Laredo Abraham-les noms des juifs du Maroc- Abrabanel
אברבנאל Abrabanel
Abravanel, Abarbanel, Abravaniel
Ce nom dont le sens et l’origine demeurent inconnus, est porté par une famille espagnole des plus vieilles et des plus distinguées qui prétendait descendre du Roi David. Le célèbre rabbin de Lucena au Xle s., Rabbi Isaac Iben Ghiar, dit que la famille Abrabanel de Séville et celle des Ben Daoud de Lucena, toutes deux descendantes de la maison royale de David, seraient venues s’établir en Espagne lors de la destruction du premier Temple de Jérusalem. L’historien expulsé d’Espagne, Salomon ïbn Berga ajoute dans son Shebet Yhudah que cette famille possédait sa généalogie ancienne et portait des armoiries spéciales dans leur cachet.
La famille Benbaruj de Tanger, actuellement établie à Casablanca et ״dont le chef était originaire de Palestine, se réclame de la descendance “de Don Isaac Abrabanel et justifie cette prétention en expliquant qu’elle aurait changé son nom par celui de Benbaruj en vue d’échapper à l’attention publique et d’éviter des persécutions dans le courant de ses nombreuses migrations.
Don Judah Abrabanel, «Almojarife» (trésorier et collecteur des Douanes) du Roi de Castille, Ferdinand IV, à Séville, fondateur de la célèbre famille des «Abrabaneles» expulsée de Castille en 1391. En 1310, il eut à sa charge l’administration et l’approvisionnement par mer de l’armée qui assiégeait Algésiras. Il rendit de signalés services au Roi et aux Grands d’Espagne. L’Infant Don Pedro, dans son testament, daté à Séville le 9 Mai 1317, ordonne de payer à Don Judah, 15.000 Maravedis, montant d’effets fournis et 30.000 Maravedis, montant partiel d’une *dette personnelle, avec prière de le libérer du paiement du solde
Don Samuel Abrabanel, fils de Judah (1), s’établit en Castille où il fut protecteur de l’enseignement et du rabbin Menahem Ben Zemah; qu'il fit nommer Grand Rabbin à Tolède. Pour lui prouver sa gratitude,, Menahem lui dédia son livre Zedah la-Derekh «Prévisions de Voyage». Pendant les persécutions de 1391, il fut forcé de se soumettre au baptême et prit le nom de Juan Sánchez de Sevilla, mais bientôt après il revint au judaïsme. Il servit trois rois et sa carrière publique commença sous Don Enrique II. En 1397, il fut contrôleur général de ce dernier et trésorier de la reine
Don Yuce Abrabanel reçut en 1365 du roi Don Pedro IV un sauf conduit pour commercer dans le royaume d’Aragon parce qu’il appartenait à la Cour de «l’illustre Henri Roi de Castille»
Don Judah Abrabanel, petit fils de Judah (1), trésorier du Roi; de Portugal vers 1400. Il administra les affaires financières de l’Infant Don Fernando qui lui assigna en 1437, plus d’un demi million de «Reis Brancos»
Don Isaac Abrabanel, fils de Judah (4), célèbre rabbin Talmudiste, philosophe, homme d’Etat, trésorier et conseiller du Roi Alfonse V de Portugal et de Ferdinand et Isabelle de Castille. Né à Lisbonne en 1437, mort à Venise en 1508 et enterré à Padoue. Elève de Joseph Hayyim, Grand Rabbin de Lisbonne, très instruit et doué d’une grande- habilité politique, il attira, quoique assez jeune, l’attention du Roi Alphonse V de Portugal qui le nomma son trésorier et lui accorda toute sa confiance. A la prise d’Arzila en 1471 par les Portugais, les Juifs de cette ville furent capturés et vendus comme esclaves. Don Isaac organisa une souscription et en grande partie de ses propres moyens obtint le rachat d’environ 250 Juifs captifs. Il intéressa à cette entreprise son ami le savant et riche Yehiel de Pise, qui contribua au rachat. Sur les conseils de Don Isaac, Rabbi Yehiel usa de son influence pour faire recevoir avec grand honneur les Ambassadeurs du Portugal auprès du Pape Sixte IV. A la mort d’Alphonse V, il dut abandonner ses fonctions à la suite des persécutions de Juifs et de l’accusation par le Roi Jean II le soupçonnant de connivence avec le Duc de Bragança, condamné à mort comme conspirateur. Prévenu à temps, Abrabanel s’enfuit en Castille en 1483 et sa fortune et sa riche bibliothèque furent confisquées par décret royal. A Tolède, il se consacra aux études bibliques et dans l’espace de six mois il composa un vaste commentaire sur les livres de Josué, les Juges et Samuel. Bientôt après, il entra au service du Roi Ferdinand et de la Reine Isabelle la Catholique qui lui confièrent à lui et à son ami Don Abraham Senior, le célèbre et riche Grand Rabbin du Royaume de Castille, l’intendance des revenus et l’administration de l’armée. Don Isaac fut le premier à accorder un appui financier à Christophe Colomb dans l’entreprise qui aboutit à la découverte de l’Amérique. Pendant la guerre contre les Arabes pour la reconquête de l’Espagne, Don Isaac prêta des sommes considérables au Gouvernement. Grâce à la parfaite organisation de ces deux personnalités dans la création de marchés et de convois partout, de leurs propres moyens et de ceux de leurs coreligionnaires qui suivirent l’exemple, à l’abri de toute spéculation, l’armée ne manqua d’approvisionnement d’armes, de vivres et de toutes sortes d’effets. Malgré le rôle joué par ces deux grands hommes d’Etat, et l’attitude prise par les Juifs castillans, en général en faveur de la reconquête, les Rois Catholiques ne purent se soustraire à l’influence de l’Inquisiteur Général Fray Tomás de Torque- mada, qui obtint d’eux l’acte d’expulsion de 1492.
Quand l’expulsion fut décrétée, Don Isaac fit tous ses efforts pour obtenir du Roi l’annulation de cet édit. En vain il lui offrit 30.000 ducats à cet effet et dut prendre la route de l’exil avec ses coreligionnaires. Dans son Commentaire sur le Deutéronome, il raconte les vicissitudes subies par lui et son peuple et donne l’itinéraire suivi par lui en quittant l’Espagne. Il se rendit d’abord à Naples où il fut nomme trésorier parle Roi Ferdinand V. Peu de temps après, la ville fut prise par les Français et, abandonnant toutes ses possessions, il suivit le Roi à Messine en 1495 puis il se rendit à Corfou. En 1496, il s’établit à Monopoli et finalement en 1503, à Venise où ses services furent requis pour négocier un traité de commerce entre le Portugal et la République de Venise.
L’importance d’Abrabanel ne se limite pas à sa carrière d’homme d’Etat mais s’étend surtout au domaine des sciences rabbiniques. Il eut une grande influence non seulement sur ses coreligionnaires mais surtout sur les étudiants chrétiens des XVIIIe et XVIIIe s. qui attachaient une grande importance à ses Commentaires bibliques. Les ouvrages écrits par lui sont: Ma'yene h a-Ye shu' ah «Sources de Rédemption» (1496) (Ferrara, 1551 et Naples); Yeshu'ot Meshiho «La Rédemption de son Messie» (1497) (Kalsruhe, 1828); Mashmia’ Yeshu'a «Proclamation de Rédemption» (1498) (Salonique, 1525), tous trois sur le Messianisme; 'Ateret Zeqenim «La Couronne des Vieillards» (Sabionettar 1557) ; Maamar Qazer «Petit Traité» (Venise, 1574) ; Niflaot Elohim «Les Merveilles de Dieu» (Venise, 1592); Mirkebet ha-Mishneh «Le second Chariot» (Sabionetta, 1551); Nahalat Abot «L'Héritage des Ancêtres» (Constantinople, 1505) ; un Commentaire sur le Pentateuque (Venise, 1579) ; un commentaire sur les Premiers Prophètes (Pesaro, .1511?); un commentaire sur les Derniers Prophètes (Pesaro, 1520?); un commentaire sur le Guide des Egarés de Maïmonides (Kalsruhe, 1831); Rosh Emunah «Le sommet de la Foi» (Amsterdam, 1505); Shamayim Hadashim «Les Cieux Nouveaux» (Rödelheim, 1828); Zurot ha– Yesodot «Les Formes des Eléments» (Sabionetta, 1557); Teshubot «Réponses aux consultations de Saül Ha-Cohen de Candie» (Venise, 1574)
Don Judah Abrabanel, fils de Don Isaac (5), connu sous les noms de «Leo Hebraeus», «Leone Ebreo», «Leon l’Hébreu». Médecin, philosophe, poète, né à Lisbonne en 1465, mort à Venise en 1535. Il fut médecin de Gonzalo de Córdoba, le général en chef espagnol, et n’abjura jamais de sa religion. Son ouvrage le plus important est le Dialoghi di Amore (Dialogues d’Amour), écrit vers 1502 et publié à Rome en 1535. Ce livre devint populaire et dans l’espace de vingt ans il fut édité cinq fois, traduit en français deux fois, en espagnol trois fois, une fois en latin et une fois en hébreu. A la requête de Pic de la Mirándole, il composa un ouvrage astronomique qui n’a pas été imprimé. Il a été aussi l’auteur de nombreux poèmes contenus dans l’ouvrage de son père, ainsi que d’une élégie sur les vicissitudes de son temps publiée récemment
Joseph Abrabanel, fils de Don Isaac (5), né à Lisbonne en 1471, mort vers 1552. Médecin à Venise puis à Ferrara où il jouissait d’une grande célébrité
Samuel Abrabanel, fils cadet de Don Isaac (5), né à Lisbonne en 1473, mort à Ferrara en 1551. Son père l’envoya faire ses études à Salonique où il devint l’élève de Joseph Alfassi. Il devint plus tard à Naples, le financier de Don Pedro de Tolède, vice-roi de Naples. Il fit le meilleur usage de sa fortune qui s’élevait à plus de 200.000 sequins d’or. Le poète Samuel Usque dit de lui : —«Il mérite le nom de «Trimegisto», c’est-à-dire trois fois grand : en science, en nom et en richesse. Il emploie généreusement sa fortune à améliorer le bien-être de ses coreligionnaires. Il aide beaucoup d’orphelins à se marier, il soutient les nécessiteux et essaye par tous les moyens de recheter les captifs de sorte qu’il réunit les trois grandes qualités qui rendent l’homme apte à recevoir le don de prophétie.» — Il était très respecté par ses contemporains qui l’appelaient le «Naci» (Prince). Sa femme Bienvenida Abravanela, très cultivée et pleine de grâce, de piété et de charité, le.secondait dans ses nobles efforts. Le vice-roi de Naples permit que sa fille Leonora (plus tard grande duchesse de Toscane) devint l’amie et l’élève de Bienvenida envers qui elle eut toujours un sentiment d’amour et de respect filial. Samuel fut le défenseur des Juifs et le protecteur de l’instruction ; sa maison était le centre d’étudiants juifs et chrétiens parmi lesquels figurèrent le rabbin David Ben Yahya, exilé du Portugal, qu’il réussit à faire nommer Grand Rabbin à Naples et le rabbin cabaliste Baruch de Benevento. Lorsque Charles V promulgua l’édit d’expulsion des Juifs de Naples, sa femme Bienvenida, avec l’assistance de Leonora, réussit à le faire révoquer. Plusieurs années après, Charles V ayant ordonné de nouveau aux Juifs de quitter le pays ou de porter la rouelle, la famille Abrabanel s’établit à Ferrara
Isaac Abrabanel, fils de Joseph (7), se distingua par sa philanthropie et son amour de la science. Il vécut à Ferrara où il mourut en 1573
Judah Abrabanel, petit fils de Judah (6), notable mort en 1583 à Ferrara où il vivait avec son frère Jacob et un autre Judah Abrabanel, célèbre par ses richesses et sa philanthropie
Hiya Abrabanel, connu sous le titre de «Savant et Riche Prince» mort à Salonique en 1620. JE.
Joseph Abrabanel, médecin à Amsterdam, mort vers 1620. K; JE I, 129.
Menasseh Abrabanel, frère de Joseph (12), membre de l’Académie «Keter Torah» ou «Corona de la Ley», à Amsterdam vers 1670
Sheneor Abrabanel, rabbin prédicateur à Salonique au commencement du XVIIe s
Isaac Abrabanel, riche notable de la Communauté de Venise en 1668
Jonah Abrabanel, fils de Menasseh (13), membre de l’Académie Talmudique «'Ez Hayyim» ou «Arbol de las Vidas», à Amsterdam en 1710
Jonah Abrabanel, fils de Joseph (12). Poète et auteur-éditeur à Amsterdam où il mourut en 1667. Auteur de: Elegía em Louvor da Nova Yesiba instituido por o Senhor Isaac Pereira, de que he Ros Yesiba o Senhor Haham Menasse Bcn Israel (Amsterdam, 1611); Elégies sur les martyrs Isaac de Castro Tartas (1617) et les Bernal(1655). En collaboration avec le Docteur Efraim Bueno, il édita les ouvrages rituelliques suivants : Psalterio de David, Traduction des Psaumes (Amsterdam, 1644 et 1650); Ordcn de los Cinco Tahaniyot (Amsterdam,, 1630); Orden de Oraciones de Mes (Amsterdam, 1648); Ordcn de Roy Asanah y Klpur (Amsterdam, 1652), etc
Samuel Abrabanel, médecin à Amsterdam, mort en 1621
Samuel Abrabanel, précepteur de l’Académie «Arbol de las Vidas» («'Ez Hayyim»), à Amsterdam, en 1684
David Abrabanel Dormido (Manuel Martinez), né dans une grande ville d’Andalousie où il exerça les fonctions de Préfet et de Trésorier des Douanes et des Revenus Royaux. Il fut cependant mis en prison pendant 5 ans (1627-32) par l’Inquisition et torturé en même temps que sa femme et sa soeur. A sa libération, il partit pour Bordeaux ou il demeura pendant huit ans. En 1640, il se rendit à Amsterdam où il s’engagea dans le commerce brésilien. La conquête de Pernambuco par les portugais en 1654 causa sa ruine. David fut un des six signataires avec Menasseh Ben Israël, de la pétition adressée à Cromwell en 1656, le priant d’autoriser la liberté d’exercer le culte israélite par les Juifs qui habitaient l’Angleterre. En 1663 il s’établit à Londres où il fut premier président de la première synagogue créée dans cette ville
Salomon Abrabanel Dormido, fils de David (20), fut autorisé- en 1657 à devenir un courtier de la ville de Londres avec la dispense de prêter le serment christologique habituel
Johan Abrabanel, notable à Amsterdam, mort en 1707
Joseph Abrabanel, membre de l’Académie «'Ez Hayyim» (Arbol de las Vidas) à Amsterdam, en 1736
Israël Raphaël Abrabanel da Costa, Grand Rabbin de Narbonne, mort en 1748
Don Lévy Abrabanel, fils de Meïr, descendant de Don Isaac (5) riche notable à Marrakech, accusé d’avoir aidé les ennemis du Sultan Mouley Abderrahman, celui-ci, sans autre forme de procès, le fit assassiner chez lui en 1820 et s’empara de toutes ses richesses
Don Judah Abrabanel, fils de Levy (25), Grand Rabbin de Marrakech subit le même sort que son père. En 1839, des émissaires du Sultan le jetèrent en prison puis le mirent à mort et confisquèrent tous ses biens. Au moment de fouiller sa maison, un des envoyés du roi, s’apercevant de la beauté de sa jeune fille, voulut s’en emparer de force. A ce moment, son fiancé, Benjamin, intervint, il se jeta sur l’agresseur et lui soutirant son sabre, il le plongea au coeur de sa fiancée puis se donna la mort
David Abrabanel Lindo, né à Londres en 1772, mort dans cette ville en 1852. Oncle de Lord Beaconsfield, qu’il initia dans la religion juive. Travailleur infatigable en faveur de la communauté de Londres, il lutta du côté de la congrégation Bevis Marks qui défendait le point de vue traditionnel contre le mouvement réformiste. Fondateur en 1838 et un des membres dirigeants de la société «Shomere Mishmeret ha-Qo-desh» dont les buts étaient de résister à toutes les innovations et de s'opposer aux tendances réformistes. Il eut dix-huit enfants dont huit se marièrent au sein de familles sépharadites distinguées
Hirsh Abrabanel, Grand Rabbin de Lissa (Prusse) en 1863
Haïm Abravanel, directeur de l’Ecole de l’Alliance Israélite Universelle à Tripoli (Libye) au XXe s.
