תרומת חכמי מרוקו בדורות האחרונים לפיתוח המשפט הציבורי העברי-אביעד הכהן

עדות נוספת בעניין זה באה אלינו גם מחיבורו של ״המלאך רפאל״, רבי רפאל משה בירדוגו, מחכמי מכנאס:  ראויה להיכנס לבית המדרש, כי בטעות יסודה. וכאן, על דרך ההשאלה, שאמרו לאישה צאי והתגרשי מבעלך הכהן.

מעשה שהיה בקלעייא בבת אחת כבת שש כבת שבע, שנשבית לבין הגוים בשנות הרעב שעברו לתפ״ץ, שהיו נושים הגוים הנזכרים באחיה ובאמה, ולא מצאו מה לגבות בחובם, ונטלו הבת הנזכרת והלכו להם.

ושהתה הבת הנזכרת אצל הגוים כמו ששה חדשים על צד הפחות [=לפחות].

אחר כך המירה דתה ועשו לה כתובת קעקע כמשפט הגוים [=כדי שלא תברח].

לימים הלך כהן אחד ופדאה מבין הגוים, ופרע להם חוב שהיו נושים בקרוביה, ולקחה לו לאשה על פי חכם אחד מחכמי עירו. הן היום נצצה רוח טהרה באנשי עירה הנזכרת, ורצו לעמוד על דבר זה אם נשאת הבת הנזכרת לכהן הנזכר בהיתר או לאו, לפי שיש צדדין להיתר וצדדין לאיסור.

יש צדדין להיתר, שהרי באה אשה אחת יהודית והעידה שמיום שנשבית הבת הנזכרת עד יום שנפדית היא הייתה מצויה במקום הגוים שלקחו הבת הנזכרת,ובאותה חצר שהיתה הבת הנזכרת, מעולם לא היה נכנס שם גוי זכר, ובלילה היתה השבויה הנזכרת לנה בחצר הנזכרת עם זקנה אחת גויה דווקא. אבל לא נתברר לאשה יהודית הנזכרת אם בלילה היה נכנס לחצר הנזכרת איזה גוי זכר.

עד כאן העידה האשה הנזכרת.

ויש צדדין לאיסור ששוב באו שני עדים כשרים והעידו שביום פדות הבת הנזכרת לא נמצא שום יהודי לא איש ולא אשה בחצר ההיא זולת הגוי ששבאה בשביל חובותיו. לכן יורונו רבותינו איזה דרך ישכון אור ושכרו מן השמים. עד כאן לשון השאלה שבאה מהעיר ההיא וזה אשר השבתי.

בשונה מעמדתו המקלה הנזכרת של רש״י אביטבול, נוטה דעתו של ר׳ רפאל לאיסור: עמדו לפנינו קצת מתלמידי חכמים שבעיר דבדו ונפשם לשאול הגיעה על המקרה בלתי טהור שאירע במחנה קדשם שנישאת המומרת הנזכרת לכהן הנזכר על פי העדות הנ״ל. ואחר ההתבוננות בדברי הפוסקים נראה לי שהאשה הנזכרת אסורה לכהן, ומלקין ומייסרין בעלה הכהן עד שיגרשנה. כי הדבר פשוט שאין עדות האשה הנזכרת מספקת, שאיך תעיד על ששה חדשים ויותר שלא נתייחד עמה גוי? ומה גם שפיה ענה בה שבלילה הייתה לנה לבדה, וגם בעת שהוליכה השבאי [=השובה, הנושה], לא היה עמה שום אדם, וגם ביום פדיונה העידו העדים הנזכרים שלא נמצא עמה שום אדם. וגם מחמת שהיא מומרת לרצונה…

שוב באו אלינו דברי המתיר הוא ניהו החכם השלם הדיין ומצויין כמוה״ר אליהו הצרפתי זלה״ה, ואחר התבוננות בראיותיו ראינו שאינם מספיקים להתיר לפי דעתנו, ועם שהרבה להמציא צדדים להיתר, לא יש  בהם טעם חזק להתלות בו להתיר…

אכן, דומה שגם בעניין מאסר נשים חלה תמורה מסוימת בעמדתם של חכמי מרוקו בעת החדשה, במיוחד כאשר היה מדובר בעבירות ״פליליות״ שדרשו ענישה מחמירה והרתעה.

