מורשת יהדות מרוקו

מתוך האתר יד בן צבי

שאלה שאינה מחוורת כל עיקר היא, כיצד מגורשי ספרד שעלו לארץ־ישראל בימי הגירוש ולאחריו,  הקימו קהילות, פיתחו חיי-יצירה והפכו את הארץ למרכז ליהדות, לא נשתמרה אצלם  רציפות־הדורות, עקבותיהם ניטשטשו, ועם כל גל וגל שעבר עליהם נשתנה יישובם. החוליות רופפות דווקא מתקופת הגירוש ועד סופה של המאה השבע-עשרה. צאצאיהם של המגורשים, שהגיחו את המסד ליישובה של ארץ־ישראל, נעלמו עקבותיהם מן הארץ, ודומה שאין דלותם של המקורות היא בלבד שגרמה לכך.
דוגמא אחת בלבד, המעידה על רציפות, מצאנו במשפחת אבואלעפיא. ראשה ר׳ יעקב אבואלעפיא מצפת, נכדו של ר׳ יעקב בירב מן המגורשים ומחדש הסמיכה, בני בניו ישבו בצפת, בטבריה, בחברון ובירושלים עד זמננו. ברם, במאה השבע־עשרה והשמונה־עשרה אין לך כמעט רב מבני משפחה זו, שלא הוצרך לעקור לחוץ־לארץ לתקופה מסויימת. המצב נשתנה מן המחצית השניה של המאה השבע־עשרה ודווקא בירושלים. משפחת מיוחס, דרך־משל, לא רק שבניה היו בירושלים כל הדורות הללו אלא גם תפשו עמדות מרכזיות בהנהגתה של הקהילה. ורבות הן המשפחות האחרות שאנו יודעים על קייומן משך מאה־מאה וחמישים שנה.
עד עתה לא ידענו על חכם מחכמי המגורשים שעלה בשעת הגירוש לארץ־ישראל וצאצאיו נמצאים מאז ועד היום בארץ־ישראל. והנה, משפחה אחת שידענו על רציפותה משלהי המאה השבע־עשרה נתגלה כעת שהיא וותיקה הרבה יותר בארץ־ישראל, וראשה, ר׳ יוסף אלישר, היה מן המגורשים הראשונים שבאו ישר מספרד לצפת. הסתכלות בקורותיה של משפחה זו אפשר שתצא ללמד כיצד נעתקו היהודים בארץ־ישראל מקהילה אחת ושתלו עצמם בקהילה אחרת, וכיצד הצליחו לחזק את היישוב ולא לנטוש את הארץ גם בתנאים קודרים וחשוכים  שארץ-ישראל נמצאה בהם. ידיעותינו מצטמצמות בעיקר על אחד מחכמי משפחה זו, הוא ר׳ יעקב אליישר בן מקומו ובן זמנו של חיד״א, ודומה שתולדותיו של חכם זה אופייניות הן למהותה של הבעיה שהזכרנו. עד כאן מתוך האתר יד בן צבי

יוסף שאול ב״ר חיים אלישר

נולד בירושלים, י״ז אדר תרכ״ז לאביו הרה״ג חיים משה אלישר המכונה חמ״א ז״ל, ולאמו וידה, בת הרה״ג רפאל מאיר פאניז'יל ז״ל. בילדותו שמע לקח מפי הרב מנחם בכר יצחק. אח״כ אביו ז״ל ודודו ר״נ אלישר ז״ל, למדוהו ש״ם ופוסקים. ירחים אחדים למד גם בישיבתו של הרה״ג גבריאל שבתי, וישב באהלה של תורה עד שנת תרמ״ג. מפאת העדר בתי ספר בעת ההיא, שכר לו אביו מורה לערבית, ועד מהרה קנה לו ידיעה הגונה בשפה זו.

בינתים יצא למסחר, ואולם הספר לא מש מידיו גם אז. הוא נמצא תחת השפעת זקנו הרה״ג יש״א, ואל ישיבתו הפרטית היה בא בקביעות, ולומד עמו בלילות. שלות־חייו הופרעה במקצת במות עליו בשנת תרס״ד-1904 אשת נעוריו המרוחמת ריקה, נכדת הרב חיים נסים ברוך.מגדולי רבני ירושלים. בכדי לטשטש במשהו את עצבות רוחו נסע בשנה שלאחריה לחו״ל, ויבקר את אוסטריה וצרפת. גסיעתו זו הועילה לבצר את בית מסחרו, וכן להבטיח את עתידו החמרי. מראשית שנת תרס״ט, התתיל מתעסק בצרכי צבור. אז נבחר לעירית ירושלים יחד עם ר״ד ילין ורחמים מזרחי, ובמשרה זו כהן ארבע שנים. מעט אחר זה, בשים לב אל עמדתו בחברה, מנה אותו מושל ירושלים בשנת תרע״ב לחבר ההנהלה בקופת היתומים הערבים.

בבוא הרב משה פ׳ראנקו לירושלים, נבחר מר אלישר לחבר הועד בעדת הספרדים. עם חלופי משמרות הרבנים הראשיים, ור׳ נסים דאנון עלה על כסא הרבנות בירושלים, התפטר מהנהלת העדה. בזמן מלחמת העולם הובלטה עסקנותו הפעילה בכל חוגי הצבור בעיר. הוא היה חבר ועד הסיוע, חבר הסנדיקט העירוני של העיריה. שעליו הוטל לחלק חטה לתושבי ירושלים לפי העדות, לאפות לחם וכו', ולמנוע על ידי כך מנצול ההמון הרעב. ערך רב היה לתפקידו בסנדיקט הנ״ל, בהיותו סוכנו המיוחד ע״פ מנוי רשמי מטעם מושל המחוז.

בדרך כלל לא נפקד מקומו בכל הועדות השונות שמושל העיר היה ממנה את חבריהן, כגון ועדות ההכנה לקבלות הפנים לג׳מאל פחה בבואו לירושלים בפעם הראשונה, לאנויר פחה וכו״. נמנה בין מיסדי ״בית זקנים״ וזקנות הכללי״ לעדת הספרדים בירושלים, וחלקו גדול מאחרים במפעל, כי היה מפקח על הבנין וגבאי המוסד במשך כמה שנים. בטרם הבנות בית הזקנים מחוץ לעיר, הועיד את בית זקנו הרה״ג יש״א למטרה זו, ובו הונח היסוד לראשית בית הזקנים, שבמשך הזמן גדל והתרתב. בשנת תרפ״ג נבחר שנית לועד עדת הספרדים,

ויהי מטובי עסקניה של העדה עד לסוף תרפ״ז. תחלה כהן כסגן נשיא הועד, ואח״כ משנת תרפ״ה עד סוף תרפ״ז כנשיא. בה בעת היה יו״ר בחברה קדישא, שלה הקדיש הרבה ממרצו ומזמנו. בין שאר תפקידיו הצבוריים ראוי להזכיר, היותו חבר אספת הנבחרים הראשונה ליהודי א״י, וחבר ועד העיר ליהודי ירושלים. בזמן כהונתו בתור יו״ר הח״ק הנ״ל, צעדה זו לפנים, ואז נבנו חלקים הגונים של גדרות בית העלמין. לארך ולרוהב השתרעו פה ושם שדות עזובים זרועי מצבות, ויש כי שטחים הפנויים למחצה שמשו גורן לפלחי הסביבה, שלאט היו משמידים ברשעתם את ציוני הנעדרים, ונעשים לבעלי חלקות האדמה האלו. עם הקמת הגדרות נפסקה פעולת השכנים שהסבה דאגות רבות למנהיגי הכולל. חלוקי הדעות בענין גזלת שטחי הקרקע של בית העלמין מצד הערבים בני הכפרים הסמוכים, החלו עוד בשנת תרס״ז. יש בזה כדי הבלטת משטרה וסדריה של ממשלת תורכיה, הואיל והמשפט על כך הלך ונמשך במשך כל התקופה הנזכרת לעיל. משפט מטריד זה הגיע לקצו בסוף תרצ״ד, שאז נתקבל פסק דין מפורט ומנומק, השולל מעדת הספרדים את זכויותיה על אדמת המריבה שנשדדה ממנה. בינתים נתגלה סכסוך חדש בין הצדדים בנוגע למערה בו שוכן כבוד רבנו עובדיה מברטנורא, וגם היא נשארה ברשות הערביאים. פעולותיו הרבות בימי נשיאותו בעדה עזרו להקלת סבלם של עניי העיר, אף לבצור מוסדותיה השונים. הוא התענין ביחוד בנכסי דלא נידי שלה אשר בחלקם הגדול היו עד אז בלי טפול והשגחה. כמה מהבתים בכפר השלוח, שמחמת היותם ריקים והרוסים למחצה שמשו מחראות ומכלאות צאן לפלחי הכפר הסמוך התאים אותם למעונות. בתי שמעון הצדיק הושכרו לעניים, סודרו חוזים עם דייריהם לתשלומי שכירות נמוכים, וכן עם בתי ההקדש אשר בעיר העתיקה. מנכבדי הסוחרים

בירושלים חבר מנהל בכמה מוסדות חסד, ביניהם בית החולים הכללי ״משגב לדך״, בית חנוך עורים, ממיסדי שכונת ״זכרון משה״ בשנת תרס״ז ועוד.

יעקב וילנא אלישר

בנו של הרב חיים ירוחם וילנא. ״הוא השם שקראו אביו בצעירותו, ופירושו הישר והתמים״. משוער כי מכאן ואילך נקבע השם אלישר לכנוי משפחה. בשנת תקל״ג היה בחו״ל בשליחות חברון, ואח״כ נסע כשד״ר ירושלים לפרס. בהיותו בבצרה בראשית שנת תקל״ה הגיעה לאזניו השמועה ע״ד מות אשתו, וישא שם אשה אחרת. בעת ההיא החליט מלך פרם לאבד ולהשמיד את כל היהודים ועמד הרב הזה בתפלותיו, ובטלה הגזרה. לזכר המאורע חבר ר׳ יעקב מגלה ארוכה שקראה בשם ״מגלת פרס״, הידועה גם בשם מגלת אלישר. בראשי

חרוזיה נזכר שמו: אני יעקב בן חיים יוסף אלישר, צעיר חזק, קהל בצרה חזקו. האריך שבת בבצרה ושם נולד לו בן מאשתו השניה, והוא הרב אליעזר ירוחם אלישר אבי הרה״ח יש״א. בשובו משליחותו התישב בצפת, בכדי שלא לצער את קרובי אשתו הראשונה.

שליחות זו נזכרה גם ב״ס אהל דוד לר״ד ששון. כרך א. עמ. 400 . במסעו בשנת תקל״ג כנזכר לעיל, היה בן לויתו של הרב חיד״א. וכה יכנהו באחד מםפריו: החכם השלם, הדיין המצוין רחם רתמתים, מעיין ובור סוד שאינו מאבד טפה, הטוב והישר יעקב שלם ושלמה משנתו, מסוידת ומכוירת חקוקה בששר כמהר״ר יעקב אלישר נ ר ״ ו . ! ובאגרת מצפת אל אחד הנדיבים בחו״ל, משנת תקמ״ג, בה מסופר על החובות הגדולים הרובצים על קופת הכוללות, ״כי הוכרחו ליקח ברבית לבנות בתי כנסיות ובתי מדרשות בכללם, זה של ר׳ יוסי בנאה זיע״א״, חתום ראשון. מכאן הוכחה, כי היה ממנהיגי הצבור שם בעת ההיא.

פרשת הנס הובאה במגלה, המיוחדת למשפחת אלישר, והנקראת נם נגלת פרס השניה. הפורים חל ביום ב׳ ניסן. מגילה זו שתחילה היתה כתובה על ניר, העתיקה הרב יש׳׳א על קלף ואח׳׳כ הדפיסה בראש ספרו ״איש אמונים״. היא עשויה בתים וחרוזים ומיוסדת ע׳׳ס א׳׳ב. בסופה נזכר שם כותבה. המעשה קרה בעיר בצרה בנהרים, שאליה נסע מוהר״י אלישר בשנת תקל׳׳ג – 1773 בשליחות חו״ר חברון, ובהיותו שם עלו הפרסים למלחמה עליה וילכדוה, והיהודים סבלו יסורים רבים ונוראים במשך שנה תמימה. כתוצאה מהתפלות, הצום והמספד שעורר מהר״י אלישר יחד עם בני הקהלה, הצליחו התושבים להדוף את אויביהם מהעיר. הוא הצר ,חשב להכרית עם תמים, והאל בעל הרחמים הפר מחשבת ערומים השקהו נחלי רחמים וישן לו שנת עולמים.״. — בפתח המגלה רשום: מגלת  פרס, וזמנה ב. ניסן. סדר אותה בעל הנס הגאון המקובל האלקי כש״ת יעקב אלישר זצ״ל בשנת תקל״ה, בהיותו שד״ר מעה״ק חברון בעי״ת בצרה. — ואני העבד נכדו אשר שמי כשמו העתקתיה לקרותה בזמנה אני וזרעי וז״ז עד ביאת הגואל צדק בב״א. העתק ממנה נדפס ב״ירושלים״ לרא״ל לונץ כרך ט. ע״י יוסף בר״נ מיוחס, עם. 313 . הובאה גם .במזרח ומערב״ לא. אלמאליח, בתוספת הערות ובאורים, כרך ג׳ עם. 311חיים שאל, לחיד״א שו״ת ח״ב. סי׳ ז. ליוורנו תקנ״ב. תולדות חכמי ירושלים ח״ג עמ. 65 . קריה נאמנה לרש״י פין עמ. 114 . מגלת פרם שזמנה ב. ניסן תקל״ה נדפסה עברית וערבית בבגדד, בשנת תרס״ו.

https://www.ybz.org.il/?CategoryID=747&ArticleID=3558#.XlgqViFvaM8

רבי יעקב אלישר-מאיר בניהו

מ. ד. גאון-יהודי המזרח בארץ ישראל-חלק שני-מש' אלישר

תקופה ה׳

מר אבי הרב ישועה שמעון חיים עובדיה ז״ל, תר״ס—תרצ״ה (1935—1900)

מצב החינוך

משנת תר״ע ואילך, אחר כניסת הצרפתים למרוקו ואחרי התנחלם בארץ, חלו שינויים במדינה שבעקבותיהם הוטבה גם רמת החיים של היהודי. מצרפת וממדינות אחרות באירופה, נשבו רוחות חדשות שחידשו את פניה של היהדות בכלל ושל החינוך בפרט .

בשנת תרע״ז בא מלונדון לפאס הרב זאב הילפרין  ובהשפעתו נוסדה שם חברת ״אם־הבנים״. על חברה זו נמנו רק נשים, נשים צדקניות אשר נדב אותן לבן לקרבה אל המלאכה, לתמוך במלמדי תינוקות למען קיום התורה. מטרתה של החברה, כפי שקבעו מייסדיה, היתה ״חינוך ולימוד התורה לתינוקות של בית רבן״.

הערת המחבר: יחסית לאוכלוסיות השונות — יהודים, אירופאים וערבים— הרי מספר ה״מתחנכים״ מבין היהודים, ביחס למספרם בעיר, הוא הגבוה ביותר: בשנת 1955 היה מספר התלמידים בבתיה״ס כדלקמן: יהודים 1400; ערבים 1200; אירופאים 180. וראה א. הטל— מפקד אוכלוסין במרוקו — אביב תשכ״ד. בשנת 1951 היה אחוז היהודים בצפרו 26.3 מכלל האוכלוסיה.

בעיר פאס, טיפח מוסד זה הרב שלום אזולאי מצפרו. הוא החל לעשות נפשות לרעיון שגם בצפרו ייסדו מוסד כזה.

וכאשר הגיעה השמועה לצפרו התעוררו גם נשי החיל אשר בעיר על הקמת מוסד בשם ״אם הבנים״ ועדה מיוחדת נבחרה לעבור מבית לבית להשפיע על בנות יעקב סבא להימנות בין החברות ולתמוך בסכום מסויים מדי שבת בשבתו, ומאז נעשה החינוך דאגה כללית של הקהלת ודאגה פרטית של כל אם לבנה.

