חברה ומשפחה בקובץ האיגרות של יעב"ץ-אפרים חזן ומשה עמאר-פאס וערים אחרות במרוקו-אלף שנות יצירה-משה בר אשר-משה עמאר-שמעון שרביט-בר אילן
יחס הכבוד והברכות לנמען במכתב הנזכר הם לדמות אנונימית, שרבנו אינו מציין את שמה, ובמקום שהרב מוכר וידוע כגדול בתורה אין יעב״ץ חוסך בדברי שבח והוקרה. הדבר בולט במכתבו לרב יאפיל מימון מאלג׳יר. רבי מימון זוכה לכינוי ״הר הצופים״, ולציורי לשון של אור וזוהר לחכמתו ״זוהר / טוהר / נוהר אור גלגל חכמתו גלגל חמה מכהה ומאפיל״, ובולט כאן משחק הלשון ״יאפיל / מאפיל״.
מכתב זה שנכתב בכסלו תס״ג מציג פן אחר של דאגה לזכויות האישה. יעב״ץ פונה לרבי מימון ולאחר דברי שבח והוקרה ודברי ברכה בסגנון נשגב, הכוללים זכרי לשון מן המקורות, חרוזים, משחקי לשון וחידודי לשון, מטפורות ודימויים. הוא מציג בפניו את סיפור בתו של אברהם בן חמו אשר עזב את ביתו ולא די שהותיר את אשתו עגונה, אלא אף נטש את בתו הבוגרת שהגיעה לפרקה. והנה נזדמן לפניה איש חסד שתמך בה ונתן לה הלוואה על פי הסכמתו ורשותו של יעב״ץ. והגיעה העת לפרוע את החוב, המוטל בעצם על אבי הנערה הוא אברהם בן חמו הנזכר, שברח לאלג׳יר, ומתעלם מחובותיו כאב.
הפנייה לרבי מימון כוללת הנחיה מדויקת כיצד לנהוג. יש לקרוא לאב ולתאר באוזניו מצבה של בתו, ואף בעניין זה משרטט יעב״ץ עצמו תיאור קשה של הבת אשר ״צועקת / נואקת / קובלת / מתרעמת / מנהמת כיונה…״, ואף מציע לרבי מימון תוכחה סדורה ומרגשת כדי לשכנע את האב המתחמק. אף כאן ניסיון השכנוע אינו אלא השלב הראשון, מתוך כוונה למצוא פתרון מוסכם וברצון. ברם אם לא ישתכנע האב, דורש רבנו מרבי מימון כי ״יכפנו / ויכריחנו / ויעשנו… עד יאמר רוצה אני״. השימוש בשלושה פעלים שעניינם כפייה מכוון את רבה של אלג׳יר לנהוג בתקיפות ובלא שום ויתור, שהרי בסופו של דבר מדובר בעשיית צדק ובהשבת חוב לבעליו.
האיגרת מסתיימת בדברי עידוד וזירוז לרבי מימון, שהוא איש חסד שעשה מעשה צדקה תחת חסות בית הדין, וברור הדבר שכבוד בית דין חשוב בעיניו של רבי מימון המשמש אף הוא כדיין במקומו, רבנו אף מזכיר שכרם של בעלי ״חמלה וחנינה״, וקשר בין החנינה לאותה בת אומללה שאביה התעלם ממנה ל״בת ירושלים, בת ציון העדינה״. קשר זה ודברי הברכה לרבי מימון מעודדים לפעול במרץ ובתקיפות לטובתה של הבת ולטובתו של איש החסד שהלווה צורכי החתונה.
כסלו תס״ג
כְּתָב למהר"ר (לְמוֹרֵנוּ הָרַב רַבִּי) מִימּוּן יַאפִיל וְכוּ' לְאַרְגִּיל יע"א (=יָגֵן עָלֶיהָ אֱלוֹקִים) הַר הַצּוֹפִים צוֹפֶה לְחָכְמָה כְּבָר אַוְוזָא דְּאָזִיל וּשְׁפִיל, כִּי יָהֵל אוֹר עִיּוּנוֹ, אוּלָם הַר נוֹפֵל, וְכֹל עוֹפֶל, קוֹשִׁי הַסְּפֵקוֹת שַׁבְקֵיהּ, דְּמִנַּפְשֵׁיהּ נַפִּיל, זוֹהַר, טוֹהַר, נוֹהֵר, אוֹר גַּלְגַּל חָכְמָתוֹ גַּלְגַּל חַמָּה מַכְהָה וּמַאֲפִיל, ה"ה (=הֲלוֹא הוּא) דיין וּמְצֻויָּן, מוה"ר (=מוֹרנוֹ הָרַב רַבִּי) מִימּוּן ןַאפִּיל נר"ו (=נַטְרֵיהּ רַחֲמָנָא וּפַרְקֵיהּ — יִשְׁמְרֵהוּ הָאֵל וַיַּצִּילֵהוּ (בַּאֲרַמִּית)), אֵל פּוֹדֶה וּמַצִּיל, יִפְצֵהוּ, יִפְצֵהוּ, יַחְלְצֵהוּ כִּי חָפֵץ בּוֹ, וְכָל דּוֹרְשֵׁי רָעָתוֹ לְפָנָיו יַפִּיל.
אחד"שׁ (=אַחַר דְּרִישַׁת שָׁלוֹם) מעכ"ת (=מַעֲלַת כְּבוֹד תּוֹרָתוֹ) יִדְרְשֵׁהוּ אֶל שׁוֹכֵן מְעוֹנָה, בָּאנוּ באותו"ת שְׁתֵּים אוֹדוֹת אַבְרָהָם ן' (=בֶּן) חָמוּ, אֲשֶׁר כַּיּוֹם בְּמַחַנְכֶם הַקָּדוֹשׁ קַרית חַנָה, דלֹא דִּי לֵיהּ שֶׁזֶּה כַּמָּה שָׁנִים חָלַף הָלַךְ לוֹ וְשָׁבַק אִינְתְּיתֵיהּ הָכָא וְהֵיקֵל בְּעִיגּוּנָא, מִלְּבַד זֶה
הר הצופים: שם מקום שמשם צופים אל בית המקדש, על פי משנה פסחים ג, ח. ד״ה: מי שיצא מירושלים… אם עבר צופים׳. וכאן: כינוי לר׳ מימון יאפיל(להלן רמ״י). צופה… אווזא: על דרך ׳הרואה אווז בחלום יצפה לחכמה׳, בבלי ברכות נז, ע״א. צופה… עיונו: לימודו של רמ״י מפיק אור המאיר את עיניו למרחוק. כבר… ושפיל: על פי בבלי מגילה יד, ע״ב. ד״ה: ׳ אזיל ושפיל בר אווזא ועינוהי מטייפי׳, ופירושו: הולך האווז כמביט תחתיו, אך עיניו צופות למרחוק. כי יהל אור: על פי איוב לא, בו. אולם… שבקיה: בחכמתו מיישר ומפשט רמ״י את כל הקושיות והספקות. אולם הר נופל: על פי איוב יד, יח. עופל: כינוי למקום גבוה, על פי יש׳ לב, יד. וכאן: קושיות. שבקיה דמנפשיה נפיל: על פי בבלי שבת לב, ע״א. ד״ה: ׳רב חסדא אמר שבקיה לרויא דמנפשיה נפיל׳, ותרגומו: עזבהו לשיכור, שמעצמו ייפול. כלומר הניחו לרמ״י כי מעצמו ימצא תירוצים לקושיות ולספקות. טוהר: לשון אור, על דרך ׳וכעצם השמים לטהר׳, שמ׳ כד, י. וכן בארמית ׳טיהרא׳ הוא צהריים. נוהר: לשון אור, זיו וזוהר, והוא על דרך המילה הארמית ׳נהורא׳(למשל ראו: ת׳ ב, כב) שפירושה הוא אור. אור… מאפיל: חכמתו של רמ״י מאירה יותר מאור השמש. גלגל חמה מכהה: על פי וי״ר כ, ב. ד״ה: ׳תפוח עקיבו של אדם הראשון היה מכהה גלגל חמה׳. ועוד. חמה מכהה ומאפיל: על דרך ׳מאפיל את החמה׳, רש״י, בבלי כתובות קו, ע״א. מאפיל: לשון אפלה, חושך ועלטה, על דרך ׳ואיחלה לאור ויבא אפל׳, איוב ל, בו. דיין ומצוין: כינוי שבח לרמ״י שהינו דיין מעולה. אל פודה ומציל: כינוי לקב״ה, על פי תנא דבי אליהו רבה, יא. ד״ה: ׳והלא אתה פודה ומציל׳. פודה ומציל: על פי תפילת ׳ברוך שאמר׳, תפילת שחרית. ירצהו: יהא רצוי ומקובל, על פי איוב לג, בו. יפצהו: לשון חילוץ והצלה, על דרך ׳פצני והצילני׳, תה׳ קמר, ז. יחלצהו… בו: על דרך ׳יחלצני כי חפץ בי׳, שמ״ב כב, כ; תה׳ יה כ. דורשי רעתו: מבקשי רעתו, על פי תה׳ לח, יג. לפניו יפיל: על דרך ׳דום לה׳ והוא יפילם לך חללים חללים׳, בבלי גיטין ז, ע״א. אחד״ש מעכ״ת: נוסח פתיחת מכתב לרב או ללמדן מופלג. ידרשהו… מעונה: והוא בשינוי הוראה על דרך ׳אל ידרשהו אלוה ממעל׳, איוב ג, ג. שוכן מעונה: כינוי לקב״ה, על פי צב׳ לג, בז. באנו באותות שתיים: בשני עניינים, והמליצה מן ההגדה של פסח. ד״ה: ׳דבר אחר: ביד חזקה שתים… ובאותות שתים׳ ובו׳. אברהם בן חמו: להלן אב״ח. במחנכם הקדוש: על דרך'והיה מחניך קדוש׳, רב׳ בג, טו. קרית חנה: כינוי לירושלים, על פי יש׳ כט, א. דלא די ליה: שלא מספיק לו. שזה… בעיגונא: מזה כמה שנים עזב את ארץ הולדתו, את אשתו ואף זלזל בעגינותה. חלף הלך לו: על פי שה״ש ב, יא. שזה כמה שנים: על פי זב׳ ז, ג. והיקל בעיגונא: זלזל בעגינות אשתו, על דרך ׳משום עיגונא אקילו בה רבנן׳, בבלי יבמות פח ע״א. ועוד. מלבד זה: יתרה מזאת.
חברה ומשפחה בקובץ האיגרות של יעב"ץ-אפרים חזן ומשה עמאר-פאס וערים אחרות במרוקו-אלף שנות יצירה-משה בר אשר-משה עמאר-שמעון שרביט-בר אילן תשע"ג-עמ' 74
תנא דבי אליהו-להרה"ג רבי אליהו הצרפתי-אורות המגרב-תשע"ט-רבי אברהם הצרפתי ובניו
רבי אברהם הצרפתי ובניו
רבי אברהם ב״ר וידאל נולד ככל הנראה בשנת שע״ו(1616) בקירוב. רבי אברהם נשא אשה בתחילת חודש סיון בשנת ת״ב (1642), בהיותו כבן עשרים ושש, גיל מבוגר יחסית מהמקובל באותם הימים. בשמחת חופתו הכניס ספר תורה שכנראה נכתב לשמו. בין השבחים שהעטירו על החתן בשמחת חופתו, על היותו מפורסם כבעל צדקות. בסוף חודש חשון ת״ה (1644), נולד לו מאשה זו בן שקרא את שמו וידאל על שם אביו. כנראה שלרגל עיסוקיו עבר רבי אברהם לגור בעיר סאלי.
סביב שנת תי״ד (1654), נפטרה אשתו אשר ילדה לו כנראה רק בן אחד, ר׳ וידאל. בי״ג בחשון בשנת תי״ד בטרם נשא ר׳ אברהם אשה שניה, התחייב לבנו וידאל בשטר על סך אלף ומאתיים ריאל: ׳אלף ריאל המגיעים לוידאל בחלקו מירושת אמו, בהתאם לתקנות המגורשים מקאשטיליא, ומאתיים ריאל הנוספים, מתנת האב׳.
לרגל עסקיו, שהה רבי אברהם זמן מה בעיר תיטוואן. בפרק זמן זה, נשא בנו, ר׳ וידאל, אשה מבנות העיר וקבע את מגוריו במקום. הוא הוליד ממנה בנים, אך הוא מת על פני אביו. אלמנתו והיתומים תבעו את ר׳ אברהם לפרוע את שטר החוב על סך אלף ומאתיים ריאל הנ״ל. התביעה שוגרה בידי חכמי תיטוואן לר׳ אברהם לעירו לסאלי. הלה השיב שכבר פרע את כל הסכום במתן סבלונות, תכשיטין ובהוצאות שונות לחתונת ר׳ וידאל. חכמי תיטוואן פסקו לחובתו, בנימוק שמאחר שהוא אדם אמיד, מסתמא מה שנתן לבנו בחתונתו, הכל היה בתורת מתנה כפי שנהוג במשפחות האמידות. הם קבעו כי עליו להישבע שאכן פרע את כל הסכום, ולא, יהא עליו לשלם. חומרת השבועה והשלכותיה הניאו את ר׳ אברהם מן השבועה, אך מאידך, גם לא נענה לדרישה לשלם לחילופין. בית-הדין הטיל עיקול על רכושו – כלי כסף וזהב ויהלומים, שהיו מופקדים בתיטוואן בידי רבי יצחק ביבאס. מנכסים אלה גבו האלמנה והיתומים כמחצית מסכום החוב.
דומה כי אחד מבני ר׳ וידאל היה תלמיד חכם ושמו רבי אברהם, הוא היה נשוי לבתו של הר׳ שם טוב הכהן, הוא נפטר בכ״ו לחשון התפ״ב, וחמותו שימשה כאפוטרופוסית ליתומיו. ובשנת התצ״ט בנו יוסף תבע בבית הדין בתיטואן חובות שהיו לאביו על יעקב לגראבלי.
אשתו השניה של ר׳ אברהם, היתה כנראה בתו של החכם רבי יעקב ביבאס מסאלי. הבנים הידועים שהיו לרבי אברהם ממנה הם, רבי שמואל ורבי אהרן, שניהם התפרסמו בחכמתם ובפעילותם הציבורית. ר׳ אברהם נפטר בחודש כסלו בשנת תמ״א (1681), כנראה בעיר סאלי.
המקורות מלמדים על היקף עסקיו של ר׳ אברהם ועל הרקע הכלכלי שבמסגרתו פעל. בתולדותיו נרשמו שתי פרשיות משפטיות מסועפות שהושיבו על המדוכה את חכמי תיטוואן, מכנאס, צפרו ופאס: האחת, תביעת כלתו, שהזכרנו לעיל; והשניה נסובה סביב חזקת חצר שהיתה לו בסאלי, ששימשה למגורי המשפחה וכמחסן לסחורותיו. כשנפטר רבי אברהם, קם בנו רבי שמואל בשנת תמ״ו(1686), לערער על פסק-הדין שניתן בתביעת אשת אחיו ועל הוצאתו לפועל, שנעשו לדעתו שלא כדין. חכמי פאס הצדיקו את הערעור, ואליהם הצטרפו חכמי מכנאס וצפרו. לעומת זאת, חכמי תיטוואן עמדו על דעתם. הדיונים בפרשה זו ארכו למעלה מעשרים שנה.
