מורשת יהדות מרוקו

אברהם אנהורי

מרבני צפת בסוף המאה הקודמת. ישב בה על כסא הרבנות בין השנים תקפ״ו עד תקצ״ז. חתום ראשון בהסכמת רבני צפת על הספד ״פאת השלחן״ לדי ישראל משקלאוו, יחד עם הרבנים חיים יוסף צרפתי ונסים זרחיא אזולאי נכד חיד״א. הם חותמים שם ומכנים עצמם: עמוסי התלאות הנאנחים והנאנקים בשנת ולישרים (תקפ״ו). שלשתם יחד נהרגו ברעש הגדול אשר החריב את רוב ערי הגליל בשנת תקצ״ז.[1837]

שרבת ב״ר נםים אניםימוב׳ ד״ד

יליד דגיסטאן. מראשיה ומיסדיה של עדת הדגיסטניס בירושלים. בשנת תרכ״ה עלה לבקר באה״ק ומרוב חשקו ללמודי הקדש, נכנםס לשמוע לקח מפי הרב משה נחמיה כהנא ראש ישיבת ״עץ חיים״ בירושלים בעת ההיא. אחדר שבתו זמן מה בעיה״ק, וסיוריו ביתד ערי הקדש. חזר לחו״ל. שם השתלם בחכמת הרפואה ,שממנה מצא מחיתו בשפע. מקץ כ״ה שנה לעבודתו במקצועו בחו״ל, עלה להתישב בירושלים. בבואו אליה מצא בה כמה מבני ארצו במצב חמרי ירוד, ״נעים ונדים ומדוכאים, וכצאן בלי רועה״ ויחליט בנפשו לעשות כל אשר

לאל ידו לטובתם. במכתב המלצה שנתן לו הרב יעקב בהררי״ץ מדרבנד, אל הרה״ג משה הלוי חכם באשי בבירת תוגרמא יכנהו: המכ״ז ממיודעי בר אורין ובר אבהן, הרב המופלא ויראת ה׳ על פניו כמחיר שרבת ב"ר נסים לבית אניסימוב, הי"ו מתושבי מדינתנו, אשר מגמת פניו ציונה להשתקע שם, ולו יד ושם בחכמת הרפואה וכבר שמש בכהונה זו כעשרים וחמש שנה בעיר מגוריו, כאשר יעידו ויגידו כתבי תעודות שבידו משרי ממשלתנו יר"ה, ומאזרחיה כיהודים בישמעאלים אשד פיהם מלא תהלתו. ובהיות שרצונו להשתמש בכחו זה בירושלים ובנותיה לכן חלותי . . . שינחהו בעצתו וימליץ טוב בעדו. . . לקבל הרשיון הדרוש להשתמש במשרת רופא בפומבי ׳ , קבוץ קטן של יהודי דגיסטאן נמצא אז בירושלים, נלחם על קיומו החמרי בשארית מאמציו. הוא העמיד את עצמו לשרותו, וידאג לבסוסו בגדר האפשר.

בה בעת רכש בכספו חלקת שדה בקרבת שער האריות, ואמר לבנות עליה בית תפלה בשם ״מזרח שמש' וישיבה בשם ״תורה אורי, ליהודי דגיסטאן. בתקוה לישב כמה מאחיו על הקרקע, חכר שטח ידוע מאדמת הג׳יפטליק ביריחו, אך נסיונו זה לא הצליח. כפי הנראה הקדיש גם סכום כסף להקמת המוסדות הנ"ל, אך לא זכה לבצע את שאיפתו זו בחייו. נלב״ע בירושלים. צ י ו נ ו : מ"ק הישיש הח. הש. כה"ר שרבת ן׳ נסים נ״ע, נלב״ע ב. טבת תרס״ו.

רפאל אנקאווה

שr וגדול ברבאט. נולד בשנת תר"ח. אב"ד בסאלי, ואח"כ ראש הרבנים לכל ערי מרוקו מטעם השלטונות. נכבד על פני כל בתורתו וענותנותו. כל ימיו לא מש מתוך אהלה של תורה, וחננו ה׳ בעושר וגדולה ודעת רחבה ושכל זך ויהי מקבל כל אדם בסבר פניםר. רוב ספריו נדפסו בירושלים. מלכי רבנן עמ'. ק"ח.

אברהם בכר יצחק אסא

חי במאה הי״ח בקושטא. מטובי הרבנים והמשכילים בדודו. חייו היו שלשלת פעולה תרבותית בלתי פוסקת, ובכל הליכותיו והופעותיו מורגשת חריצותו, חרדתו האמתית לטובת בני עמו, ומתוך דאגה מתמדת פן תשתכת תורה מישראל, הרבה לתרגם ספרים ממיטב ספרות המוסר והדינים, המתאימים לרוח הצבור. אם לשפוט ע"פ הספרים הידועים כיום שהגיעו אלינו, ושיש לו שייכות אליהם אפשר לומר, כי הוא עשה בשביל הספרות הספרדית יהודית לאדינו, יותר מכל איש אחד לפניו או לאחריו. ברוב ספריו המתורגמים לא נזכר שמו על

השער, ועל חלקו והשתתפותו בעבודה אפשר להוכח רק מתור עיון בספר עצמו. פרט זה נתן להקבע בודאות כיון שדרכו היתה להוסיף לכל ספר, שירים וחרוזים בעברית או בלאדינו, שמהם יוברר בדיוק כי הוא המתרגם. עיקר פעולתו בספרות היתה מלאכת התרגום. הוא תרגם מעברית ללאדינו םפרים רבים שקשה לקבוע עדיין שמם ומספרם. בפעולתו המאומצת התכוין בעיקר להרים את מצבם התרבותי של ההמונים אשר כנראה היה בעת ההיא בשפל המדרגה. זאת יובן מדברי הקדמתו לס׳ ״צרכי צבור״:

אברהם אסיאו

מיחידי ישיבת הגביר מרדכי תלוק בירושלים בשבת תקי״ח, השלישי במנין הרשומים שהם ח״ר מאיד סורנאגה ראש ישיבה, וח״ר יוסף ברבי. עליו כנראה רשם כעבר חמש שבים הרב חיד״א בספר מסעיו: כי בד' , שבט תקכ״ד בא אלי כתב מהר״א אשיאו מצידון, להודיע, כי השר הר״י זונאנה שלח פירמאן בענין מנוי הפקיד וכו'. מתחור מזה כי היה מתושבי צידון בעת ההיא. צריך להניח, כי הוזמן מירושלים למלא שם תפקיד מו״צ בקהלה, או כי נסע לזמן מה בקשר עם השליתות הנ״ל.

מרדכי אסיאו

מרבני שלוניקי שהתישב בירושלים. טרח ועמל הרבה לטובת ישוב אה״ק. היה שד״ר צפת וירושלים בשבת תקפ״ח. מהר״מ כרמי בתשובה סי׳ ח. מפליג בשבחו וקוראהו ׳׳מתביתא דלית בה טימי טובייבא דחכימי, לא פסיק פומיה מגירסא לילי ויומי, אסא קרו ליה ואסא שמיה״. נלב״ע בשבת התקצ״ח.

משה אסיאו

נולד בשלוניקי. בצעירותו העתיק מושבו לדובניצה בבולגריה, ובה התעסק במסחר תבואות וטבק. מתוך היותו חביב על הצבור מנוהו לנשיא הקהלה ובהשתחרר בולגריה מעול התורכים נבחר לראש העיריה מטעם כל תושבי העיד באין הבדל דת. מעונו היה פתוח לרוחה לכל עובר ושב, ונודע כבית ועד לחכמים. בערוב ימיו עלה לארץ ונלב״ע בה.

רחמים בן משה אסיאו

נולד י״ז אלול תרמ״ו בדובניצה, הסמוכה לסופיא. קבל חנוך דתי מסורתי. בהיותו בן שש, הובא ע״י הוריו ירושלימה. אז נכנס לבית הספר לבנים ״התורה והמלאכה״ לחברת כי״ח, להמשיך בו את למודיו. מחנכו בעברית היה הב"ילויי ר׳ ישראל בלקינד, ומפי הרב מרדכי ישראל שריזלי שמע שעורים בש״ס ופוסקים. מנהל המוסד נסים בכר ז״ל חשב לשלחו אח״כ לבית המדרש לרבנים בפריז, בראותו בו עלם מצליח ובעל כשרון רב בהוראה, ואולם בינתים הסתלק ר״י בלקינד ממשרתו והוא הוזמן למלא מקומו תחתיו באפן ארעי. תוך כדי כך,

