מורשת יהדות מרוקו

ח. הקריאה בתודה, עליית מוסיפים ומיום חומש

1 . החזן קורא את הפרשה, והעולה לתורה שותק ואינו קורא בלחש.

אם העולה יודע לקרוא, הוא רשאי לקרוא את הקטע שלו כולו.

גם קטן שלא הגיע לגיל בר מצווה עולה למניין שבעה ולמפטיר וקורא בתורה.

באירועי שמחה, כגון מילה וחתן, מרבים בעולים של מוסיף לאחר שישי, וקוראים פסוקים אחרונים של סוף שישי וחוזרים עליהם בכל עלייה.

נהגו לקרוא פעמיים בשני נוסחים של טעמי המקרא את הפסוק ׳ויהי בשכן ישראל… וישמע ישראל׳(בראשית לה, כב).

נוהגים לקרוא ראשון של פרשת בראשית עד ׳אשר ברא אלהים לעשות׳.

לאחר סיום חומש אחד מחמשת חומשי תורה הקהל אומר בישיבה את הפסוק ביחד ובקול רם: ׳חזקו ויאמץ לבבכם כל המיחלים לה״.

ט. ההפטרה

בכל קהילות תאפילאלת אין אומרים את הפזמון ׳קדושת שבת כתקנת עזרא׳ המושר לפני המפטיר בערי מרוקו.

אחרי ברכה ראשונה שלפני ההפטרה הקהל חוזר על המילה ׳באמת׳ אחרי ׳הנאמרים באמת׳.

אין נוהגים שאחד מברך ברכות ההפטרה ואחר קורא את ההפטרה, אלא המברך הוא הקורא.

נוהגים שהמפטיר קורא לפני ההפטרה את הפסוק ׳וָאָשִׂם דְּבָרַי בְּפִיךָ, וּבְצֵל יָדִי כִּסִּיתִיךָ; לִנְטֹעַ שָׁמַיִם וְלִיסֹד אָרֶץ, וְלֵאמֹר לְצִיּוֹן עַמִּי-אָתָּה. ישעיה נא, טז) בטעמי ההפטרה.

כל הקהל קורא את הפסוק האחרון של ההפטרה והמפטיר חוזר עליו, ומיד אחריו המפטיר אומר את הפסוק ׳גאלנו ה׳ צבאות שמו קדוש ישראל׳(שם מז, ה).

את ההפטרה קוראים מתוך חומש, ולא מתוך ספר קלף של הפטרות.

רק המפטיר קורא את ההפטרה, ואין הפטרה שהקהל קורא או מסייע לקריאתה.

בקהילות תאפילאלת יש שלושה נוסחי נעימות להפטרה: נעימה לשבת המשותפת לשאר קהילות מרוקו, נעימה ייחודית לימים טובים ונעימה ל׳תלתא דפורענותא׳, שהיא הלחן של איכה.

י. לוח ההפטרות בתאפילאלת

מבוא

לוח ההפטרות של קהילות תאפילאלת חופף את לוח ההפטרות של ג׳רבא המופיע ב׳ברית כהונה׳ לר׳ משה הכהן.^,

כשהפרשיות מחוברות קוראים את ההפטרה של הפרשה השנייה.

הפטרה של ׳תלתא דפורענותא׳ אינה נדחית מפני הפטרה של ראש חודש. לפיכך קוראים את ההפטרה של ׳תלתא דפורענותא/ ואחריה פסוק ראשון ואחרון של הפטרת ראש חודש.

הפטרה של ׳שבע דנחמתא׳ אינה נדחית מפני הפטרה של ראש חודש. לפיכך קוראים את ההפטרה של ׳שבע דנחמתא/ ואחריה פסוק ראשון ואחרון של הפטרת ראש חודש.

יא. נוסח ׳מי שברך׳ לעולה, לקהל ולמלך

נוהגים לומר ׳מי שברך׳ כל שבת רק בעליות לספר תורה. החזן מברך את העולה, והלה מתנדב סכום מסוים ׳ביד המברך׳.

שאר המצוות נמכרות כאמור אחת לשישה חודשים, לפני פסח ולפני ראש השנה, ואז מברכים את כל מי שזכה בכל מצווה.¹⁹²

ראה נהגו העם, עט׳ לה סעיף כב. בקהילות תאפילאלת לא התנדבו לבית הכנסת, ומימון ההוצאות נעשה על ידי ההכנסה של מכירת המצוות פעמיים בשנה(מפי אדוני אבי).

נוסח היסוד של ׳מי שברך׳ לעולה הוא ׳מי שברך אבותינו אברהם יצחק ויעקב משה ואהרן דוד ושלמה אלישע הנביא ואליהו הנביא הוא יברך את השם הטוב פלוני ה׳ ישמרהו ויחיהו ומכל צרה ונזק יצילהו ויכללו בו הברכות כולם וכן יהי רצון ונאמר אמן׳.

תוספות ל׳מי שברך׳:

אם העולה רווק: ׳ויזכהו לחופתו ולשמחתו בחיי אביו ואמו וקרוביו ומדעיו׳.

אם הוא תלמיד: ׳מי שברך… הוא יברך את התלמיד הנעים׳.

אם אין לו בנים: ׳ויפקדהו האל בבנים זכרים׳.

אם יש לו רק בן אחד: ׳וישמור לו בנו חמודו׳.

אם יש לו בנים: ׳וישמור לו בניו הנעימים ויוסיף לו עוד אחרים׳.

במועדים: ׳ויזכהו לרגלים ולמועדים הבאים עלינו לטובה ונאמר אמך.

בראש השנה: ׳ויכתבהו האל בספר חיים טובים׳.

ביום כיפור: ׳ויכתבהו ויחתמהו האל בספר חיים טובים׳.

1. נוסח ׳מי שברך׳ לקהל. נוסח זה הוא מפי אדוני אבי ומפי ר׳ יצחק ב״ר מכלוף שטרית מנצרת:

יתברך שמו של מלך מלכי המלכים הקב״ה מי שברך אבותינו הקדושים והטהורים אברהם יצחק ויעקב משה ואהרן, דוד ושלמה, וכל הקהל הקדוש הזה הוא יברך וישמור וינצור ויעזור וישזיב את כל הקהל הקדוש הזה. גדולים וקטנים. אתון ונשיכון ובניכון וטפליכון (ותלמידיכון=נוסח בבא צאלי) וכל מה דילכון. מלכא דעלמא יברך יתכון, וישמע בקל צלותכון. תתפרקון ותשתזבון מכל צרה ועקתא. ויהא מימרא דה׳ בסעדכון ויגן בעדכם, ויפרוש סוכת שלומו עליכם, ויטע בינינו וביניכם אהבה ואחוה חדוה שלום ורעות ויסלק שנאת חינם מביניכם ויאמר די לצרותיכם, ויזמין פרנסתכם, וישלח רפואה למחלתכם, ויחיש לגאלכם, ויסמוך נפילתכם, ויבטל מעליכם כל גזרות קשות ורעות, וישלח רפואה למחלתכם. (בחורף: ויעננו האל בגשמי רצון ברכה ונדבה) ויקיים ה׳ מקרא שכתוב ה׳ אלהי אבותיכם יוסף עליכם ככם אלף פעמים ויברך אתכם כאשר דיבר לכם (בשבת שובה: ויכתבכם האל בספר חיים טובים) וכן יהי רצון ונאמר אמן.

נוסח הברכה למלך

על היחס החיובי של מלכי מרוקו לקהילות היהודיות שבתוכה ועל הקשרים בין בית המלוכה לקהילה היהודית, במיוחד המלכים האחרונים של השושלת העלאוית, כולל המלך מוחמד השישי הנוכחי, אביו חסן השני, סבו מוחמד החמישי וסבא רבה שלו מולאי יוסף, נכתבה סקירה בכרך הקודם. זהו הרקע להבנת ההקפדה בבתי הכנסת בכל מרוקו לברך את המלך, במיוחד בליל כיפור.

בתקופת כהונתו של ר׳ מאיר אביחצירא, מרא דאתרא דארפוד, פרסם ר׳ מאיר במכתב שהופץ בכל בתי הכנסת (של כל קהילות תאפילאלת) לומר את נוסח ׳הנותן תשועה למלכים׳ עבור מלך מרוקו מוחמד החמישי. להלן נוסח המכתב:

הנותן תשועה למלכים וממשלה לנסיכים, ומלכותו מלכות כל עולמים. הפוצה את דוד עבדו מחרב רעה, הנותן בים דרך ובמים עזים נתיבה, הוא יברך וישמור וינצור ויעזור וירומם ויגדל וינשא למעלה את אדוננו המלך, סידי מוחמד בן יוסף, ירום הודו. מלך מלכי המלכים ברחמיו יחיהו וישמרהו, ומכל צרה ויגון ונזק יצילהו. מלך מלכי המלכים ברחמיו ירום ויגביה כוכב מערכתו, ויאריך ימים על ממלכתו. מלך מלכי המלכים ברחמיו יתן בלבו ובלב יועציו ושריו רחמנות לעשות טובה עמנו. בימיו ובימינו תושע יהודה, וישראל ישכן לבטח, ובא לציון גואל, וכן יהי רצון ונאמר אמן.

אוצר המנהגים והמסורות לקהילות תאפילאלת וסג'למאסא-מאיר נזרי-עמ' 92

 – עם עליית האסלאם במאה השביעית החליפה הערבית בהדרגה את הארמית. מהמאה התשיעית עד 1500 לערך הייתה הערבית שבפי היהודים – ערבית בינונית יהודית – דומה לערבית של סביבתם באותה תקופה.

בלאו מציין שהרבית הייתה שפה חיה ושימשה בפי היהודים בכל שטחי החיים, כולל ענייני דת ותרבות, ואף על פי כן יש בה תכונות המייחדות אותה, ועושה אותה לשפה בפני עצמה : כתיבה באותיות עבריות, שימוש במילים ובביטויים עבריים וארמיים שהותכו לתוך מבנה הערבית, והעיקר – כולב ספוגה בתרבות היהודית, ונושאיה מיוחדים לדת היהודית.

מסוף ימי הביניים ניתק הקשר בתרבותי בין היהודים לתרבות הסביבה ברוב ארצות ערב. הערבית הקלאסית לא הייתה מובנת עוד ליהודים, והיה צורך לתרגם יצירות שנכתבו בה לערבית היהודית המאוחרת.

2 – בימינו יש דיאלקטים רבים, שמספרם כמספר יישובי היהודים. בסקירה קצרה זו אני מתייחס לערבית היהודית בצפון אפריקה בכלל ולזו של יהודי מרוקו בפרט.

3 – הערבית היהודית היא הלשון המדוברת העיקרית בפי היהודים בצפון אפריקה. לצדה אנו מוצאים מעט דוברים בשתי לשונות נוספות : חכיתייה וברברית יהודית. החכיתייה היא הספרדית היהודית שדוברה במרוקו, והברברית היהודית דוברה בהרי האטלס – השלוח – בדרום אלג'יריה ובדרום תוניסיה. כמעט שאין בה ספרות כתבוה.

הלהגים הערביים היהודיים בארצות צפון אפריקה שונים זה מזה כשם שלהגי המוסלמים שונים זה מזה. כל אחד מהם הוא לשון עצמאית המתפתחת ופועלת לפי חוקים משלה. אין קשר בין הלהגים היהודיים לערבית הספרותית, כי היהודים לא למדו ערבית ספרותית.

לכל להגי היהודים תכונות של לשון יהודית : הם צמחו מתוך הלשון המקומית ואף שמרו על היסוד העתיק שבהם, ואף על פי כן כל אחד מהם שונה מהערבית המוסלמית השכנה ברוב התחומים. כולם נכתבים באותיות עבריות, על פחי רוב כתיבה קורסיבית מוגרבית לסוגיה – נס קלם, תעליק, למקרקב.

בכולם יש מגע בין יסודות לשון שונים בהתאם לנסיבות ההיסטוריות. הספרדית החל במאה ה-15 והצרפתית החל משנת 1830 באלג'יריה, ומראשית המאה העשרים בתוניס ובמרוקו. יסודות אלה השלימו את המילון של הערבית בתחומים שונים של החיים המודרניים, או שבאו תחת המילים הערביות המקוריות.

4 – בלהג של יהודי מרוקו מצויות כל התכונות שמנינו בסעיף הקודם. חשוב להדגיש שהלשון איננה אחידה, ושאין דיאלקט סטנדרטי המאפיין את כל הקהילות. מככנאס, פאס וצפרו, למשל, הסמוכות זו לזו, פיתחו לשונות שונות האחת מרעותה בקוויהם הפונטיים והמילוניים. זאת ועוד, ייתכנו אף הבדלים בתוך אותה קהילה. במראכש, למשל, נמצא דוברים ההוגים את העיצור קו"ף, ואחרים ש/המירו אותו בהגה אל"ף.

אלול  כַּאן שְׁהַר אֵלוּל = היה חודש אלול [כשקרה המעשה הזה] חתא 17 אילול = עד 17 אלול  [דינים די אלול וערב ראש חודש, חודש אלול, ראש חודש אלול]

אליבא דכולי עלמא (לדעת הכל; כפי שידוע ומוסכם על הכל. בלשון ההלכה): חְתָא יִדְזְבָאדוּ נְזוּם בָאס יִקוּל עננו אליבא דכולי עלמא = [לא ישבור את הצום] עד שיצאו הכוכבים, כדי שיאמר ״עננו״, אליבא דכולי עלמא

אלם – אילם: אִידָא הָאדָאך לְגוֹי אֵלֵם… = אם אותו גוי אילם…

אלמן] תמיד בנקבה 1 :almana)  עְטָאתְנִי ואַחַד לאַלְמַנַה סִי לוּיִיז = נתנה לי אלמנה אחת יהלום ;מאדאם וייצמאן (אלמנת) ד״ר וייצמאן = גברת ויצמן, אלמנת ד״ר ויצמן ; אלמנת הגמו״ן [=הגאון מורנו ורבנו] אליעזר סבאג ז״ל. [ליתומים ולאלמנות, לעניים ליתומים ולאלמנות]

אלף בית alf bit: יִכּוּנוּ נְנְוּמִירוּס דִיָּיאלְהוֹם בְּלְחְרוֹף דִי אַלְףְ בִּית =־ יהיו המספרים שלהם [של השעונים] באותיות אלף בית [דהיינו אותיות עבריות].

