מורשת יהדות מרוקו

שאילות מהטורקית

למן הרבע השני של המאה השש עשרה הלכו הטורקים וכבשו את שלוש ארצות המגרב המזרחיות; על מרוקו הם לא הצליחו להשתלט. בסוף המאה השש עשרה מנה האידו [ניב אלג'ירי], באלג׳יר כעשרת אלפים בתי־אב של טורקים יניצ׳רים ואחרים. מילות תרבות רבות מתחום מונחי המינהל, התעשייה, הלבוש, הכלים, התבשילים והארכיטקטורה, חדרו למוגרבית המזרחית. כשלוש מאות שנות שלטון ברוב שטחי אלג׳יריה וכארבע מאות בלוב עשו את שלהן. אמנם האוכלוסיה לא דיברה טורקית, ורק יהודים יחידים, שהיה להם מגע קבוע עם השלטונות הטורקים, שלטו בשפה זו(כגון נסים פללוס, שהיה ספק הבשר לצבא הטורקי באמצע המאה התשע עשרה). רק בראשית המאה העשרים הקימו הטורקים בטריפולי בית ספר משלהם להנחלת הלשון והתרבות הטורקית בקרב היהודים. מכל מקום מילות התרבות חדרו למוגרבית עם חדירת חפצי התרבות או מושגיה. משנתחלף השלטון ובאו במקומו האיטלקים בלוב והצרפתים בתוניסיה ובאלג׳יריה, פחתו מילים אלה והלכו. בראשית המאה העשרים עוד שימשו באלג׳יר מילים כמו ke:me:r (חגורה) masmæq (סוג של נעלי בית לנשים, בעלות עקב אך חסרות שנץ), tezdân, tsda:n (ארנק מקומי, להבדיל מהארנק האירופי, שכונה על פי שמו הצרפתי partmone), וכן qoprac (שוט) ועוד. בתוניס שימשו גם tombak בביטוי ״פי טומבק לאפאר״ במובן ״בעיצומה או בשיאה של העיסקה״, zawwá: li (מן zavalli ׳עני״) ועוד. המפתיע ביותר בשאילות מן הטורקית הן דווקא אלה שהגיעו עד למוגרבית במרוקו, חלקן לכלל הארץ וחלקן לאזור תאפילאלת בלבד. מונחים ממוצא טורקי המצויים רק בתאפילאלת ובאלג׳יר מהווים איזוגלוסה [קו במפה התוחם אזור שבו רוֹוח מאפיין לשוני מסוים, כגון צורת הגייה מיוחדת של מילה נתונה] המעידה על תנועת היהודים בציר תאפילאלת-קולומב־בששאר-ווהראן- אלג׳יר (Tafilalt—Colomb-Bechard—Oran—Alger), תנועה שככל הידוע לי אינה מתועדת בספרות, אך היא ידועה היטב מן החיים. המילה cqacar (או במבטא kasar t') במובן ״גרביים או גרביונים״ נתפתחה מהוראתה המקורית של המילה הטורקית caksir (גטקס או סוג של תחתון); tsbsi (צלחת או קערת־אוכל), mskras או bakras (קומקום או קנקן להרתחת מים, קפה ותה), yapra:g (באלג׳יר (yàpra:q ואחרות, רווחות בתאפילאלת עד ימינו. (בצפון שימשו במקומן מילים אחרות: medias, ״גרביים״ השאולה מן הספרדית; kefta ״קציצה״ וכד')

 מעניינת במיוחד המילה maqciya ככינוי לטופס של התנ״ך או לחומש בכרך אחד. לפי כהן נתפתחה מילה זו מהמילה הטורקית bugdje (חבילה או קופסה עטופה). אולם זעפרני דוחה אטימולוגיה זו; אף אין הוא מקבל את דרשתו האטימולוגית של ר׳ מרדכי חי דיין, שגזר מילה זו, בכתיבה העברי ״מקשייה״, מן ׳קושי׳, כלומר ׳חיבור שבו קשיים רבים ועל כן דורש פירושים רבים׳. הוא מעדיף לראות במילה ״מקתייה״־״מקשייה״ גלגול מן הצירוף העברי ״מקדש־יה״ שבשל קונטמינציה נהגה ״מקדשייה־מקדסייה״, ובאבדן הקוליות של ד׳ ותנועתה נתקבל ״מקתסייה״. ואמנם הכינוי ״מקדש־יה״ למקרא או לחומש ידוע ומתועד כבר מן המאה הארבע עשרה.

בחוזה ממיורקה שנחתם בשנת 1335 בין אברהם טאטי ובונין מיימו הסופר ובין דוד יצחק כהן, מודיעים הראשונים שהם מוכרים לדוד יצחק כהן שלושה ספרים וביניהם Magdessia, שהוא תנ״ך הכולל כ״ד ספרים, שבונין מבטיח לכתוב בעצמו על קלף טוב מעור מובחר של טלאים רכים, וללא חורים, להזהיב את האותיות הפותחות ולאייר את הטקסט.

 שלוש פעמים נשנתה מילה זו בחוזה האמור. לפני כן העיר י׳ בן־צבי שמילה זו נמצאת בקולופון ״כתר התורה״, שהיה בבית־הכנסת הקראי בעיר העתיקה בירושלים, ושנכתב בידי יהודי רבני ב־1322 (כיום הוא מצוי בבית הספרים הלאומי והאוניברסיטאי בירושלים, ומספרו 4°780). פרופיאט דוראן, בספרו ״מעשה אפוד״, אף נימק את הכינוי ״מקדשיה״: הוא השווה את תפקיד המקרא לתפקידי המקדש ׳להתמדת השכינה בתוך בני ישראל… שיכפר ה׳ עוונות האומה׳ וכן השווה את המבנה של שניהם, שהם מורכבים משלושה חלקים. גם החיד״א העיר במאה השמונה עשרה ששמע בצפון אפריקה את המילה ״מקשייה״ ותיקן להם שצריך לומר ״מקדש־יה״. ויש תיעוד נוסף למילה זו. אך עובדה היא שהשם כצורתו זו נשמר רק בכתב ואין שום קהילה בצפון אפריקה ששמרה על ההגייה המקורית. השתבשות של מילה נפוצה בדיבור ובתפילה כמו ״מקדש״ אינה דבר שכיח; גם המבנה המורפו־פונמי של המילה אינו מסייע להנחה שהתנועה a שלאחר הד׳ נחטפה. במילים עבריות מהמשקל הזה וממשקלים אחרים, שבהם תנועה זו עומדת בהברה סופית מוטעמת (מִקְדָּשׁ) או בהברה פריטונית (מִקְדַּש־יָהּ), שנשאלו למוגרבית, נתקיימה a זו. כך למשל במילים: מלאָך, מאכל, מיטָה, מצָה, הגָדָה, השכָבָה, קְבָלָה, ברָכָה, גאוָה, ורבות אחרות.

על כן אין להוציא מכלל אפשרות, שבאזורים שונים פעלו במקביל גם המילה השאולה מטורקית וגם המילה ״מקדשיה״, ומשום ההומופוניה נשתבשה — אם נשתבשה — המילה העברית ונטמעה בתוך המילה הטורקית. אם כך ואם כך, השפעתה של הטורקית על המוגרבית ברורה דייה.

השפעת הצרפתית

החל משנת 1830, שבה נכבשה אלג׳יריה על ידי הצרפתים, החלה חדירה של מילים צרפתיות למוגרבית. ככל שנתרחבה רשת החינוך של כי״ח וככל שהעמיק המגע עם השלטונות הצרפתיים, כך העמיקה חדירת הצרפתית. במקומות שהצרפתית הגיעה להשפעה מרובה, כמו באלג׳יר בראשית המאה העשרים, שוב אין מדובר בשאילות מן הצרפתית אלא בהידחקות הערבית מפניה. אך גם דוברים שלא למדו צרפתית בבית ספר ולא דיברו צרפתית, ספגו מילים צרפתיות רבות כמו bonjour שהפכה ל-bojor (שלום, בוקר טוב); chapeau) sapo מגבעת); zalamit < les allumettes (גפרורים); > bido bidon (קופסת פח); biro < bureau (משרד, ובדרך כלל גם מרכז האדמיניסטרציה), zoman < journal (עיתון) — כל אלה כמובן בהתאם למבטאי המוגרבית המקומיים. כן חדרו שמות הדרגות הצבאיות, מונחי מינהל אחרים, ומונחים הקשורים בטכנולוגיה המודרנית, כמו חשמל, מכונאות וכד׳.

סיכום

המוגרבית הושפעה משפות שונות בזמנים שונים. ומאחר שאין תיעוד מספיק כדי לקבוע בוודאות את מועד כניסתה של מילה זו או זו במועד מוגדר, וכן שמילים רבות באות משפות אחיות ממשפחת הרומאניות, אין לדעת לפעמים אם ביטוי נתון נשאל מן הספרדית, מן האיטלקית, מן הצרפתית או מן הפורטוגלית. מילים כמו banka (בנק), fabor (חינם), lonor (כבוד), עשויות היו לחדור למוגרבית מכל אחת מהשפות האלה. יתר על כן יש להניח, שאוצר מילים מסוים שרד עוד מזמן השלטון הרומי, כמו familia (משפחה). כל הדברים הללו ואחרים לא יתבררו כי אם לאחר מחקר לשוני ממצה של כל המקורות הספרותיים מן התקופה הנידונית.

אהרן ממן-מרקם לשונות היהודים בצפון אפריקה-התפתחויות לשוניות בצפון אפריקה- מילים שאולות -תשע"ד-עמ' 30

שושלת הזהב של משפחת טולידאנו

משחר ינקותו היה ברוך מקשיב באוזניים כרויות בעת שאביו היה מעלה על נס את הליכותיהם ומעשיהם של גדולי הדורות הקודמים, שושלת הרבנים לבית טולידאנו. שורשי המשפחה – כך סיפר – נעוצים בעיר טולדו (היא טולטילה) בירת מחוז קסטיליה שבספרד, עיר שנודעה בגדולי ישראל הרבים שישבו בה, מהם: רבינו יונה ובעל היד רמ״ה ועוד. ראשי המשפחה באותם הימים היה הגאון רבי יוסף – שכונה בפי בני דורו ׳המקובל האלוקי'; ובנו רבי דניאל – הידוע כ׳ראש רבני קסטיליה׳.

לאחר הגירוש הגיעו רבי דניאל ורבי יוסף לעיר סלוניקי. מאוחר יותר השתקעו השניים בעיר המלוכה פס, מקום שבו הקים רבי דניאל ישיבה נודעת. לרבי דניאל נולדו שני בנים: חיים ויוסף. משני אלו השתרגו שני הענפים הראשיים שמשפחת טולידאנו מתייחסת אליהם

כעבור דורות אחדים נדדה המשפחה מהעיר פס לקהילה החדשה שנוסדה במקנס_; שם נותרה עד לעת החדשה. י״ב דורות של רבנים כיהנו פאר במשפחת טולידאנו. לעיתים זכו בני המשפחה למעמד איתן בחצר המלך בו השתמשו כדי להיטיב עם בני עמם. כזה היה רבי דניאל טולידאנו "השני" שתבונתו ויושרו הגיעו לאוזני המלך עד שמינה אותו לאיש סודו והטיל עליו שליחויות מדיניות. ממעמדו זה מילא רבי דניאל תפקיד פעיל במאבק נגד משיח השקר שבתאי צבי.

אולם בין שמעמדם של יהודי מרוקו היה איתן ובין שנרדפו בגזרות ותלאות שונות – כפי שהיה ברוב הזמנים – לא משה תורה והלכה מפיהם. במרחבי מרוקו סערו סופות עזות, אבל בין חומות המלאח זרם נהר איתן של תורה ואהבת השם שלא יבש ולא חדל לרגע.

גילוי אליהו וברכת הבנים שהתקיימה

בין סיפורי הפלא שהיו מתהלכים בקרב בני משפחת טולידאנו היה מעשה באחד מאבות המשפחה, רבי חיים טולידאנו, יהודי ירא שמים שכל הליכותיו עטופות ברזין דקדושה. שתי בנות היו לרבי חיים. באחד הלילות התעוררה הבת הקטנה ושמעה את אביה לומד בחדר הסמוך עם אדם נוסף. קולות הלימוד היו מתוקים מדבש והיא הביטה אל החדר כדי להתוודע לזהותו של החברותא המסתורי. להפתעתה לא ראתה איש מלבד אביה. או אז הבינה כי היא חוזה במראה פלאות אשר לא כל אדם זוכה לו – גילוי אליהו…

הדבר חזר על עצמו ארבעה לילות רצופים כאשר בכל פעם זוכה הבת הקטנה לראות בגילוי אליהו. רק בלילה הרביעי נעורה גם אחותה הגדולה וזכתה לראות בפלא. לפי המסופר אמר אליהו הנביא לרבי חיים בטרם נפרד ממנו: "בתך הגדולה אשר שמעה קול אחד – תזכה לבן צדיק; ואילו בתך הקטנה ששמעה ארבעה קולות – תזכה לארבעה בנים צדיקים!״…

ואכן התקיימה ברכה זו כלשונה:

בתו הגדולה של רבי חיים נישאה לרבי אברהם בירדוגו ונולד להם בן גדול בתורה – רבי משה בירדוגו שנודע בכינויו המשבי״ר והיה מפורסם בכל ארץ המגרב בגאונותו וחסידותו. בתו הקטנה של רבי חיים נישאה לרבי משה טולידאנו ונולדו לה ארבעה בנים, כולם צדיקים וחסידים, גדולי תורה ומאורי דעת ששמם יצא לתהילה בכל קצוות הארץ.

