La Torah et son etude dans le Hessed le-Abraham de Abraham Azulai- Roland Goetschel."recherches sur la culture des juifs d'afrique du nord –Issachar Ben-Ami
- AZULAI COMME PRECURSEUR DU HASSIDISME D EUROPE ORIENTALE
Si l’on compare la littérature des premières générations de la hassidût d’Europe Orientale et la thématique mise en oeuvre par A. Azulaï dans son Hesed le-Abraham on ne peut manquer d’être frappé par la proximité qui se révèle pour certains enseignements entre le kabbaliste de Hébron et certains élèves du Becht. On se limitera ici à deux exemples.
Le premier concerne le problème de la kawwanah dans l’étude et la prière. Comme on l’a déjà noté, la langue hébraïque n’a pour lui rien d’une langue conventionnelle mais il existe dans les lettres de la langue sainte une spiritualité, une intrinscécité et une vitalité qui procède du monde des sefirôt que le souffle de l’homme est susceptible d’éveiller au moment adéquat. Le souffle de la bouche amène à l’être les saintes formes lesquelles s’élèvent et se lient à leurs racines qui sont au principe de l’émanation. Lorsque l’homme évoque un mot, il meut la puissance des lettres qui sont susceptibles de permuter en lui. Et en raison du mouvement de ces puissances et de leur entrechoquement de par le truchement de l’âme, en dehors de l’éveil qu’elles provoquent au niveau de leurs principes d’en-haut pour y produire cette effectivité, elles suscitent encore une réalité nouvelle, de nature spirituelle comme celle de l’ange, qui s’élève et se lie à sa racine et qui fait diligence pour réaliser son opération.
A cela vient s’ajouter la correspondance entre le microcosme et le macrocosme. Ainsi que l’écrit A. Azulaï: Ha-’adam hu’ ha-‘ôlam we-ha-‘ôlam hu ha-’adam. Il s’agit, ajoute-t-il, de l’homme dont parle le Sefer Yeîsirah. Et l’on peut apprendre ce qui est caché de ce qui est manifeste. De la même manière que l’homme se maintient dans son existence par l’inspiration et l’expiration de son souffle, de même le monde. Il existe par le mystère du souffle spirituel subtil qui réside en lui, qui lui accorde sa vie et son maintien dans la vie, il s’agit du prolongement de la Shekhinah en bas, de la divinité telle qu’elle est présente parmi les êtres inférieurs. Ainsi retrouve-t-on dans le monde, dans le mystère de sa vitalité, celle de la spiritualité d’en-haut, le rythme de l’inspiration et de l’expiration présent chez l’homme. A cela, l’Ecclésiaste a fait allusion par son Habel habalîm ha-kôl habel. L’explication en est: un souffle de ces souffles d’en haut qui procurent la vitalité au monde qui se maintient dans le souffle des souffles, dans un souffle qui descend et procède de ces souffles d’en-haut. Par l’étincelle de l’âme qui parcourt les quatre mondes de ‘ABa Y’A, l’existence s’unit à l’existence et illumine son modèle au milieu de l’émanation. Par le souffle de cette étincelle là qui jaillit, la voix de la Torah s’élève et perce avec force les firmaments car il vient à l’être par le moyen des mots, lettres et voix. Alors les accusateurs n’ont plus de pouvoir pour saisir ou empêcher mais lorsqu’il y a des embarras dans la Torah alors les lettres demeurent en l’air car elles sont affaiblies.
La raison en est, et Azulaï reprend ici un passage ’Or Yaqar de Cordovero sur les Heykhalôt de la péricope Peqûdey, que le monde a été créé par les vingt-deux lettres de l’alphabet. Et l’énergie de ces lettres s’affaiblit et s’amoindrit en raison de l’action des êtres d’en-bas et c’est pourquoi il convient de les fortifier et de les régénérer. Par là on entend ce que signifie l’énoncé talmudique: “le monde ne subsiste que par le souffle des écoliers” en effet le souffle de ces écoliers qui est gros des lettres de la Torah s’élève et engendre la spiritualité résultant de la combinaison des lettres, les anges la prennent et l’élèvent par quoi se réalise le mystère de l’union d’en-haut. Et même si les lettres ne sont pas combinées comme lorsque les enfants lisent aleph, beyt, gimmel, dalet un élément spirituel authentique est produit, une lettre réellement sort de la bouche et cet élément spirituell s’élève en-haut.
On aperçoit dans ce beau texte que le souffle des jeunes enfants est littéralement une recréation du monde, un rite de renouvellement pour parler le language de Mircea Eliade. Mais au-delà de cette remarque et pour en revenir à l’ensemble du passage précédent, on voit que le thème fondamental en est l’action théurgique exercée par la prière et l’étude de la Torah.
L’énonciation des lettres engendre un élément spirituel porteur de l’intention de celui qui prie ou étudie qui va permettre à ces lettres de s’élever à travers la hiérarchie des mondes pour y rejoindre leur principe par quoi le fidèle parviendra à l’adhésion au divin qui en retour le gratifiera d’un épanchement qui répondra à l’intentionnalité de sa prière ou de son étude. On retrouve globalement ce même schéma dans la conception de l’étude et de la prière qui furent instaurées dans le mouvement hassidique. Or l’on sait que c’est une des caractéristiques du mouvement hassidique d’avoir placé au centre de sa dévotion l’idéal de la debeqût entendue comme prière mystique et de la torah lishmah c’est à dire d’une étude ayant elle- même comme finalité la debeqût. Cette révolution spirituelle a conduit très tôt les maîtres de la has- sidût à écarter l’usage dans la prière des kawwanôt de la kabbale lourianique. Par là s’explique un retour à un type de kawwanôt fondé sur la méditation des lettres de l’alphabet qui signifie nolens volens en deçà de Luria à une téurgie des lettres théorisée par M. Cordovero et diffusée par le truchement de A. Azulaï et d’autres.
La Torah et son etude dans le Hessed le-Abraham de Abraham Azulai- Roland Goetschel."recherches sur la culture des juifs d'afrique du nord –Issachar Ben-Ami
טקסי הבר מצוה ומנהגיהם בקהילת מכנאס-הנרי טולידאנו-1991-מחקרים של יהודי צפון אפריקה בעריכת יששכר בן עמי
יָהֵב חָכְמְתָא לְחַכִּמִין
שַׁוִּי בְּפוּמִי פִּתְגָּמִין
רְחִיצְנָא עלָךְ רַב עַלְמִין
אֵל חָכְמָתָה דִּלֵיה הִיא
וּמַנְדְעָה לְיוֹדְעֵי בִּינָה:
בְּכָל עִדָּן וּבְכָל זִמְנָא:
תַּנְהִיר שִׂכְלִין כְּבוּצִינָא:
ולמַאן דִּי יִצְבֵּה יִתְנֵינָּה:
הערת המחבר: פיוט זה, המבוסס בעיקר על צירוף מספר פתגמים מספר דניאל (ב, כ, בא; ד, יד— עם שינוי קל בכתיב של כמה מלים) פורסם בספר ״ישמח ישראל״ (אנתולוגיה של פיוטים מחכמי מרוקו ואחרים, שהוציאה לאור ״חברת יחזקאל הנביא״ בעיר מכנאס בשנת 1936), עמ׳ 82.
שם המחבר הנרמז בראש הבתים הוא ישראל, אבל לא עלה בידי לברר את שם משפחתו ואת זהותו. תוכן השיר הוא בקשת המשורר מהאל ״הנותן חכמה לחכמים ודעת ליודעי בינה״ להשרות גם עליו מחכמתו ולשים בפיו תמיד את המלים הנכונות. אפשר שהקשר בין הפיוט הזה ובין חגיגת הבר־מצווה הוא שהורי בן־המצווה,
כמו המשורר, מתפללים גם הם שה׳ יחון את בנם בחכמה ודעת ללכת תמיד בדרכי ה׳, ולהצליח בכל אשר יפנה. מכל מקום, אעפ״י שאין קשר ישיר בין פיוט זה ובין חגיגת הבר־מצווה, נתחבב פיוט זה על יהודי מכנאס ופייטניה, ששרו אותו תמיד במנגינה קלה ועליזה (עם פיוטים אחרים) כשליוו את בן־המצווה בדרך חזרה מבית־הכנסת לביתו.
נספח ב
דרשת הבר־מצווה
כאמור לעיל, דרשת הבר־מצווה תפסה מקום ראשון במעלה בהכנת הבחור המתחנך למצוות ובעצם חגיגת הבר־מצווה. שיא ההתרגשות בחגיגה, הן בבית והן בבית־הכנסת, היה אותו רגע שבו עמד בן־המצווה וקרא את דרשתו בעל־פה בנוכחות הוריו ומוריו וקהל המוזמנים.
בדרך כלל דרשות לבר־מצווה היו תמיד מוכנות אצל ה״רבי״, שהספיק להכין אותן בשעות הפנאי שלו. במקרים מסוימים היה צריך בן־המצווה ללמוד דרשה ״משפחתית״, ז״א דרשה מיוחדת לבני המשפחה שהוכנה בעבר בידי חכמי ורבני אותה משפחה ויועדה לצאצאיהם. כך למשל מר אבי זצ״ל הקפיד, שכל בני משפחתנו ילמדו דרוש מיוחד למשפחה, ״גרסינן בספרי״, המובא להלן כדוגמה.
דרוש הבר־מצווה היה תמיד מורכב משלושה חלקים. החלק הראשון היה קטע ממאמרי חז״ל הדן במצוות ציצית ותפילין. קטע זה היה למעשה ציטטה ישירה מהתלמוד או מהמדרש, שתמיד התחילה ב״גרסינן במסכת…״ וסיימה ב״עד כאן לשון המאמר״. הקטע צוטט בלשון המקור. החלק השני היה מעין פתיחה מליצית לדרוש, שבה מודה בן־המצווה לאל על שהביא אותו עד הלום, מתפלל אליו שינחהו בדרך תורתו ומצוותיו, ומבקש רשות מהוריו, ממוריו ומיתר המוזמנים להתחיל בדרשתו.
מליצות כאלו חיברו חכמים ופייטנים שונים, ולפעמים הרבי של בן־המצווה, בעברית (וארמית) רבנית מליצית. החלק האחרון הוא עצם הדרשה, שתוכנה ומגמתה ניתוח חריף של מאמר חז״ל, המצוטט בתחילת הדרשה, בערבית מדוברת שכולה מלאה שיבוצים מפסוקים ושברי פסוקים מהתנ״ך ופתגמים ממאמרי חז״ל. רצוי להעיר בהקשר זה, שבהרבה מקרים בן־המצווה לומד את כל חלקי הדרשה בעל־פה, באופן מכני, בלי שיבין את תוכנם.
נביא כאן דוגמאות טיפוסיות מהחלקים השונים של ״דרוש תפילין״ שהיו שגורות במכנאס.
דוגמאות לחלק הראשון דוגמה א
גרסינן במסכת מנחות רבי אליעזר בן יעקב אומר כל שיש לו תפילין בראשו ותפילין בזרועו וציצית בבגדו ומזוזה בפתחו הכל בחיזוק שלא יחטא שנאמר והחוט המשולש לא במהרה ינתק ואומר חונה מלאך ה׳ סביב ליראיו ויחלצם. עד כאן לשון המאמר.
הערת המחבר: ״גרסינן זה היה ה״גרסינן״ הרווח ביותר בין יהודי מכנאס בזמני. רוב ילדי מכנאס פתחו את הדרוש שלהם בקטע קצר ועממי זה ממסכת מנחות (מג עב). אך גם הדוגמאות האחרות המובאות למטה היו די שגורות בפי יהודי מכנאס. כך, למשל, כל בני משפחתנו התחילו את הדרוש ב״גרסינן בספרי״.
דוגמה ב
גרסינן בספרי חביבין ישראל שסבבן הקב״ה במצוות, תפילין בראשיהם, וציצית בבגדיהם, ומזוזה בפתחיהם, ועליהם אמר דוד שבע ביום הללתיך על משפטי צדקך. ובשעה שנכנס דוד למרחץ וראה עצמו ערום אמר אוי לי שאני ערום מן המצות, וכיון שנסתכל במילה אמר עליה שירה שנאמר למנצח על השמינית על מילה שנתנה בשמינית. משל למה הדבר דומה, למלך בשר ודם שאמר לאשתו הוי מתקשטת לפני בכל מיני קישוטין כדי שתהיה רצויה לפני, כך אמר הקב״ה לישראל הוו מצוינין לפני במצות כדי שתהיו רצוין לפני וכן הוא אומר יפה את רעיתי כתרצה, יפה את לי, רצויה את לי. עד כאן לשון המאמר.
