Agadir-Joseph Dadia
AGADIR- I
Je ne choisis pas mes souvenirs sur l’écran de ma mémoire. Tant de souvenirs m’envahissent. Ils s’imposent à moi. Il se trouve que j’ai consigné ces souvenirs sur de petits carnets à une époque où je me portais bien, loin de la drogue dite pompeusement cortisone. Après le déjeuner, je sortais dans le jardin, et c’était le printemps, un petit carnet et un stylo à la main, et j’écrivais.
Je reproduis ce que j’ai écrit.
Quand je pense aux membres de ma famille du côté maternel, je revois des hommes et des femmes de qualité, d’une bonne origine ancestrale et d’une haute et honorable réputation. Depuis ces premières lignes, leurs visages surgissent devant moi, le jour et la nuit.
Ces visages me regardent tels que je les ai connus. Les images se présentent toutes en même temps. Ce que l’œil peut distinguer dans son orbite, la main de l’homme que je suis ne peut le transcrire d’un trait en un seul coup. Ces images me renvoient à Agadir d’avant octobre 1956, date à laquelle j’ai quitté Marrakech pour l’Angleterre.
Mon oncle Meyer habitait avec sa femme Fréha et ses enfants dans une maison à Talbordj, à l’étage, sans rez-de-chaussée, sans voisins, avec un escalier sur la rue qui la desservait. Je n’avais aucune idée de la topographie de la ville d’Agadir dont les rues et leurs maisons, un peu partout en différents points, sur les hauteurs, au bas desquelles une mer diaphane et calme embrassait une longue et large plage de sable fin. L’eau de la mer que je découvre, par comparaison avec Essaouira/Mogador que je connaissais depuis longtemps, était toujours bonne avec une température agréable quasiment tiède, sans vagues ni houle. J’étais un peu perdu dans les rues d’Agadir. Il n’y avait pas de quartier spécifiquement juif comme à Marrakech, ma ville natale, ou à Essaouira/Mogador. Marrakech, ville homogène et structurée, se répartissait nettement en différents quartiers distincts. La vie juive à Marrakech existait en deux ou trois quartiers à proximité du mellah, mais surtout au Mellah avec ses synagogues et ses nombreux fidèles aux trois offices de la semaine et un peu plus d’offices le Shabbat et les Fêtes, en particulier à Kippour, Jour solennel du Grand Pardon. Rien de tel à Agadir où je vivais des moments étranges et intenses. Cependant je conserve dans ma mémoire le souvenir d’une ville attachante, moderne, où les enfants juifs parlaient un bon français, affranchis de toute contrainte religieuse. Ils étaient libres comme le vent et je les rencontrais sur la plage. Ma passion pour le football m’a ouvert largement les portes. Je suis devenu leur camarade, leur ami. Nous jouions au ballon rond de très longues heures, avant d’aller nous laver agréablement dans l’eau chaude et profonde de l’Océan. Je rêvais en me baignant aux lointains rivages au-delà de l’horizon.
Dans l’appartement, mon oncle Meyer et sa femme Fréha avaient leur chambre sans fenêtre sur la rue, avec un téléphone. Cette pièce était contigüe à celle que j’occupais durant mon séjour chez eux. Les enfants vivaient tous dans une même pièce, située à la droite de celle de mon oncle et ma tante. Je n’y ai jamais mis les pieds. Une grande salle face à la
chambre de mon oncle Meyer servait de salon et de salle à manger. La cuisine, la salle de bain et les toilettes étaient là pour l’aisance et le confort de tous. Toutes ces pièces, au nombre de quatre, étaient disposées autour d’un patio à ciel ouvert. Sur la terrasse, la Souca
Une femme venait chaque jour pour le ménage et faire la cuisine.
Ma tante Fréha supervisait toutes les activités, le sourire sur son visage. Un sourire permanent et rayonnant.
La chambre que j’occupais avait une large fenêtre qui donnait sur une impasse où le soleil s’absentait l’après-midi. De ma fenêtre je voyais un troquet berbère, avec un bar à l’intérieur et, à l’extérieur, à même la rue, de petites tables coquettes garnies de bols en faïence, prêts à recevoir une soupe bien fumante pour rassasier le chaland du bled de passage dans la ville, à l’occasion d’un marché ou d’un moussem. J’aimais bien regarder de ma fenêtre ce troquet, le patron à l’entrée prêt à accueillir les premiers clients. Ce café se trouvait dans un cul-de- sac calme, qu’aucune voiture ne traversait. Il régnait dans ce café une atmosphère de sérénité. Il attirait mon regard par son charme simple et son ambiance chaleureuse. Je voyais bien que les gens qui le fréquentaient se sentaient chez eux et en bonne compagnie, le temps de boire un verre de thé ou un bol de soupe. Je me contentais de le contempler du haut de ma fenêtre avec sympathie et tendresse. Jeune adolescent alors, je ne pouvais fréquenter des personnes adultes qui parlent en chleuh entre elles, ni boire une soupe non cachère. Ce troquet était joyeux. D’un tourne-disque, voire un gramophone, jaillissait une musique rythmée, vivante et entraînante. Des chants berbères. De temps à autre, un musicien avec son gnibri venait y jouer. J’aimais de ma fenêtre suivre cette ambiance et entendre les chants berbères. Je n’ai jamais eu l’idée de descendre et d’aller saluer le patron de ce café. En bas, personne ne faisait attention à moi. Je garde un excellent souvenir de ce café. Résonnent encore à mes oreilles ces airs du Sud marocain, au son des cymbales, racontant l’épopée épique des Hmadcha et des Hadawa. De là date mon affection sincère et profonde pour la langue, la poésie, la musique et les chants berbères. Je ne comprenais pas les paroles, mais je sentais qu’elles racontaient des récits glorieux d’antan. Je partageais à ma façon des moments de distraction et de récréation en compagnie de ceux attablés en bas, juste au-dessous de ma fenêtre. Personne ne semblait remarquer mon regard ou bien faisait semblant de ne pas me voir.
Cette pièce, où je passais de longues semaines en l’espace d’un été, était meublée sobrement mais avec distinction. De longs divans, aux matelas de laine soyeuse recouverts de beaux draps, longeaient trois murs de la chambre : un mur à la droite de la porte d’entrée, un mur à sa gauche, et un mur face à cette porte, celui de la fenêtre qui donnait sur la rue. La nuit, je m’allongeais où je voulais.
Une table basse et ronde se trouvait vers l’entrée de la pièce. Elle nous servait le soir pour manger.
Il m’arrivait de sortir de la maison pour aller acheter le journal. C’était l’époque où je suivais, sur le plan militaire, le sort de la France en Indochine et sa défaite de Dien Bien Phu.
Agadir-Joseph Dadia-page 13
אוצר המנהגים והמסורות לקהילות תאפילאלת וסג'למאסא-מאיר נזרי- שבת קודש
חלק ג: יום שבת
א. שתיית תה לפני התפילה
1-בכל קהילות תאפילאלת נוהגים לשתות לפני תפילת שחרית של שבת תה חם שהוטמן בתנור השכונתי, וגם אחר הצהריים.
2-אמירת פיוטי הבקשות בקבוצה, נוסח ׳שיר ידידות׳ וכיוצא בו, בהשכמה בשבת לא נהגה בקהילות תאפילאלת, ורק יחידים המשכימים קום אומרים שירי בקשות לשבת.
3-הבקשות לשבת הן בקשות המופיעות בתחילת סידור ׳תפילת החודש׳: ׳קמתי להלל/ ׳יום זה לישראל/ ׳יום השבת אין כמוהו/ ׳יודוך רעיוני/ ׳שירות ותשבחות/ ׳יה רבון עלם ועלמיא׳.
4-בשבת ובראש חודש אומרים את הבקשה ׳שירו לאל נבוני׳ המופיעה שם בסידור ׳תפילת החודש/
ב. ברכות השחר – פרשת חקרבנות – הודו
- . מתחילים בברכות השחר על ידי מסדר תורן, ואחריהן התורן ממשיך ׳ותתפלל חנה/
2 .מדלגים על קטעי ׳עקדה׳ ו׳רחמים׳ ו׳יהי רצון׳ וממשיכים ׳אשרינו מה טוב חלקנו… אתה הוא אחד…/ אבל מרא דאתרא יש״אברכה לא נהג לדלג.
3.מנהג ייחודי בכל קהילות תאפילאלת לומר לפני 'הודו׳ במקהלה ובנעימה את הפסוקים הבאים:
בשובי את שבותיכם לעיניכם אמר ה׳(צפניה ג, כ).
ברכו ה׳ מלאכיו גבורי כיח עושי דברו לשמע בקול דברו: ברכו ה׳ כל צבאיו משרתיו עושי רצונו: ברכו ה׳ כל מעשיו בכל מקומות ממשלתו ברכי נפשי את ה׳(תהלים קג, כב-כג)
ברכי נפשי את ה׳: ה׳ אלהי גדלת מאיד הוד והדר לבשת(שם קד, א)
ברוך ה׳ אלהי ישראל מן העולם ועד העולם ואמר כל העם אמן הללוה(שם קו,
מח).
4.מנהג ייחודי בכל קהילות תאפילאלת שאין אומרים ׳הודו׳ במקהלה ובנעימה, אלא בקריאה קצבית על ידי מסדר יחיד.
ג. סידור הזמירות
1-כל הזמירות נאמרות על ידי מסדר תורן או מסדרים, ולא על ידי הקהל או החזן.
2-סדר קטעי התפילה הנאמרים על ידי מסדרים: ברכות השחר, ׳אתה הוא אחד, ׳הודו׳, ׳רננו׳, ׳יהי כבוד׳, ׳נשמת׳, ׳יוצר.
3-החזן אומר ׳ה׳ מלך׳ פעמיים בנעימה והקהל חוזר אחריו כל פעם, אבל ׳והיה ה׳ למלך… אחד׳ אומר רק החזן ובלא נעימה.
4-מנהג ייחודי בקהילות דרום תאפילאלת לא לומר את הפיוט ׳יגדל אלהים חי׳ שלפני ׳ברוך שאמר׳.
5-אומרים נוסח ׳ברוך שאמר׳ שיש בו פ׳׳ז תיבות.
6-בקהילות דרום תאפילאלת אין אומרים ׳מזמור שיר ליום השבת׳ בעמידה בשחרית, אבל בקצר א־סוק עומדים.
7-מסדר ה׳יוצר׳ הוא האומר ׳בשפה ברורה ובנעימה קדושה כולם כאחד עונים באימה ואומרים ביראה׳, וחוזר ואומר לאחר הקהל ׳קדוש קדוש קדוש׳ וממשיך עד ׳יוצר המאורות׳.
8-החזן ממשיך את התפילה מ׳אהבת עולם אהבתנו׳.
9-הקטעים ׳ברוך שאמר׳, ׳ויברך דוד׳, שירת הים ו׳אמת ויציב׳ נאמרים על ידי הקהל ביחד.
10-שירת הים נאמרת במנגינה מיוחדת לשבת, ו׳בשבת שירה׳ של פרשת בשלח ובשביעי של פסח נאמרת בניגון של טעמי המקרא.
11-מנהג ייחודי בקהילות תאפילאלת לומר את הפסוקים ׳ויושע ה׳… וירא ישראל…עבדו׳ בנעימה מיוחדת ראשונה, ומיד עוברים לנעימה השנייה של ׳אז ישיר משה.
12-אין נוהגים לחלק את שירת הים לקטעים הנאמרים על ידי פייטנים, אלא כל השירה נאמרת על ידי כל הקהל.
