סמוך על הקב"ה שהכל ניתן כדין, ובידינו לעמוד בניסיון, ובכך נזכה לתקן פגמים מגלגולים קודמים.

הרמב"ן קובע: אם בורא עולם הביא עליך ניסיון, סימן שאתה יכול לעמוד בו.

בעצם, כל אחד מאתנו בא לתקן פגם מסוים אותו עבר בגלגולים קודמים. על השאלה, איזה פגם?

הרמח"ל עונה: "בדבר שקשה לאדם – שם התיקון", וכל אחד מאתנו יכול לאתר בנקל, על מה קשה לו להתגבר.

 

 "כל מחלוקת שהיא לשם שמים – סופה להתקיים,

ושאינה לשם שמים – אין סופה להתקיים.

איזו היא מחלוקת שהיא לשם שמים, זו מחלוקת הלל ושמאי.

 ושאינה לשם שמים, זו מחלוקת קרח וכל עדתו" (פרקי אבות ה, יז).

 

 כמו שהמרגלים היו אנשים חשובים: "כולם אנשים ראשי בני ישראל המה". כך גם עדת קרח: "נשיאי עדה, קראי מועד, אנשי שם". "קראי מועד" – שהיו מוזמנים לאוהל מועד כדברי רבנו אברהם אבן עזרא. "אנשי שם" – ידעו להשתמש בשם המפורש. ושוב מתעוררת אותה שאלה שעלתה עם המרגלים. איפה הם טעו?

התשובה: (אבות. ה, יז): "כל מחלוקת שהיא לשם שמים, סופה להתקיים, ושאינה לשם שמים, אין סופה להתקיים. איזו היא מחלוקת לשם שמים? זו מחלוקת הלל ושמאי; ושאינה לשם שמים? זו מחלוקת קרח ועדתו".

 

הביטוי הנ"ל "מחלוקת לשם שמים" המופיע בפרקי אבות מתמצת למעשה את ההיבט החיובי של מחלוקות חכמים בגמרא, עליהם אמר רבי אלעזר {בשם} רבי חנינא: "תלמידי חכמים מרבים שלום בעולם, שנאמר: "וכל בניך למודי יהוה, ורב שלום בניך" (ישעיה נד, יג.). כלומר, חכמי ישראל הנחלקים בגמרא, בונים בכך את השלום. כ"כ, נאמר בתהלים (קיט, קסה)  "שלום רב לאוהבי תורתך, ואין לנו מכשול" – בלימוד תורה מתוך אהבה לשמה, גם כאשר חולקים, לא יגרם שום מכשול על ידם כפי שזה בא לידי ביטוי בדברי הגמרא הבאים: "אמר רבי חייא בר אבא: אפילו האב ובנו, הרב ותלמידו שעוסקים בתורה בשער אחד, נעשים אויבים זה את זה ואינם זזים משם, עד שנעשים אוהבים זה את זה, שנאמר: עַל כֵּן יֵאָמַר בְּסֵפֶר מִלְחֲמֹת יְ-ה-וָ-ה אֶת וָהֵב בְּסוּפָה וְאֶת הַנְּחָלִים אַרְנוֹן" (במ', חקת כא, יד). – אל תקרי בסוּפה [עם שורוק],  אלא בסוֹפה [עם חולם]. (קידושין ל ע"ב).

רבנו-אור-החיים-הק' מביא את דברי הגמרא הנ"ל, ומציין שפה מדובר "במלחמתה של תורה שהיא מלחמת ה', שהגם שנעשים שונאים זה לזה בהלכה, נעשים אוהבים לבסוף, והוא מאמר בסופה".

 

מוסר השכל מהסיפור הנ"ל: במהלך לימוד תורה, ניתן להגיע למחלוקת גם בין אדם לבנו העוסקים בתורה, אבל נשארים אוהבים זה את זה בסוף הלימוד.

השלום הוא כלי מחזיק ברכה בו בחר ה' לחתום את ברכת כוהנים: "וישם לך שלום", כן יהיה לנו ולכם ולכל ישראל.

הסיפור הבא בגמרא יראה לנו איך צריכים להיזהר כשחולקים גם בלימוד תורה. רבי יוחנן הקפיד על כך שרבי אלעזר לא אמר הלכה בשמו. רב אמי ורב אסי עלו לפייסו וסיפרו לו מעשה בשני תנאים: רבי אלעזר ורבי יוסי שנחלקו בבית כנסת בטבריה "עד שנקרע ספר תורה בחמתן". נכח שם רבי יוסי בן קיסמא שאמר להם: "תמיה אני אם לא יהיה בית הכנסת הזה עבודת כוכבים. וכן הווה" (יבמות צו, ע"ב). זהירות! גם במחלוקת תורנית.

 

איך אפשר להרבות בשלום במהלך לימוד תורה,

כאשר ברקע – יש מחלוקות בין חכמים?

 

אמר רבי ינאי: "אילו ניתנה התורה חתוכה {הלכה פסוקה}, לא הייתה לרגל עמידה.

 מה הטעם? "וידבר יהוה אל משה", אמר לפניו: הודיעני הלכה פסוקה.

 ענה לו ה': אחרי רבים להטות…

כדי שתהא התורה נדרשת מ"ט פנים טמא,  ומ"ט טהור" (סנה' ירושלמי פ"ד, ה"ב).

 

א. רבנו עובדיה מברטנורא מפרש את המשנה הנ"ל כך: מחלוקת שהיא לשם שמים, סופה להתקיים – ואני שמעתי     פירוש "סופה" – תכליתה המבוקש מעניינה.

1. 1. והמחלוקת שהיא לשם שמים: התכלית והסוף המבוקש מאותה מחלוקת להשיג האמת, וזה מתקיים, כמו שאומרים "בתוך הוויכוח, תתברר האמת", כמו שנתבאר במחלוקת הלל ושמאי שהלכה כבית הלל.
2. 2. והמחלוקת שאינה לשם שמים: תכליתה וסופה היא בקשת השררה ואהבת הניצוח. וזה הסוף אינו מתקיים, כמו במחלוקת קרח ועדתו שתכלית וסוף כוונתם הייתה – בקשת הכבוד והשררה".

 

ב. "אלו ואלו דברי אלהים חיים". "אמר רבי אבא… שלוש שנים נחלקו בית שמאי ובית הלל, הללו אומרים הלכה כמותנו, והללו אומרים הלכה כמותנו. יצאה בת קול ואמרה: אלו ואלו דברי אלהים חיים הם, והלכה כבית הלל.

שאלה:  מאחר שאלו ואלו דברי אלוקים חיים, מדוע נקבעה הלכה כבית הלל?

תשובה: מפני שבית הלל היו נוחים ועלובים {צנועים}, ושונים דבריהם ודברי בית שמאי. ולא עוד, אלא שהיו מקדימים את דברי בית שמאי לדבריהם" (עירובין יג ע"ב).

 

ג. רבי נחמן מברסלב: "ועיקר השלום הוא לחבר שני הפכים. ואל יבהילך רעיונך אם אתה רואה איש אחד שהוא ההיפך הגמור מדעתך, וידמה לך שאי אפשר בשום אופן להחזיק עמו בשלום… אדרבא, זה עיקר שלמות השלום – להשתדל שיהיה שלום בין הפכים". (ליקוטי מוהר"ן, חלא א).

רבי נחמן גם אומר: המחלוקת דומה לגרעין: בעצם, כאשר חולקים על האדם – עושים לו טובה בכך שיכול לצמוח.

זה דומה לזריעת גרעין באדמה, השורשים מתפתחים ומבקעים את האדמה, ורק אז זוכים לפריחת "עץ החיים".

 כנ"ל לגבי האדם עליו חולקים. על ידי שחולקים עליו, הוא זוכה להתגדל ולצמוח. הדוגמא לכך היא רבנו נחמן שככל שחלקו עליו בימיו הקצרים, זכה לתהודה ותפוצה בתפוצות ישראל עם השנים, ובפרט בימינו.

 

ד. הרב יחיאל מיכל אפשטיין בעל "ערוך השלחן": על מצות כתיבת ספר תורה שהיא האחרונה בתורה נאמר: "ועתה כתבו לכם את השירה הזאת" (דב' לא, יט). הרב שואל: מדוע לא נאמר: "ועתה כתבו לכם את התורה הזאת?" על כך הוא עונה: "כי יופי של שירה – הוא ריבוי הקולות".

בהקדמה ל"ערוך השלחן" חושן משפט כותב הרב: "וכל מחלוקת התנאים והאמוראים והגאונים והפוסקים באמת למבין דבר לאשורו, דברי אלוקים חיים המה, ולכולם יש פנים בהלכה. ואדרבא, זאת היא תפארת תורתנו הקדושה והטהורה. וכל התורה נקראת שירה. ותפארת השיר היא כשהקולות משונים זה מזה, וזהו עיקר הנעימות. ומי שמשוטט בים התלמוד, יראה נעימות משונות בכל הקולות  המשונות זו מזו".

 

 מתורף דבריו עולה:

התורה היא הרמוניה מושלמת המורכבת מצלילים רבים ומגוונים, וניתן להסתכל על פירושיה הרבים והמגוונים, כעל תזמורת פילהרמונית בה כלי הנגינה הרבים כמו חליל, כינור, פסנתר וכו', יוצרים סימפוניה ערבה.

כך בתורה, כל חכם מביא את מה שנשמתו קיבלה בהר סיני. זה דומה לראייה דרך משקפים עם עדשות צבעוניות. הרקע יהיה בהתאם לצבע העדשות. יוצא שכלל הדעות יוצר את  ההרמוניה.

