מורשת יהדות מרוקו

קובץ פיוטים מריש: מדובר בקובץ פיוטים שנמצא באוצרו של ר׳ מכלוף לעסרי מריש שבצפון תאפילאלת. הקובץ מכיל פיוטים של ר׳ יעקב אבן צור, ר׳ דוד בן חסין, ר׳ משה דהאן, משוררים ממשפחת אלבאז ועוד. בקובץ פזורים גם 15 פיוטים למשוררים קדומים מתאפילאלת, יהודה בן יעיש סוסאן וסלימאן בן דוד חמו, לצד פיוטים רבים בחתימת השם יהודה וב-20 פיוטים למשורר ר׳ מסעוד ארוואח, שפעל כנראה בתאפילאלת בתקופת ר׳ דוד בן חסין ונחשב לידידו. אחדים מפיוטי המשוררים הנ״ל נכללים ב׳יגל יעקב/ נתיבות תשס״א/תשס״דו.

להלן סקירה של הפיוטים ששימשו רפרטואר שירי בתאפילאלת שלפני ׳יגל יעקב׳ על פי כתב היד הנ״ל. פיוטי התקופה הקדומה ומשורריהם נחלקים לשניים: א) פיוטים למשוררים מתאפילאלת נוסח יהודה בן יעיש סוסאן וסלימן בן דוד חמו, נציגי השירה הקדומה במקום זה; ב) פיוטים אחרים למשוררים שאינם מתאפילאלת, כמו ר׳ דוד בן חסין ואחרים, שהיו חלק נכבד מן הרפרטואר הפיוטי בתאפילאת הן במעגל האדם והן במעגל השנה בתקופה שלפני ר׳ יעקב אביחצירא וגם במהלכה עד לסוף המאה ה-20. להלן סוגי הפיוטים למעגלותיהם.

בקשות: בקשות קדומות נוסח סלימאן בן דוד חמו, איש תאפילאלת: ׳אעירה שחר לצלצל׳, ׳אלהא די תלת אבהתא/ ׳אזרני אלי׳, ובקשה לי״ג עיקרים ׳כל הנשמה תהלל׳ מאת יהודה בן סוסאן. מקצתן מופיעות בסוף ׳יגל יעקב׳, נתיבות תשס״ח, ואחרות עדיין בכתב יד.

פיוטים למעגל השנה מאת יהודה בן סוסאן, איש תאפילאלת: לסוכות – ׳יה שבות יוסף׳; לפורים – ׳אני אשירה׳; למקרא מגילה – ׳הללו אמוני בסוד עם סגולה׳; לפסח -׳אודה לאל חי נורא׳, ׳בליל שימורים נגאלו המוני׳; לשבועות – ׳אזכור בפי׳; לרשב״י וחבריו – ׳אערך זמרת שבחי׳, ׳אפצחה פי בשיר נעים׳; לי׳ ספירות – ׳אל חי האציל טל אורות׳.

פיוטים הקשורים במעגל השנה למשוררים מחוץ לתאפילאלת: לפסח – ׳לצור גואלנו אשר במלצתים׳, ׳מלכי מקדם אלהים/ מאת ר׳ דוד בן חסין; ׳אל מעוז מחסי׳ לפייטן בשם חיים; לטובות – ׳אסדר תושבחתא… אושפיזין קדישיך, ׳לולב ומיניו׳ – שניהם לר דוד חסין ו׳סוכה ולולב׳ למשה דהאן.

פיוטים הקשורים במעגל האדם: פיוטים אלה רובם אינם למשוררי תאפילאלת והם הושרו בקהילות תאפילאלת עד כמעט סוף המאה ה-20 כמפורט להלן:

פיוטים ללילות בר יוחאי שלפני יום ברית מילה: ו. ׳בר יוחאי נמשחת׳ [לר׳ שמעון לביא], 2. ׳אודה למארי די ברא נשמתא׳ [סימן א״ב], 3. ׳ארץ הקדושה, [לאברהם סלאמה], 4. ׳שיר לאילת אהבים׳ [לשלמה בן מזל טוב], 5. ׳חנון עד מה׳ [סימן חנניה], 6. ינון גואלנו [אנונימי]. לשבת שלפני ברית מילה: ׳יגל ישמח קהלנו׳ [לר׳ יעקב אבן צור].

ליום ברית מילה: 1. ׳יחיד היה אזרח בין לאומים/ 2. ׳אשרי מואסי ערלה/ 3. ׳אז מכל אשמה מאוסה ערלה׳ ושלושתם אנונימיים/ 4. ׳יאיר בחיי צור נתיבי׳ [יוסף] 5. ׳אל ברית׳ [חקון] 6. ׳יחונן צור׳ [יוסף]7. ׳יהי חתני׳ [אנונימי] 8. ׳שמחו וצהלו׳ ואנונימי/ 9. ׳פצחו בדנה׳ [יוסף] 10. ׳אערך מהלל ניבי׳ [ר׳ דוד בן חסין]

לטקס חופת הנעורים: ׳יום זה ארנן ברנני׳ [יושף]

המסקנה: הרפרטואר של כל קהילות תאפילאלת וסג׳למאסא רב בו המשותף עם שאר קהילות מרוקו מן המפריד, ופיוטי יעב״ץ, רדב״ח, נג׳ארה ועוד הם המרכיבים את הרפרטואר המשותף במעגל הגאולה, במעגל האדם ובמעגל השנה, אלא שלקהילות סג׳למאסא פיוטים נוספים של משוררי המקום, כמו: סלימאן בן דוד חמו, יהודה בן סוסאן ושלמה דיין ונוספו עליהם גם פיוטים רבים נוסח ר׳ מסעוד ארוואח. שני הקבצים שנסקרו לעיל מלמדים גם על הרפרטואר הפיוטי של כלל קהילות מרוקו, ששימש גם לקהילות תאפילאלת.

2. 2. השירה העברית בתאפילאלת במאה ה-20

במאה ה-20 כלל הרפרטואר של השירה הפילאלית מגוון רב של פיוטים, אלה הכלולים ב׳יגל יעקב׳ למשוררי אביחצירא ולאחרים, פיוטים מקובץ ׳תהילה לדוד׳ לר׳ דוד בן חסין, פיוטי המשוררים הקדמונים של תאפילאלת, פיוטים לר׳ מסעוד ארוואח ובראשם ׳בר יוחאי ה׳ עמך' מגוון פיוטים שמקורם בכתבי יד שונים או שהיו ידועים בעל פה דוגמת ׳חזיתי ואספרה׳ למשורר בשם יחייא, ׳ידידי ובחיי נפשך׳ ליצחק רוואטשאן, ופיוטים לברית מילה וללילות בר יוחאי שלפניהם המיוחסים כולם למשוררים קדומים מחוץ לתאפילאלת. חלק מן הפיוטים הללו מופיע ב׳יגל יעקב׳ במהדורות מאוחרות דוגמת המהדורה של ר׳ ברוך אביחצירא, נתיבות תשס״א ותשס״ח, הכוללת גם למעלה מ-20 פיוטים חדשים פרי עטו של ר׳ ברוך המשלימות כמה מן החסר, כמו פיוטים לכבוד אביו ר׳ ישראל, פיוטים לסוכות.

במאה ה-20 כתבו כמה פייטנים מקומיים קבצים של פיוטים: כמו: ר׳ מכלוף פדידא, ר׳ יחייא אדהאן ור׳ יהודה סמחון ועוד, שאחדים מפיוטיהם זכו להיכלל ברפרטואר הפיוטי ואחדים נשארו בכתובים. להלן סקירה כללית.

ר׳ מבלוף פדידא

ר׳ מבלוף מריסאני הקרוי בבא עזיזי מלא תפקיד של רב בתאפילאלת במקום ר׳ מימון מלכא, שעלה ארצה. הוא חיבר ספר דרושים בשם כתם פז, ובסופו מדור של פיוטים (ירושלים תשב״א).

שירתו של ר׳ מבלוף כוללת פיוטים במעגל האדם ומעגל השנה במפורט להלן: במעגל האדם הוא חיבר פיוטים לציצית (עבר צח); לתפילין(קט) וקינות משפחתיות: לאשתו (קבג); למרת זקנתו שתי קינות (קכג-קכד) ולחמיו(קבו).

מעגל השנה והתפילה כולל פיוטים לשבת – ׳מזמור שיר ליום השבת׳(קיא); לסוכות – ׳אל אדון עולם׳(קטו); לפסח – ׳אל גדול עצה^, (קיג); לה׳ מלך – ׳אל… עוטה אורה׳ (קטז) ולכבוד התורה ארבעה פיוטים (צה-צח): ׳אפצחה בשיר/ ׳אשיר בשירה/ ׳שבח חדש/ ׳אשיר בשירה חדשה/

מדור שבחי צדיקים כולל שלושה פיוטים לרשב״י(צט-ק); שלושה פיוטים לר׳ מאיר בעל הנם (קא-קג); שני פיוטים לר׳ דוד אביחצירא (קג-קד) ופיוט אחד לר׳ יצחק אביחצירא (קי).

מדור שבחי ידידים כולל פיוטים לאיש בשם שלמה(קיב); לדודו(קי); לר׳ יהודה מעטי (קטז) ולכבוד משפחת שטרית (קה).

שלושה שירי מוסר ותוכחה (קיג-קכא), ושיר הודיה לחולה (קטז).

המדור האחרון במעגל האומה כולל חמישה פיוטים מסוג גלות וגאולה (קה-קח) ושלושה פיוטים מסוג בקשה (קיח – קבה).

ר׳ יחיא אדהאן

ר׳ יחיא אדהאן נולד בעיירה תאפילאלת בשנת תרכ״ו\1865 לאביו ר׳ מכלוף אדהאן ולאמו מרת אסתר, בתו של ר׳ יעקב אביחצירא. מקטנותו היה נוטה לחסידות ולפרישות ומאס בענייני העולם הזה. ר׳ יחיא נהג לעשות הפסקה שבועית רצופה בכל שנה. על פרישותו ועל תעניותיו זכה לשבחים מר^' ישראל אביחצירא. היה קשור כולו לר׳ דוד אביחצירא הי״ד, ולאחר הוצאתו להורג חיבר לכבודו קובץ בשם ׳אני לדודי׳ המכיל קינות רבות על ר׳ דוד. להלן סקירת הקובץ.

שימש בתקופת ר׳ דוד אביחצירא חזן, שוחט, מלמד תשב״ר ומורה דיני שחיטה לתלמידים. הוא ידע את רוב הגמרות של חוק לישראל בעל פה ורש״י על התורה. לימד את אדוני אבי שליחות עיבור וסליחות למעלה משנה אחת.

שבחי צדיקים: לרשב״י(עבר סד); לר׳ מאיר בעל הנס (סו); ולחכמי אביחצירא: לר׳ יעקב(נ, סח); לר׳ מסעוד(מה); לר׳ יצחק(נג) ולר׳ דוד אביחצירא – 5 פיוטים (מג/ בלח/ עט-פא).

קינות אישיות ומשפחתיות: קינה אחת על בנו יצחק (קסז); שתי קינות על אמו (קמג-קמה); שבע קינות על ר׳ דוד אביחצירא(קיד-קכח); קינות על אישים שונים(קמו, קמח-קנב).

מעגל האדם: לציצית (פב); לתפילין (עג); לציצית ותפילין(עב); לחופה (עד-עו); להכנסת ספר תורה (עז-עח) ודרוש לתפילין(כז-לט).

מעגל השנה: לשבת(נד-נה); לפסח(גה); למתן תורה(סא).

מעגל התפילה: לפני ה׳ מלך (מז); לפני ברוך שאמר (שם).

בקשות אישיות: שבע בקשות על חטאים, וידוי ותשובה(עמ^׳ נב, פד-צא, ק-קג).

מוסר ותוכחה (צב-צו).

גלות וגאולה: אליך נפשי אשא (מ); אל אבי(מא); אלי ודודי(מב); אני בגלותי(קד); אבי ראה(קו); אבקשה ממך יוצרי(קי); אליך נפשי אשא (קיג).

