מורשת יהדות מרוקו

תקנות המגבילות את החירות האישית ומצמצמות את האוטונומיה של הפרט

תקנות מסוג אחר נועדו דווקא להגביל את חירותם של בני הקהילה, ולמנוע מהם לבזבז את ממונם לצורכי רכישת מותרות  ולמטרות אחרות, תוך פגיעה באותם שידם לא הייתה משגת.

תקנות מעין אלה בגנות המותרות (Law Sumptuary ) היו נפוצות בהרבה מקהילות ישראל, והדיהן עולים כבר מספרות התנאים. ראו למשל משנה תענית ד, ח: "אמר רבן שמעון בן גמליאל, לא היו ימים טובים לישראל כחמישה עשר באב וכיום הכיפורים, שבהן בנות ירושלים יוצאות בכלי לבן שאולין, שלא לבייש את מי שאין לו". וראו לפי שעה הרב בצלאל לנדוי, "תקנות נגד המותרות", ניב המדרשיה )אביב תשל"א(, עמ' ריג–רכו; ירון בן נאה, "תקנות בלתי ידועות של קהילת סלוניקי", בתוך: הלכה ומשפט: ספר הזיכרון למנחם אֵ לון, א' אדרעי, ד' גליקסברג, א' הכהן, ב' ליפשיץ וב' פורת (עורכים), ירושלים תשע"ח, עמ' 406–407; ועוד חזון למועד להרחיב בעניין זה.

תקנה נגד הוצאות יתירות בשמחות

תקנות קדומות שתכליתן הגבלת הוצאות יתירות מצויות כבר בספרות חז״ל, ומהם נשתלשלו והלכו הלכות רבות עד ימינו. רמז לכך מצאו חכמים כבר בדברי הנביא מיכה (ו, ח) ״הגיד לך אדם מה טוב, ומה ה׳ דורש ממך, כי אם עשות משפט, ואהבת חסד, והצנע לכת עם א-להיך״. טיבה של ״הצנעת לכת״ זו לא נתפרש כל צורכו, והוצעו לה פירושים שונים. הכינוי ״צנוע״ בלשון המקרא בא לעיתים כניגוד ל״איש זדון״, לץ ויהיר. לפי פירוש זה, ״הצנעה״ משמעה הליכה בענווה, תוך הסתפקות במועט, שמירה והגבלת התאוות.61 ויש שפירשו ״הצנעת לכת״ זו כמכוונת בעיקר ל״את ה׳ אלוקיך״ שבסופה, היינו: מעשי פולחן דתיים, מצוות ויראת שמים של אדם, ראוי להם שייעשו בצנעה, במועט, ולא מתוך פיזור יתר, ראוותנות ויהירות. לפיכך, לא כל המרבה בהבאת קורבנות מרבה בהכרח יראת שמים,  וכך גם במצוות אחרות דוגמת מצווה הצדקה שעל אף ששכרה הרבה מאד, הגבילו חכמים את שיעורה.

 

בדברי התלמוד (בבלי, מכות כד ע״א), נתפסו שלושה אלה כעמודי העולם, עד שאמרו: ״בא מיכה והעמידן [=את המצוות כולן] על שלוש״. ראשית הפסוק, ״והצנע לכת״, היה לסיסמתו של בית הספר הריאלי בחיפה, כבר למן שנת תרפ״ט (1929), אך סופו – ״עם ה׳ אלוקיך״ – הושמט, ולא בכדי, כדוגמת ביטויים חילוניים אחרים שביקשו מחד גיסא לקדש את מטבעות הלשון העבריות המקוריות, אך מאידך גיסא, ל״חלנן״ ולעקר את קדושתן. כך, למשל, בשם תנועת ״ביל״ו״ שכותרתה ״בית יעקב לכו ונלכה״ תוך השמטת ההמשך: ״באור ה׳ ״; כך בסיסמת התנועה למען עליית יהודי ברית המועצות בשנות השבעים של המאה ה-20: ״שלח את עמי״, תוך השמטת ההמשך ״ויעבדוני במדבר״; וכך בחוקי היסוד החדשים (ומהם בחוקים אחרים דוגמת חוק השוויון לאנשים עם מוגבלות, התשנ״ח / 1998) שמדברים על כך ש״כל אדם נברא בצלם״ תוך השמטה מכוונת של בריאתו ״בצלם אלוקים״ (והשוו לדברי השופט מ׳ חשין, [ע״פ 1742/91 עמי פופר נ׳ מדינת ישראל, פ״ד נא(5) 307). לעניין אחרון זה, ראו: א׳ הכהן, ״כל איש אשר בו מום לא יקרב? – למעמדם של אנשים עם מוגבלות בעולמה של תורת ישראל״, במעגלי צדק 11 (נובמבר 2006), עמ׳ 16-25. תופעה זו קשורה לתופעת ״חילון השפה״, שדוגמאותיה רבות מספור. כך, למשל, השימוש בשם ה״היכל״, המקום המקודש ביותר בבית המקדש, לציון ״היכל הספורט״ ו״היכל התרבות״; בדומה לכך, חילונו של ה״משכן״ לציון בניין הכנסת או ״המשכן לאומנויות הבמה״; הפיכת היום המקודש ביותר בלוח השנה היהודי, ״יום השבתון״ – יום הכיפורים, לציון יום חופש כללי; ועוד כהנה וכהנה.

לעניין זה, שאני מקווה להרחיב בו דברים במקום אחר, ראו לפי שעה: פ׳ שיפמן, ״שפה אחת ודברים אחדים״, רב תרבותיות במדינה דמוקרטית ויהודית – ספר הזיכרון לא׳ רוזן-צבי, מ׳ מאוטנר ואחרים (עורכים), תל-אביב תשנ״ח, עמ׳ 715; א׳ הכהן, ״חירות הביטוי, סובלנות ופלורליזם במשפט העברי״, בתוך: מנחה למנחם – ספר היובל לרב מנחם הכהן, ח׳ עמית, ח׳ באר וא׳ הכהן (עורכים), תל-אביב תשס״ח, עמ׳ 53 והערה 31.

אכן, כבר בדברי חכמים הראשונים,  דרשו חכמים ״הצנעת לכת״ זו כמכוונת באופן מיוחד ל״הוצאת המת והכנסת כלה״, שתי מצוות שהיה קיים לגביהן חשש גדול של ״מותרות״, לפי שהן נעשות בפרהסיה, ברשות הרבים.  והוסיפו שם חכמים: ״והלא דברים קל וחומר! ומה דברים שדרכן לעשותן בפרהסיא [=ברשות הרבים, כלוויית המת והכנסת כלה] אמרה תורה ׳הצנע לכת׳, דברים שדרכן לעשותן בצנעא – על אחת כמה וכמה!״.

בדומה למסורת הקדומה, תיקנו חכמים בקהילות שונות תקנות קהל שהגבילו הן את הוצאות הנישואין, הן את הוצאות ה״שמחות״ מן הסוג האחר – הקבורה והכנת התכריכין. לצד הממד הערכי שבהצנעת לכת, נועדו תקנות אלה למנוע ״עין הרע״ ולמנוע את קנאת השלטונות והשכנים הלא יהודיים שהיו עלולים עקב כך להשית מיסים כבדים על בני הקהילה היהודית ה״עשירה״.

ראו בבלי כתובות נ, ע"א: "אמר רבי אילעא: באושא התקינו, המבזבז – אל יבזבז יותר מחומש. תניא נמי הכי: המבזבז – אל יבזבז יותר מחומש ]=חמישית מהונו[, שמא יצטרך לבריות; ומעשה באחד שבקש לבזבז ]=יותר מחומש[ ולא הניח לו חבירו, ומנו ]=מי הוא[? רבי ישבב, ואמרי לה: רבי ישבב, ולא הניחו חבירו, ומנו? רבי עקיבא". 64 בבלי, סוכה מט ע"ב

לגבי הצנעת לכת בקבורה ומצוות לוויית המת, "שלא לבייש מי שאין לו", וכבר במשנת תנאים, ראו ברייתא בבלי, מועד קטן כז ע"א: "תנו רבנן בראשונה היו מוליכין בבית האבל עשירים בקלתות של כסף ושל זהב ועניים בסלי נצרים של ערבה קלופה והיו עניים מתביישים. התקינו שיהו הכל מביאין בסלי נצרים של ערבה קלופה מפני כבודן של עניים. תנו רבנן: בראשונה היו משקין בבית האבל עשירים בזכוכית לבנה ועניים בזכוכית צבועה והיו עניים מתביישין. התקינו שיהו הכל משקין בזכוכית צבועה מפני כבודן של עניים. בראשונה היו מגלין פני עשירים ומכסין פני עניים מפני שהיו מושחרין פניהן מפני בצורת והיו עניים מתביישין. התקינו שיהו מכסין פני הכל מפני כבודן של עניים. בראשונה היו מוציאין עשירים בדרגש ועניים בכליכה והיו עניים מתביישין התקינו שיהו הכל מוציאין בכליכה מפני כבודן של עניים". על הזהירות מפני ביוש הזולת כעקרון יסוד בהלכה ובמשפט העברי, ראו בהרחבה: אביעד הכהן, "שלא לבייש – זה כלל גדול בתורה", במעגלי צדק 12 )ינואר 2007(, עמ' 22–27 ]=ובנוסח מקוצר: פרשיות ומשפטים, ת"א תשע"א, עמ' 105–111[.

תרומת חכמי מרוקו בדורות האחרונים לפיתוח המשפט הציבורי העברי-אביעד הכהן-לבי במזרח כרך ב'
עמוד 105

4. השגשוג הכלכלי

נוסעים רבים מציינים שמכיוון שהמאורים, כינויים של הברברים בפי אנשי אירופה, אוהבים לתת את הנהגת ענייניהם וחשבונותיהם בידי היהודים, פורחים מקצועות אלו בידיהם. כמו כן זכו יהודי הדרום ליחס חופשי מן הסולטאן במילוי תפקידים מדיניים בכירים.

מראכש זכתה לשגשוג שלא היה כמותו. הלגיטימיות החדשה שהעיר זכתה לה הייתה לא רק ברובעי המגורים החדשים אלא גם בקסרקטיני הצבא ובאדריכלות המפותחת של הארמון והמסגרים. בשל זרם המהגרים המתמיד מספרד ומפורטוגל נוצר גם דו־קיום בין נוצרים לבין יהודים ברובע היהודי. נראה שהסעדים, שביקשו לחזק את חוקיות שלטונם, ביטאו בהקמת הרובע היהודי את זכותם להגן ולפקח עליהם.

החיים היו אידאליים, והמלאח נחשב למקום הנאות והשקט לחיים בעיר גם מצד שגרירי המעצמות ושליחי הכנסייה. במראכש היה מרחב מחיה גדול לפעילות מסחרית, יותר מזה שהוקדש ללימוד תורה. זה היה שונה מהמצוי בפאס, שנודעה בבתי כנסיותיה השוקקים בתורה ודעת. מקורות אחדים שופכים אור על תלותה של קהילת מראכש בתחום המשפחה, והדברים נשמרו דווקא במקורות מפאם.

ח. החיים בפאס בראשית המאה השבע־עשרה

מותו של הסולטאן אל־מנצור במגפת דבר בשנת 1603 יצר שוב מציאות מוכרת מן העבר: מוחמר אל־שיך ובנו עבדאללה החזיקו בפאס ובמרכז הממלכה, והבן האחר, זידאן, ושלושת בניו אחריו משלו במראכש ובמגרב הקיצוני. הפילוג היה מלווה בסכסוכים, במלחמות אחים ובירידה אטית של השושלת.

בכרוניקה מן השנים 1606-1604, זמנו של מנהיג היהודים בתקופה זו, הרב שמואל שאול סירירו(1655-1602), מתואר מצב של בצורת ורעב נוראים בשנים אלו, שגרם למותם של 800 איש מבני הקהילה. 600 יהודים נוספים התאסלמו, ואלה נוספו על האלף שהמירו את דתם ברעב הגדול בשנת 1603. גם הביטחון בדרכים התערער, ושורדי דרכים שלטו בהן. מן הקינה על יהודי פאס, שחיבר הרב סירירו בב׳ באדר שס״ו(1606), עולים נתונים קשים יותר. הרעב נמשך שלוש שנים ונטל את חייהם של 3,000 נפש מישראל, ובהם גם ר׳ יעקב בן־עטר, תלמיד חכם ושו״ב (שוחט ובודק). אם נקבל את דבריו של הנוסע דה מרמול, ולפיהם בשלהי המאה השש־עשרה חיו בפאס 10,000 נפש, הרי יותר ממחצית מיהודי העיר מתו בתוך ארבע שנים. בצוק העתים נתרבו העניים, הייתה דאגה מיוחדת לחלשים, ונתקנו בעת ההיא עשר תקנות שמטרתן לסייע להם; כן מונו אפוטרופוסים ליתומים, ועל הקהילה הוטלה החובה לשכור להם בתים; נקבע עוד כי יש להחזיר לאנשים את הקרקעות שמשכנו, גם אם נמכרו לגויים (רק אם זה יתאפשר); ועוד נפסק כי חצי ממם הבשר יהיה לעניים.

משהביטחון הפנימי והחיצוני הלכו והתערערו בשנים שעד 1626 ועם ריבויהעניים, הופנו כמה תקנות גם כלפי העשירים: הם נתבקשו שלא להפגין עושר, לא בעדיית תכשיטים ברשות הרבים ולא במסיבות ראווה ברשות היחיד. כן נתקנה סדרה של תקנות בשנים שס״ג-שע״ח (1618-1603) בתחום זה. אחת מהן הייתה תקנה שנועדה לסתום פרצות בתחומי מותרות בלבוש, מחשש לעינא בישא של זרים, ונתקנה כבר בשנת 1604: ״בסיבת הנשים היוצאות מלובשות ומקושטות בתכשיטי זהב ואבנים טובות […] ועיני העמים ראות וכלות״. כך אחרי הפורענות של שנת 1603, הבינו היהודים שיש להיזהר שבעתיים מקנאת הסביבה המוסלמית בעושר שמפגינות הנשים מהמעמד העליון בחברה היהודית. עוד בתקנות האלה נתבעת אחריות הדדית גם מבני המעמד הזה: יש לשמור על מי שהורשו לקבל מונופול על המסחר בשעווה, חיטה, חמאה ודבש, משי ושמן זית, וכן על סוכני מכירות של אבנים יקרות עשויות זהב ובדולח, שגם בידיהם זכות שליטה בלעדית.

בשנת 1624 ביקר הרב סירירו בחריפות את שרי השלטון, ובפרט את ״המבקשים בכל ערב וערב המס הקצוב להם […] והם הערבים[?] המקיפים על העיר לגזול ולבזוז ליוצא ולבא״.שנתיים אחר כך הוא פירש את דבריו בהצהרה נוספת, שאיתרע מזלם של בני עמו, השבויים ״תחת אדונים קשים להשתעבד בנו בגופנו ובבנינו ובממוננו בלא משפט״.הכוונה היא לנכבדים ולמושלים מקומיים, התובעים שלמונים ודמי לא יחרץ, רעה חולה באותם זמנים, הנוספים על מס הגולגולת הכבד המוטל רק על בני המיעוט היהודי.

בקרב בעלי העסקים לא הופיעה אותה נטישת אורחות חיים שאנו מוצאים מאה שנים אחר כך, בזמנים החדשים, גם לא בקרב מי שבאו בקשרים עם סוחרים אירופים ממערב היבשת או מאיטליה.

1. 1. ההנהגה החברתית של ר׳ שמואל שאול סירירו

שיג ושיח היו ליהודים עם סביבתם המוסלמית, אף שכבר מאתיים שנה חצצה חומה בין יהודי פאס לבין יתר תושביה, והם ניתנו בשכונה מיוחדת להם. את עסקיהם הם ניהלו ב״מדינה״ המוסלמית. יהודים ומוסלמים פשוטים קיימו ביניהם יחסים הדדיים מרובים בתחום הכלכלי – במסחר, בהלוואות ובמקרקעין, אבל שיתוף כלכלי זה לא הקהה את הניכור ביניהם.

למרות העדר הביטחון ששרר במשך יותר מיובל שנים הפגין הרב שאול סירירו בתפקידו את יכולתו כמנהיגה הרוחני של הקהילה בתקיפות ובחריצות בכל תחומי החיים. הוא תיקן ארבעים וחמש תקנות, רובן בחצי היובל הראשון של המאה השבע־ עשרה. אמנם בתקופה זו מועטות באופן יחסי במקורות תלונות על חוסר יכולתם של בני השכבות החלשות לשלם מסים, אך תלונות על העול הכבד חוזרות על עצמן בדרשותיו של הרש״ש.

לתקנת המיסוי של 1608 הוקדם מבוא דרשני ופילוסופי על החובה להשתתף במסי הקהל בלי יוצא מן הכלל. ר׳ שאול, שכנראה ניסח אותה, הוסיף לדברי ההקדמה טענה פוליטית מובהקת: המסים הם מקור מימונה העיקרי של פעילות הקהילה, ובאמצעותם מתאפשר לשמור על חירותם הדתית של בניה.

עשר מתקנותיו של הרב היו בתחום חיי המשפחה, רבות מהן נועדו לחזק בפרט את מעמד האישה. כך למשל, כאשר היה מעורב גוי בעסקה כספית כלשהי, הייתה חובה לרשום שטרות בבתי דין מוסלמיים, כולל שטרות שבהם נרשמו נדוניות, מן הטעם הפשוט שבמקרה של גירושין או פטירת האישה לא יתחמק הבעל מחובות שהשית עליו בית הדין היהודי לשם חלוקה צודקת של נכסי בני הזוג; בגירושיה או בהתאלמנותה, כאשר תבעה האישה את פירעון כתובתה, ניתנה לה עדיפות, כגון בהודעת הבעל־הלווה למלווה שקרקע השייכת לו משועבדת לפירעון כתובת אשתו לפני פירעון הלוואה(תקנה מחודש שבט שנת שס״ג).

תקנות אחדות נועדו לסייע בידי בנות שמיאנו להינשא לגיסיהן־היבמים שנותרו אחרי מות הבעל־האח. לפי דין תורה, מצווה על אחד מן היבמים במשפחה לשאת את אשת אחיו המת, אולם אין חובה על האלמנה להינשא לו, אם אינה חפצה בכך. נראה שהיו אחים של האח המת שניסו לכפות את רצונם על האלמנה ולאלצה להינשא לאחד מהם. במקרים אלו זכתה האלמנה לסיועו של בית הדין. אפשר שמאותה סיבה הוטלה חובה על הבעל הגוסס ליתן גט לאשתו טרם מותו, כדי שאחרי מותו תוכל האישה להינשא ולהמשיך זרע מבעל שהיא חפצה בו, ולא מזה שנכפה עליה בגלל מצוות הייבום.

בעניין אחר, כדי שלא לעודד גירושין פזיזים, שהיו בניגוד לרצונן של נשים, ושהבעלים התחרטו עליהם, נקבע בתקנה שבקשות לגירושין יתקבלו רק שלושים יום אחרי הרצון המקורי – משנתעורר אצל הבעלים רצון אמתי להיפרד(תקנה מחודש מיון שנת שס״ג). בתקנה נוספת הזהירו ושבו והזהירו שאין להחתים אישה כערבה לחוב, כי אם החוב לא ישולם, והיא תיכלא בכלא נכרי – כבודה יחולל.

מגורשי ספרד ופליטי השמד בפורטוגל בראשית הזמן החדש -(1700-1492)-שלום בר אשר

עמוד 52

. סבלנות ומתינות

חכמי הפזורה הספרדית הצטיינו בענוותנותם, מתינותם וסבלנותם. הן ביחסים שבין חכם למשנהו והן ביחסים שבינם לבין בני הקהילה. חכם שכתב פסק דין או תשובה, רגיל היה להעבירם לעיונו ולחוות דעתו של חברו. הוא לא נפגע אם נמצאו הערות או השגות, אם יכול להשיב עליהם טוב, ולא, שמח שחברו האיר עיניו והצילו מלהיכשל בהוראה. גם כשהיו חילוקי דעות בין החכמים, זו לא הפכה למחלוקת אישית. במקרים נדירים שזו פרצה, היא דעכה תוך תקופה קצרה. בפזורה הספרדית כמעט לא נרדף חכם ולא זלזלו בכבודו משום דעותיו או בגלל היותו מחמיר או מיקל. לא ידועים לנו בפזורה הספרדית מחלוקות (להוציא המחלוקת על כתבי הרמב״ם בספרד ובפרובאס בראשית המאה ה13-) כמו זו של ר׳ יעקב עמדין ור׳ יהונתן אייבשיץ שפרצה בגרמניה במחצית המאה ה־18 וגררה אחריה קהילות רבות וחכמיהן. או מחלוקת שבין החסידים למתנגדים שפרצה במחצית השנייה של המאה ה־18 בקהילות רבות בפולין, וכיוצא בזה.