הואיל ולא נמצא מורה מתאים, אושרה משרתו וימשיך לכהן בתור מורה קבוע. העדר ספדי למוד בעת ההיא הכביד מאד על מקצוע ההוראה העברית, ולתכלית זו, היה מכין את שעוריו לפי השיטות הנהוגות בשפות הלועזיות. לקט זה נתפרסם אח״כ בצורת ספרי למוד, בין השנים תרנ״ט תרס״ב בירושלים, בלוית תמונות וציורים. טבעית היא איפא העובדה שכמה מעסקני הצבור העברי בירושלים כיום, מורים ומשכילים, נמנים בין תלמידיו הותיקים ששמעו לקת מפיו, אף יתיחסו אליו בכל הכבוד הראוי. כל פעולותיו מאז ואילך נושאות עליהן אפי חנוכי תרבותי. נחשב בין המעטים שהקדיש את כל מרצו וכחותיו לחנוך, להדרכת הדוד הצעיד והתעוררותו. אישים מסוגו מביאים ברכה לכל חברה, ומכניסים בקרבה רוממות ורוח חיים. ספרי הלמוד שחבר אשר הכילו ראשית ידיעת הקריאה, הדקדוק והחשבון בדרך נוחה וקלה, נתקבלו ברוב בתי הספר של חברת כי״ח, הן בא״י והן בערי חו״ל. בימי עבודתו בירושלים הקדיש הרבה מעתותיו לצרכי צבור. היה חבר פעיל בועד האגודה בני ישראל, לשכת שלם א. של בני ברית, מנאמני חברת ישוב ארץ הקדש וכו'. בשנת תרס״ג, הוזמן מטעם ועד הקהלה בקיוסטנדיל[בבולגריה..א.פ] לנהל שם את בית הספר. שנתים ימים עבד בנאמנות, ואח״כ עבר לרוסג׳וק. כאן מצא כר נרחב לעבודה תרבותית. בינתים החל עוסק במסחר, אך זה לא מנעהו מלתת ידו לכל מפעל טוב ומועיל כאשר לפנים. בעיר זו יסד אגודה בשם ״מקרא״ אשר הציבה לה למטרה להגות בכתבי הקדש ולהפיץ את השפה העברית בין חבריה והקהל, הקימת עד היום. בין המון תפקידים צבוריים שמלא בעיר זו יזכרו: היותו חבר בועד הקהלה, נשיא חברת המכבי בבולגריה, שבשנת תרע״א הוכתר בתאר נשיא הכבוד שלה. השתתף כציר יהודי בולגריה בקונגרסים ציוניים בבזל ובהמבורג. בעצם ימי מלחמת העולם העתיק מושבו לסופיא, וכאן נבחר לנשיא אגודת תאודוד הרצל, לחבר ביה״ד הגדול וכו'. עשה הרבה לטובת הקרנות הציוניות, וקרן הגאולה בפרט. היה בין מיסדי הבנק בולגריה פלשתינה בשנת תרע״ח, במגמה לרכוש קרקע בא״י לשם יצירת נקודות חקלאיות, נוסף לאוצר עברי עממי שנוסד ברוסג׳וק עוד בשנת תרע״ג. השתתף בפרי עטו ברוב עתוני היהודים בבולגריה, ביניהם השופר, המכבי, לה לוז, איל דיאה, המשפט, לה ב׳ירדאד, איל ז׳ודייו, ואחרים. בדרך בלל היה מסור מאד לעניני ״המכבי״. בהקדמה לספר ״שפת עבד״ שהוציא בשנת תר"ס כותב:__ ״וטוב טוב כי יכניסו בלמודים מעט שיר, ציור וחלוץ עצמות. הראשון ירנין לב התלמידים,  השני יפתח להם את חוש הראות יכינם לכתיבה יפה ויעורר בלבם דגש החן והיופי. והשלישי יחליף כחם, יחזק עצמותיהם ויעשם אנשים חזקים ובריאים״ בראשית תרפ״ו עלה עם משפחתו לא״י, והתישב בתל אביב. מיד קנה נחלת שדה במגדיאל, ויטע בה פרדס, המתנהל ע״י בנו חניך ביה״ס החקלאי מקוה ישראל.

מ. ד. גאון-יהודי המזרח בארץ ישראל-חלק שני– אסיאו

רבי חסדאי קרשקש

גדודי הרוח והיצידה בעם היהודי היא סדרת חיבורים מונוגרפיים על חייהם וכתביהם של האישים הבולטים בתולדות ישראל בשדה המחשבה, ההלכה והתרבות. החיבורים מתרכזים בשני תחומים: תולדות החיים והסיפור האנושי, תוך הדגשת חשיבותה של האישיות על רקע זמנה ומקומה; והיצירה הספרותית והרוחנית, תוך הדגשת תכניה, תרומתה הייחודית והשפעתה לדורות. החיבורים עוסקים באישים שפעלו למן העת העתיקה ועד המאה העשרים. מטבע הדברים, לא נכללו בסדרה כל גדולי הרוח והיצירה בעם היהודי אלא דמויות נבחרות, שתרמו תרומה מכרעת לתרבות ישראל וטבעו חותם ניכר לדורות.

מחברי הספרים בסדרה זו הם החוקרים המובהקים בתחומם. עם זאת, הספרים פונים לציבור קוראים רחב ומוגשים בלשון שווה לכל נפש. עורכת הסדרה היא פרופ׳ אניטה שפירא, וחברי המערכת הם פרופ׳ משה אידל, פרופ׳ אברהם גרוסמן, מר צבי יקותיאל ופרופ׳ יוסף קפלן. העורך הראשון: פרופ׳ אביעזר רביצקי.

ר' חסדאי קרשקש

ר׳ חסדאי קרשקש, איש ברצלונה וסרגוסה, היה דיין ואיש הלכה ושימש מנהיגם של יהודי כתר אראגון בפרעות 1391 ולאחריהן. הוא היה יועץ של מלכים, פולמוסן, מדען, ופילוסוף יהודי מן המקוריים ביותר בכל הזמנים. הוא חיבר את ספר המופת האנטי-אריסטוטלי אור ה׳ והיה מבקרו הגדול והנועז של הרמב״ם. ביקורתו המהפכנית על הפיסיקה האריסטוטלית השפיעה על הדורות של גליליאו וניוטון, והוא הסרים את תפיסת היקום המודרנית. גישתו לזמן ולמרחב, לאינסוף, לדטרמיניזם ולאהבה השפיעה על שפינוזה. היה בו שילוב נדיר של מאמין תמים ופילוסוף ספקן, אירוני וחריף. הספר מתאר את התמורות ביהדות ספרד בימיו ומנתח את הגותו, וכך נמצא הקורא למד מדוע נכלל ר׳ חסדאי קרשקש בין גדולי הרוח והיצירה של העם היהודי.

זאב הרוי הוא פרופסור מן המניין באוניברסיטה העברית בירושלים וראש החוג למחשבת ישראל. חתן פרס אמ״ת למחשבת ישראל לשנת תשס״ט. מחקריו הרבים עוסקים בפילוסופיה היהודית לדורותיה, ובפרט ברמב״ם, בר׳ חסדאי קרשקש ובשפינוזה.

פרק 3

דור המפולת: 1391־1415

עשרים ושלושה בתי הכנסת שהיו ליהודים בעיר סוויליה לבדה הוסיפו לצרוב כמדקרות אש בבשרו של הארכי־דיאקון פראן מרטינס. הדרם ניקר את עיני הנוצרים וצלליתם המתגרה סימלה את עוצמתם הלא־נסבלת של היהודים, לא רק באנדלוסיה אלא בספרד כולה. אבל כעת, בשנת 1391, אחרי שנים של מאבק, ידע מרטינס ששעתו הגיעה. גם בימים הקשים ביותר ידע מרטינס שהאמת המוחלטת עומדת לצדו, ששנאתו תמה וטהורה ורצויה בעיני אלוהים ומשיחו. מה לו ולאנשי הממסד המלכותי והכנסייתי גם יחד, המלאים כרימון חשבונות ארציים פסולים, ובגללם הם חוזרים ומוכרים את המושיע ליהודים כדי שיהרגו אותו בשנית? עד היום נאלץ לתמרן, להתקדם ולסגת חליפות לפי צורכי השעה. עכשיו בא יומו. השפעתו בקרב המאמינים הפשוטים, עדת אלוהים האמיתית, הגיעה לשיאה. גם מן השמים נלחמו לו, וכל מי שעמד בדרכו כבר נפטר מן העולם: המלך הבוגד אנריקה, בנו העלוב חואן, הארכיבישוף המנוול ברוסו – ושני היהודים כרותי העורלה שהתנשאו לשלוט בחצר המלך, אלה שקראו לעצמם ״דון״ יוסף פיצ׳ון ו״דוך גדליה נגרו. נסתרות דרכי האל, ידע מרטינס, ורבים שלוחיו: לא מרים הבתולה וקהל הקדושים בלבד אלא גם מלאך המוות.

מה שמרטינס לא ידע הוא שיהדות ספרד, שנראתה לו גאה כל כך, שוב לא ניחנה באותו חוסן פנימי שסימלו בתי הכנסת שלה, ומעשיו שלו עתידים להעיד על כך. הוא גם לא ידע שדווקא הוא, שנלחם על טוהר המחנה הנוצרי ועל בידודם של היהודים, עתיד להיות הגורם האחראי לבעיית עירוב גזעים ודתות שתעיב על עתידה של איבריה במאות השנים הבאות, והשפעתה תוחש באירופה של המאה השבע־עשרה והשמונה־עשרה – היא בעיית האנוסים. בדרך כלל אי אפשר לקבוע מתי בדיוק תהליכים היסטוריים מתחילים, אבל מפעם לפעם אפשר לעמוד על מקצת הסיבות והגורמים המאיצים; ולכומר קשה העורף והקנאי הזה, פראן מרטינס, זימנה ההיסטוריה את התפקיד האירוני, גם אם לא תפקיר נדיר, למשוך בהדק של תהליך שתוצאתו הפוכה ממה ששאף לו, אף על פי שבימיו דומה היה כאילו אצבע אלוהים מכוונת את מעשיו.

ענני הסופה מתקדרים

כשהמרה מרטינס את פי הכנסייה ומועצת העוצרים, בתמיכתם של פשוטי העם, וסירב להתפטר ממשרתו, הוא גזל את סמכותה של הכנסייה ומינה את עצמו לדוברה. בסוויליה השתררה אווירת אנרכיה ורוח מאיימת של ערב מהומות ריחפה על שכונות היהודים. האווירה הרותחת הולידה פרובוקציות ותקריות מקומיות. האצילים ראו במצב סכנה לעצמם ודרשו מנציגי המלך להתערב. ראש המשטרה המלכותית, אלוואר פרס דה גוסמן, עצר שניים מראשי המסיתים והלקה אותם בפומבי למען יראו וייראו, אבל המעשה רק הלהיט את זעמם של הפורעים. ההמון הסתער על בית המעצר, שחרר את הכלואים בכוח הזרוע, וכלא במקומם את המפקד פרס דה גוסמן. ״להרוג אותם!״ ״לסקילה!״ זעק האספסוף, שרצה להיפרע מן האצילים. אבל ראשי ההמון בלמו את המשבר קודם שיצא משליטה. מרטינס לא רצה לקומם עליו את האצילים, אלא קיווה – והצליח – לפלג אותם.