הרב היילפרין לא הסתפק במוסד שנוסד בעיר פאס, הוא עבר מעיר לעיר; תחילה הלך אל ״לעראייס״ בצפון מרוקו, ראה שאין שם תורה, והקים חברה לחינוך ולתורה בשם ״הר סיני״. בעיר מקנאס, שבה היו בעלי תורה וחכמים רשומים, אך חינוך התשב״ר היה רופף, ייסד חברה בשם ״עץ חיים״. הוא בא לעיר צפרו וקבע ישיבה מת״ח הרשומים שילמדו עם הרב שלום אזולאי (שבא אתו לצפרו). הרב היילפרין הכניס גם דרכי לימוד ושיטות חדשות ויעילות שנוהגות היו באירופה. הרב שלום אזולאי הפליא גם הוא לעשות ויש לראותו כמחולל מהפיכה בנושא הזה. גם כשהלך לעיר פאס, לא שקט ולא נח, עשה נפשות לרעיון, וחבריו הבטיחוהו שהדבר קום יקום בע״ה.

בעיר היתה חברותא של מתפללי ותיקין, וכך היה מנהגם: מי שמתעצל ולא בא בהשכמה לביהכנ״ס להתפלל, היה מוכרח לתת קנס. אחדים מהחברה הזכורים לי היו: מסעוד צירולייא ז״ל ומר אברהם הרוש יבל״א.

ביום ו' בשבט תרע״ז(1917) לא הופיע אברהם הנז' לביהכ״נ וכל החבריא הלכו אליו לבית אביו ר׳ דוד הרוש לתבוע הקנס. הוכנה סעודה קטנה ונכח בה מר יעקב זכרי ז״ל (עלה ארצה לפני מספר שנים וחיה בבאר שבע עד יום פטירתו) וכטוב לבם ביין ובשכר, פנה יעקב זכרי למסעוד אלבאז ז״ל (עלה ארצה וחיה בירושלים עד יום פטירתו) והציע לנצל את ההזדמנות לקיים את ההבטחה להרב שמא״י ולכונן את החברה, שיחזיקו בה הנשים; מיד קראו לשכנות: הראשונה היתה רבקה שלום, אשתו של דוד הרוש, בעלת הבית, והשכנות עיישא אלקובי, בונינא זאזון, שקיבלו עליהן לתת החזקה חדשית למען המוסד. מצד אחר, נתנה דחיפה לזה גם האשה אסתר אלבז, שנכחה בעיר פאס במסיבת ייסודו של בית הספר ״אם־הבנים״ בפאס, ועז היה חפצה לראות גם בעיר צפרו מוסד כזה; אע״פ שהגרעין כבר היה קיים, ביקשה היא מהחברים לחגוג שוב בביתה את המאורע על חשבונה: מיד הוזעקו נכבדי העיר ורבניה לביתה ומר אבי הרב ישמ״ח לבב זצ״ל הכין דרוש על המאורע, הוא הלהיב את הנאספים וגם צווה על מגבית מיוחדת מכל נשי העיר. באותו מעמד נתמנה על פי הגורל ליושב ראש הועד הנכבד מר רפאל סמחון, ואשתו אסתר אלבאז נשיאה. חברי הועד היו ממייסדי החברה: הרב שלום מרדכי אזולאי, הרב יהושע זכרי, דוד הרוש, מסעוד צירולייא, מסעוד אלבאז והשמש יצחק יונה; וייבדלו לחיים ארוכים הרב עמרם שאול אזייני, אברהם הרוש. באסיפתן השנייה, אחרי אסרו־חג השבועות, התכנסו כל הנשים ומו״ר אבי ז״ל נשא נאום על מעלת התורה והחינוך ועל תפקיד האשה בחינוך הבנים כמאמר חז״ל: ״הני נשי במאי זכיין י״.

מאז נעשה הרב מא״ב ישמ״ח עובדיה זלה״ה אחראי לחינוך התורני ב״אם־הבנים״, וכמו הרב משה בן חמו בשעתו, השפיע בנאומיו ובדרשותיו על ההורים לשקוד על חינוך בניהם וקבע שבימי החגיגות הללו יהיו נבחנים התלמידים.

בעיית המורים היתה קשה. אחרי התלבטויות נבחרו למורים הרבנים פנחס זכרי, ראובן אזייני, דוד מאמאן, ונתוספו עליהם גם הרבנים אליהו אזולאי, רחמים אלבאז.

משנתרבו התלמידים, הובאו מורים מערים אחרות: רבי משה אזוגי (מו״ר) ממקנם, רבי שלמה אדרעי מצפת, (מו״ר) רבי דוד עטר ממוגאדור, ושני תלמידיו רבי חיים אלפרסי, ורבי שמעון ווענונו, ור׳ משה וויזגאן מעיר אצאווירא. אנשי הועד אירחו אותם ופרנסו אותם בכבוד. מו״ר רבי משה אזוגי ז״ל התארח אצל הצדיק רבי אליהו אביטבול ואשתו הצדקת רבקה משה ז״ל, אשר טיפלו בו במסירות וחיבה רבה.

כחמשים תלמידים היו בהתחלה במוסד. ובמשך הזמן עלה מספרם; ההנהלה דאגה לתלבושת לעניים שבין התלמידים, ובאותה שנה, הראשונה, חילקו 18 כובעים, 18 זוגות נעליים, ומאתיים מיטר בד. הועד שכר בית מגורים גדול שהיו בו חדרים רבים ושם הוקמו הכתות הגבוהות: המקום נקרא ״לפוקי דצלא״ סמוך לביהכנ״ס ״צלא דלפוקי״ ממעל לביהכנ״ס ״צלא לכּבירא״; גם הקימו כתות בביהכנ״ס ״צלא די מאייר״, ושאר בתי הכנסת שבעיר היו מיוחדים לכתות הנמוכות. בחדרי הבית הנז׳ העמידו ספסלים וגם לוח על הקיר.

ההכנסות לקיום המוסד היו מתרומה חדשית של הנשים, מתרומות בבתי הכנסת, ומשכר לימוד של הורי התלמידים, בהתאם למצב הכלכלי של המשפחה. בני העניים היו פטורים משכר לימוד. אף ארגון ממשלתי או צבורי לא עזר למוסד. פעמיים בשנה נאספו הנשים המחזיקות בכנס מיוחד, נמסר דו״ח על ניהול הענינים, נערכה התרמה. משנה לשנה במשך זמן קיומו של המוסד נתמנו [בזמן האחרון ע״י בחירות] כחברי הועד אנשי צבור נכבדים. האדונים: יוחנן יתאח, יעקב הרוש, אבא אפרייאט, עמרם אזייני, מאיר אזולאי, שמואל אביטבול, יוסף רחמים שקרון, יעקב אביטבול, עמרם עטייא, שלמה חיים חותא, יהודה בן סמחון אלעזר שקרון, יעקב חמו, מימון הלוי, מאיר בן סמול, הרב יקותיאל מיכאל אלבאז, והרב יקותיאל אלבאז, מרדכי בן יעיס, מסעוד לוטאטי, יצחק כאביסא.

מתולדות העיר צפרו-פרק שישה עשר רבי דוד עובדיה-החינוך בספרו-עמ'-214

יהודי יפו

כיבוש יפו על ידי צבא נפוליון במרס 1799 המיט על העיר אסון גדול. בין ההרוגים הרבים מקרב האזרחים היו מוסלמים, נוצרים ואף לא יהודי אחד. הסיבה: ביפו, זה כמה דורות לא ישבו יהודים, ורק לעיתים, בספרי הזיכרונות וביומניהם של עולים לרגל, נזכר יהודי אחד, ולעיתים משפחה יהודית. אפילו בתקופה מאוחרת יחסית, 1824, ציין דוד דבית הלל, נוסע יליד וילנה שביקר בארץ והמשיך מכאן להודו, כי ״יפו היא עיר על שפת הים התיכון ובה קונסול אנגלי וקונסול צרפתי. היא עיר גדולה ויפה מאוד, מוקפת חומה, ובה מים טובים מאוד ופירות משובחים… אין יהודים היושבים ביפו״

לפי מקורות אחרים התגוררו ביפו באותן שנים שתיים או שלוש משפחות יהודיות. ידוע, למשל, על משפחתו של אהרון מטלון, שעלתה ב־1817, לאחר שהתגוררה קודם לכן בטורקיה, בארם נהריים (עיראק של ימינו) ובסוריה. כשירד בנמל יפו, פגש יהודי אחר, אף הוא מטורקיה, סניור עזריאל, וזה הציע לו לא להמשיך לירושלים, אלא להתיישב ביפו. מטלון פתח חנות גדולה, ייבא וייצא סחורות ומוצרים, והיה היהודי הראשון שקיבל פ׳ירמאן (רישיון) מהממשל העות׳מאני לרכוש קרקעות ופרדסים.

מי שנחשב לפורץ הדרך להתיישבות היהודית ביפו במאה ה-19 הוא ישעיהו אג׳ימאן מאיסטנבול, שכבר הוזכר. אג׳ימאן היה הגזבר של חיל היאניצ׳רים, שומרי הראש של הסולטאן הטורקי, ויש אף שהעלוהו בדרגה וקבעו שהיה שר האוצר הטורקי. הוא הגיע לבקר בארץ הקודש בשנת 1820. בעת סיוריו ביפו, לפני שעלה לירושלים, התברר לו כי היהודים העולים לארץ שוהים ביפו כמה ימים, והם נאלצים להתאכסן בבית אחד מערביי העיר, באין שום יהודי שיוכל לארח אותם.

קם אותו אג׳ימאן ועשה מעשה: רכש חצר ובית, לא הרחק מהנמל, שעד מהרה קיבלו את השם ״דאר אל-יהוד״ (בית היהודים) וחדר אחד בבית הקדיש לבית כנסת. הנכס נרשם בספרי האחוזה הטורקיים על שם עדת הספרדים בירושלים.^, סביב ״דאר אל־יהוד״ החלו להתקבץ כמה יהודים שהעדיפו להתגורר ביפו, ולא באחת מערי הקודש. כמה מהם טיפלו בעולים ואחרים עסקו במלאכות שונות ובמסחר.

השינוי במצב היהודים ביפו החל עם הכיבוש המצרי של ארץ ישראל, ויפו בתוכה. שליט הארץ אברהים פאשא הכניס בשנות השלטון המצרי תיקונים ושיפורים ומספר היהודים ביפו החל לעלות. באותו עשור כבר ישבו ביפו יהודים מטורקיה, מאיטליה, מבוסניה, ממצרים, מבולגריה וגם מתימן, מרוסיה ואף מילידי הארץ. אולם הם היו מעטים עדיין. ראשי הקהילה הקטנה הזו היה עולים מטורקיה.

מקובל שאת ה״מהפך״ הדמוגרפי חוללו ביפו עולים יהודים מצפון אפריקה, שהחלו להגיע אליה ב-1838. הסופר ש׳ בן־ציון, שראיין את ״זקני יפו״, ידע לספר כי ראשוני עולים אלה הפליגו באוניית-מפרש שהיטלטלה ימים רבים על פני הימים ומגמת פניהם הייתה להתיישב בגליל. סמוך לחיפה פקדה את הספינה סערה גדולה, הספינה שקעה ו-12 מנוסעיה טבעו.

השאר עלו בכוחותיהם האחרונים על חוף חיפה, אז יישוב נידח וקטן. הבאים, בעלי יוזמה וניסיון כלכלי מארץ מוצאם, בחנו להתיישב בשכם, ולאחר מכן בירושלים – ולא מצאו בשתי ערים אלה בסיס כלכלי של ממש. כיוון שכך הופנה מבטם לעבר יפו, ״והעיר שער הארץ לבאים ולשבים ומרבית סחר הארץ דרכה תבוא ותצא״. הגיעה החבורה ליפו והתיישבה בה, סביב חצרו של אג׳ימאן.

על ראשית התיישבותם ביפו של עולי צפון אפריקה סופרו עם השנים סיפורים לרוב, שמעורבים בהם דמיון ומציאות. כך לדוגמה לא ברורה השנה שבה הגיעו ליפו נוסעיה של אותה ספינת מפרש שנטרפה בחוף חיפה – 1838, 1840 ואולי 1842. במקור אחד אפילו נזכרת השנה.1830

פרשה אחרת, הנושאת אף היא סממנים מיתולוגיים, נוגעת לסיפור, ואולי לעובדה היסטורית, בדבר חרם על התיישבות יהודית ביפו שפרסמו רבני ירושלים הספרדים, שביקשו לחזק את עדתם וחששו כי חלק מהעולים לארץ, ואולי רובם, יעדיפו את יפו על פני ערי הקודש בכלל וירושלים בפרט. פרסום על כך היה בתקופה מאוחרת, לקראת סוף המאה ה־19, מעטו של העיתונאי יעקב גולדמן, שכתב על ״יפו לפנים והיום״. גולדמן אף קשר את שיגורו של הרב יהודה הלוי מירושלים ליפו ב-1840, במשימה שהוטלה עליו מטעם חכמי עיר הקודש: למנוע מהעולים להתיישב  ביפו, ולכוונם לירושלים.

בן־ציון גת, חוקר היישוב היהודי בארץ ישראל במאה ה-19, קבע את שיגורו של הרב יהודה הלוי לתקופה מוקדמת יותר ותיאר את פעילותו באור שונה במקצת, שמתעלם מהתיישבותם של יהודים אחרים, דוגמת מטלון, בעיר החוף. ״היהודי הראשון שחידש את יישובה של יפו היה ר׳ יהודה הלוי מראגוזה, שהתיישב ביפו בין השנים תקצ״ב־תקצ״ו [1836-1832]. ר׳ יהודה הלוי נשלח ליפו מטעם הכולל הירושלמי, כדי לקבל את פני העולים ולסייע בידם להגיע לירושלים״. היותו תושב קבוע ביפו – לדעת גת – משכה ליפו עוד יהודים, בעיקר מעולי מרוקו, ״שלא רצו לחיות על החלוקה וביפו יכלו למצוא להם פרנסה״.

האם היה חרם ירושלמי על המתיישבים היהודים ביפו? ככל הנראה לא. אברהם משה לונץ, עורכו של השנתון לוח ארץ ישראל שבו פורסם מאמרו של גולדמן, פקפק באמיתות הדברים ופנה לרב הספרדי הראשי, הראשון לציון יעקב שאול אלישר (״ישא ברכה״), שישב בעצמו שנים לא מעטות ביפו. הלה הכחיש את דבר האיסור הזה מכול וכול, ולדברי לונץ אמר לו מפורשות: ״מעולם לא הקשיבו אוזניו כדבר הזה״.

בד בבד עם התיישבות עולי מרוקו הראשונים ביפו, ניסתה להיאחז בה גם קבוצה גדולה של יהודים אשכנזים. בן־ציון גת כתב כי האשכנזים הראשונים שהגיעו ליפו במאה ה־19 באו ב-1839 ו״התאחדו עם המרוקנים״. הם התפללו בבית הכנסת שלהם ואת קהילתם העצמאית הקימו רק לאחר שנים רבות.

מבין המשפחות שהגיעו מצפון אפריקה החלה להתבלט משפחת שלוש, שנכונו לה הרבה עלילות בעשרות השנים הבאות, לרבות קשרי נישואים עם משפחת מויאל. כפי שנכתב לעיל, בעת האסון הימי ליד חיפה, הצליחו להגיע לחוף האב אברהם, האם שמחה, הבן אהרון בן ה-11 ושתי בנות(שגילן לא צוין) – ריקה וחנה. שניים מילדי המשפחה טבעו – יוסף בן השבע ואליהו בן התשע. כשנולד ב-1870 בן לאהרון שלוש הוא קיבל את השם יוסף אליהו, על שם שני דודיו שנפטרו בילדותם, והוא קרוב לוודאי בן משפחת שלוש הנודע ביותר, ובין השאר היה מראשוני אחוזת בית ובעבודתו כקבלן בנה חלק גדול מבתיה הראשונים. י״א שלוש נישא לבתו של אברהם מויאל, גיבורו של ספר זה, ועוד יסופר עליו בין דפיו.

דמות מרכזית ביפו במשך יותר מ־40 שנה הייתה הרב דמתא, רבי יהודה הלוי מראגוזה, כפי שכונה בפי כול. אף שנולד בסרייבו, גדל והתחנך בראגוזה, על חוף הים האדריאטי. בקרואטיה המודרנית נקראת העיר דוברובניק. הרב האריך ימים ושנים ונפטר בשנת 1879, בגיל 96. בראש קהילת יפו עמד למעלה מ-45 שנה. הוא היה מוכר ונערץ על ידי היהודים, כמו גם על ידי המוסלמים והשלטונות הטורקיים.