מעשה בשמשו של ר׳ חיים פינטו שסירב לקחת את התרנגולות לשחיטה. הרב קילל אותו, וקללתו נתקיימה. ויום אחר כאשר שוב ביקש ממנו הרב שייקח את התרנגולות לשחיטה, הוא ענה לו מה שענה, והוסיף דברים שכוונתם כנראה: באשר לתרנגולות, שאלוהים יעזור לי, רק שלא תקלל אותי שוב.

אלפא ביתא alfa bita – מזמור קיט בתהלים: רַבֵינוּ האר״י ז״ל מָא כָּאנְס יִקוּל לָא אלפא ביתא ולָא שיר המעלות = רבינו האר״י ז״ל לא היה אומר לא אלפא ביתא ולא שיר המעלות

אם] —אֵם, אחד מן ההורים: נפטרה אמו לב״ע [=לבית עולמה] [כיבוד אב ואם]

ברבים אימהות כינוי לארבע האימהות: יִחְדְרוּ פִיהָא זְמִיע לאִימָאהוֹת limmáhot ,Pimmáhot ־ יהיו נוכחות בה כל האימהות

תואר כבוד המצטרף לשמה של כל אחת מארבע האימהות: בית לחם פָאס מְדְפֱוּנָא רחל אימינו rahil imminu [דקדוק 71] – בית לחם שם קבורה רחל אמנו /

אם כן, אם לא כן: 1) אם כן בִּיע הַאד לְבְנִיתָא ־ אם כן, מכור את הבת [מילולית: ילדונת, בת בהקטנה] הזאת .

 א״כ האדי פרובא = אם כן, זאת הוכחה –פרובה מהצרפתית prouver

א״ך מְנְאָיִין עְנְדְנָא ואַחַד לֵאלוֹה עְזִיז… ־ אם כן, מכיוון שיש לנו אלוה יקר… מָא יִעְמֵל חְתתָא מחלוקת דאם לא כן… = לא יעשה שום מחלוקת, שאם לא כן…

 אמה. [ארבע אמות, ארבע אמות קרקע, ד׳ אמות]

המרכיב העברי בערבית הכתובה של יהודי מרוקו-יעקב בהט-עמ' 112

תורת הסוד

בין רבותיו של רבינו יש למנות את המקובל האלוקי רבי יוסף אלקובי שהחכימו בתורת הנסתר. מטבע הדברים היה זה בשלב מאוחר יותר בחייו לאחר שמילא את כריסו בש״ס ופוסקים. לימוד זה לא נעשה בפרהסיה אלא בצנעה ובחשאי, בעליית הגג של בית הכנסת.

ושוב נמצא רבינו תלמיד המחכים את רבותיו. עומק שכלו ורוחב הבנתו באו לידי ביטוי בלימוד חכמת הנסתר כשם שבאו לידי ביטוי בלימוד חכמת הנגלה. הוא היה כמעיין המתגבר ושתה בצמא את כל מוצא פיו של רבו הדגול עד שנעשה בקי בזוהר הקדוש ובכתבי האריז״ל, אך עד אחרית ימיו הקפיד שלא לגלות פן זה באישיותו בפרהסיה.

עשרים שנות חייו הראשונות של רבינו עברו עליו כשהוא ספון ראשו ורובו באהלה של תורה ומקדיש את רוב עתותיו לעיונה ולימודה. שנים אלו היו תקופה של סער וסופה במרוקו. טלטלות רבות ומהפכות גדולות עמדו בשער ומקץ שנים לא רבות עתיד רבינו עצמו להימצא בעין הסערה.

אולם לעת עתה, פסחו כל אלה על רבינו שהיה מסוגר בתוך ״תיבת נח״ שמאחורי חומות המלאח ועסוק בבניין עולמו הרוחני. לימים יאמר כי שנים אלו שבהן יכול היה לקיים ״שבתי בבית ה׳ ״ ללא הפרעה, הן שהעניקו לו את תעצומות הנפש לעמוד כצור איתן בפני כל הגלים השוצפים שעתיד היה לפגוש בחייו.

אמה של מלכות

הרבנית רחל בת רבי שלום עמאר

שנת תר״ע (1910), בהיותו כבן עשרים שנה, בא רבינו בברית הנישואין עם רעייתו הרבנית רחל לבית עמאר. מגיל צעיר נודע אביה, רבי שלום עמאר, כאדם פלאי שהרשים את רואיו במידותיו האציליות וברוחב דעתו. מכמני התורה פתוחים היו בפניו ואף בחכמת התכונה היה לו יד ורגל. בגיל י״ח שנים התמנה לדיין ובגיל עשרים ושבע הוענקה לו משרת הראב״ד. בכך המשיך בדרך אביו, רבי שמואל עמאר, שישב אף הוא על כס הרבנות במקנס בתקופה מוקדמת יותר. רבי שלום נשא לאשה את הרבנית שמחה, ויחד בנו בית של תורה ויראת שמים.

חרף גילו הצעיר לא חת רבי שלום מפני איש. כאשר נודע לו פעם שבעיר מוכרים בפסח ממתקים שיש בהם חשש חמץ, כינס לאלתר את בני הקהילה ונשא דברים חוצבי להבות על חומרת איסור חמץ בפסח. באותו מעמד נוכח רבינו, אז עלם צעיר לימים, שסיפר כי הדברים הביאו אותו לידי בכי ממש.

גדולי הדור העריכו את רבי שלום וחזו לו גדולות, אך לדאבון לב לא זכה להאריך ימים. בהיותו בן שלושים ושבע נתבקש בישיבה של מעלה כשהוא בשיא פריחתו. אפילו את חופת בתו לא זכה לראות.

אופן פטירתו היה פתאומי ופלאי. בחודש אלול שנת תר״ן הביע רבי שלום את רצונו לעלות לארץ ישראל במהלך השנה הקרובה. אף הוחלט כי ההכנות המעשיות לעליה יתחילו מיד לאחר חגי חודש תשרי. אלא שמשמים מנעו את העליה הזאת.

בערב חג הסוכות של אותה השנה, הגיעו לידי רבי חיים משאש, מגדולי רבני מקנס, שני אתרוגים מובחרים אותם הציג בפני רבי שלום. רבי שלום בחר אחד מהם לעצמו, אולם בעת שהחזירו למטפחת נשמט האתרוג מידו, נפל לארץ ונפסל. צערו של רבי שלום היה גדול עד כי התעלף (!). רק לאחר מאמצים מרובים הצליחו להשיב את נפשו. רבי חיים גער בו: ״הן מצוות ארבע מינים מופיעה בתורה רק פעם אחת ואילו מצוות שמחת החג מופיעה שלוש פעמים. הכיצד יבטל השלושה מפני האחד?״

אולם רבי שלום ראה במה שאירע סימן רע לבאות ומיאן להתנחם.

ואכן, עוד באותו לילה נתקף בחולי הקדחת ממנו לא החלים עד שהשיב את נשמתו לבוראה ביום שמחת תורה. צער רב הצטערו יהודי מקנס על ״האתרוג המהודר״ שצמח בעירם, אדם פלאי בחכמתו ובמראהו שנלקח מהם בחטף והותירם יתומים.

הסתלקותו הפתאומית של רבי שלום הותירה חלל כואב בקרב כל תופסי התורה במקנס ובפרט בקרב בני המשפחה. מי שנעשה למתווה הדרך הרוחני של המשפחה וגם הכניס את הרבנית רחל אל החופה היה אחיה, רבי מרדכי עמאר, לימים מפוסקי העיר מקנס.

בבית זה שבו השתלבו תורה וחסד צמחה הרבנית רחל. הדוגמה האישית שספגה בבית אבא התוותה את הדרך בה צעדה במשך כל חייה לצדו של רבינו.

פיקחות, חכמה ואצילות מיוחדות היו שזורות באישיותה של הרבנית רחל, ״אמה של מלכות״.

ממקום שבתה בירכתי ביתה פקחה עין על כל הליכותיו וניווטה אותו בחכמה בסערות החיים. קשה לתאר את מעלותיו המופלאות של רבינו בלי ה״עזר כנגדו" שפעלה לצדו כל ימיו. ואכן, הרבנית רחל התאימה להפליא לאישיות בעלה הדגול בבחינת ענבי הגפן המשתרגים זה בזה ובונים זה את זה.

סיפר אחד הנכדים:

היחס בין רבינו והרבנית רחל כל ימיהם היה כמו זוג צעיר. איזה כבוד והדר היו ביניהם. ההערכה שראינו לימדה אותנו מה כוונת דברי חז״ל ״מכבדה יותר מגופו״. סבא בחכמתו ידע להעריך את רום ערכה ואת הערכתו לרבנית ניתן היה לראות בכל הליכותיו בבית ומחוצה לו.

שותפות מיוחדת זו התחילה עוד כשהייתה הרבנית רכה בשנים עת נישאה בגיל 15, והיא נמשכה וגברה עד לימי שיבה וזקנה. באחרית ימיו של רבינו, כאשר התקשה בהליכה, הייתה הרבנית קמה משנתה לפנות בוקר ומלווה אותו לתפילה עם הנץ החמה. מה נאדר היה המראה כאשר צעדו שניהם יחדיו אל בית הכנסת, מתוך הערכה הדדית עצומה שניכרה בכל הליכותיהם. לאחר שהגיעו לבית הכנסת שבה הרבנית הביתה והזדרזה להתחיל בהכנת ארוחת בוקר. החריצות הזאת אפיינה את הרבנית בכל שנותיה והותירה רושם עז על האורחים הרבים שבאו בצל קורתה.

גם לעת זקנה, כאשר לא הייתה עוד מטופלת בילדים ובאורחים לרוב, לא חרגה הרבנית ממנהגה ולא שינתה מדרכה. יושבת הייתה במטבח, מתקינה את כל הסידורים הנחוצים כדי שבעלה הגדול ימצא הכל מוכן וערוך בשובו הביתה. שכן בעיני הרבנית עבודת הקודש של בעלה ועבודות הבית שלה לא היו כי אם שני צדדים במטבע אחת, שותפות כבירה של עבודת ה׳ המלווה את החיים כולם מתחילה ועד סוף.

הקפדה על מעשר כספים

עם נישואיו קיבל רבינו נדוניה מכובדת. רעייתו התייתמה בגיל צעיר אולם בהיותה בת למשפחה עשירה נפלה בחלקה ירושה לא מבוטלת. ככלות ימי המשתה הביא רבינו שמאי שיאמוד את שווי הנדוניה על מנת שיוכל להפריש ממנה מעשר כדין.

מצווה זו של ׳מעשר כספים׳ חביבה הייתה על רבינו כל ימיו. מאז הרוויח את פרוטותיו הראשונות נזהר להפריש מעשר מכל סכום שבא לידיו. בפרט הקפיד שלא להשתהות בהפרשת המעשר פן ישכח לקיים את המצווה. כה רבה הייתה שמחתו בעת שחילק את מעשרותיו עד שניתן היה לחשוב כי זה עתה זכה בסכום כסף גדול, ולא שהוא מעניק לאחרים מפרוטותיו הדלות. ואין לתמוה על כך, שכן רבינו חש באופן הפשוט ביותר כי ״יותר ממה שעושה בעל הבית לעני – עושה העני לבעל הבית״.

הנדוניה שירדה לטמיון

לאחר שהפריש מעשר כספים נחה דעתו של רבינו. כעת התפנה לחשוב מה יעשה ביתר סכום הנדוניה שנפל בחלקו. הואיל ושאיפתו הייתה להקדיש את כל עתותיו ללימוד התורה חיפש דרך להתפרנס מממונו ללא ביטול זמן. לבסוף מצא פתרון שהניח את דעתו: את כספי הנדוניה מסר לסוחר נאמן כדי שהלה ישקיע אותם בעסקיו ויחלוק עמו את רווחיו. על פי התכנית, הסכום שאמור היה רבינו לקבל מדי חודש יכול היה לאפשר לו להתפרנס בכבוד ולהקדיש את כל כולו לתורה ולעבודת ה׳ מתוך הרחבת הדעת.

ביקש רבינו לישב בשלוה, אולם הקדוש ברוך הוא סלל עבורו דרך אחרת.

תקופה קצרה לאחר נישואיו התחוללו שוב פרעות במלאת. חנויות רבות של יהודים נבזזו על ידי פורעים מוסלמים ונהרסו עד היסוד. בין החנויות שעלו באש הייתה גם חנותו של הסוחר – שותפו של רבינו. ביום בהיר אחד איבד הסוחר את כל רכושו ועמו הוריד לטמיון גם את כל כספי הנדוניה של רבעו.

לפתע פתאום מצא את עצמו רבעו מבלי פרוטה לפורטה.

מבלי אומר ודברים קיבל עליו רבינו את הדין באהבה. ״הלא לימוד התורה מתוך הדחק – מעלה גדולה יש בו!״ אמר לרעייתו. ״כנראה מן השמים מצפים ממני לתורה במדרגתה הגבוהה ביותר!״

"קדוש וברוך"-מסכת חייו ופועליו של מנהיג יהדות מרוקו -הגאון רבי רפאל ברוך טולידאנו זצוק"ל– עמוד 56

האישה ההרה ועוברה נחשבו לפגיעים במיוחד, וננקטו אמצעים מיוחדים להגן עליהם. באפגניסתאן, כשנודע לאישה שהיא הרה, הזמינה את חברותיה לטקס פּוּלָאד פַאנְגְ'וֹנוֹן (חמישיות פלדה) – טקס מיוחד לשמירת ההריון. כל אחת מהחברות הביאה במתנה ראש סוכר בצורת קונוס – סמל פריון ושפע בשל צורתו הפאלית וגרגיריו המרובים. הנשים ענדו על צווארה קמיע המכיל שלוש פניני זכוכית, שאחת מהן כחולה, דמוית כפתור ולה שבעה נקבים. הן גם תלו על צווארה נֶבֶשְׁת (כתובים) – נרתיק כסף דמוי מלפפון חלול שעליו חרוטים פסוקים מתחלים, בתוכו קמיע קלף ולהב של אולר, ואותו נשאה עד הלידה.

