הפזורה הספרדית-פורטוגלית המערבית במאה ה-17 – מאת יוסף קפלן
בינתיים נוצרה גם ״פזורת אנוסים״ מחוץ לחצי־האי האיברי. על אף הקשיים שהשלטונות בספרד ובפורטוגל הערימו על האנוסים שביקשו לברוח מגיא הצלמוות האיברי, הצליחו לא מעטים מביניהם להתחמק מעיניהם הפקוחות של חוקרי האינקוויזיציה שפעלו שם. ״נוצרים חדשים״ מצאו לעצמם מקלט בארצות השפלה, שהיו במאה ה־16 תחת שלטון הכתר הספרדי. אנטורפן, עיר הנמל העיקרית במערב אירופה שהפכה למרכז ראשי של הסחר הבינלאומי והקולוניאלי, משכה אליה ״נוצרים חדשים״ מסוגים שונים: כאלה שביקשו לשמר את יהדותם בסתר וכאלה שהשתוקקו להיטמע בחברה הנוצרית. אלה ואלה קיימו קשרים הדוקים עם האנוסים בספרד ואפילו עם מרכזי היהדות הספרדית, שהוקמו לאחר הגירוש באיטליה ובאימפריה העות׳מנית. ברשת המסחרית הבינלאומית, שקישרה בין בני היהדות הספרדית על פזורותיה, הובילו דרכים רבות אל הנמל השוקק שבאַנטוֶרפן.
גם לצרפת הגיעו אנוסים בעקבות הגזירות שפקדו אותם בשלהי ימי הביניים ובראשית העת החדשה. בארץ השכנה מצאו ״נוצרים חדשים״ ואנוסים נרדפים מקלט מחקירות האינקוויזיציה. מרבית הנמלטים התמקמו ביישובים שבגבול הספרדי־צרפתי או בקרבה אליו. אל סַן ז'אן דֶה לי(St. Jean de LUZ ), בִּיאַרִיץ, באיונה, פירוראד, לה באסטיד־קליראנם ובּורדו נמשכו גלים של מהגרים ספרדים ופורטוגלים שממוצא יהודי. המלך הנרי השני העניק להם בשנת 1550 פריבילגיה מיוחדת, שהבטיחה להם את הזכות להתיישב בכל תחומי הממלכה, לנוע בה בחופשיות ולעסוק בה במסחר ובמלאכה באין מפריע. ניתנה להם גם הזכות המיוחדת, שלא ניתנה לתושבים זרים אחרים, להוריש את נכסיהם לצאצאיהם ולקרוביהם. פריבילגיה זו הניחה את היסודות להתיישבות ״האומה הפורטוגלית״ בתחומי צרפת. הזכויות שהיו כלולות בה חודשו על־ידי כל שליטי צרפת שעלו על כס המלוכה אחרי הנרי השני. רשמית הוחזקו ״פורטוגלים״ אלה כנוצרים קתוליים נאמנים, אך אין ספק כי מלכי צרפת וגורמי שלטון נוספים הכירו היטב את טיבם של המתיישבים האלה, וזיקתם הערה ליהדות לא היתה בגדר סוד. מתוך שיקולים כלכליים ומדיניים העדיפו להעלים עין ממעשי ההתייהדות של סוחרים נמרצים אלה, שיצרו בתוך צרפת תשתית חברתית וכלכלית מיוחדת במינה. הם נהנו מאוטונומיה נרחבת, החזיקו בתי קברות נפרדים ושמרו על קשרים עם קהילות יהודיות ספרדיות שנוסדו בינתיים במערב אירופה.
שלוותם של ״הנוצרים החדשים״ בצרפת הופרעה לעתים נדירות. ב־1619 הם גורשו מסן ז׳אן דה לי בעקבות הפרעות שפרצו שם, כשהעלילו על אשה פורטוגלית שחיללה כביכול את הלחם הקדוש. ב־1632 הושם קץ ליישוב הפורטוגלי המשגשג ברואן וב־1685 האשים הפרלמנט בטולוז שבעה סוחרים מבני ״האומה הפורטוגלית״ במעשי התייהדות וציווה לשרוף אותם בעודם בחיים. אך אירועים חריגים אלה לא החלישו את מעמדה של אוכלוסיית האנוסים בצרפת, שהמשיכה ליהנות מחסותם הנדיבה של מלכי צרפת. אלה נעתרו יותר ויותר לרצונם של הסוחרים הפורטוגלים לקיים אורח חיים נפרד ואיפשרו להם לשמור בסתר על יהדותם. בבתי הקברות שלהם ניתן לגלות, כי משנות השישים של המאה ה־17 הפכו הביטויים היהודיים למוחצנים: התאריכים נרשמו על פי שנת הבריאה ולא על פי המניין הנוצרי, והשמות שנרשמו היו לעתים שמות עבריים של ממש.
בשנת 1723 זכו אנוסים אלה להכרה רשמית כיהודים לכל דבר. מאז התארגנו העדות שבבורדוֹ ובבאיונה כקהילות יהודיות רשמיות, עם מוסדות מגובשים, חברות לצדקה וללימוד תורה, בתי כנסת ובתי מדרש.
אך כשהקהילות בדרום־מערב צרפת קיבלו הכרה חוקית מצד מלך צרפת, כבר היתה הפזורה הספרדית המערבית לגורם חי ותוסס בעולם היהודי דאז. במדינות שונות במערב אירופה ובמושבותיהן שבעולם החדש כבר נתקיימו קהילות ספרדיות־פורטוגליות מבוססות, שמשכו אליהן גלי מהגרים מבין האנוסים שבחצי־האי האיברי ומבין ריכוזי היהדות הספרדית שבאיטליה, בצפון אפריקה ובאימפריה העות׳מנית.
אמשטרדם הפכה כבר בתחילת המאה ה־17 למטרופולין של הפזורה הספרדית המערבית. בני העדה הספרדית־פורטוגלית שבעיר זו הפכו לגורם חברתי וכלכלי מרכזי ברפובליקה ההולנדית החדשה. ב־1610 כבר ישבו שם כ־500 יהודים ממוצא איברי ומספרם הוכפל לקראת 1620. ב־1675, משנחנך בית הכנסת הגדול והמפואר של קהילת הספרדים באמשטרדם, כבר עלה מספרם של יהודים אלה לכ־2,500 נפשות. העדה הספרדית בהמבורג מנתה קרוב ל־800 נפשות לקראת סוף המאה ה־17, ובשנות השמונים של אותה מאה נמצאו בלונדון 414 יהודים ממוצא איברי.
גם ההתיישבות היהודית ביבשת החדשה קיבלה תנופה רבה. ב־1645 נמצאו בפרנמבוקו, בירת המושבה ההולנדית שבצפון־מזרח ברזיל, כאלף יהודים, רובם ככולם ממוצא ספרדי־פורטוגלי. כשנפלה מושבה זו בידי הפורטוגלים ב־1654 והקהילה היהודית שבה נהרסה, התפזרו רבים מחבריה בתחום האזור הקריבי.
בני ״האומה היהודית ספרדית־פורטוגלית״ יצרו רשת מסחרית ענפה בין צפון־מערב אירופה לחצי־האי האיברי ומשם אל העולם החדש. יהודים אלה התמקדו בייבוא סחורות קולוניאליות כסוכר, קקאו, טבק ועוד, ששימשו בסיס להקמת תעשיות משגשגות, שאותן הם ניהלו במרכזים שבהם ישבו במערב אירופה.
האירוע ההיסטורי שנתן תנופה להיווצרותה של הפזורה הספרדית המערבית הוא ללא ספק נפילתה של אנטורפן בידי הספרדים בשנת 1585. הכוחות המורדים בראשות וילהלם השתקן, שכרתו ב־1579 ברית נגד השלטון הספרדי והקימו את ברית שבע המחוזות הצפוניים של ארצות השפלה, נאלצו לוותר על אנטורפן, שעברה לידי הכוחות הנאמנים למלכות הספרדית. המוני קלוויניסטים ברחו אל המחוזות הצפוניים, שהתלכדו כרפובליקה מאוחדת. בין הנמלטים נמצאו גם ״נוצרים חדשים״. מספרם של אלה גדל ב־1595, כשהמורדים הטילו מצור ימי על אנטורפן, שהנחית עליה מכת מוות. הסוחרים הפורטוגלים שישבו שם נאלצו עתה לחפש תחליף שיאפשר להם להמשיך בעיסוקי המסחר שלהם. המבורג ואמשטרדם הצטיירו בעיניהם כאלטרנטיבות מתקבלות על הדעת. פנייתם אל ערי נמל אלו משכה עימה גלי הגירה נוספים של אנוסים, שהתחברו אליהם והתיישבו בשני המרכזים האלה, שזכו באותם ימים לתנופה מרשימה.
יש לציין, שהמעבר של אנוסים אלה מנצרות ליהדות באמשטרדם ובהמבורג כאחד לא היה פשוט כלל ועיקר. אמשטרדם הקלוויניסטית והמבורג הלותרנית לא הסכימו בקלות להכיר בנוכחות יהודית בתחומיהן. המגמות האנטי־יהודיות המסורתיות עדיין שלטו בכיפה, והחששות מצד הסוחרים המקומיים מילאו אף הם תפקיד לא מבוטל בהתנגדות שנגלתה באותם ימים להתיישבות יהודית מוכרת הן באמשטרדם והן בהמבורג. אך בסופו של דבר נתרחש המהפך, והשלטונות נאותו להכיר בעדות הספרדיות־פורטוגליות שכבר נמצאו שם כעדות יהודיות אוטונומיות. הסנט בהמבורג העניק לתושבים היהודים הכרה רשמית ב־1612, ותוך זמן קצר נוסדו שם שלושה קהלים נפרדים של יהודים ספרדים. הכרה דה־פקטו היתה כבר קיימת באמשטרדם בתחילת המאה ה־17, אך רק ב־1616 נתקבלה החלטה רשמית שהתירה את ישיבתם של יהודים שם תוך מגבלות לא מעטות. גם באמשטרדם נתקיימו שלושה קהלים נפרדים לקראת סוף העשור השני של המאה ה־17. אין זה מקרה, שגם בהמבורג וגם באמשטרדם פעלו בהתחלה קהלים קטנים נפרדים במקום קהילה מרוכזת ומאוחדת. השלטונות הסכימו להעניק ליהודים את הזכות לקיים את דתם ופולחנם, אך ביקשו שיצניעו זאת ככל שהדבר ניתן. לכן הם אסרו עליהם להקים בתי כנסת, והתפילות נתקיימו בבתים פרטיים. בנסיבות אלו טבעי הדבר, שהמתפללים התארגנו בקהלים נפרדים, אשר היו בנויים במידה רבה על יסוד ההתחברות של קְלַנים משפחתיים.
ב־1639 נתאחדו שלושת הקהלים הספרדים באמשטרדם והקימו את קהילת ״תלמוד תורה״, וב־1652 אירע דבר דומה בהמבורג, משנוסדה הקהילה המאוחדת ״בית ישראל״. ליד שתי הקהילות האלה נוסדו קהילות קטנות נוספות, שלעתים לא היו אלא סניפים של הקהילות הגדולות. באלטונה, שהיתה בשלטון הכתר הדני, נתקיימה קהילה פורטוגלית מדולדלת; היא נקראה תחילה ״בית יעקב הקטן״ ומאוחר יותר — ״נוה שלום״. בגְלִיקשְטַאדט הוקמה קהילה קטנה בשנת 1622, לאחר שכריסטיאן השלישי, מלך דנמרק, ניסח שלוש שנים קודם לכן פריבילגיה ליהודים, שהבטיחה להם זכויות נרחבות למדי, ובאמצעותן קיווה למשוך סוחרים פורטוגלים מהמבורג ומאמשיטרדם. גם לאמוץ הסמוכה הגיעו סוחרים פורטוגליים, ולקראת אמצע המאה ה־17 הוקמו בה היסודות הראשונים של חיי הקהילה. ברפובליקה ההולנדית נעשו בתחילת המאה ה־17 נסיונות להקים קהילות ספרדיות באלקמר, בהרלם וברוטרדם, אלא שנסיונות אלה נקטעו באיבם. רק מאוחר יותר נוסדו מרכזים של יהודים ספרדים במקומות אחרים, במיוחד בהאג וברוטרדם.
הפזורה הספרדית-פורטוגלית המערבית במאה ה-17 – מאת יוסף קפלן-עמ' 102
האנוסים-זהות כפולה ועליית המודרניות- ירמיהו יובל- כיבוש־מחדש ותחייה: הצלב חוזר
כיבוש־מחדש ותחייה: הצלב חוזר
מעגל שלם נסגר מאז נדחפו היהודים למחנהו של טאריק בגלל רדיפות הוויזיגותים. עכשיו, בתום מאה שנה של קנאות ברברית, נהו היהודים אל מחנה הנוצרים, לא רק מן הבחינה הפוליטית אלא גם מבחינה גאוגרפית, והיגרו בהמוניהם אל ממלכות הצפון. השליטים הנוצרים קידמו את שובם בברכה בתור בעלי ברית רצויים בבניין האימפריה הנוצרית החדשה בספרד – שכן זה, לא פחות, היה חזונם ויעדם של מנהיגי הרקונקיסטה.
כוחם של המוסלמים בספרד נשבר לבלי תקנה בקרב לס נאווס דה טולוסה (Las Navas de Tolosa) בשנת 1212; וכשנפלה סוויליה בשנת 1248 כמעט הושלמה מלאכת הרקונקיסטה. מעוזם האחרון של המוסלמים בחצי האי האיברי, גרנדה והחוף הדרומי, נותר בידם למרבה הפלא עד 1492, השנה שבה תמו למעשה גם החיים היהודיים בספרד.