בתחילת הספר נכלל הספד על ר דוד אביחצירא(כ-כו), ובסופו מופיעה קינה היסטורית על מצב תאפילאלת בערבית יהודית (קכו-קלד) ותרגומה העברי(קלד-קסב). ג. ר׳ יהודה סמחון

ר' יהודה סמחון, בנו של ר׳ יעקב ונכדו של ר׳ יחיא, מתלמידיו של ר^׳ יעקב אביחצירא, מוצאו מקהילת ׳שיפא׳ בתאפילאלת ומתייחס ל-26 דורות של תלמידי חכמים. ר׳ יהודה התגורר בארפוד וייסד בית כנסת בשם ׳צלאת בא-יהודה׳ ששימש גם חברת ר׳ מאיר בעל הנס ללימוד משניות. ר^, יהודה שימש בארפוד שוחט, מוהל, חזן, דרשן, מלמד תשב״ר וסופר בית דין; חיבר קובץ פיוטים עממי בעברית ובערבית יהודית בשם ׳שבח ורנה' שכולו שבחי צדיקים על אליהו הנביא, רשב״י, ר^' מאיר בעל הנס, דוד המלך, ר׳ אפרים אלנקאווא, ר׳ יעקב ור׳ יצחק אביחצירא ושיר שבח לכבוד נשיא קהילת ארפוד, מר אליהו תרג׳מן.

נוסף למשוררים הנ״ל אפשר למנות אחרים שכתבו פיוטים בחיבוריהם, כמו ר׳ יחיא שניאור, ר׳ מכלוף אביחצירא ור׳ מכלוף לעסרי, ותלמידי חכמים אחרים מארפוד, שכתבו פיוטים אחדים, כמו ר^, אברהם ב״ר מסעוד מלול מטבריה ור^׳ יחיא ב״ר אברהם שטרית ממרכז ספיר שבאשקלון.

3. 3. השירה הפילאלית נוסח קובץ ׳יגל יעקב׳

השירה הפילאלית נוסח ׳יגל יעקב׳ במהדורות האחרונות מכילה כ-250 פיוטים, מחציתם למשוררי משפחת אביחצירא ומחציתם למשוררים אחרים מתאפילאלת ומחוצה לה. נושאי הפיוטים למשוררים שרובם מתאפילאלת הם פיוטי שבח לחכמי אביחצירא, לר׳ יעקב ולצאצאיו. הנושאים האחרים ממשוררים מחוץ לתאפילאלת כמו ר׳ דוד בן חסין שייכים לפיוטי החגים. במהדורה זו אנו מתמקדים רק ב-124 פיוטים שחיברו משוררי אביחצירא. נושאיהם גלות וגאולה, בקשות, שבחי ה׳, מוסר ותוכחה, פיוטים לציצית, פיוטים לשבת, לפסח, למתן תורה בשבועות ופיוטים בשבחי צדיקים: לכבוד אליהו הנביא, ר^׳ מאיר בעל הנס, ר׳ שמעון בר יוחאי, ולכבוד ר׳ יעקב אביחצירא וצאצאיו. בולטים בהיעדרם פיוטים הקשורים במעגל האדם: ברית מילה, תפילין וחתונה ופיוטים לפורים ולסוכות. פיוטי יגל יעקב הם הנפוצים, הפופולריים, האהובים והמושרים בכל אירועי הקהילות של תאפילאלת הן במעגל האדם והן במעגל השנה, והשירה ביגל יעקב על מגוון נושאיה נהפכה לשירה חברתית המושרת באירועים משפחתיים וקהילתיים, ורק מעט ממנה בבית הכנסת. להלן טבלה המתארת את ההתפלגות של הפיוטים של חכמי אביחצירא לפי נושאיהם ומשורריהם.

מאיר נזרי- היצירה הפיוטית לחכמי אביחצירא- עמוד 35

ה. הקידוש

משקה הקידוש: רוב העם מקדשים במאחיא (=עראק), הנחשב לחַמַּר מדינה, לפי שהיין היה מצרך נדיר באזור זה, ואפילו בליל פסח היה קשה להשיגו.

מטעם זה, כנראה, לא נהגו לעשות ׳שבע ברכות׳ בבית החתן בתאפילאלת, אפילו כשיש ׳פנים חדשות', אלא בליל החופה ובמוצאי שבת.

נוהגים לאחוז את הקערית של הקידוש ביד שמאל ואת הכוס המונחת עליה ביד ימין.

נוסח הקידוש כולל ל״ה תיבות בכל חלק, כמצוין ב׳תפילת החודש׳.

הקידוש נפתח במילים ׳שבת מקודש שבת שלום' ואחריהן ׳יום הששי׳…

נוסח הקידוש נאמר כולו במקהלה על ידי בני הבית יחד עם המקדש,  חוץ מברכת ׳בורא פרי הגפן׳ וחיתום ברכת ׳מקדש השבת׳ הנאמרות על ידי המקדש בלבד.

בני הבית עונים ׳ברוך הוא וברוך שמו׳ ו׳אמן׳ על הברכות הנ״ל, וכן ברוב הברכות שבהן המברך מוציא את השומעים ידי חובה.

מנהג ייחודי בקהילות דרום תאפילאלת שאין מפסיקים בין הקידוש לבין הסעודה על ידי ברכות על טעימות, לא בלילה ולא ביום. אבל מרא דאתרא יש״א ברכה נהג לברך בשביל להשלים מאה ברכות, וכן נהגו בקצר א־סוק.

בסעודות ימות החול נוהגים לברך ׳שהכול׳ על המים לפני נטילת ידיים.

נטילת ידיים לסעודה

נוטלים ידיים בכלי, מגביהים את הידיים ומברכים ׳על נטילת ידים׳.

ברכת ׳על נטילת ידים׳ נאמרת בישיבה סמוך לשולחן, ולא במטבח או סמוך לברז.

לאב המשפחה ולאורחים מגישים קערה ונטלה ליטול ידיהם ליד השולחן.

בנטילת ידיים לסעודה אין מקפידים על שלוש פעמים רצופות ביד ימין ואחר כך ביד שמאל, אלא נוטלים לסירוגין יד ימין אחר כך יד שמאל, שתי פעמים, ואת המים הנותרים בכלי שופכים על שתי הידיים כאחת.

מנגבים את הידיים כל אחד במפית שלידו.

הערת המחבר: זה היה גם מנהגו של מרן יש״א ברכה (מפי נכדו, ד משה ב״ר ברוך אביחצירא, בהילולת יש״א ברכה בפתח תקוה בביתו של ר׳ אלון בן סימון, מוצ״ש בא תשע״ו). במנהג זה מופיעים פרטים שונים בישראל סבא, תשע״ה, עט׳ 36. בבירור עם הרב יצחק יהודיוף, העניין אינו מוכרע לחלוטין ולא כל העתים שוות, ועל פי הידוע לו ממסורת בעל פה גם מפי אחיו ר׳ ברוך הי״ו, הנטילה הייתה לסירוגין. באירועי שמחות שבהם האורחים מרובים והישיבה צפופה והגשת המים לא הייתה קלה ונוחה, השמש שלקח על עצמו לחלק מים לנטילה שפך את המים על הידיים של האורחים פעמיים לסירוגין, ויש שהשמש שפך מים של חצי נטלה סבירה על שתי הידיים כאחת של אדם אחד, והמחצית השנייה על שתי ידיים של אדם אחר וחוזר חלילה. מן הדין אם שופך רביעית מים על שתי הידיים כאחת – דיו. אכן מן הלשון בשו״ע שם, סעיף ב, משמע ששופך את המים על שתי הידיים כאחת שלוש פעמים או בפעם אחת אם יש במים רביעית, ולא נזכר שם כיצד תהיה הנטילה שלוש פעמים, האם לסירוגין או שלוש פעמים רצופות על כל יד. המנהג בשאר קהילות מרוקו הוא ששופך מים על יד ימין ואחר כך על יד שמאל, ואחר כך מה שנותר על שתי הידיים כאחת(דברי שלום ואמת ג, עט׳ 86).

אמירת הפיוט ׳למבצע על ריפתא׳ וברכת ׳המוציא׳

לאחר סיום הנטילה וברכת ׳על נטילת ידים׳ אומרים ׳למבצע על ריפתא׳ במקהלה ובנעימה.

מנהג ייחודי בכל קהילות תאפילאלת לא לומר ׳מזמור לדוד ה׳ רועי לא אחסר׳ לפני 'למבצע על ריפתא׳ אף לא באחת משלוש סעודות השבת.

הערת המחבר: שלא כמנהג קהילות אחרות במרוקו(נתיבות המערב, עט׳ עז סעיף סד; עטרת אבות, שם סעיף סו: זוכר ברית אבות, עט' 68 סעיף י), ונראה הטעם אם משום הפסק מרובה ואם משום כפילות המזמור, שהרי אומרים אותו לפני הקידוש בשלוש הסעודות, ויש מקום לעשות היכר לשבת על ידי ׳למבצע על ריפתא׳. אכן ׳מזמור לדוד' אינו מופיע בסידורים לפני'המוציא׳ לא ב׳בית מנוחה' ולא ב׳סידור החיד״א׳. גם ב׳תפילת החודש׳ אין הוא מופיע, אבל מופיעה הערה לומר גם 'מזמור לדוד' לפני'המוציא׳.ע"כ

האב נוטל את שתי הכיכרות, מניח את התחתונה הפוכה ועל תחתיתה מניח את תחתית העליונה, אחר כך מגביהן בשתי ידיו. משמיט את העליונה, מברך ׳ברכת המוציא׳ ופורס מן התחתונה, ועונים אחריו גם כאן: ׳ברוך הוא וברוך שמו׳ ו׳אמן.

בלילה בוצעים מן הכיכר התחתונה וביום – מן העליונה.

בוצע פרוסה בעין יפה, מטביל במלח שלוש פעמים, טועם ראשון ואחר כך מחלק למסובים בלי הטבלה במלח שנית, בהושטה ובעדינות ולא בזריקה.

אין אומרים לפני ׳המוציא׳ ׳ברשות מלכא עילאה קדישא׳.

אין פורסים את החלה אלא לאחר ברכת ׳המוציא׳, אבל לפני הברכה אין פורסים וגם אין מסמנים בסכין.

סעורה ראשונה – תפריט של קהילות דרום תאפילאלת

סעודות השבת עשירות בתפריטן, ולכל סעודה תבשילים מיוחדים. להלן התפריט לסעודה ראשונה.

סלטים: בקיץ – סלט עגבניות חי, סלט עגבניות מבושל, חצילים מטוגנים וטבולים ברוטב לימון עם פפריקה.

בחורף – צנוניות, סלק אדום, גזר ולפת מבושלים.

מנות ראשונות: דגי נהר מטוגנים וטבולים ופשטידה העשויה מתפוחי אדמה וביצים (=מגינה). בחורף: יש שמגישים גם רגל קרושה הקרוי ׳למריעד.

מנה עיקרית: קציצות בשר העשויות מבשר טחון בתוספת תפוחי אדמה טחונים הקרויים ׳ליאפראג׳, אותן מטגנים במחבת ואחר כך מבשלים עם גרעיני חומוס שלוקים, קלופים וחתוכים לחצאים, או כדורי בשר טהור מבושלים ללא תוספות הקרויים ׳לתרתוב/ ובעלי יכולת מוסיפים עוף ומרק עוף(למרקה).

לפתן: פרות העונה.

ההנהגה על השולחן

את הלחם אין נוגסים בפה, אלא חותכים ביד ואוכלים קמעא קמעא.

את הדגים נוהגים לאכול בידיים, וסימנך: ׳ובכל דגי הים – בידכם נתנו׳(בראשית ט, ב).

הכול מקפידים ליטול מים אמצעיים לאחר אכילת דגים על ידי שמש המטיל מים על אצבעות המסובים.

נוהגים לסלק סכינים מהשולחן לפני ברכת המזון, לכסות את העצמות, להותיר פת על השולחן ולכסותה.

אוצר המנהגים והמסורות לקהילות תאפילאלת וסג'למאסא-מאיר נזרי– שבת קודש–עמוד 72

א. כושר לעליה.

האנשים הנכללים באחד הסוגים דלקמן יחולו עליהם

ההגבלות הבאות: משפחה העולה בשלמותה ויש בה נכה או זקן – לא ישמש הדבר סיבה למנוע עלית המשפחה בתנאי, שמספר הנכים והזקנים שבח, לא יעלה על מספר המפרנםים (זוג הורים זקנים נחשב כזקן אחד).

אדם הסובל מפגור שכלי קל. אשר אינו זקוק לטפול במוסד ואשר יכול להקלט בחיק המשפחה,” יורשה לעלות אך ורק בתנאי שהמשפחה עתידה לצאת להתישבות.  

אדם שאינו בחזקת מפרנס או בעל אמצעים הנדרש ע״י קרוביו בארץ ופרנסתו תלויה בהם, יאושר לעליה רק לאחר בדיקת מצב הקרובים בארץ ולאחר שיתברר כי אמנם הם מסוגלים לקלטו; ובלבד שלא^, יהיה חולה במחלה הדורשת טפול רפואי ממושך במוסד.