הבן הגדול, רבי ברוך, עלה לארץ ישראל ושימש כדיין בירושלים עד לפטירתו בי׳ טבת שנת תע״ב וקבורתו בהר הזיתים סמוך לקברו של הרש״ש. בהגיע הבשורה המרה על הסתלקותו לארצות צפון אפריקה קשרו לו מספד ונהי בכל קהילות אלג׳יריה ומרוקו.

הבן השני, רבי חיים, המוכר בכינויו מהרח״ט, הקדיש את כל עתותיו לתורה ושימש כאב״ד במקנס. הוא השאיר אחריו כתבי יד רבים שרובם לא ראו את אור הדפוס, פרט לספר ׳חוק ומשפט׳ בו מובאים פסקי הלכה שכתב וכן ספר ׳עץ הדעת׳ על הש״ס. הבן השלישי הוא רבי יעקב טולידאנו, המכונה מהרי״ט. הבן הרביעי, רבי אהרן, כיהן כדיין בעיר טנג׳יר.

בשנת תק״י התמנה המהרי״ט כראב״ד העיר מקנס, תפקיד אותו מילא במשך ארבעים שנה עד לפטירתו בשנת תקל״א. הוא נחשב לגדול הדור ונושא דגל ההוראה בכל ארצות המערב.

על רבי יעקב מסופר, כי בשעה בה נתבקש אחיו הגדול רבי ברוך לבית עולמו בירושלים ועוד בטרם הגיעה הידיעה על כך למרוקו הרחוקה, חלץ את נעליו וישב על הארץ כדין אבל. כאשר נשאל לפשר מעשיו סיפר לנוכחים כי ביום האתמול התבקש אחיו לישיבה של מעלה. כעבור מספר שבועות, כאשר הגיעה הבשורה הקשה, התברר לכל כי עיניו הטהורות של רבי יעקב, צופיות למרחוק.

רבי יעקב חיבר ספרים רבים בכל מקצועות התורה, ובהם פירוש על חמשה חומשי תורה, ביאור אגדות התלמוד, ביאור על הש״ס בשם 'ברית יעקב/ וכן ספר ׳אהל יעקב׳ על פירש״י עה״ת.

דמותו של רבי יעקב טולידאנו

בין צאצאיו של מהרי״ט נמנה רבי יוסף טולידאנו. עני היה רבי יוסף אולם בפרוטותיו הדלות שכר לעצמו שני חדרים: בראשון התגוררו הוא ובני משפחתו, ובשני שיכן תלמיד חכם עני כדי שילדיו יזכו לגדול במחיצתו של תלמיד חכם אמיתי, לכך התפלל ושאף כל ימיו.

תפילותיו של רבי יוסף נענו במלואם. בנו, רבי יעקב, שנולד בחודש תשרי שנת תרכ״ו – 1866 – ונקרא על שם סבו הדגול, ספג מלא חופנים אהבת תורה ויראת שמים עד שנודע כאחד מהמצוינים בעיר מקנס. את תורתו רכש רבי יעקב בלימוד בחבורה של חברים מקשיבים בני גילו ובהם רבי אלישע עטייא ורבי יעקב בן רבי משה.

השמועה על הבחור השקדן והמתמיד הגיעה לאוזניו של רבי ישועה סודרי, ממשפחה מיוחסת של בני תורה ובעלי יראה. עשיר ובעל אמצעים היה רבי ישועה אך היטב ידע כי הממון הוא רק אמצעי ולא תכלית. בליבו פעמו אהבת תורה ואהבת תלמידי חכמים וכך חינך את ילדיו. בנו הבכור, רבי אהרן, דודו של רבי ברוך טולידאנו, היה תלמיד חכם מופלג שחתימתו מתנוססת על תקנות העיר לצד חתימותיהם של רבני מקנס האחרים. בתו שמחה נישאה לרבי שלום עמאר, לימים חמיו של רבינו. גם לבתו חנה חיפש חתן כלבבו: כזה שמובטח בו כי יהיה מורה הוראה בישראל וישקוד על דלתות התורה כל ימיו. רבי יעקב טולידאנו, למדן, ירא שמים ובעל מידות טובות, ענה על כל הדרישות.

נישואי בני הזוג נחוגו ברוב שמחה בי״ח סיון שנת תרמ״א (1881). היו אלה נישואין של ענבי הגפן בענבי הגפן. הרבנית חנה עתידה הייתה לצעוד במשך עשרות שנים לצד בעלה הגדול ולתמוך בו בכל מפעליו הברוכים.

לרבי יעקב ולרבנית חנה טולידאנו נולדו ארבעה בנים ובת אחת. הבן הגדול, רבי ברוך, נולד בשנת תר״נ. בשנת תרנ״ב נולד בן שני, רבי יצחק. כעבור שנתיים נולד רבי חיים. בשנת תרנ״ו נולד רבי חביב. בת הזקונים, אסתר, נולדה בשנת תרנ״ח. לימים נישאה לרבי ימין אלכרייף וילדיהם זכו להיות מרביצי תורה ותלמידי חכמים.

רבי ישועה פרנס את רבי יעקב חתנו שנים רבות על מנת שיוכל להתמסר ללא טרדה ללימוד התורה. שנים מאוחר יותר עתיד היה רבי ישועה לתמוך גם בנכדו, רבי ברוך טולידאנו, בתחילת דרכו, כדי שתהא תורה מחזרת על אכסניה שלה.

כישוריו של רבי יעקב לא נעלמו מעיני הבריות ולא ארכו הימים עד שנקרא לשמש ב׳מעמד׳ – המועצה המורכבת מרבנים, דיינים, תלמידי חכמים ונכבדים אחרים שהיו אחראים על ניהול עניני הקהילה. כאשר הוסמך רבי יעקב לדיינות בשנת תרס״ד(1904) כבר היו מדברים בו נכבדות כמי שעתיד להיות מקברניטיה הרוחניים של קהילת מקנס. אולם בעל ענווה היה רבי יעקב. ככל שהכבוד רדף אחריו – כך ברח ממנו. בכל אימת שביקשו למנותו פרנס על הציבור היה מתחמק באומרו כי מקנס משופעת בחכמים המופלגים ממנו בשנים ובדעת ולהם יאה התהילה.

"קדוש וברוך"-מסכת חייו ופועליו של מנהיג יהדות מרוקו -הגאון רבי רפאל ברוך טולידאנו זצוק"ל– עמוד 38

(260) — קצידה — סי׳ אני דוד קים חזק

דרידכה — סי׳ כנ״ל

בשקל ״אה ענני מן צהד ג׳מארי״

שׁוֹפֵט צֶדֶק אֵ-ל נֶאְדָּרִי

רָמוּ דְּרָכָיו נֶעֶלְמוּ וְנִסְתְּרוּ / מֵעֵין כֹּל־נִבְרָא

 

אַךְ מִזֹּהַר כֵּס יָ־הּ לֹא יְבַצֵּר / — אָחוֹר וָקֶדֶם בּוֹ יְדֻבַּר

יָמִין וּשְׂמֹאל יְחֻבַּר / יָם וּנְהָרוֹת וּמִדְבָּר

מַטָּה מַעֲלֶה בְּקוֹל קוֹרֵא

שׁוֹמְעִים וּמְקַבְּלִים כֻּלָּם אֶת דְּבָרוֹ / בְּרֹב תִּפְאָרָה:

שׁוֹפֵט צֶדֶק אֵ-ל נֶאְדָּרִי

רָמוּ דְּרָכָיו נֶעֶלְמוּ וְנִסְתְּרוּ / מֵעֵין כֹּל־נִבְרָא

 

כנפי שחר

 (260) הנושא: מתוך פרימקץ .

אך מזוהר… — דרכיו אכן נעלמו מעין כל נברא ונמנעי ההישג, אך מזוהר בסאו יתב׳ ומיכלתו לא יימנע דבר. זה מתבטא ביוסף, העבד העברי, שמבית האסורים יצא למלוך על ארץ זרה. אחור וקדם… — מערב ומזרח בו יתב׳ ידובר, ר׳׳ל כל סדרי הבריאה מכריזים על גדולת יוצרם, ע״ד השמים מספרים כבוד א-ל וכוי(תהי יט). ימין ושמאל… — דרום וצפון וכוי חוברו להם יחדיו בקול קורא שהם עושי דברו יתבי. אחרי הקדמה זו ניגש המשורר אל הנושא.

 

נֹעַם יְמֵי יוֹסֵף גָּז בְּעֹצֶר / — רָעָה וְיָגֹן לוֹ כְנָהָר

מִשְׁפָּטוֹ כְּהֹר הָהָר / כְּיָרֵחַ עֵת יוּאָר

עַל כִּי הוּרַם וַיִתְעָרֶה

עַל אֶחָיו כְּאָדוֹן, כְּעֶבֶד מִמְכָּרוֹ / אַחְוָה הוּפָרָה:

שׁוֹפֵט צֶדֶק אֵ-ל נֶאְדָּרִי

רָמוּ דְּרָכָיו נֶעֶלְמוּ וְנִסְתְּרוּ / מֵעֵין כֹּל־נִבְרָא

 

יוֹסֵף נִטְרַד מִבֵּית אֵ-ל הַיּוֹצֵר / — קִבֵּל גְּזֵרַת אֵ-ל, וְחָגַר —

מָתְנָיו, וּלְזֶרַע הָגָר / דִּמְעָתוֹ כְּנַחַל־גָּר

הַבֶּן פּוֹרָת כְּבֶן מַמְרֶה ?!

אָנָּא, יְיָ, הֵן אָחִי בִּי נָחֲרוּ / רוּחָם בִּי כָּפְרָה:

שׁוֹפֵט צֶדֶק אֵ-ל נֶאְדָּרִי

רָמוּ דְּרָכָיו נֶעֶלְמוּ וְנִסְתְּרוּ / מֵעֵין כֹּל־נִבְרָא

 

דּוֹרֵשׁ דָּמִים, לָךְ אֶקְרָא בְּהָצֵר / — לִי, יָדַעְתָּ כִּי דַּרְכִּי נִגְדָּר —

מִבַּיִת סוֹחֶרֶת וָדַר / אֶל תֹּךְ אָהֳלֵי קֵדָר

מוּסָרְךָ מָזוֹר לִבְשָׂרִי

וּבְגָלוּתִי עֵינִי לְךָ יְשַׂבְּרוּ / חָכְמָתְךָ גָּזְרָה:

שׁוֹפֵט צֶדֶק אֵ-ל נֶאְדָּרִי

רָמוּ דְּרָכָיו נֶעֶלְמוּ וְנִסְתְּרוּ / מֵעֵין כֹּל־נִבְרָא

 

ואַל תָּבוֹא בְּמִשְׁפָּט, אֵ-ל נוֹצֵר / — חֶסֶד לָאֲלָפִים, אַל תִּגְזַר —

עַל בְּנֵי זָקֵן נֶעְזַר / מֵאִתְּךָ לֹא מוּזָר

כִּי נַחֲמוּ מִמִּמְכָּרִי

אָנָּא, בֶּעָנָן שְׁמֵיהֶם אַל יֻקְדָּרוּ / אֲבוֹתָם זָכְרָה:

שׁוֹפֵט צֶדֶק אֵ-ל נֶאְדָּרִי

רָמוּ דְּרָכָיו נֶעֶלְמוּ וְנִסְתְּרוּ / מֵעֵין כֹּל־נִבְרָא

 

כנפי שחר

נועם…גז בעוצר רעה… — עף וחלף בשלטון הצרות שהציפוהו כנהר. משפטו… — גזר דינו מצד אחיו היה גלוי כהר וצפוי כאור, הוא התחזה כ״אדון״, הם מכרוהו כ״עבד״. התערה — הכה שרשים, ראה עצמו שהוא עיקר והשאר טפל. מבית א-ל… — כנוי כבוד לבית אביו, וכן להלן ״סוחרת ודר״. וחגר מתניו — לעבוד עבודת עבד. ולזרע הגר — ישמעאלים, מדנים ומדעים. דמעתו… — ניגרה כנחל. בי ניחרו — כעסו עלי. דרכי נגדר… — נחסמה דרכי מחזור לבית אבא. דורש דמים — תובע דם נקי. מוסרך… — יסורין שהבאת עלי ארוכה ומרפא הם לחטאי. אל תגזר — אל תרגז. לא מוזר — לא נעלם. אנא, בענן… — מעשה המכירה החשוך אל יעיב שמי צדקתם. דאו ימיו… — עפו ונגוזו כחציר גגות המתיבש מהר.

