מורשת יהדות מרוקו

ר׳ יחייא בן חמו בר אברהם. בשנת רפ״ו (1526), בתקנת התושבים בפאס, הועמד בראש הצוות שנקבע לטפל בבדיקת הבהמות ולפסוק בענייני טריפות. נזכר בתואר ׳הדיין' ונראה ששימש כדיין יחיד של התושבים מאחר שהוא היחיד שנזכר בתואר זה. כמו־כן חתום ראשון על כתב אחריות שקיבלו התושבים, לגבי כל נזק שייגרם לחברי המשלחת ששלחו למלך למכנאס. בתשובות ר׳ שלמה דוראן מוזכר ביקורו בעיר וארגלאן והוראתו שם בעניין ייבום, ומתואר בשם ״החכם השלם״ בניסן שנת של״ד (1574) הצטרפו חכמי ויניציאה לשאר חכמי איטליה בהסכמה שאסרה את העיון בחיבור ״מראה עינים״ לר׳ עזריה מן האדומים, ללא קבלת רשות כל יחיד ויחיד מחכמי עירו; בין החכמים החתומים נמנה ר׳ יחייא בן אברהם ס״ט ן׳ חמו. באותה שנה, נזכר המגיה של ספר טור יו״ד עם ביאור בית יוסף בוויניציאה, בשם ר׳ יחייא בן אברהם בן חמו, ולדברי רי״מ טולידאנו  מדובר בר׳ יחייא דנן, אשר היגר ממארוקו לוויניציאה ועסק שם בהגהה. אך אין זה מסתבר, מאחר שבשנת רפ״ו כיהן כדיין בפאס, וסביר להניח שהיה אז לכל הפחות כבן שלושים. כלומר, בשנת של״ד היה כבן שמונים שנה, ואדם בגיל כזה אין נראה שיכול לעסוק בהגהה, ובפרט בהגהת ספר בהיקף של טור יו״ד עם בית יוסף; מה גם שהמגיה לקח על עצמו לזקק את הספר משגיאות שנפלו בו בדפוסים קודמים, כדבריו בתחילת הספר: ״נערתי חצני לבררו וללבנו עד שישאר נקי מכל סיג מכל עון ואשמה״  מלאכה שאינה תואמת לאיש שהפליג בזקנה. לכן גם אם אכן היה קשר משפחתי ביניהם, יש להניח שהמדובר בנכדו. יתכן והוא מחבר פי׳ עשר ספירות.

 ר׳ יוסף טובי, מחכמי הגירוש. חתום שביעי על תשובתם לר״ח גאגין וכן חתום חמישי על הפסק המתיר את הנפיחה. ר׳ יוסף כיהן כראש ישיבה בפאס. הוא חתום שלישי על תקנת המגורשים בניסן שנת ש״ה (1545). בתקנות שנתקנו משנת ש״י ואילך נפקד שמו, וייתכן שאז כבר לא היה בחיים.

ר׳ אהרן הכהן ב״ר נחמיה, מראשי קהל התושבים. חתום שלישי על תקנת התושבים שלא לאכול בשר שהותר בנפיחה. נראה שיש לזהות אותו עם אהרן בן נחמיה, החתום חמישה־עשר על כתב אחריות שקיבלו על עצמם התושבים ״, ורק שם המשפחה הושמט בטעות, מאחר שמשפחת בן נחמיה אינה קיימת במארוקו. שם חתום שביעי כהן בן נחמיה; השם כהן כשם פרטי אינו קיים במארוקו, ונראה שיש לזהות אותו עם החכם ר^, אפרים כהן ב״ר נחמיה, החתום על תקנת התושבים בדבר גביית כתובת האלמנה שנתקנה בשנת ש״י(1550), ורק שמו הפרטי נשמט בטעות בידי המעתיקים. נראה שר׳ אהרן ור^׳ אפרים היו אחים.

ר׳ זכרי הכהן ב״ר נסים, מחכמי התושבים. חתום בשנת רפ״ו על תקנת התושבים וכן נמנה באותו מעמד עם הארבעה שנקבעו לטפל בבדיקת הבהמות ולפסוק בענייני טריפות. חתום שני בכתב אחריות שקיבלו התושבים.

 חנניה הכהן בר משה, מראשי קהל התושבים. חתום חמישי בכתב אחריות שקיבלו התושבים בשנת רפ״ן .

משה הכהן ב״ר יחייא, מראשי קהל התושבים, חתום רביעי על כתב אחריות שקיבלו התושבים.

ר׳ שאול בן כמון, מחכמי התושבים. נמנה בשנת רפ״ו עם הארבעת שנקבעו לטפל בבדיקת הבהמות ולפסוק בענייני טריפות. הגיע לידינו כתב־יד שהעתיק בנו ר׳ יעקב, המכיל פירושים רבים לארבע מגילות, ביניהם פירושי ר״י עראמה ור״א סבע לאסתר וקהלת; פירושי רמב״ן ונרבוני לאיכה; פירושי רמב״ן ור׳ אברהם בן נחמיאש לשיר השירים; ועוד. בעמוד הראשון של כתב־היד באים דברי המעתיק: ״אני הצעיר יעקב ברכ״ה הר׳ שאול נ״ע המכונה בן כמון, בראותי זה הספר שכתב הר׳ דוד אבן חיים ז״ל, טרחתי בגופי ובממוני עד שכתבתיו על ידי סופר״. ר׳ דוד אבן חיים, חתום בכ״ב אב ש״י (1550) כעד קיום על פסק־דין בעניין תביעת כתובתה של אלמנת הנגיד שם טוב בן רמוך. מאחר שנזכר בכתב־היד בברכת המתים, הרי שזה הועתק לכל המוקדם אחרי שנה זו.

נתן בן לוי ב״ר סוסאן, מראשי קהל התושבים. חתום עשרים־ואחד על כתב אחריות שקיבלו התושבים.

שטון הלוי בן שטון ב״ר שאול, מראשי קהל התושבים. חתום שישי על תקנת התושבים המסדירה הפיקוח על ענייני השחיטה והאוסרת להשתמש בהיתר הנפיחה.

שמעון בן מייארא בן מסעוד, מראשי קהל התושבים. חתום שלושה־עשר על כתב אחריות שקיבלו התושבים .

ר׳ יוסף מינדא בר משה, מחכמי הגירוש. חתום חמישי על תשובתם לר״ח גאגין, וכן חתום שלישי על הפסק המתיר את הנפיחה. כמו־כן חתם על תקנה שנתקנה בשנת ש״ה (1545). נראה שנפטר בין שנת ש״ה לשי״א, מאחר ששמו נעדר מהתקנות שנתקנו בשנה זו.

ר׳ שלום בן מסנות, מהעיר תוניס. תלמיד־חכם וסוחר בסחר הבין־לאומי. לרגל עסקיו ביקר במדינות שונות: מארוקו, מצרים, ארץ־ישראל וארצות אשכנז. בשנת ר״ס (1500) ביקר בפאס וכנראה שהה בעיר תקופה ממושכת. כאשר ראה שהיתר הנפיחה התפשט גם בין התושבים, הוכיח אותם שלא טוב עשו, ועליהם לחזור למנהג אבותם שהוא המנהג המקובל בכל הארצות בהן ביקר. אף־על־פי שהחזיקו בידו מספר חכמים מהמגורשים, הרי רוב חכמי המגורשים, ובראשם ר׳ משה חלואה התירו לתושבים לנהוג כמותם; ודברי האחרונים התקבלו. הוא ור״מ חלואה פנו בשאלה לר^׳ שמעון ב״ר שלמה דוראן  בדבר כשרותו של גט שניתן לאשה שבעלה המיר את דתו (כנראה בספרד, ונשאר שם) ושלח ביד גוי מכתב ובו מינה יהודי מסוים כשליח לכתוב ולתת גט לאשתו. הלה מילא את שליחותו, ועל־סמך זה נישאה האשה לאחר. נראה שגם בנידון זה יצא העירעור על כשרות הגט לראשונה מפי ר״ש בן מסנות.

עץ חיים לרבי חיים גאגין-ההדיר משה עמאר-1987-מחלוקת הנפיחה- עמ' 52

שער שני:

עקרונותיו המוסריים והחינוכיים של רבי יוסף כנאפו

עקרונות אחדים ממשנתו החינוכית של רבי יוסף כנאפו

ראובן מאמו

במסגרת קורס שלימדתי במכללה האקדמית "ליפשיץ״ בירושלים שנושאו היה: ״משנתם החינוכית של חכמי צפון אפריקה״, התוודעתי לכתבי רבי יוסף כנאפו זצ״ל [להלן יכי״ן ראשי תיבות: יוסף כנאפו יאיר נרו–, כפי שנהג לכנותו בנו הדיין, רבה של מוגאדור, רבי דוד כנאפו זצ״ל] דרך אחד מצאצאיו, ידידי ר׳ אשר כנאפו הי״ו. מהחיבורים שנמסרו לידי למדתי על גדולת האיש כמנהיג וכמחנך את בני קהילתו. יכי״ן לא הותיר אחריו משנה חינוכית סדורה, עובדה שאפיינה את גדולי ישראל במרוצת הדורות, ברם, המעיין בחיבוריהם ימצא רעיונות ומסרים חינוכיים פזורים שניתן לגבשם למשנה חינוכית, כן הדבר גם ביחס ליכי״ן. יכי״ן חיבר ספרים רבים, חלקם יצאו לאור ופורסמו ברבים, ורבים אחרים מצויים עדיין בכתבי יד2. במהלך אותה שנת לימודים דליתי פיסקאות מהכתבים ששיקפו רעיונות חינוכיים בהם עיינו ודנו במסגרת הקורס. בכוונתי במאמר זה, להציג רעיונות ומסרים חינוכיים אחדים המשוקעים באחד מכתביו – בחיבורו ״זך ונקי״.

"זך ונקי" שם הספר ומשמעו

יכי״ן קרא לספרו ״זך ונקי״. "זך״ כמנין הפרקים שבספר. בחיבור אחר פרי עטו, ״אות ברית קודש״, מסביר יכי״ן את משמעות השם ״זך ונקי" שנתן לחיבורו וכך הוא כותב:

«… ואפשר שלזה נקרא הצדיק זך ונקי, וכן תרגום צדיק = זכאה… ואפשר שעל כן נבנית התורה במספר ז״ך אותיות, לומר שעיקר התורה להיות זך ונקי, ויסודו משומר מכל רע, שאזי תורתו יפיפיה, כסולת נקיה, זכה וברה, כמראה המאירה״.

בשער החיבור ״זך ונקי ״ נכתב: ״זך ונקי״ זך [= 27] דרושי מוסר להלהיב לבות בני ישראל לעבודת בוראם״, בכותרת זו כבר טמונה כוונתו ומטרתו החינוכית של יכי״ן: ״להלהיב לבות…״

"זך ונקי" הוא מהספרים הראשונים שכתב יכי״ן, כתב היד אבד לו והספר לא הודפס בחייו, רק לאחר שנים זכתה משפחת יכי״ן וכתב היד הוחזר אליה, ככל הנראה מווארשה למוגאדור. קורות אבידת הספר מופיעות בהקדמת יכי״ן לספרו ״יפה עיניים״, וכך הוא כותב:

״זאת אומרת למזכרת לאות אצילי ארץ המתנדבים צדקות ה׳ […] כולם אהובים להיות כל אחד מהם זכור ושמור [ … ] כפי צדקתם וטובתם ונדבתם אשר נדבה רוחם לסייעני במצוות דפוס הקונטרסים אשר אני הצעיר מלקט מפניני רז״ל ומחבר ומדפיס לכבוד שמים. ואני מזכיר הידידים כל הקודם קודם בקונטריס זה שקראתי ״יפה עיניים״ עם הקודם לו שקראתי שמו ״זך ונקי״, כאשר יצא חוץ מהמחיצה ואבקשהו ולא נמצא, ועדיין לא נראה, כי בחיפזון אבד ממני חזון, ונפשי לאל צמאה בעין ונפש יפה אולי אמצא תרופה, וגופא דעובדא הכי הוה, שהמנוח החכם השלם כה״ר יצחק הלוי ז״ל שהיה מוכר ספרי קודש הבטיחני בטחון גמור, ויורני ויאמר לי אשלח זה הספר ששמו זך ונקי לידי חברי וריעי המדפיסים בעיר וארשא ואשא עולו עלי, וערך שומת הדפסתו תהיה בעדה קל בפחות שבערכין, וכן עשה ששלח אותו לוארשה כאשר רצה, ומדי דביני ביני ויקר מקרהו נפל למשכב, ומיום אל יום הולך ומוסיף בחוליו, והרופאים אבדה חכמתם כי הגיע קץ הנחתם, ויגווע ויאסף אל עמיו בעוונות הרבים והרעים, ונשארתי מהספר ריקה, כי הדרך רחוקה, וההשפעה דחוקה, ובושת פני כסתני כי לא מצאתי מענה ואין מלה בלשוני לדבר עם האנשים הרמים אשר עזרוני אדעתא דהכי להזכיר שמות אבותם ומעלתם, כדי להרבות זכותם, כי כשנעלם זה הספר בוטל כל אמרי שפר אשר הזכרתי בו, כל אחד… כי בספר זך ונקי קיימתי… אשר דברתי, וזכרתי שמות החיים והמתים בסגנון טוב כאשר יאות בנועם שיח ושפה ברורה…והן עתה מוכרחני לבוא כבתחילה לקיים מצוות חזר״ת כי חזר״ת חס״ה לכבוד תורה מורשה [ …]

