מורשת יהדות מרוקו

• 13 במאי 1885 הצהרת הסולטאן לבטחונו של דוד עמאר

דוד עמאר קיבל מכתב מהסולטאן, להבטחת דרכו בשליחותו, ובו נכתב: 'להוי ידוע ממכתבי זה שהענקנו לנושא כתב זה, היהודי דוד עמאר מדמנאת בטחון גמור ושלוה במקום מגוריו. איש לא ירים ידו עליו, ואנו מצוים שהמושלים שלנו והממונים ישימו לב לפקודתנו ויבצעוה, ולא יתכחשו לה, כל זמן שהם חיים. הוראה זאת ניתנה בהשראת הבורא',

• 18 במאי 1885 הסולטאן העניק לדוד עמר חסותו ומכהן כנציג הקהילה בפני המושל

שגריר צרפת במרוקו כתב לגיוהן דרומונד האי, כי הוא שמח להודיעו שהסולטאן כתב לו והודיעו כי ברצונו לקחת תחת חסותו הפרטית את הנציג היהודי דוד עמר, אותו הצענו בהסכמה עם המושל כמועמד עתידי כאיש ביניים בין הקהילה היהודית של דמנאת ובין המושל של עיר זו, בעת דין ודברים משפטיים. הכותב מקווה שתוך כדי קריאת המסמך, אשר העתקו מצורף בזה תיווכח כמוני, שזה מהווה פתרון שיספק את כל הצדדים. הוא שומר על כבודו של השריף, עונה בחיוב על בקשתינו, ולבסוף מבטיח לקהילה היהודית הגנה ממקור נעלה אשר ישמור אותה מעתה מפני פורענויות למיניהן.

ההצהרה המלכותית שקיבל דוד עמאר מספיקה ואינו זקוק לחסות זרה

דרומונד האי ענה לחברו Feraud ב-24 במאי 1885 ואישר את קבלת מכתבו מה-14 בחודש. ועמו העביר העתק של הצהרת הסולטאן, ובה נאמר שמר דוד עמאר נבחר על ידי נציגי צרפת, איטליה ובריטניה להיות הדובר של אחיו, כאשר יהיה דיון בקשר למצבם. היהודי הזה מדמנאת נמצא תחת חסותו המיוחדת של הסולטאן. הכותב מסכים לדעתו של הנמען כי ההצהרה המלכותית צריכה להבטיח את מי שנושאה מכל הטרדה מצד הממשל. בעקבות זאת, ההנחה שהוא צריך להיות תחת חסות זרה יורדת מהפרק.

החזרת רכושם של היהודים: הכותב מקווה לשמוע בקרוב על החזרת הרכוש של היהודים האומללים של דמנאת שנלקחו מהם על ידי המושל האכזרי.

המשלחת של יהודי דמנאת הגיעה לפאס. על המושל להחזיר ליהודים את כספם

ב-29 במאי 1885 פורסמו הדברים הבאים ב-10: המשלחת ששהתה מספר חודשים בטנגייר, הגיעה לפאס ומסרה לוזיר מכתבים. לאחר מספר ימים אמר להם הוזיר שהם יכולים לחזור לבתיהם. נציגו של הסולטאן נשלח לדמנאת, כדי להודיע למושל שעליו להחזיר ליהודים את הכסף שסחט מהם. יש תקוה שנציג זה לא יקבל שוחד מהמושל, והשגרירים של מדינות זרות יעזרו ליהודים. משלחת של יהודי דמנאת פגשה בפאס את שגריר צרפת במרוקו מר Feraud יחד עם מנהיגי הקהילה המקומית. הוזיר לענייני חוץ מסר להם טיהיר ובו אישור למינויו של דוד עמאר כראש הקהילה, והבטיח לו עזרה והגנה.

הבעת תודה על ידי יהודי אנגליה לקונסול ארה״ב

בישיבה החודשית של'אגודת אחים' נמסר, כי בתגובה למכתב תודה שכתבה אגודה זו בינואר לקונסול של ארה״ב, התקבל מכתב מהקונסול שכתב ב-25 באפריל בקשר למצב בדמנאת.

