Evolution du judaisme marocain-Doris Bensimon-Donath-1948
- L' enseignement primaire.
Dès 1914, la Direction de l’Enseignement s’intéressera activement aux écoles de l’Alliance en contrôlant par ses inspecteurs les méthodes pédagogiques : « La tâche la plus importante était de doter les nouvelles couches de la population juive marocaine de la connaissance de la langue française et avec cet instrument, de leur permettre d’accéder, à quelque niveau que ce soit, à la maîtrise de ce monde nouveau ».
Le 10 octobre 1915, une première convention fut signée entre l’Alliance israélite universelle et la Direction de l’Enseignement, qui d’une part contrôla les écoles de l’Alliance, d’autre part créa son propre réseau d’écoles franco- israélites. Dans les écoles franco-israélites, l’enseignement était dispensé par des instituteurs français, fonctionnaires de l’Instruction Publique, alors que le personnel enseignant de l’Alliance israélite universelle continuait à être recruté par l’organisme central de Paris.
Les écoles de l’Alliance israélite universelle et écoles franco-israélites étaient des écoles primaires. Elles ont coexisté pendant toute la durée du Protectorat et même au-delà. Elles se sont parfois concurrencées. Gratuites et disposant de maîtres qualifiés, les écoles franco-israélites, relativement peu nombreuses, étaient recherchées. Toutefois, à partir de 1924, la fusion de certaines écoles franco-israélites avec les écoles de l’Alliance fut décidée. Considérant cette décision comme « une atteinte portée à l’école publique dans le Protectorat », les instituteurs français protestent : « Nous voyons échapper aux mains de nos collègues français des enfants dont l’esprit d’adaptation est la moindre louange que nous puissions faire d’eux. Enfin, et surtout, nous estimons qu’à l’heure où les Gouvernements semblent vouloir faire un pas décisif vers la paix, il est dangereux d’instituer dans nos colonies un enseignement de race ».
Cette mise en garde contre la traditionnelle séparation des communautés religieuses et ethniques au Maroc ne fut guère prise en considération. Une nouvelle convention fut signée en 1928 entre le gouvernement chérifien et l’Alliance : la Direction Générale de l’Instruction Publique allait exercer un contrôle plus direct sur ses écoles et prendre progressivement en charge 80 % de leur budget. A la veille de la deuxième guerre mondiale, le réseau de l’Alliance comptera quarante-cinq écoles. A partir de 1945, grâce à des crédits accordés par d’importantes organisations juives mondiales, l’Alliance étendit son réseau aux mellahs perdus dans le bled et la montagne. En 1956, année de l’indépendance du Maroc, elle scolarisait dans quatre-vingt-trois écoles, 33 605 enfants.
- Survivance de l'enseignement traditionnel.
A côté des écoles contrôlées par le Protectorat, l’enseignement traditionnel continuait à être dispensé dans des hedarim et des yeshivot . Le manque de qualités pédagogiques des maîtres ainsi que les conditions hygiéniques lamentables des locaux dans lesquels les hedarim étaient installés ont été maintes fois dénoncés. « Dans cette plaie chronique qu’est le mellah de Casablanca, fleurissent et prospèrent des foyers de maladies et de mort; je veux parler exactement des quarante-quatre taudis où des maîtres sales et répugnants armés de lanières de cuir ou de nerfs de bœuf, dispensent à environ 2700 garçons de quatre à douze ans ce qu’ils croient être l’enseignement de la religion juive », écrivit Noar, en 1949, en signalant que dans l’ensemble des mellahs du Maroc, le heder était la seule école fréquentée par 10 000 petits garçons juifs.
Cependant, dès 1927, certaines écoles traditionnelles telles que Em Habanim à Fès et la yeshiva à Meknès, furent modernisées. L’enseignement du français et du calcul y fut rendu obligatoire. Cet enseignement était contrôlé par l’Alliance.
A partir de 1947, une impulsion nouvelle fut donnée à l’éducation religieuse de la jeunesse juive marocaine par une organisation juive orthodoxe américaine, « Otzar Hathora », qui, en s’appuyant sur des personnalités du judaïsme local créa un réseau d’écoles dans lesquelles les enfants suivirent, à côté de la formation traditionnelle, un enseignement moderne. L’œuvre se développa rapidement. Quelques années plus tard, les Hassidim de Lubavitch fondèrent également des écoles destinées aux enfants les plus déshérités des mellahs, dans lesquelles les études traditionnelles et un certain enseignement moderne étaient dispensés simultanément.
En 1952, le rabbinat créa une commission pédagogique chargée du contrôle de l’enseignement religieux au Maroc. Les rabbins chargés de cette tâche devaient s’efforcer de créer des écoles hébraïques modernes supprimant les hedarim. Dans ces écoles, les langues d’enseignement prévues étaient l’hébreu et le français.
Ces réformes connurent un certain succès : en 1960, les hedarim, sous leur forme la plus primitive, avaient pratiquement disparu; seul le courant d’enseignement traditionnel « modernisé » a été maintenu.
- Enseignement post-primaire.
L’Alliance s’était aperçue rapidement de l’insuffisance d’une formation primaire. Les élèves, qui n’avaient souvent fréquenté l’école que pendant peu de temps, étaient repris, bien vite, par la misère du mellah. Dès 1873, le directeur de l’école de Tanger proposa la création d’une œuvre d’apprentissage.
Peu à peu s’organisèrent sur l’initiative de l’Alliance et, à partir de 1900, sur celle des anciens élèves groupés en association, des œuvres d’apprentissage. En 1927, l’Alliance fonda une école professionnelle à Casablanca, une autre à Fès en 1935. Ces écoles étaient fréquentées par des garçons. On y enseignait d’abord les métiers du bois et du fer. Ailleurs, l’Alliance organisa à la même époque, auprès de ses écoles, des ateliers d’apprentissage non seulement pour les garçons, mais aussi pour les filles qui y apprirent à coudre et à broder.
Cet enseignement se développa très lentement; les parents considéraient souvent la pratique d’un métier manuel comme « une déchéance ». Alors que dans la société traditionnelle, l’artisan jouissait de l’estime de tous, le contact avec la civilisation occidentale a fait naître des aspirations nouvelles. Le père d’un enfant scolarisé, alphabétisé, convoitait pour son fils un emploi au col blanc.
Inspirés par l’expérience palestinienne comme par l’exemple des colons, quelques théoriciens prônèrent pour les Juifs marocains le « retour à la terre ». Certains, dont Moïse Nahon, après une riche carrière consacrée au développement du réseau scolaire de l’Alliance, prêchèrent d’exemple et se firent colons. Des anciens élèves de l’Alliance fondèrent des fermes-écoles près de Casablanca et de Marrakech. Cependant, ces efforts ne furent guère couronnés de succès.
Au lendemain de la guerre, en 1944, fonctionnaient quatre écoles professionnelles, dont une école agricole. En neuf ans, 500 élèves avaient été formés dans ces écoles, dont 125 seulement étaient sortis diplômés après trois années d’étude.
En 1946, l’Alliance israélite universelle conclut un accord avec l’O.R.T.; à partir de cette époque la formation professionnelle de la jeunesse juive connut un certain essor. En 1952, l’O.R.T. acheva, à Casablanca, la construction de deux écoles professionnelles avec un équipement moderne : depuis, 1000 à 1500 élèves, garçons et filles, reçoivent chaque année une formation professionnelle dans les écoles et les centres de l’O.R.T.
Par ailleurs, l’Alliance a développé l’enseignement général. Au fur et à mesure que s’organisait l’enseignement au Maroc, les élèves pouvaient non seulement préparer le certificat d’études primaires, mais poursuivre, dans les principales villes, des études du cycle complémentaire jusqu’en classe de 3e et se présenter au B.E.P.C. (Brevet d’études du premier cycle).
Toutefois, les possibilités offertes par l’Alliance s’arrêtaient à la fin du premier cycle d’études post-primaires. Des études secondaires, menant au baccalauréat, ne pouvaient être poursuivies que dans les lycées européens dirigés généralement par la Mission universitaire culturelle française. L’École normale hébraïque qui fonctionne depuis 1951 près de Casablanca constitue la seule exception : elle forme les maîtres de l’Alliance israélite universelle destinés à l’enseignement au Maroc — et dans les pays mulsumans — en mettant l’accent sur la culture sémitique (enseignement de l’arabe et de l’hébreu).
O.R.T. : « Organisation pour la Reconstruction et le Travail » fondée en Russie en 1880 dans le but de propager le travail industriel, artisanal et agricole parmi les Juifs. Aujourd’hui l'O.R.T. a son centre à Genève, son réseau scolaire s’étend dans vingt-et-un pays.
Evolution du judaisme marocain-Doris Bensimon-Donath-1948-page 28
דניאל ביטון בר אלי -מי אתה המעפיל הצפון אפריקאי?- עבודת גמר מחקרית לקבלת התואר "מוסמך האוניברסיטה"- רעיון 'החלוץ האחיד ו'תוכנית המיליון
פרידמן אפרים, מהשליחים המרכזיים, העיד ש"בתוניס קיימת עם ארצות גדולה, לא לומדים, גם הרבנים הינם עמי ארצות ]בורות גמורה, ב.ד[ אולם בג'רבה אנו מוצאים למדנות מופלגת, ממש כמו בפולניה בשעתה ." ההשוואה בין למדנות יהודית בג'רבה ללמדנות בפולניה התבקשה מפני שכנראה גם בידיו לא היה קנה מידה אחר להשוואה.
בהקשר של דימוי יהדותה של קהילת יהודי לוב התפתח אירוע בקיבוץ שדה אליהו של 'הפוהמ"ז' לגבי קליטתו של גרעין 'ביכורים' נוסף שהוכשר גם הוא בלוב. בהתכתבויות בין המועצה החלוצית העליונה בטריפולי למדור הדתי בסוכנות היהודית הועלתה ביקורת חריפה כלפי הקיבוץ הדתי שהחליט לפזר את גרעין 'ביכורים' החדש בקיבוצים דתיים אחרים בעמק הירדן מפני שהם לא עמדו בתנאי העבודה הקשה ובשמירת מצוות. מכתבו של יוסף מימון מטריפולי התריס נגד ה'איפה ואיפה' שנקטו הקיבוץ הדתי והתנועה כלפי חברי גרעין 'ביכורים',
"אולי אתם חושבים שעולי לוב פחות נצרכים לסידור בארץ ולעלייה מאשר עקורי אירופה? גם זאת טעות איומה. לנו יש אותם הצרכים של עקורי אירופה, לנו אותם זכויות של כל יהודי, מפעל ההתיישבות הדתית איננו מונופולין של אף מפלגה או משפחה".
יוסף מימון, שכתב את המכתב בשם המועצה העליונה של קבוצת 'בן יהודה' בטריפולי, לא היסס להשתמש במושג 'עקורי אירופה' כדי להדגיש את ביקורתו הבלתי מתפשרת על האפליה בין עקורים מלוב או מאירופה חרף שואת יהודי אירופה. הוא נגע ב'עצבים החשופים' והרגישים של מוראות השואה כפי שאף מנהיג יהודי מצפון אפריקה לא עשה לפניו. הערה חשובה נוספת במכתבו הייתה שמפעל ההעפלה אינו מונופול מפלגתי או משפחתי פאטריכאלי, וזכויות שוות מגיעות לכול העולים. אמירה -בדבר שוויון חברתי שהוטחה במפלגה ארץ ישראלית שנשאה על דגלה את הפועל הדתי.
הדימוי של יהדות לוב ותוניס לא היה שונה בקוטב הדתי של הפוליטיקה הארץ ישראלית. נפתלי בר- גיורא, מקיבוץ שדה אליהו שליח 'הפוהמ"ז' ללוב, כתב ל'יוסיפון' [אליהו דובקין] ול'בן יהודה' [שאול אביגור] על יהדותה של קהילת לוב, "אשר ליהדות גדולה היא הבערות. יש אמונה עיוורת, הגובלת
לפרקים עם פנטיות. מעטים הם הלמדנים ולפעמים נדמה לך, שהנך נמצא בין אנשים פרימיטיביים במלוא מובן המילה". אלה הם דברי השליח שפרש מקבוצת השליחים הראשונה של 'החלוץ האחיד' בצפון אפריקה ועבר לפעול בלוב. מנקודת מבטה של תנועת 'תורה ועבודה' של 'הפוהמ"ז', יהדות לוב נתפסה כ'עם הארץ'.
שני הקטבים הפוליטיים הארץ ישראלים, הסוציאליסטי והדתי, היו תמימי דעים ביחס לאופי יהדותה של הקהילה במגרב. אצל שאלתיאל יהדותם הייתה 'בסדר הפוך להבנתם את המנהגים שהם מקיימים'.
ואצל פרידמן 'הרבנים הינם עמי ארצות'. ואילו אצל בר גיורא 'יש אמונה עיוורת הגובלת לפרקים עם – פנטיות'. עמדתו של חבר 'הקיבוץ המאוחד' הסוציאליסט (בית אורן) לא הייתה שונה מעמדתו של נפתלי בר גיורא חבר הקיבוץ הדתי (שדה אליהו).
יהודה סעאדה, סרג'נט בצבא צרפת החופשית ששהה בבית אמו בזיכרון טוביה בירושלים, העלה טענות בפני נציג הסוכנות היהודית כלפי ד"ר ליאופולד ברטאווס, נציג ההסתדרות הציונית בתוניס, "ד"ר ברטוואס אינו אהוב על אנשי המקום אפילו לא על האשכנזים". סעאדה השתמש בביטוי 'אשכנזים' שלא היה שגור באותה תקופה בפי יהדות המגרב. הוא המליץ לשלוח נציג של המוסד לעלייה ב ' כדי לקדם את הפעילות הציונית בתוניס. לא ידוע אם הסוכנות היהודית נקטה בצעדים כלפי ד"ר ברטוואס על בסיס עדותו של סאעדה שהתריעה על אפלייה בהעלאת יהודי תוניס ארצה. מהשיחה עולה שקיימת אפלייה כלפי יהודים מקומיים אפילו בארץ מולדתם, תוניס, מצד נציגה של הסוכנות היהודית שם.
עוד לפני מעורבותו בהעפלת המוגרבים חווה השליח חמל רפאל חוויה לא מלבבת, כפי שהגדיר בעצמו, במחנה מיוחד ליוצאי צפון אפריקה שפעל בחווה באזור טולוז, "זו הייתה הפגישה הראשונה שלי עם אנשי צפון אפריקה. אנשים ממרוקו. היו שם כ- 15 איש". הוא ניסה להעסיק אותם אצל איכרים בסביבה, אך כאשר נמאס להם ]…[ "הם החליטו שהבילוי היותר טוב בלילה הוא עם בחורות בטולוז". חוויה נוספת הייתה לחמל בדרכו לשליחות במגרב. הוא סיפר על פגישתו עם צפון אפריקאים במחנה המעבר סן ז'רום, במרסיי ]…[ "אם היו אנשים שחשבו שמשום מה הם צריכים חמאה או משום מה הם צריכים בשר כזה או אחר, הם היו יוצאים ותוך כדי כך היו עוסקים בשוק שחור, היו נתפסים על ידי המשטרה הצרפתית".
כשהגיע חמל רפאל לאלג'יר דיווח על התנהגותם הספסרית של מעפילי צפון אפריקה במחנה העלייה 'שלווה ובריאות' בטנס ]…[ "הם סחרו בבגדיהם כדי להשיג סיגריות מתושבי הכפר הערבי במעלה ההר". ובביקורו בקפריסין באוגוסט ספטמבר – 1947 הוא דיווח על התנהגות דומה שלהם. הביקורת על התנהגותם של הצפון אפריקאים במסגרות בהן פעל חמל לא שונה מביקורות אחרות שהוזכרו לעיל לגבי התנהגות שארית הפליטה במחנות העקורים באירופה לאחר מלחמת העולם השנייה שגם בהם התנהלה פעילות ספסרית. )ראו להלן החסמים שעמדו בפני המעפילים המוגרבים במחנות קפריסין(. הסוכנות הקימה 'מחנה מיוחד' ליוצאי צפון אפריקה אולי מפני שהדימוי שלהם עבר מהטקסט ]הדיווחים, ב.ד[ וחילחל לשפת המעשה.
בעדות מאוחרת של פרידמן, על שליחותו השלישית לצפון אפריקה, הוא סיפר שבמחנה ההעפלה טנס
'שלווה ובריאות' היו כ- 600 אנשים, מתוכם "כ- 300 זקנים וילדים והשאר בחורים ]…[ וגם זונות שברחו מבתי בושת ופושעים פליליים שהמשטרה חיפשה אותם". שליח זה לא טיפח גישה סטראוטיפית למעפילים הצפון אפריקאים אלא כמו חמל הוא תיאר את שראו עיניו. הוא הוסיף, ]…[ ש"ביד הגורל נקלענו לפינה יהודית מנותקת ועזובה, אך מהבהבים בה ניצוצות אש טהורה". כלומר, פרידמן ראה מעבר לרושם הראשוני במפגשיו עם מעפילים צפון אפריקאים. ההתייחסות של פרידמן לקהילות הצפון אפריקאיות הייתה דואלית. מחד גיסא, הוא זיהה בה כשלים ארגוניים וחסכים רבים ]בין היתר בלמדנות יהודית, ב.ד[ ומאידך גיסא הוא ראה בה פוטנציאל לעלייה המונית וגם לעלייה חלוצית. חנן רייכמן, חבר קיבוץ עין גב ושליח במחנה מעבר בדרום צרפת, דיווח למוסדות היישוב המאורגן בפלשתינה א"י על 'אלמנט מיוחד' יהודי תוניס:
"בראש השנה פלשו לתוך מחנה אחד 30 יהודים מתוניס ) 4 משפחות(, שברחו מפרעות בספאקס.
יהודים אלה לא יודעים משום דבר, רק אנחנו רוצים לירושלים. הילדים מלאים כינים, ללא חינוך, – ההורים מדברים רק ערבית וקצת צרפתית. בחלקם גם לא יודעים קרוא וכתוב כלל. ומה לעשות אתם? ומה יעשו באמת בארץ?"
רייכמן, תיאר את מצבם של יהודי תוניס על סמך מפגש עם 30 פליטי הפרעות בספאקס. הוא העלה חשש כיצד יקלטו עולים מצפון אפריקה בארץ ומי ידאג לקיומם? השליח דאג שמא עלייה זו תכביד על היישוב בפלשתינה א"י. שליח זה הכיר את מחנות המעבר של העקורים באירופה וידע מי – האוכלוסייה שאמורה הייתה לעלות ארצה ולגביה לא עלה אצלו חשש לגבי קליטתה בארץ.
ניתן להניח, שדימויים שליליים מעין אלה עברו מפה לאוזן בין השליחים למרכזי התנועות שלהם בפלשתינה א"י. דיווחי השליחים על רשמיהם ופעילותם בצפון אפריקה לא עברו סינון ולכן האותנטיות – שלהם לא הוטלה מעולם בספק. אך כשהדיווחים הכתובים נחתו על שולחנות של מחלקות בסוכנות היהודית, ניתן לשער, שהם השפיעו על עיצוב מדיניות העלייה מצפון אפריקה בקרב מקבלי ההחלטות בסוכנות היהודית.
דניאל ביטון בר אלי -מי אתה המעפיל הצפון אפריקאי?– עבודת גמר מחקרית לקבלת התואר "מוסמך האוניברסיטה"– רעיון 'החלוץ האחיד ו'תוכנית המיליון
מעגל החיים-שלום צבר-קהילות ישראל במזרח במאות התשע עשרה והעשרים.
הריון, לידה והשנים הראשונות
שלום צבר
חשיבות פרי הבטן
הבה לי בנים ואם אין מתה אנכי.
בראשית ל, א.
ארבעה חשובים כמתים, אלו הן: עני סומא, ומצורע ומי שאין לו בנים.
עבודה זרה ה, ע״א.
רבי אליעזר אומר: כל מי שאינו עוסק בפריה ורביה כאילו שופך דמים.
יבמות סג, ע״ב.
ההערכה הגדולה לפרי בטן היא אבן יסוד בתרבות היהודית בכלל ובארצות האסלאם בפרט. לתפיסה זו שורשים קדומים מאוד, המחזירים אותנו לתקופת המקרא. הברכה או המצווה הקדומה ביותר בכתבי הקודש היא"פרו ורבו וּמִלְאוּ את הארץ" (בראשית א, כח). במקומות נוספים בספר בראשית וכן בספרים אחרים במקרא בולטת הברכה לפריון כמוטיב מרכזי לנאמנותו של אדם ההולך בדרכיו של הבורא. כל שלושת אבות האומה זוכים לברכת פוריות אשר תבטיח את המשכיות גידולם. כך למשל מבטיח אלוהים לאברהם, ״ואעשך לגוי גדול" (שם יב, ב), ומברך אותו ״ושמתי את זרעך כעפר הארץ אשר אם יוכל איש למנות את עפר הארץ גם זרעך ימנה" (שם יג, טז); יצחק זוכה לברכה ״והרביתי את זרעך ככוכבי השמים" (שם כו, ד), ואילו ליעקב נאמר "פרה ורבה גוי וקהל גוים יהיה ממך״(שם לה, יא).
חז״ל הרחיבו תפיסה זו. לדבריהם, מטרתו של הקב"ה בבריאת העולם היא למלא את עולמו בבני אדם, לבל יעמוד ריק ושומם. תפקידם של בני האדם הוא הולדת ילדים לשם יישוב פיזי של העולם. וכך נאמר במשנה: ״לא נברא העולם אלא לפריה ורביה, שנאמר "לא תֹהוּ בְרָאָהּ, לָשֶׁבֶת יְצָרָהּ" [ישעיה מה, יח](גיטין ד, ה). לפיכך כל אדם חייב במצוות פרייה ורבייה, שתבטיח את המשך קיומו של המין האנושי בעולם.