על כן הגדתי היום קושטא דמילתא שאני כבר עשיתי חובתי שחייבתי עצמי להם לעשות כדת האמור ולצאת ידי חובת שמים וגם ידי חובתם להיות נקי ומשופה ואין חמס בכפי חזרתי והזכרתי זאת הפעם בספר הזה [ …] ואף גם זאת באתי להודיע כי מה׳ יצא הדבר שעבר, ומה שהתנדבו כבר בספר ההוא נעשה כדין, נשא ונתן ביד, יצא מזה ונכנס בזה, כי בגלל זה נסתייע שומת הספר הזה הבאה לאחריו שקראתי ״יפה עיניים״, ה׳ יגמור בעדי ויזכני להדפיסו(״יפה עיניים״, ר.מ) בקרוב בחיים חייתי ובחיי כל ישראל [ …] אמן ואמן״

יכי״ן מלמדנו, שעל אף האובדן והצער לחיבור שהשתוקק להוציאו לכבוד שם שמים, וקיבל סיוע כספי לכיסוי ההוצאות, הדבר לא יוצא לפועל. צערו גדול מאד על כך שאינו יכול לפרסם את כל אלה שסייעו לו להדפיס את אותו חיבור שאבד, הוא מתנצל ומתקן זאת בחיבור "יפה עיניים״ זו דוגמא מחנכת להצטער על כבוד הבריות, לכתוב זאת בפומבי, ולהתנצל על אף שתיקן זאת בחיבור ״יפה עיניים״.

ב. מבנה הספר ותוכנו:

כתב היד שהגיע לידי העורך והמהדיר ר׳ יהודה אדרי כלל החיבור – "זך ונקי״ ז״ך פרקים ללא סדר והוא ערך אותם בארבעה שערים, כדלהלן:

א-סדר היום – קימת חצות, תפילת היום, עסק התורה הקדושה, מעלת לימוד התורה לאחרים, תיקון השולחן הטהור.

ב-בין אדם למקום ־ עיקר ותכלית ביאת הנשמה לעולם הזה, יראת ה׳ ברוך הוא, מידת הענוה, הגאוה וענפיה, שמירת הברית, להודיע כוח החטא, התשובה ומעלתה.

ג-בין אדם לחברו – עוון לשון הרע, מידת השלום, כיבוד אב ואם, שבחי הצדקה, גאולת שכינתו יתברך וגאולת ישראל.

ד-מועדים וזמנים – הנהגות ישרות ליום השבת, ימים נוראים, חג הסוכות ומצוות ארבעת המינים, הושענא רבה שמיני עצרת ושמחת תורה, נס חנוכה, לפורים. חג הפסח ועניינו, גלות ישראל במצרים, חג השבועות.

עיון בשערים ותוכנם משקף את חיי היהודי במלואם בהיותו בד׳ אמותיו בקהילתו, חיבור המקיף יריעה כה רחבה בהתנהגות אדם עם בוראו ובהתנחלותו בחברתו הופך להיות מורה דרך ומחנך המסייע להולך על פיו להגיע אל התכלית.

מגוון פרקי הספר מקיפים את מכלול אורח חייו של היהודי, מעגל הזמן ומעגל החיים בתחום האישי והקהילתי, החיבור הוא מורה דרך להתנהגות היום יומית כך משקפת כוונת המחבר, להדריך, לחנך, להנהיג את קהילתו. בכל אחד מפרקי הספר מצטט המחבר את דברי חז״ל הפזורים במגוון הספרות התורנית, בהם הוא מוצא עוגן למסרים להנהגות, אותם הוא מתווה לקורא.

לשונו רבודה בדברי חז״ל סגנונו רהוט, במקומות רבים הוא משתמש בגימטריות המוסיפים נופך לדברי המוסר וההדרכה, ראשי תיבות וגימטריות מסייעות לקורא לזכור.

"יכי"ן" רבי יוסף כנאפו זיע:א-הוצ' אות ברית קודש-ניסן תשס"ב– עקרונות אחדים ממשנתו החינוכית של רבי יוסף כנאפו

שנים ראשונות ב׳חדר'

בתי המדרש במקנס שימשו גם בתלמודי תורה עבור ילדי המלאח. בחדרים הפשוטים שקירותיהם ספוגי קדושה רכשו הילדים קנייני נצח של תורה ויראת שמים. בכיתות הלימוד הללו, שכונו בשם ׳צלאח', הם התחנכו בידי מלמדים פרטיים שקיבצו כמה ילדים והתפרנסו מהפרוסות המעטות ששילמו להם ההורים. כאשר בגרו ועמדו על דעתם, היו בחירי התלמידים מסתופפים בצלו של אחד מתלמידי החכמים המופלגים שמקנס התברכה בהם. עבור הבנות לא היו מוסדות לימוד רשמיים. את עיקרי ההלכות שנצרכו להן רכשו מהדוגמה האישית שהעניקו אימותיהן, ומוסר ויראת שמים ספגו מתוך אווירת הקדושה שאפפה את הבית בו גדלו ומתוך האמונה התמימה שהקיפה את המלאח כולו.

תיאור אופייני לאופן הלימוד בצלאח מצאנו בכתביו של אחד הרבנים שחי באותן השנים במקנס:

בגיל חמש הביאני אבי אצל מורי ורבי… אצלו למדתי המקרא היטב עם תרגומה בנחת כנהוג ועם פירוש רש״י. וגם למדתי כתיבה יפה בשלושה מינים כנהוג באותו הזמן: כתיבת חצי-קולמוס, כתיבת רש״י, וכתיבת סת״ם.

בן עשר שנים גמרתי למודי בחדר ונכנסתי ללמוד בישיבה בלימוד לילה ויום, תלמוד ומפרשיו. ושבח לא-ל שראיתי סימן ברכה בלימודי עם חידוד השכל בעיון שקניתי אצל מורי הרב. בבוקר היינו לומדים בישיבה סוגיא של הגמרא עם פירוש רש״י ותוספות עד הצהרים. אחר הצהרים היינו התלמידים חוזרים לישיבה לבדנו לחזור על מה שלמדנו בבוקר עם הרב, עד הערב. אחרי ערבית היינו חוזרים לבית הרב לחזור על לימודנו עד לשעה מאוחרת.

היינו ישנים בביתו של הרב כל לילות השבוע מלבד לילי שבת ומוצאי שבת בהם היה לנו רשות לישון אצל משפחותינו. ובכל לילה אחר הלימוד היה הרב ישן עמנו. אחד התלמידים היה נשאר לשבת מוטה מעט וקורא דברי מוסר מספר ׳שבט מוסר׳ או ׳פלא יועץ׳ להשמיע לתלמידים דברי תורה עד שתחטפם שינה, ובראות הקורא כי נרדמו כולם היה גם הוא מטה את ראשו לישון… ובשעה ארבע לפנות בוקר השכם היינו הולכים להיות כולנו מהעשרה ראשונים בבית הכנסתי.

התיאור מבוסס על עדותו של הרב מימון בן עטר, מתלמידי החכמים שבמקנס שבהמשך חייו חי במצרים.

בעלות השחר היה ברוך אץ להצטרף לאביו בבית הכנסת המשפחתי על שם רבי שמואל טולידאנו. תפילה בבית כנסת זה היה בה משום לימוד, שכן בין המתפללים בתפילת הוותיקין נמנו שמנה וסלתה של מקנס, שלשה דורות של רבנים ובהם לא פחות משישים תלמידי חכמים בעלי שם.

זו הייתה אווירת הקדומים שספג לקרבו רבינו באותן שנות בראשית: משפחה דגולה בעלת היסטוריה ארוכה של למדנות והנהגה; קהילה שמורה ומוגנת שכל הליכותיה רוויות יראת שמים ושמירת תורה; סיפורי מופת של דורות העבר; תפילה שכולה דביקות בפני בורא עולם; וחיים הסובבים מבוקר ועד ערב סביב הערך העליון של ״והגית בו יומם ולילה״.

השפעות אלו עיצבו את אישיותו של הנער הרך וחותמו ניכר עליו כל ימי חייו. גם מקץ שנים רבות היו זקני מקנס מצביעים על רבינו ואומרים זה לזה: "הנה דוגמה חיה למקנס של פעם! כך נראתה ׳ירושלים של מרוקו׳ בשיא תפארתה!"

שופרא דמקנס מעין שופרא דגלות ספרד

שתי עדות נפרדות היו בקרב יהודי מרוקו. היהודים שחיו בממלכה מימות קדם כונו ׳התושבים; ואילו היהודים שהגיעו בגל ההגירה הגדול בעקבות גירוש ספרד כונו ׳המגורשים׳. התושבים והמגורשים נבדלו ביניהם בכמה עניני הלכה ומנהג. עובדה זו שימשה במרוצת הדורות כר לכמה מחלוקות גדולות, בפרט בקהילות בהן חיו אלה בתוך אלה. גם בחלוף מאות שנים לאחר הגירוש עדיין ניתן היה להבחין בהבדלים שבין העדות כאשר צאצאי ה׳תושבים׳ בולטים יותר בנוכחותם בכפרים ובעיירות שבדרום מרוקו, בעוד צאצאי ה׳מגורשים׳ משפיעים יותר בכפרים ובעיירות של צפון ומערב מרוקו.

קהילה גדולה ונכבדה של יהודים ׳מגורשים׳ השתכנה בעיר פס, עיר הבירה של מרוקו באותה תקופה. לימים התפצל ממנה ענף שהשתקע בעיר מקנס הסמוכה אליה וממנה התפתחה הקהילה המפוארת בעיר זו. מי שביסס את קהילת מקנס על יסודות איתנים ורומם אותה עד מלוא קומתה הרוחנית, היה ענק הרוח רבי רפאל בירדוגו, המכונה ״המלאך רפאל״ על שם עוצם חסידותו ובקיאותו בנגלה ובנסתר. עמדו לצידו המשפחות המיוחסות שבין גולי ספרד כדוגמת משפחות טולידאנו, בירדוגו, מאימראן, ואבן צור.

לאורך הדורות שמרו המשפחות המייסדות של קהילת מקנס על צביונן ועל מגילות היוחסין שלהן, עד כדי כך שאף בעת החדשה יכול היה המבקר בקהילה לחוש בהוד הקדומים החופף עליה ובזיו הקדום של תור הזהב הספרדי שעדיין היה מפעם בסמטאותיה.

"קדוש וברוך"-מסכת חייו ופועליו של מנהיג יהדות מרוקו -הגאון רבי רפאל ברוך טולידאנו זצוק"ל– עמוד 45

מבוא.

כליון הגעגועים לציון ולארץ הקדושה׳ תסס במשך כל ימי הגלות הארוכה בלבות יהודי ארצות הקדם׳ וילמדם להתקומם באף ובחימה נגד דורשי רעתם׳ וכן נגד כל אלה שנסו לשלל מהם את חופשתם האישית והלאומית. השעבוד המדיני החיצוני לכאורה – גדר בעדם׳ והוא הועיל לבצר את עמדתם הרוחנית שנתרופפה. בעטיו של זה׳ הם הפנו תשומת לבם אל עולם האצילות גדל המרחבים׳ המלא אור ודרור ונוחם׳ ובו מצאו את החפש והמרגוע שאליהם ערגה נפשם הנהלאה. תוך כדי חפושיהם המתמידים איך לשחרר את העם מעבדותו הגו והרגישו׳ כאלו רק עליהם בלבד הוטל התפקיד המסובך׳ האחראי ורב הכובד׳ להיות לשומרי גחלת האלהים באומה׳ לדאג ולהשגיח במסירות בלתי פוסקת למען לא תכבה. עצומי־עין הלכו הם לקראת העתידות׳ אל מול הקול׳ הקורא להם ממרחקים נעלמים׳ בעוד תום מוזר מרחף על פניהם כמוכי סהר׳ והם מוכנים ומזומנים לדרך ארוכה׳ קשה ומיגעת׳ המובילה למרכז הכאב והאושר׳ בהחלטה נחושה להקים עליו את חרבות חייהם.