בקהילות אחדות האמינו שבחודשי ההריון האישה חשופה במיוחד לסכנת פגיעתן של הרוחות הרעות. כדי להתגונן מפניהן נשאה המעוברת בגרוזיה על גופה קמיע שהכיל עשבים מיוחדים, ופחם או גופרית, שנצררו בסרט שחור. קמיעות מיוחדים לאישה בהריון ידועים מקהילות נוספות, כגון מרוקו, אלגייריה ואיראן. אמצעי מאגי מסוג אחר ננקט בסלוניקי ובמקומות נוספים באימפריה העותימאנית.

על מנת להבטיח שבבוא שעת הלידה ייפתח רחמה ללא קושי, נהגו להשאיר כל דבר אפשרי בבית פתוח, ביום ובלילה: דלתות, ארונות, מגירות וכיוצא באלו(לפי עדויות בני הזמן הגנבים ניצלו היטב עניין זה…).

כדי שההריון יתקדם כשורה רווחו במספר קהילות מנהגים מיוחדים. בגרוזיה הניחו על בטנה של ההרה מנעול סגור, סמל לכך שהבטן תהא סגורה עד הלידה. וריאציה של מנהג זה ידועה מאלגייריה: נשים שעברו הפלה, או איבדו את תינוקן בימים הראשונים לאחר הלידה, דאגו בתחילת הריון חדש לחגור מסביב למותניהן חגורה, ובה השחילו מנעול קטן במשך כל זמן ההריון. הן פתחו מנעול זה רק עם בוא הצירים. בסלוניקי נהגו לכרוך סביב בטנה של האישה חוט של פשתן, אשר קודם לכן נכרך שבע פעמים סביב קברו של קדוש. חוט זה נקרא בלאדינו דיטינידוֹר (מעצור), מתוך אמונה כי בעקבות המגע עם הקבר נמסכה בו קדושה, אשר תשמור על הוולד עד הלידה.

כשהגיע החודש התשיעי של ההריון, ההכנות ללידה התעצמו. בבגדאד נהגו לברך את ההרה באיחולים ובברכות, כגון"ייתן לך השם שעה קלה" (בשעת הלידה) (יִעְטִיכִּי סָאעָה כְ'פִיפָה); ״בעזרת השם בליל קשירת ההדס" (הוא הלילה שלפני הברית) (אִנְשַאללָּה בְּעִקְד אלְיָאס). בסלוניקי נהגו ללכת לבית הקברות יחד עם האישה ההרה ולהתפלל על קברות רבנים וקרובי משפחה על מנת שהלידה תעבור בשלום.

בירור מינו של הוולד והתכונה לקראת הלידה

אחד העניינים שהטרידו את בני המשפחה וקרוביה במשך תקופת ההריון היה מינו של הוולד. היה זה נושא שיחה מרכזי. כל אימת שדיברו עם האישה ההרה או עליה, הרבו קרובים וידידים להתנבא מה תביא: בן או בת? ואולי תאומים או תאומות? כל תנועה קטנה, כל תשוקה למזון מיוחד וכל חלום הצביעו על הצפוי לבוא. היא עצמה וקרוביה חיזרו אחר מגידי עתידות, פותחות בקפה, קוראות בקלפים וכיוצא באלה, כדי שיגידו מה צפוי לה.

ניסיונות לנחש את מין הוולד או להשפיע עליו ידועים בתרבויות רבות ומוכרים עוד מזמנים קדומים. לפי אריסטו, "במקרה של זכר מופיעה בדרך כלל התנועה ביחוד בצד ימין (של הרחם) בערך ביום הארבעים, ובמקרה של נקבה בצד שמאל לערך ביום התשעים" (אריסטו, מבחר נין החיבורים בביולוגיה, ירושלים תשל״ד, עמי 113). במקורות היהודיים – שהושפעו ממקורות קלטיים יווניים – הציעו חכמים אחדים דרכים להשפיע על מין הוולד. לפי האמורא ר' יצחק, "כל הנותן מיטתו בין צפון לדרום הויין ליה [= יהיו לו] בנים זכרים" (ברכות ה, ע״ב); ואילו רבא הציע ״הרוצה לעשות כל בניו זכרים יבעול וישנה" (נידה לא, ע״ב).

בין יהודי יוון נהגו להניח על ההרה את כיס המרה של התרנגולת ולהדליקו. אם הכיס התפוצץ – סימן היה שייוולד בן זכר; ואם הכיס נשרף ללא קול – סימן שתיוולד בת. בעיראק היו שלקחו מעט שתן של ההרה בקערה, שמו בה מחט גדולה וחיכו דקות אחדות. אם המשקע של השתן הצטבר מסביב למחט – היה זה סימן שתלד זכר; ואם המשקע נשאר בתחתית הקערה – סימן שתלד נקבה. מנהג דומה היה ידוע גם בין חסידי אשכנז. היו גם שהאמינו כי ניתן להשפיע על מין הוולד במשך ההריון. למשל על־פי מנהגם של יהודי סלוניקי קראה האישה ההרה בכל יום שישי לעובר שבבטנה בשם הזכר שבו חפצה שייקרא, מתוך סברה שאם ייקרא בשם זה תשעה חודשים רצופים, ייוולד בן זכר.

החששות הרבים במהלך ההריון לשלומו של הוולד לוו בציפייה דרוכה לכך שההריון יעבור כשורה. במרבית הקהילות בארצות האסלאם הציפייה המתוחה לא לוותה בשום הכנות מעשיות עד להולדת התינוק ממש – מחשש שההכנות יגרמו למזל רע לוולד. כך היה גם בין יהודי אשכנז והחברה הנוצרית במרבית ארצות אירופה. לפיכך מעטות באופן יחסי הקהילות המוכרות לנו, שבהן נעשו הכנות כלשהן לקראת הצטרפותו של תינוק חדש למשפחה. תופעה זו נפוצה ומוכרת יותר בחברה המודרנית, כגון טקסי Baby shower המקובלים בארצות־ הברית, ובהם מקבלת האישה ההרה מתנות רבות מחברותיה לקראת הלידה המצופה. אולם גם בתופעה זו אפשר שמתבטאת העמידה הנפשית של ההרה ובני משפחתה מול החששות, תוך אמונה כי הכנות אלה מבטיחות שהכול יעבור כשורה.

בעיראק רווח מנהג סמלי מעניין, המזכיר את מנהג הכפרות בערב יום הכיפורים. הוריה של ההרה שלחו לה כעשרים ק״ג אורז עם תרנגול אחד ושתי תרנגולות. את אלה סובבו סביב ראשה. תרנגולת אחת – שתהיה כפרה עבורה כדי שתלד בלי הפרעות; תרנגולת שנייה – אם תלד בת; והתרנגול – אם תלד בן. בחודש השביעי התחילו בתפירת הבגד לתינוק. משהרתה באיראן לראשונה האישה הנשואה החלו אמה ואחיותיה להכין את הסִיסְמוֹנִי – כל מה שנחוץ לתינוק עם היוולדו: בגדים, כלי מיטה, כילה, כלי אוכל וכדומה. עם היוולד התינוק העבירו את הכבודה הזו לזוג הצעיר בלוויית ראשי סוכר עטופים בנייר צבעוני.

כפרות

בקהילות ישראל נפוץ המנהג של לקיחת תרנגול בערב יום הכיפורים – תרנגול לזכר ותרנגולת לנקבה. את התרנגול מסובבים מעל הראש ואומרים: ״זה חליפתי, זה תמורתי, זה כפרתי, זה התרנגול ילך למיתה ואני אכנס ואלך לחיים טובים ארוכים ולשלום״. שוחטים את התרנגול ומוסרים לנזקקים. היו שקשרו מנהג זה לעבודת הכהן הגדול במקדש ביום הכיפורים, אשר סמך את ידיו על ראש השעיר (תיש) והתוודה על עוונות בני ישראל, על מנת שהחטאים יעברו לשעיר. רבנים רבים התנגדו למנהג זה וראו בו אמונה עממית. בשולחן ערון, למשל, הוא מכונה ״מנהג שטות״(או״ח, סי׳ תרה). רבנים אחרים ראו את המנהג בחיוב, והרמ״א כינה אותו ״מנהג ותיקין״.

מנהגים מיוחדים הקשורים להכנת הבגדים וכלי המיטה לתינוק העתיד להגיע בעיקר בהריון הראשון, נפוצו בין יהודי ספרד בחבלים שונים של האימפריה העותימאנית. כבר בחודש החמישי להריון הוזמנו נשים מקורבות להרה לטקס שנקרא קורטר פאשאדורה (גזירת החיתולים). אחת מקרובות המשפחה, אשר ילדה כבר כמה ילדים, נתכבדה בזכות לגזור את האריגים ולבצע את הפעולה הנקראת איגיאר טיזיירה (פתיחת המספריים). בזמן הגזירה נזרקו על האריגים סוכריות שקדים לבנות(קונפיטיס). במקומות מספר היו אריגים אלה בעצם חלק מנדונייתה של הכלה, והם יועדו מראש להכנת הפאטו – השם הכולל לחיתולים, בגדים וכלי המיטה של התינוק.

לאחר הטקס נטלו נשות המשפחה את היריעות הגזורות והחלו במלאכת תפירת הבגדים. הבגדים העליונים וכלי המיטה עוטרו ברקמה, ובשל כך ארכה הכנת הפאטו שבועות מספר. המשפחות האמידות אף שכרו תופרת או רוקמת מקצועית. בדרך כלל השתדלו לסיים את הכנת הפאטו עד סוף החודש השביעי להריון בשל החשש ללידה מוקדמת. בגמר העבודה נערך יום כביסה וגיהוץ לבגדים שהוכנו. אחר כך נפרשו החפצים לראווה, ונשות המשפחה, הידידות והשכנות הוזמנו לחזות בהם. בין הפריטים שנתפרו בסלוניקי הייתה קאמיזה לאתה, מעין כותונת ארוכה שסימלה חיים ארוכים, ושימשה להלבשת הבן בברית המילה או לבת בטקס מתן השם.

בקהילת איזמיר נהגו להכין גם אבנט התפור מאריג יקר. אבנט זה נועד לקשירת ספר התורה, ונתרם לבית הכנסת לפני הלידה כסגולה לסיום מוצלח של ההריון (או לאחר הלידה להבעת תודה לאלוהים). מנהג זה דומה למנהג הוִימְפֶל של יהודי גרמניה – סרט בד מברית המילה שעליו נרקמה כתובת הקדשה, והוקדש לבית הכנסת כאבנט לספר התורה בעת ביקורו הראשון של התינוק שם.

חסידי אשכנז

חוג קטן של בעלי מוסר שקם ביהדות אשכנז במאה השתים־עשרה. חברי החוג ביקשו לחנך את בני דורם לאורח חיים מוסרי יותר, וכדי לעשות זאת שאפו לקבל על עצמם אורח חיים שיהיה מופת לחברה היהודית. הם גזרו על עצמם חיי פשטות וצניעות, הדגישו את חשיבות ההקפדה על עניינים שבין אדם לחברו, ודקדקו בקיום המצוות. הם נטו למיסטיקה והעריכו סיגוף והסתפקות במועט. בספר חסידים נאספו מעשיות על גדולי קבוצת חסידים וו, ובעיקר על מנהיגיהם רבי שמואל החסיד ובנו רבי יהודה החסיד.

מעגל החיים-שלום צבר-קהילות ישראל במזרח במאות התשע עשרה והעשרים.

עָנָף עָרְכָה שָׁלְטָנִי, בּוֹ אָזַרְתִּי, בּוֹ מִבְטָחִי;

עוֹז שַׂמְתִּי, / חָכְמַת בַּת עַמִּי כְּפוֹרַחַת.

נֵר צֶדֶק לְעֻומָּתִי, / בְּעֵת נִדְרֶשֶׁת;

תּוֹכָהּ צֶדֶק חֶשְׁכָתִי, / כּוֹחַ לוֹבֶשֶׁת;

תָּגֵן לִי וּלְחַטָּאתִי, / חִישׁ מְקוֹשֶׁשֶׁת.

אולם מלבד התרוממות הרוח והרגשת הביטחון, שהוא חש בעת השתקעותו בימה של ספרות החכמה וההשכלה, הביא עיסוק זה עליו ועל אנשי חוגו את זעמם של בני הקהילה, אשר לא ראו בעין יפה פעילות תרבותית חריגה זאת. הם אף האשימו אותו בשל כך באפיקורסות:

בכתובת פיוט כתב המשורר: "פיוט זה על החכמה ועל ההשכלה, אשר מתהללת בפי המשכילים והחכמים ומתנוולת בין הטפשים; ובעת יטיח המשכיל דברים אמתיים, החכם משתעשע, והטפש קורא אותו אפיקורוס או כופר". שם, עמ^׳ 164

וּמְעַט קָט חָשַׁבְתִּי וְהֶאֱמַנְתִּי / כִּי עֲדֵי קִצָּהּ בָּאתִי,

[אָכֵן אֲרֻוכָּה הִיא נִשְׁטַחַת.

אִוַּלְתִּי וְכִסְלָתִי הִיא גָּלוּתִי / שָׁמַעְתִּי וְנוֹכַחְתִּי:

[רֵיחִי נָמַר וְטַעְמִי נִשְׁחָת.

לֹא זוֹ אַף זוֹ שָׁמַעְתִּי וְנִרְגַּזְתִּי/ רָאִיתִי וְנִבְהַלְתִּי,

[רֶגֶל זָרִים עָלַי פּוֹסַחַת.     

וְרָעָה חוֹלָה רָאִיתִי, הוֹסַפְתִּי  / רִיב יָגוֹן עַל אַנְחָתִי:

 [חֶבְרַת הַבֵּין נִקְרְאָה שַׁחַת.

דָּרַשְׁתִּי בְּחֶבְרָתִי, / הָגוּת אֲרֶשֶׁת:

 שֵׁן חָרְקוּ לְהַוָּתִי / וְעַיִן לוֹטֶשֶׁת.

לְאַל חִישְּׁבוּ מִלָּתִי, / וּלְדָת מַכְחֶשֶׁת.

שם, עמ^׳ 165. בכתובת של פיוט אחר הוא כותב: "פיוט זה על הגאולה ועל תאות ראות המקדש, ועל הבני אדם חסרי מדע ובינה, ובעוה״ר (= ובעוונותינו הרבים) – רבים, והחכמים לא יצא ידי חובתם עמהם". שם, עמי 157.