על כך אומר המדרש: "גדולה שירה זו שיש בה עכשיו, ויש בה לשעבר, ויש בה לעתיד לבוא, ויש בה בעולם הזה, ויש בה לעולם הבא" (ספרי האזינו, פיסקה שלג).

 

 

 

ה. הרב קוק: על ידי המחלוקת מתרבים הצדדים והשיטות, דבר שמוביל לשלום אמתי (סידור עולת ראיה כרך א).

"זאת תורת המנהיגות והשלטון במורשת ישראל – שיהיו סובלים כל אחד… זהו סודן הגדול של הסובלנות וההקשבה לזולת, וזהו כוחה הגדול של זכות הבעת הדעה לכל אחד ולכל ציבור… שלא זו בלבד שהכרחיים למשטר תקין ונאור, אלא אף חיוניים לכוחו היוצר, שהרי בעולם הריאלי – שני יסודות מתנגדים זה לזה, מתלכדים יחד ומביאים לידי הפריה, {כמו פלוס ומינוס בחשמל}, וכל שכן בעולם הרוחני" (הרב קוק, הניר, תרס"ט, עמ' 47).

 

ו.  רבי חיים בצלאל אחי המהר"ל מפראג אומר: "הרואה אוכלוסין מברך ברוך חכם הרזים, שאין פרצופיהן דומים זה לזה, ואין דעותיהם דומות (ברכות נח, א)   "וכמו שטבע היצירה עושה עוד היום שפני כל אדם שונות זו מזו, כך יש להאמין שהחכמה נחלקת עדיין בלב כל אדם – זו שונה מזו" ("ויכוח מים חיים", בהקדמה).

 

"אמר רבי יוחנן: ג' שלומות הן: נהר, ציפור וקדרה".

הנהר: מורכב מטיפות היוצרות נהר.

הציפור: להקת ציפורים בשמים, נוצרת מציפורים בודדות.

הקדרה: בקדרה מבשלים ירקות שונים היוצרים תבשיל טעים.

מסקנה: גם מדברים מנוגדים – נוצרים דברים מצוינים.

 

האחדות האלוקית בעולם הבריאה,

כדגם לאחדות בין בני אדם.

 

' המילה 'שלום' לקוחה מהשורש 'שלם', כלומר – שלימות.

הקב"ה בחר בעונש כזה חמור כלפי קרח ועדתו, היות והקב"ה סולד מהמחזיקים במחלוקת, שכל מהותה אינטרסים צרים למחזיקים בה, דוגמת קרח שרצה להתמנות לתפקיד נשיא קהת, והקב"ה העדיף על פניו את אליצפן בן עוזיאל שהיה במקום הרביעי בהיררכיה המשפחתית, ואילו על קרח שהיה במקום השני, הוא דילג מסיבות שהתגלו אח"כ כנכונות. שילוב של קנאה וכבוד, והרי קראנו בפ' אבות "שהקנאה והתאווה והכבוד" מוציאים את האדם מן העולם.

 

הקב"ה הוא סמל האחדות כפי שאנו קוראים בפסוק הראשון של ק"ש: "שמע ישראל, יהוה אלהינו – יהוה א-ח-ד".

אחדותו המוחלטת של הקב"ה משתקפת  ממעשה הבריאה בעולם הטבע כמו גרמי השמים, בבחינת: "השמים מספרים כבוד אל", דרך עולם החי ועולם הצומח היוצרים הרמוניה מושלמת, בבחינת "שירת הבריאה" השרה לקב"ה. כדוגמא, נציין את שירו של רבי שלמה אבן גבירול "ראה שמש", וכך הוא כותב:

 

"ראה שמש לעת ערב אדומה / כאילו לבשה תולע למכסה.

תפשט  פאתי צפון וימין / ורוח ים בארגמן תכסה.

וארץ עזבה אותה ערומה / בצל הלילה תלין ותחסה.

והשחק אזי קדר, כאילו / על מות יקותיאל מכוסה".

 

דרך השיר הקטן הנ"ל, רשב"ג תיאר במטאפורה אחת שלמה, איך מעשה בראשית מתאבלים על מות פטרונו השר יקותיאל שתמך בו מבחינה כלכלית וחברתית. המשורר עמד לכיוון מערב כשקרני השמש משתקפים בגווני הים.

שירים אחרים נכתבו על גני המלכים בתקופת "תור הזהב" בספרד, בהם כל פרח בנוי לתלפיות באופן מושלם וסימטרי. איך מערכת הטבע פועלת באופן מופלא, ועלינו רק להתפעל מעולמו המופלא והמושלם של הקב"ה.

 

נדגים זאת בעוד קטע קצר משירו של רבי משה אבן עזרא "כתנות פסים" בו משתמש במטאפורה מושלמת המדמה את צבעי "כותנת פסים" של יוסף, לבין הצבעים המרהיבים של פרחי הגן, כאשר בראשם צועד פרח השושן אותו מדמה למלך הגן, הרומז ליוסף שהיה משנה למלך מצרים. וכך הוא כותב בשיר:

 

"כתנות פסים לבש הגן / וכסות רקמה מדי דשאו.

ומעיל תשבץ עטה כל עץ / ולכל עין הראה פלאו.

כל ציץ חדש לזמן חודש / יצא שוחק לקראת בואו.

אך לפניהם שושן עבר / מלך כי על הורם כסאו"…

"אדוני! תתאזר בסבלנות"

 סבלנות – מול סובלנות.

 

סובלנות כמו גם המונח סבלנות, נובע מהשורש ס' ב' ל', כך שלמען הסובלנות, נדרש מאתנו לסבול.

פציינט המחכה בתור לרופא, חייב להצטייד בסבלנות הכרוכה בסבל, עד שיגיע תורו. לרבים – אין סבלנות.

הסובלנות לעומת זאת, פירושה המשך המאבק כנגד דעת היריב מבלי לפגוע בכבודו, בגופו ובממונו.

ההבדל בין יריב לאויב, מתבטא בכך שהאויב מפעיל את כל כוחו כדי להרוס את אויבו כפי שמנסים לעשות הערבים, והקב"ה מצילנו מידם. היריב לעומת זאת, שייך לאותה חברה, אלא מנסה להציג דרך חלופית.

 

הסובלות כוללת 3 יסודות:

 א. התנגדות לדבר מסוים. ב. יכולת להתנגד  ג. התגברות על תחושת ההתנגדות ושימוש בפתרונות בדרכי שלום, תוך התחשבות בדעת הזולת כפי שנהגו בית הלל, שכאשר נשאלו בהלכה, הזכירו קודם את דעת בית שמאי שחלקו עליהם, ורק אח"כ הציגו את דעתם בגלל ענוותנותם, ולכן נקבעה הלכה כמותם.

 

חשיבה חיובית – מהווה סגולה לשמחה המנטרלת כעסים, ומשפיעה על בריאות איתנה.

בקבר רחל, מתקיים מניין שחרית ברסלבי בשירה ובריקודים מידי יום. ביום בהיר, מגיע יהודי ומבקש מהחזן לתקתק את התפילה. החזן הברסלבי עונה לו: בשמחה, בשמחה… האיש הבין את המסר והשתלב בשמחה. 

מחשבה = בשמחה. להיות בשמחה 23 שעות, ובשעה ה – 24,  להיות בהתבודדות והתבוננות (רבנו נחמן מברסלב).

דוגמא אחרת לחשיבה חיובית ושמחה: בארץ, רבים מודאגים מהמפלס הנמוך של הכנרת. כטברייני לשעבר שנהג לפקוד את מימי הכנרת ושמח בהם, אינני מודאג, היות וחכמי הח"ן אומרים שמימי הכנרת ימשיכו לזרום ולהשקות את עם ה' לעד ולעולמי עולמים, היות ובאר מרים שוכנת לה במימי האגם. כשם שעמ"י במדבר, הרווה את צימאונו מבארה של מרים, כך בארה של מרים תמשיך להרוות את צימאונם של היושבים בציון לעד.

הכעס גורם לעבודה זרה:  כאעס = קנא = מקוה = 151.  "א-ל  ק-נ-א שמו". אחרי כעס, יש להיטהר במקוה.

 

"לשם שמים" – מקור הביטוי.

 

 הביטוי "לשם שמים" לקוח מהבריאה ביום השני בו ברא הקב"ה את השמים = שם – מים, לאחר שחילק {מחלוקת} בין המים העליונים לתחתונים, לכן לא נאמר בו כבשאר הימים "כי טוב". "יום שני", מלשון שניות שלא כמו יום א' עליו נאמר "יום אחד" מלשון אחדות.  ביום שני אומרים בתפילת שחרית  "שיר מזמור לבני קרח", דבר הרומז למחלוקת קרח. "עושה שלום במרומיו" – ה' עושה שלום בשמים בין גבריאל שר האש ומיכאל שר המים, וע"י כך ה' יצר משניהם "שמים". כלומר, גם מדברים מנוגדים, ניתן לייצר דבר טוב כמו שמים = אש ומים.

 

חפץ ה' בתפילת בשר ודם – יותר מתפילת המלאכים,

במשנת רבנו-אור-החיים-הק'.

 

"ויפלו על פניהם ויאמרו: אל אלהי הרוחות לכל בשר, האיש אחד יחטא, ועל כל העדה תקצוף" (קרח טז, כב). "עוד נתכוון לדבר לפניו, דברי ריצוי המתקבל לפניו… האחד, הוא שבח והלל אשר יתנו לו צבא מעלה {המלאכים}.