ב־1863 יזם את הקמת ״ועד העיר יפו״, נציגות-על של כל יהודי יפו מכל העדות, ספרדים כאשכנזים – תופעה לא מקובלת עד אז בארץ. הרב יהודה הלוי נחשב גם לאחד מראשוני הפרדסנים בארץ. יחד עם אחרים רכש חלקה גדולה ליד נחל מוסררה(כיום נתיבי איילון) ונטע בה פרדס, אחד הראשונים בארץ. באמצע שנות ה־50 של המאה ה-19 נמכר הפרדס למשה מונטפיורי, ולימים הוקמה במקום שכונת מונטפיורי.

במשך עשרות שנים היוו העולים מארצות צפון אפריקה, הבלקן והמזרח התיכון (שנקראו באופן מכליל ״ספרדים״) רוב ביפו. אשכנזים היו מעטים ורק בתקופת העלייה הראשונה (לאחר 1882) עלה מספרם. איטה ילין, בתו של העסקן יחיאל מיכל פינס שעלתה ארצה ערב העלייה הראשונה, כתבה בזיכרונותיה: ״לחוף יפו הגענו בתחילת אלול, בזמן החם היותר גדול. האוויר החם והמחניק, יפו המזוהמת, והערבים בתלבושתם המוזרה לנו לגמרי דיכאו את רוחנו. ביפו של אז ישבו כמאתיים משפחות מיהודי המזרח ששפתם הייתה ערבית מרוקנית. היו גם אי אלה חלבים [מהעיר חלב בסוריה] ומשפחות ספרדיות אחדות… בעיר יפו היו אז משפחות אשכנזיות אחדות ובהן משפחת המבורגר ומשפחת שמרלינג, שבביתה התאכסנו״…

אין ספק כי הקהילה היהודית ביפו עברה מהפך מוחלט ב-100 השנים האחרונות של השלטון הטורקי. כתבה על כך פרופ׳ רות קרק: ״…יפו צמחה מיישוב שגודלו ככפר ובו 2,500־3,000 נפש לעיר השנייה בגודלה בארץ שמנתה 50,000 תושבים. בה-בעת מנה היישוב היהודי בעיר 15,000 על סף מלחמת העולם הראשונה ושיעורו באוכלוסייה הכללית הגיע ל-30 אחוזים, אף על פי שבתחילת המאה ה-19 לא ישבו כלל יהודים בעיר״. אל החבורה הססגונית של יהודי יפו, עוד בימי הבראשית של הקהילה בעת החדשה, הצטרפה באמצע שנות ה־50 של המאה ה-19 משפחת מויאל. מספר היהודים בעיר באותה עת לא היה גדול: לפי הערכה אחת היו בה ב-1854 130 יהודים – 25 משפחות ספרדיות ומשפחה אחת אשכנזית. לפי הערכה אחרת, מ-1856, מספר היהודים הגיע ל-.400 משפחת מויאל השתלבה בקהילה ובחיים הכלכליים. ועם השנים פרשה כנפיים, ובניה – במיוחד אברהם ויוסף מויאל – הרחיבו את פעילותם אל הארץ כולה.

באישורו של מחבר הספר ד"ר מרדכי נאור ובהסכמתו של פרופ' נעם למלשטריך לטר ורבקה (חיון) למלשטריך לטר, בתו של יגאל חיון.

ספר זה מוקדש לזכרו של יגאל חיון נכדו של אברהם מויאל

יגאל היון נולד בפתח-תקווה ביום 19.5.1916 לרבקה בת אברהם מויאל ולדוד חיון יליד דמשק. יגאל היה אח לאברהם ולשלמה, והבכור מבין שלושת האחים

המנהיג המזרחי הראשון-אברהם מויאל-מרדכי נאור-יפו ויהודיה במחצית הראשונה של המאה ה-19-עמ' 24

(483) — קצידה — סי׳ אני דוד קים / ודרידכה

— בערובי בשקל ״זאר ענני חוב אל־כודאת״

זָר עַנֵּה, חִבֵּל כֹּל־דָּת / רָשַׁם בְּדָת —

צוּר, וִידַבֵּר כְּחֶמְדַּת / עֲבוֹדָתוֹ:

אוֹצַר כָּל־כְּלֵי חֶמְדַּת / הִיא, תְּעוּדַת —

עֶשֶׂר דִּבְרִי יְסוֹדַת / פְּקֻדָּתוֹ:

פֶּה לָאֹזֶן בְּחֶרְדַּת / וּבְרַעֲדַת —

נֶפֶשׁ קָדְמוּ בְּצַעֲדַת / הַר עֶמְדָּתוֹ:

כנפי שחר

 (483) — על מעמד. הר סיני — והקמת המשכן.

חבל — קלקל. רשם בדת צור — אשר ישם קו בדת האל. וידבר כחמדת עבודתו — כל דבר ככל העולה על רוחו נגד תורת הא-ל. תעודת עשר — עשרת הדברות. יסודות פקודתו יסודות תורתו. פה לאוזן — נעשה ונשמע. קדמו — שהקדימו נעשה לנשמע. בצעדת במעמדם. הד עמדתו — הר סיני מקום השראת שכינתו ית׳. בעדת — בעדת ישראל.

שָׂמֵחַ מֹשֶׁה בַּעֲדַת / כִּי בִּצְמוּדַת —

לֵב אֶחָד, בַּאֲגֻדַּת / יְחִידָתוֹ:

אוֹת עוֹלָם לְיוֹם אֵידַת / וִירִידַת —

וְתִקְוַת יוֹם אֲבֵדַת / רְפִידָתוֹ:

יוֹם נִגְלָה מַרְאֵה לִבְנַת / סַפִּיר, גִּנַּת —

שׁוֹשַׁנַּי רָמָה פִּסְגַּת / תְּקוּמָתוֹ:

ערובי

נֶאֱמַן רוּחַ / נֶאְדָּר בְּכֹחַ / שָׂשׂ בְּשׂוֹחַ / נוֹצֵחַ נוֹצְחִי

בָּאֵ־ל בָּטַח / וְקָרְבָּנוֹת שָׁטַח / עוֹלוֹת נִתַּח / וְרֵיחַ נִיחוֹחִי

אַחַר צָלַח / חָז עַל זִקְנֵי כָלַח / הָאֵ־ל שָׁלַח / כְּאוֹר בְּדֹלָחִי

כְּלִבְנַת הַסַּפִּיר אוֹר זוֹרְחִי:

יַד מֹשֶׁה הַנּוֹצַחַת / כְּיַד פַּחַת

עֲרֻבָּתָם לְנַחַת / עַל חַטָּאתוֹ:

אוֹת לְטוֹבָה צוֹמַחַת / וּפוֹרַחַת

נִדְבַת תְּרוּמָה קַחַת / כְּמִצְוָתוֹ:

הֲקָצְרָה יָד פּוֹתַחַת / וְרוֹוַחַת

רֹב הַזָּהָב עַל אַחַת / עֲשִׂירִיתוֹ:

אַךְ יִשְׁרַת וְהַצַּלַּחַת / הַמְּשֻׁבַּחַת

כנפי שחר

בצמודת לב אחד — שהיו בלב אחד כאיש אחד. יחידתו — עם ישראל, יחידה בין האומות. אות עולם — התורה היא אות עולם. ליום אידת וירידת — ליום השבר והירידה. ותקות יום אבידת רפידתו — היא התקוה של יום החורבן. מראה לבנת ספיר — מראה כבוד ה׳. ומה פסגת תקומתו — נישאה מעלת עם ישראל לשיא.

ערובי

שש בשוח — נר׳ לנקד בשוח, שין ימנית והיינו שש ושמח בכפיפת האויב. נוצח נוצחי — מנצח אלו שמתנצחים אתי. שטח — פרש על המזבח. אחר — אחר כך. צלח חז על זקני כלח — הצליח המראה הנבואי על הזקנים הישישים. כאור בדולח — כאור מזהיר ומבריק. הנוצחת — המנצחת. פחת ערובתם — הפחית את משכונם וערבונם. לנחת — לכפר. תרומה קחת — לקחת תרומה למשכן. על אחר עשיריתו — תרמו פי עשר ממה שנדרשו.

בַּת עַמִּי וְנוֹכַחַת / חֲסִידוּתוֹ:

גַּם לֹא תִּהְיֶה טוֹרַחַת / וּבוֹרַחַת

אֲבָל תִּהְיֶה שִׂמְחַת / לֵב לְתִתּוֹ:

יוֹם נִגְלָה מַרְאֵה לִבְנַת / סַפִּיר, גִּנַּת

שׁוֹשַׁנַּי רָמָה פִּסְגַּת / תְּקוּמָתוֹ:

ערובי

דַּי בְּאֹרַח / טוֹבָה, בְּלִי טֹרַח / אִישׁ כְּקֹרַח / עָשִׁיר וְאֶזְרָחִי —

וְשָׁחוּחַ / חֲצִי שֶׁקֶל נוֹחַ / תֵּת בְּשִׂימּוּחַ / לֵב, וְגִיל מַבְּטוּֽחִי

וּתְכֵלֶת צַח / אַרְגָּמָן אָדֹם צַח / וְשֵׁשׁ מִמְשַח / כְּלֹבֶן הַקַּרְחִי

עוֹר שֶׂה וְעִזִּים אָדֹם נְצָחִי:

וַעֲצֵי שִׁטִּים נִכְרַת / מִתּוֹךְ יַעְרַת

נָטַע אָבִי בֶּן פּוֹרָת / בַּעֲלוֹתוֹ:

וְשֶׁמֶן יָאִיר אוֹרַת / אוֹר בְּהִירַת

וּבְשָׂמִים רַב מֵחִירַת / הַעֲרָכָתוֹ:

וּקְטֹרֶת סַמִּים הוּרַת / לוֹ בִּמְשׂוּרַת

וְאַבְנֵי שֹׁהַם גִּזְרַת / הָר יִפְעָתוֹ:

לַעֲשׂוֹת מִשְׁכָּן וּמְנוֹרַת / בֵּית דְּכִירָת

כִּרְאוֹת מֹשֶׁה אֶת צוּרַת / תְּכוּנָתוֹ:

 כָּל־אֵלֵּה לְכַפָּרַת / עַם וּתְמוּרַת —

כנפי שחר

ונוכחת חסידותו — וכזה הוכיח עם ישראל את חסידותו. אבל שמחת לב לתיתו — ששמחו בנתינת נדבתם למשכן. כלו׳ תמורתו וכפרתו. בל יהיה וכו׳ — שלא תהיה לו קללה כל השנה.

ערובי

איש כקרח וכו׳ — בין איש עשיר כקרח או בינוני או עני. חצי שקל נח — מספיק לו להביא חצי שקל שיהיה נח לכולם. ותכלת צח וכו׳ — אלו הן התרומות תכלת וארגמן שיהיו צחים במראיהם התכלת והאדום. ושש ממשח— פשתן מבריק. כלובן הקרח — כמראה הקרח. אבי בן פורת — יעקב אבינו ע״ה אבי יוסף הצדיק. בעלותו — ממצרים. ושמן וכו׳ שמן להאיר. מחירת הערכתו — שיש לו חשיבות, מחירו יקר ומוערך. הורת לו במשורת — קיבל הוראה שיעשהו במרה ובמשורה. גזרת הר יפעתו — חצובים מהר זהרו. בית דבירת — מקום המקדש. כראות משה וכו׳ — כאשר הראה בהר את תכונתו ומדתו. ותמורת — כלומר תמורתו וכפרתו. בל יהיה וכו' — שלא תהיה קללה כל השנה.

בַּל יִהְיֶה רַב מְאֵרַת / כֹּל־שְׁנָתוֹ:

יוֹם נִגְלָה מַרְאֵה לִבְנַת / סַפִּיר, גִּנַּת

שׁוֹשַׁנַּי רָמָה פִּסְגַּת / תְּקוּמָתוֹ:

ערובי

דִּבֶּר מֹשֶׁה / בֵּית מִשְׁכַּן קְדוֹשִׁי / וּמִגְרָשִׁי / בּוֹ תַּעֲלוֹז נַפְשִׁי

כֹּל־מְשׂוֹשִׂי / שַׁבַּתִּי וְחָדְשִׁי / בֵּית מִדְרָשִׁי / כַּרְמִי וּגְדִישִׁי

הַכֹּל עֲשֵׂה / לְהַקְרִיב אֶת אִשֶּׁה / אִם לָךְ יִקְשֶׁה / הִנֵּה תַּבְנִית אִשִּׁי

כַּאֲשֶׁר הָרְאֵיתָ בְּהַר קָדְשִׁי:

קַיָּם יַרְבֶּה תְּשׁוּרַת / עִיר בְּצוּרַת

וְיִבְנֶה בֵּית דְּבִירַת / וְחוֹמָתוֹ:

יִשְׁלַח לְעֵדָה בָּרַת / לֵב, וּמָרַת —

נֶפֶשׁ, מָזוֹר לְשָׁרָת / וּרְפוּאָתוֹ:

יָרִים עֹצֶם פְּאֵרַת / עִם גְּבוּרַת —

אַנְשֵׁי חַיִל לְעֶזְרַת / עַם בְּרִיתוֹ:

אוֹיְבֵי יַעְלָת בַּת עָפְרָת / יָד קְצֵרָת

יַפִּיל בְּאַף וּבְעַבְרַת / כֹּל־חֲמָתוֹ:

כִּי רֹב פַּחַד וּמְגוּרָת / וּמִתִּגְרַת

יַד כּוֹרְתֵי כֹּל־זְמוֹרַת / הִיא כִלַתּוּ:

יוֹם נִגְלָה מַרְאֵה לִבְנַת / סַפִּיר, גִּנַּת

שׁוֹשַׁנַּי רָמָה פִּסְגַּת / תְּקוּמָתוֹ:

ערובי

דבר משה — ידבר למשה, ויתבאר גם בסימן קריאה: דבר ה׳, משה! כדמי וגדישי — לשון כרם ענבים וגדיש של חיטה והכוונה לבית המקדש. אם לך יקשה — אם יקשה עליך תבניתו. הנה תבנית אישי — הנה תבנית מאש הראתיך בהר. קים — הקב״ה שהוא קים לעד. ירבה תשורת — ירבה כבוד. מנחת, עיר בצורת — עיר המבוצרת, ירושלים. ויבנה בית דבירת — ויבנה בית המקדש. ברת לב — שיש לה לב ברור ונקי. מזור לשרת — תרופה. לשרת — בנדפס בלי דגש בריש, ופרושו למשרת, והם הכוהנים משרתי ה׳, או לעם ישראל בכללו. ולשרת מודגש בריש יתבאר.ל׳ טבור, כמו בשיר השירים ״שירך אגן הסהר״. ירים עצם פארת — ירומם עוצם ותוקף ענף. יעלה בת אפרת — יעל בת עופר האילים. יד קצרת — אשר ידה תקצר מלהושיע. יפיל וכו׳ — חוזר על תחילת החרוז אויבי עם ישראל יפיל וכו׳. ומגורת — ענינו פחד ואימה. ומתגרת יד — ענינו מריבה וקטטה. היא כלתו — זהו מה שכילה בעם ישראל.

