מורשת יהדות מרוקו

עונשים

תלמיד שלא הכין את שיעוריו כנדרש, ולא ידע לדקלם בעל־פה את המזמור או את הקטע לפני ה-רבבי או ה-סאחב, זכה ל-תחמילא (מלקות). רגליו הושמו ב- פאלאקא, וה-רבבי הנחית מספר מלקות על כפות רגליו, בתוספת מנה הגונה של קללות. אלה היו מחזות מאוד עצובים שקשה לשכוח אותם, משום שהילד קיבל את המנה הזאת דווקא באמצע היום, לפני שהלך לסעוד ארוחת צהרים. העונש הנהוג ברוב ה״חדרים״ של מרוקו היה של שלוש-עשרה מלקות, כמספר המלים של הפסוק ״והוא רחום יכפר עוון״ (תהלים עח, לח). שאר התלמידים ליוו כל מכה במלה מהפסוק ובקולי קולות, כך שתחנוניו וצריחותיו של האומלל המוכה, נבלעו בתוך המקהלה הצוהלת.

שיטת הלימוד בצפרו

שיטת הלימוד בכיתות הנמוכות בצפרו שונה במקצת מזו של מכנאס, והיא מתחלקת לארבעה שלבים כמו שפורטו ב״קהלת צפרו״:

 שלב א׳: (תביזארא): לימוד קריאת שמות האותיות(לחרוף) והתנועות(א-נקוט).

 שלב ב': (תכ'מים מחשבה): לימוד הגיית האות עם תנועתה, שלב הנקרא גם אסאקאר סביר (לבכיר.

שלב ג׳: זדי (צירוף הברות): לימוד קריאת האות עם תנועתה ובהוספת אות אחרת בלי תנועה או מנוקדת בשוא (הברה סגורה).

שלב ד: (מטלוק לאט): לימוד צירוף הברות למילה (ו־יא-מר), נקרא גם ״פרשה דתביזארא״.

בשנה השנייה, לימדו את הפרשה(התורה) בשלושה שלבים:

שלב א׳: (מטלוק)כעין חזרה על מה שנלמד בשנה הראשונה, אלא שהקריאה הפעם נעשית מתוך החומש עד שהתלמיד מגיע לקריאה שוטפת.

שלב ב׳: (טעם)_קריאת הפסוק עם הטעמים. בהתחלה לומדים את שם הטעם ואת ניגונו, ואחר כך שרים את הפסוק בשלמותו.

שלב ג׳: תורה עם תרגום בערבית_הילד קורא קבוצת מילים ומתרגמן לערבית שלב זה ברוב ערי מרוקו נקרא לפרשה בסאראח (הפרשה בתרגום).

לפי מחבר קהלת צפרו שיטת הלימוד בכיתות הנמוכות שנמשכה עד ימינו, גובשה עוד במאה השמונה-עשרה.

החינוך בדבדו

כמו בכל הקהילות שבמרוקו, גם בדבדו החינוך המסורתי התקיים בשנות העשרים של המאה הנוכחית בבתי־כנסת אשר שימשו כחדרים וכישיבות ללימוד תורה. התלמידים למדו כל היום והחינוך ניתן בחמישה שלבים.

כאשר הגיע הילד בפעם הראשונה אל המלמד, הוריו הביאו דברי מתיקה וסופגניות בדבש וכיבדו בהם את ה-רבבי והתלמידים. הדבש והממתקים הם לסימנא טבא, ורומזים על מתיקות התורה שבפי התינוקות של בית רבן ככתוב ״דבש וחלב תחת לשונך׳(שיר השירים ד,יא).

בשלב ראשון, המלמד לימד את הפעוט להכיר את האותיות והתנועות(לחרו-ף תקוט-להיזא): ה-רבבי לימד את הילד לקרוא את האות עם התנועה. אחרי שהילד קלט את החומר, הוא עבר לשלב השני: צירוף אותיות ותנועות וקריאת מילים ופסוקים.

בשלב השלישי, למד הילד קריאה שוטפת במקרא, ותרגום הפסוקים לערבית.

בשלב הרביעי, למד הילד את טעמי המקרא על בוריים.

בשלב האחרון, החל ללמוד רש״י, הלכות וגמרא. בשלב הזה, הורי התלמיד ערכו חגיגה לקרובים, והביאו דברי מאפה וממתקים לכיתה של בנם. המוכשרים נשלחו לעיר הגדולה פאס או לתאפילאלת כדי להמשיך בלימודיהם התלמודיים. המבחנים לתלמידים התקיימו בשבתות. הרבנים בחנו את התלמידים אחר־הצהרים במקצועות התנ״ך והגמרא. כמו בכל קהילה יהודית במרוקו, עם בוא הצרפתים נפתחו בתי-ספר של כל ישראל חברים (אליאנס), והחינוך השתנה לחלוטין .

מערכת הלימודים בקאזאבלנקה:

מערכת הלימודים וחלוקת החומר הנלמד במשך השבוע בחדר שונה ממקום למקום. החלוקה אינה קבועה ואינה על־פי תוכנית רשמית. כל מלמד והתוכנית שלו, בעיר ובכפר.

לפנינו מערכת לימודים שהייתה נהוגה בקאזאבלנקה: ימי ראשון ושני: פרשת השבוע ותרגומה לערבית יהודית. יום שלישי: נביאים עם כתובים. יום רביעי: מבחן באמצעות שאלות ובדיקה אישית על־ידי אמירת טקסט בעל פה. יום חמישי: הפטרה. יום שישי: כתיבה, העתקת טקסט המתאים לגיל הילד. יום שבת אחה״צ: תחרויות בקריאה ובתרגום קטעים מן המקרא המתקיימות בבתי-כנסת של ה״מדינה״ הישנה (שכונת היהודים), בין קבוצות מבתי־ספר שונים.

סיום הלימודים ב׳׳חדר״

בגלל דוחק הפרנסה, רק הורים מעטים יכלו להרשות לבנם להמשיך בלימודיו אחרי גיל הבר־מצווה. אבל אם הוא היה בר־אבהן ובר־אוריין, אביו מסר אותו לרב ללימודים גבוהים, כדי שימשיך את שלשלת היוחסין של המשפחה. לפעמים האב עצמו טיפל בבנו והמשיך ללמדו. אך היו גם מקרים שהורים נאלצו להוציא את בניהם באמצע הלימודים כדי לקחת אותם עימם לכפרים לעבוד כרוכלים. התקנה שבספר התקנות סימן קמ״ו, שנחתמה במכנאס על ידי ר׳ יעקב אבן צור (יעב״ץ), מוכיחה עד כמה היה קשה להורים לתת חינוך לילדיהם.

הערת המחבר: תקנות פאס, סימן קמו, נדפס בתוך כרם חמר. התקנה מגנה את ההורים שבמכנאס המוציאים ילדיהם מן ה״חדר״, כדי לעשותם שוליות של עושי מסרקי צמר אל-קראסלייא, ואוסרת על בעלי מלאכה אלה להעסיק ילד לפני הבר-מצווה.

היה עוד קושי נוסף: בן למשפחה פשוטה מתוך עמך, לא היה יכול בין כה וכה להמשיך בלימודים, משום שגם אם הצליח וקיבל סמיכת רב או הורשה להיות שוחט ובודק, מוהל וכדומה, לא יכול היה לממש זכות זו, כי כל המשרות מהסוג הזה היו כבר תפוסות. מי שהחזיק במשרה ציבורית בעלת ערך של רב, דיין, סופר, מוהל או שוחט, העביר אותה לבניו אחריו על-פי דין השררה. מתוך דאגה לעתיד ילדיהם, העדיפו הורים ללמד את הבן מקצוע, כי משרת רבנות הייתה ממילא תפוסה ברוב המקרים, בידי אולאד א-זדלד (בני אבות), הלוא הם המיוחסים בני המעמד העליון.

הערת המחבר: מצב המלמד היה כה חמור, עד שהמוני העם במכנאס_נהגו לומר תיכ׳מיל א-סרוב, וואלא תקרייא (טוב ניקוי הביוב ולא עיסוק בהוראה) ובנוסח אחר בקזבלנקה: תכימיל למזארי וואלא תקריית א-דרארי(ניקוי ביוב ולא חינוך תלמידים, ראה לעיל הערה 33). תלמיד שאינו נמנה עם המיוחסים, אף על פי שאם היה מצליח בלימודיו, היה אולי זוכה בסוף, במשרת מלמד דרדקי ולא יותר.

השררה

השררה קיימת עד היום בכל קהילות ישראל במרוקו, ובמיוחד בערים כמו פאס, מכנאס, צפרו, מראכש, רבאט, סאלי, תיטואן, ועוד. מוהלים ושוחטים במכנאס למשל, היו רק מבני משפחות בירדוגו וטולידאנו. גם בערי אלג׳יריה השכנה, הייתה קיימת השררה. במכנאס, הורשו לשחוט עופות רק שני תלמידי חכמים ממשפחות מסוימות. לבית המטבחיים, לא הייתה דריסת רגל לאף שוחט, זולת לשוחטים מבני משפחת בירדוגו. זוכרני אדם שהגיש ערעור לבית־הדין הרבני הגבוה ברבאט, נגד בעלי-השררה, אך בקשתו נדחתה והוא לא הורשה למלא תפקידי שחיטה.

הערות המחבר: בעניני השררה במרוקו, ראה: ברונו-מלכה, עמ 216 הערה 8 (השררה בפאס); מים חיים, ח״ב, על השררה במכנאס ובעוד מקומות, עמ' רלז-רסב; קהלת צפרו, ח״ג, מוסד השררה בצפרו, עמ' 70; השררה במראכש והדרום, פלאמן, עמי 197-187, שוראקי עמי 109. ״בית-דין השררה״ מערכת שיפוט שעליו הוטל ליישב את כל הפלוגתות הנוגעות במשפט השררה.

שני תלמידי-חכמים בלבד הורשו לשחוט עופות: אחד ממשפחת זאזון, שמאבות אבותיו הייתה להם חזקה על השחיטה. השני ממשפחת טובי, שהיה מוכר בעיר כולה כשוחט ובודק. שני תלמידי־חכמים אלה הורשו לשחוט רק עופות, אך לא בהמות. דריסת רגל בבית המטבחיים, הייתה אסורה לכל שוחט, זולת המשפחות שהזכרנו.