התולדה תלמדנו׳ כי יהודי המזרח בכל מקומות תפוצותיהם נשאו בחובם את הניצוץ היוקד׳ ניצוץ התקוה המעורר׳ המסית והמדיח׳ ויחלמו השכם והערב על גאולת העם וארצו. לכודים בעשתונותיהם ובתוחלתם הממושכת לישע׳ היו מתלהבים ומתרגשים בכל מקרה שבו נשקפה תקוה כל שהיא להרוחה׳ משתדלים לנצל את האפשרויות למעלה מכפי גבול היכלת׳ בבקשם דרך ומוצא ממחשכי הכלא׳ זו הגלות המרה והארורה׳ שעם כל צרותיה ופגעיה לא הצליחה לדכא את הלבבות ההומים׳ לקצץ את כנפי ההזיה והצפיה׳ ולכופף במשהו את קומת הנודד הנצחי.
חיי יהודי ארצות הקדם מהוים מסכת של גבורה לאומית אמתית׳ צודדת ומדרכת׳ אחר גלות ישראל מעל אדמתו׳ גבורה אשר נרקמה בעקת חדוה בימי אפלה ואימים׳ ובהעלם רוקמיה כֻּסה זהרה במשאון.

התנועה המשיחית תוכיח׳ במה נפלים יהודי המזרח מאחיהם האשכנזים. קודם כל׳ באי־היכלת הגמורה להסתגל לחיי עבדות ושעבוד׳ ובמדרגה שניה׳ היותם נעדרי רצון וכח׳ להתפשר עם תנאי הסביבה הזרה והקרה שהם לא גדלו בה׳ וזו לא שמשה להם ערש מולדת. יהודי המזרח אף בדלדולם וירידתם התרבותית׳ נשארו שלמים בעצמיותם בכל ארצות מגוריהם. אין לשכח׳ כי מצדם נעשו כמה נסיונות נועזים שבהם הושקעו כשרונות גאוניים יוצאים מן הכלל׳ ונוסף להם מרץ ומאמצים מופתיים בלתי שכיחים בין שאר האומות׳ והכל במגמה להתיר מצואר
העם את כבלי הגלות אשר הכבידו׳ וכדי להסיר פעם ולתמיד את אות הקלון שעל מצחו. לאלה המצויים אצל קורות הדורות ידוע הדבר׳ ומהם לא נעלמה ההלכה המפורשת כי משלש עשרות האנשים שקמו לעמנו אשר התאמרו למשיחים׳ במשך תקופות התלאה והמשברים׳ על פי רוב בעתות פורענויות ושמד׳ רדיפות וגזרות רעות׳ המשתלשלות מזמן גלות בבל ועד ימינו אלה׳ רובם היו ילידי ארצות המזרח בחסד אלהים׳ זולת שנים או שלשה שמוצאם היה מהמערב׳ בני הגזע היהודי האשכנזי. ויצוין׳ כי גם התגלותם של אלה הבודדים היתה תחת השפעת התנועה הקימת׳ ופעולת חולמי הגאולה שקדמום.

בזה שמותיהם של אלה שהתפרסמו אם מעם או הרבה כנושאי רעיון משיחי ואשד השתדלו בדרכים שונות ליצור לו בטוי׳ אף לתת לו מהלכים בחיים. צריך לציין׳ שלא כלם היו שוים בערכם החברותי – התרבותי׳ בהלך רוחם ובהשקפותיהם השכליות׳ ביחיד במה שנוגע לאפני ההגשמה של הרעיון הנעלה הזה. חוזים אלה נזכרים כאן׳ לפי סדר חייהש וזמן פעולתם:

א• ־ ישוע בן יוסף (יש׳״ו הנוצרי)• ששים שנה לפני חרבן הבית השני(

 ב• – שמעון בר כוכבא (ששים שנה אחר חרבן הבית השני• סמוך לאותו זמן נתגלו אחדים במצרים ובא״י׳ אלא ששמם נעלם מעיני כותבי התולדה(

 ג • ־ משה האיקריטי ) בחצי הראשון של המאה החמשית)

ד • ־ שריני ־ בשנת 720

ה • ־ אבו עיסי (בשנת 750

ו .משיח שנתגלה בצרפת בשנת 1087 לפי עדות הרמב״ם בקונטרסו ״אגרת תימן״

 ז ־ משיח שנתגלה בספרד בשנת 1117 לפי עדות הרמב׳׳ם בקונטרסו-אגרת תימן״

ח • ־ משיח שנתגלה בפאס־מרוקו בשנת 1127 לפי עדות הרמב״ם בקונטרסו ״אגרת תימן״

 ט • ־ משיח שנתגלה בתימן בשנת 1172שהוא היה הגורם לחבור הקונטרס ׳-אגרת תימן״ ע ״ י הרמב״ם

 י . דוד אל ראי  בשנת 1160

יא .  שמריה האיקריטי בשנת 1350

 יב•-אברהם אבולעפיה בשנת 1279

יג . נסים בן אברהם  בשנת 1281

יד. משה בוטריל  בשנת 1539  

טו• אשר לימליין אשכנזי׳ נתגלה בשנת 1502

טז• ־ עלמה ממשפחת האנוסים בספרדבשנת 1503

 יז• – דוד הראובני בשנת 1523

יח• ־ שלמה מולכו בשנת  1528

 יט• יוסף קארו 1519

כ • יוסף גבאי די לה ריינה שנת 1521

כ א. ר ׳ חיים ויטאל (בשנת  1557

 כב ־ ר ' יצחק לוריה (האר״י׳ אשכנזי׳ בשנת 1567

כג-שבתי צבי (שנת '־ 1642

 על יד ש״צ יש להזכיר את המון שליחיו׳ נביאיו ועושי דברו וממשיכי פעולתו השלילית׳ בדורו ולאחריו: אברהם היכיני, נתן בנימין׳ העזתי, שמואל פרימו, שבתי רפאל, דניאל ישראל' אברהם מיכל קרדוזו, יעקב קירידו, מרדכי מוכיח מאיזנשטט –אשכנזי,  חיים מלאך, נחמיה חיון,  שלמה אילון, ליבלי פרוסטיץ –אשכנזי,) יעקב פרנק אשכנזי, ולבסוף, האיש צלול הדעת׳ נקי הכפים ובר הלבב משה חיים לוצאטו -רמח״ל׳ בשנת 1715. 

ברשימה הזו לא נזכרו החכמים הספרדים שהגו בסתר בתקוות משיחיות כגון ר׳ משה קורדוב׳ירו. ר׳ יוסף םאגיס׳ ועוד מקובלים רבים. ראה ספרי׳ -התנועה המשיחית בישראל׳ מתקופת החרבן הראשון ועד ימינו אלה״.

מתוך כך אפשר להחליט בבטחה׳ שבכל הנוגע לשאלת שחרור העם ממציקיו, עמדת יהודי המזרח הובלטה למדי. המקטרגים ימצאו כאן מקום להתגדר׳, בטענם, שאישים חמי מזג אלה הטעו והכשילו, אולם קשה להניח׳, כי בכונה להרע יצאו אל המערכה בה ניזוקו בעצמם ראשונה׳ בנפלם שדודים זה אחר זה. אלה הן הופעות היוצאות מגדר הרגיל׳ וכמעט שאין קנה מדה להערכתן.

ברור הוא, כי האנשים הקטנים אינם עלולים לחולל תנועה בת״היקף׳ ולהניע את גלגלי התולדה אף במעט. ישנו הכרח שהגבור יאמין בגבורתו׳ כדי שיוכל ליצור ערכים קימים בחברה׳ המנחילים לו שם וזכר. בשים לב לכך יש הרשם, כי כל אותם האישים הטפוסיים העוברים כבשלשלת בין דפי התולדה המאובקים, הנשכחים למחצה, אישים, אשר שחקו תפקידים משיחיים במשך הדורות, יש הרשם, שהם לא היו רמאים במובן המקובל, סתם פוחזים ומאחזי עינים, שעיניהם אל הכבוד ואל הבצע׳, כי אם להפך, ישרים ותמימים וכואבים, שבכל הנוגע לעצמם הם האמינו
בתעודתם הנעלה, אלא שאחר כך מסבות בלתי תלויות בהם שאינן ענין לכאן נהפכו למשיחי שקר׳ מאחר כי רעיונם לא יכול להתגשם.

״שפע קודש רענן השיבו עליהם רוחות השחר מכל השפים, ויהיו כהולכים לקראת סוד קדושים. שמים חדשים חפשו הם׳, ותכלת חדשה וזהר חדש, ולבסוף, התעותו פניהם פתאם, ופקי ברכיהם ונפלו ממרום שבתם, וימותו מות זועה על ארץ ברזל תחת שמי נחושה קודרים, באפס נחמה ובאפס חמדה…״

הגולים מגורשי ספרד ופורטוגאל התישבו ברובם, החל משנת רנ״ו ואילך בארצות המזרח, אשר תחת חסות ממשלת תורכיה. כמה מהם מצאו מקלט במדינות הבלקן וייסדו שם קהלות גדולות ומפוארות. חלק נכבד של הגולים התישב במדינות אסיה וצפון אפריקה, אילו מאות משפחות באטליה, ומקצתם גם במצרים ובא״י. מעטים נדדו לצרפת׳, הולנד, בלגיה, אנגליה, המבורג וכו׳. במקומות האחרונים הם התישבו בתור סוחרים פורטוגיזים.

יהודי המזרח בארץ ישראל בעבר ובהוה –משה דוד גאון-כרך א

יהודי צפון אפריקה באים

פרק זה מבוסם במידה רבה על ספרו של שלמה שבא, ארץ רבת שמש, שראה אור ב-1982 (עמ^׳ 22-17).

יפו הייתה אחד היעדים המועדפים על עולי צפון אפריקה, שעלו ארצה במהלך המאה ה־19, עוד לפני שהחלה ״העלייה הראשונה״(1903-1882).

מקובל – והדבר אף נכתב ברבים מספרי ההיסטוריה – כי העלייה ה״ציונית״, זו שתרמה להקמתה של מדינת ישראל, ראשיתה ב-1882 – עם גל העלייה הגדול יחסית (אלפים), שהגיע ממזרח אירופה בעקבות הפוגרומים ברוסיה מחד גיסא, וגל צנוע יותר שהגיע באותה שנה מתימן(״אעלה בתמר״), מאידך גיסא.

אולם הקביעה הזו אינה מדויקת, והיא מתעלמת מגלי עלייה שקדמו לעלייה הראשונה שהחלה ב-1882: הבאים בעליות אלה הגיעו ממזרח וממערב, כאשר מערב מתייחס בהקשר זה ל״מגרב״ – צפון אפריקה. ב-50 השנים שקדמו לעלייה הראשונה עלו ארצה אלפים מארצות צפון אפריקה, בעיקר אלג׳יר ומרוקו. הדבר נבע הן מכמיהה לארץ הקודש, שהתחזקה במאה ה-19, הן מהשתלטות צרפתית וספרדית על טריטוריות בצפון אפריקה, שגרמה למתחים ואף לפוגרומים נגד יהודים.

שלמה שבא, בספרו ארץ רבת שמש כלל פרק שנקרא ״המרוקנים באים״, אם כי התייחס גם לעולים שהגיעו מאלג׳יר. אנו נסתמך על פרק זה, ויחד עם מקורות אחרים ננסה לשרטט את העלייה מצפון אפריקה, שקדמה לעלייה הראשונה.

העולים מצפון אפריקה, יותר מאשר עולים שהגיעו באותן שנים רחוקות מאירופה, היו רגילים במלאכה ובמסחר. בשל כך הם נמשכו פחות לערי הקודש ובחרו להתיישב בערים שלאורך החוף, יפו וחיפה, שבהן תססו חיי המעשה. בשתי ערים אלה, שלמעשה היו עיירות גדולות בעת ההיא, מצאו הבאים כר פעולה רחב לכישוריהם ולניסיונם. אחת המשפחות החלוצות מצפון אפריקה הייתה משפחת שלוש, שעלתה מאלג׳יר, וניסתה להיאחז בחיפה, בשכם ובירושלים – ובסופו של דבר הגיעה ליפו. כך קרה גם למשפחת אמזלג ממרוקו, שבנה יוסף אמזלג קבע את מושבו בגיברלטר, הצליח בעסקיו והחליט לעלות לארץ. הוא התיישב בירושלים, אולם לבנו חיים היו חומותיה של ירושלים צרות מדי, ואף הוא הגיע ליפו ופיתח בה את עסקיו. אמזלג קיבל על עצמו לייצג סוכנויות מסחריות גדולות מאירופה ומאוחר יותר הוטל עליו תפקיד דיפלומטי רב חשיבות: במשך שנים הוזן היה סגן הקונסול של בריטניה הגדולה ביפו, ובתפקידו זה סייע רבות ליהודי יפו ואף למתיישבים הראשונים, שהקימו את מושבות העלייה הראשונה.