בינתיים התפשט המשבר לכל רחבי הארץ. בכל הערים עקבו בציפייה מתוחה אחר המתרחש בסוויליה. כינוס חירום של נכבדים יהודים במדריד לא הועיל. פנייתם הנרגשת אל מועצת העוצרים (באותה העת לא ישב מלך על כס המלכות של קסטיליה) עוררה אהדה, אבל לא הניבה פעולה של ממש. כדי להשתלט על המצב היה על העוצרים לשלוח צבא לסוויליה, אבל הם היו מפולגים מאוד ונזקקו לכוחות הצבא לידם. הם הסתפקו אפוא בפנייה סתמית אל הערים לשמור על הסדר בכוחות עצמן. יתר על כן, במחווה פייסנית פיטרו העוצרים את מפקד המשטרה התקיף של סוויליה, פרס דה גוסמן השנוא על ההמון, ומינו במקומו אציל מתחרה שנקט קו של פשרה. אבל הקרבת גוסמן התבררה בפייסנות כושלת, מאחר שהמעשה פילג את מחנה האצילים ולא חיזק כלל את מרות השלטון.

הסערה

עכשיו לא נותר באנדלוסיה שום כוח מרכזי שיש בכוחו לבלום את האספסוף, לא חיילי המלך שחנו במרחק רב ולא האצולה המקומית המפולגת. ההמון הנסער דרש פעולה וגער במנהיגיו על הססנותם, ומרטינס חידש את מסע ההסתה מעל הדוכן. לא עבר זמן רב והדיבורים היו למעשים. ב־4 ביוני 1391 פרץ האספסוף אל שכונת היהודים בסוויליה ועשה בה שמות. ״דרך ה׳ קשתות האויב על קהילת סביליה… הציתו באש שעריה והרגו בה עם רב; אך רובם המירו, ומהם מכרו לישמעאלים מהטף ומהנשים… ומהם מתו על קידוש השם, ורבים חיללו ברית קודש.״ אלה דבריו של גדול הדור, רבי חסדאי קרשקש, פילוסוף ומנהיג ציבור, במכתב אל יהודי אוויניון. תיאורו התמציתי כולל את כל מרכיבי האירוע. האספסוף השתולל בחודריה הגדולה והמפוארת של סוויליה בהילולה עקובה מדם של טבח וביזה. מפלטם היחיד של היהודים היה הכנסיות, כדי להיטבל, אבל בסערת המאורעות לא עמדה האפשרות הזאת לפני כולם. כ־4,000 בני אדם נטבחו. נשים וילדים נמכרו לעבדים. היו יהודים ש״מתו על קידוש השם״, אבל – כדבריו העצובים והלקוניים של חסדאי – ״רבים חיללו ברית קודש״, ולאמיתו של דבר ״רובם המירו״.

מסוויליה התפשטו המהומות אל רוב מחוזות ספרד. ההמון שפרק את מוסרות השלטון והיה אחוז זעם חברתי וצדקנות דתית, הסתער על קהילות היהודים גם בקורדובה, טולדו, מדריד, סִיֱוּדַד רֵיאַל (Ciudad Real), קַדמוֹנה, סוֹריה (Soria), בורגוס (Burgos), וַלנֶסיה, ברצלונה, חֶרונה (Gerona), מַיורקה, ועוד בעשרות ערים ומקומות יישוב. ההתקפה על שכונת היהודים בעיר אחת הייתה אות להסתערות על יהודי העיר הבאה. צימאונו של ההמון לחירות התגלגל עד מהרה לצימאון לדם – ולביזה. הפורעים פרצו לבתים ולחנויות, רצחו, בזזו וגררו יהודים אל אגן הטבילה. הקריאה ״צלב או מוות״ הדהדה בכל מקום – ובכל מקום הועמדו היהודים לפני הבררה להיטבל או למות. את הצידוק האידיאולוגי סיפקו כוהני דת זוטרים, רובם נאמניו של מרטינס. בדרך כלל דרשו הפורעים גם שמיטת חובות, ופעמים רבות, כמו בברצלונה, פרצו אל בית הדין העירוני והעלו באש את רישומי הבעלות על רכוש היהודים ואת המסמכים המעידים על חובות שנוצרים חייבים להם.

במקומות רבים מצאו היהודים מחסה במצודת העיר(Alcazar, ״המגדל״), אבל רשויות השלטון והעיר לא עצרו כוח להגן עליהם – לפעמים אף לא רצו לעשות כן – ויש שהסגירו אותם לידי תוקפיהם. בכמה מקומות דרשו תושבי הערים מן היהודים להתנצר עוד לפני פרוץ המהומות, אם מתוך איבה ישנה ליהודים ואם כדי להוציא את הרוח ממפרשי המהומות. בינתיים היה הונם של היהודים ניגר והולך בזרם של שוחד, כמו שדיווח הרופא אשטרוק רימוך מן העיר פראגה במכתב בהול לבקשת עזרה מיהודי הקהילה במונסון:

"אתם ידעתם את אשר עברנו פה בין הגזרים… ולולי פיזור כספנו בהיותנו במגדל, שם ישבנו גם בכינו, כמעט כסדום היינו, לעמורה דמינו. ובכל זאת המון העם לא שב אפו ממנו ועוד ידו נטויה… ולהיות הכסף אזל מכלינו ותשורה אין להביא… יהי נא מחסדכם להנתן לנו נפשנו בשאלתנו ועמנו בבקשתנו, ואל תביאנו לידי ניסיון בנערינו ובזקנינו".

אבל רק קהילות מעטות יכלו להושיט סיוע כספי לקהילות אחרות. ובינתיים הוסיף ההמון לתבוע את שלו. לא הועילו פלפולי התאולוגיה, שהנצרות מתנגדת להמרה מאונס, ועוד פחות מזה הועילו איומי השוט והחרב. ההמונים תפסו את הממסד המדיני בשעת חולשה וביקשו להשפילו ככל האפשר. גם כאן, כמו בנסיבות היסטוריות אחרות, היה הפוגרום ביהודים ביטוי למרידה עממית רחבה יותר נגד הממסד השליט ונגד עול הסמכות של האצולה ופקידי המלכות. בניגוד לגירוש ספרד מאה שנה לאחר מכן, שאורגן מגבוה וביטא אינטרסים של השלטון המרכזי, מהומות 1391 (פרעות קנ״א) נולדו מלמטה, מתוך זעם עממי רדיקלי, שסיכן את יסודות הסדר החברתי ואת הסמכות השלטת. הממסד לא הצליח לדכא את המרידה בכוח הזרוע ורק לאט־לאט הצליח להרגיע את הרוחות, בתערובת של ויתורים ועונשים שלאחר מעשה; הוויתור העיקרי היה הרשות שניתנה להמון בדיעבד – או ההסכמה שבשתיקה – לפגוע ביהודים.

כך החלה בעיית האנוסים בתולדות ספרד שלאחר האסלאם.

האנוסים-זהות כפולה ועליית המודרניות- ירמיהו יובל- דור המפולת: 1391־1415

עמוד 72

^{המנהיג המזרחי הראשון – אברהם מויאל}

^{המסקנה מכל מה שקרה היא שיש לבחור באנשים מתאימים שיכולים לשאת על כתפיהם את כובד המשימה. כותבי התזכיר ציינו שישה תנאים לאפיון אנשים כאלה: ״א. שיהיו אנשי אמונה ואינם תלויים בדעת אחרים; ב. אוהבי רעיון הישוב וחפצים ביקרו, אנשי מעשה בדיני ממונות והלכות מדינה וחכמים בעלי נסיון; ג. קרובים לאדוני הארץ ונשואי פנים במערכות הרשות המקומית: ד. בעלי סבלנות לשאת טרחם ומשאם של הקולוניסטים וקרובים להם לדעת מחסורם בכל עת ועונה, ולהחיש לרווחתם ולתשועתם; ה. שיהיו משגיחים בעינא פקיחא [בעין פקוחה] על הקולוניסטים, שיהיה השם הזה ראוי להם בעבדם את האדמה בידיהם [ההדגשה – במקור], כפי האפשרות ולרגלי המלאכה וההתרגלות; ו. והאחרון, שיהיו לעיניים ומורי דרך הישוב להעולים החדשים, שרובם הנם בעלי מלאכה ועבודה ועושים מעשיהם בדעת נפש, להם יוכל הועד הפועל להיות לתשועת עולמים…״ בהמשך התזכיר נכתב כי ויסוצקי ״פנה הנה והנה וראה כי אין איש אשר ימצאו בו כל התנאים שהזכרנו ואף רובם מלבד הגביר היקר ה׳ מויאל נ״י [נרו יאיר]״. לחיזוק דעתו הובאו העובדות הבאות: ״גם הנדיב, עמוד התווך להישוב שם בו את מבטחו… ועליו באה גם הסכמת דעת הקהל בארץ הקודש״.}

^{הנושא הזה של דעת הקהל מעניין במיוחד. עד אז לא הוזכר במקור כלשהו ביישוב ההולך ומתהווה המונח ״דעת הקהל״, שגם לה יש השפעה על קבלת החלטות. אפשר להבין מהדברים שמינויו של מויאל לתפקיד הנציג הבכיר של חובבי ציון בארץ ישראל נתקבל בהסכמה רחבה. העובדה שהוא היה גם נציגו הכספי של הברון רוטשילד בארץ ישראל וכן טיפל בכספי ״כל ישראל חברים״ שהועברו למקווה ישראל – הוסיפו אף הם ללא ספק לחיזוק מעמדו. לפי התזכיר, מויאל נתן את הסכמתו למינוי: ״האיש הנעלה הזה התעשת לבקשת צירנו היקר לקבל עליו את המשרה הכבדה הזו״. הוצע עוד, שיוסף סטרבולסקי, מפעילי חובבי ציון ואיש אדמה במקצועו יישלח לארץ ישראל כדי לעמוד לצידו של מויאל. בפועל הדבר לא התממש.}