רבי אהרן ב״ר אברהם עסק במסחר בעיר סאלי, ואף עזר לאחיו הגדול ר׳ שמואל בהוצאת חיבורו ׳דברי שמואל׳.״ בשנת תע״א (1711) יזם את הוצאת הספר ׳צוף דבש׳ שחיבר סבו רבי וידאל, וחשב להדפיס גם את יתר חיבוריו. בתקופה זו כבר היה אלמן. מבניו של רבי אהרן, ידועים לנו שניים: ר׳ אברהם, שסייע בהגהת הספר ׳צוף דבש׳ בעודנו צעיר לימים; ור׳ שמואל, שעבר לגור באמסטרדם. בפולמוס נגד נחמיה חיון באמשטרדם, נזכר שמו של ר׳ שמואל ב״ר אהרן הצרפתי. הוא נמנה עם בית-הדין שבדק את הספר ׳עוז לאלהים׳ (ברלין תע״ג) ־ שחיבר ר׳ נחמיה חיון, כדי לראות אם יש בו דברי מינות. לפי סדר הזמנים ספק אם ־מדובר בבנו של רבי אהרן דנן, ויתכן שהמכר אינו משתייך למשפחת הצרפתי בפאס. ״
ר׳ אהרן, שהיה חדור תחושת יעוד בסיוע להוצאתם לאור של ספרי בני המשפחה, ביטא את כמיהתו לחבר יצירה משלו, לאחר שלא זכה לחבר ספרים, כפי שעשו אבות אבותיו ואחיו הגדול רבי שמואל. כך הוא כותב בשנת תע״א:
אך בשביל שראיתי שכל אבותי הקדושים זלה״ה וגם לרבות אחי הגדול כמוהר״ר שמואל זלה״ה, שכולם עשו ספרים הרבה אין קץ. חם לבי בקרבי בהגיגי תבער אש, למה חדל אני ולא זכיתי ודברתי במו פי אפילו מעט מזער תרי ממאה ממה שעשו הם…
ואומנם הוא צירף חיבור משלו כנספח ל׳צוף דבש׳, בשם ׳משגב האמהות׳. בו ביאר את הפרק ׳אשת חיל׳ (משלי לא), אותו הקדיש לעילוי נשמת אמו, ואשתו ־ אם בניו. על אף עיסוקו במסחר הוחזק ר׳ אהרן בעיר כתלמיד חכם. בפסקי-דין שנכתבו בשנת תפ״ז (1727), על הערעור שקם על חזקת החצר שהיתה לאביו, הוא מתואר כ׳החכם השלם׳. נראה כי לעת זקנתו, רבי אהרן נמנה עם חכמי העיר סאלי ודייניה.
תנא דבי אליהו-להרה"ג רבי אליהו הצרפתי-אורות המגרב-תשע"ט- רבי יצחק בה״ר וידאל הצרפתי-עמוד 32
שבט יהודה לרבי שלמה אבן וירגה-הגיה וביאר יצחק בער-ירושלים תש"ז-ויכוח בין יהודים ונוצרים
אחר זה, מפני שארכו הדברים, אמר המלך שילכו לאכול ומחר בבקר ישובו. וכן נעשה. וצוה האפיפיור שרים ונכבדים שילוונו. ואמרנו בלבבו: הלואי שתהא אחריתנו כראשיתנו! וביום ההוא הלכנו לבית הכנסת, ושם קבוץ עצום, ובקול בכיה ובקשה התפללנו לצור ישענו ישיב מחשכנו לאור, ואל יצא מפינו מכשול לפני כל האריות ההם העומדים עלינו. ואז ברב עם ובנפש שפלה ורוח נמוכה ובלב נשבר ונדכה התחיל הר׳ זרחיה הלוי, והתחלת דרושו: הדומה בדומה מבריא וההפך בהפך, ואמר בזה פירוש נפלא, לא יובן כי אם פה אל פה, וסיים דרושו בתפלה ובקשה.
ביום השלישי היתה התחלת הויכוח, והתחיל מאישטרי גירונימו ואמר: בתלמוד שלכם כתוב: ״שיתא אלפי הוי עלמא, שני אלפים תוהו, שני אלפים תורה, ושני אלפים ימות המשיח״. הנה ממאמר זה הדבר ברור שבשני אלפים אחרונים בא המשיח. מי הוא — כי אם מושיענו! ועל זה האריך הלורקי ודרש כחפצו, עד שאמר לו האפיפיור: גירונימו, ידעתי זה ימים כי דורש גדול אתה, אבל לא באנו לזה כי אם להוכיח מה שנדרת, לכן הזהר שלא תלך אצל דרשות! והפך פניו לשלוחים ואמר: תשיבו אתם על המאמר!
אמר דון וידאל בן בנבנשת: אדוננו האפיפיור, נדע תנאי המשיח, ואז יתבאר אם כבר בא, שאם ימצאו במי שבא תנאי המשיח גם אנחנו נודה בו.
אמר האפיפיור: אין זה תשובה למה ששואלים לכם, כי הדרוש לא היה על תנאי המשיח, אלא שאותו מאמר אומר שכבר בא, וכבר באתם למדת היהודים בויכוחים שישאלו להם בדבר אחד וישמטו עצמם לדבר אחר.
השיב דון וידאל: אדוננו האפיפיור, התחלתנו היא מדת החכמים, כי תחלה ראוי לדבר בעצם הענין ואחר כך במקריו. וכן כתב הטבעי. אבל אם לא יראה לאדוננו דרך זו — לא נלך בה, ואשיב אל עצם המאמר, ואומר כי גירונימו החכם לקח מן המאמר מה שההנהו ויש לו בו ממנו סיוע, והניח הדבר המנגד, והנה בסוף המאמר אמר וזה לשונו: ״ובעוונותינו שרבו יצאו מהם מה שיצאו״, וזה יורה בבירור שלא בא.
השיב גירונימו: כפי זה לא הבנתם המאמר, או אפשר שאתם עושים עצמכם כמי שאין מבין, והוא, כי ״ושני אלפים ימות המשיח״ הוא מאמר הנביא אליהו, והוא אמרו לתלמידיו והם אמרוהו בשמו, כמו שיורה לשון ״תנא דבי אליהו״, וזה מפורסם לתלמודיים, והם או אנשי התלמוד שקבעו המאמר בספריהם שאמרו: ״ובעונותינו שרבו״, וזה כפי דעתם שישו אינו המשיח, אבל אליהו הנביא כפי מה שהוא נביא וידע האמת אמר: ״שני אלפים ימות המשיח״, כפי מה שנודע אצלו בנבואה.
השיב הר׳ זרחיה הלוי ואמר: אדוננו האפיפיור! כל מי שבא להוכיח דרוש — איך יוכל להוכיחו בדבר שיסבול פירושים? ואם יקרא ראיה מופתית? הנה גירונימו אומר שסוף הלשון התלמודיים אמרוהו, ועשה פירוש זה לאמת דעתו, והמנגד יאמר שסוף הלשון ותחלתו הכל אליהו אמרו, וזה לאמת סברתו נגד החולק, ואם אין לאחד מהם ראיה או מופת על פירושו, לפחות ישאר הדבר בספק, ואיך יוכל להוכיח משם גירונימו מה שרצה להוכיח? כי החולק יאמר: אם אתה באת להוכיח משם עם פירושך— אני אעשה פירוש אחר ולא תוכיח! וכאשר תאמר לי: ומנין לך? אני אשיב: ומנין לך? ועוד, שכיון שהוא בא כנגדנו עם תלמודנו — הנה הוא היודע כי דרך תלמודנו הוא זה, כי כאשר הפירוש אינו מוכרח מקשה שכגגדו ואומר: ״ודלמא״ וכו', ואם אינו משיב — נשאר הדבר דחוי עד שהולך בעל הפירוש ומבקש אוקמתא אחרת. ועוד, שיותר ראוי שנאמר על לשון אחד שאיש אחד אמרו משנאמר ששנים אמרוהו, ובכיוצא בזה רגיל התלמוד לומר: אמר רב אשי או אמר פלוני: בעונותינו שרבו יצאו מה שיצאו! ועוד, שלכן אמרנו בהתחלתנו לפני אדוננו שנראה אותו שבא אם יש לו תנאי המשיח או לא, וזה שאם מצאנו לאיש ההוא תנאי המשיח — אז נהפך המאמר לפירוש גירונימו, ואם לא נמצאו בו תנאי המשיח — הנה פירושינו אמת.
אמר האפיפיור: בלי ספק מה שאמרתם שכל שבא להוכיח איזה דבר שראוי שיהיה בדבר מוסכם ומוכרח שלא יסבול פירוש אחר.
השיב גירונימו: אדוננו האפיפיור, אין עניני תלוי במאמר זה לבד, כי יש לי מאמרים אחרים רבים.
השיב האפיפיור: כבר יצא זה ממדת מתוכח נוצרי וחזר למתוכח יהודי, הבורח לצד אחר כאשר נחלש מהצד הראשון, ראוי שתשיב לדברי היהודים על המאמר ההוא.
השיב גירונימו: והלא כמה זמנים קודם שגלו היהודים בא אליהו, ובהכרח שנאמר שאומרו ״ובעונותינו שרבו״ איש אחר אמרו, אשר נמצא בגלות, ואף כי נאמר שתלמידיו אמרוהו— והלא תלמידיו סמוכין לו היו? אלא שהתלמודיים אמרוהו ועם סברתם, כמו שאמרתי.
השיב דון וידאל ואמר: אדוננו האפיפיור, ויהיה כן שהתלמודיים אמרוהו — נבוא למה שאמר אליהו. הנה אמר: ״ושני אלפים ימות המשיח״, אם המשיח כבר בא — היה לו לומר: ״ובסוף הארבעה אלפים יבוא משיח״׳ אז שיאמר: ״ובהתחלתו יבוא משיח״, רוצה לומר, בהתחלת האלף החמשי, או: ״בזמן פלוני יבוא משיח״, ואם כן אפשר שיבוא בסוף.
השיב גירונימו: כי רצה לומר שכל המשך זמן שני אלפים יהיו זמן המשיח, ואחר כך בשביעי העולם חרב. אמר הר׳ יוסף אלבו: גם זה מתורץ עם מה שכבר נאמר, והודה בו אדוננו האפיפיור, והוא כי נעשה פירוש אחר ואין הכרח לפירושך. ועוד, התלמודיים אשר בהם באת להוכיחנו, הם קבעו אותו מאמר בתלמוד, ולא היו קובעים דבר שהוא כנגד סברתם, והם אמרו כי שני קיצין יש למשיח: או זמן שנשבע האל או זמן שיהיו ישראל מוכנים וישובו בתשובה; ולכן לא שם המאמר זמן קצוב לימי המשיח, אבל אמר: ״ושני אלפים ימות המשיח״ רוצה לומר מוכנים לבוא המשיח, ואם יהיו היהודים ראויים יבוא בהתחלה, ואם לא יהיו ראוים בהתחלה ויהיו באמצע יבוא משיח באמצע הזמן, ואם לא יהיו ראוים באמצע ויהיו ראוים בסוף יבוא משיח בסוף, אבל לא יעבור מאותם ב׳ אלפים שלא יבוא.
אמר האפיפיור: ולמה לא תאמרו שאם יהיו הנוצרים ראוים יבוא מיד ואם לאו— שיתארך עד סוף ב׳ אלפים ?
אמרו השלוחים: אין אומרים שיבוא גואל אלא למי שיושב בגלות, כי היושב בהשקט— מה צורך לו לגואל ? והמשיח הוצרך לעם היושב בגלות ושעבוד.
אמר גירונימו: ולמה לא תאמרו כפירושי?
השיבו השלוחים : ולמה לא תאמר אתה כפירושינו? וכבר אמרנו שהדבר שאינו מוכרח אין ראיה ממנו, וכבר הודה בזה האדון האפיפיור ולא ישוב אחור, ואתה ידעת מעלת וחשיבות רבינו שלמה יצחקי — ופירש בפירושינו.
אמר גירונימו: במקומי אני עומד ובדתי, שהמשיח כבר בא, ואתם אומרים שלא בא, ועליכם להביא ראיה שלא בא.
אמרו השלוחים: יאמרו ההגמונים מביני האמת על מי להביא ראיה ? כי אדרבה, אני קדום מכמה זמנים, שקבלתי תורת משה, ומי שבא להוציאני מחזקתי עליו להביא ראיה.
השיבו ההגמונים: כן הוא בלי ספק כמו שאתם אומרים, ותמהנו מגירונימו כי לא דבר נכונה, ולא כמו שנדר בתחלה כי הוא יביא ראיה, ואנחנו במאמר האפיפיור להחזיק האמת באנו.
שבט יהודה לרבי שלמה אבן וירגה-הגיה וביאר יצחק בער-ירושלים תש"ז-עמוד-צט
עמרם בן ישי- גלות וגאולה במשנתו הקבלית של רבי אברהם אזולאי ב"חסד לאברהם"- גלות וגאולה בהגות חכמי מרוקו
גלות וגאולה בהגות חכמי מרוקו
חכמי מרוקו, שהקבלה הייתה מרכזית בעשייתם התורנית, התייחסו לנושאי גלות וגאולה באופן ממשי וארצי כנגזרת של מצבם בגלות, ובתפיסתם שולבו השפעות קבליות לוריאניות. אם רוצים להבין את גיבושה של תפיסת הגלות והגאולה בקבלת מרוקו, אי אפשר לנתק את תפיסת הגלות מהערגה לארץ ישראל ומחוויית הזרות, הניכור והרדיפות שהיו מנת חלקם במרוקו לאורך השנים, שלא כתפיסה הקבלית של רבי משה קורדוברו ובעיקר של האר"י, שראו את הגלות ואת הגאולה כמשקפים בעיקר את המצב בעולמות העליונים, את הגלות כפגם בספירות העליונות ואת עם ישראל ככלי לתיקון הפגם, וכי הגאולה הממשית של עם ישראל היא רק נגזרת לתיקון הקוסמי.
בשנת 1790 – 1792 שלט במרוקו מולאי יזיד, והוא נודע לשמצה בקרב היהודים. שנתיים אלו הביאו לאחת התקופות הקשות בתולדותיה של יהדות מרוקו. השליט יזיד עצמו הסית לפגיעה ביהודים וגרם לגל פרעות אדיר ששטף את מרוקו כולה. שנתיים אלה היו שנים של פרעות, הרס וחורבן קהילות שלמות.
בהקדמה לחיבור "יד משה", שכתב רבי משה אדרעי, מסופר על החורבן שהותירו הפורעים בימי יזיד בעיר אסווירה, השוכנת על קו החוף של מרוקו: "בקום עליהם חיל גויים מלך רע מר וקשה אשר הרג ושרף כמה וטפם וחילם היה לבז". חיבור אחר, של רבי עמור אבוטבול, "מנחת העומר" , מביא את עדותו של רבי יעקב עטיה על עלילות הגבורה של יהודי דאדס שבאטלס, שתקפו חזרה את תוקפיהם, לעומת מורך ליבם של יהודי הערים הגדולות, שהגיבו בפסיביות לנוכח המתקפות והפרעות. ההגנה העצמית של היהודים בחבל דאדס מבטאת בעיני יהודי מרוקו את ההתרפקות על העבר המדיני המפואר של האומה ואת הבעת הערצה לגבורה הפיזית.
על בסיס אירועים אלה אפשר להבין את הכמיהה לארץ ישראל, את השאיפות המדיניות לחזון משיחי ואת השאיפה לנקום בגויים, העוברות כחוט השני בדיוניהם של כמה מחברים על הגאולה. חיבור אחר של רבי שלמה אבוטבול, על הוצאתו להורג של רבי אהרון אפריאט בשנת 1803 , מתאר את הכאב, את ההשפלה ואת השאיפה לנקם שמבעבעת ביהודים לנוכח מעשה דיכוי זה. הרבנים גם מצאו הצדקה הלכתית לנקום ":ההוצאות להורג מעניקים ליהודי היתר דתי לשאיפת נקם" בגלל דיכוי השלטון התגברה תופעת ההלשנה של יהודים על אחיהם, וזרעה פחד, חשדנות, שנאה ופירוד בין היהודים. גורמים מתוך הקהילה הלשינו לשלטון על יהודים אמידים כדי שישלמו מיסים.
בכתבי רבני מרוקו יש תיאורים רבים של המכות שהיו נחלת היהודים, חלק מההשפלה שהשפילו אותם המוסלמים במרוקו, נוסף על תופעות אחרות כמו העסקה ללא שכר, גזלת רכוש ועושק פיזי. בקרב ההוגים ניכרת גם גישה של צידוק דין ייסורי הגלות, בכך שהעוונות הם שהביאו לגלות.
רבי רפאל ברדוגו מתאר ב"מי מנוחות" מציאות של טרור ופחד: "בבוקר אומרים מי ייתן ערב ובערב מי ייתן בוקר" )דברים כח, סז(, בבוקר מופקרים למעשי שוד וביזה של הפורעים ובלילה היו נתונים לאווירה של פחד וסיוטים". רבי שמואל די אבילה, שחי במכנס וברבאט במאה השמונה עשרה, ביקש שיטילו בעם ישראל מום כי רק כך יהיה אפשר להשתחרר מעול הגלות. כך לא ימתין עד לתום הזמן לתום הגלות, כי החשת הגאולה בטרם עת מותנית בזעזוע לאומי קשה.