- הנוסח ב׳יוצר׳ הוא ׳בשפה ברורה ובנעימה קדושה׳ ולא ׳ובנעימה, קדשה כולם אחד׳.
ך. פיוטים בתפילה
1 . מנהג ייחודי בקהילות דרום תאפילאלת לא לעשות כל הפסק על ידי אמירת פיוטים מ׳ברוך שאמר׳ ועד אחרי העמידה.
2-גם בחג או כשיש שמחה בבית הכנסת, כגון חתן, אומרים פיוטים רק לפני ׳ה׳ מלך׳ ולפני ׳ברוך שאמד, אבל לא לפני ׳נשמת׳.
3-הפיוט ׳אשירה כשירת משה׳ הנאמר לפני שירת הים בערי מרוקו – אין שרים אותו בכל קהילות תאפילאלת אלא לפני שעולה חתן שירה לספר תורה.
4-הפיוט ׳יגדל אלהים חי׳ הנאמר בכל קהילות מרוקו בתפילת שחרית לפני ׳ברוך שאמר׳ – אין אומרים אותו בקהילות דרום תאפילאלת לא בשבת, לא בחג ולא בימים נוראים
הערת המחבר: אי אמירת פיוטים בתפילה היא בגלל הפסק, וקהילות תאפילאלת הולכות על פי האריז״ל המתריע נגד כל הפסק בתפילה, ואילו שאר קהילות מרוקו נוהגות על פי מסורת קדומה לומר פיוטים באמצע התפילה, דוגמת היוצרות והקרובות באשכנז. על סוגיה זו ראה בפירוט רב ובטוב טעם: אפרים חזן(עורך), הליכות והלכות, ירושלים תשמ״ט, פרקים ד-ה, עמ׳ 70-42. בשאר קהילות מרוקו נהגו להפסיק בפיוטים (נהגו העם, עט׳ לד סעיף יט; דברי שלום ואמת א, עמ' 47; נתיבות המערב, עם' פב סעיף פח; עטרת אבות, שם סעיף פח). בתוניס לא נהגו להפסיק בפיוטים כמו בתאפילאלת (עלי הדם, עם׳ 331 סעיף כב).
אוצר המנהגים והמסורות לקהילות תאפילאלת וסג'למאסא-מאיר נזרי– שבת קודש–עמ' 78
אשה במזרח-אשה ממזרח-סיפורה של היהודייה בת המזרח-עורכים טובה כהן-שאול רגב-2005 –החתירה להשתחררות האשה ה יהודייה במראכש
ד"ר אלישבע שטרית
ד. מפעלים ציבוריים של נשים
- 1. ארגוני נשים למען נשים
בשנת 1924 יזמה ד״ר לג׳י, רופאה צרפתייה שפעלה במראכש, ארגון נשים יהודיות בקהילה בשם: La Société de Secours des dames Israélites de Marrakech [״החברה לעזרת נשים של מראכש״], בראש הארגון עמדו שתיים מנכבדות הקהילה, פרחה קורקוס, שכבר נזכרה לעיל ומסעודה דרעי. הארגון נועד לתמוך בנשים עניות ולטפל בנשים חולות.
שנתיים לאחר מכן (ב־1926) הקימה לג׳י בעזרת שלטונות הפרוטקטורט, כי״ח ומשפחת רוטשילד בית יולדות במלאח ולידו הוקם הארגון הנשי: L’Aide Maternelle, ״עזרה לאם״ [מעין ״טיפת חלב״], ובראשו עמדה גב׳ בוסקילה. מטרות הארגון היו להרגיל את הנשים ללדת בבית יולדות תחת השגחה רפואית ולהקנות להן הרגלי הגיינה. וכן לחנך את האימהות הצעירות למעקב מקצועי אחר התפתחותו של התינוק, לקבל חיסון וכיו״ב. הארגון גם דאג לספק בגדי תינוקות ובקבוקי חלב לאימהות העניות.
אמנם היוזמה להקמת ארגוני הנשים באה מקרב גורמים חוץ קהילתיים, ואולם ללא ההיענות של נשות מראכש והירתמותן לפעול למען הנשים העניות והחולות, ובלי הפעילות האינטנסיבית של קבוצת הפעילות המרכזית (קורקוס, צרפתי, דרעי, בוסקילה ואחרות) הייתה היוזמה נדונה לכישלון. הארגונים עוררו את חשדן של נשות המלאח, ורבות סירבו ללדת בבית היולדות, כי ראו בכך התערבות של גורמים זרים וחיצוניים בחייהן הפרטיים. אימהות סירבו לחסן את התינוקות, כי הן סברו שהצרפתים מסמנים את התינוקות כדי שבבוא הזמן יוכלו לזהות אותם בקלות ולגייסם לצבא. רק בעקבות פעילותן של חברות הארגון המקומיות — נשים שהכירו מקרוב את מציאות החיים במלאח ואת המנטליות של בנות הקהילה והמגע היום־יומי שלהן עם אוכלוסיית היעד, חל שינוי הדרגתי בעמדת הנשים. האימהות החלו לראות בהבאת תינוק לשקילה ולקבלת חיסון עניין שבשגרה. חברות הארגונים ניצלו את בואן של האימהות הצעירות כדי לשוחח אתן על נושאים נשיים שונים, כגון: שמירת היגיינה, לידה בגיל צעיר, נזקים הנגרמים לאשה מריבוי לידות וכיו״ב. בכך תרמו ארגוני הנשים בעקיפין לשינוי עמדות בקרב נשים, שלא זכו לשבת על ספסל הלימודים.
החברות בארגוני הנשים הצליחו לרתום לפעילותן קבוצות שונות בחברה: סוחרים תרמו בדים, דברי דסקית, מוצרי מזון וכיו״ב. נשים התנדבו להקדיש מזמנן ולתפור בגדים למען עניות ולמען תינוקות, אחרות עסקו בהסברה בקרב השכבה הענייה כדי להחדיר בקרבה הרגלים שונים.
בקהילה פעלו ארגונים פילנתרופיים שונים, אשר כונו ״חברות״, למשל: ״חברת מרפא חולים״ שעזרה לחולים נזקקים וסיפקה להם תרופות, ״חברת מלביש ערומים״ שסיפקה ביגוד לעניים, או ״חברת אליהו״, שדאגה לספק למשפחות עניות את הדרוש להכנסת תינוק בבריתו של אברהם אבינו. ארגונים אלה הופעלו בידי גברים בלבד. סביר להניח שבמראכש, כמו בכל מקום אחר, פעילותן של הנשים נעשתה ״מאחורי הקלעים״ ובתחום הפרט בלבד. אשר על כן ארגוני הנשים חידשו בעצם ההתארגנות הנשית וביציאתן לפעילות גלויה במישור הציבורי.
הנשים לא הותירו אחריהן עדויות כתובות על פעילותן בארגונים השונים. את הפרטים למדנו מתוך מה שכתבו אנשי כי״ח או צרפתים שפעלו במראכש(ד״ר לג׳י ) ומפי בני משפחה, כמו למשל:מורים קורקוס, בנה של פרחה קורקוס או שרי־דרעי־לוי, אחייניתה של מסעודה דרעי.
ארגוני הנשים פעלו למען נשים בלבד וטיפלו רק בנושאים נשיים (לידה, אימהות), והם היו הארגונים הראשונים בקהילה של מראכש, שנוהלו על פי מודלים מודרניים בכל הנוגע לחלוקת תפקידים ולגיוס כספים ותרומות. בראש הארגון עמדה נשיאה שנעזרה כסגנית, מזכירה וגזברית. כדי לגייס כספים הן קיימו ערבי ריקודים (soirée dansante, thé dansant) אספו חפצי נוי ומכרו אותם במכירה פומבית, מכרו כרטיסי הגרלה וכיו״ב. ההתארגנות על בסים נשי פיתחה במידה רבה את כישוריהן הניהוליים והכלכליים של הפעילות — כישורים שלא היו יכולים לבוא לידי ביטוי בחברה המסורתית. היא גם העניקה להן עצמאות בקביעת המטרות ובבחירת האמצעים להשגתן. ההצלחה הוכיחה להן כי הן מסוגלות להשתחרר מהתלות המוחלטת שהייתה להן בגבר.
אין ספק שארגוני הנשים מילאו תפקיד חשוב בשינוי מעמד האשה והיו שלב נוסף בתהליך השתחררותה מכבלי העולם הישן.
- 2. נשים בארגונים ציבוריים
פעילותן של נשים במסגרת הארגונים הנשיים הכשירה את הקרקע לכניסתן לפעילות ציבורית גם למען כלל הקהילה. הן החלו לקחת חלק ביחד עם הגברים בארגונים פילנתרופיים וחברתיים שהוקמו על ידי כי״ח ונועדו לכלל הקהילה.
בסוף שנות העשרים הקימה כי״ח במראכש ארגונים פילנתרופיים שנועדו לתמוך בתלמידים נזקקים. הארגון l’Aide Scolaire סייע לתלמידים בתחום ההזנה ואספקת ביגוד; הארגון L’Ouvroir de l’Aide Scolaire טיפל בהקמת סדנאות להכשרה מקצועית של בנים ובנות ; הארגון Association Des Anciens Elèves דאג לפעילות חברתית ותרבותית של בוגרי כי״ח לדורותיהם. במסגרתו הובאו מקזבלנקה מופעי תאטרון והעלו הצגות תאטרון, התקיימו מופעי מוסיקה, הוקמה ספרייה ציבורית ועוד. באמצעות הארגון הזה ביקשה כי״ח לשמור על קשר עם בוגריה ודרכם להשפיע על הנעשה בתוך הקהילה.
מאמצע שנות השלושים החלו גם הנשים לקחת חלק פעיל בכל אחד מהארגונים הללו הן השתתפו בוועדות השונות (ועדת ההזנה, ההלבשה, החגיגות, גיוס תרומות וכו') ומספרן בהן בדרך כלל לא היה זניח. לעתים מחצית מחברי הוועדה היו נשים. גם בהנהלה המרכזית הוקצה מקום אחד לאשה, בתפקיד של סגן נשיא. בשנות השלושים והארבעים שימשה מסעודה [מסודי] דרעי בתפקיד זה. בוועדות השונות ובהנהלה המרכזית העלו הנשים נושאים לדיון, התווכחו, עמדו על דעתן והשתתפו בהצבעות על החלטות.
כדי להגדיל את ההכנסות והתרומות לארגונים השונים התקיימו מפגשים חברתיים ומסיבות רבות משתתפים. במפגשים אלה הופיעו נערות או נשים לפני קהל רב של גברים ונשים במשחק, בשירה ובריקוד. כך אנו קוראים בתוכנייה של הזמנה לנשף שנתי שקיים הארגון L’Aide Scolaire בשנת 1934 :
ביום שבת ה־5 במאי יתקיים נשף גדול באולם השמחות.״: בתכנית:.1 ההמנון של כי״ח בביצוע מקהלת הבנים והבנות. 2. הופעה של הזמרת מ׳ כהן. 3. הצגת האופרטה ״היום והלילה״ מאת לקוק. משתתפים: הגב׳ ס׳ קורקוס, העלמות אבו, איבגי ובן אסייג. 4. ריקוד בלט בביצוע נערות ובהדרכת הגב׳ פירו. 5. קומדיה בהשתתפות העלמות: פרץ וכהן והאדונים: סלומון, יפרח ואמזלאג… בתום התכנית האמנותית יתקיים נשף ריקודים.