הערת המחבר: ״גרסינן׳ זה והדרשה בערבית המובאת להלן כדוגמה לחלק ג מבוססים על שני העתקים של ״דרוש של מצוות תפילין״, הנמצאים בידי, שהועתקו בשתי מחברות בידי שני מעתיקים שונים. למעשה, אחד משני הטפסים האלה הועתק במיוחד בשבילי בידי הרב יצחק חזן שליט״א, שהיה אז תלמידו של מר אבי זצ״ל, ושמכהן היום כחבר בית־דין העליון בירושלים. לדאבוני לא עלה בידי לאתר את המקור שממנו הועתקו שני כתבי־היד הדומים שבידי. הניסוח בכתבי־יד אלו שונה בפרטים אחרים מהמקור בספרי. כך, למשל, בספרי כתוב ״תפילין בראשיהם ותפילין בזרועותיהם וציצית בבגדיהם״; כמו כן בספרי כתוב ״נסתכל במילה, התחיל סודר עליה את השבח שנאמר למנצח על השמינית מזמור לדוד״. ייתכן שמחבר הדרשה שלפנינו ציטט את המאמר מן הזיכרון, ולכן לא דקדק כל כך לצטט בלשון המקור, או אפשר ששינה את לשון המקור בכוונה, כדי שיהיה מובן יותר לקהל השומעים. מעניין שהניסוח בדרוש זה, ״וכיון שנסתכל במילה, אמר עליה שירה״, קרוב יותר לגרסה המובאת במסכת מנחות (מג ע״ב); ראה דוגמה ג להלן. אולי מחבר הדרוש ניסה לאחד את שתי הגרסות, או פשוט ערבב אותן. ראה; ספרי על ספר דברים, בעריכת א״א פינקלשטיין, ניו־יורק 1969, פרשת ואתחנן, פסקה לו, עמ׳ 67־68.
דוגמה ג
גרסינן במסכת מנחות בפרק התכלת וזה לשונו: תנו רבנן חביבין ישראל שסיבבן הקב״ה במצות, תפילין בראשיהן, ותפילין בזרועותיהן, וציצית בבגדיהן, ומזוזה בפתחיהן [במקור לפתחיהן], ועליהם אמר דוד שבע ביום הללתיך על משפטי צדקך. ובשעה שנכנס דוד לבית המרחץ וראה עצמו עומד ערום, אמר אוי לי שאעמוד ערום בלא מצוה, וכיון שנזכר במילה שבבשרו, נתיישבה דעתו, לאחר שיצא אמר עליה שירה, שנאמר למנצח על השמינית, על מילה שניתנה בשמיני. ר׳ אליעזר בן יעקב אומר כל שיש לו תפילין בראשו [במקור ותפילין בזרועו], וציצית בבגדו, ומזוזה בפתחו, הכל בחיזוק שלא יחטא שנאמר והחוט המשולש לא במהרה ינתק, ואומר חונה מלאך ה׳ סביב ליריאיו ויחלצם. עד כאן לשון המאמר.
דוגמה ד
גרסינן במסכת ברכות, אמר ר׳ אדין בר רב אדא אמר ר׳ יצחק, מנין שהקב״ה מניח תפילין שנאמר נשבע ה׳ בימינו ובזרוע עוזו; ואין ימינו אלא תורה [במקור ימינו זו תורה] שנאמר מימינו אש דת למו, ואין עוזו אלא תפילין [במקור ובזרוע עוזו אלו תפילין] שנאמר ה׳ עוז לעמו יתן. ומנין שהתפילין עוז הם לישראל דכתיב וראו כל ע״ה [עמי הארץ] כי שם ה׳ נקרא וכ״ו [עליך ויראו ממך]. ותניא ר׳ אלעזר הגדול אומר, אלו תפילין שבראש. א״ל [אמר ליה] רב נחמן בר יצחק לרב חיא בר אבין [הני] תפילין דמארי עלמא מה [כתיב בהו], א״ל ומי כעמך ישראל גוי אחד בארץ. ומי משבח [במקור משתבח] קוב״ה [קודשא בריך הוא] בשבחייהו של ישראל [במקור דישראל], אין, דכתיב את ה׳ האמרת היום [וכתיב] וה׳ האמירך היום; אמר להם הקב״ה לישראל אתם עשיתוני חטיבה אחת בעולם ואני אעשה אתכם חטיבה אחת בעולם. אתם עשיתוני חטיבה אחת בעולם, שנאמר שמע ישראל ה׳ אלהנו ה׳ אחד. אף אני [במקור ואני] אעשה אתכם חטיבה אחת בעולם דכתיב ומי כעמך ישראל וכ״ו [גוי אחד בארץ]. אמר ליה רב אחא בריה דרבא לרב אשי תינח בחד ביתא, בשאר בתי מאי, א״ל [כי מי גוי גדול ומי גוי גדול, אשרך ישראל, או הנסה אלהים, ולתתך עליון. אי הכי נפישי להו טובי בתי, אלא] כי מי גוי גדול ומי גוי גדול דדמיי [במקור דדמיין] להדדי בחד ביתא, אשרך ישראל ומי כעמך ישראל בחד ביתא, או הנסה אלהים בחד ביתא, [ולתתך עליון בחד ביתא] וכולהון כתיבי באדרעיה. עד כאן לשון המאמר.
דוגמאות לחלק השני דוגמה א
ראשית דברתי, בכורי אמרתי, קמתי וגם נצבתי, על משמרתי עמדתי.
להודות להלל, לשבח לפאר, ליוצר נשמתי, רוחי עם גויתי, הוא אלהי ישועתי.
כעל אשר גמלני, החייני וזיכני, קיימני והגיעני, ולעבודתי הדריכני,
ובגדי ישע הלבישני, ובעבותות אהבה קשרני, אבי אבי קרן ישעי משגבי
פצו שפתי תהלה, לאל נורא עלילה, סיבת כל סיבה, ועילת כל עילה.
אלהי הרוחות, וחוקר סתרי טוחות, מהולל בתשבחות, השקיפה ממעון קדשך,
האירה פניך בחסדך, ונתת לעבדך, לב טהור רוח חדשה, לעבדך בלב שלם
ובנפש חפצה, למדני לעשות רצונך, טהר לבי לעבודתך, כי אני עבדך.
בתורתך פתי לבי, ורוח נכון חדש בקרבי.
אלופי המוני, חכמי וזקיני, העומדים בבית ה׳.
צעיר אני לימים ואתם ישישים, אראלים ותרשישים, כי כל העדה כולם קדושים.
מאימתכם פחדתי, זעתי ונבהלתי, כי מכולכם קטנתי, ואנכי לא ידעתי.
אי בעית אימא קרא, אי בעית אימא גמרא, אי בעית אימא סברא.
ברם כי מנהגם של ישראל תורה, וזאת התעודה בישראל, לדרוש ולתור ביקר
מצוה זו והדרה, גוללה ופארה, למען דעת כל יודעי דעת, כי אלהים חפץ בישראל
קדשם במצותיו, הדריכם בנתיבותיו, ויורם אורחותיו.
זאת היתה לי, על כן שמתי פני כחלמיש, לפני קהל ועדה, לתורה ולתעודה,
גמול ידו הדה. על כן ענותכם תרבני, וחסדכם יסעדני, וכבודכם ירצני,
ואזי אתגבר, לעמוד ולדבר, ומלין אחבר. ובמטותא מינייכו, אחלו לי
יקרייכו, וארכינו לי אודנייכו, לא ליקרא דילי אלא ליקרא דמרייכו,
יהיו לרצון אמרי פי והגיון לבי.
ואחר כך, מהודי והדדי, ציצי ונזרי, עטרת ראשי, וצפירת תפארתי,
אדוני אבי נר״ו. אלהי אברהם יהיה בעזרו, והיה אדירו, ושמרו כרועה עדרו.
יתברך בהני תלתא, מילי מעלייתא, דאמרי רבוותא. בני סמיכי, ומזוני רויחי,
וחיי אריכי. אכי״ר [אמן כן יהי רצון].
טקסי הבר מצוה ומנהגיהם בקהילת מכנאס-הנרי טולידאנו-1991-מחקרים של יהודי צפון אפריקה בעריכת יששכר בן עמי עמ' 104
עמרם בן ישי- גלות וגאולה במשנתו הקבלית של רבי אברהם אזולאי ב"חסד לאברהם"- הקבלה בצפון אפריקה במאה השש עשרה והשבע עשרה
עוד מוסיף הוס ואומר כי לאחר גירוש ספרד פעלו בצפון אפריקה מקובלים רבים מקרב המגורשים. פעילות זו התבטאה בלימוד קבלה ובהדפסת ספרי קבלה: חלק מהספרים היו חיבורים לקטניים וחלקם חיבורים בעלי מחשבה מקורית. בפעילות זו נתייחד לספר הזוהר מקום מרכזי. רבי אברהם אדרוטיאל, לדוגמה, בן המאה השש עשרה שהגיע בילדותו מספרד לפאס, למד בפאס וגדל בה, ושם גם כתב את ספרו המפורסם" אבני זכרון". על חכמי פאס הוא כותב: "שהם חכמים שלמים מרביצי תורה". הספר "אבני זכרון" מצוטט בכתבי רבי יעקב איפרגאן, בן המאה השבע עשרה, מקובל מתרודאנט שכתב את הספר הקבלי "מנחה חדשה".
ההשפעה של מגורשי ספרד על יהדות מרוקו הייתה בהבאת סגנון חדש בדרך הלימוד, שכלל את כל סוגי הספרות היהודית הספרדית. המגורשים הביאו עימם ספרי קבלה לעמק דרעה, אולם חלמיש סבור כי השפעת מגורשי ספרד על הקבלה במרוקו לא הייתה ניכרת במיוחד.
חלמיש מסכם במחקרו כמה מספרי הקבלה שנכתבו במרוקו במאה השבע עשרה:
א. "כתם פז" הוא פירוש על הזוהר ללא השפעות קבליות מבחוץ, ונכתב כאמור במאה השש עשרה בידי רבי שמעון אבן לביא, ממגורשי ספרד, שהגיע כילד לפאס ועבר בבגרותו לטריפולי.
ב. "גינת ביתן" הוא ספר העוסק בטעמי המצוות והתפילות מתוך שילוב הסברים לכינויי הספירות, נכתב בתחילת המאה השבע עשרה בידי רבי יצחק הכהן מתרודאנט.
ג. "שיר על עשר ספירות" עוסק בספירות ונכתב במאה השש עשרה בידי אהרון בן יוסף יבגי, שמוצאו מדרעה.
ד. "מנחה חדשה" הוא פירוש קבלי מקיף על התורה, ללא השפעה של קבלת האר"י או של קבלת רבי משה קורדוברו, שנכתב בתחילת המאה השבע עשרה בידי רבי יעקב איפרגאן מתרודאנט.
ה. "מנחת יהודה" הוא פירוש קבלי על התורה שנכתב במאה השבע עשרה בידי רבי יהודה בן עטר, מחכמיה הבולטים של מרוקו.
ו. "היכל הקודש" הוא פירוש על התפילות על פי ראשוני המקובלים. נכתב בידי רבי משה אלבז בר מימון )רמב"ם אלבז( בסוף המאה השש עשרה בתרודאנט, ולפי חלמיש ניכרות בו השפעות קבליות של רבי משה קורדוברו ושל האר"י, אך על פי רבי יעקב ששפורטש, שגם כתב את ההקדמה לספר, הוא נכתב ללא השפעות מבחוץ.
ז. "כתר מלכות" הוא ספר קבלי חשוב, על פי תורת הצירוף, שכתב רבי דוד הלוי מדרעה, ועל פי אליאור חובר הספר חובר במאה השש עשרה.
הערת המחבר: חוכמת הצירוף משתמשת באותיות האל"ף-בי"ת העבריות ובצירופיהן. האותיות העבריות הן מקור לקדושה, ונעשה בהן שימוש בקבלה מעשית להכנת קמעות. המילים העבריות טעונות עצמה מיסטית, ואינן אך ורק אותיות אל"ף-בי"ת בעלמא, אלא הן אותיות התורה. בספר "עץ חיים" לרבי חיים ויטאל מוזכרת חוכמת הצירוף: "וזהו ענין חכמת הצירוף כ"ב אותיות א"ב, אל"ף עם כולם וכולם עם אל"ף, וכיוצא בשאר האותיות" )ויטאל, עץ חיים, עמ' נ(.