משפחה נוספת שהגיעה ממרוקו – משפחת מויאל – עומדת במרכזו של ספר זה. היא הגיעה ליפו באמצע שנות ה-50 של המאה ה-19, ומאז רבה הייתה השפעתה על יהודי העיר והארץ. בני אלג׳יר ומרוקו הניחו גם את היסוד לחיפה היהודית של העת החדשה. משה מונטפיורי, שהגיע לביקור שני בארץ ב-1839, סיפר כי בחיפה מתגוררים 120 יהודים ספרדים, רובם מצפון אפריקה, ועוד 20 אשכנזים מפליטי הרעש הגדול בצפת שנתיים לפני כן. חלק גדול מיהודי העיר עוסקים במלאכה ובחנוונות זעירה, ובהם גם רוכלים בכפרי הצפון. רב העיר הוא חכם מימון בן־חמו.

חיפה הייתה אז עיר קטנה, שוכנת על חוף הים ומוקפת חומה. ה״מערביים״ התיישבו במזרח העיר, בשכונה שנקראה ״חארת אל־יהוד״ (שכונת היהודים). הרב בן־חמו היה גם קצב הקהילה. במקום היה בשנות ה-50 בית ספר יהודי קטן ובו 10 תלמידים. מורם היה יעקב בן- שמעון. נוסע אנגלי ציין כי תלמידי בית הספר מבינים כולם עברית. על הקהילה כתב ב־1849 נוסע אנגלי אחר, הכומר וו׳ ס׳ וודקוק: ״ביקרנו בביתו של יהודי חשוב שהיה אלג׳ירי. אליו נאספו עוד יהודים. סיפרו לנו שיש 30 משפחות יהודיות במקום, רובן או כולן ממרוקו או אלג׳יר. מצאנו בית ספר ובו 20 תלמידים. בילדים ניכר צמא רב ללימוד״.הוסיף על כך משה דוד גאון בספרו המונומנטלי יהודי המזרח בארץ ישראל: ״תולדות היישוב העברי החדש בחיפה מתחילות עם עליית יהודי מרוקו אליה, ושנים אחדות אחר כך גם מערי טורקיה השונות. בין המתיישבים הראשונים שהניחו יסוד ליישובה נמנות גם המשפחות האלה: אבוטבול, אדוט, אסא, בן־וליד, בוזגלו, בן־שבת, בוטון גלימידי, הטשואל, חמוי, כהן, לוי, נהון ושמחון. רובם יוצאי טטואן וטנג׳ר. נמצאו ביניהם שהיו באים לארץ כדי לבלות בה את שארית חייהם. יחד עמם עלו גם צעירים במספר רב שעסקו במסחר ועשו חיל״. שבא מציין כי בראשית המאה ה-20 היו בחיפה כ-1,000 יהודים ו־70 אחוזים מהם יוצאי צפון אפריקה. רב הקהילה היה מסעוד התשואל, בן העיר טטואן במרוקו הספרדית. עוד קודם לכן, ב-1860, הגיעו לטבריה כ-300 יהודים מהעיר מקנס שבמרוקו. הם שינו את דמותה של העיר שלחוף הכנרת, עד שלעיתים כינו אותה ״מקנס הקטנה״. עד אז שלטה בטבריה שפת הלדינו של היהודים הספרדים, והיא לא הייתה מקובלת על יוצאי מרוקו. כך קרה שהערבית הפכה לשפת המסחר המקובלת בין היהודים לבין עצמם ובין היהודים לבין הערבים.

המנהיג המזרחי הראשון-אברהם מויאל-מרדכי נאור-יפו ויהודיה במחצית הראשונה של המאה ה-19-עמ' 27

מקוה ישראל— מושיעו

נושא טהרתן של בנות ישראל כדת וכהלכה, עמד בראש דאגותיו של רבינו: ״הא מילתא ידעי לה רבנן דבקריה עליזה הזאת ק״ק ברוך עמי מצרים ישצ״ו, הן בעון מכה ישנה יש בה מדורות לפנים בזלזול טבילת הנדה רח״ל… ולדאבון לב הפרצה הזאת לא נגדרה ובפרט בדורות האלה דאחסור ולא איכשור… וכמעט נשתכחה תורת הטבילה מבני הדור החדש… ומיום בואי לשרת בקדש בק׳׳ק הנז׳ הע׳׳י מלאו מתני חלחלה על המכשול הזה, ולא מצאתי מה לעשות לרפאת שבר בת עמי״.

רבי רפאל אהרן מונה אחת לאחת את הסיבות שהביאו לזלזולן של נשים במקוה טהרה. ראשית הוא מתאר את המציאות המיוחדת של ארץ הנילוס אשר ״גם טבע הארץ עזר לרעה במכשלה הזאת…״. שאין בה גשמים, והנילוס הוא בה המקור היחיד לאספקת מים גם קיץ גם חורף, ועל כן המקואות כולם היו חפורים במעבה האדמה ״ומקום המקוה עצמו עמוק כשאול, יורדים אליו במדרגות רבות, ויש מהם שגם אורם מצומצם ואפל קצת. ויש איזה מקואות שראיתי, שגם האיש גבר בגוברין אשר לא חונן באבירות לב יתירה יפחד וירתע לאחריו ויסבול צרה ומצוקה לעת הצורך לטבילתו…״. יתירה מזאת, שמי הנילוס היו מתכנסים לתוך גומה אחת במקוה והסרחון נדף מהן, זאת ועוד, שהמקואות ניצבו ברשות הרבים ״ובושים מלטבול בו מפני פריצי הדור אשר יסתכלו בהם בבואם ובצאתם״, גם המרת מקום מגוריהם של היהודים היה בעיצומו ״וקבעו דירתם במגרשי היער ופרבריה בנינים חדשים מקרוב ושם אין מקוה ואין טבילה כדת של תורה״.

רבי רפאל אהרן לא שקט ולא נח. הוא עשה לילות כימים כדי למצוא מזור ותרופה ״למכה״ זו, כהגדרתו.

סיעתא דשמיא מיוחדת האירה ליהדות מצרים באותם ימים, כאשר הוכנסו לראשונה לארץ הנילוס על ידי חברה צרפתית תחנות כוח בעלות עוצמה רבה, באמצעותם הותקנה מערכת אספקת מים מסועפת הדוחפת את מי הנילוס למערכת הצינורות הקבועים העוברים מתחת לפני הקרקע ומספק מים לכל בית ודירה.

רבי רפאל אהרן הגה בכל פעלו וטכס עצה עם גדולי עדתו ונשיאיה, ויחד הגו תכנית כיצד לפטור את בעיית.המקואות במצרים : ״ובכן אפשר למצוא אופן לבנות מקוה כשר בבנין אבנים כדת של תורה בכל הבתים ולמלאות אותם מהמשכת מי הנילוס לתוכם…״.

רבינו שנס את מותניו והלך ללמוד את סדרי פעולת המכונה ״ולא חסתי על כל הטורח והיגיעה, לקחת צורת המכונה ההיא ולהתבונן בפעולותיה על ידי אנשים מבני ישראל מומחים ואומנים ובקיאים בחכמת המיקאניק…״.

רבי רפאל אהרן כתב פסק הילכתי ארוך ומנומק ואף צירף תרשים מפורט של תכנית אספקת המים, עם הסברים ברורים ומאירים.

כשמוע תושבי מצרים את תוכניתו של רבם הנערץ, שמחו מאוד. כך מתאר רבינו את שמחתם: ״אשריהם ישראל וקדושים הם לא שבקי היתירא ואכלי איסורא ח״ו, ושמחו שמחה רבתי על זאת, וכולם ענו ואמרו

שאם הדבר הזה יצא לפועל מצד הדין, יתוקן הדבר בע׳׳ה. כי כולם מרוצים לבנות להם מקוה כשר בבתיהם בשמחה רבה״.

מפאת חומרתה ההילכתית של שאלת הנדה ואיסור הכרת שבה, ובעיקר לאור המצאה חדשה זו, לא רצה רבינו להכריע בסוגיא חמורה זו ולסמוך על עצמו בלבד כי ״יראתי לעשות מעשה רב כזה ולסמוך אדידי חלילה. כי מכיר אני את ערכי עלי מך הוא, ועל כן אמרתי אערכה משפטי לפני רבנן תקיפי ארעא דישראל וגובה להם רבנן גאוני הדור אשר בירושלים בית תפארתי ועלימו תטוף מלתי מה שהעלתי במצודתי בכח ההיתר. והיה אם יעזרוני ויחזקוני ויאמרו כי דיברתי נכונה, אזי שוש אשיש בהי אשר זיכני להיותי מזכה את הרבים על ידי קדשם ולהסיר מכשול רב ועצום מקרב עם הקודש…״. בקשתו של רבינו היתה שטוחה לפני רבני ישראל שישתדלו ״בכל אשר תמצא ידם לעשות בכח ההיתר… ועת לעשות לה׳… ודעת קדשם הלא תבין כי חוץ מהאופן הזה כמעט אין אופן אחר לעשות מקוה טהרה״. עוד מוסיף רבינו לבאר ״כי אם יהיה היתר מצד הדין הנה יש בזה זכות גדולה להיות מזכה את הרבים ולהצילם ממכשול איסור הנדה דחמירא באיסור כרת שבה, כי עי״ז נקל לכל איש לבנות מקוה טהרה בביתו כדבר האמור ויתקדשו ויהיו קדושים״.

בתחילת הפסק דין שערך רבינו, מתאר הוא את חרדתו לגשת ולהכריע בסוגיא חמורה זו: ״הנה בשמים עדי וסהדי במרומים כי כוליה גופאי מירתת יראה ורעד יבוא בי לגשת אל הדבר הזה כי מכיר אני את מקומי ערכי עלי בער ולא אבין, ואיככה אכניס ראשי לעשות חדשה באיסור נדה החמורה ועונשה עונש כרת רח״ל. האמנם לא זו בלבד שאין אני בן חורין וזאת חובתי ואעשנה להטפל בצרכי עדתי ובפרט בדבר הגדול הזה אשר בו תלוי טהרת האומה וקדושתה…״.

הגאון האדיר הראשל״צ רבי יעקב שאול אלישר זצ״ל, היש״א ברכה, השיב תשובה מאהבה לרבינו, למרות שמצב בריאותו לא היה שפיר, וכך הוא כותב:

״רב נכבד! יקרת מכתבו זה ימים לא כבירים הגיעני לנכון ותוכו רצוף אהבה קונטריס מקוה טהרה, אשר כוננו ידי קודשו אשר נתעורר בעוצם השתדלותו לטהרת בנות ישראל מטומאתן, את הכל עשה יפה בעטו, צנה וסוחרה אמתו… ואנא נפשאי ברוב חולשת גופי ומאור עיני סהדי במרומים כי לא אוכל לתפוס בספרים להבין אמרי בינה, עכ״ז דחקתי ונכנסתי בראותי אהבתו וחיבתו לזכות את הרבים וכגון דא מצוה רבה אין ערוך אליה, כל שהיא תפארת לעושיה״. בסיום דבריו כותב: הראשל״צ. ״…הנני מסכים ומעריב לעשות המקוה הנז׳ כאשר העלה רו״מ… וכאשר צדד רו״מ ברוב יגיעתו שהלכה כמותו… ואשרי יולדתו שזכה על ידו לטהר את בנות ישראל מטומאתן״.

גם הגאון החסיד רבי אליהו סלימאן מאני זצ״ל רבה של עיה׳יק חברון ז״ל הסכים עם רבינו הלכה למעשה, וכך הוא כותב ״ובאמת ששמחתי לפעולת מעלת הרב מרי דאתרא שהסיר מכשול גדול מעוב״י מצרים יע״א ואני מזה שנים נשאלתי שאלה זו מאת המנוח השר ס׳ נסים מוצרי נ״ע והתרתי לו מהטעמים שהביא הרב מרא דאתרא…״. ברוח זו פסק גם בנו הגאון החסיד רבי סלימאן מנחם מאני זצ״ל.