 למעלה ממנו, שבח והלל אשר יתנו לו נשמות הצדיקים מב' אוצרות החיים. אוצר א' של נשמות שעדיין לא באו לעולם הזה… ואוצר ב' של נשמות שבאו לעולם הזה, וחזרו וניתנו באוצר החיים…

למעלה מהם, השיר והשבח העולה מהנשמות אשר הם בעולם הזה אשר הם תוך הבשר… {הכוונה אלינו}, ולזה נתחכם משה וריצה את ה' בדבר שהוא חפץ בו, ואמר: "אלהי הרוחות לכל בשר", שאתה חפץ שאלקותך תהיה לרוחות, בזמן שהם בבשר".

מתורף דבריו עולה:

 הקב"ה חפץ בתפילת "הרוחות" = שהם אנשים חיים כמוך.

 

 

 

להתבשם באור החיים – למוצש"ק.

 

"אעשה נפלאות".

יומא דהילולא דצדיקיא,

לרבן שמעון בן גמליאל, רבי ישמעאל כהן גדול, ורבי חנינא סגן הכהנים {הרוגי מלכות}.

וכן לראשל"צ חכם מרדכי אליהו, שעלו לגנזי מרומים ביום  כ"ה סיון.

 

"רבי ישמעאל אומר: הוי קל לראש ונח לתשחורת, והווי מקבל את כל האדם בשמחה" (פ. אבות ג, יב).

רבן שמעון בן גמליאל אומר: כל ימי גדלתי בין חכמים, ולא מצאתי לגוף טוב אלא שתיקה, ולא המדרש עיקר, אלא המעשה. וכל המרבה דברים – מביא חטא" (פ. אבות א, יז).

רבי חנינא סגן הכהנים: הוי מתפלל בשלומה של מלכות, שאלמלא מוראה, איש את רעהו חיים בלעו" (פ. אבות ג, ב).

הוא אמר גם: "גדול השלום ששקול כנגד כל מעשה בראשית" (ספרי במ' פיסקה מב).

 

הראשל"צ חכם מרדכי אליהו זצ"ל שגם הוא עלה לגנזי מרומים ביום כ"ה בסיון – יום ההילולא של שלושת התנאים הקדושים הנ"ל ששניים מהם – רבי ישמעאל ורבן שמעון, נהרגו על קידוש ה' בידי שלטון הרשע הרומאי, הלך לאורם של המאורות הנ"ל, בכך שעסק כל חייו בהפצת התורה בעמ"י כדיין, כמקובל, כפוסק הלכה, כרב ראשי, ומעל לכל, קיבל כל אדם בסבר פנים יפות.

הרב גם קיבל קהל בלשכתו לשאלות בהלכה, לעצה וברכה –  והכל, מתוך ענווה כדברי רבן שמעון בן גמליאל, מתוך פנים מאירות ושמחה כדברי רבי ישמעאל בן אלישע כהן גדול, וכן מתוך אהבת השלום כדברי רבי חנינא סגן הכהנים שהזהיר על כך, היות והוא ראה את שנאת חינם שפשתה בעמ"י ערב חורבן בית שני.

 

חכם מרדכי ע"ה היה ידוע ומפורסם באהבתו לדברי שלום ואמת, דבר שבא לידי ביטוי במאור הפנים בו קיבל כל יהודי, דבר שאותו חוויתי גם אני בהיותי אצלו מספר פעמים, ועליו נאמר: "כי מרדכי היהודי… גדול ליהודים, ורצוי לרוב אחיו, דורש טוב לעמו – ודובר שלום לכל זרעו" (סוף מגילת אסתר).

כדוגמית להנהגתו כ"נאה דורש ונאה מקיים", נציין את דברי הרב טוביה ליצמן (מתוך הספר: סיפורים שאהבתי לספר). תחת הכותרת "מי כאן הלל"?  (שבת ל ע"ב). הוא מספר על יהודי ששמע את הדרשן מדבר בדרשתו על חשיבות מידת "נאה דורש ונאה מקיים", בעקבות הסיפור המפורסם על הלל הזקן שלא כעס על יהודי שהתערב עם חברו על סכום גבוה של ארבע מאות זוז, שאכן יוכל להרגיז את הלל, שהיה ידוע בסבלנותו הרבה.

הוא הגיע לביתו של הלל מספר פעמים בערב שבת בזמן שהתקלח לכבוד שבת, וניסה להקניטו בשאלות קנטרניות, אבל הלל שהיה באמצע המקלחת לכבוד שבת, "נתעטף ויצא לקראתו. אמר לו: בני, מה אתה מבקש? אמר לו: שאלה יש לי לשאול. אמר לו: שאל בני, שאל! – מפני מה ראשיהם של בבליים סגלגלות {עגולות, והלל כידוע היה בבלי}. אמר לו: בני, שאלה גדולה שאלת – מפני שאין להם חיות {מיילדות} פקחות {מומחיות}. הדבר חזר על עצמו ג' פעמים, ולא כעס, עד שהאיש נכנע לבסוף, והפסיד בהתערבות.

 

האיש שלנו החליט לנסות כמה רבנים של תקופתנו, אם אכן הם מקיימים את הנאמר: "נאה דורש – נאה מקיים".

הוא החליט להתקשר בשלוש לפנות בוקר לכמה רבנים ולשאול אותם: "מה מברכים על תפוח מצופה סוכר? רב אחד טרק לו את השפופרת. השני, הוכיח אותו על כך שמפריע לו לישון וטרק לו את הטלפון.

 הרב מרדכי אליהו זצ"ל לעומת זאת, ענה לו כך: "רק תאמר לי האם השאלה סובלת דיחוי עד שאטול את ידי?" האיש הסכים. לאחר נטילת הידיים, הרב ענה לו בפרוטרוט על השאלה, וביקש ממנו שיתקשר אליו בכל נושא ובכל שעה. אכן זוהי דוגמה לאיש הגדול בענקים.

 

על "יום ירושלים", הרב מרדכי אליהו ע"ה מביא בספרו "ויאמר מרדכי – דרשות על מעגל השנה" את דברי הכתוב בתחילת פרשת בחקותי: "ואכלתם לחמכם לשובע, וישבתם לבטח בארצכם, ונתתי שלום בארץ, ושכבתם ואין מחריד" (ויקרא כו, ה-ו). הרב מביא את דברי רבנו-אוה"ח-הק': "וישבתם לבטח בארצכם – שכל העולם יכירו וידעו כי היא ארצכם, ואין לזרים אתכם חלק בה. ובזה לא יהיה לכם אפילו מיחוש, ותשבו בטח".

על השאלה אם זוכים לשלום, מה משמעות המשך הכתוב "ונתתי שלום בארץ"? על כך מביא דברי רבנו-אוה"ח-הק': "ואולי שיכוון על עם ישראל עצמם, שלא יהיה להם פירוד הלבבות, שיטע ה' ביניהם שלום ורעות".

קודם לכן הוא הביא את דברי רבנו אברהם אבן עזרא העונה במילה אחת: "ביניכם". הרמב"ן: "ולא תלחמו איש באחיו". דברי הפרשנים הנ"ל אפיינו את אהבתו ודאגתו לשלום בין כל חלקי עמ"י.

כ"כ, את אהבתו לתורת רבנו-אור-החיים-הק' – אותה ביטא ברבים מדרשותיו ובספריו.

 

במוצאי שבת אחד, חלמתי שאני מלווה את הרב מרדכי זצ"ל מביתו למכוניתו. למחרת התקשרתי לאחיו הרה"ג נעים אליהו ע"ה שיסדר לי פגישה עם הרב, היות והרב נעים חיתן אותי, ונהגתי להתייעץ אתו לעיתים. כאן המקום לומר שהרב נעים זצ"ל היה בקיא בנסתרות כמו בנגלות.

בפגישתי המרגשת עם חכם אליהו ע"ה, שאלתי אותו: אני קצת לומד ומלמד "אור החיים" הק', ואני חושב לכתוב ספר על משנת רבנו-אור-החיים-הק'. האם לכתוב? תשובתו הייתה קצרה: "תכתוב, תכתוב".

חלפו שנים, ודברי הרב מתגשמים. השבח לבורא עולם שזיכה אותי לברך על המוגמר.

 

בדברי זיכרון לסבא דמשפטים הרה"ג שלום משאש זצ"ל – הרב הראשי למרוקו ולירושלים, כותב הרב אליהו ע"ה: "על הרב משאש היו אומרים שיש לו בפיו "כפית זהב עם דבש", דהיינו שהיה מסביר את דבריו בצורה נעימה וברורה, עד שאי אפשר לערער אחריו… שלום שמו, ושלום שם בין תלמידי חכמים… ידע לחבר ולאחד את כולם יחד".

את אישיותו של הרב משאש הוא מדמה לרב שלמן שפתר לחכמים את השאלה על מה לבצוע בליל הסדר. על שתי מצות שלמות, או על מחצית המצה? תשובתו שהתקבלה להלכה: שתיים שלמות וביניהן חצי מצה.

שמחו ושאלו לשמו? שלמן השיב.

אמרו לו: "שלום אתה ושלמה משנתך, ששמת שלום בין התלמידים" (ברכות לט ע"ב).

