La vie et l'impact de Rabbi Refael Baroukh Toledano-Meknes: La Jerusalerm du Maroc
Meknes: La Jerusalerm du Maroc
Chapitre I
Le quartier juif ou mellah
Le vieux quartier juif ou mellah de Meknès n’était pas bien grand : il s’étendait en tout et pour tout sur un rectangle de quatre cents mètres de long sur trois cents de large. Il comprenait en revanche des centaines de maisons serrées, voire imbriquées les unes dans les autres, plusieurs pièces donnant sur une même cour intérieure commune, avec d’étroits passages entre les pâtés de maisons, quelques rues tortueuses, des boutiques et des étalages.
Les enfants qui grandissaient dans le mellah respiraient journellement son atmosphère et s’imprégnaient des récits de leurs ancêtres. Parmi ceux qui faisaient partie de l’histoire locale, il y avait l’histoire d’une martyre, Lala Solika, morte décapitée à Fès en 1834 « pour la sanctification du Nom » pour son refus de se convertir à l'Islam. Il y avait aussi celle des 50 Juifs martyrs d’Oufran envoyés au bûcher pour avoir refusé de se convertir. Et bien sûr, on célébrait aussi l’épopée des ancêtres de la famille Tolédano elle-même – Rabbi Daniel, le plus grand des rabbins de Castille, prenant la tête des exilés lors de l’expulsion des Juifs d’Espagne, et celle de Rabbi ‘Hayim Tolédano, dont on affirmait qu’il avait eu le mérite de voir apparaître le prophète Élie.
Les murs du mellah qui entouraient les Juifs et les séparaient de l’environnement musulman les protégeaient à la fois de la haine et de l’influence des non-Juifs.
Jusqu’à l’arrivée des Français, le statut du Juif était celui du dhimi dont l’existence était tolérée moyennant le payement de la dizia, la taxe de soumission.
Celui-ci supportait en silence toutes les injures et vexations qu’on lui infligeait.
À certaines époques, il devait même retirer ses chaussures pour se rendre dans la Médina musulmane, ou porter un signe distinctif de sa judaïté – à seule fin de recevoir des injures. Mais dès qu’il se retrouvait dans le mellah, il redevenait ce qu’il était vraiment : un descendant princier du peuple élu. Là, il pouvait à loisir se construire un monde spirituel, riche en Tora et en mitsvoth, un monde en soi qu’aucun étranger ne pouvait comprendre, d’un niveau peu commun de foi et de piété.
A l’époque qui nous intéresse, quelque six mille Juifs vivaient à Meknès et leur nombre ne cessa d’augmenter jusqu’à atteindre, en 1924, celui de neuf mille âmes, exigeant un agrandissement du mellah. Tous se serraient dans 250 ‘cours’, soit environ quatre familles par cour. Peu d’entre eux avaient le privilège de posséder une cour privée et la plupart des ‘cours’ étaient communes à plusieurs habitations, comprenant un ou deux étages. Généralement, chaque maison abritait une famille avec des membres plus ou moins proches, souvent les grands-parents et aussi les enfants mariés.
Les murs épais qui entouraient le ghetto, avec leur portail fermé la nuit, formaient les limites du monde du Juif qui y résidait. Ce qui se passait au-dehors appartenait à un autre monde et lorsqu’on disait ‘tout le monde’ dans le mellah, cela signifiait ’tout le mellah’. Cette rupture totale d’avec le monde extérieur lui permettait précisément de jouir d’un monde intérieur riche et parfaitement pur.
La plupart des Juifs de Meknès menaient une existence simple et frugale, ce qui contribuait à ce qu’ils mettent l’accent sur les vraies valeurs. Ce n’est pas sans raison qu’on l'avait surnommée « La Jérusalem du Maroc ». On pouvait trouver, dans chacune de ses ruelles, des êtres d’élite très purs, d’une piété exceptionnelle, et de véritables érudits, particulièrement versés dans tous les domaines de la Tora, écrite et orale. Leurs grands rabbins sont restés le plus souvent inconnus en dehors du Maroc, faute d'imprimerie pour diffuser leurs œuvres, mais leurs contemporains connaissaient leur grandeur et appréciaient leur sainteté. Meknès avait aussi ses artisans et ses commerçants, des gens parfois simples, mais animés d’une piété fervente et sincère et consacrant une partie de leur journée à l’étude de la Tora. Les affaires communautaires reposaient entre les mains des rabbanim, dont l’autorité était reconnue par tous et auxquels tous se soumettaient de façon naturelle. Le Chabbat était rigoureusement observé et tous les cœurs étaient animés d’une foi profonde et sans faille.
Les « bakachoth »
« Lève-toi, mon fils ! »
Le petit Baroukh sent la caresse de son père le tirer du sommeil qui l’a vaincu. Ouvrant les yeux, il aperçoit les lumières du Chabbat qui brûlent encore dans les fioles. Lodeur de la skhina, le fameux plat du Chabbat amoureusement préparé par sa maman, la rabbanith Tolédano, flotte dans la maison.
Rabbi Yaacov Tolédano, l’un des prestigieux dayanim de la ville, réveille ainsi tendrement son fils en pleine nuit et lui tend une cruche d’eau : « Fais vite netilath yadayim, lui dit-il : la chirath habakachoth va bientôt commencer ! »
D’un bond, le jeune Baroukh est sur pied. Il aime accompagner son père au beth hakenesseth ; durant les longues nuits de Chabbat des mois d’hiver, les fidèles de la communauté se rassemblent pour louer D. et dire en chantant les « bakachoth ».
Fair du dehors est vif et piquant et, dans le ciel, les étoiles scintillent comme des milliers de perles. Baroukh, bien au chaud dans sa djellaba de laine, met sa main dans la large paume de son père. Ils marchent tous deux en silence, le petit Baroukh s’efforçant de suivre le rythme de son père qui marche à grands pas. De-ci, de-là, il faut enjamber une flaque bourbeuse, car les rues du vieux mellah ne sont pas pavées. Tout en marchant, ils sont progressivement rejoints par d’autres fidèles qui émergent des cours et des ruelles adjacentes, et tout ce petit monde forme bientôt une belle troupe entourant le Rav dont la zoukha, la redingote noire et le turban témoignent du rôle qu’il joue parmi eux.
De loin, on aperçoit bientôt les lumières tremblotantes des nombreuses lampes à huile du « tsalath de Chemouèl Tolédano »,le vieux betb hakenesseth où prie la famille Tolédano depuis des générations. Comme tous les batei kenesseth du Maroc, la simplicité extérieure du bâtiment ne laisse rien transparaître de la kedoucha qui l’habite. Lorsqu'ils entrent, les fidèles sont accueillis par le parfum pénétrant des branches de myrte qui entourent la bimah, et du thé à la menthe.
A l’entrée du Rav, les centaines de fidèles se lèvent avec respect, car Rabbi Yaacov Tolédano est aimé et apprécié de tous et un grand nombre d’entre eux s’approchent pour lui baiser la main. De multiples histoires courent à son sujet, à la fois sur ses connaissances en Tora et la crainte de D. qui l’anime. Rabbi Yaacov va s’asseoir à sa place et donne le signal de commencer.
L'officiant entonne alors le fameux piyout, poème fondé sur le Cantique des Cantiques évoquant le peuple juif en quête du Maître du monde,
comme une fiancée languissant son bien-aimé :
« Dodi yarad legano lir’oth bagamm… Mon Bien'aimé est descendu dans Son jardin… pour y cueillir des roses.
La voix de mon Bien'aimé frappe : ouvre-moi, ma fidèle colombe, les portes de Tsion que ],aime »
Et les fidèles de répondre :
«Bit¿ al tefa’hadi.. .Ma fille, ne crains rien, car Je me souviendrai encore de toi, et d’un pays lointain Je rassemblerai tes dispersés,
Je te reconstruirai et tu seras reconstruite dans ta beauté et ta splendeur… »
Strophe après strophe, l'officiant et les fidèles se relayent et le cantique pénètre, le long des ruelles, dans tout le mellah dont les habitants dorment encore. Rabbi Yaacov chante lui aussi à pleine voix, car il possède un sens inné du chant et de la musique. Il compose d'ailleurs lui-même des poèmes liturgiques, mettant en musique chacune de leurs rimes grâce à ce don naturel de la famille Tolédano.
Le rituel liturgique est si long que les paupières du petit Baroukh se ferment malgré lui et qu’il croit voir, en rêve, les anges ouvrir les rideaux du Ciel et venir mettre tous ces chants au pied du Trône Céleste.
Rabbi Yaacov consacre tout son temps aux besoins de la communauté. Sa journée commence avant l’aube et s’achève bien après minuit. On le voit marcher d’un pas rapide vers le beth hamidrach pour donner son cours de Tora et se hâter ensuite vers le beth din pour trancher une question de halakha. Puis il s’empresse d’aller au chevet d’un malade avant de se pencher sur un problème communautaire et trouver le moyen d'y remédier. Depuis une dizaine de générations, la famille Tolédano est au service de toute cause sacrée et c’est elle qui dirige la communauté à travers les époques, parfois tumultueuses, avec une grande responsabilité et un dévouement total, veillant à enseigner la Tora à leurs fidèles et à leur transmettre, de génération en génération, la chaîne d’or de la tradition. Le jeune Baroukh suit les traces de son père et son exemple se grave dans son cœur : c’est là, dans cette ruche où l’on distille en permanence le sens des responsabilités vis-à-vis de la communauté qu’il apprend son futur rôle.
C’est dans la maison de son père que Rabbi Baroukh va puiser les principes qu’il adoptera toute sa vie.
La vie et l'impact de Rabbi Refael Baroukh Toledano–Meknes: La Jerusalerm du Maroc
הקבלה בצפון אפריקה למן המאה הט"ז-משה חלמיש
יעקב בן מלכא. נפטר תקל״א, בתטואן. מו״ץ בפאס. בהקדמת שו״ת זרע יעקב, תואר כ״המקובל האלוהי״. ייתכן שחיבר פירוש לזוהר. ״חקירה לר׳ יעקב בן מלכא על אלפא ביתא״ מובאת בכ״י פריס 1455, דף 112ב, אך קשה לקריאה. (אגב, הוא כותב שם, דף 112א: ״נאם השפל בנפש מדוכא גולה ממקומו כדג״). בכתב־יד מופיעים שירים על שם יעקב בץ מלכא, וכנראה שירים שנכתבו אליו.
יעקב מראג׳י בן שמואל. 1700 בערך. מקובל נודע, רבו של ר׳ אברהם ן׳ מוסה, וחברו של ר׳ אברהם בן ישראל אזולאי. נראית השערתו של בניהו, ״שהחשוב שבחבורות המקובלים שהגו אך ורק בקבלת האר״י היה חוגו של ר׳ יעקב ך מאראג׳י בתטואן. ממנו יצאה השפעה על המקובלים בסאלי״. ר׳ יעקב ״הפלא והרבה לכתוב פירושים על הזוהר הקדוש. ואני הצעיר ראיתי פירוש האדרות מהרב ז״ל בכ״י״, על פירושיו לאידרות ראה להלן הערות 677-675. פירושו על אידרא זוטא קדישא נדפס בסוף הדרת זקנים (וויען תרמ״ז). הפירוש נוטה יותר לפשט, אם כי יש בו מקבלת האר״י. הגהותיו לכתבי האר״י פזורות בכתבי־יד שונים. למשל, בשולי גילוי לאדרת האזינו, כ״י ניו־יורק/בהמ״ל 1773, דף 9א-ב; הגהות לאוצרות חיים, בשולי כ״י ניו־יורק/להמן 162 ונדפסו במקום בינה (לר׳ יצחק צבע, שאלוניקי תקע״ג, כב ע״א – מד ע״א; למבוא שערים – בראש כ״י בהמ״ל 1684, שנעתק בח בכסלו תצ״ט, מקום בינה, שם, צג ע״ב – קג ע״ב; לספר הבונות – בכ״י להמן 172, דפים ח-טז. וראה במיוחד, דף יא ע״ב. מקצתן נדפסו גם בשערי בינה, יא ע״א – לא ע״א. קונטרס קבלי לוריאני מובהק, ששלח לר׳ רפאל ך צור, מועתק בסובר הרזים, ג׳רבה תשי״ד, נז ע״ב – סג ע״א. וכן בכ״י בהמ״ל 1774, דפים 1א-12ב. עוד מובא מאמר קצר משמו במערת שדה המכפלה (הארוך), ירושלים תר״ע, נח ע״ב.
יעקב נחמיאם. מחכמי דמנאת. תואר ביחסי כבוד מרובים, ״הרב הקדוש המקובל״, וכיוצא באלה (מ״ר, סח ע״ד).
יעקב סירירו בן מתתיה. ״הרב החסיד הקדוש המקובל מוהר״ר יעקב סירירו… איש אלוהים קדוש הוא נתבקש בישיבה ש״מ [ = של מעלה] כבן פב שנה בשנת תרי״א״. רמו״ץ בפאס.
יעקב פינטו בן ראובן. נפטר אחרי 1750 מחכמי מראכש, ומתלמידי ר׳ אברהם בן ישראל אזולאי. חברו של ר׳ ישעיה הכהן, ולפי השערת טולידנו, ״כנראה שחיברו ג״כ פירושים על הזוהר״. אכן, חיבור גדול של פירוש לזוהר בשם לקט שושנים נמצא בכ״י מוסד הרב קוק 51 (נעתק בשנת תק״א), וכ״י ניו־יורק/בהמ״ל 1828 (נעתק בשנת תק״ט). הפירוש בנוי, כדבריהם, על ר׳ אברהם אזולאי ור׳ יעקב מראג׳י. הגהותיו לספר הבונות נדפסו בשערי בינה, שם, א ע״א – י ע״ב. ושם פזורות גם הגהותיו לאוצרות חיים. כן נרשמו הגהותיו בשולי אוצרות חיים, כ״י ניו־ יורק/להמן 162. וראה גם לעיל ע׳ דוד צבאח.
" יעקב(א)בן צור בן ראובן. יליד פאס, יום שבת כז באייר תל״ג – ליל שבת א בטבת תקי״ג. ״פוסק, משורר, דרשן ומקובל. הוא וחבירו ר, יהודה ן' עטר היו מן הבולטים ביותר שבחכמי מארוקו״. תלמיד־חכם שידיו רב לו במקצועות שונים, אם כי עיקר חיבוריו הם בהלכה, ואף אלה לא נדפסו ; לבד משו״ת משפט וצדקה ביעקב. ידוע שהגיה כתב־יד של ירח יקר, לפירושו של ר׳ אברהם ב״ר מרדכי גלאנטי לזוהר. הגהותיו לאוצרות חיים נזכרות הרבה בסובר הרזים. בכ״י ניו־יורק/להמן מס׳ 215, באו !הגהותיו לספר הכתות. העתקה מליקוטים קבליים שונים שאסף, נמצא בכ״י ניו־יורק/בהמ״ל 1773, דף 30א ואילך. החיד״א, בשם הגדולים, מציין כי ״היה לו יד בקבלה מעשית״.
' יעקב בן שבת. נפטר יט בתשרי תרי״ח. מחכמי ג׳בראלטאר. בספר פיוטיו יגל יעקב (ליוורנו תרמ״א), משתמש במונחים קבליים (וראה, למשל, ט ע״ב). בדף טז ע״א מובא סיפור הנס המפורסם שנעשה בשבת לר' יעקב בן שבת הראשון. אריה החזיר עם צאת השבת את ר׳ יעקב לשיירה, שממנה פרש בערב שבת בשל קדושת היום. ״והוא קבור במערת איפראן קרוב למוגאדור, וכמה רבנים נקברים במערה … חמשים צדיקים … והאחרון … הרב יהודה בן הרב נפתלי אפרייאט״. על חיבורו רוח יעקב ראה להלן בפרק יא.
יעקב ששפורטאש. 1698-1610. מראשי הלוחמים בשבתאות. יליד אוראן שבאלג׳יריה. היה רב ראשי בתלמסאן, אחר כך בפאס ובסאלי. ״נכנס לפרדס בימי שבתו שם [במארוקו] ונשאר מקובל אדוק כל שנותיו״. ספרו ציצת נובל צבי יצא במהדורה מדעית בידי י׳ תשבי, ירושלים תשי״ד. חשובה היא הקדמתו הארוכה של ששפורטאש להיכל הקדש של ר״מ אלבז, ״המוכיחה על זיקתו הנפשית לעולם קבלת ר׳ משה קורדובירו דווקא״. ר״י ששפורטאש חיבר גם פיוט על ספירות בן שלושה־עשר בתים. מתחיל: ״אקוד עלי אפי״. נדפס בהיכל הקדש, אמשטרדם תי״ג, ו ע״א – ז ע״א (ומזכיר זאת בהקדמה, ד ע״ג). וכן בכ״י ניו־יורק/בהמ״ל 4643, רף 22א-ב; ב״י פריס 858, דפים 258ב-259ב. יצחק אבטאן. דרעא. בתוך פיוט למעלת הצדיקים (דף בודד), מאת אברהם עלון, נמנה גם: ״חסיד שמו נודע בסוד תורה ופשטן הרב הצדיק רבי יצחק אבטאן. נהר אדרא לכל שמו נודע בענוה״. וכן הוא בספר ישמח ישראל, עמ׳ 85. וראה מ״ר, עו ע״ב.
יצחק אלבאז. מחכמי פאס (מ״ר, עו ע״ג; רשימת עמאר, עמ׳ 254).
יצחק בן עמרם בר קאים. סוף המאה הט״ז וראשית הי״ז. ר׳ יעקב איפרגאן כותב (מנחה חדשה, דף 512ב): ״וזה שמעתי מהמאושר הענו הה״ר יצחק יצ״ו בכמהה״ר עמרם בר קאים זלה״ה ודבריו נכונים ומוסכמים ע״ד הזהר בכמה מקומות״.
יצחק די לויה. נפטר ח באב תע״א. מגדולי חכמי מראכש. שמו קשור לקבלה מעשית.
יצחק הכהן בן אברהם. נפטר לפני שע״ט. היה תלמידו של ר׳ משה אלבז. כמו כן מציין שמות של מקובלים שקיבל מהם. ידוע בחיבורו גנת ביתן. בפתיחה מייחל ״להגות ברמזי סודות האגדה ובסתרי פסוקים וסתרי טעמי המצוות ורמזיהם וסודי האותיות והניקוד והטעם ותפלות המועדים ושבתות וסוד מדות וספירות השי״ת אין סוף לרחמיו״. הספר כולל פירושים לספירות. הולך ומרחיב בפרטי הכינויים, עוסק בטעמי המצוות ותפילות שונות תוך שילוב הסברת כינויי הספירות. שירו(תחת הכותרת: ״בתים מלאים כל טוב״ וכו׳) מתחיל: ״אין סוף יתברך שמו וזכרו האציל אצילות מזיו אורו״(כ״י ביה״ד בלונדון 121, נז ע״ב – נח ע״א; כ״י הספרייה הבריטית 10521, דף 160א; ניו־יורק/בהמ״ל 2089, דף 51א). השיר שלאחריו: ״להבין כוונת של מעלה״, ויש בכותרתו חילופי־ נוסח (כ״י 10521, דף 161ב; בהמ״ל 2089, דף 52א).
יצחק סוויסיא. 1800 בערך. מקובל מתאמארת אשר בסוס. עלה לארץ ישראל. בהשתדלותו נדפס בירושלים תר״ע מערת שזה המכפלה של ר׳ משה בן צור, כדלקמן (מ״ר, עז ע״ד). ראוי לציין כי בהסכמת ר׳ חיים זוננפלד הוא מכונה ״אחד מהמכוונים״.
הקבלה בצפון אפריקה למן המאה הט"ז-משה חלמיש
עמוד 42
אמנון אלקבץ-יהודי ספרד ופורטוגל המגורשים במרוקו בעריכת אשר כנפו- 1/2
אמנון אלקבץ
יהודי ספרד ופורטוגל המגורשים במרוקו
יהודי ספרד ופורטוגל המגורשים שהגיעו למרוקו, מציגים מתוכם את האותנטיות מן העבר המפואר של הקהילה היהודית שהתקיימה בחצי האי האיברי, במהלך המחצית הראשונה של האלף השני לספירה הנוצרית. קהילה מפוארת זו, חיה ויצרה במשך קרוב לאלף שנה, מתוכם יותר מ-400 שנה של "תור-זהב" של כמעט עצמאות מדינית, תרבותית וכלכלית עד שנת 1492. שנת 1492, היא תאריך רב- משמעות בחיי היהודים ובדברי הימים של ספרד. עד השנה הזו רוב יהודי העולם ראו בספרד את מולדתם החלופית עד שישובו למולדתם הנצחית, שע"פ התפילה: "לשנה הבאה בירושלים".
אץ בכוונתי במאמר קצר זה להביא בפני הקורא את האפופאה הנפלאה של קהילת יהודי ספרד בהצי האי האיברי, מראשית יסודה ועד חיסולה עם מתן צו הגירוש של שנת רנ״ב, 1492. כל רצוני הוא להביא בפני הקורא עוד דף אחד בקורות חיי היהודים במהלך ההיסטוריה ארוכת השנים בחיי עמנו, שראשיתה, בהמשך רצף היצירה התורנית שלאחר חתימת "התלמוד הבבלי", דרך "תור הזהב" ועד לחיסולה המתוכנן והיזום של הקהילה היהודית הגדולה והמפוארת שקמה בתולדות עמנו בספרד (יהדות אירופה ו״השואה" הם סיפור אחר). יוצרים רבים כתבו, וספרים אין מספר נכתבו על התקופה הזו, ועל מאורעותיה, ועדיין רב בה הנסתר שטרם נחקר. סיפורה של התקופה, הוא ארוך מארץ מידה, ורחב מיני-ים, ובוודאי שלא ניתן להכילו במאמר בין מספר עמודי כתיבה בודדים.
מאז כמעט וחדל להתקיים הקיבוץ היהודי הגדול בבבל, במתכונתו הידועה לנו מהתלמוד הבבלי, קרנה של גולת ספרד עלתה, ולמעשה באה במקומה של גולת בבל. המרכז היהודי החדש והגדול שעלה והאיר את שמי-המערב בגולת ספרד, כמו אחיו-תאומו בבבל, אף הוא התנהל תוך עליות ומורדות ביחסיו מול השלטונות המקומיים שהיו עסוקים במלחמות מתמידות על נתיבי המים בים ועל שווקי המסחר והסחורות בעולם. בעת הזו, גם ארצות אירופה דיממו מהמלחמות הרבות שהתחוללו ביניהן על השליטה במדינות אפריקה החלשות, אך העשירות במחצבים ובאוצרות טבע. גילוי אמריקה הביא למעט רגיעה בין המדינות, והן התפנו לעשות גם למען ביתן פנימה. אף הכנסייה הנוצרית התפנתה להשיב לידיה את המונופול על הדת, וזו גם הייתה ההזדמנות לצאת למלחמת חורמה נגד שתי הדתות המונותיאיסטיות המתחרות, האסלאם והיהדות, ובעיקר מול בני דת משה. ההתמכרות לאמונה ולכנסייה הזכירה את תקופת "מסעי-הצלב" בשיאן. תוך תקופה קצרה, חלה תפנית בספרד שעברה ממדינה פתוחה המסכימה לקבל לתוכה גם דתות מונותיאיסטיות אחרות, והיא סובלנית לנוכחותן, למדינה הדוחה את קיומן ואף יוצאת להילחם בהן. השינוי שחל ביחסה של הכנסייה למתנגדיה, הצביע על פקיעת הסובלנות שהייתה לה לגבי הדתות האחרות. אימוץ הפרשנות החדשה של האוונגליון ע״י אבות הכנסייה ובית המלוכה, הגביר את הסגידה ל״שילוש הקדוש" באופן דרמטי, וגרם להרעה במצבן של שאר האוכלוסיות הזרות שבספרד. האמונה, עתה, חלחלה עמוק בקרב הנוצרים המאמינים שחייבים להסיר כל מכשול לפני בואו הקרוב של "המשיח", על כן יש לטעת חזק את הדת בקרב כלל האוכלוסייה. לשם כך, מונו מדריכי דת בכל רחבי ספרד, אלה לא הסתפקו בהסברת מהותה של הדת בלבד, אלא אף פתחו בציד אדם על אותם "רכי האמונה", ולא בחלו בשום אמצעי כפייה כדי להשיג את מטרתם.
המכשול הגדול בו ראו הנוצרים את הסיבה העיקרית לעיכוב בואו של משיחם, היה ריבוי הנוכרים והזרים לנצרות, ובעיקר היהודים הדוחים את הסבריהם בדבר נצחיות מלכותו, ושמשיחיותו כלל אינה מעוגנת בכתבי-הקודש. על מנת לזרז את "גאולתם", פסקו שיש לשים קץ להמשך נוכחותם של "הכופרים" בתוך "מחנה המאמינים". הדגש על "הכופרים" הושם בעיקר על בני-דת משה, הלא הם היהודים, לפיכך יש להתמקד בהם, ולהיאבק בדתם בכל הכלים האפשריים, זאת חרף העובדה שהנצרות מייחסת ליהדות מקום מרכזי ומיוחד בתולדותיה, ושדרכה הואיל האל להוציא מקרבה את "שליחו", אולם הם בגדו בו, לפיכך ראשי הכנסייה קיבלו החלטה שאין די בשכנוע היהודים בהמרה דתם לנצרות ע״י התנצחות פילוסופית ודתית לגבי אמיתות הנאמר בכתבי הקודש, אלא שיש להילחם בהם גם בדרכים אגרסיביות אף של כוח, פיסי וכלכלי, על מנת "להשיבם, להנחילם ולהורותם את האמונה האמיתית".
ההחלטה המדינית-דתית על האופן בו תטופל בעיית "הזרים" הרבים שאינם מוכנים לקבל עליהם את הדת הנוצרית, הובאה בפני הכינוס האקומני-הנוצרי הבכיר בו התקבלו ההחלטות החשובות המחייבות לנהוג על פיהן בעולם הנוצרי. מי שנמנו על ראשי הכנסייה הבכירים ביותר, היו אנשי חצר המלוכה הספרדי. אלה פסקו שיש לשים קץ להתנצחויות הפילוסופיות־ דתיות, שאגב, בהן ידם של הפרשנים היהודים הייתה תמיד על העליונה, מכאן נפלה ההחלטה מטעם הכנסייה שעל היהודים להחליט, אם הם מקבלים עליהם את הדת הנוצרית, ובכך תותר להם המשך הישיבה בספרד, ואם לאו, עליהם לעזוב את המדינה בתוך זמן של 3 חודשים מיום פרסום הצו המלכותי. פקודת הגירוש ניתנה ביום 31 במרץ 1492 (ג' בניסן הרנ״ב), למועד 31 ביולי 1492 (ז, באב), בצו"אלהמברה", ונחתם בידי פרדיננד השני מלך אראגון ואשתו המלכה איזבלה מקסטיליה. הצו אסר בחוק המשך ישיבת היהודים בJבלי הארץ קסטיליה ואראגון. ויהודים שישבו בחבלי ארץ אלה, וסרבו להמיר את דתם לנצרות, נאלצו לעזוב את מרבית רכושם מאחוריהם, ולהתחיל בנדודים שלא ידעו מתי יגיעו לקיצם. לעומתם כמחצית מיהודי חבלי ארץ אלה המירו דתם, והתחילו להופיע יותר ויותר קהילות מומרים שלמות ובפרהסיה. קהילות אלה יצרו סוג חדש שכונה "נוצרים חדשים", ופעלו כיחידה חברתית מובחנת שעוררה חשש מתמיד אצל הכנסייה , ואף גרמה לקנאה לא מעטה בקרב "הנוצרים האמיתיים", בשל היותם משכילים יותר ובקיאים ב״טסטמנט", היא הברית הישנה. צו הגירוש שיקף את שאיפת הכתר ליצירת חברה נוצרית הומוגנית, ללא ערב-רב זר בתוכה, ומשהפר את הוראות הנהגת הכנסייה, נמסר בידי"האינקויזיצייה", אותו בית דין של הכנסייה הקתולית שהוקם במיוחד למטרה זו. בית־דין זה החל לפעול בספרד ב-1 בינואר 1481, ומטרתו הייתה לשמור על אחידות האמונה הנוצרית וערכיה, ולטפל בסוטים שטרם קיבלו עליהם את מלכותו של "המושיע". בסמכותו של בית-דין זה ניתנה הרשות לדון את הסרים מדרך האמונה הנוצרית, לעינויים קשים ככפרה על עוונותיהם, או אף לדון אותם למוות בתלייה או בשריפה על המוקד לכל אותם יהודים שעדיין מחזיקים ביהדותם. החלטותיה של האינקוויזיציה היו סופיות, ולא ניתן היה לערער עליהן.