מאות שנות הכיבוש מחדש הטביעו את חותמן על רוח מסע הצלב הדתי, שהוסיפה לנשב בספרד גם אחרי שזו נעשתה אימפריה, ועל פולחן המוצא וערכי ההידלגו(hidalgo)- בן האצולה הנמוכה בספרד-. הערכים האלה העלו על נס את טוהר הדם האצילי, ההקרבה האישית ואומץ הלב, ובזו לעולם העבודה, הייצור והמסחר – אם כי לא לפירותיהם, שההידלגו הספרדי ראה זכות טבעית לעצמו לקטוף אותם.
בשל הגישה הזאת יועדו ליהודים תפקידים חדשים בספרד הנוצרית, הן בתור ספקי העושר והן בתור מי שסייעו למעמד השליט, באמצעות ניהול מערכות המסים, לקטוף את פירות העושר הזה. אבל תחילה נועד להם תפקיד של מיישבים ומתנחלים.
אחד החסרונות של הכיבוש מחדש היה הפער המתרחב והולך בין הגאוגרפיה לדמוגרפיה. ככל שנכבשו עוד שטחים גבר זרם הפליטים המוסלמים שפנו דרומה, והשטחים הכבושים נותרו ריקים למחצה מאדם ושרויים בחורבן כלכלי. התוצאה הייתה מחסור חמור בכוח־אדם אזרחי שיחזיק ויפתח את השטחים שנכבשו מידי המוסלמים. המוסלמים הנמלטים השאירו אחריהם רכוש רב, שהשליטים החדשים חילקו בין אבירים זוטרים, חיילים ואיכרים חופשיים ותיקי מלחמה – וגם בין יהודים, שנשאו את הבטחת הפיתוח הכלכלי.
היהודים (ובייחוד המהגרים החדשים) אכן היו מצרך מבוקש באזורי הספר המשתנים תדיר. רוב היהודים התנגדו עתה למוואחידון, ולכן נחשבו נאמנים; שליטתם בשפה הערבית והיכרותם עם מנהגי המוסלמים הועילו רבות בטיפול באוכלוסייה המוסלמית; והם ניחנו בכישורי המסחר והמלאכה שנדרשו לשיקום הכלכלה באזורים הנטושים. בסך הכול נהנו היהודים מיחס טוב בתקופת הרקונקיסטה – למעשה נהגו בהם יפה כל כך עד שלמרות ייסורי ההסתגלות שאין מנוס מהם עבר עליהם מין תור זהב שני, ועל כל פנים הזדמנו להם הזדמנויות רבות לעשות חיל.
הכיבוש מחדש עורר מאמץ אדיר של עיור בספרד הנוצרית, אחד המרשימים ביותר בימי הביניים. עשרות ערים, עתיקות וחדשות, גדולות וקטנות, קמו בסוף התקופה בקסטיליה לבדה. הערים הושתתו על צו מלכותי וזכו לחירויות רבות, שמרו בקנאות על עצמאותן וביקשו כל העת להרחיב את תחומיהן.
היהודים והמנגנון הכלכלי
הסיבה שהיהודים היו מבוקשים כל כך לא הייתה כישוריהם המסחריים והכספיים בלבד אלא מומחיותם רבת־השנים באומנויות שהעיר זקוקה להן – ייצור בגדים, נעליים, רהיטים, כלים, נשק וכדומה. בכל התחומים האלה נהנו היהודים מיתרון על העירונים הנוצרים החדשים, שרובם באו מחוגי הצבא ולא היה להם ניסיון רב בחיי עיר. היהודים גם שירתו את המלכים – הם סיפקו ציוד לצבא, סייעו בגביית מסים, חכרו וניהלו ענפי מונופולין מלכותיים(כגון מכרות מלח) והלוו כסף לאצילים, לאדונים הכפריים ולעירונים החדשים. הוגן אפוא לומר שהיהודים עזרו להתניע את מנועי הכלכלה בספרד הנוצרית בדורות המכריעים שאחרי הרקונקיסטה, והם שעיצבו את הכלכלה והקנו לה תנופה. ואולם במאה הארבע־עשרה החלו העירונים הנוצרים לשוב ולהשתלט על תפקודים עירוניים רבים שהיו עד אז בשליטת היהודים (חוץ מענייני הכספים של המלכים); והתהליך הזה הוליד יריבות מרה וארוכת שנים בינם ובין מדריכיהם היהודים לשעבר.
הערים ושלטונם העצמי של היהודים
מעמדם של היהודים בספרד הנוצרית היה מעוגן בחוק. הם התגוררו בשכונות נפרדות קטנות, שנקראו חודדיה (judería), ונחשבו לעירונים ממעמד נחות. בשל כך היה קיומם בספרד הנוצרית אקראי פחות, אם כי לא שברירי פחות בעתות משבר. היהודים היו גוף מאוגד בעל שלטון עצמי שנקרא אלחמה (aljama, ״קהילה״ בערבית). כל חבר באלחמה היה רשאי – ובעצם חייב – לחיות לפי ההלכה היהודית ולציית ברוב העניינים לבתי הדין הרבניים. היהודים הודרו מתחום שלם של כיבודים והזדמנויות, אבל השירות שנתנו לחצרות המלוכה הקנה להם יתרונות שעוררו טינה בלב תושבי הערים, ואלה התלוננו בקביעות שהיהודים נאמנים לכתר יותר משהם נאמנים לעיר. הקובלנה הזאת, ככל שהייתה חד־צדדית, לא הייתה חסרת בסיס. בזכות זיקתם אל הכתר נהנו היהודים מאוטונומיה כפולה – בתור קורפורציה עירונית לעומת האצילים, ובתור קהילה שכפופה במישרין למלך בתוך העיר. הכפילות הזאת הייתה גורם עיקרי לטינה ולחיכוכים בין הערים ובין תושביהן היהודים. המאבק המר הזה העיב על תולדות המאה הארבע־עשרה, וסופו שפצע פצעי מוות את כלל הקיום היהודי בספרד.
שניות תרבותית ותלות הדדית
חוץ מתפקידם בכלכלה הוסיפו היהודים עוד דורות רבים להעביר את התרבות והידע של הערבים אל ספרד הנוצרית, והם עצמם החזיקו בזהות תרבותית מעורבת. מאלף להיווכח כמה זמן שימרו היהודים בספרד הנוצרית את שמותיהם הערביים, את שפתם וטעמיהם הערביים. ב־1305 היו כמעט כל נכבדי היהודים בטודלה, עיר בנווארה שבצפון, בעלי שמות ערביים (עבאסי, פלקירה, שעיב, דאוד וכדומה). המבקרים בטולדו כיום עדיין מתפעלים מן היופי המורכב, המוסלמי, של אל טרנסיטו (El Tránsito), בית כנסת פרטי שנבנה ב־1360, מאה שנה אחרי הכיבוש מחדש, בידי שמואל הלוי אבולעפיה, חצרן יהודי בעל שם ערבי ששירת את המלך הקתולי וקישט את ההיכל הזה בכתובות עבריות וערביות. אבל בחיבוריהם המלומדים של היהודים התמעט והלך השימוש בערבית. עברית, ולפעמים ארמית, החלו לשמש לכתיבת מסות, דרשות ודברי מוסר, שהיו עיקר מניינה ובניינה של הפרוזה היהודית בספרד הנוצרית. השירה אמנם באה איתם אל ארצות הנוצרים, אבל ימי תפארתה כבר חלפו. יצירתם המקורית של היהודים בספרד הנוצרית היא הקבלה, תנועה מיסטית ומשיחית שצורתה התעצבה בתור תנועה מחתרתית למחצה סביב יצירתה הקנונית, ספר הזוהר. במקום להתעמק בתלמוד עסקו המקובלים באלגוריות מיסטיות משוכללות ובצירופים עתירי דימויים של מילים ומספרים, שבאמצעותם ביקשו לפענח את סודות הבריאה ואת המשמעות הסמויה החבויה מתחת לטקסט הגלוי של התורה. תפיסת הגאולה שלהם הייתה כרוכה בפעולה מיסטית שבה המקובל מסוגל להשפיע על הספרה האלוהית עצמה ולתקן את מצב היקום כולו, תיקון זעיר שהשפעתו מצטברת.
הפילוסופיה, לעומת זה, נלחמה על חייה. מאבק עז ניטש על מורה נבוכים מאת הרמב״ם, ובייחוד על תפקידה של הפילוסופיה הרציונלית, שרבנים רבים ראו בה סכנה לישירות הטבעית והרגילה של האמונה העממית – ולמיסטיציזם היהודי בראשית דרכו. בסופו של דבר איבדה הפילוסופיה במידה רבה את הלגיטימיות שלה ונדחתה מן החיים היהודיים; היא נותרה נחלתו של מיעוט קטן ואליטיסטי בלבד ונדחקה לשוליים.
האנוסים-זהות כפולה ועליית המודרניות- ירמיהו יובל- כיבוש־מחדש ותחייה: הצלב חוזר-עמ' 58
יהדות מרוקו-הווי ומסורת-החינוך היהודי המסורתי ב"חדר" א-סלא-רפאל בן שמחון- תשנ"ד
הכשרת בני הכפרים לרבנים
עם הכיבוש הצרפתי באה הפסקה רוחנית ומתמשכת בלימוד התורה. השחרור הצרפתי וחינוך הנוער בבתי-ספר של אליאנס הפכו את הקערה על פיה. נפערה גם תהום בין אבות לבנים. חלק גדול מהנוער השליך מאחרי גבו את מסורות אבותינו, והתחיל להזניח את התפילות. הישיבות התמעטו והבנים נהרו בסיום הלימודים בחדר לבית־ספר המודרני והחדש שנפתח, כדי לרכוש בו השכלה ותרבות אירופאית. נדיר היה למצוא הורים שישלחו את בניהם ללימודי־קודש בישיבות, זולת רבנים בודדים ובעלי ייחוס.
הנוער נותק ברובו מהמסורת עתיקת היומין ונשאר מרוחק מכל עניני הדת כולל תחיית שפתו. הדור הישן נשאר סגור ומסוגר בתוך מסגרתו הדתית, נאמן למסורתו מדקדק במצווה קלה כבחמורה, אדיש נוכח הבנים המתרחקים אט אט מעברם המפואר (שוראקי). עם זאת לא עיר כמו מכנאס, בעלת המורשת המפוארת, תוותר על המשך לימודי הקודש בישיבות. למרות שרבים ראו בלימוד השפה הצרפתית כורח השעה, היו לא מעט רבנים שהסתייגו מבית הספר של אליאנס הנקראת בפי יהודי מרוקו אש-כואלה (בספרדית escuela), ומהחינוך הניתן בו. במכנאס הם דרשו את המלה, ״אש־כולה״. הם הניחו ש״כל השפות האירופאויות זורקות אפיקורסות״ בנוער המסונוור אחרי תרבות המערב.
רבה הראשי של העיר מכנאס, הגאון והחסיד ר׳ ברוך רפאל טלידאנו זצ״ל, היה בין הרבנים שהתנגדו לחינוך האליאנס ושמו הלך לפניו כמפיץ תורה ברבים וכמתנגד חריף לתרבות אירופה. דאגתו לחינוך יהודי-דתי, לא נתנה לו מנוח. הוא דאג לא רק לבני עירו אלא לכלל ילדי ישראל, במיוחד לבני הכפרים החסרים רועים רוחניים. הוא יצא בכוחות עצמו לכפרים המרוחקים בדרום מרוקו, עשה בהם ימים כלילות, גייס תלמידים והביא אותם למכנאס. באין פנימיה, הוא היה מפזר אותם בין בעלי־בתים, שדאגו למחסורם ביד רחבה. כל בעל־בית שאיכסן בביתו בחור ישיבה אחד או שניים היה בדרך כלל סוחר אמיד או בעל-מלאכה שראה זכות גדולה לעזור ולארח בביתו, תלמיד שאינו בן המקום ורוצה ללמוד תורה. בעל־הבית ראה במעשהו זה קיום מצווה של הכנסת אורחים ועזרה ללומדי תורה בפרט אם הוא בעצמו לא יכול היה לקיים מצווה זו.
בעלי-בתים אלה לא קיבלו שום תשלום או תמיכה מגוף כלשהו. להיפך, הם תמכו בתלמיד האורח, נתנו לו דמי כיס בעין יפה והתייחסו אליו כאל אחד מבניהם. לפעמים, אף חיתנו אותו על חשבונם. זכורים לנו מקרים שבהם בעל־הבית השיא את בתו לתלמיד שהתגורר אצלו, כאשר הוא למד בישיבה. תלמידים אלה מצידם ראו במארחם, אב תומך ונאמן וכיבדו אותו כיאות. בחורים אלה, רובם ככולם, סיימו את לימודיהם בישיבתו המפורסמת של הרה״ג ר׳ יצחק סבאג ז״ל.
