Le mariage traditionnel chez les Juifs Marocains-Issachar Ben-Ami
- Dans le Sous. A Taroudant:, dès que le mariage est consommé, le marié quitte sa chambre et revient à ses amis qui l’attendent. Les femmes entrent en poussant des zgarit. Jeudi est le “nhar sboh” avec la remise des cadeaux. Toutes les femmes qui viennent voir la mariée, prennent le linge tâché et s’enduisent les yeux. La mère de la mariée gardera ce linge jusqu’au jour où sa fille enfantera son premier enfant.
Samedi après-midi donne lieu à un l’ab jusque tard dans la nuit.
- Mercredi, “nhar sab’ iyyâm”[“Le jour des sept jours”. A Iligh, ce jour-là est le “nhar lehruz” (le jour de la sortie).], le marié, accompagné des islan, va au marché acheter un panier, qu’il remplit d’oeufs, ainsi qu’un mouton, qu’il offre à ses beaux-parents. Quand il arrive chez lui, les islan prennent les oeufs et les jettent contre le marié; c’est un bon Pendant ce temps, la mariée est conduite au bain; elle se rend ensuite chez ses parents. A son arrivée, elle doit piétiner une bourse pleine d’argent que son père a déposée par terre. [Le sens donné: que la jeune femme vive chez son mari dans la même aisance qu’elle a connue chez ses parents.] Toujours à l’entrée de la maison, elle doit assister à l’abattage d’une bête et voir comment le sang jaillit. En quittant ses parents, ils lui offrent deux paniers avec des poulets et de la viande de mouton.
- Le sens de cette coutume, donné par les habitants de Taroudant, est que la fille doit voir le sang afin de surmonter sa peur. Sommes-nous en présence d’un vestige d’un rite destiné à compléter l’éducation de la mariée, en vue des responsabilités futures du mariage?
A Tiznit, après la défloration, le marié entrouvre la porte et jette la culotte de la mariée, qui est aussitôt ramassée par les femmes. Elles la mettent au bout d’un bâton et vont faire le tour des maisons, en réveillant les gens.
- K., instituteur à Tiznit en 1940, m’a raconté qu’il a été un jour réveillé à deux heures du matin, en sursaut, par des cris et des coups à sa fenêtre. En ouvrant, il vit une culotte tâchée sur le bout d’un bâton. Les femmes lui crièrent : “la mariée a mis le henné”.
Chez les Oulad-Barhi, on danse à la maison toute la nuit avec le linge maculé. Samedi, après la prière, on habille le père de la mariée et celui du marié de vieux habits, à la grande joie des assistants. Mercredi, “jour du retour”, le marié va au marché. 11 s’approche d’un marchand et, sans mot dire, il prend un couscoussier. Il y met. du henné, des noix, des dattes et autres fruits. A son arrivée, il les offre à sa femme avec un habit et un bijou. Après le bain de la mariée, un repas avec la lecture des “sept bénédictions” clôturera les cérémonies du mariage.
Les histoires concernant le salissage du linge avec le sang d’une poule sont ici plus courantes que dans d’autres lieux. Les Juifs soussis sont, par ailleurs, réputés par leur magie.
L’importance du sang virginal est aussi capitale chez les Musulmans, qui connaissent la pratique de la poule égorgée. Voir Westermarck, Ceremonies, p. 229, et G. Mouette, op. cit., p. 398. La médecine populaire musulmane montre beaucoup de recettes afin de rendre à une jeune fille déflorée avant ses noces l’apparence de la virginité.. Il existe au Maroc, selon l’information que m’a transmise une infirmière, qui a travaillé longtemps dans ce pays, des cliniques privées qui font un greffage aux jeunes filles non vierges, qui permet, au moment du coit, de faire couler du sang.
Auparavant, un des amis du marié va chez le marchand et lui paye le couscoussier. Il l’avertit que quand quelqu’un viendra prendre l'objet, il ne devra rien dire.
Le mariage traditionnel chez les Juifs Marocains-Issachar Ben-Ami-page 84
מורשת יהודי ספרד והמזרח-יששכר בן עמי – תשמ"ב-ציון וירושלים בשירת ספרד-נחמיה אלוני
ויש אף בקטעי שירים אלה המובאים כאן, כדי לחוש בחוש דברים של ממש, אשר שימשו השראה ומקרו למשורר הלאומי רבי יהודה הלוי, ובייחוד הקטע האחרון. אולם במאמר אחר, שהוקדש לשירי ציון בשירת רשה"נ, הושוו מובאות רבות בשיריהם, וההשוואות ההן מוכיחות עוד יותר את המשך השלשלת משירת רשה"נ בשירת רבי יהודה הלוי.
שירי ציון וירושלים של רמב"ע ( גראנדה 1055 – אסטילה בנאבארה, צפון ספרד 1135 ) רוכזו שירי הקדש, במחלקה מיוחדת על ידי המהדיר, אף כי רחוק כינוסו להיות מלא ושלם, ויובאו כאן רק בודדים ממחלקה זו והמחלקה הסמוכה לה, " באשמורת הלילה ", וגם הם " שירי גאולה "
1 – עַד אָן גֵּיא חִזָּיוֹן / מְעוֹן פְּרָאִים
שָׁמֵם וְדַרְכֵי צִיּוֹן / אֲבֵלוֹת
2 – יוֹנָה זְמִירָיִךְ / הַרְבִּי וְשִׁירָיךְ
לְקַבֵּץ פְּזוּרָיךְ / אֶל מִבְּצָרָיךְ
וְלִמְחוֹלַוֹת מַחְנַיִים / שְׁלוֹמִים תִּשְׁאָלוּ
יְרוּשָׁלַיִם / יִשְׁלָיוּ אוֹהֲבָיִךְ
3- בשיר " מִשְׁעָן עַמּוֹ וּמִבְטֶחָים " הוא מסיים :
קוּם כְּצֵאתָךְ מִמִּצְרַיִם / וְהַקִּימָה שִׁבְעָה רוֹעִים
וּמֹשֵׁל בִּירוּשָׁלַיִם / וּבְאֶרֶץ יְהוּדָה כֶּחָם
-4 בְשיר אַחֵר " לתיקון חצות " נמצאים הבתים האלה :
עָקוּר עֵץ חֶבְלוֹ / וּנְטַע אָהֳלוֹ / כִּי יֵשׁ עֵת לַעֲקוֹר / וְגַם עֵת לָטַעַת
יְפֵה נוֹף בְּחֶבֶל / נַחְלַת תֵּבֵל / בְּעֶבְרַת עַל נֶעְתָּם
מָתַי עֶלְיוֹן / תְּבָאֵר חֶזְיוֹן / הַקֵּץ אֲשֶׁר נִסְתַּם
וְנֶחְתַּם בְּטַבַּעַת
ריה״ל (תודילה, ע׳ 1075—־קהיר, 1141) היה בן דורו הצעיר של רמב״ע ואף בן טיפוחיו. אחרי שקיבל רמב״ע מידי ריה״ל אחד משיריו, והיה ריה״ל באותה שעה עלם צעיר, נתלהב לכשרונו הספרותי של העלם, והזמינו לבוא לביתו ולהתארח אצלו. נתפתחה ידידות בין שני המשוררים גדולי הדור, ולא פסקה כל ימי חייהם. זכה ריה״ל להיות אהוב כל בני דורו, וזכה ריה״ל לשמש כלי מחזיק ברכה של כל דורות המשוררים הספרדים שקדמו לו ולקחת את שכרם של כולם. כאברהם, העשירי אחרי נח, שלקה את שכר עשרת הדורות כולם. מאז החלה השפעת השירה הערבית על השירה העברית ועד הסתלקותו של ריה״ל לעולמו עברו מאתיים וחמישים שנים בערך, והרי זה כעשרה דורות. זכה ריה״ל להגיע לידי שלמות נפלאה בשירת ספרד, באמנותה, בקישוטי השירה, במוטיבים של השירה הספרדית, הרעיונות, הדימויים וההשאלות, וכל אלה מצאו את ביטוים השלם והנפלא בלשון העברית, אשר גובלה בידו כעיסה למצה שמורה בידיים אמונות ונאמנות. אף שירי ציון וירושלים הגיעו לשיא השלם והמלא בשירתו של ריה״ל.
היתה שירתו לשירה הקלאסית והשירה לאות ולמופת בשירת ספרד, אולם שירי ציון וירושלים השתלטו השתלטות מוחלטת, עד כי בלעה את כל שירי ציון וירושלים של כל משוררי ספרד מיום תקומתה של שירת ספרד ועד סופה בארץ ספרד, ימי גירוש היהודים מארץ ספרד. הייחוד הגדול ביותר לשירי ציון וירושלים של ריה״ל, שהפכו הם להיות שירי תפילה ושירי קינה בבית־הכנסת של עם ישראל, בלא הבדל אשכנזים וספרדים, בבלים ותימנים, פרובנסאלים ואיטלקים, אלג׳ירים וניוגראבים. השיר ״ציון הלא תשאלי״ מצא לו עשרות חיקויים בין משוררי כל העדות, וזהו השיר היחיד שתורגם יותר מכל שיר ספרדי אחר ללשונות שונות בארצות תבל.
מאז החלה חכמת ישראל בראשית המאה הי״ט, החלו לאסוף ולכנס את שירי ציון וירושלים ליריה״ל. כבר בדיואן הראשון (״בתולת בת יהודה״) אשר: -ליקט וכינס שד״ל, היו שירי ציון וירושלים בראש כל שיריו, הקובץ השני, הגדול מן הראשון, שאף הוא נעשה על־ידי שד״ל, וכבר כונה ״דיואן ריה״ל״, פותח בכתובת לשיר הראשון: ״לכבוד ירושלים עיר הקודש״, והשיר הוא: ״יפה נוף משוש תבל״. כשבא המכנס הבא, הרכבי, והוסיף וכינס את שירי ריה״ל, פתח את הדיואן במחלקה א: ״שירי ציון״, ואף גדול חוקרי שירת ספרד, חיים ברודי, ייחד מחלקה בכרך ב בשם: ״משא נפש ציונה״. אצל השניים האחרונים כבר נמנים עשרות שירים במחלקה זו, אולם אין לי ספק, כי המכנס של דיואן ריה״ל בימינו, דוב ירדן, יעלה את מספר שירי ציון וירושלים בדיואן ריה״ל לרב יותר מאשר אצל השניים הנזכרים:
ויש להודות, כי לא קשה למנות שירים רבים מצוינים במחלקה זו בדיואן רבי יהדוה הלוי, ואמנם רק אחדים מהם, והם המפורסמים ביותר בקהל ישראל ובייחוד חוקרי שירת ספרד :
דְּבָרֶיךָ בְּמוֹר עוֹבר רְקוּחִים / וּמִצוּר הַרְרֵי הַמוֹר לְקוּחִים.
הַבָּא מַבּוּל וְשָׁם תֵּבֵל חֳרָבָה / וְאֵין לִרְאוֹת פְּנֵי אֶרֶץ חֲרֵבָה
הַיּוּכְלוּ פְּגָרִים / הֱיוֹתָם חֲדָרִים / לִלְבּוֹשׁ קְשׁוּרִים / בְּכַנְפֵי נְשָׁרִים
הִצִּיקַתְנִי תְּשׁוּקָתִי לְאֵל חַי / לְשַׁחֵר אֶת מְקוֹם כִּסְאוֹת מְשִׁיחָי
הֲתִרְדּוֹף נַעֲרוֹת אַחַר חֲמִישִּׁים / וְיָמֶיךָ לְהִתְעוֹפֵף חֲמוּשִׁים
זֶה רוּחֲךָ צַד מַעֲרָב רַקוּחַ / הַנֵּרְדְּ בִּכְנָפָיו וְהַתַּפּוּחַ.
יוֹעֵץ וּמֵקִים / בִּמְרוֹם שְׁחָקִים / וְעַל יָם רְחוֹקִים / צִדְקוֹ סֶרַח
הָמוּ גַּלִּים / בְּרוּץ גַּלְגַּלִּים / וְעָבִים וְקַלִּים / עַל פְּנֵי הַיָּם
יְפֵה נוֹף מְשׂוֹשׂ תֵּבֵל / קִרְיָה לְמֶלֶךְ רַב / לְךָ נִכְסְפָה נַפְשִׁי / מִפַּאֲתֵי מַעֲרָב
לִבִּי בַּמִּזְרָח וְאָנוֹכִי בְּסוֹף מֵעֲרַב / אֵיךְ אֶטְעֲמָה אֶת אָשֵׁר אוּכַל וְאֵיךְ יֶעֱרַב
אֵיכָה אֲשַׁלֵּם נִדְרֵי וֶאֱסָרֵי בְּעוֹד / צִיּוֹן בְּחֶבֶל אָדוֹם וַאֲנִי בְקֶבֶל עֲרַב
צִיּוּן הַלֹּא תִּשְׁאֲלִי לִשְׁלוֹם אֲסִירָיךְ / דּוֹרְשֵׁי שְׁלוֹמֵךְ וְהֵם יֶתֶר עֲדָרָיךְ
לִבְכּוֹת עֱנוּתֵךְ אֲנִי תַּנִּים וְעֵת אֲחְלוֹם / שִׁיבַת שְׁבוּתְךָ אֲנִי כִּנּוֹר לְשִׁירָיִךְ
מִי יַעֲשֶׂה לִי כְּנָפַיִם וְאַרְחִיק נְדוֹד / אָנִיד לְבִתְרִי לְבָבִי בֵּין בְּתָרָיךְ
מורשת יהודי ספרד והמזרח-יששכר בן עמי – תשמ"ב-ציון וירושלים בשירת ספרד-נחמיה אלוני
עמ' 251
קורות היהודים בצפון אפריקה-נתן א.שוראקי-1975 – החיים הדתיים- מצב האשה
מצב האשה.