זוהי פריצת דרך של ממש בחייהן של נשים שעד לפני עשורים אחדים בלבד היו מנועות מפרהסיה.
כניסתן של הנשים לפעילות ציבורית למען כלל הקהילה מבטאת את השינויים שחלו במעמדה של האשה וביחס הגבר אליה: א. קודם שנחשפו למודרניזציה היו הנשים ספונות בתוך ביתן וכל עיסוקן היה בענייני הבית והילדים. השתתפותן בארגונים החברתיים הוציאה את הנשים מהבית והכניסה אותן לפעילות במישור הציבורי שהיה שמור עד אז לגברים בלבד. ב. עד ראשית המאה העשרים נשמרה ההפרדה החברתית בין המינים בתוך המשפחה ועל אחת כמה וכמה מחוצה לה. השתתפותן של נשים נשואות ופנויות בוועדות של הארגונים לצד גברים זרים (שאינם מבני משפחתן) והשתתפותן בנשפי ריקודים המוניים, ביטאה את היעלמותה של ההפרדה החברתית בין המינים. ג. בחברה המסורתית דעתן של הנשים ״בין טובה ובין רעה״ כמעט שלא נשמעה. לעומת זאת, בוועדות ובכינוסים של הארגונים החברתיים השמיעו הנשים את דעתן כשוות בין שווים. ד. בוועדות השונות האירו הנשים זוויות ראייה בנושאים, שהגברים אולי לא נתנו עליהם עד אז את הדעת.
הפעילות המשותפת של גברים ונשים בארגונים השונים שימשה מעין מכשיר חינוכי לשני המינים: הגבר החל להתייחס אל האשה כשותפה שיש להתחשב בדעתה ואילו האשה למדה להכיר ביכולת ההשפעה שלה בתחומים שעד אז היו חסומים בפניה.
אשה במזרח-אשה ממזרח-סיפורה של היהודייה בת המזרח-עורכים טובה כהן-שאול רגב-2005 –החתירה להשתחררות האשה ה יהודייה במראכש-עמ' 157
(En arabe) Un poème du type 'zajal' en judéo-arabe marocain sur le séisme d'Agadir- Mohamed Elmedlaoui
(En arabe) Un poème du type 'zajal' en judéo-arabe marocain sur le séisme d'Agadir
Mohamed Elmedlaoui
رفع الحجاب عن مغمور الثقافة والآداب (الرافد العبري)
(3) قصيدة زجلية حول زلزال أكادير بالدارجة المغربية المهوّدة،
مدونة بالحرف العبري
بعد تعريف سابق قبل أيام في نفس هذه الصفحة (فايسبوك) بآخر إصدار بلغني حول ما أسميه بـ"الأدب المغربي الناطق أو المكتوب بالحرف العبري"، أي تريلوجيا זרים ("الغرباء" 2018) للكاتب جبرائيل بن سمحون، وبعد التعريف في نفس الأمد ونفس اليوم بكتاب דברי הימים של פאס ("تاريخ مدينة فاس")، أسوق اليوم هنا مقتطفا من قصيدة زجلية حول خراب مدينة اكًادير، لصاحبها حانانيا كوهن (חנניה כהן).
القصيدة قصيدة زجلية متوسطة الجودة من الناحية الفنية؛ لكنها بالغة الأهمية من الناحية التاريخية والأدبية ومن حيث ما تتضمّن، في آخرها، من مواقف سياسية جديدة للوسط الذي أصبح صاحبُها يعيش فيه ونتمي إليه. إذ من المعلوم أن المجموعات اليهودية المغربية كانت تسجل في أدبياتها، العبرانية من حيث اللغة والحرف أو من حيث الحرف فقط (فصحى أو دارجة مدونة بالحرف العبراني)، كل تفاصيل الحياة الاجتماعية والاقتصادية والسياسية التي عرفها المغرب عبر قرون منظورا إليها من منظور خصوصيات تلك الجماعات في وسطها المغربي العامّ. غير أن ذلك الرافد من روافد الثقافة والهوية المغربية المركّبة ظل مغمورا بالنسبة لكثير من المغاربة على جميع مستويات تشكيل الوعي والمعرفة (المدرسة، الجامعة، البحث الأكاديمي، الذاكرة الجمعية العامة). فمن ذا الذي يعرف مثلا، ويصدّق ثانيا، أن هناك قصيدة تغنّت من خلالها الجماعات اليهودية في شمال المغرب لعدة قرون بهزيمة سيباستيان ملك البرتغال في معركة وادي المخازن (بحثت اليوم عن توثيقها فلم أفلح مع الأسف)؟
قصيدة زلزال أكًادير التي سأورد هنا مقتطفا منها، أورد نصها الكامل موقعُ מורשת מורוקו ("تراث المغرب"؛ انقر هـــــنــــا من أجل النص الكامل للقصيدة بذلك الموقع)، وذلك إلى جانب مقتطف ذي ثلة من كتاب الباحثة الميدانية، أورنا باعزيز (אורנה בזיז)، الأكًاديرية المولد والطفولة؛ وهو كتاب صدر باللغة العبرية سنة 2008 (317 ص؛ شهادات وصور) بعنوان: הגדת אגדיר – העיר וחרבה "قصة أكادير –المدينة وخرابها" (انظر تعريفا بالكتاب بالعربية ثم الفرنسية هـــــنــــا).
في المقتطف الذي أوردُه هنا من قصيدة ناحاميا كوهن الزجلية، قالِبا حرفَه من العبراني إلى العربي، سأغض الطرف عن الخصائص النطقية التي تنطق شين الدارجة سينا، والسين شينا في بعض الأحيان، وجيمها زايا؛ وذلك من أجل تيسير القراءة على العموم.
مطلع القصيدة مقلوبا إلى الحرف العربي
أجيو تسمعو هاد الـقسّــة
د-اكَادير، عمرها ما تنسى
جرات فـــخوانّا هاذ الرفسة ("الرفسة" ربّما كلمة أخرى أُسِيء تدوينُها)
شي مات، وشي جبدوه بالكْـياسة
تًّـكًـلبـ'ـت لارض وهوما نايمين؛
فالحجـ'ـر والتراب صبحو مردومين؛
فيهوم يهود، نصارى ومسلمين؛
هادشّي طرا من ربّ العالامين؛
———
الأصل بالحرف العبري:
אזיו תשמעו האד אלקססה
די אגאדדיר עממרהא מא תנסאה
זראת פכוונה האד ארפסהחר (الكلمة الأخيرة يبدو فيها سوء تدوين)
סי מאת וסי זבדוה בלכיאסה
תגלבת לארד או הומה מאימין
פלחזר וטראב סבחו מרדומין
פיהום יהוד נצארא ומסלמין
האדסי טרא מרב אלעלמין
محمد المدلاوي: مشوار مهني وأهم المنشورات
Mohamed Elmedlaoui: CV et principales publications
Mohamed Elmedlaoui: CV and main publications
اضغط على الرابط أسفله
نـقّـر فـوزّداي ن-دّاوايس
לחץ על הלינק למטה
https://static.blog4ever.com/2006/04/162080/Elmedlaoui-CV-Publications_4840497.pdf
אורנא בזיז-הגדת אגדיר-העיר ושברה-ירושלים תשס"ח
ישֶש, המרוחק כשני קילומטרים מוואד׳ טילדי והקרוב לשלושת בת׳ העלמין של שלוש הדתות (האיסלאם, הנצרות והיהדות), חרב כולו על אלפי תושביו המוסלמיים. ברובע ויל נובל (Ville Nouvelle), שנבנה בדמות פרסה על ידי בוני העיר בשנות השלושים, נפגעו בעיקר הבניינים החדשים הגבוהים, וילות יוקרתיות, משרדים ממשלתיים ובתי מלון גדולים. בית הדואר לא נפגע. כך גם מרכזיית הטלפונים. אך מחמת הזעזוע שום תקשורת אינה מתאפשרת. במרכז השכונה, בקומה הרביעית בבניין "קסו" (Cassou), אחד הראשונים שנבנו ב־1934, בוערת החנות לחומרים כימיים: זו בערה יחידה, ומכבי האש אינם מצליחים להשתלט עליה בגלל מחסור במים זורמים. למרבה המזל האש נחנקת בטונות חומרי הבניין. הם חונקים גם את בני האדם תחתיהם. בצד אחר של אותו בניין שנותר ללא פגע, הדיירים נוטשים את דירותיהם ורצים במדרגות. אלה שהתגוררו מעל החנות עוברים דרך הסורגים אל השכנים.
מר ז׳אבן (Jabin), האדריכל, אינו מסוגל לקפוץ בשל נכות ברגלו. אשתו רצה החוצה להזעיק עזרה. בינתיים האיש מתבונן ממרפסת ביתו ומבחין בשני כבאים. הוא צועק לעברם, אך אחד מהם, לאחר שקירב את פנסו, מחליט להמשיך בדרכו ואומר לחברו בערבית: "עזוב, נחזור אחר כך. זה זקן". לקריאתו הנואשת של האיש על המרפסת ולשמע גידופיו וקללותיו הנמרצים בערבית, שבים השניים על עקביהם ומצילים אותו. כך זוכים הם גם לברכת אללה. היכן ״מצאו המילים אשר יתארו נאמנה את הבדידות הנוראה של הניצול או הניצולה שאינם שומעים עוד את קול אהוביהם ומתעקשים לאתרם? המצילים מעריכים את סיכו״ הנפגעים להצלה ומעדיפים לפסוח על "המקרים" הקשים ולחלץ מן ההריסות מהר ככל האפשר את "המקרים" הקלים ביותר. או אז נשאר האדם בבדידותו ובייאושו ובתפילתו ובתקוותו. או אז יושב האדם וזועק חסר אונים את שמות יקיריו: יעקב! יעקב! אייכה? כל הלילה וכל היום יסתובב האדם סביב קבר האחים ולא יֵדע אם חיים אֶחיו או מתים.
"היכן את, פרח היסמין היפה שלי?״, האב קורא לבתו.
על המרפסת העליונה של בניין שהתמוטט על ארבע קומותיו, אישה מבוהלת וילדיה צועקים לעזרה. חייל הבא לחלצם אומר: "קפצי, גברתי, מעל המעקה!״. והיא עונה לו: "אבל אני בקומה הרביעית, אדוני״. והוא משיב לה: "לא, את בקומת הקרקע" . די בכמה צעדים לחייל ולניצוליו להגיע לרחוב. כך מתאר אחד הניצולים את שראו עיניו מיד לאחר האסון:
הרובע הישן פננטי סביב המעיין של הפורטוגזים נהרס כמעט כליל. מאות משפחות הדייגים לכודות חיות או מתות תחת הריסנות בתיהן. הדרן המובילה לרובע הצופה על הנמל והנשען על שיפולי ההר של הקסבה, נפגעה קשות, ואי־אפשר לעבור דרכה. הקסבה, המצודה מימי הפורטוגזים, התמוטטה רובה ככולה על 823 תושביה.
איש אחד מצא את עצמו ישוב על מיטתו, ורק צעדים אחדים הפרידו בינו לבין הרחוב. אשתו ששכבה לצדו נעלמה, ולעומת זאת בנו אשר ישן במיטתו בחדר אחר נמצא לידו. זוג הועף מן הקומה הרביעית ונשאר על מיטתו כמעט ללא פגע, ואילו האם אשר ישנה בחדר סמוך נבלעה מתחת להריסות.