אמנם חובת הפריון מוטלת על הגבר, ובברכות הפריון הוא שבורך בעיקר, אבל נשים חיו ערות מאוד לחשיבות פרי הבטן. כך, בנות לוט מזדרזות "לחיות זרע" מאביהן, ואילו שרה ורחל נותנות את שפחותיהן (הגר ובלהה) לבעליהן, על מנת שגם הן ״ייבנו״ מפרי בטנן. יתרה מזו, משהרתה הגר היא ראתה היתר לעצמה לזלזל בשרה, או בלשון הכתוב ״ותקל גברתה בעיניה״ (בראשית טז, ד). אם כן, בולטת במקרא חשיבות פרי הבטן, ומודגשת אומללותן של הנשים העקרות.
מורשת זו נמשכה בחברה המסורתית היהודית במזרח ובמערב, והיא ידועה גם בחברות מסורתיות אחרות. מרגע נישואיה הייתה האישה הנישאת שרויה בחרדה רבה שמא לא תצליח לעמוד במשימה הכבדה המצופה ממנה. לחצים אלה בלטו בחברה היהודית בארצות האסלאם, תוך דמיון לנורמות המקובלות בחברה המוסלמית, שבה מוערכת אישה היולדת ילדים רבים. גם בחברה היהודית נקבע מעמדה של האישה על־פי פרי בטנה: ככול שילדה יותר ילדים עלה כבודה, כבוד בעלה, ובעצם כבוד המשפחה כולה. המשפחה המורחבת ציפתה בעיקר לבנים זכרים, אשר לא זו בלבד שיסייעו מבחינה כלכלית ופיזית, אלא גם יעבירו את שם האב לדורות הבאים, יתמכו בו לעת זקנתו, ואחר מותו יאמרו עליו"קדיש".
קדיש
תפילה בארמית שעניינה שבח וקילוס לקדוש ברוך הוא. ישנם כמה סוגי קדיש: קדיש שלם, הנאמר שלוש פעמים ביום, לאחר תפילת ה״עמידה״, שעיקרו בקשה לקבלת התפילות; חצי קדיש, החצי הראשון של הקדיש, הנאמר כקטע מעבר בין פרקי תפילה; קדיש יתום, הנאמר מפי אבלים בסוף שלוש התפילות היומיות. הקדיש בא להכריז על האמונה בבורא ובהשגחתו המוחלטת על העולם. אמירת קדיש יתום היא צידוק הדין על הנפטר, תוך הבעת אמונה בבורא ובצדקתו
דַרְדְעִים
תנועה רוחנית־דתית שהקים הרב יחיא קאפח (1932-1850) בראשית המאה העשרים בצנעא, תימן. התנועה כונתה ״דור דעה״, ואנשיה – דרדעים. עמדות התנועה בוטאו במניפסט שחיבר הרב קאפח בשם ספר מלחמות השם (ירושלים תרצ״א). הם הצהירו על רצונם לחזור אל מנהגי הדת ואורחות החיים המקוריים של יהדות תימן, תוך הסתייגות ממנהגים ואמונות ״זרים״, במיוחד אלו שמקורם בקבלה. הדרדעים שמו דגש על לימוד כתבי הרמב״ם והנהגת פסקי הלכותיו. הם הקימו מערכת חינוך חדשה וחזרו לנוסח התפילה הוותיק, ה״בלדי״. אל מול ניסיונות התיקונים של הדרדעים קם מחנה ה״עִקְּשִׁים״, שאנשיו ביקשו לשמר את המצב הקיים. בין שני המחנות פרצו עימותים חריפים, שכללו חרמות והובילו לפיצול בתוך הקהילה.
החשש מעקרות וסגולות להתעברות
בחברה היהודית בארצות האסלאם, כמו גם בקרב המוסלמים עצמם, העקרות נחשבה פגם שאין לו תקנה, והאישה העקרה נחשבה לבזויה ודחויה מבחינה דתית וחברתית. פתגמים רבים שנפוצו בין הקהילות משקפים את הדאגה והחשש המרובים מפני מצב זה. אצל יהודי איראן מתוארים בני זוג עקרים כמי ש" האח שלהם כבוי״ ואין מי שיסעד אותם בזקנתם; יהודי כורדיסתאן דימו משפחה ללא ילדים לעץ עקר בלי פירות; ואילו במרוקו נאמר, כי "אדם ללא ילדים הוא אדם ללא חיים".
דרך אחת לפתור בעיה זו, אשר נפוצה גם בקרב מגורשי ספרד באירופה, הייתה לגרש אישה עקרה או לשאת אישה נוספת על פניה, ולעתים האישה העקרה אף קיבלה את החלטת בעלה לשאת אישה נוספת ותמכה בו. ואולם לא כל הגברים נקטו דרך זו, ובהכללה ייאמר כי בניגוד לימי הביניים, בעת החדשה לא רווחה תופעת הביגמיה בקרב היהודים בהשוואה לחברת הרוב המוסלמית.
בכל הקהילות היה מקובל לנקוט אמצעי ריפוי מאגיים, כגון קמיעות מסוגים שונים, אשר עקרה השתמשה בהם מתוך אמונה עמוקה שתזכה בפרי בטן. ספרי הרפואה העממית הרבים בקהילות השונות מעידים ברורות על התפוצה הרחבה של אמצעים אלה. אמנם לפרקים עלו קולות – כגון הדרדעים בתימן – שיצאו כנגד השימוש באמצעים מעולם הנסתר, אבל האמונה בכוחם בקרב שכבות רחבות לא פסקה. אמצעי המרפא הופקו מעולם החי והצומח ומעצמים דוממים וחפצים מעשי ידי אדם, תוך שימוש בנוסחאות מאגיות. מאחר שהאישה נתפסה כאחראית הבלעדית לעקרות, כמעט כל אמצעי המרפא נועדו בעבורה, ורק במקרים יוצאי דופן אנו נתקלים בסגולות לגבר. עם זאת, האישה לא טיפלה ישירות בעצמה, אלא נעזרה על פי רוב בבעלה. להלן נפרט כמה מהסגולות שבהן השתמשה עקרה בקהילות השונות.
בקרב יהודי עיראק עוררה כלה שעברה שנה לנישואיה וטרם הרתה דאגה רבה בלב בני משפחתה, ואמה החלה לחקור ולדרוש אצל נשים מבוגרות מקצועיות שבקיאות בעניינים אלו. הן לא חסכו בתרופות עממיות וטבעיות וביקרו בקברי צדיקים. רק לעתים נדירות פנתה האישה לרופא כדי לברר את הסיבה לאי פוריותה.
שתי סיבות עיקריות ניתנו לאי פוריות: א. טַגְ'קַה (בהלה) – האישה ה״עקרה״ נבהלה קשות ממשהו או ממישהו, בייחוד בימים הראשונים לנישואיה, כשהייתה עדיין כלה טרייה. מן ההכרח היה לבטל את הבהלה באמצעות דלק (יציקת מים), דהיינו שפיכת מים ומלח על האדמה במקום שבו נבהלה. מי הבוץ שנקוו נמרחו לאחר מכן על כמה מחלקי גופה מתוך אמונה שעל־ידי כך תסור בהלתה ותיפתר הבעיה; ב. כַּבְּסָה – הרוחות הרעות הפעילו ״כיבוש״ על הכלה בליל החופה. לפיכך מן ההכרח היה להתקין לה סגולה מיוחדת שתבטל את הכבסה הזאת.
הכלה הצעירה טהרה שלא לפגוש יולדת בטרם מלאו ארבעים יום לנישואיה, שכן פגישה מו עלולה הייתה לפגום בכישוריה ללדת. אם נקרתה יולדת בדרכה, נהגו להביאה להתבונן בפניו של מת, רצוי צדיק, אשר באפשרותו לבקש רחמי שמים, שיוסר ממנה ה" כיבוש". בנוסף לכך, האישה העקרה בעיראק השתדלה לבקר בטקסי ברית מילה של קרוביה וידידיה, אולי יכבדוה בתקדומאי(הגשת התינוק לסנדק), או בלגימת היין שעליו קידשו בטקס. שתי הפעולות הללו נחשבו מועילות לריפוי העקרות ולהולדת בנים. עקרה שלגמה מיין הברית, נהגו לברכה אנשאללה תפיןג׳ עליכי(בעזרת האל תיוושעי), או סנת לכי ביךכ אלולד(בשנה הבאה תחבקי בידייך בן). היו אף שהמליצו לעקרה לבלוע את הערלה שהוסרה מהתינוק בשעת ברית המילה, אף־על־פי שחכמי ישראל יצאו חוצץ נגד מעשה זה, שיש בו עבירה מפורשת על ההלכה(איסור אכילת בשר או דם אדם!). כך נהגו גם בקהילות יהודיות אחרות בארצות האסלאם, כגון יהודי כורדיסתאן ויהודי ההרים באזרבאיגיאן.
במרוקו כלל הטיפול בעקרות פנייה לחכמים ולמרפאים עממיים, כמו גם עלייה לקברי קדושים ותפילות ובקשות על קבריהם. גם אם האישה עמדה מלדת, היא נקטה אמצעים להמשיך וללדת. בין היהודים והמוסלמים בהרי האטלס רווחה האמונה, כי עקרות יכולה להיגרם גם בשל תקאף(״נעילה״, או ״עצירה״) – סוג של כישוף שהוטל באנשים, אם כדי לפגוע בהם ואם כדי לשמור עליהם. להטלת תקאף או לאמירת נוסחת הכישוף ייחסו באזורים אלה פגיעה בכוח הגברא של החתן או עקרות של האישה.
יהודי דמשק נהגו לעלות לקברי צדיקים, כגון כפר גיובר שבו מערת אליהו הנביא, קבר רבי מאיר בעל הנס בטבריה וקברות צדיקים בצפת. לעליות אלו נלוו תפילות ונדרים למתן צדקה, למתן בסתר ולתרומות. באיראן נהגו קרובי הכלה, ובייחוד אמה, להתקין לה תרופות טבעיות ומאכלים מיוחדים שנחשבו מועילים לפוריות. בבוכרה שתו הנשים העקרות את מי הוורדים שיצקו על־ידי הכוהנים בשעת ברכת הכוהנים בבית הכנסת. בקהילת סלוניקי רווחה האמונה כי העצים מזדווגים בליל ט״ ו בשבט. לפיכך נהגו לתלות בלילה זה בין שני עצים כד מלא מים מתוקים, מי שושנים ומי בור, ולמחרת בבוקר נתנו לעקרה לשתות מהמים הברוכים, שהיו עדים לפעולת ההפריה של העצים.
קברים קדושים בצפת
בבית הקברות של צפת, מארבע ערי הקודש של ארץ ישראל, קבורים רבנים ומקובלים, ורבים נוהגים לפקוד אותו. בית הקברות משתרע על מורד תלול שיורד מהרובע היהודי לבקעה עמוקה. לפי מסורת קבלית אחת נפשו של הנפטר או הנקבר בצפת פורחת במישרין לגן עדן הודות לתכונותיה הייחודיות של העיר: גבוהה וניחנה באוויר זך ונקי. במרכז בית העלמין נמצא קברו של המקובל המפורסם, רבי יצחק לוריא אשכנזי, האר״י. לידו קבורים רבי משה קורדובירו, הרב שלמה אלקבץ (מחבר הפיוט ״לכה דודי״), רבי יוסף קארו(מחבר השולחן ערוך), רבי ישעיהו מטראני(מבי״ט), הרב דוד בן־זמרא(רדב״ז), רבי משה אלשיך(האלשיך ״הקדוש״) ורבנים חשובים אחרים. בדרום צפת נמצאים קברים המיוחסים לתנאים רבי פנחס בן יאיר, בן עזאי, רבי דוסא בן הרכינס, נחום איש גמזו.
קבר רבי מאיר בעל הנס
הקבר המיוחס לתנא רבי מאיר נמצא סמוך לחופי הכינרת, ליד חמי טבריה, בכניסה הדרומית לטבריה של ימינו. המקום הוא אתר עלייה לרגל מזה מאות שנים, וכיום יש בו בית כנסת לאשכנזים ולספרדים. נראה למעשה, שהקבר שייך לרבי מאיר בן יעקב, מתלמידי רבי יחיאל מפריז, שעלה לארץ ישראל במאה השלוש־עשרה. מסורות קברים אחרות אכן קובעות את מקום קברו של התנא רבי מאיר במקומות אחרים, ובכלל זה – על־פי רבי בנימין מטודלה, הנוסע הידוע בן המאה השתים־עשרה – העיר חִלה בעיראק. רבי מאיר, בן הדור הרביעי לתנאים (המאה השלישית לספירה), זכה במסורת העממית לכינוי ״בעל הנס״ על יסוד האמונה שכל מי שפונה לקב״ה במשפט, ״אלהא [= אלוה] דמאיר, ענני״, נענה וזוכה לישועה (ראו עבודה זרה יה, ע״א). החל מן המאה השמונה־עשרה הפיצו שלוחי דרבנן – השד״רים – קופות צדקה למען היישוב היהודי בארץ ישראל בשם ״קופת ר׳ מאיר בעל הנס״, בהבטיחם כי מי שנודר צדקה לקופות אלו זוכה לישועות בזכות רבי מאיר.
מעגל החיים-שלום צבר-קהילות ישראל במזרח במאות התשע עשרה והעשרים.
קולות מראקש-אליאס קנטי-משפחת דהאן-פרק ב'
הוא הכביר מלים יותר מהרגיל ודיבר מהר מתמיד, ודבריו נשמעו מוזרים, כאילו למד אותם בעל-פה מתוך איזה ספר היסטוריה ישן. רובע המלאח עצמו לא נראה לי שייך עד כדי כך לימי-הביניים כמו המלים האלה על אלגלאווי. התבוננתי בגניבה בפניו כשחזר על המלים הללו. ״הערבים הם האויבים שלו. יש לו לידו יהודים. הוא מדבר עם יהודים. הוא ידיד היהודים.״ הוא העדיף את התואר ״פחה״, שציין את רום מעלתו, על ״גלאווי״, שם משפחתו. כל אימת שאמרתי ״גלאווי״, השיב ב״פחה״. המלה נשמעה בפיו כמו המלה ״המפקד״, שלא מכבר הטריף בה עלי את דעתי. אבל המלה הנשגבה וצופנת התקווה ביותר שבפיו נשארה, למרות גלאווי, ״אמריקאים״.
בינתיים הגענו דרך שער קטן לרובע ששכן מחוץ לחומת העיר. הבתים היו בני קומה אחת ונראו דלים ביותר. בסמטאות הקטנות וזרועות החתחתים לא פגשת כמעט נפש חיה, פה ושם נראו כמה ילדים משחקים. תהיתי איך נגיע מכאן לארמון, כשעצר ליד אחד הבתים הצנועים ביותר ואמר: ״פה נמצאת הדודה שלי.״
״היא לא גרה בברימה ?״
״כאן זה הברימה,״ אמר. ״לכל השכונה הזאת קוראים ברימה.״
״וכאן מותר לגור גם ליהודים ?״
״כן,״ אמר, ״הפחה הרשה להם.״
״יש פה הרבה ?״
״לא, רוב האנשים פה הם ערבים. אבל גרים כאן גם כמה יהודים. אתה לא רוצה להכיר את דודתי ? גם סבתא שלי גרה כאן.״
שמחתי לראות שהזדמן לי לראות בית נוסף מבפנים וחשבתי עצמי לבר-מזל שהיה זה בית פשוט וצנוע כל-כך. הייתי מרוצה מן התחליף, ולו הייתי מבין אותו מיד, היה הדבר משמח אותי יותר מביקור בארמון הסולטן.
הוא דפק בדלת ואנחנו המתנו שעה קלה. בדלת הופיעה אשה צעירה וחסונה, עם תווי פנים פתוחים וידידותיים. היא הוליכה אותנו הלאה, אבל היתה נבוכה במקצת כיוון שכל החדרים נצבעו לא כבר ולא אפשרו לה לקבל את פנינו כדת וכדין. עמדנו בחצר קטנטנה, ששלושה חדרים קטנים נפתחו אליה. סבתו של אלי היתה בבית וכלל לא נראתה זקנה. היא קידמה את פנינו בחיוך, אף שנדמה לי שלא היתה גאה בו במיוחד.
שלושה ילדים קטנים התרוצצו בחצר וצרחו בכל כוחם. הם היו קטנטנים ורצו שירימו אותם. הרעש שהקימו שני קטנים ביותר היה מחריש אוזניים. אלי דיבר אל דודתו הצעירה והכביר עליה מלים. הערבית שלו לבשה מין תוקפנות שלא ציפיתי למצוא אצלו, אבל אולי נבע הדבר מאופייה של השפה.
הדודה מצאה חן בעיני. היא היתה אשה צעירה ודשנה, שהסתכלה עלי בפליאה ובלי שמץ חנפנות. היא הזכירה לי במבט ראשון את הנשים המזרחיות שצייר דלקרואה. היו לה אותה צורת פנים מוארכת ובכל זאת מלאה, אותו חיטוב עיניים, אותו אף ישר ומעט ארוך מדי. בחצר הקטנה עמדתי קרוב מאוד אליה, מבטינו נפגשו בחדווה טבעית. הייתי כה המום, עד שהשפלתי את עיני, אבל אז ראיתי את אצילי רגליה המוצקים, שנראו מושכים לא פחות מפניה.
השתוקקתי לשבת לידה. היא שתקה, בעוד אלי ממשיך להמטירה במלים והילדים צועקים בעוצמה הולכת וגוברת. אמה לא היתה רחוקה ממני יותר ממנה עצמה. היא ודאי מרגישה משהו, חשבתי בלבי, והדבר הביך אותי. הרהיטים המעטים נערמו בחצר זה על גבי זה, החדרים, שהיה אפשר להציץ לתוכם, היו ריקים. אי-אפשר היה להתיישב בשום מקום. הקירות זה אך סוידו, כאילו זה עתה נכנסו הדיירים לדירה. האשה הצעירה הדיפה ריח של ניקיון כמו קירותיה. ניסיתי לדמיין את בעלה וקינאתי בו. קדתי קידה, הושטתי יד לאמה ולה ופניתי ללכת.
אלי בא אתי. בחוץ, בסמטה, אמר: ״אני מצטער שהם עסוקים כרגע בניקיון.״ לא הצלחתי להתאפק ואמרתי: ״הדודה שלך אשה יפה.״ הייתי מוכרח להגיד זאת למישהו ואולי גם קיוויתי, בניגוד לכל היגיון, שיענה: ״היא רוצה לראות אותך שוב.״ אבל הוא החריש.
הוא הקדיש למשיכתי הבלתי מוסברת תשומת-לב כה מועטה, עד שהציע לקחת אותי כעת אל דודו. הסכמתי, מבויש במקצת, כיוון שהסגרתי את שבלבי. אולי נהגתי בניגוד למקובל. דוד מכוער או משעמם היה משמש משקל שכנגד לדודה היפה.
בדרך הסביר לי את הנסיבות המשפחתיות המסובכות. למעשה הן היו גדושות יותר מאשר מסובכות, ובני משפחתו ישבו בערים מערים שונות במרוקו. כיוונתי את השיחה אל גיסתו, שראיתי ביום הקודם, ושאלתי על אביה היושב במזגאן. ״C’est un pauvre״, אמר, ״הוא איש עני״. הוא היה, כזכור, האיש ששמו סמואל. הוא לא הרוויח למחייתו. אשתו עבדה בשבילו, היא לבדה קיימה את המשפחה. האם יש במראקש הרבה יהודים עניים? ״250,״ אמר, ״הקהילה נותנת להם אוכל.״ במלה עניים הבין דלפונים חסרי כול והקפיד להעמיד חיץ ברור בינו לבין מעמד זה.
הדוד שאליו הלכנו עכשיו היה בעל דוכן קטן מחוץ לרובע המלאח, שבו מכר אריגי משי. הוא היה איש צנום וקטן קומה, שקימץ במלים. הדוכן שלו היה שומם מאדם, איש לא קרב אליו במשך כל אותו זמן שעמדתי לידו. הוא נראה כאילו היו כל העוברים ושבים עוקפים אותו סביב-סביב. על שאלותי השיב בצרפתית תקינה, אם כי לקונית במקצת. העסקים היו בכי רע. איש לא קונה שום דבר, אמר. אין כסף. זרים אינם באים בגלל מעשי ההתנקשות. הוא היה אדם שקט ופיגועים היו רועשים מדי לטעמו. קובלנותיו לא היו חריפות ואף לא נמרצות: הוא נמנה עם בני-האדם שדעתם נתונה לעולם לאפשרות שאוזניים זרות מצותתות לדבריהם, וקולו היה כה מהוסה, עד שכמעט לא הבנתי את שאמר.
עזבנו אותו כאילו לא היינו אצלו כלל. התחשק לי לשאול את אלי איך התנהג הדוד הזה בחתונה. סוף כל סוף חלפו יומיים בלבד מאז חגגה המשפחה את חגה הגדול. אבל כבשתי את ההתבטאות המרושעת במקצת הזאת, שממילא לא היה מבין, ואמרתי שאני צריך לחזור עכשיו הביתה. הוא ליווה אותי עד למלון. בדרך עוד הראה לי את חנות השעונים שבה עבד אחיו. העפתי מבט פנימה מבחוץ וראיתי אותו רכון בכובד ראש על שולחן ובוחן בזכוכית מגדלת את חלקיקיו של שעון. לא רציתי להפריע לו והמשכתי בדרכי בלא שיבחין בי.
עצרתי בפתח המלון כדי להיפרד מאלי. נדיבותו בהצגת בני משפחתו נסכה בו שוב אומץ והוא חזר לדבר על המכתב. ״אני אביא לך את שמו של המפקד,״ אמר, ״מחר.״ ״כן, כן,״ אמרתי, נכנסתי במהירות ושמחתי לקראת יום המחרת.