אם ארגונן של הקהילות היהודיות, בצורה הידוע לנו, ראשיתו נעוצה במאה החמש עשרה, הרי ראשיתם של בתי הדין הרבניים חופפים את ראשיתה של יהדות צפון אפריקה. נצחונו של האסלאם לא גרע מאומה מן האוטונומיה השיפוטית של הקהילות היהודיות : הללו מוגנות היו על ידי העקרון הקוראני : "אנשי האונגליון יישפטו על פי האונגליון". הכרה תחיקתית זו, שמעולם לא הייתה ברורה ומפורשת בארצות הנצרות עד לתקופת האמנציפציה, הייתה לה חשיבות ניכרת ובה התבטא כל יתרון מעמדו היהודי בארצות מוסלמיות לעומת אחיו יושבי אירופה הנוצרית.
לד'מי הייתה לפחות זכות לחיים, לרכוש ולחופש המצפון. בית הדין הרבני היה נותן תוקף והכשר לקיומה של מערכת סמכותית בלתי מוסלמית בתוך החברה התיאוקרטית של ממלכת המאמינים. חוץ מאשר באלג'יריה, לא הכניסה השתלטותה של צרפת בשטח זה אלא שינויים קלי ערך, בנוגע לפרטים של נוהל או בנוגע לארגון המנהלי של בתי דין הרבניים, שרבניהם קיבלו שכרם משלטון החסות. הנה כך אירגן הדהאהר מיום 22 במאי 1918 מחדש את הנוהל של בתי הדין הרבניים של האינסטנציה הראשונה והעמיד את מספרם על שבעה במרוקו, אף הקים בית דין רבני גבוה שעליו הוטל לגבש את השיפוט היהודי במרוקו.
זאת ועוד, דהאר, מתאריך 40 במאי 1940, יצר מערכת שיפוט בעלת אופי מיוחד לגמרי "בית דין השררה – שעליו ניטל ליישב את כל הפלוגתות הנוגעות במשפט השררה. דינים אלה מקורם בתנ"ך, המכיר בכך שהכּהונות הציבוריות העיקריות עוברות בירושה.
במגרב פירשו זאת לגבי כל המשרות הציבוריות שבידי הקהילה היהודית, שנחשבו עוברות בירושה, על תנאי שיהיה הבן מסוגל לשמש במשרה שהחזיק בה אביו. זכות השררה הייתה נחלתן של כמה משפחות ותיקות שבתחילה מועטות היו למדי. בהמשך הדברים, הואיל וזכות זו עברה לכל הצאצאים הזכרים, נתגלעו סכסוכים לרוב ולכן, בתחילת מלחמת העולם השנייה, ארגנה צרפת, בתורת מעצמת החסות של מרוקו, בית דין מיוחד, שעמו נמנים שלושה רבנים שאינם נהנים מזכות השררה, והטיל עליו ליישב את הפלוגתות, שנבעו מן הזכות העתיקה הזאת,. מקרב בעלי זכות זו היו הקהילות בוחרות את הדיינים, בפיקוחן של הרשויות הממלכתיות.
היקף סמכותו של השיפוט הרבני נקבע במרוקו בשני דאהרים, מיום 12 באוגוסט 1913 ו – 22 במאי 1918 ועל ידי החוזר, מיום 15 בפברואר 1938. ההלו הסמיכו את בתי הדין האלה לדון בכל המשפטים הנוגעים לנישואים, יחוס אבות, אימוץ, כוחם של אבות, תקפותן של צואות, ביצוע עזבונות, חלוקתן של ירושות, תרומות, מחלוקות בנוגע לנכסי הקודש, וניהולם של בתי הכנסת.
מובן שלא היו בתי דין האלה מוסמכים לדון אלא במשפטים שבין יהודים מרוקאים במרוקו, תוניסאים בתוניסיה, או אלג'יראים בדרומה של אלג'יריה. סמכויות שיפוט אלו, אם גם ששמרו על צביונן המיוחד של הקהילות היהודיות, יצרו גם הפליה ברורה לרעתן, שעוררה טינה עזה בלבם של יהודי המגרב, כל אימת שהיו חייבים להתייצב לפני בית דיו השרעי המוסלמי, שהיה הסמכות השיפוטית משעה שהיה מוסלמי צד בעניין.
בבית הדין הרבני של קזבלנקה, שהיה החשוב ביותר בכל המגרב כולו ובו בוררו כאלפיים משפטים בשנה, יכול היה אדם לקרוא פסוקים אלה מעל בית המשפט :
"למדו היטב דרשו משפט אַשרו חמוֹץ שפטו יתום ריבו אלמנה " וכן : " על שלושה דברים העולם עומד : על הדין ועל האמת ועל השלום שנאמר : אמת ומשפט שלום שפטו בשעריכם. הוו זהירים בדין.המשפט הוא האמת, שלאמיתו נברא על ידי הקדוש ברוך הוא במעשה בראשית"
רוממותם של כללים אלה מבליטה עוד יותר את דלותם של בתי משפט אלה, שכל מצוקת המללאח ומחסוריו היו עוברים בהם כבתהלוכה. מי שהיה עוקב אחר ההמונים שהצטופפו שם בימי הדין רואה היה את המתרחש בבתי משפט אלה, שהיו שופטים יהודים על פי התורה, התלמוד והפוסקים הגדולים, ובהם בראש וראשונה ספריהם שח הרי"ף, הרמב"ם ויוסף קארו.
על קבצי הלכה נתווספו במגרב פסקיהם של רבנים, שפרסמו אלפי שאלות ותשובות, שרובן עדיין לא יצא לאור והן – הן אוצרה המיוחד של יהדות צפון אפריקה. באשר לבגרות ולאפוטרופסות נהגו, כמובן, על פי הכללים המסורתיים של התנ"ך והתלמוד. אולם אף שעל פי חומר הדין אשה מגיעה לפרקה בגיל שתיים עשרה וגבר בגיל שלוש עשרה, באו חכמי ספרד והעלו גיל זה לשמונה עשרה שנה. בהשפעת הדוגמה של צרפת פרסמו הרבנים הראשיים של מרוקו , בעת מועצתם השנתית השנייה בשנת 1948, תקנה שהעמידה את גיל הבגרות המשפטית על עשרים שנה לגברים ונשם כאחד, אף שהתירה לבית הדין הרבני להכיר בעצמאותו של קטין קודם לגיל הנדרש.
הרי זו דוגמה טיפוסית להשפעתם של זרמי ההיסטוריה הגדולים שנפגשו ביהדות המוגרבית. יכולים אנו להבחין באותן מגמות בתחום של דיני קידושים ונישואין.יפה תוארו טקסי הקידושים על ידי כמה משקיפים, ובהם גּלוון, תאג'ורי, ברינו ומלכה ובן עמי. הם תוארו בתמונות שצייר דה-לקרואה באלג'יר ובמרוקו. הקידושים הם טקס משפחתי פשוט, אף כי תופסים הם במקרה של הפרה. הואיל ובתחום זה היו הרבה מקרים מצערים של הפרת אמונים, נאלצו הרבנים המוגרבים להוציא דינים שהמשיכו במגמות, שהסתמנו החל מן המאה השבע עשרה ובהשפעת מוסר חקיקה המערבי, פרסמו ב – 10 וב – 11 ביולי 1947, תקנה שגזרה עונש על כל מעילה באמון בנידון זה.
אותה תקנה עצמה נתנה תוקף משפטי לדיני המקרא וההלכה לגבי האזור הצרפתי של מרוקו, לרבות טנג'יר, בעניין הבטחת נישואים שבא פיתוי לאחריה. בלא להכנס כאן בפרטי החידושים המשפטיים האלה, הרי עלינו להדגיש שלא באו אלא לטהר את הדין היהודי מן ההשפעות הערביות שקלט ולבדוק אותו לאור ההשפעות המערביות, שמשלו במגרב בכיפה בעשרות השנים האחרונות.
המגמה הייתה להגן על הצעירה ולערוב לזכויותיה : עם זאת, לא היו רבני המגרב להוטים לחפש אחר האבהות, הם לא הטילו את האחריות על המדיח אלא אם כן הודה בה הוא עצמו רשמית.
הוא הדין לגבי הנישואים. התפתחות המשפט הפרטי במגרב בעת האחרונה, נוטה הייתה לטעת בחקיקה המיושנת החדורה השפעות מוסלמיות ומזרחיות, עקרונות הקרובים יותר למחשבה המשפטית של המערב. מתוך התקנות החדשות שפרסמו הרשויות הרבניות העליונות יכולנו לעמוד על התפתחות המידות והדעות.
למשל, לפי דוגמת המוסלמים היו זיווגי קטינים גם שכיחים מאוד בחוגים יהודים. עוד לפני שנים אחדות בלבד היה זה מקרה שכיח למדי, שתסרב ילדה בת תשע ללכת לבית הספר…משום שהיא נשואה. התגובה החריפה עד מאוד מצד הקהילות היהודיות והעילית המשכילה הביאה לידי פסיקות חמורות של בתי הדין הרבניים במגמה לאסור מנהג זה ולקבוע את הגיל החוקי לנישואים בתקופת הבגרות המינית.
ועוד עלינו לומר כי עוד בשכבר הימים הנהיגו הרבנים הספרדים, מדאגה להגנת האינטרסים של האשה, משטר של שיתוף בני הזוג במקום הפרדת נכסים, שהייתה ממסורתו של המשפט העברי. היו אלה אותם רבנים קסטיליאנים, שניסו לשים סייג למנהג החוקי של הפוליגמיה, שהדין מכיר בו לגבי יהודי המזרח. אכן תקנות קסטיליה התירו לעשות את המונוגמיה אחד מתנאי הכתובה :
כל זמן שהייתה הכלה דנן וכל זמן שהתקיים הזיווג בין בני הזוג אסור לבעל שישא אשה אחרת. אם יעבור על איסור זה, יצטרך לשלם אז לכלה דנן את כל הסכומים שנרשמו בכתובה כנדוניה חוקית, ולתת מיד בידה גט כריתות, כדת וכדין,כדי שתהיה בת חורין להינשא בשנית.
כחברה מזרחית התירה היהדות המוגרבית, מאז ומתמיד, את הפוליגמיה. התנאי העקרוני היחיד שנדרש על מנת להתחתן שבנית, כשלא היה הדבר אסור על פי הכתובה הראשונה, היה שיוכיח הבעל כי יש לאל ידו לפרנס שתי נשים.
בכל זאת כאשר היה הדבר ביכולתם נאט בתי הדין הרבניים שלא להרשות זיווג שני אלא בשעה שהיה הזיווג הראשון חשוך בנים משך למעלה מעשר שנים. ואכן, בחוגים ברבריים וספרדיים כאחד נעלמה הפוליגמיה החוקית כמעט לגמרי מקהילות היהודים במגרב.
במקרים הנדירים בהם נתקלתי בה אגב מסעותי בצפון אפריקה הייתה הפוליגמיה חוקית זו פועלת במובן זה שהצמיחה פחות טרגדיות מבגידות משפחתיות במסגרת של מונוגמיה. מבחינתה של יהדות צפון אפריקה הייתה צרה החברתית האמיתית מצויה במקום אחר – בפוליגמיה הרצופה, שבחוגים ידועים נתאפשרה בגלל הנוהג של קלות יתירה בגירושים. דיני הגירושים, המקובלים בתנ"ך, כבכל מערכות המשפט במזרח, מפקירים למעשה את האשה לאדונה ובעליה ודנים אותה לגורל בלתי אנושי, תוך שהם מקריבים בראש וראשונה את הילדים, קרבנות חפים של הטרגדיות הכמוסות הללו.
בכמה שכונות מללאח ידענו על נשים שהרבו להנשא ולהתגרש עד שסובבו כמעט כל הגברים שבמקום. ירידה מוסרית זו, שנסתיימה בעוני, הייתה סיבה נוספת להסתאבותה של היהדות בארצות המוסלמיות. במגרב נוצלה התערבותו של הרב, שבלעדיה אין תוקף משפטי לפרידתם של בני הזוג, על מנת לנסות ולבלום מקרי הגירושים, שלבשו ממדים מדאיגים בשכבות העממיות יותר.
הזעזועים שחלו במבנה המזרחי של הקהילות היהודיות, עם התפרצותה הפתאומית של ההשפעה המערבית – והאמנציפציה של הגברים, שהייתה מהירה מזו של הנשים – החמירו לפעמים את המשבר המוסרי, ובכמה מקרים הרבו את מספר הגירושים על פי רצונו של הבעל בלבד.