דרידכה

יָד פְּתוּחַת וּסְגוּרַת / רַבַּת עָשְׂרָת

עַל הוֹפֵךְ בַּחֲרָרָת / רְדַפַתּוּ:

תֻּשְׁלַךְ אַרְצָה גְּזֵרַת / וּבִמְדוּרַת —

אֵשׁ אוּדִים כַּאֲשֵׁרַת / אֲרִירָתוֹ:

חֹפֵשׂ יִשְׁלַח לִצְעִירַת / הַסְּפוּרַת

עֲמָהּ מֵאַנְשֵׁי צוּרַת / תְּבוּנָתוֹ:

אִם יָפָה סֻבַּת צִירַת / חֶטְאָהּ סָרַת

יִרְאֶה חֲתֻלַּת סִתְרַת / מְצוּקָתוֹ:

יִסְלַח עָוֹן חֲסֵרַת / וַחֲרָרַת

בֵּין כָּל־לְאֹם נְצֻוּֽרָת / עַוָּתָתוֹ:

יָקִיץ שׁוֹכְנֵי מְעָרָת / מְעֲפָרָת

יִקְבּוֹת עֲדַת פְּזוּרַת / תּוֹךְ דִּירָתוֹ:

כנפי שחר

דרידכה

פתוחת וסגורת — הפותחת והסוגרת. הופך בחרדת — מהפך בחררת לחם לאפותה. ארצה גזרת — לארץ שממון. אש אודים — אש עפרות העצים. ארירתו — מקוללת. לצעירת הספורת — עם ישראל שהם מתי מספר. מאנשי צורת תבונתו — חלק אלוקה ממעל. אם יפה — אומה יפה. סוכת צירת חטאה סרת — החטא המוסב סובב על צירו ומקיף אותה. יראה חתולת סתרת מצוקתו — יראה ה׳ את מצוקתו של עם ישראל שחותלת ומכסה אותו. ואז. יסלח וכו׳ — יסלח עון האומה החסרה והחרורה ונקובה מכל טובה. אשר בין כל לאום — בין האומות. נצורת עותתו — שמורה לצרות. תוך דירתו — ארץ ישראל וירושלים.

הישיבות

הילדים למדו בדרך כלל ב'צלא׳ עד גיל 12־13, והעניים הפסיקו בגיל צעיר יותר. מגיל זה רק נערים שהוריהם מבוססים, או שהיו בעלי כישרון ומסירות, וכן בניהם של חכמים, המשיכו לימודיהם בישיבות, מהם עד שהתחתנו.

שיטת הלימוד היתה לפי המסורת הספרדית, ׳לאסוקי שמעתא׳, כלומר חתירה לידיעת ההלכה למעשה, ולימוד התלמוד היה אמצעי להבנתה. זאת לפי הדגם של ׳תלמוד קטן׳, חיבורו של הרי״ף, שבו השמיט את המשא ומתן בסוגיה, והשאיר רק את הנחוץ להבנת ההלכה. לא היה נהוג העיסוק בפלפול לשמו, כדרכן של הישיבות באירופה.

על המסורת הלימודית במרוקו ניתן ללמוד משיטת הלימוד של ר׳ חיים אבן עטר (1696־1743). הוא עמד בראש ישיבה בעירו סלא משנת תפ״א (1721) לאחר מות סבו ר׳ חיים, עד עוזבו את העיר בשנת תצ״ו(1736), כשעבר לפאם כדי לעלות לארץ־ישראל. יש להניח שלימודו בישיבה שימש יסוד לחיבוריו. בלימודו התאמץ להבין את הסוגיה מבלי להביט במפרשים, אלא רק לאחר עיון עצמאי. כך כתב בהקדמה לחיבורו הראשון ׳חפץ ה׳, אמשטרדם תצ״ב:

הנהגתי עצמי שלא הייתי קורא ולא אביט בשום ספר כלל אפילו אחר העיון וכל שכן קודם אלא לפעמים ידועים אחר גמר העיון לכל הצורן כאשד דעתי דעתדדעתי דעת הדיוט משנת, הייתי משים לבי ועיני לדעת מה בפיהם.

למרות שספר זה עוסק בפרשנות על מסכתות, הוא נתן דעתו לפסק ההלכה בעקבות הרי״ף, הרמב״ם והרא״ש (שם, דף יג, ע״א). בספרו ׳פרי תואר', אמשטרדם תק״ב, חידושים על שו״ע יוריד כתב ר׳ חיים אבן עטר: ׳בחרתי לי דרך נאה דסלקא שמעתתא דהלכתא.׳ אבל ניכר מחיבוריו שהוא עיין בספרא, בתוספתא, במכילתא, בירושלמי, בהוספות בתר־תלמודיות, בהגהות ובתיקונים ללשון התוספות.

לפי אגרתו של ר׳ חיים מעכו לאיטליה, ב־1742, הוא למד עם תלמידיו ׳קרוב לד' מסכתות של גמרא ופירשנו כל המסכתות על פי שיטת הרמב״ם׳, הנטייה היתה ללמוד בעל פה מסכתות והלכות. בין תלמידיו יש יודעים על פה חמשה מסכתות של גמרא׳ וארבעה סדרי משנה, ׳ומהם שמשתדלים שיהיה להם הרמב״ם על פה… ומהם משתדלים בשלחן ערוך׳(יערי, ׳אגרות ארץ ישראלי, עמי 264).

בישיבות במרוקו נהגו ללמוד בבוקר גמרא עם רש״י ותוספות, ואחר הצהריים רמב״ם, ו'טור' עם ’בית יוסף. בדרך כלל למדו את כל ארבעת חלקי השלחן ערוך,להכרת הדינים בין אדם למקום, בין אדם לאשתו ולחברו.

בישיבות לא למדו דקדוק, ותחום זה היה נחלתם של בודדים בלבד. מקרה חריג היה ר׳ משה טאורל, שהגיד שיעור בחוכמת הדקדוק, ללא ספרים, פעם בשבוע, בישיבת ׳חשק שלמה׳ בתיטואן. התלמידים למדו גם באופן אישי פרשנות, מדרשים וקבלה. לאחר הנישואין רק מתי מעט המשיכו לימודיהם בישיבות.

לימוד נזיקין: ר׳ יוסף משאש מספר על מה שאירע בעירו מכנאס בתרל״ב (1872). חכם בשם אברהם הלחמי בא ממראכש למכנאס וקבע בה ישיבה ׳ונהרו אליו תלמידים רבים ולמד עמהם מסכת בבא קמא ובבא מציעא ולא רצה להמשיך בבא בתרא; והתלמידים איימו עליו שאם לא ילמד עמהם מסכת זו, ׳ילכו כולם לישיבתו של אבא מרי ר׳ חיים משאש ששם היו לומדים בתרא׳, הוא מזכיר את דברי ר׳ ישמעאל במסכת בבא בתרא קעה ע״ב: ׳הרוצה שיחכים יעסוק בדיני ממונות שאין לך מקצוע בתורה יותר מהן והן כמעיין הנובע׳(׳אוצר המכתבים׳, ח״ג, סי׳ אלף תתכו).

החזקת הישיבות

מעוטי היכולת שבין התלמידים זכו בתמיכה שהשיג עבורם ראש הישיבה או ראש הקהילה. ר׳ יוסף בירדוגו ממכנאס היה יוצא בכל ערב שבת כדי לקבל מנדיבים תמיכה עבור התלמידים בישיבתו(אהרן בן חסין, ׳מטה אהרן; דף רמד). בניגוד למקובל באירופה לא היה נהוג שהחותן מפרנס את חתנו הלומד תורה, אלא במקרים יוצאים מהכלל. לעתים, ישיבות שמספר האברכים בהן היה קטן הוחזקו על ידי יהודים אמידים, ביניהם חכמים. ר׳ יהודה אלבאז, יליד 1770, מחכמי צפרו, החזיק בביתו ישיבה. ר׳ עמור אביטבול (1782־ 1854), דיין באותה העיר, זכה לעושר, ובכספו החזיק ישיבה ותמך בתלמידי חכמים. בביתו היתה ספרייה גדולה. היו ישיבות שהוחזקו על ידי יהודים שהיגרו ממרוקו למקומות אחרים, כמו לונדון, גיברלטר ועוד.

יהודי עשיר מגיברלטר בשם בן עוליל, בן המאה ה־19, יסד ישיבה בתיטואן בשם ׳יגדיל תורה׳, בתחילת המאה ה־20 הוקמה שם ישיבה בשם ׳חשק שלמה׳ הודות לתרומתו של שלמה הלוי מגיברלטר. היו תורמים שהקדישו ספרים לתלמידי הישיבה. ישיבות אחרות בבתי הכנסת הוחזקו הודות לתרומות והקדשות בצוואות, ולעתים מקופת הקהל.

לפי דיווח מפאס ב־1879 היו בפאם חמש ישיבות, שבהן למדו אברכים באופן קבוע. בכל אחת למדו 7 עד 14 תלמידים. יתרם למדו לפרקים עם בן זוג או לבד, והיו מתפרנסים מכתיבת שטרות או הוראת תינוקות. לחכמים העניים היו מחלקים מדי שבוע סכום קבוע מפירות הקרקע של ההקדש. האברכים גם נהנו מהכנסות על ידי דרשות במסיבות משפחתיות, הספדים, דרושים בימי זיכרון, העתקת ספרים, ציור כתובות וכיוצא בזה.

לימוד תורה באופן פרטי: היו אנשים שלמדו תורה באופן פרטי. במקור מתרנ״ח (1898) מסופר על אדם שנפשו חשקה בתורה ושכר שלושה תלמידי חכמים שילמדוהו בכל יום זמן קבוע, ונדר לשלם להם סכום מסוים. לפי התנאים היה עליהם ללמוד בכל יום חוץ מערבי שבתות וימים טובים שעה ושליש יחדיו גמרא עם רש״י, תוספות ופוסקים. וכל מי שיעדר מלימודו – ינוכה לו מהשכר המובטח, אלא אם כן היה חולה או קרה לו אונס אחר(עובדיה, ׳צפרו׳, מסי 75).

לימוד בעניות: במכתב של חיים ארוואץ להנהגת קהל צפרו ובראשם הדיין ר' ישועה אביטבול(1739־1809) בבקשה לקבלת תמיכה, הוא כתב שזה שמונה שנים הוא כלוא בבית ואסור בכבלים – כבל העניות וכבל היסורין -׳ובכל זאת לא מנעתי עצמי מלימוד” לקיים מה שנאמר והגית בו יומם ולילה (יהושע א, 8), וקבלתי את יסורי באהבה^,. בהמשך ציין שהוא ׳עוסק במעשה חידודים בהויות דאביי ורבא ובדברי האר״יי, ואינו מרוצה לעשות את התורה עטרה להתגדל בה(שם, מם׳ 441).

יהדות מרוקו עברה ותרבותה-אליעזר בשן-2000- החינוך המסורתי והישיבות שיטות הלימוד– המלמדים-עמ'112

ה. היהודים באגדיר

תכף לכיבוש אגדיר בידי פורטוגל במאה החמש־עשרה היה נמל העיר תחנה אחרונה בהצטיידות בתנועת השיט אל המושבות שכוננה פורטוגל מעבר לים בהיותה המעצמה הימית הגדולה בראשית המאה השש־עשרה. אגדיר שימשה גם תחנת מוצא לסחר בין־לאומי מחבל הסוס ותחנת מוצא לכפרים הרבים בסהרה המערבית. בראשית המאה הזאת השתכנו באגדיר יהודים מספרד ומפורטוגל שקיימו קשרים עם אנוסים במדירה, באיים האזוריים ובאיים הקנדיים.

מדיירה הוא ארכיפלג השייך לפורטוגל והנמצא באוקיינוס האטלנטי, 400 ק"מ מצפון לאיים הקנריים.Madeira

איי מדיירה כוללים שני איים מיושבים הנקראים "מדיירה" ו"פורטו סנטו", שלושה איים קטנים ולא מיושבים הנקראים דזרטש ושלושה איים קטנים ולא מיושבים הנקראים סלבז'יינש הקרובים לאיים הקנריים של ספרד יותר מאשר לאי מדיירה עצמו. האיים נתגלו לראשונה ויושבו לראשונה על ידי פורטוגל ב-1418 ראו האימפריה הפורטוגזית– ושטח זה כיום הוא מחוז אוטונומי –חבלי פורטוגל האוטונומיים-.

גם אחרי גירוש הפורטוגלים בשנת 1541 נתכסתה סביבתה של אגדיר במטעי סלק־סוכר שנטעו יזמים יהודים. גם זיקוק הסוכר היה בידיהם, והם הפכו את מרוקו מרכז לייצוא מוצר זה אל מעבר לים. השפעתם של הפליטים התפשטה לכל ערי החוף. הם סחרו בנשק, בתבואה, ביין, בעור ובשטיחים.

ו. יהודי ספרד בפאס במאה השש־עשרה

נפנה עתה את מבטנו לחיי הקהילות היהודיות במרוקו פנימה. נפתח סעיף זה בתולדות יהודי פאס, עיר שחיו בה יהודים מאז ראשית המאה התשיעית והייתה מרכז תורני כבר אז.

יהודי ספרד ופורטוגל הגיעו לפאס מיד אחרי גירוש ספרד ב־1492. הם היו פליטים ואנוסים, ובפאס שבו לדתם. הם מנו אז כשתי עשרות אלפים, ומצאו בעיר הבירה יישוב קטן של ״התושבים״, שהיו מוכים לאחר שתי גזרות שניחתו עליהם: האחת, בשנת 1438 עת הועברו לשכונה סגורה (מלאח); והאחרת, בשנת 1465, כשנרצח יהודי המלך והנגיד הרון בן־בטאש, בשל עלילה דתית חמורה שבעקבותיה היה טבח ביהודי העיר.

התושבים היהודים הוותיקים היו צורפים ובעלי מלאכה ואומנויות אחרות שעבדו בחנויותיהם בפאס הישנה, המפורסם בהם היה ר׳ יהודה בן־עטר, גדול חכמי מרוקו בתקופה ההיא, ששמעו הגיע גם ליהודי איטליה. ברובע היהודי של העיר היו יותר מחמש־מאות משפחות ששכנו ליד ארמון המלך. על אף שחיו ברובע משלהם, הם היו בעלי החנויות ובעלי המלאכה ב״מדינה״. היהודים היו גם ספסרים ומלווים בריבית. מקצת התושבים היו בעלי הון, וקשריהם עם הסוחרים היהודים הפורטוגלים פתחו להם שווקים נוספים. מלכי מרוקו פנו אליהם לא אחת למימון אוצר המדינה, ובאמת, בזמנים של מתח ומלחמה כספם של היהודים הוא שהציל את המלכים.

מולאי מוחמד אשיך (1505-1472), שתואר כחסיד מחסידי אומות העולם, קיבל את היהודים בכל תחומי מלכותו ועשה עמם חסדים גדולים. לפי דברי אחד מחכמי התקופה, ר׳ חיים גאגין, זכו יהודי ספרד בפאס להישגים כלכליים נכבדים זמן קצר בלבד אחרי בואם לשם:

מש1נת] ירח״ם [=1498] ברכנו ה׳ יתברך בברכותיו עד שבנינו בתים מרווחות [כך!] בציור ו[ב]כיור. וברכנו ה׳ יתברך בישיבות [ב]תלמידים […] ו[ב]בתי כנסיות יפיפיות בנויות לתלפיות […] ספרי תורות מלובשים שש ומשי ורקמה […] מעוטרים בכסף […] עד שיצא טבעו של האלמלאח [השכונה היהודית] בכל ארץ ישמעאל כהיום הזה.

לפי תיאור זה, הקימו המגורשים לעצמם, שש שנים בלבד אחרי בואם לפאס, מוסדות דת נפרדים מאלה של המקומיים, אות להבדלים ניכרים בנוסח התפילה. אלא שעם התבססותם החברתית ועם העושר הכלכלי שזכו לו המגורשים בתוך פרק זמן קצר, העמדות שתפסו כמה מהם בממלכה ותחושת עברם המפואר הולידו בלבותיהם רגשי עליונות בדור השני. התבססותו הכלכלית־חברתית של הדור הראשון של מגורשי ספרד שהגיעו למלכות פאס משנת 1492 הגיעה לשיאה בראשית המאה השש־עשרה עם שילובם היחסי של המגורשים בחברה היהודית המקומית.

1. 1. המחלוקת בעניין השחיטה והתחזקות מעמד המגורשים

בשנת 1523, דור אחד לאחר הגיעם של המגורשים לפאס ובתוך הזרם המתמיד של פליטים ואנוסים, פרץ סכסוך חמור שנתלוו לו חרמות הדדיים ופניות לשלטונות בשל מנהגי שחיטה שונים של המגורשים ושל התושבים. על פי ההלכה יש לבדוק את הבהמה לפני השחיטה, ואחריה יש לבדוק שוב אם לא היה בה מום שעלול להטריפה. אחרי השחיטה הבדיקה היא באברים הפנימיים של הבהמה, ובמיוחד

14 גרבר סיכמה את הסוגיה הזאת; ראה גרבר, החברה היהודית בפאס, עט׳ 22-17. 15 גאגין, עץ חיים, עמ^׳ 69. ראה בעניין זה גם את המבוא של עמאר(עמאר, תקנות חכמי מכנאס, עמ^׳ 59-11); וכן בנטוב, קהל התושבים, עט׳ 86-78. על יהודים שהגיעו לאזור הפנימי של הרי האטלס ראה פרץ, פרח לבנון, הקדמה, עמ^׳ ב; וכן טולידאנו, נר המערב, 71-69; וראה הירשברג, תולדות, א, עט׳ 302-298.