עם הזמן ועם שוך ההתלהבות המסעירה של המתלמד המגלה עולמות חדשים ומופלאים, הוא בא לידי התפכחות וכנראה גם לידי נטישת עיסוקיו המשכיליים. ניתן לשער שהתפתחות זו חלה בזמן שהפסיק לפרסם כתבותיו בשבועון היהודי, בשנת תרס׳׳ח. הוא היה אז בן חמישים עד ששים שנה.^י״

ברם אהבה אחת הוא מעולם לא נטש, אלא המשיך וטיפח אותה, והיא האהבה והקנאה ללשון העברית. ר׳ דוד אלקאיים מעיד על עצמו שהוא נתפס לאהבתו זאת בגיל מאוחר למדי, כנראה עם תחילת תקופת חייו המשכיליים, והוא מצר על הזמן היקר שאבד לו בחוסר התעניינות בשפה ובחשכת הבורות:

יוֹשֵׁב דּוֹאֵג עַל יָמִים עָבַרְתִּי, כֻּסּוּ בַּחֲתֻלַּת עֲרָפֶל;

[חֶשְׁכָתָהּ בְּמַחַט בִּבְשָׂרִי דּוֹקֶרֶת.

קִרְבַת אֱנוֹשׁ שַׂמְתִּי לְחֶבְרָתִי, וּבְיוֹם נְפִילַת כְּסִיל בִּמְדוּרָתָהּ,

[דָּרְכוּ פֶּה וְלָשׁוֹן דּוֹבֶרֶת

 מֵהֶם הָיוּ עוֹזְרִים בְּצָרָתִי, כְּאֵם שַׁכּוּלָת סוֹכָה בְּאֶבְרָתָהּ

 [וְכַעֲנָקִים לְגַרְגֶּרֶת.

מֵהֶם שֶׁשָּׁחֲקוּ לְהַוָּתִי, וְגַם הֲתוּֽלָת, כְּחֵץ מֵאַשְׁפָּתָהּ,

[וּתְקוּעָה מִיָּד אִישׁ גּוֹבֶרֶת.בראש השיר, נתן המשורר את הפרטים הבאים: "פיוט זה על קוצר שפתנו הקדושה, מפני הגליות והטלטולים ולא נשאר רק מה שכתוב בתנ״ן לבד; ובזה נשארה קצרה; ולא תתמלא תאות המשורר להביא כל רוח שירתו כאותו; ולשון העמים רחבה, ומה גם שלא ניתנה רשות להשתמש בשור וחמור, כמו משוררי הערבים". שם, עמ^׳ 150.

על פי עדויות שונות, ניסה ר׳ דוד אלקאיים בתקופת חייו זאת לדבר עברית עם בני חוגו בפגישותיהם המשותפות, ורמז לכך אנו מוצאים גם במחרוזת זו. רצון זה לדבר עברית היה אך טבעי לאור תיאורי אהבתו העזה ללשון העברית:

בַּת מֶלֶךְ הִיא, וּבָהּ תְּשׁוּקָתִי, וְהִיא סְגֻולַּת נַפְשִׁי בְּרִגְשָׁתָהּ,

[טֶרֶם בּוֹא עָלֶיהָ הַכּוֹרֵת.[…]

יוֹמָם וָלַיְלָה, רוּחִי וְנִשְׁמָתִי, כֶּהָרָה לַלַּת אֲסַפֵּר בִּמְגִלָּתָהּ,

[שׁוֹפֵךְ תְּחִינָּה וַעֲתֶרֶת.[…]

תָּמִיד בְּאַהֲבָתָהּ שׁוֹגֶה, וְתַאֲוָתָהּ בּוֹעֶרֶת בְּקִרְבִּי בִּעֲתַתּוֹ.

עַד אֲשֶׁר מִשִּׂימְחָתָהּ הִרְבֵּיתִי בִּכְיָתָהּ נִתַּר לִבִּי, נֶעְתַּק מֵחֶרְדָתוֹ

 אֵיכוּתָהּ וּמַהוּתָהּ, רֵאשִׁיתָהּ וְתַכְלִיתָהּ, יִיעַף יָגֵעַ שֵׂכֶל מִיְּדִיעָתוֹ.

מודעות חדשה לאנומליות וללשון-ניצניה של תנועת השכלה עברית במרוקו בסוף המאה הי"ט-מקדם ומים כרך ב'-עמוד 144

הרב אברהם חביב -לוב

הרב אברהם חביב (1923-1850) היה מגדולי רבני טריפולי. פעל רבות כדי לשפר ולהעלות את קרנן של הישיבות בטריפולי. כיהן כרב הכולל בעיר בנגזי ועבר ללמד בישיבה בטריפולי. היה מקובל גדול והעמיד תלמידים הרבה.

שמע בין אחיכם

יום אחד, כשעבר הרב חביב ברובע הגדול, ניגש אליו חנווני והציע לו כוסית ערק. הרב שמח על המחווה וביקש לברך. אז החל החנווני לתנות בפניו את צרותיו והרב הקשיב וייעץ לו מה יעשה. החנווני המשיך וסיפר לו על סכסוך שיש לו עם שכניו. עצר אותו הרב חביב ואמר, ״סכסוך שכזה ייתכן שיגיע לבית הדין ועל כן איני יכול לשתות את הכוסית!" הניחה הרב על השולחן והוסיף, ״נאמר ׳שמע בין אחיכם שפטתם צדק בין איש ובין אחיו״ (דברים א׳ טז). אחיך הוא, ואיני יכול לשמוע אותך אלא כשאני מצוי ביניכם.״

מה עושים עם מחבוב מיותר?

בסוף כל חודש היה הרב חביב מקבל את משכורתו מהקהילה, בסך ארבעה מחבוב. בשל המצב הכלכלי הקשה ויוקר המחיה החליטו הרבנים להגדיל את משכורתו של הרב במחבוב נוסף. כמו בכל חודש קיבל הרב את משכורתו במעטפה. בעודו בדרך, מנה את תכולתה וגילה שיש בה חמישה מטבעות. למחרת נכנס הרב חביב לחדרו של הגזבר והחזיר לידיו את המטבע הנוסף. ״זה בסדר,״ חייך הגזבר ושמח לספר לו שהרבנים החליטו להוסיף לו על משכורתו מטבע אחד. הרב חביב השיב לו, "אני מסתפק בארבעה מטבעות, ואם הקהילה גילתה שיש לה מטבע נוסף, עדיף שיתנוהו לאנשים שבאמת זקוקים לו. אלו כספי ציבור ואסור לנהוג בהם כפי שעולה על דעתו של כל אחד.״

הרב שאול חדד (מודרנו)

הרב שאול חדד(מודרנו) נולד ב־1908 בטריפולי שבלוב, תלמידו של הרב ציון ביתאן. הרב חדד היה שוחט ובודק מומחה, ומגדולי הפוסקים בטריפולי. הוא דבק במידת האמת ולא פחד מאיש. זכה לכינוי רבי שאול מודרנו (מלשון ״מודרנה״), משום שהבין את נפש הדור בעידן המודרני, נקט לקולא והיה מעורב עם הבריות.

מניין מיוחד

פעם ראה הרב מודרנו קבוצת נערים משחקת בזמן התפילה. ניגש אליהם ושאלם לסיבת מעשיהם. השיבו לו הילדים שהתפילה ארוכה ומלאת סלסולים ופיוטים ולבם קץ בה. מששמע זאת הקים מניין מהיר והזמינם להתפלל עמו.

חוכמה מקדם

הרב כמוס עגיב (רבי ממוס)

תלמיד חכם ומקובל, שימש ברבנות בלוב ובארץ (1991-1913). רבי כמוס היוו מתלמידי הרב ציון ביתאן, למד שחיטה אצל הרב יוסף חיים זרוג, והושפע מאוד מהרב יצחק חי בוכובזה, ראב״ד בטריפולי. מצעירותו נהג לקום בחצות וללמוד זוהר עד הבוקר, ובבקרים עסק בתלמוד עם מורו ורבו הראב״ד חי גביזון. הרב כמוס שימש ברבנות בכמה ערים בלוב ודאג לביסוס החיים הדתיים שם. היה דרשן מעולה ודמות סוחפת. עלה לארץ ונתמנה לרב העיר אור יהודה וכן היה ראש רבני לוב בארץ. רבי ממוס היה מקובל מעשי: נהג לברך, לתת סגולות ולערוך פדיונות נפש. היה עניו אך גם תקיף בהנהגתו. השתדל בכל כוחו לסייע בהוצאה לאור של ספרי קודש בכלל וספרי רבני לוב בפרט. מספריו: שני כרכי ״כמוס עמדי", ו״מנחת עני״.

צא ולמד

כשהיה נער, נאלץ רבי ממוס לעזוב את לימודיו ולסייע בפרנסת המשפחה. הנער התקבל לעבודה בדפוס של רפאל חביב ולאחר מכן בדפוס של ר׳ אברהם תשובה. כמוס הצעיר עבד בחריצות ובמסירות. יום אחד הגיע לבית הדפוס ונאמר לו שאין עבודה. הלך כמוס לבית המדרש ולמד כל אותו היום. בערב, לפני שיצא לביתו, ניגש אליו הרב יצחק חי בוכובזה, ראש בית דין צדק, והעניק לו סכום כסף קטן במתנה. למחרת בבוקר חזר הנער לבית הדפוס ושוב נאמר לו שאין עבורו עבודה ושוב הלך לבית המדרש. למחרת, כשפניו הושבו ריקם בפעם השלישית, החליט לברר מה אירע. כמוס הצעיר גילה שהרב בוכובזה פנה למנהל הדפוס וביקשו שיפטר את הנער ממשרתו, משום שנכון לו עתיד מזהיר בעולם התורה.

הבול תלוי בזקן

כשעלה לארץ התבקש הרב ממוס לעבור בחינות ברבנות הראשית אף ששימש כרב בלוב. הרב ניגש לבחינה, ולמרבה הפלא לא קיבל אישור רבנות והתבקש להתייצב לבחינה חוזרת. כששב לביתו וסיפר את שאירע אמרה לו אשתו, ״כנראה ראו שיש לך זקן קטן. בפעם הבאה תגדל את זקנך ויאשרו את המינוי.״

לא יחל דברו

כאשר היה משתתף בערבי לימוד הקפיד רבי ממוס שלא לדרוש ראשון. וכן הסביר את הפסוק "לא יחל דברו" ( במדבר ל", רוצה לומרת אם נמצא בין החכמים, לא יתחיל הוא לדבר ראשון.

חוכמה מקדם-חזי כהן-עמ' 73

״שחרזאדה״

היא היתה בעלת בר צרפתי קטן שנקרא ״שחרזאדה״, המקום היחיד בעיר שהיה פתוח במשך כל שעות הלילה. לפעמים הוא היה ריק מאדם, לפעמים ישבו בו שלושה-ארבעה אנשים. אבל כשהיה מלא, בדרך־כלל בין שתיים לשלוש בלילה, שמעת כל מלה שאמרו האורחים האחרים ונכנסת בשיחה עם כל אחד מהם. כי המקום היה קטנטן, וכשישבו או עמדו בו עשרים איש, היה נדמה לך שהוא עומד להתפקע.

מעבר לפינה הסמוכה, בקושי עשרים פסיעות מהבר, שכנה כיכר ג׳אמע-אלפנא השוממה. קשה להעלות על הדעת ניגוד חריף מזה. מסביב לכיכר שכבו על הארץ אנשים אומללים בבלויי סחבות ונמו את שנתם. הם השתלבו בשטח עד כדי כך, שהיה עליך להיזהר לא להיתקל בהם. כל מי שעמד על רגליו בכיכר בשעה זו היה חשוד ומוטב היה לך להישמר מפניו. החיים המייחדים את הג׳אמע נסתיימו מזמן, כשאלה של הבר הקטן אך החלו. אלה שפקדו את המקום היו בעלי חזות אירופית. באו לכאן צרפתים, אמריקאים, אנגלים. באו גם ערבים, אבל אלה או שהיו בלבוש אירופי, או ששתו, ודבר זה לבדו כבר עשה אותם, לפחות בעיני עצמם, לאנשים מודמים או לאירופים. המשקאות היו יקרים מאוד, ורק ערבים בעלי אמצעים העזו להיכנס. האנשים בבלויי הסחבות ששכבו בכיכר לא היה להם בכיסם כלום, אולי שני פרנקים. אורחי ״שחרזאדה״ שלמו בעד כוסית קוניאק מאה ועשרים פרנק ושתו בזריזות כמה וכמה בזו אחר זו. בכיכר, לפני שהיתה נרדמת, היו רגילים למוסיקה ערבית, מקלטי הרדיו ייללו בקול מכל בית-קפה שהתהדר בגג. בבר לא הושמעה אלא מוסיקת ריקודים אירופית, אבל בעצמה מעומעמת, וכל מי שנכנס נדמה מורם מעם בעיני עצמו. מדאם מיניון דאגה להשיג את הלהיטים החדשים ביותר. היא היתה גאה בתקליטים שלה וכל שבוע בערך באה לבר עם ערימת תקליטים חדשים שרכשה זה עתה. היא הציגה אותם לאורחיה הקבועים וגילתה עניין רב בטעמם האישי.

היא נולדה בשנחאי לאב צרפתי ולאם סינית. עיניה היו מלוכסנות, אך היא סידרה אותן בניתוח שהותיר בה אך מעט מחזותה הסינית. יחד עם זאת לא העלימה את העובדה שאמה סינית. לפני שהגיעה למרוקו התגוררה במושבות צרפתיות אחרות, ושנים אחדות עשתה בדואלה. היא מצאה דופי כלשהו בכל אומות העולם, ומעודי לא נתקלתי בדעות קדומות נאיביות ומוצקות מאלה של האשה הזאת. על הצרפתים והסינים, לעומת זאת, הגנה בחירוף נפש, ותמיד היתה מוסיפה בגאווה: ״אמי היתה סינית. אבי היה צרפתי.״ עד כדי כך היתה מרוצה מעצמה ובה במידה מצאה דופי בלקוחותיה, אם היו ממוצא אחר.