 

משה אסולין שמיר

לע"נ מו"ר אבי הצדיק רבי יוסף בר עליה ע"ה. סבא קדישא הרב הכולל חכם אברהם בר אסתר ע"ה. זקני הרה"צ המלוב"ן רבי מסעוד אסולין ע"ה. יששכר בן נזי ע"ה. א"מ הצדקת זוהרה בת חנה ע"ה. סבתי הצדקת חנה בת מרים ע"ה. סבתי הצדקת עליה בת מרים ע"ה. בתיה בת שרה ע"ה.   – הרב המלוב"ן רבי יחייא חיים אסולין ע"ה, אחיינו הרב הכולל רבי לוי אסולין ע"ה. הרב הכולל רבי מסעוד אסולין  בן ישועה ע"ה חתנו של הרה"צ רבי שלום אביחצירא ע"ה. רבי חיים אסולין בן מרים ע"ה. הרה"צ חיים מלכה בר רחל, הרה"צ שלמה שושן ע"ה, הרה"צ משה שושן ע"ה. צדיקי איית כלילא בתינג'יר ע"ה, צדיקי איית שמעון באספאלו ע"ה. אליהו פיליפ טויטו בן בנינה ע"ה.  עזיזה בת חניני ע"ה. יגאל בן מיכל בן חיים ע"ה

 

לבריאות איתנה למשה בר זוהרה נ"י, לאילנה בת בתיה. לקרן, ענבל, לירז חנה בנות אילנה וב"ב. לאחי ואחיותיו וב"ב.  שלום בן עישה. יגאל חיון נ"י בן אסתר רינה. לברכה והצלחה בעזהי"ת להוצאת הספר השני "להתהלך באור הגאולה", מתוך הידור בעיצוב ובעימוד, ללא שגיאות בתוכן, בסגנון, בתחביר ובלשון. וכן מתוך עיטור בהסכמות טובות ומפרגנות, וגם לזכות להוציא הוצאה שניה של הספר "להתהלך באור החיים" .

• ר׳ דוד הלוי דראע (דראע)

עדותה של גב׳ עישא ד׳(אמיזמיס) ואחרים.

 

אחד הקדושים המקובלים ביותר בקרב יהודי מרוקו. קברו מושך מדי שנה אלפים

רבים של מעריצים. נקרא לרוב דאוויד דראע וכן מול אנכלא [בעל הדקל] או מול אנכלא אלכדאר [בעל הדקל הירוק], לפי מסורות רבות, מוצאו מארץ ישראל. נערץ גם על־ידי המוסלמים שכינוהו מול דראע.

קברו נמצא כחמישה־עשר ק״מ מערבית מדמנאת. בדוטה־טריבו, עט׳ 208, יש תמונה של האתר הקדוש מהתחלת המאה. והרי תיאור מפי וואנו עמ' 65.

 

“Au commencement du siècle, le sanctuaire : ne comprenait qu’un jujubier, un palmier et un vieux mur à demi écroulé, où étaient aménagés plusieurs recoins pour faire brûler les bougies et l’encens. Les constructions qui existent aujourd’hui datent des environs de 1920; leur grand axe est parallèle au ruisseau. Deux murs encadrent l’emplacement dédié au santon. Celui du fond encastré dans les terres, se trouve au pied du palmier. Sur celui de la façade on voit, à droite d’une arcade en plein cintre, deux alvéoles rectangulaires et, à gauche, une troisième profonde de deux à trois mètres, à laquelle on accède par quelques marches. La fumée a noirci les murailles des alvéoles. En avant de ce mausolée, il y a un auvent soutenu par des piliers. Du côté amont, des bâtiments en équerre renferment des écuries et des chambres à l’usage des pèlerins; il y a aussi un embryon de synagogue. Pas de tombeau visible. Pour certains, Daouid Drâa serait inhumé sous le palmier, pour d’autres, au voisinage de l’arcade ou dans l’alvéole de gauche”.

מצב זה השתנה בשנות השלושים ובעיקר בשנות הארבעים של המאה. בגלויה שבאוספי מופיעה במרכז התמונה של הקדוש וכאילו במסגרת הצד הקדמי של הקבר ומתחת לתמונה כתוב: ״ר־ דוד ב״ר שמואל הלוי, בעל חטז [? מלה לא ברורה]. מסביב לתמונה ועל רקע של הרים מופיע דקל עם חרבה ענפים. בראש התמונה מופיעה הכתובת הבאה: ״האדי נכלא די רבי דוד ררע הלוי זיעא״ [תרגום: זהו הדקל של רבי דוד דראע הלוי זיע״א).

 

132.1 ״אני פעם הלכתי והשתטחתי על קברו. בללאה וביב אה ר׳ דוד [באלוהים ובשמך ר׳ דוד], הדקל שלו צמח ליד הקבר. בנו גג והדקל פרץ דרך התקרה. בעלי נכנס פעם וראה את הצדיק כשהוא יושב על הקבר. אני קראתי לבעלי. הוא צעק ואמר לי: למה גרמת לי

סבל״.

 

2.132 ״אני הייתי השמש הראשון אצל הצדיק הזה, עליו השלום, רק יהודי דמנאת ידעו עליו. הם הראשונים. בני היו מתים כשהיו תינוקות. שלא תראה אסון. לקחתי את בתי הקטנה ואמרתי ליד הקבר: או ר׳ דוד דראע הלוי, את הילדה הזאת תשאיר בחיים ! אני נודר לשמש אותך עד שיבוא יום ותשלח אותי לירושלים. עליו השלום. הבת נולדה במראכש ונשארה בחיים״.

 

3.132 ״פעם חלם יצחק אלמליח בקזבלנקה. אז נפטר ימין, בנו של ר׳ פנחס ור׳ פגחס ציווה שאף אחד לא ימכור את הרהיטים שלו חוץ מפלוני ופלוני. אני הייתי מוכר את הרהיטים והנה בא אלי אלמליח, הוא ושלמה חביב. זה אמר לי: דוד, יש לך הזדמנות ללכת לר׳ דוד דראע הלוי עם יצחק אלמליח. אמרתי לו שאנחנו כעת בחודש טבת ושאני ביקרתי בקבר פעמיים וגם במולאי איגגי ולקחתי את הבת הזאת ואני לא יכול עכשיו כי אני צריך למכור. הוא ענה שמצווה זו קודמת למצוות מכירת הרהיטים. יצחק אלמליח נולד בקזבלנקה [כאן מתחיל החלום של יצחק אלמליח] ור׳ דוד דראע ציווה עליו לבוא וגם ביקש שילווה אותו השליח שמוכר רהיטךם במראכש. לאחר החלום בא אלי. [לפניכן] הלך אצל סויסה, מי שהיה פקיד אצל הצדיק מולאי איגגי, כי אני הייתי שמש במולאי איגגי לפני ר׳ דוד דראע. הלך לסויסה. ענה לו: אם אתה רוצה לנסוע לר׳ דראע הלוי, אין לך אף אחד שיודע טוב יותר מאשר דוד בך־זואה. אמר לו: בסדר, אם אני אמצא שהוא מוכר רהיטים כפי שחלמתי עליו, אז זהו האיש. חיפש אותי במראכש. בא יהד עם שלמה חביב. מצא אותי שאני מוכר רהיטים. ביקש שאלווה אותו לר׳ דראע. נסענו ביום שלישי דרך תאמלאלת ומצאנו שמקום הרב חרב. אין איפה לשבת וערימה גדולה של זבל מסביב לקבורה. זה לכלוך שנהגו היהודים להשאיר לאחר הזיארה. מצאנו שם חכם בשם יצחק מלכא שהיה אוסף מטעם הכולל של ר׳ מאיר בעל הנס עליו השלום. מצאנו אותו שם כי בא לבקש נדבה. שאל אותו אלמליח: כמה נוהגים אנשים לתת לך בכל נדבה, וזה לפני ארבעים ושש שנה. ענה שנותנים חמש, עשר, חמש־עשרה לירות. יצחק אלמליח הציע לתה שמונים לירות בתנאי שהוא יבלה את השבת איתו. במוצאי שבת, זה היה בראש חודש טבת, אמרתי לצדיק וזה כדי לחזק את החלום שלי. אמרתי לו: או ר׳ דראע הלוי, אם אתה תשאיר לי את הבת הזאה בחיים, והיא תקרא לי אבא, אני נודר שבכל ימי היי, אני אהיה לך שליח עד שאתה תשלח אותי לירושלים. גם יצחק אלמליח אמר בפני הקבורה: או ר׳ דוד דראע הלוי! אם תעזור לי לפתור בעיה שהיתה ביני לבין צרפתי, אני נודר על עצמי לרצף את מקום הקבורה. באותו לילה חלמתי את הרב [הצדיק] בדמות של חכם שהיה לנו במראכש בשם ר׳ דוד הלחמי שהיה סופר. אמר: אני [הצדיק] לא צריך ריצוף, אני מבקש רק לבנות בית־כנסת באותו מקום שבו התפללתם ביום שבת, שס תבנו לי בית־כנסת כמו בית־המקדש. כך אמר לי בחלום. אני עניתי לו: רבי, אינני יכול, אני עסוק, יש לי עסקים במראכש. אמר לי: מאוחר, כבר פתחת את פיך. הוא העלה אותי לבית־הכנסת בחלום. אמרתי לו: אני משביע אותך שתגיד לי מדוע מתים הבנים שלי! אני הייתי צועק והנה בא יצחק אלמליח והעיר אותי. ר׳ יצחק מלכא אמר לי שהוא שמע כל מה שהייתי מדבר בהלום והתחיל לספר. למחרת התחלנו בבניית בית־הכנסת. בנינו עשרה מטרים אורך וחמישה מטרים רוחב. באמצע הבנייה התמוטט הגג. היה שלג בטבת והגג של בית־הכנסת התמוטט ומאז בנינו אותו במלט ונשארתי שמה שלושים ושש שנה. הבאתי איתי רק שלושה ספרים, שופר ומגילה״.