מאות נסים מסוג זה ומאות אסונות מעין אלה התרחשו בלילה המר והנמהר. לרשימת הנסים יש להוסיף את הישרדותם של שני הגשרים מעל הגיא טילדי שבעומק שלושים מטר, המחברים את טלבורז' לעיר כולה. האחד חיבר בדרך המלך את כל דרום מרוקו לקזבלנקה, ועליו נעו כלי רכב כבדים בהגבלת 16 טונות, ואילו על השני נעו כל כלי הרכב אשר יכלו לנוע. באופן מפליא שניהם עמדו בטראומת הרעש.
ככל שמתרחקים ממרכז העיר, הפגיעות נחלשות. ברובע התעשייתי הבניינים שלמים לרוב. פחות או יותר. אנשים קופצים בבהלה מקומות גבוהות ונפצעים ופוצעים אנשים אקראיים. אחרים עוזבים את ביתם ערומים למחצה בבגדי לילה ורצים החוצה.
נזכור כי הבילוי בבתי קולנוע היה נהוג כל ימות השנה (עדיין לא היו טלוויזיה, וידאו וכו,) ובמיוחד בימי הרמדאן. אלה שהיו בהצגת קולנוע בשעת הרעש הופתעו לפני תום ההצגה, והם אצים החוצה בבהלה, הגם שבתי הקולנוע לא נפגעו. הצגת הסרט של אלווים פרסליBagarre à King Créole הצילה אחדים. מה גדולה תדהמתם של היוצאים מבית הקולנוע ונזרקים באכזריות ובחדות מן המציאות הבדיונית אל המציאות הלא בדיונית של… מה שהיה ביתם. איך לא ישתגע הבחור הרץ להריסות שמתחתיהן קבורים הוריו ושבעת אחיו? מה רבים האנשים הרצים לבתי הוריהם, לילדיהם, ליקיריהם, לחבריהם ולמכריהם כדי לראות אם שלום להם, ואינם מוצאים אלא ערמת אבנים ובטון המכסה עליהם! איך תתואר במילים חרדתם של ההורים אשר ניצלו מן הרעידה, והם מצפים לאות חיים מבנם שיצא לקולנוע וטרם שב? והוא מצדו, לנוכח המראה המזוויע משוכנע שהנה הוא מגלה כי חרב הבית, וכי המשפחה אבודה בין חורבותיו. האנדרלמוסיה כה גדולה עד שאלה אינם מוצאים את אלה. כך קרה גם למתפללים במסגד. אלה שרצו החוצה נפצעו במנוסתם מאבנים מתמוטטות. אלה שנותרו במקומם לא נפגעו.
לא רק גורלם של בני האדם נותר עלום. כך היה גם גורלם של מבנים. בבניין הפינתי ״סוד בילדינג״ (Sud building) חיים דיירים בשתי הקומות העליונות, ובארבע התחתונות יש משרדים וחנויות. הנה תמונה של הבניין היפהפה והמודרני שבשדרות Lucien Saint לפני הרעש.
באחת הדירות העליונות גרה משפחת פסקל (Pascal), מחלוצי אגדיר של שנות השלושים, בעלי חנות לצילום בבניין הסמוך, בניין "קסו". בני המשפחה נטשו את הווילה הגדולה שלהם לטובת דירה שכורה כדי להתקרב לחנותם. לאחר הרעש הם נמצאו במיטתם ללא רוח חיים, לאחר שהקומה שלהם התמוטטה על הקומות התחתונות שלא היו מאוישות ונותרו כמעט בשלמותן. הנה שלוש תמונות אשר ימחישו את השבר.
בקומה העליונה התגורר נוטריון רווק בשם קולומב (Colomb) עם הוריו. שפר מזלם, ודירתם לא ניזוקה. אך כאשר יצאו לרחוב נזכר הבחור בתיקים חשובים מאוד וביקש להצילם. את סופו של האירוע אולי לא קשה לכם לנחש, אך לא תנחשו את צורתו: כאשר הזיז מדף מספרייתו כדי לשחרר את הקלסר המבוקש, התמוטט עמוד הבית, וגופו נותר תקוע בין החורבות עד שיצאה נשמתו.
בניין "בולי" (Bohly), הראשון שנבנה בשכונה, התפצל לשניים. משפחת גרוניו (Grognot) עם תשעת ילדיה מצליחה לרדת במדרגות בזהירות. אך כאשר האב נוכח לדעת כי חסר אחד, הוא שב על עקבותיו, ובדחילו ורחימו מגיע למיטת בנו… הנם את שנתו ללא מפריע. הוא אוחזו בזרועותיו כמוצא שלל רב ומורידו לרחוב. בני משפחות אחרות שלא שפר מזלם נקברו חיים תחת ההריסות.
אורנא בזיז-הגדת אגדיר-העיר ושברה-ירושלים תשס"ח-עמ' 98
נתיבות המערב-מנהגי מרוקו-כוחו של מנהג-הרב אליהו ביטון-ביריה-מנהגי תפילין
מנהגי תפילין
א. נהגו לחנך את הקטנים כמצות התפילין מגיל עשר שנים:
ב. נהגו להניח תפילין דרש״י בלבד, ותלמידי חכמים יחידי סגולה הניחו גם תפילין דר״ת, והניחום יחדיו:
ג.נהגו להניח תפילין של יד בעמידה, ויש נהגו להניחם כישיבה:
ד.נהגו שאין מקפידים בהאפלת וכיסוי היד, בשעת הנחת תפילין של יד, ורק
המדקדקים נהגו בדבר:
ה.נהגו בכריכות היד, שבע שלימות תהיינה, ונהגו למנותם באצבעותיהם:
ו.נהגו בסיום הנחת תפילין של ראש, אומרים תפלה זו: וּמֵחָכְמָתְךָ אֵל עֶלְיוֹן תַּאֲצִיל עָלִי,וּמִתּוֹרָתְךָ הֲבִינֵנִי, וּבְחַסְדְּךָ תַּגְדִּיל עָלִי, וּבִגְבוּרָתְךָ תַּצְמִית אוֹיְבָי, וְשֶׁמֶן הַטּוֹב וְהַטָּהוֹר תָּרִיק עַל שִׁבְעַת קְנֵי מְנֹרָה, לְהַשְׁפִּיעַ טוּבְךָ לְבְּרִיותְךָ, פּוֹתֵחַ אֶת יָדֶךָ וּמַשְׂבִּיעַ לְכָל הַיָּ רָצוֹן:
ז. נהגו כשעה שכורכים ג׳ כריכות באצבע אומרים פסוקים הללו: וארשתיך לי לעולם. וארשתיך לי בצדק ובמשפט, ובחסד וברחמים: וארשתיך לי באמונה. וידעת את יהוה:
ח.נהגו לומר קדש לי כל ככור בציבור, לפני ה׳ מלך, או לפני ברוך שאמר:
ט.נהגו כשמתפללים בהשכמה, מניחים תפילין בלא כרכה, וכשמגיע הזמן ממשמשים
בהם ומברכים:
י. נהגו רבים לקפל את התפילין ככנפי יונה:
א.כן הביא בספר נהגו העם (תפילין) וכפי שנפסק בשו״ע (סימן ל״ז ס״ג), ודלא כהרמ״א שם, וראה בכה״ח שם:
ב. כן הביא בספר נהגו העם (תפילין) והיא ע״פ מה שמובא בשער הכוונת (תפילין דרוש ו׳), ולפי המובא בשו״ע (סימן ל״ד ס״ג) אין ראוי לכל אחד להניח שני תפילין רק תפילין דרש״י, ומאידך כתב החיד״א במחזיק ברכה (שם אות ב׳) שבארץ ישראל נהגו כולם להניח שתים, וראה בדה בקול יעקב (סימן ל״ד סק״ז) עיי״ש:
ג.כן מובא בספר השמים החדשים (סימן ה׳) ובתבואות שמ״ש (ח״א סימן ס״ז), וראה בכה״ח (סימן כ״ה קל״ג) ובאוצרות הפוסקים (תפילין הכ״א) עיי״ש:
ד.כן הביא מרן החיד״א בברכ״י(סימן כ״ז סק״ה), וכה״ח (סימן כ״ה סקל״ב), וראה בזה בספר שארית יוסף (ח״א עמוד שנ״ה) ומקור חיים (פרק ל״א ס״ג):
ה.כן הביא בספר דרכי דוד הביאו באוצרות הפוסקים (הל׳ ציצית) והוא ע״פ האריז״ל וכמבואר בכה״ח (סימן כ״ז סקל״ה) עיי״ש:
ו.כן הביא בספר נהגו העם (תפילין), ומקורו מספר שערי תפלה, וצפורן שמיר למרן החיד״א, וכן הביא בספר נחלת אבות (תפילין), וכן מובא בסידורים ישנים:
ז.כן הביא בספר נהגו העם (שם) ובנחלת אבות (שם) ומקורו מספר מצת שמורים וצפורן שמיר, וראה בכה״ח (סימן כ״ה ס׳׳ק ס״ח):
ח.כן הביא בספר נהגו העם, ומקורו טהור על פי הסוד, וכן מנהג ירושלים וכמובא בנתיבי עם (עמוד מ׳׳ה), וראה בספר נוהג בחכמה (עמוד רמ״ג) בזה:
ט.כן נהגו רבים והביא זה בספר נחלת אבות משם היד אהרון, ומובא באוצרות הפוסקים (תפילין ־״ה):
י . המנהג אצל רבים, והביאו בספר מגן אברהם (סימן כ״ח) בשם גליא רזיא (.ומובא בלקט הקציר צמוד מ״ג) ומקורו טהור על פי הגמ׳ בשבת (מ״ט ע״א) בעדן אלישע בעל הכנפים עיי״ש:
נתיבות המערב-מנהגי מרוקו-כוחו של מנהג-הרב אליהו ביטון-ביריה-עמ' 39
יוסף טולדאנו-ויהי בעת המלאח-פרק שביעי-פרעות ויצירה- היצירה הרוחנית
רבי משה בירדוגו.
היה תלמידם של שניים מגדולי רבני מכנאס : רבי חיים טולידאנו ורבי יוסף בהתית. נודע בכל המערב שקיצור שמו המשבי"ר, הצטיין בהוראה וכדיין. ישב בראש בית הדין במכנאס לאחר מות רבי משה טולידאנו בשנת 1723 ועד מותו בשנת 1732. חיבוריו הרבים זכו לתפוצה גדולה יהיו מעותקים מדור לדור. ספרו החשוב ביותר "ראש משבי"ר " הודפס ( חלק ראשון ) בליוורנו בשנת 1840, אבל החלק השני זכה לצאת לאור רק בשנת 1975 בירושלים.
ספרו השני "שאלות ותשובות" שימש במשך הדורות כמדריך הלכה במכנאס וכאשר, כפי שנלמד, הוקמה במכנאס על ידי הרב שלום משאש ( מצאצאי הרב הגדול ) האגדוה להצלת כתבי יד עתיקים "דובב שפתי ישנים ". ספר זה היה הראשון שהוצא לאור בשנת 1939. חיבוריו האחרונים עדיין בכתב יד : "כנף רננים " דרשות על ספר בראשית וליקוטים, פירוש רש"י על התורה, וההגות קצרות על המשניות. בספרו " נחלת אבות" מביא הרב יוסף משאש ספור פרי עטו של רבי אליעזר בהלול אודות המשבי"ר ומורהו רבי יוסף בהתית המראה שהרב היה לא רק גדול בתורה אלא גם בעל אישיות חזקה ואומץ לב נדיר. כאשר נלחם בשריף אחד שהיה מטריד את תושבי המללאח ומסר אותו לידי שר העיר.