^{עניין שיגורו האפשרי של יוסף סטרבולסקי לארץ ישראל מחייב הרחבת מה. ברוב המקורות ההיסטוריים והמחקריים מודגש מינויו של אברהם מויאל לנציג חובבי ציון בארץ ישראל, כאחראי יחיד הבא להחליף את שני המרכזים שהוצעו ובוטלו. אולם מתברר שהמינוי נתקל תחילה בקשיים בחוגי חובבי ציון, ושמו של סטרבולסקי – דמות עלומה לחלוטין בהיסטוריה של ההתיישבות בארץ ישראל – הוזכר כמי שוויסוצקי ייעד תחילה לעמוד בראש פעולת חובבי ציון בארץ, כשמויאל משמש רק גזבר.}

^{כתבה על כך חנה רם, במחקרה על מויאל מ-165,1991 והרחיב חוקר תנועת חובבי ציון, פרופ׳ יוסי גולדשטיין – תפקיד האחראי הראשי מטעם חובבי ציון על העבודה הנעשית בארץ יועד לסטרבולסקי, ואילו מויאל עתיד היה לשמש בתור סגנו.}

^{וכך כתב גולדשטיין: ״לאחר לבטים רבים החליט ויסוצקי למנות לראשות הוועד הפועל את יוסף סטרבולסקי, מנהל המושבה נובו פבלובקה בצפון־מערב תחום המושב [ברוסיה]… ויסוצקי שמע על סגולותיו והחליט שהוא האיש המתאים משלא מצא מועמד ראוי לתפקיד מקרב מנהיגי היישוב בארץ ישראל. לסגנו של סטרבולסקי מינה את אברהם מויאל״. על מויאל כתב גולדשטיין כי לדעתו של ויסוצקי, ״הוא אינו מוכשר לתפקיד, ולכן מינה אותו רק לסגנו של סטרובלסקי״.}

^{דברים אלה עומדים בסתירה מוחלטת למה שכתב ויסוצקי עצמו לפינסקר, עם סיום ביקורו בארץ. מדבריו עולות אכזבה ותקווה, כאשר בצד התקווה הוא מזכיר את מויאל, האיש שלדברי גולדשטיין לא העריך.}

^{וכך כתב לפינסקר: ״בכל פינות אשר פניתי מצאתי תקווה ושמחה מצד אחד ועצב עם יגון מצד השני. בכל מקום ראיתי אור וחשך משתמשים בערבוביא… [לאחר שהוא מתעכב על מצבן של שלוש מושבות חובבי ציון – פתח-תקווה, גדרה ויסוד המעלה] מאד ידאב לבי על אשר לא יכולתי לבצע עד היום את כל פעולווד בדבר השלום והאמת אגיד כי האמת תנחמני, והיא כי הקרה ה׳ לפני את יקר הערך ה׳ מויאל נ״י אשר עליו אוכל לבטוח בכל״.}

^{והנה גם שורת המחץ לגבי שיתוף פעולה אפשרי בין מויאל לסטרבולסקי: ״רבות יגעתי עד כי עלתה בידי כי יקבל [מויאל] עליו המשרה פה, להיות המשגיח הראשי על המושבות וגם לעיניים לדבר הישוב בכלל, ואבקש את כבודו [פינסקר] כי גם בעת שיבוא ה׳ סטרבולסקי הלום, ישאר הוא(ה׳ מויאל) ראש האדמיניסטרציה״.}

^{גולדשטיין עומד על כך שוויסוצקי הודיע לראשי חובבי ציון בוורשה כי הוא מעדיף שבראש הפעולה בארץ יעמוד סטרבולסקי, אולם אלה סברו שהבחירה אינה נכונה והעדיפו את מויאל, ו״בסופו של דבר הועילה התנגדותם, וויסוצקי מינה את מויאל לראש הוועד הפועל של חובבי ציון בארץ ישראל״.}

^{מויאל ידע ככל הנראה על הלבטים האלה, אולם הוא לא היה מן הוותרנים, ולכן שיגר מכתב לפינסקר. במכתב זה הבהיר לו שאם תנועת חובבי ציון רוצה בשירותיו הטובים, יש לו תנאים, והוא אינו מוכן לקבל שימנו אדם כלשהו ״מעל לראשו״. המכתב כתוב בנימוס וכולל מילים ״גבוהות״ לרוב, אולם המסר שבו ברור: אם החלטתם למנות אותי לעמוד בראש הפעולה, אני הוא המחליט והמנהל. במילותיו הנמלצות של מויאל הדברים נשמעו טוב יותר: "אקח את החופש לבקש מאדוני לבל סבב אותי בכל עת בהמון עצות מרחוק או בהרכב אלופים לראשי, מאלה אשר לא ידעו או לא ירצו לדעת את אשר לפניהם, כי בשום אופן לא אקבל אחריות על פעולות אחרים, אשר יפעלו נגד רצוני ופקודתי. אני הנני אחראי לפעלי, אבל לא לפועל אחרים״(ההדגשה במקור).}

^{מויאל ציין עוד כי זהו מכתבו הראשון כ״מורשה מאושר מאדוני ומחובבי ציון״, והוא צירף מעין תנאי: מנקודה זו תתחיל פעילותו, ״אם יאבה אדוני למלאות שאלתי זו ורצוני זה״ (ההדגשה במקור).}

^{ב-15 ביולי 1885 עמד ויסוצקי לסיים את ביקורו בארץ ולהפליג לאירופה. המאמץ הקשה בן שלושת החודשים הביאו להחלטה שעליו לנוח ולהתרענן במרחצאות מאריינבד בבוהמיה [כיום במערב צ׳כיה], ורק לאחר מכן לדווח להנהלת חובבי ציון על שליחותו. לפני נסיעתו כתב שני מכתבים מפורטים למויאל על משימותיו הקרובות בטיפול בשלוש מושבות חובבי ציון ומכתב ארוך במיוחד לפינסקר, ובו פירוט פעילותו במהלך שליחותו. כמו כן הוא קיבל מכתב נמלץ ממויאל, שבו הודה לו הלה על בחירתו לתפקיד הרם. עניין מינויו של מויאל הועבר לידיעת האגודות השונות של חובבי ציון באירופה. בדבר ייסודו של הוועד הפועל דווקא ביפו ולא בירושלים נכתב: ״והנה אף כי אמת נכון הדבר שאך בירושלים ישבו אנשי שם אשר פעלו גדולות ונצורות לטובת הישוב, הנה ועד-פועל תמידי עם יושב בראשו המקבל עליו אחריות הפעולה לא מצאנו כי אם ביפו, שהיא סמוכה ונראית להקולוניות, שאנחנו מטפלים בהן היום״. בהמשך הוסבר מינויו של מויאל: ״…צריך להיות עשיר וחכם בהוויות העולם ונכבד בעיני הרשות המקומית, והתנאים האלה מצאנו רק בהגביר הנכבד והיקר רבי אברהם מויאל ס״ט הספרדי ביפו, אשר נאות בטובו לקבל עליו המשרה הזאת ולעסוק בהישוב בשקידה נמרצה״.}

^{חוקרי התקופה מציינים כי מאחורי הקלעים של מינוי מויאל עמד ריב ישן בין רוקח לבין אליעזר בן־יהודה ויחיאל מיכל פינס, המחזיר אותנו במידה מסוימת לוויכוח על הבכורה שבין ירושלים ליפו. בהתייחסו למינויו של מויאל עומד קלויזנר על כך שתמוה הדבר שוויסוצקי לא מינה לתפקיד נציג חובבי ציון בארץ ישראל את פינס, למרות שהיה ראוי לתפקיד והוא מסביר מה עמד מאחורי החלטתו של ויסוצקי: מויאל היה סוחר עשיר בעל השפעה. הוא עזר הרבה להתיישבות בעקרון ושימש אחר כך ״סוכן כספי״ של הנדיב, ״נהירים היו לו דרכי השלטונות הטורקיים בארץ ומנהגי השכנים הערביים, וידע איך לטפל בהם. ויסוצקי מסר לו את הכספים שהיו בידו, בצירוף הוראות. המינוי של מויאל ורוקח נעשה ללא ידיעתה של ההנהגה. ויסוצקי הסביר אחר כך לפינסקר שהיה מוכרח למהר למנות נציג, מפני שקיבל ידיעה מהרב מוהליבר ואחרים שסטרובולסקי לא יצא לארץ לפני חודש אלול.}

^{בעיתונות העברית של הימים ההם הופיעו ידיעות קצרות על מינויו של מויאל: בעיתון הצבי התפרסמה ידיעה לקונית ממש, על צאתו של ויסוצקי: ״לפני עזבו מסר את כל עניין חו״צ ביד האדון הנכבד מויאל הי״ו ביפו, והועד אשר הפקיד האדון ויסוצקי בירושלם בטל״. היה בדברים אלה רמז למורת רוחו של בן־יהודה מכישלון שילובו בעבודה למען חובבי ציון. ואילו בהצפירה נמסר כי ״הועד הנוסד ע״י הגביר היקר רק״ז וויסוצקי הי״ו ביפו וירושלים עלה בתוהו, ועל מקומו בא הגביר היקר ה׳ מויאל הי״ו להיות ממלא מקום חובבי ציון בארץ הצבי ולמזכיר נשאר ה׳ רוקח היושב עתה ביפו״.}

^{אולם מי שסבור שפרשת מינויו של מויאל לנציג הבכיר של חובבי ציון בארץ ישראל הייתה בבחינת מעשה מוגמר, מגלה כי ויסוצקי המשיך לשחק משחק כפול בעד מויאל וגם נגדו. כאן, לראשונה, עלה גם נושא עדתי, שהרי מויאל היה חריג בנוף העסקנים הקדם־ציוני בארץ ישראל: הוא לא היה עולה חדש או ותיק יחסית ממזרח אירופה כמו פינס, ליבונטין או בן- יהודה, אלא בן הארץ ורחמנא לצלן – ספרדי…}