18 ביוני 1885 המשלחת היהודית תפגוש את בובקיר

במכתבה של המשלחת היהודית מדמנאת בחתימתו של דוד עמאר אל סיד בובקיר בן אלחג' אלבשיר, נאמר: היות והשגריר הבריטי ביקש כי כאשר נגיע לסביבת דמנאת, נתקשר אליך כדי שתוכל להתלוות אלינו לדמנאת. וכיון שאהרן אבנצור ומשה פארינטה המליצו לנו לנהוג כך, אנו ממהרים לשלוח אליך באמצעות שליח מיוחד להודיעך שהגענו היום לקלעת. ואנו מבקשים ממך כי כאשר תקבל מכתב זה תצטרף אלינו, נחכה לך כאן עד יום ראשון הבא. באשר בכונתנו להמשיך בדרך עד מקום מסוים, שם נחכה לפגוש אותך.

19 ביוני 1885 במכתב של סיד גובקיר לדרומונז האי ־ רצונו להגיע לחקר האמת

עלי להודיעך שמאז אותו יום שקבלתי מכתבך, בו הודעת לנו מה שאתה ושאר הנציגים הדיפלומטיים כתבו לסולטאן בקשר ליהודי דמנאת, לא קיבלנו כל מידע נוסף עד היום בנושא.

היהודים ביקשו ממני לבא וללוותם לדמנאת. עניתי כי אינני יכול לעשות זאת, כי לא קיבלתי כל הוראה בנידון מהסולטאן. וכן לא קיבלנו כל הוראה מהסולטאן לקחת חלק בישוב הנושא. אם הפקודה המלכותית היתה נשלחת אלינו, היינו עושים ככל יכולתנו עד הפתרון באופן משביע רצון. אם הנושא ייפתר בהתאם לרצונך, יהיה זה משביע רצון.

אבל כפי שכבר אמרנו לך, הוזיר מוכן לקבל הצהרות מזויפות וישכנע את הסולטאן לא לקבל את התנאי שעשית שאנו נישלח, כי הוא יודע שאנו נייטרליים, והאמת תתגלה. יהיה זה מקור של שנאה כלפינו. הזכרנו לך זאת כבר, ואנו משערים שאתה מודע לכך, שאיננו מתכוונים לעשות משהו כדי להשביע את רצונו של מישהו. אנו רוצים לבצע את הרצון שהבעת להגיע לאמת ולצדק בצורה נייטרלית.

המושל התאכזר למשלחת היהודית, עשרה יהודים נפצעו

במכתבו של דוד עמאר מה-24 ביוני 1885 נאמר בין השאר, כי המושל התאכזר לחברי המשלחת —היהודית, וכן כי בדרך הושלכו עליהם אבנים. כתוצאה מכך, עשרה יהודים, וביניהם אשה נפצעו.

הסתה והפגנה אנטי יהודית בטנג'יר

לפי ידיעה מטנג'יר מה-24 ביוני 1885, נוכחות המשלחת מדמנאת בטנג'יר גרמה להפגנה אנטי יהודית בטנגייר. חגי עבד אלכרים, קיצוני בעל קשרים עם יהודי אירופה, פעל נגד הרוכלים היהודים במקום. בהיעדרו של המושל הסית את סגנו שיכנס את ראשי הקהילה, כדי להודיעם שכל יהודי שיכנס לרובע המוסלמי, יסתכן ברציחתו. היהודים מחו על כך, אבל הרבנים צייתו, והודיעו בבתי הכנסת את פקודת המושל, מחשש שאי ציות יסכן את פרנסתם.

25 ביוני 1885 דוד עמאר כותב מקזבלנקה לדרומונד האי, לאבנצור ולפארינטה

הכותב הזכיר לדיפלומט שכתב מפאם ועוד לא קיבל תשובה: הודעת לי כי הוזיר נתן הוראות לסיד בובקיר, וכי גם אתה כתבת לו כי כשנשוב לדמנאת הוא ילווה אותנו כדי להשיג פתרון לבעיה שלנו. כשהגענו למקום הנקרא kalha שלחנו מכתב דחוף לסיד בובקיר בבקשה שיבוא. הוא ענה כי קיבל מכתב מסיר דרומונד האי המבקשו שילווה אותנו. אבל הוא לא קיבל את המכתב מהסולטאן עליו דיבר, ולא קיבל כל הוראה מהסולטאן בנושא. והוסיף כי אנו יכולים להמשיך לדמנאת ללא כל חשש.