בריאה הרגישה שבה, שכל קוץ שחודר לתוכה יש בו להטריפה. התושבים במרוקו נהגו כדעת הרא״ש, שהיה מקובל על יהודי המקום – שאם נמצאו סרכות בריאה, מעין שומנים ריריים, יש לבדקה בדיקה יסודית על ידי מתן מים בריאה וניפוחה כדי לוודא שאין בה נקב. לעומת מנהג זה, נהגו המגורשים לאכול בהמות מרובות, ולהקלותיהם היה רקע ממשי בקסטיליה בגלל חרם הכנסייה על קניית בשר טרף מיהודים.

רבנו אשר ב״ר יחיאל (1327-1250), מגדולי חכמי התלמוד והפסיקה. נולד ופעל באשכנז ואחר כך בספרד. הייתה לו השפעה רבה באשכנז, ספרד וצפון־אפריקה.

במחלוקת זו היו לא רק ניגודים הלכתיים אלא בראש ובראשונה מאבק כלכלי ופוליטי על ההשפעה בקהילה. בתוך זמן קצר פשט מנהג המגורשים בעניין השחיטה, אחרי שרבים מן המקומיים העדיפו לקנות בשר בבתי מקולין של המגורשים בגלל מחירו הנמוך. תקיפותם הרבה של המגורשים, מספרם הניכר העולה מיום ליום עקב הזרם המתמיד של האנוסים וחוסר האחדות בין המקומיים נוספו לכך שכמה מהשוחטים נהגו כמנהג המגורשים, וכך גבר כוחם. פעילות כלכלית זו ניתרגמה להשפעה חברתית מקיפה. אחרי שתפסו יוצאי ספרד ופורטוגל עמדות כלכליות בשירות הממלכה, ולאחר התבססותם החומרית בעיר הבירה וניצחונם בעניין כה עקרוני בדיני הבית היהודי, הם שאפו גם להנהגה משלהם והשיגוה עד מהרה. לתושבים היה נגיד מקומי שייצג את יהודי מלכות פאס בחצר המלך. בבוא המגורשים שימש עמי שאול בן שם־טוב, מן התושבים, נגיד, ובהסכמתו מונה יצחק צרויה לנגיד ראשון של המגורשים. אולם מהר מאוד גברה השפעתם של הסוחרים הגדולים מיוצאי פורטוגל, וכמה מהם עלו לגדולה בחצרות המלכים.

בראשית המאה השש־עשרה היה יעקב רוזאלס האישיות היהודית המועדפת במלכות, ועם ירידת מעמדה של הקהילה בסאפי, עם תבוסתה של פורטוגל במלחמת שלושת המלכים (אוגוסט 1578), עברו כמה מצאצאי בני זמרו, שהיו ראשי הקהילה ורבניה בעיר הנמל הדרומית, לקהילת פאס. עד מהרה הם היו מנכבדיה, ואחד מהם, דוד, היה גם לנגיד במפנה המאות השש־עשרה והשבע־עשרה.

מגורשי ספרד ופליטי השמד בפורטוגל בראשית הזמן החדש-(1700-1492)-שלום בר אשר-עמוד-39

הסמכות, האחריות וההכרעה התקנון שהוכן לכינוסי מועצת הרבנים מבליט את האופי הדמוקרטי ואת המחשבה הרבה שהושקעה בו, ומתוכו עולה השאיפה לפוריות הדיונים. ראויים לעיון דרכי הצעת נושאים לסדר היום, נוהלי הדיונים, ההכרעות וקבלת ההחלטות. דרכי ההכרעה נקבעו בצורה טכנית, על פי רוב בהצבעה גלויה, כשכל קולות המשתתפים שווים בערכם, בלי לנסות לתת משקל יתר לקולו של פלוני או של אלמוני בגלל  חוכמתו, בגלל גילו או בגלל תפקידיו, מעין מה שהיה בהחלטות הסנהדרין . מאחר שההחלטות התקבלו מתוך משא ומתן פנים אל פנים, הרי חל עליהן הכלל של "אחרי רבים להטות, -שמות כג, ב- , והן חייבו את כל המשתתפים לנהוג על פיהן. הזמן המוקצב לדיון הוגבל מראש, אלא אם כן הוחלט אחרת. מאחר שהמשתתפים קיבלו לביתם מראש את רשימת הנושאים העומדים לדיון ואת התקנות המוצעות, הייתה לכל אחד אפשרות להכין 'שיעורי בית', להתעמק בבעיה ובסעיפיה המוכרות לו מעבודתו בבית הדין ולגבש עמדה.

רבי שאול היה מודע לכך, שכמעט אין אפשרות להגיע להכרעות בדיון ארוך, במשא ומתן הלכתי מיגע ובשכנוע הדדי. שכן למרות ההפריה ההדדית שבדיון עיוני, התועלת המעשית ממנו קטנה ואולי אפסית. הוא היה בדעה כי לסברות בעד ונגד אין סוף וגבול, לכל דעה אפשר למצוא סברה ונימוק בראשונים ובפוסקים, וכמעט לכל קושיה יש תירוץ, ועל כל תירוץ יש קושיה. ומאחר שהדבר עלול לסרבל את העניין ולהקשות על דרכי ההכרעה, ואולי אף למנוע אותן, אומר רבי שאול את הדברים שלהלן, בייחוד כשמדובר בנושאים מרובים מאוד, כפי שהובא בפתיחה לכינוס הראשון ובדברי ר' שאול אבן דנאן בהצעתו לתקנה הראשונה:

איך שיהי, לא עת עתה לברר ההלכות עפ"י הדין במו"מ של קושיות  ותירוצין. רק זאת מטרת האסיפה, לגמור את הדין הצריך תקון לפי המצב בנחוץ לו עפ"י תקנה מוחלטת. וכך היא דרכה של האומה הישראלית מיום שחרב ביהמ"ק ועד עתה, דור אחר דור. רבותינו הראשונים מישרים אורחות משפט בנחוץ לאותה העת בתקנה מוחלטת, אף נגד משפט ברור. והכל שריר  ובריר וקיים עפ"י תוה"ק,  כידוע ומפורסם למעלתכם.

בדבריו הדגיש ר' שאול אבן דנאן שלוש נקודות חשובות: -א- חובה לצאת מהכינוס עם הכרעות, כי הבעיות בוערות; -ב- ההכרעות תהיינה בצורה טכנית על פי הצבעה גלויה ולא באמצעות דיונים והכרעות עיוניות. "לא עת עתה לברר ההלכות עפ"י הדין במשא ומתן של קושיות ותירוצין". לדעתו במקרים הבוערים העומדים על הפרק, אין אפשרות להכריע בהם בדרך של משא ומתן הלכתי, מאחר שדרך זו ארוכה ומייגעת.

הערת המחבר: נימוק זה עצמו עמד לפני רבינו יוסף קארו, כשרצה לחבר את השו"ע וניגש לקבוע דרכי ההכרעה שעל פיהם נפסקה ההלכה בחיבורו: "וראיתי שאם באנו לומר שנכריע דין בין הפוסקים בטענות וראיות תלמודיות, הנה התוספות וחדושי הרמב"ן והרשב"א והר"ן ז"ל, מלאים טענות וראיות לכל אחד מהדיעות, ומי זה אשר יערב לבו ]…[ להכריע ביניהם על פי טענות וראיות, לסתור מה שביררו הם או להכריע במה שלא הכריעו הם ]…[ ולא עוד אלא שאפילו היה אפשר לנו לדרוך דרך זה, לא היה ראוי להחזיק בה, לפי שהיא דרך ארוכה ביותר. ולכן הסכמתי בדעתי כי להיות שלשת עמודי ההוראה, אשר הבית בית ישראל נשען עליהם בהוראותיהם, הלא המה: הרי"ף והרמב"ם והרא"ש ז"ל. אמרתי אל לבי, שבמקום ששנים מהם מסכימים לדעה אחת נפסוק כמותם…" -הקדמת הבית יוסף לטור או"ח-. כלומר, קיים קושי גדול הוא להכריע בשיקול דעתנו, נגד דיעותיהם של הראשונים וסברותיהם. כן קשה להכריע, במקומות שהראשונים עצמם לא הכריעו. כי הלוואי שנוכל להבין רק את דבריהם, לא שנוסיף עליהם. גם לו היינו מסוגלים לדון ולהכריע מסברתנו, הרי לכל הלכה והלכה דרוש דיון ארוך ומייגע, דבר שלא יאפשר לנו לדון ולהכריע במרבית ההלכות והנושאים מחוסר זמן.עד כאן הערת המחבר.

 לכן הוא בוחר דרך עוקפת, וזו הכרעה באמצעות תיקון תקנות, שבהן ההחלטות מתקבלות בצורה טכנית של הצבעה. הוא מאשש דרך זו של תיקון תקנות בעובדה שכך נהגו חכמי ישראל בכל הדורות. בוודאי לנגד עיני רוחו עמדו בעיקר חכמי מרוקו בכלל וחכמי פאס בפרט, בהם אבות אבותיו חכמי משפחת אבן דנאן, שאכן השתמשו במשך כל הדורות בתקנות כדרך לפתרון בעיות קשות או בעיות חדשות; -ג- לדעתו אותה סמכות שהאצילה התורה על חכמי הדורות לתקן תקנות, חלה גם עלינו, וחובה עלינו להשתמש בה, כדרך שהשתמשו בה הראשונים – דור אחר דור, מאז ועד ימינו, ואין מקום לבריחה מאחריות להתחמק מהכרעה בנושאים שהמציאות החברתית מכתיבה. אין אפוא תוקף לטיעונים, כגון: מה יאמרו הקנאים, או שאין ידיעותינו מגיעות לרמת החכמים הראשונים ואין סמכותנו כסמכותם לתקן תקנות.

הרב שאול אבן דנאן – מנהיגותו וכושר הכרעתו בתיקון תקנות לפתרון בעיות המודרנה במרוקו – משה עמאר – ליבי במזרח א'

עד סוף שנת הלימודים, הצליח המורה עלי ללמד את קבוצת־הילדים את הא״ב ואת המספרים עד מאה. המנהל, הלא הוא המושל דובארי, החליט לבחון בעצמו את התלמידים ולפקח על עבודתו של המורה עלי. בזה אחר זה, הוכנסו התלמידים פנימה ללשכתו של המושל, והוא בחן אותם בעזרת לוח עליו היו רשומים המספרים והאותיות שנלמדו במשך כל השנה. בעזרת מקל קטן הצביע המושל על האותיות והמספרים והתלמיד היה עונה. אם עשה הנבחן שלוש טעויות, היה נכשל ונדחף בגסות החוצה על יחי הזקיף בוזמעה. אלה שהצליחו, נשארו בתוך לשכתו של המושל כשהם קורנים מאושר ומביטים בעמיתיהם הנבחנים בזה אחר זה. רבים הצליחו במבחן, אולם מי שהצליח יותר מכולם היה משה ממן הגבוה, אשר רק כניסתו ללשכתו של המושל וגובהו הרשימו אותו והוא פטר אותו מהבחינה באומרו לו:

״אתה גדול, אתה מבין הכל״. גובהו של משה ממן הציל אותו מכישלון בבחינה, כי אלמלא כך, לא היה מסוגל להצביע אפילו על האות א׳. יחד עם משה ממן, קיבלו כל העוברים בבחינות שי מדובארי המושל, אשר כלל שישה מטרים בד לבן עם פסים כחולים. דובארי הורה לתלמידים להכץ תלבושת־אחידה לשנת־ הלימודים הבאה. רבים מהם היו זקוקים ללבוש, והייתה זו עבורם הזדמנות לתפור לעצמם בגד חדש. הצלחתו זו של המושל דובארי, דירבנה את הממונים עליו לפתוח בית־ספר מסודר על פי התקן המקובל.

ואכן, בשנת 1946 נפתח בית־ספר של שישים תלמידים, כשמתוכם מנו היהודים שליש. המורה היגיע הישר מאלז׳יריה וביתו של הרוש השייך הוכשר כבית־ספר מאוורר ומרווח, עם כל הריהוט והאבזרים הדרושים. הכפריים קינאו באנשי־העיירה היהודית, שילדיהם לומדים בבית־ספר מודרני צרפתית וערבית ודרשו מהמושל לדאוג גם לילדיהם. המושל הבטיח וביקש שיתאזרו בסבלנות. הלחץ על המושל גבר, והמורה אידריס נדרש לקלוט ילדים אחדים מבניהם של שייכי־הכפרים. אידריס התנגד אך לבסוף נכנע והוסיף כסאות בודדים בצידי החדר שהיה מלא בלאו הכי.

הצפיפות הקשתה על התלמידים ועל המורה כאחד. התוצאה היתה שהיהודים נדחקו החוצה, והחלו לנשור מהלימודים. אז הציע כליפא דודו, ראש הקהילה היהודית לשעבר, לאנשי ועד־הקהילה לפנות לאירגון ״אליאנס״ בקאזאבלנקה, ולבקש מהם שיפתחו בית־ספר יהודי כפי שעשה ארגון זה בערים הגדולות. בשנת 1948 היגיע נציג ״אליאנס״ על־מנת לבחון ולבדוק את הבעיה מקרוב ומייד החליט לאשר פתיחת בית־ספר יהודי ראשון בעיירה. סוף סוף נאלצו ראשי ״אליאנס״ הבטלנים, שישבו במשרדי־הפאר בקאזאבלנקה, לפתוח בית־ספר יהודי על פי בקשת־יהודי־העיירה. המורה ששלחו היה שלום אפריאט מהעיר סיפרו, ולזכותו זקפו יהודי־העיירה את מה שלמדו ילדיהם בשלוש שנות־הלימודים הראשונות. המורה אפריאט קיים שתיים ושלוש כיתות בעת ובעונה אחת, ולימד בו זמנית את כולם, ומפאת קמצנותם של ראשי ״אליאנס״ אשר לא ראו לנכון לפתוח יותר מכיתה אחת לילדי־העיירה אשר מנו למעלה ממאתיים נפש. רק שבעים תלמידים נתקבלו עם פתיחת בית־הספר, לגבי השאר, קבע ארגון ״אליאנס״ שאינם ראויים ללמוד.

העיירה גוראמה התעוררה מתרדמתה וחידושי־האופנה חדרו לתוך החברה היהודית. הילדים — בבית־ספר, הצעירים החליפו את לבוש הז׳לבה בחליפה מודרנית, והנשים גם הן, לא פיגרו אחרי נשות־הערים הגדולות בלבוש ובתכשיטים. אם במשך שנים רבות, הייתה התחבורה בעיירה נחלתו הבלעדית של מולאי הערבי, הרי כיום נוספו לו מתחרים כמו האוטובוס של היהודי האמיד סוסו מתאלסינט, שהיה מקשר את העיירה עם העיר פאס דרך מיסור לאורך ארבע־מאות קילומטרים. שלמה יחיה, סולי, יחיה יסו ואחרים, קנו משאיות להובלה. אנשים רבים התקינו מכשירי־טלפון בבתיהם הפרטיים, והמושל שקל אף להביא ״גנרטור״ לאספקת־חשמל לתושבים. בינתיים, רכשו היהודים מנורת־נפט מסוג לוקס אשר אורה היה חזק יותר מאור מנורות הקרבים. המושל דובארי התקין מדרכות נוספות ברחובותיה הרחבים של העיירה, משאבות־מים באחדות מבארות־המים, והעיקר היה שהצעירים חברו יחדיו והקימו חברה צעירה ותוססת.