מעתה ואילך הופיע יום־יום. כשלא הייתי במלון, היה הולך ומקיף את גוש הבניינים וחוזר. אם גם הפעם טרם הייתי שם, היה נעמד בקרן הרחוב שמול פתח המלון ומחכה בסבלנות. בימים נועזים יותר היה מתיישב במבואת המלון. אבל לא נשאר לשבת שם אף פעם יותר מכמה דקות. הוא חשש מפני עובדי המלון הערבים, שנהגו בו בזלזול, אולי זיהו אותו כיהודי.
הוא בא עם שמו של המפקד, אבל הביא גם את כל המסמכים שהיו לו מימיו. הוא לא הביא את כולם בבת-אחת. כל יום התווספו אליהם אחד או שניים שבהם נזכר בינתיים. דומה שסבר כי איטיב לנסח את הפנייה המבוקשת למפקד מחנה בן גריר, אם רק ארצה. ולגבי השפעתה, משעה שתנוסח, לא היה בלבו ספק קל שבקלים. מסמכים יש בהם משהו שאין לעמוד בפניו כשבתחתיתם מופיע שם זר. הוא הביא לי תעודות על כל מקום עבודה שבו היה, ובאמת עבד אצל האמריקאים תקופה קצרה בתור ״plongeur״. הוא הביא לי תעודות של אחיו הצעיר סימון. הוא לא בא מעולם בלי לשלוף מכיסו איזה נייר ולהציגו מול עיני. הוא היה ממתין שעה קלה להשפעת העיון ואז מציע שינויים בנוסח המכתב שאני מתבקש לכתוב למפקד.
בינתיים שוחחתי על הפרשה לפרטי פרטיה עם ידידי האמריקאי. הוא הביע את נכונותו להמליץ על אלי דהאן לבני ארצו, אך לא ציפה שהאיש הצעיר ייצא נשכר מכך. הוא לא הכיר לא את המפקד ולא איש מלבדו שהיה עשוי להשפיע על הענקת עבודות. אבל שנינו לא רצינו לגזול מאלי את תקוותו ולכן נכתב מכתב.
חשתי הקלה כשיכולתי לקדם את פניו בידיעה זו ולשם שינוי לשרבב את ידי שלי לכיסי ולשלוף איזה נייר.
״תקרא!״ אמר בחשדנות ובנימה זועפת במקצת.
קראתי את הטקסט האנגלי מראשיתו ועד סופו, ואף שידעתי שאינו מבין מלה, הקראתי אותו לאט ככל האפשר.
״תתרגם!״ אמר, בלי לשנות את הבעת פניו.
תרגמתי, משווה למלותי בצרפתית נימה מלאת תוקף וחגיגית. הושטתי לו את המכתב. הוא חיפש בו משהו ואחר בחן את החתימה. הדיו לא היה כהה ביותר והוא נענע את ראשו.
״המפקד לא יוכל לקרוא את זה,״ אמר והחזיר לי את המכתב. בלי שמץ מבוכה הוסיף: ״כתוב לי שלושה מכתבים. אם המפקד לא יחזיר לי את המכתב, אשלח את השני למחנה אחר.״
״ובשביל מה אתה צריך את המכתב השלישי?״ שאלתי כדי להסתיר את תדהמתי מחוצפתו.
״בשבילי,״ אמר בגאווה.
הבנתי שהוא רוצה לצרפו לאוסף המסמכים שלו, ולא הצלחתי להימנע מן המחשבה שהמכתב השלישי היה החשוב ביותר בשבילו.
״תכתוב את הכתובת שלך,״ הוסיף. בית-המלון לא נזכר בשום מקום, ואותו חיפש.
״אבל אין לזה טעם,״ אמרתי. ״עוד מעט אנחנו נוסעים מכאן. אם יענו על המכתב, יצטרכו את הכתובת שלך!״
״תכתוב את הכתובת שלך!״ השיב בלי לזוז מדעתו, טענתי לא עשתה עליו שום רושם.
״אנחנו יכולים לעשות זאת למרות הכול,״ אמרתי. ״אבל הכתובת שלך מוכרחה להופיע עליו, אחרת אין טעם לכל העניין.״
״לא,״ אמר, ״תכתוב את המלון!״
״אבל מה יקרה אם באמת ירצו לתת לך את העבודה? איך ימצאו אותך? אנחנו נוסעים בשבוע הבא והתשובה בוודאי לא תבוא כל-כך מהר.״
״תכתוב את המלון!״
״אני אגיד את זה לידיד שלי. נקווה שלא יתרגז שהוא צריך לכתוב את המכתב עוד פעם.״ לא יכולתי להתאפק מלהעניש אותו על עקשנותו.
״שלושה מכתבים,״ היתה תשובתו. ״תכתוב את המלון על כל שלושת המכתבים.״
נפרדתי ממנו בכעס, מקווה בלבי שלא אצטרך לראותו פעם נוספת.
למחרת בא בארשת פנים חגיגית במיוחד ושאל אותי:
״אתה רוצה להכיר את אבי?״
״איפה הוא ?״ שאלתי.
״בחנות. יש לו חנות בשותפות עם דוד שלי. שתי דקות מכאן.״
הסכמתי, ויצאנו לשם. החנות שכנה ברחוב מודרני, שהוליך מבית המלון שלי לבאב־א-גנאו. עשיתי את הדרך הזאת פעמים רבות מאוד, כמה פעמים ביום, והעפתי מבט לתוך החנויות שלשמאל ולימין. בין בעלי החנויות האלה היו הרבה יהודים, פניהם כבר היו מוכרות לי. תהיתי אם אחד מהם הוא אביו והצעדתי אותם בסך לנגד עיני רוחי. מי מהם הוא עשוי להיות?
אבל המעטתי בהערכת מספר החנויות הללו ורבגוניותן, כי אך נכנסתי לתוכה מן הרחוב וכבר התחלתי להשתומם על שטרם הבחנתי בחנות המוזרה הזאת כלל ועיקר. היא היתה מלאה וגדושה בסוכר בכל צורה העולה על הדעת, אם כחרוטי-סוכר ואם בתוך שקים. בכל הגבהים, על כל המדפים סביב־סביב לא היה דבר מלבד סוכר. מעודי לא ראיתי חנות שלא מכרו בה דבר מלבד סוכר, והדבר נראה לי, אלוהים יודע מדוע, משעשע מאוד. האב לא היה שם, אך לעומת זאת היה הדוד, והכירו בינינו. הוא היה איש קטן צנום ובלתי נעים שפניו מכווצות, ולא עורר בלבי אמון רב. הוא היה לבוש בבגדים אירופיים, אבל חליפתו נראתה מטונפת והיה אפשר לזהות שהטינופת הזאת היתה עשויה מתערובת בלתי רגילה של אבק רחוב וסוכר.
האב לא היה רחוק ושלחו לקרוא לו. בינתיים, כמנהג המקום, הכינו בשבילי תה במנתה. אבל לנוכח עוצמת ההמתקה המוחצת של המקום, המחשבה שיהיה עלי לשתות אותו עוררה בי בחילה קלה. אלי הסביר בערבית שאני בא מלונדון. אדון אחד בכובע רחוב אירופי, שחשבתי אותו לקונה, פסע לעברי שני צעדים ואמר באנגלית: ״אני בריטי.״
הוא היה יהודי מגיברלטר ודיבר אנגלית לגמרי לא רעה. הוא שאל אותי לעסקי, וכיוון שלא היה לי דבר לומר על כך, חזרתי על הסיפור הישן על אודות הסרט.
שוחחנו קצת, אני לגמתי את התה, והנה בא האב. הוא היה אדם בעל חזות מרשימה, ולו זקן לבן נאה. הוא חבש כיפה ולבש גלימה כמנהג יהודי מרוקו. היה לו ראש עגול גדול ומצח רחב, אבל מה שמשך את תשומת לבי יותר מכול היה עיניו הצוחקות. אלי נעמד לידו ואמר בתנועת יד מפצירה:
"Je vous présente mon père."
מעודו לא אמר דבר-מה במידה כה רבה של רצינות ושכנוע. ל״Père״ היה בפיו צלצול כמעט נשגב ולעולם לא הייתי מאמין שכסיל כזה היה מצליח להפיק איכות נשגבת כזאת. ׳Père״ נשמע כעדיף לאין ערוך על ״אמריקאי״ ושמחתי שמן המפקד לא נשתייר עוד הרבה. לחצתי את ידו של האיש והבטתי בעינו הצוחקת. הוא שאל את בנו בערבית למוצאי ולשמי. מאחר שלא דיבר מלה בצרפתית, נעמד בנו בינינו, וכמעט בלהיטות, בניגוד גמור לאופיו, נעשה לנו למתורגמן. הוא הסביר מהיכן אני בא ושאני יהודי, ואמר את שמי. באופן שבו אמר אותו, בקול עמום וכמעט נטול הגייה, הוא נשמע כמו לא-כלום.
״א-לי-אס ק-נ-טי?״ חזר האב בשאלה ובקול רוחף. הוא אמר את השם פעמים אחדות לעצמו, מפריד הפרדה ברורה בין ההברות. בפיו נשמע השם כבד-חשיבות ויפה יותר. כל אותה עת לא הביט בי, אלא בהה נכחו, כמו היה השם מוחשי ממני, וכמו היה ראוי להתחקות עליו. הקשבתי בפליאה ובתדהמה. בקולו החדגוני נשמע לי שמי כאילו השתייך לשפה מיוחדת שכלל לא הכרתי. הוא שקל אותו ברוחב לב ארבע או חמש פעמים. היה נדמה לי שאני שומע את צלצולן של משקולות. לא חשתי שמץ דאגה, הוא לא היה שופט.
ידעתי שיגלה את משמעות שמי ואת כובדו. וכשגילה, הרים את מבטו וחזר וצחק לי בעיני.
כעת עמד במקומו כאילו רצה לומר: השם הוא שם טוב, אבל לא היתה בנמצא אף שפה שבה היה יכול לומר לי זאת. קראתי זאת בפניו וחשתי אהבה ללא מעצורים אליו. לעולם לא הייתי מעז לשוותו בנפשי כפי שהיה. בנו הכסיל, אחיו הצמוק היו שניהם מעולם אחר, ורק השען ירש ממנו קורטוב מהדרתו, אבל הוא לא היה שם, כי בתוך כל הסוכר הזה לא היה נמצא מקום לאדם נוסף. אלי המתין למוצא פי, בשביל לתרגמו, אבל אני לא אמרתי מלה. שמרתי על שתיקה גמורה, מתוך יראת כבוד, אבל אולי גם לבל יישבר קסמה הנפלא של החזרה החדגונית על שמי. כך עמדנו איש מול רעהו במשך כמה רגעים ארוכים. אם רק יבין מדוע אינני מסוגל לומר מלה, חשבתי בלבי, לו רק היו עיני מסוגלות לצחוק כשלו. יהא זה דבר משפיל להפקיד בידי המתורגמן הזה דבר נוסף, ש ו ם מתורגמן לא היה טוב דיו בשבילו.
הוא המתין באורך רוח בעוד אני עומד בשתיקתי. לבסוף חלף על פני מצחו משהו בדומה למורת רוח דקה והוא אמר לבנו משפט בערבית, שהיסס במקצת קודם שתרגמו למעני. ״אבי מבקש את סליחתך מפני שהוא צריך ללכת עכשיו.״ הנהנתי בראשי והוא הושיט לי את ידו. הוא חייך ונראה כאילו עליו לעשות עכשיו דבר-מה שאינו אוהב לעשות, מן הסתם איזו עסקה. אחר-כך הסב פניו ממני ויצא את החנות.
חיכיתי רגעים אחדים ואחר יצאתי עם אלי לרחוב. אמרתי לו כמה מצא אביו חן בעיני. ״הוא מלומד גדול,״ השיב לי ביראת כבוד רבה ונשא את אצבעות ימינו אל על, שם נשארו תלויות ועומדות בהבעה רבה. ״הוא ק ו ר א כל הלילה.״ מאותו יום ואילך היה לאלי אתי משחק מכור. מילאתי לו בלהיטות את כל משאלותיו הקטנות הטורדניות מפני שהיה בנו של האיש המופלא הזה. הוא עורר בי חמלה כלשהי כיוון שלא ביקש יותר, כי כעת לא היה דבר שהייתי מונע ממנו.
הוא קיבל שלושה מכתבים באנגלית, שבהם הרעפתי שבחים על גבי שבחים על מהימנותו ויושרו, אפילו על חיוניותו מרגע שיתחיל לעבוד בשירותו של פלוני. אחיו הצעיר סימון, שכלל לא הכרתי, היה מוכשר לא פחות בתחום אחר. את כתובתם של שני האחרים ברובע המלאח השמטתי.
בראש המכתב התנוסס שמו של בית־המלון שלנו. כל שלושת המכתבים היו חתומים בידי ידידי האמריקאי בדיו שחור וכנראה נצחי. וכדי להדר במצווה אף הוסיף את כתובתו בארצות-הברית ואת מספר דרכונו. כשהסברתי לאלי את חלקו זה של המכתב הוא נעשה כמעט חשדני מרוב אושר.
הוא הביא לי הזמנה מאת אביו לפורים, שבה הוא מבקש ממני להואיל לחגוג את החג בביתם בחוג המשפחה. סירבתי בתודה מקרב לב. שיוויתי בנפשי את אכזבתו של אביו מחוסר בקיאותי במנהגים העתיקים. הייתי עושה את הרוב בצורה שגויה, ותפילות הייתי מסוגל לומר רק כמי שאינו מתפלל אף פעם. התביישתי מפני האיש הזקן, שאהבתי, ורציתי לחסוך ממנו את הצער שהייתי מסב לו. הצטדקתי באמתלה של עבודה ולקחתי לי לב לדחות את הזמנתו ושוב לא לראותו לעולם. דיי שראיתיו פעם אחת.
קולות מראקש-אליאס קנטי-משפחת דהאן-פרק ב'
קולות מראקש-אליאס קנטי-משםחת דהאן-פרק א'
משפחת דהאן
למחרת בבוקר, בהגיעי שוב אל רובע המלאח, הלכתי מהר ככל האפשר אל הכיכר הקטנה, שאותה כיניתי ״הלב״, ואחר-כך לבית-הספר, שם עוד הייתי חייב משהו למורה עוטה המסכה. הוא קידם את פני כאילו לא הייתי שם מעולם, בדיוק באותה צורה, ואולי אף היה חוזר ועורך מחדש את כל טקס ההקראה. אבל אני הקדמתי אותו ונתתי לו את מה שהאמנתי שאני חייב לו. הוא לקח את הכסף בזריזות, בלי שמץ היסוס, ובחיוך ששיווה לפניו הבעה קפואה ואווילית שבעתיים. התהלכתי מעט בין הילדים, התבוננתי בתנועות הקריאה הקצביות שלהם, שביום הקודם כה הרשימו אותי. אחר-כך עזבתי את בית-הספר וטיילתי בלא מטרה מוגדרת בסמטאות הרובע היהודי. תשוקתי להיכנס לאחד הבתים הלכה וגברה. היה מנוי וגמור עמי שהפעם לא אעזוב את רובע המלאח בלי לראות בית אחד מבפנים. אבל איך להיכנס? הייתי זקוק לאמתלה כלשהי, ורצה מזלי שעד מהרה נזדמנה לי כזאת.
עצרתי ליד אחד הבתים הגדולים ביותר, שחזיתו בלטה מבין שאר הבתים בסמטה בהדר מסוים. השער היה פתוח. הצצתי לתוך חצר, שאשה צעירה, שחורת שיער וזוהרת מאוד ישבה בה. אולי היא זאת שצדה את מבטי תחילה. בחצר שיחקו ילדים, וכיוון שכבר למדתי אי-אלה דברים על בתי-ספר, עלה בדעתי שאני יכול לראות את הבית הזה כבית-ספר ולהישים עצמי כאילו אני מתעניין בילדים.
נשארתי במקומי ובלשתי פנימה, מסיע מבטי מן הילדים אל האשה, כשמקץ רגע קצר הגיח מירכתי החצר גבר גבה קומה שלא הבחנתי בו וצעד לעברי. האיש היה דק גזרה והלך בראש זקוף, ובגלימתו המתבדרת נראה מכובד ונשוא פנים. הוא עצר מולי, נעץ בי מבט רציני ובוחן ושאל אותי בערבית לחפצי. השבתי לו בצרפתית: ״האם המקום הזה הוא בית-ספר?״ הוא לא הבין אותי, היסס קמעה, אמר, ״!Attendez״ונפנה מעלי. זו לא היתה המלה הצרפתית היחידה שידע, כי כשחזר בלוויית איש צעיר יותר, לבוש בהידור צרפתי, בחליפה אירופית משובחת כאילו היה זה יום חג, הוסיף ואמר: " parle français'ו "mon frere
לאח הצעיר הזה היו פני איכר אטומות, הוא היה שחום מאוד. בלבוש אחר הייתי חושב אותו לברברי, אם כי לא לברברי נאה. הוא אכן דיבר צרפתית ושאל אותי לחפצי. ״האם זה בית-ספר כאן?״ שאלתי, עתה כבר מתוך תחושת אשמה כלשהי, כיוון שלא עלה בידי להתאפק מלחזור ולשלוח מבט נוסף אל האשה בחצר, מה שלא נעלם מעיניהם.
״לא,״ אמר האח הצעיר. ״אתמול היתה פה חתונה.״
״חתונה? אתמול?״ הייתי מופתע מאוד, אלוהים יודע מדוע, ולמראה תגובתי העזה נראה לו כי מן הראוי להוסיף: ״אחי התחתן.״
הוא הורה בתנועת ראש קלה על אחיו המבוגר, שנדמה לי כה מכובד. עכשיו היה עלי להודות על המידע ולשוב לדרכי. אבל אני היססתי, והבעל הטרי אמר בתנועת זרוע מזמינה:
״!Entrez, היכנס בבקשה!״ ואחיו הוסיף: ״אתה רוצה לראות את הבית?״ הודיתי להם ונכנסתי לחצר.
הילדים – היו שם אולי עשרה – התרחקו זה מזה ופינו לי דרך. חציתי את החצר בלוויית שני האחים. האשה הצעירה הזוהרת קמה ממושבה – היא היתה צעירה אף יותר משסברתי, אולי בת שש-עשרה, והוצגה לפני על-ידי האח הצעיר כגיסתו. היא היתה זו שנישאה ביום הקודם. הם פתחו דלת אל חדר ששכן בעברה המרוחק של החצר והזמינו אותי להיכנס. החדר הקטן למדי, מסודר בקפידה ונקי, היה מרוהט בסגנון אירופי: משמאל לדלת עמדה מיטה כפולה, מימינה שולחן מרובע גדול, מכוסה במפת קטיפה ירוקה-כהה. מאחור, ליד הקיר, עמד מזנון ובו בקבוקים וכוסיות ליקר. הכיסאות סביב השולחן השלימו את התמונה. הכול נראה כמו באיזו דירה זעיר-בורגנית צנועה מאוד בצרפת. שום חפץ לא הסגיר את הארץ שבה נמצאנו. מן הסתם היה זה החדר המהודר ביותר שלהם, כל חדר אחר בבית היה מעניין אותי יותר. אבל הם סברו שהם מכבדים אותי בכך שהם מזמינים אותי לשבת כאן.
האשה הצעירה, שהבינה צרפתית אך כמעט לא פצתה את פיה, נטלה בקבוק וכוסיות מן המזנון ומזגה לי יי״ש חריף, מן הסוג שמזקקים יהודי המקום. הוא נקרא ״מחיה״ והם מרבים לשתות ממנו. בשיחות עם מוסלמים התרשמתי לא פעם שהם, ששתיית אלכוהול אסורה עליהם, מתקנאים ביהודים בגלל היי״ש הזה. האח הצעיר הזמין אותי לשתות. שלושתנו התיישבנו, הוא, גיסתו ואנוכי, ואילו האח המבוגר, החתן, נשאר לעמוד אצל הדלת למספר רגעי נימוס בלבד ואחר-כך חזר והלך לענייניו. מן הסתם היה עסוק מאוד, ומאחר שממילא לא יכול להידבר עמי, השאיר אותי בידי אשתו ואחיו הצעיר.
האשה התבוננה בי בעיניה החומות שלא הנידו עפעף, לא הסירה מבטה ממני, אך שום זיע בפניה, ולו הדק ביותר, לא הסגיר מה חשבה עלי. היא לבשה שמלה פרחונית פשוטה, שהיתה עשויה לבוא מבית כלבו צרפתי והתאימה לריהוטו של החדר. גיסה הצעיר, בחליפתו הכחולה כהה, שהיתה מגוהצת עד גיחוך, נראה כאילו יצא זה עתה מחלון הראווה של חנות בגדים פריסאית. הדבר היחיד הזר למראה בחדר כולו היה גון העור הכהה של שניהם.
תוך כדי שאלות הנימוס ששאל אותי האיש הצעיר, שעליהן ניסיתי להשיב באותה מידה של נימוס אף שבפחות גינוני רשמיות, חשבתי שוב ושוב על כך שהאשה השתקנית היפה שישבה מולי קמה לא מכבר ממיטת הכלולות שלה. השעה כבר היתה שעת לפני צהריים מאוחרת, אבל בוודאי קמה היום מאוחר. אני הייתי הזר הראשון שראתה מאז חלה בחייה אותה תמורה עמוקה. סקרנותי לגביה היתה שקולה לסקרנותה כלפי. עיניה הן שמשכו אותי לתוך הבית, וכעת היתה מתבוננת בי במבט מקובע ובשתיקה, בעוד אני מכביר מלים, אך לא אליה. אני זוכר שבזמן שישבנו פיעמה בלבי תקווה אבסורדית לגמרי. קיוויתי שתשווה אותי במחשבותיה לחתנה, שכל-כך מצא חן בעיני. רציתי שתעדיף אותו על פני, את רוממותו הצנועה ואת הדרת פניו הקלה על זרותי היומרנית, שאולי דמתה לראות מאחוריה כוח ועושר. איחלתי לו את תבוסתי ורוב ברכה לנישואיו.