אלימות כלפי המשלחת שבראשה דוד עמאר: כשהגענו לשערי דמנאת פגשנו את חבריו של המושל, ויותר ממאה מאורים מצוידים במקלות, אבנים וסכינים, שתקפו אותנו והיכו בנו. פצעו עשרה גברים, אשה אחת, אשה עם ילד נפצעה בשלושה מקומות בגופה, ועתה חולה במצב אנוש. הם קיללו את כל ילידי אירופה. כשתפשנו שהם רוצים לרצוח אותנו, ברחנו כשאנו נוטשים את בהמותינו העמוסות בסחורה ובכסף, והכל נשדד. מצאנו מקלט בעיר קרובה לדמנאת, אבל תחת מרותו של מושל אחר. הושלכתי מהפרד שרכבתי עליו ונרגמתי, כך שנאלצתי לברוח. ולולי היינו נזהרים, הם היו רוצחים אותנו. ואנו עדיין בורחים עם משפחותינו והציוד שלנו.

אליעזר בשן-יהודי דמנאת על פי תעודות חדשות-ברית 30 בעריכת מר אשר כנפו-תשע"א

עמוד 146

נחום נר מערבי

נחום חי באחת התקופות הסוערות ביותר בתולדות היהודים בימי הביניים, הווי אומר, בשנים 1244-1165 לכל המאוחר, וכל המאורעות המרכזיים שאירעו בה בתקופה זו נמצא להם ביטוי אמנותי נאמן בשירתו. שיריו חסרים יסוד אישי והם משופעים יסודות לאומיים, צרות זמנו ותקווה לגאולה קרובה.

השם נחום, שבו חתם את שיריו בלא כל תוספת אחרת, הקשה מאד על זיהויו, מה גם שנמצאה יצירתו השירית על הרוב בכתב יד ובדפוסים של מחזורי ספרד וצפון אפריקה.

בשיר הפתיחה לתרגום ״ספר יצירה״ לר׳ יצחק הישראלי כתוב: ״פירוש ספר יצירה לדונש בן תמים הנקרא אסחאק אלישראלי, נוחו עדן, והעתיקו מלשון ערב ללשון קודש המשכיל המבין ר׳ נחום בפאס, המשכיל ר׳ שמואל פרנקו״.

בצדק הבליטו חוקרי השירה העברית בספרד את כשרונו הספרותי המובהק של נחום, ואף ציינו את שני שירי הטבע שלו ״הסתיו ארח״ ו״נרד וכרכום״ כמאפיינים ביותר את אמנות שירתו שדגלה במיזוג גמור של מוטיבים חילוניים בשירת הקדש.

נחום עסק גם בתרגומים מערבית לעברית. בין היתר הוא תרגם את ״איגרת תימן״ שנכתבה בשנת 1179, וכלשונו ״תהיה זאת לעזרה בצרות לעורר הבשורות כל שכן בזמננו זה, שהוא סוף וקץ לגלותנו תחילה וראש לגאולתנו״.

שאר הספרים שהוא תרגם הם: ״ספר הירושות״, ״שלש עשרה מידות״

לרב סעדיה גאון, ו״ספר היצירה״ לרופא ר׳ יצחק הישראלי.

ירושתו השירית המקומית מסתכמת בחמישה עשר שירים ביניהם שמונה שירים מסוגי הסליחה, חמישה שירים מסוגי הגאולה ושני שירים על טהרת האקטואליה.

לא לחינם זכה משוררנו להערכה חיובית משך כל הדורות, החל במנחם די לונזאנו (בן המאה הט״ז), המצרף אותו אל קבוצת המשוררים הבולטים ביותר שבספרד, דרך צונץ, המעריך אותו כ״בעל כשרון לא רגיל״, מיכאל זק״ש, מתרגם שני שירי הטבע הנזכרים, שנראו בעיניו ״יפים להפליא״, וכלה  בשירמן, הכותב כי ״מיזוג שירת החול בשירת הקודש הגיע בפיוטיו לשיאו״.

אכן נודד היה משוררנו בארצות שונות עד שבא אל המנוחה בפאס, שם חסה בצל קורתו של ר׳ שמואל בן יקותיאל, המכונה פרנקו, שהיה למשוררנו: ״נדב ואבי נדב בלב וביד וניב בשפה ברורה… כרע נאמן״.

ביולי 1148 עלה לשלטון המייחדים יעקוב אל מנצור. שליט זה היה קיצוני מאד בהשקפותיו האלמוחדיות, והיהודים אכן היו קרבן לתנועה קיצונית זו.