אנשים הנכללים באחד הסוגים דלקמן לא ייחשבו ככשרים לעליה ועליתם לא תאושר:

אדם בודד שאינו בחזקת מפרנס או אינו בחזקת בעל אמצעים;

משפחה שאין בה אף מפרנס אחד;

חולה במחלה הדורשת טפול רפואי ממושך במוסד(כגון: שחפת, צרעת, מחלות רוח, התמכרות, מחלות לב, מחלות כליות ועוד), נכים מרותקים למיטה, אידיוטים ואימבצילים.

מקרים מיוחדים שאינם עונים על הדרישות המפורטות לעיל, אך בכל זאת נמצאו נימוקים חזקים להעלותם, עליתם תהיה טעונה אישור מטעם משרד הבריאות בירושלים.

חולים במחלות מבדבקות הניתנות לריפוי ע׳׳ י טפול רפואי קצר ימוינו כדלהלן:

חולי גרענת יקבלו את טפולם הרפואי לפני עליתם, עד הגיעם לשלב בלתי מדבק. אולם חברי קבוצות העולות בשלמותן להתישבות יקבלו את הטפול במקום ההתישבות בארץ.

חולי גזזת יקבלו את טפולם הרפואי לפני עליתם. במקרה של משפחה המבקשת לעלות בשלמותה להתישבות 'ויש בה חולי גזזת  יורשו החולים לעלות והטפול הרפואי ינתן להם בארץ, פרס למקרה שיש במשפחה אשה חולת גזזת שגילה עולה על 17 שנה. במקרה זה תעוכב עלית החולה עד לאחר מתן הטפול.

עגבת

נמצאת סרולוגיה חיונית בעת בדיקת המועמד לעליה ואין.הוא מוסר תולדות על עגבת, יש להיוועץ במומחה למחלות מין; אם לפי דעתו זהו מקרה של סרולוגיה בוגדת יורשה המועמד לעלות.

לא היתה אפשרות להוועץ במומחה והרופא הכללי לא מצא סימני עגבת יורשה המועמד לעלות; עם בואו ארצה יופנה .העולה למומחה.                       

נקבעה אבחנת עגבת טריה פעילה או חבויה שקיימת־ פחות מ- 4 שנים, ינתן טפול ספציפי בפניצילין (אם טרם נתן), ־ לפי הנוהג המקובל ביום והמועמד יורשה לעלות. הסרולוגיה עשויה להשאר חיובית זמן ממוסך אחרי גמר הטפול ודבר זה אינו צריך לקבוע את ההחלטה בדבר כשרו של המועמד לעליה.

נקבעה אבחנה של עגבת חבויה הקיימת יותר מ- 4 שניים או שנתן טפול קודם, תותר עלית המועמד.

נמצאה אצל המועמד עגבת ישנה, סימפטומטית עם שנויים במערכת הצירקולטורית, המוח וכו‘ כשרו לעליה לא נקבעה על פי מצב העגבת אלא על פי הפגיעה באברים.

במקרים של עגבת מלידה יש לנהוג כדלקמן: אם העגבת היא סימפטומטית או חבויה וגילו של הילד הוא פחות מ- 3 שנים יש לתת טפול רפואי. לפני העליה. מקרים אחרים יורשו לעלות ללא טפול.

נמצאה סרולוגיה חיובית אצל אשה הרה, יש לתת מיד- לפחות ששה מיליון יחידות פניצילין (לפני העליה),מבלי להביא בחשבון את האבחנה הקלינית והאפשרות סל סרולוגיה חיובית בוגדת.      

לא בוצעה בדיקת דם מסיבות שונות יצוין הדבר במפורש בכרטיס הבריאות.

הערה:   יש להקפיד על רישום מדויק בכרטיס הבריאות של כל הבדיקות שנעשו ותוצאותיהן וכל אבחנה שנקבעה והטפול שנתן. רשום מדויק יאפשר פעולה מידית להשלמת הבדיקות בארץ, וכן המשך הטפול ומעקב אחרי החולים.     

מתוך ויקיפדיה: סרוֹלוֹגיה (באנגלית: Serology) הוא תחום בביולוגיה ובאימונולוגיה העוסק בחקר נסיוב הדם והתגובות בין נוגדנים ואנטיגנים.

בדיקות סרולוגיות עשויות להתבצע למטרות אבחון כאשר יש חשד לזיהום. סרולוגיה מאפשרת לקבוע האם התרחשה הדבקה בגורם מחלה מסוים וכן את שלב ההדבקה – הדבקה פעילה או זיהום ישן: על פי כמות וסוג הנוגדנים המתגלים בבדיקה.

המשך נספח ה' – מדינת ישראל משרד הבריאות–כללי העליה– ירושלים תשט"ז ־ 1955-עמ' 243

תולדות / פיוטים

קנב

אסתכבאר — בייתאיין

— פיוט — סי׳ שלמה חזק, ע״מ יב״ת יב״ת י״ת

שְׂחִי לָאֵ–ל יְחִידָה הַחֲכָמָה / וְרוֹּצִי לַעֲבֹד אוֹתוֹ בְּאֵימָה
לְעוֹלָמֵךְ פְּנִי יוֹמֵךְ וְלֵילֵךְ / וְלָמֶה תִּרְדְּפִי הֶבֶל וְלָמָּה ?
מְשׁוּלָה אֶת בְּחַיָּתֵךְ לְאֵ–ל חַי / וְכַאְשֶׁר נֶעֱלָם אַת נֶעֱלָמָה
הֲלוֹא אִם יוֹצְרֵךְ טָהוֹר וְנָקִי / דְּעִי, כִּי כֵן טְהוֹרָה אַתְּ וְתַמָּה
חָסִין נוֹשֵׂא שְׁחָקִים עַל זְרוֹעוֹ / כְּמוֹ תִּשְׁאִי גְּוִיָּה נֶאֱלָמָה
זְמִירוֹת קַדְּמִי נַפְשִׁי לְיוֹצְרֵךְ / אֲשֶׁר לֹא שָׂם דְּמוּתֵךְ בָּאֲדָמָה
קְרָבַי, בָּרְכוּ תָּמִיד לְצוּרְכֶם / אֲשֶׁר לִשְׁמוֹ תְּהַלֵּל כָּל–נְשָׁמָה:

כנפי שחר

(133) הנושא: מעלות הנפש, רשות ל״נשמת.

שחי – השתחוי. הבל ולמה — שמות נרדפים, ולמה — לא־מאומה. משולה את — בחמשה דברים לא-ל חי: א) בחייתך — שאין לפניו שינה, גם את כן. ב) וכאשר נעלם… — רואה ואינו נראה, גם את כן. ג) יוצרך טהור — בעולמו, ואת בגוף. ר) נושא… — סובל את עולמו, ואת את הגוף. לא שם דמותך… — שאת יחידה כמו שהקב״ה יחיד בעולמו וע״פ דב״ר ב, בו).

מקורותיו

רשימת המחברים והספרים המוזכרים על ידי רבי יוסף, היא ארוכה ומרשימה. רק משלושה ספרים ״זך ונקי״, ״יפה עינים״ ו׳מנחת ערב" יש איזכורים רבים מכ- 140 מחברים וספרים שונים, בנוסף לספרות הפרשנות לתורה, לפוסקים ולספרות הראשונים. רובם הם קבליים מובהקים, ממשיכי דרכו של האר״י. בתוכם, יותר מעשרה מהם, הם מספריו של הרב חיד"א זצ״ל. אומנם, חלק מהרבנים והחיבורים המחכרים הם מתוך ספרי הרב חיד׳׳א או ספרים אחרים, אך גם זו כמות נכבדה. "בעל ״חסד ה״ (ליוורנו תרמ׳׳ח), הכולל ביאורים וחידושים על פסוקי המקרא, מאמרי חז״ל ומאמרים מהספרות היהודית על רבדיה השונים. בולטת מאוד היזקקותו לספרות הקבלה הקדומה והמאוחרת ובכלל זה הספרות החסידית.״

רבי יוסף מרגיש בחוש בחשיבות של התנועה החסידית ומחליט שהוא אינו יכול להתעלם ממנה. הוא יושב ומתרגם, לערבית מוגרבית, עורך ומדפיס ספר שלם על סיפורי הבעל שם טוב, מייסד תנועת החסידות ברוסיה הרחוקה, ועל תלמידיו ואנשי חוגו. כאמור לעיל, הוא קורא לו ״חסדי אבות", והוא החלק הארי של ״חסדים טובים״ המאגד יחד את ״חסדי ה״׳ ואת ״חסד דוד׳. אפשר להעריך, על פי אופן ההתיחסות לקדושתו ולחסידותו, כי הוא מצא בבעל שם טוב את הדמות הראוייה לחיקוי והערכה לחסיד האמיתי, אליו שאף כל ימיו. לאחר סיפור המעשה הראשון על הבעש״ט, אשר הצליח עוד בימי אלמוניותו לבטל גזרת השליט על היהודים, אם לא ימצאו תרופה לבתו החולה, הוא מסכם: "ממעשה יקר זה יוכלו בני־אדם, אשר רוצים לעבוד את ה׳ יתברך, מהו כוחם של הצדיקים הגדולים וכת התורה היקרה, אשר מקדשת את הגוף של בן האדם״.  המחקר מאשר כי הקבלה הלוריאנית ״התגלגלה״ אל החסידות של הבעש״ט, אשר לאחר משבר השבתאות, התגברה על הצורך ב״משיח עכשיו״, ופנתה אל הגאולה של נפש האדם באשר הוא. הגאולה האמיתית היא אצל האדם עצמו, בסביבתו המיידית. גישה זו היא אולי שקסמה לרבי יוסף. ״הפרט הוא מושא התבוננותה של החסידות, ובכל דרכיה היא חותרת אל גאולתו.״

רבי יוסף מזכיר בספריו לא מעט את הרב ״חמדת ימים״, אשר המחקר בימינו מייחס אותו לשבתאות. מנור טוען, שהמחבר, בספרו ״זבח פסח״, כמו מחברים אחרים באותה תקופה, התייחס ל״חמדת ימים״, ״כלספר מוסר בעל איכות מעולה, שדבריו ראויים להיות מובאים בפני הציבור, מבלתי יכולת לחשוף את המגמה השבתאית המוסווית היטב בספר.״ כלומר, יתכן שהמחברים הללו לא זיהו את השבתאות בספר זה, או שלא היו מודעים למשמעויות האידיאולוגיות של השבתאות שלאחר המשבר. לדעת אחרים, הספר ״חמדת ימים״ הוא ספר קבלי שהיה נפוץ בארצות המגרב, ושימש כספר יסוד להבנת הקבלה. ״אפילו ספר חמדת ימים לא יצלח לשמש כמורה למהות המשיחיות השבתאית, אף שהוא ספר קבלי רווי רגש משיחי, הקשור לתנועת השבתאות וכלולים בו גם דברים של נתן העזתי.״ אומנם, רבי יוסף מרבה לצטט ממנו, ולפרש את דבריו, אך יתכן שבימיו השבתאות כבר לא הייתה מה שהייתה, והדברים הקבליים הם מה שהיו מיוחדים בספר זה, ושאפשרו לו לעשות בהם שימוש נרחב. לסיכום, רבי יוסף היה מושפע מאוד מתורת הקבלה של האר״י וממשיכיו, וראה את ייעודו בהנהלתה באופן מעשי לעם. הוא לא שאף לפרש או להוסיף פרשנות, חידודים ורמזים קבליים לתורה או לפרשנות המקובלת.

לדידו הקבלה הלוריאנית היא הדרך הנכונה והנותנת הסבר לכל מילה או מנהג. הוא שאף להראות שהדרך הקבלית היא היא הדרך המעשית לקיום נכון של המצוות, ושהיא בהישג ידו של כל אחד, ולא רק של יודעי ח״ן.

רשימת מקורות

אביחצירא י' תשמ״ז, בגדי השרד, ירושלים: הוצאת נר יצחק,

אביטבול מ׳, תשל׳׳ח, משפחת קורקוס וההיסטוריה של מארוקו בזמננו. ירושלים מכון בן צבי.

אדרי י׳, תשמ״ז, זך ונקי. ירושלים, הוצאת חברת אהבת שלום, ההקדמה. בן־עמי י', תשמ״ד, הערצת הקדושים בקרב יהודי מרוקו. ירושלים, הוצאת מאגנס.

בר-אשר ש', 2001, הספרות הרבנית בצפון אפריקה 1700-1948 , פעמים. 86-87 , הוצאת מכון בן־צבי, עבד 250.

חלמיש מ/ 2000, הקבלה בתפילה בהלכה ובמנהג , רמת-גן, הוצאת את׳ בר-אילן.