 

דָּאוּ יָמָיו וְחָלְפוּ כְּחָצִיר / — הוּרַד מִצְרַיְמָה קִנְיַן נִבְחָר

שַׂר הַטַּבָּחִים שָׁחַר / לִקְנוֹתוֹ, וְלֹא אַחֵר

נִתְבָּרֵךְ מא־ל אַדִּירִי

כֹּל נָתַן בְּיָדוֹ, כִּי חָפֵץ בִּיקָרוֹ, / כֹּל־שַׁי וּמִשְׂרָה:

שׁוֹפֵט צֶדֶק אֵ-ל נֶאְדָּרִי

רָמוּ דְּרָכָיו נֶעֶלְמוּ וְנִסְתְּרוּ / מֵעֵין כֹּל־נִבְרָא

 

קוֹץ מַכְאִיב צָמַח וְחֻפְשׁוֹ קִצֵּר / — אֵשֶׁת אֲדוֹנָיו קִרְבָּהּ נִתַּר

יָפְיוֹ בְּלִבָּהּ חָתַר / לִשְׁאֵלָתָהּ לֹא נֶעְתַּר

בּוֹא נָא, יְדִידִי יַקִּירִי

הִתְעַלֵּס אִתִּי יַחַד מִטּוֹת מָה יָקְרוּ / גִּילָה אָעִירָה:

שׁוֹפֵט צֶדֶק אֵ-ל נֶאְדָּרִי

רָמוּ דְּרָכָיו נֶעֶלְמוּ וְנִסְתְּרוּ / מֵעֵין כֹּל־נִבְרָא

 

יָקַרְתָּ לִי מִבֵּן יוֹרֵשׁ עֶצֶר / — נֶחְמָד אַתָּה, לֹא־עָבַד מִמְכָּר

מֵהוֹד יָפְיָךְ לֹא נִכַּר / בֵּן־מְלָכִים לְאִכָּר

כָּל נֶגְדָּךְ כְּמוֹץ יְזֹרֶה

אָנָּא, אוֹר עֵינַי, אַל פָּנַי יֶחֱוָרוּ / חָקְךָ אֶצּוֹרָה:

שׁוֹפֵט צֶדֶק אֵ-ל נֶאְדָּרִי

רָמוּ דְּרָכָיו נֶעֶלְמוּ וְנִסְתְּרוּ / מֵעֵין כֹּל־נִבְרָא

 

מִמֵּךְ שָׁאַלְתִּי, אֶל תָּשֶׁת בֶּצֶר / — עַל עֲפָרִי, עָנָה בְּלֵב מַר

אִם יָפְיִי לָךְ כְּמִכְמָר / דְּעִי, כִּי לִבִּי סָמַר —

מִפַּחַד־דִּין אֵ־ל יוֹצְרִי

אֵיךְ אֶעֱשֶׂה רָעָה לַאֲדוֹנִי בִבְשָׂרוֹ ? / צָרָה שְׁמוּרָה:

שׁוֹפֵט צֶדֶק אֵ-ל נֶאְדָּרִי

רָמוּ דְּרָכָיו נֶעֶלְמוּ וְנִסְתְּרוּ / מֵעֵין כֹּל־נִבְרָא

 

כנפי שחר

שחר — השכים בשחר, או: הזדרז, לי שוחר טוב יבקש רצון(משלי יא, בז). כל שי… — כל מנחה מובאת ושליטה בקנייניו נתן ביד יוסף. קוץ מכאיב… — ענין רע שם קץ לשלוותו. קרבה ניתר — קפץ. בלבה חתר — חדר. לא נעתר — לא הסכים. התעלס — התענג. יורש עצר — המעותד למלוכה. מהוד יופיך… — גם בן מלכים נראה כמו אכר. כמוץ יזורה — בקש נידף. יחוורו — ילבינו מבושה. אל תשת בצר… — זהב, בלומר אל תקשטי גוש עפר כגופי בזהב דיבורך. במכמר — במלכודת. סמר — מזועזע. בבשרו — באשתו. צרה שמורה — עונש.

 

חֶמְדַּת־יָפְיוֹ בְּלִבָּהּ תָּקְעָה צִיר / — חָלְתָה בִּיגוֹנָהּ, אָסְרָה אִסָּר —

עַל נַפְשָׁהּ, הוֹדָהּ נֶחְסָר / וִיהִי הַיּוֹם וַיָּסַר —

לִמְלַאכְתּוֹ חָרֵד וְיָרֵא

הֵעֵזָה פָּנִים תָּפְשָׂה בֶּגֶד הֲדָרוֹ / רַב־כֹּחַ אָזְרָה:

שׁוֹפֵט צֶדֶק אֵ-ל נֶאְדָּרִי

רָמוּ דְּרָכָיו נֶעֶלְמוּ וְנִסְתְּרוּ / מֵעֵין כֹּל־נִבְרָא

 

זָעֲקָה בְּמַר לְיוֹשְׁבֵי חָצֵר / — רְאוּ הֵבִיא לָנוּ אִישׁ בָּעַר

לְצַחֵק בִּי בְּמַעַר / לוּלֵא כִּמְעַט קָט מִזְעָר —

קָרָאתִי מִיגוֹן לֵב שִׁבְרִי —

כִּי אָז שִׁחֵת כַּרְמִי וּפָרַץ גְּדֵרוֹ / חִלֵּל גְּבִירָה:

שׁוֹפֵט צֶדֶק אֵ-ל נֶאְדָּרִי

רָמוּ דְּרָכָיו נֶעֶלְמוּ וְנִסְתְּרוּ / מֵעֵין כֹּל־נִבְרָא

 

קוֹלָהּ חִנְּנָה וּבְרוּחַ קֹצֶר / — בָּכְתָה לִפְנֵי אִישָׁהּ פּוֹטִיפַר

 קַרְנִי עוֹלֵל בֶּעָפָר / חַטָּאת הִיא לֹא־תְּכֻפָּר

אָנָּא, בְּמִשְׁמָר יִיָּרֶה

בִּמְקוֹם אֲסִירֵי הַמֶּלֶךְ שָׁם הִסְגִּירוֹ / מִשָּׁם בְּאֵרָה:

שׁוֹפֵט צֶדֶק אֵ-ל נֶאְדָּרִי

רָמוּ דְּרָכָיו נֶעֶלְמוּ וְנִסְתְּרוּ / מֵעֵין כֹּל־נִבְרָא

 

קַּיָּם חַי־לָעַד חוֹמָתוֹ בִּצֵּר / — שַׂר בֵּית הַסֹּהַר שָׂמוֹ מֶלְצָר

לֹא שָׂם לְרוּחוֹ מַעְצָר / בְּכָל צָרָתוֹ לֹא צָר

צָרַת הַזְּמַן הַמִּקְרֶה —    

נָטָה שִׁכְמוֹ לִסְבֹּל, שָׂמֵחַ בְּמוּסָרוֹ / כָּל־עִתּוֹת צָרָה:

 

דרידכּה

שׁוֹפֵט צֶדֶק אֵ-ל נֶאְדָּרִי

רָמוּ דְּרָכָיו נֶעֶלְמוּ וְנִסְתְּרוּ / מֵעֵין כֹּל־נִבְרָא

 

כנפי שחר

ציר — יתד. אסרה אסר… — התנזרה מתענוגים. במער — בגילוי עריות. לולא… — כמעט שהתעלל בי אילו לא קראתי. שחת כרמי… — לשון נקיה, כלומר אנס אותי. וברוח קוצר — ובקוצר רוח, בדיכאון. קרני… — השפיל כבודי. במשמר יירה — בכלא יושלך. משם בארה — אל הבור. חומתו בצר — הגין עליו מסביב. מלצר — מגיש. לא שם לרוחו מעצר — כאן: רק הגוף היה במעצר אבל לא הרוח, ולכן צרתו לא היתה צרה של ממש, אלא צרה רגילה של מקרי הזמן. ע״ב בנושא הפר׳, להלן צרות המשורר עצמו.

 

אֵ־ל, עוֹנֶה בַּצַּר, חֹן זִמְרִי

שׁוּב שְׁבוּת עַבְדָּךְ בְּעֻזּוֹ וַהֲדָרוֹ / וְהָיָה לוֹ עֶזְרָה:

נִשְׂקַד מִנִּי־עֹל צַוָּארִי

נָקְטָה נַפְשִׁי בּוֹ, אוֹיְבֵי בִּי הִצְטַיְּרוּ / עָבְרוּ מְשׂוּרָה:

יְדוֹתָם יִדְלוּ מִבּוֹרִי —

יָד שׂוטְנַי, צָרַי בְּבוּזִי יִתְאַמְּרוּ / בְּשַׁעֲרוּרָה:

דָּלוּ פִּשְׁעִי לְהַעְכִּירִי

רַק חוֹבִי מָצְאוּ וַעֲוֹנִי יַזְכִּירוּ / .רִשְׁתָּם מְזֹרָה:

וַאֲנִי לֹא אֲתַחֲרֶה —

דִּין עִם מִי שֶׁתַּקִּיף וְיָדָיו גָּבָרוּ / כִּי יָדִי קָצְרָה:

דָּבַקְתִּי בָאֵ-ל הַמּוֹרֶה

יַרְאֶה נִפְלָאוֹת וְנִסָיו יִתְבָּרְרוּ / כִּשְׁלֹמֹה בָרָה:

קוֹל יוֹשְׁבֵי חֶלֶד, מְגּוֹרֵי —

לִבָּם יֶהְגּוּ בִּגְרוֹנָם יִרְאָה, יִבְחֲרוּ / דֶּרֶךְ יְשָׁרָה:

יוּחַק עַל לוּחַ לֵב, מָרֵי —

נֶפֶשׁ וָרוּחַ בִּתְרוּעָה יְבֻשָּׂרוּ / יוֹם הַבְּשׂוֹרָה:

מָלֵא רַחֲמִים, שִׂים צֳרִי —

לְצִירֵי עַמִּי, וּבְנֵה עֵדֶן מִדְבָּרוֹ / וּקְבוֹץ פְּזוּרָה:

קַיֵּם אֶת דִּגְלֵי פְּזוּרֵי —

עַמִּי, וְהָרֵם מִקְדָּשׁוֹ מֵעֲפָרוֹ / צוּר עוֹטֶה אוֹרָה:

 

כנפי שחר

חון זמרי — קבל שירי. נשקר… — נכפף צוארי מעול היסורין. נקטה — מאסה. בי הצטיירו — מחקים אותי בהתכופפם כמוני דרך לעג. עברו משורה — עברו כל גבול בלעגם. ידותם… — ידיהם מעלות יד מתנגדי מתוך בורי, כלומר מעוררים עלי חמת שוטני גם כי הדבר נשכח. צרי בבוזי… — מספרים בגנותי באופן נתעב. להעבירי — למרר חיי. מזורה — פרושה. לא אתחרה דין… — לא אתמודד עם חזקים ממני; דבקתי… — אבל עיני תלויות אל ה׳ שהוא יורה ויברר האמת. קול יושבי חלד… — בניגוד לאלה שלא יראו א-להים, ישנם המפחדים מעונש, אלה בוחרים דרך ישרה. מגורי לבם… — פחד לבם ויראתם מעונש תמיד על לשונם. יוחק על לוח לב… — כלומר יש לזכור תמיד, שמרי רוח ונפש הנ״ל יבואו על שכרם לבסוף; או; מרי בארמית, אנשי רוח ונפש, ההולכים בדרך ה׳. שים צרי לצירי עמי — העלה ארוכה ומרפא למכאובי עמי. ובנה… — שים מדברו כעדן. קיים… — הקם, הרם דגלי עמי הפזורים.