הם הפרו את המוסכמות והכללים והחלו להטיף להינתקות מהעבר הפרימיטיבי והמיושן של המבוגרים. המבוגרים מצידם לעגו לחייהם של הצעירים וטענו שהם חסרי־תוכן ואין בהם יושר, הגינות ואושר. הם החזירו מלחמה שערה לבניהם וטענו כנגדם שמעשיהם גורמים לדאגות ומלווים בתככים וקנאות. ״הבל הבלים מה שאתם עושים״, הטיחו האבות כנגד הצעירים ולא ויתרו על המשך המסורת שבאה לידי ביטוי באחווה ובליכוד ולא בתחרות של מי ירודח יותר, מי יבנה ביתו יפה יותר ומי יסע לערים הגדולות לא לצורך. בעוד נטוש המאבק ביניהם, באה בשורה ממרחקים.

בשורה שרבים פיקפקו בהגשמתה אי־פעם, ואחרים שללו אותה תכלית שלילה. מדינת־ישראל קמה לתחיה.

כבר שבוע ימים שהעולם כולו מדבר על מדינת־ישראל כעל מדינת־ היהודים וכבר קמו עליה המדינות השכנות הערביות לכלותה בעודה באיבה, ורק היום היגיעה הבשורה לאזני יהודי העיירה הנשכחת. העולם כולו רעש וגעש על תחיית־ישראל אחרי אלפי־שנים. מקץ שבוע, באו אנשים מחוץ לעיירה, העירו את יהודיה מתרדמתם ובישרו להם. שמו של דוד בן גוריון נישא בפי כל. הערבים השמיצו אותו, על שגזל את מולדת הפלסטינאים, והיהודים שבחו אוחו על שהאיר את עיניהם לאפשר להם לזקוף את ראשם בגאוה. השמועות על המלחמה בארץ הקודש המחודשת, רדפו זו את זו וכולם התחילו להתענין בגורל האזור והמדינה. אף יהודי לא יורשה לצאת את גבולות המדינה. הם עשו זאת לפי דרישת בעלי־הבתים הערביים וכולם דברו על ימיה הספורים של ישראל שזה עתה נולדה מחדש ועוררה את תחושת הגאוה היהודית האמיתית בליבות מיליוני־היהודים ברחבי־העולם. הערבים צרו עליה מכל עבר, האנגלים שזה עתה פונו ממנה החרימו אותה והצרפתים מנעו את יציאת־היהודים מצפון־אפריקה לבל יצטרפו לאחיהם בישראל. חלום שנגנז במשך אלפי־שנים בלב־עם קטן, מפוזר בין האומות, מנודה ומושפל, שהחליט לקום ולבנות את מולדתו מחדש. כולם מסתערים וצרים עליה מבית ומחוץ. הוא שנאמר: לא בגולה ולא במולדת ימצאו היהודים את מנוחתם, והיא תוטרד בכל אמצעי וכל דרך כבעבר. עולם חדש? עידן חדש! דור חדש? משיח?

חלום בן אלפיים שנה של עם קטן אכן מתגשם.

ראה:אימת החלום-נהוראי מאיר שטרית –פרקים מהאפוס של יהדות מרוקו 1983-בית הספר הראשון בעיירה-עמ' 76

זכור

שבת זכור / סדרה כ

דודי ירד לגנו — רצד

ידיד נפש — נועם ״לאילו לאילון עאג׳יבו״

בקשה — יהגה שבחך חכי — מוקסאעאת רצד

484— בקשה —

סי׳ יעקב אבן צור

יֶהְגֶּה שִׁבְחֲךָ חִכִּי / צוּרִי גּוֹאֲלֵי מַלְכִּי

אַתָּה מַגִּיהַּ חִשְׁכִי / מוֹצִיאֵי מֵהֲפֵכָה:

עֲמָלֵקִי אֲגָגִי / חָרַשׁ רַע לְהַדְאִיגִי

לִכְרוֹת גִּזְעִי וּשְׂרִיגִי / יוֹם מְהוּמָה וּמְבוּכָה:

קַלְקָלַת מַחֲשַׁבְתּוֹ / וְהֵפַרְתָּ עֲצָתוֹ

בְּבוֹר כָּרָה הִפַּלְתּוֹ / וּלְכַדְתּוֹ תּוֹף שֶׂבָכָה:

אֶצְלוֹ יַחַד בְּחֶבְרָה / נִתְלוּ בָּנָיו עֲשָׂרָה

כִּי צוּר בְּעֶבְרָה יָרָה / בָּהֶם קֶשֶׁת דְּרוּכָה:

בֶּן יָאִיר הוּא מָרְדֳּכַי / מְאֹד הֵאִיר דְּרָכַי

עַד רָחַצְתִּי הֲלִיכַי / בְּדַם אֻמָּה חֲשׁוּכָה:

נִתְעַלְתָּ מַעְלָה מַעְלָה / עַד הוּשָׂמָה סְגֻלָּה

אֻמָּה הָיְתָה שְׁפָלָה / דַּלָּה שָׁחָה וּנְמוּכָה:

צוּרִי בַּקֹּדֶשׁ נֶאְדָּר / רַב כָּבוֹד הוֹד וְהָדָר

שַׂמְתָּ בְּחֹדֶשׁ אַדָּר / לִקְהַל עֵדָה נְסוּכָה:

וּלְךָ צוּר עוֹשֵׂה פֶּלֶא / נְקַוֶּה עוֹד תְּגַלֶּה —

יֶשַׁע, וְחִישׁ תַּעֲלֶה / לְצִירֵינוּ אֲרוּכָה:

רַחְמָן, שׁוּב שְׁבוּתֵנוּ / וְהָחֵשׁ פְּדוּתֵנוּ

וְעוֹד חַדֵּשׁ יָמֵינוּ / לְטוֹבָה וְלִבְרָכָה:

484— על מפלת המן וגאולת מרדכי.

יהגה — יבטא ויביע. מגיה — מאיר. מהפיכה — מהמצב המבולבל. אגגי אגג, והוא המן. ושריגי — ענפי. ומבוכה — תסכול ובלבול. כרה — חפר. שבכה — רשת שקטה. שככה הליכי — רגלי. חשוכה — הולכת בדרכי החושך. נסוכה — מלוכה ושולטת ישע — ישועה ופדות. לצירינו ארוכה — למכאובינו רפואה.

ספורי המלאח במרוקו, בעיקר אלה הנסובים על המלאח של העיר פאם, רבים ומשונים הם. הרבה אהבות נרקמו בחצרות המלאח בין בני המשפחות שדרו בו לבין עצמם, אך גם בין מכובדים ערביים, שפקדו את בתי היהודים במלאח לשם קניית שיכר שבושל במקום, לבין בנות יהודיות.

כן היו במלאח בתי־הארחה יהודיים רבים, בם בילו ולנו אורחים מחוץ לעיר, שלא היו יכולים להרשות לעצמם שהייה בבתי מלון. חילופי אורחים אלה מילאו את המלאח שימחה רבה שהיתה משכיחה את המצוקות.

יתרונו של המלאח היה נעוץ בצורת בניינו: רחובות וסמטאות צרים מאוד, המקילים על ההתארגנות הקהילתית. מכאן נבע גם חסרונו: צפיפות ההמון בסמטאות היתה גורמת להרבה קטטות ומריבות ואפילו למעשי־פשע, והשוטרים היו דולקים אחר הפושעים עד שערי המלאח, וחורקים שיניים כשהיו אלה נעלמים להם בהמון הדחוס בסמטאות המתפתלות.

במשך דורות רבים סירבו היהודים בעקשנות לעזוב את המלאח ולעבור לגור בפרברי העיר. זאת, לפי שחששו שמא יביא פיזורם בחלקי העיר השונים גם להתבוללות ולאובדן ציביון החיים היהודי. גם על החיים יחד, אף כי היו כרוכים במצוקה רבה, סירבו היהודים לוותר.

ליהודים במלאח פאס היה שייך, אליהו בן־שמחון, וקשריו עם השלטונות, שהכירו במנהיגותו, איפשרו לו להושיט להם עזרה רבה. השייך בן־שמחון היה רוכב על סוסו מדי יום שישי בסמטאות המלאח, וזוכה לשבחים ולברכות על פעילותו הטובה למען היהודים, שאפילו כדי לקבל תעודת־זהות במירשם האוכלוסין היו זקוקים לאישורו ולחתימתו.

כן היו מאורגנות במלאח אגודות צדקה, סעד והתנדבות, בצד בתי־מדרש רבים, ובכל אלה זכו העניים לעזרה, והילדים — לחינוך תורני. גם ״בית לבנים״, אחד מבתי׳־מדרש הגדולים של שכונות המלאח במרוקו כולה, היה ממוקם במלאח פאס, ומשך אליו תלמידים רבים מן העיר ומחוצה לה ורבנים גדולים בתורה, שהיו מנהלים בו פעילות עניפה.

כאמור, סיפורים רבים נרקמו במלאח זה, ורסיסים מחצר אחת ממלאח פאס מובאים כאן, בגדר הקדמה בלבד לסיפורים שעוד יבואו.

חצר אחת בעיר פאס

­ו­בבית אחד במלאח פאס התגוררו שבע משפחות יהודיות. הרוס לגמרי היה בית זה. הביוב היה מציף את החצר מדי ליל שבת, החולדות היו מתרוצצות בין הרגליים, הרטיבות שבתיקרות החדרים היתה גוברת מדי יום ומסכנת את הבריאות וצינורות המים היו שבים ומתפוצצים מרוב יושן. כשהיה יורד גשם על גגו של בית זה, היה גורם לקצר בחשמל ולעלטה מוחלטת. ואם בליל שבת היה זה, היתה השבת נדמית כתשעה באב.

עבד אלקרים, בעל הבית, שהיה מגיע מדי חודש כדי לקבל את שכר־הדירה מידי הנשים, היה מקבל מהן גם זעקות על תנאי המגורים בביתו. נוח היה עבד אלקרים לדייריו, והיה נוהג בם בסבלנות שאין למעלה ממנה. תמיד היה נמנע מלהתייחס לטענות הרבות שהוטחו בו. זאת, לא מפני שלא היו לו תשובות, אלא משום שביקש לתמצתן בתשובה אחת ויחידה.

יכול היה לענות להן שהבית נהרס על־ידיהן, כי הביוב עולה על גדותיו דווקא בליל שבת, משום שמדי יום חמישי ושישי מהרמות כמויות עצומות של מים אל תוך הביוב, עקב ההכנות של אוכל רב כל־כך, לפיות רבים כל־כך. אבל תחת זאת היה עונה, כי הבית הזה נועד למשפחה אחת, בת חמש או שש נפשות, ואילו הם שבע משפחות, המונות למעלה משבעים נפש.

ואכן, צדק. אלא שלדיירים אלה לא היה לאן ללכת.

משפחת אהרן אלפסי, הסנדלר, מנתה אחת עשרה נפשות, מתוכן תשעה ילדים. אחד מהם מפגר בהתפתחותו היה, ולפיכך היה צמוד יומם ולילה לאימו, ששהתה כל העת בחדר האחד ויחיד של משפחתה, והיתה משמשת אף כוועד הבית: מארגנת את התיקונים הקלים בחצר המשותפת ודואגת לתשלום החשמל והמים ולהוצאות אחרות.

כדי להקל על הצפיפות האיומה בחדר מגוריה דאגה משפחת אלפסי

להתקין יציע מצד ימין של החדר. יציע זה שימש כחדר שינה לזוג ההורים, אליו היו עולים לישון רק לאחר שכל ילדיהם היו כבר ישנים במיטותיהם המשותפות. מאוחר יותר התקינה משפחת אלפסי יציע נוסף, מצירו השני של החדר, אשר שימש כמחסן. הבן המפגר בשיכלו, ראובן, היה ישן בלית ברירה עם כל הילדים, ששנתם היתה מוטרדת מבעיטותיו וצרחותיו מדי לילה.

משפחת שלמה בן־יתאח, בעל המכולת, אף היא בנתה לה יציעים בתוך חדרה, עבור ארבעת ילדיה ועבור הילד הנוסף לו ציפו ההורים. אולם בכך לא נפתרה מצוקתה החריפה: למשפחה זו היה ילד בעל גזזת חריפה ומדבקת, שראשו דומה היה לפטריה ענקית, מדממת ומוגלתית. אם היו מכסים לו את ראשו, היה משתגע מן הצורך לגרדו. ואם היה מסיר את הכיסוי, היה מסתער בציפורניו הארוכות על פטרייתו עד זוב־דם. הרופאים הזהירו את המשפחה שהבן, אליהו, עלול להדביק במחלתו את כל אחיו ואף את שאר דיירי החצר. ולפיכך נמרחו כל המשחות והשמנים ואפילו זפת על ראשו של האומלל. לשווא. הפטריה היתה גדלה ותופחת מיום ליום, בעוד האם, רבקה, מכתתת רגליה מרופא לרופא, ולבסוף נותרה מצפה להגעתה של מכונה מיוחדת מצרפת, הקודחת את נקודות התורפה בגזזת ומייבשת את הפטריה לגמרי.

מגיפת גזזת היתה אז במרוקו, שלא פסחה על שום אדם, אף לא על בני עשירים, שנדבקו בה בבתי־הספר וברחובות.

הילדה שהיתה נצמדת לקיר כל אימת שלא הבחינו בה, קולפת ממנו סיד ומכרסמת, היתה סוזאן. הוריה, סוליקה ובנימין אלקריף, היכו בה הרבה כדי להניאה מכך. אולם, בדמה של סוזאן הקטנה היה מחסור בברזל ובסיד ומגיל צעיר מצאה סיפוק למחסורה בקירות הבית, בעוד אימה דואגת לסייד מחדש כל חור וקרחת שהיא יוצרת.

שישה ילדים היו למשפחת אלקריף, שהאב, בנימין, פירנסה במכירת ממתקים.

למשפחת עמרם ופרחה הכהן, לעומת זאת, היו אחד עשר ילדים. עמרם, חייט במקצועו, היה מרוויח לחמו בעמל רב, ובנו בכורו, יוסף, היה עוזר לו. אלא שיוסף הצעיר מופרע בנפשו היה, והתקשה להתרכז בעבודת החייטות. למעשה החזיקו אביו אצלו רק כדי שלא יתנכלו לו, ואף שיכנו משום כך בצריף קטן שהקים לו בחצר.

חיים המורה היה גאוותה הגדולה של משפחתו, משפחת ברוך לוי, אשר מנתה עשרה ילדים. גם השכנים היו מלאי גאווה על הישגו הגדול של חיים, אשר התמסר ללימודיו, עבר קורס למורים והתקבל בהצלחה רבה לעבודת

ההוראה בבית־הספר העירוני ״אליאנס״, אלא שחיים עזב את בית־הוריו מייד עם תחילת עבודתו, ונפטר ממצוקת הצפיפות והרעש של חצר שבע המשפחות, אשר המתה מילדים בימות חול, בשבתות ובחגים, עד שכל החולף על פניה היה מדמה בנפשו כי ליד חצרו של בית־ספר הוא עובר.

בין שבע המשפחות שבחצר היתה גם משפחת סודרי, על תשע נפשותיה, ובתוכן גם הבת ז'ולייט, פקידה שהיתה מתלבטת זמן רב האם ראוי לה להתחתן עם אחד ממחזריה הרבים ולו כדי להימלט ממצוקת החצר, והיתה גם משפחת זגורי, על חמש נפשותיה, שבנה הבכור, יצחק, היה פייטן בחסד, אלא שפיוטיו היו מתערבבים תמיד בשאון הילדים.

כירות פחם, פתיליות נפט, כלי מטבח, ארגזי ירקות ודליי זבל היו מאפיינים את חצר שבע המשפחות. מיום רביעי היו הנשים מובילות סלים ושקים מלאי מזון אל החצר, וביומיים הבאים היתה החצר הופכת לבית־חרושת של מטעמי שבת, בעוד הנשים שומרות על הילדים, המנסים לטרוף את המאכלים הגמורים, שהושמו בקערות תחת המיטות.