לתפיסתם של רבים מחכמי מרוקו, הגלות היא טרגדיה לאומית ועוול אלוהי שאין לו הסבר שמניח את הדעת, מימוש הקללות האמורות בתורה. אין כאן קבלה של המצב כחסד אלוהי ואין אידיאליזציה של הגלות; הגלות נתפסת כמציאות מעוותת המטביעה רישום עמוק בנפשו של היהודי ומשפיעה על התנהגותו. רבי וידאל הצרפתי, פילוסוף בעל ידע בקבלה, מראשי רבני פאס במאה השבע עשרה, כתב כי לחץ הגלות מטביע את חותמו על המבנה הפסיכו-פיזי של היהודי, והוא רואה בייסורי הגלות שתי תכונות מנוגדות: השאיפה לנקם, שבאה מצד הרגש, וההבלגה, שבאה מצד השכל, ושניהם מגבירים את תחושת המועקה בלב.
גם רבי סעדיה שוראקי, פילוסוף בן המאה השבע עשרה מתלמסאן שבאלג'יריה, לא קיבל את התפיסה הרואה בגלות חסד אלוהי, וסבר כי אם ההנהגה של ישראל הייתה מתנהלת לפי המזל, היינו טוענים שמה שקורה לעם ישראל הוא מקרי ותלוי מזל, אבל אם הכול בהשגחה, העוול גדול הרבה יותר. רבי שמואל בן זקן, בן המאה השמונה עשרה, שכתב את הפירוש הקבלי על התורה "פרי עץ הגן", סבר כי הגלות מביאה לירידה רוחנית בתחום התלמוד ובתחום המעשה, שכן הרצון והיכולת למלא את החובה הדתית בשלמות נפגמו בגלל ייסורי הגלות: "שאין אנו יכולין לעשות כל המוטל עלינו מחמת המציק". האבל הלאומי הממושך על חורבן הבית והצער הנצחי שאנו חשים אינו בגלל אובדן הכבוד הלאומי או אובדן העצמאות המדינית אלא בגלל הירידה הרוחנית.
פיזורו של עם ישראל בין העמים ומצבם הקשה של היהודים זה דורות היו סימן לנחיתותם בעיני המוסלמים. בעיני רבי שמואל בן זקן, קשה לענות לטענת המוסלמים שאלוהים הפקיר את עמו הנבחר, כי המציאות הראתה תמונה של דיכוי ושעבוד של עם ישראל. בן זקן ניסה להשיב לטענות המוסלמים וכתב כי היהודי אינו נתון למזל אלא נמצא מעל המזל, כי בהשגחה האלוהית יש חוקיות באירועים, ולכן גם ההסבר לתהפוכות שקורות את עם ישראל בגלות קשור להשגחת האל. כל מה שקורה לעם ישראל בגלות נועד כדי למרק את האומה הישראלית מחטאיה לקראת הגאולה, ולדעתו אין בייסורים נקמה אלא ריפוי, והם דומים לייסורי לידה, שאחריהם מגיעה שמחה, והיא הגאולה. הסבר נוסף שהוא נותן לגלות הוא שיש בגלות ייעוד לעם ישראל: עם ישראל הוא עם נבחר, ויש לו ייעוד אוניברסלי להביא לגאולה עולמית. הגלות שאליה הוטל היא רק כלי למלא את תפקידו בגאולה של עם ישראל ושל העולם.
רבי חיים בן עטר, גם הוא מקובל בן המאה השמונה עשרה, כתב כי אורך הגלות המתמשכת פוגע באמונה ובתקווה, מגביר את הייאוש בלב ומביא לתחושת מועקה ורפיון. עקב הגלות יש ניצנים של משבר באמונה בגלל מעמדו הבזוי של עם ישראל: "בזה העיר כי הוא מדבר על זמן גלות האחרון כי לא קרוב כדרך אומרו אשורנו ולא קרוב עוד לו ולא ידעתו שנסתם הקץ". להבדיל מגלויות קודמות, שבהן היו בני ישראל משועבדים לעם אחד בלבד, הגלות הזאת מתאפיינת בפיזור עם ישראל בין כל העמים, והפיזור מגביר את תחושת ההשפלה ואת אובדן כוחו של העם. רבי חיים בן עטר קבל על הלחץ החומרי וכתב בפירושו לפרשת בראשית שאם תוהו ובוהו רומזים לגלויות מצרים ובבל, הרי חושך רומזת לגלות האחרונה, שבה נטל המיסים כבד וגורם לניוון חזותם החיצונית של היהודים ולמצוקה חומרית ופיזית: "אלא חושך שירמוז ב' דברים הא' לשיעבוד העמים וכובד עול המיסים עד כי חשך משחור תוארם".
עמרם בן ישי- גלות וגאולה במשנתו הקבלית של רבי אברהם אזולאי ב"חסד לאברהם"– גלות וגאולה בהגות חכמי מרוקו
Joseph Toledano-Epreuves et liberation-les juifs du Maroc pendant la seconde guerre mondiale
Pour propager et veiller à l’application des idéaux de la Révolution Nationale, des dizaines de milliers de militants furent enrôlés, parmi les anciens combattants, dans le corps de la Légion des Combattants français, dont les Juifs étaient d’emblée exclus, dans la pratique, en France, en Algérie et Tunisie. Le problème ne se posait pas au Maroc, faute de combattants — anciens ou nouveaux .
Les Allemands avaient compris tout le bénéfice qu’ils pouvaient tirer de cette situation qui leur évitait de monter au premier rang. Les instructions données aux responsables de l’occupation militaire recommandaient en métropole
« de laisser aux français le soin de régler la suite, afin d’éviter dans ce domaine la réaction du peuple français contre tout ce qui vient des Allemands, aussi convient-il de s’en tenir à des suggestions ». Ils n’eurent même pas besoin de faire de telles suggestions pour que Vichy se lance, sans tarder et sans attendre de diktat, dans la législation antijuive en France. Et encore moins, pour ensuite l’étendre arbitrairement à l’ensemble de l’Afrique du Nord — comme si celle-ci était le prolongement territorial direct de la métropole, alors que l’accord d’armistice garantissait son autonomie – en faisant d’elle ainsi, le seul territoire non occupé par les Allemands qui appliquât leur législation antijuive.
Les seuls Allemands en effet que les Juifs virent, occasionnellement, au Maroc, pendant toute la guerre, furent les membres de la Commission d’armistice allemande installés à Casablanca, chargés de veiller au respect par les autorités françaises locales des clauses de désarmement et de limitation des effectifs militaires. D’ailleurs, pour leurs propres raisons, ces mêmes autorités locales déployèrent tout leur zèle bureaucratique, afin de réduire au minimum leur visibilité. Ceci, pour des questions à la fois de prestige et de sécurité. La vue, dans les rues du Maroc, d’uniformes allemands ne pouvait que rappeler aux Marocains la preuve flagrante de la défaite française. Le protecteur, devenu lui-même protégé, ne suscitait plus à ce titre la même crainte et ne méritait plus le même respect. La Résidence interdit en conséquence tout contact entre la population musulmane et les membres de la commission d’armistice et prit des mesures dissuasives contre les visites aux consulats. Cela ne devait pas empêcher le consul Théodore Auer de critiquer dans ses rapports, dès son arrivée, le laxisme des autorités à l’égard des Juifs, notamment les réfugiés étrangers fortunés qu’il côtoyait dans les grands hôtels de Casablanca.
Pour faire appliquer sa nouvelle politique, le nouveau régime n’eut pas besoin de placer ses hommes, ils étaient déjà en poste — à l’exception du renvoi de quelques gaullistes et francs-maçons notoires — l’administration coloniale, à tous les niveaux, était immédiatement acquise à sa cause. Malgré son " péché " originel — sa nomination par le Front Populaire — et sa récente incartade – l’opposition à l’armistice — Noguès fut maintenu à la Résidence à Rabat, mais perdit son titre de commandant en chef du théâtre d’opérations en Afrique du Nord, en faveur de l’homme de confiance du maréchal, le Général Weygand, nommé en octobre 1940 Délégué Général du Gouvernement en Afrique.
Par son aspiration à un ordre nouveau autoritaire, respectant les hiérarchies naturelles : " Travail, Famille, Patrie " — l’allusion originelle à Dieu écartée, en raison de l’opposition des laïcs — tournant le dos à la démocratie parlementaire jugée décadente, à la " fausse " idée d’égalité naturelle entre les hommes, la Révolution Nationale correspondait aux aspirations profondes de la société coloniale, basée sur les mêmes principes de hiérarchie, de corporatisme et d’autorité. D’autant plus qu’elle comprenait une forte dose de cet antisémitisme si prédominant dans la psychologie pied-noir en Algérie et par contamination, avec moins de virulence, il est vrai, en Tunisie et au Maroc.
Maintien de l’ordre
Au Maroc, en cette seconde moitié de 1940, le premier souci des autorités était, malgré le calme apparent de la rue et des campagnes, le maintien de l’ordre. Alors que la pacification totale du pays n’avait été achevée que peu avant la guerre, les autorités redoutaient un renouveau de la rébellion armée, ou au moins, le retour agressif des revendications nationalistes, étouffées en 1937. En effet, les rapports des Services de Renseignements notaient un changement notable du comportement des indigènes musulmans " désorientés " qui « tiennent des propos désobligeants à l’égard de la ־France, dans les lieux publics et dans les transports, et n ’observent plus vis-à-vis des Européens la même attitude déférente, lueur obséquiosité vis-à-vis de l’Administration a disparu. Le nombre d’informateurs fidèles a aussi baissé ». De plus, la propagande allemande, après une courte pause, suite à l’armistice, avait repris avec la même virulence, en arabe et en berbère, essentiellement par la voie des ondes, à partir, cette fois, en plus de Radio-Berlin, de Radio-Mondial (Paris), prenant comme cibles privilégiées les Anglais et les Juifs : « les ennemis communs de l’Allemagne et du monde arabo-musulman ». Radio-Madrid, relayée par Radio-Tétouan, n’était pas en reste, exploitant aussi l’antisémitisme, dans sa campagne de dénigrement de la France :
« La propagande espagnole présenta les épreuves que la France traversait comme une " expiation " de ses fautes séculaires en Algérie et au Maroc. Elle fit de la " discrimination établie en faveur des Hébreux, dont pas un seul n’a jamais pris une bêche pour défricher un terrain ou planter une laitue ", l’un des principaux thèmes. Au fait de la place que les événements de 1930 et 1937 tenaient dans la mémoire des Marocains musulmans, elle associa l’évocation du décret Crémieux, à " l’usure " et au ״ favoritisme ", en vertu duquel, dit-elle, " le Maure devient l’esclave du Juif", à " l’inique dahir berbère " et à la spoliation des eaux des indigènes de la campagne de Meknès. »
Du moins, et c’est une consolation, la sécurité des personnes était-elle strictement préservée, malgré rinstitutionnalisation de l’antisémitisme. On pouvait en effet redouter qu’encouragés par l’antisémitisme officiel, les si nombreux militants de La Légion Française des Combattants, ne se livrent à des pogromes et ne provoquent des incidents de rue, en attisant la haine des Musulmans, soudain traités en " frères ", auxquels ils faisaient miroiter que l’heure était propice pour " régler leur compte aux juifs ", Sans trouver d’écho sur le terrain.
Les Chefs des Régions et les administrateurs locaux furent toutefois invités à tenir compte de cette éventualité et à établir en conséquence des plans de défense. Dans cette perspective, il fallait à tout prix prévenir des heurts, comme ceux des années trente, entre Juifs et Musulmans, de crainte qu’ils ne dégénèrent en manifestations exploitables par les agitateurs nationalistes. De même, il fallait couper l’herbe sous les pieds des antisémites français, pressés de se débarrasser de la concurrence économique des Juifs en appelant au boycott. Il s’agissait de leur faire comprendre que l’heure n’était plus aux initiatives intempestives de l'antisémitisme " passionnel ", maintenant que l’État allait lui-même le prendre en charge. Les récidivistes récalcitrants et trop remuants furent même parfois expulsés vers la France.
Par précaution, des mesures d’internement ou d’assignation à résidence, en dehors de Casablanca, furent prises contre les plus bruyants : les Juifs marocains, naturalisés anglais, susceptibles de créer une agitation dans la communauté juive. Avec le risque que cela ne rejaillisse par ricochet sur la population musulmane, comme s’en inquiétait le chef de la Région de Casablanca ? «Le problèmejuif est un des problèmes politiques qui se posent dans la Region, en raison de l’importance numérique et économique des Israélites et de l’influence qu’ils exercent sur les Musulmans. »
Joseph Toledano-Epreuves et liberation-les juifs du Maroc pendant la seconde guerre mondiale page 91
הרב שאול אבן דנאן – מנהיגותו וכושר הכרעתו בתיקון תקנות לפתרון בעיות המודרנה במרוקו – משה עמאר – ליבי במזרח א'
בשנת תשי"ב -1952 פנה לרבי שאול חוקר מהאוניברסיטה העברית וביקש עזרה לספרו העוסק בדברי הימים של יהודי מארוק, ידיעות קדמונים מכ"י וכו' על כללי היהודים, ובפרט על משפחת אבן דנאן ועל הרה"ג ר' שאול סירירו ז"ל. רבי שאול הפנה את הבקשה לרבי יוסף בן נאים מחכמי פאס שהוא מומחה גדול לתולדות חכמי מרוקו וביקש ממנו "יואיל כבודו לפשוט יד ימינו לעזרה בהמצאת המבוקש ]…[ יודע אנכי שאצל כת"ר ימצאון סגולות במטמונים ואל תמנע טוב".
מכתב רבי שאול ותשובת רבי יוסף בן נאים השתמרו בחיבורו של רבי יוסף "הגות לבי", בכתב היד הנמצא ברשותי לפי שעה. לא מוזכר שמו של החוקר, ודומה שזה היה מאיר בניהו, שהוא זה שעסק תקופה ארוכה בההדרת ספר "דברי הימים של פאס", תל אביב תשנ"ג, וראו שם בעמ' 8 .דומה כי עוד בשנות החמישים הודיע על כך באחת החוברות על פעילותו המחקרית של מכון בן צבי ותוכניותיו. ר' יוסף בן נאים תלמיד חכם ואיש אשכולות, אוהב ספר ובעל ספרייה של כ- 10.000 כותרים בכל מדעי היהדות, ובה גם כתבי יד רבים. זכיתי לההדיר 14 ספרים מחיבוריו מכתבי יד, ועוד לו בכתובים ספרים רבים. ראו עליו במבוא שכתבתי לחיבורו: נוהג בחכמה, מהדורת משה עמאר, תל אביב תשמ"ז.
רבי שאול הדפיס בשנת תשי"ט חלק מתשובותיו ובירוריו ההלכתיים בספר הנושא את השם "הגם שאול", ובאותו הכרך אסופת דינים מתוך ספרות השו"ת ערוכה לפי סדר אלפא ביתא בשם "שנה שאול".
בשנת תשכ"ה -1965 חוקקה ממשלת מרוקו חוק איחוד בתי המשפט, כלומר כל בתי הדין בכל ערי המדינה ירוכזו בתוך מתחם בית משפט מרכזי אחד שיהיה מחולק לאגפים, ובית הדין הרבני יהיה אחד מהאגפים. כמו כן הרכב ביה"ד הרבני שּונה משלושה דיינים לדיין אחד שניתן לו מעמד של שופט שלום עם סמכויות שהיו לביה"ד של שלושה. בוטל בית הדין הגדול הארצי לערעורים, ובמקומו הוקם בכל מחוז בי"ד אזורי לערעורים של שלושה דיינים. כן ניתנה סמכות לבית המשפט העליון של המדינה לדון בערעורים בענייני פרוצדורה על פסקי בתי הדין הרבני האזורי. למרות השינויים הנזכרים שמרו השלטונות המרוקאים על כבודו של רבי שאול, ומתוך הוקרה השאירו אותו בתפקידו כרב הראשי וגם כשהגיע לגבורות לא דרשו ממנו לפרוש.
יחסו לארץ ישראל ולעלייה לרבי שאול הייתה אהבה עזה לארץ ישראל, ואף על פי כן לא עלה לישראל כדי שלא להשאיר קהילה גדולה של יהודים ללא הנהגה. וגם בשעה שהגיעו ידיעות ממה שנעשה בנערים ובנערות שעלו לארץ בעליית הנוער, שהוכנסו לקיבוצים חילוניים ושמה הועברו על דתם, הוא התנגד בכל תוקף לאותם הרבנים שפנו אליו בהצעה לגשת למלך ולבקש לאסור את העלייה לארץ. תחת זאת הוא הטיף להם ואמר שאם באמת ובתמים אכפת לכם מהנוער, שיואילו לעלות לארץ לטפל בהם, והוא יעזור להם בגיוס כספים.