קצידה — סי׳ אני דוד קים חזק-פרשת מקץ-אעירה שחר לרבי חיים רפאל שושנה זצוק"ל

 

בסיפור המקראי יוסף שותק ואינו משיב לטענותיה של האישה, ושתיקתו בולטת לנוכח החזרות הארכניות בפי האישה על סיפור האירוע בפני בני ביתה ובפני בעלה (בראשית לט 19-14). יוסף אינו מסביר ואינו מצטדק בפני פוטיפר, הוא מקבל הכול בשתיקה ומושלך לכלא למרות ניקיון כפיו. בקצידה מגיב יוסף ומשיב כמה פעמים, הוא דוחה בתוקף את האשמותיה של זוליכה בפני בעלה:

וואזבו חאסא ייא סידי / מא הייא דדי בוייא ווז׳דדי

השיבו: חלילה, אדוני / אין זאת לא של אבי ושל סבי

ראה עאלם רבבי סידי

הרי אלוהים, ריבוני ואדוני, יודע.

לא נדרתהא בעייאן / א-סידנא / לא נדרתהא בעייאן

לא הפניתי אפילו מבט – אדוננו – לא הפניתי אפילו מבט.

המעשה לא ייתכן בעיניו מאחר שהוא אסור על פי דתו ומנוגד לאמונתו ולתורה שלמד בבית אבא, והוא מעיד בו את האל שצופה במעשי האדם ויודע שלא חטא, אפילו לא במבט. על אותם טיעונים חוזר יוסף גם לפני השופט:

חין ווצלו ענד לחאכּם/      כאשר הגיעו לשופט, הוציאו את

ז׳בדו תייאב לגדר                        בגד הבגידה,

שאפהום וקאל / ליכ         ראה (השופט) ואמר: ״יש כאן

מא בקאת הדרא              הוכחה, לא נותרו דברים [לומר].״

עייט עלא סחאבו/   דרבוה דריב כאפר   קרא (השופט) לחבריו / היכוהו מכת אכזר

הערת המחבר:בגד הבגידה הוא ביטוי דו-משמעי שאפשר להבינו בשני אופנים מנוגדים, הבנתו תלויה מאיזו זווית ראות נאמר המשפט. אם זה מפי המספר, שמזדהה עם יוסף, אזי הבגידה היא של האישה, והבגד הוא ההוכחה לה, אך אם מדובר בנקודת הראות של המצרים, אזי הבגד מוכיח את בגידת יוסף ואת צדקתה של זוליכה .

קאללו מא ייאכד פייא / כּלאם למרא

אמר(יוסף): ״אין בדברי האישה ולא כלום.

מא עמלתס, ייא סידי/ האד דדנוב ייאסר

לא עשיתי, אדוני, עבירה זו בכלל

רבבי עאלם / ראה ישוף ווירא

האל יודע, צופה הוא ומביט,

עייאת תוזן פייא / בלקנאטר

לא נלאתה מלשקול אותי במשקל הקנטאר

 

ראה עאלם רבבי סידי / מייאת מררא

הנה, יודע האל, ריבוני, מאה פעמים.״

סיפור המשפט לקוח מן המסורת המוסלמית: ב׳סיפורי הנביאים׳ מובא יוסף לפני שופט, שם מופיע עד שמעיד לטובתו ואף מביא ראיה מן הבגד להוכחת צדקתו של יוסף. יוסף יוצא זכאי הודות לעדות זו, וזוליכה אף מודה שהיא טפלה על יוסף עלילת שווא ומבקשת את סליחתו. אחרי המשפט יוסף חוזר לבית פוטיפר לזמן מה, והוא נכלא רק לאחר מסיבת הנשים. סיפור המשפט מופיע גם בספר הישר, וגם שם הוא יוצא זכאי, פוטיפר מכיר בניקיון כפיו ומכניסו לבית הסוהר רק כדי למנוע שערוריות בחצר ואילו בקצידה, פוטיפר והשופט מאמינים לזוליכה, מרשיעים את יוסף על סמך הבגד שזיכה אותו בסיפורים אחרים ומשליכים אותו לבית האסורים. ישיבתו בכלא מתוארת כתקופה ארוכה ומלאת סבל, אך יוסף מקבל עליו את הדין ומשלים עם ישיבתו בבית הסוהר בהאמינו כי זהו רצונו של האל. המספר מזדהה הזדהות מוחלטת עם יוסף ומתאר בהערצה כיצד קיבל עליו יוסף את הדין והשלים עם גורלו על אף שהתייסר בכלא בגלל עלילת שווא, והוא מייחל לישועת האל:

סאר סידי צררפ לקדרא / כיף חבב מולאנא וורדא

השלים אדוני עם גורלו / ומילא גזר דין האל ודברו

פי לסזן ליום אוגדדא

בבית האסורים התמיד יום יום ומחרתו

חתתא יריד אררחמאן / א-סידנא, חתתא יריד אררחמאן

עד אשר יחון האל הרחמן – אדוננו – עד אשר יחון האל הרחמן

סיפור יוסף וזוליכה מעוצב בקצידה כסיפור עימות במציאות שבה חיים יהודים בקרב גויים, שמזמנת סיטואציות של מתח והתנגשות, ונראה כי הסיפור משקף מתחים ועימותים שהיו חלק מן המציאות היום־יומית בין יהודים למוסלמים. העימות בקצידה, כפי שמתאר המספר, הוא עימות דתי ולאומי כאחד. זהו עימות בין הנוכריה בעלת השררה שפועל על פי יצרה ושרירות ליבה ובין היהודי הנתון למרותו המוחלטת, אבל כשהוא נדרש לעשות מעשה האסור עליו מן התורה, הוא מסרב לציית ועומד על שלו, על אף הסכנה הכרוכה בסירובו. יוסף הוא דוגמה ומופת להתנהגות על פי מצוות התורה, הוא ניצב לפני הכרעה בין כניעה לפיתויים ולאיומים לבין שמירה על דתו ועל זהותו היהודית. יוסף הכריע, הוא גאה בבחירתו ובהשתייכותו לבני העם היהודי, הפועלים כבני-חורין ואינם נשלטים על ידי יצרם. הוא הדוגמה לבני עמו, כי שמירה על הזהות היהודית היא עניין להכרעה ולבחירה יומ­יומית, הכרוכה במחיר שהוא עלול לשלם ואף שילם על שלא נכנע לדרישת הגבירה. סיפור זה נעשה במסורת היהודית לסיפור ארכיטיפי על מצב היהודים בגלות, החיים כמיעוט בסביבה נוכרית ומתמודדים בדילמה הקבועה הטמונה במציאות שבה הם נתונים בין כוחות המשיכה והפיתוי של הסביבה והרצון להתחבר ולהתערות בה, ובין הרצון להתבדלות ולשמירה על הזהות והייחוד. יוסף הוא מופת לציבור היהודי לחיים נכונים בתוך הדילמה המורכבת שבתוכה נמצא היהודי בגולה, ביכולתו לחיות בין הפטיש והסדן של הגלות ואף להצליח בזכות אמונתו ודבקותו במורשת הרוחנית של אבותיו ובזהותו היהודית.

סיפור יוסף ואשת פוטיפר בקצידה ׳על יוסף הצדיק׳ – יחיאל פרץ – Ph.D

היבטים דמוגרפיים של מעפילים צפון אפריקאים עד גירושם למחנות קפריסין

934 מכלל מעפילי צפון אפריקה – 37% – העפילו מחוף אלג'יר. מתוכם 72% גברים ו- 28% נשים. לעומת 829  מעפילים מוגרבים – 33% – שהעפילו מנמלי אירופה מתוכם 67% גברים ו- 33% נשים. התפלגות כמעט זהה.

לגבי – 30% – 762 המעפילים הנותרים הפרטים עליהם אינם מלאים, לכן נבנו שתי תת רשימות: האחת מוגרבים ללא שם ספינה, והשנייה מוגרבים ללא שם ספינה וללא ציון ארץ מוצא 1528 – 67% – מעפילים מוגרבים העפילו מנמלי אירופה פי אחת וחצי מאלה שהעפילו מחוף אלג'יר.

הנתונים על ההעפלה מצפון אפריקה לא היו תמיד מדויקים. כך למשל התקבל מברק מ'אטלס' ]צפון אפריקה[ שעל הספינה 'יהודה הלוי' עלו 460 איש, בעוד שהנתון הרשמי היה 399 . בשלהי שנת 1947 שהו בקפריסין 909 מעפילים מצפון אפריקה מתוכם 707 במחנות הקיץ – 55,61 63 – ו- 202 במחנות החורף – 64 69- 410 בדוח סטטיסטי מ- 30.10.1947 נמצאו – 912 מעפילים מצפון אפריקה ששהו במחנות הקיץ והחורף. נתון אחרון זה לא כולל את מעפילי 'הפורצים'. עד כאן ברור שאין הסכמה לגבי מספר המעפילים המוגרבים בתקופת המחקר. אם כי הנתון האחרון 912 מעפילים ששהו בקפריסין מסתכרן עם הנתון במאגר, אך לא מתחשב בהיקף העלייה ארצה מקפריסין. ניתן להניח, שהפער בנתונים נובע הן מעליית מוגרבים מקפריסין לפלשתינה א"י במרוצת הזמן שחלף מאז גירושם והן מרישום לא מדויק של העולים מקפריסין שדווח למחלקת העלייה של הסוכנות היהודית. יתכן גם שהדיווחים מצפון אפריקה למטה המוסד לעלייה בבפריז לא היו מדויקים. למרות הפסקת ההעפלה מצפון אפריקה על ידי המוסד לעלייה ב' לאחר הפלגת ספינת 'הפורצים', כ- 1,600 מעפילים נוספים  63%- – מכלל מעפילי צפון אפריקה העפילו וגורשו לקפריסין.

ארצות המוצא של המעפילים המוגרבים. לגבי 912 מעפילים  36% – – זוהתה ארץ מוצאם מתוך כלל המוגרבים. מתוכם 518 מהמעפילים היו מרוקאים – 56% – 145 היו אלג'יראים – 17% – 181 היו תוניסאים  19%  ו- 67 היו לובים . 8% 26% – 234 – מכלל המעפילים המוגרבים העפילו מחוף אלג'יר. 27930% – מנמלי אירופה ו – 350       38% היו מוגרבים שלא צוינה שם הספינה בה העפילו. רק לגבי 75% ממעפילי עלייה ד' וגחל/מח"ל צוינה ארץ מוצאם. מספרם של יהודי לוב במאגר מועט מפני שזו הייתה הקטנה מבין הקהילות היהודיות באפריקה הצפונית והם העפילו מלוב לאיטליה ושם לא התבצע רישום עם עלייתם לספינות מעפילים שהפליגו מנמלי איטליה.

השמטת ארץ המוצא של מעפיל נעוצה, כנראה, ברישום לא עקבי ואחיד של הבריטים ושל פקידי לשכת העלייה והמזכירויות המשותפות של מחנות קפריסין שהכינו את רשימות המעפילים לכול טרנספר מקפריסין לפלשתינה א"י. –  המדור לטיפול בעולה הזהיר מפני שימוש בנתונים שהועברו על ידי שליחי הסוכנות היהודית בקפריסין "נא לא להשתמש במספרים הנ"ל כלפי חוץ".  אזהרה זו נועדה כנראה להסתיר מהבריטים מידע על היקף בריחת מעפילים מקפריסין. אין התאמה בין הנתונים במאגר השמות  לדיווחים הסטטיסטיים מקפריסין  אמנם הפער הוא של 71 מעפילים בלבד. אך ממצאים אלה מחזקים את ההנחה שהרישום לא היה מדויק והדיווח לא מהימן דיו. היו מקרים של זיוף שמות והתגלו פערים בין כרטיסיית המחנות לבין רישום מעפילים לפי ספינות.

לפי דיווחי מזכירויות המחנות שהו 841 מעפילים מוגרבים בקפריסין. 418 מפתיע שאין נתונים על מעפילי לוב בטבלה לעיל. הפער בנתונים בין טבלאות 5 ו- 6 בולט לפי משתנה ארץ המוצא. יש יותר מעפילים יוצאי מרוקו במחנות  מהרישום במאגר . לעומת זאת, במאגר יש יותר מעפילים מתוניס, אלג'יר ולוב  לעומת רישום המחנות . דוח מויאל מאשש את הנתון במחנות. 419 טבלאות 5 ו – 6 הובאו על מנת להראות שהרישומים בקפריסין לא מדויקים.

מגדר. 2,525 מעפילים ומעפילות מוגרבים רשומים במאגר מתוכם 679 נשים  27% – – ו- 1,846 גברים 73% שהעפילו מצפון אפריקה ולוב.

259 הנשים ) 38% ( העפילו מחוף אלג'יר ו- 420 נשים 62% העפילו מנמלי אירופה. 675 גברים  37% העפילו מחוף אלג'יר לעומת 1,171 גברים 63% העפילו מנמלי אירופה )גרף 6 (. באוכלוסיית המחנות ההתפלגות המגדרית הייתה דומה: 60% גברים ו- 40% נשים. 420 בחישוב הובאו בחשבון גם בנים ובנות מתחת לגיל 18  התפלגות לפי מגדר ולפי נמל ההעפלה )גרף 6 ( מאששת את היקף 'הבריחה' של יהודי צפון אפריקה.