ראש האינקוויזיציה בעת הזו, ומי שעמד מאחורי גזירת הגירוש היה תומאס דה טורקמאדה, בן להורים מומרים, שסבר שמתנצרים החדשים, נתונים עדיין להשפעה היהודית־דתית, ומעצם נוכחותם הם יכולים לגרום למתלבטים לשוב ליהדותם, לפיכך פנה למלך פרננדו ואשתו איזבלה, בדרישה להורות על גירוש כלל יהודי ספרד שטרם התנצרו, על מנת למנוע את השפעתם של אלה על המומרים שעדיין מתלבטים לגבי זהותם החדשה. המלכים קיבלו את דרישת ראשי הכנסייה והורו על גירוש כלל יהודי ספרד, וביום 31 במרץ 1492, פורסם הצו המלכותי, הוא Edicto de Granada, שפרסומו עוכב עד ליום 29 באפריל. צו זה היה החלטי וסופי, ולא הייתה כל דרך לביטולו עד לביצועו המושלם.
במקביל לגירוש היהודים, בשנת 1502, הוצא צו מלכותי המורה גם לכלל המוסלמים שבחבל גרנדה שאם חפצם לתחת בספרד, חובה עליהם להתנצר או לעזוב את ספרד.
אמנון אלקבץ–יהודי ספרד ופורטוגל המגורשים במרוקו בעריכת אשר כנפו– 1/2
עמוד 42
Memoires Marranes-Nathan Watchel- Resurgences marranes au Portugal
La communauté marrane de Belmonte se signale comme l’exception, à plusieurs titres. Ses membres présentent la particularité, tout d’abord, d’avoir résisté dans les années 1920- 1930 aux diverses tentatives de prosélytisme dont ils avaient été l’objet. La présence et la recherche de Samuel Schwarz n’eurent aucun effet sur leurs pratiques ; celui-ci échoua même à établir un lien entre eux et la synagogue de Covilhâ. L’« Œuvre de Rédemption» d’Artur Carlos de Barros Basto ne réussit pas davantage : les cinq étudiants de la Yeshiva Rosh Pinah originaires de Belmonte, formés en principe pour dispenser un enseignement religieux à leurs concitoyens, se consacrèrent finalement à d’autres tâches ; et il ne semble pas que Barros Basto lui-même, lors de ses visites au bourg, y ait suscité grand enthousiasme pour un retour formel au judaïsme.
Or Belmonte présente une particularité supplémentaire dans les années I960 : Amilcar Paulo y rencontra encore une communauté marrane bien constituée, dont les membres continuaient à se réunir pour célébrer en commun les fêtes juives et gardaient conscience également de l’origine de leurs coutumes. Comme Samuel Schwarz une cinquantaine d’années auparavant, Amilcar Paulo put observer que c’étaient surtout les femmes qui connaissaient rites et prières, transmettaient les traditions et jouaient le rôle d’officiantes lors des cérémonies religieuses. C’est ainsi qu’il assiste à la célébration d’un shabbat :
La maîtresse de maison vient nous accueillir. Les premières étoiles sont sur le point d’apparaître, la maison s’emplit de gens. L’officiante se couvre la tête d’un voile de lin blanc à la manière d’un taleth, le châle rituel. Puis elle regarde en direction de l’Orient et, se masquant les yeux avec la paume de ses mains, elle prononce à haute voix une prière que l’assemblée répète en sourdine. Après qu’elle a prononcé un grand nombre de prières, que tous répètent à voix basse, tous entonnent en chœur une série de bénédictions. La cérémonie s'achève par le cantique de Moïse.
Amilcar Paulo observe cependant qu’un clivage s’est produit cepuis quelque temps à l’intérieur de la communauté marrane ce Belmonte, dont la plupart des membres étaient des marchands ambulants, allant de foire en foire, vendant tissus de coton, chiffons et autres camelotes. Certains d’entre eux parvinrent à s’enrichir et ouvrirent dans le bourg des magasins aux «rayons chargés de marchandises». Ces commerçants fournissent à crédit « une grande partie de cette marchandise à leurs coreligionnaires plus pauvres, qui la vendent dans les foires et la paient quand ils peuvent». Et Amilcar Paulo ajoute:
Mais ces nouveaux-chrétiens maintenant aisés, qui sont propriétaires d’une maison et d’une automobile, vivent éloignés de leurs anciens compagnons de foi. Grâce à des mariages avec des vieilles-chrétiennes, ils se sont élevés à une classe sociale supérieure. Ils ne pratiquent plus aucune tradition judaïque, et bien que certains aident leurs parents pauvres et partagent parfois leurs problèmes, ils se maintiennent éloignés d’eux. Ceux-ci, de leur côté, les considèrent comme perdus poulie judaïsme et ne les estiment plus comme faisant partie des leurs.
Une partie de la population crypto-juive de Belmonte, la plus fortunée, avait ainsi commencé à suivre le processus de fusion dans la société globale, comme l’avaient fait précédemment celles des autres localités du Trâs-os-Montes ou de la Beira. Mais, tandis que le marranisme ne subsistait dans ces dernières que fragmenté, chez quelques individus isolés, il formait encore la base, à Belmonte, d’une communauté toujours vivante.
- Ibid, 140-141 : «Alguns cristâos-novos, antiguos feirantes, che- garam a enriquecer. Abriram na vila lojas cujas prateleiras encontramos carregadas de mercadorias. Fornecem muita dessa mercatoria, a credito, aos seus correligionàrios mais pobres, que a vendem nas feiras e lha pagam quando podem. »
- , p. 141 : «Mas esses cristâos-novos jâ abastados, que têm casa propria e automovel, vivem afastados dos seus antigos companheiros de fé, tendo ascendido, através dos seus casamentos com cristâs-velhas, a uma classe social mais elevada. Ja nâo praticam nenhuma tradiçâo judaica, e apesar de alguns ajudarem os seus parentes pobres, compartilhando por vezes dos seus problemas, mantêm-se deles afastados. Estes, por sua vez, consideram-nos perdidos para o judaismo e nâo os encaram mais como “uns dos seus”. »
Vingt ans après les visites d’Amilcar Paulo, les informations les plus récentes sur cette communauté nous sont fournies, à partir des années 1980, par David Augusto Canelo, lui-même originaire de Belmonte, dont la longue familiarité avec ses concitoyens crypto-juifs éveilla une vocation pour l’étude du marranisme. À la fin de la décennie, sur une brève période, se sont concentrés divers événements marquant un tournant historique pour la communauté de Belmonte, qui témoignent aussi d’influences croissantes du monde extérieur. C’est ainsi qu’en novembre 1987 le rabbin Joshuà Stampfer, de Portland (Etats-Unis), célébra publiquement, pour la première fois, un shabbat dans le salon d’honneur de la municipalité, avec la participation d’une cinquantaine de crypto-juifs. En 1988 fut créée l’Association judaïque de Belmonte, en vue d’un retour au judaïsme officiel. En mai 1988, celle-ci reçut la visite d’une délégation de la communauté de Lisbonne pour la célébration d’un autre shabbat. Pendant ce temps, entre 1988 et 1990, Frédéric Brenner préparait de son côté et tournait son film sur Les Derniers Marranes. En janvier 1989, l’Association judaïque devenait la Communauté juive de Belmonte, pourvue en 1990 d’un rabbin venu d’Israël. Enfin, le 4 décembre 1996, cinq cents ans après la conversion forcée, était inaugurée la synagogue de Belmonte. C’était comme une victoire posthume, tardive et indirecte, de « l’Œuvre de Rédemption » d’Artur Carlos de Barros Basto.
Cependant, tous les crypto-juifs de Belmonte n’adhéraient pas à ce mouvement de retour au judaïsme officiel. Celui- ci, pour beaucoup d’entre eux, représentait une nouveauté incompatible avec la tradition qu’ils avaient toujours connue, transmise clandestinement par leurs ancêtres, de génération en génération, au prix de tant de martyrs. De fait, alors même que la mémoire se veut la plus fidèle, elle trahit néanmoins quelque chose d essentiel, car a travers la reconversion se perd, précisément, cette composante fondamentale de la religiosité marrane qu'est le secret, le secret en quelque sorte ritualisé. C’est ce qu’explique le regret nostalgique de Dona Emilia, la « sacerdote » de Belmonte dans le film de Frédéric Brenner :
Je nabandonnerai ma religion pour rien au monde […], pour moi ces nouvelles prières ne sont pas comme les nôtres […], la [religion] moderne, je n’y vais pas. Je pratique celle de mes parents […], la mienne est la bonne, c’est celle que m'ont transmise mes parents […]. Nous, on a toujours prié à la maison, alors qu’eux [les jeunes], ils vont prier là-bas, à la synagogue […]. Nous avons nos prières et ils ont les leurs.
La victoire posthume de « 1'Œuvre de Rédemption » reste donc finalement limitée. De nombreux membres du groupe marrane, surtout les plus âgés, restent ainsi fidèles aux pratiques crypto-juives, alors même que s’est constituée une communauté juive officiellement reconnue. Autrement dit, les clivages internes s'accentuent puisque, par rapport à ceux qui ont accompli leur retour explicite au judaïsme, se distinguent désormais, d’une part, ceux qui se sont élevés dans l’échelle sociale, ont épousé des vieilles-chretiennes, et abandonnent les coutumes crypto-juives pour s’intégrer dans la société globale; et, d autre part, ceux qui restent obstinément fidèles aux traditions transmises par leurs ancêtres, lesquelles exigent avant tout le secret : soit le paradoxe en quelque sorte d’un crypto- marranisme à l’intérieur d’un environnement désormais juif.
Memoires Marranes-Nathan Watchel- Resurgences marranes au Portugal
Page 46
אמנון אלקבץ-יהודי ספרד ופורטוגל המגורשים במרוקו בעריכת אשר כנפו- 2/2
אמנון אלקבץ יהודי ספרד ופורטוגל המגורשים במרוקו
אהד מנשואי הפנים ומהנכבדים שביהדות ספרד בשם אברהם שניור, שהיה מקורב לבית המלוכה, ניסה לבטל את רוע הגזרה בשכנוע ובממון, ונדחה, ומשלא הצליח, אף עליו הופעל לחץ עד שנאלץ להתנצר בעצמו. יחד עמו בחרו להתנצר כ-50,000 יהודים על מנת להוסיף להתגורר בספרד. לעומתם, אלה שבחרו לעזוב את ספרד, מספרם לפי אומדן, הגיע לקרוב לפי שניים, כלומר כ-100,000 מגורשים.
על המגורשים נאסר לקחת עמם דברי ערך, זהב, כסף ותכשיטים, מאידך הותר להם למכור את נכסיהם. לשם כך, ניתנה להם ארכה של 3 החדשים, עד סוף יולי 1492, זה היה ערב ט' באב, יום בו מבכים את חורבן בית המקדש וירושלים. מהסיבות הידועות, מרבית הנכסים לא נמכרו עד יום הפקודה, והמגורשים נאלצו להפקיר את רוב נכסיהם ונטשו אותם למשיסה לכל דיכפין. בין המגורשים, אלה שנכנעו ולא עמד להם כוחם לשאת את המציאות החדשה, השתדלו להמשיך להחזיק בדת-ישראל בהסתר, ולמראית עין נהגו כנוצרים אדוקים. בין המתנצרים היו משפחות רבות שהעבירו את המסורת על מנהגי הדת דרך הנשים בהסתר, תוך שמירה על סודיות מרבית.
לפני תום הגירוש, אנוסים רבים היגרו לפורטוגל, המדינה השכנה שדמתה מאוד לספרד מבחינה תרבותית, בתקווה ששם יוכלו לשוב ליהדותם, אלא שכעבור 4 שנים, בשנת 1496 לספירה, אותו מנואל הראשון מלך פורטוגל שקיבל את היהודים הגולים מספרד ללא התנגדות, שינה את יחסו אליהם, ויזם בעצמו חיוב להתנצרות קולקטיבית בכפייה על כלל יהודי פורטוגל. בשנת 1497 נחת על כלל יהודי המדינה הצו שהורה להם לעזוב את פורטוגל למי שלא יסכים להמיר את דתו לנצרות. אף כאן, אלה שהעדיפו להמשיך לחיות במדינה, והמירו דתם למראית עין, המשיכו לחיות כיהודים בסתר. בין המומרים האלה היה הסכם חשאי ביניהם לפיו הם היו שולחים את אחד מבני הקהילה לשרת ככומר באחת הכנסיות, כשבין תפקידיו היה להתריע מפני הופעתם של אנשי האינקוויזיציה באיזורי המגורים והכנסיות .
חלקם הלא מבוטל של המגורשים, המשיכו את נדודיהם בספינות משא, וככל שהזדמנו להם ספינות מסחר דרך מרוקו, הם נפוצו למדינות אחרות ברחבי העולם, תוך הבטחות לאישורי שהייה ופרנסה באותן מדינות. לאור הידיעה שהיהודים המגורשים משכילים וחרוצים, מדינות לא מעטות פתחו את שעריהן, והיו מוכנות לקלוט אותם, ביניהן היו סין, הודו, מדינות דרום אמריקה ומרכזה, אולם מרביתם העדיפו להמשיך את חייהם במדינות אירופה הסמוכות יותר לים התיכון, כמו הולנד, בולגריה, טורקיה, יוון וכד'. יחד עם זאת, חלק לא מבוטל מהמגורשים בחרו לשוב ולהתיישב בחלקה הצפוני של מרוקו, אותו חבל ארץ שתושביו שלטו בשפה הספרדית, והתרבות הספרדית לא הייתה זרה להם. הם בחרו בערים טנגייר, מילייה, תיטואן ושפשאווין שטרם נשלטו ביידי ממלכת ספרד, ואך טבעי היה שהגירתם של מגורשי הממלכה יבחרו להתיישב בערים אלו. גם ערים כמו פאם, מקנס וואזאן, הועדפו על פני שוטטות במרחבי הגלובוס. לא בכדי שימשה מרוקו במשך שנים רבות מחסה לאלפים הרבים של המגורשים מפני ידה הארוכה והרדיפות של האינקוויזיציה.
הרוב המוחלט של המגורשים, הגיע לצפון אפריקה ולארצות האימפריה העותמאנית. בארצות הבלקן התפתחו ושגשגו קהילות חשובות של המגורשים, בהם בלטו הוגים, רבנים, ומשוררים ידועים, ביניהם ניתן למנות את ר' יוסף קארו בעל "השולחן ערוך", ספר היסוד של הפסיקה ההלכתית היהודית והרב והאסטרונום הידוע ר' יעקב זכות, ועוד רבים אחרים.
לכל מקום אליו הגיעו היהודים המגורשים מספרד, הם בלטו כאליטה האינטלקטואלית, לעתים ותוך זמן קצר, אף היוו רוב דמוגרפי באותן ערים אליהן הגיעו. יתרה מכך, השתלבותם בחיי הכלכלה, בעיקר במסחר, העלתה עליהם אה קנאתם של "התושבים הוותיקים". הם לא בחלו לשלוח את ידם בכל אשר ימצא, במלאכות הזעירות, המסחר הקמעונאי, צורפות או חלפנות וענייני כספים. הם גילו יכולת הישרדות והסתגלות מהירה למציאות החדשה. נכונותם לעסוק בכל מלאכה והבנתם בתחומים רבים, יצרו לא מעט חיכוכים בינם לבין האוכלוסייה היהודית מ״היישוב הוותיק".
כיום אין לתאר את הקהילה היהודית ואת חשיבותה ללא סיפורה של קהילת המגורשים. עד קום מדינת ישראל ופתיחת שעריה לקליטת גלות יהדות ישמעאל בצפון אפריקה, היוותה מרוקו מקום ריכוז הקהילות הספרדיות הגדולות ששרדו מאז הגירוש מספרד. המגורשים הביאו עמם הון אינטלקטואלי ועושר תרבותי רב. גדולי הרבנים שצמחו במרוקו היו צאצאים של מגורשי ספרד. ביניהם היו עילויים כמו ר' יעקב בירב, ר' דוד אבן־זמרא, ר' סעדיה אבן- דנאן ורבים אחרים. רבני המגורשים לא קיבלו עליהם את האוטוריטה המרוקאית והמשיכו לנהוג ע"פ מסורת אבותיהם. במשך למעלה ממאה שנים מאז בוא המגורשים למרוקו, התנהלו חילוקי דעות בין המגורשים לבין הוותיקים בענייני הלכות דתיות שונות, כשדעתם של חכמי ספרד, ברוב המחלוקות, הייתה המקובלת. לעתים הגיעו המחלוקות בין שתי קהילות יושבי הארץ עד כדי הטלת חרמות אלה על אלה. רק במהלך המאה ה-17, הגיעו שתי הקבוצות לאחידות דעים בענייני הלכות ופסיקות דתיות אחרות, כאשר רוב ההלכה נפסקה ע"פ דעת חכמי המגורשים.
מקהילת המגורשים אף צמחו מרבית הסוחרים האמידים שהתיישבו בעיקר בערי החוף הסמוכים לנמלי-הים, לערים אלו המשיכו להגיע עוד אלפי פליטים שטרם מצאו להם מנוח לכף רגליהם. כאן הם מצאו יד מושטת מאחיהם "הוותיקים", ובחרו להתבסס כלכלית על המסחר ביין, שעווה, חלפנות, מסחר בבקר ובייצור סוכר. בזכותם של אותם מגורשים, הפכה מרוקו ליצואנית הגדולה בעולם בייצור הסוכר, והחזיקה בבכורה בענף זה במשך למעלה מ- 200 שנה. בשל כך, מלכי מרוקו משושלת הווטאסים אימצו רבים מבני הקהילה היהודית להיות שרים או יועצים בחצר המלוכה, כמו מנחם סננס, יעקב רוטי, אברהם קורדובי ועוד. קהילה זו בידלה את עצמה ע״י פיתוח של שפת "החיכיתיה", שפה מיוחדת המורכבת מבליל של ספרדית, עברית וערבית. בשפה זו המשיכו לנהל את חיי הקהילה ושימרו את תרבותם מפני גורמים זרים.
התיישבות היהודים המגורשים מספרד ופורטוגל במרוקו הותרה להם אחר ההסכם שנחתם בין מרוקו לספרד שעל פיו, ספרד, המעצמה האירופאית העולה, לא תכבוש את מרוקו, ומרוקו תסכים לקלוט לתוכה בין -30,000 ל-35000 יהודים מהמגורשים, לבסוף נמצאה לחלק גדול מהמגורשים פיסת קרקע עליה יכלו להניח רגלם בבטחה ללא חשש ששוב יצטרכו להמשיך בנדודיהם ללא קורת גג, להם ולמשפחותיהם. סולטאן האימפריה העותמאנית בזמן הזה, היה באיזיט השני, קלט את הפוטנציאל הטמון ביהודים מגורשי ספרד, ופתח את שערי האימפריה בפני המגורשים. הוא גם תמה על טיפשותם של מלכי ספרד ששמטו מידם אוצר בלום ויקר של גורם אנושי, משכיל וחרוץ שיכול להביא לפריחת האימפריה מבלי הצורך להשקיע בחינוכם.
במרוקו קיבל הסולטאן הוואטאסי, מוחמד א-שייח', את המגורשים בזרועות פתוחות, והושיב אותם בממלכתו תוך מתן חסות מלאה עליהם, בני תקופתו כינו אותו "חסיד אומות העולם". העיר פאס, בירתו, נפתחה בפני המהגרים, והפכה ליעד עבור חכמיה ורבניה של אליטת המגורשים שהתיישבו בצפון אפריקה. ביניהם נמנו ר' חיים גאגין, ר' יעקב בירב, ר' אברהם דה ליאון, ר' שלמה אבוהב, ר' יהושע קורקום, ועוד רבים כאלה. המגורשים שמרו על ייחודם ועל מנהגיהם הדתיים, לשם כך הם בידלו את עצמם כקהילה נפרדת מאחיהם הוותיקים שבמרוקו, וניהלו ביניהם חיי קהילה לפי מסורת אבותם שבספרד. קהילת המגורשים הייתה בעלה השפעה דתית על כלל הקהילות שבמרוקו, ותוך זמן קצר הובילה את המנהיגות בכל שטחי החיים היהודיים במדינה. ברבות השנים, היטשטשו הגבולות בין "המגורשים "לוותיקים", והיו לקהילה אחת. בהמשך אנו רואים את השפעת "המגורשים" שעדיין מוסיפה להיות דומיננטית, וכמה מהם צמחו לשמש במשרות רמות בממלכה, כמו משפחת הדיפלומטים המפורסמת, פאלאגיי, ממנה צמח דון־שמואל פאלאגיי. וכן משפחת ר' אברהם אבן־זמרה, שכיהן כרב ראשי, ועוד.
להערכת פרופ' סרגייו דה-לה פרגולה מהאוניברסיטה העברית, אחד המומחים המפורסמים לתקופת יהדות ספרד שלפני הגירוש, קיימים בעולם עד ימינו אלה, מיליונים רבים שהם בעלי זיקה יהודית, עיקרם צאצאי האנוסים מחצי האי האיברי, הם מוכרים יותר כ- Cristiano ,Nuevo או כ- Conversos (מומרים) וכן, Marranos (מומרים) או פשוט,Cripto, יהודים בסתר.
בזה באו למעשה אל קיצם כ-1000 שנות היסטוריה יהודית בחצי האי האיברי, ומתחילה תקופת גלות חדשה של היהודים המגורשים.
גירוש יהודי ספרד ופורטוגל, הוא אחד האסונות הגדולים בקאנון היהודי, ובתולדות עמנו. כריסטופר קולומבוס מתעד ביומנו בעת מסעו לגילוי יבשת אמריקה, "זה היה באותו החודש שבו הוד מלכותם הוציאו את הפקודה שכל היהודים יגורשו מהממלכה ומהארצות השייכות לה, בעת הזאת ציוו עלי לקחת על עצמי את המסע לגילוי הארצות".
לדאבון הלב, גירוש היהודים מספרד ומפורטוגל לא היה הגירוש היחיד של יהודים ממקום מושבם, ידועים לנו מקרים לא מעטים בהם יהודים נאלצו לעזוב מקומות מגוריהם בצווים מיוחדים בגלל היותם יהודים, והמשיכו להיות נעים ונדים ברחבי העולם, דוגמת "האנוסים ממשהד" שבאיראן, שבאמצע המאה ה-15 יהודים נאלצו להמיר דתם בכוח, או"גירוש יהודי תל-אביב" בשנת 1917, ע״י השלטונות העותומנים, גירוש שנחרט בתולדות הישוב העברי, ועוד.
מקורות ביבליוגרפים
אביטבול מיכאל, יהדות צפון אפריקה, אחרי הגירוש.
אשתור אליהו, קורות היהודים בספרד המוסלמית.
ביינארט חיים, גירוש ספרד, סוף מעשה במחשבה תחילה.
ביינארט חיים, פרקי ספרד.
בער יצחק, תולדות היהודים בספרד הנוצרית.
הרסגור מיכאל, שעה היסטורית, האמת על גירוש יהודי ספרד.
יובל ירמיהו, האנוסים, זהות כפולה ועלית המודרניות.
עסיס יום־טוב, וקפלן יוסף, דור גירוש ספרד.
ססיל רות, תולדות האנוסים.
E.Benito Ruamo, Los origines del problema Conversos Barcelona Netaniahu B-Z, The origins Inquisition in the Fifteenth century. Kamen Henry,
The Spanish Inquisition. A Historical Revision, 1999 Between Sepharade and Jerusalem, History, identity and memory.
אמנון אלקבץ–יהודי ספרד ופורטוגל המגורשים במרוקו בעריכת אשר כנפו– 2/2
האנוסים-זהות כפולה ועליית המודרניות- ירמיהו יובל- הקונברסוס:התקדמותם המהירה של הקונברסוס
הבורגנות העירונית
ואולם רק קונברסוס מעטים יחסית נמנו עם המעמדות הגבוהים ועסקו בשירות המנהל והשלטון. רוב הנוצרים החדשים לא היו גדולי עולם אלא בעלי מלאכה וסוחרים בכל מיני דרגות, חלפנים, רופאים, מזכירים ושאר נותני שירותים ובעלי מקצוע, שמילאו את שכבות החברה העירונית; זה היה עיקר חשיבותם לחברה הספרדית, מכיוון שהם סייעו ליצור מעמד בורגני נמרץ וחיוני, שהסתער על מרחב הפעילות הכלכלית והעירונית בספרד של ערב הרנסאנס ונתן לו תנופה נמרצת. זו הסיבה שהכנסתם של הקונברסוס, כמעט בכל השכבות, הייתה גבוהה במידה ניכרת מהכנסתם של הנוצרים הישנים. אין פירוש הדבר שרוב הקונברסוס היו עשירים, אלא שהיו משתתפים נמרצים במיוחד בכל אפיקי הפעילות הכלכלית והתרבותית של חיי העיר, ובכך תרמו תרומה של ממש ליצירת העושר הלאומי המצרפי בארץ שבה לא היה לפעולה היצרנית ערך חברתי גבוה.
פרופיל חלקי של תעסוקת הקונברסוס ב־1497 (על ראשית המאה אין נתונים) הפיק החוקר לאדֶרו קסאדה מרשומות האינקוויזיציה. מעטים בלבד עסקו בחקלאות; רובם המכריע היו בעלי מלאכה עירוניים (בטולדו 60 אחוזים, בסוויליה 77 אחוזים, באזור בדאחוס כחמישים אחוזים). שיעור ניכר מבעלי המלאכה(30 אחוזים בטולדו, 49 אחוזים בקורדובה) עסקו בענפי הטקסטיל: אריגה, צביעה, חייטות, תפירת משי, עיבוד בדים ישנים וכדומה. אחריהם באים מעבדי העור: סנדלרים, תופרי ארנקים, עושי אוכפים וכיוצא בזה(30 אחוזים באזור בדאחוס, 15 אחוזים בטולדו ובקורדובה), ואחריהם מעבדי הברזל(נפחים ומסגדים) וצורפי הזהב והכסף. בענפי המסחר – ממסחר גדול ועד קמעונאות וחנוונות – עסקו 15 אחוזים בקורדובה, 13 אחוזים בטולדו, ו־10 אחוזים באזורים החקלאיים. במגזר הכספים, בעיקר בחלפנות והלוואה בריבית, עסקו 6 אחוזים בטולדו ו־5 אחוזים בקורדובה, וגם כאן מדובר באנשי כספים גדולים וקטנים כאחד. (שיעור חוכרי המסים בין הקונברסוס ירד מאוד בסוף המאה, מסיבות שעדיין לא התבררו.) קונברסוס אחרים היו רופאים, מנתחים, רוקחים, ספרים, עורכי דין, סופרים להשכיר, מורים ומחנכים. בין 5 ל־7 אחוזים נתנו שירותים לבתי האצולה והכמורה הבכירה – ממנהלי משק בית, רואי חשבון, מנהלי עסקים ונכסי דלא ניידי ועד משרתים. רוב המשרות האלה (חוץ ממשרתים) נחשבו לעבודות מכובדות ושימשו קרש קפיצה להתקדמות. מבין נושאי המשרות הציבוריות (8 אחוזים בטולדו, 6 אחוזים בבאנה, 2 אחוזים בקורדובה), החזיקו רק מיעוט בתפקידים בעלי שררה, ורוב האחרים היו בעלי סמכות בדרג בינוני; לדוגמה, בין עשרים ואחד קונברסוס נושאי משרות ציבוריות בבאנה וסנלוסאר היו שמונה נוטריונים וסופרים להשכיר (escribanos), שלושה חברי מועצה (regidores) וקצין משטרה(alguacil) אחד.
סטטיסטיקה שכזאת מחייבת זהירות. בכל חברה בעלי הכוח והשררה הם מיעוט מספרי, שהשפעתו גדולה בשטח ובחיי המעשה אבל אינה ניכרת ביותר בסטטיסטיקה. משקלם הכלכלי ועוצמתם החברתית של הקונברסוס באים לידי ביטוי מעורפל בלבד מתוך הנתונים הממוצעים הללו, שאינם מבדילים בין שחקנים גדולים לקטנים בזירה. גם אופן חיתוך הקבוצות אינו מבטא את משקלם הסגולי של בעלי היוזמה, המניעים את גלגלי הכלכלה. אבל למרות ההסתייגות הזאת, ובעזרת מעט דמיון, אפשר לחלץ מתוך הנתונים האלה ודומיהם דיוקן חי ומגוון יותר של קהילת הקונברסוס בחיי היומיום שלה.
ניגודי ערכים: עבודה יצרנית לעומת הידַלגיה
כדי להבין את הצלחת הקונברסוס ראוי להרחיב מעט את הדיבור על רקעה החברתי של ספרד, לעמוד על ההבדלים בין מערכות הערכים של הנוצרים הישנים והחדשים ולבחון את דרכי הקידום החברתי. בניגוד לסברה רווחת לא הייתה ספרד של שלהי ימי הביניים וראשית העת החדשה חברה נוקשה וקופאת על שמריה. אבל מה שהניע בספרד את השאיפה לטפס במעלה הסולם החברתי לא היה רדיפת הממון דווקא, אלא בעיקר הרדיפה אחר הכבוד והיוקרה (honra). המטרה הנחשקת הייתה דרגת האצולה הבסיסית, ההידלגיה (hidalguía), ולצדה התואר קבאיירו, שהיו אפופים הילה של יוקרה חברתית, ומלבד תואר הכבוד ״דון״ נשאו גם יתרונות כספיים כגון פטור ממסי המלך.