יעקובסון י׳, 1984, מקבלת האד׳י עד החסידות. תל-אביב. משרד הביטחון.

כנפו א, 1999, ברית מס׳ 18 , הוצאת אות ברית קודש, אשדוד.

כנאפו י׳, תרמ׳׳ה, אות ברית קודש. ליוורנו.

כנאפו י, תרמ׳׳ח, חסדים טובים. ליוורנו

כנאפו י', תרנ׳׳ט, יפה עינים. ליוורנו.

כנאפו י, תשמ׳׳ז, זד ונקי. הוצאת אות ברית קודש, ירושלים.

ליבס י', 1995, סוד האמונה השבתאית. ירושלים, מוסד ביאליק.

מנור ד, תשמ״ב, קבלה ומוסר במרוקו דרכו של רבי יעקב אביחצירא. ירושלים: מרכז בן צבי.

פינקרפלד י, 1974, בתי-כנסת באפריקה הצפונית ירושלים , הוצאת ביאליק.

קורקוס ד׳, 1974, ״קהילות ישראל בתוניסיה , אלג׳יריה מארוקי׳, בתוך:

Knafo, I D., Le Memorial de Mogador . Jerusalem 1993. Ot brit Kodesh, p.p. 243249־.

"יכי"ן" רבי יוסף כנאפו זיע:א-הוצ' אות ברית קודש-ניסן תשס"ב-עמ' 52

קצידה — סי׳ אני דוד קאים חזק

בשקל ״לא תלומוני פי דלחאל, ית נסהד ונוודּי״

אִישׁ הָאֱ–לֹהִים וַאֲדוֹנִי יִצְחָק מַחְמַדִּי
הֵן רַעְיָתְךָ אֲהוּבָה, לָךְ צוּר יַעֲדָהּ:
שָׂמֵחַ בָּחוּר בִּנְוָתְךָ, וַאֲנִי לְבַדִּי
אֶשָּׁבַע לָךְ, כִּי צְנוּעָה הִיא וּכְבֻדָּה:

כנפי שחר

 הנושא: מתוך פר^, חיי שרה— תולדות.

איש הא-להים… — דברי העבד. יעדה — הוכיחה. בנותך — באשתך. שמח ושש….יצחק

תָּאִיר אָהָלְךָ כְּבַתְּחִלָּה' יְדִידִי
נֹחַם וְשִׂמְחָה, כִּי הִיא מִבְצָר וּמְצוּדָה:
שָׂמַח וְשָׂשׂ וְאָמַר, זֶה חֶלְקֵי בְּחֶלְדִּי,
יוֹנָתִי תַּמָּתִי, טוּר אֹדֶם וּפִטְדָה:

נָתְנוּ מוֹנַי בִּי נֹחַל, חָטָאתִי אֶתְוַדֶּה
קָצְרָה לְשֹׁנִי סַפֵּר בִּמְלִיצָה וְחִידָה:

נִזְרִי גַּאֲוָתִי חָלְפוּ, וַיָּבוֹא אֵידִי
הוֹרַי מֵתוּ, וְלָבַשְׁתִּי סוּת חֲרָדָה:
הֶאָח! הֶאָח! אָז שַׂק תָּפַרְתִּי לְגִלְדִּי
רַק כִּי בְּשֵׂיבָה טוֹבָה נַפְשָׁם נִפְקְדָה:
תַּעֲנוּגַי חָלְפוּ, .נֶהֱפַךְ הוֹדִי, לְשַׁדִּי,
חֹן עַל אֲמָתְךָ, טֶרֶם יוֹם הַפְּקֻדָּה:
הָרְתָה, נִפְעֲמָה רוּחָהּ. יָ-הּ– צָרַת מִצְעָדִי
שִׂמְחַת לִבִּי נֶהֶפְכָה, בָּא עֵת קְפָדָה:

נָתְנוּ מוֹנַי בִּי נֹחַל, חָטָאתִי אֶתְוַדֶּה
קָצְרָה לְשֹׁנִי סַפֵּר בִּמְלִיצָה וְחִידָה:

יָצְקָה נַפְשָׁהּ בּוֹא בְּסוֹד אֵ–ל בְּבֵית מוֹעֲדִי
חָקְרָה וְדָרְישָׁה, הַזֶּה צַעַר הַלֵּדָה?
בֻּשְּׂרָה אוֹר זָרוּעַ לָהּ בִּשְׁנֵי עַמּוּדַי
הָעוֹלָם, אַךְ זֶה מִזֶּה דַּרְכּוֹ נִפְרְדָה:
יָצָא רִאשׁוֹן אַדְמוֹנִי, כְּמַלְבִּישׁ בְּבִגְדֵי
שֵׂעָר, וְאָחִיו עַקָּבוֹ, יָדוֹ הָדָה:
עֵשָׂו מֵעוֹדוֹ נִכָּר צָד בַּפֶּה אִישׁ חַסְדִּי
יַעֲקֹב אִישׁ תָּם, שׁוֹמֵר תּוֹרָה וּתְעוּדָה:

נָתְנוּ מוֹנַי בִּי נֹחַל, חָטָאתִי אֶתְוַדֶּה
קָצְרָה לְשֹׁנִי סַפֵּר בִּמְלִיצָה וְחִידָה:

כנפי שחר

נתנו… — דברי המשורר. מוני — אויבי. נוחל — מחלה. נזרי גאותי… — דברי יצחק אחרי מות הוריו. אידי — שברי. האח! האח!… — קריאת נחמה והתפרקות, שהוריו נפטרו בשיבה טובה, שאם־לא־כן היה תופר שק לעורו. תענוגי חלפו… — שוב פקדה אותו צרת העקרות. אמתך — רבקה. נפעמה… — נבהלה מצער הלידה. צרת מצעדי — כשצעדה ליד בתי מדרשות יעקב מפרכס לצאת, וכשצעדה לצד בתי ע״ז עשו מפרכס לצאת (בר״ר סג, ו). קפדה — מיתה. יצקה נפשה — שפכה נפשה. עקבו — אחז בעקבו. הדה — הושיט. איש חסדי — יצחק.

דַּר–מָרוֹם הִפְלִיא חַסְדּוֹ וִיכוֹנֵן מִסְעָדִי
הֶרְאַנִי עֵשָׂו בָּז בְּכוֹרָה, אִבְּדָהּ:
נָם הִלְעִיטַנִי אָדָם מִסִּירֵי וּדְוָדִי
לֶחֶם וּנְזִיד עֲדָשִׁים אֲרוּחָה נֶחְמָדָה:
עָנָה, מִכְּרָה לִי כַּיּוֹם בְּכוֹרָה, אֶל תַּעְדֶּה
סוּר מִדְרָכָה וְעָבוֹר, מִמָּךְ נִכְחָדָה:
אֶפֶס עִדַּן עֲדָנִים, בָּאָה עֵת לִנְדוֹדִי
רָעָב פִּזַּר רַגְלָם, חֲסִידָה נְחְשָׁדָה:

נָתְנוּ מוֹנַי בִּי נֹחַל, חָטָאתִי אֶתְוַדֶּה
קָצְרָה לְשֹׁנִי סַפֵּר בִּמְלִיצָה וְחִידָה:

ובְיָשְּׁבוֹ בִּגְרָר וּפְלִשְׁתִּים בָּאוּ בִּגְדוּדֵי
שָׁאֲלוּ עַל רִבְקָה וְהִתְעָם וְזָדָה:
אֲחוֹתִי רֵעָתִי הִיא וְחָבְרָה לְפִידִי
מָגֵן הָיְתָה לְחַיָּיו, אֶת נַפְשׁוֹ פָּדָה:
מֶלֶךְ רָם הִשְׁקִיף, אָמַר, חֹק זֶה לֹא לִכְבוֹדִי
כִּמְעַט שָׁכַב חַד הָעָם אֲשֶׁר לֹא צָדָה:
קִנֵּא בְּבִרְכָתוֹ בַּבַּיִת וּבַשָּׂדֶה
לֵךְ, כִּי עָצַמְתָּיבְּמִקְנֶה וַעֲבֻדָּה:

נָתְנוּ מוֹנַי בִּי נֹחַל, חָטָאתִי אֶתְוַדֶּה
קָצְרָה לְשֹׁנִי סַפֵּר בִּמְלִיצָה וְחִידָה:

דַּרְכּוֹ הֻצְלְחָה, לֹא שָׁת לֵב לְמַחֲרִידֵי —
רִבְצוּ וּנְאוֹתוֹ, וּלְכָל–מְרִיבֵי בִגְדָּה:
בְּזִקְנָתוֹ קָרָא, עָשׂוּ בְּנִי מְאוֹדִי
חֲפֵצָה נַפְשִׁי לִמְסֹר לָךְ בִּרְכַּת פְּרֵדָה:
קוּם צוּדָה בְּקַשְׁתְּךָ, וּטְעַם לְמִסְעָדִי
בַּעֲבוּר בִּרְכַּת אָבִי בְּפִי עֻתָּדָה:

כנפי שחר

ויכונן מסעדי — תמך בי. נם — נאם, אמר. מסירי ודוודי — קדרות. ארוחה — סעודה. נכחדה — עברה, נסתלקה. אפס… — שוב עברה עת השלוה ופקדה אותו הגלות. חסידה — רבקה. נחשדה — שמא יהרגוהו בגללה. בגדודי — בהמוניהם. וזדה — שיקר בתשובתו שהיא אחותו. וחברה לפידי — השתתפה בצערי לנדוד אתי. מלך רם — אבימלך. חד — אחד. לא צדה — לא בזדון. ועבודה — עבדים ושפחות. למחרידי… — למרגיזי מנוחתו ונאות דשאו. מריבי בגדה — מריבים ובוגדים. וטעם למסעדי — והכן מטעמים לסעודתי. ברכת אבי… — הברכה שמסר לי אבי מזומנת ומוכנה בפי למוסרה.

רִבְקָה, בְּדַבֵּר יִצְחָק, אָזְרָה וְתְּרַדֶּה
קָרְאָה בְּנָהּ הַקָּטָן, כָּל לוֹ–הִגִּידָה:

נָתְנוּ מוֹנַי בִּי נֹחַל, חָטָאתִי אֶתְוַדֶּה
קָצְרָה לְשֹׁנִי סַפֵּר בִּמְלִיצָה וְחִידָה:

קוּם, בְּנִי, שְׁמַע קוֹלִי וְזוֹן לִמְפַקְּדִי
קַח נָא מִן הַצֹּאן, הֵבִיאָה לִי מִנֵּדָה:
אָנָּא, אִם רַחְמָנִיָּה, אוֹתִי כַבְּדִי —
בְּעֵינֵי אָבִי, הַאַתְעֵהוּ בַּמְּרִידָה?
יָסְפָה לְהַזְהִירֵהוּ אַל תִּירָא וְלָדִי
עֲלֵי כָּל–זְדוֹנְךָ עָלֵהוּ אֶתְוַדָּה:
מְאֻזָּר אֱמוּנַת–אֵם הִלְבִּישַׁתּוּ בִּגְדֵי–
עֵשָׂו, וּבְעוֹרוֹת עִזִּים יָדָיו גִּלְּדָה:
חֲזַק, אָבִי, וְקוּם נָא וְאָכְלָה מִצֵּידִי
בָּרְכֵנִי בִּרְכָתְךָ מֵאֵ–ל הִיא מֻסָּדָה:
מָה–זֶה מִהַרְתָּ לִמְצֹא לִי, בְּנִי, בַּעֲדִי?
עָנָהוּ, כִּי הִקְרָה לִי א–ל צֵידָה וּמְצוּדָה:
יַד יְיָ עָשְׂתָה זֹּאת לְאָשְׁרִי וְחֶלְדִּי
בֵּרְכוֹ מִבְּרֵכָה מֻשְׁפָּעָה וּגְדוּדָה:

נָתְנוּ מוֹנַי בִּי נֹחַל, חָטָאתִי אֶתְוַדֶּה
קָצְרָה לְשֹׁנִי סַפֵּר בִּמְלִיצָה וְחִידָה:

כנפי שחר

אזרה ותרדה — הזדרזה והכריחה את יעקב לשמוע בקולה. הביאה לי מנידה — ממוהר ומתן, שכך כתב לה בכתובתה שהוא מעלה לה שני גדיים בכל יום (בר״ר סה, י). ידיו גלדה — כסתה בגלדים, עורות. צידה ומצודה — תבשיל של ציד. וחלדי — מזלי. מבריכה… — ממקור הברכות במרום, ברכה של שפע ומזל. וגדורה — לי בא גד (בראי ל, יא).