בודדים ובודדות. 421 13% אחוז היו מעפילות בודדות שעלו מנמלי אירופה ומחוף אלג'יר ואילו אחוז המעפילים הבודדים הוא 87% מכלל המעפילים המוגרבים. החישוב לא כולל את מעפילי עלייה ד' וחללי צה"ל. בתחילת אפריל 1948 שהו במחנות 25,939 מעפילים ומתוכם 43% בודדים ובודדות לעומת זאת חלקם של המעפילים הבודדים והבודדות מצפון אפריקה במאגר הוא 53%  דוח הג'וינט, שהתבסס על הגדרת המעמד האישי, הראה שבין כלל מעפילי קפריסין היו 11,185 רווקים ורווקות, מהם 7,270 רווקים 65% ו- 3,915 רווקות 35% 423 ההתפלגות של צעירים וצעירות צפון אפריקאים הייתה שונה מאוכלוסיית המחנות. לפי נתוני הסוכנות היהודית בתשעת החודשים הראשונים של שנת 1947 העפילו לארץ 37.1% בודדים ו- 14.8% בודדות.

המסורת הנהוגה, בעת ההיא בקהילות היהודיות בצפון אפריקה, הייתה שנשים צעירות לפני נישואים

אינן יוצאות מבית הוריהן. לכן תעוזתן של 160 צעירות לעזוב את בית הוריהן ולעלות לארץ ישראל מרשימה. נתון זה מעיד שצעירות לקחו חלק בקבלת ההחלטה לעלות לפלשתינה א"י ואולי – אף קיבלו את ברכת הוריהם לדרך. בראיון אישי עם אליהו ביטון, מעפיל בספינה 'יהודה הלוי', הוא אמר שחברי 'קבוצת בן יהודה' )קב"י( ממרוקו, התבקשו להגיע למחנה באלג'יר כרווקים ולא נשואים, אך הדברים לא הסתדרו כמתוכנן ולכן יש זוגות נשואים בקרב מעפילי צפון אפריקה.

לפי הנתונים בטבלה לעיל ההעפלה מצפון אפריקה היא עליית בודדים ובודדות  53% . לפי המאגר 837 גברים ונשים בודדים העפילו מנמלי אירופה לעומת 500 נשים וגברים בודדים מחוף אלג'יר. לעומת דיווחו של אלי מויאל שבקרב מעפילי הספינות 'יהודה הלוי' ו'שיבת ציון' היו יותר משפחות.

דניאל ביטון בר אלי -מי אתה המעפיל הצפון אפריקאי?– עבודת גמר מחקרית לקבלת התואר "מוסמך האוניברסיטה"– רעיון 'החלוץ האחיד ו'תוכנית המיליון

מוסדות נוספים

בעזרתן ובשיתופן של נשות נכבדי הקהל בעיר, הקימה הסבתא רבקה עוד שלושה ארגונים נוספים: מפעל הזנה לילד, חברת מלביש ערומים, ועזרת נישואין (מיסודו של מפעל נשים צדקניות). ממפעלים אלו נהנו המוני העם, שברובם היו מיעוטי יכולת.

מפעל הזנה לילד, סיפק ארוחות חמות יום־יום לילדי בית־הספר, שייסדה הסבתא רבקה. מלביש ערומים, זיכה כל תלמיד בית־הספר בבגד חדש בכל חג (בלוסה) הבגד שכל תלמיד קיבל היה תפור לפי מידתו.

הערת המחבר: בלוסה: (מילה ספרדית (BLUSA). זהו בגד שלבשו ילדים ומבוגרים, הדומה לחולצה, אך הוא יותר רחב וארוך ומגיע עד לקרסוליים. על השם בלוקה, ראה: ברונו־מלכה, עמי 240. הערה 4.

חברת עזרת נישואין, סייעה לבנות היתומות להכין את הנידונייה, ולהורים הנזקקים להתגבר על ההוצאות המרובות של החתונה. שיטתה של המנוחה רבקה הייתה פשוטה, והיא השיגה את הכל בעזרת כלתה ששימשה לה כמזכירה ועוזרת נאמנה.

הערת המחבר: כלתה של רבקה טולידאנו היא אימו של חברנו הסופר יוסף טולידאנו, מחבר ויהי בימי המללאח, בעברית ובצרפתית, ועוד ספרים נוספים. היא הייתה משכילה ומהראשונות במכנאס שלמדו בבית-ספר אליאנס בימים ההם.

בערבי החגים ביתה של רבקה טולידאנו, היה הופך לבית־מלאכה בזעיר־אנפין, ולכוורת דבורים חרוצות (ויהי בימי המללאח). הסבתא רבקה נהגה לפנות בעצמה אל בעלי-הבתים, ובמיוחד אל עקרות־הבית, והטילה על כל אחת להגיש ארוחה חמה פעם אחת בחודש, לילדי בית הספר של ר׳ ברוך א׳ טולידאנו וכל הילדים הנזקקים נהנו יום־יום מארוחה טובה.

רבקה טולידאנו השתתפה גם היא באירוח הילדים, וכאשר הגיע תורה, היא הזמינה את הילדים לביתה, והגישה להם ארוחה כמתבקש. ברבות הימים, היא גם טיפלה בילדי בית־ספר אליאנס הנזקקים. זוכרני שהילדים שהיו פטורים מתשלום שכר־לימוד, נהנו גם הם מארוחה חמה מדי יום.

לפני החגים, נהגה הגב׳ רבקה לערוך מגביות לטובת ילדי בית-הספר אשר עמדה בראשו והיא בעצמה הייתה גובה ומנהלת את הרשימות. גם הפעם נהנו תלמידי בית-ספר אליאנס מהמגבית של החג וכל תלמיד קיבל תלבושת של בית- הספר, שכללה: סינר שחור (tablier), כובע־ברט וזוג נעלייים.

חברת ביקור חולים

נוסף לאירגונים שצויינו, היו עוד מוסדות ואירגונים וולונטריים נוספים כמו חברת ביקור חולים, מוסד שהופקד מאז ומתמיד רק בידי טובי העיר.

ענייני הצדקה והעזרה לזולת היו תמיד דאגתה הראשונית והעיקרית של הקהילה היהודית במכנאס, ומכאן הסיבה להקמתם של אירגוני עזרה רבים אחד מהם הראשון במעלה הוא ביקור חולים.

הצרפתים נהגו להתלוצץ על חשבון היהודים, באומרם: ״התעשיה המפותחת ביותר ב״מללאח״ היא הצדקה״. היהודים לא התרגשו מהלצה זו וקיבלוה באהבה וגם בגאווה. מאחר והשלטונות לא דאגו לבריאות הציבור היהודי, כמו שלא דאגו לעוד דברים חיוניים אחרים, הקהילה היהודית הקדימה רפואה למכה והכינה מספר צעירים אשר שלחה לבתי-חולים, על מנת ללמוד את תורת החיסונים נגד מחלות מידבקות, ובמיוחד נגד האבעבועות. בזכותם נעלמו כמעט רוב המגיפות.

חברת ביקור חולים נוסדה במכנאס ב־1925. ראשיה ומייסדיה, היו תמיד נבחרים מסלתה ומשמנה של טובי העיר. בזמנו, בלטו במיוחד הגביר והנדבן יוסף מריג׳ין שהיה גם נשיאה, הגזבר יעקב אלכרייף, ר׳ אהרן סודרי, שהיה ראש ועד הקהילה, מימון מריג׳ין, שהיה יו״ר החוג של בוגרי אליאנס l'Alliance Israélite  cercle des ancièns eleves de הרב ברוך רפאל טולידאנו, ר׳ יצחק סבאג, ראש ישיבת כתר תורה, ר׳ מרדכי עמאר, ר׳ ידידיה טולידאנו, ונסים חיון,- גביר מאוד נכבד, אשר עשה רבות למען המוסד הזה ולמען הקהילה בכלל שאותה הוא שירת עשרות בשנים, במסירות ובנאמנות.

נסים חיון

אין יהודי מיוצאי העיר מכנאס שאינו מכיר או שלא הכיר את הגביר נסים חיון, שנמנה תמיד על שבעה טובי העיר. ואין אדם בוועד הקהילה שזכה תמיד להערכה רבה, כמו נסים חיון. ארבעים וחמש שנה, הוא שירת את בני הקהילה והיה מוכר בפי ההמון בשם לכביר די ביקור- חולים או לפריזידן די ביקור-חולים (נשיא ביקור-חולים).

נסים חיון עזר בכל האמצעים למחוסרי-כל, הפעיל את קרנות הקהילה, וכך הוא סייע לנזקקים, לכלות, לחולים ולתלמידי-חכמים. גם את האסירים הוא לא שכח ולא זנח. הוא היה רגיל לומר: ״אם אדם פונה לעזרה, סימן שהוא באמת זקוק, ומי אני שאלבין את פניו ברבים״. הצרפתים עמדו על יושרו, ובזמן מלחמת העולם השניה, הם הפקידו בידיו את נושא קיצוב המזון לבני הקהילה והוא עמד בכבוד במשימה, ללא משוא פנים. נסים חיון זכה לעלות לארץ, התיישב בנהרייה, ושם בילה את שארית שנות חייו עד שנפטר בשיבה טובה.

יהדות מרוקו-הווי ומסורת-החינוך היהודי המסורתי ב"חדר" א-סלא-רפאל בן שמחון- תשנ"ד-עמוד–203

 

242- פיוט — סי׳ יעקב

תִּשְׁבִּי צֳרִי לְבָבִי / זִכְרוֹ כצוּף וָמָן —

צוּרִי, שְׁלַח וְחוֹבִי / אַל יַאֲרִיךְ זְמַן:

 

יֶלֶד אֲשֶׁר בְּתֹךְ יָם / גָּלוּת יִהוֹדְךָ —

הוֹצִיא שְׁטָר מְקֻיָּם / חָתוּם בְּיָדְךָ

שָׁרִיר מְאד וְקַיָּם / לִפְדּוֹת יְחִידְךָ:

 

יֹאמַר, רְאֵה כְּתָבִי / חָזָק וְנֶאֱמָן

צוּרִי, שְׁלַח וְחוֹבִי / אַל יַאֲרִיךְ זְמַן:

 

עֵדִים מְאֹד כְּשֵׁרִים / חַגַּי וְיִרְמְיָה

חָתְמוּ בְּתוֹךְ סְפָרִים / יוֹאֵל וִישַׁעְיָה

קוֹמָה רְפָא שְׁבוּרִים / הַנִּקְרָאִים בְּיָ-הּ:

 

חָלְיָם רְפָא כְּנָבִיא / רִפָּא לְנַעֲמָן

צוּרִי, שְׁלַח וְחוֹבִי / אַל יַאֲרִיךְ זְמַן:

 

קוֹל אֶשְׁמְעָה בְּאָזְנִי / מָה לָךְ, בְּנֵי, וּמָה?

הוֹצֵא כְּתַב יְמִינִי / זֶה — וַאֲקַיֵּמָה

לֹא יַעֲבֹר זְמַנִּי / עַד חוֹב אֲשַׁלְּמָה:

 

אַחִישׁ זְמַן וְאָבִיא / רוֹעֶה וְנֶאֱמָן

צוּרִי, שְׁלַח וְחוֹבִי / אַל יַאֲרִיךְ זְמַן:

 

בִּנְיַן דְּבִיר עֲדָתְךָ, / צוּר, מַהֲרָה. וְחִישׁ־

יֶשַׁע לְבֶן אֲמָתְךָ / בַּעֲבוּר יִצְחָק, וְאִישׁ־

תָם, בִּנְךָ בְּכוֹרְךָ / הַנֶּאֱבָק בְּאִישׁ:

 

שַׁ-דַּי, נְחַם לְבָבִי / הָאֵ-ל הַנֶּאֱמָן

צוּרִי, שְׁלַח וְחוֹבִי / אַל יַאֲרִיךְ זְמַן:

 

בּוֹרְאִי, זְכוֹר בְּרִיתְךָ / מֵאָז לְאַב הָמוֹן

וּלְמַחֲזִיק בְּדָתְךָ / מֹשֶׁה וְאַהֲרֹן

וּכְאָז בְּתוֹךְ נְוָתְךָ/ מִרְעֶה תְנָה לְצֹאן:

 

פֶּן יֶחֱזַק כְּאֵבַי / וֶהְיֵה לְרַחְמָן

צוּרִי, שְׁלַח וְחוֹבִי / אַל יַאֲרִיךְ זְמַן:

 

הַבֵּן, אֲשֶׁר מְגֹרָשׁ / מֵחֵטְא הִדִּיחֲךָ —

שׁוּבָה לְאָב, וְתִירַשׁ / בָּתֵּי מְנוֹחֲךָ

עִיר הַיְּקָר וּמִגְרָשׁ / כִּי בָּא מְשִׁיחֲךָ:

 

וּלְיוֹשְׁבִים בְּשֶׁבִי / יִהְיֶה לְרַחֲמָן

צוּרִי, שְׁלַח וְחוֹבִי / אַל יַאֲרִיךְ זְמַן:

 

 

242) הנושא: עתירה לגאולה, מיועד ל״הבדלה״.