כאשר היו באים אורחים לאחת המשפחות, לשבת או לביקור קצר, היתה המהומה גוברת, לפי שכולם היו רוצים לראות את האורחים ולשתפם בחוויותיהם. לכן היו אורחים רבים נמנעים מביקור בחצר זו. כך, למשל, קרה לבני הזוג סלומון, שבאו מן העיר מקנאס לעבור שבת אצל משפחת אלפסי, וכבר באמצע הלילה יצאו מן החצר בהיחבא, כשהם מותירים אחריהם פתק התנצלות על שנאלצו לנסוע חזרה לעירם, משום שהגברת סלומון לא חשה בטוב. אותם בני הזוג סלומון שבו לעירם סעורים מאוד מחיי המלאח של פאס. בין השאר סיפרו, כי משפחת אלמקייס שמחצר שבע המשפחות הופתעה למצוא, באחד הבקרים, כי חולדה מכרסמת בביטנו של בנם הבכור, בלולו. היה זה מחזה מחריד להורים המסכנים, שהתעלפו מרוב זעזוע ונלקחו לטיפול בבית־החולים. עוד סיפרו על ילדה מן החצר הסמוכה, שנבהלה באמצע הלילה כשנכנס אחיה לחדר החשוך, ובראותה אותו נאלמה דום והפכה אילמת. כל מאמצי הרופאים להחזיר לה את יכולת־הדיבור עלו בתוהו, עד שיום אחד באה יהודיה זקנה מן העיר מידלת, הפתיעה את הילדה מאחור בשוברה לידה כד גדול מלא מים, ואז נבהלה הילדה שוב, אלא שהפעם צרחה — ודיבורה חזר אליה בו במקום.

בחצר שבע המשפחות לא הצטרכו הגברים לכתת רגליהם בלילות שבת עד לבית־הכנסת, ואת תפילת הבקשות היו מקיימים בחצרם. שהלוא למעלה ממניין גברים היה שם, ופייטן היה שם, ואהבה לדת היתה מושרשת בם. רבים

היו מקנאים בהם ומזמנים עצמם להשתתף בתפילת הבקשות, המלווה בנעימות מפיוטי הקודש ונמשכת מאמצע הלילה עד בוקר.

כך קרה שבאחד מלילות שבת הצטרף משה אפללו למתפללים והפליא בקולו הערב עד כדי כך, שכל דיירי הבית התעוררו ובאו ליהנות ממנו. פיוט רדף פיוט בפיו ונראה היה כי הכיר היטב ובעל־פה את כל הבקשות שבתפילה. כל הלילה צפו בו הנשים והילדים, והקשיבו לו בסלסלו בקולו החזק, עד שאחת הנשים, שהיתה חולה, באה לבקש ממנו להנמיך קולו כדי שתוכל לנוח. אולם, משה אפללו המשיך בסילסוליו במלוא גרונו בעוד האשה מחרפת ומגדפת אותו, לפי שחשב כי היא מחמיאה לו.

כל משך סילסולו המשיך להביט באשה הצורחת כנגדו, ופניו הפכו סמוקים כל־כך, עד שנדמה היה כי עיניו יוצאות מחוריהן. לפתע פרץ קילוח דם מעורפו של משה אפללו ושטף את הסובבים אותו. קמה צעקה גדולה ומשה נפל ומת.

השֵׁדה מן המדבר-סיפורים מהאפוס של יהדות מרוקו-נהוראי מאיר שטרית – חצר אחת בעיר פאס

24/02/20

תם ונשלם "השדה מן המדבר"—נהוראי מאיר שטרית

שליחי התנועה הקיבוצית למרוקו אחרי מלחמת העולם השניה

אחד המניעים ליוזמת התנועה הקיבוצית [בראשן הקיבוץ המאוחד] לפעילות בקרב יהדות צפון אפריקה היתה, הטראומה של השואה. צמיחת האגודות הציוניות במרוקו אחרי השואה, היא תוצאה של התעוררות עצמית של הנוער היהודי, לפני שהגיעו השליחים של התנועות הציוניות מהארץ למרוקו. אבל יש גם להוסיף את השפעת המאבק של הישוב בארץ להקמת מדינה יהודית. גורמים נוספים היו: האכזבה משלטון וישי במרוקו, ועליית הלאומנות הערבית.

השליחים הראשונים לצפון אפריקה בינואר 1945 היו אפרים בן חיים ויגאל כהן מקיבוץ בית אורן, וחבר מגבעת ברנר בשם קסטל, שהגיע במדי צבאו של דה־גול. בהגיעם לקזבלנקה, התחילו לפעול בשיתוף פעולה עם ראשי הציונות במרוקו, במועדון ׳שרל נטר׳ בקזבלנקה, ונפגשו אתם מדי ערב. בשלב הבא הגיעה השליחה רחל כהן. התוצאה של שליחותם, עליית שתי קבוצות לארץ. הקבוצה השניה בת עשרים חברים הצטרפה לקיבוץ דתי. השליחים שפעלו בתיאום עם מנהיגי הציונות ידעו, שמולם עומדת יהדות מסורתית שומרת מצוות ושורשית, ושאין להבליט את הצד הציוני המהפכני והמרכסיסטי. רובו של הנוער המשכיל לא הצטרף לתנועות הנוער החלוציות. חברות באיגוד כמו הצופים, המסונפת לתנועת שרל נטר, הפיצו עתונים בעברית, אבל לא חייבו הגשמה עצמית. שליחי הקיבוץ המאוחד בהגיעם לקזבלנקה הופתעו למצוא נוער יהודי מאורגן באגודות ציוניות, אבל מנותק מהישוב בארץ. השליחים החלו לפעול במועדון של אגודת ׳שרל נטר׳ בקזבלנקה. במשך חודש ששהו שם, קיימו סמינר ציוני, נפגשו עם חברי האגודה הנ״ל מדי ערב. האגודה שתחילתה לא היתה ציונית, הושפעה מהשליחים. אגודות הנוער שנוסדו בתמיכתם של מנהיגי הציונות, מטרתם היתה למשוך את הנוער היהודי המשכיל בקזבלנקה, שהחל להתעניין ברעיונות קומוניסטיים. המפלגה הקומוניסטית הפנתה כרוז ליהודי מרוקו ב-18 בנובמבר 1951.

במרס 1946 נוסד בקזבלנקה סניף של המפלגה הסוציאליסטית ׳פועלי ציון׳, על ידי שלמה כגן, יליד רוסיה שהיגר למרוקו. בין חבריה היו יהודים לא ציונים – חברים בסניף המקומי של המפלגה הסוציאליסטית. כבר לפני מלחמת העולם השניה היו צעירים משכילים בקזבלנקה, שחיפשו את דרכם מחוץ למסגרת היהודית, ומצאו את דרכם במפלגה הקומוניסטית, בהשראת יהודי משכיל מקזבלנקה בשם ליאון שולט. הקומוניסטים הגיעו למעמד מכובד בקרב הפועלים היהודים. הקהילה היהודית בקזבלנקה לחמה נגד נטייה זו, אך לשוא ככל שהנוער השתייך למעמד המשכיל, התרחק מהיהדות.

ועידת הפדרציה הציונית בקזבלנקה

ביוני 1946 התקיימה ועידת הפדרציה הציונית המרוקאית בקזבלנקה. אליה הוזמנו שני מנהיגי תנועת ׳צעירי ציון׳ מתוניס, תנועה שהפכה ב-1947 לתנועת ׳דרור'. בועידה של תנועת ׳דרור׳ בינואר 1947, השתתפו נציגים מכל ארצות צפון אפריקה, ביניהם שני משקיפים מקזבלנקה, שסיפרו על הנוער בעירם, ולהיטותם להצטרף לתנועת נוער ציונית חלוצית. וביקשו לשלוח מדריך לקזבלנקה. במשך שנת 1947 החלה להתגבש קבוצה של מייסדי תנועת ״דרור״ בקזבלנקה, שקראה לעצמה ׳פלוגת דרור׳. הם גייסו לשורותיהם חברים מאגודת ״שרל נטר״. הדבר עורר התנגדות, ובעיקר ע״י אלפונסו סבאח. ראשי אגודת ׳קרל נטר׳ התנגדו לפעילות פוליטית, והשאירו בידיהם של חברי האגודה את החופש לפעול בהתאם למצפונם והשקפתם האישית. הדבר התבטא בהצטרפות בודדים לתנועת הציונות הדתית, וכן ל׳ביתר׳ וארגוני נוער של תנועת העבודה.

הפועל המזרחי

צעירים מהנהגת אגורת הנוער ׳קרל נטר׳, יסדו סניף ל׳הפועל המזרחי׳ שהקשרים עם תנועה זו החלו ב-1945.

כבר בשנת 1947 היה בקזבלנקה סניף של תנועת ׳דרור׳ ואחר כך של ׳הבונים׳ וה׳שומר הצעיר׳. על מנת לפרסם את התנועה בקזבלנקה, ארגן הנוער הציוני עונג שבת ב־8 בדצמבר 1951, בהשתתפות אישים חשובים מקומיים. תנועת ׳הנוער הציוני׳ מנתה בקזבלנקה ב-9 במאי 1956 כמאתיים חברים.

׳השומר הצעיר^,

לאחר תום מלחמת העולם השניה, נעשו גישושים ראשונים לשליחת שליחים של ׳השומר הצעיר׳ למרוקו, אבל הסוכנות היהודית סירבה. בשנת 1949 לאחר שיעקב זרובבל נבחר כחבר הנהלת הסוכנות היהודית, מטעם מפ״ם, התמנה לראש המחלקה ליהודי המזרח התיכון. ומנהל המחלקה היה חבר קיבוץ עין שמר. אחר הקמת המדינה, הקימה הסוכנות היהודית בקזבלנקה מרכז סוציאלי במלאח של העיר. נאספו שם ילדים בגילים 10 עד 15 ואורגנו ללימודים ולחינוך. במרכז עבדו מרים מיוחס ואברהם בן דוד. מרים גם לימדה עברית בבית הספר של כי״ח. היא הדריכה ולימדה שירים ישראליים. אברהם העביר שיחות על נושאים ציוניים. השליח הוזמן להרצות על ישראל בבית הכנסת בהנהלתו של הרב נאוי.

ב-17 בפברואר 1953 התקיים בקזבלנקה כינוס של שליחי התנועות הציוניות: ׳הבונים/ ׳דרור/ ׳השומר הצעיר׳ ׳הנוער הציוני/ ומנהל המרכז הסוציאלי בקזבלנקה. הוחלט להקים ברית של כל הארגונים החלוציים, כמו בארצות המערב. לתנועות הנוער הציוניות היו השגים, שהתבטאו בסיוע לארגון העלייה לארץ. ב־25 במרס 1955 נמסר על ידי יצחק כהן מקזבלנקה, שהקן הראשון של ׳הנוער הציוני׳ בקזבלנקה, נמצא כבר בהכשרה בעין השלושה בישראל. קן שני עומד לצאת בפסח לארץ. בקזבלנקה נוסדה גם קבוצה ימית.

הנשים בפעילות הציונית בקזבלנקה

הגברת בן עטר ־ נשיאת ויצ״ו, לא הכירה ועדים מעורבים בהם יושבים גברים עם נשים יחדיו. הגברים אולי חששו שהנשים יצליחו יותר מהם בפעילות הציונית, שכללה הפצת הקופות של הקרן הקימת לישראל. הצלחת הנשים עלולה לחשוף את החולשה של הגברים. הפעילה הציונית הראשונה בויצ״ו היתה הגברת פאני וייל משטרסבורג, שפעלה בשנים שבין שתי מלחמות העולם. בקזבלנקה הוקם ועד של נשים חברות ויצ״ו ביוזמתה של פאני וייל. היא כתבה בשנת 1935 שהגברים בקזבלנקה אינם רואים בעין יפה את צירופן של נשים לוועד המקומי של הקק״ל. הועד שפעל בשנים בין שתי מלחמות העולם. הוא היה מורכב מ-12 נשים, שהקדישו את רוב זמנן לקק״ל, ותוך ארבעה חודשים הצליחו למכור מחצית מכמות הכרטיסים שעמדו לרשותן לסרט תעמולה של הקק״ל. נשות ויצ״ו בקזבלנקה עברו עם פאני וייל על רשימת המשפחות שקיבלו קופות קק״ל, והתברר שרוב המשפחות האמידות לא החזיקו קופות אלה בבתיהן. עבדה קשה כדי לשנות את יחסם העוין של המנהיגים הציוניים לשילובן של נשים בועדים המקומיים של הקק״ל. ההתקדמות היתה איטית, אך תוצאותיה הורגשו בימי מלחמת העולם השניה ואחריה. כאשר ניתן היה לראות נשים רבות, ממלאות תפקידים אחראיים בארגונים שעודדו הגירה לישראל. פאני וייל רצתה לנפץ את ההרגל לתחום את פעילות הנשים למפעלי צדקה של הקהילה בלבד, ולא למטרות אחרות. היא כתבה מקזבלנקה את הדברים הבאים: ׳אהיה מאושרת לחרוג מהמסגרת הצרה של פעילות צדקה מקומית. אני מנסה לחנך את הנשים במידת האפשר ובהגבלת הזמן המצומצם העומד לרשותי. חינוך זה פירושו לנטוע בהן את ההכרה הלאומית היהודית, להעביר להן את התחושה של המהפכה האמיתית בנפש היהודי החי בארץ ישראל.

היא מתארת את פגישתה עם נשים יהודיות בקזבלקה, החברות בארגון צדקה, בלשון זו: ׳הגעתי לפגישה אליה הוזמנתי. היתה זו אספה מכוננת של ארגון מקומי, ששם לו למטרה לספק כביסה נקייה לילדים אומללים. ביקשו ממני ליטול את רשות הדיבור, תוך שאני משבחת את היוזמות לפגישה. עשיתי הקבלה בין המפעל המקומי לבין המפעל היהודי בכללותו. מצוקת הגיטו לא תיפסק כמו זו של המלאה, אלא רק כאשר חלקה הגדול של ארץ ישראל תהיה שלנו. האם אתן מעדיפות עם של קבצנים עלובים, על פני חקלאים בריאים ומאושרים! היא נבחרה לנשיאה החדשה של ויצ״ו בקזבלנקה. סייעה לשליחי העלייה בשנים שלאחר מלחמת העולם השניה.

הגברת בן עטר, עורכת דין, אשה אינטליגנטית הנמנית עם חוג חברתי מצויץ ובעלת רמה תרבותית, העולה על זו של האשה המרוקנית הרגילה, היתה פלשתינופולית, והפכה להיות ציונית.

היהודים בקזבלנקה-אליעזר בשן אורות המגרב תשע"ח- יחס יהודי קזבלנקה לתמיכה בארץ ישראל ולציונות-עמ' 253

המצב הכלכלי, המדיני והתרבותי של יהדות מרוקו במאה העשרים

 בשנת תרע"ב (1912 )פרסה ממשלת צרפת את חסותה על מרוקו, דבר שהביא לשיפור ניכר במעמדם המדיני והכלכלי של היהודים במרוקו. נתאפשרו להם עבודות שהיו חסומות ליהודים במשך כל הדורות. יהודים התקבלו למשרות בעיריות ובמשרדי ממשלה בתפקידים בכירים וזוטרים, והתחושה הייתה שניתנה ליהודים עדיפות על פני המוסלמים. יהודים הורשו לצאת מהמיצר ומהמחנק של המלאח ולגור בשכונות החדשות בשכנות לחברה האירופאית.

בשנת 1918 פרסמו שלטונות הפרוטקטוראט הצרפתי חוק המסדיר באופן רשמי את מעמדם של בתי הדין הרבניים, את הרכבם, את דרכי עבודתם ואת סמכותם. סמכויות בתי דין רבניים הוגבלו לדיני אישות, לירושות, לשררה ולהקדשות. כמו כן הוקם בית דין לערעורים בעיר הבירה רבאט, ומי שעמד בראשו כיהן גם כרב ראשי ליהדות מרוקו, תפקיד שלא היה קיים עד אז. בתי הדין הרבניים הפכו למוסדות ממשלתיים, והעובדים שבהם, כולל הדיינים, היו לעובדי מדינה ומשכורתם משולמת מקופת המדינה. סמכות בתי הדין הרבניים הוגבלה ליהודים נתינים מרוקאים בלבד; וכאשר צד אחד, וכל שכן שני הצדדים הם בעלי אזרחות זרה, סמכות השיפוט עליהם היא רק לבתי משפט אזרחיים.