Laredo Abraham-les noms des juifs du Maroc- Abrabanel
אברבנאל Abrabanel
קהילות תאפילאלת/סג'למאסא-מעגל השנה-מאיר נזרי-קינות לחכמי אביחצירא-בת ציון כלה נאה.
כ. קינות לחכמי אביחצירא
בין הקינות הנאמרות בתשעה באב נתחברו אחדות בידי חכמי אביחצירא ומופיעות בכתבי יד.
להלן הקינות המוהדרות כאן לראשונה.
׳ציון כלילת יופי׳ לר' יעקב אביחצירא זצ״ל.
׳בת ציון כלה נאה׳ לר׳ יצחק אביחצירא זצ״ל.
׳ציון עיר יוצרי׳ לר׳ יצחק אביחצירא זצ״ל.
׳אל מקודש׳ לר׳ מסעוד אביחצירא זצ״ל.
׳יום סידנא׳(בערבית יהודית), עיבוד ל׳אל מקודש׳, גם היא לר׳ מסעוד אביחצירא זצ״ל.
כל הקינות הן על פי צילום כתב יד ר׳ מסעוד מלול ז״ל מטבריה, עם ציון מקורות אחרים.
- 2. בת ציון כלה נאה
כתובת: קינה תמרור ציון, ולשונה קשור מאלף ועד תיו, ובסופה סימן אביחצירא אמיץ.
הסוג: קינה לאומית לתשעה באב.
התבנית: מעין אזורית. בשיר מחרוזות מרובעות טורים: שלושה טורי ענף וטו
החריזה: אאאב / גגגב / …
המשקל: שבע הברות בכל טור.
החתימה: יצחק אביחצירא אמיץ(בראשי הטורים: 52-45). תמרור: ׳ציון הלא תשאלי׳ לד יהודה הלוי.
המקור: צילום כתב יד ר׳ מסעוד מלול ז׳׳ל מטבריה; אוסף מיכאל קרופ 550 כתב יד ביה״ס הלאומי והאוניברסיטאי 75409-ע, עם׳ 44 ב.
מבוא:היצירה כולה היא קינה על ציון וירושלים. בשני הבתים הראשונים הפיוט מעמת את עברה המפואר של בת ציון עם מצבה העגום לאחר החורבן:
בַּת צִיּוֹן כַּלָּה נָאָה / מְקוֹם תּוֹרָה וּנְבוּאָה // אֵיךְ לַשּׁוֹאָה וּמְשׁוֹאָה / הָיָה מָקוֹם מִשְׁכָּנִי
הַלֹּא הָיִית אֲהוּבָה / לְאֵל דָּגוּל מֵרְבָבָה // אַךְ עַתָּה אֶת עֲזוּבָה / מֵעַמֵּי וַהֲמוֹנֵי
בהמשך המשורר פונה הן לציון והן לעצמו בקריאה לבכי, לדאגה ולקולות של צעקה וצווחה: ׳קול צעקה וצרחה / ויגון ואנחה׳. הקינה מציגה בפני הקורא כמה מחזות ומראות של החורבן: חורבן בית המקדש, הערים ששממו מבתיהם, שפיכות דמים של ׳ אַנְשֵׁי חָכְמָה וְעֵצָה / וַאֲגֻדּוֹת וּדְרָשָׁה ׳ עם כוהנים ולוויים והסתלקות השכינה שנסעה והלכה. בתים אחרים מתמקדים באויב המחלק שלל וביזה ושמח לאיד. המשורר משתף את נופי הטבע באבל על ציון. יום החורבן הוא גם יום של ליקוי מאורות שבו השתלטה החשכה. יום החורבן הוא יום כעס וצרה: ׳ הַיּוֹם הַהוּא יוֹם עֶבְרָה / גָּדְלָה צוּקָה וְצָרָה'.בקינה מודגש צידוק הדין של ישראל המודה שהחורבן בא בגלל עוונות וחטאים. מקורות ההשראה של השיר הם מגילת איכה על תיאוריה ומדרשים על החורבן, במיוחד מדרש איכה רבה. תיאורים מדרשיים הם המלאכים המתערבים למען עם ישראל ומתחננים בפני האל לביטול גזרת החורבן: ;רָגְזוּ מַלְאֲכֵי מַעְלָה / צָעֲקוּ בְּחַלְחָלָה // לִפְנֵי נוֹרָא עֲלִילָה / לְרַחֵם עַל הֲמוֹנִי ׳, השכינה שנסעה והלכה, והקב׳׳ה הנכנס להיכל ובוכה על החורבן: ׳ אָדוֹן שׁוֹכֵן שָׁמַיְמָה / לִבְכּוֹת נִכְנָס פְּנִימָה ׳(25). הקינה רוויה עצב רב ורגשות של חמלה ורחמים על ציון וישראל.
כדרכה של הקינה היא נחתמת בנחמה שעניינה פנייה לה׳ לרחם על צאנו, לקבץ את נדחי ישראל ולהשיב את שבותם.
412
בַּת צִיּוֹן כַּלָּה נָאָה / מְקוֹם תּוֹרָה וּנְבוּאָה
אֵיךְ לַשּׁוֹאָה וּמְשׁוֹאָה / הָיָה מָקוֹם מִשְׁכָּנִי
הַלֹּא הָיִית אֲהוּבָה / לְאֵל דָּגוּל מֵרְבָבָה
אַךְ עַתָּה אֶת עֲזוּבָה / מֵעַמֵּי וַהֲמוֹנֵי
5 הַרְבֵּה מְאֹד דְּאָגָה / בְּכִי אַל תִּתֵּן פוּגָה
עַל כִּי אֲדוֹנִי הוֹגָה / אוֹתִי עַל רֹב זְדוֹנִי
אֵיךְ נֶהֱפַךְ זִיו כְּבוֹדֵךְ / פָּנָה הַדָּרֶךְ הוֹדֵךְ
נָפַל חֶרֶב יְסוֹדֵךְ / הָיָה לַשַּׁמָּה גַּפְנִי
חֵיל וְחוֹמוֹת גְּבֹהִים / עָרִים וּמַעֲשֵׂיהֶם
שָׁמְמוּ מִיּוֹשְׁבֵיהֶם / מֵרֹב גֹּדַל עֲוֹנִי
אוֹיֵב רָאָה יוֹם תִּקְוָה / גַּבָּהּ לָבַשׁ גַּאֲוָה
שָׂמַח לְשִׂבְרֵךְ נָאוָה / לְחֶרְפָּתִי וּקְלוֹנִי
חַלֵּק שָׁלָל וּבִזָּה / וַיִּלְבַּשׁ חֵמָה עַזָּה
רָעֲשָׁה אֶרֶץ רָגְזָה / יוֹם חָרָה אַף אֲדוֹנִי
- בת ציון: על פי יש׳ א, ח. כלה נאה: על פי בבלי כתובות יז ע״א. מקום תורה ונבואה: ארץ ישראל היא מקום שהוכשר לנבואה. השווה הכוזרי, מאמר שני, סימן יד: ׳שכל מי שנתנבא לא נתנבא אלא אם בה או בעבורה', ורמב״ן דב׳ יח, טו: ׳אין נבואה אלא בארץ ישראל׳. 2. איך… משכני: איך נהפך בית המקדש לחורבה. לשואה ומשואה: על פי צפ׳ א, טו. 3. הלא…מרבבה: בעבר היית אהובה לה׳. השווה יר׳ לא, ב: ׳ואהבת עולם אהבתיך׳. דגול מרבבה: על פי שה״ש ה, י. 4. אך…והמוני: נטושה ומרוקנת מעם ישראל. 5. הרבה…פוגה: אל תפסיקי לדאוג ולבכות. בכי…פוגה: על פי איכה ב, יח. 6. על…זדוני: ה׳ הענישני בגלל עוונותיי, על פי איכה א, ה, ׳כי ה׳ הוגה על רב פשעיה׳. הוגה: הדאיב, משורש יג״ה. 7. איך…כבודך: איך נשתנה לרעה זיווך והדרך. פנה הדרך הודך: על דרך רות רבה ב, יב, ׳פנה הודה פנה זיוה פנה הדרה׳. 8. יסודך: ציון, ירושלים והמקדש. היה לשמה גפני: כרם הגפן, משל לישראל ולארצו חרבה, עדה״ב יואל א, ז. 10-9. חיל…עוני: ערי ישראל ומבצריהם שוממים מאין יושב. 11.אויב…תקוה: לאויב הייתה תקווה גדולה בהצלחתו. גבה לבש גאוה: עדה״ב תה׳ צג, א. 12. שמח לשברך נאוה: שמח לאסון ישראל. לחרפתי וקלוני: החורבן הוא חרפה וקלון לישראל. 13. חלק שלל ובזה: שלל את רכושם של ישראל וחילק לאנשיו. וילבש חמה עזה: להילחם נגד ישראל. על פי משלי בא, יד. 14. רעשה ארץ רגזה: עדה״כ תה׳ עז, יט, ׳תבל רגזה ותרעש הארץ׳. יום…אדוני: ביום בו כעס ה', עדה״כ דב׳ יא, יז.
קהילות תאפילאלת/סג'למאסא-מעגל השנה-מאיר נזרי-קינות לחכמי אביחצירא
Culte des saints musulmans dans l’Afrique du Nord et plus spécialement au Maroc
Edouard Montet
Noms donnés aux saints.
Dans l'Afrique du Nord, des noms variés et nombreux sont employés pour désigner les saints.
Le plus répandu, au Maghreb, à l’exception toutefois du Maroc, est celui de Marabout. En Algérie, il est d’un emploi courant et on le trouve usité de là jusqu'en Egypte.
Le terme de marabout vient du mot arabe merâbet qui désignait, à l’origine, ceux qui servaient comme soldats Dans les ribàt\ fortins établis sur la frontière des pays musulmans, pour se défendre contre les infidèles, et qui devenaient des points d’appui pour l’attaque dirigée contre les chrétiens. Dans ces redoutes, le Guerrier musulman se livrait à des exercices de piété. Lorsque le temps de la guerre sainte fut passé, les ribât’ se transformèrent en édifices religieux (zâouia), et le merâbet’ ne fut plus qu’un personnage religieux, un apôtre d’Allah, zélé ou même fanatique. C’est ainsi que le mot de marabout en est venu à être le qualificatif par excellence des exaltés en religion, de ceux qui, par leur sainteté ou par leur ardeur missionnaire, s’élèvent incontestablement au-dessus de la masse des fidèles.
Le terme de marabout a pris, avec le temps, une extension extraordinaire; non seulement il s’emploie couramment pour désigner les saints et par suite, dans le
langage des Européens, leurs tombeaux, mais il s’applique encore à tout ce qui revêt un caractère sacre animaux, arbres, pierres, etc. On sait qu’en français un
oiseau exotique porte même le nom de marabout. Un fait assez curieux à signaler ici, et qui montre combine chez certains Berbères l’islamisation ne s’est faite que d’une manière incomplète, tant elle y a rencontré de résistance effective ou passive indéniable, c’est que dans la langue touareg, par exemple, il n’y a pas de mot spécial
pour nommer le marabout. En touareg, le terme aneslem (fém. taneslemt). dérivé du verbe arabe, passé dans cette langue, islam être sauvé, désigne toute personne
consacrée à Dieu, à quelque religion qu’elle appartienne, qu’il s’agisse d’un marabout, d’un prêtre ou d’un simple fidèle.
Au Maroc, les saints sont habituellement appelés Sîdi « Mon Seigneur, » qualificatif usité aussi dans d’autres régions, et souvent ils y reçoivent le titre de Moùlaye « Mon Maître. »
Le saint est encore qualifié de ivalî « celui qui est près » de Dieu, l’ami de Dieu. On emploie aussi, en parlant de certains d’entre eux, le terme de bahloûl simple
d’esprit; nous avons cité plus haut un exemple typique de cette catégorie. Quant au mot medjdhoûb, il s’applique à celui qui est habituellement « ravi en extase. » Les illumines sont des medjdhoûb.
Tous les termes que nous avons énumérés sont usités en parlant des saints vivants aussi bien que de ceux qui sont morts.
Chez les Abàdhites" le titre de 'ammi « mon oncle » est donné aux saints.
Quant aux femmes saintes ou maraboutes, elles sont appelées Setü « Madame, Ma Maîtresse, » et par les letters Seyyida « Dame, Maîtresse, » abrégé en Sida, féminin
de Seyytd « Seigneur, Maître, » d'où est dérivé Sîdî. Settî n’est d’ailleurs qu’une forme contractée de Seyyîdatî « Madame, Ma Maîtresse. »
Les maraboutes sont le plus souvent désignées par le mot berbère Làlla « Madame, » et aussi « Maîtresse. » Les Kabyles leur donnent fréquemment le nom de Imma « Mère. »
Multiplicité des saints.
Dans l'islàm de l’Afrique du Nord, les saints sont vraiment innombrables et leur multiplicité s’accroît, comme nous l’avons observé, plus on s’avance vers l'ouest
de ce continent. Cela est si frappant qu’on rencontre dans certaines localités de cette partie de l’Afrique de véritables accumulations de Qoubbas, c’est-à-dire de tombeaux
de saints. Tel est aux portes de Tlemcen cet admirable paysage où se dressent les mausolées, en ruines pour la plupart, de toute une compagnie de marabouts. Tel est,
au Maroc, dans le faubourg d’Azemmoûr, le sanctuaire vénéré de Moùlaye Boû Chàb'b, entouré de nombreux tombeaux de saints. L'un des plus grands saints du
Maroc, Aloidaye Boû Ghâ'îb semble avoir attiré dans son voisinage une élite de personnages morts en odeur de sainteté.
Aux environs de la ville d'Azemmoûr et du sanctuaire de Moùlaye Boû Châ'îb se dressent plusieurs Karkors, monceaux de cailloux, ayant une signitication religieuse,
et formés par les musulmans pieux qui, en passant, ajoutent leur pierre au tas sacré. Les karkors (de l’arabe kerker, casser en gros morceaux, entasser, amonceler)
sont comme des sentinelles annonçant l’approche d’un lieu saint. Sans constituer des avenues conduisant aux sanctuaires, comme les sphinx d’Egypte et les taureaux
ailés d’Assyrie, ou comme les allées de menhirs de Carnac ', ils n’en sont pas moins les indices certains, dans plusieurs lieux saints du Maroc, de la proximité de tombeaux vénérés.
C’est surtout au Maroc que les saints sont nombreux. On en jugera, en lisant, dans l’ouvrage de Mouliéras que nous avons cité, les listes de saints qu’il dresse à propos des localités qu’il décrit.
La multiplicité des saints, attestée par le grand nombre de tombeaux aux coupoles (Qoubbas) blanches, est telle que plusieurs marabouts ont plus d'un mausolée.
Sîdî Boû Djeddaïn, « Mon Seigneur aux deux grands pères, » dans le Rîf, repose en entier dans des tombeaux différents, à Taza et chez les Benî-Toûzîn.
Moûlaye Boû-Chtà, « Mon Maître l’homme à la pluie, fut enterré une première fois dans le village d’Eç-Çafiyyîn, sa résidence habituelle. Les Benî-Mezgelda, qui avaient
pour le défunt marabout une profonde vénération, vinrent pendant la nuit déterrer le cadavre du saint et l’inhumèrent chez eux dans le village d’Ez-Zghira. Les habitants
d’Eç-Çafiyyîn, informés du rapt, rouvrirent la tombe de Boû-Ghtâ, que les voleurs avaient eu soin de combler, et constatèrent avec bonheur que le corps du saint était
toujours à sa place. Les Benî-Mezgelda, auxquels cette nouvelle fut annoncée triomphalement par leurs rivaux d’Ec-Çahyyîn, affolés se hâtèrent d’enlever la terre de la fosse où ils avaient couché Boû-Chtâ et ils constatèrent que la dépouille mortelle du marabout y reposait toujours On pourrait citer bien d’autres exemples de cette
ubiquité d’un genre special.
Le lecteur ne sera pas étonné d'apprendre que, dans des milieux aussi crédules, on rencontre des tombeaux de saints apocryphes : prétendus compagnons du Prophète ect,
Culte des saints musulmans dans l’Afrique du Nord et plus spécialement au Maroc
Edouard Montet
Page 20
קהילות תאפילאלת/סג'למאסא-מעגל השנה-מאיר נזרי-קינות לחכמי אביחצירא
כ. קינות לחכמי אביחצירא
בין הקינות הנאמרות בתשעה באב נתחברו אחדות בידי חכמי אביחצירא ומופיעות בכתבי יד.