אף הגאון המפורסם רבי רפאל יצחק ישראל, ראב״ד של עדת הספרדים בירושלים ומגדולי רבניה, כותב בחיבה רבה לרבינו: ״רב חביבא ורב נהוראי מעלת הרב הגדול, מעוז ומגדול, מר מחותננו כקש״ת המלאך רפאל אהרן קדוש ה^, יצ״ו, ולא יעדי מינן זיו אורו אנס״ו, שלום אין קץ! קראתי בכל לב קונטריסו הטהור הנקרא בשם ״מקוה טהרה״ מראשו ועד סופו וראיתי שכל דבריו מיוסדים על אדני פז… באופן דלענ״ד נראה דהלכתא כוותיה דמני״ר ויטהרו הנשים צדקניות אשר יראת הי עליהן…״.

פרנס נאמן

פרנס נאמן היה הגר״א בן שמעון לעמו ולעדתו. רב המעש ורב הפעלים, לא נח ולא שקט במסירות נפשו הגדולה לכל עניני הקהילה ותקנותיה. הרבה בתפילה ותעניות למען שלום עדתו. כאב רחמן סיכך עליהם באברתו. באחת מתשובותיו לבי דינא של קהלת התימנים בירושלים, הוא כותב: ״רבנים יקרים, מכתבם הטהור הגיעני לנכון אך אחרתי להשיבכם הן מחמת המלאכה המוטלת על בית דיננו עוד ביתר שאת ד^' יעזור, ושנית כי בימים האלה, אנן טרודים בתפילות ותחינות ופדיוני נפש ותקון כרת בלילות וכו', בעבור המחלה הנוראה לא איספאניולא העושה שמות בארץ ורבים חללים הפילה בעוה״ר כולם צעירי ימים, ד׳ ירחם על עמו ויאמר למשחית הרף ידיך ויסיר מקרבנו כל נגע ומחלה אמן״. (ענף חיים ח״ב ירושלים תשמ״א).

כפי שדאג לצרכי החיים, כך דאג הגר״א בן שמעון לצרכי המתים(ראה בספרו נהר מצרים הל׳ קבורה דף קמ״ה ס׳יא ובמצור דב׳יש חאו״ח סי׳ זי). כן דאג רבינו להקמת מצבת זכרון על מצבת קדושתו של הגאון המקובל והחסיד רבי חיים כפוסי זצ׳׳ל, אחד המיוחד מגורי האר׳׳י ז׳׳ל.

חכמי המערב בירושלים-שלמה דיין-תשנ"ב-רבי רפאל אהרן בן שמעון– גודר פרץ המאבדים עצמם לדעת

עמוד 190

יהודי המזרח בארץ ישראל

בעבר ובהוה

משה דוד גאון

כרך א^,

זכרונות׳ תולדות׳ תעודות׳ עובדות
רשמים׳ ציונים׳ מספרים
וצרופי מעשים.

אל הקוראים.

בטרם עלותי לא״י מבוסניה ארץ מגורי לפנים, לא ידעתי פירושה של ההגדרה -יהודי המזרח״, אם כי הנני ספרדי מלידה אף גדלתי בסביבה מרובת אוכלוסים יהודים׳ שרב בה היסוד הספרדי הלשאנן והשלו, על האשכנזי התוסס והקודח. אלה עם אלה דברו ביניהם על פי רב שפה אחת, ובנוסח ובסדור משותף ערכו תפלותיהם לאל מרום. לעתים רחוקות קלטה אזני איזה ניב והגה על דבר ההבדל במנהגים שבין יהודים ליהודים, הבדל שיסודו בהרגלים ומסורות בלבד׳ אשר בשום פנים אינם עשויים כדי להרחיק ולפלג. רק בבואי לירושלים הקדושה, שלפני כך דמיתיה וחזיתיה בעיני רוחי כמקום הנועד לקבוץ גלויות וסשטושן, התפכחתי משכרוני הנעים, ותמימותי הילדותית חללה. רגע עמדתי כנדהם על יד הכתל, זו מצבת הקלון לעם ישראל, ולפתע פני התעותו והתכרכמו מבשת, ולבי בי המה.
בהתהלכי אח״כ ברחובות העיר נתגלתה לפני המציאות היהודית בעצם כעורה, ואדע כי עמי האומלל קרוע ושסוע לגזרים, שבט שבט ודגלו, משפחה משפחה וכוונה, מנהגיה, מסורותיה ושאיפותיה. בהמשך הזמן יכלתי להכיר, כי לכאורה אין לי שייכות לאומה בכללה בתור יחידה מאורגנת וסובלת הנלחמת על קיומה בכל עוז, אלא לעדה אחת קטנה התלויה ברשות עצמה, והמרכזת בקרבה בודדים נדחים. דבר זה עוררני להרהר על מהות השבטיות ותועלתה, ומה הוא הטעם המצדיק את ההופעה המוזרה הזאת. הגיגים אלה הטרידו את מוחי מאד, ענוני ויטלטלוני טלטלה, ובאין הרף הוליכו את רוחי שולל. בעקבותיהם נרקמה המסכת שעליה הוטבע ספרי זה, הבא להציב ציון־עד לראשוני בני גזעי׳ אלה שמדינת ספרד הקיאתם למען יתגלגלו הנה, בשביל להחיות את ארץ האבות משממונה.

עבודתי המקצועית הביאתני כעבור זמן, במגע ישר עם בני שבטי ישראל לסוגיהם, תלמידים מכל העדות והמעמדות כל אחד עם שפה אחרת בפיו, ילד ילד עם אפן תפישתו והשגתו. בחברתם בליתי עשר שנות חיים, – שנות עמל ותלאה וצער, ותוך כדי התבוננות במנהגיהם, בשיחותיהם ובמשחקיהם העליזים, נתחורו לי אגב אורחא כמה פרשיות סתומות. אכן, בסיועם חדרתי בלי משים למצב עדות המזרח השונות, והם היו הנסבה שאוסיף להתענין בהן גם להבא. אמנם עולמם המגֻון הכניס ערבוביה רבה בעולמי אני, עולם צר התחומים וההיקף, אך עתה ארגיש, עד כמה הללו העשירו את ידיעותי והשקפותי.

בינתים החלפתי את משמרתי, והעבודה אשר עסקתי בה אח״כ במשך שנים אחדות הגבירה מרצי פי כמה, וכאלו אלצתני להמשיך ולטפל בענין.

אשר לעצם החבור ותכנו. תחלה היה עם לבבי לחבר ספר עממי מקוצר׳ שיכיל פרטים וידיעות על עדות המזרח והתהוותן, הרמה התרבותית של אוכלוסיהן וכו', אך מתוך התעסקי בעבודה, התרחבה והסתעפה המסכת, ואחשב את עצמי מחויב להשתמש בכל החמר אשר הזדמן לידי, מה גם שרובו ככלו היה שייך לגוף הענין.

הספר בכללו רחוק הוא מלהיות מדעי׳ הואיל והוא נועד לעם. בכל זאת לתועלת המעיינים מצאתי לנחוץ׳ לציין אילו מקורות שמהם שאבתי את החמר בלי להיות משועבד לדבר, אף להנהיג את ציוני המקומות כהכרח בחבור ספרי זה.

יודע אנכי׳ כי כמה מן הקוראים ימצאו בספר זה םעם לפנם׳ באשר הלה אינו מתאים לסדר המדעי המקובל׳ ואחרים יטילו בו דפי על כי חסר הוא פרטים ועובדות בענין זה או אחר. ענף ספרותי זה העשיר ביותר ורב הגוונים מצד אחד׳ והדל והלקוי בתכלית מצד שני׳ דורש מאמצים כבירים וסבלנות מאת המתעסק והמתנדר בו׳ למען יוכל להעלות מסקנות מדויקות על הענין שהוא נגש לרון עליו. ובשביל להרחיק מעלי לזות שפתים׳ אני מקדים׳ שמטרתי לא היתה ללכת בדרך החוקרים הותיקים׳ הממיתים את עצמם באהלה של תורה׳ כדי להביא לקוראיהם דבר מסוים ומושלם.

מחובתי להזכיר כאן׳ שאיני נמנה בין בעלי המקצוע בחקירת א״י׳ ורק התבוננות׳ במצב שבטי ישראל באיי׳ הניעה אותי לרשום את דברי בספר.בטוח אנכי כי אין חבור זה נקי ממגרעות׳ טעויות׳ אולם יש לי הרשם כי לכשעצמי מלאתי את המשגרת תכן׳ בהתאם לכחי וליכלתי.

בהפסקות רבות נכתב הספר, ואולי זהו אחד הגורמים המכריעים להיותו חסר שלמות פנימית כחפצי. חובה להודות על האמת. סוג זה של חמר אינו מן הדברים המצויים והנלקחים בידים׳ שאפשר להשיגם בנקל. זוהי איפא אחת הסבות שספר זה אשר החל להכתב בשנת תר"פ׳ אחר לראות אור עד היום.

הדברים לא נכתבו בנטיה להבליט ולהאיר איזה צד באור יתר׳ כדי להאפיל במשהו על הצד השני. יתכן כי פה ושם ״יראו בצורה זו לעין אותם הקוראים׳ שיגשו לנתחם מתוך נקודת מבט של קנאה׳ שנאה ותחרות. פה נמסרו עובדות עד כמה שנראו הללו מתאימות אל המציאות ואל האמת ההיסטורית׳ – עובדות ותעודות הנוגעות אך ורק ליהודי עדות המזרח בארץ זו.

ושוב אני מוצא צרך להטעים׳ כי ספרי מצטמצם בגבול ידוע. שאיפתי היתה להאיר את חיי עדות המזרח באיי במאות האחרונות׳ והאמת היתר, נר לרגלי. פעולה זו לא נעשתה מתוך כונה ורצון לפגוע חלילה בזכויותיה הרבות של עדת האשכנזים׳ שגם היא כידוע הועילה ועזרה לבסוס הישוב העברי באיי׳ הגדלתו והתפתחותו. יצוין׳ כי בה בעת שישובי האשכנזים באיי עד שנת תק"ע ( 1810 ) התקימו באפן ארעי ומקרי׳ הנה הספרדים מלבד מה שיצרו ישובים עוד הרבה זמן קודם לכן׳ הם הטו שכמם לסבול את כל יסורי הארץ השונים והמשונים׳ התאבקו בהם ויחזיקו מעמד. משום כך אין לבקש בחבור זה מה שאין בו׳ מאחר כי הוא דן על יהודי המזרח ביחוד׳ אלא שלפרקים למען באר את תנאי החיים וחליפותיהס׳ הקשרים עם יהודי הגולה וכוי׳ יזכרו פה ושם גם בני עדת האשכנזים.

אולי ספר זה יתן דחיפה לאחרים׳ לגשת ברצינות אל העבודה המדעית המחכה להם׳־ ויתנו לנו ספר על א"י בכללה אשר יקיף את תולדותיה בכל הדורות׳ וישקיפו על ראשית הישוב העברי החדש ביתר פרוט ודיוק. בזה ימלאו חסרון גדול שלא יוכל להמנות׳ המורגש כיום מאד.

לא יפלא׳ אם בפרקים ידועים בספר׳ מרובה החמר על פרק משנהו. השגת החמר לפרטיו עלה לכותב הטורים האלה ברוב עמל׳ לאחר חטוט בהמון ספרים עתיקים ובתעודות בלות׳ שכמה מהן היו גנוזות עד כה מעין רואה׳ וצריך להזכיר׳ כי בזה לא נמסר אף חלק קטן ממה שהושג ורוכז. מכאן שופע הפרטים בפרק אחד׳ והצמצום ההכרחי בפרק אחר אפשר מאד כי פה ושם יתגלו סימנים של העדר קשר בין ענין אחד לשני׳ דבר העלול להכביד על הקורא. יתכן שפרטים רבים אשר נזכרו כבר במקום אחד׳ שוב יבא זכרם במקום אחר בצורתם הראשונה או בשנוים קלים. כל זה היה מן ההכרח׳ הואיל וכאן עוסקים בהעתקת מסמכים היסטוריים׳ ומן הנמנע היה להעלים עין מהם׳ אלא לחזור ולהזכירם בכל מקום שנראה צרך בכך.