בערים מסוימות, במיוחד בדרום, היה במרוצת השנה למעלה ממקרה אחד של גירושים כנגד כל שלושה זיווגים. לא היה זה דבר בלתי רגיל לפגוש בגברים שבימי חייהם התחתנו כדת וכדן למעלה מעשר פעמים. עיוותים אלה לא היו ידועים במעמד המשכיל יותר, שבו היו הנישואים מובטחים למשעה מפירוק והפוליגמיה נודעה מעולם. לפוליגמיה הרצופה הזאת נתלוותה, כמובן, פוליאנדריה רצופה : נשים, שגורשו כמה וכמה פעמים, נידונו בכך לגורל שממנו סבלו יותר ככל שהייתה האמנציפציה המוסרית שלהן ממשית. בשכבות המפותחות יותר, שבהן שוב לא היו מעשים אלה מקובלים, אלא שנשארו אפשריים מבחינה משפטית, היה איום הגירושים עלבון צורב לבנות הדור החדש.
הרבנים הראשיים של מרוקו, שמתוך חרדה למצב הזה נועדו לכינוס שלא מן המנין, במאי 1947, הודיעו על מכלול של צעדים שכוונו להפחית את מספר הגירושים ולבסס יותר את זכויות האשה הנשואה.
כדאי לנתח כאן את החקיקה הזאת, היוצאת מגדר הרגיל, שניסתה לשוות לחברה המזרחית איזה גוון המושפע מן הדוגמה הצרפתית. הרבנים הראשיים של מרוקו הסכימו כי אשה שויתרה על קצבת מזונות יכולה לחזור בה בתוך שלושה ימים. הם תיקנו שלעולם לא יוכרז גט בטרם יעברו שלושה חודשים מיום הפתיחה בהליכי הגירושים, הם שמו מכשולים ועיכובים בדרך להשגת הסכמתו של בית הדין, והם קבעו שאין לשלח אשה כנגד רצונה אלא לאחר שתופיע בעצמה לפני בית הדין בן שלושה דיינים שחובתם להזהר בדינם במידה שאין למעלה ממנה להאיר באופן גלוי פנים לאשה. כך הייתה רבנות מרוקו מנסה להמתיק דין שלא היה בכוחו לתקן את הקלקלות שבהן דיברנו למעלה, שכן עקרונית ראתה הגרושה הכרח לעצמה להשאיר את ילדה לבעל. רק הילדים שהייתה מיניקתם היו נשארים ברשותה עד מלאות להם שש שנים. אז היה האב רשאי לקחתם לו בלי שיוכל איש למנוע זאת ממנו.הנקל לשער איזה טרגדיות היו נולדות מכך. הגרושה הייתה מאבדת את ביתה, את ילדיה ואת בעלה. מהיותה עזובה ומבוזה, בלי שתוכל ללמוד מקצוע או לגלות יוזמה קלה שבקלות, לא נותר לה, בתוך מחסור גמור זה, אלא לחפש בעל אחר, שיוכל גם הוא לגרשה באותה קלות, ולהתחיל מחדש כל עוד ישתמר בה שריד עלומים כלשהו. לאחר מכן יהיה גורלה נואש עוד יותר.
מנהגים ברבריים אלה היו בבחינת סטיות שנבעו מן הניוון הכללי של כמה שכבות מדולדלות במיוחד. אין להוציא מסקנות כלליות על מצב האשה המזרחית מן העובדות שהודגשו כאן, ממש כמו שלא נהיה רשאים להוציא מסקנות כלליות על מצב האשה המערבית מתוך מחקר על הזנות בכּרכים הגדולים של אירופה.
בשכבות רחבות, שלא נוגעו בנגעים חברתיים אלה הייתה האשה המזרחית, מפוארת בעדייה ובמחלצותיה, שומרת על טהרת המשפחה ומחנכת את ילדיה, ונהנית הייתה מעדיפות טבעית כהשלמה למנת הזכויות שהעניק לה המשפט העתיק של המזרח המקראי.
גם בעניין הירושות ניכר היה האופי המזרחי של היהדות המוגרבית. עד ימנו יש הבדל עמוק בין מנהגי המגורשים , אלה מגורשי ספרד, שנהגו כמנהג קסטיליה, ובין התושבים, ילידי המגרב. ראוי לציין, שעד לכינונו של משטר החסות הצרפתי לא סבלה היהדות מכפילות זו במנהגים במה שנוגע להסדר ירושות : החיים היו סטטיים והייתה הפרדה ברורה למדי בין קהילות צפון אפריקה וחוף הים, שנהגו כמנהג המכונה "קסטיליאני", ובין הקהילות שבהרי לב הארץ והדרום, שאצלן שרד המנהג המקראי ההלכי המסורתי.
על פי משטר זה הייתה האלמנה מודרת הנאה למעשה מן הירושה ולא היה לה בה חלק ונחלה אלא במקרה יוצא מגדר הרגיל בו יחד לה בעלה חלק בעזבונו. בהעדר צוואה מכל וכל לא הייתה וכולה אלא לתבוע את הנדוניה שנקבעה בכתובה : אם ויתרה על נדוניתה, או אם לא קמה לתבוע אותה, היו יורשי המנוח חייבים במזונותיה, זכותה למזונות אלה לא הייתה פוקעת אלא אם נישאה מחדש.
בלי שנוצרך לנתח את החוק הרבני באשר לירושה, עלינו להדגיש, שעם בואם של היהודים הספרדים, שהביאו עמם את השפעת הציביליזציה הספרדית הגבוהה מן התקופה של ערב גירושם, הונהג בצפון אפריקה שיתוף נכסים אמיתי בין הבעל לאשתו. החל משנת 1947, ניסו הרבנים הראשיים של מרוקו למזג את מנהגי הקסטיליאנים וילידי המקום : הם עיבדו הצעת תקנה שלפיה דין האשה הנשארת בחיים כדין ילד בירושת בעלה. הויכוחים שעוררה תוכנית זו של רפורמה הבליטו את הניגודים בין החוגים המצדדים בשיווין זכויותיה הגמור של האשה על פי דוגמת המערב ובין החוקים ששמרו אמונים למסורות המזרח. בכל הקשור למעמד האישי של היהודי המוגרבי בלטו הסתירות בין המזרח למערב בכל חומרתן : למרות התנגדות החוגים המסורתיים היה הנוער המוגרבי, בין אם נשא עיניו, לצרפת ובין אם לישראל, נוטה להתרחק מעברו הקשור למזרח ולפלס לו דרך אל התקופה בה הוא חי.
קורות היהודים בצפון אפריקה-נתן א.שוראקי-1975 – החיים הדתיים- מצב האשה-עמ114
תולדות היהודים באפריקה הצפונית-כרך ב'-מארוקו-ח.ז.הירשברג- שלטון אסמאעיל
משה ן׳ עטר
(27 א) בימים ההם בעת שהיה מולאי זידאן , מושל בתארודאנת היה משה ן׳ עטר אצל מולאי זידאן והיה נגיד עליהם והיה מייסר אותו ומענה אותו וקונסו ממון רב בכל עת ורגע. ואחר שמת מולאי זידאן בא הר״מ [רבי משה] הנז׳ אצל אמו ושמעה שהוא היה אצל בנה ומשרת אותו וגדלתו ורוממתו ונתנה לו ממון רב לשאת ולתת בו. והיה הולך ושב אצלה ומביא לה דורונות ומנחות. אה״כ הזכירה את שמו למסיר״א ושמח בו, והיה מביא לו אבנים טובות ומרגליות וכלים מכלים שוגים של המלכים עד שגתגדל עם המלך והשרים הגדולים וכולם יודעים ומכירים אותו יותר מה״ר אברהם מאימראן.
ובשנת התע״ז (1717) ליצירה הלשינו עליו למסיר״א וקנס אותו המלך קנם גדול לתת חמשים ככר כסף ומכרו כל אשר להם, הוא ושותפו ראובן ן׳ קיקי ונתן הקנס הנז'. אח״כ הלשינו עליו למסיר״א וקנסו חמשה ועשרים ככרים ונתפשר עם המלך יר״ה בינו לבינו ונתפייס.
ובשנת התפ״ג (1723) ליצירה נלב״ע הנגיד ר׳ אברהם מאימראן בר״ח טבת לש׳ הנז'.
ובש׳ התפ״ד (1724) נתגדל הר״מ ן׳ עטר עם המלך וגדלו על כל היהודים אשר תחת ממשלתו להיות נגיד עליהם.
ביום ז׳ לאדר של ש׳ תפד״ה הנז' גזר המלך על הר״מ ן׳ עטר הנז' לישרף. ואחר שהוציאוהו ערום לבית השריפה הצילהו הקב״ה וקנסו עשרים ככר של כסף, השי״ת ימלא חסרונו וחסרון עמו ישראל כי״ר.
הערת המחבר: לפני־כן(דף 22 ב) נזכרה חתונתו של הגביר המעולה ראובן ן׳ קיקי עם הכבודה גברת ואם בישראל סטרייא בת הישיש לוי הלוי ן׳ שושן נ״ע — באדר ב׳ התס״א (1701). ואין ספק, כי כבר אז היה אדם נכבד, אם ראו צורך לרשום את חתונתו! ומסתבר שהיו אלה נישואים בפעם השנייה גם מצידו וגם מצד ה׳גברת ואם בישראל
היהודים בחצרו של אסמאעיל
ברשימתו של שמואל אבּן דנאן נזכרים רק שני יהודים שפעלו בחצרו של אסמאעיל, הנגיד אברהם מאימראן ור׳ משה בן עטר, ואף אלה בקיצור נמרץ עד שאי־אפשר להסיק דבר על היקף פעילותם. אולם מקורות אחרים, ובעיקר דו״חי השגרירים והקונסולים של ארצות אירופה וכן סיפורי הנוסעים הנוצריים, מספקים חומר עשיר, המבליט את חלקם הרב של העוזרים היהודיים ביחסים עם המדינות הנוצריות.
כבר בהיות אסמאעיל משנה־למלך במכנאם נמנו בין יועציו שניים מיהודי העיר: דניאל טולידאנו ויוסף מאימראן. ומשעלה למלוכה וכונן את בירתו בעיר זו, עלתה השפעתם של אלה, ואסמאעיל צירף לשירותו גם את בניהם. בתיאורים של ראשית שלטון אסמאעיל מכונה יוסף מאימראן השֵייך הגדול של היהודים בכל המלכות ורע המלך ובעל השפעה רבה עליו! יש לו במדינה השריפית מעמד הדומה לזה של קולבר הגדול בצרפת. הוא נרצח בשנת 1683 — יש אומרים בהמתת המשנה־למלך בזמן היעדרו של אסמאעיל. בינו [Dominique Busnot], נזיר צרפתי שנשלח שלוש פעמים למארוקו לשם פדיון שבויים, יודע לספר, כי יוסף נדרם למוות ברגלי סוס משתולל, לפי פקודתו של אסמאעיל עצמו, שביקש בדרך זו להיפטר מתביעותיו של יוסף. לאחר מותו נתמנה אברהם בנו לגובה ראשי של ה׳גראמה' כפי שנקרא לפעמים מס־הגולגולת (הג׳זיה׳), וכן לספק ראשי של הצר המלכות .
הדו״חים של י. סמיטם ך,פנדורפ [Joan Smits Heppendorp], קונסול הנידרלאנדים במארוקו בשנים 1669—1699, אל אסיפת־המעמדות, ושל הקונסולים האנגליים אל מזכיר המדינה בלונדון משמשים מקור רשמי להערכת תפקידם של היהודים בחידוש הקשרים בין ארצות־השפילה ובין חצרו של אסמאעיל, לאחר שאלה נתרופפו וכמעט נותקו בימי שקיעתה של שושלת הסעדים ומאבקם של העלווים על השלטון.
במכתבו מיום 25 במאי 1672, כלומר כשישה שבועות לאחר מות אל־רשיד ועלייתו של אסמאעיל לשלטון, מודיע הפנדורפ, כי עתה הוטבו הסיכויים לחידוש יחסי־מסהר תקינים בין שתי הארצות. המלך החדש מעוניין ביצוא סחורות וחומרי־גלם, חוץ מתבואות וקמח, וכן בפדיון השבויים הנוצריים הנמצאים בידו. בה בעת מוסר הפנדורפ על התעצמותם של הקורסארים בסלא, הן בכוח־אדם והן בנשק כבד (תותחים!), וכן על עיסקת־חליפין של סוחרים אנגליים לפני שנים אחדות, בהביאם אבק־שריפה אנגלי תמורת חנקת־אשלגן מארוקאנית, חומר־גלם המבוקש עתה ביותר באירופה לשם ייצור אבק־שריפה.
בכל־זאת לא חלה במשך שמונה שנים ומעלה שום תזוזה ביחסים בין שתי הארצות. רק לאחר שנחתם ב־1680 חוזה־שלום בין אלג׳יריה ובין הנידרלאנדים (שבהכנתו נועד תפקיד נכבד ליעקב די פאז), נרשם בהחלטת אסיפת־המעמדות מיום 27 בספטמבר 1680 ! ׳יש אומרים, כי הקיסר של מארוקו רוצה לערוך חוזה שלום עם ארצות־השפילה׳! ולדעת הֶרינחה [Heerings] התכוונו בלשון סתומה זו לסוחרים היהודיים של אמשטרדם. אכן, חליפת־המכתבים הדיפלומאטית מוכיחה, שגם יועציו היהודיים של אסמאעיל, וכן יהודים מארצות־השפילה שישבו בסלא ויוצאי מארוקו שהתיישבו בארצות־השפילה, לא חסכו מאמצים כדי לקדם את המשא־ומתן, שתוצאותיו החיוביות היו חיוניות בשבילם מבחינות הרבה.