כמו כן יחס החכמים לבני הקהילה היה מעין יחס אבהי. גם במאה העשרים שגבר החילון וההתרחקות מהקפדה בשמירת המצוות, החכמים חיו בתוך בני הקהילה כשכאבם בלבם על ההתרחקות שחלה מהדת, וצהלתם על פניהם במפגשים מזדמנים עם בני הקהילה. הם קבלו כל יהודי בכבוד ובמאור פנים. קירוב זה הביא לאי ניתוקם מהיהדות גם אלה שלא הקפידו על אורח דתי. החכמים ראו עצמם אחראים גם כלפי אלה שהתרחקו מהיהדות, הם התמודדו בעוז רוח לפתור בעיות שהתעוררו אצלם.

להלן דוגמה אחת: יהודי מעיר מכנאס במרוקו בראשית המאה ה-19, נשוי שהמיר דתו לאסלאם לסיבה מסוימת, בכל זאת נשאר שומר כשרות וטהרת המשפחה. לימים גירש אשתו והיא הלכה והתקדשה למי שהוא אחר, ולפי ההלכה מאחר שנתקדשה לשני נאסרה לחזור לבעלה הראשון גם אם תתגרש מהשני. ואכן התגרשה מהשני טרם שנתייחדה עמו. היהודי המומר ביקש להחזיר את גרושתו, כי להתחתן עם גויה לא רצה, כי בכך היה מנתק עצמו מהיהדות. ולקחת אשה יהודיה אחרת לא יכול, כי קשה למצוא אישה יהודיה שתסכים להתחתן עם מומר. וגם הגויים יחשדו אותו בשל כך שכוונתו לחזור ליהדות. לכן המוצא היחידי הוא להחזיר גרושתו, דבר שלפי ההלכה לא ניתן. חכמי מכנאס שבמרוקו, נדרשו למצוקתו של המומר, לאחר דיון במקורות והתלבטות, הוחלט להתיר לו לחיות עם אשתו הראשונה ללא קידושין כדין פילגש. החכמים היו מודעים לפרצה הדחוקה בהלכה שאליה הם נכנסו בפסיקתם זו, אולם לעומת זאת עמדה בפניהם מצוקתו של הפרט ־ היהודי המומר, כפי שהם מציינים פעמים רבות ׳אך כבר הקדמתי שלהציל נפש אחת מישראל שלא יטמע בגויים ראוי להעמיד הדבר על דין תורה ואפילו אם היה איסור דדרבנן נוכל להתירו׳ (משפטים ישרים, קראקוב 1891, ח״ב, סימן קע). דוגמאות רבות של דאגת החכמים במאה העשרים גם ליהודים שלא הקפידו על אורח חיים דתי, ניתן למצוא בתקנות מועצת הרבנים במרוקו בשנים 1948 ־ 1956 (להלן סעיף 11).

 

איפיוני הפסיקה ההלכתית של רבני המזרח והמגרב. – משה עמאר- היצירה ההלכתית.

עמוד 17

 

"כי תצא למלחמה על אויביך,

ונתנו י-ה-ו-ה אלוקיך בידך, ושבית שביו" (דב' כא, י).

 

פרשת "כי תצא" היא הפרשה המעוטרת ביותר במצוות.

  ע"ד = ד"ע {74} מצוות.

 דע את המצוות – עד שיעיד עליך הקב"ה שאתה צדיק.

 

ריבוי מצוות – למה ומדוע?

א. "כי לוית חן, הם לראשך, וענקים לגרגרותיך" (משלי א, ט)

אמר רבי פנחס בר חמא: "מהו "כי לוית חן"?

לכל מקום שתלך, המצוות מלוות אותך" מתוך חן (דב' רבה ו, ג).

 

ב.  "אור זרוע לצדיק, ולישרי לב שמחה" (תהלים צז, יא).

"הקב"ה זרע את אור המצוות בכל מקום,

כדי להנחילם לישראל לחיי העולם הבא (מ"ר יז, ה-ו).

 

מאת: הרב משה אסולין שמיר

 

פרשת "כי תצא" היא הפרשה המעוטרת ביותר במצוות. יש בה ע"ד {74} מצוות: כ"ז {27} מצוות עשה ו- מ"ז {47} מצוות לא תעשה. {לפי הרמב"ם ע"ב {72} מצוות}. רשימת המצוות בפרשתנו, מקיפה את החלק הארי של המצוות כמו: השבת אבידה, שילוח הקן, מעקה, קידושין, קיום נדרים, איסור הלנת שכר, איסור ריבית, יבום וחליצה וכו'.

 

המצוות הרבות בפרשתנו, הן בבחינת "כי לוית חן – הם לראשך, וענקים לגרגרותיך" (משלי א, ט), כדברי רבי פנחס בר חמא: "מהו 'כי לוית חן'? לכל מקום שתלך, המצוות מלוות אותך: "כי תבנה בית חדש – ועשית מעקה לגגך" (דב' כב, ח). אם עשית דלת – מצוות מזוזה שנאמר: "וכתבתם על מזוזות ביתך" (דב' ו ט). אם לבשת בגדים חדשים, "לא תלבש שעטנז" (דב' כב, יא). אם הלכת להסתפר – "לא תקיפו פאת ראשכם" (ויקרא יט, כז) וכו' ע"פ (דב' רבה ו, ג). כלומר, המצוות מוסיפות חן לאדם, ומלוות אותו כמלאכים בכל אשר יפנה בעולמו של הקב"ה, ובכך הוא זוכה להתקדש, וגם לקדש את עולם החומר.

 רש"י מסביר את הפס': חיבור של חן הם לראשך. כלומר: התורה והמוסר יהיו לראשך לוית חן, וכענקים של עדי זהב יהיו לצווארך.

 

גישה אחרת ומשלימה, מופיעה במד"ר (יז, ה-ו) ע"פ הפס' "אור זרוע לצדיק, ולישרי לב שמחה" (תהלים צז, יא): "הקב"ה זרע את התורה {אור = תורה} במצוות, להנחילם לישראל לחיי העולם הבא. ולא הניח דבר בעולם, שלא נתן בו מצוה לישראל: יצא לחרוש – "לא תחרוש בשור ובחמור יחדיו" (דב' כב, י). לזרוע – "לא תזרע כרמך כלאים" (שם, פס' ט)… בנה בית – "ועשית מעקה לגגך" (שם ו, ט). דלתות – "וכתבתם על מזוזות ביתך". נתכסה בטלית – "ועשו להם ציצית" (במ' טו, כח).

המדרש מביא משל לאדם שטבע בים, והקברניט מושיט לו חבל להצילו בבחינת חוט של ציצית. כך הקב"ה אומר לנו: "כל זמן שאתם דבקים במצוות בבחינת "ואתם הדבקים ביהוה אלוהיכם – חיים כולכם היום" (דב' ד, ד).

פועל יוצא מדברי המדרש: כל אחד מאתנו – נאבק ביצר הרע הרוצה להחטיאו, כמו אותו אדם שטבע בים ומנסה בכל כוחו להילחם במים הסוערים, כדי להגיע לחבל הצלה של הקברניט.

 

הקברניט שלנו הוא הקב"ה

 המושיט לנו מידי יום ביומו את מצוות התורה אותן נוכל לקיים,

ודרכן נוכל להינצל מהיצר הרע, אותו מסמלים מי הגלים הסוערים.

 

 אם ננסה להצליב בין שתי הגישות הנ"ל, נוכל לומר שלפי הגישה הראשונה, מדובר בקיום מצוות מתוך אהבה, המלוות אותנו כפנינים יקרות בבחינת "לוית חן" לראשנו, ואילו לפי הגישה השנייה – מדובר בעבודת ה' מתוך יראה, הבאה לידי ביטוי במלחמת הצדיק ביצר הרע – 'אור זרוע לצדיק', כמו אדם הנאבק בגלי הים הסוערים.

בשלב שני, כאשר האדם זוכה להתחסד עם בוראו מתוך 'ישרות לבו', הוא זוכה לעבודת ה' מתוך "לב שמחה".

על ההבדל בין צדיקים לישרי לב אומר רב נחמן בר יצחק: "לא הכל לאורה, ולא הכל לשמחה. צדיקים זוכים לאורה, וישרים לשמחה, שכתוב: "אור זרוע לצדיק – ולישרי לב שמחה" (תענית ט א).

 

"כי תצא למלחמה על אויביך, ונתנו יהוה אלהיך בידך".

 כי תצא מחנה על אויביך, ונשמרת מכל דבר רע…

 כי יהוה אלהיך מתהלך בקרב מחנך להצילך,

 ולתת אויביך לפניך, והיה מחניך קדוש.

ולא יראה בך ערות דבר, ושב מאחריך" (דב' כא י. כג, י-טו).

 

בזכות מה ננצח את אויבינו הרבים?

א. אחדות המחנה: "כי תצא למלחמה" –  כ-י = כ-ל י-שראל. 

ב. אמונה בה' – ניצחון במלחמה: "כי תצא למלחמה" – ולא 'כי תילחם'.

ג. שמירה על קדושת המחנה –"והיה מחניך קדוש".

 

א. רבנו-אור-החיים-הק' מסביר שבשעת מלחמה, יש להיזהר גם על "דקדוקי עבירות שה' לא יעניש עליהם, ואם יעניש, יהיה עונש קל. מודיע הכתוב שבשעת סכנה, שהוא בזמן שיוצאים על אויביהם, צריכים שמירה מכל דקדוקי עבירות" היות והשטן מקטרג בשעת סכנה כדברי רבי חייא בר בא לפסוק "כי תצא מחנה על אויביך, ונשמרת מכל דבר רע" (דב' כג י) – הא אם אינו יוצא, אינו צריך ליה שמירה. אלא מכאן שאין השטן מקטרג אלא בשעת סכנה" (ירושלמי שבת פ"ב ה"ו). 

משה רבנו מעיד בנו ואומר: הקב"ה בכבודו ובעצמו "מתהלך בקרב מחניך" – מחנה בני ישראל הנלחם, ורוצה "להצילך". בנוסף להצלתנו, הוא רוצה גם לעזור לנו לנצח את האויב "ולתת אויביך לפניך". אבל כל זה בתנאי אחד קטן: "והיה מחניך קדוש, ולא יראה בך ערוות דבר".

פועל יוצא מכך: התנאי להצלה והצלחה במלחמה – שמירה על קדושה המחנה.

 

ב. רבנו האר"י הק': "כי תצא" – לשון יחיד. "אויביך"- לשון רבים.  המילה "כי" = כ'ל י'שראל.

אם נהיה מאוחדים כאיש אחד, ננצח את אויבינו הרבים  – "ונתנו יהוה אלהיך בידך".

 

ג. רבי חיים ויטאל: "ממה שכתב "כי תצא למלחמה" ולא כתב "כי תילחם באויבך", רומז לכך שאם עמ"י יבין ויפנים שהוא רק יוצא למלחמה, ומי שגורם לניצחון הוא – הקב"ה, התוצאה תהיה: "ונתנו יהוה אלהיך בידיך".

אחת מעשר הזכירות אותה מזכירים בכל יום: "וזכרת את יהוה אלהיך – כי הוא הנותן לך כוח לעשות חיל".

 

ד. רבי אברהם אזולאי: בעל "חסד לאברהם" עונה שתי תשובות לשאלה מדוע הביטוי: "כי תצא" בלשון יחיד, והמילה "אויביך" בלשון רבים".

 ישנם שני אויבים:

 1  האויב בעולם הזה והשר שלו בשמים כמו שרו של עשיו אתו נלחם יעקב. רק לאחר שהשר בשמים מושפל ע"י הקב"ה, יכולים לנצח את האויב בשר ודם. לכן הביטוי "אויביך" בלשון רבים, ועל היחיד לצאת נגדם, ולכן נאמר "כי תצא" בלשון יחיד.

2. עלינו לדעת שהאויבים החיצוניים בעולמנו, שואבים את כוחם מהאויבים הרוחניים, היות וכאשר האדם עושה עבירה, יוצר לעצמו קטיגור – מעין מלאך חבלה. כאשר חוזרים בתשובה, יוצרים סניגור – מלאך טוב המנטרל את המלאך הרע. התוצאה אז – "ונתנו יהוה אלהיך בידיך".

 

ה. רבנו-אור-החיים-הק' עונה לשאלה מדוע נאמר "ושבית שביו", ולא נאמר "ושבית אותו" כך: למרות שמבחינת יחסי הכוחות בין ישראל לגויים, היינו אמורים להיות "שביו" – בשבי שלו חלילה, "אף על פי כן, ושבית.

ומזה עיניך תחזינה, כי ה' הוא הנותנו לפניך – ולא כוחך ועוצם ידך עושה חיל" כדברי קודשו.

אכן, עינינו ראו שבכל מלחמות ישראל באויביה מסביב, התרחשו נסים ונפלאות.

 

ו. רבנו חיים יוסף אזולאי – החיד"א:

"כי תצא למלחמה על אויביך", סופי תיבות: א-ה-ל-י-ך – הניצחון במלחמה, רק כאשר עמ"י עוסק בתורה הנקראת "אהליך", בבחינת: "מה טובו אהליך יעקב, משכנותיך ישראל".

 

          "וראית בשביה – אשת יפת תואר" (דברים כא' י'א)

בירורי ניצוצי קדושה בגרים – ע"פ רבנו-אוה"ח-הק'.

 

רבנו-אור-החיים-הק' שואל מספר שאלות:

1. 1. מדוע ביציאה למלחמת רשות, התורה מתירה אישה נוכריה? הלא גם במלחמה עלינו לנהוג לפי התורה? והוא מביא לכך סיפור מן הגמרא: "מעשה באדם אחד שנתן עיניו באשת איש ונהיה חולה אנוש מזה. הרופאים אמרו: חייו תלויים באותה אישה, חכמים אמרו: ימות אותו אדם, ולא תיבעל לו".
2. 2. מדוע כתוב "וראית בשביה אשת יפת תואר", במקום "כי תראה".

 3."ושבית שביו" ולא נאמר ושבית אותו".

 

רבנו-אור-החיים-הק' מסביר את פרשת "יפת תואר" ע"פ תורת הח"ן בכך שכאן מדובר בגויה שבשורש נשמתה היא שייכת לעולם היהודי, והייתה שבויה אצל הגויים בעקבות חטא אדם הראשון, דבר המסביר איך נשמות יקרות כמו רות המואביה שמזרעה יצא דוד המלך ומלך המשיח, וכן גדולי תנאים שיצאו ממשפחות גרים כמו: אונקלוס, שמעיה ואבטליון, רבי עקיבא, רבי מאיר, וכדברי הגמרא: "מבני בניו של סיסרא למדו תורה בירושלים…, מבני בניו של המן למדו תורה בבני ברק" (סנהדרין צו' ב'). גם בימינו, רבים הם החפצים להתגייר, מהסיבה שהוזכרה לעיל.

זהו הסוג הראשון של נשמות יקרות שהיו שבויות אצל הגויים וחוזרות לעמ"י ע"י גיור.

 

הקב"ה זימן לי ללוות מספר גרים בתהליך גיורם, בזמן ששמשתי כרב קהילת "אור החיים" הק' בנתניה. הדבר שהכי הפתיע אותי היה: רצונם העז להשתלב בעם היהודי, ולעבוד את ה' מתוך שמחה. אחד מהם בשם ניר נ"י אף הפך להיות גבאי ביהכנ"ס שלנו, תפקיד אותו ביצע במסירות רבה. הדוגמאות הנ"ל מאששות את דברי רבנו-אור-החיים-הק' לעיל,

 לגבי הסוג הראשון של המתגיירים שבשורש נשמתם הם שייכים לעם היהודי, והיו שבויים בין הגויים.

 

הסוג השני הוא: נשמות העומדות בפני עצמן בתוך הסיטרא אחרא וצריך להפרידן מהגויים, דוגמת רבי חנינא בן תרדיון שהיה מעשרת הרוגי מלכות ונשמתו הייתה דבוקה אצל שכם בן חמור, וכדברי האר"י הק' לפס': "והארץ הנה –  רחבת – ידיים" המילה  ר-ח-ב-ת = {נוטריקון} רבי חנינא בן תרדיון. כלומר, נשמתו הייתה מעורבת בקליפת שכם בן חמור, ולכן ההשגחה העליונה סובבה שהוא יקח את דינה בת יעקב, היות והחלק הטוב שבנשמתו רצה להדבק בשורשה שהיה אצל דינה, ולכן נאמר: "ותדבק נפשו בדינה" (בר' לד ג), ואף זכה לקיים מצות ברית מילה.

 

רבנו-אור-החיים-הק' מסביר את הפסוק כך:

"יפת תואר" – נשמה קדושה, שהייתה קשורה בגוים.

"וחשקת בה" – חשק בה – בנשמתה ולא בגופה. על השאלה איך יכלו לדעת? עונה הספרי: מדובר במלחמת רשות לה יצאו רק צדיקי הדור שיכלו להבין בנסתרות, היות והם היו שלוחי מצווה שכידוע אינם ניזוקים לא מן הפורענות ולא מן החטא. 

"וגילחה את ראשה" – שע"י כך תתכער בפניו ולא יחשוק בה. ואם בכל זאת יחפוץ בה, סימן שהיא נשארה עם קדושתה, וכך תהיה לו לאשה. לעומת זאת אם אינו חפץ בה, סימן שנסתלקה ממנה נשמתה הקדושה, ונשארה רק עם  נפשה הבהמית, ולכן נאמר: "ושלחתה לנפשה" – הנפש המסמלת את החלק הבהמי באדם.

 

 

"זכור את אשר עשה לך עמלק…

ואתה עייף ויגע – ולא ירא אלוהים (דב' כה, יז-יט).

 

רש"י: "זכור את אשר עשה לך עמלק –

אם שקרת במידות ובמשקלות – הוי דואג מן גירוי האויב" (כה, יט)

בעל הטורים: חמס {גזל} = 108 = גיהנם. זהירות! – גזל לפניך!

 

רבנו-אור-החיים-הק': "כל עושה אלה: אבן ואבן, איפה ואיפה –

כל עושה עוול הדומה לאלה… על דרך אומרו "פחדו בציון – חטאים" (ישעיה לג יד).

אם היו צדיקים, לא יפחדו ולא יראו במלחמתו" (רבנו-אוה"ח-הק' דב' כה, יח).

 

הגזל והרמאות – הם הגורמים להופעת אויבינו העמלקים (רש"י ורבנו-אוה"ח-הק').

     "סאה מלאה עוונות, מי מקטרג בראש כולם – גזל" (קהלת רבה א, ל"ד).

 

הפרשה חותמת את רשימת המצוות הנ"ל באזהרה שלא לרמות במשקל ככתוב: "לא יהיה לך בכיסך אבן ואבן, גדולה וקטנה. לא יהיה לך בביתך איפה ואיפה גדולה וקטנה. אבן שלמה וצדק יהיה לך, למען יאריכו ימיך על האדמה אשר יהוה אלהיך נותן לך. כי תועבת יהוה אלהיך – כל עושה אלה, כל עושה עול" (דב' כה, יג – טז).

הגמרא (יבמות כא ע"א) מסבירה את חומרת המרמה במשקל יותר מאשר עריות, היות ובעריות האדם יכול לחזור בתשובה, לא כן ברמאות במידות, שם יתקשה לזכור את מי הוא רימה, כדי להשיב לו את הגזלה. וכדברי רבי לוי: "קשה עונשין של מידות יותר מעונשין של עריות… הני – {עריות} אפשר בתשובה. הני – {מידות} לא אפשר בתשובה".

 

המצוה האחרונה בפרשה היא, למחות את זכר עמלק:

"זכור את אשר עשה לך עמלק בדרך… תמחה את זכר עמלק מתחת השמים, לא תשכח" (דב' כה, יט).