הסיפור במילואו עם שמות הרבנים המציעים, שמעתי מרבי אהרן מונסונייגו ז"ל, פעיל נמרץ בענייני החינוך היהודי ומראשי מוסדות "אוצר התורה" במרוקו, שהיה נוכח במקום. ויש הד לדברים באסיפות הרבנים, לדוגמה באסיפה הרביעית, בדו"ח שמוסר רבי שאול לחברי האסיפה, הוא אומר בעניין זה: "]…[ אנו מגישים בכל הזדמנות בעניני עלית הנוער. אין אנו בולמים את פינו, אנו קוראים תגר ככל שאפשר על סדרי העליה הנהוגים היום. אין אנו מתיראים לאיים להביא את הציבור המרוקני לידי מרד אם לא ישתנו סדרי ההקלטה וההדרכה בהתאם לשאיפות אנשי עדתנו ומגמתם". המשפט העברי בקהילות במרוקו, ירושלים תש"ם, עמ' 295[ להלן: המשפט העברי במרוקו], וראו שם, עמ' 379 ,באסיפה החמישית, דברי רבי ברוך טולידאנו.
רבי שאול היה נקי כפיים ובר לבב, ונמנה על החסידים אשר ביטחונם חזק בבוראם, ואינם דואגים צרת מחר. הוא לא צבר הון, ואף פיזר חלק ניכר ממשכורתו לצדקה. בעקבות מלחמת ששת הימים והניסים הגלויים שהיו בה עלו לארץ רבים מיהודי העולם, כולל יהודי מרוקו; וגם רבי שאול החליט שהגיעה העת לעלות לישראל. הוא התפטר מתפקידו ברבנות לאחר שקיבל רשות מהמלך ונפרד ממנו לשלום, וכלל לא חשב על קשיים כספיים הדרושים לכלכל את ימי שיבתו. רבי שאול עלה לארץ, התיישב בירושלים ועסק בתורה ובעבודה. הוא נפטר בכ"ג בניסן התשל"ב -1972.7.4 -בהיותו כבן תשעים שנה.
לאחר פטירתו פרסמו בני משפחתו מעיזבונו הרוחני ספר "הגם שאול" ח"ב )ירושלים תשל"ז), ובו מספר תשובות, חלק מנאומיו במועצת הרבנים, קצת מדרשותיו ועם פרק היסטורי שכתב על תקופת מרד בוחמארה עד פריסת החסות הצרפתית על מרוקו -1900–1913 . אם כי ברור שרוב פסקיו נותרו בכתובים בתוך פנקסי בתי הדין, במיוחד בתפקידו כנשיא בית הדין הגדול לערעורים שבו כיהן כמחצית יובל.
הרב שאול אבן דנאן – מנהיגותו וכושר הכרעתו בתיקון תקנות לפתרון בעיות המודרנה במרוקו – משה עמאר – ליבי במזרח א'
נתיבות המערב-מנהגי מרוקו-כוחו של מנהג-הרב אליהו ביטון-ביריה
מנהגי השכמת הבוקר
א.נהגו אחרי מודה אני וכו׳ לומר מיד: יהי רצון שיהא לבי נכון ומסור ביד, ולא
אכעוס ולא אכעיסך:
ב. נהגו להקל בנטילת ידים של שחרית, ללכת רחוק מהמטה וליטול ידים, והמדקדקים מחמירים להניח כלי סמוך למטה:
כן כתב בספר נהגו העם, להרה״ג רבי דוד עובדיה שליט״א (השכמת הבוקר), וכשיטת הרשב״א, וראה בזכור לאברהם (ח״א מער׳ נטילת ידים), ובספר שערי תפלה (כ״ח):
ג. נהגו להחמיר אחרי עשיית צרכים גדולים לרחוץ במים:
כן כתב בספר נוהג בחכמה למהר״י בן נאים ז״ל, (עמוד קצ״ב), וראה בזה בבן איש חי(פ׳ ויצא סי״א):
ד. נהגו להקל בשתית קפה ותה עם סוכר לפני התפלה:
כן כתב בספר קיצור שו״ע לרבי רפאל ברוך טולידאנו ז״ל (עמוד ע״ח), ובספר מים חיים (פ״ד) למהר״י משאש ז״ל:
ה. נהגו כשפוגשים איש את רעהו לפני התפלה, לומר ״צפרא טבא״ או"צפרא דמרי טב״:
כן כתב בקיצור שו״ע למהר״ב טולידאנו ז״ל (עמוד ע״ז), וראה בזה בשו״ע (סימן פ״ט ס״ב) ובכה״ח שם, וראה בספר הליכות שבא «סימן ח׳) שהקיל אף בשלום עיי״ש, וראה באוצר המכתבים אלף ס״ח):
ו. נהגו להחמיר שלא לנסוע ולא לעשות שום עסק לפני התפלה;
כן כתב בקיצור שו״ע הנ״ל, והכל מטעם שאסור להקדים שום דבר למקום, ויש אופנים שמותר ראה שם בהמשך:
ז. נהגו לפני אלקי נשמה להוסיף: תהלת ה׳ ידבר פי, ויברך בל בשר שם קדשו לעולם ועד: ואנחנו נברך יה, מעתה ועד עולם הללויה:
כן מנהג קדום, והביאו בסידור תפלת החודש ובבית עובד:
ח. נהגו לפני ברכת כהנים שבברכת השחר, להוסיף: טוב אתה ומטיב למדני חקיך:
כן הביא בסידור תפילת החודש ובבית עובד, וכן הביא בנהגו העם (שחרית ס״ו):
מנהגי ציצית
א.נהגו להקפיד לומר ״לשם יחוד״, לפני כל מצוה ותפלה, וי״א רק ויהי נועם וכו':
כ״כ החיד״א במחזיק ברכה (.סימן קל״א) מובא במנהגי החיד״א, וכן כתב במורה באצבע (אות א׳), וראה בספר שארית יוסף להרה״ג ר׳ יצחק יוסף שליט״א (.עמוד ש״ט), ובספר מים חיים !סימן ס״ז) כתב שטוב לומר רק ויהי נועם ולא לשם יחוד, משום שרובא דעלמא אומרים בלי להבין עיי״ש:
ב.נהגו כשמזכירים בלשם יחוד, או כפתיחת אליהו ז״ל, את שם הוי״ה ב״ה, אומרים
שם יקי׳ בוקי׳:
כן המנהג פשוט, וראה במקורות הנ״ל:
ג.נהגו ללבוש טלית קטן מתחת לבגדים, ואף הציציות נמצאים פנימה, ורבים שהקילו
בלבישת טלית קטן:
כן כתב בספר יחוה דעת להגר״י חזן ז״ל (ח״ב סימן ס״ז), וכן כתב במקוה המים להגר״מ מלכה ז״ל(ח״ג סימן א׳), וכן כתב בספר נהגו העם להגר״ד עובדיה (מנהגי ציצית), וכן כתב הגרח״ד הלוי שליט״א בספר עשה לך רב «.ח״ב עמוד צ״ג, וח״ז עמוד שכ״ה):
ד.נהגו בכריכת הפתילים, בין בטלית גדול, ובין בטלית קטן, בסדר זה: עשר, חמש,
שש, חמש, כ״ו כריכות, כמנין שם הוי״ה ב״ה, ויש נהגו בסדר זה: שבע,
שמונה, אחד עשרה, שלש עשרה, ט״ל כריכות כמנין ה׳ אח״ד, ויש נהגו שבטלית קטן כרכו כ״ו, ובטלית גדול ל״ט:
כל המנהגים נכונים, ראה במנהגי החיד״א (.עמוד ט׳), ובאוצרות הפוסקים (ציצית), ובהסכמת הגר״ש משאש שליט״ א למשנה ברורה איש מצליח, ובספר נהגו העם וטלית ותפילין ס״א):
ה.נהגו להקל ואין בודקים את הציציות בכל יום, והמדקדקים נהגו לבדקם תמיד:
כן כתב בשו״ת מים חיים (.סימן י״ח), ובספר נהגו העם (ציצית), כי הבדיקה היא לחומרא עיי״ש:
ו.נהגו בשעת בדיקת הציציות לומר פסוקים אלו: ברכי נפשי את יהוה, יהוה אלהי גדלה
מאד. הוד והדר לבשת: עטה אור כשלמה. נוטה שמים כיריעה:
כן מובא בנחלת אבות(ציצית), וכן מובא הכה״ח וסימן ח׳ סק״ו) ובספר לקט הקציר (עמוד כ״ג) ומקורו מספר משנת חסידים ן דף נ״ג) וכן מבוא בסידורים ישנים, וראה עוד מקורות בספר שערי תפלה ו עמוד נ׳):
ז.נהגו בעיטוף הציצית בסדר זה: מעטפים את הראש, כשהכנפות כולן יורדות על הכתפיים לצד הפנים, שתים מימין ושתים משמאל, את השתים של ימין משליך לאחוריו לצד שמאל, וכן עושים לאלה שבצד ימין, ואז נמצאו כל הכנפות בצד שמאל מאחור, ואח״כ מורידים על הגוף:
כן המנהג פשוט, וכן כתב החיד״א במחזיק ביכה ¡סימן ח׳ סד״ק) ומי;: רו מרבי סעדיה גאון, יכן דעה האריז״ל, וכן כתב הרדב״ז(בסימן תקע״א) וראה בזה במקור חיים (פרק כ״ח ס״ה), ובלקט הקציר וסימן ד׳ סכ״ז) ובמנהגי החיד״א 1ח״א עמוד ח׳), ובשערי תפלה ועמוד נ׳):
ח.נהגו בשעת העיטוף לומר את הפסוקים הללו: מה יקר חסדך אלהים, ובני אדם. בצל
כנפיך יחסיון: ירוין מדשן ביתך. ונחל עדניך תשקם: כי עמך מקור חיים. באורך נראה אור: משך חסדך לידעיך. וצדקתך לישרי לב:
כן המנהג ומקורו ממשנת חסידים הנ״ל, והביאו בספר נהגו העם ושם) וכן מנהג ירושלים וכמובא בספר נתטבי עם, וכן מובא בסידורים ישנים, וראה בזה בספר שערי תפלה (עמוד נ׳):
ט.נהגו תלמידי חכמים לכסות ראשם בטלית, במשך כל התפלה ושאר העם לא כיסו
ראשם בתפלה:
ע. כן מובא בספר נהגו העם והל׳ ציצית), ובספר נוהג בחכמה, ובקיצור שו״ע להר״ב טולידאנו ז״ל !עמוד י״ז), וראה באוצרות הפוסקים והל׳ ציצית), וראה בכה״ח (סימן ח׳ סק״ט וסקי״ב), וביחוה דעת למרן הגרע״י 1ח״ה סימן א־) עיי״ש:
י. נהגו לכבס טליתות בכביסה נפרדת ולא עם שאר בגדים, ואין נותנים לאשה גויה לכבסם:
כן הביא בנוהג בחכמה ועמוד ע״ס ומקורו מהמהריק״ש בתשובה וסימן כ״א), וכ״ז משום כבוד המצוה
יא. יש נהגו שאין לובשים טלית בבית האבל, לא האבל ולא הציבור:
כן הביא בספר שושנים לדוד וסימן מ״ב) לרבי דוד צאבח, והביאו בספר אוצרות הפוסקים וציצית), וראה שם במקורות שהביא מנהג שנהגו בו חלק מקהל טיטואן וטנז׳יר שאין קטן לובש טלית עד שינשא, וכמנהג אשכנז בזה:
נתיבות המערב-מנהגי מרוקו-כוחו של מנהג-הרב אליהו ביטון-ביריה-עמ' 37
קצידה לפרשת יתרו מאת רבי דוד קיים-אעירה שחר-רבי חיים רפאל שושנה זצוק"ל-קצידה מס 441 כרך ג'
(441) — קצידה — סי׳ אני דוד קים חזק ע״מ
פרשת יתרו
אַשְׁרֵי הָעָם שֶׁרָאוּ נִפְלָאוֹת נִשָּׂא וָרָם / עֲלֵי גֵּוָם יֻקְרַם —
אוֹר תְּמִימִי / יָפוּג לִבָּם יִתְעַנַּג גִּיל בְּאֵימָה:
כִּשְׁמוֹעַ יִתְרוֹ שְׁמַע־יִשְׂרָאֵל וּבֶן־עַמְרָם / בָּא, וּכְבוֹדוֹ הוּרַם
חֵלֶף חֲמִי / חֲתַן מֹשֶׁה נִקְרָא לְשֵׁם אַחְלָמָה:
בְּבוֹא בָּנָיו וְאִשְׁתּוֹ בָּא גַּם הוּא בַּעֲבוּרָם / אֶל קָדְקָד נְזִירָם —
נֵזֶר עַמִּי / אֶל הַמִּדְבָּר בָּאוּ, וְחָנוּ שָׁמָה:
יָצָא לִקְרָאתוֹ, וַיָּבוֹאוּ בֵּיתָהּ מְדוֹרָם / לִשְׁאוֹל בַּאֲמִירָם
עַל שְׁלוֹמֵי / יִשְׂרָאֵל, וּתְלָאוֹת פַּרְעֹה עַד חָרְמָה:
שִׂמְחָתוֹ רַבָּה לְעַם־יְיָ, וּגְמוּל יוֹצְרָם / צוֹרֵם, וּלְטוֹב יָשְׁרָם
וִיבָרֵר מִי / שֶׁעָשָׂה נִסִּים בַּיָּם וּבְמַצְרִימָה:
עַתָּה יָדַעְתִּי כִּי גָדוֹל יְיָ וְכִתְרָם / לָכֵן בֵּית דְּבִירָם
אַקְרִיב דְּמֵי / עוֹלָה, וּזְבָחִים אַקְרִיב בְּיָד רָמָה:
אַשְׁרֵי הָעָם שֶׁרָאוּ נִפְלָאוֹת נִשָּׂא וָרָם / עֲלֵי גֵּוָם יֻקְרַם —
אוֹר תְּמִימִי / יָפוּג לִבָּם יִתְעַנַּג גִּיל בְּאֵימָה:
כנפי שחר
441 — הנושא: פר׳ יתרו <שמ׳ יח, א — כ, יד).
אשרי העם — במקום שנים, אשרי העם שראו נפלאות ה׳. אשרי העם עלי גיוום יוקדם אור תמימי — אשרי העם אשר גוייתם כיסה אותה אור תמימי, הכוונה להשראת שכינה, ששרתה על העם בים־סוף וכהר־סיני. ראה מעשה חרש. יו״ד־תמימי היא יו״ד הכינוי למלת ״אור״, או שהיא יו״ד־הקנין, התמים שלי הכוונה להשי״ת. יפוג… — שיעורו: יפוג לבם באימה, יתענג גיל… — במקום גילה שם היתה רעדה. יפוג, כאן: נדם והשתתק, ל׳ ידי לילה נגרה ולא תפוג(תה׳ עז, ג). חלף חמי… — כבודו של יתרו הורם בגלל שהוא אבי אשתו של החתן משה הנקרא ״לשם אחלמה״ — מאבני החן שהיו בחושן (שמ׳ כח, יט), כאן: כנויי חיבה וכבוד למרע״ה. אל קדקוד נזירם — אל נזיר קדקודם. לשאול באמירם — כצ״ל, ופירושו: במלכם, נרדף אל נזירם. וראה במעשה חרש. על שלומי ישראל… — שלא פגעו בהם המכות, ועל תלאות ויגיעות וצרות המכות אשר פקדו את פרעה ועל החרמה והכליה אשר מצאתו בים. וכתרם — והוא כתרם ומגנם. קצרה נפעמה — פעלים נרדפים, נפשו מקשקשת ונמהרת לשאול.