תולדות היהודים באפריקה הצפונית-כרך ב'-מארוקו-ח.ז.הירשברג- שלטון אסמאעיל
עמוד 268
קהלת צפרו-רבי דוד עובדיה- תעודות-כרך א'- תעודה מספר 30
רבי דוד עובדיה מביא שני כרכיו הראשון והשני של "קהלות צפרו" 691 תעודות , חלקן ארוכות וחלקן קצרות. תעודות אלו מכילות מידע חשוב מאוד על אודות הווי הקהלה בצפרו בעיקר, בכל התחומים, אם בגמילות חסדים, אם בתקנות בנושאים שונים כגון איסור על ארוחות ראווה בשמחות של הקהלה ועד לרדיפה אחרי עבריינים כגון בתעודה הזו…
חלקן מתורגמות לערבית, וזו הזדמנות לאוהבי השפה, להצליב אבין שתי השפות העברים והערבית יהודית וכמובן להעשיר את הידע בערבית יהודית…כמו כן להתענג על אופן הכתיבה המליצית,ובכלל תעודות אשר יעניינו כל הסקרנים תאבי יידע וצמאים למקורות של העדה המופלאה הזו…
ב״ה התק"ד – 1744
החכם השלם הדו״מ כהה״ר אהרן בן זכרי נר״ו וכל ק״ק קהל צפרו ישמרם צורם כי״ר. אחדש״ו [אחרי דרישת שלומו וטובתו] תעלמו אן האדאך צורר היהודים יצחק בן בטאן העומד במ״ק [במחנינו קודש] נקבאד פיידו זיוף המטבע כמה פעמים ואוקפנא מעאה חתא סלך עלא כיר ורדנאה לטריק, וליום רינא די כיף נתאמת לנו עודנו מהזיק בט׳ומאתו שבהיותו בשדה כאן מסגול פלמלאכה המי וזייף ונתן שני צמדים ביד גוי אחד ובא הגוי הנז׳ והעליל על בני המלאכה העומדים בעיר הלזו וכמעט היו בכל רע ובפרט בימים האלה ובזמן הזה ועמדו והוציאו הוצאות להציל נפשותיהם מרדת שחת, לכן בוצול האדי אילכום תקבדוה ותקנסוהו להתם ולכלה ותצאפדו מנו עסרא דרייאל קימת הצמדים הנז' ושאיין הפסידו בסבתם, בלא עוטלא, ולא תכילווה יכרוג׳ ברא מן למדינה, ואידא יכרוג׳ וינקבאד שי ממלאכתו ערפו אן אלוולי די ידהר הינא ממ״ק ינקבאד פיה, והווא מות יומת ברשות די נעטיוו לבני המלאכה שכל הפוגע קוברו תחילה לאיין הווא רודף לכללות ישראל ואידא מא יתצאפדוס רייאל הנז׳ ערפו אן ימסיוו לענדכום משרתי יר״ה ומא כפאכום חאל ולא ימטי לבני המלאכה שום פסידא ודררא דממונא כלל ושומע לנו ישכון בטח ושאנן נאם החותמים בחדש תמוז בשנת התקד ליצי׳ בפאס יכוננה עליון אמן ושלום כתר נעלמוכום עלא דוך ס״ת, תרסלוהום די כיף כתבנאלכום ותזידו שכירות החמר מן ענדכום הרי טוב ואידא לא ראכום, תזידו עליהום קנס ותזיבוהום בידיכום וש״ש.
שאול בכא״א יעקב אבן דנאן רפאל עוכב אבן צור אליהו הצרפתי סי״ט
מתתיה פירירו ס״ט לעסרא דרייאל מנהום ו־פב־ דדמאלז ולכמאל הוצאות.
ב״ה
בעדן כתבנא ליכום עשרה דרייאל דאבא די צופנא הנא הר׳ יחייא צבע חסמנא וקבדנא מנו ח׳ די רייאל דהיינו ו׳ הומא די דמאלג׳ ולהוצאה די לזמת הייא ד׳ ברכנא עלא בעלי מלאכה די נקבאטו יעטיוו ב׳ הומא וב׳ מעא ו׳ קבטנאהום מן ענד יחייא הנז׳עליהא הווא כא תחתאג׳ו תסבקוה תעטיוה ח׳ דרייאל ונטלבו היית יגיעל האדא חד אלבאס מא ילזם שי אכור ועתה אל תנקוהו לאיין האדי ב׳ פעמים וג׳ טאח פי ידינא וכסינו את דמו ושלומכם ירבה נאט שאול אגן דנאן ס״ט הודה יחייא צבע הנז׳ כי קבל בטחונות מיצחק ביטאן על הסך הנז״ל.
תרגום
אחדש"ו עלינו להודיעכם שאותו צורר היהודים יצחק בן בטאן העומד במחנכם קדוש שנמצא מזייף המטבע, כמה פעמים עמדנו והצלנוהו. ויצא בדימוס. דברנו על לבו והורינו לו הדרך אשר ילך בה. והנה אנחנו רואים היום ונתאמתה לנו הידיעה שעודינו מחזיק בטומאתו ובזמן היותו בשדה והיה עסוק במלאכה הנז' וזייף ונתן שני צמדים ביד גוי אחד ובא הגוי הנז' והעליל על בני המלאכה העומדים בעיר הלזו וכמעט היו בכל רע ובפרט בימים האלה ובזמן הזה נעמדו והוציאו הוצאות להציל נפשותיהם מרדת שחת על כן כשיגע המכתב הזה לידכם תפסוהו וקנסוהו להתם ולכלה וקחו ממנו ושלחו לנו בלי איחור עשרה רייאל תמורת הצמדים הנז' עם מה שהפסידו בסבתם, גם לא תנחוהו לצאת מן העיר (צפרו), כי אם יצא ויתפס איזה חפץ ממלאכתו תדעו לכם שהראשון שיבוא הנה ממחנכם קדוש יתפס במקומו. והוא מות ימות על ידי שנרשה לבני המלאכה ״שכל הפוגע בו קוברו תחילה״ לפי שהוא רודף לכלל ישראל, ואם לא תשלחו את סכום הרייאל הנז׳ תדעו לכם שנשלח אצלכם משרתי המלך ירום הודו. ולא נעלם מכם, שהכל בכדי שלא יגיע שום הפסד וחסרון ממון כלל לבעלי המלאכה ושומע לנו ישכון בטח ושאנן נאם החותמים בחדש תמוז בשנת התק״ך ליצירה בפאס יכוננה עליון אמן ושלם כתר תורתכם. להודיע עוד לכם על אותם ספרי תורה תשלחו אותם כמו שכתבנו לכם ותוסיפו שכירות החמר משלכם הרי טוב ואם לא תהיו חייבים להוסיף עליהם קנס ותביאו אותם בעצמיכם ושלם שנית.
חשבון העשרה רייאל סך ו־פב־ של הצמדים והיתרה להוצאות. הגם שכתבנו לכם על הסכום של עשרה רייאל הן היום ראינו כאן הר׳ יחייא צבע והתביישנו ולקחנו ממנו רק שמנה רייאל דהיינו ששה בשביל הצמדים וההוצאה הגיעה לסך ד׳ והטלנו שני רייאל על בעלי המלאכה שנתפסו, ושני רייאל עם ששה רייאל שולמו לנו מן הר׳ יחייא הנזכר, ומה שעליכם הוא צריכים להקדים ולשלם לו ח׳ רייאל והשם ישים קץ לצרה זו ולא נצטרך לשום דבר אחר ואל תנקוהו, (ליצחק אבטן) כי כבר שנים ושלשה פעמים נפל בידינו וכסינו את דמו ושלמכם ירבה. הודה יחייא צבע הנז׳ שקבל בטחונות מיצחק ביטאן על הסך הנזכר לעיל.
לשון לימודים לרבי יעקב אבן צור-פאס וחכמיה כרך ב'
חשון התר״ח – 1848
בבוא לכאן פאס יע״א החכם השלם והכולל כמה״ר שלמה זרקא ישצ״ו מעיר תונס יע״א בשליחות חו׳׳ר עירו הביא בידו ספר הבתים תשובות כ״י להמאור הגדול גאון עוזינו הרשב״א זצ״ל זיע״א, ההוא אמר שרצונו להעלותו על מזבח הדפוס, ולפי שראיתי שכוונתו רצויה לשמים להדפיסו ואותו שהיה בידו הוא כתב יד ישן הרבה והתחיל לימחק נתתי בידו אחד היה לי יפה הרבה ,אמרתי אולי יגלגלו מן השמים זכות זה על ידי יה״ר וכר והבטיח אותי שאם יגמור ה׳ בעדו והעלהו על מזבח הדפוס ישלח לי אחד חנם אין כסף וכתבתי לו הסכמה עליו וזהו מה שכתבתי.
מה נכבד היום הזה יום בשורה, ליהודים היתה אורה זו תורה, מצה שמורה במקום טהרה, תורתן של ראשונים כמלאכים תשובות כ״י לחד מן קמייא ארי שבחבורה, עיר וקדיש מרעיש הארץ מרגיז ממלכות ארך האבר מלא הנוצה בוצינא דנהורא, שמו נודע בשערים בקדושה ובטהרה, ראשון לכל דבר שבקדושה כתר ועטרה, האדם הגדול בענקים בהיר הוא בשחקים קולע אל השערה, גדול אדונינו הרשב״א זצלה״ה זיע״א עין ל״ו ראתה הלכתא גבוורתא עמיקתא ומסתרתא זיקוקין דנורא, תורה יבקשו מפיהו דינא זוטא ודינא רבא הן הן גופי הלכות ויהי כמשיב גדולה תשובה הלכה ברורה, וכאשר על דרכינו נגה אור יקרות גבר בגוברין מן המהדרין חכם לבב ואמיץ כח, עצם שה״ן ב״ו מ׳׳ח, רב נהור״א, כוליה גופאי החכם השלם והכולל וכלל״א הוא כלל״א נמרצ״ת נחל נובע מקור חכמה, מוציא לאור כל תעלומה, הלכתא בטעמא, כלילא דוורדא סומקא, דקה מן הדקה, כמה״ ר שלמה זרקא, ישצ״ו מכל צרה וצוקה, ארי עלה מעיר גדולה רבת תהלה, מה שאין הפה לספר יכולה, העיר רבתי עם בלולה במקרא ומשנה וגמרא אמרי נועם העירה תונס יע״א צדיק בא לבית מלונינו אתא ואייתי בידיה האי ספרא דבי רב תנא הוא ופליג ים החכמה לגזרים הרב דומה למלאך וה׳ נתן חכמה לשלמה מה נאה אילן זה חכם בחכמתו, שלם הוא ושלימה משנתו, נפשו אוותה לזכות את ישראל זכייה דאורייתא, לאדפוס״י הדר״א זאת! חק״ת התורה, אתייא חוק״ה חוק״ה, הלכה פסוקה, לספק במתיקה, ותצא דינ״א בכל עבר ובכל פנה, דבר הסמוי מן העין דלא שלטא ביה עינא, כל קבל דנא, ספר״א דבלי בארעא והיה העלמ״ה, זה כמה, כתב יד ישן נושן עד שכמעט אין ניכר רשומו, ויקץ שלמ״ה ותחל רוח ה׳ לפעמו, ויעת״ק משם הכל עשה יפה בעט״ו עט סופר, ואוסיף מדיליה נופך ספיר, הגי״ה לאר״ש היה קורא והגי״ה כל הדבר הקשה והיה לזרא, עומד עליו ומבאר״ו בדרך ישרה, ופתח לו דלתות העזרה בראיה ברורה, ממשנה וגמרא, בדין הוא שיטול שכרו מאת ה׳ מן השמים יהי עליו סתרה ושמרו כרועה עדרו, ילך וישוב לביתו, ישאהו על אברתו, ויעל המלך שלמה
מה טוב ומה נעים אם יתן איש את כל הון ביתו באהבה, למען דפו״ס האי ספר״א רבא זגא דדהבא, למעלתו אין קץ וקצבה, ברבות הטובה, אי לזאת אתם גם אתם נדיבי עמים, הנאהבים והנעימים, ישראל בני מלכים השדים והנסיכים, בוזו כסף בוזו זהב ואל תחוסו על ממונכם, החלש יאמר גבור אני לתת לכסף מוצא כספים אין להם שמירה, להביא הדבר לידי גמר חיש קל מהרה ,ידיכם דמי״ם מלאו לקוח את ספר התורה, ובלבד שתעטרוהו בזהובים, הקטר חלבים יחיד ורבים, אין לחוש להא דרב הונ״א, והיה לך למנה הבית אשר בנה המלך שלמה
מה נאמר לאדוני רבת שבעה לה נפשיגו, חרפה ובוז ויוסיפו עוד שנוא, עד הכאה עד קללה לנו ולמולדתינו, ורקיקה מקל ותומר ונהיה כטמא כולנו, נא גבור קנא לשם קדשך ודרוש דמינו מיד קמינו, כלם מן העולם, מקטנם ועד גדולם, ולנו עדת ישראל גואל תביא ינון שמו, עני ורוכב על המור משי״ח לפי תומו לקבץ שה פזורה איש איש ממקומו, ונקומה ונעלה ציון קריה נאמנה, שקטים ושאננים איש תחת גפנו ותחת תאנתו מנוחה נכונה, על התורה ועל העבודה עבודת לויה וכהונה, וארמון על משפטו ישב כבראשונה, וישוב דודי להיכלו, אפריון עשה לו, המלך שלמה
נאם הצעיר בן קטי״ן קטנ״י עבה, דלא ידע לכווני אימר״א כיצד מוציאין את התיב״ה, בצק שבסדקי עריבה, עבד נרצע לעבודת הצור שלמה אבן צור בן לא״א החכם השלם והכולל חן ערכו מי ימלל בר אבחן ובר אוריין הדיין המצויין כמוה״ר יעקב נר״ו נין ונכד להגאון המפורסם א״ז מוהר״ר יעב״ץ זצלה״ה.