הערת המחבר: ר׳ ברוך טולידאנו זצ״ל, ראב״ד במכנאס, בן שושלת חכמים מפוארת ממגורשי קסטיליה. ישב על כס הרבנות במות אביו ר׳ יעקב זצ״ל, ב-1928. הקים ישיבות רבות והיה קנאי גדול לדת ישראל. עלה ארצה ב־1968 והתישב בבני ברק, ושם הייתה מנוחתו כבוד ב-1970 תשל״א. חיבר ספרי שו״ת על השו׳׳ע, בניו ונכדיו ממשיכים את דרכו בקודש, והקימו ישיבות ״אור-ברוך״ בירושלים, המנוהלת ע״י אחד מנכדיו, הרב מיכאל טולידאנו שליט״א. על הרב טולידאנו, ראה ״ספר ביקוד החמה, תולדותיו ופעליו של הרב ברוך רפאל טולדאנו, ירושלים, תשמ׳׳ט; מ. לסקר, עמי 169. הקהילות פאס, מכנאס, צפרו ומראכש, התייחסו אל בתי-הספר של חברת כי״ח (כל ישראל חברים), כאל ״מרכזי כפירה״. ולעתים קרובות היו רבני הקהילות עיקשים בהיצמדות למדיניות של הרחקת הנוער מבתי-הספר של כי״ח.
המתקדמים ביותר, למדו אצל הרב ידידיה טולידאנו זצ״ל והיו שהוסמכו לדיינים. עם סיום הלימודים חזרו אחר-כך לכפריהם הרחוקים, כשבידיהם תעודת הסמכה של שוחט ובודק, מוהל וכדומה. רבים מהם עלו לארץ ומשמשים היום רועים רוחניים מצויינים לקהילותיהם, בערים וביישובי עולים. יש ביניהם המכהנים כדיינים וכראשי מועצות דתיות.
נשים לעזרת החינוך
על אף שלפני כניסת הצרפתים למרוקו, הנשים לא רכשו השכלה כלשהי בחייהן,רבות מהן היו מוכשרות, בעלות מעוף ומסוגלות לנהל, לחנך ואפילו להקים מוסדות לתפארת. נזכיר בראש ובראשונה, את מרת רבקה טולידאנו נ״ע, רעיתו של ר׳ שלמה טולידאנו ז״ל ממכנאס שהייתה ה״הנרייטה סאלד״ של ילדי ה־מללאח בעיר. בעזרת נשותיהם של נכבדי הקהילה ממשפחות אלכרייף, סודרי, עמאר, משאש, ובירדוגו. היא ייסדה תלמוד־תורה זוטא למעוטי יכולת. מעניין לציין שהנשים במרוקו היו דווקא החלוצות בקידום החינוך והוגות הרעיון להקמת תלמודי-תורה בערים. במכנאס למשל, נוסד תלמוד־תורה הודות למאמציה של מרת רבקה טולידאנו נ״ע. בהתחלה, התקיימו הלימודים בבנין שנשכר לצורך זה. היא גם השיגה רב גדול, שלקח על עצמו את החינוך ואת הטיפול בילדים.
הקמת תלמוד תורה במכנאס (רבקה טולידאנו)
זה לא קל היה לאשה מבוגרת כרבקה טולידאנו להקים מפעל כביר, למיעוטי יכולת, ליתומים ולכל אלה שאין ידם משגת לשלם א־סרט (שכר מותנה). כמו שמספר נכדה מחבר ויהי בימי המללאח, יד המקרה הייתה בדבר:
בשנת 1927 הגיע למכנאס שליח דרבנן מארץ הקודש, הרב רפאל ביבאס ז״ל, (מוצאו מאחת המשפחות המיוחסות בעיר סאלי). הרב השיג היתר מיוחד משלטונות הפרוטקטוראט, לערוך מגבית מיוחדת לבניית תלמוד- תורה בטבריה (שבה התיישבו רוב העולים ממכנאס), בתנאי שהשפה הזרה במוסד תהיה הצרפתית. נשיאת אגודת תלמוד־תורה או אם־הבנים, הייתה הגב׳ רבקה טולידאנו, אשר סייעה רבות לשליח מטבריה והתלהבותה לשליחות הקודש דבקה בה חזק, עד שהדביקו לה הכינויי ״רבקה ביבאסה״. הצלחת המגבית הייתה כה מרשימה עד שהביאה את פרנסי הקהילה לקנאה: ״אנו מוכנים לממן הקמת תלמוד־תורה בטבריה, כאשר בעירנו אין מוסד כזהז עניי עירך קודמים״. אמרו, ונפלה החלטה לבנות בנין לתלמוד-תורה כללי, ולא עוד רק לבני העניים, שירכז בתוכו תלמידי כל ה״חדרים״(יתר בתי הספר)
האגודה העמידה לרשות הקהילה מגרש שקנתה ב״מללאח״ החדש le nouveau mellah אולם ההשקעה הדרושה, הייתה מעבר לאמצעי הקופה הריקה של הקהילה, ועמדה השאלה מאיין יבוא עזרי? מיהודי התפוצות? מי חשב על זה? והנה, אם אין כסף ישנו הראש היהודי. אחד מנכבדי הקהילה, הגביר אליעזר בירדוגו ז״ל הגה שיטה מהפכנית. הוא הציע לקחת הלוואות מבנקים, כאשר הריבית תכוסה על ידי התורמים הקטנים שאינם יכולים לתרום את הקרן. ההצעה התקבלה בהתלהבות עצומה ושנה לאחר מכן, הבנין עמד על תילו, בנין מפואר עם עשרים וארבעה חדרים מרווחים שאיכסנו מאות תלמידים. המורים קיבלו את משכורתם מקופת הקהילה והם עמדו על משמרתם במסירות ובכישרון.
הערת המחבר: המללאח, עמי 192. (זוכר אני היטב את השד״ר רפאל ביבאס וה״עוזרת״ שלו מרת רבקה טולידאנו בשנות העשרים, אשה שהביאה להתלהבות עצומה בקרב האוכלוסיה היהודית ב״מללאח״. כל יום היה השד״ר מוזמן אל ביתו של אחד מנכבדי העיר, ״דורש״, ובמקום הייתה נערכת מגבית לטובת מפעלו של השד״ר, וכל זה היה הודות למסירותה ללא גבול של המנוחה רבקה נ״ע.
את ניהול המפעל הכביר הזה ששמו ״תלמוד-תורה״, הפקידה הקהילה בידי אחד הרבנים החשובים והמנוסים בעיר, הרב ידידיה טולידאנו ז״ל. אולם האחרון ״לא האריך ימים במשרתו״, ונאלץ להתפטר כעבור שנים מועטות. במקומו נתמנה למנהל ״תלמוד-תורה״, רב צעיר מאוד, הרב שלום משאש שליט״א, והוא אז כבן עשרים וחמש שנים. ואם כי קמה התנגדות חריפה למינוי רב כה צעיר, הצליח הרב משאש לנהל בעוז ובכבוד את המוסד הנכבד במשך למעלה משבע־עשרה שנה. הוא גם הצליח להכניס שיטות חדישות בחינוך. מספר התלמידים עלה למאות. שערי בית־ הספר נפתחו לרווחה לשפה העברית המודרנית ובד בבד גם לצרפתית. אבל קודם־כול, דאג הרב משאש להאדרת התורה לא רק בעירו מכנאס, המכונה בפי תושבי המדינה ״רוסאליים זגירה״ (ירושלים הקטנה), אלא בכל רחבי ארץ מרוקו. בנוסף לתפקידו כמנהל תלמוד־תורה, ייסד הרב שלום משאש מוסד חשוב והוא חברת דובב שפתי ישנים, להוצאת כתבים של רבני מרוקו. הוא גם הקים ישיבת ״כתר תורה״. ב-1939 ראה הרב שהדור הצעיר התחיל להתרחק ממסורת אבותיו, ומתוך חרדה לאובדן היצירות היקרות שהשאירו רבני מרוקו, קם הוא ור׳ יעקב בירדוגו ז״ל, וייסדו בשניהם את חברת דובב שפתי־ישנים. הודות למאמציהם הרבים, הצליחו בשלב ראשון להוציא לאור תשעה חיבורים רבי־ערך של גדולי הרבנים של מכנאס. ב־1941 במסיבת הפרידה מראש הדיינים של מכנאס, הרב יהושע בירדוגו ז״ל, כאשר נתמנה זה למשרת רב ראשי ליהדות מרוקו, הציע ר׳ שלום באקראי את הרעיון להקמת ישיבה במכנאס להכשרת רבני המחר. מיד ענה לו ראש הרבנים ר׳ יהושע בירדוגו ז״ל ואמר: ״נאה דורש־נאה מקיים״. הרב משאש נענה מיד לאתגר, והוקמה ישיבת כתר תורה שבראשה עמד הרב יצחק סבאג ז״ל, אשר הרב משאש בעצמו, יצק מים על ידיו.
הרב משאש מסמל היום, את יופיה וגדולתה של המסורת המפוארת של קהילת מכנאס, לה מנחיל כבוד גדול בישיבתו על כס הרבנות בבירת ישראל-ירושלים. לתפקיד הרם הזה הגיע ר׳ שלום, לאחר שנים טובות ומבורכות כאב בית־הדין בעיר הגדולה קאזבלנקה, וכאב בית־הדין הגבוה לכל קהילות מרוקו.
יהדות מרוקו-הווי ומסורת-החינוך היהודי המסורתי ב"חדר" א-סלא-רפאל בן שמחון- תשנ"ד-עמוד 198
Ben Maimon-Benmamon-Ben Marcos-Benmazor-Ben Merrouas-Benmoha-Ben Momo
BENMAIMON
Nom patronymique d'origine arabe, dérivé du prénom mascuün votif Mimoun, Ben Mimoun, le fils du chanceux, du fortuné, du béni. C'est la prononciation espagnole de Ben Mimoun. Alors que ce prénom masculin était jusqu'à nos jours très populaire dans les communautés juives, sa forme féminine, Mimouna, n'était portée que chez les Musulmans. A rapprocher de Mimouni. Le nom s'est particulièrement illustré en Espagne, porté par l'une des plus grandes famille de Cordoue et immortalisé par le plus grand rabbin depuis l'exil, l'aigle de la Synagogue, Maimonide, rabbénou Moché Ben Mai'mon. Autres formes: Mimoun, Ben Mimoun. Au XXème siècle, nom très peu répandu, porté uniquement, sous cette forme, au Maroc.
- YOUSSEF: Saint enterré dans le cimetière juif d'Oufran, dans le Sous, mort vers le milieu du Xlème siècle, cimetière réputé comme le plus ancien du Maroc.
- ABRAHAM: Saint dont la tombe à Tigut, dans l’Atlas était un lieu de pèlerinage local.
- MAIMON BEN YOUSSEF: Rabbin, exégète et philosophe, né à Cordoue en 1110. Pour fuir les persécutions almohades et assurer une bonne éducation religieuse à ses enfants, il se réfugia à Fès, pointant capitale de l’empire almohade avec sa famille, puis avec la recrudescence des persécutions s'installa au Caire où il mourut.
RABENOU MOCHE BEN MAIMON
(1135-1204): Maimonide, en hébreu Harambam, le plus grand des philosophes juifs du Moyen Age et l'une des plus importantes sources de la Halakha jusqu'à nos jours. L'adage populaire dit que du prophète Moïse, à rabbénou Moïse, il n'y a pas eu comme Moïse. Né à Cordoue en 1135, il fuya avec sa famille les persécutions almohades et vint parfaire ses études auprès des grands rabbins de Fès. La maison qu'il habita pendant cinq ans dans la médina est encore connue de nos jours, comme la maison aux horloges. C'est à Fès qu'il composa son épitre au Yemen sur la question de la conversion forcée à l'islam. Si contrairement à la conversion au Christianisme, la conversion à l'islam ne comporte aucune violation fondamentale de la loi juive et si la conversion de façade et le respect en secret des prescriptions religieuses est préférable à la mort, il est du devoir de tout Juif même converti d'apparence – car en se convertissant il ne perd pas la qualité de Juif contrairement à l'avis des rabbins les plus intransigeants – dès qu'il le peut, de quitter le pays d'intolérance pour un pays de tolérance où il peut revenir ouvertement à la vie juive. Il en donna l’exemple et après cinq ans à Fès, partit avec toute sa famille en 1165 vers Eretz Israël, puis en Egypte. Devenu médecin de la Cour du sultan d'Egypte, il déploya parrallèlement à ses travaux scientifiques, des efforts surhmains pour clarifier et codifier la Halakha dans ses ouvrages qui allaient devenir, après une période de controverse, les bases de la Halakha universelle: "Michné Torah", "Hayad Hahazaka". Philosophe, il fit la synthèse de la foi juive et du rationalisme dans son livre "Le Guide des égarés", dédié à son disciple préféré, Yossef Aknine, originaire de Ceuta au Maroc. Son tombeau à Tibériade est encore de nos jours un lieu de pèlerinage.
- MOCHE: Saint dont la tombe à Ras El Oued, à un kilomètre en amont de Debdou, était un lieu de pèlerinage local, revendiqué à la fois par les Juifs et par les Musulmans qui l'appelaient Sidi Mimoun ou "Saheb Jnoun".
BENMAMON
Nom patronymique d'origine hébraïque, formé de l'indice de filiation et du substantif mamon qui signifie richesse, grande fortune. Le nom est attesté au Maroc au XVIème siècle, figurant sur la liste Tolédano des patronymes usuels à l'époque. Au XXème siècle, nom très peu répandu, porté au Maroc (Sefrou, Fès).
BEN MARCOS
Nom patronymique d'origine espagnole, le fils de Marc, prénom autrefois porté par également par les Juifs en Espagne. Ce prénom latin est un des rares prénoms non- hébraïques porté dans le passé au Maghreb. Tombé en désuétude, il n'a subsisté que comme nom patronymique. Au XXème siècle, nom très peu répandu, porté au nord du Maroc.