 

4.132 ״יהודי הסביבה נהגו לעשות מחייא. המושל שם אסר עליהם זאת. לי היה רשיון כדי לעשות. קיבלתי אותו מהפחה אל־גלאווי בליל ההילולה של ר׳ מאיר בעל הנס, אז היה אסור לעשות מחייא. יהודי אחר הביא מאתיים ושמונים ליטר מחייא. קניתי את זה ממנו. היה לי חדר בהר מרוחק כששים מטר. הסתרתי שם את המחייא וכיסיתי אותה בתבן. אותו אדם שהלשין עלי. הלך למושל ואמר לו שיש לי מחייא ומסר לו על מקום המסתור. סגנו של המושל בא אלי. ביקשתי ממנו שיבוא אתי למקום. לפני זה אני החבאתי את בקבוקי המחייא בגינה שלי, ומילאתי את אותו חדר בכלי עבודה. פנו ליצחק אלמליח וביקשו ממנו שיראה להם את דוד אוחיון בן־זואה. הם חשבו שאני אדם חשוב ובעל קומה. באתי. אמר לי המושל: מה עושה הצדיק לאנשים ? עניתי לו: כל מי שסומא מתחיל לראות, אשה עקרה, או אם שבנים שלה מתים, נשארים בחיים כשהיא מבקרת כאן. גם לי קרה כך. סיפרתי לו כל מה שקרה לי. ביקש שאני אראה לו את בית־הכנסת. העליתי אותו וראו את הנס של ר׳ דראע הלוי. הוא בא לבקש נס מהצדיק. הוא היה מבקש לעשות צרות ליצחק אלמליח. העליתי אותו לבית־הכנסת ואז אמרתי בליבי: או ר׳ דראע הלוי! הנה באתי לבקש ממך, אלהא דר׳ מאיר ענני. יא באבא ר׳ דראע הלוי! ומה עוד שאני ציוויתי לכל העניים שיישארו שם וכשאני אקרא בקול: ויוה ר׳ דראע הלוי, שגם הם יענו אחרי: ויוה רבי דראע הלוי, ״זכותו תעמוד לנו ולכל ישראל אחיינו״.¹⁰⁵ ירד וראה את הקופות. הסברתי לו. אמר לי: אתה יודע שאשתי עקרה, אולי הצדיק יתן לה בן? אמרתי לו: אתה מושל עשיר מאוד, תביא שור וכן סולת. שחוט את השור, ועם הסולת נעשה כוסכוס. תן לי אלף פראנק כדי להביא מחייא ואחלק הכל לעניים. הוא ענה שזה אסור להביא מחייא. עניתי לו: סליחה, כאן אין איסור, ואז ענה ואמר לי: יש לך מאתיים ושמונים ליטר מחייא, אתה תראה לי איפה הם ואני… ראה הנס שהצדיק עשה למעני. היה יהודי בשם מלול, הוא היה עושה מחייא בדמנאת באופן חוקי. הלכתי והבאתי ממנו שמונים ליטר. קניתי בדמנאת והראיתי לו את הקבלות. שאל אותי: כמה אתה מוכר את המחייא? עניתי לו שהמחיר הרשמי הוא ארבעה ריאל אבל מי שרוצה לתת יותר נותן. שאל אותי: מי אתה? [מה תפקידך] עניתי שאני ה׳מוקדם' [מונח בערבית שמובנו משגיח, שומר. בך קראו לשומר בקברות הקדושים המוסלמים] של הצדיק דוד דראע והוא שקרא לי לכאן. נתן לי בנים שנשארו בחיים. אמר לי: האם הוא יכול לעשות שאשתי תלד? עניתי לו שכן, אם יעשה כל מה שאני אבקש ממנו… העליתי אותו לקבר הצדיק. מסר לי אלף פראנק. בצאתו ביקשתי מהעניים שיגידו: ויוה רבי מאיר בעל הנס ור׳ דוד הלוי. באו השוטרים וביקשו ממני שאני אענה למושל של האיזור הנמצא בדאר המכזן. חשבתי שאולי אינו רוצה לאסור אותי כאן בצדיק, שאולי בדאר המכזן הוא רוצה לאסור אותי. עליתי לעץ הצדיק, הדקל, ותפסתי את הדקל ואמרתי: באבא לוי, אני תמיד שר ואומר שזכותך רבה מאוד, מי שבא לר׳ דראע הלוי אף פעם לא יפחד ומי שנשען וסומך עליו. הלכתי אל המושל. אמר לי: הנה יושב כאן איש הטוען שלקחת לו אדמה עליה בנית בית־כנסת. אתה צריך להישפט אצלי בדמנאת. עניתי שאני מסכים. אמרתי לו שיזמין אותי לאחר ההילולה, אחרי חג שבועות. אותו מוסלמי אמר שלקחתי לו אדמה. הוא מכר לי חלק ואני הוספתי וזה ברשותו של הפחה. הלכתי ל׳קפטיין׳ ואמרתי לו שהצדיק הוא שביקש ממני לבוא. וגם הפחה אל־גלאווי מפני שאני שומר על הר המלח שלו. עליתי אל קבר הצדיק ואמרתי: איך זה שרוצים לאסור אותי לבנות חדרים? הראה לי את הזכות שלך. אז חלה המוסלמי. חלה. הצדיק עמד עליו שיבוא לתת לי את המקום חינם כי אני הסכמתי לתת לו אלפיים ריאל ועכשיו קיבלתי חינם. אפילו הוסיף אבנים וחומרים אחרים. אז בניתי את החדר הראשון״.

 

• 132 ״פעם הופיע הצדיק בחלומי ואמר לי: מדוע לכולם בנית חדר ולי טרם בנית? קום בנה לי ליד הדקל. למחרת התחלנו לבנות ואז מצאנו את הקבורה של הצדיק. אף אחד לא ידע את מקומה של הקבורה. איך עשיתי כדי למצוא אותה? כאשר הפרדנו בין הגבולות, התחלתי לחפור ליד הדקל שלנו, כי הצדיק אמר עשר אמות מהדקל, כך גזר פעם המלך. אז גם אני התחלתי לחפור לפי הגבולות האלה. חפרתי, רציתי לחפור יסודות ולא מצאתי על מה לבנות. אז מצאתי את הקבורה של הצדיק, אבן, עליה כתוב: ר׳ דוד הלוי ממגורשי סביליה, תאריך אולי 5050 או משהו אחר. לפי מה שכתוב רשום שהוא נפטר מלפני 550 שנה. אז כשמצאתי את הקבורה לא ביקשתי את עצתו של יצחק אלמליח. שחטתי פרה. במשך שנה קשרי עם י״א היו קרים, הוא כעס עלי ואמר איך מצאתי את הקבורה של הצדיק ולא שלחתי לו שיבוא. בא ר׳ יצחק אחר ואמר שאין מה לבקש מדוד בן־זואה. רק הצדיק ואלוהים נתנו לי את הזכות הזאת למצוא את הקבורה, וזה בגלל העבודה והטיפול והשמירה על הצדיק. אין לכם מה לבקש ממנו. אז התחילו לשלם לי ריאל אחד ביום. קיבלתי רבע ההכנסות של כית־הכנסת. כאשר ראה יצחק אלמליח שנכנס הרבה כסף, אמר לי: אל תעשה רע לצדיק, הצדיק נתן לך בנים שחיים, ואז קבעו שאקבל שלושת אלפים ריאל לחודש כדמי שמש, וכך במשך שלושים ושש שנה״
•  

6-132״אשתו של המושל הצרפתי שהיתה עקרה ילדה בן והוא נתן לי אלף ריאל וערך סעודה גדולה. הניסים של ר׳ דראע הלוי רבים. עליו השלום. אשתי היתה הרה. ילדה בן בצדיק. הצדיק עצר אותו ברחמה שמונה־עשר חודשים. הלכתי אל אברהם אלכטאט, [תרגום: מפיל גורלות. זה כנראה כינויו.] אמר לי שאם אני רוצה שהילדים שלי יישארו בחיים עלי לעשות כפרה עגל ועגלה. אם זה בן ימות העגל, ואם זה בת תמות העגלה כדי שתישאר בחיים. וכך היה. הבת שלי נשארה בחיים והעגלה מתה ונשאר העגל. אז בקשר לאשתי שהתינוק נשאר עצור ברחמה במשך שמונה־ עשר חודשים, העגל נשאר, השמין עוד במשך תשעה חודשי ההריון. זאת אומרת, עשרים ושבעה חודשים. העגל נהיה שור. באו כמה אנשים, רצו לקנות את העגל הזה. אף אחד לא היה מסוגל לנגוע בו אלא אני, ובתי תיתי. אני לא הייתי בבית. אשתי היתה עם צירים וקראו לבתי תיתי. תפסו את העגל, שחטו אותו ואמרו לי שיצחק אלמליח שחט את העגל. ביקש ממני שלא אכעס. אמרתי לו שקניתי אותו בשלושים ריאל וזה עשרים ושבעה חודשים שאני מגדל אותו. אמר לי: הנה שלוש מאות ריאל. שחטנו אותו ובאותו יום ניצלה הבת שלי״.