קניתי את אמונה בשיחה ארוכה כשהזדמן לי פעם להימצא אתה בבר לבד. כשקרה וידידי מצוות ההסרטה האנגלי היו שוכחים לשלם בעד המשקאות ששתו חבריהם, הייתי נחלץ לפעמים ומשלם במקומם. לכן חשבה אותי לאדם עשיר, שעושרו אינו ניכר בו, כמקובל אצל האנגלים, שרק לעתים רחוקות ניתן לזהות זאת לפי בגדיהם. מישהו, אולי כדי לשטות במדאם מעיון, סיפר לה שאני פסיכיאטר. מאחר שלא פעם ישבתי שם בשקט, בלי לומר מלה, ואחר-כך, לבדי אתה, תחקרתי אותה בהרחבה על אורחיה, החליטה להאמין לשמועה הזאת. אני לא שללתי אותה, היא התאימה לי, כיוון שבזכותה סיפרה לי יותר.

היא היתה נשואה למסייה מעיון, איש חסון ובעל גוף ששירת בלגיון הזרים ומיעט לעזור לה בבר. כשלא נמצאו במקום אורחים, אהב לישון שרוע על הספסלים בחדר הקטנטן. אבל כשהגיעו אורחים שהכיר, היה לוקח אותם לבית-הבושת הצרפתי שנקרא ״לה ריביירה״ ושכן מהלך דקות אחדות מהבר. הוא אהב לבלות שם שעה-שעתיים, אחר-כך היה חוזר, לרוב בלוויית אורחיו, מספר לאשתו היכן היו, מדווח לה על נערות חדשות שהגיעו לבית-הבושת, לוגם משהו, ואחר-כך, עם לקוחות אחרים, אולי היה הולך שוב ל״ריביירה״. זאת היתה המלה השכיחה ביותר ששמעת ב״שחרזאדה״.

למסייה מעיון היו פני נער עגולות מנומנמות מעל כתפיים גברתניות. היה לו חיוך עצל ודיבור שבשביל צרפתי הפתיע באטיותו ובחסכנותו. גם האשה ידעה לשתוק, היתה רגישה בדרכה שלה ולא נהגה לכפות את עצמה על זולתה. אבל כשכבר היתה מתחילה לדבר, היתה מתקשה להפסיק. הוא שטף בינתיים כמה כוסות או ישן או הלך ל״ריביירה״. מדאם מעולם לא הרשתה לבעלה החזק להעיף החוצה אורחים שתויים שהחלו להיות חוצפנים. היא עשתה זאת בעצמה. המקום היה שלה, ולמקרים מסוכנים היתה לה אלת גומי מוסתרת מאחורי הדלפק, היכן שנמצאו גם התקליטים. היא אהבה להראות לידידיה את האלה הזאת, מה שהיתה עושה בלי צחוק מתחנחן, ואומרת: ״היא רק בשביל אמריקאים.״ הצרות גדולות ביותר היו לה עם אמריקאים שיכורים, ומשום כך היתה שמורה להם גם שנאתה הלוהטת. בעיניה היו שני סוגים של ברבארים, ילידי המקום ואמריקאים.

בעלה לא היה תמיד בלגיון הזרים. יום אחד פנה אלי בדרכו הספק עצלה, ספק ערמומית ושאל: ״אתה דוקטור, דוקטור למשוגעים, נכון?״ ״למה אתה חושב ככה?״ שאלתי, משים עצמי מופתע. ״זה מה שאמרו לנו. הייתי שנתיים בבית־משוגעים על-יד פריס, בתור שומר.״ ״אז אתה מבין בזה משהו,״ אמרתי, ודברי החניפו לו. הוא סיפר לי על עבודתו בתקופה ההיא וכיצד התמצא במשוגעים וידע בדיוק מי מהם מסוכנים ומי לא. היה לו בשבילם סיווג משלו, לפי מידת הסכנה שנשקפה מהם לדעתו. שאלתי אותו על משוגעים במראקש והוא ציין כמה מקרים מפורסמים בעיר. מאותו ערב ואילך הוא התייחס אלי קצת כמו אל בכיר לשעבר מאותו מקצוע, ואמנם היינו מחליפים מבט כל אימת שמישהו התנהג בבר בצורה קצת מופרעת, ופה ושם אפילו הזמין אותי לקוניאק על חשבון הבית.

למדאם מיניון היתה ידידה, אחת ויחידה, שבה עשתה שימוש נרחב. שמה היה ז׳ינט והיא באה תמיד. היא ישבה בדרך־כלל על אחד הכיסאות הגבוהים ליד הדלפק והמתינה. היא היתה צעירה וגנדרנית ובעלת גון פנים חיוור מאוד, כמו אדם הנשאר ער כל הלילה וישן ביום. היו לה עיניים בולטות, בכל רגע היתה מסתובבת אל דלת הבר שמא נכנס איזה אורח. עיניה נראו אז כאילו היו דבוקות לשמשה.

ז׳ינט ייחלה לאירוע כלשהו. היא היתה בת עשרים ושתיים ומעודה לא יצאה את גבולות מרוקו. היא נולדה כאן, לאב אנגלי שנסע לדקאר ולא התעניין בה, ולאם איטלקייה. היא אהבה לשמוע אנשים מדברים אנגלית, כי זה הזכיר לה את אביה. לא הצלחתי להיוודע מה מעשיו, מדוע היה במרוקו ואחר-כך עבר לדקאר. גם מדאם מיניון וגם היא היו מזכירות אותו לפעמים בגאווה ורמזו, בלי לומר זאת במפורש, שנעלם בגלל בתו. כנראה ששתיהן השתוקקו שזה יהיה כך, כי מאחר שאביה לא התעניין בה, גם הימנעותו מלבוא אל העיר שבה התגוררה היתה משהו. על אמה לא דיברו אף פעם. היה לי הרושם שעדיין התגוררה במראקש, אבל לא היתה מקור לגאווה. אולי היתה ענייה, או שמקצועה לא היה מכובד ביותר, או אולי לא העריכו במיוחד איטלקים. ז׳ינט חלמה על ביקור באנגליה, שסקרנה אותה מאוד. אבל היא היתה נוסעת לכל מקום, גם לאיטליה. היא חיכתה לאביר שיבוא וייקח אותה ממרוקו. בשעות שבהן הבר היה ריק היא נראתה מלאת ציפייה במיוחד. המרחק מכיסאה הגבוה עד לדלת היה אולי שלושה מטרים, אבל כל אימת שזו נפתחה, היתה נרתעת לאחור, כאילו ספגו עיניה מהלומה.

ז׳ינט לא היתה לבדה כשמשכה את תשומת-לבי בפעם הראשונה. היא ישבה ליד גבר צעיר מאוד בעל מראה נשי, מגונדר אף ממנה. עיניו השחורות הגדולות וגון פניו השחום הסגירו את היותו מרוקאי. היא עמדה אתו ביחסים קרובים ביותר ולא פעם היו באים לבר ביחד. הם נראו לי כזוג נאהבים ונהגתי להתבונן בהם לפני שנודעו לי פרטים עליהם. הוא נראה תמיד כאילו בא היישר מן הקזינו. הוא סיגל לעצמו גינונים צרפתיים לא רק בבגדיו, ונתן לז'ינט ללטף ולפנק אותו בפרהסיה, מה שבשביל ערבי נחשב לבושה שאין גדולה ממנה. הם הרבו לשתות. לפעמים היה אתם בן־לוויה שלישי, איש כבן שלושים, שנראה מעט גברי יותר ולא היה מגונדר ומיופייף עד כדי כך.

כשז׳ינט פנתה אלי בדברים בפעם הראשונה, די בהיסוס, מפני שחשבה אותי לאנגלי, היא ישבה ליד הדלפק. אני ישבתי מימינה והגבר הצעיר שלה בצדה השני. היא שאלה על התקדמות הסרט שידידי צילמו במראקש. זה היה בשבילה מאורע לא קטן, וכפי שהתברר לי עד מהרה היא השתוקקה מאוד להצטרף לסרט. עניתי לה בנימוס על שאלותיה. מדאם מיניון שמחה שסוף־סוף באנו בקשרים זה עם זה, ידידיה הטובים ביותר ואני. שוחחנו שעה קלה, ואז הציגה לפני את הגבר הצעיר שלשמאלה, היא היתה נשואה לו. הדבר הפליא אותי, כל דבר אחר היה נראה לי סביר יותר. הם חיו יחד כבר שנה. שניהם יחדיו עשו רושם כאילו עוד היו במסע הכלולות שלהם. אבל כשז׳ינט ישבה שם בלעדיו, היתה צופה תמיד אל הדלת בכיסופים, ובהחלט לא היה זה בעלה שלבואו ייחלה. שאלתי אותה בחידודים של טקט על אורחות חייהם ולמדתי שבשלוש בלילה הם הולכים מהבר הביתה לאכול את ארוחת הלילה שלהם. סמוך לחמש בבוקר הם שוכבים לישון וישנים עד אחרי הצהריים.

במה עובד בעלה? שאלתי. ״בכלום,״ אמרה, ״יש לו את אבא שלו.״ מדאם מיניון, שהקשיבה לנו, חייכה ברשעות לשמע דבריה. הגבר הנשי השחום חייך בביישנות, אבל באופן שחשף לעין כול הרבה מן השיניים היפות שלו. גנדרנותו עלתה בתפארתה והאפילה על הכול, אפילו על המבוכה הבלתי נעימה ביותר. הזמנו זה את זה למשקה ונכנסנו בשיחה. הבחנתי שהיה מפונק כיאה למראהו. שאלתי אותו כמה זמן התגורר בצרפת. הוא עשה רושם צרפתי כל-כך. ״אף פעם,״ אמר. ״לא יצאתי אף פעם ממרוקו.״ שאלתי אותו אם היה רוצה לנסוע לפריס. – לא, לא מתחשק לו. האם הוא בכלל רוצה לנסוע לאן שהוא? – לא. – הוא ענה על כל השאלות בקול רפה, כאילו לא היה לו רצון משלו. הרגשתי שמוכרח היה להיות עוד משהו שעליו לא דיבר, משהו שקשר אותו למקום הזה. דבר זה לא היה יכול להיות ז'ינט, כיוון שזו רמזה בבירור שהיתה מעדיפה כל מקום על פני המקום הזה.

הזוג, שנראה כה פשוט ורגיל, נשאר בשבילי בגדר חידה. מדי לילה הייתי רואה אותם בבר הקטן. פרט לזרים שנכנסו לבר עניין אותם דבר אחד ויחיד: התקליטים של מדאם מיניון. הם ביקשו לשמוע שירים מסוימים, שאחדים מהם כה מצאו חן בעיניהם, עד שניגנו אותם שש פעמים רצופות. אחר-כך אחז הדבר ברגליהם והם החלו לרקוד בבר הקטן, בין הדלפק לדלת. הם היו מצמידים את איבריהם וכה ממעכים אותם, עד שחשת מבוכה להביט בהם. ז׳ינט נהנתה מצורת הריקוד הזאת, שאין אינטימית ממנה, אבל בגלל המסתכל היתה מתלוננת על בעלה: ״זה איום ונורא אתו. הוא לא רוצה לרקוד אחרת. אמרתי לו את זה כל-כך הרבה פעמים. הוא אומר שהוא לא יכול אחרת.״ אחר-כך החל הריקוד הבא, וכשנמצאו בעיצומו, היתה מקפידה לא להחמיץ סיבוב אחד של התקליט. דמיינתי את ז׳ינט בארץ אחרת, במקום שאליו נמשכה להגיע, וכיצד היתה חיה שם בדיוק אותם חיים, עם אותם אנשים, באותו זמן, וראיתי אותה בלונדון רוקדת לצלילי אותם התקליטים.

לילה אחד, כשהייתי בבר לבדי, שאלה אותי מדאם מיניון איך ז׳ינט מוצאת חן בעיני. ידעתי מה יאה ומה ראוי ואמרתי: ״יש לה מזג נעים.״

״אי-אפשר להכיר אותה יותר!״ אמרה מאדאם מיניון. ״לו ידעת כמה היא השתנתה השנה! היא אומללה, המסכנה! היא לא היתה צריכה להתחתן אתו. כל המקומיים האלה הם בעלים גרועים. אבא שלו עשיר, הוא ממשפחה טוכה, זה נכון, אבל הוא נישל אותו מהירושה מפני שהתחתן עם ז'ינט. ואבא שלה לא רוצה לדעת ממנה מפני שהיא התחתנה עם ערבי. עכשיו לשניהם אין כלום.״ ״אז איך הם חיים אם הוא לא עובד ואביו לא נותן לו כלום?״

״אתה לא יודע? אתה לא יודע מי החבר שלו?״ ״לא, איך אני צריך לדעת?״

״הרי ראית אותו יושב כאן אתו. החבר שלו הוא הבן של הגלאווי. הוא חביבו הגדול. זה נמשך כבר הרבה זמן. הגלאווי כועס עכשיו על הבן שלו. אין לו כלום נגד נשים. הוא רוצה שלבנים שלו יהיו כמה נשים שירצו. אבל את העניין הזה עם גברים הוא לא אוהב. לפני כמה ימים הוא שלח את בנו למקום אחר.״ ״ומזה התפרנס בעלה של ז׳ינט?״ ״כן. וממנה גם. הוא מכריח אותה לשכב עם ערבים עשירים. יש שם במיוחד מישהו, בחצרו של בן הגלאווי, שאוהב את ז׳ינט. הוא כבר לא צעיר, אבל עשיר. בהתחלה היא לא רצתה אותו, אבל בעלה הכריח אותה. עכשיו היא כבר התרגלה אליו. עכשיו הם שוכבים הרבה פעמים שלושתם ביחד. בעלה מכה אותה כשהיא לא רוצה. אבל עכשיו זה רק עם אחרים, הוא מאוד קנאי. הוא נותן לה לשכב רק עם גברים שמשלמים בשביל זה. הוא עושה לה סצינות של קנאה כשמישהו מהם מוצא חן בעיניה. הוא מכה אותה כשמישהו לא מוצא חן בעיניה והיא לא רוצה אותו אפילו בעד כסף, והוא מכה אותה כשמישהו כל-כך מוצא חן בעיניה, שהיא רוצה לשכב אתו בחינם. לכן היא כל-כך אומללה. הבחורה המסכנה הזאת, היא אף פעם לא יכולה לעשות מה שהיא רוצה. היא מחכה לגבר שייקח אותה מפה. אני מאחלת לה שתסתלק מפה, אני מרחמת עליה. אף על פי שהיא הידידה היחידה שלי כאן. אם היא תלך, לא יהיה לי אף אחד.״

״את אומרת שהגלאווי כועס על בנו?״

״כן, הוא שלח אותו מפה לכמה זמן. הוא מקווה שהוא ישכח את אהובו. אבל הוא לא ישכח אותו, הם כל-כך קשורים אחד לשני.״

״והחבר של ז׳ינט?״

״גם הוא איננו. הוא היה מוכרח ללכת אתו. הוא הרי שייך לחצר של הבן של הגלאווי.״

״שניהם אינם עכשיו?״

״כן. זאת מכה קשה בשבילה. עכשיו אין להם כסף. הם צריכים לחיות מחובות. אבל זה לא יימשך הרבה זמן. הגלאווי ניסה כבר כמה פעמים להפריד ביניהם. הבן תמיד חוזר חזרה. הוא לא מחזיק מעמד, לאורך זמן הוא לא מחזיק מעמד בלי בעלה של ז׳ינט. אחרי כמה שבועות הוא חוזר, ואביו מוותר.״

״זה לא ייגמר טוב כל העניין הזה.״

״לא, זה בטח יסתדר, זה לא משהו רציני. הוא קצת כועס עליה בגלל זה, זה הכול. הוא מנסה למצוא מישהו בשביל בינתיים. לכן הוא דיבר אתך. אומרים שאתה מאוד עשיר. הוא חשב קודם כול על עצמו, אבל אמרתי לו לעזוב את זה. מבחינתי אתה יותר מדי טוב בשבילו. ז׳ינט מוצאת חן בעיניך?״

רק עכשיו התחלתי להבין שעושרי כביכול עשה לי שירות דוב. אבל בנקודה אחת עשיתי למדאם מיניון עוול.