בינתיים גם ערבי פאס מרדו במלך מולאי חפיד, והצטרפו לשבטי הברברים שהיו צרים על העיר. הם הרגו וטבחו אירופאים רבים שהיו בפאס. המלך חפיד לא יכול יותר לשלוט במצב. כל אותו זמן, ניהל התכתבות עם הצרפתים שהיו בנמל קזבלנקב. מכתבי המלך היו מועברים לצרפתים דרך צפרו על ידי היהודי יוסף צבח ששימש כמרגל ואיש קשר בין המלך והצרפתים.

חפיד ביקש את התערבותם של הצרפתים להחזרת הסדר על כנו. לצרפתים ניתנה שעת הכושר לה ציפו מזמן. הם שלחו את חילם לפאס, בחודש אייר תרע"א –  1911 – והכניעו את המורדים. אחר כך פנו לדרך צפרו לטהר אותה משבטי המורדים. הם הגיעו לכפר בהאליל ביום ט' סיון תרע"א, והקימו את מחניהם, ביצרוהו והקיפוהו בתותחים.

הצרפתים ידעו כי המורדים יתארגנו ויתקיפו את המחנה. מה עשו, עזבו את המחנה ותפסו עמדות מוסוות מסביב לו ליד קני התותחים וארבו לפלשתים. איית יוסי והשבטים שאתם, פרצו למחנה בלילה וראו כי ריק הוא. החלו לחשוד מן הבא בידם ואז הפעילו הצרפתים את קני תותחיהם והפילו מהם חללים רבים, והנשארים נסו בבהלה להרים. היהודים הסתכלו מחלונותיהם על שדה המערכה וראו כיצד היו מובילים את פצועיהם לבתיהם שבעיר.

יום לפני כן, נצטוו היהודים להכין לחיילי המורדים לחם אפוי ומוכן, ולא קמח כמנהגם עד אז, כי לחיילים שהיו צריכים להילחם, לא היה סיפק להכין לעצמם לחם. וכל אותו הלילה עבדו הנשים היהודיות לשו ואפו והכינו למעלה ממאתיים ככר לחם ואספום בבית הכנסת.

על מנת למוסרם לחיילים בבוקר השכם. חכמי העיר היו מזרזים ומעודדים את העובדות. בחצות הלילה ניגש רבי אלישע אפרייאט, מחסידי מנהיגי הקהל, לארון הקודש, פתח את ההיכל ואמר, רבונו של עולם אנו מכינים לחם זה לאויבינו ואילו עניינו אין מי שידאג להם. יהי רצון מלפניך, שהלחם הזה יאַכל על ידי עניינו ולא על ידי הגויים.

ואכן בבוקר השכם, נלחמו הצרפתים עם הברברים ויכום, והלחם חולק לעניי ישראל. הצרפתים העלו באש בתים רבים בכפר בהאליל, תושבי צפרו הערבים, שחששו לעצמם, באו להזמין את מנהיגי הקהל היהודים, שיואילו ללכת אתם, לקדם את פני המפקד הצרפתי במחנה ובזבח.

הם זבחו לפני הצרפתים כבשים רבים וביקשו שיסָלָח להם . המפקד קיבלם בסבר פנים יפות, אך כיוון את המשלחת לפאס, למלך חפיד. בבואם לפני המלך בהכנעה, קיבלם ומינה להם שליטים חדשים. על כפר בהאליל מונה סידי קאסם לבהלולי, שהיה מפקד זוטר בצבא המלך. אנשי צפרו נכנסו תחת שלטון לחאז בריק סראדי, שהיה אף הוא מפקד בגדוד הצרפתים, וכפרס על לחימתו נתנו לו משרה זו.

יהודים אחדים מצפרו יצאו לכפר בהאליל ומצאוהו ריק. הם בזזו מהכפר כבשים, בהמות משא ואחרות ומן הבא לידם. כשהגיעו לצפרו, חיכה להם מרדכי צבח, שציווה לקחת מהם את הביזה ולהכניסה למחסנים. הוא עצמו הלך אחר כל לכפר בהאליל עם מנהיגי הקהל אחרים והחזיר את כל הכבודה לכפר.

בהיותם שם ניגשו למחנה הצרפתים כדי לברכם על הצלחתם. בינתיים קיבלו הצרפתים פקודה להתקדם לעבר מכנאס, היהודים הנ"ל חששו לחזור לצפרו לבדם דרך בהאליל פן יתנקמו בהם, המורדים. והחליטו לצעוד בעקבות חיל הצרפתים ברגל לכוון מכנאס. משנתעייפו בדרך פיקד סידי לעמורי סראדי, שהיה עם חיל הצרפתים, על כמה מחייליו, שכל אחד מהם ירכיב אתו על סוסו אחד מהיהודים.

וכך הגיעו למכנאס. במכנאס נפוצה שמועה, שהמורדים פלשו למללאח צפרו. מנהיגי צפרו לא ידעו מה לעשות, מרדכי צבח אמר אני אלך לצפרו לבד ויהי מה. ביקש מהצרפתים שיתנו בידו רובה, וסוס לרכב עליו, התלבש כערבי, וחזר לבדו לצפרו.

משהגיע מצא את המללאח סגור, ולא רצו לפתוח לו, כי לא האמינו לו, וחשדו שמא ערבי משתמש בשמו כדי להטעותם. רק משנתן להם סימנים מובהקים הכניסוהו, הוא סיפר להם את הרפתקאותיו והם סיפרו לו שהמורדים החלו להציק להם שנית, בראותם כי הצרפתים התרחקו. משמסר להם כי הצרפתים עומדים לחזור לצפרו, בקרוב, נרגעו. משחזרו הצרפתים לאזור צפרו, עם מנהיגי הקהל צפרו שהיו אתם, חנו במגרש "שעבא" של אלישע אג'ייני, ממנהיגי הקהל הנמצאים אתם.

הצרפתים רצו להטיב עמו ועם אחרים, הם הציעו לו להיות ספק הצבא. אלישע שלא ידע כיצד לארגן את זה ויתר על ההצעה. רק מרדכי צבע, שהיה זריז, עירני ונועז קיבל על עצמו את האחריות לספק לחיל הצרפתיפ בשר, לחם ויין ומצרכים אחרים. כל יום בערב היה מקבל מהם סכום נכבד. מתפקיד זה נתעשרו מרדכי ומשפחתו.

כמו כן אסרו הצרפתים לייצר משקאות חריפים כגון "מאחייא" בכל בית. והתירו לעשות כן רק במחסן מיוחד לכך שמרדכי הקים, כל מי שרצה חעשות "מאחייא" בא למחסנו של מרדכי. בית זה נקרא עד היום הזה "דאר מאחייא".

את המפקד מוחמד לעמורי סראדי, שהיה אתם בגדוד כאחד המפקדים מינו כפאשה בצפרו, בצד מושל צבאי[Chef du bureau Arade]. באשה זה, נתגלה עד מהרה כאוהב בצע ורודף שלמונים, כלפי היהודים וערבים כאחד, כרודף נשים ערביות אילץ בעליהן של נשים בהן חשק, לגרשן, ומיד לקחן להרמונו כנשיו.

הכריח את הקהל למסור מהם אנשים לשמירה בלילות סביב העיר, אם יהודי קבל לפניו על עוול שנעשה לו, העליל עליו כי רכוש פלשתים תחת ידו, ולא פטרו עד ששילשל לכיסו סכום נכבד. מדי פעם הזמין מאמידי הקהל לבוא למשרדו, והטיל עליהם תשלומים שונים.

המסרב לשלם, הושם בבית הסוהר עד שנאות לשלם הקנס, שהוא סכום גדול יותר. כך עשה לעשרה ממנהיגי הקהל העשירים. הטיל עליהם לשלם סכום גדול, משסירבו הוכנסו לבית סוהר שם שהו עשרים וארבעה יום עד שנאותו לשלם קנסות כבדים.

הוא אסר על יהודים הרוכלים, לרכול בכפרי הסביבה. ובכך קופחה פרנסתם הדלה, עש שריצוהו בשוחד. עם זאת ארך האיסור הנ"ל כעשרה חודשים. מיהודים סוחרי העצים משך למעלה מאלפיים קורות ושילם תמורתם חצי מחיר. ממחסני התבואה של היהודים לקח מספוא לבהמותיו, ושילם מה שנדבו לבו ולפעמים לא שילם כלל.

אסר על היהודים לרכב על בהמה כל שהיא בתוך העיר, ובכך החייה איסור שעוד לפני בוא הצרפתים היה בחזקת בטל. העליל על כמה יהודים וערבים שמכרו נשק לברברים. הצרפתים שעדיין לא ביססו את שלטונם, והשעה הייתה שעת חירום, התייחסו לעבירה זו בחומרה רבה, שבעה מבין הערבים הנאשמים הוצאו להורג.

גזר דין דומה היה תלוי ועומד גם נגד היהודים שבקבוצה. רבי וידאל הצרפתי, רבה הנכבד של עיר פאס, שיגר מכתב לחברת כי"ח בפאריס, בעניין זה, והודות להשתדלותו שוחררו כמה מהם. הנגיד עמרם בן יעיש השתדל ושיחרר חשודים מבני משפחתו, דבר שהעמיק את החשד נגדו, מצד הקהל שחשדו בו עוד לפניכן שהוא משתף פעולה עם הבאשה הנ"ל.

קובלנות שקבלו הנפגעים עליו בפני המושל הצבאי, לא נשאו פרי. נתברר כי הבאשה והמושל עשו קנוניה, שכל השוחדות שיתקבלו יחולקו ביניהם. ולכן מילא המושל את פיו מים, גם תלונותיהם של מנהיגי הקהילה נגדו בפני המושל הכללי של מרוקו , גנרל ליוטי, לא נשאו פרי, ומעמדו היה איתן בגלל היותו משתף פעולה לשעבר עם הצרפתים, וזכרו לו את עובדת הילחמו לצידם נגד אחיו השבטים הברברים המתמרדים

תעודה מספר 82

פי צפרו ענדהום וואחד לקאייד  חאכם פלבלאד ייסמו לקאייד מוחמד לעמורי סרראדי, האד לקאייד הווא קביח בזזאף מעא ליהוד ולמסלמין, כא יקבדהום פלחבס ווידערהום דון חק וכאי עטי לעסא לליהוד די הייא מקטועא בלמכזן בעדן פהאד לייאמאת די לפראנסיס פלבלאד.

לאיין לחכאם דלפראנסיס די תממא מא יקדר יתלאקא ביה חד, והאד לקאייד כא ידכל חאענדו כא יעממרו בלגדוב וכא יקבל גיר כלאמו ביהא כא יעמל די צ'הרלו פלבלאד, וחין כא יהדרו מעאה עלא האד צ'לם די כא יעמללהום, כא יעמל עליהום עלילה די ראהום עא יכבעו ענדהום מתאע לבראבר

וכול נהאר כא יסררד עלא ליהוד בלפרראדי וכא יקבד מננהום צ'ראהם באס מא יקבדוסי פלחבס, ודי מא כא יחבסי יעטילו צ'ראהם די כא יטלב כא יחבסו חתא כא יעטי דעירא קבירא עאד כא יטלקו.

ועסרא דלכבאר דליהוד די מא חבבוסי יעטיוולו צ'ראהם די טלב מננהום עמל עליהום עלילה די מתאע לבראבר ענדהום וקבדוהום פלחבס 24 יום וקבד מנהום דעירא קבירא עאד טלקהום, והאד סהור הווא חאסר עלא ליהוד מא יכרזוסי יתסווקו פלסוואק די עלא בררא.

והומא למעיסא דייאלהום הייא עלא בררא חין סאבו מא יאכלו מסאוו רגבוה ועטאוולו צ'ראהם עאדאד כתיר וסררחהום, וחין חבבו יכרזו רזע רדהום וסי מנהום עבבאלהוםלבהאיים וסלעא די באס כאנו כארזין ולתאריך דאבא באקין מחסורין כא יביעו גיר רחיל די פביותהום ויאכלו.

אננית עבבא לליהוד פוק מן אלף דלכסב סי מנהום כללסהום בתאמאן קליל כיף חב ודי מא חבסי יקבד ממנו דאך תאמאן עבבאהולו בלא פלוס, ועבבאלהום גם כן סעיר די סאב פביותהום סי מנהום כללסהום בתאמאן די חב.

ודי מא קנעסי בדאך תאמאן סי מא עטאלו, וקאטע עלא ליהוד מא ירכבוסי פוסט לבלאד ולא פלמוואדע די כאנו ירכבו פיהום קבל האד שעה חתא כא יבעעדו עלא באב לבלאד בזזאף עאד כא ירכבו וחתא למסלמין כא ידלמהום בזזאף כתר מן ליהוד.