נַפְשׁוֹ קָצְרָה נִפְעָמָה / שָׁאַל לְמֹשֶׁה, לָמָּה / עַל עֶמְדָּתָם —
כָּל־יוֹם נִצְבֵּי קוֹמָה? / עָנָה, אוֹדִיעֵם בַּמָּה / אָדִין אוֹתָם
מִפִּי אֵ־ל בְּפִי שׁוּמָה / חַלַּת הָאֵ־ל בְּתֻמָּהּ / בְּרִיבוּתָם:
יְעָצוֹ עֵצָה טוֹבָה. בַּל יַטּוּ מִמִּשְׁטָרָם / לֹא תִּיעַף מִתִּגְרָם
כִּי כָּבֵד מִ — / — מְּךָ הַדָּבָר עֲשׂוֹת גַּם בִּמְזִמָּה:
לָכֵן בְּחַר מִן הָעָם, וּלְכָל קָהָל שִׂים שָׂרָם / וֶהֱיֵה מָגֵן עֵרָם
מוּל הֲדוֹמֵי / הֵיכַל הָאֵ־ל לְפָרֵשׁ תַּעֲלוּמָה:
בַּחֹדֶשׁ הַשְּׁלִישִׁי חָנוּ בְּעֹז הֲדָרָם / כְּמִשְׁכַּן בִּצּוּרָם —
בְּנָסְעָם מֵ — / —רְפִידִים, וְלִפְנֵי הָהָר חָנוּ קֵדְמָה:
הַר סִינַי, דַּךְ וְשָׁפֵל, בֵּין הֶהָרִים מִבְחָרָם / לֹא יְשְׁווּ בִּמְחִירָם —
אִם גָּבְהוֹ מִ— / —מֶנוּ, כִּי הָאֵ־ל חָפֵץ בִּשְׁפַל קוֹמָה:
מֹשֶׁה עָלָה לַמָּרוֹם לְהַרְבּוֹת עֹז פְּאֵרָם / מַעֲלַת יְקָרָם
שָׁמַע קוֹל מֵ — / — הָהָר, "כֹּה תֹּאמַר לְבֵית בַּת־נַעֲמָה:
אַשְׁרֵי הָעָם שֶׁרָאוּ נִפְלָאוֹת נִשָּׂא וָרָם / עֲלֵי גֵּוָם יֻקְרַם —
אוֹר תְּמִימִי / יָפוּג לִבָּם יִתְעַנַּג גִּיל בְּאֵימָה:
דִּבְרַת אֵ־־ל בְּפִיו שׁוּמָה / אַתֶּם רְאִיתֶם כַּמָּה / רַב צָרוֹתָם —
עַל מָצוֹר, וְעַל יַמָּה / צַרְתִּי כְּאִישׁ מִלְחָמָה / עַד כַּלּוֹתָם
וְעַתָּה, עַל כָּל־אֻמָּה, / סְגֻלָּה אַתְּ אֲיֻמָּה / וְכַחוֹתָם"::
וַיַּגֵּד דִּבְרִי אֵ־ל חַי שְׁלָחוֹ לְבַשְּׂרָם / וְלִגְדּוֹר גְּדֵרָם
בַּל יְדַמֶּה / כָּל־מְכַחֵשׁ בְּדַבְּרוֹ, וְדַמָּה:
כנפי שחר
על עמדתם — פירוש: ״נצבי קומה״. אודיעם במה אדין אותם… בריבותם — בקטטות וטענות שיש ביניהם. חוקת א־ל בתומה — ה׳ שם בפי חוקתו כשלימות. בל יטו ממשטרם… — שלא יפירו הסדר, וגם אתה לא תתייגע מסכסוכם. גם במזמה — אפי׳ עם הרבה חכמה יכבד ממך הדבר. והיה מגן ערם…לפרש תעלומה — היה אתה מגלה ומפרש את הדבר הנסתר והנעלם; ערם, ענין גילוי, כמו את מקורה הערה(ויק׳ כ, יח); מגן, רומז למסתור, שכן הוא מסתיר את הלוחם. חנו בעוז הדרם, כמשכן ביצורם... — שחנו בלב אחד כאיש אחד והוא עוזם והדרם כמשכן להתגונן בו בכוח ועוז, וזה היה אחרי נוסעם מרפידים, ששם חנו במחלוקת. חנו קדמה — במזרחו של ההר. הר סיני דך ושפל… — נמוך ועניו, משום כך נבחר מבין שאר ההרים שתינתן עליו תורה לישראל. לבית בת נעמה — לבית יעקב, אלו הנשים. צרותם על מצור — המכות שהבאתי עליהם במצרים. מצור, כנוי למצרים. צרתי — נלחמתי. סגולה — אוצר חביב. איומה — מפילה אימה. וכחותם — שאינו נפרד מאיש כן לא אפרד מכם. שלחו — אשר שלחו. לבשרם — שה׳ ירד לעיני כל העם על הר סיני. ולגדור גדרם — לקבוע להם תחומין לסימן שלא יקרבו מן הגבול והלאה (רש״י). בל ידמה… — ראה מעשה חרש. ודמה — וידמה, יפסיק מלחשוב.
טֶרֶם נִשְׁמָע קִבַּלְנוּ "נַעֲשָׂה" בְּלִי חָקְרָם / וְלָדַעַת פִּשְׁרָם
אַל נֶהֱמֶה ! / דִּבְרֵי אֵ־ל כְּנֹפֶת צוּף פֹּה־טָעֲמָה:
פַּעַם שְׁנִיָּה שָׁמַע, לֵךְ אֶל הָעָם סַגְּרָם / מִנָּשִׁים, הַזִּירָם —
מִכֹּל־טָמֵא / לִשְׁלֹשֶׁת יָמִים יְטַהֵר כָּל שֶׁנִּטְמָא:
מֵעֲלוּתָם אֶל הָהָר מֹשֶׁה צֻוָּה לְבָרָם / הוֹסִיף לְהַזְהִירָם
הִשָּׁמְרוּ מִ — / —נְגּוֹעַ בּוֹ, כִּי יֻסְקַל אִישׁ וּבְהֵמָה:
יוֹם הַשְּׁלִישִׁי קוֹלוֹת וּבְרָקִים מִמְּגוּרָם / עֲנָנִים בְּצָחְרָם
גַּם כָּל־עַמֵּי / הָאָרֶץ יָרְאוּ חָרְדוּ בְּהַשְׁכָּמָה:
אַשְׁרֵי הָעָם שֶׁרָאוּ נִפְלָאוֹת נִשָּׂא וָרָם / עֲלֵי גֵּוָם יֻקְרַם —
אוֹר תְּמִימִי / יָפוּג לִבָּם יִתְעַנַּג גִּיל בְּאֵימָה:
דָּבְאוּ קוֹלוֹת בִּמְהוּמָה / קוֹל שׁוֹפַר מַפִּיל חוֹמָה / מְבַעֲתָם
לַפִּידִים כְּאוֹר חַמָּה / קוֹל חֲרָדָה אֲיֻמָּה / הֶחְרִידָתָם
אוֹר הוֹפַע מִשָּׁמַיְמָה / אָז פָּרְחָה כֹּל־נְשָׁמָה / מִגּוּפוֹתָם:
קָפְאוּ עַל אֲדָמָה כְּאַבְנֵי שַׁיִשׁ בְּקָרְרָם / אַךְ צִנָּם, סוֹחֵרָם —
מֵעַם קָמֵי / לֵב לְשֶׁעַבְדָּם, וּמֵעָוֹן אַשְׁמָה:
וְזֻהְמָתָם נִפְסְקָה, חֵטְא הוֹרֵינוּ בְּהַמְרָם / וְעַתָּה דְּרוֹרָם —
דְּרָרָם מִ — / —קְשִׁי עֲרָפָם וּמֵאֹזֶן אֲטוּמָה:
מִקְדַּשׁ־מֶלֶךְ הוּא הָעָם, וְרֹאשׁ הָהָר הוּא אוֹרָם / וּזְבוּל מִשְׁכַּן טִירָם
כנפי שחר
טרם נשמע…־ — לפני שנדע תוכן המצוות ולפני שנחקור אם יכולים אנו לעמוד בהם אמרנו ״נעשה״. פשרם — תוכנם ופירושם. אל נהמה… — אין מה לדאוג, כי בטוחים אנו בו שלא יטיל עלינו דבר שלא נוכל לעמוד בו, כי כל דבריו מתוקים מדבש ונופת צופים בפי הטועמם. סגרם — מנע אותם מנשותיהם. הזירם… — הרחיקם מכל טומאה. לברם… — להפרישם ולהזהירם שלא לנגוע בהר. ממגורם — ממקורם, מנרתיקם. בצחרם — בלבנוניתם בהשכמה — ״בהיות הבוקר״. דבאו… — כצ״ל, ופירושו: נמשכו הקולות בשאון. מבעתם — מבעת אותם, מפחידם. לפידים — להבות אש גדולים. חרדה איומה — נוראה החרידתם — הרעידה אותם. אור הופע — נגלה ונראה. קפאו… — קרשו ודממו כקרח ללא רוח חיים. אך צנם סוחרם… — ראה מעשה חרש. מכאן ועד ״ומאוזן אטומה״ הכל דבק, ועניינם: שהקב״ה שחררם מיצה״ר וסיעתו הרוצים לשעבדם ולהחטיאם, ושחררם מאותה זוהמה וחלאה שדבקה בנו מחטאם של אבותינו ״אדם וחוה״, וגם שחררם מקשיות עורף ומסתימה האוזן. צנם סוחדם, מגנם. עם קמי לב — אויבי הלב, יצה״ר וסיעתו. בהמרם — שהמרו אמרי א־ל ואכלו מעץ הדעת. דרורם דררם — דרורם, כנוי להקב״ה, דררם, שחרר אותם,וזבול משכן — שמות נרדפים. טירם — טירתם ארמונם. ולגמרם — להשמידם. קרא: ולגומרם.
אוֹר פְּנִימִי / שָׁמְעוּ "אָנֹכִי יְיָ" בִּנְעִימָה:
לֹא יִהְיֶה לְךָ אֱלֹהִים אֲחֵרִים וּלְגָמְרָם / תְּמַהֵר לְקָצְרָם —
כַּאֲלֻמֵּי / שִׁבֳּלֵי הַשָּׂדֶה, כִּקְצוֹר כָּל־קָמָה::
לֹא תַעֲשֶׂה לְךָ פֶסֶל וּתְמוּנָה, לְגָזְרָם, / אַל תַּט לֵב לְעָשְׁרָם
רַחֵק עָגְמֵי / נַפְשְׁךָ, כִּי הַכֹּל כַּהֶבֶל דָּמָה:
אַשְׁרֵי הָעָם שֶׁרָאוּ נִפְלָאוֹת נִשָּׂא וָרָם / עֲלֵי גֵּוָם יֻקְרַם —
אוֹר תְּמִימִי / יָפוּג לִבָּם יִתְעַנַּג גִּיל בְּאֵימָה:
יְיָ שׁוֹמֵר חֵמָה / קַנַּא נוֹטֵר מַשְׂטֵמָה / עַל עֲשׂוֹתָם
פּוֹקֵד עָוֹן וְזַעְמָה / יַרְבֶּה עֲשׂוֹת נְקָמָה / עַד אַרְבַּעְתָּם
עוֹשֶׂה חֶסֶד בִּשְׁלֵמָה / מִיָּמִים עַד יְמִימָה / וּלְדוֹרוֹתָם:
מִנָּשֻׂוא שָׁם יְיָ לַשָּׁוְא, הוּא מְעַקְּרָם / מִן עוֹלָם יוֹקִירָם
לָכֵן גַּם מִ — / —שְׁבוּעַת אֱמֶת אֶל תַּזְכִּיר מְאוּמָה:
זָכוֹר וְשָׁמוֹר יִרְזוֹם לִזְכּוֹר מִצְוֹת וּלְשָׁמְרָם / וְלִגְדֻלַּת יִתְרָם —
הַט יָד לְמִי / שֶׁאֵין בְּיָדוֹ אִם נַפְשׁוֹ נִכְלְמָה:
יוֹם הַשַּׁבָּת תְּקַדֵּשׁ אַחַר שִׁשָּׁה בְעָבְרָם / וְדִבְרֵי חֹל, אָסְרָם !
וְזָכוּר כִּי מִ — / — מְצוֹא חֶפְצְךָ דִּבּוּר נֶעֱצָמָה:
כָּבֵד אַב וָאֵם וְשִׂים כֹּחֲךָ לְאַזְּרָם / וְאַל תְּאָרְרָם
כִּי כָּל־יְמֵי / יָמֶיךָ יַאֲרִיכוּן עַל אֲדָמָה:
כנפי שחר
לקצרם… כקצור כל קמה — לקצוץ ולהכרית אותם כמו שקוצרים תבואת השדה. קרא: לקוצרם. כאלומי… — כאגודות השבלים. לגזרם — לאבדם, קרא: לגוזרם. אל תט לב לעשרם — ״לא תחמוד כסף וזהב עליהם״.קרא: לעושרם. רחק עגמי נפשך… — אל תשים לב לעגמת הנפש הכרוכה באיבוד הכסף והזהב הנז', כי הכל הבל. ה׳ שומר… נוטר — פעלים נרדפים. משטמה — שנאה. ה׳… קנא… על עשותם — עשייתם. וזעמה — עברה ואיבה. פוקד עון… עד ארבעתם — ״פוקד עון אבות על בנים על שלשים ועל רבעים לשונאי״, כשאוחזים מעשי אבותיהם בידיהם. עושה חסד בשלמה… — בשלימות, שנה שנה ולדורי דורות. מנשוא… — השמר מלהשבע לשקר! כי הוא, הקב״ה, עוקרם מן העולם עד שיהיה יקר למצוא אותם. ראה מעשה חרש. זכור ושמור ירזום… — הלשון ״זכור ושמור״ ירמוז לזכור המצוות ולשמרם, והמצוה הגדולה שיש לה יתרון ועדיפות היא מצות הצדקה, למי שאין ידו משגת הוצאות השבת, והוא מתבייש לפשוט ידו. יום השבת תקדש אחר ששה בעברם — ראה מעשה חרש. קרא: בעוברם. ודברי חול(בשבת) אסרם! — צווי, אסור אותם! קרא: אוסרם. נעצמה — יש לעצום עין מלדבר בענייני חפצך. לאזרם — לחזקם ולעודדם
זְכוֹר כִּי בְּנֵי־עוֹלָם מִגַּן־עֵדֶן מְקוֹרָם / וְאִם מוֹת תַּעְרָם
בּוֹזֶה צַלְמֵי / וּדְמוּת־תַּבְנִית, אֱ־לֹהִים הוּא חוֹתָמָהּ:
אַשְׁרֵי הָעָם שֶׁרָאוּ נִפְלָאוֹת נִשָּׂא וָרָם / עֲלֵי גֵּוָם יֻקְרַם —
אוֹר תְּמִימִי / יָפוּג לִבָּם יִתְעַנַּג גִּיל בְּאֵימָה:
חֲרוֹן־אַף עַל מִי רִמָּה / לִרְצוֹחַ שׁוּם נְשָׁמָה / חֶטְאוֹ נִכְתַּם
כִּי אַרְצָה שָׁפַךְ דָּמָהּ / כָּרַת יַעְרָהּ וְכַרְמָהּ / בְּלִי עִתָּם
לֹא תִּנְאַף, הָסֵר זִמָּה / אֵשֶׁת־אִישׁ גַּם בִּנְשִׁימָה / אֶת תַּזְנוּתָם:
זְכוֹר וּשְׁמַע, לֹא תִּגְנוֹב וְאִם בָּא בְּמַחְתָּרָם / וּבִנְפָשׁוֹת, יָחְרָם —
מֵעוֹלָמִי / נֶצַח לָעַד יְשַׁלֵּם שִׁבְעָתָימָה:
לֹא תַעֲנֶה בְרֵעֲךָ עֵד שָׁוְא לְשַׁקְּרָם / וְאַף לְהַשְׁגִּירָם
הַשֶּׁמֶר מִ — / — דִּבְרִי מִרְמָה וְכָזָב וּדְבַר עָרְמָה:
לֹא תַחְמוֹד בֵּית רֵעֲךָ וּבְעִירָם וּנְשֵׁי מָהְרָם / וְאֶל תַּרְבֶּה פִצְרָם —
כִּי תְּגַמֵּא / פָּנֶיךָ לְהוֹנוֹתָם תִּתְחַכְּמָה:
כנפי שחר
.ואל תאררם — ואל תקללם. זכור כי בני עולם… — יש לכבד כל בני אדם, ואפי׳ שמעותדים הם למות אין לזלזל בהם. תערם — נרתיקם ותיקם, והוא קברם. ואם — כאן: ואפילו. בוזה צלמי… — זכור כי א־להים הוא אשר חתם בחותמו צלמי ודמות בני העולם, והבוזה אותם מזלזל בחותמו של מלך. נכתם — נרשם, נחקק. כלומר, אין לו כפרה. כרת יערה וכרמה — פרי בטנו של ההרוג. לא תנאף, הסר זמה… — ר״ל בצווי ״לא תנאף״ כלולים שני דברים: א) — הסר זמה, וגם הפנויות בכלל; ב) — אשת איש גם בנשימה — ר״ל, ואילו כשהמדובר הוא בא״א, גם בנשימה, להריח בשמים שעליה אסור. את תזנותם — שב למלת ״הסר״ ר״ל הסר את תזנותם של הפנויות ושל הנשואות כפי חומרתן כנז'. וראה מעשה חרש. ואם בא במחתרם… — אם בא הגנב במחתרתם של בני הבית; ובנפשות — וידוע שבא על עסקי נפשות, כגון בלילה ואין רואה, שסופו להרוג בעל הבית כשיעמוד כנגדו להציל ממונו. יוחרם מעולמי — מותר להורגו, שהבא להורגך השכם להורגו. נצח לעד ישלם שבעתים — וגם לעוה״ב ייענש פי שבעה, כלומר פעמים רבות. ואף להשגירם — בשי״ן, כצ׳׳ל, כלומר אפי׳ לשגר, לשלוח, אנשים לבית דין בלי להעיד, רק שהנתבע יחשוב שבאו להעיד, אסור. ראה מעשה חרש. ונשי מהרם — ל׳ מוהר ומתן, שנשואות לבעליהם בכסף. קרא: מוהרם. אל תרבה פצרם — אל תפציר ותכביד עליהם למכור לך חפציהם. כי תגמא פניך… — אל תהי מגמת ושאיפת פניך להונותם, לקחת את שלהם. כי הכל בכלל ״לא תחמוד"
קַיָּם יַשְׁפִּיעַ שֶׁפַע בְּבוֹא גּוֹאֵל נֵצֶר רָם / דָּוִד קַיָּם וָרָם
מוֹר בְּשָׂמִי / יַקְטִיר הַקְּטֹרֶת בִּירוּשָׁלַיְמָה:
אַשְׁרֵי הָעָם שֶׁרָאוּ נִפְלָאוֹת נִשָּׂא וָרָם / עֲלֵי גֵּוָם יֻקְרַם —
אוֹר תְּמִימִי / יָפוּג לִבָּם יִתְעַנַּג גִּיל בְּאֵימָה:
כנפי שחר
נצר רם — משיח הבא מזרע רם הבא מישי אבי דוד. דוד קים — ע״ש דוד מלך ישראל חי וקיים. ואגב שילב המשורר ז״ל את שמו. מור בשמי… — כנוי חיבה למלך המשיח, שיבוא בב״א ויקטיר הקטורת בירושלים אכי״ר.