״צריך להוציא אותה מכאן,״ היא אמרה. ״אל תיתן לו כסף בשביל ז׳ינט. הוא מתנדף כמו שבא ולא עוזר לבחורה המסכנה הזאת. אתו היא לעולם לא תצליח לחסוך משהו בשביל עצמה. הוא לוקח לה הכול. פשוט תיסע אתה מכאן.

היא אמרה לי שהיא תבוא אתך אם תרצה. הוא לא יכול לזוז מכאן. הוא הרי שייך לפמליית החצר של בן הגלאווי ולכן זה לא כל-כך פשוט בשבילו לקום וללכת. הוא בכלל לא יקבל דרכון. אני כל־כך מרחמת על הבחורה הזאת. מיום ליום היא נראית גרוע יותר. היית צריך לראות אותה לפני שנה, כמה רעננה היא היתה, כמו ניצן של פרח. היא זקוקה ליחס טוב ולחיים מסודרים. סוף כל סוף היא אנגלייה. זה הרי טבעי, כמו אבא שלה. והיא כל-כך נחמדה. קשה להאמין. היית חושב שהיא אנגלייה?״

״לא,״ אמרתי. ״או אולי בכל זאת. אולי הייתי מזהה אותה כאנגלייה לפי העדינות שלה.״

״נכון?״ אמרה מדאם מיניון. ״יש בה איזו עדינות. כמו אנגלייה. אני עצמי לא אוהבת את האנגלים. בשבילי הם יותר מדי שקטים. תראה את הידידים שלך! יושבים לך שבעה-שמונה אנשים ערב שלם, שעות על גבי שעות, ואתה לא שומע ציוץ. זה מפחיד אותי. אף פעם אי-אפשר לדעת אם לא מסתתר שם איזה אנס רוצח. אבל בהשוואה לאמריקאים – אותם אני כבר בכלל לא אוהבת. הם ברבארים. ראית את אלת הגומי שלי?״ היא שלפה אותה מאחורי הדלפק ונופפה אותה כמה פעמים הנה והנה. ״אותה אני מחזיקה רק בשביל האמריקאים. היא עזרה לי כבר הרבה פעמים, את זה אני יכולה להגיד לך!״

הבלתי נראה

בדמדומי הערב הלכתי לכיכר הגדולה שבמרכז העיר, ומה שחיפשתי שם לא היו ססגוניותה וחיוניותה, אלה היו מוכרות לי היטב, אני חיפשתי צרור חום קטן על הארץ, שאפילו קול לא היה בו, שכל כולו רק הגה יחיד. זה היה מין ״-א-א-א-א-א-א-א-א-״ עמוק, מתמשך, מזדמזם. הוא לא נחלש, לא התעצם, אבל לא חדל אף פעם, ומאחורי אלף- אלפי הקריאות והצעקות של הכיכר תמיד היה ניתן לשומעו. זה היה הצליל הבלתי משתנה ביותר בג׳אמע-אלפנא, שבמהלכו של ערב שלם ומערב אחד למשנהו נשאר תמיד בעינו.

כבר מרחוק כריתי לו אוזן. משך אותי לשם מין אי-שקט, שאין לי בשבילו הסבר מניח את הדעת. הייתי הולך לכיכר כך או כך, דברים רבים כל-כך משכו אותי אליה, ואף פעם לא פקפקתי שאחזור ואמצא אותה עם כל מה ששייך אליה. רק לגבי הקול הזה, שהצטמצם להגה יחיד, חשתי מין חרדה. הוא היה על גבול החיים. החיים שיצרו אותו התמצו בלא יותר מאשר ההגה הזה. האזנתי בשקיקה ובדאגה, ואז הגעתי תמיד לנקודה בדרכי, בדיוק באותו מקום, שבה שמעתי אותו פתאום, כמו זמזום של מין חרק:

״-א-א-א-א-א-א-א-א-.״

הרגשתי כיצד יורדת עלי שלווה בלתי מוסברת ומתפשטת בגופי, ואף שעד לרגע זה היה צעדי מהוסס וחסר ביטחון במקצת, כעת צעדתי פתאום ברגל נחושה אל ההגה הזה. ידעתי מהיכן הוא בוקע. הכרתי את הצרור החום הקטן על הארץ, שמעולם לא ראיתי ממנו יותר מאשר יריעה של בד חום וגס. מעולם לא ראיתי את הפה שממנו יצא ה״א-א-א-א-א״ הזה, מעולם לא את העין, מעולם לא את הלחי, אף לא טפח מהפנים. לא הייתי מסוגל לומר אם אלה פניו של עיוור או של אדם רואה. הבד החום המטונף היה וליום הבא. הוא היה דבר מיוחד במינו, ואולי חשבתי אותו לכזה. לפעמים חשתי פיתוי לגעת באצבע אחת, בעדינות רבה, בברדס החום – במגע הזה היה מוכרח להרגיש, ואולי היה לו הגה שני, שבו היה מגיב עליו. אבל הפיתוי הזה שקע תמיד מיד באוזלת-ידי.

אמרתי שבעת שהייתי חומק משם היתה תחושה נוספת חונקת אותי: גאווה. הייתי גאה בצרור הזה, מפני שחי. מה חשב בזמן שנשם כאן תחת האנשים האחרים, לעולם לא אדע. טעם קריאתו נשאר סתום לי כישותו כולה: אבל הוא חי, ויום־יום, במועדו, שוב היה במקומו. מעולם לא ראיתי אותו מרים מטבעות שהשליכו לו. השליכו לו מעט, מעולם לא היו מוטלות לידו יותר משתיים־שלוש מטבעות. אולי לא היו לו זרועות להושיט אותן אל המטבעות. אולי לא היתה לו לשון ליצור בה את הלמד ב״אללה״, ושמו של אלוהים התקצר לו ל״א-א-א-א-א-״. אבל הוא חי, ובחריצות ובהתמדה שאין להן אח ורע היה אומר את ההגה היחיד שלו, אומר אותו שעות על גבי שעות, עד שנהיה להגה היחיד בכל רחבי הכיכר, ההגה שהאריך לחיות אחרי כל ההגאים האחרים.

קולות מראקש-אליאס קנטי – ״שחרזאדה״-הבלתי נראה- סיום הספר

באבא הנא (עמק הדרע)

באבא סידי (מוגאדור)

בורי כיזו (ליד תאמאזרת)

זהו עץ חרובית אליו פונים יהודי המקום. לפי המסורת, קבור שם קדוש שעם קבורתו צמח במקום עץ החרובית. ההילולה שלו נערכת אחרי סוכות.

״פעם היה טיפוס באזורנו. הלכנו לשחוט על קברו ולמחרת לא היה כלום״.

עדות אינפורמנט יליד המקום. משמעות השם בורי כיזו (או בורי כידו) אינה ידועה.

בו־שריף (תאגאנת)

ההילולה שלו נערכת בט״ו בשבט. מספרים עליו שהוא קדוש קדום מאוד. קברו נמצא בתוך חדר בקרבת קדוש מוסלמי.

ר׳ בן־זחילא (דבדו)

קבור בבית־הקברות העתיק בעיר. לפי המסורת הוא רב שבא מארץ־ישראל.

בני־אמויאל (פיגיג)

אלה שני קדושים הקבורים בבית־קברות עתיק במקום. אחד מהם הוא ר׳ אברהם בן־סאלם. שמו של הקדוש השני אינו ידוע.

פיגיג יושבת בפינה הדרום־מזרחית של מרוקו, בקצה רצועת יבשה המוקפת משלושה עברים על ידי אלג׳יריה. למרות בידודה, עיירה זו, המונה 120,000 תושבים, היא מקום תוסס ופעיל מזה זמן רב. היא תרמה יותר מכפי חלקה לתנועת העצמאות המרוקנית בשנות הארבעים והחמישים והיום היא מתפארת בכמה וכמה ״בנים אהובים״ שעשו חיל ושולחים לה כספים כדי לממן את מה שהממשלה ברבאט הרחוקה אינה מספקת. באמצע שנות השבעים, כשפרצו עימותים ספוראדיים בין מרוקו ואלג׳יריה בשל סכסוכי גבול, בשל מערב הסהרה ובשל זכויות חזקה שונות בצפון־מערב אפריקה, התרחשו כמה מהקרבות ברחובות פיגיג. היום, לאחר שהגבול נסגר, אבד לפיגיג משהו מהברק היזמי שלה, אבל עם רבע מיליון עצי תמר נטועים בגן עתיק, מושקה היטב, הרומנטיקה והפלא עומדים בעינם.

ר׳ ברוך אסבאג (סאפי)

התפרסם בספרו ״מנחה בלולה״, לקט דינים בלשון יהודית־ערבית. עד היום מקיימים צאצאיו הילולה לכבודי בב׳ באדר בבית־הכנסת הגדול על שם הקדוש שבאשקלון.

הספר יצא כנראה ב־1937. אחת ההסכמות החתומה על־ידי הרבנים יוסף חיים בן־עטר, חיים יקותיאל ברדוגו ומיכאל יששכר אנקאווא היא משנת תרצ״ז.

ר׳ ברוך בממפדה (מחוז מראכש)

ר׳ ברוך הכהן (תארודאנת)

נקרא לרוב ר׳ ברוך או ר׳ ברוך אזוג. הוא נכדו של ר׳ דוד בן־ברוך הגדול הקבור באזרו נבאהאמו, אחיו של ר׳ ימין הכהן הקבור על־ידו, ואביו של ר׳ דוד בן־ברוך המכונה באבא דודו. ההילולה שלו נערכת בג׳ באלול.

ר׳ ברוך הכהן(אימין תאגה)

ידוע גם כר׳ ברוך אלכביר. שייך למשפחת הקדושים בן־ברוך הכהן, אם כי יחס הקרבה למשפחה אינו ברור.

ר׳ ברוך עראמה (מראכש)

לפי מסורת אחת הוא סבו של ר׳ מכלוף בן־יוסף אביחצירא.

רבי גבריאל (מכנאס)

עדותו של מר משה ל' (קצר אל סוק). שם משםחתו של הקדוש לא ידוע.

ר׳ דאווד (ליד וארזאזאת)

נקרא לרוב סידי דאווד. לפי עדות אנשי המקום הוא נערץ גם על־ידי המוסלמים. לפי המסורת המקומית, הוא בא עם עשרת החכמים שהגיעו פעם מארץ־ישראל.

מסורת אחת מזכירה במפורש שלפחות קבוצה אחת של שבעה רבנים באה בתקופה קדומה כדי לגייר את האוכלוסיה הברברית. מבחינה היסטורית התקופה המתאימה למסורת זו היא במאות הראשונות של הספירה כשהיתה תנועת גיור חזקה בצפון-אפריקה, והשפעה זו ניכרת גם מתוך מלחמתם של אבות הכנסייה בצפון־אפריקה נגד ההשפעות היהודיות.

מתוך הספר "הערצת הקדושים" בפרקים קודמים

הערת המחבר – II y avait autrefois sept rabbins qui vinrent de Jerusalem se fixer dans la region que nous parcourons pour y convertir les habitants a la religion juive.

  קיימות רשימות שונות בפי העם אך הנפוצה מכולן, לפי דוטה, כוללת את השמות: ר׳ דוד דראע, מולאי איגגי, ר׳ שלמה בן־לחנס, ר׳ חביב(זה ר׳ חביב המזרחי), מול אל־בארז׳ (זה ר׳ יצחק ישראל הלוי), סידי חיים ור׳ שמואל. יהודים ומוסלמים מבקרים, לפי דבריו. בקברי הקדושים האלה. וואנו, עמי 64, מזכיר רשימה של שבעה רבנים שבאו למרוקו כמיסיונרים ומקורה מדמנאת. ברשימה זו חמישה שמות משותפים לרשימה של דוטה — ר׳ דוד דראע, מולאי איגגי, ר׳ שלמה בן־לחנס, ר׳ חביב ומול אל־בארז, ושני שמות שונים — מולאי מאתיל (זה ר׳ אברהם כהן) ומול אנמאי (זה ר׳ יעקב אשכנזי).  עד כאן הערת המחבר.

מסורת אחרת שמקורה מבני מלאל מספרת על רב מפורסם ובעל שם שהיה מלמד בבית המקדש. היו לו תלמידים רבים אך עשרה מהם היו יקרים לו במיוחד. פעם רצו עשרה תלמידים אלה לנסות את רבם ופסחו על קטע מהטקסט שקראו. הרב הבחין בכך, גירשם והודיע להם שהם יתפזרו וימותו בארץ נכר מבלי לשאת שמות יהודיים.