מצב היהודים המשיך להדרדר. בתקופה זו חוקקו חוקי גזע נגד היהודים.

בצאתם מץ ״המלאה״ נצטוו ללבוש שחורים.

בבואם לרובעי המוסלמים נצטוו לחלוץ נעליהם ולהרכין את ראשם.

נאסר עליהם להתגונן מפני התוקפים המוסלמים.

את רכושם העמידו לרשות המוסלמים.

למחייתם קבלו תמיד את חצי ערך הסחורה שמכרו.

גורם עיקרי להתנהגות זו היתה קנאת פקידים ממשלתיים ביהודים העשירים המופלגים שבפאס. עד ראייה שהיה שם, המחבר האלמוני של ׳כתאב אל אסתבצאר׳ כתב ״כעת היהודים (אלה שהתאסלמו למראית עין) הם הם הסוחרים ובעלי הון ברחבי הארץ הזאת ובעיקר בעיר פאס… הלוואי שיבואו אם ירצה אללה על ענשם״ .

אך במשך הזמן רפתה קנאותם של האלמוחדים, אל מנצור הכיר בדת היהודית, הרדיפות פסקו, הוא קיבל את מיסיו שהיוו ההכנסה העיקרית לשלטון .

תחת שלטונם של יורשי אל מנצור התחילה ממלכת האלמוחדים לרדת. הנוצרים נלחמו בהם בספרד בשנת 1212 וניצחו אותם. שלטון האלמוחדים הגיע לקיצו בשנת 1249 בערך. השנאה שעוררו השליטים בלב ההמון נגד היהודים, ורבות מן התקנות המשפילות שהנהיגו, נשארו בתוקפם גם לאחר ששליטים אלה עברו מן העולם. עוד זמן רב יעבור שבו יזרח שוב אורה של פאס אחר ההרס הנורא והאיום הזה.

אלכסלסי שמעון-מפאס לירושלים- 2003–  

עמוד 65

חליפת מכתבים בין יהודי ספרד ופרובינציה לבין יהודי קושטא

פרק מתולדות אנוסי פרובינציה-ירושלים תש"ה

א.ז.אשכלי

'חליפת־המכתבים בין יהודי ספרד או יהודי פרובנציאה לבין יהודי קושטא, הפרוטוטיפוס לפרוטוקולים של זקני־ציון, כבר שימשה נושא לדיון חכמים. החזרה לענין זה באה בגלל חומר חדש, שברובו ועיקרו לא היה ידוע עד עתה, ובחלקו לא שימש מעולם בהיסטוריה היהודית. דבר זה דרש לסור קצת מעצם הנושא ולהיזקק לתולדות עדת היהודים בפרובנציאה, שהפכה אחר־כך לעדת אנוסים. אי־אפשר היה להכנס כאן בפרטיו של פרק נעלם זה, אשר בהם אעסוק ביחוד עם פרסום כתבי התעודה והזכרון שבידי, ולפיכך כללתי הדברים. 'במקום שיש להם מקורות, ציינתים.

א

בשנת 1641 פרסם הכומר Bouis באביניון ספר בשם ״כתר המלוכה של מלכי ארל״

(La royalle couronne des rois d’Arles),ובו נמצא כתוב: ״אחרי שרבו תלונות תושבי ארל נגד היהודים בגלל הרבית והנשך שהיו נושכים את תושבי העיר, רב קצפם על היהודים וכמעט שהשליכו אותם חיים אל נהר הרונא! והמלך קארלוס [הה׳], ברצותו להפיק רצון מתושבי העיר, גירש, בשנת 1493, את היהודים מן העיר. אולם שנתיים קודם לכך, בראות היהודים עצמם שנואים בצרפת, ואחרי שהמלך לודוביקוס הי״ב גירשם מצרפת, טרם היותו לנסיך פרובנציאה, ואחרי שאף הם נמצאו בסכנת גירוש כמותם, כתבו אגרת אל יהודי קושטא, בבקשם מהם עצה מה לעשות! העתקת האגרת הזאת נעשתה באמונה על־פי העתק נושן שנמצא בארכיוני אחד המנזרים המפורסמים בפרובנציאה…״.