הרב שאול אבן דנאן – מנהיגותו וכושר הכרעתו בתיקון תקנות לפתרון בעיות המודרנה במרוקו – משה עמאר – ליבי במזרח א'
הרב שאול אבן דנאן – מנהיגותו וכושר הכרעתו בתיקון תקנות לפתרון בעיות המודרנה במרוקו
משה עמאר
רבי שאול בה"ר שלמה אבן דנאן נולד בפאס סביב שנת תר"מ (1880) והוא בן למשפחת רבנים שמנתה עד אליו שבעה עשר דורות. על רבותיו נמנה אביו, וכנראה הוא היה רבו המובהק, כפי שהוא עצמו מתאר בהקדמתו לספרו "הגם שאול" :
הערת המחבר: במרוקו נהגו המשפחות המיוחסות לרשום את יחוסיהם בכתובות, נוהג שהתקיים עד לעלייה הגדולה לארץ. הסבתא, אם אביו של רבי שאול, הייתה ממשפחת צרפתי וגם לה יש שושלת יוחסין של כעשרים דור. משפחת אבן דנאן יש לה מסורת שהיא נצר למשפחת הרמב"ם, ומשפחת צרפתי יש לה מסורת שהיא נצר לרבנו תם, נכדו של רש"י. על מסורות אלו, ראו מ' עמאר, "שושלת משפחת אבן דנאן וייחוסה להרמב"ם", בתוך משפחת אבן דנאן, ירושלים תשס"ח, עמ' 35–40. ע"כ
מקור ישעי לחיי רוחי זאת התורה, הוא הקדוש מורי ורבי עטרת ראשי אדוני אבי ]…[ מוהר"ר שלמה זצ"ל זיע"א, אשר הורני והנחני באורח חיים בלמוד ישר בכוונה עצמית, כאשר היה עם לבבו בלמודיו הכי גבוהים, בפלפולו הזך והטהור בתלמוד ובפוסקים, ממנו נאצלתי כלשהו, הוא היה מאור עיני ורוח בינתי. כרוך בעקבותיו הייתי מנעורי, מתעדן באמרותיו יום יום, נפשי ורוחי קשורים בו עד השעה האחרונה, אשר הפרידני ממנו המלך המשפט…
בהיות ר' שאול כבן ארבע עשרה נשא לאשה את מרת אסתר, בת החכם ר' יהונתן מימרן, ממנה נולדו לו בן וארבע בנות. כל ימי חיי אביו עשה ר' שאול את תורתו קבע ומלאכתו עראי; הוא עסק חלקית כסופר שטרות בעיר. בעקבות כניסת הצרפתים למרוקו ערכו המוסלמים פרעות בשכונת היהודים בפאס בשלושים בניסן עד ב' באייר שנת תרע"ב (1912), הרגו ארבעים וחמישה יהודים, בהם אנשים נשים וטף ועשרות נפצעו, בנוסף שללו, בזזו וזרעו הרס וחורבן בשכונת היהודים. בשוך הפרעות וניסיון לשקם את ההרס ואת החורבן, נבחרה ועדה בת חמישה עשר איש ובתוכם רבי שאול, ותפקידה היה לדרוש פיצוי מהשלטון הצרפתי על הפגיעה ביהודי פאס.
שקדן בתורה רבי שאול היה קשור מאוד לאביו, וראה בו את רבו המובהק בנגלה ובנסתר ובהנהגות מוסריות וחסידיות. לכן הוא קיבל את פטירתו בצורה קשה מאוד, כפי שביטא זאת בחריפות יתר מספר פעמים. גם לאחר מות אביו נשארה נפשו קשורה בנפשו, ושמח כשזכה לראות פני אביו בחלום. כך הוא מסיח לפי תומו כי בליל שבת קודש ה' בתמוז תרצ"א:
ראיתי בחלומי חשק רוחי ושעשוע נפשי, פאר ראשי מורי ורבי אדוני אבי זצ"ל. ואדברה אליו דברים גבוהים ממני עליונים וקדושים. ואחר אמרתי לו תמיד בלבי לשאול ממורי ורבי אדוני שאלתי הלזו, ואערכה לפניו דברי שאלתי, וטרם השיבו אלי הוספתי לומר לו ולאו כך הוא פתרונה…
דומה כי בכוונה הוא לא פירט את השאלה ששאל מאביו, וגם הפתרון הוא ברמזים ועסק בעניינים העומדים ברומו של עולם. רבי שאול היה בקי בתורת הקבלה, בדרשותיו ובהגותו, הוא מרבה להשתמש בספר הזוהר. רבי שאול התפרסם כמי ששוקד על תלמודו, הוא נחשב למעיין, חריף ובעל סברה ישרה. בשנות העשרים לחייו הטיל עליו אביו לערוך מפתחות לספר תשובותיו "אשר לשלמה" (ירושלים תרס"ו), הכוללים סיכום כל שאלה ותשובה ומפתח עניינים הערוך לפי א"ב של הנושאים. לאחר פטירת אביו, רבי שלמה, ערך רבי שאול ואחיו רבי משה את ספר תשובותיו השני של אביו "בקש שלמה" (קזבלנקה תרצ"א). בקיאותו התלמודית של רבי שאול הביאה את רבי אברהם אביטבול, ראש ישיבה בעיר מראקש, לבקש ממנו לפרש לו סוגיה במסכת חולין. עשתונותיו של רבי שאול היו עסוקים בעיון בפרדס התורה, וגם כששכב לישון סרעפיו המשיכו בהרהורם. בחלומו פירש פסוקים ושאל שאלות קשות ומסובכות הן בנגלה הן בנסתר. וכשהתעורר משינתו זכר אותם בבהירות. בפרשת "שלח לך", על הפסוק: "ויקרא משה להושע בן נון יהושע" (במדבר יג, טז), הוא כותב:
פירשתי בחלומי: מלת הושע, תורה להשפיע על אחרים לעזור להם, כמו הושיעה את עמך. ומילת יהושע, תורה על הנשפע שהוא נושע מבלעדו כמו ישראל נושע בה'. בכן שינה משה רבנו ע"ה את שם הושע ביהושע, להורות שלא יהיה משפיע על המרגלים בעזור להם בעצתם, רק יהיה מופרד מהם ומושפע מהמקום ב"ה ונושע ממנו (עד כאן החלום). וכמו שאמרו חז"ל יה יושיעך מעצת המרגלים. רצונו לומר אתה נושע בה' ואין לך לירא מהם ולהטפל בעצתם.
רב ודיין בשנת תרצ"ד (1934 )התמנה לדיין בעיר מראקש בהרכב ר' משה זריהן, אב בית הדין, ורבי מרדכי קורקוס, ובכך הוסיף חוליה בשושלת חכמי המשפחה. מתקופת כהונתו במראקש פרסם ר' שאול פסקים רבים בחיבורו "הגם שאול". בשנת תרצ"ט 1939 -התמנה לאב בית הדין בעיר צווירא –מוגאדור-, וחבריו לבית הדין היו ר' חיים דוד בן סוסאן ור' שמעון אביקציץ בשנת תש"א נבחר לחבר בבית הדין הרבני הגבוה לערעורים בעיר הבירה רבאט, בראשות ר' יהושע בירדוגו ועם ר' מיכאל יששכר אנקאווא. בשנת תש"ט התמנה לאב בית הדין הגדול ולרב הראשי ליהדות מרוקו. חבריו לבית הדין היו רבי מיכאל יששכר אנקאווא ורבי שמעון הכהן.
הערות המחבר: רבי משה זריהן נפטר במראקש ביום שישי, כ"א במרחשוון תשי"ד. ורבי מרדכי קורקוס נפטר במראקש בז' בתמוז תשי"ד -1954-
ר' חיים דוד בן סוסאן התמנה בשנת תרצ"ה -1935 -כרב ראשי וראב"ד בעיר קזבלנקה, נפטר בה' בכסלו תש"ך -1959 . ר' שמעון אביקציץ עלה לארץ בשנת תשט"ו -1955 , התיישב בירושלים ועסק בתורה ובעבודה, ונפטר בי"ז בניסן תשי"ט -1959
ר' יהושע בירדוגו נפטר במכנאס בכ"ד בתמוז תשי"ג -1953 בהיותו כבן 78 שנה, לאחר מחלה ממושכת. רבי מיכאל יששכר כיהן ברבנות עד יום פטירתו בראש חודש אדר תשל"ב- 1972- רבי שמעון הכהן עלה לישראל ובילה את שארית ימיו בלימוד תורה ובעבודת ה' בעיר חולון )נפטר בשנות השבעים של המאה העשרים(. ע"כ
בזכות אישיותו, חסידותו ואצילותו הייתה לר' שאול אהדה והוקרה מצד כל חכמי מרוקו. גם השלטונות הצרפתיים והמרוקאיים כיבדו אותו, והייתה לו אצלם אוזן קשבת.
הרב שאול אבן דנאן – מנהיגותו וכושר הכרעתו בתיקון תקנות לפתרון בעיות המודרנה במרוקו – משה עמאר – ליבי במזרח א'
תולדות יהודי אל-מגרב-פרופ' ) ג'ורג') הררי- תשל"ד-השפעת מגורשי ספרד על הקהילות
מתוך כ-180.000מגורשי ספרד בשנת [ 1492]1892 ניתן היה לצפות כי רבים יבואו אל מרוקו השכנה. מלבד קרבת הארץ היה השלטון נוח ביותר. המלך אלמריני עבד אלחק נודע ביחסו הנאות למעוטים שבמדינתו. אולם למעשה פנו רוב הגולים אל פורטוגל (כ־90 אלף נפש). זרם ניכר ניטלטל עד לארצות המזרח ואחרים פנו לאירופה, רק פלג מצומצם יחסית הגיע למרוקו. אחת הסיבות שמנעו נהירה חזקה יותר למרוקו היתה שייכותם של נמלי החוף לפורטוגל הנוצרית.
כ־20 שנה קודם לכן עלה צבא אלפונסו, מלך פורטוגל, על טנג׳יר מארזילה וכבשן מידי הממשלה המוסלמית. דין היהודים יושבי העיר ארזילה, כ־250 נפש, יצא להימכר כעבדים. הם ניצולו רק בתיווכו של דון יצחק אברבנאל. גם עתה היה יחם הנציבים בערים הללו כלפי היהודים קיצוני בחומרתו, והניס רבים אל עבר מקומות מרוחקים ובטוחים יותר. על אף זאת עברו למדינה הצפון אפריקאית כ־30,000 נפש מיהודי ספרד.
ראשונה לקליטה היתה העיר באדיס [[Badis הנמצאת בין טיטיאוטוואן ומלילא שבמזרח מרוקו. רוב הבורחים נתפזר מעט אחרי כן בכל ערי וכפרי מרוקו. מעניין, שדרך יישוב הגולים נמשך עפי״ר בהתאם למקורם הקהילתי בספרד.
ציבור גדול אחר, שסבל פגעים נוראים עלה בספינה במטרה לבוא אל העיר סלא ליד ראבאט.שניים מקציני האניה שמהם נזכר לדראון עד היום הזה — טומאס וג׳ולייאן. בראותם את חולשת הנסים ואת מבוכתם, עוללו להם מעשי תועבה ככל אשר העלה דמיונם. משסער הים, גם לא המסו להשליך ישישים וחולים אל המים להקל על כובד משא הספינה. עם הגיעם אל החוף כילו הקצינים את זממם ושדדו את כולם, אלמלא הקהילה היהודית בסלא שעמדה והושיטה עזרה היו אובדים.
לרוע מזלה נתגלגלה קהילה אחרת לארזילה. מושל העיר, לוקונט די בורבה, נקט נגדם אמצעים חריפים שונים על מנת שיתנצרו, אם ברצונם להשתקע. הם עזבו את העיר ופנו למקום מרוחק יותר — אלקצר־לכביר, שנמצאה תחת ממשלת המוסלמים. דרכם אל הישוב הנוח נתמשכה והיתה רבת יסורים. רעב, חיות טרף וליסטים היו להם בני לוויה. בהגיעם אל העיר שוב לא היה זה אותו קהל שעזב את ארזילה. רבים מתו בייסורי הדרך והנותרים הטילו פחד על כל רואיהם בגופם הדווי ובפניהם המעונים. בכל זאת נכמרו רחמי מושל העיר על השרידים הללו. בעזרתו הם קיבלו מלבושים, מזון, ומקומות לשכון בם. עד מהרה החלו הפליטים שולחים ידם בכל מלאכה, בהיות רבים מהם בעלי השכלה גבוהה, נתקבלו למשרות גבוהות מתאימות ובחכמתם ובידיעותם הביאו ברכח לעיר זו.
מסתבר שלא רק היהודים במרוקו כאב לבם על גורל אחיהם הנמלטים. כפי שראינו נעזרו לעתים הפליטים גם במוסלמים: אך הגדיל לעשות השולטן במרוקו. לפי המסופר, בראות המלך עבד אכלק את מצב יהודי ספרד, לא כיסה את התרגשותו והזיל דמעה. אם נכון סיפור המעשה אם לאו — יחסו של השליט היה נאה ובמידה רבה מעל למקובל במקומות אחרים. המגורשים שהגיעו לפאס, גם הם כאחרים באו מחוסרי כל, כאן עמדה להם תמיכת השולטן והקהילה היהודית בעיר, ניתנו להם בתים, חולק להם מזון בתקופה הראשונה לשבתם ואף מלבושים לא חיסרו מהם. אולם כל השיפורים הללו והגישה המעודדת לא מנעו מכה קשה ומאיימת. היהודים שנשתקעו בפאס הביאו עמם מחלות מדבקות. מחשש למגיפה היה הכרח להוציא את קהל המגורשים מן העיר. כך הוקמו מחוץ לשער כמה אלפי צריפים ובקתות ארעיות. התושבים היהודים תמכו באומללים וסיפקו להם מחסורם ככל אשר השיגה ידם מבחינה רפואית וכלכלית.
במלאח החדש שהוקם שיכנו כמה אלפים. פרבר זה החל לגדול בצפיפות מסוכנת ובתנאים היגיניים מחרידים, אין להשתומם לכן, כי משפרצה בו חדשים לאחר הקמתו שריפה, לא ניתן היה לכבותה, ותוך מספר שעות הפך הרובע ברובו לאפר. 150 יהודים ניספו באותה שריפה.