זה כתבתי בחשון תר״ח וחתם עליה מר אבא נר״ו.
לשון לימודים לרבי יעקב אבן צור-פאס וחכמיה כרך ב'-עמ' 253
פאס וחכמיה-רבי דוד עובדיה ז"ל- מפפר החצירות והבתים אשר בעי״ת מכנאס יע״א
מספר החצרות והבתים שבעיר תהילה מכנאם-רשימה ראשונה
דרב אטוב
דאר פילאלא 3
דאר די קדאמהא 3
דאר אדאליא 3
דאר די קדאמהא 3
דאר בן דוידא 2
דאר די קדאמהא 4
דאר מכלוף אצאייג 3
דאר די לוזהא 3
דאר דוד בן בדוך 4
דאר די קדאמהא 2
דאר יסו לענקרי 2
דאר די לוזהא 3
דאר בן חפי 4
דאר בן ביהי 4
דאר מרדכי בן רבי יתייא 4
דאר בן בוידר זדידא 3
דאר די לוזהא 3
דאר בן עדי 3
דאר די קדאמהא 2
דאר די לוזהא 5
דאר משה אצאיג 5
דאר די לוזהא 3
דאר יצחק לענקרי 4
דאר רבי עזריה 4
דאר די קדאמהא 2
|
|
דאר רבי שמואל בוסידאן 3 |
|
|
דאר יעקב בוסידאן 4 |
|
|
דאר סלימאין אצאייג 10 |
|
|
דאר די קדמהא 6 |
|
|
דאר יצחק אזוגי 4 |
|
|
דאר אברהם דהאן 4 |
|
|
דאר שלום בן יתאח 5 |
|
|
דאר לחמאם 4 |
|
אדריבא אדווייקא |
|
|
|
דאר לפרסקירא 6 |
|
|
דאר באראטו 5 |
|
|
דאר ראמו לחזזאמא 4 |
|
|
דאר רבי פינחס 6 |
|
|
דוירא די קדאמהא 2 |
|
|
דאר בן נאמוס 6 |
|
|
דאר בריהם 11 |
|
|
דאר וואעיש 4 |
|
|
דאר די קדאמהא 3 |
|
|
דאי חזקיה 3 |
|
דרב לגרנא |
|
|
|
דאר מאיד אזוגי 5 |
|
|
דאר בן אדראווי 7 |
|
|
דאר :אברהם בטאן 5 |
|
|
דאר די לוזהא 4 |
|
|
דאר לאללא אסתר 3 |
|
|
דאר די קדאמהא דאר די לוזהא 5 דאד׳ סלימאן לענקרי 2 דאד אברהם לפילאלי 3 דאר לבאלאג 3 דאר די קדאמהא 5 דאר רבי שמואל דאנינו 5 דאד בן זקן 4 דאר שלום דרעי 9 דאר די לוזהא 5 דאר רבי ימין בן זאזון 4
דרב לבאב למסדודא דאד סמחון דרעי 4 דאר רבי יצחק מחפודא 6 דאר יצחק הכהן 3 דאר בן באבור 4 דאד אסלוקייא 3 דאר בן חמו 4 דאר רבי יוסף בוסידאן 5 דאר די לוזהא 4 דאר מימון עמאר 5 דאר די לוזהא 4
דרב רבי שלום לעזימי דאד לכוכא 3 דאר די קדאמיהא 2 דאד די לוזהא 4 דאד אברהם בן אודיז 3 דאר בן לחזאן 5 דאד יוסף לעזימי 3 האר יצתק הכהן 4 דאר יצחק מחפודא 4 דאר רבי שלום לעזימי 4 דאר די לוזוהא 3 דאר משה סודרי 2 דאר די קדאמהא 2 דאר בוידר זדידא 3 דאד רבי ידידיה 4 דאר בן אנקאס 3 דאר בן לחזאן 5 דוירא די קדאם שוק 4
דרב לגזזארין דאר שלומיטו 2 דאר יעקב בן שטרית 4 דאר בן אבן צור 3 דאר ימין אסודרי 4 דאר די לוזהא 5 דאר רבי דוד חסין 5 דאר אסלוקייא 4 דאד אצליווא 1 דאר די לוזהא 3 דאר מכלוף זייאן 2 דאר אליהו זייאן 5 דאר דוד מריג׳ן 3 דאר דוד דרעי 3 דאר מכלוף :בן שלוש 5 דאר בן טאפירו 3
דרב לעטארין דאר לבייא 7 דאר רבי פתחיה 4 דאד דניאל כהן 5 דאר די לוזהא 3 דאד יוסף בן לוזירי 4 דאר די לוזהא 3 דאד אברהם בירדוגו 3 דאר יעקב סודרי 4 דאד אתברנא 2 דאר יצחק עטייא 4 דאר בן סודרי 4 דאר ג'יאן 6 דאר רבי שלמד, 2 דאר רבי אהרן חלדאה 2
דרב אשקאייא דאר לעאמרייא 3 דאר יוסף תורג׳מאן 2 דאר זילאסי 2 דאר דוד כהן 4
דרב למערה אדוירא זדידא 3 דאר רבי דוד חלואה 5 דאר די קדאמהא 4 דאר רבי דוד הלואר, 3 דאר רבי יוסף ברדוגו 3 דאר אלעזר בן הרוס 3 דאד יוסף בודוך 2 דאר בן ארבאייבי 3 דאר די קדמהא 3 דאר דוד טולידאנו 3 דאר שמחה לכחאלא 3 דאר רבי חנניה 3 דאר די לוזהא 3 דאר יהודה לחפאף 5 דוירא די קדאמהא 3
דרב די רבי אלישע דאר רבי יעקב בן שמחון 6 דאד יצחק וואקראט 6 דאר אברהם בוטבול 5 דאר לבאבור 6 דאר חללאב לעתרוז 5 דאר יוסף כהן 3 דאר למטאמר 7 דאר שמואל בירדוגו 3 דאר יוסף כהן 2 דאר רבי אברהם הסין 5 דאר בן וואענונו 6 דאר אדאלייא 5
דרב אדקאקין דאר יוסף אבן צור 3 דאר שמואל הלוי 4 דאר יחייא לובטון 3 דאר אלעזר בן שאעיטו 3 דאר רבי חיים 3 דאר שמואל הלוי 9 דאר אליהו בן אודיז 4 דאר שלמר, עטייא 9 דאר די קדמהא 7 דאר אברהם בן וואיעיש 5 דאר רבי שלום משאש 5 דאר די קדמהא 9
פאס וחכמיה-רבי דוד עובדיה ז"ל– מפפר החצירות והבתים אשר בעי״ת מכנאס יע״א-עמ' 134
|
נהגו העם-קהלת צפרו כרך ג'-רבי דוד עובדיה זצ"ל- חודש אלול וימים נוראים
חודש אלול וימים נוראים
נוהגים לעשות התרת נדרים לצבור בעשרים לחדש אב מ׳ יום לפני ר״ה, וגם בר״ח אלול ארבעים יום לפני יוה״ך ע״פ מ״ש בזוהר דמי שנתחייב נזיפה או נדוי בב״ד של מעלה נשאר בנדויו ארבעים יום עיין בספר כף החיים סי׳ תקפ״א סקי״ב, יושבים עשרה ת״ה והם המתירים (והטעם לר״ח אלול לא יחל דברו ככל ס״ת אלול) דמי שנדר או נתנדה בהלום צריך עשרה כפ״ה שם סק״ך, וגם בערב ר״ה ובערב יוה״ך כמעט כל בני העיר היו נאספים כתות כתות לעשות התרת נדרים ובפתח בית הכנסת עומד אחד ומקבץ צדקה עבור הת״ח המתירים.
מר״ח אלול ואילך קמים לסליחות כמנהג בני ספרד, וכל משך ימי החדש כל הצבור בחרדת הדין היו מזהירים ומזכירים אחד לשני על הדש אלול, ונמנעים מלהשביע אהד לשני והיו קובעים לימוד בתנ״ך — משניות ותיקוני הזוהר.
נהגו לעשות תיקון כרת במשך ימי חדש אלול וגם בליל חששי שבשבוע ששי של ימי העומר ועיין בספר תורה לשמה סי׳ תמ״ט שהביא יסודות על פי הסוד למנהג זה:
רוב הצבור היו מתענים ערב ר״ה, עיין הטעם בספר כפ״ה סי׳ תקפ״א סקנ״ו, מלבד אם היה ברית מילה, או סעודת מצווה.
בסעודת ליל ר״ה היו נוהגים לטבול פרוסת לחם של המוציא בסוכר לסימן טוב, וכן היה מנהג בעיר פאס יע״א כמו שהזכירו רבי אברהם אלנקר במחזורו וז״ל ובארץ מולדתי עיר המהוללה פיס יע״א נוהגים לטבול פרוסת המוציא בסוקר לס״ט וכפי מנהגם, אין קפידא בזה שגם הוא נק׳ מלח ברית כרותה וכמאז״ל גבי על כל קרבנך תקריב מלח (מלכי רבנן בערכו) וכנראה שהוא ז״ל סומך על מ״ש בס׳ הלכות קטנות סי׳ רי״ח שהסוכר הוא מלח גמור ונק׳ מלח ברית עולם.
יחידים ואנשי מעשה היו אוכלים ריאה בליל ר״ה כסברת רבינו הטור ואומרים ראה נא בעונינו וריבה ריבנו ומהר לגאלנו גאולה שלימה וקרובה למען שמך והאיר עינינו במאור תורתך ועיין מועד לכל חי סי׳ י״ב סקכ״ה.
בימים נוראים ועשי״ת היינו נוהגים לומר קודם התפלה או״א מלוך על כל העולם כלו בכבודך וכו'.
בחזרת הש״ץ בר״ה וביוה״ך כשמגיע לזכרנו, הצבור אומר זכרנו לחיים וגו׳ עד למענך אלהים חיים ומסיימין אל חי ומגן, ולא הייתי יודע מאין הנוסח הזה שאומרים אותו רק הצבור ולא הש״ץ עד שמצאתי בב״י סי' תקפ״ב בד״ה ויש במטבע זה משם שערי אורה [להמקובל מהר״י גיקטיליא] ולפיכך אנו מזכירים בר״ה יום הדין שתי אלו חמדות אלהים חיים, ואל חי ומגן יעו״ש. ורבינו הטור שם לא גריס לה וכתב שם שיש במטבע של זכרנו לחיים י״א תיבות כנגד י״א תיבות שבפסוק החפץ אחפוץ במות רשע וכד וי״א תיבות שבפסוק בשוב רשע מרשעתו וכר, וגם רבינו האר״י כתב שאין צורך לומר אל חי ומגן.
והאבודרהם כתב וז״ל למענך על שם למענה אעשה. אלהים חיים שנא׳ אלהים חיים. אל חי על שם ובשרי ירננו אל אל חי, ע״ב. ונוסחא זו הביאה גם מוחרם קורדווירו ז״ל. ולפי שיש פלוגתא בזה בין הפשטנים והמקובלים. וגם בין המקובלים עצמם לכן בתפילת לחש הצבור אומרים זכרנו כמ״ש רבינו האריז״ל. ובחזרת הש״ץ הצבור לבד היו אומרים זכרנו בהוספת אל חי ומגן. כפשרה בין הפלוגתות הללו, ועי׳ בספר דברי יוסף אירגם מסי׳ א׳ עד סי׳ ה׳ שהאריך בזה. וע״ש בסי׳ ד׳ מהרב יוסף הלוי ז״ל [ונדפסה תשובה זו בספרו מטה יוסף סי׳ ג׳]. שכתב וז״ל וגם פה מצרים נוהגין וכו׳ וגם כשיורדין לפני התיבה להתפלל מוסף בר״ה ויוה״כ עושים כמנהגם שמדלגים תיבות אלו אך כל הצבור נוהגים לאומרם עכ״ל.
הגירסא בתפלת מוסף של ר׳׳ה — ועקידת יצחק לזרעו תזכור כפסק מרן ז״ל בשו״ע או״ח סימן תקצ״א וכ״ד הרמב״ם ז״ל והרב יעב״ץ ח״א סי׳ רמ״ה והמביט ח״א סי׳ ע״ר ומהרי״ט ח״א סי׳ ט' וכ״ה גירסת רבינו משולם, וכ״כ בס׳ היכל הקדש, וגם הד״מ החזיק בגירסת מרן המחבר, וכ״כ הרב דגול מרבבה סי׳ רמ״ה, והגם שהמג״א והט״ז סימן תקצ״ה והאש״ל כתבו דצ״ל לזרע יעקב תזכור אנו אין לנו אלא דברי מרן ז״ל, ומוהריב״ץ בסידור תפלה שלו כתב וז״ל בתפילת לחש יש לגרוס לזרע יעקב ובחזרה ועקידת יצחק לזרעו תזכור כפשרה. בין ב׳ הנוסחאות.