רש"י הק' עומד על הקשר בין הרמאות במשקל ובמסחר, לבין מלחמת עמלק. וכדברי קדשו: "אם שיקרת במידות ובמשקלות – הוי דואג מן גירוי האויב, שנאמר: "מאזני מרמה – תועבת יהוה, ואבן שלמה – רצונו. ובא זדון ויבוא קלון" (משלי יא' א-ב). רש"י מדגיש שהשימוש בביטוי "לא יהיה לך בכיסך – אבן גדולה וקטנה. לא יהיה בביתך – איפה ואיפה גדולה וקטנה" (דב' כה' יג – יד), בא ללמד אותנו מסר חשוב:  מכספי רמאות,  לא תישאר לך פרוטה בביתך ולא בכיסך, וגם תהיה –  "דואג מן גירוי האויב" כמו איומי עמלק המסמל את הרשע עלי אדמות.

מתי לאחרונה "יצאת צדיק" כאשר הוזמנת לבצע תיקון קטן אותו הפכת לגדול, עליו דרשת שכר מופקע!

 

רבנו-אור-החיים–הק' מרחיב את היריעה, לא רק רמאות במשקל, אלא כל רמאות, וכדברי קדשו: "כל עושה אלה, כל עושה עוול – פירוש, כל עושה אלה, אבן ואבן, איפה ואיפה, כל עושה עוול – הדומה לאלה. שלא תאמר שגזרת הכתוב היא רק על שני דברים אלו, אלא על דומיהם, תלמוד לומר 'כל וגו'".

 

רבנו-אור-החיים-הק' אומר על פרשת עמלק החותמת את פרשתנו: "זכור את אשר עשה לך עמלק… ואתה עייף ויגע ולא ירא אלהים", הכוונה לכך שכאשר עמ"י אינו ירא אלוקים –  הוא ישמע איומי מלחמה, ויכנס למצבי פחד וחרדה כפי שקורה לנו לעיתים קרובות, וכדברי קדשו: "ואומרו ולא ירא אלוהים … פירוש: ובזה המורך (פחד) בליבך על דרך אומרו: "פחדו בציון חטאים" (ישעיה לג' יד'). אבל אם היו צדיקים – לא יפחדו ולא יראו במלחמתו… כי הצר לישראל צרה גדולה שבאה עליהם כאשר ידאה הנשר, כמו שרמז במאמר: "אשר קרך {כאילו במקרה} בדרך".

 

פועל יוצא מדברי קדשו: האויב בא בהפתעה כמו דאיית הנשר, דוגמת  אלפי טילי החמאס מדרום, וטילי החיזבלה מצפון ששוגרו למדינת ישראל בשנים האחרונות, והיד נטויה לצערנו. 

המשך הפסוק בישעיה: "הולך צדקות ודובר מישרים, מואס בבצע… עוצם עיניו מראות ברע", שכרו יהיה: "הוא מרומים ישכון… מלך ביופיו תחזינה עיניך" (ישעיה לג' טו-יז). כלומר, כאשר ננהג ביושר – נשכון לבטח.

רש"י ועוד פרשנים אחרים מסבירים שבביטוי "ולא ירא אלהים", מתייחס לעמלק שאיננו ירא אלוקים, ולכן עושה רע לישראל, בניגוד לדברי רבנו-אור-החיים-הק' המייחס אותו לישראל.

באויבי ה', יקוים המשך הכתוב: "והיו עמים לשרפות.. באש יוצתו" (ישעיה לג' יב').

 

מדברי רש"י ורבנו-אור-החיים-הק' יוצא, שהרמאות האוכלת כל חלקה טובה אצל רבים, גורמת לאיומי אויבינו. מסופר על יצרן יהודי ניו יורקי שהיה לו מפעל לשקיות. הוא נהג לרמות, בכך שהחסיר כחמש שקיות בכל אריזה, בניגוד לכתוב על האריזה.

יום אחד, האיש החליט לחזור בתשובה. במסגרת תהליך התשובה, הוא סיפר לרבו על הרמאות, וביקש דרכי תשובה בנידון. הרב הציע לו לשים יותר שקיות בכל אריזה, מבלי לציין זאת בתווית.

בתחקיר מטעם האגודה למען הצרכן בניו יורק, נבדקו מפעלי שקיות. מה רבה השמחה, כאשר מפעל השקיות של היהודי נבדק, ונמצא שהוא שם יותר שקיות מהרשום. תוצאות הבדיקות פורסמו בתקשורת, דבר שזיכה את היהודי בתעודת הוקרה ובפרסום רב, דבר שהביא לו קליינטים נוספים. כמו כן, הוא זכה לקדש את ה' בקרב הגויים.

 

פועל יוצא מהסיפור:

 המתנהג ביושר – זוכה לעושר.

 

 

"כי יקרא קן ציפור לפניך בדרך…

שלח תשלח את האם – ואת הבנים תיקח לך" (דב' כב' ו-ז).

בירור ניצוצי קדושה בלימוד תורה לשמה, ע"פ "בן איש חי",

לקראת יום ההילולה שלו ביום י"ג באלול.

 

רבנו יוסף חיים המכונה ה"בן איש חי" מסביר את הפס' כך: ע"י לימוד תורה לשמה יכולים  לברור ניצוצי קדושה. לעומת זאת, אם לא לומדים תורה לשמה –  לא זוכים לבירור ניצוצי קדושה. ולהלן דברי קדשו:

"שלח תשלח את האם" – אם תלמד את התורה בפיך וגם מתוך מחשבה לשמה, בבחינת "שלח תשלח". פעם – כנגד המחשבה, ופעם –  כנגד הלימוד בפה.

התורה נמשלה לאם ככתוב: "כי אם לבינה תקרא" (משלי ב' ג' ). אל תקרא – אם – בחיריק, אלא אם – בצירה. (ברכות נז א'), ואז התוצאה תהיה: "הבנים תיקח לך" – אתה זוכה בבנים שהם ניצוצי קדושה.

"למען יטב לך": רומז לשכר בעולם הבא.

"והארכת ימים": בעולם הזה. שנזכה להגות בתורה לשמה.

התורה מתחילה באות ב' היות ולפני הלימוד, עלינו להתקשר לקב"ה ע"י האות א = אלופו של עולם.

 

המסר האמוני מדברי הבן איש חי:

בלימוד תורה, עלינו ללמוד תורה לשמה – לשם שמים, וגם כדי לדעת איך לקיים את מצוותיה {ברטנורא}.

כמו כן, בעבודת ה', עלינו לשלח מתוכנו מחשבות זרות, ולשלח מאתנו מעשים רעים, בבחינת "תוכו כברו".

הנביא ירמיה זועק לפני החורבן: "והכהנים לא אמרו איה יהוה, ותופסי התורה לא ידעוני" (ירמיה ב ח).

הם למדו תורה, אבל התייחסו אליה לעוד טופס  משרדי – 'תופסי התורה'. לתורה יש להתייחס בקדושה.

 

מרן רבנן הרה"ג עזרא עטיה ע"ה – ראש ישיבת "פורת יוסף" מספר, שבמהלך שיעור בגמרא לבעלי בתים, נשאלה שאלה בגמרא: מה הדין במוצא קן ציפור על ראשו של אדם? אחד המשתתפים שאל, היתכן? הרב אמר: אם הגמרא שואלת, בטוח שזה יתכן ויתכן. הרב התפלל לקב"ה שיוכיח לתלמידיו שדברי חכמים, קיימים ונאמנים לעד.

 

 תוך כדי דיון בנושא, נכנס אחד המשתתפים לשיעור שמזה חודש לא נכח בשיעור. הרב דרש בשלומו, ושאל אותו לפשר היעדרותו הממושכת. האיש סיפר שהיה בהודו לרגל עסקיו. הוא גם הוסיף מבלי שנשאל, שראה פקירים הודים העושים מדיטציה במשך ימים, כשהם יושבים ללא תנועה.

הוא אף ראה קן ציפור על ראשו של אחד הפקירים מבלי שהוא זז. משתתפי השיעור נדהמו מההשגחה הפרטית על רבם האהוב רבנו עזרא עטיה ע"ה, שמן השמים הוכיחו לכולם את צדקתו ובטחונו בקב"ה, בכך שקבע קודם לכן, שאם חכמים אמרו זאת בגמרא, זה חייב להיות אמת ויציב, כפי שהעיד התלמיד שחזר מנסיעת עסקים בהודו, שם ראה קן ציפור על ראשו של אדם כדברי הגמרא.

 

"כי יקרא קן ציפור…"

אין מקריות בעולם – הכל בשליטה מלמעלה.

 

הביטוי "יקרא… בדרך" רומז לכך שהמצוה נקראת לאדם בדרכו במקרה.

 ידוע שאין מקריות בעולם, והכל מכוון ע"י ההשגחה העליונה בבחינת הכתוב בתהלים "מצעדי גבר כוננו".

 

הרב נחמיה מחב"ד סיפר, על חסיד חב"ד שנסע ברכבו הפרטי מקנדה לניו – יורק. בלילה, החליט לישון בבית מלון על אם הדרך, כדי לאגור כוחות ליום המחרת, ולקיים בכך "ונשמרתם מאוד לנפשותיכם", היות והיה עייף.

במשרד הקבלה במלון, הודיעו לו שאין מקום פנוי, והיפנו אותו לבית אבות סמוך המשכיר חדרים לעיתים. בהגיעו לבית אבות, נאמר לו שיש לו מזל, היות וזקן אחד מת הלילה, ומיטתו התפנתה.

 

החבדני"ק שלנו לא היה בררן, ועם היכנסו לחדר, נרדם מרוב עייפות. בבוקר, האיש התפלל ופנה למשרדי הקבלה לשלם ולהמשיך בנסיעתו. בקבלה הוא שומע שמזמינים כומר לטקס השכבה לנפטר. הוא גם מזהה שהנפטר יהודי. לאחר דין ודברים, החבדני"ק הצליח לשכנע את מנהל המלון למסור לו את הנפטר, והוא ידאג לקבורה יהודית.

הוא לקח את הנפטר ליישוב הקרוב בו נמצאת קהילה יהודית. בשיחתו עם רב הקהילה התברר לו, שהנפטר היה חבר בקהילה, והוא זה שתרם את החלקה בבית העלמין בה קוברים יהודים עריריים כמוהו.

 

הסיפור התפרסם, וכל חברי הקהילה כיבדו את חברם לשעבר בדרכו האחרונה. רבני וגבאי הקהילה הספידו את הנפטר במלים חמות תוך הדגשת תרומתו לקהילה, דוגמת החלקה בבית העלמין אותה תרם, ובה גם נטמן.

 

המסר האמוני בסיפור: אין מקריות בעולם, והכל מנוהל מלמעלה במרומים.

כאשר האדם עושה את הישר והטוב בעיני אלוקים ואדם, הקב"ה יגמול לו בכפלי כפלים.

 

להתבשם באור החיים – למוצש"ק

לרבנו ה'בן איש חי' – המבקר בארץ ישראל.

יום ההילולה שלו – יג' אלול {תקצ"ג -תרס"ט}  (1909- 1834).

ב-ן  א-י-ש  ח-י: (נוטריקון)   =  בן נולד – איש ירא שמים  – חיים יוסף.

 

רבנו ה"בן איש חי", עלה לגנזי מרומים ב-יג אלול תרס"ט, כאשר את הדרשה הראשונה שלו הוא דרש בי"ג באלול, 50 שנה קודם לכן; "ללמדך, שהקדוש ברוך הוא משלים שנותיהם של צדיקים מיום ליום ומחודש לחודש, שנאמר "את מספר ימיך אמלא" (שמות כג, סוטה יג ע"ב).

תמונתו המפורסמת של ה"בן איש חי", וכנראה היחידה המתנוססת על ספריו, צולמה לפני עלייתו לא"י לזמן מה בשנת התרכ"ט {1869} בהיותו בגיל 36. בדרכו לארץ, הוא השתתף בשיירת גמלים דרך המדבר, כאשר את הקבוצה הנהיג מוסלמי שהיה בקי בדרכי המדבר. בהגיע ערב שבת, הבן איש חי ביקש מאנשיו לחנות במקום עד למוצ"ש כדי לא לחלל שבת, כל זאת, למרות התנגדות המדריך המוסלמי שטען שהמקום מסוכן ושורץ שודדי דרכים.

בליל שבת לאחר הסעודה ושירי שבת, ישב ה"בן איש חי" והגה בתורה כדרכו, לאור הנר.

 

בחצות הליל הבחינו המלווים הערביים שהסתתרו לא הרחק, בקבוצת שודדים שנעה לעבר האוהל בו שכנו היהודים וה"בן איש חי" בראשם. כאשר הם ראו שהשודדים מנסים לפתוח את שערי האהל, הם כבר דמיינו במוחם שסופם של היהודים קרב. להפתעתם, השודדים נתקפו חרדה בראותם את מאור פניו של ה"בן איש חי" כשהוא רכון על ספריו הקדושים, ומיד נסו על נפשם. המלווים המוסלמים שראו איך הנס מתרחש לנגד עיניהם, ניגשו ביראת כבוד ל"בן איש חי" ונישקו את שולי גלימתו, לאחר שסיפרו לו על הנס אותו ראו.

 

רבנו ה"בן איש חי" ביקר בירושלים, במערת המכפלה בחברון, ובקברי הצדיקים בצפון.

 הוא עלה לציון הרשב"י בל"ג בעומר, שם חיבר את שירו המפורסם "ואמרתם כה לחי – רבי שמעון בר יוחאי", לאחר ששמע את הציבור שר את הפיוט "בר יוחאי" של המקובל האלקי רבי שמעון לביא. הוא גם ביקר בציון "בניהו בן יהוידע" שם זכה להארה עצומה, ולכן קרא את שמות ספריו על שמו: בן איש חי, עוד יוסף חי, רב פעלים, בן יהוידע, ועוד ספרים רבים בכל מקצועות התורה, על שמו של "בניהו בן יהוידע בן איש חי {קרי חיל, וכתיב חי} רב פעלים מקבציאל" (שמואל ב, כג כ) שר צבא שלמה וראש הסנהדרין. 

 

 ספריו הקדושים: כתב מעל 100 ספרים.

 

בהלכה: בן איש חי, עוד יוסף חי, רב פעלים, רב ברכות, תורה לשמה, מקבצאל.

 דרושים והספדים: אדרת אליהו, בן איש חי, בן איש חיל, מלאך הברית, עוד יוסף חי וכו'

בפרשנות: אבן שלמה, אורח חיים, בן יהוידע, בניהו, ברכת אבות, חסדי אבות, קרן ישועה וכו'.

בקבלה: דעת ותבונה, חוט המשולש, סוד ישרים, שובי שובי השולמית וכו'.

הוא גם כתב פיוטים כמו "ואמרתם כה לחי רבי שמעון בר יוחאי", תפילות ובקשות וכו'.

חלק מהספרים אבד, בניהם הספר "מקבצאל" אותו מזכיר 133 פעמים בספרו "בן איש חי". יש האומרים שהספר "מקבצאל" מקביל ל"בית יוסף" של מרן רבי יוסף קארו מבחינת עומקו בהלכה, ואילו הספר "בן איש חי", מקביל ל"שלחן ערוך" המהווה קיצור.

 

"כי תבנה בית חדש ועשית מעקה לגגך" (דב' כב , ח). רבנו שואל: מדוע נאמר 'לגגך" ולא "לגגו" של הבית, שזה מתאים יותר מבחינה תחבירית.

תשובתו: על האדם לעשות מעקה וגדר לראשו, שלא ישגה בדמיונות והבלי העולם הזה. הוא מביא משל לאדם שסחר בביצים ותרנגולות, ורווחיו היו זעומים. יום אחד, כשעל ראשו סל מלא ביצים, ועל כתפיו תרנגולות קשורות לכתפיו, הוא הלך לכפרים כדי למכור אותן. בדרך, הוא דמיין לעצמו איך להיות עשיר. יחזור לחצרו, ויתן לתרנגולות לדגור על הביצים, וכך יהיו לו אלפי אפרוחים אותם יגדל לתרגולים וכו', דבר שיכניס לו ממון רב. עקב העושר, ראשי הקהל יבחרו בו לראש וקצין. הוא גם חשב איך יפגש עם המלך כנציג היהודים. הוא ניסה להדגים לעצמו קידה לפני המלך, דבר שגרם לכך שסל הביצים יתנפץ על הרצפה, וכל הביצים ישברו.

רעם ניפוץ הביצים, העיר אותו מחלומו המדומה. כך האדם, תהיה מציאותי, ולא חולם בהקיץ.

 

הרמב״ם כותב בהלכוטת רוצח פי״א הל״א: ״מצות עשה לעשות מעקה. שנא׳: "ועשית מעקה לגגך״. ובהל״ד כתב: ״כל דבר שיש בו סכנה וכו׳, וכן כל מכשול שיש בו סכנת נפשות, מ״ע להסירו ולהישמר ממנו ולהיזהר בדבר יפה יפה, שנא׳ "רק השמר לך ושמור נפשך", ואם לא הסיר וכו׳, יבטל מ״ע, ועבר ב'לא תשים דמים' עכ״ל.

 

שבת שלום ומבורך – משה אסולין שמיר

לכבוד נשמת מורנו ורבנו חיים בן עטר זיע"א בן רבי משה זיע"א, נכד רבי חיים בן עטר הזקן הכשר זיע"א.

 לע"נ מו"ר אבי הצדיק רבי יוסף בר עליה ע"ה. סבא קדישא הרב הכולל חכם אברהם בר אסתר ע"ה. זקני הרה"צ המלוב"ן רבי מסעוד אסולין ע"ה. יששכר בן נזי ע"ה. א"מ הצדקת זוהרה בת חנה ע"ה. סבתי הצדקת חנה בת מרים ע"ה. סבתי הצדקת עליה בת מרים ע"ה. בתיה בת שרה ע"ה.   – הרב המלוב"ן רבי יחייא חיים אסולין ע"ה, אחיינו הרב הכולל רבי לוי אסולין ע"ה. הרב הכולל רבי מסעוד אסולין  בן ישועה ע"ה חתנו של הרה"צ רבי שלום אביחצירא ע"ה. רבי חיים אסולין בן מרים ע"ה. הרה"צ חיים מלכה בר רחל, הרה"צ שלמה שושן ע"ה, הרה"צ משה שושן ע"ה. צדיקי איית כלילא בתינג'יר ע"ה, צדיקי איית שמעון באספאלו ע"ה. אליהו פיליפ טויטו בן בנינה ע"ה. חסיבה בת חנה ואליהו אסולין ע"ה. יגאל חיון בן אסתר רינה ע"ה. שמחה בת פרחה ע"ה. עזיזה בת חניני ע"ה. ישראל ואברהם בני חניני ע"ה. יגאל בן מיכל ע"ה. אלתר חצק בן שרה ויצחק.

 

לבריאות איתנה למשה בר זוהרה נ"י, לאילנה בת בתיה. לקרן, ענבל, לירז חנה בנות אילנה וב"ב. לאחי ואחיותיו וב"ב.  שלום בן עישה.

ברכה והצלחה בעזהי"ת לספרי החדש ההולך ונרקם "להתהלך באור הגאולה", כהמשך לספרי הקודם "להתהלך באור החיים". לפרסומו הרב בקרב עם ישראל וחכמיו, ע"י לימוד תכניו והליכה בדרכיו מתוך שמחה של מצוה, וחיבור לנשמת הצדיק רבנו אור החיים הקדוש – רבנו חיים בן עטר בן רבי משה בן עטר ע"ה, נכד לזקן הכשר רבי חיים בן עטר ע"ה.

לזיווג הגון לאורי בן נאוה. דויד ישראל יוסיאן בן רבקה. אשר מסעוד בן זוהרה. אסף בן אלישבע. הדר בת שרה. מרים בת זוהרה. ירדן, דניאל ושרה בני מרלין ודוד. מיכאל מאיר בן זוהרה.

 

• גיל בר מצוה

״היו מקדימין לחנך במצות תפלין לקטן שעוד לא הגיע לי״ג שנה, ובגיל עשר ואחת עשרה, מתחנך למצות תפלין בברכה״.

כן פסק מר״ן(ב״י סוף סי׳ ל״ז), והסכים איתו בעל ב״ח (שם). והחולקים הם בעל העיטור שהובא ע״י ב״י, והרמ״א שפסק כדעת העיטור בדרכי משה (שם). ומנהג האשכנזים הוא כדעת הרמ״א ״שאין הקטנים מניחים תפלין עד יהא בר מצוה דהיינו בן י״ג שנים ויום אחד״(שם). ומנהג עדות המזרח בארץ הוא כדעת רמ״א.