תשבי… — אליהו התשבי, אשר הוא רפואת לבבי, ואשר זכרו מתוק לחכי, אתה צורי, שלח נא אותו, ואל יעכב חובי זמן הגאולה. ילד… — כנוי לישראל, ע״ש הבן יקיר לי אפרים אם ילד שעשועים (ירמי לא, כ) — המודה לך גם כשהוא שקוע בתוך ים הגלות, הנה הוציא שטר בו התחייבת לו לפדותו. יאמר — הנושא: ילד. כנביא ריפא לנעמן — אלישע (מי־ב ה, יד). קול אשמעה… — דברי הי. לא יעבור זמני… — אני הי בעתה אחישנה (ישעי ס, כב), זכו — אחישנה, לא זכו — בעתה (סנה' צח.). הנאבק באיש — ויותר יעקב לבדו ויאבק איש עמו (ברא׳ לב, כה). לאב המון — אברהם אע״ה. הבן…שובה לאב — אתה הבן המגורש מארצו, שובה בתשובה מן החטאים אשר גרמו את גלותך. ותירש…כי בא משיחך — באשר יבוא משיחך. יהיה — הנושא: אב.

https://www.youtube.com/watch?v=3tNcEf-dm84

https://www.youtube.com/watch?v=8C2dkrzs8kE

זיבה חריפה וכרונית – הטפול ינתן לפני העליה.

פילריאזיס

מועמדים המראים סמנים קליניים בולטים שלא, Elephantiasis יקבע כשר עליתם כמקובל לגבי נכים או חולים כרוניים.

אין צורך בבדיקת דם שגרתית למיקרופילריה אצל מועמדים לעליה מארצות נגועות במחלה זו. הבדיקה תיעשה בארץ.

אין צורך למתן טפול למועמדים אשר ידוע שחם נושאי מיקרופילריה, אולם יש לציין בברור את הממצא בכרטיס הבריאות; הטפול ינתן בארץ.  

בילהרציה. באזורים הנגועים בבילהרציה תבוצע בדיקת השתן לביצי Schistosoma והממצא – בין אם הוא שליל ובין אם הוא חיובי – יצוין בכרטיס הבריאות. ממצא חיובי אינו מהווה סיבה לעכוב העליה.

עולים חוזרים. לא ינתן אישור רפואי לעליה חוזרת של אדם, אלא;לאחר שרופא האמון בארץ המוצא יקבל ידיעה ממשרד הבריאות בירושלים, על עברו הבריאותי של המועמד לעליה בתקופת  שהותו בארץ.

כפרי חסול. כל כללי העליה בטלים ומבוטלים כשהמדובר בתושבי כפר שהוכרז עליו כעל ״כפר הסול" ע״י המוסד לתיאום,פרם להגבלות הבאות: 

לא יאושרו לעליה:

1. משפחות שיש בהן חולים כרוניים או נכים ואין בהן אף מפרנס אחד.

2.משפחות שיש בהן חולי רוח;

3. 3. משפחות שיש בהן חולי שחפת פתוחה או צרעת, אלא אם כן הובטח לחולים מקום אשפוז בארץ.

משרד הבריאות בירושלים יודיע במישרין לרופאי האמון בכל פעם שיוכרז על כפר כעל ״כפר חסול".         .

בדיקות רפואיות

בדיקה רפואית של המועמדים לעליה תיעשה ע״י רופאי -אימון של משרד הבריאות או רופאים ומוסדות רפואיים שהוסמכו לכך ע״י רופא האימון בשם משדד הבריאות.

רופא האימון הוא הרשות המוסמכת הבלעדית שבסמכותו לאשר, לפסול  או לדחות עלית המועמדים לעליה מבחינה רפואית בהתאם לכללי העליה הרפואיים ולפי הוראות,משרד הבריאות.

רופא האמון של המועמדים יעמוד על טיב הבדיקות הרפואיות ע״י בדיקות בקורת . הוא מוסמך לדרוש בדיקות נוספות אם יראה צורך לכך.

רופא האמון יעמוד על כשרותו של המועמד לעליה אך ורק על סמך  נמוקים רפואיים, אולם במקרה שאין מניעה לעליה מטעמים רפואיים, אלא שלפי דעת הרופא עלול המועמד להוות בעיה סוציאלית. יציין  הרופא בכרטיס הבריאות שקיימת בעית קליטה. המוסדות האחראים לעליה יפעלו במקרים אלה בהתאם לכללים שהותוו ע״י המוסד לתיאום.

בכל מקרה של ספק בדבר כשרותו של המועמד לעליה, יפנה הרופא למשרד הבריאות בירושלים להכרעה.

המוסדות רשאיים לערער על החלטת רופא האמון והרשות בידם לדרוש  מהרופא; להעביר את התיק למשרד הבריאות בירושלים, להכרעה.

טיפול רפואי

מחלקת העליה של הסוכנות היהודית תדאג למתן טפול רפואי למועמדים לעליה בחוץ לארץ. הטפול ייעשה לפי שיטות וסטנדרטים אשד יקבעו מזמן לזמן על ידי משרד הבריאות.

סוף נספח ה' – מדינת ישראל משרד הבריאות–כללי העליה– ירושלים תשט"ז ־ 1955

ועד הקהלה

גם ועד הקהילה נתחזק ועבודתו נשאה פירות יותר מבעבר. הוא מימן את הוצאות החזקת " אם הבנים " ומוסדות אחרים. לביצוע משימותיו דרושים היו הכנסות של ממש. גביית המס לא הייתה יעילה, ורבים לא שילמו במועד את נדבתם. בשנת תרצ"ו תוקנה תקנה שלא לערוך חופה וקידושין ולא לספק שאר שירותים דתיים רק למי שפרע את חובו לקהל. הנחיות ניתנו לרבנים לדרוש אישור הועד בטרם יערכו חופה וקידושין.  בשנת תרצ"ח נוסדה חברת " חסד ואמת " שמתפקידה היה לתקן את בדק בית העלמין, אז נקנו אדמות אחרות להרחבת בית העלמין הקהילתי.

בשנת תרפ"א – 1912 – נתארגנו 52 משפחות לעלות לארץ ישראל. הם נסעו לפאס על מנת לקבל מהקונסול האנגלי דרכון ורשיון. אך הקונסול הערים עליהם קשיים והסכים לתת ויזה רק למי שבידו סך אלף צ'ורו במזומן. האמיד מבין הקבוצה היה הנגיד לשעבר מרדכי צבח. הלא הלווה מכספו לרבים מהם את הסכום הדרוש כדי לקבל את הרשיון. אותם שלא הצליחו לגייס את הסכום חזרו לצפרו בפחי נפש.

אף שמצה ביטחונם של היהודים במרוקו שופר בהרבה לעומת המצב שלפני בוא הצרפתים, זה היה בדרך כלל, ומידי פעם היו רציחות של יהודים שלא יכלו למצוא את האשמים. בשנת תרפ"ד נשבו שני יהודים מצפרו בכפר איית גרוסין.

תעודה מספר 18

תקנה זו הוכרזה בבתי כנסיות פרשת בראשית כט בתשרי התרצ"ו.

בִּהְיוֹתֵנוּ מְקֻבָּצִים אֲנַחְנוּ חַכְמֵי הָעִיר וְהַקָּהָל הַקָּדוֹשׁ עִם אַנְשֵׁי וּוַעַד ישצ"ו וּרִינָא דִּי לְיּוֹם בַּעֲוֹנֹתֵינוּ הָרַבִּים סְחָאל דְּנָאס דִּי יָרְדוּ מִנִּכְסֵיהֶם וּמְעַט מִזְעָר, דִּי בְּאֻקְיִין כא יַעֲטִיוו פַנְדָּבָה דלעייאָד, וּכְאַיְנִין פִיהוֹם נָאס דִּי הוּמָא מעזיין וּמָא כא יַחְבֹּס יַעֲטִיווֹ כְּלָל, וּלְגַזְבָּרִיםְ דָכוֹל דִּי עַנְדְּהוֹם מא כא יְסַלְאָאלְהוֹם חָתָא לְחָאזָא

מִן סַבָּא דַּי לַעֲנִיִּים כְּתְרוֹ בְּזָאף, בִּיהָא וּופקנא בָּאֲיָן מִן הַיּוֹם הַזֶּה וְהָלְאָה זְמִיע לִיהוּד דַּי רָאוּי בַּאס יִעְטִי נְדָבָה וּמָא יַחְבֵּסִי בַּאס יִעְטִי מְעָא לִקַהַל רְשׁוּת דִּלְקִדּוּשִׁין, וּלְחְבְרָה מָא יִתְסַגְּלוּ פִּיּה לָא פִּלְעִיס וְלָא פְלמוּת בַּר מִנַּן.

וְּזְמִּיעַ לְחָוָיִיָּז דְּדִיּן דַּיָּאלַנָא מִזְּמוֹעִין, דִּי יַוָּאלִוָּה רַאחְנָא נַחַסְרוּהוֹת עְלִיה, וְשׁוֹמֵעַ לָנוּ יְדְּכוֹן בְּטַח וְשַׁאֲנַן מִפַּחַד רָעָה, אָנַן כֵּן יְהִי רָצוֹן וְלִרְאִיַּת האמו"ץ הִסְכַּמְנוּ אָנוּ חֲתוּמִים מַטָּה פֹּה צָפְרוּ יע"א בְּח' בְּתִשְׁרֵי התרצ"ו לִיצִירָה תֵּבַת דְלעייאָד נִכְתְּבָה בְּשֵׁם וְדִין קִיּוּמָהּ קִיּוּמִיהוֹן וְקִיֵּם.

אבא אלבאז ס"ט – ע"ה ישועה שמ"ח עובדיה ס"ט – רפאל עמרם מאמאן יש"ץ ס"ט

תרגום תעודה מספר 18.

בהיותנו מקובצים אנחנו חכמי העיר והקהל הקדוש כם אנשי הוועד ישמרם צור ויסתרם. וראינו שהיום בעוונות הרבים אנשים שירדו מנכסיהם, ורק מעט מזער שנשארו נותנים נדבת החגים, ויש בהם שמסרבים ולא רוצים לתת כלל.

ההכנסה הצעטה ואין ביכולת הזברים לספק צרכי העניים הרבים, לכן הסכמנו שמהיום הזה והלאה, כל יהודי שיש ביכולתו לתת נדבה ויסרב להשתתף עם הציבור, נעכב עליו מלהשיא את בניו ובנותיו, סופרי בית הדין, ולא חשומו להם נדונייא, לא יכתבו להם כתובה והרב לא אתן רשות לקדושין.

וחברת קדישא לא תטפל בו בין בחיים בין במות בר מינן. ונעכב עליו כל ענייני הדת בכל הזדמנות ושומע לנו ידכון בטח ושאנן מפחד רעה אמן כן יהי רצון ולראית האמת והצדק שכן הסכמנו אנחנו חותמי מטה פה צפרו יכוננה עליון בח' תשרי התרצ"ו ליצירה.

ימי הרבנות שלי אני עבדכם הנאמן דוד עובדיה ומלחמת העולם השניה.

מלחמת העולם השנייה, הורגשה בהתחלה במרוקו רק במישור הכלכלי. מצרכים בסיסיים ניתנו בקיצוב, ומצרכים אחרים נעלמו כליל. היוקר האמיר. מלבד זה, הגיעו למרוקו דרך העיתונות והרדיו, שמועות על השמדת היהודים. צער רב נצטערו יהודי מרוקו בכל מקום גזרו תעניות ציבור והתפללו לשלומם של אחינו הנתונים בצרה. עם חתימת הסכם שביתת הנשק בין צרפת לגרמניה וכינונו של משטר וישי בצרפת החלה נושבת רוח אחרת גם במרוקו.

פקידים אנטישמים ופרו נאציים נשלחו למרוקו. בהשראתם ובעידודם החלו חלק מהתושבים הערבים להונות את היהודים אמרו עוד מעט ונכחידם מגוי. ולולא המלך מוחמד החמישי, ירחמו ה' שרי ממשלתו ופמלייתו עמדו בפרץ, ולא נתנו לפגוע כמלוא נימה ביהודים, מי ידוע מה היה גורלנו. המלך דחה את כל הלחצים שהופעלו עליו מצד ממשלת וישי והודות לו לא נשתנו פני הדברים באופן מהותי.