האיש הצעיר שאל אותי מנין אני בא.
״מאנגליה,״ אמרתי, ״לונדון.״ הרגלתי את עצמי לתת את התשובה הפשוטה הזאת כדי לא לבלבל את הבריות. הרגשתי באכזבה קלה מתשובתי, אך טרם ידעתי מה היה מבכר לשמוע.
״אתה נמצא כאן בביקור?״
״כן, עוד לא ראיתי את מרוקו.״
״היית כבר בבאהיה ?״
כעת התחיל לשאול אותי על כל אתרי התיירות הרשמיים בעיר: האם הייתי כאן, האם הייתי שם, וסיים בהצעה לשמש לי מורה דרך. ידעתי שאינך רואה עוד שום דבר מרגע שאתה מפקיד את עצמך בידי תושב מקומי כמורה דרך, וכדי לקטוע תקווה זו באבה ולהעביר את השיחה לפסים אחרים הסברתי שאני נמצא כאן יחד עם חברת סרטים בריטית, שהפחה בכבודו ובעצמו העמיד לרשותה מורה דרך. לאמיתו של דבר לא היה ביני ובין הסרט הזה ולא כלום. אבל ידיד אנגלי שלי, שהפיק אותו, הזמין אותי למרוקו, וידיד אחר שהיה עמי, אמריקאי צעיר, גילם בו תפקיד.
הסברי פעל את פעולתו. הוא חדל להתעקש להראות לי את העיר, אבל לנגד עיניו נפתחו סיכויים שונים לגמרי. אולי יש לנו איזה עבודה בשבילו ? הוא עושה הכול. הוא מובטל כבר תקופה ארוכה. פניו, שהיו בהן מין קהות וקדרות, היו לי עד לרגע הזה כספר החתום. הן מיעטו להגיב, או שהגיבו באטיות כזו, שהנחתי באי-רצון שבקרבו של האדם הזה לא מתרחש מאומה. עכשיו הבנתי שחליפתו הטעתה אותי לגבי מצבו. אולי היה מבטו כה קודר מפני שהיה מובטל מזה תקופה ארוכה, ואולי נתנה לו משפחתו להרגיש זאת. ידעתי שכל התפקידים הקטנים בחברתו של ידידי אוישו מזמן ואמרתי לו זאת מיד כדי לא לטעת בלבו תקוות שווא. הוא קירב אלי מעט את ראשו מעל השולחן ושאל פתאום:
"Êtes-vous Israélite?"
אמרתי בהתלהבות שכן. היתה זאת הרגשה נעימה כל-כך להיות מסוגל להשיב סוף־סוף בחיוב על דבר כלשהו, מה גם שהייתי סקרן לדעת את הרושם שיעשה עליו וידוי זה. הוא צחק מלוא פניו וחשף את שיניו הצהבהבות הגדולות. הוא נפנה אל גיסתו, שישבה מולי במרחק-מה ממני, והנהן בראשו בהתלהבות כדי להדביק אותה בשמחתו לשמע הידיעה הזאת. היא לא הנידה עפעף. לי דווקא נדמתה מאוכזבת במקצת. אולי חפצה שהזר יהיה זר לגמרי. פניו עוד הוסיפו לנהור במשך זמן־מה, וכשהתחלתי אני לשאול עכשיו שאלות, ענה בדיבור קולח מעט יותר משציפיתי ממנו.
למדתי שגיסתו מוצאה ממזגאן. הבית לא היה תמיד מלא כל-כך. בני המשפחה באו לחתונה מקזבלנקה וממזגאן והביאו עמם את ילדיהם. כולם התגוררו כעת בביתם ולכן היתה החצר, שלא כרגיל, כה שוקקת חיים. שמו היה אלי דהאן והוא שמע בגאווה כי זהו גם שמי הפרטי. אחיו היה שען, אך לא היתה לו חנות משלו והוא עבד אצל שען אחר. שוב ושוב הוזמנתי לשתות והגישו לי גם פירות משומרים, כמו אלה שהיתה אמי נוהגת להכין. שתיתי, אבל את הפירות דחיתי בנימוס – אולי מפני שהזכירו לי מדי את הבית – ובכך הבאתי סוף־סוף את פניה של הגיסה לידי תגובה ברורה, צער. סיפרתי שאבותי באו מספרד ושאלתי אם יש עוד ברובע המלאח אנשים הדוברים את הספרדית העתיקה. הוא לא הכיר אדם כזה, אבל שמע על תולדות יהודי ספרד, וידע זה היה הדבר הראשון אצלו שנדמה כאילו הוא חורג מעבר להופעתו הצרפתית ולנסיבות סביבתו המיידית. כעת שוב היה הוא השואל. כמה יהודים יש באנגליה ? האם מצבם טוב ואיך מתייחסים אליהם ? האם יש ביניהם אישים גדולים ? לפתע חשתי בלבי כמין אסירות תודה חמה לארץ שהיטיבה עמי, שבה רכשתי ידידים, וכדי שיבין אותי סיפרתי לו על יהודי אנגלי אחד שעלה לגדולה פוליטית, הלורד סמואל.
״סמואל ?״ שאל, ושוב קרן מלוא פניו, עד שסברתי כי שמע על אודותיו וכי הוא בקי בקורות חייו. אולם טעות היתה בידי. שכן הוא פנה אל האשה הצעירה ואמר: ״זה שמה של גיסתי. לאביה קוראים סמואל.״ נתתי בה מבט שואל, והיא הנהנה במרץ.
מאותו רגע ואילך החל לגלות יתר תעוזה בשאלותיו. תחושה של קרבת דם רחוקה אל הלורד סמואל, שסיפרתי לו כי היה חבר בממשלות בריטניה, שלהבה אותו. האם יש בחברה שלנו יהודים נוספים? אחד, אמרתי. האם איני רוצה להביא אותו לביקור? הבטחתי זאת. האם אין עמנו אמריקאים ? זאת היתה הפעם הראשונה שהגה את המלה ״אמריקאים״. הרגשתי שזאת מלת הזהב שלו והבנתי מדוע התאכזב תחילה לשמוע שאני בא מאנגליה. סיפרתי על ידידי האמריקאי, שגר אתנו באותו מלון, אבל היה עלי להודות שאינו יהודי.
האח המבוגר נכנס שוב. אולי סבר שאני יושב שם כבר זמן רב מדי. הוא זרק מבט באשתו, שמבטה עדיין היה נעוץ בי. היה נדמה לי שנשארתי בגללה ולא אמרתי נואש מן התקווה לבוא עמה בשיחה. אמרתי לאח הצעיר שיבוא לבקר אותי במלון שלי אם יתחשק לו וקמתי ממושבי. נפרדתי לשלום מן האשה הצעירה. שני האחים ליוו אותי החוצה. החתן נעמד לפני השער, קצת כאילו ביקש לחסום את דרכי, ועלה בדעתי שאולי הוא מצפה ממני לתשלום בעד הביקור בבית. לא רציתי להעליבו, הוא עדיין מצא חן בעיני, ולרגע עמדתי במקומי שרוי באובדן עצות מביך ביותר. ידי, שהתקרבה לכיסי, עצרה במחצית הדרך ואני תפסתי אותה, מנסה להיראות כאילו היתה עסוקה בגירוד. האח הצעיר נחלץ להצילני ואמר משהו בערבית. שמעתי את המלה ״יהודי״, שהתייחסה אלי, ושוחררתי לחופשי בלחיצת יד ידידותית ומאוכזבת משהו.
כבר למחרת הגיע אלי דהאן לבית-המלון שלי. הוא לא מצא אותי במקום ובא שוב. אני הרביתי להימצא בדרכים ומזלו לא האיר לו פנים. בפעם השלישית או הרביעית פגש אותי סוף־סוף. הזמנתי אותו לקפה והוא ליווה אותי לג׳אמע-אלפנא, שם התיישבנו על אחת ממרפסות בתי-הקפה. הוא היה לבוש כמו ביום הקודם. תחילה מיעט לדבר, אבל אפילו מארשת פניו נטולת ההבעה אפשר היה להסיק שמשהו רבץ על לבו. אל שולחננו ניגש איש זקן שהציע למכירה לוחות נחושת חרותים. לפי כיפתו השחורה, לבושו וזקנו היה קל לזהותו כיהודי. אלי רכן לעברי כממתיק סוד, וכאילו היה עמו משהו מיוחד במינו לגלות לי, אמר: ״C’est un Israélite״. הנהנתי בשמחה. מסביבנו ישבו המון ערבים ואירופי אחד או שניים. רק כעת, לאחר ששוקמה ההבנה ששררה בינינו ביום הקודם, הרגיש עצמו משוחרר יותר וגילה את אשר על לבו.
האם אוכל לכתוב בשבילו מכתב למפקד מחנה בן גריר. הוא היה רוצה לעבוד אצל האמריקאים. ״איזה מין מכתב ?״ שאלתי. ״תגיד למפקד שייתן לי איזו עבודה.״ ״אבל אני כלל לא מכיר את המפקד.״ ״תכתוב לו מכתב,״ חזר ואמר, כאילו לא שמע את שאמרתי.
״אני לא מכיר את המפקד,״ חזרתי ואמרתי. ״תגיד לו שייתן לי עבודה.״
״אבל אני אפילו לא יודע את שמו. איך אני יכול לכתוב לו?״
״אני אגיד לך את השם שלו.״ ״איזו מין עבודה אתה רוצה שם ?״
״Comme plongeur״, אמר, ולי נדמה שאני זוכר שהכוונה היא לשוטף כלים. ״כבר היית שם פעם ?״
״עבדתי אצל האמריקאים בתור ׳plongeur״׳, אמר בגאווה רבה.
״בבן גריר?״ ״כן.״
״ולמה עזבת שם ?״ ״פיטרו אותי,״ אמר, באותה גאווה. ״זה היה מזמן ?״ ״לפני שנה.״
״אז למה אתה לא פונה לשם שוב?״ ״לאנשים ממרוקו אסור להיכנס למחנה. רק אם הם עובדים שם.״
״אבל למה פיטרו אותך ? – אולי רצית לעזוב בעצמך ?״ הוספתי ברוב טקט.
״לא היתה מספיק עבודה. פיטרו הרבה אנשים.״
או כנראה שלא תהיה שם משרה פנויה בשבילך, אם אין די עבודה.״
״תכתוב למפקד שייתן לי עבודה.״ למכתב ממני לא תהיה שום השפעה מפני שאני לא מכיר אותו.״
״עם מכתב ייתנו לי להיכנס.״
״אבל אני אפילו לא אמריקאי. אמרתי לך שאני אנגלי. אתה לא זוכר?״
הוא קימט את מצחו. זאת היתה הפעם הראשונה שהקשיב לטענה שכנגד. הוא חכך בדעתו ואז אמר: ״הידיד שלך אמריקאי.״
עכשיו הבנתי. אני, ידידו המוחשי של אמריקאי בשר ודם, אמור לכתוב למפקד מחנה בן גריר מכתב שבו אני מבקש ממנו לתת לאלי דהאן עבודה בתור ״plongeur״.
אמרתי שאדבר עם ידידי האמריקאי. הוא ודאי יידע מה צריך לעשות במקרה כזה. אולי יוכל בעצמו לכתוב מכתב כזה, אבל מובן שאני צריך לשאול אותו קודם. אני יודע שהוא כלל לא מכיר את המפקד הזה באופן אישי. ״תכתוב שייתן גם לאחי עבודה.״ ״לאחיך? השען?״
״יש לי עוד אח צעיר יותר. קוראים לו סימון.״ ״מה הוא עושה ?״
״הוא חייט. גם הוא עבד אצל האמריקאים.״ ״בתור חייט ?״ – ״הוא ספר כביסה.״ ״וגם הוא כבר שנה לא שם ?״ ״לא. הוא פוטר לפני ארבעה-עשר יום.״ ״זאת אומרת שאין יותר עבודה בשבילו.״ ״תכתוב בשביל שנינו. אני אתן לך את השם של המפקד. תכתוב מהמלון שלך.״ ״אני אדבר עם הידיד שלי.״ ״שאני אבוא לקחת את המכתב מהמלון ?״
״בוא בעוד יומיים־שלושה, אחרי שאדבר עם הידיד שלי, ואז אגיד לך אם הוא יכול לכתוב בשבילכם מכתב.״ ״אתה לא יודע את השם של המפקד ?״ ״לא. רצית לתת לי את השם בעצמך, לא ?״ ״שאני אביא לך את השם של המפקד למלון ?״ ״כן. את זה אתה יכול לעשות.״
״אני אביא לך היום את השם של המפקד. אתה תכתוב לו מכתב שייתן עבודה לי ולאחי.״ ״תביא לי את השם מחר.״ סבלנותי החלה לפקוע. ״אני לא יכול להבטיח לך כלום לפני שאדבר עם הידיד שלי.״ קיללתי את הרגע שנכנסתי לבית משפחתו. עכשיו יבוא יום־יום, אולי יותר מפעם אחת, ובכל פעם יחזור על אותו משפט. לא הייתי צריך להיענות למידת הכנסת האורחים של האנשים האלה. באותו רגע אמר: ״אתה לא רוצה לבוא שוב אלינו הביתה?״ ״עכשיו? לא, עכשיו אין לי זמן. פעם אחרת, ברצון.״ קמתי ועזבתי את המרפסת. הוא קם ממקומו באי-ביטחון ובא אחרי. הבחנתי שהוא מהסס, ולאחר שפסענו כמה פסיעות, שאל: ״שילמת?״
״לא.״ שכחתי. רציתי להימלט ממנו מהר ככל האפשר ושכחתי לשלם בעד הקפה שהזמנתי אותו לשתות. התביישתי וכעסי התפוגג באחת. חזרתי, שילמתי וחציתי עמו בניחותא את הסמטה שהוליכה לרובע המלא.
הוא נטל עליו כעת את תפקיד מורה הדרך והצביע על כל הדברים שכבר הכרתי. הסבריו עמדו תמיד על שני משפטים: ״זאת היא הבאהיה. היית כבר בבאהיה ?״ ״אלה הם הצורפים. ראית כבר את הצורפים ?״ תשובתי היתה סטריאוטיפית לא פחות. ״כן, כבר הייתי שם״, או ״כן, כבר ראיתי אותם.״ היתה לי בלבי רק משאלה אחת פשוטה: איך לעשות שלא יוליך אותי לשום מקום?
אבל הוא היה נחוש בדעתו להיות לי לעזר, ונחישות דעתו של כסיל אין דבר שיפוגג אותה. כשהתחוור לי שאין בדעתו להרפות, ניסיתי להתחכם לו בתחבולה. שאלתי אותו על הברימה, ארמונו של הסולטן. שם עוד לא הייתי, אמרתי, אף שידעתי היטב שאין מרשים להיכנס אליו.
״לה ברימה?״ החרה אחרי בשמחה. ״דודה שלי גרה שם. שאקח אותך לשם?״
כעת לא יכולתי עוד להגיד לא. יחד עם זאת לא הבנתי מה יש לדודה שלו לחפש בארמונו של הסולטן. אולי היא עובדת שם בתור שוערת ? בתור כובסת ? בתור מבשלת ? קסם לי לחדור בדרך זו לארמון. אולי הייתי מצליח להתיידד עם הדודה ומפיה ללמוד אי-אלה דברים על החיים בו.
בדרך לברימה התגלגלה שיחתנו לגלאווי, הפחה של מראקש. ימים אחדים לפני-כן נעשה במסגד הרובע ניסיון להתנקש בחייו של סולטן מרוקו החדש. התפילה היתה ההזדמנות היחידה למתנקש להגיע לקרבתו של המלך. הסולטן החדש הזה היה אדם קשיש. הוא היה דודו של קודמו, שהצרפתים הדיחו אותו מכיסאו והגלו אותו ממרוקו. מאחר שהיה כלי שרת בידי הצרפתים נלחמה מפלגת החירות בסולטן־הדוד בכל האמצעים. בין המקומיים בכל רחבי הארץ נמצאה לו משענת איתנה אחת ויחידה, אלגלאווי, הפחה של מראקש, שהיה ידוע מזה שני דורות כבעל-בריתם הנאמן ביותר של הצרפתים. גלאווי ליווה את הסולטן החדש אל המסגד ובו במקום ירה למוות במתנקש. הסולטן עצמו יצא בפציעה קלה בלבד. קצת לפני האירוע הזה טיילתי עם ידיד באותו חלק של העיר. בדרך מקרה נקלענו לקרבת אותו מסגד וצפינו בהמונים שהמתינו לבואו של הסולטן. המשטרה היתה שרויה בהתרגשות עצומה, לאחר שכבר נערכה שורה של נסיונות התנקשות, ועשתה את הכנותיה בחוסר מיומנות וברעש רב. גם אותנו הרחיקו בחוסר נימוס, אבל על המקומיים הסתערו בזעם ובצעקות כשנעמדו בדיוק היכן שהרשו להם. בנסיבות אלה לא חשנו להיטות רבה להמתין לבוא הסולטן והלכנו לדרכנו. חצי שעה אחר-כך התרחשה ההתנקשות והשמועה נפוצה חיש מהר ברחבי העיר. כעת חזרתי והלכתי עם בן לווייתי החדש בדיוק דרך אותן סמטאות כבפעם הקודמת, וזה מה שהביא אותנו לדבר על הגלאווי.
״הפחה שונא את הערבים,״ אמר לי. ״הוא אוהב את היהודים. הוא ידיד היהודים. הוא לא מרשה שיקרה משהו ליהודים.״
קולות מראקש-אליאס קנטי-משםחת דהאן-פרק א'
הרב יעקב משה טולדאנו-נר המערב-תולדות ישראל במארוקו פרק שלשה עשר רבני המאה החמישית
רבי חיים בן עטר הזקן, הוא לא נמנה לדיין אך היה מרביץ תורה וראש ישיבה בבית הכנסת הגדולה בסאלי, שנודעה בשם "בית הכנסת בני עטר" על כי הייתה אחוזת רבי חיים בן עטר ורבי שם טוב אחיו הנגיד בסאלי. רבי חיים היה תלמיד רבי אלישע אשכנזי ורבי חייא דיין מארץ ישראל, ושקידתו בתורה הייתה כל כך נפרזה עד כי גם בלילי תמוז עסק בה רוב הלילה. ונוסף על שקידתו הוא הרבה להחזיק בידי לומדי תורה, וביתו היה בית ועד לחכמים. בשנת תס"ה נסע למכנאס ויתעכב בה שנתיים ומחצה. ולפי הנראה שמטרת נסיעתו הייתה לפקח על עסקי השותפות שהייתה בינו ובין רבי שם טוב אחיו שמת זמן מה קודם, ושעוד אחר כך אחרי מות אחיו ההוא, לא נפרדה השותפות בין רבי חיים ובין יורשי אחיו, הוא האריך ימים והפליג בזקנה כנראה, יותר ממאה שנה, וימת בשנת תפ"א ולפי הנראה שחיבר איזה ביאורים.
ובעוד שרבי חיים הזקן היה איש גדול ומפורסם בעדתו, הנה היה רבי משה בנו, ורבי חיים נכדו בכל עת היותו בסאלי אנשים פשוטים בקרב עדתם. ופעולתם לא הוכרה כמעט כלל בין גדולי חכמי סאלי, הסבה לזה לא נדע עוד בבירור, ואמנם בנוגע לרבי משה אין ספק כי לא היה גדול בתורה כאביו, ולכן לא נחל כבוד וגדולה בעיני העדה בסאלי.
אך אודות רבי חיים בן עטר הנכד, יתכן לשער כי סבת אי פרסומו אז בהיותו בסאלי – למרות מה שאחר כך בצאתו מסאלי התפרסם כל כך – היה לרגלי סכסוכים חברתיים ומשפחתיים בעסקי ממון, סכסוכים שכפי הנראה ברור הסבו לרבי חיים להיות בודד ונרחק מחוג רבני העיר וגדוליה, הסכסוכים ההם נמשכו על ידי ירושה של הון גדול שירש רבי חיים מחמיו רבי משה הנגיד בנו של הנגיד שם רבי שם טוב בן עטר.
בהההון ההוא הסתבכו תביעות שונות מבני המשפחה וזולתם, בני ברית ושאינם בני ברית, וגם הממשלה לקחה חלק בתביעות ההם, כשבע שנים אחרי מות רבי משה הנגיד חמיו, נמשכו הדין ודברים והמריבות אודות ההון ההוא שישר רבי חיים. וימיטו עליו, על רבי חיים בן עטר, נזקים והפסדות וגם מאסרים, עד כי נצלו אותו וישללו ממנו כל כוחו והונו.
ובכן מובן מאליו כי השנאה שנרדף רבי חיים בן עטר מצד בעלי הריב בממשלה, לא נתנו לו להתבצר בקרב הקילה ולתפוש לו מקום חשוב כערכו, רבי חיים בן עטר נחשב כנודע לאחד מגדולי הספרות התלמודית, ועוד בסוף ימיו ולאחר מותו מיד, קנה לו שם טוב בהיהדות ובפרט בין החרדים והחסידים בצפון מערב אירופא, עד כי גם סיפורי בדים והגדות סודיות לא מעט נמצאו אודותיו.