מכאן ואילך גדלה הרעה. מבנים רעועים חדשים שהוקמו תחת מפולת השריפה יכלו להכיל רק חלק מן האוכלוסיה. הרוב לנו ברחובות, בשווקים, בשדות. מחלות החלו מתפשטות שוב ומפילות חללים, ובעיקר מגפת הדבר הנוראה. 20,000 נפש אבדו באותם חודשים ספורים, מן היהודים נפוצה המגפה אל המוסלמים. העיר פאס נוגעה כולה. לא היה בית בבירה אשר לא נמצא שם מת. חנויות נסגרו, הסוחרים שבתו וכל התנועה בעיר פסקה. כך נתוסף אסון כלכלי, המגורשים תקפם יאוש. רבים מהם החליטו לחזור לספרד ולו גם במחיר דתם.
על השיבה לארץ הגזירה מספר הכומר בירנאלדים מהעיר לום־פאליסיום. הוא כותב כי ראה את היהודים החוזרים ומצבם קורע לב. ״ערומים ויחפים, נפוחים מרעב, המירו כולם את דתם לנצרות״. 3 שנים נמשכה ההגירה (96—1493), ואילמלא עצרו בעדם שומרי גבולות ספרד — ״לא נשאר אפילו יהודי אחד בפאם, כולם ישובו לספרד וכולם ימירו דתם״. ניתן לשער שגם אילמלא צימצמו פקידי הגבולות את כניסת הפליטים היה חלק מהם נותר במרוקו. יהדות צפון אפריקה לא פונקה כדרך יהודי ספרד. משך מאות שנות הגלות חושלו יהודי מרוקו וידעו לעמוד על כבודם. כללם היה מוכן למות על אמונתו מאשר לבוא אל חיק הצלב או האיסלאם.
בשנת 1493, בעצם שנות הרעה במרוקו ציווה המלך הפורטוגלי דון יואו על גירוש יהודי ארצו שבאו מספרד השכנה. לאמיתו של דבר פעל כאן לחץ מדיני מצד ספרד. הסיבה הרשמית היתה הפצת הדבר ע״י הגולים. כמה אלפים עזבו עוד באותה שנה. הצרות אשר באו על היוצאים הפילו פחד רב על הרבים שהעדיפו להשאר בפורטוגל. להימכר לעבדים ולהיות מגורשים מקץ 5 שנים. רק מספר זעום של ספינות, אשר הפליגו מליסבון בזמן ההוא, הגיע למרוקו. על ספינה אחת ידוע לנו בבירור כ־100 איש, שאריתם של 250 הנפשות שהיו עליה (חלקם השתמד ואחרים מתו) ירדו אל החוף מלאי תקוה. ר׳ יהודה בן יעקב, חייט, המקובל [מחבר הםירוש על ספר "מערכת האלוהות], אשר עמד בראשם, תיאר את הצרה אליה נקלעו ביבשת החדשה. בשל החשש מפני ״המות השחור״ לא ניתן לאומללים כל מקלט. חייט הושלך אל בור כלא ואיימו עליו כי יומת בסקילה אם לא ימיר דתו. למזלו פדוהו תושבי] Schechauem ]שבצפון מרוקו, והונח לו. גם אז לא נשתפר המצב. בפאם עצמה, שאליה באו אנשי פורטוגל לאחרונה, שררו רעב ומגפות. מחוסר מקום ללון ״היינו עושים חפירות באשפות שבתוך העיר והיינו נכנסים לשם״. זה היה מצב היהודים שנקלעו למרוקו באותם ימים.
דומה לזה היה גורל מגורשי פורטוגל האחרונים, שאף הם איתרע מזלם לבוא אל הארץ המרינית. אמנם מספרם של אלה לא היה רב, אך הם היוו דמות מיוחדת בממלכה הנוצרית. הללו נשארו היחידים מבין יהודי פורטוגל שסירבו להתנצר אף כחיפוי, לא התנצרו ולחמו בכל מעשה אחיהם המשתמרים. מעוט זה ובקרבו אחרון ראשי רבני פורטוגל, שמעון המימי, סבל רבות. הם נאסרו ועונו קשות, עקב גישתם הגלויה והחריפה שהיתה לצנינים בעיני האינקויזיציה. בעינויים הללו מת רבי שמעון, רק מקץ שנה (1498), ניתן לחבריו ולקרובי משפחתו לעזוב את פורטוגל. בשתי חבורות הגיעו האמיצים אל ארזיליה. הראשונה עלה בידה לצאת את העיר הפורטוגלית ולהגיע לפאס, אולם אנשי החבורה השניה, רובם קרובי משפחת מימי, מתו במקום הזה על קדוש השם.
משך כל שנות הפגעים בצפון אפריקה המשיך השלטון המריני לנקוט עמדת שויון כלפי היהודים והמוסלמים. אם אירעו מדי פעם מקרי התנכלות חמורים במקומות שונים, הרי שלא נסתייעו בתמיכת השלטונות. אמנם אלה גם לא הגנו על המיעוט הרב והולך, משום שראו בהתפרצויות נגד היהודים תחליף רצוי להתפרעות מכוונת נגדם. משנרגעה הארץ מפגעיה ובראשם הרעב, ראה מושל פאם מולאי־שיך לנכון להוציא צו המשחרר את כל ילדי היהודים אשר נמכרו לעבדים בין השנים 98־1493. יהודים רבים ראו בדבר מצוה גדולה לשחרר את שארי בשרם או סתם ילדים מבני עמם. על רקע זה התפתחו חיכוכים רבים בין שני העמים. הפקודה שניתנה הרגיעה את הרוחות לפחות למראית עין, בדרך זאת זכה מולאי־שיך בתמיכתם של אלפי היהודים.
תולדות יהודי אל-מגרב-פרופ' ) ג'ורג') הררי- תשל"ד- עמוד 58
מתולדות העיר צפרו-פרק שישה עשר רבי דוד עובדיה-החינוך בספר-הרב רפאל משה אלבאז, תק״ע—תר״ס (1900—1810)
תקופה ד׳
הרב רפאל משה אלבאז, תק״ע—תר״ס (1900—1810)
מצב החינוך
בתקופה זו השתנו פניו של החינוך במדד, מרובה. גם בני עליה התחילו מתמעטים כמו שיבואר להלן:
הילד התקבל ל״חדר״ בגיל רך מאד (כנראה גם פחות מבן שנתיים). לשם כך חולקו הילדים לפי גילם ורמתם, בבתי כנסת שונים.
הטיפול הראשוני היה בבית הכנסת ״אתאג׳י״, בו נאספו ובאו הפעוטים גם בטרם ידעו לדבר. המלמד שמר על הילדים והשגיח עליהם שלא יתקוטטו ביניהם.
כבן שלש שנים הובא הילד לבית הכנסת הגדול ״צלא לכבירא״ שהיה מחולק אז לשטחים נפרדים כמספר המלמדים, שם למד הילד, עד הגיעו לגיל הבר־מצוה. או הוא נעשה חפשי מהלימודים. רגילים היו אז הורים רבים להוציא את בניהם מהלימודים כדי ללמדם מקצוע או שהסיעו אותם אתם לכפרים לעבוד כרוכלים, או כעוזרים לסוחרים ולבעלי מלאכות.
נדיר היה למצוא הורים שרצו (או יותר נכון שיכלו) שבנם ימשיך בלימודיו אחר חינוכו למצוות, זולת אם היה בר־אבהן שאז מסרו אביו לידי רב או שהוא עצמו למדו משנה, גמרא ופוסקים כדי שימשיך בשלשלת היוחסין הרבנית.
הילד הפשוט לא היה יכול להמשיך בלימודיו מפני שכל המשרות הצבוריות (רבנות, דיינות, שחיטה וכו') נמסרו רק למשפחות מיוחדות ומיוחסות בקהלה, להן קראו ״בעלי השררה״; ולכן, ההורים שדאגו לעתיד בניהם שיהיה להם מקור פרנסה העדיפו ללמדם מלאכה.
בשלהי תקופה זו, בשנת התרנ״ב, נוסדה הישיבה ״וזאת ליהודה״ ביוזמתו ובמימונו של הנדיב רבי משה מורצייאנו ז״ל מעיר דובדו, למנוחת נפש אחיו רבי יהודה ז״ל. לישיבה זו נתקבלו כעשרה תלמידים שלמדו במשך כל היום גמרא ופוסקים, כמו רמב״ם וטורים ובית יוסף. מישיבה זו יצאו רבנים ודיינים מצויינים בהלכה שהרימו את נס התורה בק״ק צפרו והעמידו תלמידים הרבה, והודות להם ולתלמידיהם נשארה קהילתנו מקום תורה וחכמה גם בימינו.
שיטת החינוך
המיוחד בשיטת החינוך בתקופה זו היה בכך שה״חדרים״ לא היו נפרדים בהתאם לדרגת הלימודים בהם, אלא מלמד אחד, אותו מלמד, טיפל בילד משנת לימודיו הראשונה עד עזבו את הלימודים ביום הבר־מצוה; המלמד טיפל בעת ובעונה אחת בהרבה ילדים ברמות לימודים שונות.
רק מלמד אחד היה מנת חלקו של הילד במשך כל שנות לימודיו. אמנם קרה שהאב העביר את בנו למלמד אחר אך היה זה משום שהוא הסתכסך אתו מסיבה כלשהי: שכר הלימוד או אי־שביעת־רצון מלימודו.
מספר התלמידים בכל כתה עלה בדרך כלל על מספר המקומות בחדר. זה לא מנע מהמורה מעולם מלקבל יום יום תלמידים חדשים לבקרים כדי להרבות על ידי כך את שכרו, ולא היה ״תקן״ לאכלוס הכתה שאותו היה אסור לעבור.
חבר המלמדים לא דאג לקבוע משטר וסדרים בחדריו: זמן קבוע להרשמת תלמידים וקבלתם, טיפול בדירוג הכתות, בחינות של ממש לשם העברת התלמידים מדרגה לדרגה, אוורור ותאורה בחדרים, ניקיון והיגיינה, מעקב אחרי התלמיד והתנהגותו: סדרים כאלה לא היו ולא נתקבלו עליהם.
הלימוד, בפרט בכתות הנמוכות, היה בצורה אינדיבידואלית. המלמד טיפל בכל ילד לבדו וקשה מאד לתאר איך היה המורה יכול להבחין ברמתו של כל ילד מכיון שלא נמצאו כמעט בכתה שני תלמידים בדרגה אחידה. מפני זה לא הצליח הילד ללמוד כל האלף־בית בשנה אחת כי תורו לשבת ליד המלמד הגיע רק פעמיים או שלש בשבוע ורק בני עשירים ומיוחסים עלה בגורלם להתקרב אליו פעם אחת בכל יום.
מצבו החומרי של המלמד
נקל לנו להבין את מצבו החומרי של המלמד בתקופה הזאת, אם נשוה את החדר — לחנות, את התלמידים — לסחורה, את המלמד — לסוחר, ואת ההורים — ללקוחות.
סוחר זה, לאו עתיר נכסי הוא. הולך לו לקנות סחורה כמדת כספו. מצאה זולה— קונה ממנה הרבה; יקרה— קונה ממנה מעט. יושב לו הסוחר בחנותו ומצפה ללקוחות. נתרבו — הרי הוא שמח; נתמעטו — הריהו עצוב, ופונה והולך לחפש לו עסקים אחרים.
המלמד שלנו כך הוא. שמח — כשהתלמידים מועטים והשכר הרבה והריהו מתמסר באמונה למלאכתו מלאכת הקודש. ואם נהפוך הוא הריהו עצוב ומוכרח לחפש לו התעסקות אחרת ממנה יוכל להרויח כדי מחיתו.
וכל כך למה? משום שעיקר פרנסתו של המלמד היתה צריכה לבוא אליו רק משכר הלימוד שקיבל מהתלמידים מדי שבת בשבתו או מדי חדש בחדשו; ואע״פ שכל השכר ניתן ישר למורה, הרי שכר זה לא היה נקוב מתהילתו לא מפי המלמד ולא מפי האחראים לחינוך אלא היה תלוי בנדיבות לבו, בחפצו ורצונו של האב; ומשום שרוב ההורים נתנוהו בתור צדקה בהסתמכם על העיקרון של ״מה אני בחנם וכו'״, לכן לא נחשב בעיניהם כחוב שצריכים לפרוע וממילא לא קבעו לו לא זמן ולא שיעור, ויש אשר לא דאגו להמציאו לבעליו במועד הנכון, ויש אשר כבשוהו אצלם שבועות וחדשים וכשבא המלמד על שכרו פשט לו האב את הרגל ושלחו בפחי נפש; ויש אשר נמצא אתו כסף וזהב והוא שם בכל זאת למלמד עלילות דברים לאמר: ״לא ראה בני סימן יפה בלימודו אצלך״ והוא מוציא את בנו ממקום חובה למקום פטור.
כתריס בפני הפורענות וכתגובה נסתרת כלפי המזל, שירך המורה את דרכו וחיפש לו דרכים אחרות, אם קצרות וארוכות ואם ארוכות וקצרות ובלבד שירויח על ידן הרבה, הן ברבוי התלמידים שעל ידם יתרבה שכרו, הן בכתיבת שטרות, הן בפדיון נפשות לחולים, הן ע״י השכבות למתים, בבחינת ״ויעמד בין המתים ובין החיים ותעצר המגפה״.
הצד השוה הוא, שהאב לא הוציא את מעותיו אלא לרצונו, ושהמלמד השתכר סוף־סוף; אך היצור הקטן, בנו של האב ותלמידו של המלמד, נפגע קשה מאביו ומרבו, שאביו לא חינכו כדבעי, ורבו לא לימדו כיאה.
תקוה מיוחדת היתה למלמד, בהגיע אחד התלמידים לגיל הבר־מצוה, בדרך כלל כבן תשע או עשר. ביום התחנכו למצות טלית ותפלין, אחר תפלת שחרית, יוליך המלמד את תלמידו לביתו (של המלמד) בלוית הוריו קרוביו ומיודעיו ושם יעשה סעודה קטנה מכיסו. ולעת ערב, יכין האב סעודה גדולה וכל הקרואים יתנו למלמד נדבה איש כמתנת ידו. נוסף לכך, כתום הסעודה, יעמוד המלמד ויחלק לכל אחד מהמסובים כוס יי״ש וכל השותה את הכוס ישלשל לתוכה מטבע ויחזירנה למלמד… הנותן בכוס עינו.
תוצאות החינוך
אם נבוא לסכם את כל האמור לעיל, נוכל לומר שהרבנים בתקופות הקודמות פעלו הרבה לטובת היהדות בכלל והחינוך בפרט, עד כדי כך, שלא יכלה הקהלה הקטנה אחר כך, בגלל מיעוט אנשיה, לתמוך כדבעי בתלמידי חכמים ובמלמדים. משום כך התמעטו בני עליה, בפרט אם נוסיף לכך הגורם השני שהוא דין השררה אשר שרר בעת ההיא, ונשתרש בקהלה, אושר וחוזק מדי פעם ע״י פרנסי הדור לטובת יחידי הסגולה ולרעת כלל הקהלה.
כתוצאה מזה, נמצאו כמה מההורים שאמרו: ״למה לנו ללמד את בנינו תורה ולעשות מהם תלמידי חכמים ומלמדים, על מנת שיצטרכו למתנת בשר ודם המעוטר. ומרובת החרפה ? הלא טוב לנו ללמדם מלאכה ואפילו אומנות בזויה ובלבד שתהיה פרנסתם מצויה, בבחינת ״יגיע כפיך כי תאכל״.
מני אז הצטמצם החינוך והוגבלו הלימודים בחדרים, כי בהגיע הילד לגיל י״ג שנה יחנכו אביו למצוות ויוציאו ללמוד מלאכה. החינוך נשאר איפוא, נחלתם של יחידים בלבד, כאשר יעידון יגידון דבריו של גאון הדור הרב רפאל משה אלבאז, באחד הדו״חות ששלח משנת תרל״ט (1879) למר איזידור, מזכיר חברת כי״ח (אליאנס) בפאריס באמצעותו של הרב מרדכי בן ג׳ו (שהיה אז נציג החברה בטנג׳יד) ואשר בו נאמר בין היתר: ״…יש כמו שלשים חכמים, שלשה מהם נמנים לדין בין איש ובין רעהו. עשרה מהם רשומים לשאת ולתת בהלכה, והשאר יש מהם תלמידי חכמים להבין מה שלומדים ויש מהם סופרים ומלמד תינוקות ורובם עניים ומחייתם מהפרס המתחלק להם מדי שבת בשבתו בשכירות הקרקעות המוקדשים לעניי העיר ומגיע לכל אחד דבר מועט שאינו מספיק אפילו לציקי קדירה והבינונים שבעיר מהנים אותם לפעמים בהיות להם איזה חופה או שבוע אבי הבן ואין הקומץ משביע, ה׳ ימלא חסרונם…״.