BENMAZOR
Nom patronymique d'origine hébraïque qui a pour sens le fils de la guérison, à rapprocher des autres patronymes arabes synonymes: Faraj et Fargeon. Le nom est attesté au Maroc au XVIème siècle, figurant sur la liste Tolédano des patronymes usuels à l'époque. Au XXème siècle, le nom semblait avoir disparu.
MESSOD: Une des 15 victimes de la caravane de Juifs de la petite ville d’Azrou dans le Moyen Atlas, qui se rendait a Meknès et qui fut attaquée et massacrée
par des brigands au cours de la terrible famine qui ravagea le Maroc en l826.
BEN MEIR
Nom patronymique d'origine hébraïque, composé de l'indice de filiation Ben et du prénom hébraïque qui signifie il éclaire, porté dans toutes les communautés juives sépharades et achkénazes, où il s'écrit Meyer, Mayer. Ce prénom était très populaire dans le passé au Maghreb en référence à l'un des plus grands rabbins du temps de la Michna et l'un des saints miraculeux les plus invoqués au Maghreb, rabbi Méir Baal Haness enterré à Tibériade. Il n'est devenu que tardivement nom patronymique, ne figurant pas sur la liste Tolédano des patronymes usuels au Maroc au XVIème siècle. Au XXème siècle, nom très peu répandu, porté au Maroc et en Algérie (Tlemcen, Oran).
BEN MERROUAS
Nom patronymique d'origine arabe, qui signifie textuellement le déplumé, au figuré celui qui a perdu une grande fortune, porté par une famille originaire d'Espagne installée en Algérie en 1391. Au XXème siècle le nom semble avoir disparu.
- AMRAM: Un des rabbms qui trouvèrent refuge en Algérie en fuyant la vague de persécutions en Espagne en 1391. Le grand rabbin rabbin d'Alger rabbi Itshak Barchéchet demanda son intervention auprès du sultan de Tlemcen pour obtenir une franchise des droits de douane sur les livres qu'il avait réussi à faire sortir d'Espagne. Rabbin intransigeant, bien que n'occupant aucune fonction officielle, il se heurta aux Tochabim d'Oran, critiquant leur ignorance des règles de la Halakha. Le grand rabbin d'Alger le mit en garde contre une telle attitude lui conseillant la tolérance pour assurer la cohabitation, ajoutant qu'à la rigueur "il vaut mieux les laisser dans l'ignorance que de vouloir les corriger car s'ils refusent il commettraient alors le péché en connaissance de cause, ce qui est plus grave que le péché commis par ignorance".
BENMOHA
Nom patronymique d'origine arabo-berbère, formé de l’indice de filiation et de l'ancien prénom berbère Moha qui existait autrefois dans les communautés juives du sud du Maroc, et qui continue à être porté par les Berbères musulmans comme diminutif de Mohammed. Il semble que dans les communautés juives il était accepté non comme le diminutif de Mohammed mais comme prénom d'origine hébraïco-araméenne, "Moha", avec pour sens le cerveau, en hébreu "Moah" et par extension l'intelligence. Selon la tradition de la famille à Marrakech, ils seraient des descendants des expulsés d'Espagne, et prenaient soin d'écrire leur nom à la forme espagnole: Abenmoha. Autres formes: Moha, Benmoya, Abenmoha, Barmoha. Au XXème siècle, nom peu répandu, porté au Maroc (Marrakech, Setlat, Mazagan, Casablanca) et en Algérie (Oran, Alger, Guelma).
- ABRAHAM: Dayan au Tribunal de Marrakech, seconde moitié du XIXème siècle.
- RAPHAËL MESSOD (1778-1873 ):
Fils de rabbi Yaacob. Célèbre rabbin kabaliste de Marrakech, réputé de son vivant pour son extrême piété et son érudition, dans tout le Maroc au cours de la seconde moitié du 19ème siècle. Mort en 1873. il a laissé un grand nombre d'ouvrages dont quelques uns ont été imprimés: "Pardess Rimonim" (Jérusalem,1979), "Paraparoaot lahokhma" (Jérusalem, 1984), commentaires sur la Bible et le Talmud, édités par son arrière petit-fils de Paris, Isaac Benmoha. Il fut en correspondance avec les deux illustres rabbins, rabbi Itsaak Benwalid de Tétouan et rabbi Yaacob Berdugo de Meknès. Sa piété était telle que la légende rapporte que lorsqu'il ôtait son vêtement de juge, un serpent venait en assurer la garde pour lui éviter toute souillure. Il mourut accidentellement victime du coup de corne d'un taureau. Il laissa deux fils: Makhîouf qui fut un grand commerçant à Marrakech, représentant du consulat de France dans la ville et rabbi Abraham qui monta à Jérusalem et qui est enterré en contre-bas du Mont des Oliviers, près du tombeau d’Absalon, le fils rebelle du roi David.
MORDEKHAY: Fils de Makhlouf, petit- fils de rabbi Messod. Un des grands notables de la communauté de Casablanca au XXème siècle. Membre du Conseil Municipal et de la Chambre de Commerce, il oeuvra en particulier en faveur de l'habitat israélite, le problème le plus urgent de communauté dans les années quarante. Il mourut à Casablanca en 1954
YOSSI BAR MOHA: Petit-fils de rabbi Makhlouf. Joumlaiste israélien né en 1954 au grand journal du matin "Haaretz". Auteur avec un autre journaliste de Hadachot, Dany David, d'un livre critique sur la famille Abehséra, retraçant son histoire au Maroc et en Israel qui parut et fit grand bruit en 1995. "Les Abeshsera, saints et compagnie".
BEN MOMO
Nom patronymique d'origine hébraïco-berbère, formé de l'indice de filiation Ben, et du diminutif berbère du prénom hébraïque Shélomo, Salomon, illustré dans la Bible par le plus sage des hommes, le roi Salomon qui régna sur Israël 40 ans de 975 à 935 avant J.C. Le prénom est lié à Shalom, la paix comme Dieu le prédit à son père David en lui expliquant qu'il ne convenait pas à lui homme de guerre, de construire le Temple: "Mais un fils te naîtra, qui sera un homme pacifique et qui, grâce à moi sera en paix avec tous ses ennemis à l'entour. Il s'appelara Salomon et sa vie durant j'assurerai la paix et la tranquilité à Israël." (I Chronique, 22, 8). Ce prénom est devenu nom patronymique uniquement dans les communautés achkénazes: Salomon, Solomon, et au Maghreb uniquement sous sa forme berbère de Ben Momo. Au XXème siècle, nom très peu répandu, porté semble-t-il uniquement au Maroc.
Ben Maimon-Benmamon-Ben Marcos-Benmazor-Ben Merrouas-Benmoha-Ben Momo
Page 201
פיוט נחמה משורר לא ידוע, פרשת ויצא-אעירה שחר הרב חיים רפאל שושנה-פיו נחמה מס 166 כרך א'
אוֹדֶה לֹא–ל בְּשִׁירָה / בְּקוֹל נָעִים וְזִמְרָה
אֲשֶׁר נָתַן הַתּוֹרָה / לָאֻמָּה הַטְּהוֹרָה:
לִבַּבְתִּינִי יַעֲלָה, עָפְרָה / נַפְשִׁי עִם נַפְשְׁךָ קְשׁוּרָה
עַד אָן תִּהְיִי גּוֹלָה וְסוּרָה, / יָפִית בְּקוֹמָה וְצוּרָה?
טָוִיתָ חוּט שָׁנִי בִּשְׂפָתֵךְ / וּכְפֶלַח רִמּוֹן רַקָּתֵךְ
בָּא דּוֹדֵךְ הִנּוֹ לִקְרָאתֵךְ / יַחֲזִיר לְיָשְׁנָהּ עֲטָרָה:
יִמְחֶה דִּמְעָה מֵעַל פָּנַיִךְ / יֵבוֹשׁוּ כָּל אוֹיְבַיִךְ
לִבְשִׁי עֻזֵּךְ וַעֲדִי תֻּפַּיִךְ / הַרְחִיבִי מְקוֹם אָהֳלֵךְ:
מִשְׁכְּנוֹת יְרִיעוֹתַיִךְ / אָקִים לְאֻמָּה נִפְזָרָה
יִמְחֶה דִּמְעָה מֵעַל פָּנַיִךְ / יַחְזִיר לְיָשְׁנָהּ עֲטָרָה:
כנפי שחר
הנושא: נחמה.
לבבתיני — שבית את לבי. יעלה עפרה — איילה, צביה. וסורה — שבניה סרו ממנה. יחזיר ליושנה עטרה — לכבודך הראשון.
דניאל ביטון בר אלי -מי אתה המעפיל הצפון אפריקאי?- עבודת גמר מחקרית לקבלת התואר "מוסמך האוניברסיטה"- רעיון 'החלוץ האחיד ו'תוכנית המיליון
פרק רביעי דיוקנם של מעפילי צפון אפריקה ולוב
הפרק ישרטט את דיוקנם של מעפילי צפון אפריקה לפלשתינה א"י בתקופה – 5/1948 1/1947 ועד לשחרורם בפברואר 1949 מקפריסין. על בסיס מאגר הנתונים שנבנה חולקו מעפילי צפון אפריקה לקבוצות. לאורך הצגת נתונים תתבצע השוואה מול אוכלוסיית המעפילים הכללית.
א 934 .מעפילים הפליגו בשלוש הספינות ישירות מחופי אלג'יר: 'יהודה הלוי', 'שיבת ציון' ו'הפורצים'.
ב 829. מעפילים צפון אפריקאים שהפליגו ב- 24 ספינות מנמלי איטליה וצרפת וב- 5 ספינות מנמלי
יוון, יוגוסלביה, שוודיה ובולגריה.
ג. 699 מעפילים צפון אפריקאים שלא צוינו לגביהם שם ספינה וארץ מוצא.
ד 63. צפון אפריקאים שעלו בעלייה ד', גיוס חוץ לארץ, מתנדבי חוץ לארץ וחללי צה"ל,
במהלך תקופה זו העפילו לפלשתינה א"י – 2,525 צפון אפריקאים. כולל מעפילי 'הפורצים') גרף 1 .)
גרף 1 . התפלגות מעפילי צפון אפריקה לפי רישומם במאגר:
934-1 צפון אפריקאים מחוף אלג'יר
2- 829 צפון אפריקאים מנמלי אירופה
3 – 396 צפון אפריקאים ללא ציון שם ספינה
303- צפון אפריקאים ללא ציון ארץ מוצא ושם ספינה
63 – עליה ד'/ חללי צה"ל
מקור: נספח 5 מאגר השמות של מעפילים צפון אפריקאים
במקביל זוהו גם שתי קבוצות של פליטים יהודים אירופאים שהעפילו מצפון אפריקה ומנמלי אירופה.
ה. 39 פליטים אירופאים מצפון אפריקה שהעפילו בספינות מחוף אלג'יר.
ו 61 .פליטים אירופאים שהעפילו מנמלי אירופה והגדירו את מוצאם מאחת מארצות מגרב.
כאמור, הנתון הרשמי של מעפילי צפון אפריקה הוא 1,200 ( 2% ) מתוך 115,000 מעפילים שהעפילו מסיום מלחמת העולם השנייה . לעומת הנתון במאגר המהווה (4%) מבין כלל המעפילים. בתקופה שהמחקר עוסק בה מספר המעפילים שגורשו לקפריסין היה 45,617 . 400 לפי המאגר, 2,525 מעפילים מוגרבים היוו 5.5% מכלל המעפילים. מקור נוסף ציין שמספר המעפילים מצפון אפריקה היה 1,400 ולפי דיווח של יעקב קראוס, שליח לצפון אפריקה, החל מאביב 1947 ועד 15.4.1948 העפילו 1,500 מוגרבים שהיוו כ- 3% מכלל המעפילים. ההעפלה מצפון אפריקה 'בטלה בשישים' מכלל המעפילים בשנים שלאחר מלחמת העולם השנייה. עם זאת, אחוז המעפילים המוגרבים לפי ספינות שהעפילו מנמלי אירופה נע בין 0.05% ל – 25% . 'אקסודוס' (0.05%),'נחשון/קסטל' (8.2%),'לנגב (9.7%), 'כ"ט בנובמבר' (10.4%),'לקוממיות' (22.9%) ו'יחיעם' ) 24.9%) נספח 4 (. דרך נוספת למדידת היקף ההעפלה מצפון אפריקה – – לבחון אותה לפי זמני הגירוש לקפריסין. מתחילת הגירושים, אוגוסט — 1946 , רק תשעה מעפילים מוגרבים גורשו לקפריסין. לאורך שנת 1947 היוו המעפילים המוגרבים 8.2% מכלל המעפילים אם לא מביאים בחשבון את מעפילי ספינות 'פאן יורק' ו'פאן קרשנט'. הכללת האחרונים מורידה את היקף ההעפלה מצפון אפריקה ל- 3% מכלל המעפילים בשנה זו. בין 5/1948 1/1948 מעפילי צפון אפריקה היו 8.7% מכלל המעפילים עד הקמת המדינה.