להלן הקינות המוהדרות כאן לראשונה.
׳ציון כלילת יופי׳ לר' יעקב אביחצירא זצ״ל.
׳בת ציון כלה נאה׳ לר׳ יצחק אביחצירא זצ״ל.
׳ציון עיר יוצרי׳ לר׳ יצחק אביחצירא זצ״ל.
׳אל מקודש׳ לר׳ מסעוד אביחצירא זצ״ל.
׳יום סידנא׳(בערבית יהודית), עיבוד ל׳אל מקודש׳, גם היא לר׳ מסעוד אביחצירא זצ״ל.
כל הקינות הן על פי צילום כתב יד ר׳ מסעוד מלול ז״ל מטבריה, עם ציון מקורות אחרים.
ציון כלילת יפי
תבנית: מעין אזורית.
קינה לאומית בת עשרים ושש מחרוזות. בכל מחרוזת ארבעה טורים: שלושה טורי ענף וטור מעין אזור. חריזה: אאאב, גגגב / …
משקל: שבע הברות בכל טור.
חתימה: א״ב + יעקב אביחצירא חזק.
מקור: צילום כתב יד ר׳ מסעוד מלול ז׳׳ל מטבריה; אוסף מיכאל קרופ 550; כתב יד ביה׳׳ס הלאומי ירושלים 75409—ק, עט' 44 א.
מבוא
הקינה נחלקת לשתי חטיבות: חטיבה א (טורים 48-1) – תיאור חורבנה של ירושלים והסבל והעונש שפקד את כנסת ישראל; חטיבה ב(72-49) – דברי נחמה ועידוד על קץ הגלות והגאולה העתידה.
כל הטורים עד טור 50 בנויים ברצף של פניות המשורר לציון בפועלי ציווי נוכחת, לנקוט פעולות אבל שונות על החורבן: להתאבל, להתענות, להסתגף, להתעטף בשק, לומר קינות, לבכות, להיאנח… בטורי הפניות המשורר משלב גם שאלות של תמיהה על המהפך לרעה שחל בציון על ידי שאלות: איך, איה, כמו ׳איך בזרה תתחלפי ' ירשה הדריך׳(8), תוך הצבת תמונות השלווה בעבר לעומת ההרס בהווה. החל מטור 51 ה׳ פונה לציון ומעודדה בהבטחות ובתמונות של גאולה, וקורא לה להתחזק ולהחזיק מעמד תוך הצהרות של עשיית נקם באויבים, קיבוץ גלויות, הקמת ההיכל והחזרת עטרה ליושנה, כפי שהשיר נחתם מעין פתיחתו: ׳אז ציון כלילת ייפי / ייאמרו כל רואיך׳.
מקורות השראה: הקינה כתובה בנימה אישית־לירית פרי עטו של המשורר, עם הישענות על קצת מן המקורות של הנביאים: ירמיה, ישעיה ויחזקאל ומעט מאיכה ושיר השירים. היצירה היא חיקוי לשיר ׳ציון הלא תשאלי׳ לד יהודה הלוי, בחריזה עוברת דומה.
לשון הקינה: בדוחק החרוז המשורר יוצר צורות לשוניות חדשות, חלקן מוזרות:
א. שימוש בצורה מקוצרת או בסמיכות ללא סומך, כמו ׳עיר בנויה לתלפי׳ במקום לתלפיות, ׳הוריד מים כדלפי', ׳כהנים מתו באלפי׳. ב. שימוש בצורת זכר לנקבה, כמו ׳אבלי ואל תתרפה / התענה והסתגפי'. ג. צורות רבים במקום יחיד, ׳טפיך וגם עולליך׳. ד. שימוש בבניין קל במקום הפעיל, כמו ׳חלפי קינה אמרי וחלפי׳ במקום החליפי. ה. חיתוך מילים לצורך החריזה, כמו ׳ועשי כי תחת יפי / גם לשום במקום פ / אר ועטרה אפ / ר בכל גבוליך׳. ו. שימוש בחריזה של פ דגושה עם פ רפה, ׳כי לא שמעת למו פי / לכן על שנים פי׳. ז. שימוש במילים מקוצרות, כמו ׳תשובי לתרומי ותנופי', במקום לתרומתי ותנופתי. ח. אי הבחנה בין גופים של נסתר ונסתרת וכיוצא בהם, כמו ׳כיונה מקן תרחפי׳. לצד הצורות החריגות המשורר עושה שימוש גם בדרכים מעניינות, כמו הצימוד השלם ׳חגרי חבל בו נקפי / תחת חגורה נקפי / דמע על לחי נקפי / על רב מרוריך', או בלשון חידתית, כמו ׳ואשר נתון בין סמך פה / יזל בךמעיך׳, והכוונה לעין. ייתכן שיש כאן השפעה מופרזת של לשון הפיוט הקדום.
צִיּוֹן כְּלִילַת יֹפִי / עִיר בְּנוּיָה לְתַלְפִּי
אֵיךְ עַתָּה תִּתְלוֹפְפִי / מֵרֹב גֹדֶל צִרַיִךְ
אִבְלִי וְאַל תִּתְרַפִּי / הִתְעַנִּי וְהִסְתַּגְּפִי
כִּי בָּכוּ גַּם שַׁרְפִי / הַקֹּדֶשׁ עַל אָבְדַיִךְ
5 בְּכִי עַד תִּתְעַטְּפִי / אִזְרִי שַׂק הִתְעַטְּפִי
כִּי צַר הִתְעָה טַפֵּךְ / וְגַם עֹלָלַיִךְ
גַּזִּי נִזְרֵךְ חִלְפִי / קִינָה אִמְרִי וְחִלְפִי
אֵיךְ בְּזָרָה תִּתְחַלְּפִי / יָרְשָׁה הֲדָרַיִךְ
- 1. ציון כלילת יפי: על פי איכה ב, טו. בנויה לתלפי: צורה מקוצרת עדה״ר שה״ש ד, ד, ׳בנוי לתלפיות׳. 2. תתלופפי: מתעטפת ומתקפלת סביב עצמך. גדל ציריך: כאבך גדול. 3. אבלי: התאבלי. ואל תתרפי: ואל תרפי מאבלך. התעני והסתגפי: בתענית. 4. בכו…אבדיך: גם המלאכים בכו על החורבן. 5. עד תתעטפי: עד שתיחלשי ותתעלפי, כמו ׳רעבים גם צמאים נפשם בהם תתעטף׳(תה׳ קז, ה). אזרי שק: חגרי שק לאות אבל. התעטפי: התכסי. 6. כי…עולליך: האויב הגלה את הקטנים והתעה אותם בדרך. 7. גזי נזרך: הסירי את שער הראש לאות אבל. חלפי: העבירי והעלימי, כמו ׳חלף הלך לו׳(שה״ש ב, יא). קינה אמרי וחלפי: אמרי קינה והחליפי בקינה אחרת
דֶּמַע מֵעֵין דִּלְפִי / הוֹרִיד מַיִם כְּדִלְפִּי
10 הֵאָנְחִי וְהִדָּלְפִי / מֵרֹב עֹצֶם תּוּגַיִךְ
הַלֹּא הָיִית בְּשֹׁפִי / וְעַתָּה אַתְּ בְּשֶׁפִי
אוֹיֵב אוֹתָךְ שְׁפִי / לֹא חָסָה עַיִן עָלַיִךְ
וַעֲשִׂי כִּי תַּחַת יֹפִי / גַּם לָשׂוּם בִּמְקוֹם פֵ
אֵר וַעֲטָרָה אֵפֶּ־ ר / בְּכָל גְּבוּלֶיךָ
15זֶמֶר וְשִׁיר סְפִי / וּנְהִי עַל חֻרְבַּן סְפִי
וַאֲשֶׁר נָתוּן בֵּין סֶמֶךְ פֶּה / יִזַּל בִּדְמָעַיִךְ
חִגְרִי, חֶבֶל בּוֹ נִקְפִּי / תַּחַת חֲגוֹרָה נִקְפִּי
דֶּמַע עַל לֶחִי נִקְפִי / עַל רִיב מְרוֹרַיִךְ
- 8. איך בזרה תתחלפי: איך נתחלפו היוצרות, את הפכת לזרה והיא ירשה את מעמדך, את ירושלים. ירשה הדריך: ירשה את מעמדך בירושלים. 9. דמע מעין דלפי: הזילי דמעות מעינייך. כדלפי: בדלף, כטפטופי מים תמידיים, כמו ׳דלף טורד ביום סגריר׳(משלי כז, טו). 10. האנחי: השמיעי אנחות. והדלפי: התמלאי בדלף של דמעות בכי. מריב עצם תוגיך: מרוב יגונך הגדול. 11. בשפי: במצב תקין של נחת ושלווה. השווה בראשית רבה טז: ׳ומימיו מהלכין בשיפי׳, ומשנה נידה ד, ו, והשווה בט׳ בג, ג, ׳וילך שפי'. את בשפי: את יחידה, בודדת. 12. אותך שפי: חשופה לעינו, רואה אותך כמו על ׳הר נשפה׳(יש׳ יג, ב). ל'א…עליך: על פי יחז׳ טז, ה. 13. ועשי…יפי: עשי כווייה(רד״ק) במקום יופי. הלשון על פי יש׳ ג, כד, ׳כי תחת יפי', והעניין על פי בבלי שבת סב ע״ב, ׳חילופי שופרא כיבא׳. המילה ׳כי׳ היא קיצור של כווייה, כמו רי במקום רוויה (דעת מקרא). לשום…אפר: על פי יש׳ סא, ג, ׳לשום לאבלי ציון לתת להם פאר תחת אפר׳. כאן ההפך. 15. זמר ושיר ספי: שימי קץ וסוף לשירה. ונהי…ספי: הוסיפי קול קינה. ספי/ספי: צימוד מלא: הראשון משורש ספ״ה, והשני משורש יס״ף. 16. בין סמך פה: היא האות עיץ. כאן אבר הבכי. יזל בדמעיך: כאן העין תזיל דמעות. 17. חגרי חבל: לאות אבל. בו נקפי: הקיפי בו את מותנייך. תחת חגורה נקפי: על פי יש׳ ג, כד, ׳תחת חגורה נקפה', כלומר במקום לחגור חגורה יפה שימי תחבושת למכות ולפצעים. 18. דמע…נקפי: הקיפי את הלחי בדמעות. על ריב מרוריך: רוב צרותייך המרות.
קהילות תאפילאלת/סג'למאסא-מעגל השנה-מאיר נזרי-קינות לחכמי אביחצירא
ההפטרה של תשעה באב בשרח ותרגום לעברית.
ההפטרה של תשעה באב בשרח ותרגום לעברית
לשחרית תשעה באב נקבעה ההפטרה ׳אסף אסיפם׳ (ירמיה ח, יג – ט, כג). במהלך הדורות הוצמד אליה שרח בערבית יהודית כמו השרת הבבלי, שהוא תרגום מילולי המופיע בסידור הקרוי ׳ארבע תעניות' במרוקו ידוע השרח המרכזי של ההפטרה לתשעה באב הנאמר בכל הקהילות וממשיך להיאמר גם בארץ. הוא מופיע בדפוס של ׳ארבעה גביעים׳ שנדפס לראשונה בליוורנו 1877 ואחר כך ב־1888 ו־1890. ספר זה נדפס שוב בירושלים תשכ׳׳ט בהוצאת ספרים מעוז מאיר, ובו גם הפטרת תשעה באב בשרח ערבי, עמ׳ 218-201. אורך השרח הזה בסך הכול 18 עמודים, כולל הנוסח המקראי של פסוקי ההפטרה. נוסח זה מופיע גם בסידור לתשעה באב הקרוי ׳קול תחנה׳ או ׳חמש תעניות׳.
השרח המגרבי(להלן ייקרא השרח המרכזי או הנוסח המרכזי) – יסודו בנוסח של כתבי יד המצויים בבית הספרים הלאומי והאוניברסיטאי בירושלים. שרח זה אינו משקף דיאלקט מגרבי טהור. על פי יוסף שטרית לא נוצר שרח זה במגרב, ויסודו כנראה מזרחי עתיק. במהלך הדורות עבר גלגולים, ונוסחו ב׳ארבעה גביעים׳ משקף מעין בליל של דיאלקטים שונים.
- 2. מהדורת ההפטרה: נוסח השרה ותרגומו העברי
א
הנושא: העונש על עזיבת ישראל את התורה – כליה בשלבים, כבצירת ענבים ואריית תאנים.
אָסֹף אֲסִיפֵם, נְאֻם-יְהוָה; אֵין עֲנָבִים בַּגֶּפֶן וְאֵין תְּאֵנִים בַּתְּאֵנָה, וְהֶעָלֶה נָבֵל–וָאֶתֵּן לָהֶם, יַעַבְרוּם. (ירמיה ח, יג).
קאל נביא ירמיה עליה אסלאם. פנא נפניהום יקול אלאה. ונזיבלהום לעדו נבוכדנצר יכליהום ויזליהום לבבל. ויקטעהום מתל מא ינקטע לעינב מן האלייא סואי סואי. ומתל מא ינקטע לכרמום מן לכרמא. עלא כטאוותהום די כטאוו בלמעאציא. ולא מן חן ולא מן רחם עליהום. עלא סבה די דאווזו עלא סראייעי. תורה שבכהב ותורה שבעל פה. ולא מן קבלו ולא מן שמעו לכלאם לחכמים. די כאנו ידרשו עליהום. ולא לאנביא די כאנו יתנבאיו עליהום.
נאום הנביא ירמיה, עליו השלום: כלה אכלם נאום ה׳ והבאתי עליהם את האויב נבוכדנצר, אשר יחריבם ויגלם לבבל, ויבצרם כשם שבוצרים ענבים מן הגפן מעט מעט, וכשם שאורים תאנים מן הכרם, על חטאותיהם שחטאו במרי, באין מרחם וחונן עליהם. על שעברו על חוקי התורה, תורה שבכתב ותורה שבעל פה, ולא שמעו לדברי חכמים שהיו מוכיחים אותם, ולא לנביאים שהיו מתנבאים עליהם.
ב
הנושא: התבצרות ישראל בערי מבצר כמגננה מפני האויב.
עַל-מָה, אֲנַחְנוּ יֹשְׁבִים–הֵאָסְפוּ וְנָבוֹא אֶל-עָרֵי הַמִּבְצָר, וְנִדְּמָה-שָּׁם: כִּי יְהוָה אֱלֹהֵינוּ הֲדִמָּנוּ וַיַּשְׁקֵנוּ מֵי-רֹאשׁ, כִּי חָטָאנוּ לַיהוָה.(שם ח, יד).
קאל נביא ירמיה, עליה אסלאם. מנאיין קאלו בנו ישראל, חין שמעו יזי לעדו עליהום. נזמעו [וקאלו] בעע׳הום לבעץ׳ וקאלו. עלאס חנא קאעדין דאהסין. אזי נזמעו פלבלאד לח־צינא לקוויא ונהרבו פיהא מן לעדו. וביר [וחסן] לינא נמותו תמא מן די נמותו בייד לעדו עלא חד סיף. ולא מן ינסבאיו אולאדנא זנטאנא ויטתפא פינא לעדו. לאיין אלאה רבגא נאדא עלינא בכלא בלאדנא. ובסרנא בלזוע ולפנא וסקאגא קאס אטם די הווא קווא מן לחגטל. עלא טבת די כאלפנא עלא כלאמו וכטינא אילו.
נאום הנביא ירמיה, עליו השלום: כאשר שמעו בני ישראל, כי האויב יבוא עליהם, נתאספו ביחד ואמרו זה לזה. למה אנו יושבים ותוהים ביחד. הבה נתקבץ בעיר הגדולה המבוצרת ונימלט בה מן האויב, כי טוב מותנו שם ממותנו בידי צר לפי חרב. בנינו ונשינו לא יפלו בשבי, והאויב לא ישמח לאידנו. הלוא ה׳ בוראנו גזר עלינו להחריב את ארצנו ופקדנו ברעב ובכיליון והשקנו מי ראש החזקים מרעל על שעברנו על דבריו וחטאנו לו.
ההפטרה של תשעה באב בשרח ותרגום לעברית
קהילות תאפילאלת/סג'למאסא-מעגל השנה-מאיר נזרי-מנהגי ט' באב.