כא ידערהום וכא יקבדהום פלחבס וויעבבי נסא דייאלהום לצ'ארו וסי מנהום מא טלקהום מן לחבס חתא טללקו נסא דייאלהום בדרע, ומא כא יסבו ליהוד רחמא ולכיר גיר פוואחד לקאייד קאסםדי הווא קאייד דלבהאליל די דראווס דליהוד.

כא יעסו תממא פלבהאליל וכא יעמל  מעאהום לכיר בזזאף וזמיע ליהוד די כא תזיבו לוזבא כא יעמל מעאה כיר כתיר ופהאד לאייאם זאוו לקבאר די יהודי צפרו לפאס כא יסקיוו עלא מסיו ליוטי ריזידאן זיניראל דו פראנס פי מארוק וראהום מתכלין באיין יקבדלהום חקהום וויסיפדהום עלא כאטרהום פחאל מא כא יעמל מעא נאס כלהום.

בין כתבי ובכתב ידו של הרב מר אבי שמעון חיים עובדיה ז"ל.

תרגום תעודה מספר 82

ביר צפרו שולטשר ששמו מוחמד לעמורי סרראדי. השר הזה הוא רע מעללים עם היהודים והמוסלמים, תופס את מי  שרוצה בבית האסורים וקונסם בקנסות בלתי צודקות ומלקה את היהודים שלא לפי החק הגם שבימים הללו יש שליטה לצרפתים בעיר.

זה ללא הועיל כי המושל הצרפתי, לא מרשה פגישה לשום אחד, והשר הזה נכנס ויוצא אצלו ומשקר עליו והוא מקבל את דבריו. לכן הוא עושה בעיר מה שהוא רוצה, וכשמדברים אתו על העוול שעושה, מעליל עליהם שהיהודים לוקחים אצלם נכסי הברבארים, וכל יום שולח אחרי כל יהודי ויהודי בפרטות, ולוקח כסף באיום לתפיסה בית הסוהר.

כי מי שלא רוצה לתת מה שמבקש ממנו תופסו בבית הכלא יד שנותן קנס גדול ואז משחררו. עשרה יהודים פני הקהל שלא רצו ללת מה שביקש העליל עליהם שאצלם נמצא נכסיהם של הגויים הברברים, ותפסם בבית הסוהר עשרים וארבעה ימים.

ולקח מהם קנס בסכוטם גדול ואז שחררם. וזה כעשרה חודשים שעיכב על הרוכלים שלא לצאת לכפרי הסביבה לשווקים, ופרנסתם תלויה ברוכלות זו, וכשאזלה ידם הלכו התחננו לפניו ושחדוהו בהברה כסף ובזה הרשה להם.

וכאשר עמדו לצאת  חזר בו והחזירם לעיר ולאחדים מהם לקח בהמותיהם והסחורה שלקחו אתם ונשארו בטלים עד היום שהם מעוכבים, ומוכרים רהיטי הבית לפרנסתם. עוד לקח מהיהודים הסוחרים מוטות עצי בניין יותר מאלף, לאחדים שלם בצחיר לפי רצונו, ולאלו שלא רצו לקבל ממנו המחיר הזול שקבע לקח בלי כסף.

ושלח לחפש אצלם בבית וכשמצא אוצר שעורים לקח את הכל, והתשלום מי שרצה לקבל מחיר זול שילם לו ומי שלא רצה לקבל לקח חינם בלי שום תמורה. ואסר על היהודים לרכוב על בהמות בתוך העיר או מחוצה לה רק במרחק מודבל מהעיר וגם למוסלמים מעליל עליהם יותר מהיהודים קונס אותם ואוסרם בבית האסורים ולוקח נשותיהם לביתו ולאחדים לא שחרר רק עד שגרשו נשותיהן בעל כרחן ולקחן לעצמו.

היהודים לא מוצאים רחמים וחסד רק אצל שר אחד " קאסם , שהוא שר בכפר בהאליל שכל היהודים העניים מתפרנסין מהרוכלות אצלו בכפר שלו. הוא מתחסד עמהם. וכל יהודי שמזדמן לידו גומל לו חסד ובאלו הימים באו פני העדה יהודי צפרו לעיר פאס לקבול לפני הנציב העליון של מלכות צרפת במרוקו מר גינירל ליוטי והם בטוחין שיקח את תלונתם לשומת לב בצדק ובמשפט וימלא רצונם כדרכו עם כל הנגשים אליו.

סוף התעודה מספר 82

מתולדות העיר צפרו-פרק שישה עשר רבי דוד עובדיה-המצור על העיר צפרו-עמוד 172

נספח ה'

מדינת ישראל משרד הבריאות

כללי העליה

ירושלים תשט"ז ־ 1955

כללי ה ע ל י ה

כללי העליה כדלהלן עובדו בהתאם להחלטות המוסד לתיאום של הממשלה והסוכנות היהודית.

.1. המטרה

א-למנוע העברת מחלות מדבקות לארץ והתפשטותן בה;

ב-למנוע העלאת יחידים או משפחות העלולים ליפול למעמסה על מוסדות הסעד בשל נכות או מחלות כרוניות;        

ג-להקטין, במידת האפשר, מעמסה יתירה על מוסדות הרפואה בארץ. ע״י מניעת העלאתן של משפחות שיש בהן חולים הזקוקים לאשפוז או העתידים להזדקק לאישפוז סמוך לעליתם;

ד-לקבוע כללי הבדיקה הרפואית בארץ המובא.

11 .הגדרות

בכללים אלה־

מפרנס – פרושו:

גבר המסוגל לעבודה גופנית קשה או אשה המסוגלת לעבודה רגילה שגילם אינו פחות ם-18 שנה ואינו עולה על 45 שנה.

מועמד לעליה שעבר את גיל ה־45 אך לא עבר את,גיל ה-50, ייחשב כמפרנס ויורשה לעלות עם משפחתו אם ימלא אחד התנאים דלקמן:           

שהוא בעל מקצוע ומסוגל לעבוד בו ויוכל להתפרנס מעבודתו בארץ זו

שהוא מסוגל לעבודה חקלאית.

עלית מועמדים מסוג זה טעונה אישור מוקדם מטעם מה‘ העליה של הסוכנות היהודית בירושלים.

הערה: אשה מטופלת בילדים שגילם פחות ם- 15, אינה נחשבת כמפרנס.

זקן – פרושו: אדם שגילו למעלה מגיל 45 ובעל מקצוע שגילו למעלה מגיל 50.

נכה – פרושו: אדם בעל נכות מסוימת אשר אינה דורשת טפול רפואי בהוה או בעתיד, אולם נכותו שוללת ממנו אפשרות להתפרנס בכוחות עצמו (עוור, גדם, קטע וכו‘).

בעל אמצעים – אדם בכל גיל שיש בידו אמצעים כספיים לסידור עצמי בארץ בשווי של  000 7 דולר לפחות – ובלבד שלא יהיה חולה במחלה הדורשת טיפול רפואי ממושך במוסד.

נספח ה' – מדינת ישראל משרד הבריאות–כללי העליה– ירושלים תשט"ז ־ 1955-עמ' 241

נושא הקמעות מלווים אותנו משחר ההיסטוריה. קמעות ששמרו על אישה הרה, על היולדת ועל הרך הנולד. לחשים שהגנו מפני כישוף עין רעה ומחלה;  שמות קדושים שהרחיקו רוחות רעות, ריפאו דווי נפש והשיבו לב אוהב ואיחו לב שבור. צירופי אותיות שאיתרו אדם אובד, הביאו ברכב בעסקים ושמרו בשעת הסכנה. סיפורים על מוצא אחרון, למי שרפו ידם ואפסה תקוותם. מפתח קסמים לכל בקשה ומשאלת לב.

סיפור וקמע הינו אסופה מיוחדת של סיפורים מרתקים, לראשונה בספרות הקמעות, האפופים הילה של מסתורין ויונקים ממסורות ושורשים יהודים עתיקים.

פרי מחקרו של עוזיאל חזן המלווים באיוריו הקסומים של צייר הבינלאומי רפאל אביקסיס.

עוזיאל חזן.

סופר וחוקר, עורך דין ונוטריון במקצועו העוסק בפעילות ציבורית והתנדבותית. על ספריו יותר מעשרה במספר, זכה בפרס היצירה של קרן ראש הממשלה ובפרס ספרותי לגרת שנות היובל לעלית הנוער. אחדים מספריו תורגמו לשפות זרות ואחד מהם הוסרט בחו"ל.

"זה ספר תולדות האדם….דכד הוה אדם בגן עדן נחית ליה הקב"ה ספרא ע"י רזיאל מלאכה קדישא, ממונה על רזין עילאין קדישין"

(ספר רזיאל המלאך)

ספר קבלה המיוחס לאדם הראשון, וממנו התגלגל לגדולי האומה. האחרון לו ניגלה הספר המקורי היה שלמה המלך. המלאך רזיאל מוזכר לראשונה בספר חנוך הסלאווי, שם נאמר כי שני המלאכים שהעלו את חנוך היו שמואל ורזיאל. הוא מוזכר גם במדרש רבה. כוחו של הספר בנסירת רזין לבני אדם להצלחה בכל מעשי ידיהם.

הבריאה וסוד הקמע

זמן מה בטרם יצטנן היקום ויברא העולם ותופח רוח בנשמת כל חי, ריחף לו המלאך רזיאל בחלל המיותם. זה עתה הופקד על סודות הבריאה העליונים והנסתרים והיה סובב בתבל ופותר תעלומותיה. פרש המלאך כנפיו ודאה אל כוכב־לכת קרחוני, התיישב ולא חש כלל את צינת־הנצח שמתחתיו, אף לא את לשונות הכבשן המלחכות, שהיכו על פניו. קרחוני העד היתמרו מאחוריו והתגרו באש. אחדים הומסו והומרו למעיינות החוכמה שזרמו לרגליו. רזיאל תמך ראשו בכפות ידיו והיה מהרהר בסוד־הבריאה ההולכת ומתחוללת לפניו. כנפיו שמוטות היו ושערו גלש על כתפיו; סרט זהב נקשר למצחו ואסף את מחלפותיו. עיניו רשפו כמוקדי אור. הילת־זוהר הקיפה את ראשו. ספר מופלא היה חפון בחיקו, אחוז בימינו. צבעו כבדולח ואור־נגוהות בקע ממנו. אותיות פז ריחפו מעליו, יצאו ובאו בו כפי גחליליות. ישב והמתין, והזמן חלף לנגדו, שנות־אור כמו הגה. לא זע ולא מש ממקומו. מצפה היה לחלד שיווצר, לכדור הארץ שיתקרר ולאדם כי יברא. ולפי שעה ישב וצפה בתוהו ובוהו.

לפתע התחולל לפניו חזיון מרהיב: כדור אש אדיר, השמש, ביתר את החלל וסחף עמו כוכב לכת שנקרה בדרכו. מערבולות אש, גופרית וגז להטו בתוכו. לפתע ניתק ממנו גוש־אש לוהב אשר התרחק וחפש את מקומו בחלל. ענני אבק ורשפי אש כיסו את היקום. הביט רזיאל במתרחש מוקסם ואחוז פליאה; הוא האזין למגוון קולות היצירה: לשונות האש, נחשולי החומר הניתך, שאון הפיצוצים שיצרו זיקוקין די־נור של בראשית, והכל בצבעים עזים של בריאה: בשכבה האחת זהוב מסנוור, סגול וורוד מרהיבים, צהוב ואדום מתפרצים, ובמעטה השני ירוק מרגיע, כחול מסתורי, ארגמן מלכותי ותכלת ולבן שמימיים, אלוהיים.

אט־אט עקב אחר הגוש המתרחק שעתיד להוות את כדור־הארץ, מקום ומשכן לראשית כל חי.

הכדור הלך והצטנן וכוסה במסך של ערפל. לאטו עטה מיקשה של מים אדירים שהורידו מבול על הארץ. קרום האדמה התקרר והתקשה, בלבו בערו וגעשו עדיין נחשולי אש, אשר עתידים להיוותר בו לעולמים, זכר למעשה בראשית.

הביט המלאך כיצד אור־נגוהות־רבה הופך לחושך צלמוות. רוחות עזות טלטלו עבים כבדים ושחורים וביניהם שוטטו גם הרוחות הרעות. גשמי הזעף ניתכו כמים הרותחים. אט־אט קרמה היבשה צורה של הרים וגבעות והמים נקוו לימים ואוקיינוסים. מיד נשלח המלאך יובשהאל, הממונה על היבשה, ודאג, במצוות האל, כי תזריע זרע ותפריח צמח.