האיש שהגיש ערעור לבית־ הדין הגבוה היה מר אליהו הכהן, אשר בנו יהודה למד והוסמך כשו״ב, אך לא הורשה להיכנס לבית המטבחיים, כמו בני משפחת ברדוגו. ראה על כך: מים חיים, ח״ב, משפטי השררה, עמי רנא, סי׳ ד, סעיף פה.

יהדות מרוקו-הווי ומסורת-החינוך היהודי המסורתי ב"חדר" א-סלא-רפאל בן שמחון- תשנ"ד-עמוד–193

אולם עוד לפני שנודע ר^, דוד אלקאים כמשורר, יצא שמו במוגאדור כסופר־עיתונאי ששלח כתבות על החיים היהודיים בקהילתו לעתונים העבריים הצפירה והיהודי (שיצא בלונדון). אח כתבותיו המעטות להצפירה הוא כתב בשנים תרנ״ב — תרנ״ג, ובהן הוא העלה סוגיות חברתיות ותרבותיות עיקריות בחיי הקהילה המקומית. דרך כתבות אלה הוא ביטא את עמדותיו ואת דרך חייו כלפי הנושאים עליהם הוא כתב ולא הצטמצם בתיאור המציאות שהיה עד לה. כך הוא יצא חוצץ נגד מנהגי השמחה שהיו נהוגים במוגאדור בתשעה באב לצד מנהגי האבלות עליהם מצווה הקהילה. במנהגים יוצאו דופן אלה הוא ראה שרידים מתורת השבתאות. בך הוא כתב מאמר נמרץ ונרגש עם מגמות דידקטיות־חינוכיות על חשיבותה הרבה של הכשרה מקצועית לילדי ישראל לצד תלמוד תורה, ועל היתרונות הכלכליים והמוסריים שמעניקה המלאכה לבעליה. אגב כך הוא תקף בחריפות את התנהגותם הגסה והאלימה לפעמים של שליחים שבאו מארצות אשכנז למרוקו לאסוף נדבות ועשו את תורתם קרדום לחפור בו^״. כמו־כן הוא תיאר בקוים קודרים את מעמדם הרעוע של יהודי מרוקו, את השיפור הניכר שחל בו לאחר שניתן הצ'היר (=הצו המלכותי) ב-1864 למשה מונטיפיורי — צו שקבע את זכויותיהם האזרחיות, ואת ההידרדרות שחלה במצבם של יהודי מראכש וכפרי הדרום בעטיו של שלטונו העריץ והאנטי־יהודי של מושל מראכש.

הערות המחבר: השווה: ״וכשישבנו והיינו חוקרים מאין יצאו המנהגים הרעים האלה ושרשם הרע ממי יצא, ובלי ספק איזה רע מעללים, ומכת של שבתי צבי השליך טפת סם המות בערינו ערי המערב וקדמונינו שהיו בזמן ההוא טחו מהשכיל לבותם ולא ידעו ולא ראו סבת הענין, כי ידוע ששבתי צבי שנה המנהג וביטל צום תשעה באב וקראו יום חג הנחמות וגו״׳, הצפירה, שנת תרנ״ב, גליון 208, עמ' 840.

השווה: ״קולי אל אחי בני עמי יושבי הארץ הזאת אקרא ולא אחשך: חוסו נא אחינו וחמולו על בניכם ובנותיכם, ילדים קטנים שאין להם ידיעה ממקרי הזמן והקולר תלוי בצואריכם למענם, אל תהיו מן קצת חסידים צבועים וקצת אנשים גאותגים שמעכבין את בניהם מלמוד מלאכה, ואומרים: אנחנו רוצים שיהיו בנינו חכמים, דיינים או שוחטים וג״כ עשירים בעלי קרקעות ובעלי אחוזות, אוי ואבוי להם כי טח לבם מהשכיל, כי גלגל הוא החוזר בעולם ואוי למי שדבקתו הרעה ונמצא קרח מכאן ומכאן״, שם, גליון 237, עמי 958.ע"כ

כבר בכתבות אלה הפגין ר׳ דוד אלקאים את כושר הבחנתו החד ואת מודעותו למקומם של חפצים ועצמים על פרטיהם, והראה את כוחו באמנות התיאור של טקסים והתרחשויות, כגון אוירת היריד ששררה בקרב נשות מוגאדור וילדיהן בתשעה באב, ולהבדיל, הפאר וההדר שבטקסי חגיגות הבר־מצוה של בנו של ראש הקהילה, ראובן אלמאליח, אשר שימש גם כסגן־הקונסול האוסטרי במוגאדור. בכתבותיו אלה נשבה, גם בין השטין, רוחה של תנועת ההשכלה האירופית, לה התוודע רד״א יחד עם אנשי חוגו דרך העתונות העברית וספרות ההשכלה שהגיעה למוגאדור ממזרח אירופה וממערבה. משמעותי הוא שאת כתבותיו להצפירה הוא שיגר בזמן שלעתון זה היה במוגאדור סופר רשמי, יצחק בן יעיש הלוי, ששלח לעתון כתבות באופן די סדיר בין השנים תרנ״א — תרנ״ד. את כתבותיו להיהודי שלח ר׳ דוד אלקאים בשנת תרנ״ח ובהן הוא תיאר את קורות הקהילה.

באותה תקופה לערך (1885 —1895), בעשור השלישי או הרביעי לחייו, כתב כנראה ר׳ דוד אלקאים גם את שירי החכמה וההשכלה שלו, בהם הוא נתן דרור לחוויותיו המשכילות המסעירות. בכתובת שבראש אחד משיריו הוא רשם: ״פיוט זה על החכמה ועל ההשכלה אשר מתהללת בפי המשכילים והחכמים ומתנוולת בין הטפשים; ובעת יטיף המשכיל דברים אמיתיים — החכם משתעשע והטפש קורא אותו אפיקורס או כופר״. בשיר זה כמו בשירים, אחרים, אין המדובר בחכמה סתם, כפי שהיא מוזכרת לעתים בשירת יהודי מרוקו ובשירה הרבנית בכלל, ולא בהשכלה סתם, אלא באותה דרך חיים שקנתה לה מקום מרכזי בקרב העלית התרבותית של הקהילות היהודיות באירופה במאות הי״ח והי״ט, ואשר ערכיה וספרותה הטרידו אז את מנוחתו של המשורר.

ראש וראשון למשכילים אלה שקמו במוגאדור היה יצחק בן יעיש הלוי שנעשה לסופרם של עתונים עבריים שונים, הצפירה, המגיד והמליץ. מסביבו התכנס חוג של צעירים מקומיים אשר קראו בהתפעמות את העתונות העברית שהוא קיבל, ועיינו בהתלהבות בספרות ההשכלה ובקבצי השירה העברית החדשים שיצאו לאור באותן שנים באירופה והגיעו אליו תוך זמן קצר. חברי החוג אף השתדלו כנראה לדבר עברית ביניהם ולהשתתף בכך במאמצים לתחיית הלשון. כדי למנוע לזות שפתים ואת זעמם של הרבנים ובני הקהילה, הם התכנסו כמעט במחתרת. החוג התוסס הזה והבלתי שיגרתי כל־כך לגבי קהילה כמו מוגאדור התקיים כנראה עד לפטירתו של יצחק הלוי בשנת 1895, בגיל 45.

הערות המחבר: הדברים נרמזים בשירי החכמה וההשכלה של ר׳ דוד אלקאים ונמסרו לי כמו־כן בע״פ ע״י ר׳ שלמה כנאפו ממוגאדור ששמע אותם מפי אביו ז״ל שהיה חבר בחוג זה. החוג נקרא כנראה,ע״פ עדות זו, ״יסוד המערבי״ והיה מעין סניף של חברה רומה שקמה בארץ ישראל. יש לציין שחבורת לימוד נוספת בה השתתפו הרד״א וחבריו המשכילים בשם ״עץ חיים״ כנראה, התכנסה בפרהסיה ופגישותיה הוקדשו לעיון בתלמוד ובספר הזוהר. הרד״א הקדיש לחבריה פיוט בו הוא מתאר את תכונותיהם התרומיות. ראה עמ׳ 216

דברי ההספד שפרסמו בהמגיד דוד אלקאים ודוד יפלח לאחר מותו של יצחק בן יעיש הלוי, אינם משאירים ספק לגבי תפקידו המכריע של הנפטר בגיבוש חוג המשכילים במוגאדור: ״קינים והנה(!) והי ישמעו בקהל עדתנו כי עלה המוות בחלוננו ויאבק עם גור אריה ראש לחברתנו (ההדגשה שלי – י.ש.), רם הנפש, יקר הרוח, בן יחיד להוריו, חכם עדיף, המרביץ תורה בישראל, הסופר הנודע, החכם השלם, שאין גומרין עליו את ההלל הר^, יצחק בן יעיש הלוי ביום שבת קודש בעלות המנחה עלתה נשמתו למנוחתה. כלו בדמעות עינינו כי אבד ממנו כלי חמדתנו, אשר שם לילות כימים והלך בדרכי התורה, ובמעגלי הספרות והכלכלה ובמאמריו היקרים במכה״ע (־במכתבי העתים) הצפירה, המגיד והמליץ, ובמכה״ע בירושלים משך עליו עין בני עירו המכבדים אותו. בן ארבעים וחמש שנה היה המנוח במותו ויעזוב לאנחות אשה ושתי בנות״, המגיד, שנת תרנ״ו, גליון 286, עט׳ 1131.

רק בקרב החברים בחוג זה אותו הוא מכנה באחד משיריו ״חברת הבין, מצא דוד אלקאים את האנשים המעטים הקרובים לסערת נפשו:

"וְדַי לִי אִם תּוֹךְ חֲבֵרַי נֶחְשַׁבְתִּי, / הַחֲפָצִים בְּקִרְבָתִי, / לוּ אֶהְיֶה [כְגֶפֶן סוֹרַחַת ״. (עמ׳ 165).

ביניהם הוא זכה אף למעמד מכובד ולהכרה בכישוריו: ״ מֵעֵת אִשְׁרִי סָרִים כָּל מִשְׁמַעְתִּי, / כֻּלָּם בָּאוּ בִבְרִיתִי, / תָּאֵר טוֹב [נָתְנוּ לִ כְּפַחַת (שם).