איני יכל לסיים בלי להזכיר בהודאה את העזרה רבת־הערך והתועלת שנתנה לי מצד כל אלה אשר פניתי אליהם׳ לשם השגת החמר הדרוש לחבור ספרי. בראש וראשונה ועדי עדות הספרדים בירושלים׳ צפת׳ טבריה׳ חברון׳ חיפה ויפו׳ וכן הספריה הלאומית והאוניברסיטאית׳ אשר באוצרות ספריה השתמשתי במשך כל שנות עבודתי. כן עלי לציין שמותיהם של כמה מידידי אשר עמדו לימיני באסף חמר, בהמצאת ספרים נחוצים׳ בהוראות וכוי׳ ביניהם ידידי הראב"ד רבנו חנוך חסון׳ ה״ה חיים דרומי׳ ש' בן שבת׳ א' ח' לוי׳ ר׳ ברוך טולידאנו ואחרים. לכלם אני מביע בזה קבל עם׳ את תודתי העמוקה והנאמנה.

ביחוד אחשב מחובתי הנעימה להביע כאן את רחשי תודתי והוקרתי הלבביים לרעי הנאמן מר אליהו אלישר אשר עודדני ועוררני להביא את ספרי לדפוס׳ וכן לכל הנדיבים הנכבדים׳ שהואילו ברב חסדם לעזור לי בתרומותיהם לכסוי חלק מהוצאות ההדפסה ; והם הא׳ מ. ד. די פיג׳וטו׳ הועד הפועל של התאחדות הספרדים העולמית׳ ועד עדת הספרדים בירושלים׳ קופת הרבנים שעיי ועד העדה הנ"ל׳ ראש רבני א"י הרה״ג וראש״ל יעקב מאיר׳ הגב׳ פרחה ששון׳ מר דוד עזרא דוד באמצעות הרבנית וידה אלישר אלמנת הרה״ג חמ״א ז"ל׳ והיה הממונים על קרן העזבון של הגביר המנוח חיים אהרון ולירו ז"ל. כלם יבואו על הברכה המשולשת בתורה׳ ותהי משכרתם שלמה מעם ה׳ אלהי ישראל השוכן בציון וירושלים.

לבסוף הנני פונה בבקשה לקהל קוראי ספרי :

אהיה אסיר תודה לכל אלה אשר יאותו להורותני ולהדריכני בעצותיהם והערותיהם שלדעתם יש בהן משום ערך ותועלת לגוף הענינים הנדונים. למותר להטעים׳ כי כל חמר מסוג זה אקבל ברצון׳ והיה אם אזכה למהדורה השניה של כרך א׳׳ אכניס בה את התקונים והמלואים הדרושים. ירושלים׳ אלול תרפ"ח.

ה מ ח ב ר .

העובדות לאמיתן שונות לחלוטין. מרדכי כהן (1929-1856) איש טריפולי כַּתב של כמה עיתונים יהודיים בעולם, חיבר את ׳הגיד מרדכי׳ על ההיסטוריה של לוב ויהודיה ועל מנהגיהם ומוסדותיהם, שהוא ספר יסוד בתחומו. הוא היה משכיל אוטודידקט, שלמד שפות וענייני הלכה ומשפט, איש ציבור ומעמודי התווך של הרפורמה בחינוך היהודי בלוב. חלקו הרביעי של ספרו מתאר את הכיבוש האיטלקי בשנת 1911. אומר על כך פרופ׳ ה׳ גולדברג, מהדיר הספר: ׳כאן מתגלה הכהן כאדם שניחן בראיה חודרת ובעל חוש התמצאות בענייני דיומא […]׳. כמה מאמרים מאת מ׳ כהן ב׳החרות׳ – הוא פירסם מאמרים רבים גם ב׳היהודי׳, ב׳הצבי׳ וב׳הצפירה׳ – על לוב הם אכן מרובי עניין. תגובת ׳מוריה׳ על דברי כהן אין לה אפוא שום יסוד במציאות או באישיות המחבר מטריפולי, אולם היא ספוגה דעה קדומה ורטוריקה נמוכה, סטירית כביכול.

העימות השני הוא במלחמת השפות, ששיאו הוא משפט שהגיש ׳החרות׳ נגד ׳מוריה׳ והוא נידון בפירוט בפרק השישי לעיל.

העימות השלישי הוא תגובה לדברי הסופר מ׳ מבש״ן ב׳החרות׳ בגנות היורדים מהארץ למצרים במהלך מלחמת־העולם. לדבריו, בני ישראל יצאו ממצרים לא מרצונם אלא גורשו בידי פרעה, כשם שכורש גירש את היהודים מבבל. ׳מוריה׳ פירסם על כך כמה מאמרים זועמים ובהם הואשם מבש״ן ב׳מלשינות׳, כמי ש׳עומד בגלוי על דם אחיו׳ ומחרף ׳את כל עם ישראל בכלל׳, שמאמרו מהווה ׳כגולת הכותרת לכל המאמרים האנטישמיים […] מאז ומעולם׳. ואילו ׳החרות׳ הוא ׳עתון משולל כל אחריות מוסרית ולאומית׳. עד כדי כך! האשמות בוטות אלו ללא כל פרופורציה לטיעון של מבש״ן, גם אם לא מסכימים לדבריו, יסודן בדעה קדומה עויינת כלפי ׳החרות׳.

סיכום: ׳החרות׳ – הניסיון להשתלב ושברו

אפיונו של ׳החרות׳ כעיתון להלן הוא על רקע העיתונות העברית בארץ באותה תקופה, וכן הטיעונים וההערכות כלפיו שהובאו לעיל.

׳החרות׳ היה ׳עיתון לאומי׳, נאמן לציונות, לתחייה העברית ולאחדות הכלל־יהודית, ואלה ניכרו בתכני הפרסומים בו, בזיקותיו הציבוריות ובעמדות של ראשיו ורוב משתתפיו.

הוא לא היה עיתון עדתי, אף שמייסדיו ועורכיו היו ספרדים והיסוד הספרדי בין משתתפיו ובתכניו היה מרובה יותר מאשר בעיתונים עבריים אחרים ביישוב.

׳החרות׳ היה עיתון מסחרי לטוב ולמוטב. לטוב – כי הצליח מבחינה כלכלית, היה עיתון יחיד ביישוב עד אז שלא קיבל סיוע כספי ציבורי ושרד זמן ארוך יחסית, יצא ברציפות, הגביר את תדירותו וזכה להשג בריבוי המודעות בו ובתפוצתו.

טוב גם בהיותו בלתי מחויב לציבור או למוסד כלשהו, פתוח יותר מעיתון כלשהו לפניו ביישוב למשתתפים מכל מגזרי היישוב ולדעות שונות זו מזו כל עוד אינן חורגות מהנאמנות הכוללת לתחייה הלאומית והעברית. הוא גם היה הוגן כלפי השונים ממנו בדעה ואף כלפי מתנגדיו. לכך יש יוצא מן הכלל אחד, בריב הרבנות הספרדית הוא נטה לצד אחד.

׳החרות׳ היה אבי עיתונות האקטואליה המסחרית ביישוב, בעוד שאת עיתוני בן־יהודה ראוי לאפיין, מבחינת עקרונות עריכתם, כעיתוני אקטואליה אידיאולוגיים, בדומה לעיתונות הדתית, הציבורית והמפלגתית.

׳החרות׳ היה עיתון מסחרי גם לשלילה, בכך שלא הקפיד להבדיל בין שיקוליו המערכתיים ובין אינטרסיו המסחריים. אך יש שתי דרגות שונות של תופעה זו. האחת, כאשר עיתון מפרסם כתבה שכוללת פרסומת מוסווית תמורת תשלום, או כאשר כתב העיתון גם מגייס מודעות או מטפל במנויים. הדרגה השנייה היא כאשר עיתון מקבל או דורש תשלום כדי לפרסם או לא לפרסם ידיעה או מאמר שיש בו הבט ציבורי – האשמה אשר ׳הפועל הצעיר׳ ו׳מוריה׳ חזרו והטיחו ב׳החרות׳. נראה לי כי יש הבדל מוסרי ומקצועי־תקשורתי בין שתי תופעות אלו. הראשונה היא פגם עיתונאי, ובלי להקל ראש בה אפשר להתייחס אליה על רקע הנסיבות הכלכליות ביישוב בזמנם של עיתונים אלה. גם קל יותר לקורא להבחין בה. התופעה השנייה ממוטטת את יסוד ההגינות של עיתון ואין להתייחס אליה בהבנה או בסלחנות כלשהי. ב׳החרות׳ היו תופעות מהדרגה הראשונה, אך ספק אם עיתון אקטואליה כלשהו ביישוב באותו זמן – להוציא שני עיתוני הפועלים המסובסדים – נמנע מהן.

אשר להאשמת ׳החרות׳ כעיתון מכור שאלה היא עד כמה זו מיוסדת על עובדות ומה היה היקפה, אף כי יש קושי בבירור העובדות כשמדובר בשוחד. במאמרים החריפים בנידון נגד ׳החרות׳ בדרך־כלל מסכת הטיעונים היא רטורית ומתלהמת, רוב המאמרים לא מיוסדים על עובדות או שהן מועטות ודלות, ההאשמות לא תמיד משכנעות בהגיונן ולא אחת הוכחשו. את העובדה הממשית היחידה ציין ברנד, אך אין היא משכנעת בהגיונה (שהעיתון קיבל כסף משני הצדדים ופירסם את גרסת שניהם). האשמה שכמה גורמים חוזרים עליה מסתברת כתופעה רווחת, אך היא לא בהכרח נכונה. כך במלחמת הלשון, כאמור לעיל, הואשם ׳החרות׳ בקבלת שלמונים והזמין את המאשימים למשפט, ׳הפועל הצעיר׳ סירב להתדיין, ׳מוריה׳ נענה ויצא זכאי במשפט, אך המשפט והזיכוי הם פרסה. אנו יודעים בודאות ש׳החרות׳ צידד במחנה העברי לא תמורת תשלום.

נולדתם ציונים-הספרדים בארץ ישראל בציונות ובתחייה העברית בתקופה העות'מאנית-יצחק בצלאל-תשס"ח עמ'350

— פיוט — סי׳ אנ (י)

בשקל ״אנא יא הוד אל־בארח״

אֵ־לִי צוּר יְשׁוּעָתִי / מַצָּבִי הוּרַם

הַמֶּלֶךְ זָכַר וַשְׁתִּי / שֶׁחָטְאָה גָּרָם:

קָרָא, אַיֵּה רָעִיתִי / שֶׁקִּצְפֵּי זָרָם

בְּאַפִּי בַּחֲמָתִי / הוֹד יָפְיָהּ הֻחְרַם:

כֹּל־נַעֲרוֹתָיו

אוֹהֲבָיו מֵתָיו

וְיוֹשְׁבֵי חַצְרוֹתָיו / קָרְאוּ בִּמְגוּרָם

בַּקְּשׁוּ נְעָרוֹת יָפוֹת / כְּנַעֲרוֹת אֲרָם:

נִמְצָא אִישׁ מִנְּסִיכִים / מָרְדְּכַי שְׁמוֹ

בְּבֵית אֵ־ל לוֹ מַהְלְכִים / נַגִּיד בְּעַמּוֹ :

בְּעֵת בָּאוּ מַלְאָכִים / פָּנָיו קִדְּמוּ

בַּת דּוֹדוֹ בְּקוֹל בּוֹכִים / לֻקְּחָה מֵעִמּוֹ:

אֶסְתֵּר הַיָּפָה

קוֹמַת צַפְצָפָה

מֵחֵיקוֹ נֶהֱדָפָה / מִבֵּית מְגוּרָם

לַצָּרָה הַנִּשְׁקָפָה / בִּגְזֵרַת אֵ־ל רָם:

כנפי שחר

— על אחשורוש וושתי ועל מרדכי ואסתר.

מצבי הורם — מעמדי התרומם. זכר ושתי — לאחר שהרג אותה. זרם — קפץ וזרם כנחל, שלא עצרתי בעדו. החרם — נדון להשמדה. מתיו — אנשיו. ויושבי חצרותיו — יושבי חצר המלכות. במגורם — במלונם וגם בפחדם. מנסיכים — מהשרים החשובים. נגיד בעמו — מנהיג הדור. מלאכים — שליחי המלך. בת דודו — אסתר. קומת צפצפה — גבוהה ותמירה כאילן צפצפה. נהדפה — נלקחה, נדחפה. מגורם — ביתם ודירתם. לצרה הנשקפה — לצרה הצפויה. בגזירת א־ל רם — בגזירת ה׳.