הלהיטות להגיע למעמד ההידלגיה והאבירות לא נבעה מן היתרונות הכספיים בלבד אלא בעיקר מן היוקרה וה״ערך העצמי״ שיוחסו למעמד הזה, וגם משאיפתם של מי שעשו הון מפעילות כלכלית למחות את הכתם המגונה שדבק בהם בשל כך, ולהימנע מן הבוז הגלוי שרחשו ספרדים רבים למקצועות הכלכלה היצרנית. ״בשום ארץ אחרת באירופה לא דבק כתם שלילי כל כך בעבודת הכפיים,״ אמר החוקר אמריקו קסטרו(Américo Castro). אבל לא עבודת כפיים בלבד אלא כל מלאכה שמצריכה מיומנות, מסחר זעיר וגדול, ואפילו רפואה ובנקאות נראו להידלגו האמיתי עיסוקים פחותים והמוניים שיש להניחם להמון – או ליהודים, לקונברסוס, למורים ולזרים. האציל הספרדי האמיתי נזקק לתוצרי הפעילות הכלכלית, אבל רחש בוז לתהליך שמייצר אותם ולמי שנושא בעולו. העבודה היצרנית, שנועדה למילוי צורכי החיים הגשמיים, הייתה נחותה מעצם טבעה והגדרתה לעומת הכבוד, האמונה, הדבקות, ההקרבה והשאיפה למעללים מפוארים – ערכים שהושמו ללעג ולקלס בספרות הפיקרסקית ובפרודיה של סרוונטס, שם הם מוצגים כשרידים ארכאיים של האבירות מימי הביניים; ואף על פי כן, בשלהי ימי הביניים ובראשית הרנסאנס מילאו הערכים האלה תפקיד מכריע בעיצובה של ספרד החדשה והאימפריה שלה.
הרדיפה אחר ההידלגיה הולידה אמנות מסובכת של חיבור אילנות יוחסין. מחקר רב ומידה רבה של כושר המצאה הושקעו כדי לגלות – או לבדות – קשר גנאלוגי כלשהו אל בית אצולה; לדוגמה, שמצד האם, דרך בנה הלא־חוקי של רודנית מרוחקת, אילן היחס המשפחתי מגיע אל אב נידח שנולד בן אצילים או קיבל תואר אצולה בימי הרקונקיסטה. במשרדי הרשויות נערמו תלי תלים של תביעות של משפחות שדרשו הכרה בזכותן להידלגיה, והשלטונות נאלצו לתקן תקנות מחמירות ולדרוש עדויות פומביות בשלושת הדורות האחרונים. בניגוד אירוני לעצם משמעותה נעשתה ההידלגיה אפילו מותג מסחרי, ובחצר המלך החלו למכור אותה תמורת כסף, למגינת לבם ולקול מחאתם של בני האצולה הוותיקים. אבל שימושים לרעה שכאלה לא גרעו מעוצמתן של ההידלגיה והאבירות בתור מערכת ערכים ואידיאלים. הצמא לכבוד וליוקרה דחף ספרדים רבים לצאת למעללים יוצאי דופן, שבהם יוכלו להציג לראווה הצטיינות אישית: כיבוש ארצות רחוקות, הפצת דבר האל בין הפראים, האדרת שם ספרד בעולם וקידום שליחותה בתור ציוויליזציה. גם הרדיפה אחר הזהב סיפקה הזדמנות לכך; זו נעשתה מתוך תשוקה גדולה שחורגת מתאוות בצע תועלתנית גרידא ומביאה לידי הרפתקות נועזות, שבהן יכול אדם להראות גדלות ואומץ לב, לקרוא תיגר על אי־ודאות וסכנה, ולזכות, לצד הזהב (או במקומו), גם בתגמול רוחני בדמות כבוד ויוקרה.
האנוסים-זהות כפולה ועליית המודרניות- ירמיהו יובל- הקונברסוס:התקדמותם המהירה של הקונברסוס
הפזורה הספרדית-פורטוגלית המערבית במאה ה-17 – מאת יוסף קפלן
התיישבותם של היהודים הספרדים במערב אירופה פתחה פתח לבואם של יהודים אשכנזים ופולנים, שהחלו לתקוע שם יתד בימי מלחמת שלושים השנה ובעקבות גזרות ת״ח ות״ט. בניגוד לעושר המופלג שאיפיין את האליטה החברתית של היהדות הספרדית, היו רוב היהודים האשכנזים שהגיעו לאמשטרדם, להמבורג, ללונדון ולסביבותיהן עניים מרודים. חלקם הפכו את הקבצנות לאורח חיים, וחלקם הפכו למשרתים של אדוניהם הספרדים. הקהילות הספרדיות לא איפשרו ליהודים האשכנזים והפולנים להתקבל בהן כחברים ואף נהגו להסתייג מהם בדרכים ובאמצעים שונים. גם כשהיהודים האשכנזים התארגנו בקהילות משלהם ושיפרו במקצת את מצבם הכלכלי, עדיין השתמר הפער החברתי והכלכלי בינם לבין אחיהם הספרדים.
קברניטי ה״אומה״ ניהלו מאבק קשה וממושך נגד הבלתי נימולים, דהיינו אותם אנוסים שביקשו להצטרף לקהילות החדשות מבלי שהיו מוכנים להימול. בכמה מן הקהילות האלה תוקנו הסכמות שאסרו על אלה שלא נימולו את הכניסה לבית הכנסת. ר׳ יעקב ששפורטש' ניהל בשנת 1664, שעה ששימש בתור חכם בקהילת ״שער השמים״ בלונדון, מלחמת חורמה נגד הבלתי נימולים בקהילתו וביניהם אף כמה מבני העילית החברתית של העדה. כמו כן תוקנו באמשטרדם, בהמבורג ובלונדון תקנות נגד ההליכה ל״ארצות האלילות״ דהיינו ספרד, פורטוגל וכל אותן מדינות שהיהדות היתה אסורה שם, והשוהה בהן נאלץ להסתיר את זהותו היהודית ולחיות כנוצרי. גם בקהילת ליוורנו שבאיטליה, שמבחינה חברתית ותרבותית יש לראותה כקהילה המשתייכת לעולם ה״אומה הספרדית־פורטוגלית״ שבמערב אירופה, תוקנה תקנה דומה.
כדי לקיים את המבנה הריבודי הנוקשה ולמנוע מבני השכבות הנמוכות לפרוץ את גבולות מעמדם ולחדור אל תוך המשפחות המבוססות יותר, הקפידו בכל קהילות הפזורה הספרדית המערבית — מאמשטרדם ועד לקוראסאוֹ — על איסורם של נישואי סתר, שלא בהסכמת הורי הכלה, ולעתים אף הורי החתן.
מבחינת יצירתה התרבותית והרוחנית היתה הפזורה הספרדית המערבית בעלת ייחודיות רבה. יצירה זו היתה מסועפת ומגוונת עד למאוד. בתהליך שיבתם אל דת אבותיהם הם יצרו ספרות עשירה, שעיקר מטרתה היתה לתרגם לספרדית ולפורטוגלית ולשפת המושגים התרבותיים שהיתה מוכרת להם את עיקרי תורת ישראל ואת היסודות של אורח החיים היהודי. את מרבית חיבוריהם המקוריים הם כתבו בספרדית ובפורטוגלית, שתי הלשונות שנטלו עימם מחצי־האי האיברי ואשר שליטתם בהן היתה מושלמת. הספרדית שלהם לא היתה הספרדית היהודית של יהדות המזרח, אלא זו שנהגה בספרד בתקופת הבארוק. המשכילים שביניהם שלטו גם בשפות אחרות, והדבר הקל על השיח שבינם לבין העילית המשכילית שבארצות שבהן השתקעו. בין האנוסים שחזרו ליהדות נמצאו לא מעט רופאים. מקצתם הגיעו עם תואר זה לאחר לימודים במיטב האוניברסיטאות האיבריות כגון סַלַמַנְקָה, אלקלע די הינאריס, ואליאַדוליד וקוימברה. במאות ה־17-16 בלטו במקצוע הרפואה אנוסים רבים בחצי־האי האיברי, עד כדי כך שהוא נחשב לעתים למקצוע יהודי. חלק מהרופאים.האלה, משהצטרפו ליהדות, הפכו לקברניטי קהילותיהם החדשות, ובכל מרכזי הפזורה הספרדית המערבית נמצאו בתקופות שונות פרנסים רבים בעלי תואר דוקטור ברפואה.
למקצוע הרפואה היתה המשכיות גם בקרב אלה שכבר נולדו בקהילות החדשות, ובני הדור השני והשלישי לאנוסים שחזרו ליהדות למדו את מקצוע הרפואה במקומותיהם החדשים. ידיעת הלטינית איפשרה להם להיות בני שיח של תיאולוגים והוגים שבארצות מגוריהם החדשות, ובמיוחד של מלומדים פרוטסטנטים מזרמים שונים, אשר גילו עניין גובר והולך ביצירה היהודית. כמו כן נתקיימו ביניהם ויכוחים תיאולוגיים. מי שהצטיין במיוחד במסכת הקשרים שהצליח לרקום עם מלומדים נוצרים מארצות שונות היה ר׳ מנשה בן ישראל. אולם המפגש האינטלקטואלי בין יהודים ספרדים למשכילים נוצרים לא הגיע למיצויו בוויכוחים הדתיים: ברמות שונות שיתפו יהודים ונוצרים פעולה ביניהם נגד האויב המשותף של אותם הימים, דהיינו אותם הוגים שקראו תיגר על המימסד היהודי והנוצרי כאחד וביניהם דֶאיסטים, סְקֶפְטיקנים, שפינוזיסטים וכד׳. בלט בתחום זה הרופא וההוגה יצחק אורוביו די קאסטרו, אנוס שחזר ליהדות והשתקע באמשטרדם ב־1662 והפך ללוחם עיקש נגד הפילוסופיה של שפינוזה. במאבקו זה הוא שיתף פעולה עם התיאולוג הרמונסטרנטי פילים ואן לימבורך.
בנוסף לטיפוח הלשונות האיבריות ושפות אירופיות אחרות, הקדישו הקהילות הספרדיות הרבה מאמצים ללימוד העברית, שתפס מקום נכבד בתוכנית הלימודים של מוסדות החינוך שלהם. הילדים למדו דקדוק וחיבור על פי מיטב מסורת החינוך של יהדות ספרד, והמוכשרים שבהם היו מסוגלים עם תום חוק לימודיהם לחרוז בעברית ואפילו לכתוב יצירות מורכבות. שיטת הלימוד המדורגת בבתי הספר של הקהילות הספרדיות, ובמיוחד בקהילת אמשטרדם, עם הדגש הברור על לימוד הלשון העברית, עוררה התפעלות אצל מבקרים יהודים ממרכז אירופה וממזרחה, שראו בה השג חינוכי ממדרגה ראשונה.
מובן ששיטת חינוך זו, שבה תפס לימוד התלמוד מקום קטן יחסית, לא הצמיחה את הלמדנות התורנית שהיתה מצויה בעולם היהודי המסורתי. הרבנים שגידלה יהדות זו לא הצטיינו בבקיאות מופלגת במקורות. יחד עם זאת היו בתחום זה השגים לא מבוטלים, ויעידו על כך הקבצים המיוחדים של שאלות ותשובות, פרי עטם של בכירי התלמידים והמוסמכים של ישיבת עץ חיים באמשטרדם, שנקראו ״פרי עץ חיים״, שאותם החלו לפרסם באופן קבוע ומסודר משנת 1728 ואילך.
אמשטרדם הפכה במאה ה־17 למטרופולין הגדול של הדפוס העברי; במידה רבה בזכות בתי הדפוס המרובים שהיו בבעלותם של יהודים ספרדים. עשרות רבות של ספרים עבריים נדפסו בבתי הדפוס של מנשה בן ישראל (בעל בית הדפוס היהודי הראשון באמשטרדם), דניאל דה פונסיקה, עמנואל בנבנישתי, יוסף עטיאש ובנו עמנואל, דוד די קאסטרו טרטש, מנשה בן אברהם מינדיס קויטיניו ואחרים. באמשטרדם נדפסה מהדורה מצוינת של התלמוד הבבלי וגם העיתון היהודי הראשון בלשון הספרדית Gazeta de Amsterdam, שהיה מיועד לספק מידע מדיני וכלכלי לסוחרים.
יהודים אלה טיפחו את לימוד השפה העברית על פי מסורת יהדות ספרד שמימים ימימה. חיבורים רבים נכתבו על־ידם בתחומי הלקסיקוגרפיה והדקדוק. כך למשל חיבר הרופא בנימין מוספיה מהמבורג השלמות ל׳ספר הערוך׳ של ר׳ נתן בן יחיאל וקראן ׳מוסף הערוך׳. ר׳ שלמה אוליווירה, ששימש זמן מסוים רב בקהילה באמשטרדם והיה מחברן של יצירות רבות, כתב גם שורת ספרים בפורטוגלית על השפה העברית. כידוע, חיבר גם שפינוזה, שנים לאחר החרמתו, ספר דקדוק של הלשון העברית.
אולם היצירה המקורית העיקרית של בני הפזורה הספרדית המערבית נכתבה בספרדית — במיוחד ספרי הגות, תרגום תפילות וספרות יפה —ובפורטוגלית, שנחשבה כלשון העממית שבה נתחברו לרוב ההסכמות של הקהילות. מאמץ מיוחד הושקע על־ידי קברניטי קהילות אלה להחזיר את האנוסים אל חיק היהדות ולחנך את אלה שנצטרפו אל כלל ישראל ל״יהדות טובה״ (bom judesmo). לשם כך הובאו בדורות הראשונים של ייסוד הקהילות רבנים מן המרכזים הספרדיים העיקריים שבאימפריה העות׳מנית, באיטליה ובצפון אפריקה. נמצאו גם לעתים אישים לא ספרדיים, כגון ר׳ משה אורי הלוי מאמוץ, שמילא תפקיד חשוב בסוציאליזציה של ראשוני האנוסים שהגיעו לאמשטרדם, וכן ר׳ שאול לוי מורטירה, אשכנזי שהגיע מונציה, לאחר שליווה את הד״ר אליהו מונטאלטו במסעו לפריס, שם שימש רופא בחצר המלכותית.
הפזורה הספרדית-פורטוגלית המערבית במאה ה-17 – מאת יוסף קפלן
עמוד 112
"ואתה תצוה את בני ישראל-הרב משה אסולין שמיר
|
|
"ואתה תצוה את בני ישראל,
ויקחו אליך שמן זית זך כתית למאור,
להעלות – נר תמיד" (שמות כז, כ).
נ-ר ת-מ-י-ד – אותו נדליק ל-ת-מ-י-ד – בבית המקדש השלישי.
ת-צ-ו-ה {נוטריקון}: צ'עקת ה'דל ת'קשיב ו'תושיע.
עלינו לזעוק לאבינו שבשמים שיגאלנו, ויקים מקדשנו,
יצליח את חיילינו, ויפדה את חטופינו.
"ואתה תצוה. משה רבנו – גואל ראשון וגואל אחרון"
(רבנו-אור-החיים-הק'. מט י)
מ-ש-ה = "מ'ה ש'היה ה'וא ש'יהיה"
(רבנו-אור-החיים-הק'. קהלת א' ט').
מאת: הרב משה אסולין שמיר
בתחילת פרשת "תצוה", הקב"ה מצווה את משה רבנו כמה ציווים:
תרומת "שמן זית זך כתית למאור להעלות נר תמיד" (שמ' כז, כ), עשיית "בגדי קודש לאהרון {ובניו} לכבוד ולתפארת" (שמ' כח, ב), הקדשת הכהנים "וקידשת אותם, וכהנו לי" (שמ' כח, מא), וחותמת ב"מזבח מקטר קטורת" (שמ' ל, א). דבר כשלעצמו תמוה, היות ומקומו של מזבח הקטורת הוא בפרשת "תרומה" עם שלחן לחם הפנים ומנורת הזהב, המוצבים בקודש. לכן, מזבח הקטורת היה צריך להיות מוזכר שם, ולא בסוף פרשתנו – "תצוה".
כל הציווים הנ"ל, מהווים המשך לארון הברית, הכפורת והכרובים, שלחן לחם הפנים ומנורת הזהב, מזבח העולה, יריעות המשכן וקרשיו, בריחיו ואדניו, עליהם למדנו בפרשה הקודמת "תרומה".
רבנו-אור-החיים-הק' שואל שלש שאלות על השימוש בביטוי "ואתה תצוה", הפותח את פרשתנו:
"למה הוצרך לומר 'ואתה', אחר שעמו היה מדבר"? הרי פרשת "תצוה" מהווה המשך לפרשת "תרומה".
"עוד, למה אמר 'תצוה', ולא צו", כמו בתחילת פרשת "צו" – "צו את אהרן ואת בניו לאמר" (ויקרא ו, ב).
"עוד, למה אמר לשון ציווי? {הרי} בפרשת תרומה, התורה השתמשה בביטוי "ויקחו לי תרומה".
לשאלה הראשונה, מדוע נאמר הביטוי "ואתה", עונה רבנו: "ואולי, כי לצד שהדבר אינו מן המוסר לצוות ה' שידליקו נרות בבית ה' אשר ממנו תצא אורה… אשר על כן, אמר למשה כי מצוה זו, לא יאמרנה לישראל על פי ה', אלא הוא יצווה. פירוש מפי עצמו, שינהגו כבוד זה, להביא שמן להדליק – ולזה אמר 'ואתה'…", כלשון קדשו.
כלומר, הקב"ה "המאיר לארץ ולדרים עליה ברחמים, ובטובו מחדש בכל יום תמיד מעשה בראשית", היתכן שיצטרך מנורה בביתו – בית מקדשו. לכן השתמש בביטוי "ואתה", כאילו המבקש הוא משה רבנו ולא ה'.
לשאלה השניה, מדוע השתמשה התורה בביטוי "תצוה", משיב רבנו: משה רבנו בהיותו צדיק יסוד עולם העושה את מצות רבו בזריזות ובהתלהבות, עוד עשוי היה "שיעשה הוא כל הנדבר אליו. ויביא כל הנדבה של המשכן, לצד התלהבותו בעבודת ה', גם יעשה מלאכת המשכן ועבודתו, לזה אמר אליו תצוה" כדברי קדשו.
כלומר, התפקיד של משה יהיה לצוות ולפקד על ביצוע מלאכת המשכן. וכדברי רבנו בהמשך: "לזה אמר אליו 'ואתה תצוה'. פירוש: מה שיש לך מהיתרון על כל ישראל – אינו אלא מה שתצוה אותם…". לכן נאמר "תצוה" ולא "צו".
גם תרגום אונקלוס מתרגם: "ואתה תצוה – ואת תפקד ית בני ישראל".
רבנו מעלה עוד תשובה במשמעות הביטוי "תצוה", ולהלן דברי קדשו: "בירר ה' למשה את המלכות, והמליכו על ישראל. והוא אומרו, תצוה את בני ישראל, על דרך אומרו "ויצוני ה' לנגיד על עמו" (שמ"א יג יד)… כאן ייחד משה למלכות ישראל, ואהרן כהן. ואולי כי לזה התכוון מה שאמר הכתוב: 'ואתם תהיו לי ממלכת כהנים וגוי קדוש': ממלכת – חוזר אל משה. כהנים – אהרן. גוי קדוש – אלו הלווים". כלומר, היות ואהרן ובניו נבחרים לכהונה ככתוב: "ואתה הקרב אליך את אהרן אחיך ואת בניו" (שמ' עח, א), לכן בחר במשה כמלך, דבר הרמוז במילה "תצוה".
מדרש תנחומא (תצווה ו'). "אמר ליה הקב"ה למשה: מלך עשיתיך, גזור = תצווה עליהם והם עושים, כדברי שמואל אל שאול לאחר שהקריב את הקרבן, בטרם הגיע שמואל (א', יג יד'): "ויצווהו ה' לנגיד על עמו", וכן לעיל (שמ', ו' יג'): "ויצוום אל בני ישראל". כלומר, הביטוי "לצוות" הוא בבחינת מלך, כך שמשה רבנו היה ויהיה מלך המשיח על עם ישראל.
רבנו-אור-החיים-הק':
"ואתה תצוה" – לזמן עתיד = בגאולה האחרונה.
בחסדי ה', את ניצניה זוכים לראות
"לכל תלמיד חכם,
יש ניצוץ מנשמת משה רבנו"
(רבנו-אור-החיים-הק' שמ' כז ב).
"כי בכל צדיק וחכם, מתפשט ניצוץ משה רבנו ע"ה כשעוסק בתורה,
ועוזרו לכוון אל האמת".
(המקובל האלוקי רבי שלום בוזגלו, בעל "כיסא מלך" על תיקוני הזהר קי"ב ע"א).
בתיקוני הזהר (קיב ע"א) נאמר: "אתפשטותיה דמשה בכל דרא ודרא, בכל צדיק וחכם דאיתעסק באורייתא".
רבנו-אור-החיים-הק' אומר שלכל תלמיד חכם יש ניצוץ מנשמת משה רבנו, ולכן היו חכמים בגמרא שכינו איש את רעהו: "משה – שפיר קאמרת". וכדברי קדשו: "ואולי, שירמוז באומרו 'תצוה', על דרך אומרם ז"ל: כי כל תלמיד חכם יש לו ניצוץ מנשמת משה רבנו (חולין צג, ע"א). ולזה רז"ל היו קוראים זה לזה משה – כי הוא זה המדבר, בבחינת נפש הלומדת תורה. והוא אומרו 'ואתה תצוה' – על דרך אומרו 'כי מלאכיו יצוה לך' – שהוא לשון צוותא, ליווי לאיש ישראל הנכבדים…". לכן בחר הכתוב לקשור את זה במצות שמן למאור המסמל את התורה.
פועל יוצא מדברי קדשו: ניצוץ ממשה רבנו, מצטוות ומתלווה אלינו – לומדי התורה.
המקובל האלקי רבנו אברהם אזולאי – מראשי מקובלי חברון, אליה עלה מפס שבמרוקו, כתב בספרו הקבלי "חסד לאברהם" הדן בעקרונות הקבלה (מעין שני נהר לז'):
"אור התורה המאיר בתלמידי חכמים אפילו בדורות הללו – הוא אור תורת משה רבנו, ולכן קוראים אותו רבנו".
רבנו שלום בוזגלו – מגדולי המקובלים בכלל ומקובלי מרוקו בפרט, כותב בספרו: "כיסא מלך" על תיקוני הזוהר: "כי בכל צדיק וחכם מתפשט ניצוץ משה רבנו ע"ה שעוסק בתורה – ועוזרו לכוון אל האמת (קיב' ע"א).
רבי שלום בוזגלו כתב בנוסף ל"כיסא מלך" על תיקוני הזהר, גם "מקדש מלך" על הזהר, "הדרת מלך" על כל מאמרי הזהר העמוקים וכו'. רבנו שימש כאב"ד במראקש שבמרוקו ובלונדון, שם נפטר ביום ח"י אייר {ל"ג בעומר} תק"ם {1780}.
רבנו שלום בוזגלו – היה תלמידם של המקובלים האלוקיים רבי אברהם אזולאי בעל ה"חסד לאברהם", ורבי חיים בן עטר ע"ה, הסבא של רבנו-אוה"ח-הק'.
רבנו כותב שזכה ללמוד אצלו גם אחרי מותו. וכך הוא כותב: "בליל מוצש"ק כ"ב לחודש תמוז… קבעתי משנתי בקונטרס זה וישנתי מתוך הלימוד, ואראה בחלומי והנה לנגדי החכם המפורסם בחכמה ובחסידות ומופלג בזקנה כמוהר"א חיים ן' עטר זללה"ה, זקנו של ר' חיים בן עטר שנקבר בירושלים תובב"א…
והיה מראה לי בחלום ספר שהיה כתוב בו 'ספירת המלכות שיעש לה ארגמ"ן ואמר לי… ואיקץ וכתבתיו למזכרת".
החיד"א – מצאצאי רבי אברהם אזולאי, מזכירו בפירושו לזהר "ניצוצי אור", למעלה משלוש מאות פעמים.
בהסכמות לספריו, הוא זכה להכרה כאחד הגדולים מצד רבני מרוקו, אמסטרדם, לונדון, טבריה – ספרדים כאשכנזים.
מדוע גלותנו האחרונה,
מתארכת למעלה מאלפיים שנה?
רבי יצחק: גלות אדום מתאחרת – בגלל ביטול תורה (זוהר חדש, בר' טו ע"א).
"כל עוד אין עוסקים בתורה ובמצוות –
אין משה רבנו חפץ לגאול עם של בטלנים מהתורה…
כי הוא ימלוך עלינו לעתיד" (רבנו אוה"ח הק', שמות כז, כ).
"ויקחו אליך שמן זית זך – כתית למאור".
רבנו-אור-החיים-הק' שואל: מדוע נאמרה המילה "אליך", הרי את השמן מנדבים למשכן, ולא למשה רבנו?
רבנו מביא את דברי רב ששת המסביר בגמרא (שבת כב ע"ב) מה היא מטרת הדלקת המנורה בבית המקדש, לאור הכתוב 'מחוץ לפרוכת העדות יערוך': וכך דברי קדשו: "וכי לאורה הוא צריך. והלא כל ארבעים שנה שהלכו בני ישראל במדבר, לא הלכו אלא לאורו; אלא עדות היא לבאי עולם שהשכינה שורה בישראל".
מאי 'עדות', אמר רב: זה נר מערבי שנותן בה שמן כמות חברותיה, וממנה היה מדליק, ובה היה מסיים". כלומר, להראות את הנס היום יומי של הנר המערבי שלא נכבה, למרות שהכהן שם בו את אותה כמות שמן ששם בשאר הנרות, ובכך יתחזק מעמדו של משה רבנו גם בקרב ליצני הדור שלא האמינו שהשכינה תשרה בתחתונים. לכן נאמר לו "ויקחו אליך". רבנו חותם את דבריו כך: "כי לזה נתכוון באומרו 'ואתה תצוה', לומר שלא יחוס שלא יאמנו דבריו, להיות הדבר תמוה שידור אל עליון בתחתונים… וא"ת ומנין יצדיקו – 'ויקחו אליך'. פירוש – בדבר הזה יש לך חיזוק…".
כלומר, הנס בנר המערבי, מוכיח ש"אל עליון דר בתחתונים", כדברי קדשו.
הרמב"ן אומר שנסים רבים נעשו במקדש, אבל נבחר דווקא נס השמן, היות והוא מלווה את עם ישראל גם אחרי החורבן ע"י נס חנוכה, ואותו אנו ממשיכים לזכור מידי שנה בשנה בחג האורים – חנוכה.
הזוהר הק' נותן לנו טעם להתמשכות גלות אדום: רבי יוסי בר חלפתא שאל את רבי יצחק: מדוע הגלות האחרונה מתארכת? ענה לו: "לא אתארך אלא על ביטול אורייתא, וכך שמעתי מרב המנונא סבא: "תלתא גלותא גלו ישראל וחזרו בזכות האבות, גלות רביעית בזכות – משה רבנו (זוהר חדש. בר' טו ע"א).
כלומר, שלש הגאולות הראשונות של עם ישראל היו בזכות אבותינו הקדושים אברהם יצחק ויעקב, ואילו מהגלות האחרונה גלות אדום בה אנו שרויים, ניגאל רק בזכות לימוד התורה שניתנה לנו באמצעות משה רבנו ע"ה.
מ-ש-ה = "מה שהיה הוא שיהיה" (קהלת א' ט').
תפילה לבורא עולם שאיר את עינינו בתורה, ובכך נזכה לקבל את גואלנו הראשון והאחרון – משה רבנו – רעיא מהימנא.
רבנו-אור-החיים-הק' אומר: "כי כל עוד שאין עוסקים בתורה ובמצוות – אין משה חפץ לגאול עם בטלנים מהתורה, וזה הוא שרמז הכתוב כאן באומרו: ואתה תצווה את בני ישראל – על דרך "כי מלאכיו יצווה לך",
תצווה – מלשון צוותא, צוות שמתלווה ומצטוות לצדיק.
רבנו-אור-החיים-הק' אומר בהמשך: "או על דרך אומרם ז"ל, אין צו אלא מלכות, כי הוא {משה רבנו} ימלוך עלינו לעתיד, ותנאי הוא הדבר שיעסקו ישראל בתורה. וזה הוא אומרו: 'ויקחו אליך שמן זית זך', ירמוז אל התורה שנמשלה לשמן. מה השמן מאיר לעולם, כך התורה. והם דברי הזוהר שכתבנו בסמוך. ודקדק לומר זך, שצריכים לעסוק בתורה לשמה בלי שמרים, שהם לקנטר ח"ו, או להתגדל וכו'.