מבוא מתוך הספר שירי דודים-כפי שנכתבו בכתב ידו של ר' מרדכי זעפרני ז"ל

ר׳ דוד אלקאים — משורר אמן ומשכיל–מאת יוסף שיטרית

קדוש וברוך

מסכת חייו ופועליו של מנהיג יהדות מרוקו

הגאון רבי רפאל ברוך טולידאנו זצוק"ל ראב"ד מקנס ומקים עולה של תורה במרוקו ובארץ ישראל, בעל הספר קיצור שולחן ערוך

מאת נינו : רפאל ברוך בן לא"מ רבי גבריאל טולידאנו

בני ברק. תשע"ט-03-6168501

ניתן לרכוש את הספר ב: אוצר הספרים 074-7037171

אֲשׁוֹרֵר שִׁירָה לִכְבוֹד הַתּוֹרָה מִפָּז יְקָרָה זַכָּה וּבָרָה

אין בית בישראל שלא מכיר את הפיוט הנשגב והמרטיט אותו חיבר הגאון הצדיק רבי רפאל ברוך טולידאנו זצוק״ל – ראב״ד מקנס שבמרוקו, וממקימי עולם התורה הספרדי בארץ ישראל.

ביצירה מקיפה זו, פרי מחקר מעמיק של טובי הכותבים והעורכים, ניתנת לנו הזדמנות נדירה להתחקות אחר אורחות חייו המופלאים של המנהיג הדגול, אשר היה רועה נאמן לקהילת יהודי מרוקו בזמנים קשים של טלטלות גשמיות ורוחניות, והצליח במסירות נפש עילאית להציל אלפי יהודים מנטישת מסורת אבות – גם במרוקו וגם בארץ הקודש.

הביוגרפיה המונומנטלית חוצה יבשות, שפות ונופים, ומלווה בסיפור ובתמונות אותנטיות את מסכת חייו של רבינו, החל משחר ילדותו בין חומות ה׳מלאח׳ היהודי שבמרוקו, דרך שנות נעוריו והסמכתו לרבנות, כהונתו כראב״ד והנהגת הקהילה היהודית, ועד עלייתו לארץ ישראל אשר בה היה לאחד ממנהיגי העדה המרוקאית בפרט ויהדות ספרד בכלל.

זהו גם סיפורה של תקופה סוערת ורבת-תהפוכות של קהילת יהודי מרוקו המעטירה, סיפור אשר עד כה לא סופר במלואו. ביד אמן ובמבט היסטורי מקיף שוזר הספר מארג מרתק של עובדות ומעשים השופכים אור על המאבקים הסוערים שהתנהלו להצלת עולם התורה במרוקו ולקימומו בארץ ישראל, מאבקים בהם תפס רבינו מקום מרכזי.

״קדוש וברוך" מכיל מאות רבות של סיפורים מהימנים ומרגשים מכלי ראשון, בהם סיפורים רבים שמעולם לא נודעו – ומציג לנגד עינינו את חייו של אחד מגדולי הדורות האחרונים, לצד יריעה היסטורית ומרתקת המתארת את יהדות מרוקו באחת מתקופותיה הסוערות ביותר.

פריחת עולם התורה בכלל, ויהדות מרוקו בפרט, מקבלת אור חדש באמצעות גילוי הדמויות שמאחוריה – הגאון הקדוש רבי רפאל טולידאנו זצוק"ל, צאצאיו, תלמידיו וממשיכי דרכו.

(28) — קצידה — סי׳ א״ב (עד יו״ד) דוד קים אני ע״מ י-ה- ט-ו הגאים בפזמון

י | ט-ז | ז-ג-ה | ו-ו-ו | ה-ה | ט-ו — במחרוזות

בשקל ״א-קאדי קצה טראתלי נעתאהא״

אֶפְתַּח פִּי בְּשִׁיר שֵׁם חַי מַהְלָלִי / יָדִיד מַהְלָלִי
קָצְרוּ יְמֵי חֶלְדֵי בְּמִשְׁלָם / לְהַשִּׂיג זְמָמִי:

(יָ–הּ יְדִידִי) אוֹר אֵין–סוֹף סוֹד צִמְצוּם מִמֶּנִּי רָם
חֹשֶׁךְ עַל פְּנֵי תְּהוֹם הוּעַד / קַו אוֹר תּוֹךְ כַּדּוּר יִצְעַד
לְקִיּוּם לַעֲדֵי עַד/וּמִסְעָד/וּמָגֵן בְּעַד —
גַּלְגַּלִּים, וַיַּטְרֵד/חֹשֶׁךְ מֵאוֹר הִפְרִיד/לֹא עוֹלֶה לֹא יוֹרֵד
רוּחַ מְדַדֶּה/עַל מַיִם יִרְדֶּה
גָּזַר אֹמֶר יְהִי אוֹר וְשָׁם / שַׂם גַּלְגַּל הַיּוֹמִי: (אֶפְתַּח)

(יָ–הּ יְדִידִי) בָּרָא שְׁחָקִים סַפִּיר בְּהִירָם
בֵּין מַיִם לְמַיִם סָבְבוּ / עֶלְיוֹנִים לֹא יַרְטִיבוּ
תַּחְתּוֹנִים לֹא יַצְרִיבוּ / נֶחְצָבוֹ / לָעַד יֻצָּבוּ .
צִבְעָם לָבָן מָצְהָב / גָּבְהָם לֵבָב יִרְהַב / אֵד קִיטוֹר שָׁם יִלְהַב
אַל חַי מִשְׂגַּבִּי / צוּרִי וְאָבִי
עֶרֶב אֵשׁ וּמַיִם וְעָשָׁם / אוֹר עֶצֶם תְּמִימִי: ((אֶפְתַּח(

(יָ-הּ יְדִידִי) גְּבוּל חָקַק לְלָזָם וַיְסַגְּרָם
גָּזַר אֹמֶר אֶל מָקוֹם אֶחָד / תּוֹךְ יָם הַגָּדוֹל יַחַד
תַּאֲוָתָם כְּאֶחָד / וּפַחַד / לְבָבָם, נִכְחָד,

כנפי שחר

 (28) הנושא: מתוך פרשת בראשית.

קצרו… — ימי חיי בשלמות קצרים מכפי להשיג שאיפתי. אור אין־סוף — כבודה^,. סוד צמצום… — והסוד שצמצם, כביכול, עצמו לשם התהוות חלל, בו קבע העולמות והגלגלים, נמנע ממני להבינו. חושך…הועד — היה שרוי. קו אור… — עבר בחלל הכדורי לקיום הנבראים. ויטרד… — קו האור גירש החושך והבדילו מן האור. לא עולה… — ומאז אחד לא נכנס בגבול חברו. רוח מדדה — מרחף. על מים ירדה — ילחץ את המים שתיראה היבשה. ברא שחקים ספיר בחירם — בהירים כאבן ספיר. בין מים למים סבבו… — ובכך מנעו את המים העליונים שלא ירדו להציף את העולם, וממטירים כדי שלא יתיבשו המים התחתונים. נחצבו — נגזרו, נבראו. צבעם לבן מוצהב — כפי הרכבם, מאש ומים, הלובן מצד המים והציהוב מצד האש. ירהב — יפחד. אד קיטור — חום הביל. גבול… — קבע למי הים וכלאם. תאותם — ביאתם, ל׳ אתא בוקר (ישעיה בא, יב).

כַּחֲקִיקַת קַו שֶׂרֶד / חוֹתַם–יָדוֹ הוֹרִיד / לֹא מֵעַל לֹא מֶרֶד
גָּדַר בַּעֲדִי / הִרְחִיב צַעֲדִי
אֶרֶץ יַבָּשָׁה לִגְבוּל יָם שַׂם / חוּצָה בַל יֶהֱמֶה: (אֶפְתַּח(

)יָ–הּ יְדִידִי) דֶּשֶׁא וָעֵשֶׂב וְעֵץ הֲדָרָם —
רַק עַל הָאֲדָמָה נֵאוֹתוֹ / זֶרַע אִם אִישׁ בְּעִתּוֹ —
יִתֵּן, אַךְ עַל פִּי אִתּוֹ /מַחְרַשְׁתוֹ /יוֹצִיא תוֹלְדָתוֹ
וְלוּלֵא כִּי קֻלַּלְתְּ / הָאָרֶץ, בִּתְחִלַּת / אָדָם, רָבְתָה נַחְלָת
עָוֹן הוֹרָתִי / הוּא כְלִמָּתִי
תָּמוּר עֵץ פְּרִי קוֹץ דַּרְדַּר שָׂם / לְמַלֹּאות אֲסָמִי: (אֶפְתַּח)

(י–ה יְדִידִי) הֶאֱצִיל הַמְּאוֹרוֹת וְזָהְרָם
רַק בַּיּוֹם הָרְבִיעִי נִתְלוּ / כִּי בְּרִאשׁוֹן נֶאֶצְלוּ
עַל הָאָרֶץ יָהֵלּוּ / עֵת חָלוּ / וְלֹא נִבְדָּלוֹ
יָרֵחַ הִתְהַלַּל / בְּאוֹרוֹ כִּי נִכְלַל / וְקָם וְהִתְפַּלַּל
מָלֵא מִשְׁאָלִי / אוֹר מֵאוֹר הַפְלֵה
מָה טוֹב אִם כִּי בְהִתְיַחֲסָם / זֶה לָזֶה לֹא דּוֹמֶה: (אֶפְתַּח(

(י–ה יְדִידִי) וְעַד כֹּה וָכֹה נִשְׁמַע קוֹל יוֹצְרָם
אָשִׂים דִּבְרָתִי לְבַד עִמֵּךְ / לְכִי מַעֲטֵי עַצְמֵךְ
וְשֶׁמֶשׁ יָאִיר צַלְמֵךְ / וּמוּמֵךְ / זֶה אֲנַחֲמֵךְ
חֶשְׁבּוֹן שָׁנִים יֻסְמַךְ / רַק עַל דַּרְכֵּךְ נִתְמַךְ / מַחְזוֹר קָטָן וָמָךְ
וּבְעֹז תִּדְרְכִי / תּוֹךְ כּוֹכְבַיִךְ תֵּלְכִי
מַלְכָּהּ תּוֹךְ חַיִל אַתְּ בְּרֹאשָׁם / וְלֹא עוֹד תִּכָּלְמִי: (אֶפְתַּח)