וזה לשון השו״ע (סי׳ ל״ז, ס״ג): ״קטן היודע לשמור תפילין בטהרה שלא יישן ולא יפיח בהם (ושלא יכנס בהן לבית הכסא) ־ חייב אביו לקנות לו תפלין לחנכו״. ורמ״א כותב בהמשך: ״ויש אומרים דוקא שהוא בן י״ג שנים ויום אחד, וכן נהגו ואין לשנות״. ראה עוד מקורות בכף החיים (סי׳ ל״ז, אות י״ד).

אם כן מדובר במחלוקת בין האשכנזים והספרדים, ורצוי להחזיר עטרה ליושנה. ור׳ יוסף משאש כתב: ״אלא לכת העצלנים המאחרים לחנך בניהם עד אחר י״ג שנה שאז באו לחיוב מצוות, אמנם רובא דעלמא זריזים המקדימים לחנכם מבני עשר ובני י״א, ויש עוד מקדימים יותר מבני ח׳ וט׳ שעדיין לא באו לכלל חיוב מצוות״(מים חיים ח״ב, סי׳ א). וראה נספח ׳נהגו העם׳ בסוף ספר ׳קהלת צפרו׳ לד׳ דוד עובדיה (עט׳ 265).

נהגו העם-רבי דוד עובדיה

בר מצור»

• היו מקדימין לחנך במצות תפלין לקטן שעוד לא הגיע לי״ג שנה ובגיל עשר ואחד עשרה מתחנך למצות תפלין בברכה. וכדעת הב״ח בסי׳ ל״ז שהסכים לדעת מרן הב״י, וכ״כ הר״ש הלוי בתשר ח״א סי׳ א׳ שאין לנו אלא דברי הב״י שסובר דקטן ממש בן ט׳ וכו׳ ה״ד הרב כפ״ה שם אות י״ד. ועיין בספר אהל יוסף הנד״מ סי׳ ג׳ שהאריך בזה יעיי״ש.

בהגיע הנער לחינוך לא היו מברכין הברכה שהביא הרמ״א ז״ל בסי' רכ״ה ס״ד ברוך שפטרני וכו׳ גם בלי שו״מ. ועיין בספר דברי חמודות על הרא״ש במס׳ ברכות פ׳ הרואה אות ל׳, והטעם נ״ל מפני שהיו מהנכין במצות תפלין קודם י״ג. ואז לא נתקנה ברכה לדרדקי, ואחר שנעשה לבן מצוה, האי שעתא לאו שעת חינוך שכבר נתחנך, ועיין בספר אהל יוסף סי׳ ג׳ שהביא כן מהתב״ש סי׳ כ״ח.

 

• ברכת ׳ברוך שפטרנו׳

לא נהגנו לברך את הברכה ״ברוך שפטרני מעונשו של זה״ כשהגיע הילד לחינוך, ואפילו בלי שם ומלכות, לא נהגנו לומר אותה.

ברכה זו הובאה ע״י הרמ״א (סי׳ רכ״ה ס״ב).

ראה ׳נהגו העם׳(שם). והטעם – לפי ר׳ דוד עובדיה (שם) – הוא מפני שמחנכים את הילדים לפני י״ג, ואי אפשר לברך ברכה זו לפני שהילד מתחייב במצוות מן התורה. ור׳ שם טוב גאגין כותב (כתר שם טוב ח״א, עט׳ שיח, סעיף פו): ״לא ראיתי ולא שמעתי שהספרדים נהגו לברך ברכת ברוך שפטרני מעונשו של זה כשהבן נעשה בר מצוה, והאשכנזים נוהגים לאומרה בעת שהבן עולה לתורה כשנעשה בר מצוה ואומרים אותה בלי שם ומלכות״. והוא כתב שהטעם שאין אנו אומרים ברכה זו, הוא שהיא לא הוזכרה לא בבלי ולא בירושלמי, וכן לא הזכירוה הרי״ף, הרמב״ם, הטור והשו״ע. מקור ברכה זו הוא באגדה (ב״ר, פרשת תולדות על פסוק ויגדלו הנערים).

דברי שלום ואמת-הרב שלמה טולידאנו-חיזוק כמה פסקי הלכות ברוח הפסיקה של חכמי צפון אפריקה. גיל בר מצוה.

עמוד 44

גם לאחר עלייתנו ארצה ב־1963, לא התנתקתי מסיפור זה ־הוא שב ופוקד אותי בחלומות נחשים ותינוקות מרבים להופיע בהם. בחלומי, אני מבקרת לעתים בקבריהם של סבי וסבתי ברובע היהודי במראכש – המלאח של מראכש. אני מטיילת ביניהם, תולשת פיסות בד לבנות מהקומבינזון שלי, תולה אותן על ענפי העצים בבית העלמין ומביעה משאלות אין ספור. כוחה של אמונה תפלה זו חזק ונראה שלעולם אינה מרפה.

מיד לאחר שנכנסו הגברים לחדר שמעתי את אבי פותח ב״קסידה״, כשהוא מלווה במתפללים אחרים:

כוס זו על התיבה, האד אל כאס פוק תיבה

כוס זו על התיבה, האד אל כאס פוק תיבה

ולתיבה יש הדר, ותיבה עליהה אל היבה

רבי שלמה בל חנס הוא בעל ההדר. רבי שלמה בל חנס עליס אלהיבא.

זכותו תעמוד לנו, זכותו תכון מעאנה

לנו ולישראל אחינו, חנה או ישראל כוואנה

הודו לה׳ כי טוב.״ הודו לה׳ כ׳ טוב…

הנני מביעה משאלה אחת ויחידה: לסיים בהצלחה את לימודי בבית הספר היסודי, להתקבל ללימודי המשך בבית הספר ״קור קומפלמונטר״ ולהצליח בלימודים. לא רציתי לעזוב א־ לימודיי בשלב כה מוקדם. הצלחתי במבחן תהווה מקור לגאוות המשפחה, כך לפחות חשבתי.

היה עלי לחזור הביתה ולהתכונן היטב להצלחה שבוודאי תגיע בעזרת האל ובעזרתו של רבי שלמה בל-חנס, עליו השלום.

הקצידה (או קסידה) היא שיר המספר סיפור כלשהו, ומולבש לרוב על להן ערבי. כל טורי הקצירה חרוזים בחרוז אחיד ושקולים במשקל אחד. מקורה של הקצירה הקלאסית הוא בשירה הערבית מהתקופה הג׳אהילית, כלומר, התקופה הקדם־אסלאמית. מקור השם, קצידה, הוא מהמלה הערבית ״קצא״ (סיפור) יהודי מרוקו נהגו להשתמש בקצידה על מנת לספר על אירועים מסוימים, חילוניים ודתיים כאחד. הקצידה היהודית-מרוקאית הושפעה מהברברים. היא חוברה ובוצעה על ידי נשים וגברים, וסיפקה את הצורך במידע ובסיפור. היא מילאה תפקיד של עיתון או רדיו, והייתה מקור לגאווה למבצעיה, שכן ביצועה דרש זכרון, כושר אלתור ויכולת הבעת רגשות דרמטית. ישנם אירועים היסטוריים שאנו למדים עליהם רק הודות לכך שהם השתמרו בצורת קצידה. היו ידועים במרוקו מבצעי קצידות בשכר, אשר נהגו לעצור בשיא הדרמטי ביותר של עלילת הקצידה ולתבוע תשלום נוסף ממאזיניהם תמורת המשך הביצוע. הקצידות הושרו גם בהילולות, ואילו פייסני מרוקו עשו שימוש ב׳קצידה בתחילת המאה העשרים על מנת לכתוב בצורה ספרותית זו את שירת הבקשות, ככלי למשיכת קהל לבתי הכנסת ולהפצת דברי התורה ברבים.

המלאח של בית אבא-מראכש-שוש רואימי-חביב בר-כוכבא- האגדה לבית בל-חנס

עמוד 40

פרק ראשון

בין מערב למזרח:

ראשיתה של התרבות העברית במרוקו, 1926-1912

א. הריון הציבורי על התרבות העברית במרוקו

ב־14 ביולי 1916 פורסם בעיתון La Liberté, שיצא לאור בטנג׳יר בצרפתית, מאמר מערכת שדיווה על רפורמה שעשתה הנהגת הקהילה בתלמור התורה שבעיר. המוסר החינוכי מומן מכספי הקהילה, ולמדו בו תלמידים שהוריהם לא יכלו לעמור בתשלום שכר הלימוד הנדרש בבתי הספר של כי״ח. הרפורמה התבטאה בשלוש פעולות: הרחבת תוכני לימודי היהדות, שינוי שיטות הלימוד ושילוב לימודים כלליים. תוכנית הלימודים החדשה הורחבה, ועל קריאת פרשת השבוע ותרגומה נוספו לימוד קריאה, תפילות, פרקי תחלים והיסטוריה מקראית (Histoire sainte). שיטות הלימוד לא פורטו, אך צוין כי באמצעות השיטות החדשות הלימוד יעיל יותר, ועל כן ניתן להוסיף את תוכני הלימוד החדשים במסגרת השעות הקיימות. עשרים וחמש שעות בשבוע הוקדשו ללימודי עברית ויהדות, ושמונה שעות לצרפתית ולחשבון. מקצועות הלימוד הכלליים נוספו לראשונה לתלמוד התורה במטרה לאפשר לתלמידים לרכוש כלים בסיסיים שיקלו על השתלבותם בשוק העבוהה המודרני בתום לימודיהם.

שבועיים לאחר פרסום המאמר הופיע בעיתון מאמר שכותרתו La place des études“

”juives dans nos écoles (״מקומם של לימודי היהדות בבתי הספר שלנו״), ומחברו הזדהה בשם העט לוסיוםס(.(Lucius המחבר בירך על הרפורמה שעשתה הנהגת הקהילה בתלמוד התורה, שהתנהל לדעתו באופן אנכרוניסטי במשך שנים. במוסד החינוכי, כך טען, לימדו מורים בשיטות מיושנות תוכני לימוד יהודיים בלבד, ולא ציידו את תלמידיהם בכלים שיאפשרו להם להשתלב בשוק העבודה המודרני ובהזדמנות לצאת ממעגל העוני. לוסיוס הוסיף עוד, כי תלמוד התורה הוקם לא רק כדי לתת מענה לילדיהם של חסרי האמצעים בקהילה, אלא גם לתלמידים שהוריהם לא הסכימו לשלוח אותם לבתי הספר של כי״ח מאחר שלא לימדו בהם עברית ויהדות, או לימדו באופן שאינו משביע רצון.

מקרה תלמוד התורה בטנגי׳ר העלה שאלה רחבה יותר על מקום לימודי העברית והיהדות בבתי הספר היהודיים במרוקו בכלל ובבתי הספר של כי״ח בפרט. לוסיוס העלה שלוש סוגיות שדרשו מענה. הראשונה, מקומם של לימודי העברית והיהדות בתוכנית הלימודים של כי״ח במרוקו ובחינת אחריותה של החברה למקצועות אלה; השנייה׳ תוכני הלימוד שיש לכלול במסגרת השיעורים בעברית וביהדות בבתי הספר של כי״ח ובתלמודי התורה במרוקו, ומשמעות בחירתם; והשלישית, כישוריהם של המורים לעברית ולמקצועות היהדות ללמד גם תכנים חדשים בשיטות חדשות.

כעבור שבוע הביא לוסיוס לדפוס מאמר נוסף ובו הציג את תפיסותיו בנוגע לשאלות שהעלה. מאמרו עורר דיון ציבורי מעל דפי העיתון במהלך החודשים אוגוסט וספטמבר 1916. הדיון כלל שמונה מאמרים של חמישה אינטלקטואלים שלקחו חלק מרכזי בפעילות הציבורית בקהילה היהודית במרוקו במחצית הראשונה של המאה ה־20. באמצעות בחינת הצעותיהם של הכותבים לגבי הסוגיות שהעלה לוסיום במאמרו הראשון אעמוד על גווניה השונים של התרבות העברית במרוקו כפי שעוצבו בראשית המאה ה־20. ההצעות השונות הן אספקלריה להשקפות העולם של הכותבים, וכל אחת מהן מייצגת עולם ערכים של הרוח היהודית החדשה שבה דגל הכותב. כל כותב ברר והרכיב מחדש נכסי תרבות תוך מתן פרשנות בהתאם לאידאולוגיה שבה החזיק ושעל פיה הציע תוכנית פעולה.

מניתוח המאמרים עולים שלושה דגמים לתרבות עברית שיתבטאו בצורות שונות בכל פרקי הספר וישמשו כלי לניתוח ולהשוואה: ״תרבות עברית לאומית דתית״, ״תרבות עברית אוניברסלית״ ו״תרבות עברית דתית מתוקנת״. לפני שאדון בשלושת הדגמים אציג את העיתון שבו פורסמו המאמרים ואת הכותבים שהשתתפו ברב־שיח, ואגב כך אגדיר את אופיים של הכותבים ושל קהל הקוראים בעיתון.

1. 1. רשת עברית מתמערבת במרוקו: העיתון והכותבים

העיתון La Liberté (״החירות״) יצא לאור בטנג׳יר בשנים 1922-1915 על ידי שלמה בניון. בניון, מוציא לאור מאוראן שבאלג׳יריה (נפטר 1921), היגר לטנג׳יר לבקשת חיים בנשימול, חבר הנהגת הקהילה היהודית בעיר, כדי שיסייע בהמשך הוצאתו לאור של העיתון Le Reveil du Maroc לאחר מות מייסדו, עו״ד אברהם לוי כהן, ב־1888. העיתון לא האריך ימים, ונסגר בשנת 1903. ביוני 1915 ייסד בניון את העיתון La Liberté והדפיסו בבית הדפום הצרפתי־עברי Imprimerie Française du Maroc שהחזיק בבעלותו. העיתון התפרסם בשתי מהדורות, La Liberté בצרפתית ואלחוררייא בערבית יהודית, שהיו שונות באופיין. בהמהדורה הצרפתית בלטו מאמרים פובליציסטיים בקשת רחבה של נושאים, פרי עטם של אינטלקטואלים יהודים מקומיים. במהדורה שבערבית יהודית הופיעו מאמרים מעטים, ועיקרה הוקדש לדיווחים שלוקטו מהעיתונות היהודית העולמית. בכותרת־המשנה שלו הכריז העיתון על היותו מגן האינטרסים של יהודי מרוקו (”journal de défense des intérêts israélites au Maroc“); ואכן הופיעו בו דיווחים מן הקהילות היהודיות השונות במרוקו ודיונים בנושאים בוערים שהטרידו אותן. כמו כן התפרסמו בו דיווחים על חיי היהודים באירופה ובארץ ישראל וסיקור הפעילות הציונית בעולם היהודי. לאורך כל שנות קיומו סבל העיתון מקשיים כלכליים, ואלה החריפו עם סוף מלחמת העולם הראשונה. עם מות מייסדו ועורכו, בשנת 1921, גברו הקשיים, וב־1922 פסק מלהופיע.

במחקרו על העיתונות במרוקו התקשה פייר כהן לקבוע מה הייתה תפוצת העיתון והסתמך רק על הכיתוב בכותרת, שבה הובטח למפרסמים כי העיתון נפוץ בערי מרוקו ובאזורים הכפריים. רמזים לתפוצתו ניתן לאתר בדרך אגב במחקרים שנכתבו על מרוקו בתקופה שבה יצא לאור. דוד כהן במחקרו על יחסו של ליוטה לציונות ציין, כי באוגוסט 1918 מסר המפקד הכללי של מחוז פאם גיליון של העיתון למפקד נפת צפרו, דה גאנוה (De Ganoy), בגלל מאמרים בעלי אופי ציוני שפורסמו בו. מיכאל לסקר ציין במחקרו על כי״ח במרוקו כי מורה בפאס הקריא לתלמידותיו מאמר מהעיתון שתיאר את מצב היהודים במזרח אירופה. נוסף על המחקרים, עוד בימים שפורסם העיתון, העיד י׳ בן־ שבת מהעיר סאפי ברשימה שפרסם בעיתון דאר היום בארץ ישראל:

"העיתון היהודי ״אל חוריה״(החרות) היו״ל [־היוצא לאור] בטנג׳יר אשר במרוקו,הספיק להפיץ במידה חשובה את הרעיון הציוני בכל רחבי מדינה זו. […] יש בו שלושה חלקים: חלק עברי, חלק ערבי־מרוקאני וחלק צרפתי. עי״ז [=על ידי זה] רכז לו העיתון קוראים מכל חוגי היהודים, והודות למרץ של העורך מר שלמה בן חיון, משתתפים בעתון סופרים עברים וצרפתים חשובים שבמאמריהם משפיעים השפעה מרובה על כל היהודים".

דוד גדג'-ראשיתה של התרבות העברית במרוקו, 1926-1912

עמוד 58

ורסאי של מרוקו

מולאי אסמאעיל מלך מרוקו, שהעריץ את תרבות צרפת, בונה בהשראתו של ארמון ורסאי במקנס, את העיר הקיסרית ואת ארמונו אשר הוקף בגני פאר מרשימים. בשל הבנייה המפוארת והגנים המרהיבים, קיבלה מקנס את הכינוי ״ורסאי של מרוקו״. סיבה נוספת לכינוי זה הוא רצונו העז ליצור קשרי מסחר חזקים עם צרפת.

במשך מאות שנים, שימשה מרוקו גשר חשוב בין אירופה ואפריקה,

מה שתרם לעושרה וליצירת קשרי מסחר פוריים. עושרה של המדינה ניחן גם באדריכלות המגוונת, ממבצרי הברברים, ערי המלוכה והמסגרים שנחשבים ליפים ביותר בעולם.

שער מנסור – הוא השער הראשי של העיר העתיקה של מקנס. ואחד השערים הגדולים והמרשימים ביותר במרוקו.

השער הוא מהידועים והמפוארים במרוקו כולה. גובה המבנה הוא כ-16 מטר וגובה המעבר כ-8 מטרים. השער מצופה באריחי טרקוטה מזוגגים באמייל ובכתובות. בניית המבנה שנקרא על שם האדריכל שבנה אותו, החלה ב-1697 והושלמה ב-1732 ע״י מולאי עבדאללה, שהיה בנו של הסולטאן מולאי איסמאעיל. השער מסמן את הכניסה הראשית לארמון המלכותי.

הכיבוש הצרפתי במאה ה-20(1912) של מרוקו, הביא עימו שיפור בחיי הקהילה היהודית. היהודים הורשו לצאת מהצפיפות שבמלאת הישן, ובנו מלאח חדש ומודרני. השלטון הצרפתי היה גורם מכריע בהתאוששות הקהילה היהודית. היהודים זכו לביטחון יחסי, עימו הגיעה יציבות כלכלית שבעקבותיה חזרו יהודים רבים והקהילה גדלה והכפילה את עצמה עד כ-9500 יהודים.

במפקד האוכלוסין ב-1947 נמנו בעיר 15,500 יהודים ומעריכים ש-20% לא התפקדו.

קהילת יהדות מקנס מהמפורסמות ביהדות מרוקו. עם ועד קהילה חזק שהפעיל מספר ארגונים וולונטריים: ביקור חולים, מתן בסתר, עזרה בנישואין ועוד. המימון לכל הפעילות הגיע מהמיסים שהקהילה גבתה מהשחיטה ומהסחורה שנמכרה בשכונת היהודים.

מאפיין נוסף המייחד את קהילת מקנס הוא שבתלמוד תורה למדנו עברית. כך תיאר אחד מהשליחים את המפגש המרגש שהיה לו, עם ילדים יהודים ברחובות המלאח המדברים ביניהם עברית: ״ישנן קהילות דוגמת מקנס, בהן כמעט כל ילד דובר עברית. הייתה זו חוויה עבורי כשעברתי ברחובות המלאה במקנס ובכל ילד שנתקלתי יכולתי לדבר עימו בעברית״.

עם עליית המשפחה ארצה, אחי שלום היה ״דובר המשפחה״ מול המוסדות, הודות לעברית שלמד בתלמוד תורה. זו הקהילה שנתנה לי את הבסיס לחיים.

הוריי אסתר וחיים לוי ז״ל

הוריי, אסתר וחיים לוי זיכרונם לברכה, חיו בצניעות רבה, הסתפקו במועט ויום־יום בירכו על מה שיש. גדלתי במשפחה חמה ואוהבת. כבן הבכור שכל תשומת הלב הייתה נתונה רק לו, הייתי המאושר בילדים. אימא עמוד התווך, בחוכמתה הרבה, הצליחה לנהל ולנווט לבדה את חיי המשפחה למרות כל הקשיים, והיו קשיים.