^{המנהיג המזרחי הראשון-אברהם מויאל-מרדכי נאור-יפו ויהודיה במחצית הראשונה של המאה ה19 -מינויו של מויאל לנציג הבכיר של חובבי ציון בארץ ישראל}

1. Aubin מתוך

Le Maroc d’aujourd’hui Paris, 1922

La ville de Sfrou relevait, jusqu’a ces derniers temps, du gouverneur de Fez el-Djedid, qui y etait represente par un khalifa. En recompense des services rendus par le caid Omar elYoussi dans l’expedition contre Bou Hamara, le makhzen vient de lui attribuer le gouvernement de Sfrou. Omar el Youssi est maintenant le seul caid de sa tribu, qui naguere en comptait trois. II est ainsi devenu un tres puissant seigneur, chef unique de l’une des plus grandes tribus beraber, et c’est lui qui, a la tete des contingents berberes, a, cet hiver, sauve le makhzen. Les Ait-Youssi se divisent en deux fractions principals, les Ait-Halli et les Ait-Messaoud-Ouali, dont les rivalites ont ete maintes fois sanglantes. Le caid el-Hosein el-Hallioui n’avant cesse de se poser en rival du caid Omar: il y dix-huit mois, il vint s’etablir a Sfrou, et la ville se divisa aussitot en deux camps, tenant pour chacun des deux adversaires; on se fusilla, pendant trois mois, du haut des minarets et des terrasses des maisons, dont beaucoup portent encore les traces de la bataille… Omar el-Youssi sortit vainqueur de la bagarre; il poursuivit son rival dont il detruisit la kasbah et resta des lors seul maitre de toute la tribu; quant a Hossein el-Hallioui, il vit refugie a Fez dans la zaouia de Moulay Edriss.

La maison du caid el-Youssi contient un grand riadh, de construction recente, ou l'on est en train d’achever les revetements de faience et les plantations. L’un des fils du caid, qui fait fonction de khalifa, Si Mohammed ben Omar, nous y a recus a dejeuner; c’est encore un tout jeune homme, dont l’education s’est faite a la campagne, comme celle de la plupart des Beraber; aussi est-il tres timide et il reste un peu a l’ecart, entoure du petit groupe de feqihs et de tolba, habituel aupres des grands caids. Le dejeuner et la musique etaient purement arabes; mais les tapis, sur lesquels on avait place la table, etaient ornes de franges, qui s’en detachaient en lignes regulieres, selon un modele special aux Ait-Youssi, et l’on servit, comme premier plat, du lait et des dattes, ainsi qu’il est d’usage dans toute cette region de l’Atlas.

Si Mohammed nous reconduisit, avec ses cavaliers, jusque fort avant dans le Sais, la oil la route de Fez cesse d’etre menacee par les djei'ch (raids de cavalerie) des Beni-Ouarain, des Beni-M’tir, et meme des Ouled-el-Hadj, qui l’interceptent periodiquement. En revenant, nous passames par les B’halil, gros village a une heure de Sfrou, sur les dernieres pentes du djebel Kandar. Une population de 5 ou 6.000 habitants y vit dans de pauvres maisons en pierres ou dans les cavernes creusees dans un sol tres friable; ces habitations primitives epousent le relief du terrain, disparaissent dans les creux de rocher, et c’est seulement en descendant vers le Sais, au travers des Olivers, que l’on apercoit, dans son ensemble, le village remontant en amphitheatre, des deux cotes d’un vallon escarpe. Les B’halil forment, a eux seuls, un territoire distinct; ils sont Berberes arabises et proviennent d’une fraction, empruntee naguere au Zerhoun, en vue d’assurer, au-dessus de la route de Sfrou, une securite qui laisse tellement a desirer encore. Bien que ne dependant en aucune facon de la tribu, les B’halil relevent actuellement du caid el-Youssi. II n’y a plus que quatre petites heures de voyage pour descendre des B’halil a Fez.

1. Aubin מתוך

Le Maroc d’aujourd’hui Paris, 1922

Page 242

שלוחי ארץ ישראל-אברהם יערי-כרך ב'

ר׳ חיים שלום עמאר.

 לאירופה המערבית נשלח בשנת תקל״ה ר׳ חיים שלום בן ר׳ דוד עמאר. הוא היה מרבני מקנאס שבמרוקו שעלה לא״י והשתקע בטבריה. וכבר לפני כן נשלח בשליחות טבריה לאפריקה הצפונית, והיה בטריפולי בשנת תקכ״ט (1769). בשליחותו זו היה גם במרוקו, והפייטן המרוקני ר׳ דוד ן׳ חסין חיבר אז לכבודו פיוט שתחילתו ״אני היום אשירה לכבוד ספיר יהלום״, ובו הוא אומר על השליח: ״דרשו הנמצא כזה, חכם עדיף מחוזה״. [הפיוט מובא באתר מורשת מרוקו בקטגוריה "רבי דוד בן אהרן חסין"א.פ]ואני משער שבימי שליחותו של שליח זה במרוקו חיבר ר^, דוד ך חסין את שירו בשבח טבריה, תחילתו ״אוחיל יום יום אשתאה, עיני תמיד צופיה, אעברה נא ואראה אדמת קדש טבריא״, שיר שנתפשט בכל ארצות המזרח. אלה כל הידיעות על שליחותו הראשונה לאפריקה הצפונית. ואילו משליחותו השניה לאירופה המערבית הגיעו אלינו ידיעות רבות, והחשובה שבהן אגרת בדבר שליחותו שכתבו חכמי טבריה בשנת תקל״ה אל ר׳ אליהו הלוי רב באליסנדריא דילה פאליה. באגרת הם מתארים את הצרות שבאו על טבריה בעקבות מרד עלי ביי ממצרים שאליו הצטרף גם ד׳אהר אל־עמר שליט הגליל. ואלה דבריהם:

״…סבונו גם סבבונו צרות רבות… ראשונה, מלכים מדיינים זה עם זה [מלחמת רוסיה—תורכיה] ודין גרמ״א…וםגר דרך ים…אין יוצא ואין בא, ונמנענו רביבי ההשפעה פרי צדקת אחינו בני ישראל…בערי תורקי״א… והנה בעתה…עצר ה׳

המשא ומתן וכמה מאישי ישראל ירדו פלאים, -ולבר מן דין עבר עליהם כוס התרעלה ובכו את השרפה אשר שרף ה׳, ואף גם זאת, גלגולי המלחמה…שר של מצרים מרד מרד כאדונינו המלך יר״ה והעיז ידו עם השרים המושלים על ארץ־ישראל וכרתו ברית יחד ובאו דרך ארצנו גדודים גדודים למאות ולאלפים לערוך מלחמה על דמשק וסביבותיה, והן בעון היתר, יקר יוקר השערים, אשר לא ראו אבותינו ואבות אבותינו… ועיניהם של עניים תלויים ועומדים… והיינו מוכרים להם בזמן היוקר בשער הזול של זמן הקציר.,.

מששנו את כל כלינו למכור ולמשכן החשוב חשוב קודם להביא טרף לחם לפי הטף, וידל ישראל מאד… והוכרחנו במעשינו לשאול…מאת הש׳ר הש׳ורר בע״ק…יתן סך מהחיטים בשער של זמן הקציר… ונתרצה ויאות לתת לנו… והן בעון עלה השער…

ונפשו לשאול הגיעה לקיים עצת נתינה בשער היוקר…ולית דינא ודיינא עם שהתקיף ממנו, והוכרחנו לגדל פרע בשער היוקר, לקוח הסך…ברבית קצוצה עשרים למאה…שהחוב הנ״ל עודנו עומד על כללות ע״ק…פורה ראש ולענה… וחוששנו… פן יבלע לע״ק, כאשר ראינו בעינינו מעשה שהיה במקום הסמוך ונראה [צפת], עלה חמתו באפו ויגרש מפניו כל אשר בשם תלמיד חכם יכונה, ומי שיש את רצונו לגור בארץ נתון יתן חק קבוע מאה גרוש, ומי שאינו תלמיד חכם נתון יתן כפי השגת ידו ולפי ראות עיני הצרים הצוררים משרתיו הרעים… ודואגים אנו על עצמנו, ויותר על חכמי האשכנזים… קהל ועדה מישראל… המסתופפים בצלנו ונוגש לא יקרב לפתח ביתם, כחומה נשגבה היינו לפניהם…מאת המים אילי הארץ…ע״כ קומו השרים לעזרת ה׳… שאחינו… כמהר״ר חיים שלום עמאר נר״ו… החותמים [פעה״ק טבריה ת״ו] שנת אל תעזבנו אבינו [תקל״ה]״.

בשליחות זו שהה ר׳ חיים שלום עמאר לפחות שש שנים. בשנת תק״מ (1780) הביא לדפוס בליוורנו את הספר ״מעשי צדיקים״ הכולל חידושי הרמב״ן על מסכת עבודה זרה וחידושי הריטב״א על מסכת שבועות, שנדפסו עפ״י כתבי־יד. בהקדמה לספר זה מספר השליח על תולדותיו ועל הרפתקאותיו בשליחותו: ״אין מלה בלשוני… [לתאר את הצרות] דעדו עלי מנעורי עד בואי לחצר ביית המלך טבור הארץ זו טבריה…ימים ושנים שלו הייתי לעבדה ולשמרה בטהרה… הן בעון קלא נפיק מן שמיא… את מי נשלח ומי ילך לנו… כי באו בנים עד משבר… כלתה פרוטה ועול החובות עד צואר הגיעו… קמתי ואתעודד… עובר ארחות ימים ונהרות ומדבר שמם מקום גדודי חיות קטנות עם גדולות ולסטים מזוינים… כמעט שכנה דומה נפשי מיד רשע גוי עז פנים אכלני הממני את השבי ואת המלקוח… באמור אלי… קום עשה שבתך חול עד הכאה מכות ועונשין… לא היו ימים מועטים… הוציא ממסגר נפשי… ע״י… גבירי ומנהיגי עיר… ליוורנו … ומתוכם… כמהר״ר יוסף פראנקו…ולי מה יקרו…גבירי מתא אזמיר… בבואי לשלום למחנה קדשם יצאו לקראתי כתרוני עטרוני בשמחה ובשירים וכבוד עשו לי… ״ באייר תקמ״א (1781) עוד היה בליוורנו והסכים שם לספר ״לשון חכמים״ חידושי ראשונים שנדפס שם בשנה ההיא. בשנת תקמ״ה (1785) כבר היה שוב בטבריה וחתם שם בראש חכמי טבריה על אגרת־שליחותו של ר׳ אברהם אריה שיצא אחריו לאיטליה.