״אגרת יהודי ארל שנשלחה אל אחיהם בקושטא: יהודים נכבדים, שלום וחסד. עליכם לדעת שמלך צרפת, שכבש עתה את ארץ פרובנציאה. פקד עלינו בהכרזה פומבית להיעשות נוצרים או לצאת את ארצו. ואלה[שאינם יהודים] שבארל, באייכס ובמרסיליאה מתכוונים לקחת את רכושנו, מאיימים על חיינו, מחריבים את בתי־כנסיותינו, וגורמים לנו צרות רבות, וזה מבלבל אותנו בענין מה עלינו לעשות בעבור תורת משה: הנה הענין שבגללו אנו מבקשים מכם הודיענו בחכמתכם מה עלינו לעשות״. חתום: Chamorre, רבם של יהודי ארל, בי״ג לשבט 1489.

מכתב זה פרסמו בואיס בפרובנצאלית, לשונם של יהודי ארל. והוא ממשיך ומספר,שיהודי קושטא לא השהו את תשובתם, ואולם זו ניתנה לא בעברית ולא בפרובנצאלית אלא בספרדית, שהיתה לשון נפוצה מאד בימים ההם, בדורם של המלך רייניי (René) וקודמיו.

והנה ״תשובת יהודי קושטא לאלה שבארל ופדובנציאד.״:

״אחים יקרים במשה, קיבלנו את אגרתכם שבה אתם מגידים לנו את הבלבולים והצרות שאתם סובלים אותם, אשר הרגשתם נגעה עד לבנו כללבכם! והנה לפניכם חוות דעתם של הנשיאים הגדולים (Satrapas) ושל הרבנים:

אשר אתם אומרים שמלך צרפת רוצה לעשותכם נוצרים — צייתו לו, מכיוון שאין אתם יכולים לשנות הדבר: אך שמרו־נא את תורת משה בלב.

אשר תאמרו כי דורשים מכם להניח את רכושכם: עשו את בניכם סוחרים, ואט־אט תקחו מהם את שלהם.

אשר תאמרו שהם לוקחים את חייכם: עשו את בניכם רופאים ורוקחים, כדי לקחת את שלהם.

אשר תאמרו שהם הורסים את בתי־כנסיותיכם: עשו את בניכם קנו׳ניקאים וקלידים,

כדי שיהרסו את מקדשיהם.

אשר תאמרו שהם גורמים לכם צרות אחרות: השתדלו שיהיו בניכם פרקליטים ונוטריונים, ושתמיד יתערבו בעניני הכלל, בכדי שבשעבדכם את הנוצרים תרכשו את הארץ: ואתם תנקמו מהם.

אל־נא תטו מן הפקודה אשר אנחנו נותנים לכם, כי הנסיון יוכיח לכם כי מנדכאים תיהפכו להיות בעלי ערך״.

חתום: .V.S.S.V.F.F, ראש היהודים של קושטא, כ״א בכסליו.

בואיס תרגם את אגרת התשובה לצרפתית תרגום שאינו מדוייק, הבא להוסיף נופך רעל בדברי ״נשיא היהודים״ כדי לשמש אחר־כך את הקורא הנוצרי שאליו הדברים מכוונים.

העובדות ההיסטוריות והפרובלימות המצויות בחליפת־מכתבים זו הרי הן:

• גירוש היהודים מארל בשנת 1493.
• מה היה בסופה של גזירת הגירוש והשמד בשנת 1489, שבגללה כתבו יהודי ארל אל יהודי קושטא.
• מה היה טיב היחסים בין יהודי פרובנציאה ובין יהודי קושטא, יחסים שבהם נתלתה חליפת־האגרות הזאת.

ד) מה היתה הסיבה ההיסטורית הריאלית שעוררה לחיבור האגרות הללו.

עוד כמה שאלות־לוואי מתעוררות למקרא התעודות, הן ופתרונן תלויות בשאלות האחרות ובפתרונן.

חליפת מכתבים בין יהודי ספרד ופרובינציה לבין יהודי קושטא

פרק מתולדות אנוסי פרובינציה-ירושלים תש"ה-א.ז.אשכלי

עמוד 103

חיי היהודים במרוקו.

זהו איננו עוד ספר במורשת והיסטורית יהודי מרוקו, זהו ספר מיוחד שהתמזל מזלי ונפל בחלקי. הספר הוצא לאור על ידי מוזיאון ישראל בירושלים בשנת 1973 קטלוג מספר 103. הספר משלב היסטוריה, סיפורים ובעיקר תמונות מרהיבות של המוצרים המוצגים במוזיאון עם פירוט והסבר אודות כל חפץ וחפץ.