טו. מנהגי שינה בליל תשעה באב
בליל תשעה באב ישנים, אנשים ונשים, על מזרונים.
מניחים מתחת לכרית אבן ובצל, ובבוקר משליכים אותם לנהר. האבן – זכר לאבן ששם יעקב אבינו מראשותיו, סמל למקדש שיעקב ניבא את חורבנו, כנרמז מן הפסוק ׳כי בא השמש׳,והבצל, כנראה, סמל לדמעות על החורבן, ויש הרואים בחריפות הבצל סמל לחיים הקשים.
הנשים נוהגות לשים מסמר בכדי המים בליל תשעה באב, ולמחרת משכימות ושופכות את המים, שוטפות וממרקות את הכדים ואת הכיורים וממלאות את הכדים במים חדשים. הטעם לברזל הוא שיש בכוחו לגרש את המשטינים והמקטרגים הפעילים בתקופה קשה זו. כמו כן ברז׳׳ל הם ראשי התיבות של בלהה, רחל, זלפה ולאה, שזכותן תגן על הקהילה.
כמו כן נוהגים לשים גם מלח, שהגימטריה שלו היא ג׳ פעמים שם ה׳: ׳ה׳ מלך ה׳ מלך ה׳ ימלוך לעולם ועד'
מנהגו של ר׳ מאיר ברוב השנה, כולל שבתות ומועדים, היה להתפלל בעלייה שבביתו המשקיפה על בית הכנסת, חוץ מתשעה באב וימים נוראים שבהם פקד את בית הכנסת.
טז. סדר יום תשעה באב
בברכות השחר אין אומרים ׳שעשה לי כל צרכי.
אומרים ׳ה׳ מלך׳ ובמקום ׳למנצח בנגינות׳ אומרים ׳על נהרות בבל׳.
אין אומרים שירת הים אלא את הפסוקים הראשונים: ׳ויושע ה׳ ביום ההוא את ישךאל מיד מצרים וירא ישראל את מצרים מת על שפת הים: וירא ישדאל את היד הגדלה אשר עשה ה׳ במצרים וייראו העם את ה׳ ויאמינו בה׳ ובמשה עבדו' ובמקום ׳אז ישיר משה׳ אומרים פרשת ׳האזינו'
בשחרית אין מתעטפים בטלית ואין מניחים תפילין, אבל חסידים ואנשי מעשה מתעטפים ומניחים בצנעה בבית וקוראים קריאת שמע, ואחר כך חולצים והולכים לבית הכנסת.
גם ביום אין אומרים ׳קדיש תתקבל'
נוהגים להפוך את מעיל ספר התורה הפנימי כלפי חוץ.
אין נוהגים לפזר אפר על ספר התורה.
מדלגים בקינות על הבתים האחרונים שיש בהם ענייני נחמה.
אחרי התפילה נשארים יחידים לקרוא את כל ספר איוב.
אחר הצהריים נוהגים בבתים שאחד מבני המשפחה קורא קינות שונות בערבית, ׳קצאת׳: קצת חנה, קצת איוב, קצת עשרת הרוגי מלכות, קצת יוסף הצדיק וקצת ירושלים.
יז. תפילת מנחה
תפילת מנחה בטלית ותפילין.
ברכת ׳שים שלום׳ נאמרת כולה בתפילת י״ח של מנחה.
יה. צאת הצום של תשעה באב
במוצאי תשעה באב מברכים על מזונות, ביצה קשה, שותים קצת עראק ותה, ואחר כך שותים מרק חמוץ במקצת(=חרירה) העשוי מחומוס ופולים.
למחרת תשעה באב נוהגים לאכול בארוחת צהריים בשר, עלי סלק ירוקים (אלח׳טרא) ולחם, בדומה ליום שבו קמים משבעת ימי האבל.
יט. קינות לתשעה באג
שני קבצים של קינות לתשעה באב מארפוד ידועים לנו: כ״י מסעוד בן ישי(=בניסו) וכ״י משה נזרי.
בכל קובץ רשומות קינות בכתב יד, חלקן רק נזכרות והכותב מפנה את הקורא למקורן ב׳ארבע תעניות׳ או ל׳קול ה׳ תחינה׳ בציון הדף. להלן רשימת הקינות לפי סדרן בקובץ הקינות כ׳׳י משה נזרי מארפוד. הקינות הנזכרות בשמן והטופנות ל׳קול ה׳ תחינה׳ ו׳ארבע תעניות׳ מופיעות כאן בסוגריים עגולים.
ויקרא ה׳ אלהים צבאות, יום זה אקונן וארים קול, יללה אעצים ואצעק, אעצים היום קול יללה, יום חובי ענה בי, (שאי קינה), איילותי בגלותי, איך מקדשי בר כחשי, בכי עמי לאולמי, אהה ירד על ספרד, (גרושים מבית, על יום חרבן, בת ציון שמעתי, עד מתי ה׳, שכורת ולא מיין, יום נלחמו), על שוד המוני, (שנה בשנה, אבכה ועל, בורא עד אנה, לשכינה, אללי לי, עד אן צבי מודח, יהודה ישראל, ציון הלא תשאלי), ציון הלא תשאלי לריה״ל, מי יתן ראשי מים, יום קינה היום, אחזיק נא לי, (ארים על שפיים), אל גלותנו הולכים, (על הר המוריה), היום לכם ינעם, על שבר בת עמי, פרץ על פרץ, (היכל ה׳, נלאה להילל), שברון מתניים ופחד, תבער אשי על קריה, (הלנופלים תקומה, שומרון קול, אמרה ציון, אלה אזכרה), (בת עמי, איך נוי חטאתי), אם זכרתי, שתה ימי גלותי הלילה, הוי אריאל קרית דוד, אזעק מר לי מר, (הילילי בבכיה), אוי לנו חטאנו, למתי אל נערץ, על חרבן ציון, שימי רעיה בעיצבון, עדת אל נא בכי נא, הן מאד מר, היום יזל מים.
קהילות תאפילאלת/סג'למאסא-מעגל השנה-מאיר נזרי-מנהגי ט' באב
קהילות תאפילאלת/סג'למאסא-מעגל השנה-מאיר נזרי-מנהגי ט' באב
מנהגים שנהגו החל מי״ז בתמוז
החל מי״ז בתמוז מתחילים במנהגי אבלות לאומיים: אין נושאים נשים, אין מסתפרין, אין מברכים ׳שהחיינו׳ אפילו בשבת ואין מכים את התלמידים ברצועה.
לימודים
בתקופת בין המצרים משלבים בתכניות הלימודים של תשב״ר נושאים הקשורים לעניינא דיומא, כמו הוראת מגילת איכה ב׳שרח׳ (=תרגום מילולי לערבית), ולימוד ההפטרות של ׳תלתא דפורענותא׳: ׳דברי ירמיה׳, ׳חזון ישעיהו׳ ו׳שמעו שמים׳. גם ההפטרה של תשעה באב הייתה נושא מרכזי בלימודי הימים שבין המצרים.
קריאת ההפטרות ׳תלתא דפורענותא׳ בלחן של איכה
בימי בין המצרים נוהגים להפטיר בשבת את ההפטרות של ׳תלתא דפורענותא׳ בטעם של ׳איכה׳ שנסוכים בו עצב ותוגה על החורבן. מנהג זה ידוע בכל קהילות מרוקו, אבל נוסח הניגון של ההפטרות הנשען על איכה בקהילות תאפילאלת שונה מזה של שאר קהילות מרוקו.
הערת המחבר: בבית כנסת ע״ש ר׳ ישראל אביחצירא בארפוד לא נהגו לקרוא את ההפטרות במנגינת העצב של איכה, זאת על פי הוראת באבא צאלי, כי אין אבלות בפרהסיא בשבת (ישראל סבא, עט' 358-357) ורק לעתים, כשאחד מחשובי הקהל התרפק על המנגינה המסורתית, לא מנעו זאת ממנו, כמו בא-יאהו בן בא-יגו בן אשיך=אלי בן יעקב שטרית(בשם ר׳ מסעוד מלול, עש״ק כ״ב בתמוז תשס״ח).ע"כ
ז. ההכרזה על הצומות
נהוג בקהילות הספרדים שבשבת שלפני תענית, אחר קריאת ההפטרה, שליח ציבור מכריז באיזה יום יחול הצום, בנוסח: ׳אחינו בית ישראל שמעו, צום פלוני יהיה ביום פלוני, יהפוך אותו הקב״ה לששון ולשמחה..,׳, חוץ משלוש תעניות שאין מכריזים עליהן: תשעה באב, יום הכיפורים ותענית אסתר, וסימנך ׳כי אכף עליו פיהו׳; אכ״ף = אב, כיפורים, פורים.
אולם בתאפילאלת לא נהגו להכריז על שום תענית ׳אחינו בית ישראל שמעו׳ בשבת שקודם לצום, אולי מפני שאנשי תאפילאלת מודעים מאוד לתענית ומקפידים לצום בכל התעניות.
בשבת שלפני ראש חודש אב אין אומרים ׳יהי רצון׳ כנהוג, ובמקומו אומרים את הפזמון ׳מחדש חדשים׳ כרשום בתפילת החודש, שהוא סיום בנחמה של הקינה ׳אשחר עדתי׳.
יש שקוראים פזמון זה בתמרור הקינה המקורית ויש שאין קוראים בתמרור של קינה, כגון בבית כנסת ע׳׳ש ר׳ ישראל אביחצירא, משום שלדעתו של ר' ישראל אין להראות סימני אבלות בשבת. זה נוסח הפזמון:
מְחַדֵּשׁ חֲדָשִׁים / יְקַבֵּץ קְדוֹשִׁים / אֲנָשִׁים וְנָשִׁים / לָעִיר הַבְּנוּיָה
וְיָהּ זֶה הַחֹדֶשׁ / לְטוֹבָה יְחַדֵּשׁ / וְרָצוֹן יְצַו אַל / רַב הָעֲלִילִיָּה
אחרי הפזמון אומרים: ׳מי שעשה נסים… יהי לנו ראש חודש אבן הרחמן ביום פלוני…׳.
אין אומרים ׳עננו׳ בערבית שקודם לתענית.
נושאים כפיים במנחה של כל תענית, ואם אין כהן אומרים ׳אלהינו… ברכנו׳.
בקריאת התורה בפרשת ׳ויחל׳ אין הקהל אומר עם החזן י״ג מדות.
קוראים בפרשת ׳ויחל׳ בי׳ בטבת גם אם חל בערב שבת.
אין קוראים הפטרה במנחה של תענית, ורק בט׳׳ב מפטירים ׳שובה ישראל׳ עם ברכות.
ח. דאש חודש אב
נוהגים לשחוט בקר בערב ראש חודש אב, ולמחרת בראש חודש מחלקים ואוכלים.
בראש חודש אב מתפללים מוקדם ואוכלים סעודה בשרית אחרונה.
בשבת חזון שלפני תשעה באב אין שוחטים לכבוד שבת, ור׳ ישראל אביחצירא הורה היתר באכילת בשר מן המצוי בשבת חזון.
ט. מראש חודש אב ועד ט׳ באב
אין אוכלים בשר מב׳ אב עד ליל מוצאי תשעה באב, ועד בכלל.
אם יש מילה מב׳ אב ואילך שוחטים בשביל בעלי השמחה.
בתקופה השלטון הצרפתי, כשהצבא הצרפתי היה בעיר והזמין בשר עבור חייליו, כ־80-50 קילו בשר, לא יכלו להימנע משחיטת בקר גם בימי א׳־ח׳ באב, ולכן היו שוחטים עבורם בקר בשחיטה כשרה כדי להפקיעו מתורת נבלה, אבל לא בדקו אחר כך את הריאות, כדי לא לטעות ולמכרו ליהודים.
ר׳ ישראל הורה היתר לאחרים לאכול עופות ביום ה׳ באב, יום הילולתו של האריז׳׳ל.
בעשרה באב מקפידים לא לשחוט, אבל בבצאר נהגו להקל.
אין מכבסים בגדים בתשעת הימים.
י. מאכלים בתשעת הימים
בתשעת הימים אין אוכלים בשר, אבל במשך הזמן אופיינו ימים אלה במאכלים מיוחדים שזכרם וריחם המתיקו את האווירה הקודרת של ימים אלה. הנה כמה מטעמים לתשעת הימים:
חצילים צלויים על האש (=זעלוק): נוהגים לצלות חצילים שלמים על גחלים או בתנור השכונתי, לקלפם, להוסיף קצת שמן ותבלינים ולמעכם בכלי. לפעמים הוסיפו עגבניות לחציל לגיוון.
פשטידת עגבניות: עגבניות קלופות כתושות מעורבות עם ביצים טרופות מושמות בסיר ונאפות בתנור בתוספת שמן ותבלינים. זה נחשב למעדן מבוקש. תפוחי אדמה מטוגנים בשמן בסיר.
מאכלי חלב
הארוחות בארפוד, ערב וצהריים, היו ארוחות בשריות. ארוחת עשר הייתה פרווה. מאכלי חלב לא היו מרכיב עיקרי במזון, לא לילדים ולא למבוגרים, ומוצרי חלב לא נמכרו בחנויות. חלב ומוצריו היוו מעין מעדן שנאכל מדי פעם, כמו בימי ׳בין המצרים׳. יש שמשפחה שכרה פרה לימים אלה להפיק ממה חלב ולעשות לבן וכיו״ב, כגון סבתי לאעדא יעקב, וכגון ר׳ מסעוד מלול שהיה קונה לפני י״ז בתמוז רחלה, והיו שותים את חלבה המעודן בשמונת הימים שלפני תשעה באב.
יא. שבוע שחל בו תשעה באב
שבוע שחל בו תשעה באב לא נהג בקהילות תאפילאלת, שהרי תספורת, נישואין ואירוסין, ׳שהחיינו׳ והכאת תלמידים אסורים מי״ז בתמוז, וכביסה ואכילת בשר אסורים מראש חודש.
יב. שבת שלפני תשעה באב
בשבת חזון שלפני תשעה באב נוהגים לאכול בשר, אבל משתדלים לא להותיר ממנו לאחר שבת, ואם נותר אין אוכלים אותו
גם בשבת חזון אין מחליפים בגדים עליונים.
יג. סעודה מפסקת בערב תשעה באב
אוכלים סעודה בישיבה על הקרקע, סעודה זו כוללת לחם ותבשיל של עדשים, ואחר כך הולכים לבית הכנסת יחפים.
יד. סדר ליל תשעה באב
סדר ליל תשעה באב כולל שלושה חלקים: קינות, תפילה, קריאת מגילת איכה ומה שבא אחריה.
כל המתפללים יושבים על הארץ יחפים ואומרים את הקינות המודפסות: א. ׳הלנופלים תקומה׳; ב. ׳בורא עד אנה׳, ואחריהן ׳על נהרות בבל׳.
התפילה: מתפללים ערבית, ואין החזן אומר קדיש אלא רק ׳והוא רחום׳ ו׳ברכו׳. מדלגים על ׳שים שלום׳ בעמידה, ואומרים רק ׳ברכנו ברוב עוז ושלום׳ ובלי ׳יהי רצון׳ ו׳אלהי נצור׳, ואחר העמידה החזן אומר ׳חצי קדיש׳(בלי ׳תתקבל׳).
אחרי ערבית אומרים את הקינות הבאות: א. ׳נשכבה בבושתנו ותכסנו כלימתנו ב. ׳איך אבלה ואומללה׳(אוצר א־2740). ג. ׳בליל זה יבכיוך.
אחרי הקינות קוראים מגילת איכה, וקודם קריאתה הקורא אומר ׳ברוך דיין האמת׳. את הפרק האחרון ׳זכור ה׳ מה היה לנו׳ הקהל קורא בקול והחזן חוזר עליו, והקהל חוזר על הפסוק שלפני האחרון של ׳איכה׳, ׳השיבנו ה׳ אליך ונשובה חדש ימינו כקדם׳, שלוש פעמים.
אחרי מגילת איכה החזן אומר ׳ואתה קדוש׳ ו׳קדיש לעילא', ואינו אומר ׳קדיש דהוא עתיד׳ בלילה אלא למחרת, אחר גמר הקינות.
בתום קריאת מגילת איכה מכבים את האורות, החזן אומר ׳אחינו בית ישראל׳, חותמים ב׳על נהרות בבל׳ והולכים לבתיהם בבכייה.