בנוסף, זוהו שתי קבוצות מעפילים נוספות. אלה היו פליטים יהודים אירופאים שהגיעו לצפון אפריקה לפני ובמהלך מלחמת העולם השנייה. הקבוצה הראשונה העפילה בשתי הספינות שהפליגו ישירות מחופי אלג'יר. והשנייה שהעפילה מנמלי אירופה הגדירה את מוצאה מצפון אפריקה. הם רוכזו במחנות ליד טנג'ר שבצפון המגרב, בפיליפויל וקולומבשאר באלג'יר. ארגון הג'וינט אירגן ועדי עזרה בקזבלנקה, טנג'ר, מרקש, מכנאס ופאס שהעניקו לפליטים אלה שרותי בריאות ורווחה. ספרות המחקר אמנם התייחסה לפליטים יהודים אירופאים בצפון אפריקה, אך לא עסקה בפליטים שהגדירו עצמם ממוצא צפון אפריקאי והעפילו ומנמלי אירופה ולא בפליטים שהעפילו מחוף אלג'יר. הם היו אחיהם להעפלה של מעפילי צפון אפריקה ולא ניתן להתעלם מהם במחקר זה )גרף 2)
גרף 2 . התפלגות פליטים אירופאים מצפון אפריקה לפי ספינות
יהודה הלוי – 17
שיבת ציון – 22
פליטים אירופאים מצפון אפריקה 61
מקור: נספח 5 מאגר השמות של מעפילים צפון אפריקאים
מאגר השמות של מעפילי המגרב שנבנה התבסס על רשימות שמיות שאותרו בארכיונים שונים. כול מי שהעפיל בספינות מחוף אלג'יר היה מוגרבי נכלל במאגר. מעפיל עם שם מוגרבי שהופיע ברשימות הסוכנות היהודית או מדינת ישראל ועלה מקפריסין עד פברואר 1949 עת נסגרו מחנות קפריסין נכלל אף הוא במאגר. המאגר לא כולל עולים מצפון אפריקה שקיבלו רישיונות עלייה בתקופת שנדונה במחקר. אף שהמחקר התמקד בארצות המגרב, מרוקו, אלג'יר ותוניס, לא ניתן להתעלם מהמעפילים מלוב, כיוון שהם היו שותפים לגורל ולמאמץ ההרואי להגיע לפלשתינה א"י. שמותיהם הופיעו באותן – רשימות עם אחיהם מהמגרב. בספרות על יהדות לוב דווח על מאות יהודים לובים העפילו לפלשתינה- א"י אחרי מלחמת העולם השנייה.
נתוני מעפילי שלושת הספינות שהעפילו ישירות מחוף אלג'יר ו- 29 הספינות מנמלי אירופה היוו התשתית עליה נבנה דיוקנם של המוגרבים שיוצג בשלושה מעגלים משיקים: הראשון ישרטט את – המאפיינים הדמוגרפיים שלהם בתקופת ההמתנה במחנות המעבר באלג'יר ושל אלה שהגיעו לאיטליה וצרפת והצטרפו לספינות שהפליגו מנמלי אירופה לפלשתינה א"י. הנתונים כוללים את: ארצות – מוצאם, גילם, משלח ידם, השכלתם והרכב משפחותיהם. השני יעסוק במעפילים אלה במהלך שהותם – במחנות הגירוש בקפריסין והתאקלמותם בחיי המחנות. השלישי יטפל בעלייתם לפלשתינה א"י – – והפנייתם לעליית הנוער, לבתי עולים ומחנות עולים. בכל מעגל יושוו מעפילי צפון אפריקה לכלל המעפילים במחנות. כמו כן, ישורטט דיוקנם של פליטים יהודים אירופאים ששהו בצפון אפריקה במהלך מלחמת העולם השנייה ולפניה שהעפילו בשתי הספינות הראשונות מחופי אלג'יר ואלה שהעפילו מנמלי אירופה והגדירו את מוצאם מצפון אפריקה.
דניאל ביטון בר אלי -מי אתה המעפיל הצפון אפריקאי?– עבודת גמר מחקרית לקבלת התואר "מוסמך האוניברסיטה"– רעיון 'החלוץ האחיד ו'תוכנית המיליון
אבני זכרון לקהילת מראקש- חכמי ורבני מראכש העיר-עמ' ק'
רבי יהודה אביטבול
הידוע בכינוניו רבי "הדאן" יש בית כנסת על שמו הידועה בשם ״צלאת רבי הדאן״ היה אחד מהעשירים הגדולים של מראקש, ומראשי הקהילה. התפרסם כנדבן, חונן אביונים ועוזר דלים. אחד מהשערים הקטנים של המלאח נקרא על שמו, דרכו נכנס לבית הכנסת כשהיה בא מחוץ למלאח. ( ראה בתי, כנסת ) נוסח המצבה:
" האי שופרא דבלי בארעא, הגבר המעולה הנבון והחשוב יהודה אביטבול. אל מקום הקן הגזול, אשר ממנו נגזל ולתמיד. איך עזבתנו / ואת הדלת סגרת בעדינו / והשם נשאר בחלקנו. את מקומך עזבת / ובחרת את מקום שבתי ך/ ושם יצאו מלאכים לפניך. ואור הגנוז יהיה חלקך / ובצרור החיים יצרור את נפשך/ גברא רבא ויקירא. עמדת כל הזמן לימין אביון, נלב״ע אייר תשי״ג (1953).
רבי יעקב אביכזר הראשון
נוסח המצבה חתיכת שיש עליה כתוב: הח׳ הש׳ והכולל כמוה״ר יעקב אביכזר נלב״ע י״ט אדר תרנ״ד (1894).
רבי ישועה אביכזר
נוסח המצבה: הח׳ הש׳ והכולל כהר״ר ישועה אביכזר נתבש״ט ג׳ בשבת שנת תפא״ר (1921).
רבי יעקב אביכזר השני
נוסח על המצבה: החכם הש׳ והכו׳ כה״ר יעקב אביכזר שנת התרצ״ה (1935).
רבי שלמה אביעזיז
נוסח המצבה: נטע נעמן צורבא דרבנן. ירא ה׳ מנעוריו מסוה הבושה לא סר מעל פניו. בן 76 היו ימי חיו. בקימת תיקון חצות וחברת הרשב״י זיע״א שנת הדעת״י 1894
רבי אברהם אביקציץ בן כהר׳׳ר מסעוד אביקציץ מחכמי מראקש. אשר חי במאה השישית מל״ר, יז טור ב.
רבי יחיא אביקציץ נוסח המצבה: הח׳ חש׳ והכולל כמוה״ר יחיא אביקציץ י״ח׳ כסלו שנת התר׳יא (1841).
רבי דוד אביקציץ נוסח המצבה: ציון להח׳ הש׳ והכולל כהר״ר דוד אביקציץ שנת תרכ״ו (1866).
רבי רפאל אביקציץ נוסח המצבה: חתיכת שיש קטנה בכתב חרוט: כהרי׳ר רפאל אביקציץ נפי׳ בשני תרצ״ט (1939).
רבי שמעון אביקציץ
נוסח המצבה קינה חרוטה על מצבתו:
״ביום חרון אף וחמה מעגליו נעו במר/ ועבר
לילי יחשיך והוסיפו לי – שבר /על שבר:
שומם מלא כלימה / חשוך להם שבר קראה להם נפשי העגומה
מבחר פנינים מאיר כל תעלומה־ החכם פרטי וכללי / מי יחיה את- עיני:
עיני יורדה מים, ורוחי עגומה, על מות ראש קהלינו. מי ינוד לי:
ואחשבה להחכים במה להינחם לא מצאתי / ובמותו קולות ״צווחות ערבו לי:
נוחם הסר מעיני באי עלמא, כי נפל פאר כלילי:
אוי מי יחיה משנת תרדימה, ולראות כי נפלה שלהבת והשחיתה
הדרת כלילי:
בקי בתלמוד יונה תמה, וכל איבר לא אניס ליה- ואומר אבוי לי:
ימיו נעזבו בחבלי עוני, הסתר חבל ייסורי גוף ונשמה, לכפר עוני:
קסם על שפתי מלך בצחוק- על נפשו העגומה , ולא קרא תגר לאמור
מה עלה בגורלי:
ציץ – הזהב / בלב נלהב / וטוהר גוף ונשמה / משכים ומעריב ועולה וקורא בתורה בדת חכלילי:
שבירת הלוחות יז׳ בניסן שנת צר״ת (1930) ציבור של מבחר קהלי:
מנחם ציון ינחם אבליו, ובעדן גן אלוקים יעמיד רגליו לחזות בנועם ה׳ עם ראש קהלי:
ראיתי עוד חכם אחד ממראקש, בשם רבי מימון אביקציץ נזכר בשטר מרישום גנזך מראקש חתום בשנת פדו׳ית (1730).
רבי אברהם אבירג׳ל נוסח המצבה: הזקן הכשר כהר׳׳ר אברהם אבירג׳ל שנת סת״ר (1900).
רבי יצחק אבירג׳ל נוסח המצבה : אוי כי אקונן במרה / פה גנוז אור התורה . כל ימיו מלמד משנה וגמרא / וסברא ישרה. ובתוך קהל ועדה מרביץ תורה / ויראה טהורה. אבד חסיד מן הארץ, ויהי ביום החמישי קול נשמע בעיר. גווע איש האלוקים קדוש יאמר לו. מורינו ורבינו החה׳׳ש והכולל החסיד והעביר, כמוה״ר יצחק אבירג׳ל. בא אל המנוחה והנחלה: י״ז שבט התרס״ד (1904).
כמוה״ר יוסף איבגי נוסח המצבה: זכה וזיכה את הרבים, אין תאריך חי במאה השביעית, והוא אביו הרב המקובל של רבי שמעון איבגי להלן.
רבי שמעון איבגי נוסח המצבה: הרב המקובל כמוה״ר שמעון איבגי. בא הצדיק אל בית מנוחתו, יעלזו חסידים בכבוד. למד ולימד בחב׳ הקדושה של הרשב״י זצ״ל, שבת כה׳ אלול תרצ״ד (1934).
רבי משה איבגי ( ׳יבגי׳ ) נוסח המצבה: הזקן הכשר רבי משה איבגי ער״ח אייר התרצ״ו (1936). ר׳ משה הוא בן דודו של אדוני אבי ז״ל ונשוי לדודתו, ראה המשפחה.
אבני זכרון לקהילת מראקש- חכמי ורבני מראכש העיר-עמ' ק'
07/12/19
Meknes-portrait d'une communaute juive marocaine-Joseph Toledano-ed Ramtol 2017
LE RETOURNEMENT DE LA FIN DU RÈGNE
La situation allait empirer au fil des ans : exécutions capitales à Meknès on ne sait pour quel motif de notables et rabbins de Fès. Le 11 du mois de Tamouz 1712 ,furent brûlés vifs à Meknès des notables de Fès, Yéhouda Abensour et Itshak Arama et le lendemain également son fils, Aharon. Deux ans plus tard, une double exécution causa la stupéfaction, comme le rapporte un témoin oculaire, rabbi Yéhouda Berdugo :
" Au mois de Ellul 1714 il y eut ici à Meknès un grand mouvement de repentance téchouba, toute la communauté jeûnant, se flagellant et s'imposant (symboliquement) les quatre peines de mort du tribunal, priant et écoutant les semons de notre maître et guide (sans doute rabbi Habib Tolédano). Près de trois cents personnes se sont réunies de minuit à l'aube, pleurant et suppliant l'Etemel, béni soit -II. Et la repentance a attient jusqu'aux bébés pleurant dans leurs berceaux et les femmes aussi se tenaient aux fenêtres pour écouter les serments, nuit après nuit.. .Et par nos fautes et nos péchés qui sont montés jusqu'au ciel, nous fûmes victimes d'horribles machinations, accusés de crimes que par terreur de la réaction des Gentils, la bouche n'ose pas prononcer, et dont le résultat fut la condamnation à mort du saint et pieux Moshé Hacohen; son corps transpercé comme un tamis. La même peine fut infligée à son frère Shemtob, qui comme Zébouloun apportait la pitance à la bouche de son saint frère se vouant uniquement à l'étude. Avec la mort, le couple a été défait sans que nul n'ose en parler ou s'en plaindre de peur des nations…" Les autorités interdirent d'enterrer les deux martyrs avant le paiement par la famille d'une rançon de deux mille meqtal et ils restèrent ainsi sans sépulture du vendredi au samedi soir jusqu'à ce que la somme soit collectée et remise personnellement au souverain par Abraham Maimran;
En 1720, nouveau sac du mellah de Meknès. Il n'y eut heureusement pas de victimes, la soldatesque ne s'intéressant qu'au pillage et au saccage, mais détruisant un trésor inestimable : les manuscrits des rabbins, dont une les Chroniques de la ville tenues à jour jusque là et qu'un rabbin de la famille Tolédano devait essayer de reconstituer :
" Je me suis proposé, moi Daniel Tolédano; fils de rabbi Habib; que sa mémoire soit sanctifiée, de recopier une page sauvée du désastre du grand nombre de livres, anciens comme nouveaux, manuscrits de nos parents et saints rabbins et en voici les termes : en ce jour néfaste du mois de héchban 1720, ont été pillés; déchirés et brûlés ces manuscrits quand des Gentils ont envahi notre quartier, brûlé les synagogues et les écoles de notre ville Meknès, le grand centre de Torah et de piété de tout le Maroc; nombre de femmes et de vierges ont été torturées et laissées sans habits et pieds nus et grâce à Dieu aucun de nous n'a succombé; notre argent ayant sauvé nos vies…"
La détérioration dramatique de la situation de la communauté de Meknès à la fin du règne est reflétée dans la description qu'a laissé du mellah, autrefois le plus beau quartier de la ville, le capitaine de navire anglais, Braitthwaite; de l'escorte de l'ambassadeur venu négocier le renouvellement du traité de paix :
" Les Juifs sont très pauvres pour la plupart, comme ils le sont ordinairement dans les villes éloignées de la côte. Leur quartier est excessivement sale qu'il est impossible d'y circuler pour les gens à pied, à moins qu'ils n'ôtent leurs bas et leurs souliers et les Juifs ne marchent pas autrement. Leurs maisons sont très peu de choses et chacune contient plusieurs familles." (Histoire des Révolutions de l'Empire de Maroc).