הפעולה האנטי יהודית הממלכתית שהצליחו עושה דברו של פטאן להעביר הייתה פקודת הצהרת הרכוש. לכאורה זה היה על מנת לאפשר לשלטונות לקבוע מהו שיעור המס שילקח מהיהודים למימון הוצאות המלחמה, אל כיוון שרק היחידים חוייבו בכך, רווחו שמועות עקשניות, לפיהן זהו רק צעד ראשון להחרמת רכושם של היהודים וסופו של תהליך מי ישורנו.

על כל פנים יהודי מרוקו בכל הערים והכפרים מילאו טופסי הצהרת הרכוש אך לא נודע מה היה אתם כי בשנת תש"ג – 1942 – נכנסו האמריקנים ובני ברים למרוקו, והגרמנים לא הצליחו להוציא לפועל את תוכניותיהם. השמועה אומרת כי המטוס שבו הטיסו את כל טופסי ההצהרה לצרפת הופל וכל החומר הושמד, ולא היה סיפק בידם לחזור על המבצע, ברוך ה' שהצילנו מידם.

באותה שנה נכנסו האמריקנים למרוקו, ( ביוני 1942 ) שנת התש"ב כאשר מור אבי היה מרותק למיטת חוליו ונבצר ממנו למלא תפקידו כרב העיר, הגיעני אני הצעיר כתב מינוי ממשלתי כממלא מקומו זמנית עד שיתרפא מחוליו כאמור למעלה. ומאז נכנסתי אני בעול הנהגת הקהילה.

אמנם יחס ערביי צפרו בדרך כלל לא נשתנה כלפי היהודים, רובם היו אנלפבתים ולא ידעו בדיוק מה מתרחש בעולם. אבל הערבים המשכילים קמעא, ציפו לניצחון הנאצים, וחיכו שיבואו למרוקו ויתחילו בפתרון " שאלת היהודים ", על רקע שנאת היהודים בשנים אלה ניתן להבין את מאורעות יום ט' באב תש"ד ( 1944 ) בצפרו.

מתולדות העיר צפרו-פרק שישה עשר רבי דוד עובדיה- השנים תרע"ט – תרצ"ח 1918 – 1938-ועד הקהלה-עמוד 183

מחווה לר' שלמה אביטבול, מחבר הפיוט "יפה ותמה".

כתב: ד"ר אלי שפר/ אסרף

בספר "שיר ידידות" של שירת הבקשות המרוקאית מופיעים מספר פיוטים שכתב הרב שלמה אביטבול , אשר נולד ופעל בעיר מראכש שבמרוקו  (מחצית המאה ה 19- עד ראשית המאה ה (20- בין בתי הכנסת הרבים במרקש בלט בפעילותו בית כנסת "סלט לעז'מה", שהוקם על ידי מגורשי ספרד שהגיעו לעיר. בית הכנסת היווה מרכז ללימודי תורה , פיוטים, דרשות ובו צמחה שיכבה מכובדת של רבנים, דיינים ותלמידי חכמים. בין מחזיקי בית הכנסת היה הנדיב הידוע תזיר מנחם אלבז שתמך באחזקת בית הכנסת , במימון לימודים לילדים נזקקים ותמיכה לנצרכים עד אשר עלה ארצה בשנת 1967 גולת הכותרת של הפעילות בבית הכנסת היתה בתקופת שירת הבקשות. הפיוט "יפה ותמה", שנכתב כאמור ע"י ר שלמה אביטבול מראה את הידע הרב של המחבר והשליטה שלו במקורות ושיבוצם בכתיבתו. בפיוט מהלל המחבר את התורה על מאפיניה השונים .

יָפָה וְתַמָה / ר' שלמה אביטבול

יָפָה וְתַמָה 1 תּוֹרָה תְּמִימָה 2 הַנְעִימָה

מִי יוּכַל לְהַעְמִיק בְסוֹדֵךְ סוֹד אֱלֹהִים חַיִים 3

אוֹר זִיו זָהֳרֵךְ 4 בוֹעֵר תּוֹךְ קִרְבִי

תָּמִיד יִדְרְשׁוּ אוֹתָךְ רַבִים, חֻקִים וִּמְצוֹת טוֹבִים 5

אֶת כָל לִבוֹת מַלְהִיבִים נֶאֱהָבִים וְגַם נִשְגָבִים

וּכְפַטִישׁ יְפוֹצֵץ סְלָעִים וְהָרִים 6

חֵן דַדַיִךְ יַרְווּ בְכָל עֵת תּוֹרַת אֱמֶת

מִפִיךְ אָנוּ חַ יים מִיֵין סוֹד אֱלֹהִים חַיִים

נִתְעַלְסָה בְגִיל בַאֲהָבִים 7

בְסוֹד נְקֻדוֹת עִם הַתֵּבוֹת כְתָרִים עִם אוֹתִיוֹת 8

פְתוּחוֹת עִם סְתוּמוֹת 9 נֶעְלָמוֹת 10 סוֹדָם בָרָמוֹת 11

ביאורים לפיוט

-1 שאין ב ה מוּם . ראה (שור) תם… ובעל מוּם  )בבא קמא יב(

-2תמימה, מושלמת. ראה יהושוע ד, 10 : "עַד תֹּם כָּל הַדָבָר" .

-3 התורה ניתנה למשה כשהיא ניתנת לפרשנויות שונות. לכן, כשנחלקו חכמים בעניין מסוים, אף על פי שהלכה למעשה פוסקים כדעה אחת, יש מקום גם לשאר הדעות, ועל כן כולן בגדר "דברי אלהים חיים."על מחלוקותיהם של בית הילל ובית שמאי נאמר: "אלו ואלו דברי אלהים חיים הן, והלכה כבית הילל" .

4 -אוֹר זִיו זָהֳרֵךְ, חזרה משולשת להדגשת עוצמת אורה של תורה .

5 -ראה נחמיה ט' יג: וְעַל הַר סִינַי יָרַדְתָּ וְדַבֵר עִמָהֶם מִשָמָיִם וַתִּתֵּן לָהֶם מִשְׁפָטִים יְשָׁרִים וְתוֹרוֹת אֱמֶת חֻקִים וּמִצְוֹת טוֹבִים

6 -ראה: מלכ' א ט' יא: ורוח גדולה וחזק מפרק הרים ומשבר סלעים

7 -ראה ראה משלי ז ח: נתעלסה באֳהָבים .

8 -ראה שבת פט : בשעה שעלה משה למרום מצאו להקדוש ברוך הוא שהיה קושר כתרים לאותיות.

-9 פרשה פתוחה" ו"פרשה סתומה" הן יחידות ספרותיות שנקבעו על פי שיטת חלוקה קדומה.

10 -ראה דבה"י ב' ט,ב: "ולא נֶעְלַם דבר משלֹמֹּה…"

-11 ראה איוב כח, יח: "רמות וגביש" , אבן יקרה .

 

אוֹרוֹת עֶלְיוֹנִים 12 טוֹב מִזָהָב 13 וּפְנִינִים

מַעְיָן גַנִים 14 בְשִׁבְעִים פָנִים 15 כֻלָם חוֹנִים

הֵן אֲנִי עֶבֶד 16 נִרְצָע לָךְ קִנְיָן בְלֵב שָׁלֵ ם

יוֹרוּ מִשְׁפָטַיִך הָאֵיתָנִים

תַּנָאֵי 17 וְאָמוֹרָאֵי 18 גְאוֹנֵי 19 וּסְבוֹרָאֵי 20

וְרַבָנָן בַתְרָאֵי 21 לְחַיֵי מִדְבַשׁ יָאֶה

גְזֵרוֹת שָׁווֹת 22 וַהֲלָכוֹת פְסוּקוֹת 23

כֻלָם מִפִי גְבוּרָה זִקוּקַיִן דְנוּרָא

בְקוֹלוֹת וּבְרָקִים מֵאֲרָקִים 24 וְקוֹל מִשָמַיִם

שְׁמוֹת הַקֹּדֶשׁ 25 בָךְ נֶעֱלָמִים

אֲשֶׁר בָם נִבְרְאוּ עוֹלָמִים 26 בְצֵרוּפִים נִפְלָאִים

 

ביאורים לפיוט

12 -רמז כנראה לספר הזוהר

13 -ראה תהי' קיט עב: טוב לי תורת פיך מאלפי זהב וכסף .

14 -ראה שיה"ש ד טו: מעין גנים באר מים חיים .

15 -ראה במדבר רבה יג, ט ז: שבעים שקל בשקל הקדש למה? כשם שיין חשבונו שבעים, כך יש שבעים פנים בתורה .

-16 ראה ריה"ל ישע' נג: כל עבד השם שהוא בגלות .

17 -תואר לחכם בזצן המשנה .

-18 תואר לחכם בזמן התלמוד

19 -תּואַר כָבוד לְרָאשֵי הַיְשיבות בְבָבֶל במאות השישית עד האחת-עשרה לספירה: הגאונים הראשונים שעמדו אחר חיבור הגמרא )רמב"ם, הלכות מלווה ולווה ב ב(; רב סעדיה גאון .

20 -כינוּי לכָל אֶחָד מֵחַכמֵי בָבֶל שֶפעלו אחרי חתימת התלמוד הבבלי, בֵין תקוּפַת האמורָאים ובֵין תקוּפַת הגאונים: הדור הראשון רב יוסֵי הוא ראש רבנן סָבורָאֵי )ספרות ימי הביניים (

-21 החכמים האחרוני ם

22 -גזרה שווה היא לימוד דין בעניין אחד מעניין אחר, על פי שתי מלים דומות הכתובות בשני העניינים .

-23 הלכה שנִקבעה סופית, הלכה שהכול מסכימים עִמה, הלכה קבועה: אין עומדים להתפלל אלא מתוך הלָכה פסוקה )ברכות לא(

-24 שמים עליונים. ראה: בְטֶרֶם שְׁחָקִים וַאֲרָקִים נִמְתָּחוּ – פיוט המושר בקהילות רבות כחלק מאמירת הסליחות. הספרדים נוהגים לומר פיוט זה בעשרת ימי תשוב ה .

25 -שמות של הקב" ה

26 -למשל: בְרֵאשִׁית, בָרָא אֱלֹ קים, אֵת הַשָמַיִם, וְאֵת הָאָרֶץ/ וַיִקְרָא יְ –הוָה אֱלֹקים, אֶל-הָאָדָם ;/ וַיִשַׁע י–הוָה, אֶל-הֶבֶל וְאֶל-מִנְחָתוֹ

 

וְהֵמָה בַכְתוּבִים חֲתוּמִים וְגַם סְתוּמִים

מְאִירִים ומַזְהִירִים בְסוֹד יְשָׁרִים

כִי חַיִים הֵם לְמוֹצְאֵיהֶם וָחַי בָהֶם 27

אֲשֶׁר יַעֲשֶה הָאָדָם וָחַי מִזִיו צוּר עוֹלָמִים

לְכוּ לַחֲמוּ תָמִיד בְלַחְמִי 28

בְיַ"ג מִדוֹת 29 תִּדְרֹּשׁ הַתּוֹרָה קַל וָחֹּמֶר 30 כַש וּרָה

הֶקֵשׁ וּגְזֵרָה שָׁוָה מְסוּרָה מִפִי גְבוּרָה

כְלָלִים עִם פְרָטִים תּוֹצִיא לְאוֹרָה

מִשָם יוֹצְאִים אַרְבַע נְהָרוֹת כֻלָם אוֹרוֹת

פְשָׁטִים עִם רְמָזִים נִדְרָשִׁים וְסוֹדוֹת נֶעֱלָמִים 31

מַה טוֹב דוֹדַיִך אֲחוֹתִי כַלָה 32

נֹּפֶת צוּף דְבַשׁ שְפָתַיִךְ 33 גַן נָעוּל 34 דְלָתַיִךְ

רֵיחַ טוֹב בְגָדַיִךְ 35 דוֹדַיִךְ יְפִי עֵינַיִךְ

חַמָה

 

ביאורים לפיוט

27 -ראה ויקרא יח ח: ושמרתם את חקתי ואת משפטי אשר יעשה אתם האדם וחי בהם אני י-הוה .

-28 ראה מלי ט ה: לְכוּ לַחֲמוּ בְלַחֲמִי וּשׁתוּ בְיַיִן מָסָכְתִּי .

-29 ראה פרשת ויקרא – יג מדות פרק א: רבי ישמעאל אומר, בשלוש עשרה מידות התורה נדרשת .