ואמר עוד "כתית", פירוש שצריכים לעסוק בתורה ולכתת גופם וכוחם, על דרך אומרו "זאת התורה, אדם כי ימות באהל" (במ', יט, יד). וכבר כתבתי ענין זה בחפצי" = {"חפץ ה'" הוא ספרו של רבנו-אוה"ח-הק' על הגמרא}.
וכך עולה מדבריו ב"חפץ ה': המיימינים הם תלמידי חכמים הלומדים תורה מתוך עיון וטורח כדי לברר את טעמי הוראות התורה, כמו אדם העושה מלאכה ביד ימינו שהיא מיומנת ובעלת עוצמה. וזה בניגוד ל"משמאילים בה" הלומדים תורה מבלי לטרוח להבין כל פרט. כך מפרש רבא בר רב שילא, ויש אומרים רב יוסף בר חמא בשם רב ששת את הפסוק: "אורך ימים בימינה, ובשמאלה עושר וכבוד" (משלי ג, טו). יוצא לפי הפירוש הנ"ל, המיימינים הם אלה הלומדים תורה מתוך עמל רב, וזוכים לאורך ימים… וכל שכן לעושר וכבוד, ואילו הלומדים מתוך עצלות, זוכים רק לעושר, ונקראים המשמילים. (רבנו-אוה"ח-הק' "חפץ ה'. שבת סג ע"א). לכן, התורה משתמשת כאן בביטוי "כתית" – לכתת את כוחו ואונו של הלומד ,עד שיבין את התורה.
גם לפי פשט הפסוק עולה, המיימינים – הם אלה שלאחר לימודם, מסתכלים ימינה כדי לדעת מה הספיקו ללמוד. לעומת זאת, המשמילים – אלה העצלנים המסתכלים שמאלה לראות כמה נשאר להם לסיים, כמקובל אצל ילדים
"כתית למאור – להעלות נר תמיד" (שמות כז כ).
"וחייב כל ישראל לבקש מאת ה' יתברך על השכינה שהיא בגלות…
שהשכינה היא מן האור הגדול של בורא עולם"
("מאור החיים" לרבי משה פרנקו, תלמיד רבנו-אור-החיים-הק').
תפילה רבנו "אור החיים" הק' על גאולת השכינה:
"יהי רצון מלפניך אבינו מלכנו ידידות אור נפשנו, רוחנו ונשמתנו.
למען בריתך אשר כרת לשלוש עשרה מידות שאינן חוזרות ריקם מלפניך,
זכור אהבתנו וחיבתנו, והשב שכינתך לבית קודשנו להשתעשע בנו כימי קדם.
כי קשה פרידתך ממנו כפרידת נפשנו מרוחנו.
המו מעינו וכלתה נפשנו אל גאולת שכינתך,
ודבק נפשנו באהבתך הנעימה והעריבה על נפשנו, רוחנו ונשמתנו,
וייעול מלכנו בהיכלא אמן כן יהי רצון".
הביטוי "כתית למאור" רומז לבית המקדש השלישי בו נעלה את נר התמיד לתמיד. שלא כמו בית ראשון ושני שנכתשו ע"י הבבלים והרומאים, והרמוזים במילה "כתית".
"כת" = 420 שנים – תקופת בית המקדש השני. "תי" = 410 שנים – תקופת בית המקדש הראשון.
רבנו-אור-החיים-הק' מסביר את הביטוי "למאור" – כי יכוון בשמן זית להאיר למאור ולייחדו במכוון". הכוונה לקב"ה שגלה עם עמ"י כדברי רבי שמעון בר יוחאי: "ושב יהוה אלהיך את שבותך" (דב' ל, ג) – בוא וראה כמה חביבים ישראל לפני הקב"ה, שבכל מקום שגלו שכינה עמהם… ואף כשעתידים להיגאל, שכינה עמהם" (מגילה כט ע"א).
רבנו-אור-החיים-הק' אומר: שבזמן הגלות, נחשך מאור הלבנה שנקראת המאור הקטן, ונפרד אלוף ממנה, ושפחה תירש גבירתה. ולזה יצוו, כי יכוון בשמן זית להאיר למאור, ולייחדו במכוון. גם יכוון אל המאור הגדול".
על הפס' האחרון בסוף פרשת אחרי מות: "ושמרתם את משמרתי לבלתי עשות מחוקות התועבות… ולא תטמאו בהם אני יהוה אלהיכם" (ויקרא יח ל) אומר רבנו-אור-החיים-הק': "כי התיעוב בכל מציאות שיהיה – יפעיל פירוד בין ישראל ובין השכינה. שאין שכינה שורה אלא על המושלל מהכיעור ההוא – וקדוש יאמר לו, כל הכתוב לחיים".
מה משמעות השכינה
הביטוי שכינה, הוזכר לעיל ע"י הרשב"י : "בכל מקום שגלו ישראל שכינה עמהם", דורש הסבר. על כך אומר רבי משה פרנקו בשם רבו רבנו-אור-החיים-הק' בספרו "מאור החיים" עמ' יח:
"וחייב כל ישראל לבקש מאת ה' ית' על השכינה שהיא בגלות. וכדי שכל אדם יבין מה היא השכינה, אכתוב בקונטרסי הזה מה ששמעתי מפי מורי רבי חיים אבן עטר בעת שפירש זה הפירוש, באופן זה ידעו אוהבי ידידי – שהשכינה היא מן האור הגדול של בורא עולם, והוא מכסה כבודו, שמשם באות כל הנשמות הבאות בזה העולם. והאור הזה שיש עמנו בגלות המר והנמהר, ומכוחו הוא שאנו יכולים לסבול. וזו הארה עצמה, באה בכל יום ומשתחווה לבוראה, ובוכה ומיללת בעדינו: יהי רצון שתשמע תפילתנו…". יוצא שהשכינה היא, בבחינת הגילוי הגבוה של הקב"ה בעולם.
המקובל הרה"צ הרב יהודה פתייה ע"ה כותב בספרו (מנחת יהודה, עמ' 73-74): "… כי הקב"ה נקרא "שמש", כמו שנאמר "כי שמש ומגן יהוה אלהים" (תהלים פד, יב), והוא רוכב שמים, כמו שנאמר "רוכב שמים בעזרך" (דב' לג, כו). זריחת אורו בארץ מתחת, כי "מלוא כל הארץ כבודו" (ישעיה ו, ג). ולאותה הזריחה של אורו שבארץ, קוראים רבותינו ז"ל בשם "שכינה", על שם שהיא שוכנת למטה בין ישראל, כמו שנאמר, "כי אני יהוה שוכן בתוך בני ישראל" (במ' לה, לד), וכן "ועשו לי מקדש, ושכנתי בתוכם" (שמות כה, ח).
כמו שהעננים בשמים מסתירים את אור השמש, כך עוונותינו מסתירים ומפרידים בינינו לקב"ה, בבחינת הכתוב: "כי אם עוונותיכם היו מבדילים ביניכם לבין אלהיכם" (ישעיה נט, ב).
לאור זאת, הרב פתייה מסביר את הצורך באמירת "לשם יחוד קודשא בריך הוא ושכינתיה" לפני קיום כל מצוה: ע"י קיום המצוה, אנו מתפללים ששם הוי-ה ברוך הוא ישתלם, ויתייחדו שתי אותיות י"ה עם שתי אותיות ו"ה, החסרות מהשם הוי-ה במלחמת עמלק, בבחינת הכתוב: "כי יד על כס י"ה, מלחמה ליהוה בעמלק" (שמ' יז, טז), ויהיה ה' שלם. לכן אנו נוהגים לקרוא "לשם יחוד", כדי שלא יהיה פירוד, וכך תפילתנו תתקבל ברצון בפני בורא עולם.
"ואתה הקרב אליך את אהרן אחיך ואת בניו…
ועשית בגדי קודש לאהרן אחיך –
לכבוד ולתפארת" (שמות כח א – ב).
"חייב אדם לברך על הרעה, כשם שמברך על הטובה" (ברכות נד, ע"א).
רבנו-אור-החיים-הק' מסביר מדוע הכתוב השתמש בביטויים: "ואתה, הקרב, אליך"? הרי מדובר במינוי אהרן ובניו לכהונה, כך שהיה יכול לכתוב: "תמנה את אהרן ובניו לכהנים". כ"כ, מדוע ציין שהבגדים "לכבוד ולתפארת".
רבנו מסביר ע"פ מדרש (שמואל רבה ד, ג) שהכהונה הייתה צריכה להיות נחלתו של משה רבנו וזרעו ככתוב: "למשה היה למנה" (ויקרא ח כט), ואילו אהרן, היה צריך להיות לוי ככתוב: "הלא אהרון אחיך הלוי" (שמ' ד, יד). משה רבנו סירב לקבל את השליחות, ואמר לה': "שלח נא ביד תשלח". בעצם, משה ביצע את השליחות בהתחלה בעל כורחו.
כעת, הגיע זמן ביצוע העונש בו אהרן הלוי מתמנה להיות כהן במקום משה.
הקב"ה אומר למשה לבצע את המינוי מתוך שמחה, ולקרב את אהרן, ולכן השימוש בביטוי "ואתה הקרב אליך את אהרן אחיך" – עליך לקרב אותו מתוך שמחה, ואף לעשות לו בגדים מיוחדים "לכבוד ולתפארת" דבר המבטא שמחה. וכד"ק: "לזה אמר לו בשעת מעשה, 'ואתה'. פירוש לא לצד שאני מצווך לבד, אלא גם אתה מצד עצמך הקרב את אהרן אחיך מצד עצמך, ותעשה הדבר כאילו אתה חפץ בו. כי זה לך במקום קרבן לכפרה, על אשר העזת פניך לפני ה'".
רבנו-אור-החיים-הק' אומר שכאשר האדם חוטא, מתרחק ענף אחד משרש נשמתו, כפי שקרה למשה רבנו כאשר סירב לשליחות, גם אם זה היה מתוך ענוה. כעת, הקב"ה אומר לו: "הקרב אליך את אהרן אחיך". כלומר, כעת זמן תיקון החטא ההוא, ע"י מינוי אהרן במקומו.
רבנו-אור-החיים-הק' מעיד על עצמו שבעקבות האירוע הזה, הוא מבין את דברי הגמרא: "חייב אדם לברך על הרעה, כשם שמברך על הטובה" (ברכות נד, ע"א). רבנו אומר שהייסורים מקרבים את ענפי הנשמה.
משה רבנו הפנים את הנושא, ועשה את הכל מתוך שמחה.
"ועשית בגדי קדש לאהרן אחיך – לכבוד ולתפארת" (שמות כח, ב).
אורות רוחניים – בקעו מבגדי הכהנים.
רבנו-אור-החיים-הק' מסביר: ארבעה בגדי לבן רומזים אל ד' אותיות הוי-ה, וזה כנגד ספירת התפארת. ד' בגדי זהב רומזים אל ד' אותיות "אדנ-י", וזה רומז לכבוד.
פועל יוצא מדברי קדשו: מבגדי הכהן הגדול, בקעו אורות רוחניים שהשפיעו והאירו את אישיותו ומהלך עבודתו בבית המקדש של הכהן הגדול, האמור לכפר לעם ישראל.
הרמ"ק – רבי משה קורדברו מגדולי המקובלים בתקופת האריז"ל בצפת:
מכל פרט בבגדי הכהן הגדול, בקעו אורות עליונים שהאירו לכל עבר כאלומות אור, והשפיעו על העולם כולו. כדוגמא, מציין הרמ"ק את עבודת הכהן הגדול ביום הכיפורים בבגדי לבן: "הכהנים שהמשכתם מצד החסד, בגדיהם בגדי לבן, וזה ענין הכהן הגדול ביום הכיפורים שהיה מעביר זהבים {בגדי זהב צבעוניים}, ולובש לבנים מפני שעבודת היום בבגדי לבן".
רבנו מציין כדוגמא, את לשון הזהורית {בגד בצורת לשון צבוע באדום} ההופך ללבן, כסימן שהקב"ה כיפר לעמ"י ביום כיפור. כלומר, מידת הגבורה והדין, התהפכה לחסד ורחמים.
נושא הבגדים, מלווה אותנו מאז חטא אדם הראשון: "ותפקחנה עיני שניהם וידעו כי ערומים הם, ויתפרו עלה תאנה, ויעשו להם חגורות". חכמים דרשו: חגורה אין כתיב, אלא חגורות, חגורי חגורות, איסטיכון = {כתונת עור}. גליון = {מעיל מעליהם}. וסדינים = {טלית לעיטוף עליון עם הראש}.
הגמרא דורשת: לבוש = לא בושה. גלימה = שנעשה בתוך הבגד כגולם המכוסה. סודר = סוד ה' ליראיו שמכסה גם את הראש. כל זה גורם לאדם להתבייש וליראת שמים (שבת עז, ע"ב).
ניתן להוסיף: מעיל = מעילה. בגד = בגידה. כלומר, הבגדים נועדו לתקן את חטא האכילה מעץ הדעת.
"ונשמע קולו
בבואו אל הקודש לפני יהוה" (שמ' כח, לה).
הפסוק מדבר על מעיל הכהן הגדול המקושט בשוליו, על ידי רימונים ופעמונים המשמיעים קולות, כך שבבואו אל הקודש, ישמע קולו כאדם המצלצל בפעמון לפני כניסתו לביתו, כדרך ארץ.
רבנו-אור-החיים-הק' אומר על הפעמונים: "ובצאתו ולא ימות – נראה, שאם לא היו לו הפעמונים שמשמיעים את הקול, חייב מיתה לשמים", ולא רק אם היה מחוסר אחד הבגדים.
מוסר השכל: הרוצה שהקב"ה ישמע את קולו וימלא את בקשותיו – יבוא ויעסוק בקודש.
גאולתנו תלויה בכך שנרבה לעסוק בקודש.
הגה"צ הרה"ג יהושע מאמאן ע"ה כתב בספרו "שדה יהושע" לפרשת "תצווה" בשם המלבי"ם, שברימון יש תרי"ג גרעינים, ולכן לדעת הרב יהושע, תיקנו חכמים לאכול מהרימון בליל ר"ה "ולבקש מהקב"ה שירבו זכויותינו כרימון, והכוונה שנזכה לקיים בעזהי"ת, תרי"ג המצוות בשלמותן". כדברי קודשו.
כבוד הרב שימש כראב"ד במראקש שבמרוקו, רב ראשי של נהריה. אב ביה"ד בבאר שבע, חבר ביה"ד הגדול לערעורים. הוא כתב ספרים רבים, בניהם השו"ת "עמק יהושע" ז' כרכים, "שדה יהושע" וכו'. אבותיו ואבות אבותיו, שימשו כדיינים במרוקו. באילן יוחסין שערך בנו הרה"ג רפאל מאמאן שליט"א, הם צאצאים של הרמב"ם. מאמאן = מימון.
"ועשית ציץ זהב טהור, ופתחת עליו פיתוחי חותם
קדש ליהוה… לרצון להם לפני יהוה תמיד" (שמ' כח לו).
רבנו-אור-החיים-הק' מסביר את משמעות הכיתוב בציץ "קדש לה".
וכך דברי קדשו: "צריך לדעת, מה ענין יגידו ב' תיבות אלו 'קדש לה' שבהם יהיה 'לרצון לפני ה".
ואולי, שיכוון באומרו 'קדש' – על ישראל, כאומרו 'קודש ישראל' (ירמיה ב, ג). ותיבת 'לה' ירצה, כי כללות ישראל הנקראים 'קודש' – הם לה' – חשוקים, דבוקים, משועבדים. ולזה – יהיה לרצון לפני ה', שיש לו רצון בישראל, באמצעות הכתב, והוא סוד 'אני לדודי', ובזה יתרצה 'דודי לי" (שיר השירים ו, ג).
העולה מדברי קדשו: הכהן הגדול מייצג את עמ"י. הקב"ה אוהב את עמ"י בבחינת "ודודי לי". 'דודי' זה הקב"ה. כל זה, בתנאי שאנחנו נלך בדרך ה', בבחינת 'אני לדודי'. 'אני' – עמ"י.
הקשר שלנו לקב"ה, דומה ליחס בין מגנט למתכת. ככל שיתקרבו, הם ידבקו. כך בני ישראל מול הקב"ה. ככל שיהיו "חשוקים, דבוקים, משועבדים" בה', כדברי רבנו-אוה"ח-הק' לעיל, כך הקב"ה ינהג כלפינו, כדברי הזהר: "וישראל דאתדבקו בקודשא בריך הוא – קודש איקרון" (זהר שמיני מב, ע"א).
"והיה פי ראשו בתוכו,
שפה יהיה לפיו סביב מעשה ארג" (שמות כח, לב).
איך ניתן לזכור את מה שאנו לומדים? הרמז, בפס' הנ"ל.
רבנו-אור-החיים-הק' לימד אותנו לפני כן, שרק ע"י לימוד תורה נזכה לגאולה. איך ניתן לזכור את תלמודנו?
רבנו כותב בשירו החותם את פירושו לתורה. בכדי להאיר בתורה, יש ללמוד מתוך עיון:
"הגבר, בי תחדד עשתונותיך / בפירושי שום תשים בינותיך. במראה מקום תן עיניים / ויאירו דברי באור החיים".
מקובל לחשוב שרק גאונים זוכרים את הלימוד, ולא היא. בזמן הגאונים, רק ראשי הישיבה של סורא או פומבדיתא בבבל, נקראו בתואר גאון, כמו רב סעדיה גאון, רב עמרם גאון, רב שרירא גאון וכו'. התואר "גאון" הוא כנראה קיצור של "ראש ישיבת גאון יעקב" ע"פ הפס' בתהלים: "יבחר לנו את נחלתנו, את גאון יעקב אשר אהב סלה" (תהלים מז, ה).
הגמרא מספרת על האמוראים שחזרו 40 פעמים על לימודם, עד שהיה מונח אצלם בכיסם.
הגר"א שואל מדוע נאמר בכיסם ולא בקופסא? משיב על כך: בכיס, האדם ממשמש מידי פעם, לא כן בקופסא. כלומר, בנוסף לארבעים פעם, מידי פעם חזרו על לימודם כפי שמדגיש אחד ומיוחד משרי התורה של ימינו הרה"ג יהושע כהן שליט"א בספרו המפורסם בקרב לומדי התורה "כרם יהושע" על דרך הלימוד.
על רבי אליעזר בן הורקנוס {הגדול} תלמידו של רבן יוחנן בן זכאי נאמר: "בור סוד שאינו מאבד טיפה" (אבות ב, ח). כלומר, אינו שוכח דבר מתלמודו כמו בור מטויח בסיד שאינו מאבד טיפת מים. הוא זכר בעל פה אלפי הלכות כפי שסיפר לפני מותו לתלמידו רבי עקיבא (סוטה מט ע"ב).
רבי יעקב בנו של ה"בן איש חי" הביא בשם ה"חתם סופר", בכדי שהתורה תישמר אצלנו, יש ללמוד אותה מתוך חוויה, ולראות בה דבר פלאי כדברי דוד המלך: "פלאות עדותיך – על כן נצרתם נפשי" (תהלים קי"ט, קכ"ט).
כלומר, יש ללמוד מתוך שמחה שהוא אחד ממ"ח קנייני התורה המנויים במסכת אבות (פ"ו, מ"ו).
הדבר השני הוא: ללמוד בקול כמקובל בישיבות, כדברי הגמרא (עירובין נד) על הפס' (משלי ד, כב): "כי חיים הם למוצאיהם". אל תקרא "למוצאיהם", אלא "למוציאיהם" = להוציא את המילים מהפה.
כל זאת לומדים מהפס' בכותרת בפרשתנו: "והיה" לשון שמחה – לימוד מתוך שמחה. "שפה יהיה לפיו סביב" – שמוציא בשפתיו, ואז "ראשו בתוכו" המסמל את התורה ככתוב בתהלים (קיט, ז – קס): "אוֹדְךָ בְּיֹשֶׁר לֵבָב בְּלָמְדִי מִשְׁפְּטֵי צִדְקֶךָ. אֶת חֻקֶּיךָ אֶשְׁמֹר… רֹאשׁ–דְּבָרְךָ אֱמֶת; וּלְעוֹלָם, כָּל מִשְׁפַּט צִדְקֶךָ". ואז התורה תהיה "בתוכו" כדברי הפס'.
מהמילה "סביב", ניתן ללמוד: יש לחזור על הלימוד. כלומר: "שפה {הלימוד}, "יהיה בפיו – סביב" {מסביב לשעון).
לסיכום: רוצים משיח עכשיו? "זכרו תורת משה עבדי = {ללמוד עד שנזכור} הנה אנוכי שולח לכם את אליה הנביא לפני בוא יום יהוה, הגדול והנורא. והשיב לב אבות על בנים, ולב בנים על אבותם" (מלאכי ג כב – כג).
בזמן שנזכור ונקיים את התורה – יופיע אליהו הנביא.
"ועשית מזבח מקטר קטורת עצי ששיטים" (שמות ל, א).
"שמן וקטורת – ישמח לב" (משלי כז ט).
מעלת הקטורת בזהר: "וכשהיה ענן הקטורת מתמר ועולה
ופונה למעלה ונעשה כאשכול – היה ידוע שהתכפרו עוונות ישראל".
הכהן היה רואה את אותיות השם הק' עולות עם ענן הקטורת:
"אתוון דרזא דשמא קדישא פרישן באוירא, וסלקין לעילא בההוא עמודא" (זהר 'תצוה').
רבנו-אור-החיים-הק' שואל: מדוע רק פה בסוף פרשת תצוה, נאמר מזבח הקטורת, ולא בפרשת תרומה עם שאר כלי הקודש: ארון הברית, הכפורת והכרובים שהיו מוצבים בקודש הקודשים. בקודש אמורים להיות שולחן לחם הפנים המוצב בצפון, ומנורת הזהב בדרום. משום מה, לא הוזכר מזבח הקטורת המכונה גם מזבח הזהב, האמור להיות ממוקם בין השולחן למנורה. ובלשון קודשו: "טעם שסידר כלי זה {מזבח הקטורת} של פנים, מאוחר מכל המשכן ועבודתו, כבר פרשתי בפרשת תרומה", שם כתב רבנו: "אבל מזבח הזהב, הגם שלא תשתנה עבודתו שהיא הקטורת, חצי מנה בבוקר וחצי מנה בערב, אעפ"כ – לא ישמש בבית עולמים, ועשה אחר, וגנזו לחלוטין" (שמ' כה, ט).
כלומר, שלמה המלך גנז את מזבח הקטורת שנעשה במשכן, ועשה אחר במקומו.
חשיבות הקטורת: על כך אומר מדרש תנחומא (תצוה טו). "אמר הקב"ה: מכל הקורבנות שאתם מקריבים, אין חביב עלי מקטורת. תדע שכל הקרבנות לצרכיהם של ישראל. כיצד? החטאת הייתה באה על חטא ואשם. העולה באה על הרהור הלב… אבל הקטורת אינה באה לא על חטא, לא על עוון ולא על אשם – אלא על השמחה. זה מה שנאמר: "שמן וקטורת – ישמח לב" של הקב"ה (משלי כז, ט). השמן מתייחס לכהן גדול שנמשח בשמן המשחה, וקטורת – אלו ישראל.
רבנו בחיי אומר בהקדמתו לפרשה, ששמחה זו מקבילה למעשה בראשית שם נאמר: "יהי כבוד יהוה לעולם – ישמח יהוה במעשיו". כמו שבמעשה בראשית האדם נברא בסוף, היות ותפקידו לחבר את הבריאה לקב"ה, כך מזבח הקטורת המוזכר בסוף מעשה המשכן, הכהן מצווה להשרות את השכינה ע"י הקטורת, ובכך לחבר בין הקב"ה לעמ"י.
לאור הדברים הנ"ל ניתן להוסיף, שכלי המקדש מסמלים מידות טובות בעבודת הבורא: ארון הברית והלוחות – לימוד תורה מתוך ענווה. המנורה – זיכוך המידות כמו שמן זית זך. השלחן – קדושת האכילה וכשרות הפרנסה. מזבח העולה – עבודת ה' מתוך מסירות והתלהבות. הקטורת – עבודת ה' מתוך שמחה.
הקטורת – מסוגלת לפעול ישועות וביטול מגיפות כפי שעה אהרן הכהן. הזהר הק' מרחיב על מעלת קריאת הקטורת בכוונה: אם היו יודעים בני האדם כמה עליון מעשה הקטורת לפני הקב"ה, היו לוקחים כל מילה ומילה ממנה, ומעלים אותה ככתר על ראשם כתר של זהב. לכן, רבים וטובים קוראים את הקטורת מתוך קלף, בכתב סת"ם.
התורה מלמדת אותנו שבכדי לפעול ישועות כמו הקטורת, עלינו לנהוג לאור המידות הנ"ל, המסומלות ע"י כלי המשכן שצוינו לעיל, כמו קדושת האכילה, לימוד תורה מתוך ענווה וכו', מידות בהן הצטיינו צדיקים רבים, כמו רבנו-אוה"ח-הק' בדורות הקודמים, ורבנו "בבא סאלי" בדורנו.
"מוות וחיים – ביד לשון" (משלי יח כא).
"ברית כרותה לשפתיים" (מועד קטן ח').
הביטוי "מוות וחיים ביד לשון" (משלי יח כא), משקף את יחוד האדם הנבדל מן הבהמה, בכך שיכול לדבר. הקב"ה מדבר עם "האיש משה" בכל פרשה, והנה בפרשתנו "תצוה", שמו מוזכר רק בכינוי הגוף "ואתה".
אחת הסיבות לכך היא, שמשה רבנו אמר לקב"ה אחר חטא העגל בפרשה הבאה "כי תישא": "ועתה אם תישא חטאתם. ואם אין – מחני נא מספרך אשר כתבת" (שמ' לב' לב'). אכן, שמו של משה נמחה מפרשתנו כדברי הגמרא (מכות יא' עא'): "קללת חכם מתקיימת גם על תנאי" (בעל הטורים).
לגבי השאלה מדוע נבחרה פרשת "תצוה" לפרשה, בה לא יוזכר שמו של משה, ישנן כמה תשובות:
רש"י אומר שפרשת העגל נאמרה לפני עשיית המשכן, שלא לפי סדר הפרשיות בתורה.
אפשרות נוספת, הקב"ה דחה את הגזירה מפרשה לפרשה, עד לפרשת "תצוה" המסודרת לפני פרשת "כי תישא", בה אמור משה "מחני נא מספרך".
כמו כן, "תצוה" חלה לפני ז' אדר – יום לידתו ופטירתו של משה, ולכן נבחרה פרשת "תצוה".
אפשרות אחרת היא: משה אמר "מחני נא מספר- ך" {20}. כלומר, "מחני נא מהפרשה ה-20 שהיא "תצוה".
למרות זאת, שמו של משה רבנו חי לעולם, ושמו רמוז במספר פסוקי פרשת "תצווה" העומד על 101 פסוקים.
אותיות המילוי של השם משה : מ – מ = 40 + ש- ין = 60 + ה- א = 1 = 101 . כלומר, כוח פנימיותו וקדושתו של משה רבנו, אכן רמוזות ומאירות בפרשה, גם אם שמו לא הוזכר בהדיא.
משה רבנו לא הוזכר ב- ח"י פרשיות התורה, כדי לרמוז לנו שמשה רבנו ח"י וקיים לעולם. את זאת אנו לומדים על פי "פנינים משולחן הגר"א" מהנוטריקון לביטוי: "אשר כתבת" – א = אתם ניצבים. ש = שופטים. ר = ראה. כ = כי תצא. ת = תצוה. ב = בראשית (כל הספר). ת = תשמעון (עקב תשמעון). מפה לומדים אנו – מהו כוחה של פנימיות התורה.
זירוז הגאולה:
א. "ואתה תצוה"- ת-צ-ו-ה בנוטריקון לסירוגין "צעקת הדל תקשיב ותושיע".
כל אחד מאתנו מצווה להתפלל ולזעוק לקב"ה על גאולתנו, ובקרוב.
ב. "ואתה תצוה את בני ישראל" – תצוה, בזמן עתיד. משה יהיה גם הגואל האחרון.
"ת-צ-ו-ה = {ראשי תיבות הפס'}: "ו-הרוח ת-שוב א-ל ה-האלהים" (קהלת יב, ז).
גם לאחר מות משה רבנו, הוא זה שיצווה לגאול את ישראל – "ואתה תצוה את בני ישראל".
הפניה הישירה למשה רבנו בביטוי "ואתה", משקפת מעלה יתירה, בניגוד לפניות האחרות כמו "וידבר
יהוה אל משה" וכו'.