Toutefois malgré cette paupérisation; la communauté ne devait pas oublier sa vocation de centre de Torah et la nécessité d'assurer une éducation religieuse minimale à ses enfants. Meknès et Fès constituant encore une seule entité religieuse, une taqana valable dans les deux villes fut adoptée en 1721 interdisant l'abandon de l'école pour l'atelier d'apprentissage, signée par le grand rabbin de Fès, rabbi Yaacob Abensour en poste à Meknès à cette époque :
" J'ai été témoin du scandaleux phénomène que dans la maison d'Israël il est des parents qui sortent leurs enfants de l'école dès l'âge de 7 ans pour les mettre comme apprentis pour apprendre le tissage de la laine et autres métiers, alors qu'ils ne savent pas encore lire les prières. Au lieu de grandir sur les genoux des rabbins, ils s'habituent à la vulgarité et à la dissolution des mœurs. Arrivés à l'âge adulte, ils tournent le dos à la pratique religieuse et un péché en entraînant un autre, ils sombrent dans la mauvaise voie – que Dieu nous en préserve ! Et nous savons que ce sont les patrons des ateliers qui les encouragent dans ce sens, car il est bien connu que le voleur n'est pas la souris, mais le trou…En conséquence, nous avons ouvert les yeux et le cœur et nous avons solennellement statué qu'il est désormais formellement interdit aux patrons de tous les corps de métier de prendre à leur service des enfants avant l'âge de bar mitsba. Ce n'est qu'après qu'ils auront appris les prières et porté les phylactères qu'ils pourront les prendre en apprentissage, et ceci à condition qu'ils les habituent ensuite à participer aux offices avec le public… Les contrevenants seront excommuniés. Par contre ceux qui se plieront à ces dispositions seront en paix et sans peur et auront le privilège de connaître le jour de la Délivrance …"
La détérioration générale de la situation économique en raison de la pression fiscale écrasante et de la multiplication des révoltes des fils du souverain devait être encore plus aggravée par une nouvelle vague de sécheresse qui sévit dans tout le Maroc de 1721 à 1724. Si elle ne devait pas épargner la communauté de Meknès, elle ne devait pas atteindre le degré de détresse de celle de Fès, dont un grand nombre de membres avaient trouvé refuge à Tétouan et à Meknès, telle que décrite en 1724 par rabbi Shaul Iben Danan dans les Chroniques de Fès :
"Il n'a presque pas plu depuis trois ans et cette année est la quatrième… Cette communauté était remplie de synagogues et de maisons d'études où des savants s'appliquaient à l'étude du Talmud et de ses commentaires. Aujourd'hui ils sont dispersés dans tout le royaume, réduits à mendier un morceau de pain de porte en porte. Les synagogues sont désertes et l'on ne trouve plus les dix adultes pour célébrer l'office. Nous faisons les prières dans l'obscurité, et la communauté ne peut plus s'offrir les frais d'une lampe dans les maisons de prières. Le jeudi 24 Tebet, on proclama publiquement dans les rues du mellah "quiconque veut se loger gratuitement dans les maisons et les
boutiques, est libre de le faire, à charge seulement de les garder", mais nul ne répondit à cet appel. Chaque jour une demi -douzaine, et davantage, de pères de famille, accompagnés des leurs, s'en vont, gonflés comme des outres vers Meknès et d'autres lieux."
Aussi ce fut avec un soupir de soulagement général que fut accueillie dans tout le pays et dans les communautés juives en particulier, la mort du sultan le 7 avril 1727, après 55 ans de règne.
C'est sous ces plus sombres couleurs de mort, de persécutions et de ruine (qui ont amené le premier historien des Juifs au Maroc, le rav Moshé Yaccob To- lédano, à qualifier Moulay Isamël de "terrible ennemi d'Israël") que se clôt pour la communauté juive de Meknès le chapitre de la gloire temporelle. Bien que restée officiellement capitale pendant encore des décennies, Meknès ne retrouvera jamais son éclat du temps de Moulay Ismaël.
Si sur le plan matériel la communauté juive de Meknès ne se remettra jamais de la fin de ce règne et de la guerre de trente ans qui le suivit, les acquis spirituels de la période de prospérité persisteront, et malgré la décadence économique, Meknès gardera jalousement pour toujours son titre de centre de Torah.
Meknes-portrait d'une communaute juive marocaine-Joseph Toledano-ed Ramtol 2017-page 73
Le Mossad et les secrets du reseau juif au Maroc 1955-1964 – Michel Knafo- L'operation Yakhine -Isser Harel
L'operation Yakhine
Malgré les succès sur le terrain, j'étais parfaitement conscient que par ces seules voies on n'arriverait pas à résoudre le problème des juifs du Maroc. Début 1961. le roi Mohammed V disparut soudainement et son fils Hassan monta sur le trône. Après une période de tâtonnement, le nouveau souverain essaya de se forger une nouvelle ligne politique indépendante. Il devait essayer, avec prudence, de se détacher des liens trop étroits avec Nasser et sa politique violemment antioccidentale. Il avait besoin du soutien économique de l'Occident et était arrivé à la conclusion qu'il lui fallait améliorer l'image de son pays aux Etats-Unis et en Europe – mais sa politique envers Israël et la Alyah ne subit aucun changement à ce stade. C'est pourquoi nous avons poursuivi notre double pression sur le jeune roi: en continuant la Alyah clandestine et en faisant appel à l'opinion internationale.
Je pensais que notre activité clandestine et les persécutions contre les juifs finiraient par devenir un fardeau insupportable pour le nouveau régime. Il était indispensable de briser le cercle vicieux et d'arriver à un arrangement quelconque avec le gouvernement du nouveau roi.
Par l'intermédiaire de personnes juives et de personnes de bonne volonté non- juives, nous avons établi des liens avec des personnalités hauts-placées de l'entourage du souverain. Ce fut le début de négociations secrètes harassantes, au cours desquelles nous devions en permanence être sur le qui-vive de crainte qu’on n'essaye de nous mener en bateau.
Nos interlocuteurs marocains nous avaient posé quatre conditions:
La sortie des juifs serait officiellement dirigée vers un autre pays, autre qu'Israël.
La sortie doit se faire le plus possible dans le secret.
Paiement d'un dédommagement financier important.
Cessation des activités clandestines jusqu'à l'accord.
Les trois premières conditions ne nous posaient pas de problème. Par contre la quatrième nous mettait face à un grave dilemme – de crainte qu'on ne s'en serve uniquement pour nous tromper – mais nous avons fini par l'accepter, le coeur lourd, afin de ne pas manquer cette occasion historique.
Les négociations prirent ensuite un cours pratique. Il fut conclu que la réalisation de la Alyah du Maroc sera confiée à l'organisation juive américaine, la HIAS. Les hommes de la Misguéret devaient occuper en fait les postes de commandement. Il fut aussi conclu que les départs se feraient avec des passeports collectifs, chose qui était en notre faveur. Puis ce fut l'heure de la première épreuve. Les Marocains avaient exigé un premier versement important sur le compte des opérations futures. Je me suis adressé au ministre des Finances Levy Eshkol qui m'a dit simplement: "d'abord je ne dispose pas d'une telle somme, et second, qui me garantit qu'on ne va pas nous mener en bateau?"
J'ai demandé alors l'aide de Ben-Gourion qui m'a posé la question: "quelle preuve as-tu que ce n'était pas une tromperie?"
Je lui ai répondu qu'il n'y avait aucune garantie mais que cela valait la peine de ne pas rater une occasion aussi historique. Sur le champ, Ben-Gourion a appelé Eshkol et lui a intimé l'ordre devant moi de trouver la somme nécessaire. L'opération " Yakhine" pouvait commencer.
Malgré nos doutes, les Marocains ont tenu parole et respecté leurs engagements et au bout d'un certain temps la merveilleuse opération prit son envol. Alors des milliers de olim ont entamé leur sortie du Maroc par avions par bateaux, et après un court transit en Europe, arrivaient en Israël.
Sous la pression de l'opposition marocaine et de la propagande de la Ligue Arabe, il y eut des périodes d'arrêt et de suspension; des périodes de grande tension, mais après chaque interruption l'opération devait reprendre jusqu'au départ du dernier juif qui le désirait. Quant à ceux qui restaient, ils pouvaient également être sûrs de pouvoir partir quand ils le voudraient; l'obtention de passeports ne posait plus de problème.
Au cours de l'opération Yakhine quelques 85,000 juifs marocains sont montés en Israël et dans le cadre de la Alyah clandestine, quelques 25,000 juifs avaient quitté le Maroc; soit au total 110,000 depuis l'indépendance marocaine. Il est difficile de décrire la coopération et l'atmosphère de délivrance qui emporta le judaïsme marocain – des juifs qui étaient disposés dans toutes les circonstances et dans toutes les conditions de répondre à l'appel de Sion.
Le Mossad et les secrets du reseau juif au Maroc 1955-1964 – Michel Knafo– L'operation Yakhine –Isser Harel-page 103
המרכיב העברי בערבית הכתובה של יהודי מרוקו-יעקב בהט
אושפיזא – אושפיזין luspizin ,spizin ,uspizin – אורח, כינוי לנשמות אבות האומה הבאות, לפי הקבלה, להתארח בסוכה בחג הסוכות:
1)האד לפראנק די כא נעטי לעני בשביל חלק אברהם אושפיזא קדישא האדא בשביל יצחק אושפיזא קדישא ־ הפרנק הזה שאני נותן לעני [הוא] בשביל חלק אברהם (…), זה בשביל יצחק (…)
. 2) אושפיזין קדישין כא יבארכוה [־מברכים אותו [לכבוד די אושפיזין קדישין, שבעה אושפיזין]
אות lötiyöt ,ötiyöt ,öt – אחת מאותיות הא״ב:
1) אוו סי אות די כצצו גיר יתסקל… ־ [בחול המועד אסור לכתוב., אבל אם היה…] או איזו אות שחסר רק להבריק אותה [מילולית: אותו] מותר להבריק אותה
2) עטאני פידי זוז דלאותיות =נתן לי בידי שתי אותיות
בדוק לקותיות = באותן האותיות…
אות באות: יקרא… אות באות תיבה בתיבה ־ יאמר [תיקון חצות] אות באות תיבה בתיבה
אות ברית קודש – לשון נקייה לאיבר הזכרות: כאנו ינזבאדו תולעים מן לגוף דייאלו ובפרט מן אות ברית קודש דייאלו = היו יוצאות תולעים מגופו, ובפרט מ״אות ברית קודש״ שלו.
אז: ולכתיר תפלה דנהאר תאני די ר״ה דאז רחמים גוברים = [על האדם להתפלל בכוונה] ובמיוחד ביום השני של ר״ה, שאז רחמים גוברים .
אזכרה lazkara ,lhazkara ,azkara (ד) — ציון יום פטירתו של אדם:
הערת המחבר: מילים נוספות לציון אותה משמעות: פקידה [pquida] בפ״א דגושה — בעיקר בפאס (ראה פקידה); יארצייאט(דוגמה 2, וראה גם ערך יארצייאט); משמרה mesmara]]: למשמרה די איכא, לילת למשמרה (מ) — לא מצאתי לה תיעוד בכתב. על פי לסלאו, (עט׳ 67) המשמעות של המילה משמרה היא מצומצמת יותר — סעודת האבלים אחרי שבעת ימי האבל; אולם לדברי האינפורמנטים המשמעות היא אזכרה חודשית או שנתית.
1) תעמאלת תפכירא (אזכרה ) להאדוך נאס די מאתו פלגיררא = [בערב יום העצמאות] נעשתה אזכרה (אזכרה) לאותם אנשים, שמתו במלחמה
2) יעמלו (יארצייאט) ״אזכרה״ די 2 דננאס = יעשו (יארצייאט) ״אזכרה״ לשני אנשים [שהיו מגדולי ישראל, הרצל וביאליק]
אח] – כינוי חיבה הפותח ביטויים שיש בהם פנייה ישירה או עקיפה לציבור:
1) אחי ועמי.
2) אחינו היקרים
3.) ודאבא אחינו בני ישראל, כיפאס מא תקבדנאס לכלעא… ־ ועכשיו, אחינו בני ישראל, איך לא יאחז בנו הפחד…
4) אחינו שבגולה
המרכיב העברי בערבית הכתובה של יהודי מרוקו-יעקב בהט-עמ' 106
מתולדות העיר צפרו-פרק שישה עשר רבי דוד עובדיה-המצור על העיר צפרו
בשנת תרע"ב 1912 מרדו שוב ערביי פאס במלך חפיד, ופשטו על המללאח, שדדו ורצחו אירופאים רבים ויהודים. חיל המצב הצרפתי במקום לא יכל להחזיר הסדר על כנו. רק לאחר שביצעו את זממם הגיעה תגבורת ממכנאס ואז הפגיזו העיר, ונפגעו שני בתי כנסת ובהם כתבי יד רבים, יהודים רבים נשארו מחוסרי כל, רעבים ללחם. ויהודי צפרו הגישו עזרה ליהודי פאס סך 750 דורו.
בשלהי שנת 1912, נסע מולאי חפיד לצרפת, על כסא מלכותו עלה אחיו הצעיר מולאי יוסף שנשאר מלך עד מותו בשנת 1927.