לסיפורים כאלה כמובן אין לתת שום ערך, אכן נפלא הדבר, כי כל כך מצא לו רבי חיים בן עטר בחייו ובמותו מעריצים רבים בארצות המזרח ובאירופא. הוא, נולד בשנת תנ"ו בסאלי 1696, ובעודו עול ימים שקד על לימודו ויקח לקח מפי זקנו רבי חיים, בהיותו בן כ"ה שנה מת עליו מורו זקנו ההוא, אף הוא ירש מאתו את מדותיו, שקידתו, צדקתו, וענותן, ויהיו לו תמיד לעינים. הוא קבע לעצמו עתים עתים ללימודי דת וקבלה, ויתהנג כל כך בחסידות ובסיגופים, ולפעמים צם משך שנים ושלשה ימים רצופים. אחרי אשתו הראשונה פאצויניא בת הנגיד רבי משה בן עטר, הייתה מתעטפת בטלית ולובשת תפילין.
בידיעתו הסודית השתמש גם בפועל לכתוב קמיעות לחולים וכדומה, אך עם זה שעה רבי חיים לפעמים גם אל רעיונות פילוסופיים ויצמידם אל הקבלה, בבית מדרשו המיוחד בסאלי השא בכל יום לפני שומעו לקחו שני דרשות ולפעמים שלש דרשות ביום.
ובענותו היתרה נמלך בהוראותיו תמיד עם בני ישיבתו וביחוד עם ידידו ומכירו רבי שמואל בן אלבאז מרבני פאס אז בסוף המאה הזאת. הוא היה ידיד ורע גם להמשבי"ר ורבי יהודה בירדוגו מרבני מכנאס, ואמנם בכל ענותו של רבי חיים לא נמנע מלהבליט את ערך עצמו, עם רבי חזקיה די סלוא אחד הרבנים המצוינים בספרות התלמודית, דבר קשות על ספרו פרי חדש.וימטיר עליו ביטויים חריפים.
לפעמים לא נמלט גם מלסתור דברי ראשונים ולחלוק עליהם, גם ישתמש בפתגמים כה נשאים לאמר "אחמו לן מן שמיא קושטא" או רוח הקדש הופיעה עליו, ופעם ירזמון מליו להתימר בתור משיח, כן יגזור על מי שישיג על דבריו וכה יאמר "והיו דברי אלה מול כל קורא שאם לקפח הוא בא….נגידים אדבר להמית בעקיצת נחש.דבר שהיה למורת רוח בעיני רבים מרבני הדור שאחריו. על גזירתו זו המוזרה, ואמנם היו רבים אשר לא חשו לדבריו אלה, וירבו להשיג על ספריו, ביחוד נמצאו מרבני המערב במאה הששית אשר לעגו לגזירת רבי חיים זאת, וישתדלו להראות את טעיותיו באיזה עניינים, בפרט בעניינים שמנהג המערב היה להקל, והוא, רבי חיים רצה לא לחוש למנהגם, ולהחמיר, כמו המנהגים של היתר הנפיחה בריאה שעוד מדור הראשון של מגורשי ספרד פשט היתרו.וכן היתר אכילת מין חגבים שנהגו מכבר במערב לאוכלם, ורבי חיים בנטיותיו תמיד לצד החומרא, לא הביט על קדמותם של מנהגים כאלה, ויהי הוא הראשון בחכמי המערב שהתר לבטלם, ואמנם לפי מה שנדע לא עשו דבריו בזה רושם ולא פעלו את פעולתם.
כבן ל"ו שנים הדפיס כבר רבי חיים בן עטר את ספרו חפתץ ה', וגם גמר הספר פרי תואר, אך בטרם שהספיק להדפיסו נאלץ לגלות מסאלי עיר מולדתו מפני עלילות וכובד המסים ששררו אז בתגרת יד המושל מולאי עבד אללאה ופקידיו.
בדרכו כנראה התמהמה זמן לא מעט בפאס, מכנאס, ותיטואן, ויתרועע בלימודים עם ידידיו ומכריו שם. אחר כך נסע לאיטליה וישב שם בליוורנו, וגם שם התעכב מעט, ובשנת תצ"ט מצאנוהו שהסכים על פסק דין שכתב אחד מרבני ליוורנו. שם מצא לו רבי חיים תומכים רבים לחפצו, ובעזרתם הדפיס אחר כך את ספריו פרי תואר ואור החיים.
בשנת תק"א – 1741, הגיע לירושלים מחוז חפצו, וקבע מיד בה ישיבה "כנסת ישראל" בהכנסה של שש מאות גרוש לחדש, אשר נשלחו לו לפי הנראה מידידיו בליוורנו, בישיבת כנסת ישראל ההיא למדו אחד עשר חכמים וארבעה בחורים, שכלם לקחו לקח מפי רבי חיים בן עטר ויחשבו לתלמידיו.
ובחברתם אז חיבר אז את ספרו האחרון ראשון לציון, לאמר, הספר הראשון שחיבר בציון, ואמנם למגנת לב מעריציו ותלמידיו בירושלים, לא ארכו ימי שבתו שמה, ובשנת תק"ג יום ט"ו תמוז, גוע רבי חיים בן עטר וימת. הוא נקבר בשיפולי הר הזתים יחד עם שתי נשיו, ולפי הנראה כי לא השאיר אחריו בנים ובנות כלל.
רבי דוד בן רבי אהרן הסבעוני, הוא העתיק את דירתו מסאלי, כנראה לפאס, וחיבר ספר נאם דוד דרושים, וספר פסקי דינים, רבי שלום הסבעוני, מת אחרי שנת תצ"ג וממנו נמצא איזנ קינות בכתב יד. רבי שלום בן משה בן צור, אביו משה היה אחד מנכבדי סאלי והוא היה דודו של רבי יעקב אבן צור מרבני פאס ומת בשנת תס"ו יום ז' שבט, וישאיר אחריו שלשה בנים, שלום, יעקב ויהודה.
והראשון שבהם רבי שלום זה נחשב לאחד מחכמי סאלי ויהי לו בית הכנסת מיוחדת שם, הוא היה בקי בחכמת הדקדוק ונודע אז בדור הזה בתור, המדקדק הגדול שבמערב, גם משורר מצוין ומלומד בחכמת העיבור, חיבר בשנת ת"ע ספר שיר חדש כללי העיבור והתקופות בשיר עם פירוש, גם חיבר שירים וקינות רבים, ופירוש קצר על פי רש"י על התורה, הוא מת לפני שנת תפ"ז.
רבי משה בן יצחק בן צור, חי בסאלי ואחר כך הלך לפאס או למכנאס, חיבר ספר "מערת שדה המכפלה" קיצור ספר אוצרות חיים בשיר, עם שני פירושים דברי קבלה, והלכה למשה. הספר מבוא שער השמים, קיצור ספר מעיןחכמה על הקבלה, עם שני פירושים, דברי אמת, וקרא משה ובשנת תע"ב חיבר ספר צלצלי שמע, שירים וקינות וכנראה שחיבר עוד קיצור ספר פרדס רמונים וגם קיצוק שיני שולחן ערוך, בשיר וחרוזים שנשארו בכתב יד.
הרב יעקב משה טולדאנו-נר המערב-תולדות ישראל במארוקו פרק שלשה עשר רבני המאה החמישית
עמ' רכא
נולדתם ציונים-הספרדים בארץ ישראל בציונות ובתחייה העברית בתקופה העות'מאנית-יצחק בצלאל-תשס"ח-סיום המאמר
אשר להאשמת ׳החרות׳ כעיתון מכור שאלה היא עד כמה זו מיוסדת על עובדות ומה היה היקפה, אף כי יש קושי בבירור העובדות כשמדובר בשוחד. במאמרים החריפים בנידון נגד ׳החרות׳ בדרך־כלל מסכת הטיעונים היא רטורית ומתלהמת, רוב המאמרים לא מיוסדים על עובדות או שהן מועטות ודלות, ההאשמות לא תמיד משכנעות בהגיונן ולא אחת הוכחשו. את העובדה הממשית היחידה ציין ברנד, אך אין היא משכנעת בהגיונה (שהעיתון קיבל כסף משני הצדדים ופירסם את גרסת שניהם). האשמה שכמה גורמים חוזרים עליה מסתברת כתופעה רווחת, אך היא לא בהכרח נכונה. כך במלחמת הלשון, כאמור לעיל, הואשם ׳החרות׳ בקבלת שלמונים והזמין את המאשימים למשפט, ׳הפועל הצעיר׳ סירב להתדיין, ׳מוריה׳ נענה ויצא זכאי במשפט, אך המשפט והזיכוי הם פרסה. אנו יודעים בודאות ש׳החרות׳ צידד במחנה העברי לא תמורת תשלום.
ואף זו, בגוף הפרק צוטטו מאמרים המאשימים את העיתונות הירושלמית – ׳חבצלת׳, עיתוני בן־יהודה ו׳החרות׳, בצוותא או בנפרד – בקבלת שלמונים, ומשתמע מהם כאילו זה היה הכלל בעריכתם ובברירת המאמרים לפרסום בהם. והנה מצאתי רק ראיה אחת המאמתת את ההאשמה. ש״י שיריזלי כתב אל גבאי בית־היתומים הספרדי: כדי ׳לפרסם המאמרים המזוהמים ב״השקפה״ לפני שנה שקלתם על ידי כסף רב׳. כאמור, גם ׳מוריה׳ קרוב לודאי קיבל תשלום מחברת ׳עזרה׳ במלחמת השפות, נוסיף את סיפורו של ברנר על ׳החרות, והרב שמעל – ועדיין שאלה היא האם עובדות מועטות אלה מעידות שהתופעה היתה רווחת בעיתונות הירושלמית או שמא אפשר להסתייע ב׳עדות אופי׳ על בעליהם של עיתונים אלה מהידע הכללי שלנו. ׳חבצלת׳ של י״ד פרומקין ועיתוני בן־יהודה, חרף פגמיהם, לא היו עיתונים מושחתים ועורכיהם לא היו רודפי בצע שיסדו עיתונים כדי להרבות הון אלא אישי ציבור בעלי ערכים שנאבקו וסבלו ונאסרו על אמיתותיהם. אולי גם כשלו בקבלת תשלום בעבור פרסום, אך אין יסוד להאשמה גורפת כלפיהם, כי קבלת שלמונים היתה הקו המנחה בהתנהלות עיתוניהם. כף הזכות של פרומקין ושל בן־יהודה ועיתוניהם, שאישיותם ופועלם הציבורי והעיתונאי ידועים, אינה מיניה וביה עדות לזכותם של ׳החרות׳ וראשיו, אך היא מלמדת שההאשמות הגורפות כלפי העיתונות הירושלמית אין לקבלן כלשונן ללא ביסוס עובדתי. מסקנתי, כי ׳החרות׳ לא היה עיתון ׳מכור׳ יסודה בשלושה נימוקים: ההאשמות בנידון לרוב חסרות ביסוס עובדתי, ראשי ׳החרות׳ היו מוכנים לא־אחת להתדיין על כך ומאשימיהם הם שסירבו, עמדה לא מוסרית בעליל. גם האשמות גורפות אחרות כלפיו, כגון היותו עיתון חסר תכנים וערכים הן חסרות יסוד, כי בכל שנותיו נאבק ׳החרות׳ על ערכים ותכנים לפי תפישתו. לבסוף, כל הידוע על אישיותם של המו״ל והעורכים של ׳החרות׳ מלמד כי היו בעלי ערכים שנאבקו ונאסרו על אמיתותיהם.
׳החרות׳ לא היה עיתון שחור, או צהוב, שכן לא פירסם מעשי פלילים, אסונות טבע, רכילות אישית ושאר סממני פיקנטריה וסנסציה. אשר לסגנון פרסומיו, אכן הוא היה עיתון עממי, קולני, שלשונו לא תמיד נקייה, לא־אחת מועצמת ולפעמים גסה, ועריכתו לא היתה מוקפדת ולא מקצועית. קשה לקבוע עד כמה ׳המציא׳ ידיעות, שיקר או פיברק, לרוב ייחסו אמירה זו לטיפולו בשאלה הערבית, אולם בסוגיה זו היה ׳החרות׳ מצוי ובקי יותר מיריביו ותרם יותר מהם לידע של קוראיו לדעתי גם צדק יותר מהם. עוד טענו נגדו שהעלה סוגיות שכבר נידונו בלי לחדש בהן אולם עיתון שלא ככתב־עת מדעי אינו מחוייב לחדש, שרוי לו לחזור ככל המתבקש לדעתו על עניין שנראה לו ראוי להדגשה.
חלק מפגמיו של ׳החרות׳ נבעו מהקשיים להוציא עיתון אקטואליה עברי בארץ: קוראים מעטים, יישוב שאין בו די אירועים ודי כותבים כדי להזין עיתון, כלכלה דלה שאינה שופעת מודעות מסחריות, מו״לים שמניעיהם רעיוניים אך הם חסרי הון וידע מקצועי נאות. לא בכדי נכשלו כל נסיונות היישוב החדש להוציא עיתון לאקטואליה (לרבות ׳חיינו׳), אפילו בגיבוי כספי מהחוץ, והעיתונים שיצאו לאור כולם נתמכו, קירטעו והופיעו עת קצרה או עם הפסקות.
הופעת ׳החרות׳ יש לה חשיבות לתולדות היישוב, להתפתחות העיתונות העברית – והעיקר לענייננו – לתולדות הספרדים בארץ ונסיונם להשתלב בתחייה העברית. לתולדות היישוב – המאמרים והידיעות בו הם חלק מהשיח הציבורי המרכזי ובלעדיהם התמונה המשתקפת במקורות אחרים היא חסרה בתחומים שנידונו בפירוט בספר זה. לתולדות העיתונות העברית – ׳החרות׳ הצליח לצאת כסדר וברציפות בכוחות עצמו, בתקופה שאחרים כשלו בכך. יותר מעיתון אחר, הוא אבי העיתונות המסחרית בארץ. יש בו מן הראשוניות בתור עיתון לאקטואליה ועיתון המשקף בכמה אירועים דעת־קהל ומעורר אותה. לתולדות הספרדים – נוסף להיותו מקור יסודי להן, בשל מיעוט המקורות בנידון, ׳החרות׳ תרם לצמיחת אינטליגנציה ספרדית צעירה, בערים הקדושות וביישוב החדש.
׳החרות׳ היה הניסיון הקבוצתי החשוב הראשון של הספרדים להשתלב בתחייה הלאומית ולתרום לה. אי־התקבלותו מלמדת גם על מידת אי־הצלחתם להשתלב בנרטיב הלאומי, הן משום שהעיתון נוסד במוצהר כדי לתרום לתחייה הלאומית ותרם לה כמידת הבנתו והן משום חריפות הביקורת עליו. שכן יש חשיבות ראשונה במעלה להופעתם של ספרים ועיתונות לגיבוש ציבוריות מודרנית בקרב לאום, ונראה כי גם בקרב עדות בתוכו. במיוחד במציאות שבה פרט לשתי מפלגות הפועלים הקטנות היו מעט ארגונים ציבוריים ואלה שיקפו דעת־קהל של חוגים מצומצמים.
הופעת ׳החרות׳ והמשתמע ממנה לענייננו ראויה לציון במיוחד על רקע תקופתה – העלייה השנייה שעיצבה דפוסי מדיניות והתייחסות ציבורית בתחומים רבים. בתקופה זו גם החל המפגש בין הספרדים ליישוב החדש, לתנועת הפועלים ולתנועה הציונית שלכאורה החשיבו את המפגש הזה אך הקשרים ביניהם למעשה היו מצומצמים. את החשיבות שבהופעת ׳החרות׳ והתגובות עליו הבינו רק מעטים – במיוחד א׳ בן־יהודה, יצחק בן־צבי ור׳ בנימין.
עוצמת הביקורת, ואף העוינות, של האינטליגנציה היפואית, במיוחד בקרב ׳הפועל הצעיר׳, כלפי ׳החרות׳, ובהרחבה כלפי העיתונות הירושלמית, נבעה לא רק מחמת ליקוייו. היא ניזונה לא־מעט מהניגודים שבין היישוב החדש לישן, בין יפו לירושלים, אולי גם מכשלון המאמצים להוציא ׳עיתון הגון׳, כאשר שני צעירים ספרדים חסרי ׳הילת׳ סופרים ועורכים הצליחו בכך. הביקורת על ׳החרות׳ ניזונה גם מהניכור ואף הניגוד בין העדות, כפי שמעידים הכתובים הבוטים על כך שהובאו לעיל. הכשל של ביקורת זו הוא בדחייה של קבוצה שהיתה ראויה לעידוד אך הוטחו בה פגמים מדומים, משום שהמבקרים לא השלימו עם השוני בתפישותיה לגבי הציונות, בהשקפת עולמה החברתית־מעמדית וביחסה אל הדת ומסורת העבר.
אך על אף אופן התקבלותו, ׳החרות׳ תרם תרומה חשובה לקירוב בין עדות הספרדים והאשכנזים וכן בין חלקים ביישוב הישן ליישוב החדש.
נולדתם ציונים-הספרדים בארץ ישראל בציונות ובתחייה העברית בתקופה העות'מאנית-יצחק בצלאל-תשס"ח-סיום המאמר
פרק ב' –קולות מראקש-אליאס קנטי-ביקור במלאח
נכנסתי וניסיתי להתיר את סבך התכונה שיצרו אינספור הילדים. הקטנים ביותר שיחקו על הארץ. המורה עמד ביניהם, לבוש בדלות, בימינו החזיק חגורת עור, להצלפה. הוא ניגש אלי בארשת פנים כנועה. פניו המוארכות היו שטוחות ונטולות מבע, ובלטו בקפאונן נטול החיות על רקע התנהגותם התוססת של הילדים. הוא נראה כאילו לעולם לא יעלה בידו להטיל עליהם את מרותו, כאילו היה שכרו נמוך מדי למשימה זו. הוא היה איש צעיר, אך עלומיהם הזקינו אותו. הוא לא דיבר מלה צרפתית ואני לא ציפיתי ממנו למאומה. הייתי מרוצה שיכולתי לעמוד שם בתוך השאון המחריש אוזניים ולהתבונן מעט במתרחש. אך מן הסתם המעטתי ביכולתו. מאחורי קפאון המוות שלו הסתתרה מעין שאפתנות: הוא רצה להראות מה הילדים שלו יודעים.
הוא קרא לילד קטן אחד לבוא, החזיק לו מול עיניו דף מספר הלימוד, באופן שגם אני יכולתי לראותו, והצביע במהירות, בזו אחר זו, על הברות בעברית. הוא עבר משורה לשורה, מימין לשמאל ומשמאל לימין, לבל אחשוד בילד כי למד הכול על-פה וכעת הוא מדקלם בצורה עיוורת, בלי לקרוא. עיניו של הילד רשפו כשקרא בקול: ״לה — לו — מה – נו – שה – טי – בה – בו.״ הוא לא שגה אף פעם אחת ולא גמגם. הוא היה גאוות מורהו וקרא במהירות הולכת וגדלה. כשסיים, והמורה הרחיק ממנו את הספר, ליטפתי את ראשו וחלקתי לו שבחים, בצרפתית, אבל את מה שאמרתי הבין. הוא חזר לספסלו והשים עצמו כאילו אינו רואה אותי עוד, שעה שהגיע תור הילד הבא, שהיה ביישן יותר ושגה. המורה שחרר אותו בטפיחה קלה וקרא לעוד ילד או שניים. כל אותה עת לא פחת הרעש הרם כמלוא הנימה וההברות העבריות נפלו כטיפות גשם אל הים הסוער של בית-הספר.
בינתיים ניגשו אלי ילדים נוספים, בחנו אותי בסקרנות, מהם בחוצפה, מהם בביישנות, אחדים בהתחנחנות. המורה, בהחלטה חסרת פשר, גירש את הביישנים ביד קשה, בעוד שלחצופים הניח לעשות כרצונם. לכל דבר היתה משמעות משלו. הוא היה אדונה העני והעצוב של הכיתה הזאת, ומשנסתיימה ההצגה נמחו מפניו העקבות העמומים של גאווה שבאה על סיפוקה. הודיתי לו בנימוס רב, ובשביל לרוממו, בשמץ התנשאות, כאילו הייתי אורח חשוב. שביעות רצוני ניכרה בי בבירור. בחוש הטקט השגוי שלי, שליווה אותי ברובע היהודי על כל צעד ושעל, החלטתי לחזור למחרת כדי לתת לו סכום כסף כלשהו. השתהיתי שם עוד שעה קלה והתבוננתי בילדים המדקלמים, נענועי גופם הנה והנה שבו את לבי ומצאו חן בעיני יותר מכל שאר הדברים. אחר-כך הלכתי לדרכי, אבל את הרעש המשכתי לשאת עמי עוד כברת דרך ארוכה. הוא ליווה אותי עד קצה הרחוב.
הרחוב נתמלא עתה חיים, כאילו הוליך לאיזה מקום ציבורי. במרחק-מה ראיתי חומה ובה שער גדול. לא ידעתי לאן הוליך, אבל ככל שהתקרבתי נתקלתי במספר גדל והולך של קבצנים, שישבו בימין הרחוב ובשמאלו. נוכחותם הפליאה אותי, כיוון שטרם ראיתי קבצנים יהודים. בהגיעי לשער ראיתי עשרה או חמישה-עשר מהם יושבים בשורה, גברים ונשים, רובם ככולם קשישים. עמדתי באמצע הרחוב, מחריש ושרוי במבוכה כלשהי, משים עצמי כאילו הייתי מתבונן בשער, בעוד שלאמיתו של דבר התבוננתי בפני הקבצנים.
גבר צעיר ניגש אלי מן הצד, הצביע על השער, אמר ״le cimetière israélite״, והציע להוליכני פנימה. אלה היו המלים היחידות בצרפתית שידע. בצעד מהיר נכנסתי אחריו בשער. הוא היה זריז ולא היו לנו דברים להחליף זה עם זה. מצאתי את עצמי עומד על רחבה קירחת להחריד, שלא צמח בה אף קנה אחד של עשב. המצבות היו נמוכות כל-כך, עד שכמעט נעלמו מן העין, ותוך כדי הליכה היית נתקל בהן כבאבנים רגילות. בית-העלמין נראה כמו אתר ענק לשפיכת פסולת, ואולי אף היה כזה בעבר, ורק מאוחר יותר התקינו אותו לייעודו הרציני יותר. שום דבר במקום הזה לא התנשא לגובה. המצבות שראתה העין, והעצמות שראו עיני הרוח, הכול היה שרוע ארצה. לא היתה זו הרגשה נעימה להלך כאן זקוף, לא יכולת לראות בכך כל יתרון ורק נדמית מגוחך בעיני עצמך.