)י–ה יְדִידִי (זַן אֶל זַן שְׁרָצִים תּוֹךְ יְאוֹרָם
נֶפֶשׁ חַיָּה וְעוֹף יְעוֹפֵף / כָּל–פּוֹצֶה פֶּה וְנוֹפֵף
כָּל–מִי בְּכָנָף תּוֹפֵף / וְחוֹפֵף / וּבְצֵל יִסְתּוֹפֵף

כנפי שחר

כחקיקת… — כעיגול המחוגה נצמדו המים לכדור הארץ. לא מעל… — לא התנגדו. חוצה… — שלא יעלה וישטוף העולם. דשא… — הדרם של הצמחים רק בעודם שתולים בקרקע. זרע… — גם אם האדם יזרע בזמן עוד יצטרך לאת ולמחרשה להוציא פרי הזרע, וכל הטורח הזה רק אחרי שקוללה האדמה בגלל עונה של הורתי חוה. תמור — תחת, במקום. אסמי — אוצרי. האציל — המשיך מאצלו. יהלו — יאירו. חלו — נולדו, נבראו. כי נכלל — כלול ומושלם. אור מאור הפלה — הבדל. מחזור קטן — בן י״ט שנים, בו מונים ללבנה. זן אל זן — מינים שונים. פוצה פה — מצייץ. ונופף — ל' תנופה. תופף — ל־ תוף, קול הכנף במעופו כקול התוף.

תַּנִּינִים אֵ– ל יָסַף / רַק שְׁנַיִם, כִּי סַף / רַעְלָם יֶאְסֹף נִכְסָף
בִּרְכַּת אַלּוּפִי / גַּם עוֹף כְּנָפִי
יִפְרוּ וְיִרְבּוּ בִּמְקוֹם רָחְשָׁם / וּבַאֲוִיר שָׁמַיְמִי: (אֶפְתַּח(

(יָ–הּ יְדִידִי) חַיּוֹת וּבְהֵמוֹת צִבְיוֹן תָּאֳרָם
לְמִינָם זֶה מִזֶּה נִשְׁתַּנּוּ / וְכָל רֶמֶשׁ לְמִינוֹ
כָּל עֵשֶׂב כִּתְקוּנוֹ / נִתְכְּנוּ / כַּטּוֹב בִּרְצוֹנוֹ
יָצַר אָדָם אֵיתָן / בִּנְיַן עָפָר נָתַן / מִגִּנַּת הַבִּיתָן
מֵאוֹר רוּחָנִי / בְּגֵו אַדְמוֹנִי
נֶפַח בְּאַפָּיו חַיִּים נָשַׁם / ?בְּכִנּוּי אֲדָמִי: (אֶפְתַּח)

(יָ-הּ יְדִידִי) טָרְפֵי צִמְחִי אֶרֶץ יַחַד א-ל רָם —

לָאָכְלָה, וְשָׂם בּוֹ מִבְטָחוֹ / חַיּוּת עִמּוֹ אָרָחוּ

וּבְהֵמוֹת בָּם יִשְׂמְחוּ /יַשְׁגִּיחוּ / וְרָן יִפְצְחוּ

וְאָדָם יַשְׁבִּיחַ / יָרִיעַ יַצְרִיחַ / יַשְׁגִּיחַ בְּשִׂיחַ —

הַשָּׂדֶה, צִחֵה / צָמֵא אָז יַשְׂחֶה.—

רֹאשׁוֹ עַל אֲדָמָה כִּי תֵּשַׁם / מִגִּשְׁמִי מֵרוֹמִי: (אֶפְתַּח)

(יָ-הּ יְדִידֵי) יוֹם שְׁבִיעִי צְרָפָם וּבְרָם

כַּלָּה מְלַאכְתּוֹ אֲשֶׁר עָשָׂה / עַל כָּל בִּרְכָתוֹ נָשָׂא

קָרָא אוֹתוֹ בִּקְדֻשָּׁה / מוֹרָשָׁה / אֶבֶן הָרֹאשָׁה

נִמְצָא בּוֹ כָּל-חֹפֶשׁ / לְכָל-מָרִי נָפֶשׁ / יוֹם שַׁבָּת יִנָּפֵשׁ

גִּילִי וּמְשׂוֹשִׂי / וּבְבֵית מִדְרָשִׁי —

טַף וְזָקֵן נִקְבָּצִים בְּרִגְשָׁם / נַפְשָׁם מָה תֶּהֱמֶה! (אֶפְתַּח)

כנפי שחר

וחופף — מרחף. יסתופף — יחסה. תנינים — לויתן נחש בריח ולויתן נחש עקלתון. א-ל יסף — סירס את הזכר והרג את הנקבה, שאלמלי נזקקין זה לזה מחריבים את העולם. סף רעלם… — סף הרעל שלהם שואף לכלה את העולם (בתרא עד:). רחשם — זחילתם. צריון תארם — מעמר ומבנה צורתם. איתן — חזק. מאור רוחני… — נשמה מן העליונים וגוף מן התחתונים. בכנוי אדמי — אדם, ע״ש אדמה. חיות עמו ארחו — בחברה אחת עם אדם. ובהמות בם… — חיים עם החיות בשמחה. ישגיחו —־'החיות נזהרות שלא יזיקו. ואדם…ישגיח… — מטפל בצמחים, ואם רואה שהם נכמשים מחוסר מים כופף ראשו ומתפלל על הגשמים. יום שביעי צרפם וברם — זיכך ושכלל כל הבריאה. על כול… — יותר מכל הימים נשא השבת ברכה מאת הי.

 (יָ-הּ יְדִידִי) דַּרְכֵי הָאֵ-ל לָמַד לוֹ שְׁמָרָם

נָטַע בְּגַן עֵדֶן הַהֲדוֹם / וּפָרִים לָבָן אָדֹם

כָּל-רוֹאֵיהֶם יַחְמְדוּם / יַעַבְדוּם / וְגַם יַעַנְדוּם

שָׁכַב וְיַרְדֵּם / עֶזְרוֹ בָּשָׂר וָדָם / נֶגְדּוֹ אֵם חֵטְא-קָדָם

צְלָעוֹת גִּידִים / בָּשָׂר מַאֲדִים

אֲשֶׁר מֵהֶם נִבְנָה הָאָשָׁם / וּמִעֲטוּ צַלְמִי: (אֶפְתַּח)

(יָ-הּ יְדִידִי) וַיְצַו הָאֵ-ל עֲלֵיהֶם, הִזְהִירָם

מִכָּל עֵץ הַגָּן אָכֹל תֹּאכַל / בָּם תִּטְעַם כָּל-מַאֲכָל

אַךְ לֹא תִּגַּע בַּהֵיכָל / פֶּן תֹּאכַל / בְּחֶרֶב מִיכַל

עֵץ הֲרָעַת הַשֵּׂכֶל / טוֹב וָרָע, וּתְסַכֵּל / עֲצָתְךָ וּתְנַכֵּל

פֶּן אַף אֲכַלֶּה / בָּךְ מָוֶת יַעֲלֶה

דַּע כִּי בְיוֹם אֲכָלְךָ מִשָּׁם / תֻּגְרַשׁ מֵעוֹלָמִי: (אֶפְתַּח)

(יָהּ יְדִידֵי) דּוֹר לְדוֹר לֹא יִשָּׁכַח מַחְסוֹרָם

טֻמְאַת הַנָּחָשׁ בָּהּ דָּבְקָה / שַׂם בְּמָתְנָיו מוּעָקָה

אָכְלָה וְלֹא נֶחְנְקָה / וּבְמִתְקָהּ / אָדָם הֶחֱלִיקָה

זִמּוֹתָיו נִתְקוּ / לֹא שָׂם לֵב לְנִזְקוֹ / שָׁכַח א-ל מְחוֹקְקוֹ

קָרוֹב מַצְדִּיקִי / הִיא אֵשֶׁת חֵיקִי

קַיָּם אֲנִי סֶלָה לֹא אַשְׁמַ-/תִּי, לָעַד בְּתֻמַּי: (אֶפְתַּח)

דרכי הא-ל לימד לו… — ה׳ נטע תורתו בתוכו של אדם, היינו שבע מצות: דינים ברכה ה^, עבודה־זרה גלוי־עריות שפיכות־דמים גזל ואבר־מן־החי. ופרים… — שכרם — לבן וענשם — אדום ע״ש אם יהיו חטאיכם כשנים כשלג ילבינו(ישעיה א, יח). כל רואיהם — ראיה שכלית. יעבדום — יתאוו לקיימם. יענדום — יקשרום, יתפארו בהם כתכשיט. עזרו… — רצה לעזרתו מצד חלק הבשר הרך, ומתנגדת לו מצד הצלעות, הקשות. אם חטא… — והיא היתה מקורו של החטא הראשון, הבא מצד אודם הבשר וקושי הצלעות והגידים. אם — ל׳ אם למקרא. בהיכל — עץ הדעת, שיש להתרחק ממנו כמבית קודש הקדשים. פן תאכל… — פן תלקה בחרב הטמונה בו, והיא ידיעת טוב ורע, שבגללה תסכל, תקלקל עצתך ותמיט עליך מיתה. שם במתניו… — הנחש אזר חלציו, השתדל לפתותה. ובמתקה… — ובמתק שפתיה החליקה, הדיחה את בעלה, שאיבד עשתנותיו. קרוב מצדיקי… — כך הוא מתנצל ומצטדק, שאין לו חטא מות מכיון שהוא מוסת מצר אשתו.