 

• 132״אני נזכר בדבר אחד על ר׳ דוד לוי ע״ה. אבי היה עוד בחיים. פעם היו לו כאבי עיניים. בכפר איפה שגדלנו במרוקו לא היו רופאים. אבא עמד בסכנה להתעוור. פתאום בא אליו אדם בחלום ואמר לו: תשמע, אני ר׳ דוד הלוי, קח לך טיפת עראק, תטפטף בעיניים. אבא קם בלילה, טיפטף טיפות עראק בעיניים. למחרת קם, רפואה שלמה. ואני זוכר את אבא שהלך יחידי בתענית יחיד עד לקבר של הצדיק ברגל, אני זוכר זה מלפני 14 שנים. אני עכשיו בגיל 52 שנים״.
•  

34.132״ר׳ דוד דראע חולל הרבה ניסים ונפלאות. פעם היה איזה ערבי שסבל ממחלת־ רוח. הביאו אותו לצדיק וכפתו לו את רגליו ואת ידיו. אמר מישהו [כנראה קרוב משפחה]: או, ר׳ דוד דראע הלוי, אם תרפא אותו, הוא יסתובב בכל הערים ויביא לך את הנדבות. אותו ערבי התרפא. הוא היה מסתובב בכל הערים ואוסף כספים ונדבות לקופה. הוא היה כמו החכם של הכולל שאוסף נדבות. הקדוש היה מרפא עיוורים, חרשים ואלמים״.

 

35.132״מר יצחק אלמליח מסר לי את חדרו שהיה ברבי דוד דראע. פעם התארחתי אצלו יחד עם אשתי. לפני שנסע, הוא בא וחיפש אותי ואמר לי: הנה, לפני שאני נוסע ארצה, אני נותן לך את החדר. היה מישהו שכל הזמן ביקש ממנו את החדר ולא נתן לו. כשהוא בא אלי הוא אמר לי: לא אני נותן לך, הקדוש נותן לך. הוא בא אליו בחלום ואמר לו: תן את החדר למכלוף ק׳. כך אמר לי: תראה, אני מדבר איתך והשיער שלי עומד. לא רצה כסף, ביקש רק צ׳ק לאוצר התורה. נתתי לו צ׳ק של חמישים אלף פראנק״.

 

133 ר׳ דוד הקדמון (פאס)

1.133 ״הוא נהרג על קידוש ה׳. נגזר עליו להיכנס לבית־הסוהר. הוא דיבר עם השופט ואמר לו: לא מכבודי להיכנס לבית־הסוהר. הוא רחץ את ידיו, קרא קריאת שמע ואלוהים לקח את המשכון שלו. על שמו נקרא בני דוד מפני שמתו עלי כמה בנים. עכשיו לא. יש לי ארבעה בנים״.

 

134 ר׳ דוד ואזאנה (איית בודיאל)

שייך למשפחת קדושים, המוזכרת גם כאיית ואזאנה. הוא אחיו של ר׳ אברהם ואזאנה.

 

1.134 ״כל אשה שעסקה ברפואה עממית, לפני שהיא מתחילה כל פעולה בריפוי, היתה פונה בקריאה לקדושים, ובפרט לקדושי משפחת ואזאנה, לר׳ דוד ואזאנה. כשרצו לקבור אותו מצאו את גופתו בזאוויה די סידי עותמאן ליד וארזאזאת. מלאכים לקחו את גופתו והעבירו אותו לשמה. לא היה מגורלו להיקבר באיית בודיאל״.

 

צדיקי מרוקו וקברותיהם-הערצת הצדיקים-יששכר בן עמי

אברהם בן־חיים, האיש שמאחורי ׳בית רבי דוד ומשה׳, נולד ב־1930 באִימִי־נְ־תָנוּת, כפר גדול הנמצא כתשעים קילומטרים מדרום מערב למראכש, ושם עשה את כל שנותיו עד לעלייתו לארץ באמצע שנות החמישים. אילן היוחסין של משפחת אמו משובץ ברבנים ובחכמים, שאחדים מהם הוכרו כצדיקים על ידי הקהילה המקומית. אביו, לעומת זאת, בא מרקע חסר ייחוד. אבי האב, שאברהם קרוי על שמו, נפטר כשהיה האב עדיין רך בשנים, ועקב כך הוא נאלץ להפסיק את לימודיו בגיל צעיר ולתרום לפרנסת המשפחה. כסנדלר נודד הוא היה סובב רוב ימות השבוע בין כפרי הברברים בסביבה, מתקין ומטליא נעליים בבתי המוסלמים. בשל הקרבה הפיזית שהייתה בין אברהם לאביו — השניים התגוררו בשכנות גם בארץ — היה מפתיע לגלות עד כמה שולית הייתה מעורבותו של האב במקום הקדוש שהקים בנו. במהלך ההילולה לרבי דוד ומשה נראה האב בין הרוכלים הפורסים מרכולתם בכניסה לחדר הצדיק, מוכר נרות לחוגגים.

מזיכרונותיו המוקדמים של אברהם לא נפקד מקומם של צדיקי אימי־נ־תנות, רבי אברהם דרעי, רבי יצחק הלוי ורבי מסעוד מני, הקבורים בקרבת הכפר, על פסגת ההר אִימִי־נְ־תָמוּגָה. עובדה זו כשלעצמה לא היה בה כדי להבדילו מיהודים רבים אחרים בדרום מרוקו, שנחשפו משחר ילדותם לדמות הצדיק. בכל זאת, ראוי לציין כי אירועי חייהם ומקומות קבורתם של שלושת הצדיקים לא היו מוכרים ליהודי המקום, אלא התגלו להם בחלום (בן־עמי תשמ״ד, 26, 243). דפוס תרבותי זה של גילוי בחלום, שבאמצעותו זוהו אמנם לא מעט מקברי הצדיקים במרוקו, כולל קברו של רבי דוד ומשה ליד תַמְזִירְת שבאטלס המערבי הגבוה (שם, 26, 321), עמד, כאמור, גם ביסוד הקמת ׳בית רבי דוד ומשה׳ על ידי אברהם בן־חיים בצפת.

בניגוד לצדיקים המקומיים, ששמם נישא בפי כול וקבריהם נפקדו בשכיחות רבה, רבי דוד ומשה לא תפס מקום מרכזי במרחב החיים של תושבי אימי־נ־תנות. ׳ידענו רק שהוא בסוף העולם׳, ציינה שכנה לשעבר של אברהם. אברהם עצמו טען כי לא הכיר את רבי דוד ומשה לפני שנגלה לפניו ב־1973 בישראל. גם אם אי־היכרות זו לא הייתה מוחלטת, כפי שיסתבר בהמשך, היא עלתה בקנה אחד עם האופי המקומי של פולחן הקדושים, שנבע, בין השאר, מקשיי הנגישות אל קברי צדיקים מרוחקים.

אף ששלושת הצדיקים הקבורים באימי־נ־תמוגָה הוכרו כפטרוני הכפר, עיניו של אברהם היו נשואות בראש ובראשונה אל צדיקי משפחתו שלו, מקור לא אכזב של ברכה ושל ׳זכות אבות׳. דא עקא, כל הצדיקים האלה לדורותיהם השתייכו למשפחת אמו, ומכאן שאברהם ניצב בעמדת נחיתות מול אחי אמו וצאצאיהם הזכרים בתחרות על ירושת הזכות המשפחתית. [והשוו שוב לבאראכה המוסלמית, המועברת רק באמצעות גברים] האם יהיה זה מוגזם לשער כי הקמת ׳בית רבי דוד ומשה׳ היא, בין השאר, ניסיון ראוותני לתקף זכות־נתונה־בספק זו? כפי שאראה בהמשך, רשת ענפה של קשרים מסתעפת מאבותיו הקדושים של אברהם למקום הקדוש שהקים בצפת.

הנודע בצדיקי המשפחה היה סב סבו של אברהם, רבי שלמה תימסות, אשר תהילתו יצאה מעבר לקהילת מראכש שבה חי, ומעשי נפלאותיו זכו לציון במקורות שונים (בן נאיים תשל״ה, 117; בן־עמי תשמ״ד, 565-563; נוי תשכ״ז, 73). כמו צדיקים רבים אחרים, כוחו הפלאי של רבי שלמה התגלה לראשונה בפומבי רק בעקבות אירועי מותו, שעל פי המסורת המשפחתית היו סוערים במיוחד. אשתו של קאיד (מושל) מקומי שחשקה ביהודי יפה התואר, הזמינה אותו לביתה וניסתה לפתותו. רבי שלמה, כיוסף הצדיק בשעתו, עמד בניסיון, אך שילם על כך בחייו, מששילחה בו אשת הקאיד הנזעמת את משרתיה להורגו. כדי להסתיר את מעשה הנבלה הם ביתרו את גופתו וטמנו את חלקיה באחד מקירות הבניין. אולם הצדיק המת הופיע לאלמנתו בחלום הלילה ותיאר לפניה את נסיבות הירצחו ואת מקום קבורתו. משנואשו החופרים, אחרי חיפוש ממושך, מלגלות את חלקי הגופה, איים הקאיד הנרגז לכלות את זעמו ביהודים על שהוציאו את דיבת אשתו רעה. ואז הזדקרה ידו של רבי שלמה מתוך הקיר, ובעקבותיה נחשפו שאר חלקי גופו. הקאיד נאלץ להוציא להורג את אשתו ואת משרתיה, ורבי שלמה הובא לקבורה ברוב עם בבית הקברות היהודי במראכש. לא חלף זמן רב והקבר הפך לאתר פופולרי של עלייה לרגל בעקבות מעשי נסים למכביר שהתחוללו בו.

 

אברהם הרבה לשמוע בילדותו על הנפלאות שחולל רבי שלמה תימסות לאחר מותו, ולימים פקד פעמים אחדות את קברו. אך אין למהר ולהסיק מכאן כי משקעי סיפור זה חלחלו ל׳בית רבי דוד ומשה׳ בצפת. אמנם שניים מהמוטיבים בסיפור — התגלות בחלום וקביעת מיקום חדש לקבר הצדיק — מופיעים גם באתר החדש, אולם יש לזכור כי מוטיבים אלה אינם יוצאי דופן כלל ועיקר באגדות הקדושים.