בתי-העלמין במקומות אחרים בעולם עשויים כך שהם מסבים לחיים הנאה. הם שוקקים חיים, צמחים וציפורים, והמבקר, כאדם היחיד בין מתים כה רבים, מרגיש עצמו מעודד ומחוזק. מצבו שלו נראה לו ראוי לקנאה. על גבי המצבות הוא קורא את שמותיהם של בני-אדם, שהוא עצמו האריך ימים מכל אחד ואחד מהם. בלי להודות בדבר בפני עצמו, הוא מרגיש מעט כאילו הביס כל אחד ואחד מהם בדו-קרב. הוא חש גם עצב, ודאי, על רבים כל-כך שאינם עוד, אך לעומת זאת הוא עצמו הנו בלתי מנוצח. באיזה מקום אחר הוא יכול להיראות כך בעיני עצמו? באיזה שדה-קטל אחר בעולם יהיה הוא היחיד שישרוד? הוא עומד ביניהם זקוף, בעוד שכולם שרועים ארצה. אבל גם העצים והמצבות עומדים זקופים. הם נטועים ומוצבים פה ומקיפים אותו כמין עיזבון שתכליתו למצוא חן בעיניו.
בבית-העלמין החרב הזה של היהודים, לעומת זאת, אין כלום. הוא הנו האמת עצמה, נוף־פני-הירח של המוות. בעיני המתבונן אין זה מעלה או מוריד מי שוכב היכן. הוא אינו מתכופף ואינו מנסה לפתור זאת. כולם מוטלים פה כמו פסולת ואתה רוצה לחלוף על פניהם במרוצה כמו תן. זוהי שממת המתים, שדבר אינו צומח בה עוד, השממה האחרונה, האחרונה והסופית.
לאחר שהתקדמתי מרחק-מה פנימה, שמעתי מאחורי קריאות. סבתי לאחורי ועצרתי על עומרי. גם בצדה הפנימי של החומה, קרוב לשער, עמדו קבצנים. הם היו גברים זקנים ומזוקנים, אחדים מהם נשענו על קביים, אחדים היו עיוורים. נדהמתי, כיוון שלא הבחנתי בהם לפני כן. מאחר שמורה הדרך שלי מיהר כל-כך, הפריד בינם לביני מרחק של מאה פסיעות ויותר. היססתי אם לחצות שוב את כברת השממה הזאת לפני שאמשיך להתקדם פנימה. אבל הם לא היססו. שלושה מהם עקרו עצמם מן העדה שאצל החומה ומדדים על רגליהם חשו לעברי בבהילות רבה. הראשון היה איש רחב כתפיים וכבד גוף, בעל זקן עבות. הוא היה כרות רגל והיה מטיל עצמו על קביו בתנופה לפנים. הוא השאיר את חבריו הרחק מאחוריו. המצבות הנמוכות לא עמדו לו למכשול, קביו היו ננעצים בקרקע תמיד במקום הנכון ואף פעם לא החליקו על אבן. הוא הסתער לעברי כמו חיה זקנה ומאיימת. בפניו, שקרבו אלי במהירות, לא היה שום דבר שעורר חמלה. הן הביעו, כמו כל ישותו, דרישה פראית אחד גדולה: ״אני חי. תן לי!״
היתה לי הרגשה בלתי מוסברת שהוא רוצה למחוץ אותי בכובד גופו, הוא הפיל עלי אימה. מורה הדרך שלי, איש צנום וקל, שתנועותיו דמו לתנועות לטאה, מיהר למשוך אותי משם. הוא לא רצה שאתן לקבצנים האלה פרוטה וקרא אליהם משהו בערבית. האיש הכבד על הקביים ניסה לרדוף אחרינו, אבל כשהבין שאנחנו מהירים ממנו, נמלך בדעתו ועצר. ממרחק עוד שמעתי אותו מקלל, וקולות חבריו שנשארו מאחוריו התאחדו עם שלו למקהלה נזעמת.
חשתי הקלה שנמלטתי מידיו, ואף על פי כן עלתה בי גם תחושת בושה על שעוררתי את ציפיותיהם לשווא. הסתערותו של הזקן בעל הרגל האחת לא נהדפה על-ידי אבני המצבות, שהיו מוכרות היטב לו ולקביו, הוא כשל בגלל זריזותו של מורה הדרך שלי. אלוהים יודע שלא היתה לנו כל סיבה להשתבח בניצחון בתחרות הבלתי שוויונית הזאת. רציתי ללמוד אי-אלה פרטים על אויבנו האומלל ופניתי בשאלות למורה הדרך שלי. הוא לא הבין מלה, ובמקום תשובה התפשט על פניו חיוך אווילי. הוא אמר ״Oui״, שוב ושוב רק ״Oui״. לא ידעתי לאן הוא מוליך אותי. אבל אחרי החוויה עם האיש הזקן שוב לא היתה השממה שוממה כל-כך. הוא היה התושב החוקי שלה, שומר האבנים הקירחות, שומר עיי החורבות והעצמות הסמויות מעין.
ואולם הסתבר שהפרזתי בחשיבותו. כי לא עבר זמן רב עד שפגשתי בעם שלם שישב במקום הזה. מאחורי תלולית קטנה פנינו לתוך איזו בקעה ולפתע מצאנו את עצמנו עומדים מול בית-תפילה קטן. בחוץ, בחצי גורן, התנחלו כחמישים קבצנים, גברים ונשים בערבוביה, לוקים בכל חולי תחת השמש, כמו שבט שלם, אף שמספרם של אלה שהיו בגיל מתקדם היה הרב יותר. הם היו יושבים על הקרקע בקבוצות ססגוניות וכעת התחילו להתנועע אט-אט, לא בחופזה יתרה. הם התחילו למלמל פסוקי ברכה ופשטו את זרועותיהם, אבל לא התקרבו אלי יתר על המידה עד שהצגתי את כף רגלי על מפתן בית התפילה.
השקפתי לתוך חלל מוארך קטנטן, שמאות נרות דלקו בו. הם היו תקועים בגלילי זכוכית נמוכים ושחו בשמן. רובם היו פזורים על שולחנות רגילים בגובהם ויכולת להביט עליהם מטה כמו על ספר שאתה קורא. מעטים היו נתונים בתוך כלים גדולים יותר שהשתלשלו מן התקרה. בכל צד של החדר עמד איש שנראה כאילו הוטל עליו לומר תפילות. על השולחנות הקטנים שלידם היו מונחים כמה מטבעות. היססתי על המפתן כיוון שלא היה לי עמי כיסוי ראש. מורה הדרך שלי הסיר את כובעו השחור מראשו והושיט לי אותו.
חבשתי אותו, לא בלי מבוכה מסוימת, כיוון שהיה מטונף להחריד. בעלי התפילה אותתו לעברי ואני נעמדתי תחת הנרות. הם לא חשבו אותי ליהודי ואני לא אמרתי תפילה. מורה הדרך שלי הצביע על המטבעות ואני הבנתי מה עלי לעשות. השתהיתי שם עת קצרה בלבד. לא חשתי רתיעה מפני החדר הקטן הזה שבלב השממה, שהיה מלא בנרות, שהיה כולו אך נרות. קרנה מהם מין חדווה חרישית, כאילו שום דבר לא היה עתיד להגיע לקצו המוחלט כל עוד המשיכו לדלוק. אולי היו השלהבות הענוגות הללו הדבר היחיד שנשתייר מן המתים. בחוץ, לעומת זאת, חשת קרוב וסמוך אליך בחייהם מלאי הלהט של הקבצנים.
חזרתי ונתערבתי בקהלם, וכעת התחילו לנוע ממש. הם נדחקו לעברי, מכל העברים, כאילו הייתי עלול שלא לראות דווקא את הנגע שלהם, וקירבו אותו אלי במעין ריקוד אמנותי ובו בזמן נסער מאוד. הם תפסו בברכי ונישקו את מקטורני. הם אמרו ברכה, כך נדמה לי, על כל איבר ואיבר בגופי. היה זה כאילו המון רב של בני-אדם התפלל אלי בפה ובעין ובאף, בזרועות וברגליים, בבלויי סחבות ובקביים, בכל מה שהיה לו, בכל מה שהיה עשוי ממנו. נתקפתי חרדה, אבל איני יכול להכחיש שגם נפעמתי מאוד, ועד מהרה נבלעה כל חרדתי בהתפעמות הזאת. גופנית מעולם לא חדרו בני-אדם לקרבתי עד כדי-כך. שכחתי את הזוהמה שלהם, נעשיתי שווה-נפש כלפיה, לא חשבתי על כינים. הרגשתי מה רב עשוי להיות הפיתוי להניח לשסע את גופך החי למען בני-אדם. מידה מבעיתה זו של הערצה נראית כאילו היא שווה את הקורבן, ואיך לא יהיה בכוחה לחולל נפלאות.
אבל מורה הדרך שלי דאג לבל אשאר בידי הקבצנים. תביעותיו היתה להן זכות קדימה וטרם באו על סיפוקן. לא היה עמי די כסף קטן לכולם. הוא גירש את הלא-שבעים בצרחות ובנביחות עזות וגרר אותי משם בזרועי. כשהיה בית-התפילה מאחורינו אמר בחיוכו הנואל שלוש פעמים ״Oui״, אף על פי שלא שאלתי אותו דבר. עי החורבות לא נראה לי עוד כמקודם כשעשיתי את הדרך חזרה. עכשיו ידעתי להיכן הצטמצמו חייו ואורו. האיש הזקן ליד השער, שהשקיע במרוץ על קביו מרץ כה רב, הביט בי בזעם, אבל נצר את לשונו ושמר את קללתו לעצמו. יצאתי משער בית-העלמין ומורה הדרך שלי נעלם באותה מהירות שבה הופיע, ובדיוק באותו המקום. ייתכן שהתגורר בסדק בחומת בית-העלמין ולא היה מגיח ממנו אלא לעתים רחוקות. הוא לא נעלם בלי לקבל את המגיע לו, ולפרידה אמר ״Oui״.
פרק ב' –קולות מראקש-אליאס קנטי-ביקור במלאח
פרק א' –קולות מראקש-אליאס קנטי-ביקור במלאח
ביקור במלאח
בבוקר השלישי, כשנשארתי לבדי, מצאתי את הדרך אל המלאח. הגעתי לצומת רחובות שיהודים רבים עמדו בו. התנועה זרמה על פניהם ופנתה בפינת הרחוב. ראיתי אנשים חוצים חלל מקומר בחומה והלכתי בעקבותיהם. בתוך החומה הזאת, מוקף בה מארבעת עבריו, שכן המלאח, הרובע היהודי.
מצאתי את עצמי עומד בשוק קטן פתוח. בתוך חדרים נמוכים ישבו גברים בין סחורותיהם. אחדים מהם, לבושים בבגדים אירופיים, ישבו או עמדו. הרוב חבשו לראשם כיפות שחורות, המציינות כאן את היהודים, ורבים מאוד היו מזוקנים. בחנויות הראשונות שנקרו לי בדרכי מכרו בדים. אחד מדד משי באמת ידו. אחר, מרוכז במחשבות, הוליך את עפרונו במהירות וחישב חישובים. גם החנויות שנראו עשירות יותר היו קטנות מאוד. ברבים מהן נמצאו לקוחות. באחד החדרים ישבו ברישול שני גברים עבי בשר מול גבר שלישי צנום, שהיה הבעלים, וניהלו עמו שיחה ערנית ומנומסת.
חלפתי על פניהם לאט ככל האפשר והתבוננתי בפניהם. השוני ביניהם היה מדהים. היו פנים שבלבוש אחר הייתי חושב אותם לערבים. היו שם יהודים זקנים מוארי פנים כמו אצל רמברנדט. היו כמרים קתולים שהתייחדו בחרישיות ערמומית ובענווה. היו יהודים נצחיים, שאי־השקט היה רשום להם על כל חזותם. היו צרפתים. היו ספרדים. היו רוסים אדמונים. את אחד מהם היית יכול לברך לשלום כאברהם, הוא דיבר בהתנשאות אל נפוליאון, ואיזה פיקח חמום־מוח, שדמה לגבלס, התערב בשיחתם. במוחי עלה עניין גלגול הנשמות. אולי, אמרתי לעצמי, חייבת נשמתו של כל אדם ליהפך בזמן כלשהו ליהודי, וכעת כולם נמצאים כאן: אף נשמה אינה זוכרת מה היתה קודם לכן, ואפילו אם הדבר ניכר כבירור בתווי הפנים עד שגם אני, שהנני זר, מבחין בכך, מדמה כל אחד ואחד מן האנשים האלה שהוא צאצא ישיר של האנשים מן התנ״ך.
אבל היה דבר-מה משותף לכולם, ולאחר שהתרגלתי לעושר פניהם והבעותיהם, ניסיתי לגלות מהו אותו דבר משותף. היתה להם דרך מהירה להגביה את מבטם ולגבש להם הערכה על כל מי שחלף על פניהם. מעולם לא קרה שעברתי בלי שהבחינו בי. כל אימת שעצרתי היו יכולים לחשוב אותי לקונה ולבחון אותי לאורה של עובדה זו. אבל בדרך־כלל ננעץ בי המבט החטוף והאינטליגנטי הרבה לפני שעצרתי, והוא ננעץ בי גם כשהלכתי בעברה השני של הסמטה. אפילו אצל אלה שרבצו עצלים כמנהג הערבים לעולם לא היה המבט עצל: הוא הגיע, סייר מנוסה, ומיד חזר כלעומת שבא. היו ביניהם מבטים עוינים, קרים, אדישים, דוחים וחכמים עד אין קץ. אבל לעולם הם לא נראו מטופשים. היו אלה מבטיהם של בני-אדם שלעולם עומדים על המשמר, אך אינם חפצים לעורר את האיבה שלה הם מצפים. והיה זה פחד הנוהג בחוכמה ומסתיר את עצמו.
ניתן לומר שכבודם של האנשים האלה טמון בזהירותם. החנות פתוחה רק בצדה האחד ואין הם צריכים להיות מודאגים כשמתרחש דבר-מה מאחורי גבם. אותם אנשים, בהיותם ברחוב, שרויים בחוסר ביטחון רב יותר. עד מהרה הבחנתי שה״יהודים הנצחיים״ ביניהם, שנראו חסרי מנוח ומלאי ספקות, היו תמיד רוכלים נודדים, שנשאו את כל מרכולתם על גופם והיו צריכים לפלס להם דרך עמה בהמון, שלעולם לא ידעו אם לא יתנפל לפתע מישהו מאחור על קניינם הדל, משמאל, מימין, או מכל העברים בבת-אחת. כל מי שהיה בעל חנות וישב בה, היה בו משהו רגוע.
אבל אחדים ישבו בסמטה והציעו למכירה כל מיני דברים של מה בכך. לא אחת היו אלה ערימות קטנטנות ועלובות של פירות או ירקות. אלה נראו כאילו למעשה לא היה להם דבר למוכרו ורק היו נאחזים במראית עין של תעסוקה כלשהי. הם היו מרופטים למראה. היו שם רבים כאלה, ואני התקשיתי להתרגל לנוכחותם. אולם עד מהרה כבר הייתי מוכן לגרוע מכול ולא התפלאתי במיוחד כשראיתי איש זקן וחולני למראה יושב על הארץ, וכל שיש עמו למכור הוא לימון מצומק יחיד ותו לא.
הלכתי עכשיו בסמטה שהוליכה מן השוק שבפתח לעומקו של הרובע. היא המתה מאדם. בין אינספור הגברים נקרו לי בדרכי גם נשים לא רעולות אחדות. אשה בלה מזוקן שירכה רגליה בסמטה ונראתה כאדם הזקן עלי אדמות. עיניה היו נעוצות בלא ניע במרחק, והיא נראתה כאילו ראתה בדיוק לאן מועדות פניה. היא לא סטתה ימינה או שמאלה מפני איש. בעוד שאחרים נאלצו לעשות עיקופים כדי לפלס להם דרך, מסביבה תמיד היה מרחב בשפע. נדמה לי שהתייראו מפניה: היא הלכה עקב בצד אגודל ותמיד היתה בידה שהות למכביר להטיל קללה בכל ברייה. דומה שהפחד שהפילה הוא שנתן לה כוח להלך. משחלפה על פני סוף־סוף, סבתי לאחורי ועקבתי אחריה במבטי. היא הרגישה במבטי, כיוון שסבה לאחור באותה אטיות שבה הלכה, פנתה לעברי ומיקדה בי את עיניה. מיהרתי להסתלק מן המקום, ותגובתי על מבטה היתה אינסטינקטיבית כל-כך, עד שרק כעבור זמן שמתי לב עד כמה החשתי את צעדי.
חלפתי על פני שורה של חנויות גלבים. גברים צעירים, ספרים, עמדו בפתחיהן בחיבוק ידיים. על הארץ ממול הציע איש למכירה סל מלא בחגבים צלויים. נזכרתי במכת מצרים המפורסמת והתפלאתי שגם יהודים אוכלים חגבים. בגומחה מוגבהת במיוחד ישב אדם ולו תווי הפנים וצבע העור של כושי. הוא חבש כיפה יהודית ומכר פחמים. הם היו סדורים מסביבו בערימה גבוהה, והאיש נראה כאילו עמד להיטמן בחומה של פחמים ורק המתין לבואם של בעלי המלאכה שנועדו לבצע את העבודה. הוא ישב בדממה גמורה, עד שתחילה נעלם מעיני, ואת תשומת לבי צדו רק עיניו שהתנוצצו בתוך כל הפחמים האלה. לידו מכר איש שתום־עין ירקות. העין שבה לא ראה היתה נפוחה להחריד ונראתה כמו איום. הוא עצמו התעסק במבוכה בירקות שלו. הוא הזיז אותם לצד אחד ואחר הזיז אותם בזהירות בחזרה. איש אחר ישב על הארץ ליד חמש או שש אבנים. הוא נטל בידו כל אבן לחוד, שקל אותה, בחן אותה ואחר עוד הגביה אותה מעט. הוא החזיר אותה ליד האחרות וחזר על אותו משחק עם אבן אחרת. אף לא פעם אחת לא הרים מבטו אלי, אף על פי שעמדתי קרוב אליו. הוא היה האדם היחיד בכל הרובע שלא זיכה אותי במבט. האבנים שרצה למכור הטרידו את מנוחתו ונדמה כאילו התעניין בהן יותר מאשר בקונים.
הרגשתי כיצד הכול הלך ונעשה עני יותר ככל שהעמקתי להיכנס אל רובע המלאח. הבדים הנאים ויריעות המשי נשארו מאחורי. איש לא נראה עשיר וקורן הדרת מלכות כמו אברהם. השוק שליד שער הכניסה היה מין רובע של יוקרה; החיים האמיתיים, חיי העם הפשוט התנהלו כאן. נמצאתי כעת בכיכר מרובעת קטנה, שנדמתה לי כלב הרובע. ליד באר מוארכת עמדו גברים ונשים במעורב. הנשים נשאו כדים שלתוכם יצקו מים. הגברים מילאו את נאדות המים שלהם העשויים עור. חמוריהם עמדו לידם והמתינו עד שישקו אותם. במרכז הכיכר ישבו כמה מוכרי תבשילים. אחדים טיגנו בשר, אחרים חביתיות; נשיהם וטפם היו שם עמם. נדמה כאילו העתיקו לכיכר את משק ביתם ובה התגוררו ובישלו.
איכרים בתלבושת בֶּרְבֶּריות עמדו פה ושם, בידיהם תרנגולות חיות. הם אחזו אותן ברגליהן, שנקשרו זו לזו, ראשיהן שמוטים כלפי מטה. כל אימת שקרבו אליהם נשים היו מושיטים לעברן את התרנגולות כך שיוכלו לאחוז בהן. האשה לקחה את העוף בידה בלי שהברברי ישחרר אותה, בלי לשנות את תנוחתה. האשה היתה לוחצת אותה, צובטת אותה, ממששת בדיוק במקום שבו היתה אמורה להיות בשרנית. איש לא הוציא הגה בזמן הבדיקה הזאת, לא הברברי ולא האשה, גם העוף החריש. אחר-כך השאירה אותו בידו, שם נשאר תלוי, וניגשה אל האיכר הבא. לעולם לא קנתה אשה תרנגולת בלי לבדוק קודם בדקדקנות הרבה אחרות.
מסביב לכיכר כולה היו חנויות. באחדות מהן עבדו בעלי מלאכה, הלמות פטישיהם נמהלת ברעש רב בהמולת קולות הדוברים. באחת מקרנות הכיכר נאספה קבוצה גדולה של גברים שהתווכחו בלהט. לא הבנתי מה אמרו, אבל אם לשפוט לפי הבעות פניהם נסבו הדברים על עניינים שברומו של עולם. הם החזיקו בדעות שונות והתנצחו בהטחת טיעונים זה כנגד זה; נדמה לי שהתמודדו ברוב חדווה עם טיעוני זולתם.