כשחל תשעה באב במוצאי שבת אין אומרים ׳ויהי נועם' ואומרים את שתי הקינות: ׳אוי כי קינה׳; ב. ׳אני הגבר אקונן׳. אחר כך המבדיל מברך ׳בורא מאורי האש׳, ואינו מברך על הבשמים אלא במוצאי שבת, ומברך ׳המבדיל בין קודש לחול׳ לבד, ואחר כך קוראים מגילת איכה.
בתשעה באב הופיע מרא דאתרא, ר׳ מאיר אביחצירא, בבית הכנסת ע״ש בבא צאלי בארפוד.
בבית הכנסת ע״ש ר׳ ישראל אביחצירא נהג מרא דאתרא, יש׳׳א ברכה, לקרוא את כל מגילת איכה.
קהילות תאפילאלת/סג'למאסא-מעגל השנה-מאיר נזרי-מנהגי ט' באב
קהילות תאפילאלת/סג'למאסא-מעגל השנה-מאיר נזרי-מנהגי ט' באב
פרק אחד עשרה: בין המצרים
מבוא
שלבי החורבן של בית המקדש הם ארבעה: א. הטלת המצור על ירושלים בעשרה בטבת. ב. הבקעת חומת ירושלים בשבעה עשר בתמוז. ג. שרפת בית המקדש בתשעה באב. ד. הריגת גדליה בין אחיקם בשלושה בתשרי ובוא הקץ על שארית הפלטה של ממלכת יהודה.
פרק זה עוסק בימי האבל של ימי בין המצרים הכוללים את שני שלבי החורבן המכריעים ואת התקופה שביניהם. תקופת בין המצרים נפתחת בצום י״ז בתמוז, שהנשים כינוהו ׳אציאם אזגיר׳ (=הצום הקטן, הקל), ושיאה הוא צום תשעה באב, הקרוי בפיהן ׳אציאם לכביד (־־הצום הגדול). הכול ידעו על צומות אלו והקפידו עליהם, וזה הטעם, כנראה, שלא נהגו להכריז בתאפילאלת בבתי כנסיות על הצום ׳אחינו בית ישראל שמעו, בשבת שלפני הצום.
בקהילות תאפילאלת מחמירים באבלות כדעת הרמ״א וכרוב שאר קהילות מרוקו: החל מי״ז בתמוז ועד יום תשעה באב מנהגי האבל מוסיפים ומחמירים מתחנה לתחנה: א. מי״ז בתמוז אין מסתפרים, אין עורכים אירועי שמחה ואין מברכים ׳שהחיינו, אפילו בשבת. ב. מראש חודש אב אין אוכלים בשר ואין שותים יין, אין מתרחצים ואין מכבסים. ג. בערב תשעה באב אין אוכלים בסעודה המפסקת אלא תבשיל אחד שאינו בשרי, אין יושבים לשולחן ואין מזמנים. ד. מליל תשעה באב חלים על כל אחד חמשת העינויים, הולכים יחפים לבית הכנסת, יושבים על הארץ וקוראים קינות. ה. בשחרית תשעה באב אין מתעטפים בטלית ואין מניחים תפילין, אין קוראים שירת הים אלא פרשת האזינו ובהוצאת ספר תורה אומרים ׳על היכלי,. רק במנחה חלה הקלה באבלות: יושבים על ספסלים, מתעטפים בטלית ומניחים תפילין לסימן של נחמה; אחד מביטוייה הוא המסורת שביום תשעה באב נולד המשיח.
הפרק סוקר את כל מנהגי בין המצרים בפירוט של כל תחנה. כמו כן מתואר סדר התפילות והקינות של ליל תשעה באב, מנהגי השינה בלילה זה, סדר יום תשעה באב, תפילת מנחה והסעודה של צאת הצום. הפרק כולל תיאורי הוויי של תיקון חצות היומי החל מי״ז בתמוז והוויי האבל של הבנות המבכות את החורבן בין תנור וכיריים בין המצרים, ותכנית הלימודים של תשב״ר המתאימה את עצמה לתקופה וכוללת שיעורים ללימוד ההפטרות, ׳תלתא דפורענותא׳, לימוד מגילת איכה, ההפטרה לט׳ באב והקינות על החורבן. בפרק מוהדרות לראשונה ארבע קינות מכתבי יד של חכמי אביחצירא: ׳ציון כלילת יופי׳ לר׳ יעקב אביחצירא. ׳בת ציון כלה נאה׳ ו׳ציון עיר יוצרי', שתיהן לר׳ יצחק אביחצירא, והקינה ׳אל מקודש׳ לר׳ מסעוד אביחצירא על שני נוסחיה, העברי והערבי. כמו כן מוהדרת ההפטרה של תשעה באב המלווה בשרה ערבי בליווי תרגום עברי, מבוא מפורט ונושאי ההפטרה נוסח השרח.
א. תקופת בין המצרים
תקופת בין המצרים נפתחת בצום י״ז בתמוז, שהנשים כינוהו ׳אציאם אזגיר׳(=הצום הקטן, הקל), ושיאה, שהוא גם סופה, הוא צום תשעה באב הקרוי בפיהן ׳אציאם לכביר׳ (=הצום הגדול). הכול ידעו על צומות אלו והקפידו עליהם, וזה, כנראה, הטעם לכך שלא נהגו להכריז בבתי כנסיות על הצום ׳אחינו בית ישראל שמעו׳ בשבת שלפני הצום.
ב. הוויי האבל בקהילה בימי בין המצרים – אבל הבנות
כל המנהגים המקלים של התעניות מחמת מיחושים אמתיים או מדומים לא נודעו בקהילה. ילדים בני שמונה/עשר במקומות כאלו כבר עשו חגיגת בר מצווה מוקדמת לטלית וכבר החלו להתענות, ולא המתינו עד מלאות להם י׳׳ג שנים ועד שיהיו בני חיוב. כל איש ואישה, נער ונערה יודעים מה משמעותם של ימים אלה, ימי האבל על חורבן בית המקדש וגלות ירושלים. כל אחד חש ומרגיש שהוא אחד מן הגולים או מבניהם. הילדות, בנות עשר ואילך, נהגו להתאסף חבורות חבורות בפינות הרחובות, לקונן ולהספיד על החורבן שעה קלה כל יום בימי בין המצרים. בנות אלו, שנישאו בגיל צעיר וגידלו ילדים לפני מלאות להן חמש עשרה/שש עשרה שנים, היו בעצם ילדות שלא טעמו טעם חטא. ילדות אלו, שבנות גילן בימינו מתלבשות בבגדי הדר, לא ידעו מה זה יום הולדת, מועדון, ריקודים, דיסקים, טיול שנתי, תענוגות, קייטנות, נופש, בילוי בקניון ושאר פינוקי ילדות. הן עסקו בימי הפגרה והחופשה, לא פחות ולא יותר, בבכי, בהספד, בתמרורים ובקינה על חורבן הבית. ילדות טהורות אלו לא קיבלו חינוך רשמי בבית ספר, לא בבית רבקה ולא בבית יעקב. הכול נספג והופנם בבית היהודי החם שבמרכזו המחנך האב והמחנכת האם. הכול נלמד מהאם הצנועה בביתה שאת שער ראשה לא ראו גם לא כותלי ביתה, קל וחומר – אנשים בשכונתה: יהודים או נכרים, ומן האב שזקנו יורד על פי מידותיו, המשכים ומעריב לבית הכנסת, ושאר יומו נתון למען הבא טרף ומזון לבניו ובנותיו. בכיין של ילדות רכות אלו בימי השרב הלוהטים במדבר הסהרה ללא תנאי מיזוג וקירור היה דוגמה ומופת לחינוך יהודי לאומי, להתמצאות בקורות העם היהודי ובלוח השנה העברי ולהזדהות רגשית עם ערכים רוחניים כמו חורבן בית המקדש וגלות ישראל. על גלות מעין זאת נאמר: ׳צדקה עשה הקב״ה עם ישראל שפיזרן בין האומות' גם לגלות צריך לפעמים להיות טעם, שאם לא כן, אין טעם לגלות.
ג. תיקון חצות היומי
כל יום נערך ׳מחזה׳ יומי של ימי בין המצרים לזיכרון חורבן הבית, לזיכרון הגולים, ולבקשה ותפילה על גלות ישראל והשכינה. זאת הייתה מין הופעה תאטרלית: זירת האירוע – בית הכנסת, זמן האירוע – חצות היום. ב׳הצגה׳ אין שחקנים ואין צופים, אלא הנפשות הפועלות באירוע החי הן כל המתפללים. שם המחזה – 'תיקון חצות׳ היומי.
חצות יום, השעה שתים עשרה. יוצא לו השמש וקורא אצל כל בעלי החנויות: ׳תיקון חצות׳! ׳תיקון חצות׳! וכשבאים המתפללים לבית הכנסת קוראים ׳תיקון רחל׳: מתחילים בווידוי בעמידה ׳אנא ה״, ואחריו – ׳מה נאמר לאחר הווידוי הכול חולצים את נעליהם, יושבים על הארץ לאות אבל ואומרים בקול תמרורים ׳על נהרות בבל שם ישבנו גם בכינו בזכרנו את ציון׳, ואחר כך אומרים את הקינה המרכזית המיועדת לאותו יום בתמרור שלה, כדלהלן:
יום ראשון – ׳קול ברמה׳, מאת ר׳ חיים כהן.
יום שני – ׳מי זה במר יפצה פיהו׳, מאת ר׳ יעקב אבן צור.
יום שלישי – ׳לבבי מלא יגון׳, מאת ר׳ יעקב אבן צור.
יום רביעי – ׳פנה בעוד יום שמשי׳, סימן ׳אני משה׳.
יום חמישי – ׳ארים על שפאים׳, סימן יצחק.
קהל המתפללים קרא קינות אלו המתארות את גודל החורבן, מציגות את עברו המפואר של עם ישראל לעומת מצבו בגלות ומסתיימות בערגה וציפייה לגאולה. כל קינה וסגנונה. יש והקינה מתארת את החורבן כמשבר של נישואין בין הקב״ה – הדוד, לבין הרעיה – ישראל, על פי הציור האליגורי של נביאי ישראל כמו ירמיהו, ישעיהו, הושע ויחזקאל. דוגמה לכך היא הקינה ׳קול ברמה׳.
הקינה פותחת במדריך/הפזמון המשמיע לנו את קול בכייה של ציון ׳קול ברמה נשמע ביללה / קול נהי מציון המהוללה׳.
ציון / כנסת ישראל מעלה הרהורים וזיכרונות נעימים שיש בהם משום חשבון נפש והבלטת מצבה האומלל בהווה לעומת עברה המפואר: לפנים הייתה כנסת ישראל גברת ביד ה' עטרת תפארת, ועתה היא טבועה בבור הגלות. בעבר הרחוק הייתה ציון רעיה יחידה של הקב״ה הקרויה ׳כבוד עליון' ועתה ירדה לתחתיות ו׳דודי ורעי לרום עלה/ ביטוי להסתלקות השכינה. בימיה הטובים – כנסת ישראל הייתה ׳כלה בתוך אפריון וענן יומם על מכון הר ציון' ועכשיו היא מושלכת בחוץ כעני ואביון, כאלמנה בודדה שאין דורש לנפשה, והאויב שנופלת בידו בשביה אומר לה: ׳לא תקראי עוד אישי׳ לבעלך הראשון, ביטוי של אורך הגלות וייאוש מן הגאולה. הקינה עשירה בציורים נוספים על החורבן: הקריאה של הרעיה לרעותיה לבכות עמה, כי רבות אנחותיה, האהל שנפל ואין שיקים את יריעותיו, הכוהנים והזקנים הטבוחים והבחורים והעוללים ההולכים בשבי, והכול בגוף ראשון. הפעם, בדמותה של רחל המבכה על בניה: ׳אין נוטה עוד אהלי ואין מקים יריעותי' ׳כהני וזקני, בני היקרים ובחורי הלכו בשבי ועוללי בגולה' למרות החורבן והייאוש הקינה נחתמת כמו כל הקינות בתקווה ובמראות של גאולה:
נָא אָב הָרַחֲמָן תָּשׁוּב לְצִיּוֹן / עַיִן בְּעַיִן נִרְאֶה בְּבִנְיַן אַפִּרְיוֹן
וְהַבַּיִת הַזֶּה יִהְיֶה עֶלְיוֹן / וַאֲזַי גְּאוּלִים יִפְצְחוּ צָהֳלָה
שילובה של קינה זו, שבה נשקפת התמונה של רחל המבכה על בניה בתוך ׳תיקון רחל' הוא רעיון אמנותי מוצלח. בתום הקינה היומית הקהל עובר אל קטע אחר הנאמר בלשון יחיד וכולו הספד, קינה ובכייה על החורבן ועל כל מה שהיה ואיננו: ׳אוי לי על גלות השכינה, אוי לי על חורבן בית המקדש, אוי לי על שריפת התורה, אוי לי על הריגת הצדיקים, אוי לי על חילול שמו הגדול, אוי לי על צער כל העולמות, האבות והאמהות, הנביאים והחסידים, על צערו של המשיח ועל הבנים שגלו מעל שולחן אביהם, כל דור שלא נבנה בית המקדש בימיו כאלו נחרב בימיו'
כך מרגיש כל אחד את גודל האסון הלאומי, את אורך הגלות, את החורבן, כאילו זה עתה אירע, ואת הצורך בתיקון האישי של כל אחד שיביא גם לתיקון הלאומי. אחרי ההספד ממשיכים את ׳תיקון רחל׳ בקריאת הקינה ׳על היכלי אבכה יומם ולילה' וחותמים בקטע ׳עורה נא ימינך רמה׳ הקורא לה׳ לפדות את עמו, לבנות את ציון ולנחמה, כדכתיב ׳כי נחם ה׳ ציון נחם כל חרבותיה… ששון ושמחה ימצא בה תודה וקול זמרה' ומסיימים ב׳התנערי מעפר קומי… אתה תקום תרחם ציון כי עת לחננה כי בא מועד…' בסיום הקריאה קמים מהארץ והולכים כל איש למקומו, מחוזקים באמונה ובתקווה על סיום הגלות והחשת הגאולה.
קהילות תאפילאלת/סג'למאסא-מעגל השנה-מאיר נזרי-מנהגי ט' באב
היהודים בקזבלנקה-אליעזר בשן אורות המגרב תשע"ח- הריגת מוסלמי ע׳׳י יהודי וחוסר בטחון בקזבלנקה
הריגת מוסלמי ע׳׳י יהודי וחוסר בטחון בקזבלנקה
הריגת מוסלמי על ידי יהודי היתה תופעה חריגה, אבל מקורות עבריים, כמו גם מקורות זרים, אינם מסתירים עובדות אלה, שאירעו במקומות שונים במרוקו. בעקבות תעודות מארכיון משרד החוץ הבריטי, אנו סוקרים את האירוע בדבר הריגת מוסלמי על ידי יהודי בקזבלנקה, ורק הודות להתערבות דיפלומטית, שוחרר היהודי מכלאו ומעמוד התליה. בנושא זה היתה התכתבות ענפה בין גורמים שונים בקזבלנקה ובלונדון.
הערת המחבר: בשנת שנ״ה (1595): ׳דברי הימים של פאס׳, מהד׳ בניהו, תשנ׳׳ג, עט׳ 62; ׳יהודי הכה ערבי׳: שמואל רומאנילי(1817-1757) ׳משא בערב׳, קמברידג׳ תרמ׳׳ה, עט׳ 65-64; מהד׳ תשכ״ט, עמ׳65 , 134; ׳יהודי הרג גוי מכת הרג׳. ההורג ברח, וכיון שלא מצאו אותו, העלילו על יהודי אחר: פתחיה בירדוגו, ׳נופת צופים׳, חו׳׳מ, סי׳ שצב. לפי תעודה מה-29 באוקטובר 1863, יהודים נאשמו בתקיפתו של מוסלמי (F099/117) ; ב׳יומן עיר פאס׳ מסופר כי בשנת תר״ס בעקבות קטטה בין יהודי למוסלמי, האחרון הכה יהודי, וזה שלף אקדחו וירה במוסלמי: ׳יומן עיר פאס׳, בתוך: ׳פאס וחכמיה׳, תשל״ט, עמ׳ 194 ; יהודי במוגדור הרג כושי שקנה ממנו יין והשתכר. לפי מידע ב-7 ביוני 1901: 26 .JC, 1901, 7 June, p ; חכם בשם יצחק פינטו הרג נוצרי במראכש, כי לקח לו אשה יהודייה, (מלכי רבנן, עב ע״א).