מיטב החוקרים והידענים השתתפו בכתיבתו, כל אחד ותחומו הוא, חיים בנטוב, חנניה דהאן, אנדרי נתן שוראקי, ועוד רבים וטובים.

ידידי מוזיאון ישראל בפאריס התארגנו מחדש כדי לסייע למוזיאון ישראל לערוך את התערוכה על יהדות מארוקו, במגמה לשפוך אור על חלקה של יהדות זו בתרבות היהודית, על כל גילוייה — הן בהווי, בפולקלור ובמלאכת־מחשבת הן בחיי־הרוח.

לא הייתה זו משימה קלה, ולצערנו אין הביצוע מושלם, שכן היינו זקוקים לזמן רב יותר, למקום נרחב יותר ואף לתקציב נכבד יותר. משום כך לא יוכלו התערוכה, הקטלוג והאמצעים האור־קוליים — שנועדו לשקף את הצדדים שאין אפשרות להציגם בדרך אחרת — להביא אלא אפס קצה מתרבותה של עדה כה עתיקה ומגוונת כמו יהדות מארוקו.

יהודי מארוקו פזורים היום על־פני ארצות רבות ובכל שכבות החברה — באירופה, באמריקה ובישראל. אל כל חוגיה של תפוצה חדשה זו פנינו כדי לבקש עזרה, ואכן, הידיעה על התערוכה נתקבלה לעתים בספקנות, לעתים קרובות בהתלהבות, אך מעולם לא באדישות.

מצווה לקיים דברי המת

נקיות כפיו של רבינו הביאה רבים לתת בו אמון בלתי מסויג. ידעו הם היטב כי מילה שיצאה מפיו חקוקה היא בסלע, ומובטח בה שאילו לא הייתה אמת לאמיתה לא היה אותו צדיק מוציאה מפיו. משום כך, גם כאשר מדובר היה בסכומי כסף מופלגים סמכו עליו מבלי פקפוק וערעור.

דוגמה לכך במעשה אותו סיפר רבי שלמה דיין:

רבי חיים אוחנה נודע כאחד מצדיקי קזבלנקה. כדי לקבל מושג על צדקותו של האיש, נזכיר כי הוא נהג בעצמו תענית דיבור במשך שש שנים רצופות. בין רבי חיים לבין רבינו הייתה קירבה משפחתית רחוקה.

באחד הימים ביקש רבי חיים ללוות סכום גדול מרבינו.

"לשם מה דרוש לך הכסף?״ בירר רבינו.

הסביר רבי חיים כי מאחר ואין אדם יודע יום מותו, מבקש הוא לפזר מממונו לצדקה כאשר בצוואתו יורה לבניו לפרוע את הסכום מהנכסים שיותיר אחריו.

רבינו שלשל לידיו של רבי חיים סכום נכבד, ובתמורה התחייב הלה לשעבד חלק מירושתו לפירעון החוב. דא עקא, שחודשיים ימים לאחר אותו מאורע הסתלק רבי חיים בחטף בטרם הספיק לסדר את צוואתו כראוי. הידיעה אודות קיומו של החוב הייתה אפוא נחלתו הבלעדית של רבינו. מה עושים?

פנה רבינו אל היורשים ואמר להם בזה הלשון:

דעו לכם כי לפני זמן הלוויתי סכום נכבד לאביכם, אולם לא חתמנו שטר ולא העמדנו עדים. על פי דין תורה פטורים אתם מלפרוע את החוב. אולם עלי להודיע ולהבהיר כי אם ברצונכם לעשות נחת רוח לאביכם – עליכם לפרוע את חובו. למותר לציין, כי אם לא תעשו זאת הריני מוחל על החוב במחילה גמורה בכדי שלא לגרום צער לאביכם בעולם האמת!

דבריו הפשוטים של רבינו שנאמרו בכנות כה רבה, הותירו רושם עז על יורשיו של רבי חיים. הללו אספו ביניהם את הסכום הדרוש תיכף ומיד ופרעו את חוב אביהם.

מעביר על מידותיו

כלפי ממון וכבוד הזולת הקפיד רבינו הקפדה יתירה על נקיות כפים בלא גבול ושיעור, אולם ככל שנגעו הדברים אליו עצמו, הייתה גישתו הפוכה לחלוטין. על כבודו, על ענייניו הפרטיים, ואפילו על ממונו כלל לא הקפיד.