מתולדות העיר צפרו-פרק שישה עשר רבי דוד עובדיה-החינוך בספרו-עמ'– 212
מבצע יכין עלייתם החשאית של יהודי מרוקו לישראל-שמואל שגב
באוקטובר 1956, נתבטל מעמדה הבינלאומי של טאנג׳יר והסולטאן סיפח את המובלעת למלכותו. על־כן, לאחר סגירת מחנה ״קדימה״ בקזבלנקה, התעוררה מיד שאלת מעמדו של משרד הסוכנות היהודית בטאנג׳יר. ראשי הקהילה, ביניהם שנימנו עם חסידי ה״השתלבות״ בחייה של מרוקו העצמאית, היו מלאי חרדה וביקשו לסגור את המשרד. אך הפעילים בתנועות הנוער הציוניות, התנגדו לכך בכל תוקף. תוך תיאום עם אנשי ה״מסגרת״, צעירים אלה טענו כי כל עוד ממשלת מרוקו איננה מתנכלת למשרדי הסוכנות בטאנג׳יר – אסור לקהילה לסגור משרדים אלה ביוזמתה. אדרבה, דווקא משום שמחנה ״קדימה״ נסגר, חייבים יהודי מרוקו לדעת כי קיים בטאנג׳יר ״שער עלייה״ חליפי. בסופו של דבר נמצאה פשרה: יהודי אמריקני, שהתגורר בטאנג׳יר, רשם את המשרד על שמו ובכך ״שיחרר״ את ראשי הקהילה מאחריות לפעילותו של משרד הסוכנות היהודית בעיר. אך גם סידור זה לא החזיק מעמד זמן רב. בראשית 1957, סגרו שלטונות מרוקו גם משרד זה בטאגג׳יר ועל־כן לא היה ל״מסגרת״ מנוס אלא לרדת למחתרת בעיר זו.
בתקופת הביניים הקצרה, שבה היתה טאנג׳יר עיר בין־לאומית, היתה הכניסה לעיר קלה יחסית: קציני ביקורת הגבולות הסתפקו בתעודות זהות מרוקניות. אך מאז סופחה טאנג׳יר למרוקו, דינה היה כדין ערי מרוקו האחרות. מצב חדש זה, חייב את היהודים להצטייד בדרכונים או בתעודות־מסע מרוקניות. נוכח הקשיים המרובים בקבלת דרכונים, הפעילה ה״מסגרת״ את ״מכונת הזיוף״ וזו עבדה ללא הרף. מלאכת הזיוף היתה כה מושלמת, עד כי אפילו מומחים התקשו להבחין בין דרכון כשר לבין דרכון מזויף.
חודשי פעולתו הראשונים של ״דרור חסיד״ היו קשים אך מרתקים. הקשרים שקשר בתקופה שטאנג׳יר היתה עדיין עיר בינלאומית, הוכיחו את עצמם. כך, למשל, אירע וגורמים עוינים הלשינו לממשלת מרוקו, כי יהודים רבים מוברחים לספרד דרך טאנג׳יר. ממשלת מרוקו הורתה למושל קזבלנקה לשגר לטאנג׳יר קבוצת קצינים שתחקור את הענין. קציני הבולשת בטאנג׳יר הדליפו מיד מידע זה לאנשי ה״מסגרת״ ולמשך מספר ימים, הופסקה יציאת יהודים דרך הנמל או שדה התעופה של העיר. לאחר שוב הקצינים המרוקנים לקזבלנקה – התחדשה פעולת ההברחה של יהודים, כרגיל.
התנועה מכפרי הדרום לטאנג׳יר, מרחק של מאות ק״מ, נעשתה ברכבת או באוטובוס. על־מנת שלא לחשוף את זהותם של פעילי ה״מסגרת״, או את מקומות ריכוזם, לא נמסרה ליהודים כתובת מדויקת בטאנג׳יר. נאמר להם רק כי בתחנת הביניים, או בתחנה הסופית בטאנג׳יר, ימתין להם פעיל יהודי מקומי וידאג להמשך הטיפול בהם. לצורך שיכון העולים, שכרה ה״מסגדת״ שני בתי מלון קטנים בטאגג׳יר וכאן המתינו העולים לקבלת התעודות הדרושות ולהשלמת סדרי המסע לספרד או לגיברלטר. הוצאת היהודים לספרד, בעיקר בספינת־מעבורת לאלחסיראס, ליד צוק גיברלטר – חייבה שיתוף פעולה הדוק עם הקונסול הספרדי בעיר. בעזרת יהודי אמיד ונכבד במדריד, התנדב לסייע בענין זה כומר ספרדי קתולי, שהיה מיודד עם הקונסול הספרדי בטאנג׳יר. הכומר בא במיוחד ממדריד ולאחר שיחה עם ידידו – הועיד הקונסול הספרדי איש מיוחד במשרדו שטיפל בהוצאת אשרות כניסה לספרד. על־ידי סידור זה, ניתן היה לקבל כ־30-40 אשרות כניסה ספרדיות ליום ולהוציא מטאנג׳יר כמספר הזה של יהודים.
הסיוע של השילטונות הספרדים היה למופת והוא בא לידי ביטוי בצורות שונות. כך, למשל, ״דרור חסיד״ נעצר באחד הימים, בנסותו לעבור מאלחסיראס לגיברלטר, כאשר ברשותו דרכונים מרוקניים מזויפים. בעזרת קשרים מתאימים, הצליח ״חסידי׳ ליצור קשר עם המושל המקומי באלחסיראס ובעקבות התערבותו – הוא שוחרר מכלאו. קשר זה עתיד היה להתרחב ולהקיף סיוע לאנשי ה״מסגרת״ גם באזורים אחרים.
השיטות שהונהגו באותם הימים בטאנג׳יר, היו דומות לאלו שננקטו בשתי המובלעות הספרדיות במרוקו – סיאוטה ומלייה. פעילים מקומיים של ה״מסגרת״ דאגו לספק לעולים תעודות מתאימות ולהעלותם לספינות־המעבורת שהביאו אותם לאלחסיראס. שם המתין להם איש ה״מסגרת״ ולאחר שהחתים את דרכוניהם במשטרת הנמל – הם עלו לאוטובוסים שהסיעו אותם למחנה הסוכנות היהודית בגיברלטר. ההברחה לסיאוטה נערכה לרוב בדרך הים. בין טטואן לסיאוטה, היה מפרץ עמוק ושקט בשם רינגון. שיירות העולים היו מגיעות לרינגון ושם הועברו בסירות קטנות של מבריחים לסיאוטה. התנועה מהכפרים השונים לרינגון היתה מבוקרת ושליחי ה״מסגרת״ היו מדווחים לממונים עליהם על צאת האוטובוסים ועל מועד בואם המשוער של העולים. במרוצת הזמן השתכללה השיטה מאוד. הודות ליחס הנאה שגילו שלטונות בריטניה וספרד, ננקטו בגיברלטר ובמובלעות הספרדיות, שיטות ביקורת שהבטיחו טיפול מהיר בעולים ומנעו אי־הבנות. כך, למשל, העולים בסיאוטה או במלייה, עלו על ספינות־המעבורת לפני הנוסעים האחרים וירדו באלחסיראס ראשונים. על־ידי כך, נשמרה מידה מסוימת של חשאיות, ונמנע בעד העולים מלהשיב לשאלות מביכות וטורדניות. ואילו בגיברלטר, הביקורת היתה אפילו יותר פשוטה: איש ה״מסגרת״, יחד עם מפקד המשטרה, קצין המכס ורופא – עלו על המעבורת, בעודה בלב ים. כאשר נקשרה הספינה לרציף – ביקורת הדרכונים כבר הושלמה והעולים ירדו הישר לאוטובוסים, שהסיעו אותם למחנה הסוכנות היהודית.
המושלים והפקידים הספרדים בסיאוטה ובמלייה, נהגו ביהודי מרוקו לפנים משורת הדין. בכך, הם כאילו ביקשו לכפר על חטאי האינקויזיציה וגירוש יהודי ספרד בשנת 1492. למרות העובדה שישראל סירבה בזמנו להכיר במשטח הדיקטטורי של גנראל פרנקו, לא עשתה ספרד חשבון עם ישראל והיא שיתפה פעולה בהברחת יהודי מרוקו למובלעות שלה ביבשת האפריקנית. שיתוף הפעולה עם הספרדים החל בדרג המקומי, ועבר אחר כך גם למישורים אחרים. אלמלא סיוע זה, ספק אם ניתן היה להוציא מסיאוטה וממלייה מספר כה רב של יהודים.
סיאוטה שוכנת לרגלי הר קטן, בחופו המרוקני של הים התיכון. אורח החיים הנינוח של 75 אלף תושביה, אינו מותיר ספק ביחס לאופיו האנדלוסי של האיזור. הנמל החופשי בעיר, מושך אליו מדי שנה למעלה ממיליון תיירים והפך אותו לאחד ממרכזי המסחר החשובים ביותר בחוף הצפון־אפריקני. ביקור קצר בסיאוטה, מותיר באורח רושם של עיר אירופית, בדומה לערי החוף הים תיכוניות בדרום ספרד. התנועה בסיאוטה ערה ותוססת ובין המוני המבקרים בה – בולט מספרם הרב של המרוקנים הבאים מטטואן ומכפרי הסביבה. רבים מהם לבושים בבגד המרוקני המסורתי, אחרים לבושים על פי מיטב האופנה האירופית ונוהגים בסימטאות העיר במכוניות פאר חדישות.
מבצע יכין עלייתם החשאית של יהודי מרוקו לישראל-שמואל שגב עמ' 117
יהדות מרוקו-הווי ומסורת-חברת ביקור חולים-רפאל בן שמחון- תשנ"ד
ר׳ שלום סודרי
מנהלה האחרון של חברת ביקור חולים היה ר׳ שלום סודרי, אשר הצטיין במסירותו וביעילותו במשך תקופה של למעלה מחמש־עשרה שנה, בניהול נאמן של המוסד. הוא הקדיש לחברת ביקור חולים את רוב זמנו ומרצו. על חברות גמילות חסדים במכנאס, נוהג ר׳ שלום סודרי לומר: ״מכנאס פתח גן עדן״, ושמה של עיר זאת נודע בשערים בכל אתר ואתר כי בניה הם כולם רחמנים בני רחמנים.
במשך שנות עבודותו כממונה על ״תיק הבריאות״ של ביקור חולים במכנאס, הוא עשה רבות למען החברה, טיפל במאות משפחות נזקקות, דאג להביא רופא לכל חולה או לאשפזו אם היה צורך. תמיד הוא נהג להביא תרופות לחולים, ביקרם בביתם ואיחל להם רפואה שלמה. לא רק הנזקקים לעזרה פנו אליו, אלא גם הבינוניים שלא היו לגמרי עניים, ולעולם הוא לא השיב פני איש ריקם. כאשר היה יהודי עצור בבית הסוהר, דאג ר׳ שלום לספק לו מזון כשר, בנוסף למאמצים שהיה עושה כדי להוציאו משם ומהר ככל האפשר.
אביו של ר׳ שלום, ר׳ אהרן נהג לומר לו: ״חברת גמילות חסדים שאין לה גרעון סימן שאין לה פעילות״. רבי שלום הקדיש תמיד חלק מזמנו לחיפוש דרכים ושיטות, איך לחסוך בהוצאות והצליח. במקום להפנות את החולים לבתי־מרקחת פרטיים, הוא היה רוכש תרופות מסיטונאים. הוא עשה גם הסדרים עם עובדי בתי־החולים הצרפתיים, לרכישת עודפי תרופות במחירים מוזלים. כך נהפכה חנותו (למוצרי חשמל) למחסן תרופות, עד כדי כך שלעיתים המולת החולים שצבאו על חנותו, הייתה רבה יותר מהמולת לקוחותיו.
ר׳ שלום עלה גם הוא לארץ ומשלב פה את העזרה לזולת עם חינוך. הוא מטפל בנוער, נותן שיעורי תורה לצעירים, מכין נערים לבר־מצוה ועוד ידו נטויה בכל, בענייני צדקה וגמילות חסדים.
שמחה בנת למלך (שמחה בת המלך)
אשה נוספת שהקדישה את רוב חייה לעזרה לזולת, היא שמחה בנת למלך (שמחה בת המלך). מעטים מאוד זוכרים היום את האשה הזאת אשר נקראה בפי כל יהודי מכנאס בשם ״שמחה בת המלך״. ומדוע?, אין איש יודע. כל בני העיר היכירוה רק בשמה הפרטי ״שמחה״ ובתוספת ״בנת למלך״(בת המלך). גם את שם משפחתה לא היה כל כך ידוע, ורק מעטים ידעוהו. (שם משפחתה בוטבול).
שמחה בנת למלך הייתה רעייתו של הזקן יוסף ממן ז״ל, אביהם של יעקב ודוד ממן. היא הייתה גרה במבוא-א-סכווליא (רח׳ בית הספר) אשר ב״מללאח״ הישן. לבית ספר לעבודה סוציאלית, לא הלכה שמחה בנת למלך, ואולי גם לא שמעה עליו. אך בזכות עצמה, הייתה שמחה עובדת סוציאלית מצויינת. היא הייתה עסקנית ציבור מטעמה היא ומרצונה החופשי שלא על מנת לקבל פרס. מרת שמחה הקדישה את רוב חייה לעזרת הזולת, אף־על-פי שמקורות מחייתה היו דלים. היא הייתה עוזרת למיילדת, פעילה בחברה קדישא, משתתפת באיסוף לחם התמיד, ומעל לכל, פעילה בתלמוד־תורה בעיר. קרוב לעשרים שנה עבדה בהתנדבות בתלמוד־תורה במכנאס, מוסד שבו מאות בני נוער נהנו מארוחת צהרים, והגברת שמחה הגישה להם את הארוחות יום־יום, וגם בישלה. ביום שבת היא לא הייתה נחה. זוכרני בכל יום שבת אחר הצהרים, כאשר רוב בני הקהילה הלכו ללמוד או לשמוע דרשות מפי ר׳ יעקב כהן ז״ל בבית הכנסת ע״ש ר׳ שמואל בן־וואעיש שהיה צמוד לביתה, האשה הזאת הייתה מכינה עוד מערב־שבת, מיחם גדול של מים חמים וסיפקה תה לכל דורש בזמן הדרשה.
כאשר בחורה יתומה עמדה להתחתן, היא ידעה תמיד אל מי לפנות ולא התאכזבה. מרת שמחה ידעה ממי לגבות ומי יכול לעזור. ״שמחה בנת למלך״ עזרה במיוחד, ליתומים שהגיעו לגיל הבר־מצווה וצירפה את היתום לבנו של גביר שעמד להכניסו לעול המצוות, ועל ידי כך חגג אותו יתום את יומו הגדול בהצטרפותו לשמחה אחרת. גם לגבי הכנסת כלה, היא נהגה כך וצירפה את היתומה או בת העניים לבתו של אחד הגבירים.
אם הבנים בפאס (זהרה סמחון)
אשה דגולה, אחרת הייתה מרת זהרה סמחון נ״ע, רעיתו של ר׳ מימון אבן־דנאן ז״ל בעיר השכנה פאס. היא כיהנה כנשיאת אם־הבנים, והייתה אחת הנשים הצדקניות של הקהילה. (על פעולותיה החינוכיות בקרב הקהילה. תעיד התעודה שצילומה מובא כאן).
כמו במכנאס, כן גם בפאס, נוסדה חברת אם־הבנים על ידי נשותיהם של נכבדי הקהילה, והמשפחות המיוחסות והעשירות. כל מטרתן הייתה לשנות את שיטת החינוך שהייתה נהוגה בחדרים, לשפרה ולהעלותה לרמה מקצועית גבוהה, להכניס אירגון ומודרניזציה ללימודי הקודש, מבלי לפגוע במסורת הטבועה ביהודי המרוקאי. זאת הייתה גם תשובה לבית־ספר אליאנס, שנחשב בעיני הרבנים בפאס מקום לתרבות זרה. שיטת הלימודים שינתה פנים בבית-ספר אם־הבנים שהכיל שש כיתות בהתחלה. התלמידים ישבו כמו בבית-ספר אליאנס, על ספסלים, קיבלו שיעורי התעמלות ומורה מיוחד לצרפתית. ארוחות חמות סופקו לתלמידים העניים שלא שילמו שכר לימוד.
יהדות מרוקו-הווי ומסורת-חברת ביקור חולים-רפאל בן שמחון- תשנ"ד-עמוד-206