(493) — פיוט — אני דוד קים

ע״מ ז־ה / ג־ו־ה; ז־ז־ה הגאים

בשקל ״א־לאים לו רית מא־ג׳רא״

אָנָּא בַת שֶׂה פְּזוּרָה / בַּת עַמִּי נֶאְדָּר

מִגְדָּלִי / אוֹת קוֹל־אוֹיָה מָה רַב / שַׁבָּת קוֹל הֵידָד

מִגְדָּלִי / אוֹת קוֹל־אוֹיָה מָה רַב / שַׁבָּת קוֹל הֵידָד:

נִשְׁבַּר לִבָּהּ בְּזָכְרָהּ / כִּי עַתָּה נֶעְדַּר

יָ־הּ אֵ־לִי / לֹא נִקְרֵאתִי זֶה רַב / כְּיוֹשֵׁב בָּדָד

יָ־הּ אֵ־לִי / לֹא נִקְרֵאתִי זֶה רַב / כְּיוֹשֵׁב בָּדָד

יָסוֹר בַּפֶּה יִסְּרָהּ / אִם דַּרְכֵּךְ נִגְדָּר

בַּת חֵילִי / מִי יוֹדֵעַ יֶעְרַב / מַלְכוּתֵךְ תִּדַּד

בַּת חֵילִי / מִי יוֹדֵעַ יֶעְרַב / מַלְכוּתֵךְ תִּדַּד

מָה־בִּידֵי קַדְרוּת דַּעְתִּי / בֵּין עַמֵּי קֵדָר שַׂחְתִּי / רָשָׁע יֶאֱרוֹב

מָה חָשְׁכוּ קִירוֹת בֵּיתִי / עָרִיץ רַע לְעֻמָּתִי / אָהֳלִי חָרוֹב

מֶה עָצְמָה עָקַת מוֹתִי / בַּיָּד נִין אֲגַג בֹּשְׁתִּי / יָמִים בְּקָרוֹב:

דָּמִית נַפְשְׁךָ נְצוּרָה / בְּעֹז וְהָדָר

מַלְכִּי לִי / חַסְדּוֹ עָצוּם וָרָב / נָקוּם נִתְעוֹדָד

מַלְכִּי לִי / חַסְדּוֹ עָצוּם וָרָב / נָקוּם נִתְעוֹדָד:

כנפי שחר

493 — דו־שיח בין מרדכי ואסתר להתיצב לפני המלך.

בת שה פזורה — אסתר המלכה בת עם ישראל שנקרא שה פזורה. בת עמי — אסתר המלכה. מגדלי — מעמדי וחוזקי. אות — סימן. הוכחה. קול אויה מה רב — כמה גדול קול הצוחה. שבת קול הידד —• שבת קול השמחה. כי עתה נעדר — נעדר ממנה לבא אל בית המלך. לא נקראתי זה רב — לא נקראתי לבא אל המלך כבר זמן רב. יסור בפה יסרה — מרדכי הוכיח אותה ויסר אותה במלים קשות. נגדר — נסגר ולא תרצה לגשת אל המלך. בת חילי — אסתר המלכה. מי יודע יערב — מי יכול להיות אחראי וערב לדברים. שלא תהיה מלכותך תידד — תתנתק ותלך ממך המלוכה. מה בידי — מה בידי לעשות. קדרות דעתי — עם דיעה קודרת ומעורפלת. עריץ רע — זה המן. עקת מותי — צרת מותי. ביד נין אגג — נינו של עמלק זה המן. נצורה — שמורה ומוגנה. מלכי לי וכו' — ה׳ בודאי יעזור לי ואנחנו עם ישראל נקום ונתעודד.

וְאַתְּ וּבֵית הַבִּירָה / סוֹחֶרֶת וָדָר

תֻּגְאֲלִי / וּבֵית אָבִיךְ יָחְרָב / יֻתַּץ יְשֻׁדָּד

תֻּגְאֲלִי / וּבֵית אָבִיךְ יָחְרָב / יֻתַּץ יְשֻׁדָּד:

דָּגְלָה בְּצִלָּהּ גָּמְרָה / וַתַּעַט אַדָּר

אַחֲלֶּה / צוּמוּ עָלַי גַּם רַב / וְגַם יוֹנֵק דַּד

אַחֲלֶּה / צוּמוּ עָלַי גַּם רַב / וְגַם יוֹנֵק דַּד:

קִים אַתְּ כֹּל־דְּבָרָהּ / וְאִישׁ לֹא נֶעְדַּר

עֲוִילַי / צָחִים צָמִים קְרָב / וְאִישׁ מִתְגּוֹדָד

עֲוִילַי / צָחִים צָמִים קְרָב / וְאִישׁ מִתְגּוֹדָד:

יוֹם שְׁלִישִׁי בְּדַלְתֵי / בֵּית מֶלֶךְ עָמְדָה בִּלְתִּי / נִקְרְאָה בְּשֵׁם

נָשָׂא עֵינָיו בָּהּ, וַתִּ — / —שָּׂא חֶסֶד וָחֵן, וַתֶּ — / — רַח רֵיחַ בֹּשֶׂם

שַׁרְבִיט לָהּ הוֹשִׁיט וַתִּ — / — קְרַב אֵלָיו בְּאוֹן וַתִּי — / — גַּע בְּיַד נוֹגְשִׂים:

מָה־לָךְ אֶסְתֵּר גְּבִירָה? / נַפְשֵׁךְ לִי תִיקָר

שַׁאֲלִי / עַד חֲצִי מְלוּכָה / כְּמַר מִדֶּלִי

שַׁאֲלִי / עַד חֲצִי מְלוּכָה / כְּמַר מִדֶּלִי:

עָנְתָה לוֹ אִם לָךְ יָשְׁרָה / נַפְשִׁי וַתִּיקָר

מִשְׁאָלִי / בַּקָּשָׁתִי מִמָּךְ / הוֹדְךָ יוֹפַע לִי

מִשְׁאָלִי / בַּקָּשָׁתִי מִמַּךְ / הוֹדְךָ יוֹפַע לִי:

כנפי שחר

ואת ובית הבירה — את ובית המלכות. תגעלי — ירחיקו ויגעילו אותך. יתץ ישדוד — יהרס וישדדו אותו. ותעט אדר — לבשה והתעטפה באדרת מכובדת. גם רב וגם יונק דד — כלו׳ כולם יצומו גדולים וקטנים. עוילי — הקטנים. צחים צמים יבשים וצמים. ואיש מתגודד — והמבוגרים מכים בעצמם או נאספים. בלתי נקראה בשם — מבלי שהמלך הזמין אותה. ותרח — לשו׳ הרחה וריח, כלו׳ נדף ממנה ריח בושם. באון — בעוז. ביד נוגשים — דוחקים ולוחצים. כמר מדלי — כטיפה מהדלי. הודך יופע לי — כבוד המלך יופיע אצלי.

מֶלֶךְ וְהַמָּן נִקְרָא / לְמִשְׁתֶּה יָקָר

שִׁמְעִי לִי / אֶסְתֵּר, מָה אַתְּ חוֹכָה? / סוֹדְךָ גַּלִּי לִי

שִׁמְעִי לִי / אֶסְתֵּר, מָה אַתְּ חוֹכָה? / סוֹדְךָ גַּלִּי לִי:

מָה־לָךְ אֶסְתֵּר רַעְיָתִי / הַמוֹלְכָה תַּחַת וַשְׁתִּי? / קוֹלֵךְ עֲנִינִי

עָנְתָה, זוֹ שְׁאֵלָתִי / גַּם מָחָר לְבִירָתִי / יָבוֹא אֲדוֹנִי

גַּם הַמָּן מָחָר יֶאתֶה / עִם רוּם הוֹדְךָ לְמִשְׁתֶּה / תִּרְצֶה קָרְבָּנִי:

יָצָא הַמָּן בְּשִׂמְחָה / מִמִּשְׁתֵּה יַיִן

גַּלְגַּלֵּי / מַעְלָה הָפְכוּ גַּלְגָּל / מַזָּלוֹ הוּרַע

גַּלְגַּלֵּי / מַעְלָה הָפְכוּ גַּלְגָּל / מַזָּלוֹ הוּרַע:

כִּרְאוֹתוֹ אוֹיְבוֹ, מָחָא / כַּפָּיו הִתְאוֹנֵן —

אֱוִילִי, / מָרְדֳּכָי כְּנֵד גַּל / עוֹמֵד לֹא יִכְרָע

אֱוִילִי, / מָרְדֳּכָי כְּנֵד גַּל / עוֹמֵד לֹא יִכְרָע:

יָהִיר הִתְיַהֵר, נָחָה / דַּעְתּוֹ בְּהָכִין

עֵץ עֲלֵי / כֹּל־הָעֵצִים הִדְגַּל / מִבֵּיתוֹ גָּרָע

עֵץ עֲלֵי / כֹּל־הָעֵצִים הִדְגַּל / מִבֵּיתוֹ גָּרָע:

בַּלַּיְלָה הַהוּא נָדְדָה / שְׁנַת הַמֶּלֶךְ אָבְדָה / מֻפְתַּחַ שְׁמוּרוֹת

מְתָיו לָבְשׁוּ חֲרָדָה / נְעוֹרִים בְּלִי חֶמְדָּה / לְכֹל־אַשְׁמוּרוֹת

בְּחֶמְלַת צוּר תְּעוּדָה / עַל עַם קָהָל וְעֵדָה / טוֹבוֹת נִזְכָּרוֹת:

גֶּזֶר עַל סוֹפְרוֹ לִקְרוֹא / סֵפֶר זִכְרוֹנוֹת

מַזָּלִי / הוּרַם בְּקָרָאוֹ אֶת / טוֹבַת מָרְדְּכָי

מַזָּלִי / הוּרַם בְּקָרָאוֹ אֶת / טוֹבַת מָרְדְּכָי:

שָׁאַל מֶלֶךְ בְּחַקְּרוֹ / אַנְשֵׁי תְּבוּנוֹת

אָמְרוּ לִי / הֲגָמַלְנוּ טוֹבָה / לְאִישׁ מָרְדְּכָי?

אָמְרוּ לִי / הֲגָמַלְנוּ טוֹבָה / לְאִישׁ מָרְדְּכָי?

בְּמַעֲנָם חֻבְּרוּ / בְּהִתְאוֹנְנוּת

מַלְכִּי לִי / לֹא נַעֲשָׂה דָּבָר / עִם אִישׁ מָרְדְּכָי

מַלְכִּי לִי / לֹא נַעֲשָׂה דָּבָר / עִם אִישׁ מָרְדְּכָי

כנפי שחר

חוכה — מדברת ומבקשת. יאתה — יבא. כנד גל — כגל עומד ודומם כדברי הפס׳ (ג׳; ב׳) ״ומרדכי לא יכרע ולא ישתחוה״ וכן כתוב(ה׳: ט׳) ״וכראות המן את מרדכי וגו׳ לא קם ולא זע ממנו״. מביתו גרע — גדע אותו מביתו. מפתח שמורות — שמורת עינו (השערות השומרות על העין) נשארו פתוחות, לא היה יכול להרדם. מתיו — אנשיו. לכל אשמורות — לכל חלקי הלילה. בהתאוננות — בצער. לא נעשה דבר — לא גמלנו טובה.

ראויה לציון עובדה נוספת בתקנות שתיקנו במועצת הרבנים במרוקו, הם לא ביקשו את הסכמת הציבור וגם לא את הסכמת ראשי הקהל.  

להוציא תקנות בדיני ירושה שלגביהן ביקשו הסכמת הקהל, מאחר שהן תוקנו על ידי חכמי המגורשים ונהגו לפיהן במרוצת הדורות עד למאה התשע-עשרה, שאז הוכנסו בהן שינויים במספר קהילות.

דומה שתחושת רבי  שאול והחכמים שהשתתפו בדיונים הייתה, שהם מתקנים את התקנות כ'תקנות חכמים' בכוח סמכות שהאצילה התורה על החכמים. ורמז על זה רבי שאול בדבריו הנ"ל: "רבותינו הראשונים מישרים אורחות משפט בנחוץ לאותה העת בתקנה מוחלטת אף נגד משפט ברור". רבותינו הכוונה לחכמים שהם ההנהגה הרוחנית.  מכאן בולטות הסמכותיות וכושר ההכרעה שהיו לרבי שאול ולחכמי מרוקו.