ג. "למאור להעלות נר" – רבי משה פרנקו בספרו "מאור החיים" אומר בשם רבו רבנו-אוה"ח-הק': "להיות לנו זכות לבנים תלמידי חכמים – היזהרו לתקן נר של שבת שהוא מצוה מיוחדת. וזה רמוז בכתוב 'למאור להעלות נר', והיא התורה" (מאור החיים עמ' נח).
רבנו בעל הטורים אומר: 'תצוה' = גימטריא 501. נשים צוה = 501. רמז למצות נר שבת ע"י נשים.
ד. "כתית". במילה "כתית", רמוזים משך זמן קיומם של שני בתי המקדש:
הראשון – 410 שנה = ת"י. השני – 420 שנה = כ"ת.
"כתית" שזה מלשון כתישה, רומז לשני בתי המקדש שנחרבו ונכתשו.
שואלים, מדוע לא נרמז במילה "כתית" גם בית המקדש השלישי?
מתרצים שזה מרומז במילה "למאור" – ביהמ"ק השלישי התמידי
"למאור – להעלות נר – תמיד".
ז' אדר – יום לידתו ופטירתו של משה רבנו.
יד' באדר = פורים – יום ברית המילה שלו.
רבי יהודה הלוי כותב על מקום קבורת משה רבנו:
"שלום לך הר העברים / שלום לך מכל העברים.
בך נאסף מבחר אנוש / ויהי בך מבחר קברים.
משה רבנו נולד ב- ז' באדר ונשמתו עלתה לגנזי מרומים ב – ז' באדר "על פי ה'" – במיתת נשיקה" (רש"י), וזאת לאחר מאה ועשרים שנה בהם "לא כהתה עינו ולא נס לחה" (דב' לד, ז).
משה רבנו זכה שהקב"ה בכבודו ובעצמו יטפל בקבורתו ב"הר נבו" שם זכה להשיג את שער חמשים = שער הנ', בבחינת "נבו" = "נ – בו".
ברית המילה שלו היה בפורים – י"ד אדר, דבר שהגן על ישראל מתוכניות ההשמדה של המן הרשע. כאז – כן היום.
חכמים בגמרא (סוטה יב ע"א), וכן במדרש רבה (א, כ) אומרים על הפס': "ותרא אותו כי טוב הוא" (שמ' ב, ב): "אחרים אומרים: הוא נולד מהול. ורבנן אמרי בשעה שנולד משה, נתמלא הבית כולו אורה".
רבנו-אור-החיים-הק' מביא את הדעות הנ"ל וטוען שזה דרך דרש. רבנו מקשר בין שני חלקי הפס': "ותרא אותו כי טוב הוא", לבין "ותצפנהו שלושה ירחים". וכך לשון קדשו: "אכן כוונת הכתוב היא: כי ממה שאמר הכתוב 'ותצפנהו וגו' ולא יכלה עוד הצפינו', אמרו חז"ל כי מנו לה המצרים מעת הריונה, והיא ילדתו לשישה חודשים. והנה היולדת לשישה פשיטה שאינו מתקיים, והיולדת לשבעה מתקיים… וכשילדתו בחזקת נפל ילדתו – והודיע הכתוב כי ראתהו טוב, פירוש בריא וחזק שאין בו סימנים של נפל, ולזה טרחה בשבילו, וסיכנה עצמה מהמצרים שהיו בודקים הבתים בקטנים…".
רבנו טוען, הרי גם אם לא היה טוב, כל אימא באשר היא, תחמול על בנה, ולא משנה אם הוא נראה טוב, או פחות טוב. הרי אפילו בתיה בת פרעה חמלה על משה, לכן הגיע לפירושו הנ"ל.
עלינו להבין על מה מסתמכים חכמים בדרשתם, שמשה נולד מהול? בשלמא למאן דאמר שנתמלא הבית כולו אור, ניתן לדרוש את המילים ׳כי טוב׳ לגזרה שווה, מהכתוב "וירא אלהים את האור כי טוב". אלא 'אחרים' מנין להם שנולד מהול? על כך ניתן ללמוד מהבריאה ביום השני בה לא נאמר "כי טוב", היות והבריאה לא הושלמה, בגלל שהיו חסרים המאורות בשמים כדברי רש"י לפס' (בר' א, ז). לכן, גם פה ניתן לומר שהאדם הוא טוב ושלם רק אחרי קיום מצות ברית מילה, כנאמר אצל אברהם: "התהלך לפני והיה תמים״ (בר' יז, א). לכן 'אחרים' למדו ממה שנאמר 'כי טוב', משמע שהוא תמים דהיינו מהול, לפי שלא נאמר 'כי טוב' בדבר שאינו תמים.
"וזאת הברכה אשר ברך משה – איש האלהים".
משה רבנו זכה להיות איש האלוקים בגלל ההתבטלות המוחלטת שלו כלפי שמיא בבחינת: "וימת שם משה – עבד ה'".
בעבודת ה', עלינו להתבטל לגמרי מול הקב"ה, וכן מול גדולי התורה האמתיים המייצגים נאמנה את אורה ודרכה של תורתנו הקדושה, אותה קבלו/נו במעמד הר סיני, ומחדש בפורים מתוך שמחה.
משה לא נכנס לארץ ומקום קבורתו לא נודע. למה ומדוע?
רבי חמא ברבי חנינא: אם משה היה נקבר בארץ, היה מעכב את גזירת חורבן המקדש. ועוד, כדי לא להפוך את קברו למעין בית מקדש… וכן שהגויים לא יטמאו אותו…
למרות שלא נכנס לארץ, הוא זכה בכוח ראייתו הרוחנית "לראות את כל חדרי ארץ ישראל כשולחן ערוך" כדברי רבי עקיבא. רבי אליעזר אומר: "הקב"ה נתן כוח בעיניו של משה וראה מסוף העולם ועד סופו" (ספרי במ' קלו).
רבנו-אור-החיים-הק' אומר על הפסוק: "ויאמר יהוה אל משה עלה אל הר העברים הזה, וראה את הארץ אשר נתתי לבני ישראל" – "שהראהו ה' ראייה נסית מה שאין כוח בשיעור עין טבעית, לראות באור השמש" (במ' פנחס כז, יב).
כלומר, משה רבנו זכה לראות בראיה נסית את כל ארץ ישראל.
"מוות וחיים ביד לשון" (משלי יח, כא).
התרגום לפס' הנ"ל: 'מיצטרא מוכירין – מוות מכאן וחיים מכאן' (ויקרא רבא, בהר, ל"ג).
זהו כלי שצדו האחד הוא כף, וצדו השני חרב ששימש את אנשי הצבא. עם הכלי הדו תכליתי, יכלו לאכול, וגם להרוג כדברי רבי דוד לוריא לפס'.
הגמרא שואלת: מדוע נאמרה המילה "ביד" בפס'. מספיק היה לומר: "מוות וחיים בלשון". הגמרא משיבה: כמו שהיד יכולה להרוג, כך הלשון. ובלשון הגמרא: "וכי יש יד ללשון? לומר לך מה יד ממיתה, אף לשון ממיתה" (ערכין ט"ו ע"ב).
כנ"ל בכוח הדיבור.
על אותו אדם יהיה ניתן לומר שהוא קמצן או חסכן.
זה תלוי ביחסנו אליו.
כמו כן, עריץ או מנהיג לאותו אדם. שוב, עד כמה אנו מחבבים את אותו האיש.
בכוח המלים לצבוע חוויה פנימית או מציאות חיצונית בצבעים וורודים, או בצבעים אפורים, אם לא שחורים.
"ורוממתנו מכל הלשונות" כך מתפללים בחגים.
הקב"ה רומם את לשון הקודש מכל הלשונות. בעצם, "לשון הקודש" היא השפה בה נכתבה התורה שהייתה קיימת אצל הקב"ה לפני בריאת העולם, כך שהעברית, היא השפה הקדומה בעולם.
לשון הקודש מרוממת את האדם הדובר אותה, ולפי חז"ל, המדבר בלשון הקודש, הקדושה מקיפה אותו.
את שאר השפות, מכנים אנו "לעז". המקור לכך הוא בתהלים ובהלל: "בצאת ישראל ממצרים – בית יעקב מעם לועז". הפרשן בעל מצודת דוד מסביר: "לועז – כל שפת לשון עם, זולת לשון הקודש – נקראת לעז".
ויפח באפיו נשמת חיים, ויהי האדם לנפש חיים" (בר' ב, ז).
הפסוק מתאר את החלק המהותי בבריאת האדם, שהוא הנשמה,
נשמת אלוקים חיים. הנשמה מבדילה בינו לבין בעלי חיים. האונקלוס מתרגם: "רוח ממללא".
"ואשים דברי בפיך… לנטע שמים וליסד ארץ" (ישעיה נא, טז).
ע"י הדיבור, האדם מחיה את המציאות. הנביא אומר: "אם לא בריתי יומם ולילה חוקות שמים וארץ לא שמתי" (ירמיה לג כה). חז"ל אמרו על כך: תלמוד תורה הוא הברית. על ידי הדיבור בתורה, מגלה האדם את מטרת בריאת העולם. אומנותו של האדם היא להשתמש בכוח הדיבור ללימוד תורה ולקיום מצוותיה, ולא לדיבורי סרק ולשון הרע.
לסיכום – יש לקדש את השפה, ולהשתמש בה בעיקר, ללימוד תורה.
להתבשם באור החיים
שני סיפורים שידגימו עד כמה חשוב לשמור על
מה שאנחנו מדברים או מבטיחים
א.
"מוות וחיים – ביד הלשון" (משלי יח, כא).
"ברית – כרותה לשפתיים".
"ברית – מילה". לכל מילה יש להתייחס בכבוד – כברית.
"שפת אמת – תיכון לעד" (משלי יב יט).
שפת הצדקת – חנה בת מרים ע"ה אמת – תיכון לעד.
הצדקת סבתי היקרה חנה בת מרים ע"ה, לה קראנו בחיבה והוקרה "אימא חניני",
נהגה לצום במשך שבוע שלם. קראו לזה "סתייאם" = שישה ימים, מיום ראשון ועד יום השישי בערב שבת, כדרכן של נשים צדקניות במרוקו.
זוכר אני שבערב שבת לפני ערבית, הגיעו נשים רבות כדי להשתתף אתה בפתיחת הצום במסגרת סעודת "בואי כלה". למרות הצום בן שישה ימים, היא עוד סייעה בהכנות שבת, דבר המבטא את הכוחות הרוחניים להם היא זכתה.
תפילותיה המרגשות לקב"ה, היו לשם דבר במשפחה. עזרתה לנו הנכדים, היית רבה ומתוך אהבה.
מרוב אהבתה אלי, אמרה לי פעם בהיותי ר"ם צעיר בישיבת רבי מאיר בעל הנס בטבריה: "רק אראה את כלתך, ואפטר מן העולם". באותה שנה, כלתי הגיעה אלינו בשבת פרשת "זכור".
במהלך השבת, סבתי ע"ה תפקדה כרגיל. כבכל לילה, גם במוצש"ק התיישב מו"ר אבי ע"ה להגות בתורה כדרכו בקודש, החל מהשעה 02:00. הוא עוד הספיק להכין לה כוס חלב חם.
ביום ראשון בבוקר י"ב אדר בשעה 7:00, השיבה את נשמתה לבוראה במיתת נשיקה מתוך שינה. יהיה זכרה ברוך.
היא נפטרה בשיבה טובה ללא קשר עם רפואה ורופאים בשר ודם. היא נהגה לומר: "הרופא שלי – רק הקב"ה".
גדולתה – באמונתה בקב"ה שמידי בוקר וערב ניצבה ליד המזוזה והזיזה עולמות בתפילתה. נשמתה עדן.
היא מאוד עזרה לנכדים שהחזירו לה אהבה בחייה, וגם לאחר מותה – כולם מתייצבים ביום אזכרתה, ולומדים לע"נ.
ב.
"אור זרוע לצדיק"
לרבנו אליעזר די אבילה" ע"ה,
בן אחותו של רבנו-אור-החיים-הק',
בנושא: "ברית – כרותה לשפתיים"
"מוות וחיים ביד לשון" (משלי יח, כא).
רבי אליעזר, נפטר בגיל 47,
בגיל בו נפטר גם רבנו-אור-החיים-הק'.
הסיבה לך:
בגלל 5 מילים בהן ברך את אחיינו רבי אליעזר.
"מה שיהיה לי – יהיה לך".
החכם השלם בתורה ובשירה האנדלוסית והמרוקאית – הרה"ג חכם מאיר אלעזר עטיא שליט"א, מביא בפירושו המלומד "מעי"ן רבי אליעזר" על ספרו הקדוש "חסד ואמת" של הרה"ג רבי אליעזר די אבילה ע"ה, בן אחותו של רבנו אור עינינו רבנו-אור-החיים-הק', את הסיפור הבא, המדגים את נושא: "ברית כרותה ללשון".
רבנו-אור-החיים-הק' נהג לבקר אצל אחותו שהייתה נשואה לרה"ג חכם שמואל די אבילה מחבר הספרים "אזן שמואל", "מעיל שמואל", "כתר תורה", וכו'. הוא למד תורה אצל הרה"צ רבי חיים בן עטר הזקן זיע"א, סבו של רבי חיים בן עטר בעל הפירוש "אור החיים" על התורה. בביקוריו, נהג להשתעשע בדברי תורה עם בן אחותו רבי אליעזר שהיה עילוי. באחד המפגשים, האחיין אליעזר הקשה קושיות קשות על דודו רבנו-אוה"ח-הק', דבר שגרם לו להתפעלות והשתמש בביטוי בערבית המבטא התפעלות כאילו כבר סיים ייעודו בעולם, וכך אמר: "איי מות סגיר" = "ימות קטן".
אימו של רבי אליעזר ביקשה מאחיה רבנו-אוה"ח-הק' שיברך את הילד. הוא בירכו בכך "שכל מה שיהיה לו, יהיה גם לילד. אכן רבי אליעזר די אבילה ע"ה נפטר בגיל 47 ביום ג' אדר התקכ"א (1761) ברבאט שבמרוקו, גיל בו נפטר גם רבנו-אור-החיים-הק', בבחינת "וחי ב-ה-ם = 47. סמלי שזה היה ח"י שנים אחרי מות דודו רבנו-אוה"ח-הק'.
רבי אליעזר מכונה המהרש"א של חכמי מרוקו בזכות ספרו המפולפל "מגן גיבורים" על מסכתות בתלמוד.
הצאצאים שלו ממשיכים להחזיק במטה ההליכה שלו, אתו ראו נסים ונפלאות.
מספרים עליו שבאחד החורפים הסוערים והגשומים, מי הנהר הגועשים והזועפים, עשו את דרכם לעבר המלאח היהודי, ראשי הקהל פנו לרבי אליעזר שיושיעם בתפילותיו לקב"ה. רבי אליעזר שהיה שקוע בלימודו, אמר להם: בשביל זה אפסיק מלימוד תורת. קחו את המטה שלי, ותתחמו אתו את הקו ממנו לא יעברו המים.
אכן כך הם עשו, והמים נעמדו בקו אותו שרטטו עם מטה {האלוקים} של הרב.
אישה זקנה ובודדה מצאצאי רבי אליעזר די אבילה, גרה בקנדה בשכונה של גויים. שאלו אותה, איך את לא מפחדת? תשובתה הייתה: את המטה של מו"ר זקני רבי אליעזר, אני שמה מעל מיטתי, ואיש לא מעז להתקרב אלי.
בברכת תורת אלוקים חיים אמת
משה אסולין שמיר
לע"נ מו"ר אבי הצדיק רבי יוסף בר עליה ע"ה. סבא קדישא הרב הכולל חכם אברהם בר אסתר ע"ה. זקני הרה"צ המלוב"ן רבי מסעוד אסולין ע"ה. יששכר בן נזי ע"ה.
א"מ הצדקת זוהרה בת חנה ע"ה. סבתי הצדקת חנה בת מרים ע"ה. סבתי הצדקת עליה בת מרים ע"ה. בתיה בת שרה ע"ה.
הרב המלוב"ן רבי יחייא חיים אסולין ע"ה, אחיינו הרב הכולל רבי לוי אסולין ע"ה. הרב הכולל רבי מסעוד אסולין בן ישועה ע"ה – חתנו של הרה"צ רבי שלום אביחצירא ע"ה. רבי חיים אסולין בן מרים ע"ה. הרה"צ חיים מלכה בר רחל, הרה"צ שלמה שושן ע"ה, הרה"צ משה שושן ע"ה. צדיקי איית כלילא בתינג'יר ע"ה, צדיקי איית שמעון באספאלו ע"ה. אליהו פיליפ טויטו בן פנינה ע"ה. יגאל בן חיים ע"ה. יגאל חיון ע"ה. אברהם וישראל בני חניני ע"ה. עזיזה בת אימא חניני ע"ה
לבריאות איתנה למשה בר זוהרה נ"י, לאילנה בת בתיה. לקרן, ענבל, לירז חנה בנות אילנה וב"ב. לאחי ואחיותיו וב"ב. שלום בן עישה נ"י.
לברכה והצלחה בעזהי"ת להוצאת הספר החדש "להתהלך באור הגאולה", מתוך הידור בעיצוב ובעימוד, ללא שגיאות בתוכן, בסגנון, בתחביר ובלשון. וכן מתוך עיטור בהסכמות טובות ומפרגנות. והוצאת מהדורה שניה בעזהי"ת לספרי "להתהלך באור החיים" עם תוספות חדשות
אפרים חזן-'מעגל השנה' בפיוטי רבי אליהו סדבון מתוניסיה
בידינו אפוא ארבע תחנות מסירה של מתכונת שירית העוברת מדור לדור: ר' פרג'י שוואט, ר' משה בוג'נאח, ר' נהוראי ג'רמון ורבי אליהו סדבון. מתכונת מיוחדת נוספת מאמץ משוררנו משירת פרג'י: תבנית שיר בן מחרוזת אחת בלבד. מחרוזת זו היא בת חמישה טורים בדרך כלל: שלושת הטורים הראשונים חרוזים בחריזה אחת מעין טורי ענף מדומים( ועוד שני טורים חרוזים בחריזה שונה )מעין טורי אזור מדומים(. תבנית זו מעמידה, כביכול, סטרופה בודדת מתוך שיר אזור מקובל, שבו תבנית כזו חוזרת על עצמה כמה פעמים ומעמידה שיר בעל היקף, ואילו כאן מסתפק המשורר ביחידה של מחרוזת בודדת, והיא כל השיר כולו. תבנית זו היא חידוש מעניין, באשר ההיקף המצומצם מחייב את המשורר לבטא את עצמו בתמציתיות, הן מבחינת התוכן והן מבחינת דרכי העיצוב, הכוללים 'פואנטה' או שיא לקראת סיום השיר, כגון בשיר 'פלא ידך אל הודעת', המובא בזה:
פֶּלֶא יָדְךָ, אֵל, הוֹדַעְתָּ, / יוֹם קָרַעְתָּ יָם לַהֲמוֹנַי
רָעִים עֹז גַּלָּיו רָגַמְתָּ, / זֶה, עָבַרְתָּ בּוֹ אֱמוּנַי
גַּם פְּלָאִים שָׁם הוֹסַפְתָּ / בַּהֲשִׁיבְךָ יָם עַל מוֹנַי
יָדְךָ כֵּן תּוֹסִיף, וְעַתָּה / יִגְדַּל נָא כֹּח אֲדֹנָי!
לפנינו 'רשות' קצרה לקדיש לשביעי של פסח, המסתיימת בשיבוץ כלשונו מתוך במדבר יד, יז. שיבוץ זה מחבר את הפיוט לייעודו, לקדיש, בקשר מילולי: "יגדל" — "יתגדל". אולם הקשרו של השיבוץ מביא אל השיר הן את סיפור יציאת מצרים, תוך הדגשת כוחו של הקב"ה, והן את הצורך בהצלה וגאולה ללא תנאים, בטענה שכל עיכוב יש בו משום פגיעה, כביכול, בכוח ה'. השיר הקצר מעלה את תיאור קריעת ים סוף והניסים הנלווים אליו ברצף פעלים: הודעת, קרעת, רגמת, עברת, הוספת. סדרת פעלים זו בזמן עבר מנוצלת לבקשה לעתיד בפועל "תוסיף"; החזרה "הוספת" ו"תוסיף" ממחישה היטב את כוונת השיר לבטא את בקשת הגאולה על רקע קריעת ים סוף ויציאת מצרים. זהו אפוא עיקר כוחו של השיר החד־סטרופי, הכולל עוד דרכי עיצוב כדרך השירים האחרים. ר"א סדבון הלך בעקבות קודמו וחיבר אף הוא שירים חד־סטרופיים קצרים, כגון שיר זה:
אֱלֹהִים אֵלֶיךָ דּוּמִיָּה / תְּהִלָּה, יָדִיד עָלַי חָבִיב
לָךְ בְּשָׂרִי בְּאֶרֶץ צִיָּה / כָּמַהּ, וְאַהֲבָתְךָ שְׁבִיב
יוֹקֵד בְּלִבִּי, וְעַיִן בּוֹכִיָּה / לִנְדוֹדִי, כִּי גָּדַל הַכְּאֵב
הַעֲלֵנִי מִמַּעֲמַקֵּי בַּיִר / בָּהּ אֲנִי כְּשֶׂה נֶאֱלָם
וּשְׁלַח לִי עָנִי רוֹכֵב עַל עַיִר / יִבְנֶה דְּבִירִי וְהָאוּלָם
אף שיר זה בנוי בריכוז ובתמציתיות, המעלים מתח עז וחריף בין האהבה הבוערת והכמיהה לקרבת אלוהים ובין השקיעה בבור הגלות וההתרחקות, המולידים כאב ובכי. מכאן אל הבקשה העולה מפיו של "השה הנאלם", כי האל ישלח את שליחו כאמור בזכריה ט, ט. השיבוץ, המעביר אותנו לנבואת זכריה המבטיחה "הִנֵּה מַלְכֵּךְ יָבוֹא לָךְ ]…[ עָנִי וְרֹכֵב עַל חֲמוֹר" (זכריה ט, ט), כולל בתוכו גם את ההתאמה במעבר מן השפל אל ההתעלות, מארץ ציה וממעמקי הבור אל הדביר והאולם.
נמצאת שירת ר' אליהו סדבון מקושרת לשירת פרג'י בכמה וכמה דרכים שבתוכֶן ובצורה, ומרכז ההשפעה הוא בקבוצת הפיוטים שבמעגל השנה. כאמור, גולת הכותרת של משוררנו בחיבור שבין מעגל התפילה ומעגל השנה, היא הקדושתא לפורים. זו נדונה בהרחבה רבה על מרכיביה השונים, תוך השוואה לקדושתא הספרדית ולזו של ר' פרג'י שוואט בעבודתה של ר' נוימן־בוכריס, ופטורים אנו מלדון בה כאן. נבחן אפוא את שאר פיוטי מעגל השנה במורשתו של ר"א סדבון על רקע מה שקדם לו בשירה העברית בצפון אפריקה ותוך עמידה על חידושיו הוא.
שירי מעגל השנה פותחים מדרך הטבע בשירי השבת. נושאיהם וענייניהם של שירי השבת מוגדרים וברורים ועיקרם שבחה של השבת וסגולותיה ושבחם של שומרי השבת ושכרם, גדולתם של ישראל שהקב"ה בחר בהם מכל עם והנחילם שבת קודשו, וגדולת השבת שהקב"ה בחר בה מכל הימים והנחילהּ לישראל. גם ההכנות לשבת והכיסופים לקראתה הם חלק משירה זו. עוד נמצא בשירי השבת את סיפור הבריאה, אם ברמז ואם במפורש ובמפורט, שכן השבת היא סיומו המוצלח של מעשה הבריאה, "תכלית מעשה שמים וארץ" ו"זכר למעשה בראשית".
שיר השבת 'אענג יום שביעי יום נהרה' שכתב רבי אליהו מבליט את עניין עונג השבת וכיבוד השבת כעולה מפתיחת השיר הבנויה על הפסוקים בישעיהו נח, יג-יד: "וְקָרָאתָ לַשַּׁבָּת עֹנֶג לִקְדוֹשׁ יְהֹוָה מְכֻבָּד וְכִבַּדְתּוֹ מֵעֲשׂוֹת דְּרָכֶיךָ מִמְּצוֹא חֶפְצְךָ וְדַבֵּר דָּבָר ]…[ אָז תִּתְעַנַּג עַל יְהֹוָה". פסוקים אלה ומדרשיהם המפורטים בביאור הם מרכז השיר, המדגיש את העונג ואת מנוחת השבת. כך מציין השיר בטורים 1, 11 , 12 , 20 את השורש ענ"ג, הפותח את השיר ואף בא בסיומו ומקיף את השיר כולו. בהרחבת הדברים בטורים 7, 8, 16 , 17 , 18 , המתארים את הלבוש ואת המאכלים המיוחדים לשבת, הגדיל המשורר ופירט: "שולחן אערוך חמשה מינים / בשר ועוף ודג ופת חמודות // וביין אשיר שירה חדשה". מנוחת השבת והנשמה היתרה אף הם בולטים בשיר בטורים 1, 2, 3, 6, 14 , 15 , תוך רמיזה לציווי השבת שבעשרת הדברים. בצד העונג המנוחה מיועדת ללימוד תורה, שכן "לא ניתנה השבת אלא לתלמוד תורה" (פסיקתא רבתי כג), ובכך צירף הפייטן את שתי הדעות בעניין ]ר' ברכיה בשם[ ר' חייא )בי רבא( ]בר אבא[: "לא ניתנה השבת אלא לתענוג"; רבי חגי בשם רבי שמואל בר נחמן: "לא ניתנה השבת אלא לתלמוד תורה". עניין הבריאה והשבת נזכר בפתיחת השיר בו שבת אשר ברא נשיה', ובטורי האזור של המחרוזת הראשונה הוא מדגיש את בריאת האדם "ועזרו", כלומר אשתו, אולי מתוך תודה לאשת החיל שטרחה בערב שבת והכינה לשבת. השיר מסיים בשכרו של שומר השבת הזוכה ל"נחלה בלי מצרים". למרות ייחודו של שיר זה ניכרת בו השפעה מיוחדת של השיר 'אתענג על אל היום', 21 שאף הוא מבליט את עניין עונג שבת, מנוחת השבת ולימוד התורה. גם נושא הבריאה המשולב בשירנו מושפע מתיאור בריאת אדם וחוה בשירו של פרג'י 'כל שומרי שבת'.
בצד פיוטי השבת הרבים כתבו פייטני צפון אפריקה גם פיוטים למוצאי שבת, פיוטי ההבדלה, שראשיתם עוד במאות האחת־עשרה והשתים־עשרה בספרד ובאשכנז. הפייטן מעמיד את השבת היוצאת כנגד המולת ימי המעשה, המשא והמתן ועסקי מקח וממכר, מדגיש את ביטחונו המלא בה' וצופה ומאחל לשבוע טוב, ומציין כי ראויים הם שומרי השבת כי יזכו לפרנסה טובה ולהצלחה בעשיית החולין. עוד יש בפיוטי ההבדלה הבעת תקווה לגאולה קרובה והזכרת שמו של אליהו הנביא, מבשר הגאולה, שהוא הדמות המרכזית במוצאי שבת. בטוחים אנו, כי אליהו יבוא ויבשר את הגאולה, שהרי הגאולה היא שכרם של שומרי השבת, וכאילו אנו אומרים לקב"ה: "הרי שמרנו את השבת כפי שציוויתנו, שלח לנו מעתה את אליהו הנביא".