בסוף שנת תקל״ז (1777) הגיעה לארץ שיירת העולים־החסידים מרייסין ומליטא והשתקעו תחילה בצפת ואחר־כך עברו לטבריה והיו לחלק גדול וחשוב מישובה. מאז משתנים דרכי שליחות טבריה תכלית־שינוי. עדת העולים האשכנזים יוצרים כלים הדשים לשליחות. ארצות מזרח־אירופה, שהשלוחים הספרדים מטבריה לא הגיעו מעולם אליהן, נעשות עתה התומכות העיקריות בטבריה. ושמה של טבריה מתפשט יותר ויותר בגלילות רחוקים של פולין ורוסיה. ועל התפתחות חדשה זו ידובר באחד הפרקים הבאים.

כתב־יד בית־הספרים הלאומי והאוניברסיטאי בירושלים, סימן 373 8°, דף 19—20 : אגרת דומה בדפוס, שנשלחה אל הגביר רפאל פולידי באליסנדריא דילה פאליא. פרסם י. ריבקינד ב״ירושלים״ לזכר לונץ (תרפ״ח), עמ׳ קל״ח—קל״ט, ושם פרט השנה משובש ״אל תעזבינו אבינו״ ויפה שיער ריבקינד שיש להביא בחשבון רק את המלה ״תעזבינו״, אולם גם מלה זו נשתבשה, וצ״ל: ״תעזבנו״ בלי י׳, כמו באגרת לר׳ אליהו הלוי, ועולה: תקל״ה. דבר זה ברור גם מחתימות החכמים שעל האגרת: רפאל אברהם דוויך הכהן, בנימין זאב אשכנזי, יחזקאל אבואלעפיה, שמואל לאגו, שמואל אלדחיף, דוד ב״ר יונה אשכנזי. ואילו בשנת תקמ״ה חתמו על אגרת השליחות של ר׳ אברהם אריה חכמים אחרים לגמרי, כמו שנראה להלן.

שלוחי ארץ ישראל-אברהם יערי-כרך ב'-ר׳ חיים שלום עמאר שלוחי טבריה מחידוש ישובה עד עלית החסידים

עמוד 518-519

71- אֲנִי הַיּוֹם אָשִׁירָה

לכבוד שלוחי א״י. שיר שבח לכבוד שלוח טבריה, רבי שלום עמאר, מחכמי מראכש שעלה לארץ ישראל (ראה עליו: יערי, שלוחי א״י, עמי 519-518). יש לשער שהשיר המפורסם ׳אוחיל יום יום אשתאה׳, המתאר את טבריה ומדבר בשבחה, נכתב בהשפעתו ועל-פי תיאוריו של רבי שלום. השיר נכתב כנראה בעת ביקור השד״ר במכנאס בשנת 1774. השיר כולל שני טורי מדריך דו-צלעיים ועוד שש מחרוזות. בכל מחרוזת שלושה טורי סטרופה וטור מעין אזור.

חריזה: א/ב א/ב גגגב וכו׳. משקל: שבע הברות בטור.

כתובת: פיוט יסדתי לכבוד חד מינן דסליק להתם. החכם השלם כהר״ר שלום עמאר שליח טבריה תוב״ב. נועם ׳יא כ׳לאיק׳.

סימן: אני דוד בן חסין.

מקור: א־ מ ע״א; ק- מ ע״א; ב״צ 2144 – 42 ע״א; נ״י 5350 – 34 ע׳׳ב; 3097 ־ 5 ע״א.

אֲנִי הַיּוֹם אָשִׁירָה / לִכְבוֹד סַפִּיר יָהֲלֹם

צְרוֹר הַמֹּר וַיִּקְרָא / אֵלָיו ה' שָׁלוֹם

דָּר שׁוֹכֵן בְּרוּם חֶבְיוֹן

יַשְׁכֵּן תָּמִיד, עֶלְיוֹן,

5 תּוֹךְ עִיר קֹדֶשׁ, עִיר צִיּוֹן

תִּתְעַנֵּג עַל רֹב שָׁלוֹם

וּכְמוֹ פַּעַם בְּפַעַם

קְרָא תּוֹךְ רִבְבוֹת עָם

דַּת דְּרָכֶיהָ נֹעַם

10נְתִיבוֹתֶיהָ שָׁלוֹם

דִּרְשׁוּ הַנִּמְצָא כָזֶה

חָכָם עָדִיף מֵחוֹזֶה

מָה נָאֶה מָה טוֹב נֵר זֶה

אוֹהֵב וְרוֹדֵף שָׁלוֹם

15 בְּמוֹשַׁב זְקֵנִים תְ-

¬הֻלַּל. צוּר אוֹרָה יַעֲטֶה

יָחְנְךָ וְגַם יִטֶּה

לְךָ כִּנְהַר שָׁלוֹם

נָאוֹר, דָּגוּל מֵרְבָבָה

20 יַנְחִילְךָ בְּאֶרֶץ טוֹבָה

שָׁם תַּעֲלֶה וּרְאֵה בָ¬-

נִים לְבָנֶיךָ שָׁלוֹם

חָסִין קָדוֹשׁ בְּטוּבוֹ

הַשָּׂם עָבִים רְכוּבוֹ

25 יַדְרִיךְ אוֹתְךָ בִּנְתִיבוֹ

וְיָשֵׂם לְךָ שָׁלוֹם

1-ספיר יהלום: מאבני החושן, והם כינויים לרבי שלום. 2. ויקרא… שלום: על-פי שו׳ ו, כד. 3־6. דר… שלום: כ״י ב״צ מקדים את המחרוזת הבאה. 3. דר… חביון: פנייה לקב״ה, על-פי חב׳ ג, ד. 4. ישכון תמיד: ברכה לרבי שלום, שישכון בארץ־ישראל תמיד ולא ינוד ממנה. 6. תתענג על רוב שלום: על־פי תה׳ לז, א. 8. קרא… עם: המשורר מזמין את רבי שלום לעלות לתורה. השיר הושר לקראת עלייתו. רבבות עם: על־פי הנוהג הגיעו, בוודאי, אנשים רבים לשמוע את דרשתו של השליח. 9. דת: כינוי לתורה. 9־10. דרכיה… שלום: על-פי מש׳ ג, ח. 11. הנמצא כזה: בר׳ מא, לח. 12. חכם עדיף מחוזה: על־פי ב״ב יב ע״א. 13. מה… זה: משחק לשון, על-פי ׳מה נאה ניר זה׳, משנה אבות ג, ט. 14. אוהב ורודף שלום: על־פי דברי הלל שם, א, יב. 15־16. במושב זקנים תהולל: על־פי תה׳ קז, לב. תהולל: חילק את המילה לצורך החריזה. 17־18. יטה… שלום: על-פי יש׳ סו, יב. 19. נאור: ובדפוסים: ׳נורא׳. דגול מרבבה: כינויים הם לקב״ה. 21. שם תעלה: מברכו שיזכה לחזור לארץ ישראל. 22-21. וראה… שלום: תה׳ קלח, ו, וקיצץ בפסוק לצורך השיר. 23. חסין קדוש בטובו: על־פי תפילת ׳אנא בכח׳: ׳חסין קדוש ברוב טובך נהל עדתך׳. 24. השם עבים רכובו: על-פי תה׳ קד, ג. 26. וישם לן שלום: על-פי סופה של ברכת כוהנים, במ׳ ו, כו.

החתונה היהודית בפאס

מחברים שונים

א. החתונה בפאס על פי ריאיון עם תושבות פאם

תיאור זה לקוח מאנתולוגיה של טקסטים אתנוגרפיים בערבית יהודית בתעתיק מיוחד (עם תרגום לצרפתית ושעתוק לאותיות ערביות) שנאספה בשנות השלושים של המאה העשרים בידי שני חוקרים, האחד מומחה צרפתי ידוע לדיאלקטים ערביים של מרוקו ולתרבות העממית במרוקו והשני צעיר בן הקהילה, דובר הדיאלקט הקהילתי; הוא ניהל את הראיונות בשפת הדוברים והדוברות. מטרת החוקרים היתה לתעד את המסורות הלשוניות והתרבותיות של בני קהילת פאס בעידן של תמורות.

המקור

 Brunot & Elie Malka, Textes judeo-arabes de Fes: : Louis

 Textes, transcription, traduction annotee, Rabat 1939, pp. 107-109,

חתונת אל־כתאיב [=חתונת ילדים](שם, עמ^׳ 109-107).

טקס אל־כתאיב עובר מאב לבן; עורכים אותו עדיין במשפחות מסוימות, שזה מנהגן. עורכים אותו לילד ולילדה בגיל הרך.