שלום כותב כי הקבלה הייתה נפוצה ורגילה במרוקו אצל רוב החכמים. הוא מצטט את דברי הרב דוד עובדיה בספרו "קהילת צפרו" בעניין חשיבות לימוד הקבלה, מאפיין חוזר בכל הקהילות במרוקו: "תחום שעסקו בו הרבה בצפרו הוא לימוד הקבלה ]…[ ורובם אף השאירו כתבים במקצוע זה".
לימוד הזוהר והקריאה בו בבתי הכנסת היה מנהג רווח בכל מוצאי שבת: "לימוד הזוהר מילא תפקיד חשוב בחיי הקהילות השונות. ברחבי מארוקו הוקמו חבורות ללימוד וקריאה בספר הזוהר". חכמי מראכש השקיעו את רוב כוחם בזוהר ובקבלת האר"י, ומקורות אלה גם מובאים בכתביהם של חכמים רבים.
הקבלה הקדומה במרוקו הטרום לוריאנית השפיעה על ההגות ועל היצירה התורנית במרוקו; על ההלכה, על התפילה ועל ספרי המדרשים: "הקבלה החלה להשפיע על ההלכה עד שהפכה לדומיננטית, וכתבים בהלכה, תפילה ודרושים נכתבו בהשפעתה". לקבלה הייתה השפעה גדולה על הדינים ועל המנהגים במרוקו. הינה כמה דוגמאות למנהגים שהגיעו מהקבלה: הרמת כוס היין ב"והיא שעמדה" בהגדה של פסח, אמירת "לשם ייחוד קודשא בריך הוא ושכינתיה" לפני תקיעת שופר, התעטפות בטלית שקודמת להנחת תפילין, הנחת תפילין בחול המועד, חיבור הלולב לאתרוג בעת הברכה, זמן ברכת הלבנה, איסור גילוח הזקן, אמירת "חי העולמים" בצירי או בפתח: כל אלה הגיעו מהנהגות קבליות קדומות ומהשפעות לוריאניות.
מקורו של ספר הזוהר שימש יעד למחקרים רבים ולהשערות רבות. על האפשרות כי במקור נתגלה במרוקו תעיד ההדפסה הראשונה של הזוהר במנטובה על סמך כתב יד ממרוקו. רבי שמעון אבן לביא בפירושו לזוהר "כתם פז" הסתייע בכתב יד שהגיע עימו מספרד או שמצא במרוקו. רבי משה קורדוברו קושר את את התפשטותו של ספר הזוהר לפעילותם של חכמי מרוקו. הוא כותב בספרו "אור יקר" כי ספר הזוהר התגלה על ידי ישמעאלי במירון. הישמעאלי מכר אותו לרוכלים מוכרי תבלינים, והם העבירו אותו הלאה: "ומצאו אדם אחת מתושבי דרעא בארץ ישראל בעיר צפת תוב"ב מפוזר ומפורד וקרוע ]…[ רק שמצינו שבארץ דרעא במדינות המערב היה עיקר מציאות הספר ומשם נתפשט אלינו".
על חשיבותו של ספר הזוהר בהגות הקבלה כותב הוס כי לדעתו של רבי שמעון אבן לביא, סמכותו של ספר הזוהר עולה על זו של כל מקור קבלי אחר; ספר הזוהר הוא חלק מן הקאנון היהודי לצד המקרא והתלמוד, וכך נתפס בהגות הקבלית במרוקו, שספר הזוהר היה מרכזי בהגותה הקבלית. אליאור טוענת גם היא כי בעמק דרעה היה ספר הזוהר ידוע היטב: "והגרסה בדבר עיקר מציאות ספר הזוהר בדרעה הייתה מקובלת בצפת".
הפירושים המרכזיים על ספר הזוהר היו "כתם פז" של רבי שמעון אבן לביא, "מקדש מלך" של רבי שלום בוזגלו, "אור חמה" של רא"א, "אמת ליעקב" של רבי יעקב מראג'י, ולאור מרכזיותו של ספר הזוהר במרוקו לא מפתיע כי כותבי הפירושים הללו הגיעו משם.
עמרם בן ישי- גלות וגאולה במשנתו הקבלית של רבי אברהם אזולאי ב"חסד לאברהם"– הקבלה בצפון אפריקה במאה השש עשרה והשבע עשרה
Michel Abitbol TUJJÄR AL-SULTÄN
Bien que l’ascension de ces Négociants du Roi fût directement liée à la pénétration européenne, l’institution elle-même plonge ses racines dans les tréfonds de l’histoire marocaine. Ses origines remontent à la dynastie marinide, au XlVème siècle, dont l’exemple fut suivi par les Wattasides, les Sa’dides et les premiers ’Alawites qui eurent pour habitude de se décharger sur quelques uns des commerçants juifs, les plus en vue du pays, pour mener à bien des transactions commerciales ou des négociations diplomatiques avec les Etats européens: rappelons, à cet égard, les ministres de la famille des Waqqasa ou Raqqasa qui travaillèrent au service des Marinides, les Battash, Rosalis et Ruti sous les Wattasides et les Sumbal et Mimran, sous les ‘Alawites.
Cela dit, d’énormes différences existent entre ces Juifs du Palais de la fin du XVIIIème et du XIXème siècles et leurs devanciers des siècles précédents, le moindre n’étant pas la rapidité de déclin des premiers alors que nos Tujjar, eux, surent faire perdurer leur influence et leur ascendant pendant plusieurs générations.
Sans négliger ni les dissemblances d’époques ni les différences des hommes, ce changement s’inscrit, pour une bonne part, dans l’évolution de la société marocaine, depuis la fin du XVIIIème siècle, avec le dégagement progressif de l’Etat marocain des structures agro-pastorales et militaires qui lui servaient traditionellement de base. En butte à la pénétration européenne et, en quête – de plus en plus pressante – de nouvelles ressources, pour couvrir notamment les dépenses occasionnées par les premiers efforts de modernisation de l’armée et de l’administration, le Pouvoir royal s’attela au développement du commerce extérieur, en créant de nouveaux ports comme celui de Mogador où il obligea consuls et trafiquants à transférer leurs activités; ce faisant, il allait promouvoir la naissance d’une petite bourgeoisie marocaine qui se situait à la lisière de la configuration tribale traditionnelle et dont les intétêts coincidaient généralement avec ceux de la classe politique du Royaume dont elle allait devenir le principal soutien.
Contrairement à leurs prédécesseurs des siècles antérieurs dont l’action fut ponctuelle et individuelle, les Tujjar marocains n’agissaient pas seuls, mais en tant qu’élément constitutif de toute une classe sociale, groupant des membres d’origines et de religions différentes. Profitant ensemble de la sollicitude du Pouvoir ainsi que des avantages de la nouvelle conjoncture économique du pays, cette nouvelle bougeoisie marocaine sut accroître ses avoirs, en les diversifiant; elle apprit aussi à les faire durer en plaçant une partie de ses capitaux, à l’étranger ou, encore, en les transformant en biens immobiliers et en moyens de production.
Ainsi, au début des années 60, les Corcos de Mogador possédaient à, eux seuls, une vingtaine de maisons, plusieurs terrains de culture, dans la province des ’Abda ou aux abords immédiats de la ville. Ils étaient également co-propriétaires d’un caravansérail ou fondouk, en plus de la dizaine de magasins et de résidences, du four à pain et du moulin à grains qu’ils occupaient à titre de locataires du Makhzen.
En 1863, les Corcos en compagnie d’autres Tujjar de Mogador – Afriat, Ohana et Acocca – et de Rabat – Lasry – se portèrent acquéreurs des premières actions émises par la toute nouvelle Compagnie Paquet, appelée à dominer le trafic maritime, entre le Maroc et la France. Plusieurs années, plus tard, en 1881, lorsque les Frères Péreire fondèrent la Banque Transatlantique, leurs agents au Maroc furent recrutés parmi les Corcos de Mogador et de Marrakech.
C’est que faute de pouvoir les neutraliser, les grandes firmes européennes et les Consuls des grandes Puissances allaient tenter, au contraire, d’approcher les Tujjar – qu’ils fussent juifs ou musulmans – de s’intéresser à leurs affaires, de les associer aux leurs, avec, en prime, la possiblité de bénéficier de leur protection diplomatique, avec tout ce qu’elle impliquait, en matière légale et politique. Elle était en tout cas un appât formidable pour qui désirait assurer sa sécurité personnelle et sauvegarder des biens difficilement acquis. Le choix, porté par de nombreux pays, sur des négociants juifs indigènes pour les représenter auprès du Makhzen, n’était pas le fait du hasard ni totalement innocent. C’est ainsi , par exemple, que Abraham Corcos fit fonction, à partir de 1862, de représentant consulaire des Etats-Unis à Mogador. Ce qui, d’ailleurs, ne devait pas empêcher le Sultan Muhammad IV de renouveler, la même année, à Abraham et à son frère, Jacob Corcos, leur mandat de “Négociant du Roi”.
Comptant parmi “les commerçants les plus considérés” du Royaume, l’une de leurs principales fonctions consistait à fournir le Palais, en produits européens, de toutes sortes: tissus pour la confection d’uniformes ou d’habits d’apparât, bois sculpté, dalles de marbre, sucre, thé, mais aussi, des fusils, des carosses, armoires, bureaux, baignoires, théières, sucriers, médicaments, épices, violons, montres et bracelets de montres, agendas et registres de comptabilité, sans parler des envois, de fin d’années, de barres de chocolat et autres confiseries et rafraîchissements, sur la nature desquels nos sources sont fort discrètes.
Exportateurs, de grandes quantités de grains, d’huiles, de gomme arabique, d’ambre, d’amandes et de plumes d’autruches passaient entre leurs mains. Une partie de ces produits provenait des zones présahariennes du pays qui, travaillées par l’infiltration d’agents européens – menaçaient de faire sécession, à tout moment, du Royaume pour passer sous l’autorité de petits chefs locaux qui, d’ailleurs, se déchiraient entre eux plus qu’ils ne faisaient la guerre au Sultan. Celui-ci était ainsi particulièrement attentif aux relations détaillées que lui adressaient régulièrement les négociants juifs de Mogador sur la situation politique et militaire qui prévalait dans les confins méridionaux du pays.
Michel Abitbol
TUJJÄR AL-SULTÄN
קהלת צפרו-רבי דוד עובדיה- תעודות-כרך א'
תעודה מספר 28
מה עושה דיין או דיינים היושבים לפסוק בסוגייה שבה מעורב פלוני שיש לו קשר עם אחד הדיינים ואף עם שלושת הדיינים החורצים את הדין….
להלן התשובה בתעודה הנהדרת הזו….כמעט שלוש מאות שנה לפני כן
ב"ה
התר"ב – 1742
זה כמה רבות בשנים קע"ע קהלת קדש קהל צפרו יע"א להחכמים השלמים הדיינים המצויינים רבים ועצומים כולי תהלות כמוהר"ר יהודה אלבאז ישמרהו אל כמוהר"ר עמור אביטבול י"א לדון בין איש ובין רעהו דינא רבא ודינא זוטא. ולהורות את בני ישראל את הדרך ילכו בה ואת המעשה אשר יעשון וכח ענייני העיר על פיהם נחתכים ואחרי גבריהם לא ישנו ומקרוב עמדו יחידי הקהל ישצ"ו וצרפו עמם לסניף כמוהר"ר עמרם אלבאז י"א להקל מעליהם קצת מטורח הצבור.
ולהיות בית דין שלם בית דין של שלש ולעת עתה הוסכמו יחד יחידי הקהל וטובי העיר הלא המה המשכיל ונבון המעולה כבוד הרב יצחק ישמרהו א-ל בן כמוהר"ר רפאל ז"ל ה"ן אביטבול והחו"ן כבוד הרב ישועה בן כבוד הרב אהרן ה"ן אלבאז והרב שלמה בן הרב שמואל ה"ן חמו והרב אהרן בן כבוד הרב שלמה, ה"ן אלבאז והרב אברהם בן הרב שלמה, ה"ן שמחון והרב שלמה בן מרדכי בן עמור ה"ן אסולים והרב עזוז בהר אברהם הכהן. והרב אליהו בן אהרן ה"ן שלוש והרב אליהו בן הרב יעקב ה"ן אביטבול ידידי אסחראווי וקבלו עליהם לבית דין של שלש הנזכר לדון בין איש ובין רעהו אף שיהיו הבעלי דינין קרובים לאחד מן הדיינים הנזכרים או לשלושתם יחד עם כל זה דינם דין כי כן קיימו וקבלו עליהם
ובכן העידונו על עניין בקנין שלם מעכשיו במנא דכשר למקנייא ביה ושבועה חמורה כי אם למה שיועיל האנשים האלה אשר נקבו בשמות ובכח הקניין ושבועה חמורה הודה הודאה גמורה בעדם ובעד כללות הקהל והסכימו וקיימו וקבלו עליהם לבית דין של שלש הנזכר לדון אף לקרובים להם קורבה הפוסלת ודינם דין אפילו על ידי כפייה כמו שיכולים לדון לרחקוים.