השלטונות הצרפתיים הביאו לפיתוחה של מרוקו מבחינה כלכלית ותרבותית. הם הקימו בתי חרושת ומפעלי תעשיה; סללו כבישים והניחו מסילות ברזל בין ערים מרוחקות, וכך גברה הניידות ממקום למקום. החלה הגירת יהודים מאזור לאזור ונהירה מהכפר אל העיר, דבר שהביא להידוק הקשרים בין הקהילות, כולל קשרי חיתון. המפגש בין יהודים מאזורים מרוחקים הבליט את ההבדלים בענייני הלכה השונים מאזור לאזור, והורגש צורך לגשר ביניהם. ביטוי לצורך זה ניתן בפתיחה לחוברת הראשונה של "מועצת הרבנים".

אמנם לעת כזאת אשר כל מארוק ככרך גדול יחשב, והקהלות שייכי אהדדי בכל ענייניהם, ורבים הועברו מעיר לעיר לרגל מסחרם, גם מתחתנים זו בזו, ואין יחוד ושום התבודדות לשום קהלה, עכשיו חובה הכרחית לחבר הקהילות להיותם לאחדים בכל תקנותיהם ומנהגיהם ובכל הנהלתם המשפטית, בדבר המתאים בגזירה שוה לכולם.

משלהי המאה התשע עשרה החלה לחדור התרבות הצרפתית לקהילות היהודיות בערי מרוקו, דרך בתי ספר שהוקמו על ידי חברת "כל ישראל חברים" החל משנת .1865 תרבות זו הביאה לרפיון בזיקה לדת ולמסורת, והוא הלך והתחזק עם כינון המשטר הקולוניאלי הצרפתי במרוקו. תרמו לכך גם השינויים החברתיים והכלכליים שחלו במרוקו עם בואם של הצרפתים. נשים ובנות יצאו לעבודה בפקידות ובתעשייה, הן שהו בחברה מעורבת בין המינים במשך רוב שעות היום, ובשעות הפנאי בימים ובלילות, בבילוי משותף בשחייה ובבתי קולנוע. החילון שהלך ופשה בקהילות היהודיות העירוניות במרוקו במיוחד בקרב הדור הצעיר, גרם בעקבותיו לבעיות חדשות בדיני אישות. בעיות שברובן הפתרון הקיים להן בהלכה אינו עונה על צפיות הפונים לסעד המשפטי מבית הדין, והלכה וגברה תחושת העוול בקרב לבבות הפונים לבית הדין.

התמודדות רבי שאול עם בעיות השעה במשך שנות כהונתו ברבנות נתקל רבי שאול בבעיות הנזכרות שנבעו מן המודרנה ומן החילון. מתוקף תפקידו כדיין בבית הדין הגדול, התודע ביתר שאת להיקף הבעיות ברחבי מרוקו ולהתמודדות השונה מבית דין למשנהו לגבי אותה הבעיה והפתרונות השונים שניתנו לה בהרכבים שונים, על אף שכולם מבוססים על ספרות הפסיקה הקיימת. הדבר עורר תמיהות והשאיר תחושת אי צדק אצל התובעים. לכן ראה רבי שאול צורך לכנס את החכמים לדון בבעיות אלו ואחרות המתעוררות בחיי היום יום, ולנסות לתת להן פתרון אחיד באמצעות התקנת תקנות. לאחר שקיבל אישור מהשלטונות להקים את "מועצת רבנים", הוא שקד על ההכנות להקמת המועצה וניסוח תקנון. בתקנון נקבעו המשתתפים, דרכי העלאת נושאים לדיון, צורת  הדיון, קבלת ההחלטות ופרסומן ועוד.

הערת המחבר: בשנת התש"ז, מועד כינוס הראשון של מועצת הרבנים, היה הרב הראשי רבי יהושוע בירדוגו, ובגלל מחלתו לא תפקד באופן מלא, ורבי שאול הוא שהיה המוליך והמביא בכל ענייני בית הדין הגדול ובניהול הכינוס הראשון. כל תכנון הכינוס, הכנת התקנון, הנושאים שעלו לדיון וניסוח ההחלטות, היו מעשי ידי רבי שאול. ואף על פי שרבי שאול היה היוזם והמוביל בכל המהלך הזה, בכל זאת חלק כבוד בפתיחה לרב הראשי רבי יהושוע בירדוגו. ע"כ

מטרות הכינוסים כפי שהוגדרו על ידי המארגנים:

• טהרת ההלכות בדינים ובמנהגים אשר אינם בשווה בערי מארוק
• תקנות והנהגות לפי המצב לטובת הדת והיהדות ולטובת החיים.

המטרה הראשונה הייתה אפוא לאחד את המנהגים הקיימים בעניינים שונים, בדיני אישות ובעניינים אחרים, כמו בדיני טריפות ובדיני ירושה. דומה כי במונח 'טהרת ההלכות' התכוונו, שבשעה שבאים לאחד את המנהגים יבדקו את מקורותיהם ויקבלו בכל הלכה והלכה את המנהג המבוסס ביותר במקורות ההלכתיים. המטרה השנייה הייתה לתקן תקנות חדשות שבאמצעותן יפתרו את הבעיות המתעוררות, לפעמים גם בניגוד להלכה, או אימוץ דעה מסויימת בהלכה והפיכתה לתקנה מקובלת על כולם.

בעקבות כל כינוס פרסם בית הדין הגדול חוברת ובה שמות הרבנים המשתתפים, הנושאים שעלו לדיון, תקציר מהדיונים והתקנות שהתקבלו. סך הכול שש חוברות משישה כינוסים. החוברות הן נדירות. בשנת התש"ם פרסמתי את הספר: "המשפט העברי בקהילות מרוקו", ובו ההדרתי מחדש את ספר "תקנות פאס" ו"תקנות מועצת הרבנים במרוקו", בצירוף מבוא מקיף על תקנות פאס ועל תקנות מועצת הרבנים, תוכנן והחידושים שבהן. תרמתי לפרסומן בעולם הרבני והאקדמי בהרצאות שנשאתי בכינוסים רבניים ומדעיים, ובפרסומי מאמרים, וכן לימדתי את התקנות בבתי מדרש לרבנים ובקורסים במוסדות להשכלה גבוהה, ועודדתי חוקרים ותיקים וצעירים לעסוק בהן.

נערכו שישה כינוסים – הכינוס הראשון נערך בכ"ב בסיוון התש"ז -1947 -והאחרון – בשבט בשנת התשט"ו -1955.  

הרב שאול אבן דנאן – מנהיגותו וכושר הכרעתו בתיקון תקנות לפתרון בעיות המודרנה במרוקו – משה עמאר – ליבי במזרח א'

מויאל מצא שמתוך 761 מעפילי צפון אפריקה במחנות הקיץ  63 61,55 – – בהם שוכנו מעפילי 'יהודה הלוי' ו'שיבת ציון' היו 380 חברים בתנועות דתיות 'הפועל המזרחי' ו'אגודת ישראל'. –כלומר, רק מחצית מהם היו חברים בתנועות דתיות, למרות שרובם היו שומרי מסורת ודת. התנועות הסוציאליסטיות לא היו מספיק אטרקטיביות בעיני מעפילי צפון אפריקה המסורתיים. מויאל הגדיר את ההשתייכות לתנועות כ"ציד נפשות".  הדוח של מויאל לא התייחס למוגרבים ששהו במחנות החורף ולא לאלה שהעפילו אחרי ספטמבר 1947 מועד כתיבת הדוח.

את ההיבט הפוליטי של חיי המחנות היטיב לתאר יודל דרקסלר, שליח בקפריסין, בכנס שליחים שהתקיים בגבעת ברנר, "היהודים יצאו ממצרים בשבטים והמעפילים מאירופה יצאו במסגרת מפלגתית ]הדגשה שלי, ב.ד[ הערה זו לא פסחה על מעפילי צפון אפריקה.

שורות המגנים. אחת ממטרותיה של 'ההגנה, שפעלה בקפריסין במסגרת שורות המגנים, הייתה ההכנה הקדם צבאית של מעפילים לשירות צבאי במדינה שבדרך. האימונים היו בסיסיים תרגילי סדר, קרב – – פנים אל פנים, הליכת זיקית ואימונים בנשק קל שהוברח בידי פעילי ההגנה והפלוגות הימיות )הפלי"ם( לאי הגירוש. הפעילות בקורסים הייתה גם מסווה להברחת צעירים לארץ ישראל שהצטרפו ל'הגנה' ול'פלמ"ח'. לפי הערכת 'הוועד למען גולי קפריסין' היו בשליש האחרון של שנת 1948 כ- 7,000 איש "באים בחשבון בתור חיילי לחימה ממש".  נתוני שורות המגנים במחנות החורף הראו שבמסגרת הקדם צבאית השתתפו רק – 352 מעפילים. המתנדבים נבדקו מבחינה רפואית לבירור מידת התאמתם לגיוס. רק קומץ ממעפילי צפון אפריקה לא התאים לגיוס. על פי התקנון, מי שהשתתף בכול שלבי האימונים היה זכאי לעלות לארץ ישראל במסגרת עלייה ב', אך רק עובדי 'שורות המגנים' היו זכאים לעלות בלי תור אם הם שוחררו מעבודתם. לפי המאגר צפון אפריקאים מעטים השתתפו בפעילות זו, אם כי היו מעפילים צפון אפריקאים שהדריכו ופעלו במסגרת השורות.

'יסער' ]וניה פומרנץ[דיווח, ל'ארנון' ]יוסף ברפל ממטה המוסד לעלייה ב' תל אביב[ "שמפעל ד' גדל והולך. נגיע אולי לאלף. אך אין לחיות באשליות שאפשר להגיע ליותר במפעל ד' יעלו רק צעירים מחוץ לאנשי 'אקסודוס'". בדיווח של 'טל ' ]ישראל כרמי ממפקדי ההגנה בצרפת [ ל'ארנון' נמסר על 100 עולים מצפון אפריקה, שהמתינו לעלייה ארצה עד ל- 15.5.48 . גם נתונים אלו מעידים שהמוגרבים הגיעו לצרפת בסיוע 'הבריחה' והמתינו לעלייתם ארצה.

באתר 'יזכור' של משרד הביטחון נמצאו 42 שמות צפון אפריקאים שעלו או העפילו לפני קום המדינה ונפלו במהלך מלחמת העצמאות. מתוכם 13 העפילו בספינות 'לנגב', 'יהודה הלוי', 'כ"ט בנובמבר', שיבת ציון' ו'קדימה'. קבוצה של 31 מתנדבי גח"ל ומח"ל אותרה בארכיון צה"ל. שמות מתנדבים הופיעו בספרו של יעקב מרקוביצקי, שתיאר את פעילותם במסגרת 'הקומנדו הצרפתי', ביניהם לוחם ששירת במחתרת הצרפתית ובספרו של אורי אבנרי שתיאר את פעילותם בשורות 'שועלי הנגב'.

הנרי כהן, צעיר בן 16 חבר תנועת בית"ר באלג'יר, שהעפיל בספינה 'בן הכט' ]ולפי המאגר בספינה 'לא תפחידונו' ב.ד[  כתב יומן יומי על קורותיו עד לגירושו לקפריסין. במשך שנה וחצי הוא היטלטל מאלג'יר לצרפת וחזרה לאלג'יר ושוב לצרפת בדרך לפלשתינה א"י. למסעו הצטרפו שני קרובי משפחה שאחד – מהם מרסל כהן, שירת 'בלגיון הזרים' בהודו סין. לפי היומן הוא הפליג איתם בספינה ארצה וגורש לקפריסין וכאן נקטע היומן. ניתן להניח, שהנרי הצעיר הושפע מקרוב משפחתו ששירת 'בלגיון הזרים' להצטרף להגנה על המולדת. סיפורו מהווה עדות לשאיפה לעלות ארצה לאו דווקא ממניעים 'משיחיים' אלא אידאולוגיים.

הסיפור 'אחד מארוקני', שכתב גדעון שמר, על מחלקת חיילים שהונהגה על ידי טוראי אלברט אלחדיף מתמצת את דמות החיילים הצפון אפריקאים, "שלושים בחורים עליזים ממרוקו, שלושים גולגלות מבהיקות שיער, מחמת חצי בקבוק בריליינטין" ]…[ אף שהצטיינה מחלקת המארוקנים במהלך האימונים הנה מפקדיה פקפקו בכשרה הקרבי" ]…[ לקרב עצמו הם הופיעו ונלחמו כראוי" ]…[. שמר שאל "כלום יש להם תקנה?" למרוקאנים אלה".

המעגל השני עסק במיקומם של מעפילי צפון אפריקה בקפריסין, היכרותם והתאקלמותם בחיי המחנות. הם שוכנו בעיקר במחנה קיץ .55 נולדו להם ילדים בקפריסין. הם הועסקו בעיקר נוטרות. מיעוטם השתלם בסמינר בית רוטנברג שהופעל בידי הגו'ינט. הם נחשפו לקואופטציה פוליטית והצטרפו למפלגות שפעלו בקפריסין רובם השתייכו להפוהמ"ז. מעטים השתתפו בשורות המגנים.

הפניית מעפילי צפון אפריקה מקפריסין לפלשתינה א"י ומדינת ישראל –

המעגל השלישי שישלים את דיוקנם של המעפילים המוגרבים יעסוק בעלייתם והפנייתם של המוגרבים לפלשתינה א"י ולמדינת ישראל. התלות המוחלטת בממסד הציוני במחנות, לרובם לא היו קרובים בפלשתינה א"י, לא סייעה בידם לבחור היכן להשתקע בארץ. האפשרויות שעמדו בפניהם עד – הקמת המדינה היו בתי עולים ברעננה, קריית שמואל, נתניה, רעננה ואחרים. משהוקמה המדינה הופנו העולים למחנות מעבר לעולים בפרדס חנה, חדרה ובנימינה. ולאחר קום המדינה המחנות הצבאיים הבריטיים שפונו הפכו למחנות מעבר ומיון בית ליד ועתלית. המרכזי שבהם 'שער העלייה' 'סנט  לוקס' בכניסה לחיפה.

עיקרון היציאה ממחנות קפריסין ועלייה לפלשתינה א"י ולמדינת ישראל. ההקפדה על סדר יציאה מקפריסין נועדה בראש וראשונה לשמור על זכות העלייה לפלשתינה א"י ולמדינת ישראל. השהייה – במחנות עבור המעפילים כולם הייתה קשה ומאכזבת – – במקום להגיע לארץ המובטחת הם גורשו — לקפריסין. לכן הושקעו מאמצים לאורך כל התקופה מצד כול הגורמים שעסקו בארגון המעפילים במחנות לאכוף את העיקרון 'ראשון נכנס ראשון יוצא'. סדר העלייה לפלשתינה א"י אומץ בידי חברי – התנועות הפוליטיות, שפעלו במחנות הגירוש 'מפלגת פועלי ארץ ישראל' )מפא"י(' העובד הציוני', – אחדות עבודה', 'השומר הצעיר' )השוה"צ(' הפועל המזרחי' )הפוהמ"ז(' פועלי אגודת ישראל' ) פאג"י(  אגודת ישראל' ) אגו"י('פרטיזנים חיילים וחלוצים' )פח"ח ('ברית טרומפלדור' ) בית"ר ( ו'הציונים הכלליים'. וכדי לתת להחלטה תוקף חתמו נציגי התנועות על הצהרה בה הם מתנגדים לכל התערבות "בסדר הפנימי והמקובל של ענייני עלייתנו ]…[ ובאחריות לאי ביצוע העלייה והפעלתה יישאו אלה אשר בידם לקיים מצוה יהודית ואנושית של פדיון שבויים ואינם עושים זאת".  נציגי התנועות הפוליטיות במחנות הבינו שאי הקפדה על עקרון סדר העלייה לארץ שלא על דעת המעפילים עלולה לגרום לאנדרלמוסיה מי ישורנה. אם כי היו מקרים בהם לרקע של מעפיל מסוים ומידת מעורבותו בפעילות ציונית בארץ מוצאו הייתה השפעה על שינוי בסדר עלייתו על בסיס המלצת התנועה הפוליטית שביקשה זאת. עד להסכמה על עיקרון זה העלייה ארצה הייתה נתונה בידי הסוכנות היהודית.

דניאל ביטון בר אלי -מי אתה המעפיל הצפון אפריקאי?– עבודת גמר מחקרית לקבלת התואר "מוסמך האוניברסיטה"– רעיון 'החלוץ האחיד ו'תוכנית המיליון