בסיון שנת תרע"ד 1914 החלה מלחמת העולם הראשונה, אף שמרוקו רחוקה הייתה מזירת הקרב, הורגשה המלחמה בה היטב. מוצרים רבים התייקרו, ומצרכים אחרים נעלמו מהשוק. בעיקר היה מחסור בסוכר ובנפט, חומר הבעירה היחיד בו השתמשו אז.
בשנה זו ביקר החוקר ד"ר נחום שלוסץ, איש נכבד וחשוב בעיני הממשל הצרפתי, בערי מרוקו. הוא נתקבל גם בצפרו בכבוד גדול, לקח אתו כמה כתבי יד יקרים שהיו בצפרו, ביניהם "ספר התקנות", ספר יקר בו רשמו תקנות הקהילה מיום היווסדה.
התקופה החדשה
אף שהצרפתים נכנסו למרוקו בשנת 1911, לא הספיקו לפתח שום פעילות עד שהוכרזה מלחמת העולם הראשונה, וכל המשאבים הופנו אליה. רק לאחר המלחמה בשנת 1919, התפנתה הממשלה הצרפתית לביסוס שלטונה במרוקו, לארגון מנגנון יעיל לספק שירותים שונים לאזרח, לחקיקת חוקים, שיכניסו סדר חדש ולכינון משטר מתקדם בחברה המרוקאית.
בין היתר הוצאו בשנת 1919 כמה דהירים הנוגעים לארגון הקהילות ומוסדותיהן.
חוקי בתי הדין הרבניים.
בערים הגדולות נקבע "תקן" של בתי הדין של שלושה דיינים, הנחשבים פקידי ממשלה [[fonctionnaires d'etat, ומשכורתם משתלמת על ידי הממשלה. בערים הקטנות תקן של דיין אחד, [Delegue]הכפוף לבית הדיו האזורי, ומשמש כנציג בית הדין האזורי בעיירתו. בפאס נתמנה הרב וידאל הצרפתי לראש בית הדין (חשון תר"פ). בצפרו נתמנה רבי שלום אזולאי לדיין העיר, הכפוף לבית הדין של פאס, בתפקיד זה כיהן עד פטירתו בט"ו בשבט תרפ"ב.
עם פטירתו היו שני מועמדים לכס הרבנות, רבי אבא אלבאז ומור אבי זצ"ל. (המחבר). בבחירות הראשונות נבחר מור אבי ז"ל. משראו אחדים מהקהל שמור אבי ז"ל נבחר, דבר שלא היה לרצונם, סיבבו פני הדברים, עד שנערכו בחירות אחרות ובהן עלה בידי תומכי הרב אבא אלבאז ז"ל להביא לידי בחירתו.
הוא כיהן בתפקיד רב העיר עד שנת תרצ"ח. עם פטירתו נתמנה מור אבי ז"ל לדיין העיר. בשנת תש"ב –נפל צור אבי זצ"ל למשכב, ונתמניתי אני הקטן כממלא מקומו. ביום כ"ג תמוז תש"ב 1942 – ובחודש כסלו 1945 נתמניתי רשמית לדיין העיר בחיי מור אבי זצ"ל. עד שנת תשכ"א, כשקטנה קהילת צפרו בגלל העליה לארץ ישראל, ולא הוענק לה יותר תקן של משרת דיין העיר.
חוק ועדי הקהילה.
באותה שנה הוצא דהיר המחייב מינוי ועד קהילתי. בצפרו נתמנו כחברי הועד : מרדכי צבח הנ"ל, אהרן אזולאי, אלישע אג'ייני, אליהו אסודרי. הועד הוא גוף המייצג את הקהילה אצל השלטונות. כמו כן מונו שני נציגי הקהילה במועצת העיר. הראשונים שמונו לתפקיד זה היו, שלמה פוני ואליהו אזולאי.
מינויים של הועד, ושל הנציגים במועצת העיר, חודש כל שנתיים ללא בחירות. רק לאחר שהצרפתים ביססו את שלטונם, בוטל הממשל הצבאי, ובמקומו נתכונן ממשל אזרחי, הונהגו בחירות לועד ולמועצת העיר.
חוק סופרי בתי דין.
בחודש אדר תרע"ט – 1919 – יצא דהיר לקביעת סופרים מוסמכים שישמשו כנוטריונים מוכרים ליד בתי הדין הרבניים. לשם כך, כל הסופרים שבכל הערים, חוייבו לעבור בחינה שבעקבותיה תוענק להם תעודת כושר לשמש כסופרים. לסופרים מפאס ומכנאס וצפרו נערכה הבחינה בעיר פאס, מור אבי ז"ל, שהיה סופר ותיק ומנוסה, נתבקש על ידי רבי וידאל הצרפתי, אב בית הדין של פאס להכין שאלון הבחינה. ואכן הוא הכין שאלון, והוא עצמו נבחן בו. ומאז היה אבא סופר בית הדין בצפרו עד שעלה על כסא הרבנות.
תעודה מספר 278
פאס יע"א 16 אדר 679
רב אחאי ורב רחומאי, כויה גופאי, הרב המופלא, גודלו וטובו מלא, כבטוד קדושת תורתו כמוהר"ר ישמח עובדיה הי"ו.
צפרו יע"א.
לשלם אין קץ. תעלם די ליום זאנא לק'אדן די זילינאר ליוטי ירום הודו די יוצלך דאכל הר=אדי נסכא מננו בלערבייא, כיף יתמסווי סופרים דיפ]אס ומקנאס וצפרו יע"א וכולסי יכון עלא יידדי דהיינו יאנה נזרבהום בכתב ובעל פה דהיינו כל אחד יכתב דלכתבות ודשטרות ןיכון בקי בהם עאד נעטיה לק'אדן יכון סופר.
והאד אסי כוללו נחדאז נסממיהום אה"ה פי 10 אבריל למאזי ופי 15 אבריל או 17 יכונו הינא ונזרבהום, ביהא ידא נתין תסכן הינא פי פאס ותכדם סופר ראך נכתארך נתין לוולי ווילא גראדך תבקא פצפרו ראך תכון נתין סופר למכייר.
ביהא עלמנא בכרי לדעת מה יעשה ישראל, טוהאד סי כוללו הוא ביני ובינך סוד נכמס, ונתין נחבך תתעדב תסרדלי באר היטב ואחר ליסטא דתזרביאת די פאס נסקסיהום בכתב ובעל פה כול חאזא תכון מנאיין למקור דייאלהא באס נזיד נאקדדהא מעא די מרססי אע"ה מן נחלת שבעת עט סופר וכו…
פעמוני זהב וכו…באס יכון סדורים לפני חית יכונו לחקקאם גאלסין מעאי, וחית תקרא האד נסכא דלערבייא תקדר תוריהא לידידנו הרב הגאון מוהר"ר שלם אזולאי הי"ו באס יכון ירד באלו במקומו פסופרים ומא תביינלוסי חתא סי ענין די כתבתלך.
ובפרט לעניין די כבודך, נחבך תחרס פדי כתבתלך באס נכון מכ'בר יפה שעה אחת קודם ועמך הסליחה רבה כנפשך שבעך וכנפש נאמן אהבתך ושמ"ח בתורתך תורת חיים.
והוא הצב"י וידאל הצרפתי הי"ו כן יהי רצון.
תרגום תעודה מספר 278.
לשלם אין קץ. הריני חהודיע לך שהיום הגיע לידי מאמר של הנציב העליון זינירל ליוטי ירום הודו. רצוף בזה העתק ממנו בערבית, ובו תקנון שעל פיו יתנהגו הסופרים של הערים פאס מקנאס וצפרו יעזרם האל. הכל יהיה על ידי.
דהיינו שהסופרים יבחלנו אצלי בכתב ובעל פה וכל אחד יכתו שלוש שטרות מהמסובכים ביותר לדוגמה שטר משכונה, מתנת שכיב מרע, ומכר בהטבה ועוד. וכל סופר יהיה נשאל בהלכות הנוגעות לעדות ולשטרות ויהיה בקי בהם.
ואחר כך יתמנה על ידי להיות סופר, והמנויים הללו יהיו על ידי בתאיך 10 לאפריל הבא ובחמישה עשר לאפריל או שבעה עשר יהיו כל הסופרים כאן לבחינה, לכן אם ברצונך לדור בעיר פאס ותהיה סופר אני אתמוך בך אתה ראשון.
ואם ברצונך להשאר בעירך עיר צפרו אתה תהיה הסופר המובחר. לכן עליך להודיע לי בכדי לדעת מה עלי לעשות, והכל ביני ובינך סוד נכמס. ואני מבקשך להטריח את עצמך ותשלח לי באר היטב רשימת של בחינות בהלכה ושאלות שאשאל את הסופרים בכתב ובעל פה וכל שאלה יבוא בצדה המקור מספר הפוסקים, ואשוה את רשימתך עם מה שהעתקתי מספר נחלתץ שבעה.
הערת המחבר שהוא בנו של הרב ישמח עובדיה זצוק"ל : ראה בספר חשמ"ח לבב בחושן משפט סימן כב ושם נדפסה הרשימה שסדר מור אבי ז"ל לבחינות הללו וקרא לה בשם מסכת סופרים. ושמעתי מפיו ז"ל שכשהגיע תורו לבחינה הנכרת עמד הרב וידאל הצרפתי ז"ל במלוא קומתו ופנה לאנשי הממשל ואמר להם שאין אנו כדאים לבחון את הרב הזה והוא בחכמתו הגדולה ראוי והגון לבחון אותנו. אך מפני הפורמליות של החוק נשאל אותו שאלות אחדות. עד כאן לשונו.
וספר עט סופר וכו…פעמוני זהב וכו… ויהיו סדורים ךפני יען שבשעת הבחינה יהיו נוכחים אנשי הממשל, ואחרי שתעבור על העתק התקנון הרצוף בזה תוכל להראותו לידיינו הרב הגדול מרנו הרב רבי שלם אזולאי ה' יחייהו וישמרהו ובזה יתן תשומת לבו לסופרים שבעיר.
ולא להגיד לו משום דבר שכתבתי לך לעיל ובפר בעניין של כבודך. ואבקשך להזדרז במה שביקשתי ממך שעל ידי כן תהיה לי ידיעה מבוררת בבחינות הללו ויפה שעה אחת קודם ועמל הסליחה רבה כנפשך וכנפש נאמן אהבתך ושמח בתורתך תורת חיים.
והוא הצעיר בישראל וידאל הצרפתי ה' יחייהו וישמרהו כן יהי רצון
סוף התעודה
מתולדות העיר צפרו-פרק שישה עשר רבי דוד עובדיה-המצור על העיר צפרו-עמוד 175
דברי יהודה גרינקר בחג יובלה ה -75 של יסוד המעלה. י"א תשרי תשי"ט – 2.10.58 נשיא נכבד !
דברי יהודה גרינקר בחג יובלה ה -75 של יסוד המעלה.
י"א תשרי תשי"ט – 2.10.58
נשיא נכבד !
ברשותך, ברשות שולחי, וברשות כל הקהל הנכבד הזה כמה מלים על אלה הראשונים, חלוצי יסוד המעלה ומייסדיה. קשה לנו מאוד כיום לתאר בדמיוננו איך לפני 75 שנה, התאספה קבוצה קטנה של יהודים בעיר מזריץ שבפולניה, אשר מספרם היה פחות ממניין, יסדו אגודה אשר שמה לה למטרה : לעלות לארץ, לרכוש אדמה, להתנחל בה, לעבדה ולשמרה.
יהודים אלה אשר היו מסודרים בפרנסתם במקום מגוריהם ; מי שעסק כרגיל אצל היהודים במסחר, מי בשילוח דוברות עצים מעל פני הוולגה, מי נגר ומי נפח. הצד השווה שבהם, אצל כולם הייתה הפרוטה מצויה והתפרנסו שם ברווח לפי המושגים של אז.
יהודים אלה לאחר שהתאגדו למטרת קודש זו, קמצו מלחמם ומלחם בני המשפחה וחסכו. כל אחד מהם חסך ואסף כמה מאות רובלים – בזמנו היה לסכומים קטנים אלה ערך לא קטן – לשם המטרה הנ"ל : רכישת נחלה בארץ הקודש, להתיישב בה, לעבדה ולשמרה.
הראשון אשר הצטרף לאגודה זו אשר מקומה היה במזריץ העיר, היה רבי אפרים פישל סלומון מבריסק, אשר במשך הזמן היה הפעיל ביותר באגודה במעשיו למטרה הנ"ל. הוא הפך להיות הרוח החיה, המעודדת והמחזקת בין קומץ יהודים אלה. הוא היה עמוד התווך של האגודה, אשר קיים את האגודה, חיזק ועודד את חבריה, בכוח אהבתו ומסירותו לארץ, אמונתו הגדולה באלוקי ישראל וביטחונו בו שיעזור להם בראשית קיבוץ גלויות זו, אשר בסופו יביא למדינת ישראל או כמו שהוא אומר : יחזור ויקבץ את נידחי עמו בארץ ויקים את מלכות ישראל….
כאשר קיבל עליו הרב פישל את השליחות הזאת – לעלות לארץ ולרכוש נחלה לחברי האגודה למען שיבואו אחריו להתנחל בה – עשה זאת מתוך התלהבות דתית עמוקה. בהגיעו לארץ לנמל חיפה העיר אשר הייתה אז לא יותר מכפר, לא נסע לירושלים כמצוות יהודים מלומדה, אלא תחילה יצא למלא את שליחותו החשובה, כי זו הייתה מטרתו העיקרית.