אבא נולד ב-1910 בקזבלנקה. אימא נולדה ב־1919 בעיר ״ספרו״. אבא ביום־יום לא היה כלל בבית, את זמנו הוא חילק בין העבודה לפרנסת המשפחה לתפקידו כ״שמש״ בית הכנסת, זה היה סדר יומו. בנוסף הוא נשאב לתוך חקר התורה, ואף מעבר לזה, לתורת ״הנסתר והקבלה״. זה אולי מסביר את היעדרותו הרבה מהבית (נחזור לזה בהמשך עם עלייתם ארצה). ואני, שדמות האב חסרה לי, נשענתי על אימא.

במשפחתנו לא נהגו לאכול ארוחות משפחתיות במשך השבוע, ארוחות משפחתיות התקיימו רק בסוף השבוע, בערב שבת ובשבת. היום יותר מתמיד מרגיש בחיסרון המפגשים האלו. והמחשבה עליהם מעלה בי געגועים רבים להוריי, ולריחות האוכל שעלו משולחן השבת הערוך ומלא הסלטים. כל השבוע חיכיתי למפגש המשפחתי הזה, שהיה סביב שולחן השבת. אם רק יכולתי הייתי מקצר את השבוע בשביל הרגעים האלה.

לא נמצא ירק שאימי המרוקאית לא הכינה ממנו סלט או ריבה. אימא מכל הקניות בשוק לא זרקה כלום, הכול נוצל עד תום. אכלת תפוז או קלמנטינה? מהקליפות עשתה ריבה. מגרעיני האבטיח או המלון עשתה פיצוחים, מעט מאוד אם בכלל נזרק. בישיבה סביב השולחן עם אבא ושירי קבלת השבת הרגשתי וחוויתי את דמות האב. כאן נפגשתי עם אבא של ״שבת״, לא אבא של יום חול שאין לו זמן. לאחר נטילת הידיים, הקידוש וברכת המוציא לחם, אימא הגישה ארוחה שעמלה עליה כל היום. אהבתי את שירי השבת סביב השולחן, ובצאת השבת את השיר לאליהו הנביא. המשפחה חיה בצניעות רבה, בדירה קטנה.

בשבת המאכל הקבוע היה ״חמין״, מאכל של שבת בכל ימות השנה, לאחר שאבא חוזר מבית הכנסת. במוצאי שבת לאחר תפילת ערבית, ישבנו סביב השולחן ושרנו ״אליהו הנביא״.

הוריי אסתר (בן הרוש) וחיים לוי זיכרונם לברכה, נישאו בעיר ״ספרו״ שם אימא נולדה ומשפחתה חיה. לאבא היו אלה נישואיו השניים. אבא אומנם נולד בקזבלנקה, אבל חי בעיר סאלי, שם משפחת אשתו(הראשונה) התגוררה. סאלי עיר קטנה הקרובה לעיר הבירה רבאט. העיר סאלי הייתה אחת הקהילות היהודיות המפוארות ביותר. שמה יצא והלך לפניה בזכות חכמי העיר ורבניה שנודעו לגדולות. אבא התחתן לראשונה ב-1927 עם אסתר אזולאי כשהיא בת שבע-עשרה בלבד. שנתיים לאחר מכן ב-1929 נולדת להם בתם זוהרה (ז״ל). ימים קשים עברו על המשפחה הצעירה לאחר שזוהרה נולדה.

אצטט כאן מעבודת השורשים שאחותי הגדולה(זוהרה) כתבה עם הנכד שלה: ״אבא ישב מובטל בבית, כסנדלר במקצועו פרנסה רבה לא הייתה לו. אשתו אסתר אזולאי המוגבלת מאוד בראייתה, נזקקה לעזרה בכל יציאה מהבית, לכן היא העדיפה את הישיבה בבית. בזכות הארגונים הוולונטריים שהקהילה הפעילה בימים ההם, אף משפחה לא נעזבה לנפשה. מהם הגיעה העזרה והתמיכה לכל משפחה נזקקת. כספי המימון הגיעו מהמיסים על השחיטה ומהסחורה שנמכרה ברובע היהודי. אבל, את עיקר העזרה והתמיכה הגיעה ממשפחת אזולאי(משפחתה של אשתו), שהייתה משפחה בעלת אמצעים.

ובנוסף לסיוע הכלכלי קיבלו גם דירה קטנה וצנועה לאחר החתונה, בה התגוררה המשפחה״.

בְּרָהָם-אברהם לוי- הילד מילדי אוסלו

עמוד 31

לפעמים, כאשר מתרחשות רדיפות, אנו מוצאים שיוזמיהן דואגים להצדיקן במונחים של החוק הקדוש. הטענה המקובלת היתה, שהיהודים או הנוצרים הפרו את ההסכם בכך שחרגו מעבר למעמדם הנאות. בכך הם הפרו את תנאי החוזה עם האסלאם, והמדינה המוסלמית ועמה לא היו עוד מחויבים לנהוג על־פיו.

לדאגה זאת יש אפילו הד בביטויים ספרותיים אלימים ועוינים לד'מים. מאלף במיוחד ב1~א הזה הוא השיר נגד היהודים, שחיבר אַבּוּ אִסְחָאק בגרנדה בשנת 1066. השיר, שעליו נאמר שהיה הגורם להתעוררות נגד היהודים באותה שנה, כולל את השורות ־משמעותיות הבאות:

 

אל תראה בהריגתם הפרת אמון

הפרת אמון היא להניח להם להמשיך.

הם הפרו את בריתנו עימם

כיצד תְּחַשֵּׁבו לאשמים כלפי מפרי הברית?

כיצד יוכלו להיות בעלי ברית

כשאנו עלומים והם בולטים?

עכשיו אנחנו ירודים לעומתם

כאילו אנו הטועים והם הצודקים!

אל תסבלו את מעשיהם הרעים כלפינו

כי אתם הָעֲרֵבִים למעשיהם

אלוהים שומר על נאמניו

ונאמני אלוהים ינצחו.

 

תחושת עלבון ועוול היא הנושא השליט בשיר. אולם בניגוד בולט לאנטישמיות הנוצרית, אבו אסחאק, אפילו בעלבונו, אינו מונע מן היהודים את הזכות לחיים, לפרנסה ולשמירת דתם. כמשפטן הוא מודע לעובדה, שזכויות אלה מובטחות בחוק הקדוש וכלולות בך׳מה, שהוא חוזה משפטי מחייב. אבו אסחאק אינו מבקש לשלול את החוזה ואף לא להמעיט בערכו. להיפך; הוא אף מתאמץ להרגיע את שומעיו, וללא ספק גם את עצמו, באומרו שבשעה שהם שודדים והורגים יהודים, אין הם נוהגים בניגוד לחוק, כלומר, שבכך הם אינם מפרים את תנאי החוזה שהונהג ונתקדש בחוק המוסלמי הקדוש, דבר שהיה מסכן את נשמתם בעולם הבא. לטענתו, היהודים הם אלה אשר הפרו את החוזה, והוא חדל איפוא לחייב את המוסלמים. המוסלמים ושליטיהם פטורים מהתחייבויותיהם על״פי הד'מה והם חופשיים איפוא לתקוף, להרוג ולנשל את היהודים ללא הפרת חוק, ופירושו של דבר – ללא חטא.

התפרצויות נאצה כמו זו של אבו אסחאק וטבח כמו זה שהתרחש בגרנדה ב־1066 הם נדירים בהיסטוריה המוסלמית. בדרך כלל הורשו הד'מים לקיים את דתם, לעסוק במלאכתם ולחיות את חייהם, כל עוד היו מוכנים לשמור על הכללים. משמעותי הדבר, שההתנגשויות האלימות והרצחניות ביותר התרחשו במאות התשע־עשרה והעשרים, כאשר הד'מים לא היו עוד נכונים לקבל את הכללים או לכבדם.

אולם גם בתקופות קודמות, שעה שהכללים היו מובנים ומקובלים על שני הצדדים, התעוררו לפעמים קשיים. לעתים הובילו אלה לאלימות, למה שצד אחד כינה רדיפות ואילו האחר – הענשה. אלימות כזאת היתה נדירה. נפוץ יותר היה הידוק כללי המשחק – אכיפה קפדנית יותר של ההגבלות, שקודם לכן התרשלו בה, ואף הטלתן של הגבלות חדשות. מיונם, ואולי אף טיפולוגיה של מעשי דיכוי אלה, או לפחות של הטענות שהושמעו בצד המוסלמי להצדקתם או להבהרתם, עשויים לזרות אור כלשהו על הבעיה הרחבה יותר של דרך הבנתה והגשמתה של הסובלנות.

המקרה הנפוץ ביותר הוא של השליט האדוק והקפדן, המתקן את טעויות קודמיו החוטאים והמתרשלים, ומחזיר את העדה לדרך המוסלמית המקורית. מופת לשליט כזה הוא הח׳ליף הַאֻמַּיִ עֻמַר השני, שתולדות חייו, כפי שהיסטוריונים מאוחרים יותר מספרים אותן, כוללות את מה שיהיו ברבות הימים הנושאים הטיפוסיים להתחדשות אסלאמית. בפרקי זמן חוזרים בהיסטוריה המוסלמית קמו תנועות או שליטים, שהנהיגו תקופות של אורתודוקסיה קפדנית ולוחמת. בזמנים כאלה קיימת הדגשה על טיהור האסלאם, על הצורך בסילוק גידולי הפרא והחידושים, שהשחיתו וסילפו את האמונה במרוצת הדורות, ובשובה אל האסלאם האמיתי והנכון של הנביא וחבריו. הכנעתו הנאותה של הכופר ואכיפה חמורה של ההגבלות שהוטלו עליו הן חלק מובן מאליו בכל התחדשות דתית מעין זאת. הדבר אינו מחייב רדיפה של הכופר; להיפך, ביוגרפים והיסטוריונים של שליטים אדוקים מדגישים בדרך כלל את ההגינות והצדק שבהם נהגו בד׳מים. אך הצדק דורש שהם יוחזקו במקום שהחוק מועיד להם ולא יורשו לחרוג ממנו.

לזכותו של עמר השני זוקפים אכיפה קפדנית יותר של ההגבלות הכספיות והאחרות שהוטלו על לא־מוסלמים ונקיטת אמצעים לסילוקם מעמדות כוח והשפעה, שהורשו לתפוס בימי קודמיו. לא מן הנמנע, שעמר השני היה אחראי להנהגתן של הגבלות מסוימות, שהמסורת מייחסת לעמר הראשון. הגבלת זכויותיהם של הדמים נעשתה בד בבד עם הרחבת זכויותיהם של מתאסלמים לא־ערבים, שזכו עתה במידה רבה בשיוויון שתבעו לעצמם, ושקודם לכן האריסטוקרטיה הערבית מנעה מהם.

הנסיבות ההיסטוריות לתיקוניו של עֻמַר השני הן משמעותיות. חיל משלוח ערבי עצום, ימי וצבאי, שנשלח לכבוש את קונסטנטינופול, נחל כישלון חרוץ, והאימפריה האמיית ניצבה בפני משבר. המלחמה הטילה מעמסה כלכלית חדשה וכבדה; השמדת הצבא הערבי לפני חומותיה של קונסטנטיגופול שללה מהממשלה את האמצעי לכפות את רצונה בכוח. השלטון האמיי, שבכל הזמנים עורר התנגדות אצל מוסלמים אדוקים ואחרים, נמצא עתה בסכנה של מיגור. כאשר מת הח׳ליף סלימאן(717-175), שיזם את המסע הצבאי, בחרה המשפחה האמיית, שנחונה מאז ומתמיד בחוש פוליטי, ליורש בנסיך האמיי האחד, שהיה ידוע באדיקותו ובידו היה לעורר את דעת הקהל המוסלמית לתמיכה בשושלת, תוך ניהול מדיניות שהיתה קרובה לאמונותיה.

שיקולים דומים ייתכן שהדריכו את הח׳ליף העבאסי אל־מתוכל (861-847). בהיסטוריוגרפיה המוסלמית נזקפים לזכותו ביטול שליטתה של האסכולה המעתזלית הסוטה והנוגשת, שהיתה אהודה על הח׳ליפים הקודמים, ושיבה להלכה ולנוהג המוסלמי האמיתי. ייתכן שלשינויים הללו היה קשר לצורך בגיוס תמיכה עממית נגד משמר הארמון שלו, שאיים על שלטונו ואף על גופו. בצו שפורסם בשנת 850 אנו קוראים:

"הובא לידיעתו של נגיד המאמינים, שאנשים חסרי שיקול דעת ובינה מבקשים עזרתם של ד'מים בעבודתם, מאמצים אותם לאנשי סודם ומעדיפים אותם על־פני מוסלמים, ונותנים בידיהם סמכות על הנתינים. והם מדכאים אותם, ומושיטים ידיהם נגדם בעריצות, במרמה ובאיבה. נגיד המאמינים, באשר הוא מייחם חשיבות רבה לעניין, מגנה אותו ודוחה אותו. מרצונו לשאת חן בפני אלוהים על־ ידי מניעת הדבר ואיסורו, החליט לכתוב לקציניו במחוזות ובערים ולמושלים בערי הגבול ובמחוזותיו, שיחדלו להעסיק ד'מים בכל עבודותיהם ועסקיהם, ולאמץ אותם כשותפים באמון ובסמכות, שהוענקה להם מידי נגיד המאמינים וניתנה בידיהם…"

ועל־כן, אל תבקשו עזרתם של עובדי אלילים, והגבילו את בני דתות החסות למעמד שאלוהים הועיד להם. דאגו לכך, שמכתב נגיד המאמינים יוקרא ברבים לתושבי מחוזכם ופרסמו אותו ביניהם, לבל ייוודע לנגיד המאמינים שאתם, או מי מבין פקידיכם או עוזריכם, מעסיקים מישהו מבני דתות החסות בענייני האסלאם.

ברנרד לואיס-היהודים בעולם האסלאם-1996-האסלאם ודתות אחרות

עמוד 49

מסגד אל-אקצא וכיפת הסלע הם שהעניקו לירושלים את חשיבותה בעיני המוסלמים, למרות שהם המשיכו להתפלל לכיוון מכה, מרחק של למעלה מאלף קילומטרים דרומה. המוסלמים מאמינים כי מוחמד הועבר 'במסעו הלילי' מהמסגד הגדול במכה, אל מסגד אל-אקצה. ככתוב בקוראן: 'ישתבח שמו של המסיע את עבדו בלילה מן המסגד הקדוש אל המסגד הקיצון אשר נתנו ברכתנו על סביבותיו, למען נראה לו את אותותינו.' לעומת זאת, חשיבותה של ירושלים ליהודים נבעה ממיקומם של שני בתי המקדש שלהם שנהרסו, ותפילתם נישאת יום יום לכיוון ירושלים ושרידי בית המקדש. ירושלים, שאינה מוזכרת כלל בקוראן, מוזכרת 654 פעמים בתנ״ך.

היחס כלפי יהודים בארצות האסלאם השתנה באופן משמעותי בתקופת שלטונו של החיליפה האומיי, עומר עבד אל-עזיז, אשר ניסח כללים רשמיים למעמד אהל א-ד’ימה הוא מעמדם של בני החסות. עבד אל־עזיז ששלט בשנים 717-720, היה מוסלמי אדוק ושליט פופולארי, אשר שלל את הפאר שאפיין את סגנון החיים של שושלת בית אומיה. הוא החזיר לעם אחוזות רבות שהוחרמו על ידי פקידי האומוית, עזב את ארמונו בדמשק לטובת בית פשוט, ולבש בגדי כותנה פשוטים במקום הגלימות המלכותיות המפוארות.

מודרך על-ידי אדיקות עמוקה וכנה, עבד אל-עזיז הניח את הכללים שנועדו ליצור הפרדה ברורה בין מוסלמים לבין שאינם מוסלמים. הוא עשה זאת באמצעות "ברית" המכונה האמנה של עומר – המתוארכת כמעט בוודאות לתקופה הזאת והמסווגת באופן רשמי את אלה שאינם מוסלמים אהל א-7'ימה – כ-'אנשי הברית', בליבה של האמנה הייתה הבטחה להגן על יהודים ונוצרים – עם הספר – המבוססת על שלושה יתרונות חיוניים: ביטחון הנפש והרכוש, חופש הדת ואוטונומיה פנים־קהילתית. שלושת היתרונות הובטחו בתנאים מסוימים. כתנאי ראשון, אנשי הד'ימי היו מחויבים לשלם את הג'יזיה – מס הגולגולת – לשליט המקומי ולקבל את התנאי של היותם אהל א-ד'ימה ־ בני חסות.

מלבד הכללים הקיימים, עבד אל-עזיז ניסח כללים חדשים נוספים. אחדים מביניהם היו זהים לחוקים נגד יהודים שהתקיימו בביזנטיון־הנוצרית, אך הם נחשבו לחדשים בעולם המוסלמי: נאסרה הבנייה של בתי כנסת חדשים או כנסיות. בני חסות לא יכלו לרכוב על סוסים אלא רק על חמורים; הם לא יכלו להשתמש באוכפים אלא לרכוב רכיבה צידית. ועוד: נאסר עליהם להעסיק מוסלמי. יהודים ונוצרים כאחד, חויבו לחבוש כובעים מיוחדים, ללבוש גלימות ולנעול נעליים מיוחדות, כדי לסמן אותם כשונים מהמוסלמים. הם אף נאלצו לתת בבגדיהם סימנים או ללבוש סוגי בגדים או צבעים שיצביעו על כך שאינם מוסלמים. בנוסף לכך, היה עליהם להימנע מלבישת בגדים שיש להם קשר כלשהו עם מוחמד והאסלאם. בעיקר, היו אסורים בגדים ירוקים.

הערת המחבר: לצבע הירוק מקום מיוחד באסלאם. הוא משמש לקישוט במסגדים, לכריכות של הקוראן, למשי המכסה את קברי הקדושים הסופים, וכן לדגלים של מדינות מוסלמיות שונות. על סמך מסורת מוסלמית, ירוק היה הצבע האהוב על מוחמד והוא לבש גלימה ירוקה וטורבאן ירוק. הקוראן(סורה 76:21) מספר כי לתושבי גן עדן יוענקו 'בגדים בירוק, רקומי משי וקטיפה.'

למרות שחוקים אלה היו נתונים לשינויים במהלך הזמן, עקרונות היסוד נותרו קבועים בחייהם של בני מעמד הד'ימי(בני חסות) שחיו תחת כל שלטון מוסלמי. בני החסות לא יכלו – ואינם יכולים עד עצם היום הזה – לשמש כעדים בבית משפט מוסלמי בתיק משפטי בו מעורבים מוסלמים. הסיבה לכך נקבעה בפרשנותו של עלי אבן אבי- בסר אל-מרג,נאני עוד במאה השלוש עשרה, בהתיחסו להלכה המוסלמית. אל-מרגינאני הסביר: כי 'מאחר והכופרים אינם צודקים, עלינו להיות איטיים בבואנו להאמין לדבריהם.' לחיזוק דבריו, הוא ציטט מהקוראן: 'כאשר אדם שאינו צודק אומר לך דבר כלשהו, היה איטי בהאמינך לו.' אל־מרגינאני הוסיף כי: הד'ימי יכול להיחשד כממציא כזבים נגד מוסלמי  בשל השנאה שהוא נושא כלפי עליונותו של המוסלם.

היבטים נוספים בחייהם של בני החסות – יהודים ונוצרים כאחד – היו האיסור להעניק לעצמם שמות מוסלמיים, האיסור למנוע מאיש את המרתו לאסלאם, והאיסור לבנות מצבות גבוהות מאלה של המוסלמים. גברים הורשו להיכנס לבתי מרחץ ציבוריים רק לאחר שענדו סימן מיוחד סביב צווארם, כדי להבדילם מהמוסלמים, ואילו נשים לא יכלו להתרחץ עם נשים מוסלמיות, אלא השתמשו בבתי מרחץ נפרדים. נאסר על בני החסות לקיים יחסי מין עם אישה מוסלמית, כפי שאסור לגדף את הנביא בפומבי – זוהי עבירה שהעונש בגינה הוא מוות.

נכסיו של ד'ימי שנפטר, עברו בירושה לשלטונות המוסלמים – לא לקהילה של בן החסות – עד שהיורשים יוכלו להוכיח את זכותם על הירושה על פי החוק (שריעה) האסלאמי. אם לא נמצא יורש, הנכס הועבר לרשות המוסלמית. מנהיג הקהילה של הד'ימי – יהודי או נוצרי – שימש כאיש קשר רשמי כלפי הרשות המוסלמית השלטת, והיה אחראי על נאמנותה של הקהילה ועל גביית מס הג'יזיה. בשנת 1031, בבבל, תפקיד זה היה באחריותם של פטריארך הכנסייה הקתולית לנוצרים, ושל ראש הגולה עבור היהודים.