ב-13 באוקטובר 1879 שלח ל״א כהן מברק ל׳אגודת אחים׳ בלונדון, ובו הודיע, כי יצחק עמאר נאסר בטנג׳יר, באשמת הריגתו של מאורי, וכי הוא יועבר לפאס, מקום מושבו של הסולטאן. בהמשך מתאר המכתב את גורלו המר של האסיר, שאין לו כל סיכוי שמשפטו יזכה לצדק. מר כהן מתאר את הפרטים הבאים: הנאשם שהיה לפנים תחת חסותה של ספרד, הוא סוחר מכובד בקזבלנקה. האיש העסיק מאורי, שהוכה בעת כעס. לאחר מספר שבועות המאורי נפטר. על מטת חוליו הוא העיד בפני שני עדים, שמותו נגרם על ידי המכה היהודי. בעקבות זאת נאסר עמאר, ונכבל. והוא אמור להישפט בפאס בפני בית משפט עליון, אשר לפי חוקי האסלאם אינו מקבל כל עדות של בלתי מוסלמי. למרבה הצער, החסות שהוענקה לו על ידי ממשלת ספרד למשך שמונה שנים נלקחה ממנו, עתה גורלו נתון לחסדי הממשל המאורי.
למזלו, הסיכון שבפניו ניצב, נודע לעו״ד ל״א כהן מ׳אגודת אחים׳ בלונדון, שעשה מאמצים לשחרורו, והוא נתמך על ידי אירופאים, ביניהם מר רפאל בן זכרי, מזכיר הכבוד של סניף ׳אגודת אחים׳ בג׳יברלטר. במשך הזמן, קרובי המאורי הנפטר וכמה מאנשי הממשל, עשו מאמצים כדי לסחוט כסף. היה חשש על ידי המעורבים בפרשה, כי גם יהודים מכובדים אחרים יהיו קרבנות לעלילות שקר. המטרה של ׳אגודת אחים׳ היא להגן על עמאר, בכל הכוח והעוצמה. הברון הנרי דהוורמס, חבר הפרלמנט הבריטי, שהוא גם נשיא ׳אגודת אחים/ פנה לשגריר ספרד בלונדון. ובאותו זמן הובטח שיתוף פעולה עם כי״ח בפריס, האדונים למשפחת רוטשילד סייעו בכך, שהביאו את הנושא ישירות לידיעתה של ממשלת ספרד. הפרשה נמסרה גם לידיעתן של כמה ממשלות נוספות. ׳אגודת אחים׳ פנתה לסיר ג׳והן דרומונד האי שגריר בריטניה במרוקו בנושא.
ב-29 באוקטובר 1879, לפי פרסום בעתון היוצא בג׳יברלטר, בשם Gibraltar Chronicle הודיע כתב בקזבלנקה ב-18 בחודש אוקטובר, כי ספינה צרפתית הגיעה מטנג׳יר ב-14 בחודש, ועליה סוחר יהודי בשם יצחק עמאר, מלווה על ידי שני חיילים. הוא יליד העיר רבאט, ונהנה בעבר מחסותה של ספרד. זו בוטלה ע״י שגריר ספרד בטנג׳יר, כי הציג תביעות ממאורים. עמאר הלך לטנג׳יר כדי ללחוץ לקבלת תביעותיו. העדות היחידה על הריגת המוסלמי ע״י היהודי היא, כי המשיך לעבוד עוד שלושה ימים, לאחר מכן. המוסלמי נפטר ממחלת הטיפוס. אין זה מוצדק שהממשל המרוקאי ידון בפרשה זו, רק בגלל שההורג הוא יהודי. עמאר נמצא עתה בידו של הקאיד, שהוא יליד תיטואן ואדם קנאי. שנאתו לנוצרים וליהודים אין לה גבולות. הנאשם נכבל בכבלים כבדים, ורק הודות להתערבותו של סגן הקונסול הספרדי, הועבר לביתו של הקאיד.
ג׳והן דרומונד האי דיווח ב-31 באוקטובר 1879 לשר החוץ הבריטי המרקיז מסליסבורי. בהקשר למכתבו מ-28 בחודש בדבר החסות שמעניקים נציגים זרים ליהודים, שהם בני חסותו של הסולטאן, אני מעביר אליך סעיף שפורסם ב-Gibraltar Chronicle מה-29 בחודש, בקשר ליהודי בשם יצחק עמאר שחסותו נשללה ממנו על ידי נציגה של ספרד, באשר הוא נאשם בהריגתו של מוסלם בקזבלנקה. היהודי נשלח לכלא בעיר זו ונשפט שם. החסות של ספרד הוענקה לו לפי החוק של ספרד. בעת שהותי בלונדון נפגשתי עם חברי ׳אגודת אחים׳ היהודית בקשר לפרשה זו. וזיר הבטיח שעמאר יזכה למשפט הוגן, וזו הזדמנות לסולטאן ולממשלתו להוכיח למדינות אירופה ואמריקה שהם שופטים בצדק, בהתאם לעובדות (30 .F0413/4, p).
באותו היום, ב־31 באוקטובר 1879 כתב דרומונד האי למוחמד בן מוכתסאר, הוזיר לענייני חוץ של הסולטאן חסן הראשון (שלט בין השנים 1894-1873): בשובי לטנג׳יר נודע לי מהקונסול הבריטי, כי יהודי תחת חסותה של ספרד נאשם בגרימת מותו של מאורי, ממכה בעת מריבה. שגריר ספרד הביע בטחונו, כי היחס כלפי עמאר יהיה הוגן. הכותב משוכנע שהסולטאן מעריך את היחס של נציג ספרד, וניתנו הוראות שהמשפט יהיה הוגן. יהודים באירופה משתדלים להשיג מעורבותן של ממשלות אירופה במשפט. היהודי לא התכוון להרוג את המוסלמי, והיתה זו תקלה שהוא נפגע. העיתונות בספרד מאשימה את ממשלת ספרד שהסגירה את היהודי לממשל של מרוקו, והוא יהיה קרבן לקיצוניות ולאכזריות (31 .F0413/4, p). מוחמר בן אלערבי ענה ב-4 בנובמבר 1879 לדרומונד האי: מאשר קבלת מכתבו בקשר ליהודי עמאר שהרג מוסלמי בקזבלנקה. המכתב הונח לפני הסולטאן לתשומת לבו. חוזר על כמה דברים שכתב דרומונד האי, הוא מתנגד לשפיכות דם נקיים, ומציע תחליף לעונש מוות, ע״י פיצוי כספי, דבר שמקובל בדינינו. סליחה עדיפה על קנאות וקיצוניות .
ב־6 בנובמבר 1879 שגריר בריטניה בספרד לשר החוץ הבריטי, מתייחס למכתבו של דרומונד האי מה-31 באוקטובר. הבאתי את הדברים בפני הדוכס מתיטואן, שמכיר את פרטי הפרשה, קיימת הבנה בין שלטונות בריטניה לאלה של ספרד בנושא. מתייחס גם לנושא של חסות חריגה במרוקו. דרומונד האי דיווח מטנג׳יר ב-10 בנובמבר 1879 לשר החוץ הבריטי. מתייחס למכתבו מה-31 באוקטובר בקשר ליהודי בשם עמאר הנאשם בכך שגרם למותו של מוסלמי. מעביר תרגום מכתב שכתב לוזיר סיד מוחמד בן מוחתסאר, ששלח באותו היום. הוא הציע לי כי אכתוב באופן פרטי לוזיר, דבר שעשיתי. דיווח של שגריר בריטניה במרוקו לשר החוץ הבריטי ב-16 בנובמבר 1879. מתייחס למכתבו מה-10 בחודש עם העתק מכתבו לוזיר הראשי של הסולטאן, בקשר לפרשת היהודי עמאר. מצרף תרגום תשובתו של הוזיר בנוגע לפרשה זו, ממנו תלמד על ההוראה שנתן הסולטאן למושל קזבלנקה
ב-5 בדצמבר 1879 פורסם שעמאר עוד לא שוחרר, אבל שוחרר מהכבלים בהם היה כבול. המשפטן מר לוי – כהן, עבר מטנג׳יר לקזבלנקה, כדי להגן עליו, כי לא היה ספק שידונו אותו למוות. ויש סיכוי שהודות לסניגורו מר לוי, חייו ינצלו. הבארון דה וורמס נשיא ׳אגודת אחים' כתב לדרומונד האי ב-8 בדצמבר 1879 : אני פונה אליך בקשר לאמצעים הננקטים בקזבלנקה נגד הסוחר היהודי יצחק עמאר, הנאשם ברצח מוסלמי, שהיה מועסק על ידו. פרטי הנושא מוכרים ליהודי מדינה זו. העובדות כפי שידועות לנו, אינן מוטלות בספק, שעמאר הוא קרבן לאינטריגות ולסחטנות מגמתית. אנו משוכנעים שהתערבותך אצל השלטונות, תשים קץ לעוול שנגרם, והנך מתבקש להפעיל את השפעתך לשחרורו של האיש המסכן. התובעים בקזבלנקה מצפים שסבלנותם של חברי עמאר תפקע. בתנאים אלה, פחות קשה להשיג את שחרורו המיידי .
דרומונד האי כתב ב-22 בדצמבר 1879 לשר החוץ הבריטי, בקשר ליצחק עמאר שנאשם בהריגתו של מוסלמי. מעביר לו העתקים של מכתב שכתב לי הברון דה ורמס, נשיא ׳אגודת אחים' ובו בקשה להשיג את התנצלותו של עמאר ושחרורו. תשובתי לברון דה וורמס, כי איני יכול להעביר לו העתקי ההתכתבות בנידון עם הממשל. אם הברון הנ״ל ירצה לפנות אליך, אוכל להעביר לו העתקי ההתכתבות בנידון. וכן להראות לו תרגום מכתבו של הסולטאן למושל מאזאגאן, בו הוא פוקד על יחס הוגן כלפי היהודים. הדבר יאשר את יחסו של הסולטאן ליהודים היהודים בקזבלנקה במאה הי״ט דרומונד האי כתב לשר החוץ הבריטי ב-18 בפברואר 1880. באשר ליהודי עמאר שגרם למותו של מוסלמי בקזבלנקה, קיבלתי הודעה מסגן הקונסול הבריטי שם, כי עמאר שוחרר מכלאו בפקודת הסולטאן.7 כתבתי בתחילת החודש לוזיר, ומסרתי לו כי מוסלמי קנאי הסית את משפחת המוסלמי הנפטר, לא לקבל פיצויים מעמאר. התברר, שעמאר שוחרר מכלאו ללא כל תנאים. הוא אמר שיסע לאירופה כדי להביע תודתו לאלה שפעלו לשחרורו.
במכתבו של Howard White ב-15 בספטמבר 1880 לשר החוץ הבריטי, הרוזן מגרנויל, נכתבו הדברים הבאים: בהתיחס לחמישה מכתביו של סיר דרומונד האי, בתאריכים 31 באוקטובר 1879 עד 18 בפברואר 1880, יש לי הכבוד להודיעך שהנתין המאורי יצחק עמאר מצ׳אר אלבידא, שלפנים עמד תחת חסותה של ספרד, נאשם בהריגתו של מוסלם, באמצעות מכה. הוא היה במאסר ושוחרר, הודות להתערבותו של ג׳והן דרומונד האי. הוא עזב את מרוקו, ועבר לאיטליה, וחזר עם מכתבי המלצה מממשלת איטליה לנציגה של איטליה מר סקובסו. כשהגיע לטנג׳יר, הוצג יחד עם אחיו לסיד מוחמד ברגאש [הוזיר לענייני חוץ] על ידי מר סקובסו, שמסר לסיד מוחמד שהם המליצו עליו לממשלת איטליה, ושהוא מינה אותו לסוכן קונסולרי של מר יצחק משה נהון, אחד מהנתינים המאורים העשירים, בעלי חסותה של איטליה. סיד מוחמד ברגאש הודיע בתשובתו למר סקובסו, שאינו יכול להכיר באחים עמאר, כנתינים המוגנים על ידי איטליה. אחד מהם היה בעבר תחת חסותה של ספרד, אבל נשללה ממנו על ידי השלטונות של ספרד, ורק לאחרונה סלח לו הסולטאן, על הפגיעה במוסלמי. הכלל כאן, כי כדי להעניק לנתין מאורי חסות זרה, דרוש כי שני אנשים נוספים ימונו כסוכנים קונסולריים. סקובסו הודיע למוחמד ברגאש, כי הוא עומד לשלוח את האחים עמאר לחצר הסולטאן, עם מכתבים לוזיר, בהם נאמר, כי מונו כסוכנים מסחריים של מר נהון, ולכן הם תחת חסותה של איטליה.
היהודים בקזבלנקה-אליעזר בשן אורות המגרב תשע"ח- הריגת מוסלמי ע׳׳י יהודי וחוסר בטחון בקזבלנקה
עמוד 43
שירה ופיוט ביהדות מרוקו-רבי דוד בוזגלו- יוסף שטרית-שירי המלחמה.
4.3 שירי המלחמה
לאחר מלחמת ששת הימים וכיבוש העיר העתיקה כתב רד״ב את אחד משיריו הארוכים והעשירים ביותר מבחינת המבנים הפואטיים והלשוניים. בשיר הדו־לשוני מסוג המטרוז הפנימי ״ירושלים, אשרך ומה רמה קרנך // כי שם עליך חופף הוד יה מגנך׳ הוא מעלה בעיקר את תמונות בית המקדש, את העלייה לרגל ואת הקרבת הקרבנות עם תפילה שהעבודה תתחדש בקרוב בבית המקדש. בסוף הפיוט הוא מתנה את תלאות הגלות והשיבה לארץ המובטחת, ומסיים בתפילה לגאולה שלמה. השיר הורכב על סדרה מסודרת ורצופה מתוך אחד המודוסים של המוסיקה האנדלוסית־המרוקנית – ״אנציראף קודאם אצביהאן – ונכתב בשתי הלשונות ששימשו את המשורר, תוך יצירת מעין דו־שיח בסטרופות השונות בין החלקים העבריים לחלקים הערביים־היהודיים ותוך שכפול מסוים של התכנים בשתי הלשונות. בפיוט אחר לכבוד ירושלים – ״אורו, בת ציון, עיניך יום בו שמשך עלתה // וכשולי פארור נהפכו פני חובלינו׳ – המשורר נותן להתלהבותו ולצהלתו להתפרץ בשיר הלל והודיה על הבסת האויבים במלחמה ועל חזרת עיר הקודש לגדולתה, ונושא תפילה לשיקום מעמדה בעבודת האל.
רד״ב חיבר שישה־עשר פיוטים על מלחמת ששת הימים ותוצאותיה ועל תקופת ההמתנה והחרדה שקדמה לה. מפאת חשיבותם להכרת עולמו של המשורר והתהודה הרבה שהייתה לשיריו בקרב מכיריו וחסידיו נציג כאן את יתר השירים בקצרה:
א-״למה רבו לוחמי? למה רבו זועמי? // האם לא כדאי הוא לי לחיות שלו בגבולי?״ – בפיוט זה, שנכתב כנראה בתקופת ההמתנה, המשורר מלין על השנאה התהומית שרוחשים הערבים לישראל, בדומה לשירי תלונה של שירת הגלות והגאולה.
ב-״שוכן עליה, הבט משמיך; // פדה ברחמיך שה דחויה״ – שיר דו־לשוני, חלקו הראשון בעברית והשני בערבית יהודית, נכתב גם הוא בתקופה זו. המשורר מתאר כך את סיבות החרדה: ״עלי צבאו צבאות ערב וחרבם שלפו מנדנה. // נועצו ויאמרו, לא יראה יה״.
ג-״עין ראתה ותעידך, רב להושיע לבדך. // אנא, אל, עז ידך קום נא להראות את עבדך״ – עתירה להצלה מן האויבים המכתרים את ישראל ועומדים מוכנים לקרב.
ד-״איך היתה ונהיתה, כי רפתה ונלאתה? // יד קשתה על כל עלתה״ – בפיוט זה, כמו בכל יתר השירים שהקדיש לניצחון במלחמה, המשורר מנהל פולמוס חריף עם צבאות ערב שבאו להשמיד את ישראל ולבסוף הובסו וברחו על נפשם, ובא חשבון עם מנהיגיהם ובעיקר עם נאצר, ואף מרבה ללעוג להם. טענה נוספת החוזרת בכל השירים היא, שלא גבורת החיילים היא שהביאה את הניצחון אלא יד ה׳. כן הוא מעלה כאן את הסברה שאסונם של הערבים בא להם מאמונתם העיוורת בגורל. בסוף השיר המשורר משמיע מחמאות לעם ה׳, שקרנו עלתה כתוצאה מן הניצחון, ומביע את ביטחונו שתם סבלו של העם.