בשני ימים טובים של ר״ה ובשבת תשובה בתפלת אבינו מלכנו מדלגין הפסקה שמוזכר בה חטאים ועונות עיין בספר כפ״ה סי׳ תקפ״א סקט״ז ותקפ״ד סק״ד וח׳ ודלא כמש״כ בס׳ מנהגי ארג׳יל שבס׳ בית יהודה סעיף א׳.
תשליך ביום ראשון של ר״ה ואם חל בשבת עושים ביום שני, טעמים לתשליך ראה בהנשר כנף הראשון נ״ה. היינו נוהגים לנער כנפי הגלימה בסדר ה״תשליך״ וכן אחרי ברכת הלבנה בכל חודש ועיין בם׳ תורה לשמה סי׳ י״א שהביא סמוכות למנהג זה מספר מלכים ב׳ י״ג ונחמיה ה׳ שכל פעל דמיוני הנעשה למטה מחזיק הדבר למעלה. ע״כ.
בליל שני של ר״ה נהגו לומר במקום הפזמון אחות קטנה, פזמון אחר — קדוש תבשר עדתך—ככתוב אצלי בכתב יד.
לא היינו מברכין שהחיינו על תקיעת שופר רק ביום הראשון ועיין במנהגי ארג׳יל בס׳ בית יהודה ועיין בספר כף החיים בסי׳ ת״ר סק״ג ויו״ד וע״ע בס׳ לך שלמה בהשמטות או״ח סי׳ ב׳.
נהגנו לסדר ברית מילה בבית הכנסת כשחל הברית ביום ר״ה וביום הכפורים, וכן ביום תענית צבור על עצירת גשמים, ועיין בתשובת הרשב״א חלק ז׳ סימן תקל״ו וז״ל ומה שנהגו למול בבית הכנסת משום דכתיב ויכרתו ברית לפני ה׳ ואין ברית אלא מילה עכ״ל, ולזה אולי נהגנו לקיים פסוק זה בימים הללו ימי התשובה והצעקה. ובימי מהר״מ מרוטנבורק כבר נהגו למול בביהכנ״ן, ועי׳ תוס׳ פסחים ק״א ע״א ד״ה דאכלו ושתו. המילה היתה ברוב עם בבית הכנסת ורוב צבור בתי כנסיות מפסיקים בין קריאת התורה לתקיעת שופר ובאים לעמוד בברית, ועיין להכפ״ה בסי׳ תקפ״ד ס״ק כח. בימי החול נהגנו לסדר הברית בבית היות ובימי החול היו מתפללים בבית בעל הברית. עיין להרב אבודרהם ועיין יו״ד סי׳ רס״ה שכתב המחבר שמשגרין הכוס לאם. ועיין להש״ך שם סקכ״ד שיש לסדר המילה קודם עלינו לשבח.
במוצאי ר״ה היה נוהג הש״ץ להכריז לפני תפילת י״ה זכרנו, מי כמוך, המלך הקדוש, אתה אמרת, המלך המשפט, עננו, וכתוב, ובספר חיים. (על אמירת עננו בתפילת מעריב שלפני יום התענית עיין מש״כ בזה בערך צומות ותעניות).
בענין ברכת המלך המשפט בעשי״ת היינו נוהגים שאם אמר מלך אוהב צדקה ומשפט אינו חוזר, כדעת הרמ״א שם בסי׳ קי״ח סק״א, משום ספק ברכות להקל אפי׳ נגד דעת מרן. וכ״כ הכפ״ה שם סק״א משם הכנה״ג ופוס' אחרים. ורבינו יחיאל אחיו של רבינו הטור כתב שאינו יודע מה הפרש יש בין מלך אוהב צדקה ומשפט ובין המלך המשפט והביאו הטור שם, אך דעת מרן הראש״ל הגרע״י שליט״א פסק דחייב לחזור, עיי׳ בספר יבי״א ח״ב סי׳ ח׳, שהאריך להביא סמוכות לדבריו.
אור ליל ערב יוה״ך נהגו לקחת הכפרות לפי מספר השמות, ואם יש לו שני שמות שני כפרות, או יותר, ולאשר. המעוברת לוקחים שלשה כפרות שתי תרנגולות ותרנגול זכר. והמדקדקים היו מקפידים לשחוט את הכפרות באשמורת הבוקר.
במנחה של ערב יוה״ך הש״ץ לא היה חוזר תפילת י״ח אלא אומרים השלש ברכות הראשונות כל הקהל בקול רם עם הקדושה, בלי חזרה, עיין בב״י הטעם ועיין במחזור שנות חיים למהר״ח פלאג׳י ז״ל.
מנהג היה נפוץ שלא להטמין חמין מערב יוה״ך למוצאי יוה״ך כדעת הי״א שהביא הרמ״א ז״ל בהג״ה או״ח סי׳ תר״ט והטעם דהואיל ומשהה החמין על הכירה לצורך חול נראה כמבשל מיו״ט לחול לבוש ומגן אברהם שם.
כ. אם חל יוה״ך בשבת אומרים מזמור שיר ליום השבת במעריב כמנהג ברצלונא ומנהגי אלג׳יר סעיף ב׳.
נהגו העם-קהלת צפרו כרך ג'-רבי דוד עובדיה זצ"ל- חודש אלול וימים נוראים– עמוד 299
La communaute de Sefrou- Par le rabbin David Ovadia
RECEPTION À L’OCCASION DE LA FETE DU TRÔNE
Le Président du Comité de la Communauté Israélite Rahamin Tobaly et le Grand Rabbin David Obadia, entourés des membres du Comité, ont reçu dans les locaux le Président du Conseil Communal d’Em Habanim, Son Excellence Hassan El Alaoui, Pacha de la Ville, accompagné des autorités locales et des notabilités musulmanes et israèlites.
Dans une allocution émue et chaudement applaudie et, qui a précédé la prière traditionnelle à l’occasion de la Fête du Trône, le Rabbin David Obadia a rapporté une parabole tirée du Talmud. Il a comparé les voeux formulés par la population du Maroc à ceux faits par ce voyageur perdu dans le désert et eut faim et soif. Lorsqu’il leva les yeux au ciel pour prier Dieu il vit un arbre couvert de feuilles vertes, de fruits succulents et au pied duquel coulait une source. Il mangea et but et ensuite s’adressa à l’arbre: “Quelle prière pourrais-je demander à Dieu en ta faveur? Des feuilles vertes, des fruits délicieux, de l’eau à ton pied tu as — Il me reste à souhaiter que chacun de tes rejets donne un arbre à ton image”.
Nous avons tous, comme ce voyageur, adressé à notre Dieu Très Haut cette prière du vivant de notre regretté Roi Mohammed V et Dieu Miséricordieux a exaucé nos prières et nous a donné Hassan II à l’image de son Auguste Père.
Que Dieu lui donne longue vie, l’honneur, la gloire, qu’il le Guide et éclaire dans ses actes, que son règne soit celui du progrès, du bien-être, de la liberté et de la Paix.
Ministère de la Justice
Janvier 1957 23
Monsieur le Pacha de la Ville de Sefrou Excellence,
Je vous serai très reconnaissant de vouloir bien accorder un jour de repos hebdomadaire, outre le Sabbat, à Mr. Mardoché Haroche, balayeur au Mellah.
Ce dernier travaille une demi-journée le samedi, ce qui est contraire à la religion juive.
Comptant sur votre bienveillance coutumière, je vous prie d’agréer, Excellence, l’expression de mes salutations respectueuses.
signé: Obadia David.
Sefrou, le 25 Janvier 1957 Le Pacha de la Ville de Sefrou à Monsieur David Obadia Grand Rabbin Sefrou
Comme suite à votre lettre en date du 23 Janvier courant relative en l’objet rappelé en marge; j’ai l’honneur de vous faire connaître que je ne vois aucun inconvenient à ce que l’ouvrier Mardoché Harroch prenne son repos le samedi en échange du Dimanche.
Veuillez agréer. Monsieur, mes salutations distinguées.
Signé: El Hassane El Alaoui
La communaute de Sefrou- Par le rabbin David Ovadia-page 247
מבצע יכין עלייתם החשאית של יהודי מרוקו לישראל-שמואל שגב
מאליו מובן שבבואם לבחון דרכים להברחת יהודי מרוקו, התענינו מתנדבי ה״מסגרת״ גם בקהילה היהודית של סיאוטה. זוהי קהילה קטנה ועתיקה ובעלת רקע מיוחד. היא נולדה בעקבות גירוש ספרר ותוגברה בשנים האחרונות על ידי יהודים שבאו מטטואן וטאנג׳יר. החיים היהודיים בסיאוטה מתרכזים סביב בית הכנסת הגדול והיחיד בעיר. זהו מבנה מודרני ומרשים, בקרבת המרכז המסחרי, והויטראז׳ים הצבעוניים שלו שזורים סמלים יהודיים שונים. עזרת־הנשים מהודרת ומצופה עץ בהיר ושיש. בפרוזדור המוביל לאולם התפילה מצוי לוח אבן, בצורת ספר פתוח ובו הקדשה בעברית ובספרדית לזכרו של איש תור־ הזהב, רבי יוסף בן־יהודה בן־עקנין – רופא, הוגה דעות, איש מדע ותלמידו החביב של הרמב״ם, שחי בסיאוטה בשנים 1160-1226. מורה לעברית נהג לבוא יום־יום מטטואן, ובין כותלי בית הכנסת, התארגנו קורסים לעברית והתקיימה פעילות תרבותית מוגבלת. יהודי סיאוטה תרמו ל׳׳מגבית" ולקרן הקיימת לישראל, והם כיסו בעצמם את הוצאות הקהילה ומוסדותיה. רבים מבני הקהילה ביקרו פעמים רבות בישראל ובעיר מצויים אפילו כמה ״יורדים״, שבאו מישראל לשבור שבר ונקלטו במהרה בחיי הכלכלה והמסחר של המובלעת הספרדית המשגשגת.
בעיר זו, ברחוב ״פלאנחה אספנולה״, שהוא הרחוב המסחרי הראשי של סיאוטה, מצויה אחת משתי חנויותיו של ״קארלוס״, סוחר יהודי אמיד וקטן קומה, שבמשך מספר שנים סייע בהעלאתם של יהודי מרוקו לישראל. בעזרת ״יורד״ מישראל, שתירגם את דבריו מספרדית, סיפר ״קארלוס״: ״בשנת 1955, נפגשתי בסיאוטה עם סימון בן־אלבה, ממשרד הסוכנות היהודית בטאנג׳יר. על פי המלצתו של ראש הקהילה, קיבלתי על עצמי לטפל ביהודי מרוקו שעתידים היו להיות מוברחים לספרד, בדרכם לישראל. מיד נשלחתי לקורס קצר של ה׳הגנה׳ באירופה ונתקבלתי לעבודה בסוכנות היהודית. זמן קצר לאחר שמרוקו זכתה בעצמאותה, החלו ראשוני היהודים מגיעים לסיאוטה".
״קארלוס״ גייס לעזרתו את ידידתו הקתולית, ״אניטה״ ואת אחיה. ״אניטה״ ״נדלקה״ לנושא היהודי: היא הכינה לעולים כריכים ושתיה חמה, בישלה אוכל לתינוקות ובמרוצת הזמן אפילו עסקה בהנפקת דרכונים מזויפים. הזדהותה עם היהדות היתה שלמה, וכעבור מספר חודשים היא אימצה את השם ״רחל״ ופנתה בבקשה לרבנות המקומית להתגייר, על־מנת שתוכל להנשא ל״קארלוס״ כיהודיה. אך רבי אברהם ביבס, הדיין בטטואן, סירב לגייר את ״אניטה״ בטענה שהכשרתה היהודית היתה בלתי מספקת. היתה דרושה התערבותו האישית של בן־גוריון אצל הרב הראשי והראשון לציון, כדי שהרב ביבס יבצע את הגיור וירשום את נישואי רחל וקארלוס.
ככל שגבר זרם העולים, כן גדלה חשיבות הסיוע שהושיט אחיה של ״אניטה״. האח חכר שתי ספינות קטנות, ״טראנטה״ שהובילה 48 נוסעים ו״אפריקאנו״ שהובילה 60 נוסעים. צוות מבריחים ספרדים היה אוסף את היהודים בנקודות שונות של החוף המרוקני ותמורת 40 דולר לראש, היה מוריד אותם בחופי סיאוטה, מחוץ לשערי הנמל. במקרים רבים ההברחה היתה נעשית גם בדרך היבשה. העולים שוכנו במלון ״טרמינוס״ או ב״פנסיון פאריס״ וכן בשני בתים פרטיים, בעלי חצרות גדולות, שנשכרו על־ידי ה״מסגרת״ לשיכונן של משפחות מרובות ילדים. בשני בתים אלה רוכזו גם חלקי משפחות שהמתינו לבואם של שאר בני המשפחה.
במידה וההברחה לסיאוטה נעשתה בדרך היבשה, היו המבריחים משלמים לקציני המשטרה המרוקניים, בתחנת הגבול, ״דמי לא יחרץ״ וכך היו חוצים את הגבול הספרדי ונכנסים לתחומי המובלעת. לכל מבריח כזה, היה ״בית מבטחים״ סמוך לגבול ובו נחו העולים במשך מספר שעות, עד שחצו בלילה את גבול המובלעת.