לפי חוקי הד'ימי כפי שהתפתחו, יהודים ונוצרים לא הורשו לשאת אקדח, לא הורשו לבנות מקומות פולחן חדשים או לתקן את הישנים ללא רשות, וגם לא לבנות מקום פולחן כלשהו שיהיה גבוה יותר ממסגד. מי שאינו מוסלמי אינו יכול לרשת דבר ממוסלמי. גבר שאינו מוסלמי, אסור לו להתחתן עם אישה מוסלמית, אף כי לגבר מוסלמי הותר להתחתן עם נוצרייה או יהודייה. הצידוק לכך היה כי מוחמד לקח לו אישה יהודיה – רייחאנה – לאחר התבוסה של שבט קוראיטיה, ואישה יהודייה שנייה – סאפייה – לאחר הקרב על חיייבר. המרתו של מוסלמי לנצרות או ליהדות הייתה אסורה בתכלית האיסור. לעומת זאת, מתאסלמים התקבלו באהדה רבה.

 

מרטין גילברט-באוהלי ישמעאל-תולדות היהודים בארצות האסלאם-הענקת חסות או רדיפה ?

עמוד 48

"ושמחת בכל הטוב –

אשר נתן לך יהוה אלהיך" (כי תבוא, כו, יא).

"בכל הטוב" –  פירוש, דבר הכולל כל הטוב,

ואין זה אלא הקב"ה, שהוא מקור הטוב".

"בכל הטוב" – התורה כוללת – את כל הטובות שבעולם".

 

מאת: הרב משה אסולין שמיר

 

"אין טוב אלא תורה.

שאילו היו בני אדם מרגישים במתיקות וערבות טוב התורה,

 היו משתגעים ומתלהטים אחריה,

ולא יחשב בעיניהם מלוא עולם כסף וזהב מאומה,

כי התורה כוללת את כל הטובות שבעולם" (דב' כו, יא).

 

{המילים הקדושות הנ"ל של רבנו-אור-החיים-הק',

 זכו לביצוע מרגש, ע"י הרב הלל}.

 

רבנו-אור-החיים-הק' אומר שהשמחה האמיתית היא בלימוד תורה, וכדברי קודשו:

"אין טוב אלא תורה. שאילו היו בני אדם מרגישים במתיקות וערבות טוב התורה – היו משתגעים ומתלהטים אחריה ולא יחשב בעיניהם מלוא עולם כסף וזהב מאומה, כי התורה כוללת את כל הטובות שבעולם" (רבנו-אוה"ח- הק' כו, יא). כמו שהמשוגע מנותק מהמציאות, כך לומד התורה הספון באוהלה, בבחינת – "אדם כי ימות באהל".

 

רבנו-אור-החיים-הק' מסתמך על דברי הזהר (בהר ס"א ע"א) המסביר שהמזון הרוחני של עולם הבא, אינו נמצא בעולם הזה אלא בצמצום גדול, והוא מתומצת במתיקות התורה אותה אנו לומדים, ובזכות לימודה, נירש חיי עולם הבא.  על כך אמר רבי אלעזר: "אור שברא הקב"ה ביום ראשון – אדם צופה בו מסוף העולם ועד סופו. כיוון שהסתכל הקב"ה בדור המבול והפלגה וראה שמעשיהם מקולקלים – עמד וגנזו מהם, שנאמר: "וימנע מרשעים אורם" (איוב לח, טו). ולמי גנזו? לצדיקים לעתיד לבוא שנאמר: "וירא אלוהים את האור כי טוב" – ואין טוב אלא צדיק, שנאמר: "אמרו צדיק כי טוב – כי פרי מעלליהם יאכלו" (ישעיה ג, י). כיון שראה אור שגנזו לצדיקים – שמח". (חגיגה יב, ע"א).

 

"על מה אבדה הארץ? ויאמר ה': על עוזבם את תורתי" (ירמיה ט יב).

רב הונא ורבי ירמיה בשם רבי חייא: "הלואי אותי עזבו, ו-ת-ו-ר-ת-י  ש-מ-ר-ו.

למה? ה-מ-א-ו-ר שבה מחזירם למוטב" (מדרש איכה רבה פתיחתא ב)

 

 

המסר האמוני מדברי קדשו:

"כי לקח טוב נתתי לכם – תורתי אל תעזבו":

המרשם הבדוק לחתימה טובה בראש השנה ולחיי עולם הבא,

 לימוד תורה מתוך שמחה.

 

"והיה כי תבוא אל הארץ אשר יהוה אלהיך נותן לך נחלה,

 וירשתה וישבת בה. ולקחת מראשית כל פרי האדמה…

ושמחת בכל הטוב – אשר נתן לך יהוה אלהיך" (דב', כו, א-טו)

 

הבאת הביכורים.

מידת הכרת הטוב, ותורת הריסון העצמי.

 

 

פרשתנו פותחת במצות הבאת ביכורים לבית המקדש בין פסח לשבועות (כו, א – יא), בה מביא החקלאי מפירות שבעת המינים שביכרו ראשונים בשדהו. הבאת הביכורים נעשתה בטקס מרשים בו השתתפו חקלאי המחוז שעלו בתהלוכה המלווה בכלי נגינה כדברי המשנה במסכת ביכורים: "יורד אדם לתוך שדהו, ורואה תאנה שבכרה, אשכול שביכר, רימון שביכר – קושרו בגמי ואומר "הרי אלו ביכורים…".

 

מידת האיפוק:

מצות הביכורים, מסמלת את מידת האיפוק, היות ובעל השדה רואה את ראשית ביכורי שדהו עליהם טרח ועמל בעבודה קשה במשך השנה, והתורה מצווה אותו: תתאפק, ותעלה אותם לבית המקדש.

בעיית מידת האיפוק מלווה אותנו מאז אדם הראשון שחי עם אשתו לפני כניסת השבת, ולא חיכה לשבת כדברי רבנו האר"י הק'. כ"כ לגבי האכילה מעץ הדעת ביום שישי במקום לחכות לשבת המלכה.

"החיפזון מן השטן". שלמה המלך היה ער למידת "החיפזון מן השטן", וכתב לנו מוסר השכל: "לכל, זמן. ועת לכל חפץ תחת השמים" (קהלת ג, א). יוצא מדבריו, שמידת האיפוק מהווה את הבסיס להצלחה בעבודת ה', ובחיי המעשה בכל אשר נפנה.

 

בפרשת הביכורים נזכרים י"ג פעמים שם הוי-ה כנגד י"ג מידות של רחמים: "א-ל רחום וחנון, ארך אפיים ורב חסד ואמת…". אם זכית בהכרת הטוב כלפי מטיבך – הקב"ה, וגם עזרת לעניים – הרי אתה "רחום וחנון" כמו הקב"ה, לכן מובטחת לך ברכה גם לשנה הבאה. (רש"י).

 את ה-י"ג מידות אנו קוראים כל יום, ועוד יותר בימים הנוראים, כדי שגם אנו נפנים ונתנהג לאור מידותיו של הקב"ה: "מה הוא רחום אף אתה רחום וכו'", ובכך נזכה למחילה, סליחה וכפרה מצד אחד, ומצד שני, לשנה טובה ומבורכת – "מטל השמים ומשמני הארץ, ורוב דגן ותירוש".

רש"י הק' אומר על הפס': "ושמרת ועשית" (דב' כו, טז): "בת קול מברכתו: הבאת ביכורים היום – תשנה לשנה הבאה". כאשר האדם מקיים מצוה, הקב"ה מזכה אותו בברכה.

 

מידת ההודיה לבורא עולם:

 במהלך טקס הבאת הביכורים, המביא נואם נאום מרשים המכונה בפי חז"ל: "מקרא ביכורים" שעל חלקו אנו חוזרים בליל פסח: "ארמי אובד אבי, וירד מצרימה… וירעו אותנו המצרים… ויוציאנו ה' ממצרים…". הקטע הנ"ל מקפל בתוכו את ההיסטוריה הנצחית של עמ"י, בו אנו מודים לקב"ה על  הצלחתנו מידי אויבינו, החל מלבן הארמי שרדף אחרי יעקב וניסה לאבדו, דרך השעבוד במצרים, ועד ימינו. וכן על כך שהקב"ה זיכה אותנו להכיר לו תודה על ידי הבאת ביכורים מראשית שבעת המינים בהם השתבחה א"י "אשר עיני יהוה אלוהיך בה מראשית השנה, ועד אחרית שנה" (דב'. יא, יג).

 

רבנו-אור-החיים-הק' פותח כדרכו בקודש בפירוש הביטוי "והיה" – לשון שמחה. להעיר שאין לשמוח אלא בישיבת הארץ. על דרך אומרו (תהלים קכו ב), 'אז ימלא שחוק פינו…". כלומר, השמחה האמתית רק בארץ ישראל בה ניתן לקיים את המצוות בשלמות, כולל המצוות התלויות בארץ דוגמת מצות ביכורים הפותחת את פרשתנו.

רבנו כולל בפסוק הראשון ארבע מצוות, וכך דברי קדשו: "ונראה שכוונת הכתוב היא שיצוו ה' ארבע מצוות":

 

א. אשר יהוה אלהיך – נותן לך" – ירושת ארץ ישראל באה מרצונו וכוחו של הקב"ה ה'נותן' – לנו את הארץ, ולא מכוחנו אנו. הפעל 'נותן' בזמן הווה, רומז שבכל דור ודור לרבות בימינו, הקב"ה 'נותן' לנו את  ארץ ישראל, במידה ונקבל את אלקותו עלינו, ולכן נאמר 'אלוהיך'. וכדברי קדשו: "שעל מנת שיקבל אלקותו עליו, הוא נותן".

רואים אנו שבעזהי"ת, עמ"י ממשיך לשגשג בא"י, למרות שהוא מוקף במיליוני אויבים צמאי דם, המנסים השכם והערב להפילו. אין זאת אלא מפאת גדלותו כי רבה של הקב"ה, הנותן לנו בכל רגע ורגע את ארץ ישראל.

 

ב. "וירשתה" – "להוריש הארץ מיושביה… לגרש אויבי ה' מארצו" (כדברי קדשו).

ג. "וישבת בה" – מצות ישוב א"י כמצוה בפני עצמה כדברי הרמב"ן: "על דעתי זו מצות עשה" (במ' לג נד).

ד. "ולקחת מראשית כל פרי האדמה"– מצות ביכורים שתפורט להלן על דיניה וסמליה.

 

 

"ולקחת מראשית כל פרי האדמה" (דב'. כו ב).

    ע"י הבאת הביכורים, אנחנו מתקנים את חטא המרגלים (רבנו האר"י הק').

 

רש"י: "מראשית – ולא כל ראשית. שאין כל הפירות חייבין בביכורים, אלא שבעת המינים בלבד. ובהמשך הוא מביא את המשנה בביכורים: "אדם יורד לתוך שדהו ורואה תאנה שביכרה, ענבים שביכרו, רימונים שביכרו, כורך גמי עליהם לסימן ואומר: הרי זה ביכורים.

 

רבי מנחם זעמבא שואל: מדוע מזכירה המשנה רק את שלושת הפירות הנ"ל מתוך שבעת המינים?

בתשובתו הוא מביא את דברי רבנו האריז"ל האומר: בכדי לתקן את חטא המרגלים שהוציאו את דיבת הארץ רעה, בכך שהדגישו את המוזרות בפירות הנ"ל, אותם נאלצו לשאת כמה אנשים, ככתוב בפרשת שלח: "ויבואו עד נחל אשכול ויכרתו משם זמורה אחת ואשכול ענבים אחד וישאוהו במוט בשנים, ומן הרימונים ומן התאנים" כפי שנאמר במשנתנו לגבי הביכורים. לכן, מדגישים את יופיים, ומביאים אותם לבית המקדש.

 

רבנו-אור-החיים-הק' מדגיש: "מראשית – שאם ביכרו הרבה כאחת, אינו חייב להביא כל ראשית, אלא אשר יחפוץ מהם". לגבי הבאת הביכורים רק משבעת המינים. רבנו לומד זאת ע"פ גזירה שווה: "נאמר כאן 'ארץ' וגו', ואומרו 'כל פרי'. פירוש, כל הפירות ששיבחתי לך בהם הארץ" (ע"פ ספרי כי תבוא כו ב, פסקה רצו).

 

 

 

"ואמרת לפני יהוה אלהיך, ביערתי הקודש מן הבית…".

רש"י: "התוודה שנתת מעשרותיך" (דב' כו יג – טו).

 

וידוי מעשר – מידת הדאגה לחלשים.

 

 מצות וידוי מעשר, מהווה המשך למצוות מתן מעשרות המופיעה בפרשת ראה: "מקצה שלש שנים תוציא את כל מעשר תבואתך… ובא הלוי… והגר והיתום והאלמנה אשר בשעריך – ואכלו ושבעו, למען יברכך יהוה אלהיך בכל מעשה ידיך אשר תעשה" (דב', יד, כח – כט).

בפרשתנו, מצווה האדם לספר לקב"ה בפני הכהן, שאכן הוא נתן את המעשרות כנדרש:

 "ואמרת לפני יהוה אלהיך ביערתי הקודש מן הבית – וגם נתתיו ללוי ולגר, ליתום ולאלמנה…"

הביטוי "וידוי" קשור יותר לעבירות עליהן אנו מתוודים. כלומר, מתוודים בוודאות על כל אשר פגמנו.

החידוש פה, גם על המצוות שעשינו כמו מתן מעשרות, עלינו לוודא שאכן עשינו אותן בשלמות, ולא עיגלנו פינות, כדברי הכתוב: "עשיתי ככל אשר ציוויתני". רש"י אומר על כך: "שמחתי ושמחתי בו".

מוסר השכל: עלינו לנסות לקיים כל מצווה בשלמות, היות ובעולם האמת נצטרך למסור דו"ח מדויק על הדרך בה קיימנו כל מצווה, ולהבדיל, כל עבירה.

קיום מצוה בשלמות – יוצרת מלאך שלם המצטוות אלינו בבחינת "כי מלאכיו יצווה לך", כדברי רבנו-אוה"ח-הק'.

 

"והצצתי בפרשה הזו, שרומזת גם כן ביאת ארץ העליונה…

שאין ראוי לאדם לשמוח – אלא שיבוא לארץ העליונה"

  (רבנו-אוה"ח-הק'. כו, ה).

 

א. השמחה בישוב ארץ ישראל.

 

רבנו-אור-החיים-הק': "והיה כי תבוא אל הארץ: "והיה" – לשון שמחה, להעיד שאין לשמוח אלא בישיבת הארץ" דבר אותו יישם רבנו הלכה למעשה בשנת תק"א {1741} כאשר עלה לא"י בראש תלמידיו ובני ביתם, כשלושים נפשות, והקים את ישיבת 'מדרש כנסת ישראל בירושלים'.

כ"כ, אותיות המילה "והיה", רומזות לשם הוי-ה = י-ה-ו-ה.

רבנו כתב בהמשך: "ושמחת בכל הטוב" (כו, יא) שהשמחה האמתית היא בלימוד תורה וקיום מצוותיה אותן ניתן לקיים בשלמות רק בארץ ישראל, ובפרט המצוות התלויות בארץ כדברי רבנו משה קורדוברו: "וכן עניין התורה – עיקרה בארץ ישראל, ורוב מצוות, תלויות בה" ("אור נערב" לרמ"ק חלק ג, סוף פרק ה).

 

ב. השמחה בארץ העליונה – והמלחמה ביצר הרע.

 

"והיה כי תבוא אל הארץ". אין "והיה" אלא לשון שמחה. כלומר, רק כאשר האדם זוכה להגיע לגן עדן העליון, יוכל לזכות בשמחה אמתית ככתוב: "ותשחק ליום אחרון" (משלי לא' כה') על פי  (בר' רבא נט' ב').

להגיע לגן עדן העליון מהווה משימה קשה עד מאוד, ורק יחידי סגולה זוכים. כנ"ל לגן עדן התחתון. הזהר הק' מסביר שבשעת יציאת הנשמה, אם הוא זכאי עולה ומתעדן בעידון העליון. ואם איננו זכאי, עובר תהליכים לא קלים של חיבוט הקבר, ריקבון הגוף ומדורי גהינום וכו' (זהר ויחי ריח ע"ב).

 

רבנו-אור-החיים-הק' אומר שפרשת הביכורים רומזת לדרך בה נוכל להגיע לגן עדן העליון.

"והצצתי בפרשה זו שרומזת גם כן, ביאת הארץ העליונה". ישנו גן עדן עליון וגן עדן תחתון, ואפילו דוד המלך זכה להגיע לגן עדן העליון, רק לאחר ששלמה בנו הקים את ביהמ"ק אותו ייסד ותכנן דוד אביו עם שמואל. מכאן חשיבות חינוך ולימוד הבנים תורה, היות ובשעה שהבן עוסק בתורה אחרי מות אביו, הוא מזכה אותו ומעלהו לגן עדן, כדברי הזהר: "ברא מזכא אבא", כפי שעשה שלמה לאביו דוד המלך. לכן נאמר: "מזמור שיר חנוכת הבית – לדוד" למרות שדוד לא חנך את בית המקדש, אלא בגלל שלימד את בנו. כ"כ, הבית השלישי הנצחי, יקרא על שמו.

 

להלן הדרכים להגיע לגן עדן העליון בו "יושבים צדיקים ועטרותיהם בראשיהם, ונהנים מזיו השכינה".

א. "אשר יהוה אלהיך נותן לך – וירשתה". הזכות להגיע לגן עדן כרוכה בעשיית מצוות ולימוד תורה בעולם הזה ככתוב: "והלך לפניך צדקך" (ישעיהו נח' ח'). מהביטוי "וירשתה" לומדים שיש להילחם נגד היצר הרע ולרשת אותו, כמו בירושת הארץ ע"י מלחמה באויבים, ורק אז יכולים לקבל אותה במתנה הרמוזה במילה "נותן לך".

ב. "ולקחת מראשית כל פרי האדמה". כמו שבמצות ביכורים יש להביא מן המובחר והראשית, כך יש לנהוג במצוות. להשתדל לקיימן בשלמות ומתוך שמחה.

 

ג. "ושמת בטנא" – המילה טנא עולה בגימטריא ס' = 60 ורומזת ל-ס' 60 מסכתות הגמרא. רבנו אומר: כמו שאת פירות הביכורים המובחרים אנו שמים בסל = טנא, כך עלינו להגיש לקב"ה את המצוות שעשינו כשהן מושלמות לאור דברי חכמים, המופיעים באותן ס' = 60 מסכתות כפי שלימדו אותנו חכמי התורה. לעומת זאת, אם אדם ילמד תורה ולא יקיים את המצוות על פי פסיקת חכמי הדורות ובראשם השו"ע, אומר על כך רבנו-אוה"ח-הק' כך: "ירמוז שצריך כל מפעלות הטובות שעשה, יהיו ע"פ דבריהם. כאומרו, 'על פי התורה אשר יורוך'… והתורה והמשפטים, בארו אותם חכמים בששים מסכתות כמניין טנא. שזולת זה, הגם שיעשה כל מצוות שבעולם – ישרף הוא והם".

 

ד. "ובאת אל הכהן אשר יהיה בימים ההם". הזהר הק' (לך לך פא' ע"א), אומר שאכן הכוונה למיכאל שר ישראל או לכהן אחר בפניו הנשמה מתוודה ככתוב: "ואמרת אליו הגדתי היום ליהוה אלהיך כי באתי אל הארץ…." ואלה הן המצוות שעשיתי בארץ = העולם הזה, ורק אז "ולקח הכהן הטנא מידיך והניחו לפני מזבח יהוה…".  

 

ה. "וענית ואמרת – ארמי אובד אבי וכו'". עתידה הנשמה להתנצל בפני הקב"ה על היצר הרע הנקרא "ארמי", מלשון רמאי, שרימה את הנשמה הנקראת "אבי", לעשות עבירות, לרבות אדם הראשון בראש השנה.

 

ו. "וירד מצרימה ויגר שם במתי מעט…

 היצר הרע "גר" באופן זמני בגוף האדם המכונה "מצרימה", ומיצר לנשמה בפיתויים לעשיית עבירות בשלבים: 1."וירעו אותנו" – מריע לנשמה הקדושה והטהורה.

2. 2. "ויענונו" – היצר הרע מענה את הנשמה.