אעירה שחר- רבי חיים רפאל שושנה זצוק"ל- חלק א'-בראשית-קצידה " אֶפְתַּח פִּי בְּשִׁיר שֵׁם חַי מַהְלָלִי " לרבי דוד אלקיים

מבוא מתוך הספר שירי דודים-כפי שנכתבו בכתב ידו של ר' מרדכי זעפרני ז"ל

ר׳ דוד אלקאים — משורר אמן ומשכיל

מאת יוסף שיטרית

תשמ"ג

ר׳ דוד אלקאים נודע עד כה בעיקר הודות להשתתפותו בקובץ שיר ידידות  אנתולוגית הפיוטים המקובלת כיום על כל יהודי מרוקו בארץ ובעולם, ואשר היה אחד משלושת עורכיה. באנתולוגיה זו הוא פרסם לראשונה את שירתו התנ״כית המבוססת על פרשיות השבוע שבין ״בראשית״ ל״כי תשא״ ועל מגילת אסתר. עם פרסומו של הדיואן המלא, מתברר שכתיבה תנכ״ית זו היוותה פן אחד בלבד במגוון יצירתו. הדיואן כולל שמונים ושבעה שירים, ארוכים ברובם הגדול; מתוכם שניים נכתבו בערבית־יהודית ואחד בארמית. לצד השירים התנ״כיים נמצאים כאן שירי חכמה והשכלה, שירי גלות וגאולה, שירי התנהגות ומוסר, וכן שירים אירועיים כולל שירים לכבוד חגים ומועדים. אם כי השירים אינם מתוארכים, הרי נדמה שנכתבו כולם עד לשנת תרפ״א וקובצו כבר אז תחת השם ״שירי דודים״. עדות לכן אנו מוצאים בהסכם חלוקת הרווחים שנחתם בין שלושת העורכים — המו״לים של שיר ידידות ואשר הופיע בראש המהדורה הראשונה שיצאה במראכש באותה שנה. ע״פ הסכם זה נקבע ש״דוד אלקאים ה׳(=האמור] יקח לו חלקו ה^׳ [=האמור, היינו שליש מהרווחים — י.ש.] להיות לעזר בהוצאת הדפוס של ספרו שירי דודים שהוא עתיד להוציאו לאור בעזה״י [=עזרת ה׳ יתברך]. ר^׳ דוד אלקאים לא זכה להוציא את ספרו לאור, שכן לא היו כנראה כל רווחים מהדפסתו של שיר ידידות, ואף מספרים שנגרמו הפסדים כבדים למו״ליו. ההפסדים כוסו ע״י דוד יפלח, אשר יחד עם משוררנו ועם חיים ש׳ אפרייאט, ערך את הספר והיה גם העשיר מבין השלושה.

הערת המחבר: פרטים אלה התבררו לי מתוך ריאיונות מוקלטים ושיחות שערכתי עם יוצאי מוגאדור שהכירו אישית את העורכים. דוד יפלח שימש עד לפטירתו בשנות הארבעים כ״שיך״ של קהילת מוגאדור והיה ידוע בעשרו ובהדרו. יחד עם אחיו הוא בזבז הון רב על לימוד המסורת המוסיקלית האנדלוסית מפיהם של ידענים מוסלמים. במשך הזמן הוא הפך במרוקו לאחד המומחים הגדולים של מסורת מוסיקלית זו, ורבים, יהודים כמוסלמים, באו לשאול את דעתו בעניני המוסיקה האנדלוסית ושירת ה״קצידה״. מפיו שאב ר^, דוד אלקאים את מנגינות השירים המוסלמיים ששימשו כמיקצבים לשיריו של המשורר.ע"כ

כתב־היד של שירי דודים נשאר אצל המחבר עד לפטירתו ועבר לאחר מכן לבנו חיים משה, המתגורר כיום באגאדיר שבדרום מרוקו והשומר עליו עד היום. כתב היד המתפרסם כאן במהדורת צילום הינו העתקה מהמקור, שנעשתה ע״י ר׳ מרדכי זעפראני ז״ל, שהיה סופר סת״ם ידוע בקהילת מוגאדור. המעתיק רשם גם בסוף כה״י שני פיוטים מפרי עטו.

למרות המוניטין שיצאו לר׳ דוד אלקאים בקרב בני קהילתו ולמרות המקום החשוב שתופס כיום הקובץ שיר ידידות בחייהם התרבותיים והרוחניים של רבים מיוצאי מרוקו, לא נכתבו עד כה כל מחקר וכל רשימה ממצה על חייו ופעלו של המשורר ולא על שירתו. ובכן, מי היה זה ר׳ דוד אלקאים — או רד״א בראשי תיבות — אשר לבטח עוד ידובר בו וביצירתו בשנים הבאות?

ר׳ דוד אלקאים חי במחצית השניה של המאה הי״ט ובמחצית הראשונה של המאה הכ׳, באחת הקהילות התוססות ביותר והפתוחות ביותר להשפעות אירופאיות בקרב יהדות מרוקו. זוהי מוגאדור, או אצווירה ע״פ שמה הערבי, שעל חוף דרומה של מרוקו. הוא נפטר שם בשנת 1941, בגיל של למעלה מתשעים שנה. רבים הם יוצאי מוגאדור החיים בארץ ואשר הכירוהו אישית אך מעט ידוע להם על יצירתו המלאה ואף על מספר שנות חייו המדויק, כולל בתו החיה כיום בטבריה. כולם זוכרים בעיקר את כשרונותיו האמנותיים המדהימים ואת חייו הקשים שהתנהלו כמעט על סף העוני.

ע״פ העדויות החוזרות הנשמעות מפי מכריו, דברים הרמוזים גם ביצירתו שבכתב, הרי ניחן ר׳ דוד אלקאים בכישורים אמנותיים רבים ומופלאים שמהם הוא הוציא בדוחק את פרנסתו. ראשית, הוא צייר בדייקנות מדהימה דיוקנאות של בני הקהילה, ובמיוחד דיוקנאות של זוגות צעירים לפני חתונתם או לאחריה, או — להבדיל — דיוקנאות של אנשים שנפטרו וקרוביהם רצו להנציח את דמותם. הוא צייר את תמונותיו מתוך עמידה מול בעל הדיוקן, מתוך תמונות צילום ולפעמים אף מתוך זיכרון והיכרות בלבד, והכל בגודל טבעי. שנית, הוא עסק בנגרות וייצר רהיטים אמנותיים ומסגרות מיוחדות למראות. מספרים שלא היה לו מתחרה באמנות גילוף העץ. ארונות הקודש שהוא בנה היו מוצבים באחדים מבתי הכנסת הרבים של מוגאדור, וכשהיה צורך להרכיב רהיטים מיוחדים שהגיעו מפורקים מאנגליה למשל, פנו תמיד לר^, דוד אלקאים. שלישית, הוא כתב כתובות על קלף ועיטר אותן בעיטורים מרהיבים בצבעי כסף וזהב. מאחדות מכתובות אלה ניתן עדיין להתפעל אצל יוצאי מוגאדור השומרים עליהן ביראת כבוד יתירה וכעל יצירות אמנות ממש. רביעית, הוא הכין מצבות מיוחדות לקבריהם של עשירי הקהילה וחרט עליהן את הנוסחאות לזכרם של הנפטרים באותיות ברונזה. חמישית, הוא ייצר שופרות ועסק כמו־כן בעבודות פח אמנותיות, כגון ייצור קופסאות ותיבות למזכרות, וחנוכיות. גם ממלאכת הריפוד בעור הוא לא משך את ידיו, והיו גם שהביאו לו עורות של חיות לפחלצם.

אכן, פעילות מקצועית ואמנותית עניפה ומגוונת ביותר. אך אין פירוט כל העיסוקים האלה בא כאן לפאר את דמותו של משוררנו אלא בעיקר כדי להבין את הרקע המקצועי שלו ואת רגישותו הפלסטית והאסתטית החדה כפי שתתבטא למשל בתיאוריו הרבים של כלי המקדש ושל עצמים וחפצים שונים. כמו־כן, פירוט זה בא ללמד על מידת תסכולו, לו הוא נתן פורקן ברבים משיריו. על כך, למרות כל הכישורים וכל העיסוקים האלה לא היתה הפרוטה מצויה ברווח בכיסו. למרות כל המוניטין שיצאו לו במוגאדור, לא הספיקו לו אמונתו ואומנותו כדי להתפרנס בכבוד, ובשירתו הוא מציג את חכמתו כ״חכמת העני״ עם כל המשתמע מכך.

הערת המחבר: אחד המסרנים שסיפרו לי על חייו של ר׳ דוד אלקאים תיאר את מצבו הכלכלי ע״פ הפתגם הערבי־מרוקאי: ״סבע צנאיע, וחק צ'איע״, ובתרגום חפשי לעברית: שבעה מקצועות, אך הפרנסה חסרה.

מגוון עיסוקים זה שבתחום המלאכה והאמנות קובעים את ר׳ דוד אלקאים כמשורר יוצא דופן בקרב גדולי המשוררים העבריים שקמו לפניו במרוקו. אלה עסקו רובם ככולם בשירה כעיסוק משלים לצד עיסוקם העיקרי בהרבצת תורה, בהלכה או בדיינות, כגון ר׳ יעקב אבן צור (פאס, 1673 —1753), ר׳ דוד חסין (מכנאס, 1720 —1790), ר׳ יעקב ברדוגו(מכנאס, ? — 1843), ר׳ רפאל משה אלבאז (צפרו, 1823 —1896) ועוד רבים אחרים. רד״א עסק כל ימי חייו במלאכה לשם פרנסתו ולא עסק במקורות המסורתיים של היהדות אלא למען הלימוד לשמו. כפי שמתברר מתוך שירתו, הוא היה בקי בתנ״ך ובפרשנותו, במדרש ובתלמוד וכן בספרות הקבלה, בספר הזוהר בעיקר. דרך הלימוד העצמי המוגבר של מקורות אלה, הוא גם רכש את יסודות השפה העברית, יסודות שיהפכו תחת עטו למסכת מסועפת ועשירה כל כך. פרט לעברית ולערבית־היהודית המדוברת במוגאדור וכן לערבית החצי־ספרותית של שירת ״הקצידה״ המוסלמית, שלט כנראה ר^, דוד אלקאים גם באנגלית ובצרפתית. את השפות הזרות הוא למד מתוך לימוד עצמי בלבד.