ונגמר הכל בקניין שבועה יצורה באפן המועיל ככל שטרי הסכמות הנעשות ברב ישראל ולראיה שכן הסכימו יחידי הקהל הנזכרים במעמד ובהסכמת שנים מבית דין שהיו נמצאים באותו מעמד חתומים פה והיה זה שנים עשר יום לתמוז יהפכו ה' לטובה של שנת חמשת אלפים ושש מאות ושתים ליצירה והכל שריר ובריר וקיים.
אליהו הרוש ס"ט – שלמה חותא ס"ט
סוף תעודה מספר 28
תעודה מספר 29
ותעודה זו פירושה הוא, חיזוק מעמדו של בית הדין שרק הוא רשאי לפסוק לפי ראות עיניו, ולא אף אחד אחר…
נתוודענו אנחנו צעירי הצאן, הבאים על החיתום במעמד טובי העיר לשאת ולתת לתור ולחפש בתיקוני בקיעי עירנו שכל חובתנו וכך יפה לנו להתבונן היטב בציקוני העיר. וראינו בראיה שכלית שבעוונותינו הרבים בשמננו זה רבו עדי שקר שכל אחד שיש לו איזה אהוב והוצרך לאיזה עדות שקר מביא אהובו ומעיד לו ראה או לא ראה רח"ל.
כאשר כל זה ברור לנו היטיב, זאת ועוד אחרת שכל אחד שנושא בחבירו מנה ואין לו ממה לפרוע כי אפס כסף ועומד לסדר נכסיו מתווכי שלום ופשרו ביניהם אודות הסך הנזכר לסירוגין, ואדביני ביני הולך ומללוה ומגלים דעתו לפני סופר ועד אודות הפשר הנזכר.או אם מחל לו באיזה סך מסכי הריווח הולך גם כן המלווה ומגלה דעתו אודות המחילה גם השותפים שנשתתפו בעת הפרדם והיו ביניהם איזה הכחשות הולכים השותפים ועושה כל אחד גילוי דעת על חבירו ואפילו אם יכנסו איזה מפשרים ביניהם ויפשרו ביניהם וילכו להם למחר באים לבית דין זה בא בקורתו וזה בא בחביתו.
וירבו המחלוקות וחילול ה' לאין קץ ונעשית תורתנו כשתי תורות חס ושלום לכן עמדנו ותקננו תקנה הגונה וישירה בעיני אלוהים אדם שמהיום הזה והלאה עוד על ימי הארץ עד ביאת שמיחנו, לא תתקבל שום עדות גדולה או קטנה חוץ מבית דין ישמרם אל. ואם נתקבלה חוץ לבית דין ישמרם אל אין לדון עליה כלל כלל לא, גם מהיום הזה והלאה ועוד כל ימי הארץ אין רשות לשום סופר לכתוב איזה מודעה לשום בר ישראל זולתי אם יהיה בה קצת אונס הניכר ובהסכמת בית הדין ישמרם אל דווקא.
וזולת זה הרי היא בטלה ומבוטלת כחרס הנשבר וכדבר שאין בו ממש גם בכוח הפקר בית הדין הפקרנו והפקענו כל המודעות שנכתבו מקודם פה העירה צפרו יע"א ואין לדון עליהם כלל והרי הם כחרס הנשבר וכדבר שאין בו ממש זולתי אם יהיה ניכר לבית דין ישמרם אל איזה צד אונס בדבר דווקאץ
בכתב יד הרב יקותיאל אלבאז ז"ל.
קהלת צפרו-רבי דוד עובדיה- תעודות-כרך א'
קצידה — סי׳ אני דוד קיים חזק-פר' ויצא-וישלח-אעירה שחר-קצידה מס 201 כרך א'
(201) — קצידה — סי׳ אני דוד קיים חזק
בשקל ״קלבי בשמם כדדךּ נארו תדרם״
מתוך פר' ויצא-וישלח
אַמִּיץ-לֵב בֵּיתוֹ חַיִל אֲזָרָם / הֵעֵז פָּנָיו רַב בְּיָד רָמָה
הָרֹב פִּשְׁעִי וְחֶטְאִי גָּרַם / כִּי דָּלַקְתָּ אָדָם וּבְהֵמָה?
זֶה עֶשְׂרִים שָׁנָה בַּעֲבוּרָם / עָבַדְתִּי צֹאנְךָ בְּלִי מִרְמָה
אִם פֻּקָּדוּ נָתַתִּי כָּפְרָם / יוֹם וְלַיְלָה נַפְשִׁי אֲשֵׁמָה:
מֵחֹרֶב קֶרַח גֵּוִי הׇחְרַם / נָדְדָה שְׁנָתִי לִבִּי הָמָה
עוֹד מְעַט נֵעְלַבְתִּי מִסַּחְרָם / עָנְיִי רָאָה שׁוֹכֵן שָׁמַיְמָה:
לוּלֵא הוֹכִיחַ נִשָּׂא וָרָם / אֶקֹּד בְּשִׂיחִי לוֹ אָהִימָה
וְהוּא מַשְׁפִּיל כָּל-גֵּאֶה וָרָם / כִּי יְמִין יְיָ רוֹמְמָה:
ערובי
הָאֵ-ל צִוְּךָ, / אַלּוּף עֶרְכִּי, הִתְוָךְ
אִם טוֹב הִרְוָךְ / אַל תִּמְנַע מֵהֲלֹךְ:
כנפי שחר
'201) הנושא: מתוך פר' ויצא-וישלח (ברא• לא, לו — לה, ז).
אמיץ לב — יעקב. חיל אזרם — רעדה אחזתם. רב — התקוטט. דלקת — רדפת. פוקדו — חסרו. גוי הוחרם — גופי נחלש. לבי המה — לא שקט. נעלבתי מסחרם — התאכזבתי מהתעסקותי בהם, בצאן. אהימה — אצעק. אלוף ערכי — אתה החביב עלי כגופי. התווך — הא-ל הדריכך. אם טוב… — אם השפיע לך טובו אל תבעט. והט גווך… — קבל עול מלכותו.
וְהַט גֵּוָךְ / בֵּית-אֵ-ל וּבְזֵה זִיוָךְ
וְאִם עִוָךְ / יִצְרָךְ, עֵצָה תִּמְלֹךְ
דַּע כִּי עַל הַכֹּל יְיָ יִמְלוֹךְ:
סוירחא
מִדַּרְכֵי לָבָן תִּבְרַח / בָּם מִרְמָה תָּפֵל טַחֵי
פֶּן כָּל-חָכְמָתְךָ תִּסְרַח / וְתִטְבַּע בְּבוֹר סְחִי
בְּחַר דַּרְכֵי תָּם וּפְרַח / וּקְנֵה לָךְ עֹנֶג נִצְחִי:
נִשְׁבַּע בְּאֵ-ל חַי מֶלֶךְ עוֹלָם / הֵקִים גַּל כְּחוֹתָם נֶחְתָּמָה
הִשְׁכִּים לָלֶכֶת מִגְּבוּלָם / בֵּרַךְ אוֹתָם כְּאֵם רֻחָמָה:
לְיַעֲקֹב נִגְלוּ אֶרְאֶלָּם / קָרָא לַמָּקוֹם מַחֲנָיְמָה
שָׁלַח מַלְאָכִים בַּהֲמֻלָּם / לִקְרַאת עֵשָׂו, חָת רוּחוֹ הָמָה:
שָׁבוּ וַיְסַפְּרוּ בְמֻשְׁלָם / הֵן בָּא לִקְרָאתְךָ עָטוּי אֵימָה
צָר לוֹ עַל בָּנָיו, לְהַצִּילָם / בְּמִנְחָה אוֹ אִם בְּמִלְחָמָה:
לוּלֵא הוֹכִיחַ נִשָּׂא וָרָם / אֶקֹּד בְּשִׂיחִי לוֹ אָהִימָה
וְהוּא מַשְׁפִּיל כָּל-גֵּאֶה וָרָם / כִּי יְמִין יְיָ רוֹמְמָה:
ערובי
עָבוֹר וּסְלַח / לֹא תִּקּוֹם, אֶל תִּדְלַח —
גַּם אִם שֶׁלַח / עַל צַוָּאַר נִדּוֹחַ:
כִּי כִבְדֹלַח / וּקְטֹרֶת מְמֻלָּח
לָךְ אֵ-ל יַצְלַח / אִם תִּסְבֹּל וּבְטוֹחַ
בַּהֲפוֹךְ זְמַן תִּמְצָא מָנוֹחַ:
סוירחא
תּוֹךְ לִבּוֹ חֵץ יְפַלַּח / הֲיִלָּחֵם אוֹ שִׂיחָה ?
אֶשְׁכָּר וּתְשׁוּרָה שָׁלַח / עֵדֶר עֵדֶר בִּרְוָחָה
חָשׁ וַיֵּדֶא כִמְשֻׁלָּח / עַד עָפָר נַפְשׁוֹ שָׂחָה:
כנפי שחר
ובזה זיוך — הוי שפל רוח. ואס עיון… — ואזאםיפתך יצרך תמצא עצה לדחותו. תמלוך — ל׳ עצה, ונמלכין בסנהדרין (ברכות ג:). תפל טחי — טחי תפל, טיח גרוע. תסרח — תתקלקל. סחי — רפש וטיט. נשבע… — יעקב, והקים גל אבנים כחתימה על השבועה. אראלם — מלאכים. בהמולם — בהמוניהם. חת — התיירא. עטוי אימה — מפיל פחד. אל תדלה… — אל תעבור רוחך, אל תדאג גם אם חרב מונחת על הצואר. בהפוך… — ואז גם אם יתהפך הגלגל לרעה לא תתעצב. או שיחה — תפלה. וידא כמשולח — עף כשליח דחוף, במו רץ.
יִתְרוֹן רַב לְעֵשָׂו אָחִיו שָׂם / מִנְחָה גְּדוֹלָה וַעֲצוּמָה
זֶה לָזֶה נָשְׁקוּ בְּפַגְּשָׁם / הִשְׁתַּחֲווּ לוֹ בֶּן וְעַלְמָה:
שָׁאַל, מִי אֵלֶּה בְּיִחוּסָם ? / עָנָה, שֶׁחָנַן לִי א-ל שַׁמָּה —
בְּבֵית לָבָן אֲחִי, גַּרְתִּי שָׁם / עֶשְׂרִים שָׁנָה חֹרֶב וְשָׂמָה:
שָׁאַל עוֹד, פָּגַשְׁתִּי בְּרָגְּשָׁם / מַחֲנוֹת סְדוּרוֹת בְּחָכְמָה?