אם, חלילה, התעורר חשש של טרוניה, היה מקפיד להכריז בפה מלא כי הינו מוחל וסולח בלב שלם. מדי ערב בטרם עלה על יצועו היה רבינו מתוודה על ״עוונותיו״ בדמעות שליש ומוחל לכל מי שפגע בו. בכך באה לידי ביטוי מידת ה׳מעביר על מידותיו׳ באופן מלא.

באחת הפעמים הסביר רבינו את השקפתו:

ידוע מאמר רבותינו(שבת נה ע״א) ״אין מיתה בלא חסא ואין יסורים בלא עון", ומאידך כתוב שכל צער ויסורין מכפרים על העוונות. מעתה, אם אי מי פגע בכבודי או בממוני מדוע אכעס עליו? עלי לשמוח שהצילני מיסורים!

עוד היה רבינו מטעים, כי מי שאינו מוחל לאחרים אף על עוונותיו לא ימחלו מן השמים. ומי יאמר זיכיתי לבבי? אם מבקש אדם שימחלו עוונותיו – עליו למחול לכל מי שפגע בו בלב שלם ובנפש חפצה. רק אז יוכל לבקש גם מאבא שבשמים שימחול לעוונותיו שלו מידה כנגד מידה.

וראו כל עמי הארץ

לא רק יהודי מקנס הוקירו את חכמתו של רבינו, את נקיות דעתו ואת זהירותו בשמירה על גדרי הדת. גם הגויים תושבי העיר היו מביטים אחריו ביראת כבוד, ונוהגים כבוד ויקר ברבם של היהודים, בו ראו איש אלוקים.

בקרב חוגי השלטון זכה רבינו להערכה והערצה רבה. הוא נמנה בין המעטים שקיבלו משלטונות מרוקו את אות לגיון הכבוד המרוקאי, ׳ויסאם עלאווית׳, שניתן עבור הצטיינות מיוחדת בפעילות ציבורית. גם ממשלת צרפת העניקה לרבינו את עיטור ׳לגיון הכבוד׳. כאשר ביקר במרוקו נשיא צרפת, הגנרל שארל דה גול, זכה רבינו לגינוני כבוד בלתי מצויים מצידו בעת שסר לבקרו ביקור נימוסין.

רבינו לא החניף לחוגי השלטון כדי לזכות לשררה או להערכה. מתוקף תפקידו כרב ראשי הזדמן לו להתייצב לא פעם בפני מלכים ורוזנים. באותן הזדמנויות ניכר היה כי לנגד עיניו עומד הפסוק ״שיויתי ה׳ לנגדי תמיד״. הוא לא התפעל מהשררה ולא התרגש מהמעמד, כי אם דבק בדרך האמת מבלי לסור ימין ושמאל.

יעיד על כך המעשה הבא:

בשנת תשט״ו(1955) הוחזר למרוקו המלך מוחמד החמישי, לאחר שהוגלה ממנה בידי השלטון הצרפתי. עם שובו למרוקו נערכה קבלת פנים למלך השב אל כסאו, ובין מקבלי פניו נמנה גם רבינו כנציגם של היהודים במרוקו.

במהלך הטקס פנה המלך מוחמד החמישי אל רבינו ואמר לו: ״רבי ברוך, אינני יודע מה הטעם לכך אבל אני חש אהבה כלפי היהודים!״

רבינו, שהאמת הייתה נר לרגליו, לא עבר בשתיקה על הדברים.

"הוד מלכותו!״ השיב לו. ״דע לך, שאצלנו בתורה כתוב במפורש כי עשו שונא את יעקב. בדרך הטבע לא היית אוהב את היהודים. אם בכל זאת הינך חש אהבה כלפיהם אין זאת אלא משום שלב מלכים ושרים ביד ה׳!״

סביר להניח שהדברים לא נעמו לאזניו של המלך, אולם הם בוודאי גרמו לו להעריך את החכם היהודי שאינו מוכן לסטות מהאמת הצרופה בשום מחיר.
קדוש וברוך- רבי יעקב טולידאנו – קברניט בעין הסערה–מאת נינו רפאל ברוך בן לא"מ רבי גבריאל טולידאנו

עמוד 119