מבוא מתוך הספר שירי דודים-כפי שנכתבו בכתב ידו של ר' מרדכי זעפרני ז"ל

ר׳ דוד אלקאים — משורר אמן ומשכיל–מאת יוסף שיטרית

שירה ופיוט

בצד חכמתם בהלכה, נתברכו חכמי צפרו גם ברגש ובדמיון מפותחים. כמעט כולם כתבו שירים, פיוטים וקינות. בין המשוררים הבולטים ביופי לשונם ובדקות ביטויים יש למנות את ר׳ שמואל בן ר׳ יהודה אלבאז שחיבר: א) ״נועם שיח״, פיוטים וקינות על חרבן בית המקדש והגלות; ב) אזהרות, על מנין המצוות כדוגמת האזהרות שכתב ר׳ יצחק ב״ר ראובן. רבי עמרם אחיו, שחיבר ספר שירים ופיוטים בשם ״קול זמרה״, ר׳ רפאל משה אלבאז בן ר׳ שמואל שחיבר ספר ״שיר חדש״, ר׳ שלום אזולאי(נפטר בשנת תרפ״ב), כתב שירים המצטיינים בלשון צחה וציורית מלאת רגש ונראית כאילו היא המשיר ישיר לשירת משוררי ספרד ר׳ שלמה בן גבירול או ר׳ יהודה הלוי. מפורסם ביותר שירו בשבח התורה ״לי אמרה נעימה״, שהבית הראשון שלו אנו נותנים כאן:

שפע יופייך הדורה

נוגה זרחך כיסה כלימה

עש כסיל כימה

ובושה חמה

אספו וחפו זהרם

הפשיטו סות פארם

 והשליכו ציץ נזרם

מלהב יופייך

ולהט לחייך

איילת אהבים, יעלת־חן, עדינה, תמה.

 לו יראך האדם כי ימות — וחי

בטל אורך תעירה

ישני מערה.

המשורר מדמה את התורה ליעלת חן, שיופייה ואורה מכלים ומבייש את אור החמה עש כסיל וכימה. תוך שינוי סדר המלים הוא משתמש בפסוק ״לא יראני האדם וחי״ ומשמעותו משתנה לחיוב. האדם כי ימות יראה את אור התורה— וחי. כי טל אורה הוא טל תחיה המחיה אף ישיני מערה. הדימויים בשיר קולחים ומשתנים בזה אחר זה. ומעניקים לשיר עוז ביטוי ותנועה שובבה. השפה ציורית, השורות קצרות עם חרוזים מלאים ומתחלפים. שתי השורות הארוכות בבית נראים כשיא התמונה. בהם כאילו לא יכול המשורר לעצור בלשונו מלתאר התורה בשפע תארי־שבח, שהשיא בהם הוא היותה מחיה את המת. שירתם של החכמים הנ״ל, היא בעיקרה שירת קדש. הם שרו:

הערות המחבר: על הגלות והגאולה הנכספת. ברוב שיריו מתלונן ר׳ רפאל משה אלבאז על אורך הגלות ועל העלבון הצורב שיש בכך שישראל משועבדים ״לממשל ניני אמה״. בשיריו משתקפת הציפיה לגאולה, האהבה והערגה שבלבו לארץ ישראל: אל עיר קדש כמה בשרי כלה שארי

מלבד משוררים אלה ידועים עוד חכמים אחרים שכתבו שירה כגון ר׳ יוסף עטייה, ר׳ עמוד אביטבול שספרו שבכתב יד. עט הזמיר, כולל גם פיוטים רבים ונדפסו גם בסוף ספר מנחת העמר; רבי אליהו ן׳ הרוש שיריו נדפסו בסוף ספרו ברכת אליהו, ״מהלל אל״ למר אבי זצ״ל, בסוף ספרו תורה וחיים. ר׳ ראובן אג׳ייני שספרו ״שפתי רננות״ נדפס בסטנסל בירושלים תשל״ג.

מאין יבוא עזרי

בה רעיוני וסעיפי דבקו.

שירים לחגים ומועדים. חגיהם של יהודי המערב הצטיינו בשפע השירה שהיהודי שר בעת סעודתו, תפלתו, ובמפגשי רעים וקרובים. השירות הללו השרו אוירה מיוחדת לכל חג, עד שבמשך דורות כל חג נזדהה והתמזג עם מנגינות השירים המיוחדות לו. המשוררים במארוקו כתבו כולם שירים לחגים ולמועדים, בהם סיפרו על ענייני דיומא ועל המאפיין את החג, וסיימו באיחולים לגאולה ולביאת המשיח.

שירי מוסר: ר׳ רפאל משה כתב שירים על מאבקו של האדם עם יצרו הרע, בהם הוא נותן עצות לאדם כיצד להשמר ממנו, להתרחק ממדות רעות, ולהדבק בטובות:

אני לדודי פאר המדות אוהב טהר־לב

שפל ברך וקומה

אדם להבל דמה

 יתרון דעת וחכמה

דורש טוב עמו

נתן מלחמו

בתומו

הולך רצוף

אהבה לבו לא גבה

לא מינה לא מקצתה.

אחי אתה הסר כעס מלב

כי היא מדה מגונה

ואת פושעים הוא מנה

מי פתי יסור הנה

איש אף יגרה

אפו יחרה

 הוא יורה

חצים ואש־להבה

 הוות בקרבה

כי דרכי שאול ביתה

על מדת הגאוה כותב רבי רפאל משה בשירתו .

מה יתאונן אדם ילוד אשה

 שני חייו כמלונה במקשה

הבל הבלים חרפה ובושה

איך יתגאה כארי יתנשא

 ליום עברות נפשו יבשה

קצר ימים לא בכח יגבר

בשצף קצף או מת או נשבר

מה יענה ביום שידובר

 יצריח ועל אויביו יתגבר

כל טובו ויופיו חמק עבר

בקרוב עליו בוגדים עם מריעים

 יהפך עליו למשחית הודו

אז יתן חשבון על כל פשעים

אין שכחה לפני כסא כבודו

אם יעלה לשמים שיאו

יתבונן מוצאו ומובאו

מים סרוחים ממנו יצאו

ידל כחו לרעבו וצמאו

איך ירום ונשא לפני בוראו

 לו חכמו ישכילו זאת ויראו

במה נחשב תולעת קטנה

מעבר מאוס עבר ושנה

 יתפעם אם עקצתו כינה

ועל פת לחם פניו נשתנה

איש אשר אלה לו למנה

 מה אחריתם רוש ולענה

משפט כתוב חבורות ופצעים

מלך אדיר דנו ומעידו

גאים ורמי קומה גדועים

 יעלו בתוהו ויאבדו

שירים לכבוד התורה ו ל ו מ ד י ה. שתפקידם חינוכי, לנטוע בלב ההמון אהבה לתורה ויראת־כבוד לתלמידי־חכמים. ולסוג זה שייכים שירי תפארת ששרו לכבודם של חכמים ואישים שהיו נדיבים ורודפי מצוות. ולהיפך קינות לפטירתם של בני העדה, תלמידי חכמים ומנהיגים.

שירי שעשועים. שירתו של ר׳ רפאל משה הצטיינה אף בחוש הומור. הוא כתב שיר על ״מקקים״, ״בק״ בערבית. בנושא זה התכתב בשירה ר׳ אבנר ישראל הצרפתי, ויכוח בין איש לאשה בה כל צד מונה את הצד שכנגד ^.

משוררים במארוקו כתבו שירים אף בשפה הערבית. שירי מוסר. כגון השיר: ״תובו ללאה יא נאס״ [שובו לאל הוי אנשים] לר׳ עמור אביטבול. ״מארית מן הווא האני״ [לא ראיתי מי שהוא בטוח] לר׳ רפאל משה.

אף ר׳ דוד אראג׳יל רבה הראשון של צפרו, כתב כנראה שירים רבים וממנו נשארת תוכחה— מוסר לאדם.

כל אגרותיהם של החכמים כתובות במליצה בסגנון המקאמה. גם בזה גדל כחם של רבני צפרו. ר׳ עמור אביטבול חיבר ספר ״עט הזמיר״, ר׳ שלמה אביו כתב עט סופר; ר׳ רפאל משה אלבאז כתב ספר ״שקל הקדש״  . ר' שמואל אלבאז כתב "עט דודים".

גם חכמות כלליות ידועות היו לפחות לכמה מחכמי צפרו. מסורת בידינו שר׳ דוד אראזיל היה מכיר את חכמת אלכימייא. ר^, משה בן חמו ידע את השפה הערבית וספרות הישמעאלים — ספרות הפיק׳ה— על בוריין. ״בקיא בלשונותם בחסיריהם וביתרותם, עד שפנו אליו בשאלות חכמי הגויים.

ברפואה היו להם ידיעות אלמנטריות, על צמחים שמועילים לרפואה. רשימות שונות של תרופות השאירו בידינו. בשטה זה היו בידם מסורות שבכתב, אף מנשים זקנות שהיה להן נסיון רב ומסורות שבעל פה, בשימוש בצמחים ותרופות אחרות. הם ידעו להרכיב חיסון נגד חולי אבעבועות. יהודי צפרו השתמשו הרבה בקמיעין וסגולות לרפואה. מערים אחרות פנו אליהם בבקשה לכתיבת קמיעין.

הערת המחבר: ראה תעודות 227, 305, 307, 309. ביניהם התכתבות בין ר׳ רפאל אהרן מונסונייגו ור׳ יהודה אלבאז בהם מבקש ממנו קמיעין ורפואות שונות. בקשר לרופאים, הנוהג היה כמו שאמרנו שכל זקנה שהיה לה קצת נסיון ושומעת על חולה הולכת לבקר אצלו ומיעצת למשפחה לנסות רפואה זו או אחרת, ולפעמים בלטו אנשים שהצבור נתן להם כנוי רופא אברהם אטביב = הרופא, משה אטביב או שלמה אטביב; זכורה לי האגדה שספר לי אבא ז״ל על רופא שזכה לכנוי כזה, ורצה לרכוש גם מסמכים על מקצועו, הוא פנה אל רב אחד שהיה פקח ולקחו לגבות עדויות מהחולים שנתרפאו על ידו, אחרי שבקרו אצל כל החולים שברשימה אשר ביד הרופא התנהל דו־שיח בין הרופא והרב; הרב מבקש שיתלוה עמו הרופא לבקר עוד במקום אחר לגבות עוד עדויות, הרופא, באיזה מקום, הרב, בבית הקברות, הרופא ומה לנו עם המתים, הרב, עד עתה שמענו עדויות מפי החיים שנתרפאו על ידך, מעכשיו עלי לפנות למתים לשמוע כמה מתו בטפולך.ע"כ

פרק המשה עשר-חיי הרוח-קהלת צפרו-רבי דוד עובדיה כרך ג'-עמוד-156

השושלת הסעידית, שהייתה שושלת מוסלמית סונית ממוצא ערבי, שלטה על מרוקו בשנים 1554 – 1659 , ובתקופתה היה אפשר למצוא במדינה יהודים שמילאו תפקידים כלכליים ומדיניים. יחסה של השושלת הסעידית ליהודים היה חיובי, וביהודים שמונו לתפקידים בממשל ובדיפלומטיה היה השגריר היהודי דון שמואל פאלאג'י, שחתם בשם הסעידים על הסכם עם הולנד. הסכם זה היה ההסכם הראשון של מרוקו עם מדינה אירופית. הסעידים העבירו את עיר הבירה של מרוקו למרקש ובנו בה מלאח ליהודים. לצד הפתיחות כלפי היהודים הכבידה עליהם השושלת הסעידית את נטל המס ומעמדם נשאר כשל ד'ימי, בני חסות של שלטון האסלאם.