ברכיבה על חמור, יצא לתור ולחפש מקום מתאים להתנחלות של חברי האגודה. בהתאם לדרישתו הוא ודרישת חבריו, חברי האגודה, הציעו לו אדמה ע"י עיון קרה (על ידי ראשון לציון). אדמת חול זו לא נראתה בעיניו. העבירו אותו לכפר עגר – הוא עקרון כיום. אף שטח זה לא שפר עליו. משם יצא ברכיבה על חמור כשסכנת דרכים מלווה אותו – לצפת, בירת הגליל. לאחר התייעצות קלה עם אנשי צפת, יצא מצפת ל "גוש חלב", שם לא הייתה לו פגישה מעניינת עם הכומר הקאתולי של גוש חלב, אשר הוא, הכומר, תמך ברעיון של שיבת עם ישראל לארצו והעמיד את עצתו לעזר לו. על פי הצעתו יצאו שניהם יחד עם כמה מלווים מגוש חלב לאדמת איזבד, היא יסוד המעלה.
המקום, משטח אדמה רחב ידיים, לחופו של מי מרום, לקחו ושבו את לבו, כי זה הזכיר לו את האדמות על חוף הוולגה. מיד התקשר למקום ברגשי געגועים ואהבה, השתטח על פני האדמה, נשק לה במו פיו באמרו לה : הרי את מקודשת לי לעולם….
לאחר שגמר מתוך קשיים מרובים ובמזל טוב את קניית האדמה והכל נכתב ונחתם, כשטר מכירה כדין ואושר על ידי הבד"צ בצפת ביום ט"ו מנחם אב תרי"ג עלה לירושלים למלא את תשוקתו הדתית ככל יהודי דתי והוא היה דתי קיצוני. בהגיעו לירושלים ובעוברו את חומת העיר ההרוסה, קרע "קריעה" כנהוג והלך להתרפק ולהשתטח ליד הכותל המערבי.
בהגיעו לכותל, ראה את כל העלבונות והזלזולים שנוהגים בני המקום הנוכרים בכותל וביהודים המתפללים על ידו. קם מלוא קומתו, עמד בגאווה, קרא בקול עז ורמר : ריבנו של עולם ! אם לך ניחא לגור כך בכפיפה אחת עם "בני הגר" תגור לך עמהם כך ! אני לא יכול לשאת זאת ויותר לא אוסיף לבוא הנה עד אשר תוקם מדינת ישראל (מלכות ישראל) ! מיד עזב את המקום יצא את ירושלים לתימהונם של יהודים אשר הספיקו להכיר אותו.
אם כי ירושלים יקרה לו מאוד, שמר על הכרזתו זו וקיים את דבריו אלה עד יומו האחרון. היו מקרים אשר צריך היה לגשת לקונסול הרומי אשר מקום מושבו היה בירושלים, למען סדר את ענייניו כנתין רוסי ולא עשה זאת עד אשר זימן לו הקב"ה – כך אמר – את הקונסול בחיפה ואז, רק אז, נסע אליו לחיפה לסדר את ענייניו עמו.
גם בעניין זה של הנתינות היה קיצוני. החזיק בנתינות הרוסית ובשום אופן לא רצה להתעתמן, באומרו כי נתינותו זו לא ימיר אלא בנתינות של מדינת ישראל……
אני מעביר לפני עוד טיפוסים הראשונים כמו רבי אברהם כהן פלמן, אשר קראו לו רבי אברהם בורר (זקן), כי זקן גדול עבות ורחב מידות היה לו. מקצועו בחול היה נגר. בא לארץ ולמד אל ידיו להחזיק בצמד שוורים ולנחותם במלמד הבקר.
ליפה לוב ליבובסקי, איש אשר חי בניו יורק אשר באמריקה העשירה, עזב את מקום מושבו שם, את פרנסתו אשר הייתה לו בשפע, בא לארץ, הצטרף לקבוצה המזריצות. אף הוא למד וסיגל את ידיו לעבודת אדמה אם כי לא היה זקוק לזאת.
ראוי לזכור כי השוני בין ניו יורק ואיזבד לפני 75 שנה היה גדול פי כמה מהיום. לעזוב ארץ מפותחת בעלת שפע שאין דוגמתו בעולם. לבוא ולהתנחל בארץ אשר התחבורה שלה הוא החמור והגמל וכשצריך להעביר משפחה עם ילדים מקום למקום, היו מכניסים אותם, את הילדים, לתוך ארגזים של נפט, הקשורים לגב החמור כאילו היו אלה עגבניות או שאר ירקות.
ועוד אנשים בעלי השכלה כמו רבי משה אמיתי ורבי מיכל דוד גרינקר כולם עשו יד אחת, לימדו את ידיהם הענוגות, אשר לא עשו מלאכה כל ימי חייהם בעבר – לעבוד עבודת אדמה, בתנאים ובכלים של הבדווים דאז שוכני המקום ולהסתפק ואף לברך על שכר של פת (קרי פיתה) דורה אפויה על גבי "סג" (כיפת פח לאפיית לחם פיתות)
אין ברצוני להלאות אותך נשיא נכבד ולהאריך בדברי, רק אומר כי בטוח אני כי אילו רבי פישל וחבריו בחיים כיום, היו יוצאים לקבל את פניך – פני נשיא המדינה, כשספרי תורה בידיהם. בעיני דמיוני אני רואה זאת באופן ברור, איך היו מקבלים את פניך אדוני הנשיא בספר תורה ורוקדים אתך יחד ריקוד חסידי עליז ושמח……
כאיש אשר זכה לצקת מים על ידיהם של הראשונים האלה שמעתי מפיהם ובמקרים מסוימים הספקתי גם להשתתף כאן במקום הזה בקבלת פני וזירים ופחות, להבדיל אלף אלפי הבדלות. במקום הזה קיבלו הראשונים את פני אבי היישוב ופמלייתו. מרגיש אני כי רגבי האדמה כאן תחת רגלינו, רבים ביניהם כרגע. זה אומר : עלי תדרוך כף רגלו של נשיא המדינה וזה אומר לא כי עלי תדרוך כף רגלו של נשיא המדינה, כי בזמנו סבלתי סבל, צער וייסורים גדולים בשעה שדרכו עלי רגלי הוזירים והפחות, שונאי היישוב בארץ ושונאי ישראל.
אבל אל דאגה, מרגיש אני כי עוד מעט קט, יתאחדו כל הרגבים והיו לאחד וכפות רגליך נשיא יקר תדרוכנה על ככר אדמה אחד, על אותו ככר אדמה אשר רבי פישל וחבריו שוכנים בו לנצח ומהווים חלק בלתי נפרד מכבר זה, המקבל את פניך ופני רעייתך מתוך צפייה ממושכת של דורות ובהתרגשות עזה….
אני בני " יסוד המעלה " דור שני, שלישי ורביעי, להבדיל בין חיים למתים, שותפים לרוח מחשבתם של שוכני עפר אלה המקבלים את פניך, פני נשיא המדינה, מתוך געגועים, אהבה ורצון טוב ומעמידים את עצמנו ביום חגנו זה לפקודתך, לשירות המדינה
תחי מדינת ישראל !
יחי נשיא המדינה ורעייתו !
יהודה גרינקר, יסוד המעלה\ ב' דחול המועד סוכות תשי"ט
דברי יהודה גרינקר בחג יובלה ה -75 של יסוד המעלה. סיום הספר
חיי היהודים במרוקו מוזיאון ישראל קיץ תשל"ג—תכשיטים אצל נשות מרוקו -1973
סיכות פריפה עירוניות
תטואן; כנראה המאה הי"ח
זהב; מעשה ריקוע, חירור וחיקוק; פניני בארוק, אבני אודם ואזמרגד
גובה 12 ס"מ, הרוחב 6 ס"מ
התמונה למעלה
נרכשו בטנג'יר , בנראה במאה הי"ט
טיפוס עתיק, מורה דומה מכסף מופיעה אצל כפריות באיזור האטלאס התיכון
זהב, נעשה ריקוע קידוח וחיקוק
הגובה 9.5 ס"מ
מויזאון ישראל
התמונה למטה מצד שמאל
תכשיטים אצל נשות מרוקו
תכשיטיהן של הנשים היהודיות במארוקו היו כמעט זהים לאלה של הנשים הערביות או הברבריות. למעשה, רק בדרך ענידתם היו הבדלים, וייחודה של דמות האישה היהודית היה בעיקר במעטה ראשה, כפי שתואר ביתר הרחבה בדיון בתלבושות.
בערים היו רוב התכשיטים עשויים זהב, ומשקל הזהב של התכשיטים שימש עדות לעושר המשפחות. העדיים העתיקים שהתהדרו בהם הנשים היהודיות והערביות בערים מקורם בספרד, בדומה לתלבושות.
הנשים היו עונדות לצווארן את ענק־השושניות (״תאזרה״), ולאוזניהן — עגילי־תליונים (״כראסעמארה״); כן היו עונדות עגילי־טבעת עם תליונים(״דוואה״) ותליון ארוך (״זוואג״). בעיצוב התכשיטים היה לכל עיר סגנון משלה. כך, למשל, אפשר למצוא במדאליונים עתיקים שושניות העשויות תשליבים ופיתולים, המזכירים את הסגנון הספרדי־המאורי. השושניות במדאליונים המאוחרים יותר משופעות באבנים טובות ובפנינים. ההשפעה הספרדית בולטת גם בשם שניתן לציץ הפרח של הרימון — ״ררנאטי״ — המופיע תדיר בהיותו משובץ אבני אזמרגד, אודם ואגרנט.
הערת המחבר: נוסע מן המאה הי׳׳ט, הודג׳קין, שליווה את סיר משה מונטיפיורי במסעו למארוקו, מציין, כי נשים יהודיות אהבו במיוחד אבני־אזמרגד, כפי שמעיד גם ריבוי האבנים האלו בתכשיטים שבידנו.
על זרוען של נשים יהודיות ראיתי לא אחת צמיד צלעוני מקסים של כסף וזהב לסירוגין, שניתן לו השם הציורי ״שמש וירח״. גם מצאתי את המוטיב הנדיר של הציפור, שעיטר בעבר את מיגוון הטבעות העירוניות העתיקות הקרויות ״טבעת הציפור״; את כל הצורות של כף־היד, ה״כמסה״ — שהיא סגולה לאושר ולמזל טוב — מסוגננת פחות או יותר; וכן צמידים רחבים ומקומרים, עתים מלאים ומשובצים באבנים עתים מעשה־קידוח כעין התחרה. לצמידים אלה מיתוספים לעתים קרובות שבעה חישוקי־זהב דקיקים, הקרויים ״סמאנה״ על שום מספרם, שהוא כמספר ימות השבוע (semaine). עוד ראוי לציין את החיבה המיוחדת שנודעה למחרוזות־הפנינים בשל סגולתן המבורכת בעיני הנשים היהודיות.
בשנות השלושים והחמישים עלה בידי לבדוק את תכשיטי־הזהב שהצטברו אצל הצורפים היהודים בערים. כל התכשיטים הם מעשי ריקוע, חיקוק וחירור, ועל־פי־רוב הם מעוטרים ביהלומים. הצורפים לא היו עוד נאמנים לטכניקות המסורתיות, אך עם זאת השכילו להוציא מתחת ידם את ה״תווייז׳״המפואר, הלוא היא העטרה העשויה לוחיות על צירים; את ה״פקרון׳ (צב), שהוא אבזם עדין של חגורה מלאכת־מחשבת; את ה״טאבּע״ (חותם), שהוא עדי־המצח המסורתי; ואת האחרונה שבסידרת העדיים החדישים, הבאה במקום ה״מצממה״ העתיקה, הלוא היא חגורת־הזהב העשירה, העשויה פרקים־פרקים של לוחיות־זהב מעשה חירור.
התכשיטים הכפריים משנים צורה בהתאם לאזורי הארץ. הם לעולם עשויים כסף; לכל תכשיט מיגוון עשיר של דוגמאות, בהתאם לטעמו של כל שבט.
באטלאס העילי ובמורדות המשתפלים לעבר הסאהארה אמנם אפשר למצוא לעתים מוטיבים עיטוריים המעידים על השפעות קדומות ביותר, אולם באיזור מול־האטלאס, שנשאר ערש הצורפות המעולה, רווחות בעיקר הצורות והטכניקות שהורישה אנדאלוסיה של ימי־הביניים. ואכן מצאתי במקום תכשיטים רבים המוכיחים את אמיתותה של סברה זאת, מה־גם שצורותיהם נלקחו מעדיים ספרדיים שזמנם חופף בדיוק את גלי חדירתן של המסורות היהודיות שהביאו מגורשי ספרד לאיזור זה, חדירה שעל עקבותיה גם עמדנו בתיאור תלבושות הנשים.
מרכז חשוב מאוד של צורפים יהודים היה בטהלה — כפר קטן בלב־לבו של מול־האטלאס, בקרב השבט הגדול של בני- אמלן. לפני שעזבו את המקום בשנות החמישים חיו בכפר זה כמה משפחות, שמסרו מאב לבן את סודות אומנותם. לא הרחק משם, במרומי ההר, בכפר טיזי אמושיון, היה מרכז האומנים הברברים, ומעניינת העובדה, שנעשו בו תכשיטים זהים בתכלית לאלה שנעשו במרכז היהודי שבטהלה.
במרכזים כפריים אחרים היה ניוון רב בשנים האחרונות. בעמק הזיז, למשל, החליפו לאחרונה את עדיי־החזה ואת העטרות בשרשראות שמושחלים בהן מטבעות־כסף וחרוזים צבעוניים.
ז׳אן בזאנסנו