בשל היעדר אמצעי כפייה וענישה פליליים בתוככי הקהילה, נמסרו העבריינים לעיתים לידי ה״שררה״, לשלטון הלא-יהודי, וזה נתן את העבריין במאסר – לרבות הנשים – כאשר היה ראוי לכך. דבר זה גרם תקלות מרובות וחשש לאונס הנשים, וכך במיוחד כשהאסירה הייתה ״אשת איש״, נשואה.

ביטוי לכך ניתן בדברים שהשמיע הרב דוד עובדיה, אב״ד צפרו, במועצת הרבנים החמישית, שנתכנסה בחודש טבת תשי״ד (53 19):

רבותי, בקיצור הנה באתי לתאר לפני כבודכם מצב הגטו בקהילתי [=צפרו],שדרים למעלה משלשת אלפים, שהצפיפות היא במצב נורא שאין כמוה. הרבה משפחות מאוכלסות דרים בחצר אחת זו אצל זו, במסדרון צר ודחוק, בלי מים חיים, וכל האספקה הלא היא רק מן הברזים הנמצאים בסמטאות הצרים הסמוכים לבתי החצרים.

צפיפות כזו וחוסר האספקה גורמים לתגרות ומריבות בין אשה לאחותה, דבר הווה ושכיח תדיר. וכאשר ניגשות אל השופט, באות על עונשן או קנס ממון או מאסר.

מיום היות הקהילה גם מקודם שלטון מלכות צרפת במארוקו, היה בית [=מעצר!] מיוחד לנשים העבריות בתוך הגטו בהשגחה יהודית מהוצאות הועד, והנשפטות במאסר באות ויושבות שם עד מלאות ימי עונשן. ורק בחודש זאנביי שנת אלף ותשע מאות וארבעים ושש בוטל המקום הזה על ידי הממשל המקומי ונשתנו עלינו סדרי בראשית, והנאסרה [=האסירה] באה היא לבית מאסר ממשלתי מחוץ לגטו, תחת השגחת אישה לא יהודית, ויוצאה היא לעבודה לגני הממשלה ללקוט עשבים וכיוצא, או שימוש בבתי הגדולים.

השגחה על העבודה נעשית ע״י פקיד זכר.

כמובן שישנם מקרים שגם אשת איש נאסרה במאסר, ואם על ייחוד פנויה גזרו, קל וחומר לאשת איש.

אנשי הועד במקום הגישו קובלנתם לפני הממשלה המקומית והייתה התשובה שהנשים החטאניות לא תקבלנה עונשן עוד במאסר כי אם בקנסות, וזה היה רק לפי שעה ועולמנו כמנהגו נוהג מאז ועד עתה.

בתשיעי לח׳ פיבריי [=פברואר] אלף ותשע מאות וארבעים ושבע [9.2.47]

הרציתי מכתב להראב״ד עיר תהילה פאס הרב חיים עד העולם על נדון זה בצירוף העתק מהחק הכמוס תח״י הועד של אדוננו המרוחם המלך מולאי עבד לעזיז המזהיר למשרתיו עושי רצונו בל יעבירו היהודים על דתם ועל מנהגיהם גם כן שוחחתי על זה עם אדוני המפקח הכללי במועצת הרבנים תשי״א וכתבתי עוד לאדוני הרב הראשי בטו׳ אדר תשי״ב ושוב להרב חיים עד העולם בח׳ אייר התשי״ג

בינתיים נשתנה הדבר עוד לגריעותא, שמאסר הנשים הכללי כעת הוא בחדר מיוחד בתוך בית מאסר לאנשים, בהשגחת פקידים זכרים.

אנשי קהילתי מתמרמרים על זה ומתרעמים על מי שבידו למחות. על כן פניתי אליכם רבותי, אולי ימצא פתרון לבעיא זו על ידי כבודכם וה׳ ינחנו בעצה טובה מלפניו.

תרומת חכמי מרוקו בדורות האחרונים לפיתוח המשפט הציבורי העברי-אביעד הכהן

עמוד 102