״קארלוס" היה אחראי כלפי המשטרה המקומית לזהותם היהודית של העולים, ולהוצאתם מסיאוטה תוך כמה ימים. לשם כך, היה ״קארלום״ מכין רשימה מדויקת של העולים והעתקים ממנה נמסרו למשטרה המקומית, לשליח הסוכנות היהודית ולמשמרות אלחסיראס וגיברלטר. היו מקרים בהם חשדה משטרת סיאוטה כי במסווה של עולים ממרוקו, הוברחו לעיר גם אנשים בעלי רקע פלילי. במקרים כאלה היה ״קארלוס״ הופך ל״איש דתי״ יהודי והיה בוחן את היהודים, בנוכחות קציני המשטרה הספרדיים, ומבקש מהם לקרוא את ״קריאת שמע״ או לספר על מנהגים יהודים וכד'. במקרה אחד הוא אפילו ביקש מהחשוד להוריד את מכנסיו, כדי לוודא שהאיש איננו ערל…
מובן שבכל מבצע של הברחת יהודים, נשמרו כללי בטחון קפדניים ביותר.
הן על החוף והן בשעת ההפלגה נאסר על העולים לעשן או לדבר בקול רם. עד היום רועד קולו של ״קארלוס״ מהתרגשות, כאשר הוא נזכר באחת העולות שהחזיקה את תינוקה בידה, והקור העז גרם לבכי התינוק. מחשש פן ספינת המבריחים תתגלה על־ידי סירות משמר של המשטרה, ומחשש פן המבצע כולו ייכשל, כיסתה האם את התינוק בבגד שהשיגה ואימצה אותו חזק אל ליבה. הבכי אמנם נפסק, אך ברדתה בחוף סיאוטה, גילתה האם לתדהמתה כי התינוק נחנק בחיקה. האם השכולה כבשה את יגונה ורק העירה: ״ה׳ נתן, ה׳ לקח, יהי שם ה׳ מבורך…״
מקרה אחד שבו נזכר ״קארלוס״ היה יותר משמח: אחת העולות היתה בימי הריונה האחרונים. בהיות הספינה בלב־ים, אחזו את היולדת צירי־לידה. ״אניטה״ הובהלה לספינת המבריחים ובשעה ארבע לפנות בוקר היה בידי ה״מיילדת״ בן זכר. ״קארלוס״ יצא מיד לביתו של סוחר יהודי ואילצו לפתוח את חנותו ולספק לו חיתולים ובגדים לרך שעתה זה נולד. למחרת, הגיעו לסיאוטה יתר בני המשפחה ויחד עם היולדת ובנה, יצאו לגיברלטר ושם מלו את התינוק. על פי המלצת איש ה״מסגרת״ קראו לילד בשם משה, כדי לרמוז בכך שגם תינוק זה נמשה, כמעט, מן המים.
מבצע יכין עלייתם החשאית של יהודי מרוקו לישראל-שמואל שגב עמ' 120
Langues et folklore des Juifs marocains-Pinhas Cohen-2014– Qseda di sidna Youssef Qasida de notre Seigneur Joseph
8 – Qseda di sidna Youssef Qasida de notre Seigneur Joseph
(extrait)
Bismillah ana nebda n ‘id ma sar :
Sidna Yosef m ‘a khoto b ‘asra Kan gales m‘a bohf-ed-dar Be-llil u b-en-nhar idell gher iqra.
Wahd en-nhar qal-l-boh soft ‘atbar Soft hdaz d-en-zom u-se-ms u-l-gemra Kellhom ka ibaVo-liya twel la- ‘mar.
Qal lo boh izzak a bni mell-hedra.
Hin sem ‘oh khoto kell wahd tgheyyar Qa lo bgha itselten ‘lina hadi l-imara Ma bqas menhom wahedfih ikhzar Qalo lain ghadi b-had-tsara.
Qada Yosef klamo ma rfed ghaya l-mnamo Hin kan frid ‘and ommo ‘azz menno ma kan A sidna ‘azz menno ma kan (bis)…
Traduction :
“ Au nom de Dieu, je vais vous conter ce qui est arrivé A notre Seigneur Joseph avec ses dix frères.
Joseph se tenait aux côtés de son père à la maison,
Se consacrant à l’étude jour et nuit.
Un jour, il dit à son père : Père ! J’ai vu un signe prodigieux J’ai vu onze étoiles, le soleil et la lune Qui se prosternaient devant moi.
Son père le tança : “Cesse de parler ainsi“ !
Lorsque ses frères eurent entendu cela,
Chacun d’eux se fâcha.
Ils dirent Il veut régner sur nous, c’est un signe ! “
Joseph finit de parler.
Et son père n’attacha pas d’importance à ce rêve.
Joseph était le fils unique de sa mère.
Il n’y avait pas de plus cher que lui… ”
Langues et folklore des Juifs marocains-Pinhas Cohen-2014-– Qseda di sidna Youssef Qasida de notre Seigneur Joseph
המנהיג המזרחי הראשון-אברהם מויאל-מרדכי נאור-יפו ויהודיה במחצית הראשונה של המאה ה-19
ב-1883 התרחבה עוד יותר התנופה ההתיישבותית היהודית, וקמו שתי מושבות חדשות ומושבה אחת חדשה-ישנה. סמוך לימת החולה בגליל העליון הונח היסוד להקמת המושבה יסוד המעלה, ואילו בשפלת יהודה נוסדה המושבה עקרון, שתוך שנים אחדות קיבלה את השם מזכרת בתיה.
גם מתיישבי פתח-תקווה החליטו לחזור למושבתם, אלא שבשלב הראשון הם התנחלו סמוך לכפר הערבי יהודייה, והקימו שם יישוב זמני, וממנו יצאו לעבד את אדמותיהם הסמוכות. למושבתם החדשה קראו יהודית. לאחר זמן לא רב הם חזרו והתיישבו בפתח-תקווה ושיקמו אותה.
האחרונה בגל המושבות הראשונות, שכונו בחיבה ״שבע המופלאות״, הייתה מושבתם של הביל״ויים, שלאחר נדודים בארץ וניסיונות להיאחז במקומות שונים, הניחו בשלהי 1884 את היסוד למושבה גדרה, סמוך לכפר הערבי קטרה. בעת ההיא זה היה היישוב היהודי הדרומי ביותר בארץ.
הסיפור הזה נראה, אם כן, כמעט אידילי: יהודים עולים לארץ, הם מבקשים לבנות מחדש את ארצם ההיסטורית ולהקים בארץ האבות מושבות חקלאיות, שעם השנים יובילו, אולי, לקוממיות יהודית מחודשת. בפועל היו הדברים יגעים בהרבה, והמושבות הראשונות עמדו בדרך כלל על עברי פי פחת. רק עקשנותם של המתיישבים וסיועם של אנשים טובים – כמו הברון רוטשילד וכמה מהתושבים הוותיקים בארץ, דוגמת אברהם מויאל – הצילו מהרס את היישוב היהודי הקטן, שעוד מעט ייקרא חדש, בהנגדה ליישוב הישן בערי הקודש. דומה היה שאברהם מויאל, בשנות ה-30 לחייו, נמצא בכל מקום, וליכולותיו אין גבול. הוא עסק ברכישת אדמות, במגעים עם השלטונות הטורקיים, שלרוב היו עוינים ותאבי בקשיש, וכל העת תר אחרי שיטות ו״פטנטים״ להקמת בתים ומבני משק בניגוד לצו השלטונות. הוא גם הדריך את המתיישבים הראשונים כיצד לנהוג עם שכניהם ועם השלטונות. כמה דוגמאות ימחישו את מוטת־כנפיו ואת יוזמותיו, שיתוארו בהמשך בהרחבה: הוא עזר לאיכרי פתח-תקווה והשפיע עליהם לקבל שתי החלטות רבות משמעות – אין תמיכה למי שאינו מעבד את אדמותיו, ויש להעסיק רק יהודים. בגדרה – שיחד את הקצין שבא מעיר המחוז עזה כדי למנוע את הצקות אנשי הכפר הערבי קטרה למתיישבים הצעירים והבלתי מנוסים.
כמעט בכל המקרים לא נתנו השלטונות הטורקיים רשות לאיכרים לבנות בתים. האחרונים פנו למויאל, שהכין עבורם חומרי בניין והורה להם לבנות תוך לילה אחד את המבנים, ללא רישיון, אבל להקפיד שעד רדת החשכה ביום הבא ייבנו גגות לבתים… לפי החוק הטורקי לא ניתן היה להרוס מבנה שעליו גג. מושל ירושלים זימן אליו בדחיפות את מויאל ונזף בו קשות. מויאל טען שמדובר בצריפים, ולא בבתים. כשהמושל הרים את קולו, ענה לו מויאל שהוא נתין צרפתי ובשלהי התקופה העות׳מאנית, תחת הסדר הקפיטולציות, לא יכול היה השלטון לפגוע באזרחים זרים שנהנו מחסות מוחלטת של הקונסול של ארצם, להענישם או לשפוט אותם. הפגישה הזאת הסתיימה בשלום, שכן המושל הבין ״עם מי יש לו עסק״, ונרגע.
תמיכתו של מויאל במושבות הייתה איתנה ומתמידה, והוא דרש מחובבי ציון ומהברון רוטשילד לא רק לתמוך בהן אלא גם ליצור עבורן תשתית כספית איתנה. על השתדלויותיו של מויאל אצל הנהגת חובבי ציון, בבקשותיו ליתר סיוע, אפשר ללמוד מן המכתבים ששיגר. כך, למשל באחד המכתבים לליאון פינסקר, נשיא חובבי ציון, כתב מויאל: ״בכלל הנני מוצא להעיר אוזן אדוני, לבל יחשוב, כי העמדת מושבות על מכון בל ימוט הוא דבר נקל. יאמין לי אדוני, לו חפצתי לשמוע לבקשות אחינו המבקשים (ועל הרוב נוסדו בקשותיהם על ההכרח אשר לא יגונה), כי אז כבר הוצאתי על פתח תקווה לבד יותר מכפלים מהסך שלשים אלף פראנק״.
בהמשך תיאר את מצבן הקשה של המושבות: ״הימים האלה לא היה בהם עבודה רבה. מלאכת הבניין, אשר בכל חודש תאכל סכומים רבים, לא הרבתה לאכול במשך השבעה עשר ימים. ידעתי גם ידעתי אדוני כי ישנו הפרש גדול ועצום בין קופת הברון ובין קופת חובבי ציון. אבל הקיבה והמעיים הם לא יאבו לדעת, אם שם הברון נקרא על בעליהם או כי חובבי ציון אצלו מהודם עליהם? אחת היא להם, הרעבון בא ויתבע חובותיו. ולא יאבה לדעת, איזה בית מסחר יפרע החובות האלה״.
המושבות הראשונות סבלו רבות מהמצב הרפואי הפגום של ארץ רחוקה, גדושת ביצות, שתושביה נפלו למשכב לעיתים קרובות. מויאל התגייס גם לנושא הזה. במכתבו לפינסקר, שחלקו הראשון הובא לעיל, הוא עסק גם בענייני בריאות: ״והנה בדבר הרופא. הן גם אם נגמור עמו, מה אפוא נעשה בעניין הרפואות? הן הברון צווה לתת סמי מרפא לפתח תקווה בעד אלף פראנק. אבל מי יעשה הרפואות? ובאיזה מקום נניחן? ואם כן דרוש לזה בית ואיש היודע לעשות סמי מרפא. ודגם בפתח תקוה, אשר שם דרוש מאד הסולפאט, כינין [תרופות נגד מחלת הקדחת] ושאר דברים קלים, הידועים כמעט לכל אחד. והנוכל לצוות למי שיחלה ביום השני אחרי ביקור הרופא בפתה תקווה, כי יחכה עוד ששה ימים עד ביאת הרופא שנית… הלא יחלה חס ושלום עד אז ויגיע לשערי מוות! והנה רבות חקרתי בזה, ולפי שעה עלה רעיון בלבבי לגמור עם הרוקח(פארמאציסט) בראשון־לציון, אשר יבוא גם הוא פעם ביום השני – אחרי בוא הד״ר לפתח תקווה – לעשות את התרופות כאשר יכתוב הד״ר.
״כן אדוני, כל דבר ודבר דורש הוצאות״, הסביר מויאל לפינסקר, וציין כי בשל צורכיהן הרבים של המושבות לא ניתן להגביל את ההוצאות, וכדבריו המליציים: ״אף אם נסגור ידינו באלפי מנעולים ובריחים – לא יועיל״.
מויאל לא רק תבע כספים, אלא גם הציע דרכים להקפיד על קלה כחמורה בהוצאותיהם של חובבי ציון, לבל ינוצל כספה של האגודה לרעה. הוא הציע נהלים חדשים לגבי מימון בנייה למתיישבים הדורשים זאת מחובבי ציון: ״לאלה הקולוניסטים חסרים בתים וחובבי ציון יבנו להם הבתים״, הציע והמשיך: ״אנחנו ניתן כתב לכל אחד מהקולוניסטים, כי השכרנו לו הבית על משך עשר שנים, באופן שישלם בכל שנה סכום ידוע (לפי החלק אשר יעלה עליו בשלום החוב המגיע מאתו עד תום עשר שנים), ואחרי כן יהיה הבית שלו. ובאופן כזה יהיו חובבי ציון בטוחים אשר הכסף שהוציאו על הבתים יושב לקופתם. מלבד אלה שבנו להם בתים שלא במקום המושב שקנו חובבי ציון והניחו בהבנין גם כן מעות שלהם. מאלה נקבל שטרי משכנתא על בתיהם, עד אשר ישלמו הסך המגיע מאתם״.