עָנָה, אָדוֹן, קַבַּל אַל תֶּאְשַׁם / נַפְשִׁי, כִּי מֵחֵטְא לֹא אָשֵׁמָה:
לוּלֵא הוֹכִיחַ נִשָּׂא וָרָם / אֶקֹּד בְּשִׂיחִי לוֹ אָהִימָה
וְהוּא מַשְׁפִּיל כָּל-גֵּאֶה וָרָם / כִּי יְמִין יְיָ רוֹמְמָה:
ערובי
אֶל תִּתְגָּאַל / בְּעֹשֶׁר מִגֹּאַל
וְאַל תִּשְׁאַל / וּזְמַנְּךָ תְּבַלֶּה:
כִּי אִם נִבְהָל / אַתָּה וּלְהוֹן תִּצְהַל
לָךְ יִקְהַל / כָּל-פָּנִים מְחַלֶּה
אַךְ בְּקַו אֶמְצָעִי רָצוֹן מָלֵא:
סוירחא
הֵן עָשׂוּ שָׂנֵא בָּחַל / בְּמִנְחַת לֵב מַחֲלָה
עַד יַעֲקֹב בָּא וַיְחַל / פְּנֵי אֶחָיו בְּחִילָה
הִפְצִיר בּוֹ, אוּלַי זַחַל, / לְהַצִּיג אַנְשֵׁי חֵילָה:
דִּבֵּר לְפָנָיו דִּבְרִי טַעַם / לֹא אוּכַל לָלֶכֶת בִּמְהוּמָה
יְלָדִים רַכִּים תַּרְבּוּת נֹעַם / צֹאן וּבָקָר וְשֶׂה נֶאֱלָמָה:
לָכֵן אֶתְנַהֵל בְּמַסָּעָם / וַאֲדוֹנִי יַעֲבֹר בִּנְעִימָה
כִּי אִם יִדְפְּקוּם בְּנִיב זַעַם / וָמֵתוּ כָּל הַצֹּאן עַד חָרְמָה:
עֵשָׂו בָּא שְׂעִירָה עִם הָעָם / וְיַעֲקֹב נַפְשׁוֹ זָמָמָה —
יִסַּע סֻכֹּתָה לְהַרְגִּיעָם / וּמִשָּׁם יָבוֹא עִיר שְׁכֶמָה:
לוּלֵא הוֹכִיחַ נִשָּׂא וָרָם / אֶקֹּד בְּשִׂיחִי לוֹ אָהִימָה
וְהוּא מַשְׁפִּיל כָּל-גֵּאֶה וָרָם / כִּי יְמִין יְיָ רוֹמְמָה:
כנפי שחר
יתרון רב — כבוד גדול. ברגשם… — מחנות ברגשם, צועדים בשאון והמולה. אל תאשם נפשי… — בקבלן מנחתי אדע כי נפשי לא נשארה אשמה כלפיך. לך יקהל… — יתאספו עליך בל הזקוקים לעזרה ויטרידוך. בחל — מאס. במנחת לב מחלה… — בגלל המנחה שהזדנבה היה מתוח לראות את הסוף. ויחל..בחילה — התחנן במורא, בחלחלה. הפציר — עשו. זחל — מתירא מסכנת דרכים. אנשי חילה — אנשי חיל. במהומה — בדחיפות. תרבות נועם — דבק גם אל צאן ובקר. בי אם ידפקום… — ילחצום בקריאות זירוז. זממה — חשבה. להרגיעם — שינוחו.
ערובי
מְתֵי מִסְפָּר / צָרָתָם תְּסֻפַּר
אִם בַּסְּפָר / בְּמוֹ עֵט עופרה:
שְׁכֶם כָּפַר / חַטָּאת לֹא תְּכֻפַּר
וְלֹא נֶחְפַּר / הִרְבָּה לוֹ תִּפְאָרָה
דִינָה עִנָּה וְעִפַּר בְּעָפְרָה:
סוירחא
חֲמוֹר בָּא בְּלֵב הוֹמֶה / לִשְׁאוֹל אֶת בַּת נַעֲמָה
הִרְבּוּ עָלַי שִׁלּוּמִי / אַךְ תְּנוּ לִי הָעַלְמָה
שָׁמְעוּ בָּנִים כִּי טִמֵּא / אֲחוֹתָם, עָנוּ מִרְמָה:
וַיַּעֲנוּ בָּנִים בְּזַעַם / לֹא נוּכַל הִתְחַתֵּן בְּזִמָּה
חֲמוֹר וּשְׁכֶם בְּנוֹ בְּשֶׁמֵּעֵם / כָּרְתוּ עֲרֵלַת בְּשַׂר חוֹתָמָהּ:
בַּיּוֹם הַשְּׁלִישִׁי לְנַגְּעָם / שִׁמְעוֹן לֵוִי חָגְרוּ נְקָמָה
הָרְגוּ כָּל-זָכָר כְּהָךְ סַלְעָם / שֶׁבּוֹ בָּזוּ עִיר עַד שְׁלֵמָה:
דָּאֲבָה נֶפֶשׁ זָקֵן, נִפְעָם, / עַל בָּנָיו הוֹרְגֵי כָּל-נְשָׁמָה
קָרָא: מָה עֲשִׂיתֶם ?! וְרַעַם / הִבְאַשְׁתֶּם רֵיחִי בְּכָל-אֻמָּה:
קַיָּם הִפִּיל חִתָּתוֹ-רַעַם / בִּפְנֵיהֶם כָּל-רוּחַ לֹא קָמָה
חָזָק בִּגְבוּרָתוֹ לֹא הִתְעָם / עַד נָסְעָם עִיר יְיָ שַׁמָּה:
לוּלֵא הוֹכִיחַ נִשָּׂא וָרָם / אֶקֹּד בְּשִׂיחִי לוֹ אָהִימָה
וְהוּא מַשְׁפִּיל כָּל-גֵּאֶה וָרָם / כִּי יְמִין יְיָ רוֹמְמָה:
כנפי שחר
מתי מספר... — שיעורו: צרתם תסופר במו עט עופרה; אם בספר… — והנה סיפור צרה שאירעה להם בספר, בגבולה של עיר שכם. ל• ערי הספר. היינו: שכם כפר… — שכם בן חמור בגד באורחיו ולא התבייש לאנוס ולהשפיל עד עפר כבודה של דינה, העופרה, הצביה, ועוד התפאר בכך. לנגעם — בהיותם כואבים. כהך סלעם — כמו הכות חרגול. חגב. עד שלמה — העיר בולה, בשלמות. נפעם…קרא… — מתוך חרדה ודאגה על.מניו קרא: מה עשיתם?! ורעם… — וקרא בקול כרעם: הבאשתם וכה. עשיתוני שנאוי. קיים — הקב״ה. חיתתו רעם — הפיל חיתת רעמו, פחדו הנורא. לא התעם — הוליכם בדרך ישר. עיר הי שמה — כנוי ל׳יבית א-ל״.
אהרן ממן-מרקם לשונות היהודים בצפון אפריקה-התפתחויות לשוניות בצפון אפריקה- מילים שאולות -תשע"ד
מספר המילים השאולות שונה מאזור לאזור. בערי החוף ההשפעה הספרדית הייתה מרובה, ובמידה רבה גם במערב הפנימי (פאס ומכנאס וסביבותיהן) במרוקו, ובמערב המגרב יותר מבמזרחו, ואילו בערי השדה בדרום המגרב ההשפעה זעומה הייתה. ר׳ אליאור אומרת שמגורשי ספרד לא הדרימו אל מעבר לאנטי־אטלס במרוקו ״וחותמם הרוחני לא הוטבע באמורים אלה״. היא מתבססת על דברי ר׳ יהודה בן עטאר ״ותקנה שתיקנו ק״ק פאס המגורשים מקאסטיליה גרירי אבתריה כל ערי המערב חוץ מתאפילאלת ואגפיה״.
אילו היה כלל זה נכון באופן מוחלט בנוגע ללשון, ולענייננו באשר להשפעות מן הספרדית, כפי שהוא נכון בהלכה ובתרבות הכללית, הרי היינו יכולים לקבוע את האנטי־אטלס קנה מידה גיאוגרפי וקוו איזוגלוסה להבחנה בין שאילות מהלטינית, מתקופת שלטון האימפריה הרומית בצפון אפריקה, לבין שאילות מאוחרות, שנשאלו למוגרבית לאחר גירוש סביליה(קנ״א) וגירוש קסטיליה (רנ״ב). מילה המצויה בצפון ואינה שגורה בתאפילאלת משמע שהיא מאוחרת. מילה המשותפת גם לתאפילאלת וגם לצפון הריהי קדומה לגירושים. אולם ההפרדה בלשון לא הייתה מוחלטת כמו ההפרדה בהלכה, ואם נכון שמגורשים לא הדרימו אל מעבר לאנטי־אטלס, הרי הדברים אמורים במגורשים כקהילה גדולה בעלת כוח השפעה. ואולם מגורשים או צאצאיהם כיחידים או במבנים של משפחות אחדות הגיעו גם הגיעו לאזורי הדרום, אלא שהם הושפעו מתרבות אנשי הדרום ־־נטמעו בה כליל. דבר זה ניכר משמות משפחה ממוצא צפוני הרווחים בדרום. בצינור זה ־בצינורות אחרים, בדרך כלל של מגעים בין סוחרים צפוניים שנסעו דרומה ולהפך, עברו השפעות מן הספרדית גם ללהגים הדרומיים, וכמובן אם עבר חפץ או כלי מתרבות הצפון דרומה עבר עמם גם שמם הספרדי או הקסטיליאני.
קהילות שקיימו קשרי מסחר עם ספרד, כגון אלג׳יר, קלטו מילים ספרדיות רבות ללהגיהן, יותר ממה שאפשר למצוא בלהגים שהושפעו מן המגורשים. נדגים זאת במילים אחדות. מתחום הלבוש הושאלו בתקופה קדומה המילים pelga (סוג מסוים של נעליים ללא שרוכים), שנתגלגלה מן párga—לפי פדרו דה אלקלה (במילונו), במאה השש עשרה. המילה הפכה בהרבה מקומות ל-balga במעתק p) b<p כידוע אינו מצוי במוגרבית אלא במילים שאולות) ן-zeltita (חצאית סתם בדרום, ואילו בצפון ובחוף: חצאית־עטיפה שהיא חלק מן ״השמלה הגדולה״). מילה זו נתגלגלה כנראה מן giralda ששימשה בסביליה להוראת ״לבוש כנסייתי״. (מילולית פירוש המילה היא ״הסובבת המקיפה״). במשך הזמן חלו שינויים במבטא המילה: geraldito בצפון ובחוף ב־1791 , לפי למפרייר, giraldeta ב־1864 לפי גודאר, והגלגול האחרון של השם הוא זלטיטה או ז׳לטיטה.
לעומת זאת qmezza (חולצה) נשאלה כנראה בזמן קדום יותר ישירות מן הלטינית camisia והיא כבר מתועדת בערבית הקלסית בצורת قميصة מתחום כלי הבית חדרו לאלג׳יר, בתקופה קדומה, המילים qjar (מגירה, מן (cajónו-qabsá (קופסה, מן הקטלנית (capsa (במקומות אחרים במרוקו מבוטאות מילים אלה kabsa"! gzar) ואילו katri (מיטה או ספה, מן catre הספרדית), banyo (מן baña) נשאלו בתקופה מאוחרת. אשר ל-kandil (מנורה) נראה שנשאלה מהלטינית candela. מדברי המזון חדרו tomate ומצורת הריבוי שלה tomates נגזר שם היחידה בדרך הגזירה הערבית tomatesa שנתקצר לימים ל-matesa (עגבנייה), farina (קמח) ו-frute (פירות) לכל רחבי המגרב, ואילו koliflor (כרובית) חדרה רק לאזור ההשפעה הספרדית. במקומות אחרים חדרה דווקא chou-fleur הצרפתית.
שאילות מהפורטוגלית
גם השפה הפורטוגלית הותירה את רישומה בערי החוף של מרוקו, בייחוד באלה שהיו מיושבות בפורטוגלים, כמו מזאגן, סאפי או אזמור. המילים lappis (עיפרון) ו־papagayo (תוכי) שנשאלו מן papagaio lapis הן מהרווחות ביותר במרוקו, אך בדרום לא היו בשימוש.
שאילות מהפרנקית
מן הז׳רגון הפרנקי נותרו אך שרידים יחידים במוגרבית, בעיקר בפי הסוחרים היהודים באלג׳יר. האידו תיאר את הפתקית בסוף המאה השש עשרה כבליל של מילים ספרדיות, איטלקיות ואחרות, ששימש כלשון תקשורת בסיסית בהתקשרויות בין בני לאומים שונים. בין המילים ששרדו בלהג יהודי אלג׳יר מונה כהן את wardasol (מטרייה) serbilita (מגבת). מעניינת במיוחד המילה ciña, הידועה גם במרוקו (בתוספת ל׳ היידוע cina־l), ככינוי לתפוז שהובא מסין (China)
שאילות מהאיטלקית
במאה השבע עשרה החלה גם האיטלקית להשפיע על המוגרבית. יהודים ליוורנזים התיישבו בטריפולי, בתוניס ובאלג׳יר, אך המשיכו לנהל קשרי מסחר עם עיר מוצאם, וברבות הזמן אף שלטו בו. הכינוי האיטלקי לסוחר, mercante, ובמבטא במוגרבית־ האלג׳ירית, merkati, יש שנהיה שם נרדף ל״עשיר״, כמו בתוניסיה. מכוח חיי המסחר חדרו לכל המגרב ביטויים כמו tappo (פקק של בקבוק), soldi (שם מטבע), pugna במבטאים punya או mizerya ,bunya (מן miseria האיטלקית). המילה האחרונה לא הייתה בשימוש בדרום מרוקו. כמובן, במזרח המגרב השפעת האיטלקית הייתה גדולה יותר.