בטבורה של הכיכר עמד קבצן זקן, הראשון שראיתי במקום הזה. הוא לא היה יהודי. עם המטבע שקיבל פנה מיד אל אחת החביתיות שהיטגנו במחבת בשאון. מסביב לטבח נקבצו כמה לקוחות, והקבצן הזקן היה אנוס לחכות עד שיגיע תורו. אבל הוא שמר על אורך־רוח, אפילו בעת שהגיע קרוב כל-כך להתגשמות כמיהתו הלוהטת. כשקיבל לבסוף את החביתית שלו, נעמד אתה שוב בטבור הכיכר ואכל אותה בפה פעור לרווחה. תאבונו התפשט על פני הכיכר כמו עננה של עונג. איש לא שת לבו אליו, אבל הכול שאפו לקרבם את ניחוח הנאתו, והאיש נראה חשוב מאין כמותו לחיי הכיכר ולרווחתה, האנדרטה האוכלת שלה.
אולם אינני חושב שרק בזכותו חשתי בקסם המאושר שעטף את הכיכר. הרגשתי כאילו נמצאתי עכשיו באמת במקום אחר, כאילו הגעתי למחוז חפצי. לא רציתי ללכת עוד מכאן, הייתי פה לפני מאות שנים, אבל הדברים נשתכחו ממני וכעת חזרו אלי. במקום הזה גיליתי אותו עיבוי ואותה חמימות של החיים שחשתי בקרבי עצמי. אני הייתי הכיכר הזאת כשעמדתי שם. דומני שאני הכיכר הזאת תמיד.
הפרידה ממנה קשתה עלי כל-כך, עד שמדי חמש או עשר דקות חזרתי אליה שוב. בכל מקום שאליו הוליכה אותי דרכי עכשיו, כל חקירה ודרישה שעוד עשיתי ברובע המלאח, תמיד הפסקתי כל עיסוק כדי לחזור לכיכר הקטנה, לחצותה בכיוון זה או אחר, כדי לוודא שעודנה נמצאת במקומה.
פניתי תחילה לתוך אחת הסמטאות השקטות יותר, שלא היו בה חנויות, רק בתי מגורים. בכל מקום, על גבי קירות, ליד דלתות, בגובה מסוים מן הקרקע, היו מצוירות כפות ידיים, כל אצבע ואצבע מצוירת בקווים ברורים, לרוב בצבע כחול: הן משמשות סגולה נגד עין הרע. זה היה הסימן הנפוץ ביותר שמצאתי כאן, ותושבי המקום אהבו לקובעו במיוחד ליד מקום מגוריהם. מבעד לדלתות פתוחות יכולתי להציץ אל החצרות, שהיו נקיות מן הסמטאות. שלווה זרמה מתוכן החוצה אלי. לא היה דבר שאליו השתוקקתי יותר מאשר להיכנס פנימה, אך לא העזתי לעשות זאת כיוון שלא ראיתי איש. לא ידעתי מה יכולתי לומר לו פגשתי לפתע בתוך בית כזה באשה. נחרדתי מעצם המחשבה שאני עלול להחריד מישהו. הדממה ששרתה על הבתים נדמתה לי כביטוי של זהירות. אבל מקץ שעה קלה הופר השקט. רחש דק וגבוה, שנשמע תחילה כצרצור, הלך והתחזק, עד שעלה בדעתי כלוב של ציפורים. ״מה זה יכול להיות? הרי אין כאן כלוב מלא במאות ציפורים! ילדים! בית-ספר!״ עד מהרה לא היה מקום לספק, הרעש מחריש האוזניים בקע מבית-ספר.
בעד שער פתוח הצצתי לתוך חצר גדולה: כמאתיים ילדים קטנטנים ישבו בה דחוקים וצפופים. אחדים התרוצצו לכאן ולכאן, או שיחקו על הארץ. רוב הילדים, שישבו על ספסלים, החזיקו בידיהם ספרי לימוד. בקבוצות קטנות של שלושה או ארבעה הם טלטלו את גופם בחוזקה לפנים ולאחור, מדקלמים בקולות גבוהים: ״אלף. בית. גימל.״ הראשים השחורים הקטנים פיזזו בקצב הנה והנה; תמיד היה אחד מהם הנלהב ביותר, שתנועותיו היו המשולהבות ביותר, ומפיו בקעו הגאי האלפבית העברי כמו עשרת הדיברות בהתהוותן.
המשך בפוסט הבא…………..
פרק א' –קולות מראקש-אליאס קנטי-ביקור במלאח
לְהוֹדוֹת מָה טוֹב בְּחִבַּת-הנושא: שבת ושיבת ציון. אעירה שחר בקשה לשבת מס 29 כרך א'
שבת נח / סדרה ב׳
דודי ירד לגנו — צביהאן
ידיד נפש — נועם ״בת יפת״ (מס׳ 34)
בקשה — לְהוֹדוֹת מָה טוֹב בְּחִבַּת
(29) — בקשה — סי׳ יהודה בן אברהם חזק, ע״מ ח-ח הגאים
לְהוֹדוֹת מָה טוֹב בְּחִבַּת
לַייָ כִּי הַיּוֹם שַׁבָּת:
יָחִיד צִוָּה עַם קְדוֹשִׁי / שֵׁשֶׁת יְמֵי הַמַּעֲשֶׂה
מָזוֹן תַּכְפִּיל לְיוֹם שָׂשִׂי / וְיַיִן טוֹב לִכְבוֹד שַׁבָּת:
הַכֵּן לָךְ כֹּל־מַעֲדַנִּים / בָּשָׂר שָׁמֵן אַיִל תָּמִים
שֻׁלְחָן עָרוּךְ יִהְיֶה שָׁלֵם / קִדּוּשׁ יַיִן בִּכְלֵי חֶמְדׇּת:
וְעַנֵּג נַפְשָׁךְ בְּיוֹם זֶה / בְּסוֹד תּוֹרָה, וְאַל תִּבְזֶה —
עֱנוּת עָנִי דַּל וְרָזֶה / לֹא מָצְאָה יָדוֹ דֵּי שַׁבָּת:
דְּבַר מִסְחָר אֵין לְאָמְרוֹ / בְּיוֹם זֶה, כִּי אַ-ל בְּחָרוֹ
מִכָּל הַיָּמִים וּלְשָׁמְרוֹ / שָׁלֹשׁ סְעוּדוֹת בְּשַׁבָּת:
הִתְבַּשְּׂרוּ עַם אֱמוּנִים / בְּיַד אַכְזָרִים נְתוּנִים
מָשִׁיחַ בָּא מִמְּעוֹנִים / יָבוֹא לָנוּ בְּרֹב הַדְרָת:
בֶּן־דָּוִד הַנָּבִיא צֶמַח / בְּיָמָיו נָגִיל וְנִשְׂמָח
נִין עֲמָלֵק יִסַּח יִמַּח / הַשֵּׁם שָׁלֵם בְּרֹב חִבָּת:
אַבְרָהָם לְזַרְעוֹ הַלְּלוֹ / שִׁירָה, בַּעֲבוּר יִשְׁמוֹר לוֹ —
אָלֶ"ף וָ"ו הֵ"א לְמוֹשָׁב לוֹ / אוֹתָנוּ יִנְצוֹר כְּבָבָת:
חַזֵּק יָדֵינוּ אֵ-ל עֶלְיוֹן / וּבְנֵה מְהֵרָה עִיר צִיּוֹן
אֵלִיָּה תִּשְׁלַח עִם יִנּוֹן / יוֹצִיאוּנוּ מִתּוֹךְ לַבָּת:
זֶבַח־תּוֹדָה כַּפֶּר־עֹנֶשׁ / נַקְרִיב בְּשַׁבָּת וָחֹדֶשׁ
עוֹלָה וְכָלִיל, נְחַדֵּשׁ / קַךְבָן וּמַנְחַת מַחֲבַת:
קַבָּל בִּרְכַּת הַמְּשׁוֹרֵר, / אֵ־ל חַי, מוֹרִישׁ וּמַעֲשִׁיר
תֵּן לוֹ חֵלֶק וְגַם כֶּתֶר / בָּעוֹלָם שֶׁכֻּלּוֹ שַׁבָּת:
כנפי שחר
(29) הנושא: שבת ושיבת ציון.
ענות עני — כניעתו, צעקתו. לא מצאה ידו… — לא השיג לקנות צרכי שבת. בן־ דוד… — משיח יעקור וימחה זכר עמלק, ואז שם ה׳ יהיה שלם (ראה רשי׳י— שמות יז, טז). אל״ף… — אותיות ״אוה״.
מעגל החיים-שלום צבר-קהילות ישראל במזרח במאות התשע עשרה והעשרים.
הבה נשָווה לנגד עינינו משפחה יהודית באחת מערי מרוקו בראשית המאה העשרים. בבית המשפחה שוררת התרגשות גדולה: תינוק חדש בא לעולם. כל בני הבית, קרוביהם וידידיהם שבאו לבקרם שמחים, אך על פניהם ניכרת עננת דאגה; ברית המילה של התינוק עדיין לא נערכה, ורב החשש, שמא ימים קריטיים אלה עד להכנסתו של התינוק בבריתו המגוננת של אברהם אבינו לא יעברו בשלום. כדי להתמודד עם הרע מכול מכנס אבי המשפחה את בני ביתו מאוחר בלילה, לאחר שכל האורחים עזבו, נועל את הדלתות והחלונות, ומוציא חרב ברזל גדולה. בחרב זו הוא מנופף לארבע רוחות השמים – כאילו סובבים אותו אויבים מוחשיים. המזיקים שבהם הוא נלחם הם"הכוחות החיצוניים", ובהם המכשפה לילית והשדים המתלווים אליה, דמויות שבמסורת העממית היהודית שואפות להזיק לתינוק בכל דרך שהיא.
נסיט עתה את מבטנו לבית ברובע היהודי של זאכו שבכורדיסתאן העיראקית (גבול עיראק־תורכיה) באותה התקופה. לאחת המשפחות נולד תינוק יפה ובריא, לאחר שכמה מאחיו ואחיותיו אשר נולדו לפניו לא האריכו ימים. אמו או אביו הולכים לשלושה צורפים – יהודי, מוסלמי ונוצרי – כדי לרכוש מהם כמות כסף זעירה. הצורף היהודי מכין מהכסף שנאסף חרב סמלית קטנה, בנדנה חור, ורב הקהילה חורט בה שמות והשבעות בעברית. החרב הסמלית – השונה במראה ובצורתה מן החרב המרוקאית – מהודקת לטורבן של התינוק והוא נושא אותה לכל מקום במשך שנים אחדות, אף עד גיל הנחת תפילין, עד שהוריו מרגישים שיצא מכלל סכנה ואפשר להסיר את הסכין המגינה.
התופעה המתוארת אינה מיוחדת לארצות האסלאם. למשל יהודי גרמניה ויהודי אלזס (צפון צרפת) השתמשו בסכין שנקראה קראסמעסער. בסמן זו השתמשה היולדת עצמה: בחצות הלילה היא נטלה אותה ונופפה בה לארבע רוחות השמים. באלזס של המאה התשע־עשרה אף העדיפו לשם כך כלים ששפכו דם בקרבות של נפוליאון, משום שהם כבר הוכיחו את יעילותם.
הדמיון והשוני בין הקהילות השונות מעוררים סקרנות ומציבים שאלות רבות. לכאורה התנהלו אורחות חייו של היהודי על־פי ספרי הלכה מפורטים, ואלה קבעו כל פרט במחזור חייו. עניין זה ניכר בייחוד לאחר המצאת הדפוס באמצע המאה החמש־עשרה, כאשר ספרי ההלכה, שהודפסו במהדורות חוזרות ונשנות והופצו בעותקים רבים, העבירו את הפסיקה ההלכתית כמעט לכל קהילה יהודית באירופה הנוצרית ובארצות האסלאם. הדוגמה הבולטת ביותר היא ספרו של רבי יוסף קארו, שולחן ערוך (הודפס לראשונה בוונציה בשנת שכ"ה – 1564/65). לספרו של קארו, המתבסס על ההלכה והמנהג הספרדי, נוספו השלמותיו של הרמ״א על־פי מנהגי פולין מולדתו וההלכה האשכנזית בכלל. כמו כן, גדולי הרבנים בכמה קהילות בארצות האסלאם חיברו ספרי הלכה המסכמים את הפסיקה האופיינית לאזור פעולתם, כגון הרב יחיא צאלח (מהרי״ץ) בתימן והרב יוסף חיים בעיראק. אולם למרות ספרי ההלכה ה״ רשמיים״ המשיכו בקהילות רבות לשמור על מנהגים מיוחדים לאותו מקום, שלא תמיד תאמו את הפסיקה המודפסת במלואה.
רבי יוסף קארו (1575-1488)
נולד בספרד. לאחר הגירוש הגיע בשנת 1497 עם משפחתו לארצות האימפריה העות׳מאנית, ושהה בקושטא, אדריאנופול, ניקופול וסלוניקי. את חינוכו התורני קיבל מאביו, רבי אפרים, ומדודו רבי יצחק, ואת סמיכתו לרבנות מאחד מחשובי הרבנים בדור שלאחר הגירוש, רבי יעקב בירב. בשנת 1536 התיישב בצפת, כיהן בה כראש ישיבה ונחשב לראש החכמים בעיר. מחיבוריו: בית יוסף – פירוש על ארגעה טורים (החלקים) לרבי יעקב £ אשר, ובו הביא דיונים על המחלוקות ההלכתיות באריכות (ארבעה חלקים, ונציה־סביוניטה ש״י-שי״ט); כסף משנה – פירוש על משנה תורה לרמב״ם. ספרו המפורסם ביותר הוא שולחן ערוך, הכולל פסקי הלכה ללא דיון מפורט במחלוקות. הספר משמש יסוד לפסיקה הספרדית והאשכנזית עד היום. קארו היה בקיא גם בתורת הנסתר, ופרסם ספר קבלי בשם מגיד מישריט(ח׳׳א, לובלין ת״ו; ח״ב, ונציה ת״ט), שהוא תיעוד של התגלויות מיסטיות שנמסרו לו בחלום.
רבי משה איסרליש (רמ"א) (1572-1525)
נולד בקרקוב, פולין, למשפחה אמידה והתחנך בצעירותו אצל אביו ודודו. מאוחר יותר למד תורה בישיבת רבי שלום שכנה בלובלין. הרמ״א היה מגדולי הפוסקים בתקופתו, והוא מייצג את ״תור הזהב״ של יהדות מזרח אירופה. היה בקיא באסטרונומיה, בקבלה, בפילוסופיה ובהיסטוריה. ב־1550 הקים ישיבה בקרקוב, ותמך בתלמידים מכספו. כשיצא ספרו של רבי יוסף קארו, שולחן ערוך, שההלכות בו הן לפי פסיקות רבני ספרד, חיבר לו הרמ׳׳א הגהות, ובהן הפנה למקורות הלכתיים של רבני אשכנז וצרפת. באורח זה הוא התאים את השולחן ערוך לכלל ישראל. לפיכך הגהותיו מכונות ה״מפה״, היא המפה שעל גבי השולחן ערוך. בין ספריו החשובים הנוספים: ספר שאלות ותשונות הרמ׳יא (הנוויא 1710)¡ מחיר יין(המבורג 1711¡ פירוש על מגילת אסתר). נפטר בל״ג בעומר, ויהודי פולין נהגו במשך מאות שנים לעלות לקברו בתאריך זה.
הרב יחיא בן יוסף צאלח (מהרי״ץ) (1805-1715)
גדול רבני תימן במאה השמונה־עשרה. כיהן כאב בית הדין בעיר צנעא וכרבה הראשי של העיר בשנים 1805-1770. פעל לחיזוק מעמדם הרוחני־ החברתי של יהודי תימן ולשימור מסורותיהם הקדומות כנגד חדירת מסורות ספרדיות. השפעתו על יהודי תימן מכרעת, וחיבוריו התפשטו בקרב יהודי תימן. הוא העורך האחרון של הסידור התימני המכונה נוסח תימן או ״בלדי״. ספריו החשובים: הסידור (בעריכתו) תכלאל עץ חיים (הודפס לראשונה בשנים 1895-1894)¡ שו״ת פעולת צדיק (הודפס לראשונה בשנים 1946- 1965); חלק הדקדוק, על נוסח המקרא (הודפס לראשונה בשנת 1885).
יתרה מזו, אף שספרי ההלכה מסוגו של שולחן ערוך תיארו כיצד יש לנהוג בכל שלב ושלב בחייו של היהודי עדיין נותר מקום רב לנושאים שונים הקשורים לחיי היום יום, אשר לא נזכרו ולא נידונו בספרות הרשמית. החיים בארצות מרוחקות זו מזו ותחת דתות ותרבויות שונות זו מזו השפיעו על אורח חייו של המיעוט היהודי בהיבטים רבים. לפיכך, רב הגיוון במנהגים, ובייחוד בתחום של מחזור החיים, שמטבעו מושפע רבות מן התרבויות הסובבות. במנהגים ובטקסים הללו, כפי שנחוגו בקרב המיעוטים היהודים בארצות האסלאם ובין קהילות מגורשי ספרד, התקיים שילוב מסורות מרתק, המעיד על יצירה מקורית יהודית לצד השפעות מן החברה המארחת. הדגש בספר זה הוא על מגוון המנהגים והטקסים המיוחדים שנהגו בקהילות השונות. הצד ההלכתי של מנהגים אלו נידון באורח שולי – בעיקר כאשר נודעה לו השפעה על המנהג. ועוד, כדי לפשט את הדברים, לא נערכו הבחנות בין המנהגים והטקסים על־פי סוגיהם השונים בספרות ההלכתית.
מבנהו של הספר ערוך על־פי ארבע התחנות שמבחינים בהן החוקרים בהתפתחות חייו של האדם בחברה המסורתית:
א. לידה וילדות.
ב. חניכה וכניסה לעולם המבוגרים.
ג. נישואים והקמת משפחה.
ד. מוות וקבורה.
הרב יוסף חיים (1909-1835)
מגדולי רבני בבל בדורות האחרונים: דרשן, מקובל ופוסק הלכה. ליד בגדאד שלמד ב״מדרש בית זלכה״ אצל הרב עבדאללה סומך. אף שלא כיהן במשרה רשמית, זכה להערכה עצומה בבבל ובכל ארצות המזרח. פרסם ספרים רבים בהלכה, דרוש, מוסר, קבלה ומחקר מדעי (קונטרס מראות ישראל). ספרו הידוע ביותר הוא בן איש חי (ירושלים 1898), שהוא צירוף פסיקה הלכתית עם דברי אגדה במחזור דו-שנתי. יהודי בבל נהגו ללמוד ספר זה בחבורות. בין חיבוריו האחרים: רב ברכות(חידושי הלכה, בגדאד 1868); עוד יוסף חי(ירושלים 1980); שו״ת רב פעלים(ירושלים 1912-1906).
גירוש ספרד
ב־31 במרס 1492 חתמו מלך ומלכת ספרד, פרננדו ואיזבלה, על צו הגירוש של יהודי ספרד. הצו התפרסם ב־1.5.1492, וניתנה בו ארכה של חמישה חודשים ליציאת היהודים. מספר היוצאים את ספרד נאמד בכחמישים אלף משפחות, או בין מאתיים לשלוש מאות אלף נפש. קבוצות גדולות של מגורשים שמו פניהן לארצות המזרח, לאיטליה ולצפון אפריקה והשתקעו שם. נוצרו קהילות של מגורשים שהיו מעין ״גולה בתוך גולה״. יהודים רבים המשיכו לחיות בספרד ובפורטוגל כאנוסים. כלפי חוץ הם חיו כנוצרים, אך שמרו על יהדותם במידה זו או אחרת. במהלך המאה השש־עשרה עזבו אנוסים רבים את חצי האי האיברי לטובת ערים שונות ברחבי אירופה, וכשהתאפשר להם שבו לחיק היהדות במוצהר. קהילות המגורשים והאנוסים לשעבר, שנשאו מטען רוחני רב־ערך, השפיעו רבות על התרבות וההלכה במקומות שאליהם הגיעו. הפסיקה ההלכתית של יהדות ספרד זכתה למעמד של בכורה בארצות המזרח ובצפון אפריקה. הדבר בא לידי ביטוי בהתקבלותו הגורפת של שולחן ערוך לרבי יוסף קארו.
מעגל החיים-שלום צבר-קהילות ישראל במזרח במאות התשע עשרה והעשרים.
יוסף אליהו שלוש – פרשת חיי-1870-1930
בימים ההם היה הקימיקם של יפו (מושל העיר , ) רגיל מדי יום ביומו לשבת במשרד אבי שאהבהו מאוד, לשתות קפה, לעשן נרגילה ולשוחח עמו. כשנכנס באותה שעה אל אבי, מצאהו זועף ופניו אינן כתמול שלשום. מרוב יגון על בנו "יוסף אליהו" לא קדמהו אבי באותה קבלת הפנים הרגילה. כשבקש הקימיקם מאבי לדעת פשר דבר ועגמת-נפשו, התפרץ אבי המנוח בבכי וספר לו על מקרה אסונו. הקימיקם נרגש מאד לשמוע את המקרה המעציב ונחם את אבי, כי יבוא לעזרתו למצוא את בנו האבוד. מיד רמז להחיל [צ"ל חייל א.פ]שעמד על יד הדלת ופקד עליו לקרוא למכריז (בן אדם שקולו חזק ומסתובב בחוצות העיר להודיע לתושבים פקודות הממשלה). כעבור איזה רגעים בא המכריז והקימיקם צוה עליו להכריז בחוצות העיר, שמי שראה אותי יחזירני לאבי ומסר לו את כל הסימנים על דבר לבושי, מראה פני וכו . ' המכריז שקבל את פקודתו ישר ממושל העיר, התחיל מיד להסתובב בכל הסמטאות ודרכי העיר ולהכריז. אך הכל לשוא, אין קול ואין עונה.