עד לגירוש הגדול מספרד ב- 1492 היו מרוקו וספרד יחידה גאוגרפית אחת, והיה ביניהן מעבר כמעט חופשי והגירה פנימית. כשהתחילו רדיפות היהודים עוד לפני הגירוש עצמו עברו יהודים מספרד לצפון אפריקה:"כשגדלה והלכה מצוקתם של יהודי ספרד התחילו עוברים למדינת ברבריה שממנה באו רבים מאבותיהם לפני מאות שנים".  על הקשר הבלתי אמצעי בין היהודים בספרד ליהודי המגרב כתב הירשברג כי על פי הגניזה הקהירית, יהודי ספרד היו במקור יהודים מצפון אפריקה שבגירוש חזרו למקום שממנו באו. לפי אומדנים, מתוך כשלוש מאות אלף הגולים מספרד ומפורטוגל רק שלושים–ארבעים אלף התיישבו במרוקו, שהגיעו אליה דרך נמלי סאלי, אספי, לארש וארזילה. מגורשי ספרד הגיעו לערים הגדולות וגם לכפרים באטלס והתרכזו באזור החוף, שממנו יכלו לקיים קשרי מסחר עם אנגלייה וספרד, בדרום המדינה, ששם הייתה השפעה חזקה של הברברים והיהודים עסקו ברוכלות ובחקלאות, ובמרכז המדינה, ושם התפרנסו ממסחר קמעונאי וממלאכה זעירה.

את הקשיים, ההשפלות והייסורים שהיו מנת חלקם של מקצת המגורשים שהגיעו לפאס ולסאלי תיאר רבי אברהם אדרוטיאל, שכתב כי בנות ישראל חוללו ורבים בפאס מתו בצמא: "ומהם אכלו האריות ושאריות הפליטה באה לפאס ונאספו שם כל העדרים יחד גדולים כקטנים חכמים ונבונים".  ואולם אדרוטיאל מרעיף תשבחות על המלך מולאי מנסור, שעזר ליהודים להגיע לפאס, ומכנה אותו "חסיד אומות העולם".

המאה השש עשרה במרוקו התאפיינה באירועים דרמטיים שהשפיעו השפעה חדה על יהודי מרוקו הוותיקים. כאמור, עשרות אלפי יהודים היגרו למרוקו מספרד ומפורטוגל, ומאבקי השליטה בבית המלוכה הביאו עימם הטלת מיסים דרקוניים. היהודים חיו במעמד של בני חסות, "ד'ימי",  והוטלו עליהם מגבלות על אורח החיים: בלבוש, באיסור רכיבה על סוס ובחיוב לבישת בגד מזהה. במקומות מסוימים כמו בפאס היו ניסיונות לאסלם יהודים בכוח ולגרשם מערים ומכפרים. הבצורת, הרעב והמצוקה הכלכלית והחברתית היו אפוא כר נרחב לתסיסה משיחית-קבלית, וברבות השנים גרמה התסיסה לתנועה השבתאית לתקוע יתד במרוקו.

אירוע מכונן בתולדות מרוקו באותה התקופה היה קרב שלושת המלכים. הקרב נערך בקסר אל כביר שבצפון מרוקו ב- 4 באוגוסט 1578 בין מלך פורטוגל סבסטיאן, שרצה דריסת רגל במרוקו וכרת ברית עם השליט המודח של מרוקו אבו עבדללה מחמד השני, ובין סולטאן מרוקו עבד אל מלכ הראשון. את הקואליציה של מלך פורטוגל והשליט המודח הביס צבאו של עבד אל מלכ הראשון, ובקרב נהרג אבו עבדאללה מחמד. גם מלך פורטוגל נהרג, והסולטאן המכהן עבד אל מלכ מת בקרב מוות טבעי. על מרוקו הומלך אפוא סולטאן חדש: אחמד אל-מנסור, בן משפחתו של הסולטאן שנהרג. אחמד אל-מנסור מלך עשרים וחמש שנה  (1578 – 1603), וכונה אל-מנסור המנצח. על קרב שלושת המלכים וסיומו בהצלחה לטובת היהודים נכתב בספר "דברי הימים" של רבי שאול סיררו מפאס: "והייתה המלחמה חזקה עד מאוד בשנת השל"ח יום ב' לרח' אלול ולכן נתקבצו החכמים וקיימו על נפשם ועל זרעם לעשות פורים ומתנות לאביונים משם ואילך עד שיבוא בקרוב".  התקופה שקדמה לשנת עלייתו של אל-מנסור לשלטון הייתה סוערת ולוותה באנדרלמוסיה גדולה ובמאבקי שליטה בתוך בית המלוכה שגרמו לפגיעות ביהודים ולהטלת מיסים ומגבלות על חיי היהודים בכלל. לעומת זאת הייתה תקופת שלטונו אחת התקופות היפות של יהודי מרוקו, כמו שכתב בר אשר: "משנת 1578 עד שנת 1603 תחשב מלכותו הארוכה של אחמד אל מנצור כנוה מדבר ליהודים ]…[ לעיתים נדירות ידעה מרוקו שקט ושגשוג כאלה שידעה תחת שלטונו".

לאחר מותו של אל-מנסור בשנת 1603 החלו מאבקי שליטה בין יורשיו, והם עוררו מחדש את האלימות שנרגעה בתקופת שלטונו. מלחמת הכול בכול פרצה: מכל עבר צצו מנהיגים דתיים, נלחמו ביניהם וזרעו הרס וחורבן. נוסף על השבטים הברבריים גם השבטים הערביים השתתפו בקרבות, וזו הייתה תקופת האנרכיה הקודרת ביותר שידעה מרוקו. בתקופה זו גם ערים מבוססות ושלוות בדרך כלל, כמו פאס, היו טרף לקבוצות אלימות. הפילוג בין יורשיו של אל-מנסור לווה במלחמת אחים ובירידה איטית של בית המלוכה, והן בישרו את קיצה של השושלת הסעידית: "לאחר מותו של המלך התחילה מלחמה על כיסא המלוכה בין בנו ויורשו מוחמד ובין שני אחי אביו, הקרב הזה לווה בהתקפות על היהודים, הטלת מיסים כבדים, גירוש של יהודים כפי שכותב רבי שאול סיררו בספר דברי הימים".

סיררו, כותב הכרוניקה של יהדות פאס, מתאר את השנים שס"ד–שס"ו  (1604 – 1606)( וכן שע"ד–שפ"ג -( 1614 – 1623)  כשנים של בצורת ורעב שהביאו למותם של שבעת אלפים איש. מחירי מצרכי מזון כמו חיטה האמירו והגיעו למחיר של שלוש מאות אוקיות. זה היה רצף של שנים קשות לתושבי מרוקו בכלל וליהודים בפרט, שמאות מהם מתו ברעב: "בני פאס היקרים נפוחים כנאד מזי רעב, ויתר משש מאות אנשים נשים ובחורות בתולות שהמירו דתם".

בשנים אלו הייתה הגירה של יהודים מפאס בגלל המאורעות, ובהם היו רא"א ורבי סולימאן אוחנה, שעלו לארץ ישראל: "מספר רב של רבני המערב עזבו את ארצם ]…[ בעיר הקבלה היו גם רבנים אחרים מארץ הדרעא שבה מצאה חוכמת הקבלה קן, והתוודעו לגדולי המקובלים רבי חיים ויטאל והאר"י, אליהם הצטרפו הרבנים יוסף המערבי בן טבול ורבי סולימאן אוחנה מפאס, בירושלים התיישבו הרב שמואל חאגיז ורבי יעקב צבאח ובחברון הרב אברהם אזולאי".

בשנת שס"ט  (1609)  כבש השליט עבדאללה בן מולאי את פאס וגרם סבל רב ליהודי פאס. הוא העלה את מחירי המזון והוריד את ערך הכסף, וכך גורם הפסד גדול לבעלי הון ולאנשים אמידים, שמקצתם היו יהודים. סיררו כתב על שנת שע"א  (1611)  שהייתה קשה ליהודי פאס, ותיאר את הסחיטה של השליט את היהודים בדרישתו לשלם לו סכום עצום כמס שיוכפל אם יאחרו לשלם ביום אחד: "מולאי זיידאן אשר חשבנו בצלו נחיה יצא הקצף מלפניו, בא השר הצורר ואמר שייתנו היהודים עשרת אלפים אוקיות ]…[ ואמר שאם לא יתנום קודם הלילה שיתנו למחר כפליים והתחיל לגבות ולא הספיק היום,למחר אמר שייתנו לו עשרים אלף אוקיות".  בשנים הללו גורשו היהודים גם מתרודאנט שבדרום מרוקו. רבי יעקב איפרגאן מתרודאנט, המקובל שכתב את הספר "מנחה חדשה", תיאר בהקדמה לספרו את הייסורים ואת הגירוש שעברו: "בימים ההם התקדרו עוד שמי יהודי מרוקו מפני סכסוכים מדיניים ומקרים רעים, בחבל שוש בעיר תארודאנט היו בשנת שנ"ח [ 1598 ] רעב ומגפה שמפניהם נאלצו יהודי העיר לגלות ממנה ילכו ויתישבו בעיר אקה".