הערת המחבר – ראה ערך רבי יחייא בן יחייא, וגם וואנו, עמוד 55-56. רשימה זו כוללת שבעה שמות : סידי קאדי חאג'ה – הוא רבי יחייא בן יחייא – מולאי תאמראן, מול אל-בית, מולאי אינגירד, מולאי תוואבית – הוא רבי משה בן זוהרה -, מול אל בארז – הוא רבי יצחק ישראל הלוי – וסידי כירא. מסורת זו מסבירה לנו מדוע קדושים אלה ואחרים נושאים שמות ערביים ברבריים. עכ"ל

ר׳ דאווד כהן (דבדו)

נקרא על־ידי המוסלמים סירי מוחמד סאהלי או סהול. היהודים קוראים לו גם בשם סירי יוסף סאהלי.

היהודים והמוסלמים טוענים לבעלות על הקדוש.

“A Debdou, près du chemin de la Kasba… au milieu d’un très vieux : cimetière… dont musulmans et juifs s’attribuent la propriété… Selon les musulmans, Sidi Mohamed Sahli… Les Juifs pretendent, eux aussi, à l’exclusivite'du Santon, lequel se nommerait Rebbi Daoud Cohen”.

ר׳ דוד (דאדס)

הוא קדוש מקומי. שם המשפחה אינו ידוע.

הערצת הקדושים-יששכר בן עמי-הקדושים וקבריהם-עמ' 282

המקום הקדוש במובנו הרחב אצל המוסלמים, הכולל את הקבר עצמו, המבנים והחורם, משמש זירה לאירועים רבים מחוץ לפולחן הדתי עצמו, הזיארה. כך במקומות רבים נערכים במרכז הזה טקסי חתונה בפיקוחו של המראבוט. החורם משמש מקום מקלט מיוחד במינו, ונרדפים, רוצחים או גנבים מוצאים בו מקלט. המקום הקדוש שימש גם מחסן בטוח לכלים ומצרכים שביקשו החקלאים לשמור לתקופת מה, תוך ידיעה שאדם לא יעז

לנגוע בהם. אירועים חשובים שנערכו במקום הקדוש הם אלה הקשורים לתיווך ושפיטה בין אנשים, ובמיוחד בין משפחות ושבטים. במסגרת זו התקיים טקס חשוב של השבועה במקום הקדוש.

טקס השבועה במקום הקדוש שדרכו מבקש האדם לבטל אשמה שהטילו בו, ידוע בכל המרחב המוסלמי. ראה דמרנגם — פולחן הקדושים, עמ׳ 167, כנען, עמי 125 ואילך. במסגרת שבועה זו תופס מקום מיוחד טקס השבועה הקיבוצית של הברברים באטלס, אשר בו נשבעים מספר אנשים במקום הקדוש: ראה גלנר, עמ׳ 106-104. יש לציין שבמסורות שאספנו, השבועה אצל הקדוש היהודי נעשתה הרבה פעמים לפי בקשתו של מוסלמי, שהיה לו סכסוך עם יהודי.

אצל היהודים, לעומת זאת, אף כי גם הם פיתחו את המושג של מקום קדוש לגבי הקבר, המבנים והסביבה הקרובה לו, הוא לא הגיע לאותה דרגת התפתחות שהגיע אצל המוסלמים, וכל המנהגים שהזכרנו לעיל לא מצויים אצל היהודים. אולם כוחו של המקום הקדוש התבטא בשתי הקבוצות בצורה דומה בכל הקשור לניסים שהתרחשו בו, במנהגים הקשורים למאגיה סימפאתטית ובענישה של אלה שפגעו בו. מסורות על אנשים שנפגעו כאשר התקרבו לקבר כשלא היו נקיים, או כאשר פגעו במבנים, עצים וכו׳ ליד הקבר, או שהביאו את הצאן לרעות ליד הקבר, ידועות ונפוצות הן אצל היהודים והן אצל המוסלמים.

השמירה על טהרת המקום הקדוש אצל המוסלמים לא אפשרה את כניסתם של אנשים לא נקיים, נשים בנידה, יהודים, נוצרים ולפעמים אף סתם נשים למקום, בו בזמן שאצל היהודים האיסור היה חל רק לגבי אנשים לא נקיים ונשים בנידה.

אמנם לא תמיד ראו היהודים בעין יפה את ביקורם של נוצרים ומוסלמים אצל הקדושים היהודים, אולם עקב מעמדם כמיעוט דתי ולאומי הם היו צריכים להשלים עם התופעה. בניגוד לכך, אסרו המוסלמים על היהודים והנוצרים להיכנס לקדושים המוסלמים. במקרים של קדושים שזכו להערצה משותפת של יהודים ושל מוסלמים אך היו בבעלותם של האחרונים, עמדו היהודים בחוץ או שנכנסו כאשר לא היה אף מוסלמי בפנים, או שנתנו את הנרות או המתנה לשומר המקום. יהודיות התלבשו כערביות כדי להיכנס לקדוש שבבעלות המוסלמים.

קדושים מוסלמים מסוימים לא נותנים לנשים לבקר אצלם, או שמותר להן רק להימצא בשטח כמו במסגד של מולאי אידריס בפאס. בתופעה דומה לא נתקלנו אצל היהודים, ונשים יהודיות מבקרות באופן חופשי אצל כל הקדושים היהודים.

המסגרת הפיזית של המקום הקדוש שונה אצל היהודים והמוסלמים בצפון־אפריקה. קברו של הקדוש היהודי מצוי בסביבה הררית ומבודדת או בבית־קברות שבתחום המושב היהודי. כפי שכבר ציינו, החלה בעיקר משנות הארבעים של המאה הנוכחית בנייה שיטתית סביב הקבר הקדוש, שכללה חדר מסביב לקבר, חדרים למבקרים ולפעמים גם בית־כנסת, ישיבה ובית־מטבחיים. אצל המוסלמים, המבנה הטיפוסי והמצוי לרוב לא רק בצפון־אפריקה, אלא בכל המרחב המוסלמי, הוא הקובה — מבנה מרובע מסויד עם גג בצורת כיפה.

כמו כן, אפילו בקדושים היהודים המפורסמים, לא היתה קיימת מערכת כה מפוארת של מבנים כמו של קדושים מוסלמים מסוימים, כגון מולאי אידריס בפאס, סידי עבאס אל סבטי וסידי בן סלימאן במראכש, סידי עבד־רחמן באלג׳יר, סידי בומדיין בתלמסן וכו'.

הביקור אצל הקדוש המוסלמי נערך רק בקברו או במקום קדוש אחר המוקדש לו. כזכור, יהודים מבקרים בקדוש אחר הנמצא בקרבת מקום, כאשר אין ביכולתם להגיע לקדוש עצמו. לקדושים מוסלמים רבים יש יום או ימים מסוימים בשבוע שאפשר לבקר אצלם, דבר שלא קיים אצל הקדושים היהודים.

הזיארה המוסלמית מתחילה תמיד בשבעה סיבובים מסביב לקבר או לקובה בכיוון שכנגד מחוגי השעון.

דרמנגם — פולחן הקדושים, עמ׳ 126-124. הוא גם מביא מקרה מעניין ששמע מפי שני גבאים בבית־כנסת קטן באלג׳יר (רח׳ הקדושה) שהוקם ליד קבר מראבוט שנעזב. המקום נמסר ליהודים בתנאי שיאפשרו למוסלמים לבוא לשם כל אימת שירצו. לפעמים באות מוסלמיות ומסתובבות שבע פעמים סביב התיבה גם בשעת התפילה מבלי שהיהודים ישימו לב אליהן. אצל היהודים תופעה זו מאוד נדירה, ומקרה אחד בלבד נרשם במחקרנו אף על פי שמדובר בזיארה בשעת בצורת. ראה סיפור מס׳ 4.62

 בביקור אצל הקדוש, בדרך כלל, מביאים המוסלמים מתנה בצורת כסף, שמן להדלקה או נרות, קטורת, מצרכים כגון חלב. חמאה ודבש או בהמה לשחיטה. מתנות אלה מועברות למקאדם, השומר של המקום. אם צאצאיו של הקדוש עודם בחיים המתנות תחולקנה ביניהם, והמקאדם יכול אז לקבל גם את חלקו. אם אין לקדוש צאצאים, השולטן יכול.להקנות למשפחה של שריפים, שאין לה קירבה משפחתית לקדוש, את הזכות לקבל את התרומות המובאות לקדוש, או שהמקאדם, שהחכיר את התפקיד מהשולטן תמורת תשלום חודשי, יקח לעצמו את התרומות. ניתן בבירור לראות את השוני במנהגם של היהודים, לפיו התרומות, אם מדובר בכסף, מחולקות תמיד לעניים.

בדומה להילולה של הקדושים היהודים קיים המוסם של הקדושים המוסלמים, שמתקיים לרוב פעם אחת או לפעמים גם פעמיים בשנה. המוסם מתקיים תמיד במקום הקדוש, והמועדים המקובלים ביותר לקיומו הם האביב או הסתיו. החגיגות נמשכות ימים וארגונן הוא בידי צאצאי הקדוש, המקאדם או בידי אלה שרכשו את הזכות לקבל את התרומות של הקדוש. אצל היהודים מתקיימת ההילולה פעם אחת בשנה. אמנם ההילולה הגדולה והאמיתית מתקיימת ליד הקבר הקדוש, אך ניתן לערוך אותה במקום אחר, בבית־הכנסת או בבית, ואפילו במרחב גיאוגרפי אחר, כדוגמת ההילולות שעושים יהודי מרוקו בישראל היום, ארגון ההילולות הוא בידי הועדים שהוקמו למטרה זו ואשר חבריהם פעלו מבלי לקבל שכר כלשהו.

אצל קדושים מוסלמים מסוימים, כמו סידי אחמד אל כביר, הקבור כחמישים ק״מ מאלג׳יר, מושך המוסם אלפים רבים של חוגגים. קווים רבים משותפים למוסם ולהילולה, אך יחד עם ואת, קיימים מנהגים שונים אצל כל קבוצה. היהודים מדליקים תמיד נרות לבנים והמוסלמים משתמשים בנרות צבעוניים, אותם קונים במקום הקדוש, וחלקם מדליקים שם וחלקם לוקחים לבית. המנהג להדליק קטורת, הנפוץ כל־כך אצל המוסלמים, כמעט ולא ידוע אצל היהודים. גם המנורות המיועדות יותר לקישוט מאשר להדלקה, המצויות לרוב אצל המוסלמים, אינן בשימוש אצל היהודים. יהודים תולים אומנם בדים וסמרטוטים בענפי העצים שבמקום הקדוש אך אצל המוסלמים המנהג רחב יותר, ו־ex-voto אלה תולים בכל מקום אפשרי באתר הקדוש: על הקבר עצמו, בחלונות, במרפסות, על עצים, סלעים וכו'.

הארוחה המשותפת באתר הקדוש ידועה לשתי הקבוצות הנוהגות לאכול אותו מאכל מסורתי — ״טעם״, הכולל כוסכוס וכן בשר, שמכינים בבית ומבשלים במקום.

Un ex-voto est une offrande faite à un dieu en demande d'une grâce ou en remerciement d'une grâce obtenue à l'issue d'un vœu (votum) formulé en ce sens. Ces objets peuvent prendre de multiples formes et être réalisés dans de nombreux matériaux différents : dans l'Antiquité romaine, il s'agit majoritairement de petites statuettes ou de plaques anatomiques, d'inscriptions sur tôles de bronze commémorant le vœu contracté et rappelant l'identité du contractant ; dans la religion chrétienne, il s'agit principalement de crucifix, de tableaux, de petites inscriptions sur plaques de marbre, mais aussi, selon les régions et les sujets des prières, des objets en lien avec la grâce accordée : maquettes de bateaux, t-shirts de sportifs, volants d'automobiles, médailles militaires, etc.

הערצת הקדושים- פולחן הקדושים בקרב היהודים והמוסלמים-יששכר בן-עמי עמוד 204

פרק שלישי

אברהם מויאל והמושבות הראשונות

קשה להעלות על הדעת את התפתחותן של המושבות היהודיות הראשונות בארץ ישראל, החל מ־1878, ללא מעורבותו של אברהם מויאל. אך לפני שנגיע לכך, מן הראוי לבדוק את המושבות עצמן – מתי קמו, מי עמד מאחורי הקמתן, מי היו מתיישביהן, מהיכן באו ואיך היו חבלי הקליטה שלהם בארץ ישראל.

אנו נעסוק בהקמתן והתפתחותן של מושבות אלה במשך שבע שנים בלבד – מ־1878 עד 1885, שכן בשנה אחרונה זו הסתיימה פעילותו של מויאל, עקב פטירתו והוא בן 35 שנה בלבד.

המושבות האמורות הוקמו בעיקר בתקופת העלייה הראשונה (מ-1882 ואילך), הנקראת בטעות גם ״עליית ביל״ו״. מדוע בטעות? שכן קבוצת הביל״ויים שחבריה החלו להגיע ארצה בקיץ 1882, נמנתה אמנם עם תנועה בת מאות חברים ברוסיה, אך לארץ ישראל הגיעו עשרות בודדות בלבד, ורישומם היה מעל ומעבר למספרם. בלשון ימינו היינו אומרים שהיו להם יחסי ציבור מעולים, ששתלו אותם עמוק בהיסטוריוגרפיה הציונית. עם זאת, אין לזלזל בהם. הייתה זו תנועה אידאליסטית שהקרינה על פני סביבתה, בדורה וגם בדורות הבאים.

הקמת המושבות הראשונות הייתה תוצאה של כמה תהליכים משולבים: ברוסיה הצארית, שבה ישב באותה עת רוב העם היהודי, שררו תנאים קשים, אווירה אנטישמית, ובשנים 1882-1881 פרצו פוגרומים רצחניים נגד היהודים במאות ערים, עיירות וכפרים: השלטון הצארי עודד את שנאת היהודים; כתוצאה מכך החל גל הגירה עצום, בעיקר לכיוון ארצות הברית. בה בעת היה גם קילוח דק של יהודים שהעדיפו לעלות לארץ ישראל, משום שהושפעו מתנועת חובבי־ציון שקמה באותם ימים וקראה לשיבה לארץ האבות ולהקמת מושבות חקלאיות בה.