הקים דורות של תלמידים. אחד מהם, רבי מרדכי אסאבאן נאלץ לעזוב את מכנאס בעת הרעב הגדול של שנות 1721 – 1724 והתיישב בליוורנו, שהיה המרכז להדפסת ספרי חכמי המערב. לאחר מכן הוא עקר לסוריה ושם התפרסם כרב גדול ופירסם בקושטא את ספרו "שבח תודה", תלמיד אחר היה אחד משני אחים שהם הרבנים המפורסמים ביותר למשפחות טולידאנו : רבי חיים טולידאנו.
רבי חיים טולידאנו 1690 – 1750.
מבין ארבעת בניו של רבי משה בן ברוך טולידאנו , רבי דניאל, רבי ברוך, רבי חיים ורבי יעקב, הצטיינו במיוחד שני האחרונים. לאחר מות דודו, שהיה סוחר גדול ומקורב לחצר מולאי איסמאעיל, בשנת 1720 זכה רבי חיים לירושה גדולה ואז הקדיש את כל זמנו ללימוד התורה. בשנת 1737 הוא נתמנה ראש בית הדין במכנאס, הוא השאיר כתבי יד רבים שלא זכו להדפסה עד היום, והחשוב בהם פסקי מהחר"ט.
רבי יעקב טולידאנו 1697 – 1771.
אולם אחיו הצעיר התפרסם יותר ממנו ונחשב לגדול רבני משפחת טולידאנו שהקימה בכל דור גדולי תורה, והוא נודע בין רבני המערב בשם "מוהרי"ט". הוא היה תלמידו המובהק של "המשבי"ר", ומשנת 1730 ישב בית הדין במכנאס. הוא לא הסתפק בתפקידו כדיין והיה מעורב בחיי הקהילה. בשנת 1733 למשל נבחר משגיח כללי על הקצבות, יין שרף (מי חיים ובערבית מאחייא). כדי להשגיח שכל משפחה תייצר רק הכמות הדרושה למשפחה, ואין זו בעיה של מה בכך. השלטונות התלוננו אז שהיהודים מוכרים יין שרף למוסלמים, דבר המנוגד בתכלית בניגוד לדת האסלאם, ונוגד התחייבות של היהודים לא למשוך את המסולמים נגד דתם. למילוי תפקיד עדיו זה היה צורך במנהיג בעל כוח הכרעה והיכול לכפות את רצונו על הבריות. להמשך נצטט כלשונו את ספרו של רבי יעקב טולידאנו "נר המערב" " במשך עשרים השנים ת"ץ – תק"י מלא הוא ואחיו תקפיד גדול בדיינות ובכל שררות הנהגת העיר ומשנת תק"י והלאה נשאר הוא אב בית הדין והמנהיג הראשי שבעיר ועל ידו עזרו בניו וקרובי בני משפחתו אשר הצטיינו אז בידיעותיהם, עד כי נמצאו אז חכמים מבני משפחות אחרות במכנאס, אשר קנאו בהשפעתם המרובה של רבי יעקב טולידאנו ובני משפחתו, ויעוררו את ההמון נגדם וגם הקימו מקרבם דיינים ושוחטים,למען תפוס בידם את ההנהגה הציבורית.
ואמנם המתקוממים ההם לא יכלו עמוד בהתנגדותם זאת. וסוף היה כי רבי יעקב וקרוביו נשארו הם המנהיגים הראשיים ובעלי השררות. הנה כי כן ניהל רבי יעקב טולידאנו את העדה המכנאסית יותר מארבעים שנה ויחשב גם דגל ההוראה בכל המער במשנת תק"י ועד שנת תקל"א שאז בחודש אייר של השנה ההיא, גווע וימת, במותו נשלחו הרבה אגרות ניחומים מרוב רבני המערב שבם יבליטו כי עם מותו של רבי יעקב אבדה היהדות המערבית את רבה הגדול. הוא השאיר אחריו בנים ותלמידים גדולים בתורה, וגם חיבר, ביאור על התורה, ודרושים, פירוש מאמרי אגדות התלמוד, חיבור על ד' וספר "אהל יעקב" . רבי דוד חסין חיבר קינה לזכרו בספרו "תהילה לדוד"
קינה קוננתי על החכם השלם כמונה"ר יעקב טולידאנו זלה"ה
מתוך הספר תהלה לדוד, לרבי דוד בן אהרן חסין
אוֹר שֶׁמֶשׁ חָשַׂךְ וְנֶעְתָּם / נָסוּ צְלָלִים
לְחֶסְרוֹן יַעֲקֹב אִישׁ תָּם / יֹשֵׁב אֹהָלִים
נְהִי וְנִהְיָה אֲחַדֵּשׁ
צוֹם וַעֲצָרָהּ אֲקַדֵּשׁ
מִדַּי שָׁבַת מִדֵּי חֹדֶשׁ / שָׁלוֹשׁ רְגָלִים
יִשְׂרָאֵל קָהָל וְעֵדָה
סִפְדוּ בְּקוֹל מַר וּרְעָדָה
אוֹי לִסְפִינָה שֶׁאָבְדָה / רַב הַחוֹבְלִים
דָּאוֹג תִּדְאֲגוּ תִּשְׁאָגוֹ
כִּבְנוֹת יְעֵנִים תַּעְרֹגוּ
לְדוֹר שֶׁאָבַד מַנְהִיגוֹ / שָׁבוּ אֻמְלָלִים
וְקִרְעוּ יַחַד כֻּלְּכֶם
לְבַבְכֶם וְאַל בְּגַדֵיכֶם
כִּי נָפַל עֲטֶרֶת רָאשֵׁיכֶם / רַב פְּעָלִים
דָּן דִּין אֱמֶת לַאֲמִתּוֹ
שָׁלֵם וּשְׁלֵמָה מִשְּׁנָתוֹ
הוֹן יָקָר נִמְצָא אִתּוֹ / קֻפַּת הָרוֹכְלִים
בַּר לְבָב וּנְקִי כַפָּיִם
תּוֹרָתוֹ לְשֵׁם שָׁמַיִם
מַעְיַן גַּנִּים בְּאֵר מַיִם / חַיִּים נוֹזְלִים
נֶאֶבְדָה חָכְמָה מִבָּנִים
חָדְלוּ פָּסְקוּ הַשַּׁקְדָנִים
וְגַם בָּטְלוּ הַדַּרְשָׁנִים / מוֹשְׁלִי מְשָׁלִים
חָסִיד קָדוֹשׁ לוֹ יֵאָמֵר
וּמִצְוַת אֱלֹהָיו שׁוֹמֵר
רָץ כַּצְּבִי עַז כַּנָּמֵר / כִּנְשָׁרִים קַלִּים
סָפְרָא רַבָּא, תָּדִיר עָסִיק
בְּאוֹרִיתָא וְלָא פָסִיק
אוּף מְתוּן מְתוּן וּמַסִּיק / דַּעַת גְּדוֹלִים
יָהּ, שִׂים כְּבוֹד מְנוּחָתוֹ
נִחוּם שָׁלֵם לִבְנֵי בֵּיתוֹ
נְטִיעָיו יִהְיוּ כְּמוֹתוֹ / קֹדֶשׁ הִלּוּלִים
נְעִימוֹת בִּימִינְךָ נֶצַח
תַּשְׁבִּיעַ נַפְשׁוֹ בְּצַחְצַח
וְשֶׁמֶן קֹדֶשׁ לוֹ תִּמְשַׁח מֹר וַאֲהָלִים
רבי הודה בירדוגו 1700 – 1744
למרות מותו בגיל צעיר זכה לתהילה גדולה בחייו ועוד יותר לאחר מותו. הוא היה ידידי נפש של הרב המהולל רבי חיים בן עטר. חיבר ספר "מים עמוקים" ביאור קצר על התורה שרצה לספחו לספר "אור החיים" של ידידו רבי חיים. אולם כנראה שרבי חיים נאלץ לעזוב את מרוקו לפני שימסור בידו את כתב היד, וכל נשאר הספר בכתב יד עד שהודפס לראשונה בטבריה בשנת 1911 אולם למרות זאת זכה לפרסום רב בין רבני המערב ונתחברו עליו פירושים רבים : "עינת מים" מאת הרב א. לעסרי מאלג'יר, " פותר מים" מאת הרב רפאל משה אלבאז, "גלי עמיקתא" מאת הרב יעקב טולידאנו.
יוסף טולדאנו-ויהי בעת המלאח-פרק שביעי-פרעות ויצירה– היצירה הרוחנית עמ' 83
רב ומשכיל בזמנו-ר׳ דוד דנינו מקזבלנקה בשנות השלושים והארבעים של המאה העשרים שלום בר־אשר
רב ומשכיל בזמנו-ר׳ דוד דנינו מקזבלנקה בשנות השלושים והארבעים של המאה העשרים
שלום בר־אשר
א. מסגרת הדיון
אוכלוסייתה היהודית של קזבלנקה, שנועדה מראשית השלטון הצרפתי בשנת 1912 להיות חלק מן המטרופולין החדש, היתה גם צעירה ביותר, ובפרט האוכלוסין שהיגרו לשם מדרום־מרוקו. אנדרה אדם, שכתב ספר מקיף על קזבלנקה, ובכלל זה פרק על יהודיה, קבע שמבחינת התפתחותם היו היהודים קרובים לתושבים המוסלמים יותר משהיו קרובים לתושבים האירופאים. מיעוט האפשרויות הכלכליות אפיין את שתי החברות, אבל בניגוד למוסלמים, שעברו מחקלאות לתעסוקה עירונית, לא היתה הגירתם של היהודים הרוכלים ובעלי המלאכה הקטנים כרוכה בהבדל של ממש; ואך בפני המוכשרים ובני־המזל נפתחו אפשרויות של תעסוקה מתקדמת.
אצל היהודים בקזבלנקה התחזקה הרגשת הביטחון, נוסדו בתי ספר לילדים והוקמו מפעלי עזרה, ובקיצור כל מה שהיה חסר ליהודים שבאו ממקומות שהיו שייכים לעידן אחר של מרוקו הישנה ובפרט ליהודי הרי האטלס. עם זאת לא תלו המהגרים היהודים שבאו משם לקזבלנקה בשנים 1955-1931 תקוות רבות באפשרויות שיש לעיר הגדולה להציע להם, מחמת המציאות הקשה ששררה בה והתחרות שהיתה נוקשה ביותר; שכן קזבלנקה היתה שוק של עבודה בעיקר ליהודים ממעמד הביניים – פקידים, טכנאים, פועלים מקצועיים וכל מי שקנה לו תעודה כלשהי – ואילו רוב המהגרים הוסיפו להיות אנשים קשי יום שהצטופפו עכשיו במלאח החדש של קזבלנקה – במקום במקומות הישנים, פאס ומראכש.
לעומת מעמד הביניים הזה והרוכלים ובעלי המלאכה מזרם המהגרים של שנות השלושים, נבנה והתפתח חוג קטן של סוחרים, סוכנים ומתווכים של חברות אירופיות שהגיעו בגל הראשון של המהגרים מראשית המאה העשרים, עם ייסוד העיר, ורבים מהם היו בני העלית הישנה שהיתה מורכבת בעיקר מיוצאי ספרד.