3."ויתנו עלינו עבודה קשה" – היצר הרע מתחדש עלינו בכל יום, בבחינת: "יצר לב האדם רע מנעוריו" – משעה שננער ממעי אמו. מספרים על החפץ חיים שבהיותו זקן, היצר הרע ניסה להשפיע עליו שימשיך לישון היות והוא זקן. החפץ חיים אמר לו: הרי אתה יותר זקן ממני, ומדוע התעוררת כה מוקדם. ומיד קם לתפילה.

 

 

"והיה אם שמוע תשמע {לימוד תורה} בקול יהוה אלהיך,

 לשמור {מצוות לא תעשה} לעשות {מצוות עשה} את כל מצותיו…

{השכר}: ונתנך יהוה אלהיך עליון על כל גויי הארץ.

 

ובאו עליך כל הברכות האלה והשיגוך {היכן שלא תהיה},

כי תשמע {לימוד תורה} בקול יהוה אלהיך" (דב' כח א – ב).

 

המתכון לזכיה בברכות –  לימוד תורה וקיום מצוותיה.

"על ידי עסק התורה, יעלה במעלות לזכות שה' ידבר בו…

עוד ימשך לך מהשמיעה, לשמור לעשות, שהתורה מצלת מן החטא".

(רבנו-אור-החיים-הק'. דב' כח, א).

 

 נמצאים אנו סמוך ונראה לראש השנה, מרחק של שבוע בלבד, מיום הדין לכל באי עולם, כולל אותנו

 פרשת "כי תבוא"  המספרת על "מעמד הברכה בהר גריזים, והקללה בהר עיבל", מעמד בו עומדים שישה שבטים מעל הר גריזים, והשישה הנוספים מעל הר עיבל, כאשר בין שני ההרים למטה, עמדו הכהנים והלוים מסביב לארון הברית, רומזת לנו מה הולך לקרות בראש השנה. את "חץ" {98} הקללות המופיעות בפרשה, נוכל להפוך ל"צח" ברכות ע"י שובנו אל הקב"ה מתוך אהבה, בבחינת הכתוב בנביא הושע: "שובה ישראל עד יהוה אלוהיך – כי כשלת בעוניך, קחו עמכם דברים ושובו אל יהוה" (הושע יד ב – ג).

הקב"ה נותן לנו הזדמנות פז של עוד שבוע, החותם את חודש אלול, כדי שנוכל לתקן את כל מה שלא הספקנו לתקן, כך שנוכל לזכות גם בברכות הרבות המקשטות את פרשתנו, ונציין כמה מהן:

 

 

"והיה אם שמוע תשמע וכו'" (דב' כח, א).

השכר הרב – בגין לימוד תורה.

 

רבנו-אור-החיים-הק' מסביר את הפס' כך: "אם שמוע תשמע" – מצות לימוד תורה. "לשמור" – מצוות לא תעשה. "לעשות" – מצוות עשה. "כי תשמע בקול יהוה אלהיך" – מצות לימוד תורה.

רבנו-אוה"ח-הק' אומר שהשכר המופיע בשני הפס' הנ"ל: "ונתנך יהוה אלהיך עליון… ובאו עליך כל הברכות האלה", מגיע לאדם בגין לימוד תורה, היות ושני הפס' הנ"ל פותחים וחותמים במצות לימוד תורה – "אם שמוע תשמע", וכן "כי תשמע בקול יהוה אלהיך".

וכדברי קודשו: "והנה תמצא, שכל הברכות האמורות בעניין, הן מכוונות כנגד שכר לימוד תורה".

 

רבנו לומד זאת מהשימוש בביטוי "ונתנך" – במשמעות "שמוסיף על הקודם" כדברי קודשו, אחרת, היה משתמש בביטוי "יתנך ה', בזמן עתיד.

לגבי השאלה, אם כן מדוע נאמר "לשמור" הרומז למצוות לא תעשה, ו"לעשות" הרומז למצוות עשה, עונה רבנו: "עוד ימשך לך מהשמיעה [לימוד תורה], לשמור ולעשות, שהתורה מצלת מן החטא הרמוז בשמירה. גם תלמוד תורה גדול כוחו, שמביא לידי מעשה, והוא אומרו ולעשות", כדברי קודשו.

כלומר, ע"י לימוד תורה, זוכים לשמור על מצוות לא תעשה, ועל קיום מצוות עשה.

 

"ובאו עליך כל הברכות האלה  – והשיגוך,

 כי תשמע בקול יהוה אלהיך" (דב' כח ב).

 

רבנו-אור-החיים-הק' אומר שלעיתים אנו דואגים שמא הברכה תתקע בדרך, הסר דאגה מלבך, אומר לנו הקב"ה. אני אדאג שהברכה תגיע אליך, והיא תשיג אותך בכל מקום בו תימצא. וכדברי קדשו: "לזה אמר 'והשיגוך' הברכות, שזה הוא עיקר ההבטחה, שלא יתעכבו בבתי דינים שלמטה".

 

 בהמשך לשתי הברכות על שכר לימוד תורה: "ונתנך יהוה אלקיך עליון על גוי הארץ". "ובאו עליך כל הברכות האלה והשיגוך". הקב"ה מבטיח לנו שפע ברכות על קיום מצוות: "ברוך אתה בבואך, וברוך אתה בצאתך וכו'". וכן "יצו יהוה אתך את הברכה באסמיך, ובכל משלח ידך" (דב' כח ג – יד).

 

"ונתנך יהוה לראש ולא לזנב, והיית רק למעלה ולא תהיה למטה – כי תשמע אל מצוות יהוה אלהיך אשר אנוכי מצוך היום לשמור ולעשות" (דב' כח יג). זהו הפס' האחרון, החותם את הברכות.

 

רבנו-אור-החיים-הק' אומר שהשימוש בביטוי 'ונתנך יהוה לראש ולא לזנב', רומז לכך שעמ"י נמצא "תחת ממשלת ראש העולם שהוא אלוהי העולם.  'ולא לזנב' – שהם שרי מעלה".

כלומר, עמ"י נמצא תחת השגחתו הישירה של הקב"ה. רבנו מביא דוגמא מיעקב אבינו "שראה בסולם מלאכים עולים ואח"כ יורדים. חשב שגם הוא כן, אחר שיעלה ירד. תלמוד לומר, 'אל תירא וגו'.

רבנו גם מסביר מדוע עמ"י זכה לכך: "והוא אומרו 'ולא תהיה למטה'.  הטעם, 'כי תשמע וגו'. כנגד מצוות עשה, כמו שגמר אומר 'ולעשות".

רבנו מסביר גם, מדוע נאמר לגבי קיום מצוות עשה הביטוי "ולעשות', ולא נאמר בפירוש. כי תעשה מצוות".

התשובה לכך: ישנן מצוות שאינן בידי אדם, "לזה אמר 'כי תשמע וגו' לעשות'. פירוש, תקבל עליך לעשות".

 

רבנו-אור-החיים-הק' שואל: בסוף הפס' נאמר: "לשמור לעשות". מדוע התורה הקדימה את הביטוי "לשמור" הרומז למצוות לא תעשה, לפני הביטוי "לעשות", הרומז למצוות עשה.

בתשובתו הרמתה, רבנו-אוה"ח-הק' מעביר לנו מסר חשוב בתהליך קיום מצוות:

"וטעם אומרו 'לשמור' ביעוד זה, בא הכתוב להודיע, כי אין יעוד למצוות עשה, אלא אחר  שתקדים להם שמירת מצוות לא תעשה. שאם לא כן, 'זבחי רשעים תועבה' (משלי כא כז). וכל מצוה שעושה בעל עבירות, שורה עליה סטרא אחרא, ואינה עושה פרי. לזה הקדים לומר 'לשמור' ואחר כך אמר 'ולעשות'. שהוא מעשה המצוות, שעליו באו היעודים הטובים, האמורים 'והותירך יהוה לטובה עד סוף".

 

כלומר, כל השכר האמור בפרשתנו על קיום מצוות, יחול על אלה השומרים על מצוות לא תעשה ומצוות עשה. לעומת זאת, העובר על מצוות לא תעשה ומקיים מצוות עשה, לא יראה פרי במצוות עשה אותם הוא מקיים, היות "וכל מצוה שעושה בעל עבירות – שורה עליה סטרא אחרא, ואינה עושה פרי" כדברי קודשו.

לכן, נתפלל לבורא עולם, שנזכה לעלות ולהתעלות ביתר שאת וביתר עוז בקיום מצוות לא תעשה ועשה, ובראשן מצות לימוד תורה, לקראת יום הדין הבעל"ט.

 

רבנו-אור-החיים-הק' מסביר מדוע עלינו לשמוח במה שיש לנו כדברי בן זומא שצוינו בכותרת המשנה, ולראות בו את הטוב והמושלם, היות וזה מה שהקב"ה נתן לנו, והוא יתעלה שמו יודע מה חסר לנו, ומה מתאים לנו. וכך דברי קדשו: "על דרך אומרו "כי טוב יהוה – לעולם חסדו, ועד דור ודור אמונתו" (תהלים ק, ה). ולהעירך על זה אמר:

"בכל הטוב" – פירוש, דבר הכולל כל הטוב. ואין זה אלא הקב"ה – שהוא מקור הטוב".

"אשר נתן לך" – פירוש, כי דבר זה אין ערך אליו, אלא מתנת חינם. ואמר "לך" – לשלול זולתו. לא מלאך ולא שרף יזכה לזה".

 

יוצא מדברי קדשו שהשמחה שלנו נובעת מכך שאת המתנה קבלנו מה' יתברך, וזה לא דבר של מה בכך. תארו לכם שקבלתם במתנה את גביע הקידוש של יוסף הצדיק שעבר מדור לדור, או אפילו את הגביע בו קידש רבנו חיים בן עטר – ה"אור החיים" הק', הגביע ישמר בכספת מיוחדת, והשימוש בו יהיה רק באירועים חגיגיים מיוחדים. כך, ואפילו יותר מכך, צריכים לשמוח במה שיש לנו, היות וזה ניתן לנו במתנה ע"י מלך מלכי המלכים, ככתוב "אשר נתן לך".

כל זה יכול להסביר את הקושי בציווי לשמוח, הרי זה דבר שנתון ברגש, וקשה סתם לשמוח. אלא ברגע שנפנים שזה מאתו יתברך, השמחה תפרוץ מאליה.

כלומר, עלינו לשמוח בטוב האלוקי שהוא נותן לנו ע"י חסדים, היות וזה הטוב המושלם ביותר.

 

לאור דברי קדשו, ניתן להבין את הברכה בברכת המזון: "הרחמן הוא, יברך כל אחד ואחד ממנו בשמו הגדול – כמו שנתברכו אבותינו אברהם יצחק ויעקב –  בכל, מכל כל".  על אברהם נאמר: "ויהוה ברך את אברהם בכל". על יצחק נאמר: "ואוכל מכל". ביעקב נאמר: "וכי יש לי כל". בכך אנחנו מבקשים מהקב"ה להתברך בברכת האבות, כאשר משמעות הברכה היא, שכל מה שיש לנו מאת ה' – זה הכל והמושלם, ואסור לנו להתלונן, היות ורק הקב"ה יתעלה שמו, יודע מהו הדבר הטוב עבורנו.

 

 רבנו-אור-החיים-הק' אומר בפרשת דברים (א, א) על הכתוב "ודי זהב" –  "וצריך האדם להסתפק בהכרחי, והוא מה שרמז באומרו ודי זהב".

רבנו מביא עוד פירוש: שכל מה שיהיה לו, יהיה בעיניו דבר מספיק, כאילו יש לו כל זהב, והוא על דרך אומרם 'איזהו עשיר השמח בחלקו" (אבות ד, א). כלומר, אדם יראה בביתו כאילו הוא ארמון, באשתו כאילו מלכה, וכן בכל מה שיש לו, יראה בכך "כאילו יש לו כל זהב".

ידועה האמרה: "יש לו מנה, רוצה מאתיים". אמרה המסמלת את אי ההסתפקות במה שיש לנו, דבר הגורם לנו עצבות, היות ואיננו שמחים בברכת ה' לה זכינו. לכן נאמר "ושמחת בכל הטוב אשר נתן לך יהוה". על כך כבר נאמר בפרקי אבות: "איזהו עשיר? השמח בחלקו". ועל כך ישנו את השיר היפה הבא:

 

"שמח בני בחלקך… השמחה תחייך…

הבט ושא עיניך, מי נתן כל אלה אליך,

גם בנים לשולחנך – אם תודה רק לבוראך.

כן תמיד יהיה לך".

 

קיום מצוות מתוך שמחה –

בתורת רבנו יוסף חיים – רבנו ה"בן איש חי"

(יום ההילולה – יג באלול).

 

רבנו "בן איש חי" כותב בהרחבה בפרשת "ראה" ("בן איש חי הלכות, שנה ראשונה) על חשיבות עבודת ה' מתוך שמחה. על הפס': "שבעת ימים תחוג ליהוה אלוהיך… והיית אך שמח" (דב' טז, טו). כותב רבנו:

"והנה מן המצוה הזאת שהוצרך הכתוב לצוות אותנו בשמחה בפרטות, מזה נדע – כמה חביבה השמחה לפני הקב"ה. וכמה חייב האדם להיזהר בה. ואל יאמר האדם: מאחר שקיימתי מצות השם כתיקונה, מה מגיע למצוה יתרון מן השמחה וגרעון מן המעצבה – הנה דע שבאמת השמחה היא מצוה בפני עצמה, ובהעדר השמחה – יש חסרון למצוה… דלכך נחת קרא כאן לצוות בפרטות על השמחה, לעשות אותה מצוה בפני עצמה, כדי שהאדם יקבל עליה שכר שלם בפני עצמו; ועל כן תקנו אנשי כנסת הגדולה ברכות פרטיות על השמחה". בהמשך, מביא רבנו הלכות "ברכת שהחיינו" על שזיכנו הקב"ה בבית חדש, או בפרי חדש וכו'.

 

להתבשם באור החיים – למוצש"ק.

לרבנו ה'בן איש חי' והנדבן אברהם יוסף שלום ע"ה –

סיפור הקמת ישיבת הדגל הספרדית "פורת יוסף".

 

מרן הראשל"צ חכם מרדכי אליהו ע"ה סיפר שרבנו יוסף חיים זצ"ל בעל ה"בן איש חי", השפיע על הנדיב אברהם יוסף שלום ע"ה מכלכותה שבהודו, להקים בית כנסת ובית מדרש בירושלים. כמו כן, הוא ציווה שמהחלונות יהיה ניתן לראות את קרקע בית המקדש כפי שכתב רבנו בפרשת בשלח: "ולכן בוודאי בית הכנסת ובית המדרש שהיא בנויה עתה סמוך וקרוב להר הבית – היא מעולה ומקודשת יותר, כיוון שהיא סמוכה וקרובה לשער השמים. וכל שכן אם העומדים שם, יוכלו לראות את קרקע בית המקדש, הרי זה מעולה ביותר. ואשרי הזוכה להתפלל שם ולעסוק בתורה במדרש {בית המדרש} הבנוי שם".

 

העשיר אברהם יוסף שלום ע"ה אכן הסכים, והשקיע הון תועפות להקמת ישיבת "פורת יוסף" הנקראת על שמו בעיר העתיקה, אל מול הכותל המערבי, שריד בית קדשנו.

את תפקיד הקמת הישיבה הוא הטיל על חכם בן ציון חזן זצ"ל ששימש כחזן ה"בן איש חי".

רבנו יוסף חיים זצ"ל שלח את גדולי חכמי בבל לארץ ישראל ובראשם החכמים הגדולים והמקובלים: אליהו מני – רבה של חברון, הרב יהודה פתייה – מחבר מנחת יהודה, הרב יעקב חיים סופר בעל "כף החיים", המקובל הרב יהושע שהרבני זצ"ל וכו'.

 

 ישיבת "פורת יוסף" אכן זכתה לגדל את גדולי ומאורי החכמים הספרדים שהאירו את כותל המזרח, ובראשם הרבנים הגאונים: רפאל שלמה לניאדו, עזרא עטיה, יהודה צדקה ובן ציון אבא שאול ע"ה ששימשו כראשי הישיבה. מרן מרדכי אליהו ומרן עובדיה יוסף – הרבנים הראשיים לישראל. הרב דוד חיים הלוי – רב ראשי לתל – אביב, הרב דוד חיים שלוש – רב ראשי לנתניה, הרב יחיאל אבוחצירא – רב ראשי רמלה לוד. זקני המקובלים יעקב עדס, ששון מזרחי, יצחק כדורי, אפרים הכהן והאדמו"ר חכם אלעזר אביחצירא ע"ה, חכם אליהו אברג'יל שליט"א – ראב"ד ירושלים, וכו'. אלה ורבים אחרים, האירו באור יקרות את תורת הזהב של חכמי המזרח, אשר מימיהם אנו שותים, ולאורם אנחנו הולכים.

 

זוכר אני שכאשר זכיתי ללגום מן המעיין התורני של ישיבת "פורת יוסף" בירושלים במשך שנים רבות, לאחר לימודי בישיבת "נוה – שלום" שבמרוקו, הופיע מידי פעם בישיבה הנדיב יצחק שלום ע"ה – צאצא של הנדיב יוסף אברהם שלום שזכה לכבוד גדול מצד רבני ותלמידי הישיבה.

המשותף לשמות שתי הישיבות הוא, שהישיבות "פורת יוסף" ו"נווה שלום" נקראו על שמם. אשרי חלקם.

 

אליהו הנביא לומד תורה עם רבנו הבן איש חי בכל מוצש"ק.

העליה במעלות ה' – כמו בחיים, מדרגה אחרי מדרגה,

כדברי הרמח"ל. שבנה את ספרו "מסילת ישרים",

 מ- כ"ו פרקים = כ"ו מידות, מהקל אל הכבד.

 

הרה"ג יהודה מועלם ע"ה מראשי ישיבת "פורת יוסף", סיפר על סבו הרה"ג המקובל רבי יהושע שרבאני ע"ה תלמיד ה'בן איש חי'. רבנו יוסף חיים ע"ה, למד תורה בעליית גג שבביתו, כאשר הגישה אליה הייתה דרך גרם מדרגות מעץ, כדי שלא יופרע בלימודו שנמשך שעות על גבי שעות. בקרב תלמידי הישיבה, נפוצה השמועה שבכל מוצש"ק, אליהו הנביא יושב ולומד תורה עם ה'בן איש חי'.

חבריו בישיבה של הרב שרבאני, בקשו ממנו לטפס במהירות בגרם המדרגות, ולהתפרץ לעלית הגג, כך שיוכל לראות את אליהו הנביא. הוא אכן טיפס כאיילה שלוחה במדרגות העץ, אבל מה רבה הייתה הפתעתו ואכזבתו, כאשר ה'בן איש חי' יוצא לקראתו בשער הכניסה לחדר הלימוד, ושואל אותו: חכם יהושע – מה מעשיך כאן? תשובתו הייתה: באתי לראות את אליהו הנביא זכור לטוב.

 

רבנו ה'בן איש חי' ענה לו כהאי לישנא: "את אליהו לא פוגשים בזכות ריצה מהירה, אלא בזכות הליכה עקבית ועבודה קשה". מול גרם המדרגות החומריות המובילות לעליית הגג, קיים גרם מדרגות רוחניות המובילות אל הר ה' בבחינת הכתוב בתהלים: "מי יעלה בהר יהוה – ומי יקום במקום קדשו? נקי כפיים ובר לבב".

את זאת ניתן להשיג ע"י עמל רב, תוך טיפוס מדרגה/מידה מדרגה/מידה, ללא קפיצת הדרך. הקב"ה יודע תעלומות, ידע להבחין – במי האיש. רק אז אליהו הנביא ימצא את דרכו אל האיש, ללא עזרת ג'. פי. אס.

 

 

בציפייה לישועה ובנין בית הבחירה,

מתוך חסד ורחמים, ושנה טובה ומבורכת.

שחרור החטופים בשלום, וניצחון מוחץ ומכריע את אויבינו – שהם אויבי ה'.