זיקה מפורשת יותר בין המסורות המשפחתיות לבין ׳בית רבי דוד ומשה׳ אפשר למצוא בסיפור ששמע אברהם על אירוע שהתרחש לאחר פטירת אבי זקנו, רבי יעקב תימסות, ואשר הכה את יהודי מראכש בתדהמה. חודש לאחר שנקבר רבי יעקב במראכש הגיע לעיר מכתב מירושלים, המבשר על הופעתה הפלאית של מצבה בבית הקברות בהר הזיתים, שעליה חקוק השם יעקב תימסות. מכאן שהדגם להעברת צדיק ממרוקו לישראל, אירוע נדיר ביותר בפולחני הקדושים במרוקו, קיים היה במסורת המשפחתית של אברהם מימים ימימה.

הנסים הקשורים באירועי מותם של צדיקי המשפחה הראשונים הותירו באברהם את רישומם. אולם בעבורו התגלמה זכות האבות המשפחתית בראש ובראשונה באבי אמו, הקרוי אף הוא רבי שלמה, שאותו הכיר מקרוב. סב זה, סוחר עשיר ששימש גם שוחט ומוהל לעת מצוא, התגורר באימי־נ־תנות בבית גדול ומרווח בסמוך להוריו של אברהם. לדברי אברהם, הוא נחלץ בכל הזדמנות מידיה של אמו כדי להימצא במחיצת סבו, ובילה עמו יותר מאשר עם הוריו. בביתו של הסב הוא היה יכול להיווכח מקרוב בביטויי הכבוד וההערכה שהשפיעו יהודי הכפר על רבי שלמה, ואשר נענו במחוות של נדיבות מצדו. בשל עושרו סירב הסב לקבל תשלום על שירותי הדת שסיפק. בכל פעם שנקרא לשחוט פרה, הוא כובד בנתח בשר משובח מהשחיטה ומיהר לחלקו לנצרכים. בכל מוצאי שבת נקהלו רבים מיהודי הכפר בביתו של רבי שלמה כדי ליהנות מברכתו לאחר ההבדלה, ולא פחות מכך — מן התה המשובח שהכינה הסבתא ושנמזג בטקסיות מקומקום ענק (בראד), שבעיני אברהם מעולם לא התרוקן. אוסף הספרים היקר של רבי שלמה, שכלל גם ספרי קבלה בכתב יד, היה מקור משיכה נוסף לילד הסקרן. אולם כל מאמציו לעיין בו נתקלו בהתנגדות תקיפה של הסב, שהזהיר את נכדו מפגיעתם הרעה של השמות בקורא הבלתי מנוסה.

שלא כאבותיו הדגולים, הוכר רבי שלמה כצדיק עוד במהלך חייו, זכות נדירה בפולחן הקדושים היהודי במרוקו(בן־עמי תשמ״ד, 21). את עלייתו המהירה יותר לדרגה של צדיקות ניתן להסביר בקיומה של שושלת: עצם העובדה שאבותיו נתפסו כצדיקים העניקה לו את זכותם המצטברת. ייתכן גם כי מקום קטן כאימי־נ־תנות היה בית גידול מתאים יותר לצמיחת הילה של צדיקות מאשר מראכש, העיר הגדולה, מקום משכנם של צדיקי המשפחה הראשונים. בין הנפלאות שחולל רבי שלמה בלטו במיוחד כוחותיו הנבואיים, ביטוי מובהק להשראה קדושה הן בקרב היהודים והן בקרב המוסלמים במרוקו(שם, 61; 1926,1,158 Westermarck).

 

רבי שלמה נפטר בשנות הארבעים המוקדמות של המאה העשרים, כשהיה אברהם בן שלוש־עשרה. תחושת האובדן שאפפה את הנכד התחזקה עקב הנסיבות המיוחדות של הפטירה. אף שחי מילדותו באימי־נ־תנות, מצא רבי שלמה את מותו בעיר אסוירה (מוגדוד) על חוף האוקיינוס האטלנטי, שאליה נלקח בסוף חייו כדי לקבל טיפול רפואי. משעמדו יהודי אסוירה על גדולתו, מיהרו לקבור אותו בבית הקברות המקומי כדי להמשיך וליהנות מברכתו. אברהם הצעיר, שהיה קשור בכל לבו לסבו, כאב במיוחד את העובדה שהסב נקבר במרחקים ולא היה אפשר לפקוד את קברו בכל עת ומועד. אפשר שבהקמת ׳בית רבי דוד ומשה׳ פיצה עצמו אברהם באופן לא־מודע על החלל שהותירה היעלמות הסב: האירוע הראשוני, שבו צדיק בן המשפחה ׳נגזל׳ על ידי זרים ונקבר הרחק, מתוקן על ידי פעולת הנגד של הבאת צדיק לא מוכר מרחוק והפיכתו לצדיק משפחתי מתוקף שיכונו בבית.

אברהם בן־חיים ורבי דוד ומשה–מסע החלומות אל הצדיק–יורם בילו-שושביני הקדושים

עמוד 68

9. כנר בעל שם

למעלה משישים שנה אחר הדברים האלה, זכיתי שוב לראות את ז׳אן, שכבר קרא לעצמו ג׳והני. הפעם היה זה בירושלים.

קדם לפגישה, דואר אלקטרוני שקיבלתי מאישה מארצות הברית, ששאלה אותי בעברית מגומגמת אם אני שייך למשפחת כנפו ממוגדור שאירחה את משפחת אביה בימי מלחמת העולם השנייה.

עניתי לה בחיוב, ובעקבות תשובתי נוצרה בינינו התכתבות קצרה. היא הייתה בתו של אדואר, אדי לוַיין, שהלך לעולמו כמה שנים קודם. היא סיפרה לי שדודה, ג׳והן לוין, עודנו בחיים, ושעתיד הוא לבקר בירושלים. כך נוצר קשר מחודש ביני לבין ז׳אן.

הפגישה שלי אתו במלון המלכים הייתה מרגשת. הוא לא הפסיק להתפעל מזה שהוא זוכה לראות שוב מישהו מהמשפחה שאירחה אותם במוגדור. מדי פעם פנה אל אשתו ואמר לה בהתרגשות: ״דרלינג, ג׳סט אימאג׳ין! תארי לעצמך, הכרתי את מיסטר כנפו לפני יותר משישים שנה, כאשר הייתי נער בן שש עשרה! הכרתי את הוריו! את דודו המשורר, יעקב קראו לו, אם אני זוכר נכון!״

״יצחק,״ תיקנתי בחיוך.

״אתה בטוח? יצחק – אוף קורס! איד יכולתי לשכוח! א גרייט מן! ושמעתי שגם אתה משורר, או משהו כזה!״

נענעתי בראשי – משהו כזה, ושאלתי אותו אם הוא עדיין מנגן בכינור.

״אוף קורס! מעולם לא הפסקתי לנגן! אף על פי שיש לי ביזנס, אני מנגן כל יום ואני חלק מבֶּנְד, תזמורת של כליזמרים! ואגיד לך עוד משהו, מיי פרנד: הכינור שלי תמיד אתי בכל נסיעותיי!״

״גם בנסיעות אתה מנגן?״

"איך אפשר אחרת? הנגינה בכינור איִז אִן מיי בְּלאד!״

למשמע ההצהרה הזאת לפיה הנגינה בכינור בדמו, חייכתי בתוך תוכי: מי יגלה עפר מעינייך, גברת אלין לוין, שכל כך טרחת לדאוג לכך שבנך יהיה כנר! ואילו ז׳אן מצדו, שכח בינתיים כמה בכה באוזניי על כך, שבמקום לשחות בים ולטייל בשדות, הוא נאלץ לנגן בכינור דבר יום ביומו ובמשך שעות רבות.

ז׳אן חיבק אותי בפעם האיני-יודע כמה ושאל: "אני זוכר שהייתה לך שאיפה לנגן על כינור, מימשת אותה?״

"לא כל כך!" עניתי מתוך תקווה שלא ימשיך בקו החקירה הזה.

"חבל! חבל מאוד! אני זוכר איך כל כך רצית ללמוד כינור!״

מילאתי את פי מים.

ז׳אן הביט בי בחיבה גלויה. חיוך רחב האיר את פניו: ״היית רוצה שאנגן לך משהו?״

״זה יהיה נפלא!״ אמרתי בהתלהבות אמיתית.

״חכה לי כאן!" אמר ונעלם.

לאחר דקות ספורות, הוא חזר וכינורו מתחת לבית שחיו.

הוא הבחין בניצוץ שניצת בעיניי למראה הכינור והושיט לי אותו. רעדה עברה בי כאשר החזקתי אותו בידי. כאשר החלקתי בכף ידי את גב הכינור, חשתי כאילו נחיל של נמלים רץ לאורך גבי. ז׳אן הבחין בהתרגשותי: ״אני נזכר עתה שגם אז ביקשת להחזיק את הכינור שלי וליטפת אותו באותה צורה ממש!״

החזרתי לו את הכינור.

״זה כינור יקר מאוד,״ התרברב ז׳אן, ״יש לי כינור עוד יותר יקר, אבל איני מוציא אותו מן הבית אלא בשביל לנגן בקונצרט.״

מניה וביה מיקם את הכינור על כתפו והכין את הקשת כדי להתחיל לנגן.

ישבנו בלובי של מלון המלכים והרמקולים שהיו מפוזרים באולם השמיעו נגינה קצבית.