בעוד הקימיקם יושב ומדבר דברי נחומים לאבי, בא ערבי אחד והודיע לקימיקם כי בשעת הצהרים ראה אותי מדבר עם מערבי אחד בסמטא לא רחוקה. כשמוע אבי את דברי הערבי, קפץ כנשוך נחש ממקומו ומקרה האסון שהיה מעורפל בעיניו התחיל לאט להתבהר לו והוא קרא: "כן, המערבי הלך ממשרדי רגעים מספר אחרי שלחי את בני לביתי להביא את המפתחות". החשד התחיל להתאמת בלבבו, כי רק המערבי המכשף הוא שגנב את בנו. השמועה נפוצה בכל העיר, כי גונבתי על-ידי מכשף וכל התושבים התחילו לחפש אחרי ילדיהם ולשמרם בבית. הקימיקם צוה להכריז, מי הרוצה להתנדב לנסוע בלוית חילים, בסביבות ובכפרים לחפש אחרי המערבי. הרבה מהתושבים הערבים הגבורים התנדבו לדבר משתי סבות: אחת – להוכח אם ישנו באמת גנב כזה החוטף ילדים קטנים מחיק הוריהם, ושנית – מאהבתם לאבא. קבוצות קבוצות באו לבית-הממשלה כדי לקחת סוסים ובלוית חילים יצאו לדרך. הרבה הלכו מעצמם לחפש אחרי, ברשיון הממשלה, בסמטאות הנדחות ובמבואות האפלים והילד איננו.
אבי היה רגיל מדי יום ביומו, משעה שלש אחרי הצהרים לעזוב את משרדו וללכת הביתה, רוחץ את ראשו, ידיו ורגליו ופושט מעליו בגדי העיר ועולה לבוש בגדי הבית ישר לבית המדרש שנמצא למעלה מדירתנו והסמוך לבית הכנסת. שם היה נפגש עם זקני העדה הקבועים שבאים כרגיל לקרוא ולהתפלל. על פי רוב נמצאו בבית המדרש רבנים וחכמים קבועים וגם כאלה שהיו עוברים דרך יפו ומתאכסנים בביתנו. בזכרוני נשארו שמות הרבנים האלה: הרב הגאון המקובל רבי אליהו מני אביו של השופט מלכיאל מני, שהתארח אצלנו לרגלי מצב בריאותו, הרה ג " רבי שלמה בחבוט אביו של הרב בחבוט המכהן פאר בבירות, הרה"ג רבי מרקדו מאיר אביו של הרב הראשי בארץ-ישראל ראשון לציון רבי יעקב מאיר, הרה"ג ר' יעקב שמחון אביו של הרב המנוח ר' יוסף בן שמחון, הרה"ג ר' מאיר המבורגר חתנו של מי שהיה מפקד הצבא האנגלי באלכסנדריה דוד בלטנר ביק, ' ר יצחק אשולין, רבי מסעוד הכהן, רבי משה צרויה ועוד רבנים שאינני זוכר את שמם.
יחד עם הרבנים האלה והחכמים הקבועים, היה אבי הוגה אתם בתורה ומתוכח בעניני הלכה, עד תפלת מנחה. כתום התפלה, היו מסובים שוב מסביב לשולחן וממשיכים ללמוד כמקודם עד ערבית. שעתים לפני הבקר היו קמים לתקון חצות וקוראים עד עלות השחר, זמן תפלת שחרית.
באותו היום שנגנבתי, לא הלך אבא כרגיל לקרוא בבית המדרש. כל עזרת הממשלה והתושבים עלה בתוהו. בשעה החמישית אחר הצהרים עזב אבי את משרדו וכל הנכבדים שבאו לבקרו והלך בעצמו לחפש אחרי בנו, כי האמין שבנו איננו מחוץ לעיר כי אם הסתירוהו בפנים העיר ועל כן שלח לבקש רשיון מהממשלה לחפש בבתים בלוית המוכתר. התחיל להכנס לבתי הערביים החשודים. נכנס בחצרות ופתח את הבארות וצועק לתוכם "יוסף אליהו" אך אין עונה. אחרי שעתים של חפושים שב עיף לחנותו ומאין ידיעה על בנו הלך מדוכא הביתה. בבית שררה תאניה, המשפחה קוננת ביגון, גם היהודים השכנים בוכים אתם. הוא הלך לבית הכנסת, לבש את הטלית ותפילין, פתח היכל ארון הקודש התפלל לה' בדמעות שליש.
הרבנים והחכמים ישבו בחדר המדרש הסמוך לבית הכנסת והגו בתורה. אמנם, התפלאו שאבי לא בא כרגיל לשבת להתענג בצל קורתם, אבל כבר שמעו מפי השמש שאבדתי ולכן חשבו, אין הדבר נורא כל כך, בטח ימצאני. אחי המנוח אברהם חיים, שסבל מאוד מצערו עלי ומפחדו על אביב שח"ו לא ישתגע מיסורים, והיה סופר ומונה הליכותיו ומביט בסקרנות על מעשהו, הלך לחנות לבקש את אבא ואיננו. גם בבית שהיה מלא עד אפס מקום – איננו. עלה לבית המדרש ומצא את כל הרבנים לומדים ואבא איננו בתוכם. עמד והרהר, לאן יכול ללכת אבי והחליט בנפשו ונכנס לבית הכנסת אולי ימצאהו שם ומה נדהם בראותו את אבא יושב על הארץ מול היכל ארון הקודש ובוכה תמרורים. התחיל גם הוא לבכות, ירד לקרוא את אמא ובאו אתה גם זקנתי אם-אבי ושאר הנשים הקרובות ובראותן את המחזה המחריד פרצו גם הן ביללה, עד שהקול נשמע לחדר הרבנים. כשבאו הרבנים לבית הכנסת, פנתה אליהם אמי בקריאה מרה: רבנים גדולים התפללו בעד בני "יוסף אליהו" הצילוהו בתפלתכם. הרבנים נכמרו רחמיהם ועמדו יחד אצל ארון הקודש הפתוח מסביב לאבא והתחיל הרב הגאון ר' אליהו מני באחדים מהפיוטים ביום הכפורים תפלה לדוד, תפלה לחבקוק הנביא, תפלה למשה ועוד. וכך המשיכו בתפלות ובתחנונים קורעי-לב שעות אחדות.
ובאותו הזמן כשבבית משפחתי שררו כלם בדאגה וביגון על גורלי נסעתי עם ר' ישראל שמחון העירה. בהגיענו אל הככר הרחב שדרכו נכנסו ליפו מכל קצות הארץ [כיכר השעון של היום] ושעליו עומד כעת ארמון-הממשלה [הסראיה] ובית שעון-העיר כששוק-אל-דיר וכל הבנינים של היום לא היו עדיין בנויים עליו, זולתי אהלים בודדים של מוכרי ירקות ולחם, מצאנו את בני העיר עומדים קבוצות קבוצות, משוחחים על האסון שקרא [שקרה] לאבי, ושואלים מכל הבאים ליפו, מחלקי הארץ , אם לא פגשוני בדרך. ערביים שונים מהכפרים והעיר, פנו אלינו בשאלה אם ראינו בדרך את פלוני בן פלוני. אחת מהקבוצות הכירתני ומיד נשמע הקול בעיר כי נמצאתי, הורידוני מהחמור והובילוני אל הקימיקם שישב על יד בית קפה עם אחדים מאנשי הממשלה וחכה לתוצאות. הקימיקם בראותו לאור הירח את הזקן המובילני התרגז מאוד עליו, אבל הזקן צעק: "אני הוא שהצלתי את הילד, אני ישראל שמחון". כלם התקרבו בהמון לפני הקדי והקימיקם לראותני, כשאני מתביש מאוד בהיותי יחף ובלי מלבוש. הקימיקם לקחני בידיו ובלוית אנשי הממשלה הובילני הביתה, כשאחרינו נהרו כל אנשי העיר. משפחתנו שנתבשרה בבואי על-ידי אחדים שהקדימוני יצאה לקדם את פני ואחריהם השכנים ונפגשנו מחנה מול מחנה. אבי נגש אלי, חבקני ונשקני וגעה בבכי: "הזהו אתה בני"?, אחזני בשתי ידיו הטהורות והלך אתי פסיעות גדולות כדי לבוא בהקדם הביתה. רגעים אחדים הסתכל בי לאור המנורות והדבר היה כחלום בעיניו, מבלי להאמין שזוהי מציאות. ר' שמחון התקרב אל אבי חבקו ונשקו והשתתף בשמחתנו. הכניסוני לבית, הוציאו הקוצים מרגלי, עשו לי קפה וחלב לשתות. בהיותי עיף, חולה ונרגז בקשו מהקהל להתפזר כדי לתת לי להרגע ולהנפש. לאט לאט שבו התושבים לבתיהם באמצם ידי הורי ובהביעם רגשותיהם בשמחת משפחתי. מרוב עיפות נרדמתי במטת אבי, מבלי לטעום מאומה. טרם עלות השחר קמתי ואביט סביבותי והנה אין איש בחדר הורי, נכנסתי לחדר האכל ומצאתיו מואר השלחן כרגיל מלא צלחות עם עוגות וגבינה, פירות וי"ש והובילם לבית המדרש . נתעטפתי במעיל ועליתי גם אני לשבת עם הרבנים, כי שנתי נדדה מעיני ומחזה בלהות וחלומות רעים לא נתנו לעפעפי להסגר. בעמדי בפתח, ראיתי הרבנים יושבים כרגיל וקוראים ובתוכם אבי במלבושיו הרגילים ולא במלבושי הבית ואבין כי ליל שמורים היה לאבי הלילה הזה. אמי המנוחה ישבה כמנהגה על יד התנור, עושה להם קפה ותה וגם ר' שמחון שהביאני יושב וקורא אתם. כשנכנסתי קבלוני הרבנים באהבה, כל אחד מהם חבקני וברכני. שתיתי תה וסעדתי עמם. אחדים מהרבנים בקשוני לספר על דבר מאורעותי, אולם אבי המנוח לא נתנני להשיב דבר, כי חס היה על בריאותי וחשש שמא אתרגז. ישבתי בחברת הרבנים עד הרדמי והעבירוני שוב למטתי. ימים ולילות הייתי אחוז תרדמה עזה שלא הרפתה ממני והייתי מתעורר בבהלה, רועד ונרגז. משפחתי הכירה בי את מחלת-הפחד, כי חרדתי לקול עלה נידף והתחילו לרפאותני.
יוסף אליהו שלוש – פרשת חיי-1870-1930
חלוצים בדמעה- אברהם מויאל האיש ופועלו-חנה רם עם עובד 1991- מיכל ליס- ממרוקו לארץ־ישראל
מיכל ליס
ממרוקו לארץ־ישראל:
העליות לפני קום המדינה (30 1948-18)
מאות בשנים היה זרם בלתי־פוסק של עליית יהודים מן המגרב, אם כי בממדים משתנים. החל משנת 1830 עם כיבוש אלג׳יריה על־ידי הצרפתים ועד כניסתם למרוקו ב־1912 הלכה וגברה העלייה לארץ־ישראל. תקוות לגאולה והרצון למלא מצוות העלייה וישוב הארץ מחד גיסא, ותסיסה פוליטית וכלכלית מאידך גיסא היו המניעים לעלייה, שרובה היה ממרוקו. זרם העלייה התחזק לקראת סוף המאה ה״19 ובתחילת המאה ה־20, אך נפסק כמעט כליל עם החלת הפרוטקטורט במרוקו ופרוץ מלחמת העולם הראשונה. לאחר הצהרת בלפור וועידת סן־רמו הלה גאות זמנית במספר העולים, אך שחזרה לממדי שפל בהמשך תקופת המנדט הבריטי בארץ. בעקבות הזעזועים של השואה והחקיקה האנטי־יהודית של שלטון וישי בצפון־ אפריקה שוב גבר הלחץ לעלייה. הפעם הגיעו לא רק בני שכבות עממיות מסורתיות אלא גם פעילים ציונים בני המעמד הבינוני החדש. החלטת האו״ם בכ״ט בנובמבר העירה פעמי הגאולה בלבבות והעלייה הגיעה לשיאים חדשים שלא ידעה קודם. אך לממדי ״עלייה המונית״ היא הגיעה בשנים 1956-1955 ובשנים 1962-1960 עם האירועים הכרוכים בקבלת העצמאות בארצות צפון־אפריקה.
מכיבוש אלג׳יריה עד כיבוש מרוקו (1912-1830)
כיבוש אלג׳יריה על־ידי הצרפתים וחדירת מעצמות אירופה לתוניסיה ומרוקו שינו את פני המגרב. התפתחויות שונות בשלוש המדינות השפיעו על מצבם של היהודים שם. באלג׳יריה, שנהפכה לחלק מהרפובליקה הצרפתית, עברה הנהגת הקהילה לידי הקונסיסטורים, על־פי הדגם הצרפתי: היהודים זכו בחינוך צרפתי ובשחרור ממעמדם כד׳מי (בן־חסות) אך בד־בבד הוגבלו סמכויות הקהילה והרבנות. בשנת 1870, בתוקף פקודת כרמיה, קיבלו מרבית יהודי אלג׳יריה אזרחות צרפתית. בו־בזמן שמעמדם המשפטי של יהודי אלג׳יריה השתפר, ניהלו גורמים אירופאיים באלג׳יריה – אנשי צבא, פוליטיקה והכנסייה על גוניהם השונים – מסע אנטישמי חריף.
בתוניסיה בשנות החמישים של המאה ה־19 העביר הבאיי, השליט התוניסאי, מספר צווים לשפר את מעמדו השפל של היהודי. אך השינוי הגדול היה לאחר החלת הפרוטקטורט הצרפתי ב־ 1881. לפי ההסכם, יהודים זכו בזכויות אזרחיות מסוימות ויכלו לבקש אזרחות צרפתית. עד מלחמת העולם השנייה כרבע מהיהודים היו בעלי אזרחות צרפתית; אחרים מבין הקהילה הליבורנזית היו בעלי נתינות איטלקית; רובם נשארו נתיני הבאיי.
במרוקו היה המצב שונה – הסולטאן שלט בה עד להקמת השלטון הצרפתי ב־1912. במרוצת המאה ה־19 הביאו מגעים מואצים עם ארצות המערב לשינוי במערך הפוליטי והכלכלי של האזור. מבחינת חיי המסחר והכלכלה, חסות קונסולרית וחינוך מערבי היו לשינויים אלה השפעות חיוביות בעבור היהודים. אך אותם התהליכים יצרו מתחים בתוך האימפריה השריפית שהוליכו לפרעות ולרדיפות ביהודים.
תגובה אחת של היהודים היתר, בריחה. מיד לאחר כיבוש אלג׳יריה עלו משם מספר יהודים שהשתקעו בעיקר בצפת. במרוקו עורר כיבוש זה ציפיות משיחיות, והעלייה היתה צעד מעשי לקירוב הגאולה. אחת מתוצאות הלוואי של הכיבוש- פינוי הים התיכון משודדי הים הקורסארים והפחתת סכנות בדרכים – עודדה אותם בצעד זה.
שוב ושוב נשאלו רבני מרוקו שאלות הלכתיות בעניין מצוות העלייה וישוב הארץ. נאמר, שעקב סכנות בדרכים אין לחייב אדם שאינו חפץ בכך לעלות. בשל המצב החדש פסק הרב יעקב ברדוגו ב־1834 (לאחר החלטת אחיו ר׳ פתחיה ברדוגו) שאין הבעל חייב לשלם לאשתו את כתובתה אם אינה רוצה לעלות עמו ארצה. כמו־כן נקבעו כללים לעליית הילדים – לפי גיל ומין. היו גם נשים שעלו שלא כרצון בעליהן.
אכן, לעומת שנות הארבעים של המאה ה־19, בהן היו רק כתריסר משפחות יוצאי המגרב – בירושלים ועוד משפחות ויחידים בצפת, טבריה והברון, עלו בשנות החמישים והשישים מאות, אולי גם אלפים, ממרוקו. עלו יהודים מהם יחידים ומשפחות מהערים המסורתיות כפאס ומקנס ומהם בקבוצות בעקבות מנהיגיהם, בראשם הצוף דב״ש, הרב דוד בן־שמעון מרבאט (בשנת תרי״ד). כתב אברהם אלמליח, יליד הארץ ממוצא מרוקאי, ב־1909: ״ויעזב הרב הגאון דוד בן שמעון את כל אשר לו ורק את משפחתו לקח איתו ויצא מרבאט וילך למסעיו…״ ובהמשך הוא מוסיף: ״אחרי עליית הרה״ג הנז׳ ירושלימה התעוררה תנועה גדולה בין אחינו במרוקו ויחקוהו וינהרו המונים המונים אל הארץ הקדושה ומספרם בירושלים הלך הלך ורב״. בעיתון הלבנון של אותם הימים נמסרו הודעות על קבוצות תלמידים שעלו יחד עם הדב״ש.
ב־1860 גבר הלחץ על יהודי מרוקו כשחויבו בפיצוי מלחמה כשמרוקו הפסידה במאבק נגד ספרד. עיתון המגיד ציין את המניע הזה לעליית רבים: ״אחינו בני ישראל יושבי מאראקו וסביבותיה זה ימים לא כבירים אשר רובם ברחו משם והצילו נפשם לשכן בארץ הקודש ובאו בלי כל משען לחם…״
מעניין לציין שבאותן השנים כמעט אין אף עולה ברשימות העדה מהעיר צפרו, השכנה לפאס. בזמן הפרעות בפאס היתה תקופה כמעט אידילית בצפרו – הן מבחינת המצב הכלכלי והן מבחינת היחסים עם המוסלמים. תעודה אחת בלבד מתוך שלושת הכרכים של הרב דוד עובדיה, קהילת צפרו, מהתקופה 1880-1830 עוסקת בנושא עלייה – והיא לגבי מות בת הקהילה בארץ,
תנאי החיים בארץ, ובמיוחד בירושלים, היו ירודים – הדיור, הבריאות ומקורות הפרנסה. אך העולים הגיעו על אף הכל. חלקם התאכזבו ומחוסר אמצעי קיום חזרו לארץ מוצאם.
אברהם מ׳ לונץ הודיע על עזיבות מירושלים בשנות השמונים מפני המחסור והרעב.
בעיה נוספת שהרתיעה את יהודי מרוקו מלעלות היתה ״מצב (העדה)… השפל, כי הספרדים שחשבו אז את עצמם למיוחסים בין כל תושבי ירושלים הביטו בעין גאוה על כל איש שלא בשם ספרדי יכנה״. מכיוון שלעדה הספרדית היו סמכויות נרחבות, במיוחד בחלוקת כספי הציבור, גרם היחס המתואר למצוקה של המערביים ולסכסוכים ביניהם. בשנות החמישים החלו המערביים במאמצים מוגברים להיפרד מארגון העדה הספרדית. שוב סער המאבק סביב חלוקת הכספים. תרומות נכבדות מיהודי המגרב הגיעו ארצה ורבים היו העניים המערביים בירושלים שלא קיבלו כדי סיפוק צורכיהם הבסיסיים. ב־1850 פנו ראשי המערביים לקונסול הבריטי ג׳יימם פין כדי לבקש את התערבותו ולהתיר שד״רים מיוחדים לצאת למען העדה, בניגוד להוראות הספרדים. ארגון העדה התגבש רק תחת הנהגתו של הדב״ש. בתהילה נוסדה ״חברת חסד ואמת״ שבין מטרותיה היו: ״הלבשת ערומים, תמיכת יולדות עניות וחולים עניים. לינות הבראות, הכנסת כלה, תלמוד תורה ועוד״.
הדב״ש פעל רבות כדי להטיב מצב הדיור של העולים ושל הוותיקים – בתוך חומות העיר ומחוצה להן. בתי־כנסת ותלמודי תורה הוקמו לבני העדה שהתגוררו ברובע היהודי וברובע המוסלמי.
כמה משפחות אמידות כאבו־שדיד ועמיאל עלו ארצה ממרוקו ועזרו לעדתם. בשנת תרכ״ח (1868) נוסדה שכונת ״מחנה ישראל״, השכונה הראשונה מחוץ לחומת העיר ביוזמת בני הישוב עצמם. השכונה הוקמה כמקום מגורים לבני העדה העניים -שלא יכלו לעמוד במחירי הדירות המאמירים בתוך חומות העיר. מתאר עיתון הלבנון ב־1872 ״בתים נחמדים נחלת בני המערביים ולהם בית כנסת, ישבו יחד בשלום ובשלווה כעשרים בעלי בתים״.
בשנת תרל״ו (1875) הגיע מספרם של המערביים לכאלף מתוך 3,400 יהודים בירושלים ובשנת תרמ״א לב ־1,290 מתוך 6,000 בעיר הקודש.
ביפו היתה הקהילה המערבית חשובה בפיתוח הנמל והעיר היהודית. זאב סמילנסקי מציין שהמערביים היו הראשונים שהתיישבו ביפו. הוא מנה 189 משפחות מערביות (שהן 890 נפש) ביפו ב־1905, מתוך 1070 משפחות יהודיות בעיר. מספר יצחק בן־צבי, ״מקובל לחשוב שהישוב ביפו הוקם על־ידי קבוצת עולים ממרוקו בשנת תקצ״ח. אולם המפקד שנערך בפקודת משה מונטיפיורי בשנת תקצ״ט (1838)… מערער דעה זו, כיוון שהוא מראה בעליל שישוב יהודי ביפו היה קיים עוד לפני עלייה זו״. אך בן־צבי איננו מכחיש את חשיבות העדה בפיתוח העיר.
העלייה גברה עם התסיסה המוגברת במרוקו לקראת בואם של הצרפתים. ב־1909 אברהם אלמליח מנה כ־2,200 מערביים בירושלים (מתוך אוכלוסייה יהודית של כ־12,000), גידול מדהים בהתחשב באחוז התמותה הגבוה בעיר. כמו־כן נוספו עולים לערי הקודש צפת, טבריה וחברון וליפו ולשאר מקומות הישוב בארץ.
חלוצים בדמעה- אברהם מויאל האיש ופועלו-חנה רם עם עובד 1991– מיכל ליס– ממרוקו לארץ־ישראל