דוד בן מסעוד דנינו נולד בסוף המאה הי״ט, כנראה באחד הכפרים שמדרום לקזבלנקה. בהיותו בן אחת־עשרה חל במרוקו שינוי של ממש, כשהצרפתים חתמו הסכם עם הסולטן ומרוקו היתה לשטח חסות צרפתי. במשך השנים הבאות לא שרר שקט במרוקו ומפעם בפעם פרצו בה מרידות, שהאחרונה בהן דוכאה רק ב־1934. אין להניח כי גורמים אלו השפיעו ישירות על קהילת קזבלנקה, אבל עובדה היא כי הגירת היהודים אליה התחזקה בשנות השלושים, ובעיר התרכזו כשליש מיהודי מרוקו – יותר משבעים אלף נפש. התמורה בביטחונם שהביאה להגירה לקזבלנקה, היתה אפוא עוד גורם בגידול במספר היהודים בקזבנלקה.
כאן המקום לציין שדוד דנינו היה יהודי מאמין בכל רמ״ח איבריו. הוא היה בקי במקרא ובלשון העברית, היה לו ידע בספרות החכמה והקבלה, והוא נהנה מאוד לעסוק בחישובים מחישובים שונים, בגימטריות ובציטוטים רבים מן המקרא. כמו כן הוא הראה רגישות רבה מאוד לארץ־ישראל וליום הגאולה הקרב, שלו ציפה בכליון עיניים. עם זאת יש לשוב ולהדגיש שהוא לא הגיע אפילו למעמד של תלמיד־חכם מדרגה בינונית יחסית לדורו. אם כן, במה חשיבותו ומה הוא מייצג?
בתחום היצירה הספרותית נראה שהלם המפגש עם המערב לא הצמיח אנשי רוח בעלי שיעור קומה. דוד דנינו, שנמנה עם המהגרים שבאו לקזבלנקה בשנות השלושים השתייך לחוג קטן של משכילים יהודים, דוגמת המשורר דוד אלקאים או אברהם זגורי ואלי מלכה, שהתמקדו בתיאור המעמד המשפטי של יהודי מרוקו.
ב. מודעותו של דנינו לנסיבות הזמן כפי שהיא באה לידי ביטוי בתולדותיו ובאישיותו
את עיקר הגותו ואת עיקר מעורבותו האישית ייחד דנינו למתרחש בקהילתו בקזבלנקה, ובמקצת – לעולם היהודי במרוקו שסביבה. נושא זה יהיה עיקרו של מאמר זה.
המאורעות במרוקו והשפעתו של השלטון הצרפתי באו לידי ביטוי בעקיפין בהגותו של דנינו, אף כי הם הוזכרו בה מפעם בפעם – ובעיקר יחסם של הצרפתים ליהודים. גם המאורעות בעולם היהודי כולו היו קרובים ללבו, ואף להם ניתנה מידה של ביטוי בכתביו.
דוד דנינו היה כנראה מן היחידים בהגות היהודית המתחדשת בלשון העברית בצפון־אפריקה במאה העשרים, ועיקר הגותו התבלטה בשנות השלושים והארבעים של מאה זו. נדגים שניים מרעיונותיו – אחד בענייני פנים ואחד בענייני חוץ.
בדיונו האחד יצא דנינו נגד הפער הכלכלי התהומי שנפער בין עניים ובין עשירים במרוקו, בכלל ובקהילתו בפרט בשנות השלושים. כידוע, זכתה האליטה היהודית בקהילה זו, כמו קהילות רבות בתולדות ישראל בין שתי מלחמות העולם, לשגשוג חומרי שלא היה כמותו במאה הי״ח ובמאה הי״ט. שנבע בין השאר מאווירת השלום העולמי היחסי שהתפשטה כמעט בכל היבשות, ושהתבטאה בפתיחות בין־לאומית בין רוב המעצמות ובפתיחתן של ארצות תבל זו אל זו.
דנינו ביקר את השכבות העשירות – ששיעורן עמד בשנת 1951 על שבעה אחוזים לכל היותר מכלל המשפחות היהודיות בקזבלנקה. אפשר שזו הסיבה היחידה שדנינו, שנהג כמו רבנים מסורתיים אבל גם משכילים בצפון־אפריקה, כתב את הגותו בעברית וכיוון לחוג החכמים שהיה רגיל עוד בחברה המסורתית להתריע על עוולות חברתיות שונות. ומנגד, הוא תרגם את ספריו אם בעצמו אם באמצעות אחרים – לערבית־יהודית, אולי כדי שאת דבריו יקראו גם הדיוטות שלא ידעו לא עברית ולא לשונות אחרות, שבעזרתן יכלו לשאוב ידיעות ממקור אחר, כמו עיתונים בצרפתית.
בהגות אחרת שלו עסק דנינו בקשרי החוץ של הקהילה, וליתר דיוק – התעניין במה שקורה באירופה. כאן נודעה לכתיבתו חשיבות רבה בשנות השלושים של המאה העשרים, כשעל החברה היהודית בגרמניה ובמרכז־אירופה ריחפה סכנת גירוש וכליה עם עלייתו של היטלר לשלטון בשנת 1933. דווקא דוד דנינו שחי בקהילה נחבאת אל הכלים לעומת הקהילות הגדולות במערב אירופה, כמו פריס ולונדון, או קהילות צפון־אמריקה, ובראשן ניו־יורק – פתח את לבו למתרחש מעבר לים למרות המרחק הגאוגרפי. הוא הזהיר את יהודי גרמניה מפני העיוורון שהכה בהם, ועוד ב־1937 ייסר אותם על שלא הרגישו באנטישמיות הגואה באוסטריה, בגרמניה ובצרפת, ולא שעו ל״נביאם״ הרצל ולא פנו לעלות לארץ־ ישראל. כלום דיבר דנינו על דיכוטומיה בתפיסת המאורעות שהיתה נחלת יהודי אירופה במאה העשרים, אבל הורתה ולידתה היתה כבר במאה הי״ט, שהרי יהודי גרמניה לא למדו דבר וחצי דבר מן השטנה ששטפה את אירופה, בעיקר בעקבות האמנציפציה והקונטרה־רבולוציה, ובפרט זו של שנת 1848? הוא כביכול היהודי הנידח במרוקו, שנתפסה בעיני יהודי מערב־אירופה בתור ארץ אקזוטית היטיב לקרוא את הכתובת על הקיר יותר מחכמים ונבונים שביהודי אירופה. לא ברור אילו כתבים של יהודי אירופה קרא דנינו, אבל הוא חשב כנראה שסופם של דברים מעיד על תחילתם מי שלא שעה לקריאתו של הרצל משלם עכשיו את המחיר.
רב ומשכיל בזמנו-ר׳ דוד דנינו מקזבלנקה בשנות השלושים והארבעים של המאה העשרים
שלום בר־אשר-עמוד 33
על אחשורות וושתי.פיוט — סי׳ ני דוד קיים-אעירה שחר-רבי חיים רפאל שושנה זצוק"ל-פיוט 486 כרך ג'
486— פיוט — סי׳ ני דוד קיים
ע״מ ח־ח הגאים
בשקל לאילו לאילון עאג׳יבו
אָשִׁיר בִּזְמִירוֹת וּרְנָנִים / בְּבֵית אֵ־ל שׁוֹכֵן מְעוֹנִים
חֲדָשִׁים וְגַם יְשָׁנִים / לִפְנֵי יְיָ אֶבְרָכָה:
נוֹטֵר כַּרְמוֹ עֵת הוֹפִיעַ / בִּימֵי מֶלֶךְ שֶׁהִרְשִׁיעַ
אֲחַשְׁוֵרוֹשׁ הַפּוֹשֵׁעַ / בִּלְתִּי רָאוּי לִמְלוּכָה:
יָדַע כִּי חֲזָקָה מַמְלַכְתּוֹ / עַל כָּל־מְדִינוֹת מֶמְשַׁלְתּוֹ
כִּי בַת מֶלֶךְ הִיא רַעְיָתוֹ / מַעְרָכָה מוּל מַעְרָכָה:
דָּבְאוֹ בְּעַשְּׂרוֹ מַחְמַדָּיו / רָאָה יָדַע רַב לוֹ יָדָיו
לְכֹל־שָׂרָיו וַעֲבָדָיו / מִשְׁתֶּה עָשָׂה יֵין נְסוּכָה:
וּבָעִיר שׁוּשָׁן רַב הַמִּשְׁתֶּה / מִכֹּל־עַם קָהָל יֶאֱתֶה
וְיִשְׂרָאֵל עַם בְּרִיתִי / הִשְׁתַּחֲווּ לַמַּסֵּכָה:
דְּרוֹרוֹ הוֹלִיכוּ שׁוֹלָל / לְיִשְׁרַת לֵבָב־עַם אֻמְלָל
כִּי הַמֶּלֶךְ הַמְּהֻלַּל / לְחָלְיוֹ הֶעְלָה אֲרוּכָה:
קָרָא לִפְנֵי כָל־הָעֵדָה / עַל וַשְׁתִּי תְּהִי נוֹעָדָה
עֲרֻמָּה כְיוֹם הִוָּלְדָהּ / לְהַרְאוֹת יָפְיָהּ אֵיכָכַה:
יִתְעַנֵּג יִשְׂמַח בְּיַעְלָה / עַל הוֹד זָהְרָהּ וְחַשְּׁמַלָהּ
אַךְ צוּר מַדָּד כְּפַעֲלָהּ / מֵאֲנָה וְלֹא הֲלָכָה:
יוֹשְׁבֵי רִאשׁוֹנָה בַּמַּלְכוּת / שָׁאַל, כַּדָּת מָה־לַעֲשׂוֹת ?
וַשְׁתִּי שֶׁפָּרְצָה פְּרָצוֹת / דָּת מָדַי פָּרָס הָפָכָה:
מְמוּכָן עָנָה בְּפֶה צַח / מִשְׁפָּטָהּ הֶרֶג וָרֶצַח
כִּי הִכְלִימַתּוּ לָנֶצַח / לִפְנֵי רַבֵּי הַמְּלוּכָה:
כנפי שחר
—על אחשורות וושתי.
נוטר כרמו — שומר כרמו, הוא הקב״ה ששומר את ישראל. הופיע — התגלה. בת מלך —ושתי. דבאו — שפע של עושר. יאתה — יבא. דרורו — חופשיותו וחירותו. שולל — ערום מדעת, מוטעה. ארוכה — רפואה. ביעלה — כנוי ליופי. וחשמלה — ברק ויופי. צור— הקב״ה. מדד בפעלה — שילם לה כגמולה. מאנה — סירבה. ממוכן — המן. רבי המלוכה — גדולי המלכות.
אורנא בזיז-הגדת אגדיר-העיר ושברה-ירושלים תשס"ח
וְהַזּוֹכְרִים אוֹמְרִים
כִּי בָּעֶרֶב הַהוּא
הָיְתָה תַּאֲוָה מְתוּקָה לְשֵׁנָה
בְּעֶרֶב יוֹם שְׁלִישִׁי זֶה הָיָה
הוֹי אִמָּא.
(מתון שירו של ארז ביטון, ״רעידת אדמה באגדיר״)
טלבורז; הרובע היהודי והמוסלמי, שוקק חיים. השכנים הכפריים הגיעו כבכל לילות הרמדאן לחלוק את הארוחה החגיגית לשבירת הצום עם בני משפחה או חברים. הילדים הקטנים במיטות, אך הבוגרים ממלאים את הרחובות, נפגשים, מדברים, צוחקים. הנשים מתכנסות סביב כוס תה רענן ועוגות הדבש. בקולנוע "סהרה״ הקרנת הסרט הסתיימה, ואחרת עומדת להתחיל. בלילות הרמדאן נהוג להוסיף הצגת לילה לגברים המוסלמיים. המנהל, מר ג׳ורג', יוצא לנשום אוויר בין שתי ההצגות. עוזרו מטפל בגלגול הסרטים. הלילה ענוג. השמים זרועי כוכבים, בהירים במיוחד.