אפרים חזן-'מעגל השנה' בפיוטי רבי אליהו סדבון מתוניסיה
עמוד 34
שערי ספרוּ – שלום פוני כלפון-תשמ"ח- 1988 –עֶמּוֹר
עֶמּוֹר
ידועים היו בני ספרו בקרבתם ובאהבתם לטבע. אך הרגישו ברפיונן של קרני השמש עם דמדומי־ערב, עת נטה היום לערוב, היו אוספים את מטלטליהם, מי מעט ומי הרבה מזון ומשקה, והיו יוצאים לבוסתנים, יושבים בניחותא, אוכלים, שותים, שרים פיוטים ומזינים עיניהם בהתפעלות ובחרדת קודש בעולמו של הקדוש ברוך הוא, יתעלה שמו לעד. ואם בני ספרו כך, על אחת כמה וכמה, עמור אסולין, אשר מאז גילה את קיומו העצמי בעולמו של הבורא יתברך, נוכח לדעת שנוסף לאהבתו לטבע, חנן אותו אלוהים בגוף ענק, כגובה ארזים גובהו וחסון הוא כאלונים. שריריו הגדולים עוררו התפעלות אצל כל רואיו. רגיש היה, עניו ובעל רוח יהודית, בעל חיוך מקסים, בגומות החן העמוקות על לחייו ופניו מקרינות תמימות וטוהר־לב. יפה מראה היה וכולו חן והדר. בגלל גבורתו וגודל מידותיו, קראו לו הקטנים ״שמשון הגיבור״ והגדולים הוסיפו בהתפעלות, ״ענק מארץ הרפאים״, תבארק אללאה עליה(ברכת אלוהים עליו). המשותף לכולם הוא, שהתייחסו אליו בחיבה ובהערצה. הגויים עצמם, התייחסו אליו ביראת כבוד, משום שהראה להם את נחת זרועו שלא נעמה להם. הוריו, שהיו אמידים ובעלי השפעה בעיר, גרו מחוץ למללאח. הוא היה תמיד לבוש במכנסיים קצרים נאים שהבליטו את מותניו הדקות בהשוואה לכתפיו הרחבות. חולצה קלה מגוהצת ונקייה ללא רבב, עם שרוולים קצרים, מהודקת לגופו ופתוחה לפנים, גילתה את זרועותיו העצומות ואת חזהו הענק והשרירי. הוא הלך בגילוי ראש, דבר שהיה חידוש בקרב בני הדור הצעיר, ושערותיו הבהירות והקצרות, השתפכו בחן על מצחו והבליטו את עיניו הירוקות והשובבות. לרגליו נעל סנדלים קלים, ידיו היו נתונות בכיסי מכנסיו והוא הלך בצעדים מדודים ובקלות מפליאה, כאילו מרקד בקפיצות חינניות. השתתף בתחרויות ספורט עם ילדי הנוצרים, וכשהיה עומד ביניהם ומתדיין איתם, נראה היה כאחד מהם, אבל משכמו ומעלה מורם מעם בכוחו ובאישיותו הנשגבה. הוא עמד תמיד לימין הנרדף, ואהב יושר וטוהר מידות. לבו היה לב יהודי חם שאהבת־ישראל יקדה בתוכו כאש אוכלת. הוא בא לעזרתו של כל יהודי נתון בצרה ולא אחת סבל הוא עצמו בגלל זה. בעיני הגדולים ומנהיגי הקהילה, נראה כתמהוני. כל מה שעשה, לא היה לפי רוחם כי הוא סטה מכל המנהגים המקובלים והפחיד אותם באומץ לבו ובראייתו הרחבה שחבקה זרועות עולם.
הוא פרץ את כל הסכרים של בני הדור הישן ביחסם לסביבתם ובכפיפות קומתם לפני שכניהם הגויים. הוא ראה את עצמו כשווה לכל אחד, ערבי או נוצרי, אם לא למעלה מזה, ולא בנקל ידחפו אותו הצידה. בוויכוחיו עם הגויים, דיבר בביטחון ובגאון כיהודי וכבן־אדם. וכל כך משום שחינוכו היהודי היה טבוע עמוק בנבכי נפשו. הוא התעלה על גינונים גרידא וחדר לפני ולפנים בשכלו החד והמבריק והסיק מסקנות שלוו במעשים. הוא היה נועז במעשיו ובמחשבותיו בהשוואה לבני הדור הישן והחדש גם יחד בלבו הטהור ובנפשו הזכה. לא עסק בקטנות ונהג עם כל אחד ברצינות ובכנות אלא שעם כל סגולותיו אלה, היה תם וביישן ונחבא אל הכלים. התכתשויותיו התמידיות עם ילדי הגויים לא העכירו את רוחו. אבל המעמד השפל של היהודים דיכא את נפשו. הוא חיפש פתרונות לצאת מסבך זה ולתקן את המעוות והתחיל לשאול בתנועה הציונית ובחזון הגאולה.
עוד מגיל צעיר, החליט להיות חלוץ בארץ־ישראל ולעזור בבניית מדינת־היהודים, אשר בקיומה האמין באמונה שלמה. כשגמר את בית־הספר של ״אליאנס״ ואת לימודיו בישיבה, נסע לפאס ונכנס, להפתעת כולם, לבית־הספר החקלאי הממשלתי שנמצא בלמדינה, הוא הרובע הערבי. כל אחד ששמע על מעשהו נשאר פעור־פה. מי שמע כזאת? שבחור יהודי, ממשפחה מכובדת, ילמד חקלאות עם ילדי הגויים ? אבל הוא — נאה דורש ונאה מקיים. אם כבר החליט להיות חלוץ בארץ־ישראל, שיהיה חקלאי מוכשר. כך אמר לחבריו. הוא ורחמים שרביט חברו, מהעיר פאס, היו היהודים היחידים בבית־ספר זה, שתלמידיו היו בניהם של בעלי אחוזות מוסלמים ונוצרים שהמשותף לכולם — שנאת ישראל.
כל התכסיסים ו״התאונות״ שחבריו לכיתה תכננו כדי להמאיס עליו את החיים, לא ריפו את ידיו. בתוך כתלי בית־הספר, סבל את תעלוליהם בשקט ובשלווה, אבל כשתפס אותם מחוץ למוסד, הרביץ בהם מכות נאמנות והשאיר את חותם אגרופו בפרצופם. שנה שלמה של מאבק תמידי, בחירוף נפש ממש עד שלמדו לכבדו ולא להתאנות לו יותר. בזכות שקדנותו וחריצותו כתלמיד מצטיין, זכה למעמד מיוחד כיהודי ואפשרו לו להיעדר בשבת מבית־הספר. חבריו ללימודים ומוריו, ראו בו יהודי מסוג אחר, היהודי הגאה, הלוחם ובעל הכבוד־העצמי. הוא לא היה מוג לב או פחדן, כפי שהצטיירו בעיניהם היהודים. הוא לא הרכין את ראשו בפני אף אחד והשיב מלחמה שערה. הוא היה אחד בדורו. דם המכבים זרם בעורקיו. כל מעשיו עוררו התפעלות וכל פעם המציא משהו חדש ופתח פתח לחידושים נועזים לבני דורו. יום אחד הגיע מפאס על אופני המרוץ שלו להפתעת כל המללאח. לפניו לא העז איש לנסוע כך על אופניים מעיר לעיר אפילו בדמיון והוא, ללא פחד, גמא כשלושים קילומטר מפאס לספרו כאילו טיול של מה בכך הוא והגיע ללא מאמץ, רענן ומחייך כנהנה מתעלוליו. זה היה הבחור עמור. כל דבר שעשה, שימש לבני דורו דוגמה לאומץ, לביטחון פנימי ולזקיפות קומה. הפתח שפתח לבני דורו, הלך והתרחב עד שפרץ את טבעת החנק שנארגה במשך דורות סביב המללאח ותושביו.
צעירי המללאח העריצוהו וחיקו את דרכיו. הוא היה מנהיג טבעי ומבלי שהתכוון לכך מצא את עצמו תמיד בראש. הוא היה הראשון שהצטרף לתנועת הצופים ואחר כך ארגן נוער יהודי בתנועה זו והדריכו במסירות ובאהבה. הוא היה הראשון שארגן מחנה קיץ וטיולים מאורגנים ברגל ״לפיתוח הגוף ולחישול הרוח״, כפי שאמר. ארגן תנועת נוער ציונית והתחיל להטיף לנוער בגלוי על אפשרות קיומה של מדינת־ישראל בדורנו, דבר שעורר התפעלות ותמיהה. גיבוריו היו הרצל וטרומפלדור. התווכח עם כל אחד בסבלנות ובנחת וניצח בכוח שכנועו המפליא. ברצונו לבסס את מעמד הנוער היהודי בעיר, ארגן קבוצה יהודית לתחרויות ספורט. הוא עצמו היה שחקן כדורגל מעולה, אלוף במרוץ אופניים, בהרמת משקלות, בשחייה ובהיאבקות. לפעילותו לא היה גבול. הנוער היהודי דבק בו. בכל מקום שבו היה, עליו הייתה גאוותם. הם לא זזו ממנו והוא קירבם אליו בחיוכו המקסים, ובאורך רוחו ענה בסבלנות לכל שאלה ששאלוהו. בין שישב או הלך, הם היו סביבו, מתחככים בו ומתחממים באורו המקרין והשופע אהבה כנה.
בעיקר אהבו לשמוע מפיו על התנועה החלוצית בארץ־ישראל ועל מחשבותיו לגבי חידוש תקומת עם־ישראל. ערביי העיר, שרבים מהם נשאו צלקות מהתכתשותם איתו, נזהרו ממנו וכיבדו אותו. הם אמרו: ״דין האדא, כסארא הווא יהודי״ (זהו שד, חבל שהוא יהודי). הם היו משוכנעים ששוכנת בו רוח של מוסלמי שהתגלגלה בטעות בגופו היהודי. כי לא יתכן שיהודי ״טמא ומקולל אללה וכופר יחונן בכוח כזה״. דרכם של יהודי המללאח, הייתה לצאת לרחבת באב־אלמקאם אשר מחוץ לחומת העיר, בין מנחה למעריב, לשוט בארץ ולהתהלך בה הלוך ושוב, לראות ולהיראות. באחת השבתות, יצאו עמור וחבריו הצעירים כדרכם לשוטט בבאב־אלמקאם כדי לשוחח אגב הליכה ולהיפגש עם חברים אחרים. והנה מרחוק ראו התקהלות חשודה של בני נוער ערביים עומדים ומסתכלים לעברם כאילו חיכו להם. סימני פחד נראו בעיני חבריו של עמור והוא, שהרגיש בכך, הרגיעם ואמר להם:
— אל תפחדו! תמיד היו מוכנים לעמוד באומץ מול האויב, לשלוט בנפשכם ולשמור על קור רוח. לעולם אל תתנו לאויב לדעת שאתם מפחדים, אחרת הפסדתם את המערכה עוד לפני שהתחלתם. בואו ונראה מה זה יכול להיות.
שערי ספרוּ – שלום פוני כלפון-תשמ"ח- 1988 –עֶמּוֹר
" אימא! ספרי לנו על שערי המללאח": דרכי עיצוב עולם הילדות בקובץ הסיפורים שערי סֶפְרּו עופרה מצוב-כהן
" אימא! ספרי לנו על שערי המללאח": דרכי עיצוב עולם הילדות בקובץ הסיפורים שערי סֶפְרּו עופרה מצוב כהן
באדיבותה של עופרה מצוב כהן.
תקציר לתיאור תקופת הילדות של ילדים יהודים בקהילות ישראל ברחבי העולם יש ביטויים אומנותיים מגוונים. מאמר זה מבקש לשרטט את חייו של הילד במללאח המרוקני בעיר ספרו בעשורים הראשונים של המאה העשרים על פי שני ספריו של שלום כלפון, יליד ספרו שבמרוקו, שכתב על ילדותו ועל חייה של הקהילה היהודית בעיר ספרו שבמרוקו. הספר הראשון, (שערי ספרו 1988) קובץ סיפורים, והספר השני, (את אחַי אנוכי מבקש 2012) –פרוזה אוטוביוגרפית. בשני הספרים כלפון שואף להציג תמונת ילדות מפורטת במללאח ולעיתים מחוצה לו. במאמר זה אבקש להציג את דרכי עיצוב הילדות במללאח על פי שני ספריו של כלפון. מתוך המחקר עולה שילדי המללאח בספרו זכו להשכלה יהודית תורנית וכן ללימודים כלליים. נוסף על כך, ילדותם הייתה גדושה בחוויות ילדות שמזומנות מן המפגש בין ילדים ומן המפגש בין הילדים לדמויות בוגרות בקהילה. גם הקשר האמיץ ליהדות ולארץ ישראל הוא מאפיין בולט בעולם התוכן של הילד היהודי במללאח. מילות מפתח: קהילה יהודית; ספרו; מללאח; ילדות; מספר; דמות; מרחב.
מבוא קובץ הסיפורים שערי ספְּרּו (כלפון, 1988 )וספר הפרוזה האוטוביוגרפית את אחי אנוכי מבקש (כלפון, 2012 )של שלום כלפון, יליד סֶפְרוּ שבמרוקו ומבניה של קהילת סֶפְרו, עוסקים בימי ילדותו של המספר במללאח. רוב הסיפורים מתרחשים במרוקו בשנות השלושים של המאה העשרים, ומתארים מנקודת מבטו של הגיבור-הילד דמויות ומשפחות מבני קהילת ספְרוּ. לדמויות זיקה עמוקה לתרבות היהודית ולרעיון הציוני המתחדש שעיקרו מימוש השאיפה לשוב לארץ האבות,היא ארץ ישראל. הסיפורים בשני הספרים זוכים לתיאור ההווי של קהילת ספרו שהעמידה כערך עליון את האהבה לארץ ישראל והחזרה אליה, את הדבקות בתרבותה ובמורשתה. הפילוסוף אריסטו (1977) טען שה"ספרוּת נעלה מן ההיסטוריה" כיוון שהיא מציגה אמיתות כלליות על בני האדם, "את סוג הדברים שעלול לקרות" לעומת ההיסטוריה שמציגה רק את ה"דברים שקרו". אריסטו ראה בהיסטוריה רק את המנייה הכרונולוגית של אירועים, ללא ביאור נסיבתי, ללא תאוריה כלשהי, ובקצרה – 'ללא סיפור'. לעומת זאת, ה'שירה' כלומר הספרוּת האומנותית גם בפרוזה, כללה בעיניי גם את העיבוד האומנותי של התרחשויות שהוחזקו אמיתיות, שכן "בין האירועים שקרו ישנם כאלה שניתן לעורכם על פי חוקי ההכרח וההסתברות" (אריסטו, 1977 ,עמ' 34). מלכה שקד טוענת כי בניגוד להיסטוריון "אין המחבר מסיק את הראייה הכוללת מתוך תיאור המהלכים המדיניים, הסוציולוגיים, וכיוצא בזה תהליכים על-פרסונליים". נהפוך הוא, המחבר משתית את הראייה הכוללת על "הצגת מציאות פרסונלית של בני-אדם רגילים, בין שהיו בין שלא היו, על הפסיכולוגיה שלהם ומערכת היחסים שלהם עם העולם" (שקד, 1990 ,עמ' 237). לנושא זה של עיצוב דמות ילד המשקיף על סביבתו ומתארּה מנקודת מבטו, ביצירות לילדים ולמבוגרים, בספרוּת עולם ובכלל זה בספרוּת העברית החדשה, יש ביטויים רבים ומגוונים. בספרות העברית מוכרות לנו יצירות המתארות את הווי הילדות בקהילות יהודיות במזרח אירופה, למשל מוטל בן פייסי החזן (שלום עליכם, 1999" ;(החצוצרה נתביישה" )ביאליק, (1963א;) )"ספיח" (1963ב); סיפורי הילדות של ברש על ילדותו של בן דמותו בגליציה כמו "לפני היות הילדות" 5( ברש, תשי"ב א), ("השעורה") (ברש, תשי"ב ב ועוד). מסוף המאה העשרים החלה להתפרסם ספרות יפה של ילידי עדות המזרח, ארצות ערב ואיראן המתמקדת בחיי הקהילה בגולה ומאירה אף על ימי הילדות בשכונות היהודים. קולות ספרותיים המשמיעים את קולה של יהדות מרוקו הם למשל הספרים נערה בחולצה כחולה )בן-שמחון, 6 2013 ;(המרוקאי האחרון )בן-שמחון, 2016;( אימת החלום )שטרית, 1983 ;)הסיפור על העיר האדומה (מוטיל, 2001 .) נמצא גם שירה המתעדת פרקים ביהדות מרוקו כמו שיריו של ארז ביטון, למשל, ציפור בין יבשות (ביטון, 1990) ,(מנחה מרוקאית (ביטון, 1976) וספר הנענע (ביטון, .1979) במאמר זה אבקש לעמוד על דרכי העיצוב של עולם הילדות בקהילה היהודית בספְרוּ ועל מאפיינים.
בספר את אחי אנוכי מבקש הבנוי משלושה חלקים, החלק הראשון מוקדש לנופי ילדותו שבעיר ספרו, בחלק השני הוא מספר על העלייה והגירוש לקפריסין והחלק השלישי עוסק בקליטה בארץ. 5 .אלו ועוד מופיעים בחלק שכותרתו היא "אלה אזכרה". סיפורים אחרים הם למשל "מגפו של דודי", "השעורה", "רגליים מקוצצות", "נוי סוכה", "כשות", "שריפת ביתנו", "פשימסקי", "הנסיעה עם הרסים", "החלף והספר", "מתקן עולם", "אנחות אבי" ו"ידי אמי" )ברש, תשי"ב-תשי"ז, כרך ב, עמ' 298-344 .)גם בספְ רוּת העכשווית יש מקום חשוב לעיצוב דמות הילד ביצירות שבהן הגיבור הוא ילד הבוחן את המרחב הסובב אותו מבעד לעיניו, הבנתו ולשונו. למשל, יש ילדים זיג זג )גרוסמן, 1994 ,)דור המדבר )ליטוין, 2009 .)לעיון ביצירות אחרות ולפרשנות על זווית הראייה של הגיבור הילד ראו אצל מצוב-כהן, 2015.
"אימא! ספרי לנו על שערי המללאח": דרכי עיצוב עולם הילדות בקובץ הסיפורים שערי ספְּרּו בין השורות – תש"פ – כרך 4 95 4 ה עופרה מצוב-כהן בין השורות – תש"פ – כרך 4 96 בולטים המרכיבים את עולם ילדותו של המספר, על פי קובץ הסיפורים שערי ספְּרּו (כלפון, 1988) ועל פי החלק הראשון בספר את אחַי אנוכי מבקש (כלפון, 2012. 7) אלו מוצגים לרוב מנקודת מבטו של המספר, יליד ספרו ובן הקהילה היהודית בה למן יום הולדתו, בתחילת העשור השלישי של המאה העשרים. חוויות הילדות כחומרים אותנטיים בשני הרומנים של כלפון בשני הספרים תיאוריו של המספר מתארים בהרחבה את הפנייה לכל החושים: ראייה, שמיעה, טעם וריח, ואלו עשויים לחזק את האותנטיות שבתיאוריו. סוגיית האותנטיות האופטימלית בשטחי האומנות למיניהם, מעסיקה אף את הוגי האותנטיות המתלבטים "כיצד לדבר באופן חיובי על אידיאל האותנטיות, שמטבעו חומק מכל תביעה והגדרה חד-משמעית", כלומר כדי להצביע על דפוסיה יש להניח "אמות-מידה נורמטיביות כלשהן", ואלו מצויות בתחום הספרות, שבו יכול להיעשות "ניצול דידקטי של סגנונות ספרותיים שונים, שהעיקרי שבהם הוא האירוניה" -גולומב, 1999 ,עמ' 39 .- גולומב (שם) טוען כי מגוון הסוגות הספרותיות, "כמו רב-גוניות המשמעויות שיוצרת הספרות, הם כלי להביא לתודעת הקורא שאין דרך יחידה ומוגדרת אל האותנטיות, וכי להיות אותנטי פירושו להמציא לעצמך את דרכך ואת דפוסי חייך" (עמ' 41.) על מהימנות סיפוריו של המספר המתבסס על זיכרונות ילדותו, עשויות ללמד שתי תפיסות המוצגות כלפי ביטוי אומנותי לזיכרונות הילדות.
" אימא! ספרי לנו על שערי המללאח": דרכי עיצוב עולם הילדות בקובץ הסיפורים שערי סֶפְרּו עופרה מצוב כהן
פרשת "כי תישא"-הרב משה אסולין שמיר
חטא העגל – הזיוף הראשון בהיסטוריה,
כמו שהרפורמים מזייפים את היהדות – ראה גיור רפורמי.
פרשת "כי תישא" מכילה 139 פסוקים,
כאשר פרשת "עגל הזהב" חולשת על 97 מהם,
דבר המשקף את חשיבות המסר האמוני בה',
ללא שום אמצעי כמו "עגל הזהב".
"וירא העם כי בשש משה לרדת מן ההר,
ויקהל העם על אהרן ויאמרו אליו:
קום עשה לנו אלוקים – אשר ילכו לפנינו…" (שמות לב א-לה).
בני ישראל חשבו שניתן לעבוד את הקב"ה דרך "אמצעי מוחשי",
כמו עגל הזהב, "ודברים אלה טעות גדולה הם"
(רבנו-אור-החיים-הק'. שמ' לב, א).
(זו גם דעת רבי אברהם אבן עזרא, ורבי יהודה הלוי).
"אתה ידעת את העם כי ברע – הוא" (שמות לב כב).
ב-ר-ע {נוטריקון} ערב רב (רבנו אברהם אבן עזרא).
רש"י: "ערב רב שעלו ממצרים, הם שנקהלו על אהרן".
זהו אותו ערב רב "המלווה" והמקטרג על בני ישראל עד ימינו.
דרכים ליצירת קשר ישיר עם הקב"ה.
מאת: הרב משה אסולין שמיר
פרשת "כי תישא" מכילה 139 פסוקים, כאשר פרשת "עגל הזהב" חולשת על 97 מהם, דבר המשקף את חשיבות המסר האמוני בה', ללא שום אמצעי כמו "עגל הזהב".
פרשת "כי תישא" מופיעה בין הפרשות "תרומה תצווה" הדנות בהכנות למשכן, לבין הפרשות "ויקהל פקודי" הדנות בביצוע המשכן. הסיבה המרכזית לכך היא: אין להפוך את המשכן למטרה מקודשת, הקב"ה בלבד הוא הקדוש, ואליו צריכים לפנות.
ה"משך חכמה" אומר בנושא עגל הזהב: "ואל תדמו כי המקדש והמשכן המה עניינים קדושים בעצמם חלילה – ה' יתברך שורה בתוך בניו… סוף דבר, אין שום עניין קדוש בעולם… רק השי"ת שמו – הוא הקדוש".
ע"פ דברי קדשו ניתן להבין עניין שבירת הלוחות ע"י משה רבנו: ברגע שאין אמונה בה' – אין ערך אפילו ללוחות הברית שנכתבו באצבע אלוקים.
רבנו-אור-החיים-הק' אומר: הציווי להביא את מחצית השקל, בא לכפר על חטא העגל, לכן התורה משתמשת בראשית הפרשה בביטוי "כי תישא את ראש בני ישראל" במשמעות של לשאת ולהרים מחדש את הראש של בני ישראל לאחר שהיה נפול בעקבות חטא העגל, היות והם חזרו בתשובה, ואח"כ תרמו מחצית השקל למימון קורבנות ציבור כדי לכפר על כלל ישראל. וכדברי קודשו: "החוטא גורם בחטאו לכפיפת ראשו… ובחינת הקדושה – נשיאת ראש והרמת המהות והאיכות" (שמ' ל, יג).
את זאת לומד רבנו מתוספת ו' החיבור במילה "ו-נתנו". קודם הם חזרו בתשובה, ואחר כך "נתנו" מחצית השקל הרומזת לתיקון חטא העגל, דרכו נפרדו מאביהם שבשמים, וע"י שכולם ירתמו ויתרמו להקמת המשכן, יחזרו לשלמות. וכדברי קדשו: "כי תישא – לשון נשיאות ראש. על דרך אומרו: 'ישא פרעה את ראשך' (בר' י, יג). שהוא לשון מעלה, שתישא ראש בני ישראל שראשם נמוך, לצד חסרונם במעשה העגל… וטעם אמרו 'ונתנו' בתוספת וא"ו, לצד שצריך קודם הכרת החטא, כי לא טוב עשה וחטא בנפש, ואח"כ יתן כופר נפשו לה'".
לאחר מעמד קבלת התורה בהר סיני, משה רבנו עלה השמימה ביום ז' בסיון, שם ישב ולמד תורת אלוקים חיים, אותה אמור היה ללמד את בני ישראל. ביום יז' בתמוז, מודיע לו הקב"ה: "לך רד כי שיחת עמך אשר העלית מארץ מצרים… עשו להם עגל מסכה, וישתחוו לו. ויזבחו לו. ויאמרו: אלה אלהיך ישראל" (שמ' לב ז-י).
הקב"ה מבקש לכלות את בנ"י ככתוב: "ועתה הניחה לי ויחר אפי בהם ואכלם, ואעשה אותך לגוי גדול" (שמ' לב י). במילים "ועתה הניחה לי", רמז לו הקב"ה שהכפרה על חטא העגל, ועל החטא בכלל, תלויה בתשובה ותפילה. משה אכן עמד בתפילה לפני הקב"ה, תפילה המשמשת לקריאה בתורה בתעניות: "ויחל משה… למה יהוה יחרה אפך בעמך… שוב מחרון אפך והנחם על הרעה לעמך…". הקב"ה אכן "מתנחם על הרעה אשר דיבר לעמו" (שמ' לב יד).
רבנו-אור-החיים-הק' אומר: "שלא ניחם אלא על הרעה אשר דיבר, דהיינו לכלותם, אבל יש עדיין רעה אחרת שלא ניחם עליה – והם הדברים הרעים אשר סבבם העגל… {כמו} אותם שעבדו עבודה זרה בעדים או בלא עדים, אלא בלב האמינו בה… מהם ניגף ה'…". כלומר, ה' לא יכלה את העם, אבל אלה שעבדו את העגל – ינגפו.
רבנו-אור-החיים-הק' אומר על הכתוב: "ועתה הניחה לי – הקב"ה רמז לו שיעשה תשובה, על הסובב ממנו". כלומר, גם משה רבנו צריך לעשות תשובה, בגין "הסובב ממנו" – הסיבות שהובילו לעשיית העגל.
רבנו מציין שתי סיבות:
סיבה ראשונה, משה רבנו היה צריך להסביר לעם בצורת מדויקת מתי הוא צריך לרדת מהר סיני, דבר שהיה מונע כל טעות. כידוע, מנהיג שנגרמה תקלה על ידו, גם לו יש חלק.
סיבה שניה: היוזמה להעלות את הערב רב ממצרים הייתה של משה, לה הסכים ה' בדיעבד. לכן ה' אומר למשה: "לך רד כי שיחת עמך". כלומר, העם של משה. וכדברי קדשו: "עוד ירצה ע"פ דבריהם ז"ל (זוהר. בר' כו ע"א) שאמרו: שקבלת ערב רב הייתה מצד משה, ולא הסכים ה' עליהם, ונתרצה לעשות רצון משה, ולזה אמר לו: שיחת עמך – אלו ערב רב… ואולי כי הוא מתקן הדבר לעתיד לבוא, שאמרו ז"ל (רעיא מהימנא. נשא קכה ע"ב): אין מקבלים גרים לימות המשיח. ומשה הוא שיהיה גואל, ויתקן הדבר".
הגר"א כותב: "והכל בשביל ערב רב שקיבל משה, לכן יתגלגל בכל דרא בין ערב רב, ומבוזה בינייהו לאתכפר במה שחב" (תיקוני הזוהר עמ' רלה).
הגמרא (שבת פח ע"ב) מדמה את מעשה העגל ל"כלה המזנה בתוך חופתה". רש"י אומר (שמ' לג לה) "שאין פורענות באה על ישראל שאין בה קצת מפירעון עוון העגל". הסיבה לכך היא, שבכל דור חוטאים אנו במעין עגל זהב, דבר הבא לידי ביטוי בחוסר אמונה תמימה בקב"ה, בכך שאנו משתמשים במתווכים, כ"אמצעי" או "מוחשי" לקשר בינינו לקב"ה כדברי רבנו אברהם אבן עזרא, ורבנו "אור החיים" הק', כפי שיוסבר בהרחבה בהמשך.
משה רבנו מבקש מהקב"ה: "הראני נא את כבודך" – איך אתה הקב"ה מנהיג את העולם?
בעצם, בקשת משה רבנו טומנת בחובה את הרצון להעצים את הקשר הישיר עם הקב"ה, בניגוד לערב רב שביקשו לעבוד את ה' ע"י "אמצעי מוחשי". הקב"ה עונה למשה: "כי לא יראני האדם וחי". האדם לא יכול להבין איך הקב"ה מנהל את עולמו, ולכן יש צורך באמונה מוחלטת בקב"ה ללא מתווכים.
איך משיגים את הקשר הישיר עם הקב"ה? בנוסף ללימוד תורה וספרי מוסר הדנים באמונה כמו "חובות הלבבות", "מסילת ישרים", "שערי תשובה" וכו', עלינו לפנות לקב"ה בכל בעיה קטנה כגדולה, ולראות בו את הכתובת היחידה. אתה רוצה לקנות דבר מסוים, תתפלל לה' שתצליח לקנות את הטוב ביותר המתאים לך. לפני כל לימוד, תתחבר לקב"ה כמו התנא הגדול רבי נחוניה בן הקנה שתיקן תפילת בית המדרש לפני הלימוד, ותפילה אחרי הלימוד.