״חכה!״ אמרתי לו.

ניגשתי אל הקבלה ואמרתי לאחת הדיילות: ״נמצא כאן כנר בעל שם מארצות הברית והוא רוצה לנגן עכשיו בלובי, האם אפשר להשתיק את המוסיקה שלכם?״

״לכבוד הוא לנו,״ ענתה לי.

כשחזרתי אצל ז׳אן, כבר השתרר שקט בלובי והוא התחיל לנגן.

זה היה רגע מביך ביותר! הוא אמנם ניגן קטעי מוסיקה ידועים, אבל החריקות של הקשת על המיתרים היו רבות. נראה לי שהוא לא היה מודאג מכך והמשיך לנגן במרץ. חיכיתי בקוצר רוח שיסיים, ואז השתרר שקט בלובי. איש לא מחא כפיים. ז׳אן הפנה אליי מבט מתחנן כלשהו. החמאתי לו בחצי-פה.

ידעתי שהאיש עבר את גיל השמונים.

11. 11. מבת הארבה

באותה שבת, התארחתי אצל אחיותיי בירושלים, והן הזמינו את ז׳אן ואת אשתו לאכול אתנו צהריים. גם כאן הוא לא הפסיק להתפעל, וכשהוגש לו החמין, אמר בהתלהבות שמאז ימי מוגדור לא טעם חמין נפלא כל כך. ״אתם שולחים את החמין ל׳פראן׳?״ שאל בקריצה. הוא זכר את ה״פראן״, המאפייה הציבורית אליה היו היהודים שולחים את החמין ביום שישי אחר הצהרים ושבים לקחת אותו ביום שבת. ״לא! אין כאן ׳פראן׳,״ אמרתי בטון מתנצל. "אז איך אתם מצליחים לקבל חמין כל כר מושלם?״ ״יש לנו פלטה של שבת,״ אמרה אחותי מרגלית בהצביעה לכיוון המטבח. בהתלהבות ילדותית החל ז׳אן למנות את כל המאכלים שאכל במוגדור: ״ה׳פסטלה׳! איזה מאכל נפלא! אכלתי מאז כמה קציצות תפוחי אדמה המזכירות בצורתן את הפסטלה, אבל כמו הפסטלה המוגדוריאנית אין ולא תהיה לעולם, ובמיוחד הפסטלה של האימא שלכם!״ ז׳אן המשיך להעלות זיכרונות קולינריים ממוגדור ולפתע נעצר, שם את שתי ידיו על השולחן כאילו עומד הוא לזנק ואמר בקול מבודח: "נהגתם לאכול לוֹקוּסט! איך אומרים ׳לוקוסט׳ בעברית?״ ״ארבה,״ עניתי, ״כמו במכות מצרים.״

״אתם עדיין אוכלים ארבה?״ ״לא,״ ענינו במקהלה.

״לא נהוג בישראל…" הוסיפה אחותי מרגלית, וקפצה על ההזדמנות והזכירה לו את מעשה הארבה, כאשר שהו הוא ומשפחתו אצלנו.

כל אימת שפשט הארבה במרוקו, היו ערבים שהתמחו בכך אוספים אותו לתוך שקי יוטה. השקים ותכולתם היו עוברים תהליך של עישון. וכך היה מגיע הארבה לחנויות. שם היו דוחסים אותו לתוך שקיות מנייר ומוכרים אותו כפי שמוכרים אצלנו צ׳יפס.

אחיו של ז׳אן, אדואר, שדגל בסיסמה ״במוגדור נהג כמוגדוריאני״, אהב מאוד לאכול בחוץ וגם הארבה המעושן התחבב עליו. פעם קנה שקית חגבים מעושנים והביא אותה הביתה. כשהסביר להוריו מה מכילה השקית שבידיו, הם התמלאו בגועל, והגברת לוין רצה אל אמי בהיסטריה: ״אתם אוכלים מהדבר הזה?״

״כן,״ ענתה אימא בשלוות נפש, "זה טעים ביותר! זה גם כשר.״ הגברת לוין נסוגה במלמלה משהו שאפשר היה לתרגם כך: ״פראי אדם!״ לא עברו כמה ימים ומשפחת לוין הוזמנה בהרכבה המלא לארוחת צהריים אצלנו. כמנה ראשונה, אימא הגישה חביתה שנראתה כמו חביתה עם נתחי בשר. טעמה היה נהדר ובני משפחת לוין לא הפסיקו להתפעל. אימא הוסיפה עוד ועוד לצלחתם ואנחנו הבטנו בסיפוק רב בצלחותיהם שהתמלאו והתרוקנו במהירות. היו עוד כמה וכמה מנות באותה ארוחה, אבל החביתה נשארה המנה המובחרת.

בתום הארוחה, התחננה הגברת לוין לאמי שתיתן לה את המתכון של החביתה.

״זה פשוט מאוד,״ התחילה אימא, ״את לוקחת עשר ביצים ומערבבת אותן עם תכולתן של שתי שקיות ארבה חתוכים לשניים, אחר כך את מוסיפה מלח ופלפל שחור, מטגנת ומגישה…״

אשר כנפו-הכינור ואני-וריאציות לכינור ולביוגרפיה- כנר בעל שם

עמוד 31

64 – צחוק ודמע כאחד

היה היה מומר, שנתמנה ליועץ המלך. הוא רצה למצוא חן בעיני מלכו ולכן הלשין על היהודים:— אדוני המלך! היהודים מתיימרים להיות החכמים ביותר בעולם וקוראים לעצמם ״עם־הספר״. אם נכון הדבר, יבקש נא הוד מלכותו מהם, שיביאו לפניך יהודי שיהיה לבוש וערום, רוכב והולך ברגל, צוחק ובוכה

 

הדבר מצא חן בעיני המלך, והוא פקד על היהודים למצוא את היהודי, המסוגל לעשות את שלושת הדברים האלה בעת ובעונה אחת. היהודים קיבלו שהות של שלושה ימים, ולא — אחת דתם למות.

ידעו היהודים כי המומר הוא שיעץ עצה זו למלך, כדי לגרום להם צרות.

הם הכריזו על ״כיפור קטן״, התאספו בבית־הכנסת ופתחו בתענית ציבור, תפילה, סליחות וקריאת תהילים. לשם הענשת המומר קראו שבע פעמים על פי מזמור ק״ט בספר תהילים את הפסוקים הבאים:

 

הפקד עליו רשע — ושטן יעמוד על ימינו.

יהיו בניו יתומים — ואשתו אלמנה.

יהי אחריתו להכרית — בדור אחר יימח שמם.

עשה־אתי למען שמך — כי טוב חסדך הצילני.

 

למחרת היום בין הערביים בא אורח לעיר ונכנס לבית־הכנסת, כדי להתפלל תפילת ערבית. והנה הוא שומע את תפילת ״אל מלך יושב על כיסא רחמים״. תמה האורח ושאל:— מה קרה? מה יום מיומיים? מדוע קוראים תחינות היום ?

סיפרו לו האנשים על עצת המומר ועל גזירת המלך. הבין האורח את פשרי הדברים, הרגיע את יהודי המקום והבטיח להם:— אעשה את שלושת הדברים המבוקשים. מחר אופיע לפני המלך לבוש וערום, רוכב והולך ברגל, צוחק ובוכה.

 

ביום השלישי הזמין המלך את המומר, את השרים ואת נכבדי העיר לחזות ביהודי זה. גם רבה של העיר וראשי הקהילה היהודית באו לארמון המלך. הם הציגו את האורח לפני המלך, וזה שאל אותו:— האם אתה יכול למלא את בקשתי ?­

—עבדך יעשה את רצון הוד מלכותו— ענה האורח. הוא נכנס לחדר, התפשט, התחפש והופיע לפני המלך עטוף רשת דייגים (לבוש וערום), רוכב על קנה(רוכב והולך ברגל), צוחק ומריח בצל חריף(ובוכה).

צחק המלך למראה עיניו ושיבח את חכמת היהודים. אחר כך שאל את האורח:— מה בקשתך ?

ענה האורח:— ירשה נא הוד מלכותך לשאול את יועץ המלוכה ״שלוש שאלות״ ואלו הן:

• מדוע שחור עורו של הכושי ?
• מדוע זורחת ועולה השמש דווקא במזרח ?
• מדוע אין הפרידה מתעברת ?
•  

לא ידע המומר להשיב לשאלות אלו, והוא התחיל לגמגם מרוב בהלה. המלך התרגז עליו, גירשו מלפניו ונתנו בידי היהודים, כדי שיעשו בו כטוב בעיניהם. מה עשו היהודים ? העלוהו על הר גבוה, קשרוהו לזנב סוס ושילחוהו שעיר לעזאזל.

כן יאבדו כל אויבינו.

 

שושנה חאסיבא (מספרת! סיפור 64), נולדה במאראקש (1881), שט נפטרה בשנת 1954. הניחה שני בנים ובת. בעלה היה נצר למשפחת־חסידים מפורסמת, וגם היא הצטיינה במידותיה ורבים אהבו אותה. לעת זקנה עזבוה  כוחותיה ואור עיניה כאהד׳ ובחמש שגות־חייה האחרונות היתה מרותקת למיטתה. כדי לשכוח את יגונה היתה מרבה לספר (בערבית) סיפורים ששמעה אותם בנעוריה. שלמה קורקוס היה אחד המאזינים הרבים לסיפורים אלה.

 

בתפוצות הגולה-שבעים סיפורים וסיפור מפי יהודי מרוקו-ד"ר דב נוי-ירושלים תשכ"ד-1964-צחוק ודמע כאחד

עמוד 119