מר ג׳ורג׳ נשען על קיר הגינה באמצע הכיכר. השעה 23:41 בדיוק כאשר הוא מרגיש סחרחורת פתאומית. הוא רואה את בניין הקולנוע ואת זה שלידו מתנדנדים. העיר כולה ניעורה כמו ביד ענקים, והרצפה נכנעת להלוך ושוב חזק ביותר, צפונה ודרומה. נענוע אדיר מטלטל את הבניינים, מעקמם ומשברם. אורות פנטסטיים מאירים את השמים בגוונים אדומים וכחולים וחושפים מראה נורא: עיר שלמה נהרסת. רעש עצום ורב עולה מן האדמה, מעין רכבת ענקים בדהרה מתפרצת, מעין מהלומות תותחים. הרעש כה אדיר עד כי עדים שלמרגלות בניין מתמוטט אינם שומעים כלל את מפולת מאות הטונות של חומרי בניין. המציאות עולה על כל דמיון. והיא אימה חשכה.
נדירים הם העדים אשר יכולים לקבוע בוודאות את משך האירוע: עשר עד 14 שניות. כך מאשר מאוחר יותר המרכז הססמולוג׳. אך ברור כי השבר נעשה בשתי פעימות, והפעימה השנייה, שהחלה בשנייה העשירית, היא ההרסנית ביותר. ברובע של עבודות המועצה לעבודות ציבוריות, שהראשון נבנה כזכור בשנים 1927-1923 בידי האירופים, האדון והגברת דוהם יושבים לנשום אוויר על מרפסת ביתם. והנה הם רואים את הבניין Brise Marine, הניצב כמה מאות מטרים מהם, נפער לשניים ומתמוטט בענן של אבק. הרעש מגיע מהר מאוד לשיאו ונפסק באותה מהירות שהחל. ההד האחרון של הרעש הגדול מתמוגג באוויר עם הנענוע האחרון של הרצפה.
דממת מוות נושרת על העיר ומסתרגת בעלטה עבה ובענן אבק. לא סערת רוחות ולא הצפת מים ולא הפצצה מעשה ידי אדם יוכלו להשתוות בעצמתן לרעש האדמה הזה. בחושו את זעזוע הרצפה הנשמטת תחת רגליו, אין לו לאדם אלא לפחוד פחד מוות. נוראותו של הרעש גדולה מכל מה שאדם מסוגל לדמות בנפשו. האנרגיה האצורה המשתחררת מן האדמה ומנערת אותה, כמוה כפצצות מימן אחדות. ריח גופרית שולט בכיפה, כמו נפחה האדמה את אשר במעיה ופרקה את מטענה.
השקט לא יישאר עוד זמן רב. לא יחלפו אלא רגעים אחדים של שקט הלום לפני שברבעים הפגועים ביותר, כמו טלבורז', פונטי והעיר החדשה, תתפרצנה זעקות השבר של הנמחצים תחת ההריסות. רק עוד דקות אחדות של שקט המום לפני שבגרון חנוק, בלב פועם, בפחד מוות יצאו מן ההריסות הניצולים – גברים, נשים וטף – בבגדי הלילה שלהם או אף עירומים, כי כך לנו במיטותיהם מפאת החום הכבד. הבתים ננטשים בחטף מחשש התמוטטות נוספת או מאוחרת. הנה עוד דקות אחדות של עלטה לפני שפנסי המכוניות יאירו את הבתים שמהם בוקעות קריאות לעזרה של הקבורים החיים. כך נראית אחרית הימים!
באזור המוכה ביותר בעיר, טלבורז', ילדה קטנה כבת עשר מתעוררת בבהלה. כל גופה הקטן עקוד בצורה משונה. במיוחד שיערה הארוך. היא איננה זזה. בקושי נושמת. אפה כואב. פיה מלא אבנים וחול. עיניה נפערות אל תוך עולמה ההרוס.
כל שהיא רואה הוא חושך וצלמוות. היא שומעת עמומות את קול אביה המונה את שמות אשתו וילדיו אחד לאחד: מסוד׳! לאה! מוניק! רז׳ין! מיזו! היא רוצה לענות, אך גרונה נחנק. היא רוצה לצעוק, אך קולה משתתק. היא כה צמאה. לא, היא איננה חושבת על שום דבר ברור. רק חשה את הזעזועים החוזרים ונשנים המנענעים את האדמה. כל כמה שניות. אולי דקות. בעצם אין לה ידיעה ברורה של זמן. היא נרדמת ומתעוררת לסירוגין.
מה זה? איפה היא? גופה לכוד בין שברי קירות, בין אבנים. אך הנה היא מצליחה להזיז את ידה השמאלית. גם את הימנית היא מרגישה. מה עם הרגליים? אמנם הן מקופלות, אך יש לה תחושת חיים בהן. היא שומעת קולות. ושוב קולו של אבא. הפעם היא אומרת: "אבא, אני צמאה נורא". היא בטוחה כ׳ אבא יגיע מיד ויחלצנה. עד היום היא מחכה.
היא מצליחה לפלס דרך. מעל לראשה חור קטן. אולי תנסה להגדילו. היא שולחת יד מעל לראשה. ועוד יד. כמו תינוק מרחם אמו. הנה, היא בחוץ. בזכות מידותיה הקטנות היא מצליחה להשתחל בין השברים של מה שהיה ביתה וילדותה. שיערה הארוך סתור על פניה. אפה נפוח וכואב. שן אחת נשברה בפיה, והוא מדמם. היא אינה מרגישה את כאביה האחרים.
לילה. אך הנה היא עומדת על הריסות ביתה שנתערמו לערמה דמוית חרוט. היא עומדת עליהן ברגליים יחפות. רק החלק העליון של הפיג׳מה הלבנה מכסה אותה. למטה אנשים שהיא אינה מזהה בבירור קוראים לה לרדת. לאט, לאט. היא מתעכבת עוד מעט קט על המראה הנורא. היא יודעת שהעולם שלה נשבר, והיא עומדת על שבריו.
הנה היא כבר רצה בדילוג על האבנים ומגיעה למטה. זוהי בריחתה מהמולת ילדותה. למטה אוספים אותה ומושיבים אותה עם ילדי שכנים בלתי מזוהים. מה קורה? איש אינו מדבר אתה, מסביר לה. מסביב עמודי חשמל ממוטטים. חוטי חשמל גלויים. היא אינה מנסה לפענח את המציאות המבולבלת המוזרה הזו. חיילים צרפתיים מתרוצצים סביב ערמת ההריסות לאור פנסי מכונית. אחרי כמה זמן יגיע לצדה גם אחיה הפצוע. הוא מושב לצדה. מה יש לו ביד? ומדוע
ראשו קיבל צורת אבטיח משונה? הנה אחותה הגדולה. הביטחון למראה המוכר, הידוע, האהוב מתחיל לשוב אליה. הנה אחותה האהובה, לאה. על כתפיה ז׳קט צבאי. גם רגליה יחפות. כמה זמן חולף עד אשר מעלים אותה, את אחיה ואת אחותה למכונית צבאית לכיוון בית חולים שדה?
בטלבורז׳ אימה ותדהמה! מעטים מאוד הבניינים החפים מפגע. מאות בניינים נהרסו עד היסוד. הרובע אשר שקק חיים לפני כמה שעות קרס והשתנה ללא הכר. סימון הרחובות נעלם. כמה ניצולים יש מבין אלפי תושביו? אלפי נפגעים! נהוג בקרב המוסלמים שלאחר הצום היומי הנשים אינן יוצאות מביתן, ולעומתן הגברים מתרועעים אלה עם אלה בקולנוע או בבתי הקפה ומכינים עצמם לקראת יום המחר. הודות למנהג זה ניצלו גברים מוסלמיים רבים, ואילו הנשים נלכדו בבתיהן ונספו.
הרחוב המרכזי, המכיל חנויות רבות, נהרס כליל. חנות נעליים יחידה עומדת פתוחה לרווחה. כל הזגוגיות שבורות. ניצולים יכולים לקחת לעצמם נעליים. אין למי לשלם.
רוב היהודים התגוררו ברובע זה. עתה כבר אי־אפשר לזהות את רחובותיו. הניצולים עוברים מבית לבית בחיפוש אחר בני משפחה או חברים יהודיים. יצחק אביסרור, בעל חברת האוטובוסים, נכנס לאחד האוטובוסים שברשותו ויוצא לחפש ניצולים יהודיים ומובילם לבית החולים של חיל האוויר והים הצרפתי ולחווה הפרסית שלו שעל דרך Oued Soussוב־Ait Melloul ולחוות של משפחות יהודיות אחרות. לאיש יש אישור הסעה, ועל כן שוטרים מתלווים אליו. כל הלילה נוסע האיש בין החורבות הלוך ושוב. הוא מעמים גם מתים. ותלמידי הישיבה? מי ידע גורלם?
ההמולה רבה גם בבית החולים הגדירי. כל הצוות הרפואי – רופאים, אחים ואחיות, ביניהן נזירות – ממהר לפנות את 400 המיטות לפני שהבניין קורס. נס גלוי הוא שאף לא אחד מן המאושפזים נפגע.
אורנא בזיז-הגדת אגדיר-העיר ושברה-ירושלים תשס"ח-עמ' 91
Agadir-Joseph Dadia
Agadir-Joseph Dadia
Les vrais hommes de progrès sont ceux qui ont pour point de départ un profond respect du passé.
Ernest Renan
La vie est une succession de cycles …Et de temps en temps, on revient à la case départ. Patrick Modiano
AVANT-PROPOS
Tous les récits du monde ne suffiront pas à raconter mon histoire.
J’évoque peu dans mes textes le souvenir de la famille de maman. Il n’y a aucune explication à ce silence. Le moment viendra. J’écris sous l’inspiration. Seule l’inspiration me guide. Je ne choisis pas mes souvenirs. Ils s’imposent à moi.
Quand je pense à la famille de maman, je revois des hommes et des femmes de qualité, d’un rang social élevé, d’une bonne réputation. Dès ces premières lignes, leurs visages apparaissent devant moi. Ils me regardent tels que je les ai connus. Plusieurs images d’eux se présentent à moi, toutes en même temps.
Ce que l’œil peut capter instantanément, la main de l’homme ne peut le transcrire d’un seul geste.
Ces mages me renvoient à Agadir et aussi à Marrakech. C’était avant octobre 1956, date à laquelle je suis parti en Angleterre.
Je me souviens. Ma famille d’Agadir venait voir maman à Marrakech.
Un jour de juillet, je me rappelle, profitant de la fraîcheur du matin, je révisais tranquillement le chapitre deux des « Lois d’Ethique et de Morale » de Maimonide : « Lorsque ceux qui souffrent de maladies physiques goûtent ce qui est amer, ils disent que c’est doux, et pour ce qui est doux, ils disent que c’est amer … Et ceux qui souffrent de maladies mentales s’écartent de la bonne voie, car leur mal altère leur volonté … ».
Soudain, j’entends des éclats de rires joyeux du côté de l’escalier. Levant les yeux de mon livre, je vois arriver vers moi mes cousins et mes cousines d’Agadir. Je n’en croyais pas mes yeux. Ils sont tous là devant moi. Je saute sur eux, les embrassant et les serrant dans mes bras. Il y a une heure à peine qu’ils sont arrivés d’Agadir à Marrakech. Leur première visite est toujours pour maman. Je leur dis que Lalla, c’est ainsi qu’ils appellent maman, se trouvait à Casablanca chez sa sœur Rahel, et aussi pour voir son frère David. Je ne tardais pas à lire sur leur visage une profonde déception. Ils ne sont à Marrakech, avec mon oncle et ma tante, que pour quarante-huit heures. Les grandes filles avaient des copains à voir au mellah.