בבחינה זו, המושבה הראשונה פתח-תקווה מהווה מקרה חריג. הקימה אותה קבוצה של יהודים ירושלמים, רובם עולים ותיקים וחדשים, שביקשו להינתק מחיי העוני וה״חלוקה״ בירושלים, ולהקים מושבה חקלאית כפתח לשינוי המצב הכלכלי של היהודים. ניסיונם היה קצר מועד. הם החלו לעבד את אדמות פתח־תקווה, בנו בתים ראשונים ונאבקו נגד עוינות השלטון הטורקי והשכנים הערבים, פגעי הטבע והמחלות.

ב-1881 הכריעו אותם הקשיים ורובם חזרו לירושלים, בתקווה שלא נאמרה המילה האחרונה ביחס להתיישבותם החקלאית. ניסיון מקביל נערך כאמור בגליל, סמוך לכפר הערבי ג׳עוני ממזרח לצפת. במקום זה הקימה קבוצת יהודים מצפת מושבה שקיבלה את השם העברי גי­א­וני. גם ניסיון זה לא צלח.

וכך, כשהגיעו ראשוני העלייה הראשונה הם מצאו בארץ, להוציא את הערים וכמה משפחות שהתגוררו בכפרים, רק את בית הספר החקלאי מקווה ישראל, שהוקם ב־1870. יחד איתם באה קבוצה קטנה של עולים מתימן שהגיעו עם הסיסמה ״אעלה בתמר״, שהרי שנת 1881/82 הייתה לפי הלוח העברי שנת תרמ״ב.

מרדכי אלקיים, במחקרו על היישוב היהודי ביפו והקמת שכונת נווה צדק, מספר כי ראשי היהודים ביפו, שבין הבולטים שבהם היה אברהם מויאל הצעיר (בן 32 בעת ההיא), נחלצו —לקלוט את הבאים. הם אמרו להם: ״קהילת יפו מאמינה כי העלייה תביא את הגאולה ובניה ממתינים לכם כאחים בזרועות פתוחות״.

אחד מראשוני המתיישבים הוותיקים מקרב עולי צפון אפריקה, אהרן שלוש, העמיד לרשות זלמן דוד ליבונטין, מחלוצי העלייה הראשונה שהגיע ארצה בחורף 1882, שני חדרים בביתו לצורך פעילותו לרכישת קרקעות, מהלך שהביא לאחר כחצי שנה להקמתה של ראשון־לציון. ליבונטין גם התפלא לראות שביפו פועל ועד קהילה ספרדי-אשכנזי – מוסד ראשון מסוגו בארץ. כמה חודשים לאחר מכן החלו לזרום ארצה מאות ולאחר מכן אלפי יהודים, ומויאל עמד בראש הקולטים: מצא להם פתרונות דיור, חיפש מקורות פרנסה ויישר הדורים עם אנשי הרשות הטורקיים בנמל יפו. הוא גם הקים לשכת מודיעין ראשונה, וחיפש עבור מקצת הבאים קרובי משפחה בערים אחרות.

יחס מיוחד היה לו לחברי ביל״ו. אלה נתפסו בעת ההיא, וגם לאחר שנים, בזן מיוחד של עולים־חלוצים: צעירים, משכילים, אידאליסטים, שמבקשים בכל מאודם להחזיר את עטרת ארץ ישראל ליושנה. הוא אהב אותם אהבת נפש וסייע להם ככל יכולתו, אף שהצליחו להקים רק מושבה קטנה אחת – גדרה.

חברי ביל״ו נקלטו תחילה במקווה ישראל, תוך שהם סובלים מידו הקשה של המנהל שמואל הירש. מרדכי אלקיים יודע לספר כי מויאל טיפל אישית בחברי הקבוצה הראשונה של ביל״ו שהגיעו לארץ בקיץ 1882, ואף סידר להם מגורים בפרדם של ידידו אנטואן איוב, שנמצא בין יפו למקווה ישראל. הוא אף המליץ לידיד אחר שלו, מנהל מקווה ישראל שמואל הירש, לקלוט את הביל״ויים ולהעסיקם במוסדו.

הירש סירב תחילה, ורק לאחר שמויאל התלונן בפני ראשי ״כל ישראל חברים״ בפריז, נענה, בחמיצות יתרה, לקבל את הביל״ויים לעבודה זמנית במקווה ישראל. ״אברהם מויאל היה כתובתם ביפו״, כתב אלקיים. ״הוא דאג למחסורם ואף היה קונה להם נעליים ובגדים מתרומות שגייס, אם מחברת כי״ח ואם מיחיאל מיכל פינס, שלימים קיבל על עצמו את האפוטרופסות עליהם מטעם קרן מונטפיורי״.

יהודי יפו, ובראשם חיים אמזלג, סגן הקונסול הבריטי ביפו, סייעו לקבוצה של עולים מרוסיה להקים בקיץ 1882 את המושבה ראשון־לציון, ותוך חמישה חודשים הוקמו עוד שתי מושבות: זכרון־יעקב בשלוחה הדרומית של הרי הכרמל וראש פינה ממזרח לצפת. במקום זה, כאמור, נעשה ניסיון קצר-חיים להקים יישוב יהודי עוד ב-1878, אך כמו במקרה של פתח־תקווה הוא נכשל. באותה עת נרתם למפעל יישוב ארץ ישראל איש רב עוצמה וממון – הברון בנימין־אדמונד דה־ רוטשילד מפריז. בסתיו 1882 הוא שוכנע על ידי הרב שמואל מוהליבר מפולין לתמוך בהקמתה של מושבה חדשה, שמייסדיה יהיו איכרים יהודים ממזרח אירופה. שבועיים לאחר מכן הגיע אליו יוסף פיינברג, נציג המתיישבים בראשון־לציון וביקש את סיועו לקיום המושבה הצעירה, שכל מקורותיה הכספיים אזלו. הברון רוטשילד נענה גם לו, ושני המפעלים האלה היו כרטים הכניסה שלו לפעילות התיישבותית רחבה ביותר בארץ ישראל.

אנשי הברון רוטשילד החלו לפעול בארץ בלי שהיה להם מנגנון קבוע. רק מאוחר יותר הוקם ארגון שלם, שהיה ידוע בתוארו ״פקידות הברון״. בשלב הראשון היה שמואל הירש, מנהל מקווה ישראל מטעם חברת ״כל ישראל חברים״, בא כוחו של הברון בארץ. כשפנו אליו מפריז בשאלה מי יכול לטפל בכל הנושאים הכספיים, שכן מטעמו של רוטשילד נשלחו ארצה סכומים גדלים והולכים לטיפול במושבות, לרכישת קרקעות ולעיתים גם ל״שימון״ אנשי רשות טורקיים (ה״בקשיש״ המפורסם), הציע הירש שמשימה אחראית זו תוטל על אברהם מויאל. הירש ידע מה הוא אומר, שכן אברהם מויאל היה גם ה״בנקאי״ של מקווה ישראל, עוד לפני שנכנס לתפקידו ב־1879.

ואכן, תוך תקופה קצרה ידעה כל ארץ ישראל, לא רק היהודית, שכספי ״הנדיב הידוע״, הוא הברון אדמונד דה-רוטשילד ששמר בקפדנות על ריחוק מכוון מהפעולה בארץ, מחמת ״עינא בישא״ של השלטון הטורקי, מגיעים לארץ באמצעות אברהם מויאל – סוחר אמיד, בעל בנק משל עצמו וסוכן של חברות אירופיות נודעות. גם ההנהלה הראשית של חובבי ציון באודסה, בראשות יהודה לייב (ליאון) פינסקר, הבינה עד מהרה, שמה שטוב לרוטשילד טוב גם לה – ואף היא העבירה את כספיה ארצה באמצעות אברהם מויאל. עד מהרה הוא היה מעין שר האוצר של היישוב היהודי החדש הצומח בארץ ישראל.

המנהיג המזרחי הראשון-אברהם מויאל-מרדכי נאור-יפו ויהודיה במחצית הראשונה של המאה ה-19-עמ' 46

אמתי בן שפטיה.

מתוך האינטרנט : רבי אמיתי בן שפטיה היה מגדולי פייטני איטליה, מחכמי היהודים וראש הישיבה בקהילת אוריה) איט') (באיטלקית: Oria. בספרות הרבנית: אוֹיְרִי,( במחוז פוליה שבדרום איטליה, ובנו של החכם והפייטן שפטיה בן אמיתי. חי ופעל באזור שנת ד'תר"ן (890). ראש אסכולת הפיוט הדרום-איטלקי וממעצבי הפיוט המרכז-אירופי בכלל. מפיוטיו הרבים היו לאבני היסוד של הסידור ומחזור התפילה היהודי, מהם הידוע ביותר הוא פיוטו המונומנטלי אזכרה אלהים ואהמיה.

אֵיךְ מִכָּל אֻמּוֹת הָשְׁפַּלְתִּי עַד תְּהוֹמוֹת וּמִיּוֹם שֶׁנִּתַּתִּי לְשַׁמּוֹת אֵין עֵזֶר וּתְקוּמוֹית.

מדוע כל שכנים מתוך חרבותיהם נבנים ואני כמה שנים בוכה על שני חרבנים

תרבוכות כל בנות בשמחה ובנגינות ובנות יהודה וישראל האנונות תמיד בנהי וקינות.

יודעי בי מעליבים מה לכם עניים ועלובים,  כי מקדם כבנים חשובים ועתה ככלי ריק וכלבים

חזות קץ גלות, עד מתי אתם בסכלות, הלא תדעו בפלילות כי תקותכם הבל והוללות.

זאת בעת אשמע עיני דמוע תךמע׳ במר נפש אזעק ואשמע׳ עד אנה ה׳ שועתי ולא תשמע.

קדוש שוכן ערבות תפלותינו תהיינה ערבות אשר הראיתנו צרות רבות הראנו נא נחמות טובות.

אזכרה אלהים ואהמיה, בראותי כל עיר בנויה על תלה ועיר אלהים משפלת עד שאול תחתיה

יהי רצון מלפניך שומע קול בכיות שתשים דמעתנו בנאדך להיות ותצילנו מכל גזרות אכזריות כי לך

לבד עינינו תלויות

ר׳ משולם בן קלונימוס: גאולה.

מתוך האינטרנט: רבי משולם בן קָלוֹנִימוּס (ידוע גם בכינויים רבנו משולם, "משולם הגדול", "משולם הרומי" וגם בכתיב חסר "משלם"; סביב 950 – סביב 1010, נולד בלוּקָא, איטליה, או במגנצא, גרמניה) היה פוסק בן תקופת הגאונים, פרשן המשנה ופייטן.

מעט מאוד ידוע על תולדות חייו. השמות "קלונימוס" ו"משולם" חוזרים ומופיעים בשושלת משפחת קלונימוס (ואף בכינוי "הגדול". ) מקובל על רוב החוקרים שרבי משולם דנן הוא בנו של קלונימוס בן משה. משערים שמשה בן קלונימוס הוא בן המשפחה שהיגר מלוקא למגנצא, בערך בין השנים 900 ל-926, ועל כן ייתכן שרבי קלונימוס ובנו, רבי משולם, פעלו ממגנצא והיו מראשוני החכמים של יהדות גרמניה. עם זאת, יש לציין שיש גם מקורות לטענה שהם פעלו בלוקא.

גם לגבי שנת לידתו ושנת מותו הדעות חלוקות. צונץ מקדים את זמן מותו לשנת 975, אך מקובל היום להניח שנפטר בין השנים 1000 ל-1010.

על פי איגרת מרבי שמואל בן דנאן,  מן הדור השני של מגורשי ספרד, כשהיה רבנו משולם בן ארבע עשרה, נלקח מאביו על ידי סוחרים שהוליכו אותו עמם לבבל. שם מכרוהו לנשיא וראש הישיבה שבבל. בתחילה רבנו משולם היה אחראי על מטבחו, ובסתר היה מגיה בכתביו של ראש הישיבה על פי מה שלמד מאביו. שני תלמידים נשארו בסתר לגלות את זהות המגיה, וכשגילו שזהו רבנו משולם הושיבוהו עמם בישיבה. בשלב מסוים אף הוצעה לו בתו של הנשיא לאשה, אך רבנו משולם סירב להנשא שלא ברשות אביו. על פי האיגרת, רבנו משולם חזר למגנצא ונשא שם קרובתו והוליד ממנה בן ושמו תודרוס. והיה רבי תודרוס ראש ישיבה במגנצא אחר פטירת אביו.

בנו, רבי קלונימוס בן משולם הוא הידוע מהאגדה על רבי אמנון ממגנצא כמי שקיבל בחלום את התפילה ונתנה תוקף מפי מחברה.

הוא הקדים בדור את הפוסקים הראשונים שחלקם חיו בתקופתו, כגון: רבנו גרשום מאור הגולה, הפייטן רבי שמעון בן יצחק (בן למשפחת "אבון" שהייתה מקושרת בקשרי נישואין למשפחת "קלונימוס"), ונחשב לגדול חכמי אשכנז בתקופתו.

בְּרַח דּוֹדִי אֶל מָכוֹן לְשִׁבְתְּךָ וְאִם עָבַרְנוּ אֶת בְּרִיתֶךָ

אָנָּא זְכֹר אִוּוּי חֻפָּתְךָ הָקֵם קֹשֶׁט מִלָּתְךָ

כּוֹנֵן מְשׂוֹשׂ קִרְיָתְךָ הַעֲלוֹתָהּ עַל רֹאשׁ שִׂמְחָתְךָ.

בְּרַח דּוֹדִי אֶל שָׁלֵם סֻכַּךְ וְאִם תָּעִינוּ מִדַּרְכָּך

אָנָּא הָצֵץ מֵחֲרַכָּך וְהוֹשַׁע עַם עָנִי וּמָתְכָּך

חַמַּתְךָ מֵהֶם לְשַׁכָּךְ וּבְאֶבְרָתְךָ סֶלָה לְהִסְתּוֹכָךְ.

בְּרַח דּוֹדִי אֶל מְרוֹם מֵרִאשׁוֹן וְאִם בָּגַדְנוּ בְּכַחֲשׁוֹן

אָנָּא סֻכּוֹת צְקוּן לַחֲשׁוּן דַּלְתִּי מִטִּבּוּעַ רִפְשׁוֹן

גְּאַל נְצוּרֵי בְּאִישׁוֹן כְּאָז בַּחֹדֶשׁ הָרִאשׁוֹן —

יהודי המזרח בארץ ישראל בעבר ובהוה געגועי הגולים לציון-משה דוד גאון-כרך א