הנה כי כן, מויאל ביקש להשתית את רכישת הבתים של המתיישבים על יסודות כלכליים, ולא לראות בכך ״תמיכה״ או"חלוקה״ ממין חדש, בדומה למה שהיה ביישוב הישן בירושלים במשך דורות.
ועם זאת, היה ברור לו כי המושבות הראשונות לא יוכלו להתקיים מבלי לקבל תמיכה מגורם מרכזי, דוגמת הברון רוטשילד או חובבי ציון – והתמיכה שבה מדובר היא לצורכי קיום בלבד, אחרת המושבות לא יחזיקו מעמד. יש לזכור זאת על רקע ארץ ישראל הענייה והמפגרת מבחינה כלכלית באותה עת, שלהי המאה ה-19.
הערת המחבר: אברהם מויאל , יפו, אל ליאון פינסקר באודיסה, 17 באוגוסט 1885, כתבים לתולדות חיבת ציון ויישוב ארץ ישראל, ליקט וערך אלתר דרויאנוב, ערכה מחדש שולמית לסקוב, תל־ אביב 1982, להלן: דרויאנוב-לסקוב, כרך ג׳, עמ׳ 446-445.
המנהיג המזרחי הראשון-אברהם מויאל-מרדכי נאור-יפו ויהודיה במחצית הראשונה של המאה ה-19-עמ' 49
מרוקו" בעריכת חיים סעדון-ירון צור- תקופת מלחמת העולם השנייה
תקופת מלחמת העולם השנייה
טלטלה עזה התרחשה בתקופת מלחמת העולם השנייה. לאחר כניעת הצרפתים לגרמנים ב־22 ביוני 1940, שיתפה ממשלת וישי פעולה עם הנאצים ואימצה מדיניות אנטי־יהודית משלה. החוקים האנטי־יהודיים של וישי הוחלו, בתיקונים ובשינויים מסוימים, גם במרוקו. כבר בדצמבר 1940 פוטרו כ־300 יהודים ממשרותיהם במשרדי הממשלה. מאוחר יותר, באוגוסט 1941, נאסר על יהודים נתיני הסולטאן להתגורר מחוץ למלאחים, הוגבל מספר היהודים שהותר להם לעסוק במקצועות חופשיים, ונאסר עליהם לעסוק בשורה של מקצועות, ובראשם העיסוק בנדל׳׳ן ובהלוואות. כמו כן הופעל ״נומרוס קלאוזוס״ במוסדות החינוך הצרפתיים, והם הצטוו להתייצב למפקד שמשמעותו הייתה ידועה: הכנה להפקעות רכוש. פליטים יהודים מאירופה שמצאו מקלט במרוקו רוכזו במחנות מיוחדים, וחלקם הועסק בעבודות כפייה.
סעיפים מתוך צווים נגד היהודים בתקופת מלחמת העולם השנייה
המעמד הרשמי של היהודים
להווי ידוע לכול שהוד מעלתו השריף החליט כדלקמן – ומי יתן והאל יחזק ויאדיר את תוכן הוראותיו שלהלן:
סעיף 1 – הפעלת החוק מ־3 באוקטובר 1940 באשר למעמד היהודים באזור החסות הצרפתי תתבצע בתנאים המוגדרים בסעיפים שלהלן,
סעיף 2 – לצורך צו זה יחשב ביהודי: 1) כל אדם מרוקני בן דת משה; 2) כל אדם שאיננו מרוקני היושב באזור זה, אשר שלושה מהורי הוריו הם בני הגזע היהודי, או ששניים מהורי הוריו הם בני אותו גזע – אם בן זוגו הוא עצמו יהודי,
מפקד היהודים שאינם מרוקנים סעיף 1 – כל מי שהוא יהודי לפי ההוק מ־2 ביוני 1941, שעניינו מעמדם של היהודים, להוציא את יהודי מרוקו, חייב תוך שלושה חודשים מפרסום הצו הזה, למסור לראש המשטרה באזור מגוריו או שהותו הצהרה בכתב בדבר היותו יהודי על פי החוק, ולציין את מעמדו האישי, את מצבו המשפחתי, את מקצועו ופירוט רכושו. הבעל יצהיר בשם אישתו, והאפוטרופוס החוקי בשם קטין או בלתי בשיר מבחינה משפטית.
תקנון היהודים המרוקנים סעיף 5 – הלוואת בספים בבל צורה ובבל תנאי אסורה על יהודי מרוקו, נם אם אין זה עיסוקם היום יומי. סעיף 6 – בשום אופן לא יוכלו יהודי מרוקו לקחת הלק בארגונים שנועדו לייצג את המקצועות שאליהם מכוונים הסעיפים 3 ר4 של צו זה או לפקח עליהם.
ח״נומרוס קלאוהס״ בחינוך מבלי שפורסם שום צו או חוק המחייב זאת הונהג ה״נומרוס קלאוווס״ בכל מוסדות החינוך הציבוריים במרוקו:
במוסדות להשכלה גבוהה – 3% מכלל הסטודנטים.
במוסדות חינוך תיכוניים ויסודיים – 10% ממספר התלמידים הלא-יהודים בבל ביתה.
לסקר, עמי 166,133-132,129.
הגבלות אלה השפיעו ישירות ובאורח קשה רק על חוגים מצומצמים של יהודים במרוקו: אירופים ומתמערבים. לרוב הציבור היהודי לא הייתה ממילא נגישות למשרות בשירות הפקידות והממשלה, לבתי ספר אירופיים או למעגל המקצועות החופשיים. מעניין לציין כי בתי הספר של כי״ח המשיכו ללמד בתקופת וישי, ואפילו התמיכה הכספית לא נמנעה מהם. אולם בהדרגה הבינו היהודים כי צרפת, המעצמה שבטחו בה, הפכה ממגינת היהודים לרודפת, בעלת בריתו של היטלר. למזלם של יהודי מרוקו הסתיימה התקופה שבה הייתה ארצם תחת שלטון ישיר של ממשלת וישי מוקדם יחסית, כאשר נחת הצבא האמריקאי בחופי קזבלנקה בנובמבר 1942, ב״מבצע לפיד״. ואולם, עצם בואם של האמריקאים לא ציין מפנה מיידי באווירה האנטי־יהודית. אדרבה, דווקא לאחר מכן היה גל של תקריות אנטי־יהודיות ורדיפות מקומיות, שמאחוריהן עמדו ככל הנראה פקידים צרפתים אנטישמיים. יתרה מזאת, ככל שנמשכה המלחמה מעבר לים הגיעו למרוקו ידיעות על ההשמדה. התדמיות מן התקופה שלפני המלחמה, שלפיהן הצטיירה אירופה כיבשת הנאורה והמיטיבה וצרפת כגואלת היהודים, התערערו. גם המצב הכלכלי במרוקו הידרדר בתקופת המלחמה, וכל מגזרי האוכלוסייה היהודית נפגעו. המלחמה ציינה אפוא נקודת שבר ביחסי היהודים עם השלטון הקולוניאלי.
על רקע ההתפתחויות שלאחר המלחמה דומה שיש לראות בתקופת וישי מעין חזרה של הסולטאן לתמונת השלטון בעיני היהודים. הסולטאן מחמד החמישי הועלה על כס השלטון ב־1927 בעידודם של הצרפתים, שראו בו מועמד נוח מבחינתם לתפקיד רם זה. ואולם הלאומיים במרוקו ניסו לרתום אותו לעגלתם, והוא לא סירב לכך. בתקופת וישי, כאשר לחצו הצרפתים על היהודים ונחשפו פניהם האנטישמיות, פנתה משלחת של נכבדים יהודים אל הסולטאן במעין בקשה לחידוש החסות הישנה של בית המלוכה, הפעם כהגנה מפני הצווים האנטי־יהודיים. להלכה שום צו לא נכנס לתוקף ללא חתימתו של הסולטאן, הריבון הרשמי, אך למעשה ידעו הכול שהסולטאן הוא חותמת גומי של הפקידות הצרפתית; לא היה בכוחו באותה תקופה לסרב להוראותיה. עם זאת, הייתה חשיבות לאופן שבו יקבל את פני נתיניו היהודים, ונוצרה הזדמנות לתמורה ביחסיהם. הסולטאן פנה אל הנכבדים היהודים במילים חמות והשאיר עליהם רושם מעודד. ייתכן שנקט עוד צעדים פרו־יהודיים בתקופת המלחמה וייתכן שלא; על כך יש מחלוקת בין החוקרים. אך ברור שתדמיתו של מחמד החמישי היא כשל מי שהגן על בני חסותו היהודים בתקופה הקודרת של וישי. הסולטאן ותדמיתו זו מילאו מכאן ואילך תפקיד חשוב בהתפתחות היחסים בין היהודים לשלטון.
השאלה העיקרית שעמדה בפני הצרפתים אחרי הפלישה האמריקאית הייתה כיצד ישובו לבסס את שלטונם במרוקו, שכן תדמיתה האיתנה של האימפריה הקולוניאלית ספגה מהלומה קשה בשל תבוסתה במלחמה. תבוסה זו חיזקה את עניינם של הלאומיים המרוקאים ועודדה אותם לפעולה נמרצת. ואכן, בדצמבר 1943 נוסדה מפלגת אלאסתקלאל (העצמאות), וראשיה ביקשו, כמו בשנות השלושים, לצרף את היהודים למאבקם, שהתמקד בדרישת עצמאות למרוקו, דרישה שעמדה בניגוד חריף לפרו־צרפתיות של היהודים. אלא שאמונתם התמימה של האחרונים בצרפת נסדקה, ורבים מהם היו נכונים עתה, הרבה יותר מבעבר, לשקול כיוונים חדשים.
הנהנית העיקרית מן הנסיבות החדשות היתה הציונות. חוויות הדיכוי במלחמה, ומה שנראה ככישלון הדגם האמנציפציוני באירופה, ערש לידתו, עוררו את הרגשות הלאומיים היהודיים. גם המצב הכלכלי אחרי המלחמה יצר מצע נוח לפנייה לציונות. במקביל היו גם יהודים, לא רבים אמנם, שהיו מוכנים להטות אוזן לקריאתם של הלאומיים המרוקאים, אשר הקשר בינם לבין הסולטאן הלך והתהדק. שירותי הביטחון של הצרפתים, שעקבו אחר המתרחש בקהילות, כפי שעקבו אחרי שאר חלקי האוכלוסיה המקומית, חרדו בעיקר מפני התפשטות רעיונות קומוניסטיים וסוציאליסטיים בקרב הנוער היהודי המתמערב. השמאל המקומי תמך עקרונית במפלגת אלאסתקלאל, אם כי זו לא ששה להיות מזוהה עמו, בגלל שאיפתה להיות מפלגה עממית גדולה ובגלל תפיסותיהם הדתיות והשמרניות של רבים ממנהיגיה. כללו של דבר, המגמות הלאומיות, שהיו חלשות לפני מלחמת העולם השנייה, צברו לאחריה כוח ואיימו על מעמדה של צרפת בעיני היהודים.
הצרפתים היו ערים למצב החדש וחיפשו דרכים לשקם את יחסיהם עם המיעוט היהודי. הם הסתייעו בדמותו של הגנרל דה גול ובתנועת ״צרפת החופשית״, שגילמה את דמותה של צרפת ה״אחרת״: לא־וישיסטית, לא־גזענית ולא־אנטישמית. קיומו של פן זה, ועלייתו למעמד בכורה בניהול ענייניה של המעצמה הקולוניאלית ככל שהתקרבה המלחמה לקצה, אפשרו למתמערבים היהודים להתחבר מחדש לאומה שכבר היו מעורים בתרבותה והזדהו עמה. אך בכך לא היה די. הטראומה של תקופת וישי הייתה קשה והרגשות עדיין להטו. הפקידות הקולוניאלית ביקשה לרצות את מגזר המתמערבים היהודים הצעיר והתוסס. שינוי המעמד האזרחי של מגזר זה לא בא בחשבון אף יותר מבעבר, משום שהוא היה מתסיס את המחנה הלאומי המרוקאי, ובלימת כוחם של הלאומיים הייתה עתה המשימה הראשונה במעלה של הפקידות. לכן הופנתה תשומת הלב של הצרפתים לדרישות הפוליטיות הפנימיות של המתמערבים הצעירים, כלומר למתרחש בתחום הקהילות. הללו ביקשו עוד לפני המלחמה לאפשר להם ליטול חלק פעיל ובולט יותר בוועדי הקהילות. הפקידים הצרפתים סברו אפוא שהשעה כשרה לרפורמות בארגון הקהילתי ופעלו בהתאם. ב־1945 פורסם צו(דהיר) חדש, שאפשר בחירות לוועדים, אמנם בידי גוף בוחר מצומצם למדי, והקל על כניסת כוחות חדשים להנהגת הקהילות באמצעות הבחירות. חשוב מכך, הצו התיר לנשיאי הקהילות להתכנס אחת לשנה, ויצר בכך אפשרות לכינון גוף כללי של יהודי הארץ, לראשונה בתולדותיהם.
מרוקו" בעריכת חיים סעדון-ירון צור– תקופת מלחמת העולם השנייה
עמוד 55