הערת המחבר: להמחיש את הנמרצות ואת כושר ההכרעה שבדברי רבי שאול, אקיש מתקנות הרבנות הראשית לארץ ישראל בשנת תש"ד, כשרצו לתקן את חובת מזונות הבנים על האב עד לגיל חמש עשרה שנה, נאמרו דברי התנצלות: "ואמנם ח"ו שנדמה את עצמנו לרבותינו הגאונים נוחי נפש מתקני התקנות ]…[ אבל יפתח בדורו כשמואל בדורו ]…[ ואמנם בעניין כח התקנות בכלל הרבה יש להאריך, והכל ידוע לרבנים היושבים על מדין, ואחד מיוחד מגדולי המורים בדור שלפנינו ר' שלום מרדכי הכהן זצ"ל מברעזאן )בפולין(, ]…[ על פי העולה ממסקנותיו יוצא ברור כשמש, שבנידון זה שהוא לתקון העולם ולמיגדר מילתא, יפה כח בית דין בצרוף הקהילות ואין לחוש כלל וכלל למיעוט המוחה… ". הדברים פורסמו במקורות שונים, ראו ב' שרשבסקי, דיני משפחה, ירושלים תשמ"ד, עמ' 567 ;דוק: בצירוף הקהילות. ואכן נערך משאל בין ראשי הישוב בכל מקום בארץ, ולאחר קבלת הסכמתם לתקנה, קיבלה התקנה תוקף, כתקנת קהל ולא כתקנת חכמים. בולטת בדבריהם של רבני ארץ ישראל האשכנזים חניכי ישיבות ארצות אירופה, הרתיעה מהתקנת תקנות, מתוך תחושת חוסר סמכות, וזו אחת הסיבות שהרבנות הראשית שרוח מסורת הפסיקה האשכנזית מרחפת עליה, לא מעזה להכריע בתחומים שונים המשוועים לתיקון במדינת ישראל. כי אצל חכמי אשכנז בדורות האחרונים הלכה וגברה הנטייה לחומרה, ויראת ההוראה השפיעה לא פעם על כושר ההכרעה, בטענה של 'חדש אסור מן התורה'. נוסף לכך הטירור ההלכתי שמפעילים חלק מהקנאים החרדים נגד כל רב וחכם שאינו פועל לפי רוחם, גורם לחכמים רבים לכבוש את מסקנותיהם )ראו להלן הערה 88. עד כאן

אישיותו של רבי שאול וחוכמתו הגדולה שבה ניהל את הדיונים תרמו ליבול פורה של החלטות. הוא נתן תחושה לכל החכמים שהם שותפים מלאים בדיונים ובכל ההכרעות שהתקבלו. בכך סיכל את עוקץ ההתנגדות שיכול היה לצוץ אצל מישהו מהרבנים, הן לעצם הרעיון של התקנת תקנות, הן לתקנות שתוקנו לטובת הנשים, שלכאורה התנהגותן הלא צנועה ולפעמים הפרועה בחיי יום יום, היא שהכניסה אותן לתסבוכות הגדולות, והיו שיכלו לטעון נגד התיקונים, בנימוק שלא עושים תקנות שיגנו על התנהגות קלוקלת.

גם קביעת זמן קצר לדיון בכל נושא, הייתה אחת מסודות הצלחתה של מועצת הרבנים, שתוך זמן קצר יחסית, דנה והכריעה במספר רב של נושאים. להלן מקצת הנושאים שנדונו: שידוכין; הבטחת נישואין, יחסים עם פנויות; ידועה בציבור; מזונות; מורדת; כתובות; אימוץ; גיטין; ייבום וחליצה; התמודדות עם בעיות שעוררו הנישואין האזרחיים כשלאחד מבני הזוג הייתה אזרחות לא מרוקאית, פסולי קהל; בעיות בעקבות העלייה הגדולה לארץ; מורשים [=עורכי דין וטוענים רבניים[, תלמודי תורה וחינוך יהודי; שבת; הילולות; כשרות; שחיטה וטריפות; ניקור; מקוואות וטהרת המשפחה; סופרי סת"ם וסופרי גיטין; מילה ומוהלים ועוד.

מאחר שסמכות הרבנים הוגבלה על ידי השלטונות לדיני אישות וירושות, הרי יש לראות בהחלטות שהתקבלו בנושאים החורגים מסמכותם, מעין המלצות או התוויית דרך לפעילותם של החכמים במקומותיהם. מה גם שמרבית הציבור היהודי במרוקו, לא היה מודע להגבלה שחלה בסמכותם של החכמים. מנסחי ההחלטות, הרגישו כנראה בשינוי שבין החלטות המחייבות שאפשר לכוף את ביצוען לבין אלה שאין לכוף את ביצוען. החל מהכינוס הרביעי, חולקו ההחלטות לשני סוגים: "תקנות" שאפשר לכוף את ביצוען, ו"אזהרות" שהן מעין המלצות. לאחר כל כינוס פורסמה חוברת מעין 'רשומות' ובה: שמות הרבנים שהשתתפו, הנושאים שנדונו וההחלטות שהתקבלו, וכן דין וחשבון על פעילותו של רבי שאול וביה"ד הגדול בנושאים שנדונו בכינוסים שקדמו, ובנושאי יהדות ודת בכלל.

הרב שאול אבן דנאן – מנהיגותו וכושר הכרעתו בתיקון תקנות לפתרון בעיות המודרנה במרוקו – משה עמאר – ליבי במזרח א'

ג. יצירתו של דנינו, שפתה והביקורת עליה

כשקיבלתי עלי לכתוב מאמר זה על החכם דוד דנינו, כיצד הוא רואה את קהילתו ואילו בעיות הוא מעלה, כפי שהדבר בא לידי ביטוי בספרו שרביט הזהב, עדיין לא ידעתי עד כמה אתקשה דווקא באיסוף הפרטים שלכאורה נראה היה שיהיו בהישג יד. כוונתי בעיקר לחומר רקע כתוב על האיש ופועלו בכלל, שממנו אוכל להציג את עמדותיו ודעותיו בספרו זה. היום אני יודע כי לא רק על דוד דנינו חסר חומר, אלא דומה שלא אגזים אם אומר כי המחקר ההיסטורי בעניין יהודי צפון־אפריקה ובייחוד ההתעסקות בפרטים בנושא זה, הם כר פתוח לחקירה, לבדיקה ולהארה של התקופה ושל הדמויות שפעלו בה באור בהיר וברור יותר.

הערות המחבר: על הדמוגרפיה של יהודי מרוקו וקזבלנקה סמוך ממש לפרסום רוב ספריו של דנינו ראו: מ׳ קונפינו, ״יהדות צפון־אפריקה״, מבפנים, יז (תשי״ד), עט׳ 413-405. ועל ניצניה של הכתיבה המשכילית במרוקו עמדתי במאמרי: ״ישן וחדש – ר׳ יוסף כנאפו (יכי״ן) במוגדור (1900-1824)״, יפי״; ר מסך כנאפה משנתו תחינזכית ערנית, קובץ לרגל מאה שנה לפטירתו, אות ברית קודש(חמ״ס, תשס״ב 18-11.

תפיסה זו היתה קיימת כבר במאות הי״ח והי״ט. ראו: מ׳ צימרמן, ׳״היהדות האקסוטית׳ ו׳היהדות המתקדמת׳; יהודי צפון־אפריקה בעיתונות היהודית בגרמניה בראשית המאה ה־19״, פעמים, 5 (תש״ם), עמ׳ 54-39.

ספריו הם שרביט הזהב, תרצ״ח (1938); רסיסי לילה, תש״ז (1947); אור חרש, תש״ז (1947); סזד הבריאה, תשי״א (1951) – כולם הודפסו בקזבלנקה. סקירה ביבליוגרפית של ארבעת הספרים ראו אצל ש׳ בר־אשר, הספרות הרבנית בצפון אפריקה, ירושלים ה׳תשנ״ט, עמ׳ 212-211 (להלן: בר אשר, הספרות).

אין ספק כי אם אדם כדוד דנינו, שבשנת 1938 החל להוציא לאור ספרים, כמעט אינו מוזכר בספרי הביבליוגרפיה, פירוש הדבר שחסרה חוליה בשלשלת המקורות שגם מסייעים להכרת ההגות הרבנית המודרנית (=המשכילית) בצפון־אפריקה. אפשר לומר כי דנינו נתייחד ממאות אלפי היהודים שחיו בצפון־אפריקה או מאלפי יהודי קזבלנקה, עליהם, כמובן, לא נכתב דבר, גם לא בתור נושא לכתבה בעיתון, במידת הסקרנות שניחן בה ובהיותו אדם שהתחבט בבעיות השעה אגב ראיית העתיד במבט מפוכח, ולעתים כמעט נבואי; ובכך שלא חסך את שבט לשונו ואת חדוותו על מילותיו על בני קהילתו הסוררים, הקופצים את ידם ואינם עוזרים לזולת וגם אינם מנדבים מכספם לגאולת הארץ המובטחת וכו'. הוא לא נמנע מדברי תוכחה קשים אף־על־פי שידע כי מעמדו יכול להיפגע עד כדי נידויו מן החברה. תמוה אפוא הדבר שאין הוא נזכר לחיוב בשום מקום מחד גיסא, ומאידך גיסא, אם אמנם יד מכוונת היתה בדבר, שראתה בו פגע רע, מדוע אפוא לא נכתב עליו דבר ברוח זו, כלומר לשלילה? התשובה נעוצה, כמדומה, בכך שהוא לא נמנה, ככל הנראה, עם החכמים ה״רשומים״ – כלומר החכמים הרשמיים של הקהילה – ולכן דבריו לא זכו כלל לתשומת לב.

מן העולה עד כאן ברור, כי את כל דברַי אבסס על הכתוב בספריו של דנינו, וכן אוסיף מעט רקע מספרי ההיסטוריה הכלליים שעניינם תולדות יהודי צפון־אפריקה בכלל, ויהודי מרוקו בפרט.

כתיבתו של דנינו בספר שרביט הזהב הושפעה מאירועי התקופה, שאפשר לחלקם לשלושה חלקים עיקריים:

• האירועים במרוקו – הכיבוש הצרפתי ויחסו של השלטון ליהודים.
• השינויים שהתחוללו בעולם היהודי הפנימי, ובייחוד בעולמם של יהודי קזבלנקה, שכאמור, היתה עיר של הגירה.
• האירועים בעולם היהודי – התגברות העוינות כלפי יהודים בעולם, כיבוש ארץ־ישראל בידי האנגלים והצהרת בלפור.

עיקרי דבריו מתמקדים בחלק השני.

בתוך פרק זמן קצר מתחילת ההגירה לקזבלנקה, שהשפיעה על אופי הקהילה, נטשו יהודים רבים את המסורת היהודית ובחרו ב״דרך הרע״ – כלשונו של דנינו. עדות עקיפה לכך אפשר לראות בפרק ״דרכי מוות״, בחלקו הראשון של הספר שרביט הזהב, שבו יתאר דנינו את ״סיורו הדמיוני״ בגיהינום. הוא פירט לפרטי־פרטים פשעים וחטאים, שלא ייתכן שהמציא אותם או חזה בדמיונו את אפשרות התרחשותם, אלא נראה כי ראה במו עיניו מעשים אלו, שעשו אנשים שעברו על החוק והמוסר.

ספרו של דנינו מאופיין בקצב ובחריזה השזורים להפליא זה בזה, בלי לפגוע בתוכן הדברים שביקש לומר. מעניין ביותר הדבר שדנינו כתב גם בעברית גם בערבית מדוברת (באותיות עבריות), וכל עמוד בספרו חולק לשני טורים: בטור הימני ניתן הנוסח בעברית ובטור השמאלי הנוסח בערבית. מובן שגם בעברית גם בערבית המילים מתחרזות ונשמר הקצב.

הערת המחבר: ראה ח"ד פירדברג (עורך), בית יעקב ספרים, תל אביב ה"התשי"ד, עמ' 1044, הרב דוד בן מסעוד דנינו, מוסר השכל עם תרגום לשפה הערבית, קזבלנקה תרצ״ח, 80. וכן בהוצאה החדשה של הספר מ׳ מוריה (עורך), בית עקד ספרים, צפת 1976, עמ^׳ 65 – אזכור כמעט זהה. אזכורים אלה אינם חומר מחקרי או דומה לו, אלא הם מובאים בתוך רשימה של כל הספרים שכתבו יהודים (זה הספר היחיד הנזכר מתוך ספריו). למעשה, הרמז היחיד לדברי דנינו הוא במילים ״מוסר השכל״, שהם תיאור הספר ברשימתו של פרידברג. אזכורו של המחבר וספרו זה נזכר גם אצל A. L. Laredo, Les Noms des Juifs du Maroc, Madrid 488 .1978, p. עם זאת, בספרו הגדול של הטל (ראו: א׳ הטל, יהדות צפון אפריקה, ביבליוגרפיה, ירושלים תשנ״ג), לא מצא המחבר לנכון לכלול ספר זה ודומיו.

ערבית מדוברת מרוקאית, שהיתה הלשון השגורה בפי יהודי מרוקו.

רב ומשכיל בזמנו-ר׳ דוד דנינו מקזבלנקה בשנות השלושים והארבעים של המאה העשרים

שלום בר־אשר-עמוד 34