רבנו-אור-החיים-הק' מתייחס לשאלה, מי ומי השתתף בחטא בעגל. וכך דברי קדשו: "ונראה בעיני כי לא כל ישראל הסכימו על הטעות, אלא חלק מהם, וחלק לא מיחו, ושקולים היו בדבר, וחלק לא היה בהם כח למחות. והנה מדקדוק אומרם 'אלה אלהיך ישראל', ולא אמרו חס ושלום 'אלוקינו…, זה יגיד כי קצת מהם אמרו זה לכולם – ויש שהצדיק, ויש שלא הצדיק. ורבותינו ז"ל אמרו (שמו"ר מב, ו) שערב רב שעלו עם ישראל, הם העושים. ובהכרח לומר כי ישראל לא הסכימו בשעת מעשה. שאם הסכימו, הרי גם המה עשו, שהמחשבה פועלת בעבודה זרה, וגם לא מיחו – ועל זה נענשו כללות ישראל, זולת מעטי היכולת שבחן ה' ליבם שלא נטה אחר הרע… ובהכרח שמישראל נפלו {מאותם שלושת אלפי איש}, כמובן מאומרו (פסוק כז) 'הרגו איש את אחיו וגו' את קרובו' {ולא רק הערב רב}. אם כן, בהכרח לומר שחלק מישראל עבדו עבודה זרה בעדים והתראה".
על השאלה מדוע הכפילות "איש את אחיו…, ואיש את קרובו", עונה רבנו: יש לעתים אחים המרוחקים איש מאחיו, לעומת זאת עם אחרים, הם בקשרי אהבה וחיבה. ההסבר לכך הוא: כל זה נובע מהקשר הנשמתי ולא מהמוליד.
רבנו-אור-החיים-הק' אומר על הפסוק "קום עשה לנו אלהים אשר ילכו לפנינו": "לעולם לא מרדו בסיבה הראשונה, {בקב"ה}, שרצו אמצעי. ואולי שחשבו, שלא ציוה ה' על איסור האמצעי. אלא כל עוד שיהיה משה. ולזה אמרו 'כי זה משה האיש אשר העלנו וגו'… פירוש, הרי לך ראיה שצריך אמצעי, שלא הוציאנו ה' בלא אמצעות שליח. אמור מעתה – כי יש צורך אמצעי".
לפי דברי רבנו-אוה"ח-הק', הם האמינו בקב"ה, ורק רצו לעבוד אותו ע"י אמצעי, כמו שמשה רבנו היה שליח ואמצעי שקישר בינם לקב"ה.
מהמילה "לפנינו" לומד רבנו: "פירוש לצד, כי ה' המוציא אותם מארץ מצרים, הוא נעלם וגבוה. ויקר {ויקרה} להם מקרה רע, באין משגיח עליהם. לזה יעשו כוח מכוחות צבא השמים, שיהיה למטה לפניהם" כדברי קדשו.
רבנו אברהם אבן עזרא מתחיל את פרשת העגל כך: "אמר אברהם המחבר: צריך אני להאריך על דבר העגל". בהתחלה הוא מסנגר על אהרון הכהן שלא חטא, אחרת איך הקב"ה בחר בו לשמש ככהן גדול. וכדברי קדשו: "וכל אנשי המחקר מודים כי ה' לא יבחר שליח שידע כי בסופו יעבוד עבודה זרה".
בהמשך אומר רבנו אבן עזרא: "ועתה אחל לפרש דרך קצרה קצת הסוד. חלילה חלילה שעשה אהרן ע"ז. גם ישראל לא בקשו ע"ז. רק חשבו שמת משה שהסיעם מים סוף כאשר פירשתי. כי ראו שהמן אינו יורד בהר סיני, ומשה התעכב שם ארבעים יום. ואין כח באדם לחיות זה הזמן בלא מאכל, כי הוא לא אמר להם מתי ירד… והנה לכבוד השם נעשה, על כן בנה אהרן מזבח לפניו, והכריז שיזבחו מחר לכבוד השם, וכן עשו כאשר ציוה". כלומר, הם חשבו שמשה מת, לכן בקשו תחליף ו"המחשה". לדעתו, הערב רב הם אלה שראו בעגל עבודה זרה. הוא לומד זאת מדברי אהרן למשה: "אתה ידעת את העם כי – ברע – הוא". "ברע" = ערב רב. לכן, בפסוק לא נאמר "כי רע הוא". בהמשך אומר רבנו אברהם: "וחשבו מעטים מישראל שהיתה עבודה זרה, והביאו זבחים והשתחוו לו, ואמרו 'אלה אלהיך ישראל'… והנה כל עובדי העגל לשם ע"ז שאמרו 'אלה אלהיך ישראל', או היתה כן במחשבתם, לא היו רק שלושת אלפים".
גם לגבי הביטוי "רד כי שיחת עמך", שכביכול היינו יכולים להבין שכל העם חטא, רבנו אומר שלא נאמר 'כל עמך'. רבנו מביא דוגמא מחטא עכן. למרות שהוא חטא לבדו, את החטא, ה' מיחסו ל"חטא ישראל".
רבנו אבן עזרא אומר בפירושו לפסוק "לא תעשון אתי אלהי כסף, ואלהי זהב לא תעשו לכם" (שמ' כ, כ): "וטעם שתעשו צורות לקבל כח עליונים, ותחשבו כי לכבודי אתם עושים – כאילו יהיו אמצעים ביני ובניכם, כמו העגל שעשו ישראל… ובעבור שהשם ידע שישראל יעשו. הזהירם בתחילה שלא יעשו אלוקי זהב. והנה טעם {המילה} אתי בפסוק הנ"ל – שאין לי צורך לאמצעיים עמי, על כן אחריו {בפסוק כא} "אבוא אליך וברכתיך".
כלומר, ע"י אמונה מוחלטת בקב"ה, זוכים ישירות לברכתו של הקב"ה, שהיא כידוע ללא גבולות.
המשורר הלאומי רבי יהודה הלוי בספרו הכוזרי (מאמר ראשון, צז) אומר: "הם ביקשו רק כי יהיה איתם תמיד נעבד מוחש, אליו יוכלו לרמוז מדי ספרם את נפלאות אלוקיהם"
הוא סובר כמו רבנו אברהם אבן עזרא שמדובר במעשה העגל ב"אמצעי" בלבד. טעותם הייתה בכך שאלוקים שולט שליטה מלאה בעולם, והאדם לא יוכל להסתתר במסתרים ולפעול באמצעות מתווכים מול ה' כמו ע"י עגל מסכה, היות והכל ידוע לפניו.
הנביא חבקוק: "וצדיק באמונתו – יחיה" (ב, ד). בגאולה הקרובה, גם הצדיק יחיה, רק ע"פ אמונה מוחלטת בקב"ה, ללא שיתוף שום אמצעי כדברי רבותינו: ריה"ל, רבנו אברהם ורבנו-אור-החיים-הק'. שנזכה.
"אשר ילכו לפנינו": רש"י – אלוקות הרבה איוו להם". רבנו-אוה"ח-הק': "לפנינו – לצד… שרצו באמצעי".
"עגל מסכה : רש"י: כיון שהשליכו לאור בכור, באו מכשפי ערב רב שעלו עמהם ממצרים ועשוהו בכשפים (שמו"ר מ"ב. ו'). ויש אומרים מיכה היה שם, שיצא מתוך דמוסי בנין שנתמעך בו במצרים, והיה בידו טס בו כתב משה: 'עלה שור עלה שור' להעלות ארונו של יוסף, מתוך הנילוס – והשליכו לתוך הכור ויצא העגל".
הרמב"ן בתחילת פירושו לפס' "אשר ילכו לפנינו" (שמ' לב, א), דוחה את דברי רש"י לפסוק הנ"ל האומר: "אלהות הרבה איוו להם". וכך מתחיל את פירושו:
"הכתוב הזה הוא מפתח לדעת נכון ענין העגל ומחשבת עושיו. כי בידוע שלא היו ישראל סבורים שמשה הוא האלוקים, ושהוא בכוחו עשה להם האותות והמופתים… כי בפירוש אמרו 'אלהים אשר ילכו לפנינו', לא שיהיו נותנים להם חיים בעולם הזה או בעולם הבא, אבל היו מבקשים משה אחר… שיורה הדרך לפנינו ע"פ ה' בידו, וזה טעם הזכירם 'משה האיש אשר העלנו'… אבל הענין כמו שאמרתי שלא בקשו העגל להיות להם לא-ל ממית ומחיה… אבל ירצו שיהיה להם במקום משה מורה דרכם".
יוצא לפי דברי הרמב"ן, שבני ישראל לא בקשו לעשות עבודה זרה במעשה העגל.
הרמב"ן אומר בהמשך: "והנה במעשה המרכבה אמר 'פני שור מהשמאל לארבעתם" (יחזקאל א, י). ולכן חשב אהרן כי המחריב יורה דרך מקום החורבן, כי שם כוחו הגדול. ובהיותם עובדים שם לא-ל, יערה רוח ממרום כאשר נאצל על משה, וזהו שאמר "חג ליהוה מחר', שיהיו העבודות והזבחים לה', להפיק רצון ממנו אל בעל הצורה, כי בהיותה לפניהם, יכונו אל ענינה".
הרמב"ן רומז בדבריו למבנה המרכבה בנבואת יחזקאל: "ודמות פניהם פני אדם, ופני אריה אל הימין לארבעתם – ופני השור משמאל לארבעתם – ופני נשר לארבעתם" (א ,י). השור המוצב בשמאל המרכבה, מסמל את מידת הדין אותה אהרן ניסה לתקן – "חג ליהוה מחר".
השור מסמל את עבודת ה' מתוך ידיעה בבחינת "ידע שור קונהו, וחמור אבוס בעליו – ישראל לא ידע, עמי לא התבונן" (ישעיה א, ג). כלומר, מילוי רצונות האדם, בניגוד לציווי ה'. עבודת ה' האמתית, צריכה להיות מתוך אמונה, ולא מתוך ידיעה. לכן, משה רבנו נקרא "רעיא מהימנא" = הרועה הנאמן והמאמין. כעת ניתן להבין מדוע אהרן חרט דמות של עגל, כדי להראות להם שזה לא אפשרי, היות והוא מסמל את מידת הדין ועבודת ה' מתוך ידיעה, בניגוד לאריה המוצב בימין, המסמל את מידת החסד.
הרמב"ן מביא את דברי המדרש (שמו"ר ג ב, מב ה, מג ח) האומר שחטא העגל נבע מתוך "התקרבות יתירה" של העם למרכבת השכינה במעמד הר סיני. וכדברי המדרש: "ה' אומר למשה: אתה רואה אותם באים לסיני ומקבלים את תורתי, ואני רואה היאך מתבוננים בי, שאני יוצא בקרונין {במרכבה} שלי שאתן להם את התורה… שכתוב 'ופני השור מהשמאל – ומכעיסים אותי בו".
יש האומרים שמטרת חטא העגל, היא פתחון פה לכלל הציבור שחטא, ושב בתשובה, כמו שחטא דוד המלך, נועד לתת פתחון פה ליחיד לשוב בתשובה.
בהמשך הפרשה, רואים שהקב"ה סלח לעם ישראל, ומסר להם י"ג מידות של רחמים:
"א-ל רחום וחנון, ארך אפים ורב חסד ואמת. נוצר חסד לאלפים. נושא עון ופשע וחטאה ונקה…".
י"ג מידות מסמלים י"ג שבטים {כולל אפרים ומנשה}. י"ג חודשים {כולל שני אדרים}. י"ג מידות בהן התורה נדרשת.
רבנו האלשיך הק' אומר שהערב רב ביקש מאהרן שיעשה להם אלוקים, ולא אלוקים ממש, אלא מנהיג. ולא סתם מנהיג, אלא מנהיג רוחני שלא ימות כמו "זה משה האיש" (שמ' לב, א). אחרת, היו ממנים את אהרן.
ארבעת השלבים שהובילו לחטא העגל.
"וישכימו ממחרת:
א. ויעלו עולות ב. ויגישו שלמים.
ג. וישב העם לאכול ושתו. ד. ויקומו לצחק" (שמות לב ו).
התהליך הנ"ל מאפיין לאור מחקרים, גופים ציבוריים כמו עמותות.
בראשית דרכן הן פועלות מתוך יושר – "עולות",
באחריתן, כל אחד עושה לביתו – "ויקומו לצחק".
במעמד הר סיני – ו' בסיון, משה התבקש על ידי הקב"ה לעלות להר סיני למשך ארבעים יום שלמים ללימוד התורה באופן מפורט, ואחר כך ללמדה את בני ישראל. משה עלה ב- ז' בסיון – יום שאין לסופרו היות וצריכים להיות ימים שלמים ולא מקצתם, כך שהארבעים יום החלו מ- ח' בסיון, והיו אמורים להסתיים ב- יז' בתמוז בתוך שש שעות. ביום טז' בתמוז, יום בו הסתיימו 40 יום לדעת הערב רב, התקהלו על אהרון ודרשו אלוקים אחרים עכשיו. אהרון ניסה למשוך זמן עד לבואו של משה למחרת, ואף ביקש מהם להביא את "נזמי הזהב" של נשותיהם, היות וחשב שהן תסרבנה, אבל הם פרקו בכוח את תכשיטי נשותיהם הצדיקות, מהם נעשה העגל: "ויעשהו עגל מסכה, ויאמרו: אלה אלהיך ישראל". מכאן לומד רש"י "שערב רב שעלו ממצרים, הם שנקהלו על אהרן".
אהרון ניסה לדחוק את הקץ וביקש מהעם לבוא לחגוג למחרת – "חג ליהוה מחר", היות וידע שמשה יגיע למחרת עד הצהרים. העם לא בזבז זמן, והתייצב על משמרתו כבר בבוקר השכם:
"וישכימו ממחרת: א. ויעלו עולות ב. ויגישו שלמים. ג. וישב העם לאכול ושתו. ד. ויקומו לצחק" (שמ' לב ו).
אלה הם ארבעת השלבים שעברו הערב רב בדרכם לעבודת עגל הזהב:
בשלב ראשון, הם העלו קורבנות "עולות" – שאת בשרם הקדישו כל כולו לה'. מתנהגים כצדיקים גמורים.
בשלב שני, קורבנות "שלמים" בהם משתתפים הקב"ה, הכהנים והמקריבים. "שלמים" – עושים שלום בין כולם.
בשלב שלישי: "לאכול ולשתות" – המקריב אוכל ושותה לבד, ושוכח את קיום ההנהגה האלוקית בעולם.
בשלב רביעי: "ויקומו לצחק" – "יש במשמע הזה גילוי עריות… ושפיכות דמים… הרגו את חור" (רש"י).
התהליך הנ"ל מאפיין לפי מחקרים עדכניים, רבות מהמפלגות, ולא מעט עמותות הפועלות ללא מטרת ריווח, שהפיקוח עליהן כידוע, הוא דל מאוד. בראשית דרכן הן פועלות מתוך מסירות והבטחות שהכל לטובת הכלל, ולבסוף, "רבים וטובים מהם – עושים לביתם", בבחינת הכתוב: "רוממות א-ל בגרונם – וחרב פיפיות בידם" (תהלים קמט, ו).
הם מרוממים בגרונם את מעשיהם הנעשים כביכול לשם שמים, ועל הדרך ידם פועלת כחרב פיפיות – בעלת שתי פיות. אחת לעמותה, וחברתה ממלאת את כיסם ותאוותם הבלתי נדלית.
המדד להצלחת האדם בחיים,
אם הוא יכול להעניק לאחרים מעצמו ומחכמתו, מהונו ומרוחו.
לכן הקב"ה ציוה את בני ישראל לתרום להקמת המשכן.
לאורך ההיסטוריה מתברר – עם ישראל הוא העם שהכי תרם לאנושות
בכל התחומים – ברוח ובמוסר, בתרבות ובמדע, כמו בפרסי נובל.
"כי תישא את ראש בני ישראל –
לשון נשיאות ראש שהוא לשון מעלה…
בחינת הקדושה – נשיאת ראשו.
החוטא לעומת זאת, גורם בחטאו – לכפיפת ראשו".
(רבנו-אור-החיים-הק'. שמות ל י"ב).
"כי תישא את ראש בני ישראל לפקודיהם,
ונתנו איש כפר נפשו לה' בפקוד אותם,
ולא יהיה בהם נגף בפקוד אותם,
זה יתנו… מחצית השקל תרומה ליהוה".
מחצית השקל – תיקון חטא העגל
(רבנו-אור-החיים-הק'. שמות ל יג).
מחצית השקל – ומשמעותה הפנימית.
"אמר רבי מאיר: כמין מטבע של אש הוציא הקב"ה מתחת כסא הכבוד,
והראהו למשה ואמר לו: זה יתנו, כזה יתנו" (מ. תנחומא כי תישא).
"באחד באדר, משמיעין על השקלים…". (שקלים פר' א, משנה א'). השבת שלפני ר"ח אדר, נקראת "שבת שקלים", היות ובשבת זו, בבתי הכנסת מוציאים שני ספרי תורה. בראשון קוראים פרשת השבוע, ובשני קוראים מתחילת פרשת "כי תישא" עד "לכפר על נפשותיכם", ובכך מזכירים לאנשים "מבן עשרים שנה ומעלה", לתרום את מחצית השקל, ממנה מימנו את קרבנות ציבור, אותם הקריבו הכהנים מידי יום ביומו בבית המקדש, ובכך זכה כל אדם שתרם את מחצית השקל לכפרה, בבחינת הכתוב: "לכפר על נפשותיכם".
מצות "מחצית השקל" בתקופת המקדש היא מדאורייתא, והחל מר"ח ניסן, יש לקנות את קרבנות הציבור מהשקלים החדשים בלבד. את זאת לומד רבי טבי בשם רבי יאשיה בגמרא (מגילה כט, ע"ב) מהכתוב: "זאת עולת חודש בחודשו לחודשי השנה" (במ' כח, יד). "זאת עולת חודש" – עולת ראש חודש, "בחודשו" – מן השקלים החדשים", "לחודשי השנה" – בחודש הראשון שהוא ניסן, לחודשי השנה". כלומר, במשך חודש אדר, בנ"י תרמו את הכספים, כך שהחל מר"ח ניסן, הקריבו את קרבנות הציבור, רק מכספי "מחצית השקל" של השנה החדשה.
"בעל הטורים" אומר: שקל בגימטריא נפש [430}. ניתן להוסיף שהתרומה הנקראת "מחצית השקל בשקל הקודש" – מתקדשת ומכפרת על הנפש "העוברת על הפיקודים" – העוברת עבירות, ולכן נפקדת.
"זה יתנו כל העובר על הפקודים מחצית השקל בשקל הקודש" (שמות ל, יג).
משה רבנו כאמור, התקשה בהבנת מחצית השקל, עד שהקב"ה הראה לו מטבע של אש. השאלה המתבקשת, האם משה לא הכיר צורת מטבע מה היא, דוגמת רבי מנחם בר סימאי המכונה בגמרא "בנם של קדושים", משום "דלא אסתל בצורתא דזוזי".
סבא דמשפטים הרה"ג רבי שלום משאש – רבה של מרוקו וירושלים מספר: "כל ימי נעורי, לא ידעתי צורתא דזוזא, וכל כסף תועפות – נחשב בעיני לאין, נגד חשק תאוות לימוד התורה הקדושה".
התוספות במסכת חולין (מב ע"א) מסבירים, שמשה התקשה בכך, איך יתכן שמטבע תכפר על חטא. הקב"ה הראה לו מטבע של אש המסמלת חום והתלהבות, ובכך רמז הקב"ה למשה רבנו ולנו: ע"י קיום מצוות מתוך התלהבות, גם מחצית מטבע – יכולה לכפר על הנפש, בבחינת "לכפר על נפשותיכם".
"זה יתנו": רש"י מפרש: "הראהו כמין מטבע של אש, ומשקלה מחצית השקל".
רבי אלימלך מליזאנסק, (שיום ההילולה שלו, חל בכ"א באדר. בספרו 'נעם אלימלך'), מלמד אותו מוסר השכל.
האש – היא אחד היסודות החשובים לאדם.
מצד אחד, היא מקור אנרגיה המניעה את התעשיה.
מצד שני, היא גורמת לשריפה, הרס ונזק רב לרכוש.
גם בהשוואת האש לכסף, קיימים שני צדדים:
מצד אחד: הכסף יכול להרוס, בכך שמשקיעים במותרות.
מצד שני, ניתן לקדש את הכסף ע"י מתן צדקה, ובכך לרומם את עצמך עד כיסא הכבוד.
הגמרא אומרת "גדולה צדקה, שמקרבת את החיים ומרחקת את המתים".
בספר "פנינים משלחן הגר"א" נאמר: אם ננתח את המילה "מ-ח-צ-י-ת". האות צ שהיא האות האמצעית והמרכזית, מסמלת צדקה, כאשר האותיות משני צידיה הן: חי, ואילו האותיות הרחוקות ממנה הן: מת.
על פנחס בן אלעזר בן אהרון הכהן נאמר בספר תהילים: "השיב את ח-מת-י – ותחשב לו לצדקה" מה עשה פנחס? הוא עצר את המגפה שלא ימותו. עליו נאמר "השיב את חמתי", כלומר, "השיב את המילה מת מהאמצע, ושם אותה בצדדים כמו במילה מחצית, ולכן נחשב לו הדבר לצדקה.
כמו כן, על האדם לראות את עצמו כמחצית בבחינת: "לעולם יראה אדם עצמו כאילו חציו חייב וחציו זכאי. עשה מצוה אחת, אשריו שהכריע את עצמו לכף זכות. עבר עבירה אחת, אוי לו שהכריע עצמו לכף חובה" (קידושין מ ע"ב).
כלומר, על האדם לראות את עצמו כבינוני, גם אם כולם אומרים עליו שהוא צדיק כדברי הגמרא בנידה, וכך יוכל להתעלות בעבודת ה'. דבר נוסף, על האדם להתחבר לכל יהודי, ובכך להפוך את שני החצאים לשלמות, כמו בין איש לאשתו ההופכים עם נישואיהם לנשמה אחת, בבחינת "ויקרא את שמם – אדם" {אחד}, ולא אדמים ברבים.
"כל העובר על הפיקודים מבן עשרים שנה ומעלה, יתן תרומת יהוה" (שמות ל, יד).
"בעל הטורים": מבן עשרים שנה" – סופי תיבות ה-מ-ן. התוספות (מגילה טז ע"א ד"ה ודחי עשרת אלפי כיכרי כספא) מסבירים שעשרת אלפי כיכר כסף אותן רצה המן להעביר לגנזי המלך אחשורוש, שוות חצי שקל של ששים ריבוא יוצאי מצרים. ב"הגהות הב"ח" מובא החישוב לכך, כדברי הרב שלמה לוונשטיין בספר "חיים של תורה".
שקלי המן:
כיכר כסף = 60 מנה. 60 * 10,000 {כיכר כסף של המן} = 600,000. השווי כיום: כמיליון דולר.
מנה = 25 שקלים. 600,000*25 = 15,000,000. מספר חצאי שקלים. 15,000,000*2= 30,000,000
שקלי עם ישראל, סכום השווה כיום למיליארד דולר.
עם ישראל תרם מחצית השקל במשך 50 שנה. "מבן עשרים ועד בן שבעים שנה". 600,000*50= 30,000,000
"זכר למחצית השקל":
למרות חורבן בית מקדשנו שיבנה במהרה, עם ישראל ממשיך לתרום "זכר למחצית השקל" מידי שנה לפני תפילת מנחה של תענית אסתר, אלא שבמקום שהכסף ילך להקדש, הוא נתרם לצדקה לעניים. את זה עושים לפני קריאת המגילה, כדי להקדים את שקלי בני ישראל לשקלי המן האגגי.
הרמ"א (אורח חיים סימן תרצד, סעיף א) אומר: "יש אומרים שיש ליתן קודם פורים מחצית מן המטבע הקבוע באותו מקום ובאותו זמן, זכר למחצית השקל שהיו נותנים באדר. ומאחר ששלוש פעמים כתוב 'תרומה' בפרשה, יש ליתן ג' {מרדכי ריש פ"ק דיומא}, ויש ליתנו בליל פורים קודם שמתפללים מנחה {מהרי"ל}. וכן נוהגים בכל מדינות אלו… ויש לתת ג' חצאים גדולים במדינות אלו… ואין חייב ליתנו רק מי שהוא מבן כ' שנה ולמעלה".
ה"משנה ברורה" (שם) מביא שלדעת ר"ע מברטנורא, רק מבן עשרים שנה ומעלה נותנים "זכר מחצית השקל", ואילו התוספות יום טוב אומר, שכבר מבן י"ג שנה ומעלה. כל זה מדינא, אבל המנהג הוא לתת גם בעד בניו הקטנים ואפילו אישה מעוברת בעד וולדה – כדי לקיים "לכפר על נפשותיכם".
כל זה מסביר מדוע מקדימים את "שבת שקלים" ל"שבת זכר", כדברי רבי שמעון בן לקיש שאמר: "גלוי וידוע לפני מי שאמר והיה העולם, שעתיד המן לשקול שקלים על ישראל" (מגילה, יג ע"ב) ובכך מקדימים תרופה למכה.
קיימים מנהגים שונים לגבי גובה תשלום "זכר מחצית השקל".
נוהגים לתת חצי מיחידת המטבע הבסיסית שבאותה מדינה, ויש הנותנים ג' מטבעות {דברי רמ"א לעיל}. הספרדים נותנים שווי המוערך לחצי שקל הקודש התנכ"י.
ערך השקל התנכ"י לא היה שווה בכל הזמנים. בכל תקופה, שקלו את ערך הכסף שהיה שווה למחצית השקל.
מחצית השקל שווה למשקל 192 שעורים כסף צרוף (רמב"ם שקלים א, ג). משקל השעורה המקובל בהלכה שווה ל-20/1 = 0.05 גרם. אם כן, שווי מחצית השקל הוא 9.6 גרם כסף (חזון עובדיה פורים). בתשפ"א, ערכה היה 25 ₪.
"ראה קראתי בשם בצלאל בן אורי בן חור למטה יהודה.
ואמלא אותו רוח אלהים בחכמה ובתבונה, ובדעת ובכל מלאכה.
לחשב מחשבת, לעשות בזהב ובכסף ובנחושת (שמ' לא, ב-ד).
"בצלאל – שעשה צל לא-ל. בן אורי – שעשה מקום לאשר אור לו.
בן חור – שעשה ישראל בני חורין מעוון העגל" (רבנו-אוה"ח-הק' שמ' לא, ב).
בצלאל בן אורי = השתקפות הצל מתוך האור האלוקי.
כך עלינו לראות את עצמנו – כצל מול האור האלוקי.
במהלך חטא העגל, הערב רב הרג את חור בן מרים שניסה להניאם מלעבוד את העגל. בזכות מסירותו, הוא זכה לכך שנכדו בצלאל, יבנה את כלי המשכן ככתוב: "ראה קראתי בשם בצלאל בן אורי בן חור למטה יהודה. ואמלא אותו רוח אלהים בחכמה ובתבונה, ובדעת ובכל מלאכה. לחשב מחשבת לעשות בזהב ובכסף ובנחושת. (שמ' לא, ב-ד).
רבנו-אור-החיים-הק' אומר על כך: "ראה קראתי בשם: אולי יכוון לומר, שיראו רמז העניין בשמו ושם אבותיו: בצלאל – שעשה צל לא-ל. בן אורי – שעשה מקום לאשר אור לו. בן חור – שעשה ישראל בני חורין מעוון העגל".
רש"י מסביר את הביטויים: חכמה = מה שאדם לומד מאחרים. תבונה = מבין דבר מתוך דבר. דעת = רוח הקודש.
לפי עומק הפשט, הביטוי "דעת" רומז ליישום הלכה למעשה את אשר למדנו והבנו.
הגאון מווילנא: משבטלה הנבואה, יש רוח הקודש בישראל. ו"איש עצתו יודיענו" (ישעיה מ יג) איך להתנהג, ורוח הקודש יש לכל אדם".
בברכת "אתה חונן" המהווה את הברכה הראשונה בסדרת בקשותינו מהקב"ה, אנו מבקשים לחונן אותנו בחינם, במשולש המחשבתי רוחני: חכמה, בינה ודעת. לכן, אנו מבקשים "וחננו מאתך" – חכמה בחינם מאתו יתברך.
דניאל מלמד אותנו איך יכולים לזכות בחכמה: "יהב חכמתא לחכימין" (דניאל ב, כא). בעל "באר מים חיים" הק' מסביר ע"פ הפס' הנ"ל, מדוע הקב"ה נותן חכמה לחכמים. ה"חכימין" הם אותם האנשים המתייגעים ומשתוקקים להשיג חכמה, בבחינת "יגעת ומצאת תאמין" (מגילה ו ע"ב). על כך נאמר: "יגעת ומצאת – תאמין".
"אך את שבתתי תשמרו,
כי אות היא ביני וביניכם לדורותיכם…
ושמרתם את השבת כי קדש היא לכם…
ושמרו בנ"י את השבת לעשות את השבת" (שמות לא יג-יז).
רבי שמעון בן מנסיא אומר: "ושמרו בני ישראל",
חלל עליו שבת אחת, כדי שישמור שבתות הרבה" (יומא פה ע"ב).