והנה עוצבו שבעת הרקיעים ונבראו בהם הכוכבים והערפיליות שמניינם שמונה־עשר אלף העולמות. מתחתיהם נפרשו האדמה וברואיה שנישאו מעל לשבעת מדורי הגהנום: שאול־תחתיות, אבדון, באר־שחת, טיט־היון, שערי־מוות, שערי־צלמוות והגיהנום. באלה המדורים עתידים לרדת מטרי אש וברד אשר ילחכו את גופותיהם של הרשעים שבבני האדם. מי שבא בשעריהם מייד ירדו עליו מלאכי חבלה בכל יום כדי להביאו לפתחי צלמוות. קין עתיד להיות בן־האנוש הראשון שיפקוד מקום נורא זה…שבור. צירופי אותיות בששה־ימים נברא העולם, בהטיית יד ובאומר־פה. כך ברא אלוהים את הים והיבשה, את השמים ואת המאורות, את החי והצומח.

כאשר נוצרו המים נשבה רוח אלוהים על פניהם, אז נטל אלוהים אש ומים ויצר את השמים. הניף אור ומים וברא את כסא־כבודו. לקח אש ואור וברא את חיות הקודש ואת מלאכי השרת. הארץ הייתה הדום רגליו והשכינה כתר לראשו.

מעל לכל אלה ריחף כסא הכבוד בחלל, מלוא הארץ כבודו. כסא־הכבוד נישא על מרכבת זהב שמימית בוהקת, ומעליו תלויים היו העולמות העליונים. כאשר תם מעשה הבריאה, חזר אלוהים וישב על כסא כבודו ונח ביום השביעי. חיוך עלה על שפתיו של המלאך רזיאל למראה השמים שהתבהרו. הרקיע לבש עתה כבוד־אל בגוון תכלת־לבן כטלית.

המלאך רזיאל האזין לקול ציוצי הציפורים, לאדוות הגלים ולאוושת העלים בצמרות העצים. לבו נתמלא שמחה.

והנה נגלה לו גן־העדן. התקרב עד שהגיע לחומה בנויה אבני בדולח ומוקפת בלשונות אש. פחד נפל עליו. קרב לכסא הכבוד והבחין כי שבעה רקיעים תלויים מעליו, כיריעה שקופה בלתי מוחשית. מתחתיו יצאו לשונות אש לוהטים וסנוורו את עיניו. היו אלה ארבעה נהרות שגלשו לעומתו: צבע האחד כאדמה, השני כאויר, השלישי ברקיע והרביעי כים. הוא הסיט פניו ומלמל תפילה. אט־אט הצטננו הנהרות והפכו למים זכים, הם נהרות גן־ העדן, הפישון, הגיחון, הפרת והחידקל. מקומו של גן־העדן היה מתחת לכסא הכבוד ומעל לשתי קליפותיו של נהר דינור, המצוי ברקיע השני.

רזיאל הבחין ביצור ששוטט שם והנה שונה היה מכל אשר ברא אלוהים בעולמו. זהו האדם, אותו ברא בצלמו. רוח אלוהים שריחפה שם על פני המים היא אשר נפחה באפו של האדם נשמת חיים.

עוזיאל חזן-סיפור וקמע-תופעות בעולם הרז והנסתר-2014-עמ 7

בית דין של מעלה.

רבי אברהם  כיהן כראש ישיבה, בתפקיד זה ראה ייעודו האמיתי.יחד עם זאת היה מעורה בתוך הקהל, להם הקדיש את דרשותיו בשבתות ובחגים, ובכל הזדמנות. קהל של מאות היה נוהר בשבתות לשמוע דרשותיו, בבתי הכנסת הגדולים של העיר. הציבור חש בנוח בקרבתו והעדיף לפנות אליו בשאלות. כי תשובותיו נאמרו במאור פנים ומתובלים בדברי הומור. בזמנו היו שני ראשי ישבות במראקש, סמוכות אחת לשנייה, תחת קורת גג אחד. ראש הישיבה השני, היה הרב הגאון רבי יעקב דהן ז"ל, איש עניו ונחבא אל הכלים, והעמיד תלמידים למאות.

לימים נפל דבר בינו ובין רבי אברהם אביטבול זצ"ל, כי הזמנים היו קשים מלחמת העולם השנייה בעיצומה, הכלכלה במשבר, הכול בקיצוב ומעט, שוק השחור גואה והפרוטה כלתה. בישיבות למדו גם בעלי משפחה צעירים שהיו זקוקים לתמיכה.

רבי אברהם עליו השלום, היה בעל גישה ישירה ובלתי אמצעית. והבריות היו מתחברים אליו בקלות, הוא האיר להם פנים ודאג לצרכיהם. כך היה מטפל בתלמידיו, לא היה קונה לעצמו דברים לשבת, לפני שידע שלאחרון תלמידיו יש לו כסף כדי לקנות מצרכים לשבת, או מסודר אצל בעל הבית הקבוע שלו.

לכל אחד מתלמידיו הבחורים היה לו בעל בית או תומכים מפרנסי העיר. לעת מצוקה רבי אברהם עצמו היה פונה לנדבן ושואל אותו קנית מצרכים לשבת? אם כן כמה מתלמידי עוד לא!. קרבתו הרבה לתלמידיו ודאגתו הגדולה לצורכיהם הביאה לנהירת תלמידים לישיבתו.

יש אומרים שדבר זה גרם למתח בין שני החכמים ז"ל, וזאת מבלי שאחד מהם יעורר את העניין אצל חברו. תלמידיהם היו מצווים על ידם, לפנות בשאלות במקרה הצורך לכל אחד מהם. לרבי אברהם זצ"ל הגיעו דברים לאוזניו, כי חברו תלה בו את הסיבה למיעוט התלמידים בבית מדרשו.

רבי אברהם ז"ל לקח מאוד את הדברים ללבו, יש שמועה שתבעו איש את רעהו לבית דין של מעלה ! שניהם נפטרו בשנת תש"א – 1941 – בהפרש זמן מועט, והיו שראו בזה מעין הזמנה של אחד לרעהו להתדיין בבית דין של מעלה.

בכך מראקש איבדה את שניים מראשי ישיבותיה, דבר שהותיר אחריו עננה כבדה שהטילה קדרות על עולם הישיבות בעיר זמן רב.

האב בא בחלום

ממעשה הצדקה של רבינו פעם יצא רבי אברהם, עם שני חתניו לעשות קניות לכבוד שבת. בדרכם לשוק שהיה מחוץ למלאח, עינו החדה של רבי אברהם צדה יהודי מיואש שישב בקרן רחוב, עם ראש מורכן שהתעלם מעוברים ושבים.

הרב עמד במקום ופנה לאותו יהודי שהכיר אותו בשמו, שלום לך רבי פלוני, האם כבודו לא מרגיש בטוב ? היהודי קם ממקומו וענה, רבי ב״ה אני מרגיש די טוב. אם כן אולי משהו מעיק עליך שאל הרב? הנה מחר יום שישי וצריכים אנו לקבל את פני שבת המלכה בשמחה, אתה יודע בני, כתוב דאגה בלב איש ישיחינה! והמשיך בהרחבת החובה בנושא.

האיש נכנע להפצרותיו של הרב, ואמר לו: זה מספר שבועות שאשתי חולה, אני לא יצאתי לעבוד, כי טיפלתי בילדים ובאישה. בתקופה זו לקחתי בהקפה מצרכי מזון, ועכשיו לא רק שאין בידי להחזיר את מה שלקחתי, אלא גם מתבייש אני לבקש לקנות עוד בהקפה.

לפשוט יד איני יכול! ובאתי לפינה הזו לבקש רחמי ה'. לא עמדו רגשותיו של רבי אברהם אביטבול, כל חייו למד ולימד, ותמיד הסתפק במועט הוא לא היסס לרגע בפני האיש. שלח את ידו לכיסו והוציא את כל הכסף שהיה ברשותו, כסף שנועד לקניית מצרכים לשבת, ומסר אותו ליהודי הנמצא במצוקה, ובלשון אבהית הפציר בו לקחת מידו את הכסף, תוך שהוא מוסיף מילות עידוד וברכה, לקחת מידו את הכסף.

אל תדאג יהיה בסדר, לך לאשתך ולילדים שעה זו תחלוף במהרה, ובאה שבת באה מנוחה – מנוחת הגוף והנפש. חתניו שהתלוו אליו, עמדו משתאים מול נדיבות ליבו של הרב, מאחר שהם ידעו בבירור שגם לו לא נשאר כלום בכיסו.

הרב ציוה עליהם להמשיך יחד בדרך לכוון השוק. לפני הכניסה לשוק מחוץ למלאח, הייתה שורה של חנויות של כמה מעשירי העיר. חנויות גדולות שבעליהן עסקו במסחר סיטונאי. באחת החנויות ישבו כמה מן העשירים, ושוחחו בניהם על דא ועל הא.

כמה מהם הבחינו ברב עובר לידם, קמו לכבודו החליפו עמו דברי נימוס, ואמרו לו ברוך הבא כבודו בא בזמן. כי זה עתה גמרנו להתחשבן והפרשנו סכום לעניים, אחד מהם היה מודאג מחלום שחלם סיפר אותו לרב והלה פתר לו לטובה, וזה הגדיל תרומתו.

הרב נפרד מהקבוצה בדברים מעודדים. למעשה תוך כמה דקות מאז שנתן הרב ליהודי במצוקה את מה שהיה לו, והנה מוצא את עצמו מכפיל בכמה את מה שהוא נתן. הרב המשיך עם חתניו לכוון השוק, בעוד שהם שמחים ומתפעלים מן הנס שקרה להם. כי הרי עכשיו יש לרב מספיק כסף לקנות מצרכים לכמה שבתות ולא רק לשבת אחת.

אולם הרב לא כן חשב, הוא ראה בזה סיעתא דשמיא לעזור לעוד כמה עניים לעשות את השבת. נכנס לשוק קנה לעצמו מצרכים הנחוצים לו לשבת, כפי מה שהקציב לעצמו בהתחלה. את יתרת הכסף העביר לגזבר העניים תוך שהוא מראה לו לחלקם לנצרכים עוד באותו היום.

זכות אבות

אחד העיסוקים של היהודים במראקש, היו מתווכים ושמאים בעלי חניות. הם שירתו הלקוחות העשירים, שעסקו בנכסי דלא ניידי. אלו היו מוכרים כאנשים רציניים ונאמנים, שאפשר לסמוך עליהם בעסקים גדולים. לצידם היו שלושה יהודים שהתפרנסו ׳כמדריכי קניות.

הם התמחו בדרכי שיווק במקח וממכר, וכל הגינונים המתלווים לו בסחר הערבי. יהודים העושים את דרכם לשווקים הגדולים של ׳המדינה " לקניות גדולות. כמו שטיחים, נדוניה לכלה, בהמה למשא, או לשחיטה. היו נזקקים לשירותם של הקניינים הזוטרים, שידריכו אותם לבל יפלו בפח.

ואלו מוכנים לכתת את רגליהם עם הלקוח שלהם כל היום, תמורת כמה פרנקים. שלושה אלה היו זמינים בשער המלאח לכל דורש. אחד מהם היה צעיר בן טובים מצדיקי העיר. הם עבדו בהרמוניה ללא תחרות, אלא – איש את אחיו יעזורו ולאחיו יאמר חזק.

פעם בתקופת מיתון חריף, עבר שבוע שלם ואיש לא נזקק לשירותם והם הגיעו לסף הרעב. השנים מחבריו של ׳בן טובים " הזמינו את עצמם לסעודות מצווה, לספק את רעבונם. ׳ ובן טובים ׳ בבושתו להופיע שם, לא יכל להרשות לעצמו להופיע בסעודות הניתנים לעניים, והתקיים ארבעה ימים על לחם צר ומים בלבד!.

בליל יום החמישי רבי אברהם רואה בחלומו את אביו של הבן טובים עצוב ומודאג, הוא פונה לרבי אברהם ונותן בידו כסף, ואומר לו קח את העשרים פראנק ותן אותם ליוסף הבן שלי, כי זה ארבעה ימים לא בא אוכל ראוי לפיו!.

רבי אברהם לא פקפק בחלום, רק את העשרים פראנק עדיין לא ידע מאין יגיעו, הוא הפטיר ירחם ה׳. וכהרגלו קם לבית הכנסת, כשגמר להתפלל וכיוון צעדיו לצאת, ניגש אליו אחד המתפללים ומסר בידו צרור כסף ואמר לו זה שייך לקופה של הרב פלוני, שהוא אביו של ׳הבן טובים׳! הוא שאל את הרב האם כבודו רוצה לספור?