באלג׳יר היו בשימוש גם מילים כמו gellit (מן galetta, ביסקויט קשה), tákordo (בסדר, מן d'accordo) ; בתוניס שימשו גם המילים ábukátu (עורך דין; תבשיל מהלשון ומהמוח של הבקר; מהאיטלקית avocato); וכן afa:r ו־afari:ya (עסקה, מן unistu ;(affare (נכבד, מהחברה הטובה, מן onesto) ועוד מילים רבות. לשיא ההשפעה הגיעה האיטלקית בלוב, שם יסדו האיטלקים בית ספר ששפת ההוראה בו הייתה איטלקית, ושפתח את שעריו לבני כל הדתות החל משנת 1885. בשנה זו, לפי עדותו של מרדכי הכהן, רוב התלמידים בבית הספר היו יהודים, ״אשר בילדותם לא ידעו מאום מהלשון והכתב, ובזמן לא כביר יצעדו מצעדי ענק… התלמידים המשיכו והרחיבו המסחר עם איטליא… ומהם הופקדו להיות סופרים מובהקים בבתי המסחר היותר גדולים״. השפעתה של האיטלקית בטריפולי גברה והלכה והגיעה לשיא למן הרגע שבו נכבשה טריפולי לפני האיטלקים ב־1911.
אהרן ממן-מרקם לשונות היהודים בצפון אפריקה-התפתחויות לשוניות בצפון אפריקה- מילים שאולות -תשע"ד-עמ' 27
THE KABBALIST-Roots-Judaism-Tradition and the folklore of the Moroccan Jews
THE KABBALIST
A Kabbalist Jew, wrapped in a tallit and two pairs of tfillin (one according to Rashi and Maimonedes, and the other according to Rabbeinu Tamm), holds the book “A Law unto Israel", Chok LeYisrael. he dreams of Eretz Israel (in the background): The wailing wall, the tomb of Rachel, the tomb of the Machpelah. The Toledo Synagogue signifies his Sephardi origins. On'the right — the ghetto; on the left — the good tidings of the aliya to the land of Israel and settlement in a Moshav.
THE KABBALA — The study of mysticism in Israel is meant to explain the secrets of Genesis, how G-d emitted hidden rays of light which effected the creation of the universe, and speculations on "The Divine Chariot" in Ezekiel's vision. Since the 13th century, this field of study blossomed and developed in Spain as a superior, unique, esoteric study based on the emotions and imagination and rebelling against the rule of reason. It found solutions for the Act of Creation by speculating on the mysterious written sources and In the tradition (kabbala) of the ensuing generations.
In the mid-16th century practical Kabbalism developed in the spiritual center of Safed. The wise men, mainly exiles from Spain and a minority of Ashkenazi Jews, yearned for deliverance from persecution and forced conversion (the Inquisition). At the time when the theoretical Kabbala was attempting to understand the influence of the upper, noble world on the material, lower world, the "practicalists" were trying to influence the Upper World by arousing the lower to expiation and repentance, by prayer and self-affliction. They expected to bring about doomsday and hasten the Messiah by repairing the wheels of the soul in a war waged by incantations, caths and amulets in the name of the powers of evil..
Most of Morocco's Jews are descendants of Jews expelled from Spain, whose rich cultural heritage included practical Kabbala, developed by such famous Mekubalim as R. Haim ben Atar (Or Hachayyim), and R. Isaac Sagi Nahor (Sefer Habahir).
TFILLIN. It is a positive command from the Torah to lay tfillin on the hand and the head, as it is written: "And it will be a sign on your arm and a rememberance between your eyes."
On the arm tfillin all the verses (from the Torah) are written on one parchment which is rolled up as a scroll, tied from bottom to top, and bound in one very thin parchment. The verses included are:
- "Kadesh Li Kol Bechor" (Exodus, 13,1-10)
- "VeHaya Ki Yaviacha״ (Exodus, 13,11-16)
- "Shema Yisrael" (Deuteronomy 6, 4-9)
- "VeHaya Im Shamoah" (Deuteronomy, 11,13-21)
The head tfillin contain four verses in the following order: "VeHaya Im Shemoah", "Shema", VeHaya KI Yaviacha" and "Kadesh", each separate parchment in a compartment.
This order was established by Rash¡ and Rambam and used in all the diasporas of Israel. However, Rashi's grandson, R. Jacob Tamm, disagreed with them and maintained that the order should be different. This opinion was not widely accepted. Nevertheless, there are some strictly devout worshippers who fear for the sacred version of Rabbenu Tamam, and lay a second pair of Tefillin. The custom is to remove the first pair after the “18 Benedictions" and put on R. Tamm's without a blessing, and conclude the morning service this way. The Sephardic Mekubal lays both pairs on his forehead simultaneously.
(Professor Yigal yadin discovered the tfillin of Bar-Kochba's fighters in the Kumran caves. His research revealed the veracity of Rashi's version and he wrote an extensive article on this subject.
CHOK LEYISRAEL — A study book which is divided into the seven days of the week, in which appear sections of Mishnah and Gemarrah, the Zohar and Agaddah, which was compiled by the MeKubal Rabbi Haim Vitale, a student of the “Arie". (R. Isaac Luria).
The book was printed for the first time in Egypt in the year 1740. In the later editions, portions of Kaballah, Poskim and Mussar literature have been added.
“A Law unto Israel" has been printed in many editions and became a much used book in the homes of many Jews. When a G-d fearing man would embark on a journey, he would pack in his suitcasse a talit, tfillin, a prayer book and Chok LeYisrael.
THE KABBALIST-Roots-Judaism-Tradition and the folklore of the Moroccan Jews
Racines-Judaism-Tradition et folklore des juifs du Maroc-Moche Gabbay
LE KABALISTE
Un kabaliste revêtu du talit et portant deux phylactères (Rabénou Tam et Rachi) tenant en mains le livre “Hok Leisraer, il rêve à Eretz-lsrael: en arrière-fond le Mur Occidental, le tombeau de Rahel, la Grotte des Patriarches à Hébron. La synagogue de Tolède symbolise son origine espagnole. A droite — le ghetto à gauche: le retour à Sion, l’installation d’un mochav.
LA KABALA. La science du mystère, du sens caché qui cherche à découvrir le secret de la Création, du retrait de Dieu de la Création, des rayons de lumière divine cachée dans les “enveloppes". Ces spéculations sur la Création ont reçu à partir du 13ème_siècle le nom de Kabala qui s'est développée sur le sol espagnol en une science supérieure à toutes les autres, une connaissance basée sur les sentiments et l'imagination et qui rejette la dictature exclusive de l'intelligence cérébrale. C'est la Kabale idéologique qui a trouvé les secrets de la Création en se basant sur l'interprétation mystique des textes et de la tradition acceptée (kabala) pendant les générations.
Au 16ème siècle s'est développée à Safed la Kabala pratique. Les rabbins de Safed de l'époque, en grande majorité descendants des Expulsés d'Espagne, anxieux de rapprocher la Guéoula et de mettre fin aux persécutions et aux conversions forcées, ont développé le caractère dit "pratique" de la Kabala, à savoir influencer le monde d'En Haut par la prière, le repentir et les mortifications pour rapprocher l'heure de la Délivrance, alors que la Kabala théorique ne cherchait qu'à percer les secrets du monde d'En Haut et son Influence sur le monde d'En Bas. Les rabbins qui s'occupent de Kabala dite pratique sont appelés "Ba'al Chem״ ou ״Ba'al Mofet" (l'homme au nom ou l'homme aux miracles) ou Sadik(saint) chez les Hassldim.
La majorité des Juifs du Maroc sont originaires d'Espagne et ont apporté avec eux une très riche tradition en Halakhaet en Kabala. La Kabale, pratique a eu une grande influence au Maroc et on sait la grande extension qu'y a connu au 17ème siècle le mouvement messianique de Shabtaï Zvi. Le Maroc a donné de grands kabalistes comme Rabbi Haylm Ben-Attar, l'auteur de l'immortel commentaire de la Torah "Or Haylm", Rabbi Ishak Sagul Naor, l'auteur de "Sefer Habahir"et de "Kabala pratique" qui vécut dans le Drâ au sud du Maroc. Jusqu'à nos jours nombreux sont les rabbins marocains qui s'adonnent à la Kabala pratique: rédaction d'actes, amulettes, talismans etc…
TEFILIN. C'est une des mitsvot obligatoires de la Torah "Il sera un signe sur ton bras et entre tes yeux". On pose donc les tefllin sur le bras gauche et sur le front.
Le téfilin du bras contient un petit parchemin enroulé comme un méguila de bas en haut contenant les passages suivants du Pentateuque:
- Consacre-moi tout premier-né (Exode 13:1-10)
- Lorsque !'Eternel t'aura introduit dans le pays (Exode 13:11-2-16).
- Ecoute Israël (Le Deutéronome 6:4-9)
- Or si vous êtes dociles aux lois (Le Deutéronome 11:13-21)
Dans le téfilin du front l'ordre est le suivant: 2-1-4-3
La paracha "si vous êtes dociles" qui est dans la Bible la dernière des 4 parachot sus-mentionnées, est la première dans les téfilin, la paracha "Kadech"(Consacre-moi tout premier-né) qui est la première dans le Bible est la dernière dans les Téfilin. Ainsi en ont statué Rachi et Maimonide et leur avis a prévalu dans toutes les communautés juives.
Mais le petit-fils de Rachi (le fils de sa fille), Rabénou Ya'acob Tarn est d'un avis contraire et estime que l'ordre doit être le suivant: Chéma (Ecoute Israël), Véhaya (or si vous êtes dociles), véhaya kl yabiékha (Lorsque !'Eternel t'aura) et Kadech (consacre-moi tout premier-né). La preuve: la lettre shin qui se trouve à gauche et à droite du téfilin du front montre bien que l'on doit commencer par le passage qui commence par shin (Chéma') et terminer par le pasage qui se termine par cette même lettre (kadech). Cet avis a eu peu d'adeptes, mais les plus pieux, par respect pour Rabénou Tarn, mettent un second téfilin au bras et au front de cette manière: après la prière des 18 (chmoné-ésré) on ôte le téfilin de Rachi et on met sans bénédiction le téfilin de Rabénou Tarn, on récite une seconde fois le Chéma et on termine l'office avec ce second téfilin. Les kabalistes sépharades mettent les deux téfilin en même temps sur le front en se basant sur le passage du Talmud "qu'il y a de la place sur le front pour deux téfilin" ('Irouvin 85:2). Ainsi faisaient les kabalistes du Maroc.
(Le professeur Igal Yadin a retrouvé dans ses fouilles des téfilin datant du temps de Bar-Khova qui confirment l'ordre proposé par Rachi).
HOK LEiSRAEL — Livre d'études divisé selon les jours de la semaine et contenant des passages de la Michna, de la Guémara, du Zohar, de la Agada recueillis par un des disciples du Ari de Safed, Rabbi Hayim Vital.
Le livre a été imprimé pour la première fois en Egypte en 1740. Dans les éditions suivantes on y a jouté des passages de la Kabala et des contes moralisateurs.
Ce livre est devenu très populaire dans toutes les communautés. Dans sa valise 'homme pieux emporte le talit, les phylactères, le livre de prières et le Hok Leisrael.
Racines-Judaism-Tradition et folklore des juifs du Maroc-Moche Gabbay
שרשים – יהדות-מסורת ופולקלור יהודי מרוקו- המקובל- משה גבאי
המקובל
יהודי ׳׳מקובל׳ עטוף בטלית ובשני זוגות תפילין(רש״י ורבנו תם) מחזיק בידו ספר ״חוק לישראל״. הוא חולם על ארץ ישראל(ברקע); הכותל המערבי, קבר רחל, מערת המכפלה. בית הכנסת בטולדו מסמל את מוצאו מספרד. מימין — הגטו, משמאל — בשורת העלייה והתנחלות במושב.
הקבלה — תורת המסתורין בישראל, חכמת הנסתר. עניינה של תורה זו הוא להסביר את סודות מעשה בראשית, כיצד נאלצו מן הקב״ה, שהוא אין סוף, קרני אור, והן השפיעו דרך צינורות נעלמים כוחות של בריאת העולם. יסודות ״מעשה מרכבה״. במאה ה־13 ניתן לה השם ״קבלה״ ומאז צמחה והתפתחה על אדמת ספרד כחכמה מיוחדת, שהיא למעלה משאר החכמות, כחכמה המיוסדת על הרגש והדמיון ומתקוממת נגד שלטון השכל. קוראים לה קבלה עיונית, כי היא מצאה פתרונות למעשי בראשית ע״י עיון בכתבים המסתוריים ובמסורת(קבלה) הדורות.