הולכים בליל המימונה לשדך את כלת אל־כתאיב. מביאים לה חינה וטבעת וכן סוכריות, ומחכים עד לליל ההילולא של רבי שמעון [בר יוחאי]. ביום ההילולא מביאים לכלה סוכריות וממתקים, בושם וטבעת וכן תכשירי איפור. ביום השבת לוקחים תבשיל לארוחת צהריים ומביאים לבית הכלה וסועדים שם את הסעודה כשהחתן יושב ליד כלתו [ושניהם] לבושים יפה. לאחר הסעודה מאפרים את שני הילדים, עוטפים את ראשה של הכלה במטפחת ראש כפולה ואת גופו של החתן עוטפים במעיל.

באים בחורים ונושאים את החתן ואת כלתו על כתפיהם וסובבים בבתי קרוביהם, וכשהם מגיעים לבתים נותנים להם חתיכת סוכר ומברכים אותם באריכות ימים. סובבים שבע פעמים ביום שני, ביום חמישי וביום השבת.

בלילה של ערב שבועות לוקחים את הילד ואת הילדה לבית המרחץ וטובלים להם יד ורגל, ולאחר מבן סרים לבית החתן ועורכים לו את התספורת בנוכחות מוזמנים ובשיתוף נשים הצווחות את צווחות הצהלולים, פייטנים ונגנים. אם הכלה סועדת סעודה דשנה בבית החתן ולנה שם.

בחג השבועות מכינים בבית החתן לחם קלוע עבור הכלה. ביום החג מלבישים את החתן ואת הכלה בגדים יפים. רב בית הכנסת כותב להם את הכתובה באותיות דבש ומושיט להם את הנייר כדי שילקקו אותו. נותנים לכלה את הלחם הקלוע, ולאחר מכן היא חוזרת לבית אביה. כשיגדלו, אם כתוב להם במזלם מן השמים, הם יינשאו זה לזו.

.ב השידוכין והאירוסין

בימים עברו כשמצאו הורי הבחור איזו בחורה שמצאה חן בעיניהם הם שלחו איש מכובד שידבר עם אביה ויפציר בו שייתן את בתו לאישה לפלוני זה.

אבי הנערה אומר לו: ״אחי, אחכוך בדעתי שבוע או שבועיים ואתן לך תשובה״. לאחר פרק זמן זה חוזר השדכן אל אבי הנערה כדי לקבל את תשובתו, וכשהוא אינו מעוניין לתת את בתו הוא אומר ״אחי, בתי אינה רוצה להתחתן״, או אומר לו ״בתי עדיין צעירה״, או ״אין לי כעת במה לערוך לה את החתונה״, וכל זאת כדי שלא לומר לו ״אינני רוצה בבחור זה״. השדכן מבין שאבי הנערה אינו מעוניין לתת את בתו, ומוסר תשובתו להורי הבחור.

אם אבי הנערה מעוניין לתת את בתו הוא אומר לו ״אחי, בסימן טוב״, והשדכן מוסיף ״בברכה ובאושר״. מסכימים על ערב שבו באים מספר אנשים לשידוכין. בערב זה הולכים ארבעה או חמישה אנשים מכובדים לבית הכלה. שותים תה ואוכלים עוגיות ואומרים להורי הבת: ״אתם יודעים מדוע באנו. באנו לשדך את בתכם פלונית לבחור פלוני״. הורי הבת עונים ״בסימן טוב!״, וקוראים לבחורה שתבוא לנשק את ידי המכובדים, ומחליטים מתי לערוך את טקס האירוסין.

לפני טקס האירוסין מכינים בבית המאורס ובבית המאורסת עוגיות, עוגיות ״פאליבי״י ועוגיות ״קנאדל״ וכן מרקחת. ביום שבו נערך טקס האירוסין מזמין אבי הבת במו פיו את ידידיו וקרוביו וכן את אבי החתן. המוזמנים באים לאחר רדת החשבה. שותים תה. בעלי הבית מזליפים מי ורדים על הבאים ומבעירים להם קטורת. נותנים לכל אחד מהם שתי עוגיות פאליבי, עוגיית קנאדל ופרוסת פרות מסוכרים. לוקחים אותם בכפות ידיהם בלא נייר. לאחר מבן הולכים המוזמנים של בית החתן אל בית הארוסה ואתם אבי הבחור; זה לוקח אתו טבעת זהב או שתיים משובצות יהלומים.

עוגת הפאליבי עשויה מחלמונים וחלבונים מוקצפים לחוד ומעורבבים לבסוף, ומקמח, סוכר ושמן. העוגה אפויה בתנור בצורת לחם עגול גדול עם חור או בלא חור באמצע; מספרדית pan leve.

עוגיית קנאדל -עוגיות בצורת מנורות שמן קטנות ממולאות בשקדים טחונים מעורבבים עם ביצה מוקצפת וסובר ואפויות בתנור.

הבחורה נכנסת אליהם בלבוש נאה ומנשקת את ידי המוזמנים, וכשהיא מגיעה לאבי הבחור היא מנשקת לו את היד ואת הראש, והוא עונד לה על ידה את הטבעות. קמים וחוזרים לבתיהם ואומרים בקול רם: ״בסימן טוב!״. בימים עברו לא ראה המאורס את ארוסתו כלל עד לליל החופה. גם בליל האירוסין הוא לא הלך אל בית ארוסתו.

בין האירוסין לנישואין חלים חגים: פורים, פסח, שבועות וכיפור. בית החתן שולח לבית הכלה חמישה מגשים מלאים: האחד באגוזים, השני בתמרים, השלישי בסוכריות, הרביעי בעוגיות והחמישי בחינה. והיו מוסיפים תכשיט מזהב – צמיד, עגילים או טבעת. חמש נשים זקנות נושאות את המגשים, שמכסים אותם במטפחות משי ירוקות. הן מובילות אותם בליווי צהלולים מבית החתן עד לבית הכלה.

טקסי האירוסין של ימינו דומים לאלה של ימים עברו; אך הבחור הולך אל בית הכלה, ואף לפני האירוסין הוא נפגש אתה ומדבר אתה.

ביום השבת הראשון שלאחר האירוסין לפנות ערב, בין ארבע לחמש עורך החתן ביקור בבית ארוסתו. משתתפות בו קרובותיה וידידותיה של הכלה וגם לחתן מתלווים ידידיו. החתן מביא לה תכשיט מזהב ומעניק לה אותו. נשארים לשתיית תה ולאכילת עוגיות.

החתן והכלה נשארים מאורסים שנה או שנתיים ולאחר מכן עורכים את החתונה.

החתונה היהודית בפאס-מחברים שונים-החתונה בפאס על פי ריאיון עם תושבות פאס

עמוד 422

בפתיחת המליצה, הבאה מתנצל הדרשן על מיעוט ערכו ומבקש נטילת רשות לומר את דבריו. ההתנצלות באה גם כן בחרוזים:

דוגמה ג׳

מורי וגבירי, זרע קדש עם ברוכי ה׳. יודע אני בעצמי מיעוט שכלי, ורוב סכלי, אשר כל רואי ילעיגו לי, ימלא שחוק פיהם, יחד עלי יתלחשו בשפתותיהם, ואלו דבריהם, מה לנער ובער, נמשל לבהמות יער, פיו עלינו פער, במילי דאגדה מצות אנשים מלומדה, אין בו לא דעת ולא תבונה. ובא לדרוש תוך קהל ועדה…

פתיחה מליצית אחרת, מהסוג של ״ראשית דברתי״ הייתה גם היא מאוד נפוצה במכנאס, ולא היה נער שהתחנך למצוות, ללא שהזכיר אותה בדרשה:

דוגמה ד׳

יום בשורה היום, ארוממך אלהי המלך נורא ואיום, ברוך ה׳ יום יום;

אבוא ביתך בעולות, ופי ימלא תהלות, ולשון מדברת גדולות, בתופים ובמחולות, ושיר למעלות: כי אתה עשית, חסדך עלי הגברת, ואולי קדמת,מה רב טובך אשר צפנת; מגיני ועוז מבטחי, עוצמי וכוחי,תוחלתי ונצחי, ממעי אמי אתה גוחי, על שדי אמי מבטיחי, ופקודתך שמרה רוחי:

חסדך הי יסעדני, מנעורי גדלני, ורוח קדשך היא סמכתני, רוני פלט תסובבני,עד אשר עד כה הביאותני, ולעבוד עבודתך כהיום קרבתני, ובכתר מצותיך זרזתני, וזירזתני, מזיו כבודם יזרח אור יקרות, לפקוח עינים עיוורות^.

אחרי דקלום פתיחה מליצית זו, בא תורה של הדרשה, וכל בר־מצווה פתח את דרשתו בציטטה מהתלמוד, מתוך מסכת ברכות, מנחות או מגילה, וסיימה במילים: ״עד כאן לשון המאמר״, בני הרבנים ובני המשפחות המיוחסות (בני-אבות), הוריהם הכינו להם דרשות מיוחדות אשר יועדו לכלל צאצאי המשפחה.

כאמור, אחרי השמעת הפתיחות והציטטה הראשונה מהתלמוד, או המדרשים,קהל המתפללים ענה במקהלה: וראו כל־עמי הארץ, כי שם ה׳ נקרא עליך ויראו ממך (דברים כח, י).

נביא להלן כמה נוסחים של דרשות: נוסח א:

א הדוגמא שלפנינו, היא דרשה שחוברה בידי רב מתפילאלת, ר׳ יחיא אדהאן זצ״ל בן בתו של רבנו יעקב אביחצירא זיע״א. הדרוש הוא ארוך ומחולק לשניים: החלק הראשון בעברית מליצית, והחלק השני הוא תרגום לערבית של החלק העברי. הדרוש פותח בדברי שבח לבורא ובמיעוט ערכו של מחבר הדרשה.

כמנהגם של יהודי ספרד, הולכים יהודי מרוקו ומציינים את שמם בראש השיר או הדרש. (גם כאן המחבר מציין את שמו סימן: יחייא חזק).