משה שמיר נ"י

 

לע"נ מו"ר אבי הצדיק רבי יוסף בר עליה ע"ה. סבא קדישא הרב הכולל חכם אברהם בר אסתר ע"ה. זקני הרה"צ המלוב"ן רבי מסעוד אסולין ע"ה. יששכר בן נזי ע"ה. א"מ הצדקת זוהרה בת חנה ע"ה. סבתי הצדקת חנה בת מרים ע"ה. סבתי הצדקת עליה בת מרים ע"ה. בתיה בת שרה ע"ה. חניני בת עליה ע"ה. רבי יוסף אבינעים ע"ה  – הרב המלוב"ן רבי יחייא חיים אסולין ע"ה, אחיינו הרב הכולל רבי לוי אסולין ע"ה. הרב הכולל רבי מסעוד אסולין  בן ישועה ע"ה חתנו של הרה"צ רבי שלום אביחצירא ע"ה. רבי חיים אסולין בן מרים ורעייתו עליה אסולין ע"ה. הרה"צ חיים מלכה בר רחל, הרה"צ שלמה שושן ע"ה, הרה"צ משה שושן ע"ה. צדיקי איית כלילא בתינג'יר ע"ה, צדיקי איית ישראל באספאלו ע"ה. אליהו פיליפ טויטו בן בנינה ע"ה. שמחה בת פריחה ע"ה. עזיזה, ישראל ואברהם בני חניני ע"ה. יגאל בן חיים בן מיכל ע"ה. יגאל חיון ע"ה. אלתר חצק בן שרה ע"ה. שלום בן עישה ע"ה.

 

ברכת "ואמרתם כל אחי, אתה שלום וביתך שלום, וכל אשר לך שלום", וכן ברכה והצלחה בכל מילי דמיטב  ובריאות איתנה למשה בר זוהרה נ"י, לאילנה בת בתיה. לקרן, ענבל, לירז חנה בנות אילנה וב"ב, וכן לאחי ואחיותיו וב"ב. סילביה בת שמחה

חזרה בתשובה וזיווג הגון למרים, אשר, מיכאל מאיר בני זוהרה. הדר בת שרה, ירדן, דניאל ושרה בני מרלן אמן סלה ועד. הצלחה בעסקים לאשר בר זוהרה ועליה לארץ עם בני ביתו.

 

ברכה והצלחה בעזהי"ת לספר החדש "להתהלך באור הגאולה", ההולך ונרקם במעלה הר ה'.

ברכת זיווג הגון ובקרוב מאד – לתפארת בחורים יהודה בן שולוכן הקב"ה יזכה אותו בברכה והצלחה – ברכת ה' היא תעשיר", אמן סלה ועד.

                                                               

74. 74. פשע בלא עונש (1880)

במוצאיו של יום ה־15 בינואר (1880) היו כמה ילדים יהודים משחקים כמנהגם בדרך־הרבים סמוך לרובע היהודי בְּפַס והנה התנפל עליהם מוחמדני אחד, ואחד מהם נפצע פצעים קשים. יהודי, בעל אזרחות צרפתית, שעבר שם במקרה באותה שעה, כיון שראה את הילד הפצוע, וביקש להביא את המוסלמי על ענשו בשל אכזריותו, תפס בו מתוך כוונה להוליכו אצל השלטונות. משהגיע להיכל־המשפט מצא והנה השערים נעולים, על־פי המנהג השורר בשעה שעובר הסולטאן במקום. בעודו ממתין לשער שייפתח מחדש, גדל המון המוסלמים מרגע לרגע. בעקשנות הוסיף היהודי להחזיק באסיר שלו אך הלז, ששאב עוז מנוכחותם של אֶחָיו לדת, התלונן שמחזיקו מתעמר בו ושהתנהגותם של היהודים נעשית בלתי־נסבלת. או־אז עטו המוחמדנים על היהודי ופגעו בו במקלות ובאבנים. הוא לא ניצל ממיתה ודאית אלא על־ידי שנתן קצת כסף לאחד המוחמדנים, שגונן עליו בגופו ובזאת איפשר לו להימלט. בדוחק הספיק לפרוץ לתוך הפתח הפתוח הראשון שהבחין בו; היתה זו דלתו של בית־האסורים.

המוחמדנים, שחמתם בערה בהם בראותם איך נמלט היהודי מציפרניהם, דלקו אחר היהודים שבתום עיסוקי־היום שלהם עמדו להיכנס לרובע שלהם. אחדים מהם הגיעו לבתיהם פצועים קשה ונאלצו לעלות על משכביהם. אחרים ניצלו מכל פגיעה רק מתוך שהצליחו להקדים את רודפיהם במרוצה הכללית. אבל יהודי אחד מסכן בן שבעים שנה ושמו אברהם אללוף, מנכבדי העדהבְּפַס, לא יכול היה לרוץ מחמת זקנתו. הוא הותקף על־ידי המוסלמים, שבכוח מהלומותיהם הרגוהו נפש עד־מהרה. אחר־כך רמסו את גופתו ברגליהם עד שביצבצו בני־מעיו. ועדיין לא נתקררה דעתם של הנבלים. הם אספו קצת חמרי־הסקה, ואילו החנוונים שבסביבה הביאו מחצלות ועצים. אחרים שפכו אחר־כך נפט על הפגר והעלוהו באש. בינתיים והיהודים, שבכל רגע ציפו לראות בבוא המוסלמים אל הגיטו שלהם כדי לשימו למשיסה, מיהרו לסגור את השערים. כה גדולה היתה האימה עד שקרוב לשלושים יהודיות הרות הפילו את ולדותיהן. כל הלילה כולו לא העז איש לצאת לרחוב ולברר אל־נכון מה עלתה לו לזקן ביש־המזל, ורק בבוקר מצאו את גופתו — שקצתה נשרפה וקצתה היתה למאכל לכלבים. יהודי אחד בעל־השפעה התייצב למחרת היום לפני ארמון הסולטאן ודרש צדק. הוא זכה רק לתשובה של לעג, והוגד לו כי אשר לו עצמו אין הוא צריך לחשוש כל־עיקר.

יהודי פס שרויים במצב מסוכן מאין כמוהו, מתייראים הם מפני פלישה לשכונתם, מלווה טבח ובז. המוחמדנים מצדם אינם פוסקים מלענות את היהודים, ומנהגם מתגרה פי־כמה מאחר שעד עכשיו לא באו פשעיהם על ענשם. מעשה־הנבלה הזה הוא דוגמה לדברים שאפשר לצפות להם אם אמנם ימנעו האירופים את חסותם ממארוקו, כמו שהם מאיימים לעשות. ממשלת ספרד כבר אספה את חסותה מן היהודים, שעד כאן נהנו מזכות־יתר זו, וסבורים כי מעשי־הנבלה בפס הם פירות־הביכורים של מעשה זה.

ג׳ואיש כרוניקל (לונדון), 6 בפברואר 1880

בני משפחתו של המנוח אברהם אללוף, שנרצח ואחרי־כן נשרף בפס, ביקשו מן הממשלה תעודה שתאשר את דבר הרצח של קרובם האומלל. (מנהג הוא במארוקו בקרב המוסלמים לבקש תעודה מעין זו במסיבות כאלו, והיא משמשת מוצג נגד הרוצחים). הווזיר אמר להם כי בטרם יוכל להשיבם דבר יהיה עליו לשאול לדעת אדוניו. הוד־מעלתו השיב כי אין להוציא תעודה מעין זו בעד רצח יהודי, נוצרי או עבד, והוא ממליץ שימחלו היהודים לרוצחים ולא יוסיפו עוד לדבר בענין הזה. אותם מוסלמים שנעצרו בפקודת הממשלה הוצאו לחפשי, לפי מה שנכתב אלינו. עליכם להבין מה צפוי עכשיו לאחינו האומללים במארוקו, קרבנות שנאתם של המוסלמים. בכל רגע אחינו נתונים בסכנה, ואפילו ברחובות אנשים צועקים: ״הבו לנו דלק, הבו לנו אש, הנה היהודי בא!״

לא נופתע אם נשמע באחד הימים שהמוסלמים נכנסו לגיטו, בפס או במכנאס, או באיזו עיר אחרת שבלב מארוקו, ורצחו שם גברים, נשים וטף. (עמ^׳ 43-42)

מכתב מיום 3 בפברואר 1880 מאת ד״ר מיגרס, סגן־נשיא הוועד האזורי של חברת כל־ישראל חברים בטנג׳יר, אל מזכיר כי״ח, פאריז, אצל ליטמן,היבטים

מפורסם בקטגוריה " יחס דת האסלאם לדתות האחרות"

עמוד 265

אשר לצורות וסמלים הרי צורת היד היא הרווחת ביותר ועליה כבר דובר לעיל. אחריה יש למנות כמגינים מפני עין הרעה את הסהר, הצלב, הקרן, הפרסה, הלב וכל חפץ נוצץ, וכן צורות גיאומטריות כגון המשולש, הריבוע, העיגול, המעוין. זעיר שם מופיע גם המפתח.

מן הצורות הצמחיות אנחנו מוצאים שושניות, לעתים במערך של 5 עלים. בין בעלי־החיים תופש הדג את המקום הראשון, אחריו בא הנחש. הצב נדיר אבל משמעותי וכן העקרב. הציפור והסלמנדרה נחשבות סמלים יהודיים — קביעה שצריכה ביסוס.

 

ולפירוטם של הדברים: ערכו המאגי של הסהר(הלאל בערבית)^,׳ קשור בין השאר בפאזות של הירח, היינו הוא מסמל את התחייה, הגדילה וההתחדשות, משמעויות שנשתמרו במילים ׳חודש׳ ו׳מולד׳ בעברית, [croissant-crescent] בלועזית. כן נחשב כסמל של עוז ועצמה ויוקרה. שתי קרניו של הסהר מתפרשות כקרניים טובות לנגח בהן את העין הרעה. הירח/ הסהר הנו גם סגולה לפריון הגבר, בשל דמיון שתי הקרניים לאבר הזכרות. האמונה בכוחו המאגי של הסהר/הירח קדומה, כמובן, מן האסלאם. היא ממלאת תפקיד נכבד בפולחן הפאגאני של האלה ארטימיס/דיאנה. במגרב הסהר מופיע על מצבות פוניות של האלה תאנית פני בעל וכן על מצבות רבות באלג׳יריה. באסלאם נודעת לו חשיבות יתרה באשר הופעתו קובעת את תחילתו ואת סיומו של צום חודש רמדאן. הוא מופיע על מטבעות ובאמנות בראשית ממלכת האסלאם.

במאה הי״ד הוא מתנוסס על דגלים מארוקניים ובמאה הי״ט העות׳מאנים קובעים אותו כסמל רשמי של ממלכתם ושל האסלאם בכלל (לעומת הצלב, סמל הנצרות), המתבטא בהצבתו על כיפות של מסגדים. סבורים כי היתה זו השפעת התורכים שהעניקה לסהר את תפוצתו הרבה בתכשיטנות האלג׳ירית והמגרבית בכלל, בה הוא מופיע כאלמנט שני אחרי היד, בין סגור (או כמעט) ובין פתוח.

הצלב כסמל וכיסוד קישוטי מופיע במקומות שונים בתכשיטנות המגרבית .. צורותיו שונות: הצלב הלאטיני, הצלב היווני ומה שקרוי ׳הצלב של אגאדיס׳ [Agadis]עיר בסהרה הדרטנית-מזרחית. צורה יוצאת דופן זו בין צורות הצלבים המוכרים לנו רווחת בקרב התוארג.“ משמעותו המאגית של הצלב במגרב נעוצה בין השאר באמונה שארבע זרועותיו יש בכוחן לפזר את פגיעת העין הרעה לארבע רוחות השמים. ראיה לכך שמשמעות זו עדיין רווחת בין אנשי המגרב מביאה שאמפו בחיבורה על היד. מובא שם צילום של צלב לאטיני גדול, עטוף שחורים, שהוצב בידי פועלי בניין מוסלמים לפני אתר בנייה בתוגורת (בסהרה הצפונית המזרחית). מעל נקודת־ההצטלבות של צלב זה מצוייר דיוקן של אדם ועל שתי זרועות הצלב פזורים שברי ראי. בנקודת־ההצטלבות תלויה ׳יד של פאטמה׳ בצורת כפפה רגילה ממולאה חול. לפנינו איפוא דוגמה מרשימה לצירוף של שלושה יסודות מאגיים: צלב, ראי ויד. הראי חשוב כיוון שהוא מחזיר את פגיעת העין הרעה למקורה. ולפיכך ראי ושברי ראי מופיעים בהקשרים שונים בתכשיטנות המגרבית. העובדה שהתרכובת המאגית הזו היא מעשה ידי מוסלמים והם הציבוה במקום בולט מלמדת כי בתודעה האסלאמית במגרב אין הצלב המצוי נתפש תמיד ובכל אתר כסמל נוצרי דווקא.

 

מן הצורות הגיאומטריות אולי המצוי ביותר בתכשיטנות במגרב הנו המשולש. הוא מופיע בדגמים שונים, הן כפשוטו או עם נקודה או עיגול בתוכו(ואזי נתפרש כדימוי לעין), והן כשני משולשים המונחים זה על גבי זה במהופך, ואזי המיבנה הופך לכוכב, למגן דוד היהודי ול׳חותם שלמה׳(ח׳אתם סלימאן) האסלאמי, בעל חמש הקרניים, והן כמעויין. שימושו הבולט ביותר הוא באבזמים המארוקניים והקביליים הגדולים וכיסוד קישוטי קבוע באריגים הברבריים.

בין הסמלים השאולים מעולם בעלי־החיים כבר הזכרנו את הדג, הנחשב כמביא עושר, שגשוג ופריון. הדג הוא אולי הסמל המצוי ביותר בתכשיטנות אחרי היד ומופיע (בפרט כתליון של ענק) בגדלים שונים ובמידות שונות של סיגנון. דגי מעיינות מסויימים נחשבים כקדושים ואין לגעת בהם. נוהגים לצייר דגים על שידות נישואין ועל כלי חרס. כידוע הדג נחשב כסמל נוצרי ושמו ביוונית — ichthys — נתפרש כראשי־תיבות של ישו. הנחש עורר מאז ומתמיד את דמיונם של הבריות, אין תימה אפוא שאף דמותו (ראש וגוף) תופשת מקום בולט בתכשיטנות המגרבית, במיוחד כסוגרים של צמידים ובעגילים. זעיר שם אנו מוצאים גם עקרב כאלמנט קישוטי מישני, צמוד לתליון או לענק.

 

הצב מופיע לפעמים כחיה מוגנת ובעלת סגולה מאגית בבריכות מקודשות למרבוטים שונים. דוגמה נדירה של דמות סלמנדרה כיסוד קישוטי־מאגי משמש תכשיט ממראכש. בתוך כף־יד מסוגננת, שכל אצבעותיה צמודות זו לזו, מופיעה סלמנדרה יצוקה ומהודקת במסמר אל הכף. כאמור, יש חושבים שחיה זו היא סמל יהודי.  אכן נזכרת הסלמנדרה בתלמוד (חגיגה כז ע״א וסנהדרין סג ע״ב), במדרש תנחומא, בספר הזוהר(שמות ריא ע״ב), אצל רש״י(חולין קכז ע״א) ובספר חסידים."^, התכונה העיקרית המיוחסת לה בכל המקורות הללו היא היותה שרץ אגדי שנברא מן האש, ונראה כי אין האש שולטת בו.

מן הראוי להצביע לכסוף על התפקיד המרכזי שממלאים שני יסודות קישוטיים בתכשיטנות הנשיית המגרבית: האבזם והשרשרת. הראשון, שעיקר תפקידו להצמיד קצות מלבוש זה לזה, מורכב מטבעת פתוחה, שקצותיה דמויים ראשי נחשים, והסיכה מוצמדת אליה, אשר חודה מזדקר מפתח הטבעת, וראשה מתרחב לעתים לממדים גדולים ומהוה תשתית ליסודות קישוט שונים. השרשרת משמשת מעין ׳קורת קישור׳ ומחברת את היסודות הקישוטיים השונים למערך אדריכלי סימטרי. י^, דומה כי אבזמי שרשרת כשלעצמם בדרך כלל נטולים משמעות מאגית־דתית, אך הם משמשים מאחזים ליסודות מאגיים ושאינם מאגיים כאחת.

מן הנאמר מתברר שהצורפות המגרבית נוטה לא להסתפק בניצול יסוד קישוטי־מאגי אחד בלבד בכל תכשיט, אלא לרכז יסודות מאגיים שונים בתכשיט אחד, וזאת כנראה, כדי להוסיף על יופיו וגם להגביר את יעילותו המאגית, על־ידי הגדלת ׳המינון׳ של אמצעי־מגן ומשפיעי ברכה. בסיס תיעודי להנחה זו מספק שוב ספרה של שאמפו. להלן דוגמאות מתוכו לתכשיטים שבהם מצוי צירוף של יסודות מאגיים אחדים:

מחרוזות פניני ענבר מלוטשות. בסגר חקוקה כתובת עם שני תליונים: יד זהב וסהר המחזיקים, כבמלקחיים, פנינת ענבר .

(מתוניסיה) דג מקטיפה ממולא נסורת. תחת עין הדג רקום השם ׳אללה׳, על גופו שושניות בנות 5 עלים, בפה תלוי דגון. בצדו השני של הדג — יד ששלוש מאצבעותיה האמצעיות צמודות זו לזו(מס׳ 32).

(מקירואן): זוג עכסים מכסף. בצד הפנימי חקוקים יד מסוגננת ודג ובתוך הטבעות החלולות חצץ המשמיע נקישות תוך הילוך — כדי להבריח את השדים (מס׳ 34).

יד־תליון, שפרקי אצבעותיה הם דמויי דג (מס׳ 35־36).

(מוורגלה): ענק מורכב מ־7 יסודות:3 שרשראות, שמוצמדים להן 7 קישוטים:3 קופסאות מרובעות ובתוכן קמיע כתובה;2 קופסאות משולשות ובהן תלויות 2 ידיים, לכל אחת קרן אלמוג ובמשולשים תלויה יד אחת (מס׳ 45).

(מג׳רבה היהודית): תליון עתיק המורכב מ־5 תליונים, בקצותיהם 5 ידיים, בכף היד פנינה אדומה. הכל תלוי בלוחית משולשת ועליה סהר (מס׳ 50).

ענק מורכב מפניני אלמוגים, 3 טורים של גרגרים משולשים עם יד שמצדדיה בליטות בצורת דג וקרן (מס׳ 53).

(מאוראס): ענק מורכב מ־5 עיגולים (טבעות) בהם תלויות שרשראות המסתיימות בידיים (מס׳ 79).

מערך של 5 קונכיות, 5 תליונים וראי באמצע (מס׳ 81).

תכשיט בעל מטען מאגי גבוה מהוה החפץ המכונה שעיריה (מלשון שעיר, שעורה). הוא מורכב מטור של גרגרי שעורים מודבקים אל סרט או רצועה ותלויים בהם ידיים, כוכבים, דגים, סהרונים וסהר גדול עם כוכב. עונדים אותו כנזר או איפור והנו נפוץ בכל צפון אפריקה.

שאלה פתוחה היא, האם יש ליחס משמעות מאגית לסמל המסחרי של הצורף. המגוון הגדול של סמלים אלה שאנו מוצאים באלג׳יריה, למשל, מראה פנים לכאן ולכאן.

בסיכום, הצורפות־התכשיטנות המגרבית בעת החדשה מציגה מגוון של יסודות קישוטיים בעלי מטען מאגי מבחינת החומר, הצורה, הצבע או המספר, יסודות אלה מופיעים בנפרד או בתרכובת, בצורה מסוגננת פחות או יותר. שאולים הם מאוצר סמלים אוניברסאליים או שהם בעלי אופי אזורי ושייכים לגרמי שמיים, עולם החי, עולם הצומח, הגיאומטריה ולעצמים מעצמים שונים. המכנה המשותף לכולם הוא מגמתו הדו־תכליתית של התכשיט: הן ליפות והן לשמור מפני העין הרעה ומכל פגע רע מעולם הנסתר. בזה מגלה התכשיט קירבה גינטית לקמיע ומהווה, לדעת רבים, שלב התפתחות ממנו וצורה ישומית אחת במערכת ענפה של פרופילאקטיקה מאגית הכוללת גם את הקישוט באדריכלות, בקראמיקה, בעבודות עץ, טקסטיל, עור ומקלעת, ואולי גם כתובות־הקעקע על גוף האדם, הנפוצות מאוד במגרב.^, אין צורך לומר שכוונת כותב שורות אלו לא היתה לעסוק באופן מעמיק כלשהו ולו בהיבט אחד מן ההיבטים שהועלו, אלא להסב את תשומת־הלב לנושא בעל עניין, שהוא אולי רחוק במקצת מדעת העוסקים בחקר הצורפות היהודית בארצות האסלאם.

יסודות מאגיים בתכשיטנות המגרבית בעת החדשה – פסח שנער-פעמי מערב-

עמוד 298