במחצית המאה ה־16 התפתחה במרכז הרוחני שקם בצפת קבלה מעשית. חכמי צפת, ברובם גולי ספרד ומיעוטם יהודי אשכנז, כמהה נפשם לגאולה מן הרדיפות והשמדות, ובשעה שהקבלה העיונית חתרה עד הנה להבין את שבילי השפעת העולם האצילי והעליון על עולם הגשמיות והתחתון, השתדלו ה״מעשיים״ להשפיע על העולם העליון על ידי התעוררות מלמטה בתשובה, בתפילה ובסיגופים. ציפו לקרב את הקץ ולהביא את המשיח על ידי תיקון גלגולי הנפש ובמלחמת לחשים והשבעות בכוחות הרע. ההוגה בחכמה נסתרת זו נקרא ״מקובל״. מקובל העוסק בקבלה מעשית נקרא ״בעל שם״, ״בעל מופת״ ולפעמים ״צדיק״ של חסידים.
רוב רובם של יהודי מרוקו הם מיוצאי גלות ספרד, אשר הביאו איתם למרוקו תרבות עשירה בהלכה ובקבלה. במרוקו התפתחה הקבלה המעשית וגם תנועת השבתאות היתה פעילה בקרב יהודי מרוקו. אחדים מהמקובלים הידועים היו מיוצאי מרוקו, כגון רבי חיים בן־עטר בעל ״אור החיים׳,, שנולד בסאלי, ורבי יצחק סגי נאור בעל ״ספר הבהיר״ ו״הקבלה המעשית״ אשר היה חי באיזור דרעא שבדרום מרוקו. עד לתקופה האחרונה היו מספר רבנים ממרוקו שהתעסקו בכתיבת קמיעות.
תפילין. מצוות עשה בתורה להניח תפילין של יד ושל ראש, כנאמר ״והיה לך לאות על ידך ולזכרון בין עיניך״.
בתפילין של יד כתובות כל הפרשיות על גבי קלף אחד המגולל כמגילה, קשור בשיער מלמטה למעלה, ומכורך בקלף קטן דקיק. הפרשיות הן:
קדש לי כל בכור (שמות י״ג, א׳-יי)
והיה כי יבאך (שמות י״ג, י״א-ט״ז)
שמע ישראל (דברים ר, ד׳-ט׳)
והיה אם שמוע (דברים י״א, י״ג-כ״א)
בתפילין של ראש מכניסים את ארבע הפרשיות לפי הסדר הבא: ״והיה אם שמוע״, ״שמע״, ״והיה כי יביאך״, ״קדש״.
״והיה אם שמוע, שהיא האחרונה בתורה מבין ארבע פרשיות אלה, היא ראשונה בתפילין. ״קדש״, שהיא הראשונה מכולן בתורה, היא האחרונה בתפילין. זוהי דעת רש״י והרמב״ם, ושיטה זו נתקבלה בכל תפוצות ישראל. אולם נכדו של רש״י בן בתו, רבנו יעקב תם, חולק עליו וטוען שהסדר צריך להיות: ״שמע״, ״והיה אם שמוע״, ״והיה כי יביאך״, ״קדש״. ההוכחה — השי״ן הבולטת על התפילין של ראש מימינה והשי״ן הבולטת משמאלה מראות שמתחילים בשי״ן(שמע) ומסיימים בשי״ן(קדש). דיעה זו לא נתקבלה ברבים. אולם יראים חוששים לדעת רבנו תם, ולכן מחמירים על עצמם ומניחים עוד זוג תפילין אחד. נוהגים לחלוץ את התפילין של רש״י לאחר תפילת שמונה־עשרה וחוזרים ומניחים בלי ברכה תפילין של רבנו תם. קוראים בשנייה ״קריאת שמע״ ומסיימים בה את התפילה. המקובלים הספרדים מניחים על הראש את שני הזוגות בבת־אחת כי סומכים על דעת חז״ל — ״מקום יש בראש להניח שתי תפילין״ (עירובין צ״ה, ב). רבני מרוקו המקובלים התפללו בשני זוגות תפילין בבת אחת.
(פרופסור יגאל ידין מצא במערות קומרן תפילין של לוחמי בר־כוכבא. הוא חקר ואימת את הגירסה של רש״י וכתב מאמר מפורט בנושא).
חק לישראל — ספר לימוד המחולק לכל יום מימות השבוע, ובו קטעי משנה וגמרא, זוהר ואגדה, מלוקטים על ידי המקובל הרב חיים ויטאל, תלמיד האר״י.
הספר נדפס בפעם הראשונה במצרים בשנה 1740 במהדורות המאוחרות נוספו לו גם קטעים מספרות הקבלה, הפוסקים ודברי מוסר.
״חק לישראל״ זכה למהדורות רבות והיה לספר שימושי בבתים רבים בישראל. יצא אדם ירא שמים לדרך, היה צורר במזוודתו טלית, תפילין, סידור ו״חק לישראל״.
שרשים – יהדות-מסורת ופולקלור יהודי מרוקו- המקובל- משה גבאי
חיים ביינארט-אנוסים בדין האינקויזיציה-דרך פעולתו של בית הדין בסיאודד ריאל-1965
אם העיד העֵד על כמה אנוסים בעדות אחת, נרשמה עדותו בכל משפט בנפרד ואושרה בנפרד בכל משפט. זוהי הבחינה הפרוצידורלית הקובעת הפרדה בכל משפט, והעד היה נקרא בנפרד בכל משפט להופיע ולאשר מחדש את עדותו. מעמד זה ידוע בשם [ratificatio] בו ניתנה אפשרות לעדים להוסיף דברים אם היה להם מה להוסיף. חופש זה לא עמד להם לעדי־הסניגוריה, שהרי היו מוגבלים על־ ידי השאלון שהגיש הסניגור. לעיל צוין כיצד יכלו עדי־תביעה ״לשמש״ את הסניגוריה. עתה נציין שלפעמים הפכה התביעה עדי־סניגוריה לעדיה שלה. יש שעד כזה הוסיף הערה משלו לאחר השאלות שנשאל, או שנשאל במכוון על־ידי החוקר מטעם האינקויזיציה. אך נראה לי שאין שיטה זו כלל לפי דרכו של בית־הדין והתביעה לערער את הסניגוריה גם באמצעות עדיה שלה. היא לא נזקקה להם! היו לה אמצעים מספיקים להביא לידי הרשעת הנידון.
בענין מיוחד במינו נזקק בית הדין לסוג נוסף של עדים, והללו קרויים בפיו testigos purgatores או compurgatores. עדים מזכים או מטהרים אלה הובאו להעיד לפני בית־הדין במקרה שעלה בידי הסניגוריה להזים את טענותיה של התביעה על־ ידי הוכחת שנאה מצד עדי־התביעה לנאשם. עדים אלה הם למעשה ״עדי־אופי״, המעידים על טיבו, אפיו והגינותו של הנאשם לאחר שבעזרתם של עדי־הסניגוריה (testigos abonos) והזמת עדי־התביעה (tachar) נקבע מצבו של הנאשם כתלוי ועומד לא לשבט ולא לחסד. גם עדים אלה העידו על־פי שאלון שהגישה אותו הסניגוריה ושהוגבל לשאלות על טיבו של הנאשם ואפיו. על־פי רוב היו עדים מזכים אלה נוצרים טובים ונאמנים. אמנם, נוהג זה עבר לאינקויזיציה הספרדית מן האינקויזיציה של ימי־הבינים, והיא השתמשה בו לעתים קרובות למדי ביחוד במאה הט״ז. עד לסוף ימיו של טורקימדה מועטים המקרים שבהם נזקקו לשיטה זו.
ריבוי זה של פרטים בדיוננו בסוגי העדים יש בו כדי ללמדנו כמה מכרעת היתה החשיבות שיחסה האינקויזיציה לעדות, שהיא יסוד מוסד בבנינו של המשפט. ואם באים אנו להשוות את דרכיה של התביעה באמצעות עדיה ועדויותיה לזו של הסניגוריה ועדיה שלה, נמצא במידה גדולה שכפות־המאזנים נטו מלכתחילה לצד התביעה. לא נערך כאן משפט שבו מופיעים הצדדים עם עדיהם בגלוי, וצד אחד רשאי ויכול לחקור את עדיו של הצד שכנגד. התביעה היה בכוחה לעשות זאת, לא כן ההגנה. לפנינו איפוא מערכת משפטית שלמה, שחלק חשוב ממנה-איסוף טענות התביעה-נעשה קודם למשפט, מחוץ למסגרת הדיונים המשפטיים, ורק אחר־ כך, במהלך המשפט, הובאו כאמור בסודיות עדויות־ההרשעה לאישור בלבד. ההגנה התחילה בפעולתה רק בשעת המשפט, והיא הוגבלה גם מבחינת הזמן שהועמד לרשותה. האינקויזיציה נטלה לעצמה הן את סמכויותיו של המוסד החוקר והמוסר את פרטי־האשמה לתובע, כדי שהלה יתבע את הנאשם לדין, והן את סמכויותיו של המוסד הדן את הנאשם. דרכה של האינקויזיציה יוצאת מחומרת מעשיה, והיא שגרמה שהנאשם לא ידע את אשר צפוי לו לאחר שנאסר במפתיע. ואף־על־פי שאין צעד זה נוגד לנהגי הימים ההם, הרי בולטת שרירות זו יותר נוכח מגבלותיה הרבות של הסניגוריה. ולא בכדי קבעה הסופרימה בשנת 1531 שיש למסור את העדות (בצורתה הסתמית, כמובן) לסניגור ולנאשם, כדי שהלה לא יטען שלא ניתנה לו הגנה. למעשה, לא היה בהוראה זו אלא אישור למצב קיים ועומד של מסירת העתקו של כתב־ האשמה וסיכום דבריהם של עדי־התביעה לסניגור.
לפי מקומה של העדות במשפט־האינקויזיציה יכולים אנו לחזור ולאשר, שזו היתה' עמוד־התווך של כל בנין פעולתה. בלעדי עדי־התביעה לא ניתן לבנות את בנין ״הקירת המינות״ ואת משפטיהם של המתיהדים. רק עדי־הסניגוריה הם ששיוו למשפט יסוד אוביקטיבי כלשהו. די היה לו לנאשם להגיע לכלל ניחוש מי היו העדים שהעידו נגדו ולהוכיח שנאה מצדם כדי שייפסלו הללו מלהעיד. כלומר, אם הוכיח הסניגור שהללו עדים זוממים הם הציל את שולחו. הוה אומר: בעדים ובעדותם טמון המפתח להבנת שיטת ההתחקות אחר המינות והכפירה.
חיים ביינארט-אנוסים בדין האינקויזיציה-דרך פעולתו של בית הדין בסיאודד ריאל-1965 –עמ'121
מתולדות העיר צפרו-פרק שישה עשר רבי דוד עובדיה- השנים תרע"ט – תרצ"ח 1918 – 1938.
משרת הנגיד.
משרה זו רוקנה מתוכן, תפקידי השיטור ניתנו למשטרה הכללית. הנגיד הפך להיות מעין פקיד רישום של הממשלה, המודיע על הילודים והמתים בקהילה. עמרם בן יעיש שהיה נגיד, הועבר מתפקידו, ובמקומו מונה השיך יוחנן בן יטאח, ששימש בתפקיד זה עד שנת תש"ח – 1948 – בה פרש לגמלאות, ובמקומו מונה כשיך רפאל בן זכרי, השיך האחרון של קהילת צפרו.
בשנת 1919 נתמנה כמושל בצפרו הצרפתי, קפטיין מאטר Capitaine Matter. אנטישמי מובהק, שנהג בנוקשות מופרזת כלפי היהודים. יהודי שעבר לידו חייב היה להצדיע לו. ומי שלא עשה כן זכה למלקות במקל שהיה מחזיק בידו דרך שררה. הוא הציק ליהודים, עד שהחליטו לשגר משלחת לרבאט עיר הבירה שתתלונן עליו לפני השלטון המרכזי ותדרוש את החלפתו.משלחת מורכבת בחברי ועד הקהילה יצאה לרבאט. אך לא עלה בידם להתקבל על ידי הנציב העליון גנראל ליוטי אף על פי שעשו ברבאט זמן רב.
מָאטר היה מקורבם של אנשי הממשל, ומעמדו היה איתן. באין מוצא, פנו לעזרה לרב הראשי של מרוקו, רבי רפאל אנקוואה זצ"ל, שהיה לו מהלכים בחצר המלך. בהתערבות הרב קיבלו הבטחה לעיין בבקשתם. ברשותי מכתב ששוגר לרבי רפאל אנקוואה ז"ל, בעניין זה, מקהילה, ושנוסח בידי מור אבי זצ"ל.