יגדל הבורא ויגיל הקורא, בתורת ה׳ חפצו חזק ובריא, יהגה בה יומם ולילה במצות גואלי וצורי, לשם השם ברוך הוא הודי והדרי, ולקיים מצותיה מאין יבוא עזרי, ללכת בדרך ישרה בהצנע לכת עם יוצרי, טרם בלות עצמי ובשרי, להבין צידה לדרכי בעוד נשמתי בי תאיר נרי, לתיקון אשר עויתי בגופי ונפשי ושארי, בכל מכל בכל באשר ירצה הבורא לעשות רצונו בלבב שלם להכניע יצרי, ולידבק ביצר-הטוב שהוא חפץ בתשובתי ויושרי, יהיו לרצון אמרי פי והגיון לבי לפניך ה' גואלי וצורי.

מכאן עובר הנער ומודה לבורא על החסד שעשה עמנו ונתן לנו את מצוות הציצית והתפילין:

חסד וצדקה עשה עמנו מצות ה' ברה, היא מצות התפילין כתר ועטרה, אשר נשתמש בה עוטה בשלמה אורה, להשתמש בשרביטו של מלך בקדושה ובטהרה, בזריזות ונקיות ומחשבה טובה זכה וברה, גם בדיבור ומעשה בשפה ברורה, אשר בחר בנו מכל אומה זרה, והעלנו מטומאה לטהרה, ולקדש את השם איום ונורא, ולברך ולהלל אותו באימה ויראה ורוח נשברה, ולעובדו שכם אחד בחשיבה באורה, יראת ה׳ טהורה.

הנער ממשיך לתאר את מעלת התפילין ואת היראה שעליו לחוש כלפיהן:

יפחד האדם ויתר לבבו, בהיותו בבית אלהים נהלך ברגש כי שמי בקרבו, מעוטף בציצית ומעוטר בתפלין, כל אדם חזו בו, יראה ויבין ויסתכל בלכתו ובשובו, כי ה׳ אלהי ישראל בא בו, יכנע וישפיל עצמו וידע שהוא מרכבה לשכינה וינוס לבו בקרבו, ויתפלל אל אלהיו אשר בראו ונפח נשמתו בו, ולא יערב בתפלתו שום דבור חול חס ושלום בפגעו בו, כי אם תורת אלהיו בלבו, והיתה עמו וקרא בו.

הדרשן מתאר את כוחו של יוצר האדם, ולכן עליו להתגבר כארי ולעובדו בלב שלם:

יוצר הכל ברוב חסדו, שהכל ברא לכבודו, יצר את האדם ליראה ולאהבה אותו ולעובדו, בכל לבבו ובכל נפשו ובכל מאודו, לכן יתגבר כארי בעוז בימי חיי הבלו וחלדו שלא יעבוד עבודה נכריה בלתי לה׳ לבדו, בכוחו ואונו כאשר תמצא ידו, בכל עת יזכור תפארתו והודו, כי גבר עלינו חסדו, ביום ובלילה בגילויו וסודו, על כן חובה עלינו להתעורר משינתינו ולהקיץ מתרדמתינו, כל אחד ואחד יעיד על עוונו לבדו, ויתודה עליו וישוב אל ה' וירחמהו וכפר בעדו,כי הוא יעיד עליו לבדו, ויודע מחשבותיו ותחבולותי והוא יגלה סודו, וכשישוב אליו ישמרהו ויחייהו ויצילהו מבל צרה ויגין בעדו, ויפדהו מרדת שחת ולקץ הימין יעמידו, כי אין מרחם בלתו ואנחנו עמו וצאן ידו,יודו לה׳ חסדו.

מכאן עובר הנער לחובת הנחת התפילין, כאשר הוא מגיע לי״ג שנים ולקבלת עול מלכות שמים:

אור לארבעה עשר שנה, כשיגיע האדם לזאת העונה, ידע בעצמו נאמנה,שהגיע לכלל אנשים הגדולים ונתחייב בכל מצוות האמורות בתורה נכונה ,ובא אליו יצר הטוב הנקרא ילד מסבן וחכם מראה לו דרך טובה והגונה,הפך יצר הרע הנקרא בפי הכל מלך זקן וכסיל שהיה מכשילו ומפילו בשוחה עמוקה וטמונה, משננער ממעי אמו ישב עמו בשכונה כמ״ש: לפתח חטאת רובץ, ושבע שמות נקראו לו בדברי הנבואה באמת ובאמונה,שבהם מסית האדם ומחטיאו בכל עת ובכל עונה, לכן יתרחק ממנו הרבה כמטחוי קשת שלא ישמע בשום פתוי של עבירה מגדולה ועד קטנה, ויבטח בהי שיעזרהו ויצילהו ממנו בהיותו עוסק בתורה לשם יחוד השכינה, ולתקן את שורש נפשו אשר באה ממנה ולהנצל מעבירה בבל צד ופנה, כמ״ש:

בראתי יצר הרע, בראתי לו תורה תבלין, במבואר בדברי האגדה הנבונה,ובמדרשים ואגדה, ובגמרא אנא ואנא, ולקיים כל מצוה ומצוה בזמנה, ועל כולם מצות ציצית ותפלין שהיא מצוה ראשונה, בלי איחור ועיכוב משנכנס לי״ג שנה, יזהר אביו לעשות לו ציצית ותפלין ולחנכו במצות כדי שיקבל עליו עול מלכות שמים שלימה, להיות עליו מורא השכינה, אשר בם רמזו עילויה ותיקונה, ולהתפלל שמע בשובה ונחת והמתנה, ולקיים כל תנאיה בדיבור ומעשה ומחשבה נבונה, וענוה גדולה על כולם, היא מחנה שכינה, לב נשבר ונדכא אלהים לא תבזה, מפורש במקרא ובמשנה, אני את דכא ושפל רוח בקרית דוד חנה, אנא ה׳ הושיעה נא, אנא ה׳ הבליחה נא.

מכאן עובר הנער ופונה לאלהיו שיחזירו בתשובה, שידבק במצוות הציצית והתפילין:

חליתי לאל עליון בורי וגואלי, ינחני באורח מישור ולפלס מעגלי, ולהחזירני בתשובה שלימה מאהבה לכפר על כל מעלי, ולעסוק בתורתך לשמה יומי ולילי: ולידבק במצותיך תמיד אז ינוח לי, ובפרט ציצית ותפלין ומזוזה בקומי בבקר יהיו מגן לי, והשכמת בית-הכנסת מעשרה ראשונה יהי חלקי וגורלי, ולקיים מצות ואהבת לרעך פסוק מלא, אז תקרא וה' יענה בעזרת צורי וגואלי.

הדרשן הצעיר עובר לתיאור הגלות המרה ופונה לבורא עולם שיקרב את ביאת המשיח והגאולה:

זכור ה׳ אלהינו, זכות אברהם יצחק ויעקב אבותינו, והוציא אותנו מן הגלות הזה שנתארך בעונותינו, וגברו עלינו אויבינו, ושללו ובזזו ממונינו, וענו אותנו בכל מקום אשר ישבנו, ובארץ נחלת אבותינו, עוד היום לחרפה ובוז שמונו, אין די לבאר צרותינו, ואין בהם מרחם עלינו, בלתי ה' אלהינו יחוננו וירחם עלינו,ויפדנו ויצילנו מכל אויבינו ושונאינו,וכל מבקשי רעתנו, וישפיל ויפיל כל הקמים עלינו לרעה מלמטה ומלמעלה מסביבותינו, למען שמו המשותף בנו, ושכינתו השרויה בקרבנו, יקרב ביאת משיחנו במהרה בימינו, לא לנו ה׳ לא לנו:

עד כאן הייתה רק הקדמה וכעין פתיחה. עתה הנער מבקש רשות מבורא עולם, ממוריו ורבותיו ומעטרת ראש אביו:

קודם כל דבר שבקדושה, אטול רשות מקודשא בריך הוא ושכינתיה,יחודא קדישא, שהיא עילת כל העילות וסיבת כל הסיבות, מרישא לסיפא, ומסיפא לרישא, אשר האציל וברא ויצר ועשה, את כל הנמצא, ברוך הוא וברוך שמו לעד ולעולמי עולמים, נאוה כתרצה, וממורי ורבותי, העוסקים בתורה הקדושה, ומעטרת ראשינו חסידא קדישא, ופרישא, ברכה ישא,ומאבא מארי ראשי אבן הראשה, ומן החכמים והתלמידים יבלו ימיהם בטוב ושנותם ובנעימים, בלי כלימה ובושה, ומן הקהל הקדוש הזה עדה קדושה, אתה ה' תשמרם, ובצינה רצון תעטרם, ביראה ואהבה וטהרה וקדושה.

עד כאן ההקדמה הכללית שנאמרה במליצה (חריזה). הדרשן הצעיר פותח עכשיו במאמר מהמקורות בעניינא דיומא ואחריו יבואו דברי פלפול בערבית:

איתא בגמרא דמנחות: ״תנו רבנן, חביבין ישראל שסיבבן הקב״ה במצות תפלין בראשיהן ותפלין בזרועותיהן, ציצית בבגדיהן ומזוזה בפתחיהן ועליהם אמר דוד: שבע ביום הללתיך על משפטי צדקך,ובשעה שנכנס דוד למרחץ וראה עצמו עומד ערום בלי מצות, אמר: אוי לי שאעמוד ערום בלי מצות, כיון שנזכר המילה שבבשרו נתיישבה דעתו, לאחר שיצא אמר עליה שירה שנאמר: למנצח על השמינית מזמור לדוד, על המילה שנתנה בשמיני.

רי אליעזר בן יעקב אומר: כל שיש לו תפלין בראשו, ותפלין בזרועו וציצית בבגדו ומזוזה בפתחו, הכל בחיזוק שלא יחטא, שנאמר: והחוט המשולש לא במהרה ינתק, ואומר חונה מלאך ה' סביב ליראיו ויחלצם (מנחות מג עב)

רפאל בן שמחון- טכס הבר-מצווה ומנהגיו

עמוד 244