ה-״שישו בני מעי, יום חג לה׳, // יום זאבי יער נסו, ברחו מפני״ – המשורר מתאר את מנוסת המנוצחים מפני צה״ל, שהפסיק את המלחמה משום שהוא רודף שלום. הוא מקשר בין נס יציאת מצרים וקריעת ים סוף לבין הניצחון המזהיר במלחמת ששת הימים.
ו-״לא הכוחות לא המוחות // קבעו תבוסת מצרים עד לבכיתה, // כי יד רמה נעלמה // הפכה בין רגע על פניה שליתה״ – שיר פולמוס ולעג לצבאות ערב ולמנהיגם נאצר על מזימותיהם המלחמתיות ועל תבוסתם הניצחת. בעיני המשורר היו חיילי צה״ל שלוחי האל שביצעו את החלטתו להעניש את אויבי ישראל: ״לולא המם והחרימם אלהי צבאות מעל הבירה, // כי מלאכיו מבורכיו חיל צה״ל העלום על אש בחרדה״.
ז-״דגולים משלו, הוללים חדלו, // וגבולותינו שוב היום נגאלו״ – שיר קצר המעלה את מנוסת המנוצחים במדבר.
ח-צבאות ערב עמדו לקרב עם קול פחדים // מול בת ציון למרות עליון מושיב יחידים״ – הפיוט חוזר במידת מה על הטענות המועלות בשיר מס׳ ד לעיל. ראה את השיר מוער ומבואר להלן.
ט-״לערב כלהום חטטו עיונהום פיך, יא מדינת אסלאם, // ואלא יתמתעו קדמה יתמתעו פלמדון ולבלדאן [=הערבים כולם שמו עלייך את עיניהם, את עיר השלום, ולא הסתפקו בכל הארצות והערים שברשותם] – עיבוד לערבית יהודית של הפיוט הקודם.
י. ״הרימי רחל את ראשך כי דמעתך שוב לא תוסיף. // עד נצח לא יבוא שמשך וריחך לא יאסף״ ־ השיר מורכב משני בתים המעלים את הניצחון והרווחה של ישראל ואת התבוסה והקלון של הערבים.
יא. ״הקיץ הקץ על מושלך, קהיר, ולעין כל נקלה, // ובמפלתו סר צלך ועננך נעלה״ – שיר פולמוס חריף ולעג לנאצר ולצבאו על תבוסתם במלחמה.
יב. ״יום ימלוך עבד ליצרו, יד כל גבר למתנים, // אז יחפור צדק את קברו אם לא יעצום העינים״ – המשורר יוצא בפולמוס חריף נגד מצרים ומנהיגה נאצר, שהמיט עליה אסון ברברבנותו. כן הוא מתקיף קשות את מנהיגי ערב המושחתים, אשר ״לחכם ויסקי יערב״, כמאמר המשורר. הוא מסיים בעתירה להמשך הגאולה ובהעלאה על נס של כיבוש חברון, מערת המכפלה וקבר רחל.
יג. ״קול ענות במחנה העברים, / בכיה לדורות כימי עולם, // יום כמות נבל מתו אבירים, / ערבה כל שמחה באהלם״ – קינה על חללי צה״ל במלחמת ששת הימים. הקינה מוערת ומבוארת להלן.
יד. ״יא רבבי, אס מא ינססי דלגבינא, / פי כול זיל וזיל דאיים תנדכר, // גבינת אסבבאן מן כייאר למדינה, / ראחו מן ידינא מעא חמאם לוקאר״ [=אלוהיי, מה ישכיח יגון זה, שייזכר לעד בכל דור ודור, היגון על הצעירים מטובי הארץ, שנלקחו מידינו כמו יונים יקרות ערך?] – עיבוד ערבי־יהודי של הקינה הקודמת. גם קינה זו תובא מוערת ומתורגמת להלן.
שיריו המאוחרים של רד״ב, שנכתבו כולם בארץ, שונים מקודמיהם הן מבחינת התמטיקה הן מבחינת המבנים הפואטיים שלהם. המשורר קיבל השראה חדשה ואורך נשימה מרענן לאחר הגיעו לארץ. שירים אלה עולים בהרבה על קודמיהם באורכם ובתכנונם מבחינת הצגת העניינים ותיאור ההתרחשויות והעמדות. גם מבניהם הפרוזודיים מגוונים יותר הן משיר לשיר והן לעתים קרובות בתוך אותו השיר עצמו, כתוצאה מהרכבתו הרצופה על סדרה של מנגינות קיימת או על סדרה שהוא סידר אותה, כמו הסדרות המבוססות על מנגינות תזמורתיות שאינן נושאות תמליל במקורן הערבי, שנציג אותן להלן. אמנם בהיצגי ה״אני״ של המשורר לא חל שינוי מהותי. זה המשיך לשמש קודם כול דובר ונציג של הקהילה, כפי שנראה להלן, אך החרדות והחדוות שזימנו לו האירועים המסעירים וסערת הרגשות של המפגש עם הארץ ועם ירושלים השפיעו על נימת השיח השירי שלו ועל כיווניה הריגושיים המיוחדים, ואלה לבשו בחלק גדול מן השירים צורה של פולמוס חריף ושל לעג וקלס כלפי האויבים, ובחלק אחר הביעו רגשי שגב והוד.
שירה ופיוט ביהדות מרוקו-רבי דוד בוזגלו- יוסף שטרית-שירי המלחמה
עמוד 342
Laredo Abraham-les noms des juifs du Maroc- אבירג׳ל ابي رجل Aberjel- Abiatar
- אבירג׳ל ابي رجل (Abirjel) Aberjel
Abergel, Bergel, Aberdjel,.
Berdjel, Aberzel, Berzel
Nom arabe: «Le pere du pied» ou (l'Homme au pied», desig'nant celui qui n'a qu'un seul pied, l'autre lui ayant ete ampute. Cet appellatif se retrouve souvent sous les graphies de אבירזיל אבירג׳יל et בירג׳יל•
Reuben Abergel, celebre rabbin a Fes, XVIe-XVIIe s. MR
Isaac Abergel, rabbin a Fes au commencement du XVIIe s
Joseph Abergel, ecrivain judeo-allemand, probablement du XVIIe s. Auteur de Ein schon Gottlich Lied, poeme religieux
Simhon Abergel, rabbin celebre par son erudition, a Meknes, XVIIIe-XIXe s
Joseph Bergel, ecrivain neo-hebra'ique dans la premiere moitie du XXe s., professeur a Prossnitz (Moravia). En 1826 et en 1827, il publia divers articles et poesies dans le Bikkure ha-'Ittim (VI 40, 50; VII 3, 123, 133, 135) parmi lesquels figurent: Hash'arat ha-nefesh «L'Immortalite de l'Ame) dans le vol. VIII, 3-12 et ’Al Qeber Abi «Sur la tombe de mon pere», vol. VII, 123. II traduisit egalement des passages de Confucius du franqais a l'hebreu
Yom Tob Abergel et ses fils d'Oran, figurent parmi ceux qui ont contribue a la publication du Sepher Zebahim Shelenhn d'Abraham Anqawa (Livourne, 1837)
Joseph Bergel, medecin et auteur hongrois, ne en 1802 a Prossnitz, mort en 1885 a Kaposvar. Verse dans la litterature hebra'ique et rabbinique, il publia plusieurs ouvrages en allemand sur le Judaisme. II essaya d'introduire une nouvelle metrique dans la poesie hebra'ique dans son ouvrage de chants hebraiques Pirhe leshon 'Eber (Grosskanizsa, 1873)
Yom Tob Bergel, ne en 1812 et mort a Gibraltar en 1894. Un des plus riches et des plus respectes commerqants de Gibraltar. President de la Communaute pendant plus de 30 ans, il rendit de grands services à ses coreligionnaires, membre du Conseil de la Bourse et du Conseil Sanitaire, il prit une part très active dans l’administration des fonds de secours, lors de l’épidémie du choléra en 1865
Moses Bergel, fils de Yom Tob (8), riche commerçant de Gibraltar très respecté, XIXe-XXe s
Abraham Bergel, fils de Yom Tob (8), s’établit à Marseille à la fin du XIXe s. pour fonder une succursale de la maison de commerce de son frère Moses (9)
David Abergel, président de la Communauté de Mazagan vers 1952.
David Bergel, membre du Comité de la Communauté Israélite de Tanger dont il fut le Contrôleur pendant quelques années. Consul honoraire de Cuba dans cette ville où il décéda en 1961.
Salomon Bergel, fils de David (11), membre du Comité de la Communauté Israélite de Tanger en 1962. Président du Comité de la «Quppah» de R. Yudah Benchimol. Fut Vice-Président de la Communauté peu avant sa mort survenue en 1963
Yaïr Abergel, fondateur d’une synagogue à Elksar, et son frère Joseph, figurent parmi ceux qui ont contribué à la publication du Sephert Marpe la-Nephesh de Raphaël Maman (Jérusalem, 1894)
Simon Abergel, fils de Yaïr (14), émigra en Argentine au début du XXe s
Dr. Meny Bergel, Directeur du Laboratorio de Investigaciones Leprológicas, à Rosario (Argentine)
Abraham Bergel, rabbin originaire d’Elksar, émigré en Argentine au début du XXe s. Mort à Rosario
בן אברג'ל (Ben Abirjel) Ben Aberjel
Ben Abergel
Même nom que l’antérieur précédé de l’indice de filiation.
אביתרEbiatar
Abiathar, Abiatar
Nom théophore biblique (I Sam XIV, 3, XXII, 9, 20) dont le sens est «Père de l’Excellence», «Père de la Plénitude». Figure dans les anciens documents espagnols sous les graphies de Abiatar et Abeatar
Abiatar, Amora palestinien du Ille s., contemporain de Rabbi Judah
Jentob Abiatar, figure comme propriétaire d'une boutique à Huesca dans des documents des années 1212 et 1218. Baer I, 83;. R. ciel Arco La Aljama Judaica de Huesca «Sefarad» (1917) 271-301
Don Samuel Abeatar, figure dans des documents de l’époque de Don Juan I, roi de Castille, comme représentant de Don Salomon Axeas, fermier des monnaies en 1381
Sa'adia bar Yehuda bar Ebiatar, rabbin à Barca (Egypte) au IXIIe s
Laredo Abraham-les noms des juifs du Maroc– אבירג׳ל ابي رجل Aberjel- Abiatar
Page 215
עוזיאל חזן-מי אתה ישראל מיר.
הרומן ״מ׳ אתה ישראל מיר״ פורס לפנינו מקרה אמיתי ומרגש, עם חוט בלשי, המספר את קורותיו של יעקב ממן. ממן היה בחור מוכשר ויפה תואר מהעיר פס, במרוקו. יעקב רצה לממש חלום של חופש ועצמאות אישיים ומוצא עצמו נלחם על עצמאותה של ארץ, בה הוא ראה את מקומו האמיתי, יחד עם חבריו, אשר למרביתם לא הייתה ההכשרה והאימון המתאימים לטבילת אש ראשונה.
כל זאת, על רקע מלחמת תש״ח, דרך העלייה הבלתי ליגלית, ההגליה למחנות המעצר הבריטים בקפריסין וההתגייסות לפלמ"ח. גרעין הסיפור מתמקד בדמויותיהן של שני גיבורים טרגיים: יעקב ממן וישראל מיר. האחד, מציאותי והשני הזוי ומסתורי. הסיפור רקום בפרשיית אהבה מרגשת בין גיבור הספר, צעיר מצפון אפריקה, ובין עלמה ניצולת שואה. שפת הקשר ביניהם הייתה לשון היידיש, אותה למד ממן, בעל חוש לקליטת שפות, בשהותו במחנות המעצר בקפריסין, שם פגש בה לראשונה.
המשך מפוסט קודם…..
הם יושבים על סלעים ורגבי עפר בהפסקות הדרך ומפטפטים. ההתרגשות ניכרת על פניהם. זו הצופה אירועים חשובים והרי סכנות. שפת הדיבור השלטת היא יידיש. החייל הביישן ויפה התואר, מהעיר פס, העונה לשם יעקב ממן, מסב עם חבריו שלמה-סלומון, לימים יצחקי, מהעיר מקנס הסמוכה, ופרוספר אוחיון, לימים אשר, מקזבלנקה, ועם שייקה וידבסקי מקרקוב. המרוקאים מדברים ביניהם בשפה הצרפתית. יעקב, בעל התפיסה המהירה לקליטת שפות, שלמד יידיש בקפריסין, מדבר עם שייקה בשפתו זו. כך הוא מרגיש ביתר שאת את שותפות הגורל. למרות שלא עבר את השואה, חש יעקב עמוק בתוכו את הצער על אסון בלתי נתפס של חלק גדול מעמו. הוא ממשיך לספוג משייקה, כפי שעשה עוד מימי שהותם בקפריסין, עוד ועוד סיפורי זוועה, של אובדן כבד מנשוא. ואז מגיעה ההזדהות המלאה, זו שאינה יכולה להיות שלמה אלא עם דו-שיח בשפת היידיש.
״מגיעים עד לדרך לירושלים ולא יכולים להתקרב אליה״ רוטן יעקב בנימה של תסכול.
״כמו משה שהגיע עד הר נבו ומשם ראה את הארץ ולא נכנס אליה״ מגיב סלומון, שעוד מבית הספר במקנס היה ידען בתנ״ך. יעקב מתרגם לשייקה ביידיש את השיח הצרפתי.
״דווקא בשביל זה הביאו אותנו לכאן, כדי לפרוץ את הדרך לירושלים״ מעיר שייקה. אומר ליעקב ביידיש שהוא מעדיף לחיות עם הערבים מאשר עם הגרמנים. יעקב מתרגם לסלומון ולפרוספר.
״מה לעשות, עכשיו הם האויבים שלנו, למרות שהם בני דודנו״ אומר פרוספר. שייקה מחכך בסנטרו במחווה ספקני.
״כן. אבל המלחמה תיגמר מתי שהוא ואנחנו נצטרך לחיות איתם בשלום״ מעיר שייקה. הפעם סולומון הוא זה שמפליט אנחה של ספקנות.
״האם אני שומע יידיש?״ נשמע קול מאחוריהם. נער ג׳ינג׳י מנומש וחייכני, עם פני תינוק, מתקרב אליהם. מסתכל על שייקה.
״הו, הנה יצחק רוטשטיין הג׳ינג׳י״ קורא יעקב.
״ווס מאכסט דו?״ מה שלומך, זורק רוטשטיין לחברה בלשון יחיד.
שייקה מביט בו ומחייך.
״אם אתה שואל לשלומנו אז צריך לומר ׳וואס מאכט איר׳״ מעיר לו שייקה. רוטשטיין מסמיק. שייקה מזכיר לו את המפגש הראשון שלו עם החברה בכפר הרא״ה, שם פטפט איתו שייקה ביידיש. רוטשטיין מהנהן ומסיט למצחו את כובע הסירה הפלמחניקי. עיניו הבהירות בוהקות במין ברק של שמחה וגילוי. יעקב זורק לו כמה משפטים ביידיש ומוסיף: ״מיר זענען אלע געזונט״, שלומנו טוב. רוטשטיין חוכך כפיו, מאדים כמו גזר ומתקפל מצחוק.
״תראו את השוורץ הזה, היידיש שלו משתפרת פלאים״ נלהב רוטשטיין.
״בינתיים היידיש שלו יותר טובה משלך״ מחמיא שייקה ליעקב חברו. רוטשטיין נד בראשו, הוא הלא יליד הארץ שאת מעט היידיש שלו למד מהוריו. הוא מסיר את הכובע מראשו וחובט בו בירכו במין מחווה של פליאה והסכמה. אחר כן הוא מתיישב לידם.
כולם משתתקים לפתע. נענים לקריאה.