משנואשו חברי המשלחת להעביר את מָאטר מתפקידו, חששו לחזור לעירם, ומחשש שמא יוודע למושל, שהיו ברבאט כדי לדרוש את סילוקו. הם נשארו ברבאט עד שקנו נתינות של מדינה זרה בכסף, ועל ידי כך הגנתם מובטחת. ימים מספר לאחר שובם לצפרו סולק מָאטר מתפקידו, והקהל נשמו לרווחה.
תעודה מספר 3-מכתב ששוגרלרבי רפאל אנקוואה ז"ל
צפרו יע"א ה טבת והיית עטרת תפארת לפ"ק
שלום טובה וברכה, מאלקי המערכה, לאור עינינו, ורוח אפינו, הרב המופלא, המוכתר ומעוטר בכתר תור וכתר שם טוב עולה, הדיין המצויין ורב טוב לבית ישראל, המלאך רפאל אנקוואה הי"ו יהי אלקיו עמו, ולפני שמש ינון שמו, אמן כן יהי רצון רוב שלום לבניו היקרים ולכל אשר באהלו והסרים למשמעתו השם עלהם יחיו, בני קהלנו ישמרהו צור ובפרט ארבעה מטיבי סע"ד הי"ו דורשי שלמו וטובתו. סאלי יע"א.
רב נכבד !
לששון ולשמחת לבבנו קבלנו בשבוע החולף מכתבו היקר אשר כולו אומר כבוד ותוכו רצוף אהבה רבה לפני רוב הענוה, תשואות חן חן, עוד זה מבדר, והנה אחינו הנבחרים באים לשלם ופיהם מלה תהלותיו על אחת כמה וכמה טובה כפולה ומכופלת אשר פעל ועשה עמהם לטובת הכלל כולו. ישלם ה' פעולו.הננו בשמחת לבב, מגישים תודה ותהלה עם כל כוחותינו הגשמיים והרוחניים לפני מעלת כסא כבודו הרם על כל מיפעליו ותגמוליו הטובים אשר שמלם כרחמיו וכרוב חסדיו, נשא לבבנו אל כפים אל אל בשמים, למען יאריך ימים על ממלכתו והא ובנין אתו. וזכות הרבים וזכות אבותם תהיה בעדו מגן וסתרה, צנה וסוחרה וכסא כבודו הנעלה ירום ונשא על גפי מרומי האשר וההצלחה, ונסו יגון ואנחה אמן כן יהי רצון.
זאת להודיע כי בבוא אחינו הנזכרים לעיר פאס יע"א נתעכבו שמה ימים אחדים אולי ישלח אחריהם הזיניראל אשר שם על אודות מבוקשם אשר שאלו בעיר רבאט יע"א ויוחילו עד בוש ואין קול ואין עונה, והן עוד היום לא בלד עדיין לא נגה אף שביב אחד מכל ההבטחות הטובות אשר הבטיחו שרי המעוצה בעיר רבאט יע"א.
אבל גם זאת כי כל השרים והמושלים מלא לבם בהם לעשות רע וכל מחשבתם ומגמת פניהם להתעולל עלינו ולהתנפל עלינו, ואנו ליה עינינו יתקננו בעצה טובה מלפניו ויפיר עצתם ויקלקל מחשבותם ולא תעשנה ידיהם תושיה אמן כן יהי רצון. ולרום מעלת כת התורה החיים והשלום כנפשך שובעך וכנפש אחיך דורשי שלומך בכל לב ובכל נפש.
שאול אזולאי סל"ט – אבא אלבאז סל"ט – רפאל עמרם מאמן יש"ץ – ישועה שמחה עובדיה ס"ט
השנים תרע"ט – תרצ"ח 1918 – 1938.
לאחר מלחמת העולם משנתפנתה צרפת מתלאותיה של המלחמה, החלה נותנת דעתה על פיתוחה וקידומה של מרוקו, והארץ שזה עתה נמסרה לידיהם כמנדט, עתירת המים ואוצרות טבע, שאוכלוסייתה רחוקה מאוד מכל מושגי התרבות המערבית. בתנופת ההתפתחות נסחפה גם קהילת צפרו. תחומי פרנסה חדשים ודרכי פעילות לא ידועים נפתחו בפניהם. אט אט סיגלו עצמם למצב החדש שהחל מטביע חותמו על צורת חייהם.
משנתבסס השלטון בידי הצרפתים, גבר הביטחון בדרכים ואתו ביטחונם העצמי של היהודים. על הברברים הוטל איסור להחזיק נשק. בכל כפר נוסדה נקודת ממשל Bureau arabeשדאגה בין היתר לסדר וביטחון. היהודים החלו פורצים את המסגרות הכובלות של מסחר זעיר ורוכלות שהיו מנת חלקם עד אז, ואמידים שבהם בעלי היזמה זכו במכרזים שונים, כאספקת צרכי הצבא במחוזות שונים.
יודעי השפה הצרפתית, אפילו במקצת מצאו פרנסה בכבוד, כפקידים ועוזרים במפעלי תעשיה ומסחר שייסדו הצרפתים. במשך שנים מספר נסללו כבישים רבים ונסללה מסילה חדישה לרכבת, ואמצעי תחבורה ממוכנים הוכנסו לשימוש. קשר יעיל בין הערים לכפרים נפתח. מקומו שהיו מרוחקים ובחזקת סכנה, נעשו קרובים ובטוחים.
כתוצאה מכך הרחיבו היהודים עסקיהם ושותפויותיהם עם הברברים בכפרים. הם יכלו לפקח על עסקיהם באופן נמרץ יעיל. מעתה לא היו צריכים לשהות תקופות ארוכות של שישה חודשים, ולטוש את משפחותיהם כפי שעשו בעבר. ימי שהותם בעיר נעשו ממושכים ותכופים יותר.
כך יכלו למלא חובותיהם לקהילה ולמשפחה. שיתפו עצמם בדאגה לחינוך ילדיהם, פעילותם החברתית במסגרת הקהילה נעשית מלאה ואינטנסיבית. הון שנטצבר בידי יחידים, איפשר עיסקות ושותפויות בין בעלי הון לבין אחיהם יחידי הקהל. וכל פעילויות הקהל קיבלו תנופה חדשה.
מתולדות העיר צפרו-פרק שישה עשר רבי דוד עובדיה– השנים תרע"ט – תרצ"ח 1918 – 1938.
עמ' 178
Michel Abitbol – TUJJÄR AL-SULTÄN
Michel Abitbol
TUJJÄR AL-SULTÄN
Il y a une quinzaine d’années, nous avons eu la chance de prendre connaissance de l’existence d’une collection d’archives familiales, un corpus de quelque 200 lettres arabes, datant de la deuxième moitié du XIXème siècle, des lettres dites sharifiennes, adressées du Palais royal marocain à une famille de riches commerçants juifs de Mogador, la famille Corcos.
Salomon, Jacob, Abraham et Haïm Corcos – les principaux acteurs de cet échange épistolaire – étaient, ainsi qu’un petit nombre d’autres “grands” personnages juifs, musulmans, et européens, des “Négociants du Roi” et, à ce titre, le corpus d’archives dont il est question dans cet ouvrage est un outil d’une précision incomparable pour connaître, la structure sociale, les modalités d’action, voire la vision du monde de tout un pan de la société juive du Maroc, à un moment où ce pays vivait les derniers soubresauts de son indépendance précoloniale.
Qui étaient donc ces Négociants du Roi? Des commerçants, bien sûr, mais des commerçants qui se sont fait remarquer du Pouvoir central ou Makhzen autant sinon plus par leur savoir-faire que par leur fortune. Celui-ci va les appeler, à son service, dans un double but: faire fructifier, d’une part, l’argent du Sultan et celui de ses proches dans le commerce avec l’étranger – et tenter d’endiguer, d’autre part, l’irrésistible expansion du commerce européen le long du littoral atlantique marocain.
Cette nomination était généralement sanctionnée par un Edit royal, un Dahir qui, tout en étant vague sur le statut légal acquis par les Négociants du Roi, n’en était pas moins un puissant moyen de promotion sociale et de protection personnelle, permettant à ses détenteurs, de pouvoir compter, en tout lieu et, à tout moment, sur l’aide des représentants des pouvoirs publics:
“Que l’on ne se mette point en travers de leur chemin et qu’on ne leur fasse subir aucun préjudice, de quelque nature qu’elle soit. Nos serviteurs et nos agents qui auront (cet Edit), entre les mains sont tenus de se conformer à ses dispositions”.
C’est la formule consacrée contenue dans chacun de ces textes dont les dispositions étaient renouvelées, à chaque succession royale, les Tujjar juifs, devenant pour l’occasion, “les Juifs du Sultan” et de son entourage immédiat, étant donné “qu’ils sont parmi les commerçants les plus considérés par Nous et parmi les plus dignes d’égards… qu’ils comptent parmi l’élite des négociants qui oeuvrent pour le développement du port de Mogador et pour l’accroissement du Trésor Public”.
Exonérés du versement de l’impôt de capitation, la jizya, auquel sont soumis tous les dhimmi, les Négociants du Roi ne vivaient pas dans le Mellah au même titre que le reste de la population juive, mais dans la Qasba, le quartier administratif de la ville, où chacun d’eux disposait d’une ou de plusieurs maisons d’habitation ainsi que d’un ou de plusieurs magasins que le Makhzen mettait à leur disposition, en échange d’un loyer modique.
En même temps que leur nomination et l’autorisation de commercer avec l’Europe, ils recevaient un premier prêt de lancement pour l’achat de produits d’importation, assorti, le plus souvent, de divers avantages fiscaux et de l’octroi de certains monopoles sur l’exportation de telle ou telle marchandise. En cas de coup dur ou, au contraire, à la vue d’une bonne affaire, les Tujjar avaient toujours le loisir de faire appel au Sultan pour l’obtention d’un nouvel échelonnement de leur dette ou de nouveaux crédits et c’est ainsi que l’une des caractéristiques, les plus remarquables de cette catégorie sociale, devait être son perpétuel endettement auprès du Makhzen qui, très rarement seulement, décidait de retirer son appui à l’un ou l’autre de ses négociants, en faillite.
Aussi paradoxal que cela puisse paraître, plus une personne était endettée auprès des pouvoirs publics et, plus elle était… riche et socialement importante.
Un tel système – économiquement aberrant, à plus d’un titre, il faut bien l’admettre – mais qui avait eu néanmoins comme mérite d’avoir tenu, un tant soit peu, en échec l’intrusion européenne, ne pouvait guère susciter l’enthousiasme des Consuls européens, comme en témoigne cette description, peu élogieuse laissée par le vice-consul de France à Mogador, Charles Delaporte:
“Veut-on savoir comment vit et meurt un Tajjer de l’Empereur?
“Un juif dans la misère, endetté envers Mouley Abd-al-Rahman d’une très forte somme… a tant écrit à l’Empereur que celui-ci vient de lui ouvrir soit un crédit de 10000 piastres fortes à la Douane, soit de lui accorder l’importation de 2000 quintaux de fer, droits payables à termes illimités. Le juif n’a pas un centime, mais son permis à la main, il écrit à d’autres juifs de Londres qui s’empressent de lui expédier les 2000 quintaux. Le fer arrive, se vend à n’importe quel prix, relativement toujours avec bénéfice, puisqu’il est entré sans droits. Avec le profit, on achète des marchandises que l’on adresse au correspondant de Londres. On fait venir un 2ème, un 3ème navire…On est tadjer tant que les 10000 piastres n’ont pas été absorbées par ledit correspondant et puis, quand il n’y en a plus, on écrit, on pleure, de nouveau auprès de l’Empereur…”
Quant au Sultan, il aurait expliqué, en ces termes, sa pensée économique, selon le même consul français:
“L’argent que l’on me doit substante le commerce, fait vivre ceux qui le font travailler et entretient la navigation de mon port… Que les négociants payent ponctuellement les sommes qui suffisent à la solde des garnisons de Maroc et de Mogador, je ne leur en demande pas davantage…”
En 1841, il y avait 19 Tujjar à Mogador dont 14 étaient juifs, 2 musulmans et 3 chrétiens; au milieu des années 50, leur nombre doubla, passant à 39 dont 24 juifs – parmi lesquels un naturalisé français et un naturalisé anglais, 10 musulmans et 5 européens; au début des années 80, sur les 51 Tujjar que comptait Mogador, 31 étaient juifs, 16 musulmans et les 4 autres européens.
Citons quelques noms parmi ces Tujjar juifs – les Corcos qui, avec les Elmaleh et les Afriat étaient les plus entreprenants de tous; assez loin derrière eux, il y avait les Pinto, Coriat, Aflalo, Zagury, Levy-Yuli, Acoca, Ohana, etc
Michel Abitbol
TUJJÄR AL-SULTÄN