הרב הפתיע אותו ואמר אני יודע כמה יש שם, אבל בכל זאת תספור, ליתר דיוק תמצא שם עשרים פראנק! בעל הקופה אשר לא ידע על חלומו של רבי אברהם, עמד המום ולא שאל יותר! כי זה בדיוק היה הסכום! רבי אברהם עליו השלום נחפז לעשות את שליחותו, להביא את הכסף לבן הרעב, וכל אחד שפוגש ברחוב ביקש ממנו, שאם יראה את יוסף בן החכם פלוני, ימסור לו להגיע אלי בדחיפות.

כמעט כולם מלאו את בקשתו של הרב. אולם יוסף בשלו, הוא חשב שהרב רוצה להטיל עלי שליחות כלשהי, אבל כעת מצבי לא מאפשר זאת. כאשר עברו כמה שעות ויוסף לא מגיע, קם הרב ולקח לו אישית את הכסף. יוסף תהה ושאל לפשר הכסף, שהרי הוא לא נמנה עם הנזקקים בקהילה.

אמר לו רבי אברהם, שמע בני, הכסף הזה מאביך זצ״ל! יוסף פונה אל הרב בתמיהה ואיך אבא זצ״ל נתן לך את הכסף ? הרב סיפר לו את חלום וכוי, וכי הכסף הזה מיועד אך ורק לו, ואז נחה דעתו. יוסף נזכר בחבריו הרעבים, הלך ועשה ארוחת מלכים להחזיר לעצמו כל מה שהחסיר בימי הצום שנכפה עליו, והזמין לסעודה את שני חבריו לעבודה.

חבריו תהו מה יום מיומיים, מאיפה התעשרת ? אולי גם לנו יש חלק בזה ?. לא נותר לו אלא לספר להם את סיפור החלום של רבי אברהם זלה״ה. אכלו ושתו ולא נותר להם רק לקנא בחברם בעל זכות אבות ז״ל.

אחד משני החברים חמד לו לצון, פגש את רבי אברהם בדרך הלך ונשק את ידו, ושאל אותו כדרך אגב, אולי גם אביו השאיר לכבודו איזה עשרים פראנק בשבילו ?. הרב ענה לו בכובד ראש ואמר: לא- לא השאיר לי בשבילך כלום, אבל נראה לי שהוא מצפה ממך שאתה תעשה קצת יותר בשבילו!

אבני זכרון לקהילת מראקש- רבי אברהם אביטבול-חביב אבגי-עמ'צח

ארץ־ישדאל בפיוטי ״שידת הבקשות״

הגאולה העתידית מוצאת לה דרך ביטוי אחת בלבד ־ כיסופים וכמיהה עזה לשוב ולחיות בארץ הקודש.

״חדש ימינו כקדם״ משמעו: חידוש מלכות ישראל, כמו בתקופת ימי דוד וימי הזוהר של מלכות שלמה, בניין המקדש וחידוש עבודת הקרבנות.

מעיון בפיוטים השונים לא ניתן לסיים את עניין הגאולה מבלי לאזכר באופן מיוחד את מקומם של ארץ־ישראל וירושלים עיר הבירה. המשוררים ציינו את מעלותיה ואת סגולותיה של ארץ הקודש. הם העלו את מחשבותיהם על ארץ־ישראל מתוך דמיונם האישי, ותוך כדי כתיבתב הם נעזרו במובאות מקראיות ובמדרשי חכמים. הפיוטים שחוברו על ארץ־ישראל, או כאלה המציינים את הגאולה האמורה להתרחש בציון, ספוגים באהבה עזה ועמוקה לארץ הקודש.

ארץ־ישראל מקבלת בפיוטי ״שירת הבקשות״ מעמד של ארץ מיוחלת, שבה עתידים להתקיים רצונות ומאויים במשך מאות השנים שבהן שוהה העם בגלות. המשאלה הבולטת ביותר היתה עצם הרצון לעלות לארץ־ישראל. כנגד משאלה זו עמד המכשול הגיאוגרפי והריחוק מארץ־ישראל. הרעיון לעלות לארץ־ישראל היה אידיאל דתי, שכל אדם מישראל ניסה לממש כפי יכולתו. בודדים ניסו לעלות, חלק מהחכמים עלו עם תלמידיהם.

הערות המחבר:  ר׳ חיים בן עטר(1743־1696) מממש את המצוה ועולה לא״י ב־ 1741 בהיותו בן 45. חכמים רבים עלו יחד עם תלמידיהם לא״י. ר׳ יששכר בן סוסאן עלה מפאס לירושלים ב־1530. ר׳ מסעוד הכהן, מקובל ידוע, עולה עם אחדים מתלמידיו לצפת בשנת 1577. ר׳ אברהם אזולאי עולה מפאס לארץ־ישראל בראשית המאה ה־17.

המאמרים והפסוקים בשבח העליה והישיבה בא״י רבים הם. אציין פירוש אחד המדבר על המצוה להתישב בארץ־ישראל ולדור בה. ״וירשתם אותה וישבתם בה״ (דברים י״א, ל״א). כל הדר בא״י דומה כמו שיש לו אלוקים וכל הדר בחוץ לארץ כאילו עובד עבודה זרה. עד כדי כך ראו חכמים את חשיבותה של הישיבה באי חכמים משתמשים בפסוק זה כדי לציין כי ישיבת א״י שקולה כנגד כל המצוות: ״מעשה בר׳ יהודה בן בתירא ור׳ מתיא בן חרש ור׳ חנינא בן אחי ור׳ יהושע ור׳ יונתן, שהיו יוצאים חובה לארץ והגיעו לפלטוס('21 מקום) וזכרו את ארץ־ישראל, זקפו עיניהם וזלגו דמעותיהם וקרעו בגדיהם וקראו המקרא הזה: ״וירשתם אותה וישבתם בה״ (דברים י״א ל״א). חזרו ובאו למקומם, אמרו: ישיבת ארץ־ישראל שקולה כנגד ב־ המצוות שבתורה״ (מדרש ספרי ״ראה״). ע"כ

החלק המירבי, שלא היה מסוגל לעלות, ניסה בדרכים שונות לבטא את געגועיו לארץ הנכספת. אחד מביטויי הכיסופים היה בשירת הפיוטים של יהודי מרוקו ובפיוטים שכתבו משוררים בספרד. כך אנו מוצאים ב״שירת הבקשות״ פיוטים רבים המאזכרים את ארץ־ישראל ואת אתריה השונים, את ירושלים הבירה ואת קדושתה. האווירה שבה היא חלק מההווייה הקיימת באופן נצחי אצל בני העם היהודי לכל פזורותיו.

בסקירה של הפיוטים השונים נמצא כי ארץ־ישראל וירושלים מקבלים שמות וכינויים שונים. באחת הבקשות לשבת, ארץ־ישראל מכונית ״צבי ועטרה״. המשורר כותב כי ״תרום קרננו כצבי״ כקרן הצבי וכן, עם ישראל יתעלה כ״עטרה״. אלו הם דימויים למצבו העתידי של עם ישראל לכשיחזור לארץ־ישראל המכונה כאמור ״צבי ועטרה״. ירושלים, כמו במקרא ובמדרש זוכה גם כאן לשמות ולכינויים שונים: ״עיר הצבי״, ״עיר ציון״, ״עיר נאמנה״, קרית מלך עוז״. כך גם ארץ־ישראל מקבלת אף היא שמות שונים בפיוטים: ״ארץ יהודה״, או ״ארץ ירושה״. אוירה של רוחניות יתרה אופפת את ארץ הכיסופים.

הערת המחבר: במקרא מופיעים שמות וכינויים שונים לי״ם: ״שלם״ (בראשית י״ד, י״ח), ״יבוסי׳ (שופטים י״ט, י״א) , ציון״ (שמואל ב׳ ה׳, ז׳), ״עיר דוד״ (שמו״ב ה׳, ז׳) וכיוצא בזה שמות וכינויים שונים לעיר לפני ואחרי כיבושה ע״י יהושע או ע״י דוד. למן תקופת המלוכה קיבלה שם נוסף ״עיר יהודה״ (דבה״ב כ״ה, כ״ח). יושבי העיר אף כינוה ״עיר הקודש״(ישעיהו נ״ב, א׳ ונחמיה י״א, א׳) או, ״עיר ה׳״(ישעיהו ס׳, י״ד). גם המדרש נותן ;ישנות משלו לשמות השונים של א״י. ״ואתן לך ארץ חמדה״ (ירמיהו ג׳, י״ט). למה נקראת חמדה? שבית המקדש נתון בתוכה(דברים רבה ב׳) או, ארץ ישראל הנקראת ארץ החיים, שנאמר(ביחזקאל כ״ו, כ׳) ״ונתתי צבי בארץ החיים״ (אבות דרבי נתן י״ד).

הערת המחבר: העומדים בחוצה לארץ מכונין את לבם כנגד ארץ־ישראל, שנאמר ״והתפללו דרך ארצם אשר נתתה לאבותם״ (דבה״ב ו׳, ל״ח). העומדים בארץ־ישראל מכונין את לבם כנגד ירושלים ומתפללין… העומדים בירושלים מכונין את לבם כנגד המקדש…נמצאו עומדים בצפון פניהם לדרום, בדרום ־ פניהם לצפון, במזרח ־ פניהם למערב, במערב פניהם למזרח. נמצאו כל ישראל מתפללין למקום אחד״ (תוספתא ברכות פרק ג׳). ע"כ

המשורר מייחל ליום בו ה׳ ״יעלנו במהרה לארץ הטהורה״. בפיוט אחר כותב המשורר ״שב שבותך אל עיר קדושה ונקיה״.קדושתן של ארץ־ישראל וירושלים היא תוצאה של נוכחות המקדש ־ משכן ה׳ ״…אכספה לשכון בהיכל קדשך״. כיסופי העם וכמיהתו העזה של העם היושב בגלות ולחיות בארץ־ישראל אינם נובעים מהנאה חומרית כלשהי הקיימת בציון. התשוקה לציון באה מהצורך להסתופף באוירת הקדושה האופפת אותה. 'י־ושלים לב ליבו של העם היהודי במשך כל הדורות, והיא מרכזה של ארץ־ישראל, ומשום קד משוררים שונים מתארים את יופיה. ירושלים היא ״נוה קדשך, בית הבחירה״, הר המוריה הוא ״נוה הר ציון״ והארץ כולה היא ״ארץ נותי״.ירושלים זכורה לטוב בזכות עברה הבלתי נשכח. אחד הפיוטים הבולטים המדבר על הכיסופים לארץ־ישראל ולירושלים הוא הפיוט הידוע ״לדוד שיר ומזמור״. פיוט זה המופיע ב״שירת הבקשות״ ושנכתב ע״י ר׳ דוד בן אהרון חסין, אחד מגדולי המשוררים במרוקו, מספר בשבחה של ירושלים ומתאר את עברה כעיר הבחירה:

לְדָוִד שִׁיר וּמִזְמוֹר / בְּתֹף וּבִמְצִלְתַּיִם
יְסוֹדָתוֹ עַל הַר הַמֹּר / צְבִי יְרוּשָׁלַיִם

דִּירַת קֹדֶשׁ נִבְחָרָה
מִמֶּנָּה תֵּצֵא אוֹרָה
זוֹ תּוֹרָה מְפֹאָרָה / הַבַּת יְרוּשָׁלַיִם

וּבָהּ יַחַד נִמְצָאוֹת
כָּל מִדּוֹת טוֹבוֹת נָאוֹת
כִּי אֱלֹהִים צְבָאוֹת / בּוֹחֵר בִּירוּשָׁלַיִם

דִּרְשׁוּ לָאֵל, קַוּוּ לוֹ
כָּל בֵּית יִשְׂרָאֵל כֻּלּוֹ
הִתְפַּלְּלוּ שַׁאֲלוּ / שְׁלוֹם יְרוּשָׁלַיִם

״שלום ירושלים״ ־ שיבוץ מקראי זה, שהמשורר משתמש בו, לקוח מתהילים וכאן הוא מקבל משמעות של שלווה לירושלים שתושג רק כאשר ישוב העם לציון. שם מקום מושב הסנהדרין, עיר המקדש והחכמה. הפיוט מסתיים בתקוה לעתיד טוב יותר לירושלים:

אל תחרש אל תדום…..

שם ישרה שכינתו

נדחי ישראל כנס בונה ירושלים

מנהג שירת הבקשות אצל יהודי מרוקו-דוד אוחיון-הוצ' אוצרות המגרב-תשנ"ט-עמ' 66