Se détache nettement dans ma mémoire ma petite cousine Marie, douce et bonne, et d’une grande candeur. Comme elle était sensible, éveillée et intelligente. Malgré son très jeune âge, elle veillait sur moi quand je passais mes vacances à Agadir. Toujours affectueuse et câline.
Je garde de pieux souvenirs d’elle. Je me souviens, comme si c’était hier. C’était un samedi après-midi.
Elle proposa de me conduire à la plage pour jouer au foot avec mes amis gadiris. Nous empruntons un raccourci par une rue qui descend en pente à l’aplomb de la plage. Beaucoup de voitures circulaient dans les deux sens dans cette rue, d’ordinaire calme. Marie prit fermement ma main et me fit traverser la rue d’un trottoir à l’autre, faisant attention aux voitures qui arrivaient sur nous. Tout au long de notre promenade je l’écoutais me raconter des historiettes avec charme et naïveté, comme un petit frère avec sa sœur qu’elle protège. Je revois encore son regard. Une vision qui revient. Tout cela je le garde en moi comme un précieux et rare trésor qu’aucun pesant d’or ne parviendrait jamais à équivaloir.
Relisant mon texte, je constate des répétitions.
Josué Jéhouda, un grand écrivain juif de Genève, tombé dans l’oubli depuis des années, m’a appris au cours d’une rencontre chez lui qu’il faut garder les répétitions dans la mesure du possible.
Joseph Dadia
אורנא בזיז-הגדת אגדיר-העיר ושברה-ירושלים תשס"ח
אגדיר, 23 בפברואר 1960
דבר וחצי דבר לא יכול היה להפריע לשורת האנשים הנמתחת בשלווה נעימה לאורך החוף השקט והמשתזפת בחומה של שמש מלטפת לאחר יום עבודה מאומץ. אנשי אגדיר אלה חיים את חייהם בנחת ובכבוד ובשוויון, ואין בהם גזענות משום סוג. הכול שווים בעיני הכול. מראה הבריות הנינוחות המתפרקדות על החוף והמפקירות את הגוף לליטופיהן הרכים של הרוח ושל השמש לא בישר דבר וחצי דבר על האסון העתיד לפקוד את העיר. ובכל זאת היו סימני ביכורים. ב־23 בפברואר 1960 בשעה 12:15, שעת צהר׳ היום, זעזעה את התושבים נהמה עמומה כעין רעם רחוק ומתגלגל. באחד הבניינים המודרניים בן תשע הקומות זזה עגלת תה ממקומה. רטט קל אחז בבתיהם, אך עדיין לא בלבם, עדיין לא בחייהם. תחילה חשבו כ׳ אירע פיצוץ לא הרחק מכאן. או אולי הייתה זו משאית כבדה שחצתה את הכביש במהירות וטרפה בדהרתה את דממת הרחובות המתעלפים בחום הצהר״ם. הרעד הורגש במיוחד בשקע השכונות פונטי וטלבורז׳.
בעיר דיברו הכול על "הדבר", אך מביני עניין היו כבר משוכנעים כ׳ מדובר ברעידת אדמה. איש לא זכר מקרה דומה באגדיר, אף על פ׳ שרעידות אדמה רבות ובעצמות שונות פקדו את אלג׳יריה השכנה ואת צפון אפריקה בכלל. לכאורה רעידות אלה לא דווחו מעולם, אך למעשה, כבר ב־1954 דיווח מר דבראך, מנהל המכון לגאופיזיקה של הגלובוס בקזבלנקה, לכנס הססמולוג׳ הבין־לאומ׳ ברומא על עקומת המוקדים בעשרים השנים האחרונות המצביעה על סיכון גבוה בכיוון אלג׳יריה דווקא. ובאמת, ב־21 בפברואר 1960 בשעה 08:13 פקד רעש הרסני את מלוזה באלג׳יריה.
אגדיר, מוצאי שבת 27 בפברואר
כדור הירח מתחיל במילואו. בבתי הכנסת נישאה תפילת "יעלה ויבוא". ערב ראש חודש אדר הלילה. לאחר השקיעה רעם התותחים מודיע על תחילת חודש הרמדאן. מזג האוויר נפלא. באטלס הבינוני השקדייה פורחת ומבשרת את בוא האביב. שבוע טוב.
אגדיר, יום ראשון 28 בפברואר
יָצאו הגדירים אל פלח החוף בן ארבעים הקילומטר בין אגדיר לבין מפרץ ז׳יר, לבלות את יום החופשה החם במיוחד, הגם שאנו בסוף פברואר! בשעה 15:00 לערך תמהו הנופשים למראה הגל החזק אשר שטף את החוף. צחקו והתייבשו עד הערב. כששבו לביתם הוסיפו ליהנות מאווירת החג המיוחדת של ערבי הרמדאן ומילאו את הרחובות כמיטב המסורת.
אגדיר, יום שני 29 בפברואר 11.45
נשמע רעם תת־קרקע׳ וזעזע את יסודותיהם של רוב הבניינים. הפעם לא היה ספק: זו רעידת אדמה. העיר החצויה בוואדיות אשר לאורכם התנשאו רבי הקומות, טולטלה: סדקים נבעו פה ושם, חלונות נשברו פה ושם, טיח וגבס נשרו מן הקירות פה ושם.
בשעה זו בדיוק התקבלו במשרדי המועצה לעבודות ציבוריות האלונים לבדיקת הנזקים של הרעידה ב־23 בחודש. שאלונים אלה חולקו לבוחנים אחדים. גם אם עורר הרעש הקטן עניין רב אצל תושבי אגדיר, לכלל דאגה לא הגיעו; אולי מן הסיבה הפשוטה שעירם לא היוותה מעולם מוקד לרעש של ממש.
ובכל זאת, היו באגדיר כמה אנשים ניצולי רעידת האדמה של אורלאנוויל (Orleanvilles) ב־1954 אשר באו לעיר החדשה ליהנות מן החיים ולשכוח את עברם. למשל, משפחת קולומב הצטרפה לבנם ג׳ורג׳ אשר זה עתה קיבל משרת נוטריון. כשנשאלו, ענו מיד ובשלווה גמורה כ׳ התופעה ידועה להם מעברם הקרוב; רעש קטן, ובחלוף כשבוע עוד אחד קטן, וכעבור שבוע נוסף – "הבום" הגדול. בני קהילה קטנה של יוצא׳ איטליה, בעלי ניסיון דומה ברעידות אדמה, חשבו כי יש לפנות את העיר או למצער להזהיר את תושביה. בין אנשי אגדיר היו גם יוצאי יוון, שחרף היותם בעיר עשרות שנים זכרו היטב את הרעשים בפלופונם בילדותם. מורה צעירה להיסטוריה ולגאוגרפיה בתיכון אשר בדקה את המבנה הגאולוג׳ של האזור התמלאה דאגה וחלקה את מחשבותיה עם ידידים: עמק הסום שלרגלי האזורים ההרריים עלול לספוג מכה אנושה. אבל באגדיר המשיכו האנשים את חייהם. הערב התנהל בנועם באוויר החמים. במסעדת "הקזינו״ על החוף, אשר נבנתה ארבעים שנה קודם לכן בתקופת החלוצים וכונתה "הסירנה", היו עסוקים בהכנת הסעודה האחרונה לפני סגירת המקום. כדי להרחיב את המבנים על החוף לרווחתם של המתרחצים הוחלט להחריב את הצריף הישן, ולמחרת היום, ב־1 במרס, עמד פטיש ההרס להכות. וכך, בשעותיה האחרונות של "הקזינו" סעדו בה את לבם רבים מן התושבים סעודת פרדה חגיגית. מועדון הרוכבים ערך בה את מסיבת הסיום שלו. הקונסול הצרפתי במרוקו, מר ז׳וד׳, ורעייתו נענו להזמנת חברים והתארחו בעיר. התושבים נטו ללון באותו לילה בהשקט ובבטחה, גם אלה אשר הראו סימני דאגה. כולם, חוץ משתי משפחות יווניות, משפחות ג׳ורג׳אלדס, אשר העדיפו ללון באחוזתן בעמק הסום. שתי משפחות אחרות באותו עמק התאספו לחגיגת יום הולדת נדיר של אחד מהם, יליד 29 בפברואר. אימהות רבות איחרו לעלות על משכבן. חן היו עסוקות בתיקון האחרון לתחפושות שילדיהן ילבשו למחרת היום בגני הילדים. הלוא ערב mardi gras היום (חג נוצר׳ שמתחפשים בו).
אורנא בזיז-הגדת אגדיר-העיר ושברה-ירושלים תשס"ח-עמ' 88
אעירה שחור-רבי חיים רפאל שושנה זצוק"ל-אַקְרִיב פְּרִי שְׂפָתִי לְבַד-תושיא מס 485 כרך ג'
485 – ביתאיין — רצד
תושיא — רצד / בנויה ממשקלים שונים
ע"מ ט-ט הגאים
אַקְרִיב פְּרִי שְׂפָתִי לְבַד / בַּמִּשְׁקָל בַּמִּדָּה בַּד בְּבַד
תַּחַת מִנְחָה, כִּי מִקְדָּשׁ אָבַד / גַּם כִּי עָלַי מְלָאכָה תִּכְבַּד:
ע ״מ ז— י הגאים
עַד סוֹף יַמִּי אֲסַפֵּר / מִנִּפְלְאוֹת נִסֵּי אֱלֹהִים חַי
כִּי יִלְאֶה כָּל עֵט סוֹפֵר / לְתָאֵר בִּכְתָב בְּמַהְלַל שִׂיחָי:
ע״מ ה־ד / יז הגאים
נֵס שֶׁיְּאֻמַּן / לְלֹא אַלְמָן
נֵס, אֲשֶׁר אִם יְסֻפַּר, אֵין כָּל־שׁוֹמֵעַ וּמַכְחִישׁ יוּכַל לְהַכְחִישֵׁהוּ:
וְנֵס נֶאֱמָן / בְּכָל־זְמַן —
יִקְרֶה וְיֵאתֶה, וְאֵין אִישׁ שָׂם עַל לֵב, שֶׁיַּכִּיר אֵיךְ וּבַמֶּה וְאַיֵּהוּ:
ע״מ ד־ג / יב הגאים
גַּם כָּל־כּוֹפֶר / יְסַפֵּר —
יוֹדֶה וְיֵבוֹשׁ, וְיֹאמַר אֱמֶת הָיָה:
גַּם כָּל־סוֹפֵר / עַל סֵפֶר —
יִכְתְּבֵם וְיַחְרְטֵם בְּיָד נְטוּיָה:
ע״מ ג־ד־ו הגאים
צַר הָיָה / וּשְׁמוֹ הַמָּן / זֶרַע עֲמָלֵק הוּא:
בִּצְדִיָּה / רָעָה טָמַן / עַל עִם־אֵ־ל קָדוֹשׁ הוּא:
כנפי שחר
485— על הנסים.
לבד — ללא שותף. בד בבד — חלק כחלק, בבת אחת. כי ילאה — יתעייף. ללא אלמן — לעם לא אלמן. ויאתה — ויבא. ויחרטם — ויחקוק אותם. צר — אויב. בצדיה — בדמיה, במלכודת.