מסופר על הלל הזקן שלמד תורה מתוך עוני. את חצי ממשכורתו היומית היה משלם לשומר בית המדרש כדי לשמוע תורה משמעיה ואבטליון. ביום שישי אחד לא עבד, כך שלא היה לו שכר לבית המדרש. הוא טיפס לגג ונשכב על הארובה, כך שיוכל להקשיב לדבר ה'. מתוך תשוקתו לתורה, לא הרגיש בשלג היורד עליו עד שקפא, ורק בשבת לפנות בוקר מגלים אותו שמעיה ואבטליון מציץ מן הארובה כשהוא קפוא.
"ראוי זה לחלל עליו את השבת. רחצו אותו במים שחוממו, והושיבו אותו נגד המדורה" (יומא לה ע"ב).
להלל היו 80 תלמידים. הגדול שבהם – רבנו יונתן בן עוזיאל. "הקטן" שבהם – רבן יוחנן בן זכאי – ראש התנאים.
מה נענה ביום התוכחה, על כך שלמרות עידן המותרות – משקיעים אנו מעט זמן בלימוד "תורת חיים אמת".
"ושמרו בני ישראל את השבת".
7 מתוך 12 פירושי רבנו-אור-החיים-הק'.
רבנו-אור-החיים-הק':
מדוע התורה חזרה על מצות שמירת השבת בפעם ה-ג'?
מה כוונת הכתוב: "לעשות את השבת? הלא השבת באה מאליה?
רבנו מיישב את השאלות הנ"ל, בשנים עשר פירושים מתוקים מדבש.
א. עלינו לשמור את הזמן המדויק של השבת כדי שנוכל לעשות את "יום השביעי" המדויק משבת בראשית, בניגוד לחגים שנקבעו בעבר לאור קידוש החודש, על פי בית הדין.
ב. אדם שאבד ממנו המועד המדויק של השבת, "מונה שבעה ימים מיום שנתן אל לבו שכחתו, ומקדש השביעי בקידוש והבדלה" (שו"ע, שד"מ ס"א). הטעם: 'לעשות את השבת' שלא ישכח את יום השבת האמתי.
ג. "ושמרו בני ישראל את השבת" – נצפה מתוך שמחה לשבת, בשביל לשמור ו"לעשות את השבת".
ד. "ושמרו בני ישראל את השבת" – להוסיף מחול על הקודש כך שהתוספת הנ"ל תהפוך לחלק מהשבת בבחינת "לעשות את השבת" כפסיקת מרן (שו"ע סימן רס"א ס"ב) "יש אומרים שצריך להוסיף מחול על הקודש". בירושלים נוהגים להוסיף 40 דקות.
ה. רבי שמעון בר יוחאי: אמרה השבת לפני הקב"ה – לכל יום יש את בן זוג שלו, ולי אין. אמר לה הקב"ה: כנסת ישראל היא בן זוגך, וכיון שעמדו ישראל בהר סיני, אמר להם הקב"ה: זכרו הדבר שאמרתי לשבת: כנסת ישראל היא בן זוגך. לכן, בנוסף לציווי האלוקי לקיים את השבת, מצווים אנו להשלים את עשייתה במציאת בן זוגה, ולכן נאמר: "ושמרו בני ישראל את השבת" – כדי "לעשות את השבת". הזיווג עם השבת, נעשה ע"י ל תורה.
בן איש חי: על שעת לימוד תורה בשבת, מקבלים שכר פי אלף מלימוד שעה אחת בימות החול.
ו. "ויום השביעי שבת ליהוה אלהיך – לא תעשה בו כל מלאכה אתה ובנך ובתך ועבדך".
כמו שאנו מצווים על סביבתנו הקרובה שלא יחללו את השבת, כך מצווים אנו לדאוג לכך ששאר אחינו בני ישראל לא יחללו את השבת. לכן נאמר "ושמרו בני ישראל את השבת" – לשמור שלא תתחלל גם ע"י אחרים. כמו כן ,לעשות משמרת וסייגים שלא תתחלל. לדוגמא, תיקנו חכמים "שלא יקרא לאור הנר שמא יטה אותו. רבי ישמעאל בן אלישע אמר אני אקרא ולא אטה. אכן כאשר קרא בליל שבת לאור הנר, ביקש להטות ונזכר בשבת. אמר: כמה גדולים דברי חכמים שאמרו, לא יקרא לאור הנר, שמא יטה.
ז. "כי אות היא ביני וביניכם – לדורותיכם".
מהביטוי "לדורותיכם" ניתן ללמוד, שקיימת חשיבות גדולה בחינוך הילדים המהווים את הדורות הבאים, לשמירת שבת כהלכתה בצורה חוויתית.
כאשר ילדי המשפחה חווים את השבת ע"י שמחה ולימוד תורה, הם יעבירו אותה לדורות הבאים, וכך שרשרת קדושת השבת המהווה ברית ו"אות ביני וביניכם לדורותיכם – לדעת כי אני יהוה מקדשכם" – לא תיפרם לעולם.
מוסר השכל:
עד כמה אנו צריכים ללמוד וללמד דיני שבת, כדי לשמור שבת כהלכתה.
"ישמחו במלכותך שומרי שבת, וקוראי עונג,
עם מקדשי שביעי.
כולם ישבעו ויתענגו מטובך" (תפילת השבת).
איך מקדשים את השבת – ע"פ רבנו בבא סאלי ע"ה.
"בבא סאלי" מחלק את התפילה הבאה מתוך שחרית של שבת, לארבע קבוצות:
"ישמחו במלכותך שומרי שבת / וקוראי עונג / עם מקדשי שביעי / כולם ישבעו ויתענגו מטובך".
א. "שומרי שבת" – יש כאלה ששומרים מתי השבת נכנסת, ומתי יוצאת.
ב. "קוראי עונג" – מענגים את השבת במאכל ובמשתה.
ג. "עם מקדשי שביעי" – מקדשים את השבת בלימוד תורה.
"כולם ישבעו ויתענגו מטובך" – כל שלש הקבוצות הנ"ל – שומרות ומענגות את השבת.
ד. "ובשביעי רצית בו – וקדשתו" – הקבוצה הטובה, המקדשת את השבת בלימוד תורה. בשם הרב ישראל גליס
על הקשר בין שם הפרשה כי תישא – למצות השבת בפרשה.
אם תישא את ראש האותיות מעל המילה ר-א-ש, תקבל שבת:
האות שמעל ר' היא – ש'
האות שמעל א' היא – ב'
האות שמעל ש' היא – ת' (הרב כדיר סבאן).
להתבשם באור החיים – למוצש"ק.
"אור זרוע לצדיק"
לרבי ידידיה המוהל – ומטבע אש לשון הרע.
בימי מלחמת העולם הראשונה, היישוב היהודי בירושלים חי בעיקר על תרומות מחו"ל.
הוא סבל מחרפת רעב היות והיה סגר ימי על א"י, כך שתרומות בוששו לבוא. לרבי ידידיה המוהל הירושלמי, הייתה מטבע זהב אותה שמר לעת צרה. בנו הקטן שגילה את המסתור בו אביו הסתיר את המטבע, לקח יום אחד את המטבע ושיחק אתה בחוץ, וחזר הביתה עם סוכריה, אותה קנה במכולת השכונתית.
האבא שלא מצא את המטבע במחבוא הקבוע, החל לחפשה בכל מקום אפשרי בבית, כשכל בני הבית משתתפים במשימה. בזווית העין, האבא קולט את בנו הקטן העושה את דרכו הביתה, כשהוא מוצץ להנאתו סוכריה על מקל. האינטואיציה של האבא, לא אכזבה. הילד שראה את אביו "משתעשע" לעיתים קרובות עם המטבע כדי לוודא שהיא במקום, לקח גם הוא את המטבע למגרש המשחקים.
האבא ניגש לבעל המכולת והאשים אותו שגנב מהילד מטבע זהב בשביל סוכריה. הפרשה הגיעה עד בית הדין לממונות שהצדיק אותו. המוכר טען שקיבל מהילד רק מטבע רגילה, אבל איש לא האמין לו. קלונו של בעל המכולת, התפרסם בכל ירושלים של אז, היות וגם הציבור האמין למוהל.
לאחר המלחמה, רבי ידידיה המוהל קיבל מכתב ובתוכו מטבע של זהב מאדם שלא הזדהה בשמו, וכך כתב לו: ראיתי את הילד משחק במטבע זהב. מזה הבנתי שהוריו עשירים, היות ונותנים לו לשחק במטבע זהב כאשר מצבי הכלכלי היה קשה מנשוא, וסבלתי מחרפת רעב. לכן, החלטתי להחליף לילד את מטבע הזהב במטבע רגילה, ובבוא העת אשיב את "האבדה" – מטבע הזהב, כך שבעל המכולת קיבל מבנך – רק מטבע רגילה.
לאור זאת, אבקש את סליחתך וסליחת בעל המכולת שבויש ברבים על לא עוול בכפו. רבי ידידיה רץ מיד לבעל המכולת והתחנן שימחל לו, ואף פרסם ברבים את כל הסיפור. אכן, הוא סלח לו.
חז"ל אומרים שמשה רבנו התקשה במטבע מחצית השקל, והקב"ה הראה לו מטבע של אש. השאלה, למה ומדוע מטבע של אש? התשובה לכך היא: הקב"ה רצה ללמד אותנו מוסר השכל: כמו שעל ידי האש אנחנו יכולים להתחמם, לבשל ולהאיר, מצד שני האש יכולה גם לשרוף חלילה.
גם לגבי הכסף, תלוי איך משתמשים בו. מצד אחד ניתן להתפרנס בבחינת "צדיק אוכל לשובע נפשו" מבלי לשקוע במותרות, ומצד שני לעשות צדקה בבחינת "פיזר נתן לאביונים – צדקתו עומדת לעד".
"המטבע של אש" – יכולה לפרנס את בעליה, אבל בצדה השני של המטבע, יכולה לחמם לב שבור של עני.
"אראנו נפלאות"
לצדקת חנה בת מרים ע"ה,
שעלתה לגנזי מרומים ביום יב' אדר תשל"ה.
"מוות וחיים – ביד הלשון" (משלי יח, כא).
"ברית – כרותה לשפתיים".
"ברית – מילה". לכל מילה יש להתייחס בכבוד – כברית.
"שפת אמת – תיכון לעד" (משלי יב יט).
שפת הצדקת חנה בת מרים ע"ה אמת – תיכון לעד.
הצדקת סבתי היקרה חנה בת מרים ע"ה, לה קראנו בחיבה והוקרה "אימא חניני", נהגה לצום במשך שבוע שלם. קראו לזה "סתייאם" = שישה ימים, מיום ראשון ועד יום השישי בערב שבת, כדרכן של נשים צדקניות במרוקו.
זוכר אני שבערב שבת לפני ערבית, הגיעו נשים רבות כדי להשתתף אתה בפתיחת הצום במסגרת סעודת "בואי כלה". למרות הצום בן שישה ימים, היא עוד סייעה בהכנות שבת, דבר המבטא את הכוחות הרוחניים להם היא זכתה.
תפילותיה המרגשות לקב"ה, היו לשם דבר במשפחה. עזרתה לנו הנכדים, היית רבה ומתוך אהבה.
מרוב אהבתה אלי, אמרה לי פעם בהיותי ר"ם צעיר בישיבת רבי מאיר בעל הנס בטבריה: "רק אראה את כלתך, ואפטר מן העולם". באותה שנה, כלתי הגיעה אלינו בשבת פרשת "זכור".
במהלך השבת, סבתי ע"ה תפקדה כרגיל. כבכל לילה, גם במוצש"ק התיישב מו"ר אבי ע"ה להגות בתורה כדרכו בקודש, החל מהשעה 02:00. הוא עוד הספיק להכין לה כוס חלב חם.
ביום ראשון בבוקר י"ב אדר בשעה 7:00, השיבה את נשמתה לבוראה במיתת נשיקה מתוך שינה. יהיה זכרה ברוך.
היא נפטרה בשיבה טובה ללא קשר עם רפואה ורופאים בשר ודם. היא נהגה לומר: "הרופא שלי – רק הקב"ה".
גדולתה – באמונתה בקב"ה שמידי בוקר וערב ניצבה ליד המזוזה והזיזה עולמות בתפילתה. נשמתה עדן.
היא מאוד עזרה לנכדים שהחזירו לה אהבה בחייה, וגם לאחר מותה – כולם מתייצבים ביום אזכרתה, ולומדים לע"נ.
"מוות וחיים ביד לשון" (משלי יח, כא).
התרגום לפס' הנ"ל: 'מיצטרא מוכירין – מוות מכאן וחיים מכאן' (ויקרא רבא, בהר, ל"ג). זהו כלי שצדו האחד הוא כף, וצדו השני חרב ששימש את אנשי הצבא. עם הכלי הדו תכליתי, יכלו לאכול, וגם להרוג כדברי רבי דוד לוריא לפס'.
הגמרא שואלת: מדוע נאמרה המילה "ביד" בפס'. מספיק היה לומר: "מוות וחיים בלשון". הגמרא משיבה: כמו שהיד יכולה להרוג, כך הלשון. ובלשון הגמרא: "וכי יש יד ללשון? לומר לך מה יד ממיתה, אף לשון ממיתה" (ערכין ט"ו ע"ב).
כנ"ל בכוח הדיבור. על אותו אדם יהיה ניתן לומר שהוא קמצן או חסכן. זה תלוי ביחסנו אליו.
כמו כן, עריץ או מנהיג לאותו אדם. שוב, עד כמה אנו מחבבים את אותו האיש.
בכוח המלים לצבוע חוויה פנימית או מציאות חיצונית בצבעים וורודים, או בצבעים אפורים, אם לא שחורים.
"ורוממתנו מכל הלשונות" כך מתפללים בחגים.
הקב"ה רומם את לשון הקודש מכל הלשונות. בעצם, "לשון הקודש" היא השפה בה נכתבה התורה שהייתה קיימת אצל הקב"ה לפני בריאת העולם, כך שהעברית, היא השפה הקדומה בעולם.
לשון הקודש מרוממת את האדם הדובר אותה, ולפי חז"ל, המדבר בלשון הקודש, הקדושה מקיפה אותו.
את שאר השפות, מכנים אנו "לעז". המקור לכך הוא בתהלים ובהלל: "בצאת ישראל ממצרים – בית יעקב מעם לועז". הפרשן בעל מצודת דוד מסביר: "לועז – כל שפת לשון עם, זולת לשון הקודש – נקראת לעז".
ויפח באפיו נשמת חיים, ויהי האדם לנפש חיים" (בר' ב, ז).
הפסוק מתאר את החלק המהותי בבריאת האדם, שהוא הנשמה, – נשמת אלוקים חיים. הנשמה מבדילה בינו לבין בעלי חיים. האונקלוס מתרגם: "רוח ממללא".
"ואשים דברי בפיך… לנטע שמים וליסד ארץ" (ישעיה נא, טז).
ע"י הדיבור, האדם מחיה את המציאות. הנביא אומר: "אם לא בריתי יומם ולילה חוקות שמים וארץ לא שמתי" (ירמיה לג כה). חז"ל אמרו על כך: תלמוד תורה הוא הברית. על ידי הדיבור בתורה, מגלה האדם את מטרת בריאת העולם. אומנותו של האדם היא להשתמש בכוח הדיבור ללימוד תורה ולקיום מצוותיה, ולא לדיבורי סרק ולשון הרע.
לסיכום – יש לקדש את השפה, ולהשתמש בה בעיקר, ללימוד תורה.
"אור זרוע לצדיק"
לרבנו אליעזר די אבילה" ע"ה, בן אחותו של רבנו-אוה"ח-הק',
בנושא: "ברית – כרותה לשפתיים" – "מוות וחיים ביד לשון" (משלי יח, כא).
הוא נפטר ביום ג' אדר בגיל 47, בבחינת הכתוב: "וחי ב-ה-ם" = 47.
ח"י שנים אחרי פטירת דודו – רבנו-אור-החיים-הק'.
החכם השלם בתורה ובשירה האנדלוסית והמרוקאית – הרה"ג חכם מאיר אלעזר עטיא שליט"א, מביא בפירושו המלומד "מעי"ן רבי אליעזר" על ספרו הקדוש "חסד ואמת" של הרה"ג רבי אליעזר די אבילה ע"ה, בן אחותו של אור עינינו רבנו-אור-החיים-הק', את הסיפור הבא, המדגים את נושא: "ברית כרותה ללשון".
רבנו-אור-החיים-הק' נהג לבקר אצל אחותו שהייתה נשואה לרה"ג חכם שמואל די אבילה מחבר הספרים "אזן שמואל", "מעיל שמואל", "כתר תורה", וכו'. הוא למד תורה אצל הרה"צ רבי חיים בן עטר הזקן זיע"א, סבו של רבי חיים בן עטר בעל הפירוש "אור החיים" על התורה. בביקוריו, נהג להשתעשע בדברי תורה עם בן אחותו רבי אליעזר שהיה עילוי. באחד המפגשים, האחיין אליעזר הקשה קושיות קשות על דודו רבנו-אוה"ח-הק', דבר שגרם לו להתפעלות והשתמש בביטוי בערבית המבטא התפעלות כאילו כבר סיים ייעודו בעולם, וכך אמר: "איי מות סגיר" = "ימות קטן".
אמו של רבי אליעזר ביקשה מאחיה רבנו-אוה"ח-הק' שיברך את הילד. הוא בירכו בכך "שכל מה שיהיה לו, יהיה גם לילד. אכן רבי אליעזר די אבילה ע"ה נפטר בגיל 47 ביום ג' אדר התקכ"א (1761) ברבאט שבמרוקו, גיל בו נפטר גם רבנו-אוה"ח-הק', בבחינת "וחי ב-ה-ם = 47. סמלי שזה היה ח"י שנים אחרי מות דודו רבנו-אוה"ח-הק'.
הוא מכונה המהרש"א של חכמי מרוקו בזכות ספרו המפולפל "מגן גיבורים" על מסכתות בתלמוד.
הצאצאים שלו ממשיכים להחזיק במטה ההליכה שלו, אתו ראו נסים ונפלאות.
מספרים עליו שבאחד החורפים הסוערים והגשומים, מי הנהר הגועשים והזועפים, עשו את דרכם לעבר המלאח היהודי, ראשי הקהל פנו לרבי אליעזר שיושיעם בתפילותיו לקב"ה. רבי אליעזר שהיה שקוע בלימודו, אמר להם: בשביל זה אפסיק מלימוד תורת. קחו את המטה שלי, ותתחמו אתו את הקו ממנו לא יעברו המים.
אכן כך הם עשו, והמים נעמדו בקו אותו שרטטו עם מטה {האלוקים} של הרב.
אישה זקנה ובודדה מצאצאי רבי אליעזר די אבילה, גרה בקנדה בשכונה של גויים. שאלו אותה, איך את לא מפחדת? תשובתה הייתה: את המטה של מו"ר זקני רבי אליעזר, אני שמה מעל מיטתי, ואיש לא מעז להתקרב אלי.
הרה"ג אלעזר מאיר עטיה שליט"א,
ומרן הרה"ג רבי אליעזר די אבילה ע"ה.
את הסיפורים הנ"ל על מרן רבי אליעזר די אבילה, סיפר הרה"ג, החזן והפייטן המהולל, חכם מאיר אלעזר עטיה שליט"א, המשמש כרב קהילת "רבי אליעזר די אבילה", בשכונת "חומת שמואל" בירושלים.
הרב עטיה שליט"א, קשור בנימי נשמתו לרבי אליעזר די אבילה. הוא חיבר את הספר "מעי"ן רבי אליעזר" – פירוש נאה ומעמיק על הספר "חסד ואמת" מאת הרה"ג רבי אליעזר די אבילה ע"ה.
הרב אלעזר שליט"א, חיבר עוד ספרים חשובים: "משולחן אבותינו – אוצר מנהגי הלכה ומסורת ע"פ חכמי מרוקו", סידורים ומחזורים לכל ימות השנה עם ביאור מעמיק של התפילות והמנהגים. "הצדיק מוואזאן" – רבי עמרם בן דיוואן ע"ה.
הרב מאיר שליט"א, הקליט את כל המסורות המוסיקליות המרוקאיות והאנדלוסיות, ונחשב לגדול פייטני מרוקו.
בברכת תורת אלוקים חיים,
משה אסולין שמיר.
לע"נ מו"ר אבי הצדיק רבי יוסף בר עליה ע"ה. סבא קדישא הרב הכולל חכם אברהם בר אסתר ע"ה. זקני הרה"צ המלוב"ן רבי מסעוד אסולין ע"ה. יששכר בן נזי ע"ה.
א"מ הצדקת זוהרה בת חנה ע"ה. סבתי הצדקת חנה בת מרים ע"ה. סבתי הצדקת עליה בת מרים ע"ה. בתיה בת שרה ע"ה.
הרב המלוב"ן רבי יחייא חיים אסולין ע"ה, אחיינו הרב הכולל רבי לוי אסולין ע"ה. הרב הכולל רבי מסעוד אסולין בן ישועה ע"ה – חתנו של הרה"צ רבי שלום אביחצירא ע"ה. רבי חיים אסולין בן מרים ע"ה. הרה"צ חיים מלכה בר רחל, הרה"צ שלמה שושן ע"ה, הרה"צ משה שושן ע"ה. צדיקי איית כלילא בתינג'יר ע"ה, צדיקי איית שמעון באספאלו ע"ה. אליהו פיליפ טויטו בן פנינה ע"ה. יגאל בן מיכל לבית בן חיים ע"ה
לבריאות איתנה למשה בר זוהרה נ"י, לאילנה בת בתיה. לקרן, ענבל, לירז חנה בנות אילנה וב"ב. לאחי ואחיותיו וב"ב.
לרפואת אברהם נ"י בן אילנה ימנה. יגאל נ"י בן אסתר רינה. רויטל בת שרה.
לברכה והצלחה בעזהי"ת להוצאת הספר "להתהלך באור החיים" במהדורה שניה, ולהוציא את הספר החדש "להתהלך באור הגאולה" מתוך הידור בעיצוב ובעימוד, ללא שגיאות בתוכן, בסגנון, בתחביר ובלשון. וכן מתוך עיטור בהסכמות טובות ומפרגנות.
Redacteur:Asher Knafo-Structures et organisation de fa communauté juive de Mogador
Quand les femmes sortaient de chez elles
Simhat Thora
Nous avons dit que les femmes ne sortaient pas souvent. Cependant, a part les fetes familiales ou elles pouvaient s’exhiber habillees selon la mode de l'epoque, il y avait une autre occasion a laquelle toutes les femmes pouvaient sortir: c’etait la veille de Simhat Thora. Elies venaient a la synagogue, amenant leurs enfants a leurs maris, plutot leurs bebes, pour faire les Hakafot.
C’est une ceremonie qui existe dans les communautes juives du monde entier, chez nous, c'etait grandiose. Les synagogues etaient decorees, chacune selon le gout de ses dirigeants et de leur richesse. L’allumage a giorno, les Sefarim, en plus de leurs ornements ordinaires, etaient surcharges de foulards en soie bariolee, de ceintures dorees comme celles que j’avais deja decrites. Apres la priere du soir, on tourne autour de la Teva, oil la personne la plus venerable de l',assistance tient dans ses bras un Sefer Thora. Chacun des fideles prend a son tour, pour un petit moment, un Sefer Thora, pour danser, chanter et tourner autour de la Teva. Les enfants, eux, tournent aussi autour de la Teva en brandissant des bougies allumees a la grande joie de l'assistance.
Les femmes venaient jusqu'a l'entree de la synagogue pour admirer le spectacle, les jeunes filles entraient dans la synagogue, et les fillettes se melaient aux petits garcons pour aller vers leur papa.
Le lendemain, dernier jour de la fete, etait le jour le plus anime. A la synagogue, on faisaient monter au Sefer Thora, comme Hatanim, ceux qui uvaient ete elus, et ceux qui s'etaient maries au courant de l'annee. On invitait aussi a lire dans la Thora les enfants – nouveaux Bar Mitsva de l'annee, et avec eux tous les enfants ages de 6 a 12 ans pour lire, chacun a son tour, un passage dans le Sefer Thora.
Mais avant le passage de chacun des invites a lire dans la Thora, le Pay tan – chanteur de la synagogue chantait un Piout qu'il avait specialement adapte a chacun d'eux.
Alors qu'un Hatan ou un enfant disait les benedictions de la Thora, ses parents passaient entre les fideles avec des plateaux charges de bonbons, gateaux, sucreries et d'autres charges de boissons fortes comme de l'eau de vie. du cognac, ou autres.
On ne terminait cet office que vers 13 heures ou plus. Apres la synagogue, on se rendait visite mutuellement pour prendre de riches aperitifs.
Traduction litterale de Hatan : Le marie. Au figure, le Hatan est celui qui a ete elu pour terminer la lecture de la Thora, ou pour en commencer la lecture. A Simhat Thora il y a trois Hatan : Le Hatan Thora, elu pour terminer le cycle de la lecture de la Thora : le Hatan Meona, elu pour lire le passage qui debute par le mot Meona (c'etait en general un enfant) et enfin le Hatan Berechit elu pour commencer le nouveau cycle de la .Thora
On passait l’apres-midi a rendre visite aux membres de la famille ou aux amis qui etaient venus nous voir pendant la fete.
La sortie de la fete etait fastueuse egalement. Certaines families allumaient des feux de joie, les jeunes gens ou meme les hommes murs qui se sentaient encore assez jeunes pour le faire, sautaient par dessus les flammes a tour de role, jusqu’a une heure avancee de la nuit.
L'auteur de ces lignes m'a raconte qu'a cette occasion on brulait les branches qui couvraient le toit de la Soucca. Cette ceremonie s'appelait: Tabrianeut.
Yom Kippour
Une autre joumee ou il etait permis aux femmes et aux jeunes filles de sortir etait le jour de Kippour. En ce jour, les hommes sont pour ainsi dire prisonniers de leurs synagogues (la bienseance voulait que l'on ne sorte pas de la synagogue), les dames sortaient de leurs maisons. Les mariees, allaient a l'Azara, l'endroit de la synagogue reserve aux femmes ; et les jeunes filles allaient faire un tour aux environs de la synagogue. C’est alors que les jeunes hommes risquaient un regard hardi vers la rue. Certains osaient sortir carrement de la synagogue et observaient les jeunes filles qui elles aussi jaugeaient les jeunes gens.
Le lendemam, jour de Simhat Cohen , jour de fete aussi, surtout au marche. Apres la priere du matin, tous les fideles couraient acheter ce qu'il fallait pour la fete de Souccot, les cedrats, les branches de palmiers, les roseaux et les genets pour construire leur Soucca, d’autres encore, se depechaient d'acheter poulets, viande, poisson, fruits et legumes.
Et pendant tout ce va et vient, ils demandaient des renseignements, sur telle jeune fille ou tel garqon. Arrivee la fete de Souccot, les demandes en mariage se multipliaient. En fait, ce jour de Kippour etait le jour unique ou les jeunes filles etaient remarquees par les jeunes gens, du moins, pour ceux qui etaient bien intentionnes.
Bien sur, ce n’est pas seulement comme cela que se faisaient les mariages. II etait courant que l'on se marie entre parents, cousins germains, cousins par alliance, meme dans des cas qui ne sont pas recommandes par la raison, comme deux freres epousant deux soeurs ; un frere et soeur epousent la soeur et le frere d’une autre famille. Les oncles epousant leurs nieces, (les neveux ne peuvent en aucun cas epouser leurs tantes).
II y a des families ou les liens familiaux sont tellement enchevetres, que l’on est souvent embarrasse pour faire les presentations, et on ne sait plus ce qu’est parent pour l’autre. Par exemple. la femme peut etre en meme temps cousine, niece et epouse de son oncle. Si l'on faisait des recherches, et qu'on examinait tous les liens de famille, on trouverait que tous les habitants constituaient les membres de quatre ou cinq families.
Je veux dire par la, que les mariages provenaient aussi d'arrangements entre familles, afin de ne pas introduire un etranger dans la famille, car on ne savait sur quel genre d’homme ou de femme on pouvait tomber. Le mariage entre families etait presque garanti. (J’ai lu demierement dans un Selection" que les Rotchild n’epousaient pas d'etrangers. D'abord, car il n’y . qu’une Rotchild qui puisse apporter une dote a un Rotchild, et ensuite rarce qu'ils ne veulent pas que le secret de leur fortune passe a des etrangers !)
Ansi, les "bonnes" families de Mogador en faisaient autant : d'abord, elles se consideraient comme nobles et ne voulaient pas s’abaisser a prendre un parvenu, (en admettant, que le pretendant soit riche).
Elles ne consentaient a un mariage avec un pretendant de rang inferieur que si celui-ci avait recu une education superieure et demontre son erudition.
Redacteur:Asher Knafo-Structures et organisation de fa communauté juive de Mogador
page 81