״חבריה, תקשיבו״. קולה של אישה תמיד מסב את תשומת לבם המיוחדת של גברים. גילה, מתוך מגמה ציונית ורצון לנטיעת אהבת הארץ בלבם, מתחילה להסביר דברים על שער הגיא ומקורותיו התנכיים. היא דוגלת בגישה שצריך להכיר את הארץ ואת שורשי העם היהודי שישב ויושב בה. זאת כדי להילחם עליה מתוך אהבה והכרה, ועל בסיס רעיון וזיקה היסטורית. היא מציינת ששער הגיא מכונה גם ׳שער האימה׳ או ׳שער הגיהינום׳, בגלל האבידות הכבדות שספגו השיירות בדרך לירושלים. אומרת שלמוות כינויים רבים. לא, היא מבהירה, אין לה כוונה לייאש אותם, לרפות את ידיהם. היא פשוט מציגה בעיה שיש לפתור אותה. יעקב מעיר שבשבילו זה יהיה השער לגן העדן, משום שהוא מוביל לירושלים. גילה מחייכת והחברים צוחקים. גילה מציינת שהשיר ׳באב אל-ואד׳ הוקדש ללוחמי שער-הגיא וכי הגדודים האלה, אותם היא מובילה, יכולים גם כן להיכלל בהגדרה זו של לוחמים, למרות שמרביתם עדיין לא ירו ירייה בודדה אחת לעבר האויב.
״אני לא אוהב להשוויץ אבל כבר סיפרתי לך שיריתי הרבה, כשעבדתי אצל האמריקאים במחנה שלהם בעיר רבט״ לוחש יעקב לסלומון.
״ז׳אקי״ פונה סלומון ליעקב בכינויו הצרפתי, כשהוא מטלטל את ראשו במחווה של
התרפקות על זיכרונות ילדות ״אתה יודע מה אני אוהב אצלך?…״ ״מה אתה לא אוהב אצלי?״ מגיב יעקב במהופך ומחייך.
״לא, קשה לי למצוא משהו שאני לא אוהב אצלך״ נוהה סלומון אחריו, אבל מה שאני כן אוהב אצלך זו הענווה, האופי הרגוע שלך, והכי הכי זו האהבה שלך לחיים, ליופי בכול, באישה, בטבע, באדם ובנפשו של האדם..״.
״אתה מתפלסף ומגזים, חברי היקר, עם הדברים היפים שלך״ נבוך יעקב. סלומון מחייך בסיפוק כאומר: לפי התגובה שלך אני יודע שאני צודק.
ב.
המנוחה הקצרה מגיעה לסיומה. הצועדים קמים וממשיכים עד למשאבות התחתונות שהזרימו את המים למשאבות העליונות שליד קיבוץ שורש, מקום מושבו של כפר הפורעים הערבי ׳סריס׳. משם דחפו המשאבות הלאה את המים לירושלים. המשאבות שהקימו הבריטים בשנת 1936 היו נתונות לחבלות מצד ערביי הסביבה ולכן הוצבה בזמנו על גג בניין המשאבות עמדת שמירה בריטית. לא מזמן עברה העמדה לידי יחידות הפלמ״ח ואף הם לא החזיקו בה ממושכות. חלק מפלוגות חטיבת הראל ממתינות שם למשאיות שיסיעו אותם הלאה לקריית ענבים. החברה של גילה נכנסים לתוך הבניין ומשוטטים בין המשאבות המושבתות. בוחנים את הכתלים. קוראים את הכתוביות באנגלית, שהותירו החיילים הבריטים על הקירות. מישהו מהכותבים מבטא את געגועיו העזים לביתו. אחר כותב מילים לאהובתו. החבר׳ה עולים לגג ובוחנים את נופי גבעות שער הגיא. הסקרנים שבהם נכנסים למבנה העמדה המלבני שעל הגג ומשקיפים מבעד לאשנבים ולחרכי הירי המקיפים אותו. לאחר שהם יורדים למטה נושא רוטשטיין את עיניו לכרכוב הבניין ומבחין שם ברישום גרפיטי, שנכתב באבן זפת. הוא מזהה את שמו של אחד מלוחמי חטיבת הראל שליווה שיירות לירושלים. בשולי הקיר, סמוך לגג, נרשם: ״ברוך ג׳מילי, פ״ת פלמ״ח 1948״. הוא מסב את תשומת לבו של יעקב ממן לרישום. יעקב חושב על הצורך הזה של הנצחה על קירות. מביט בכיתוב ובוחן את תגובתם של סלומון ופרוספר שמגביהים מבט לשם ומחייכים.
״מה הוא מלכלך את הקירות״ מוחה סלומון בנימה מבודחת.
״למה לא, זה דווקא יפה. אולי הוא יחטוף איזה כדור במהלך הקרבות? אז לפחות שיזכרו אותו ככה״ אומר פרוספר. יעקב מהנהן.
״אני מסכים עם פרוספר״ אומר יעקב ״אני חושב שהכיתוב הזה הוא כמו זיכרון והנצחה. למשל כול החיילים האלה שמקום קבורתם לא ידוע, כמו ששמעתי מהסיפורים של המפקדים כאן. אם הם היו רושמים את שמם על הקיר, אז לפחות זה היה בשבילם כמו מצבה וזיכרון ולא כחללים ששוכבים מתחת למצבה ריקה, ללא שם וזיהוי. אלמונים שמקום קבורתם לא נודע ואף אחד לא יכול לבכות על קברם ולהניח שם זרי פרחים. תחשבו על זה״
״כמה שאתה רומנטי, יעקב״, מקניט רוטשטיין והנמשים שלו נדלקים כמו נורות נוצצות. סלומון מהנהן. שייקה שותק וחושב על כול קדושי השואה שלא זכו לא למצבה ולא לכיתוב. ששמם נחקק בשמיים בטבעות של עשן.
המסע הרגלי המתיש אמור להסתיים בקיבוץ קריית ענבים. שם הם מיועדים לשבת זמנית כחיל מצב, המיועד כתגבורת ליחידות פורצי הדרך לירושלים. במהלך כול המסע הרגלי נושא יעקב מבטים לעצי האורן הכהים שקרני ירח מנקדים מטבעות של כסף בקצות עלי המחט שלהם. הוא מלקט בעיניו רסיסי אור כלואים, המבצבצים מבין חופות הצמרות. מהרהר בימי עננה של מלחמה. הוא נוגע בסלעים ונושם את האוויר הצח והצונן של הרי ירושלים. הוא נזכר בקייטנות של ימי ילדותו ונעוריו המוקדמים. מבית הספר ׳אליאנס׳ בעיר פס היו לוקחים אותם לעיירת הנופש היפהפייה ׳איפרן. זו המוקפת ביערות אשוח וארזים, נושמת אוויר הרים, טובלת בירוק עד ואפופה באווירה שוויצרית. הוא בוחן עכשיו את מכנסיו הקצרים, את הנעליים הצבאיות וחולצת החאקי, המזכירים לו את מדי הצופים של אז. תוחב את אצבעותיו לתוך החגורה האמריקאית שלו ואומר לשייקה, שבסיום המלחמה הוא יחרוש רגלי את הארץ, לאורכה ולרוחבה, עם תרמיל אלפיני על הגב. ינשום אוויר של בריאות, כמו זה של הרי ירושלים, ישרוק שירי ארץ ישראל וירגיש שהוא מרחף. שייקה אומר שהוא מצטרף. יעקב מגלה לו שהוא באמת צריך חבר למסע. הם תוקעים כף. שפת היידיש המשותפת להם יוצרת ביניהם מעין ברית אחים, כמו חולקים סוד אישי משותף.
הם מגיעים. יעקב היה רוצה שהדרך תתמשך לה עד אין סוף. יש בזה איזו תחושה של שחרור מתגבר. משהו מן החלום שאינו נגמר. אבל עכשיו הם כאן בקיבוץ, קריית ענבים. פלנטה אחרת, ביתה של חטיבת הראל ובסיס הקבע שלה. בה ממוקמים חייליה, בקצה הדרומי של הקיבוץ, בתוך מבנה אחד והרבה אוהלים. נכון לעכשיו יושבים שם שני גדודים. כאן פוגשת גילה כמה מחבריה בפלמ״ח. ביניהם הרבה מאלה שהכירה בתור ׳צנחנים׳, שהוא הכינוי לטירונים של הפלמ״ח, ועתה הם כבר לוחמים מנוסים. התגבורת של גילה מגיעה במועדה. זאת לאור מצב של דלדול בכוח האדם של החטיבה לאחר קורבנות רבים. ימי האימונים הראשונים לא נמשכים זמן רב ואנשיה של גילה משובצים במחזור הכללי של הגדוד. הם מגיעים לפנות בוקר הישר לחדר האוכל. שם מכבדים אותם בתה ובעוגיות. מההרים ברקע נשמעים הדים עזים של התפוצצויות פגזים.
עוזיאל חזן-מי אתה ישראל מיר.
מיהו דני סעיל…הפנתרים השחורים
מיהו דני סעיל…
מועמד הפנתרים השחורים לכנסת, החשוד במכירת נשק גנוב מצה"ל לתא של מחבלים, היה טיפוס מתוסכל ובלתי יציב, שהסתבך מכל חייו בהרפתקות מפוקפקות.
נאצים! כולם נאצים ! כל המדינה הזו מחנה ריכוז אחד גדול: כולם רוצים לקבור את הבן אדם כשהוא עוד בחיים ! הצעיר הגברתן שצעק את ההאשמות האלה אל תוך המיקרופון, בהפגנה של הפנתרים השחורים, שהתקיימה בכיכר מלכי ישראל בתל אביב, היה דני סעיל. אחד מראשי הפנתרים וראש הסניף התל אביבי של הארגון.
ימים אחדים לפני ההפגנה, חזר סעיל מאיטליה, שם השתתף בכנס של ארגונים מהפכניים מזויינים, שאורגן על ידי האירגון האיטלקי השמאלי " לוטה קונטינואה" (המאבק נמשך). נציגים של לוטה קונטינואה ביקרו בישראל וחיפשו נציגים ישראליים הולמים להשתתף בכנס. היפנו אותם לאנשי מצפן אך הם התרשמו כי מצפן היא קבוצה קטנה ובלתי רצינית. לעומת זאת התרשמו מהפנתרים השחורים, ואף הביעו את דעתם כי תוך כמה שנים תתחולל בישראל מהפכה מזויינת שהפנתרים יעמדו בראשה. הם הזמינו את נציגי הפנתרים להשתתף בכנס. כנציגים נבחרו דני סעיל וצ'רלי ביטון.
באותו כנס השתתפו גם נציגי קבוצת באדר מיינהוף הגרמנית, העומדת עתה במרכז המשפט הסנסציוני; הצבא האדום היפאני, אירגונו של קוזו אוקאמוטו.הארגון האורוגאי טופאמארוס, המחתרת התורכית אשר אנשיה רצחו את קונסול ישראל בתורכיה אפרים אלרום; הפנתרים השחורים האמריקאיים והצבא האירי הרפובליקאי אנשי אש"ף השתתפו כמשקיפים, שכן אנשי הלוטה קונטינואה רואים באירגוני הפידאיון צבא, ולא ארגון מהפכני.
כששבו צ'רלי ביטון ודני סעיל ארצה, נעצר סעיל על ידי המשטרה. טען דני בזמנו: עצרו אותי לשלושה ימים, האשימו אותי בהחזקת נשק ובקשרים עם הפתח"
דני שוחרר על ידי המשטרה מחוסר הוכחות, אך מאז אותו מעצר, בדצמבר 1972, חי בתודעה כי הוא נתון במעקב מתמיד של המשטרה.
מלך השוק
דני בן ה-38 עלה לכותרות העיתונים השבוע, כאשר פורסמה הודעתו על דובר צה"ל, שהאשימה אותו במכירת נשק גנוב מצה"ל לקבוצת פידאיון, שנלכדה על ידי כוחות הביטחון.
קודם לכן היה דני מוכר רק לאנשי הפנתרים השחורים ולאנשי שמאל המקורבים להם. דני סעיל גדלברמלה, כאחד מילדיה של משפחתו מעוטת היכולת.
איזור מגרויו היה קרוב לשוק, ורבים משכניו היו ערבים. עוד כנער חי בצל האפייה העדתית. הוא נהג לדבר עליה בלא הפסק, אטם לא עבר בחינה לרשיון נהיגה, אמר שז מפני שהוא עיראקי. אם לא נתקבל לעבודה או נתקל בבעיה באחד ממשרדי הממשלה, היה בטוח שזה משום היותו בן לעדות המזרח.
כשנשא לאשה את מזל סעדיה, ילידת תוניסיה, שהוריה מתגוררים ביבנה, הייתה מולו צעירה יפהפיה ופיקחית. חיש מהר נדלקה גם היא לרעיון מיגור האפלייה העדתית שהעסיק את בעלה, ונהגה לנהל סימפוזיונים על הנושא ביחד אתו.
למחייתו התפרנס דני סעיל מקיוסק שהיה בבעלותו בשוק של רמלה, בשוק הוא היה מלך.כולם הכירו אותו, עשו לו כבוד.היום נבוכים בעלי דוכני הירקות והסבלים שבשוק, כששואלים עליו, אומר אחד, סאלח מזרחי : הוא היה רואה כלב, היה מרחם עליו. תמיד שאל אם הכל בסדר, אם הגיע כסף מעזרה סוציאלית. איך מכר נשק לערבים? וואלה, אני לא מאמין"
גם ברחוב מגוריו ברמלה אין מאמינים כי דני סעיל מכר נשק לערבים, אחת השכנות מקוננת עליו; הוא היה כזה לארג', תמיד נתן כסף לעניים, תמיד התעניין אם הכל בסדר עם הילדים ! איל עשה דבר כזה? אני לא מאמינה.
לפוצץ את בית רבין
אדם נוסף שאינו מאמין כי דני סעיל מכר נשק לערבים תמורת כסף, הוא כוכבי שמש. פקיד בחברת המוניות המיגדל בירושלים. ממייסדי הפנתרים ושותפו של דני סעיל בארגון הכוח המהפכני השחור.
טוען שמש; אם היו באים ומספרים לי שדני פוצץ את הבית של רבין הייתי חושב שזה עלול להיות נכון, והייתי יכול אפילו להסביר את זה. בשעת ייאוש, דני יכול היה לעשות את זה. אבל למכור נשק לערבים תמורת כסף? זה לא מתאים לו; אילו היה ברשותו חומרי חבלה, היה מארגן לו איזה חמישה חברה, אחרי הכל הוא מכיר הרבה חברה שיש להם הרבה נגד המדינה, והיה מפוצץ את הסוכנות זה הרבה יותר מתקבל על הדעת. אבל למכור השק בכסף, זה לא מעשה פוליטי, זה עסקים, וזה לא מתאים לדני סעיל"
דני סעיל נחשב כטיפוס הרואה הכל בשחור לבן. היו לו פנטזיות, תוכניות גדולות במימדים לא ריאליים.
דימעה מכניסה זהב
לפני שהגיע אל הפנתרים השחורים, החליט כי כמו שיש סוכנות יהודית המארגנת עלייה, צריך לארגן סוכנות שתארגן ירידה. הוא הפיץ את הרעיון כי הפיתרון לבעיית אפלייתן של עדות המזרח הוא ירידה המונית מן הארץ ואף הביע את רעיונו בכתבה שמסר לעיתון הצרפתי 'לה מונד'
כסף לא חסר לדני סעיל אף פעם. הוא עסק בכמה עסקים בעת ובעונה אחת. מלבד הקיוסק שבשוק של רמלה, שבו עבדה אשתו מזל, ושהפך מאוחר יותר חנות ירקות היו לו טנדר להובלות ומישרד ברחוב ריינס 52 בתל אביב. הוא נהג לקנות מציאות, כגול מלאי של חנויות שפשטו את הרגל, ולמכור אותו במחיר גבוה יותר, אך את עיקר כספו הרוויח מתמונת קיטש ידועה, שאותה הפיץ תחילה באמצעות ילדים שמכרו אותה בתחנה…
כיתוב לתמונה
כוכבי שמש, יגאל בן-נון, דני סעיל וראובן אברג'ל, ארבעה ממנהיגי תנועת הפנתרים השחורים בתקופת האידיליה, כשישבו ליד שולחן אחד. מאוחר יותר פרש שמש, יסד יחד עם סעיל את הכוח המהפכני השחור, יגאל בן-נון, מאנשי הימין בפנתרים בתל אביב בשל דיעותיו הפרו-פלסטיניות והאנטי ציוניות שאותן ביטא בפה מלא.
סביר להניח שיש המשך לכתבה….הבאתי את הדברים ככתבם וכלשונם על שלל הטעויות בכתבה…