30 -קַל וָחֹּמֶר , הֶקֵשׁ, גְזֵרָה שָׁוָה , כְלָלִים עִם פְרָטִים – סוגים של מידות שהתורה נשדרשת בהם .

31 -פרד"ס / פרדס – פשט, רמז, דרש, סוד. כינוי של תורת הסוד ביהדות, בדרך כלל משמש השם לציון עניינים קבליים.

-32 ראה שיה"ש ד י : מה יפו דדיך אחתי כלה מה טבו דדיך מיין וריח שמניך מכל בשמים. ראה פרשנות שם .

33 -ראה תהל' יט יא : הַנֶחֱמָדִים מִזָהָב וּמִפַז רָב וּמְתוּקִים מִ דבַשׁ וְנֹּפֶת צוּפִים .

-34 ראה שיה"ש ד יב: גןַ֥ ׀ נָעוּל אֲחֹּתִי כַלה גל נָעוּל מַעְיָן חָתוּם.

35 -ראה שיה"ש ד יא: …. וְרֵיחַ שַלְמֹּתַיִךְ כְרֵיחַ לְבָנוֹן .

וּלְבָנָה 36 כֻלָם עָמְדוּ מֵאוֹרֵךְ

כִי אֹּרֶךְ יָמִים בִימִינֵךְ עֹּשֶׁר בִשְמאֹּלֵךְ 37

בָרוּךְ בוֹרְאֵךְ בְיָפְיֵךְ וַהֲדָרֵךְ אֵל חַי הָעוֹלָמִים 38

ביאור לפיוט

הפיוט זכה למספר עיבודים מוסיקליים, ביניהם:

-36 ראה שיה"ש ו י : מִי־זאֹּת הַנִשׁקָפָה כְמוֹ־שָׁחַר יָפָה כַלְבָנָה  בָּרָה כַחַמָּה אֲיֻמָּה כַנִּדְגָלוֹת .

37 -ראה משלי ג טז: אֹּרֶךְ יָמִים בִימִינָהּ בִשְמאֹּולָהּ עֹּשֶׁר וְכָבוֹד.

38 -חי העולמים – הניקוד הנכון "חי" בפתח ולאו בצירי, כפי שיש טועים לומר.__

 

vwA-C858https://www.youtube.com/watch?v=1NP

תוספת שלי(א.פ) מתוך ויקיפדיה

מחבר הפיוט

מחבר הפיוט, הרב שלמה אביטבול, חי במרקש שבמרוקו בין אמצע המאה ה-19 והעשור השני של המאה ה-20, ופיוטים רבים שחיבר נכללים בשירת  הבקשות של פרשת "יתרו". בפרשה מוזכר מאורע "מתן תורה", ועל כן פיוט זה מופיע בסדר פרשה זו, בקרב יהודי מרוקו.

אודות הפיוט

הפיוט הוא קצידה (שיר בעל תבנית ארוכה, המתאפיין במבנה מורכב) המהללת ומשבחת את התורה, תוך הסתמכות על מדרשים ומסורות קבליות. בפיוט, מתאר הרב אביטבול את יופיה, עומקה וחינה של התורה, וסוקר את מישורי הקיום שלה, דרך תיאור היבטים שונים המצויים בה.

לכל אורך הפיוט, שוזר בו הרב אביטבול ביטויי אהבה שנלקחו משיר השירים, ומעודד את העיון בתורה בדרכים שונות: על דרך הפשט, הרמז, הדרש והסוד.

יהודי מרוקו נוהגים לשיר את הפיוט במשך כל ימי השנה בכלל, ובשבת פרשת בשלח בפרט.

הפיוט זכה לביצועים רבים, בהם של ליאור אלמליח, חיים אוליאל, אמיל זריהן ויגל הרוש ואנסמבל שיר ידידות. ע"כ)

הרדיפה אחרי מותרות ותענוגות

השגשוג הכלכלי של משפחות הסוחרים והתלויים בהם, הביא לרדיפה אחרי הנאות חמריות גשמיות, כגון: בגדים ומזון, בלא חשש מן התוצאות החברתיות־ מוסריות, שעלולות לנבוע מן הרדיפה אחרי המותרות. בני־הקהילה לא קיבלו עליהם הגבלות לצמצום התענוגות והשעשועים. כאשר הקהילה ערכה הסכמה, שבניה לא יתאספו וישחקו בקוביה ושאר מיני־שחוק, קמו מתנגדים רבים וטענו, שזו גזירה שאין הציבור יכול לעמוד בה.

הערת המחבר: יהודה עייאש, וזאת ליהודה, זולצבאך תקל״ו, בהקדמת יוסף בושערה: בי״ה ב: ק; וכן ראה שם נד, בדבר יהודי אמיד בעל חימה וכעס, מקלל ומכה ומפסיד רוב נכסיו במשתה היין והשיכר ובמשחק הקוביה.ע"כ

משבר המקובלים

בתקופה שקדמה ליציאתו של ר׳ יהודה עייאש מאלג׳יר, נהגו אמנם לקיים מספר מנהגים על־פי הקבלה, אולם, כנראה, עדיין לא היה פיצול בין המקובלים לשאר חלקי־הציבור. אבל, תקופה מסוימת לאחר יציאתו של ר׳ יהודה עייאש מן העיר, הביעו המקובלים את דעתם נגד מנהגים, שהיו נהוגים בבתי־הכנסת באלג׳יר במשך דורות, שהש״ץ איננו חוזר על תפילת שמונה־עשרה. כן התנגדו למנהג עשיית הפסקות בתפילה בין ישתבח לברכת יוצר אור, ובברכות קריאת שמע, ואפילו בג׳ ברכות ראשונות ובברכות אחרות של תפילת העמידה, על־מנת לומר בהפסקות אלו פיוטים, קינות וסליחות במועדים שונים. מנהגים אלו היו בניגוד לשיטת האר״י, לכן הנהיגו המקובלים במספר בתי־כנסת תיקונים בתפילה, בניגוד למנהגים שהיו נהוגים באלג׳יר.

על רקע זה פרצה מחלוקת חריפה בין המקובלים למתנגדיהם. המחלוקת הגבירה את חילוקי־הדעות, הפיצול החברתי, וחוסר המשמעת למרותם של מורי־ההלכה באלג׳יר. אחד הסימנים לירידת השפעתם ומרותם של חכמי אלג׳יר, היתה העובדה שהמקובלים לא פנו בשאלה אל חכמים באלג׳יר כר׳ אברהם יאפיל, או ר׳ יעקב בן־נאים, אלא שלחו את שאלתם אל ר׳ רפאל מסעוד אלפסי מחכמי תוניס, שתמך בדעתם של המקובלים באלג׳יר.

הערת המחבר: מסעוד רפאל אלפאסי, משתא דרבותא, ליוורנו תקס״ה, או״ח: קיב. שאלה נוספת מאלג׳יר לטוניס אל רבו של ר׳ עוזיאל אלחאייך ותשובתו של האחרון, משכנות הרועים, שם. גם היא מעידה על המשבר הפנימי בקהילה היהודית.

יציאת ר׳ יעקב בן־נאים מאלג׳יר

רמזים על המצב הרוחני והחברתי הקשה, מצויים בהקדמתו של ר׳ יעקב בן־נאים לספרו ׳זרע יעקב׳, שנכתב לאחר יציאתו מאלג׳יר. לאחר שסיפר בשבחה של העיר כתב:

ולא יכול יוסף להתאפק לכל הדברים הניצבים, כי מי יוכל לשפוט את העם הכבד הזה והמה חכמים מחוכמים, והן אני נשארתי לבדי ואין עוזר לי…ורבו מלשני סתרים.

כיוון שר׳ יעקב בן־נאים לא היה החכם היחיד באלג׳יר בתקופתו, ברורה כוונתו, כלומר, הוא נשאר לבדו במאבק למען קיום ההלכה וטוהר המידות.

רמזיו של ר׳ יעקב בן־נאים היו נשארים סתומים, לולא תשובותיהם של חכמי ארץ־ישראל לשאלות קהילת אלג׳יר, המגלות טפח מן הנעשה בקהילה בשלהי המאה הי״ח.

בין מעשי־העוול שנעשו בקהילה, ניתן למנות את התערבותו של הנגיד רפאל יעקב בושערה לטובת אחד מקרובי אשתו. הנגיד איים והשפיע על סופר לפגום במתכוון בצוואה שנכתבה בשנת תקי״ח (1758). במשך כעשר שנים עד למותו, מנע הנגיד מבית־הדין היהודי ומן הקאדי המוסלמי, לבצע דין צדק ולהחזיר את הרכוש ליורשיו.

אף ר׳ אהרון הכהן סלמון שבא להציל עשוק מיד עושקו, לא היה מן הישרים וההגונים שבעשירי ומנהיגי יהדות אלג׳יר, כפי שמסתבר מאחת מתשובותיו של רפאל שלמה הלוי שליח ירושלים באלג׳יר בשנת תקנ״ה(1795).״ מתשובה זו אנו למדים כי יריבו הגדול של ר׳ יעקב בן־נאים היה אהרון הכהן סלמון, ששימש תקופה מסוימת כנגיד, והיה חמיו של הנגיד אברהם בושערה. שמו של אהרון יצא לשימצה בקהילה היהודית באלג׳יר כגזלן, חמסן, מלשין, נואף ורוצח אשר הטיל אימתו על הציבור. הסכסוך בין אהרון עם ר׳ יעקב בן־נאים נבע מפסק־דין שפסק ר׳ יעקב בן־נאים כנגדו, בסכסוכו עם שני אחים ביחס לחצר מסוימת. בפסק־דין זה ביטל ר׳ יעקב בן־נאים פסק־דין קודם של ר׳ אברהם יאפיל לטובתו של אהרון־כהן סלמון.

אהרון הכהן לא השלים עם פסק־הדין נגדו. לכן החל במערכת לחצים לביטול פסק־הדין של ר׳ יעקב בן־נאים ולמניעת ביצועו. בינתיים, עזב ר׳ יעקב בן־נאים את אלג׳יר ועבר לליוורנו. הבעיה נשארה פתוחה עד לבואו של השד״ר רפאל שלמה הלוי. ביוזמת אהרון וחתנו הנגיד, הטיל מוצטפא, שליטה של אלג׳יר, על השד״ר לפסוק מחדש בדבר. לכתחילה סירב ר׳ רפאל הלוי לקבל על עצמו את התפקיד, אולם לבסוף ניאות לקבלו בתנאי, שאהרון הכהן יתחייב לקיים את פסק־הדין הן לזכות והן לחובה.

אהרון קיבל על עצמו את התנאי, אולם מיד לכשנתברר לו שהדין נוטה כנגדו, החל להפעיל לחצים ואיומים נגד הפוסק. בפעולות אלו סייעו בידו, ר׳ עמרם עמר ור׳ אברהם טובייאנה חתניו, שהיו מחכמי וממקובלי אלג׳יר. הלחצים והאיומים הופעלו גם כנגד החכמים והדיינים שבעיר, וביניהם ר׳ יעקב מורעלי, אשר נאסר עליו להשאיל לשד״ר הפוסק ספרים ואף לשוחח עמו. כן פיתו את ר׳ יהודה הלוי, שהיה דיין בתיטואן לפסוק כנגד פסק־הדין של השד״ר. בתחילה סירב, אמנם, ר׳ יהודה הלוי להיכנע ללחצים, אולם לבסוף נאלץ לוותר על דעתו, ואילו הנגיד ר׳ אברהם בושערה, אשר צריך היה לעמוד בפרץ, סייע לחמיו, והודיע לשד׳׳ר, כי צפויה סכנה חמורה לאחים בעלי־דינו של אהרון הכהן סלמון, ולאנשים נוספים אם יחויב אהרון הכהן סלמון בדין. בסופו של דבר נאלצו האחים לוותר על הנכס, ולמכרו לאהרון הכהן סלמון, ואילו ר׳ רפאל שלמה הלוי, שנמנע ממנו להוציא את הדין לאשורו, החליט לשלוח את הבעיה אל ר׳ יום טוב אלגאזי ראש חכמי ירושלים, על־מנת שיפסוק בדבר ויציל את העשוקים מידי הגזלן.

תמצית העניין שהובאה לעיל הנה מעודנת, אולם הקריאה בתשובתו של ר׳ רפאל שלמה הלוי, משאירה רושם קשה ביותר על השחיתות שפשטה בקרב הדיינים, החכמים והנגיד אשר לא התריעו כנגד עוולות, ונכנעו לאלמים וחזקים מסוגו של אהרון.

מנחם ויינשטיין–המשבר הרוחני והחברתי בקהילת אלג׳יר במאה הי״ח ובראשית המאה הי״ט-עמוד נח