פאס נחשבת לאחת מארבע הערים המקודשות לאסלאם. הייתה בה קהילה יהודית חזקה וגדולי הרבנים ישבו בה, ועימם כותבי הכרוניקה היהודית במרוקו, כמו רבי שאול סיררו, ומכאן התיאור הסלקטיבי של ההיסטוריה של יהדות מרוקו, שהתמקד בעיקר בקורות קהילה זו. לכן התמונה המתקבלת אינה תמיד אמינה בהכרח, כי היא צובעת את חיי כל היהודים במרוקו בגוונים שחורים על בסיס תיאור האירועים בפאס בלבד.

הירשברג מבקר את כותבי האירועים בפאס ומציין כי האירועים הקשים היו נחלת כולם, ולא רק היהודים סבלו: "בכולם התעללו השלטונות וגבו מהם את המחיר של מאבקי הירושה ]…[ תיאור התקופה לאור המקורות היהודיים והידיעות על מה שקורה במרוקו היו על ידי אנשי פאס ששמו את המיקוד על מה שקורה בפאס". לדעת הירשברג, אנשי פאס התעלמו מהקורות את היהודים במקומות אחרים, והאנרכיה ששלטה במאה השש עשרה, עם שלטון השריפים, פגעה בכולם, ערבים, ברברים ויהודים.

מארמול, היסטוריון ספרדי ששהה במחצית המאה השש עשרה בצפון אפריקה, העריך שמספר היהודים בפאס היה עשרת אלפים נפש ואבחן את רובם כמגורשי ספרד. הוא מתאר את יהודי פאס כמושפלים שהמוסלמים פוגעים בהם ותוקפים אותם ברחוב, ומציין כי נאסר עליהם לנעול נעלי עור, אבל היהודים נחשבים משכילים והמלך מפקיד בידיהם את ניהול ענייני בית המלוכה.

לסיכום, המצב הכלכלי-חברתי-דתי של יהודי מרוקו הושפע ממאבקי שליטה תכופים מצד הטוענים לכתר. מאבקים אלו לוו בהטלת מיסים דרקוניים על היהודים, ואפליה וגזרות על חיי הדת של היהודים מאפיינות את מצבם ברוב הזמן. השנים 1603 – 1612 , שלדעת החוקרים היו השנים שבהן עזב רא"א את פאס, מאופיינות במצוקה כלכלית, בבצורת וברעב, בכאוס ובמאבקי שליטה.

עמרם בן ישי- גלות וגאולה במשנתו הקבלית של רבי אברהם אזולאי ב"חסד לאברהם"

דיון: ספינות העפלה עם צפון אפריקאים

האומדנים של מספר מעפילי צפון אפריקה שהעפילו ישירות מחוף אלג'יר נע בין 854 ל- 1,200 . היו חוקרים העריכו שבמחנות קפריסין שהו בין 1,500 ל- 2500 מעפילים צפון אפריקאים 340 ללא פירוט באיזה ספינות העפילו ולא של ארצות מוצאם.

שלוש הספינות הראשונות מחוף אלג'יר. כפי שאין הסכמה בין החוקרים על מספר המעפילים המוגרבים כך אין הסכמה לגבי מספר המעפילים הצפון אפריקאים בשתי הספינות הראשונות שהפליגו במהלך שנת 1947 ,ישירות מחוף אלג'יר: 'יהודה הלוי' ו'שיבת ציון' )טבלה (1

להערכת חוקרים שונים מספר המעפילים ב'יהודה הלוי' נע בין 430 399 , ב'שיבת ציון' היו 411 מעפילים. לסקר העריך ש"מאביב 1947 ועד אפריל 1948 עלו כ – 1,200 יהודים: ממרוקו – 800 ו – 350 300 מתוניסיה לארץ ישראל. 341 לעומת נתונים אלה אותרו במאגר 934 מעפילים מוגרבים שהעפילו מחופי צפון אפריקה, כולל 22 מעפילי 'הפורצים שהצליחו להגיע לחופי הארץ. אם כי, יהודה ברגינסקי ציין שבהפלגה הראשונה של הספינה 'כ"ט בנובמבר' הועברו בלב ים 50 ילדים מצפון אפריקה ל'הפורצים'.

הנתון של בראגינסקי מחזק את הטענה בדבר אי דיוק בנתוני ספינות מעפילים. יתכן שמאחר ומעפילי 'הפורצים' הצליחו לפרוץ את המצור הבריטי לא התבצע עבורם רישום מסודר. עם זאת, בארכיון 'יד טבנקין' נמצאו שמות של חלק ממעפילי 'הפורצים' שהופנו לקיבוצים רמת הכובש ורגבים ביניהם היה מעפיל בודד, חזן דוד, אשתו נשארה בקזבלנקה, והופנה לבית עולים הסנה ברעננה.

לפי המאגר העפילו בספינה 'יהודה הלוי' 425 מעפילים מוגרבים ובספינה 'שיבת ציון' 487 . הפער בנתוני שתי הספינות במאגר (934 ) לאומדן הרשמי ( 1200 ) הוא 266 לטובת האומדן. קיימת אפשרות שהאומדן כלל גם מעפילים שהעפילו מנמלי אירופה אם כי אין לכך אסמכתא. בעוד שהפער מול אומדני החוקרים נע מ – 49 ל- 98 לטובת המאגר. פער בולט של 76 מעפילים היה בין אומדן המעפילים בספינה 'שיבת ציון' ( 411) מעפילים לעומת ( 487 ) מעפילים במאגר )טבלה .(1

גם לאחר קיזוז המעפילים החולים שהורדו מספינות המעפילים עם בני משפחותיהם או מעפילים שנפצעו במאבק נגד החיילים הבריטיים עדיין לא ברור מספרם של המעפילים המוגרבים. מ'יהודה הלוי' דווח שהורדו שמונה מעפילים והועברו לעתלית. במאגר נמצאו רק חמישה מבני משפחת ישראל שהועברו לעתלית עם בנם החולה. 24 מעפילים חולים, ממחנה המעבר הזמני בבאראקי, אלג'יר, הורדו מ'שיבת ציון' והועברו לעתלית. לעומת דיווח נוסף על 'שיבת ציון' שהורדו ממנה שתי משפחות נוספות למחנה עתלית. במאגר נמצאה רק משפחה אחת, בנארוש בת שתי נפשות מאלג'יר שהורדה בחיפה והועברה למחנה עתלית.

ספינות מעפילים עם צפון אפריקאים מנמלי אירופה. האומדנים על מספרי המעפילים שהעפילו מחופי אירופה איטליה וצרפת )טבלה – 2 ( הושוו למאגר השמות. רוב דיווחי המוסד לעלייה ב' היו חפים ממידע כמותי על מוצאם של המעפילים מחופי אירופה, בין של יהודים ממזרח אירופה ובין של יהודים מצפון אפריקה, למעט הדיווח על הספינות 'כ"ט בנובמבר' ו'לקוממיות'. בספינות בהן מספרם של המוגרבים היה שולי הם לא תועדו בדיווחי מפקדי ומלווי הספינות ולא בדיווחים רשמיים של המוסד לעלייה ב'.

ספינות מנמלי איטליה. יהודה ארזי ועדה ארזי וסרני היו האחראים על ההעפלה מאיטליה. יהודה בראגינסקי ציין שלא היה תיאום בין שני מרכזי העלייה בפריס ורומא ולא שיתוף פעולה ביניהם. 12,500 מעפילים העפילו בשתים עשרה ספינות מחופי איטליה וביניהם 287 ( 2.3%)  מוגרבים.

מעפיל צפון אפריקאי אחד עלה מנמלי איטליה, בין 12/46 8/46 , וגורש לקפריסין. בין 5/1947 1/1947 גורשו לקפריסין 27 מעפילים צפון אפריקאים, ובין 12/1947 6/1947 גורשו 60 מעפילים מוגרבים לקפריסין. בין 5/1948 1/1948 גורשו 209 מעפילים מוגרבים. אפשר לראות מגמת עלייה הדרגתית במספר המעפילים מצפון אפריקה מנמלי איטליה שהתגברה לקראת הקמת המדינה.

לא נמצא הסבר להתעלמות ראשי המרכז באיטליה ממעפילי לוב שעלו דרך איטליה לפלשתינה- א"י. השליח ישראל גורליק [כינויו 'הדוד']מקיבוץ שדה נחום שפעל בלוב, שלח צעירים לאיטליה עם  דרכונים מזויפים שהתקבלו שם על ידי שליחי המוסד לעלייה ב". להערכתו של מאיר שילון, מלוב, היקף העלייה שאורגנה על ידי 'הדוד' 1947 1946 , כ- 1,700 מעפילים. למידע זה לא נמצאה אסמכתא. סימון רחל טענה ש- 2000 יהודים לובים עלו בתקופה שלאחר מלחה"ע השנייה עד להקמת המדינה.

כאמור, נתוני ההעפלה מנמלי איטליה )טבלה 2 ( הראו ש שהמוגרבים היוו – 2.3% מכלל המעפילים. נתון שולי שלא הצדיק תשומת לב מהממסד באותה עת, 5/1948 9/1946 , שהיה עסוק בהצלת שארית הפליטה. ניתן לשער שכאשר היה מדובר בפחות מ- 1% של מעפילים צפון אפריקאים בספינה 'לא תפחידונו' הדבר מובן. אם כי, לפי דיווח של יצחק אברהמי, שליח לקפריסין, ב'לא תפחידונו' היו 50 מעפילים רובם בני נוער מצפון אפריקה. אך לא נמצא לכך אישוש ברשימות מגורשי קפריסין שעלו לפלשתינה א"י וישראל. במאגר נמצאו רק שמונה מעפילים צפון אפריקאים על הספינה 'לא תפחידונו'. – ב'קדימה' העפילו 29 –  ( 3.6%) צפון אפריקאים. כפי שאפשר להתרשם רק לגבי שתי ספינות 'יחיעם' ו'לא תפחידונו' היה אומדן של מעפילים מוגרבים.

נתון ראוי לציון הוא העפלתו מאלג'יר של המעפיל אברהם מויאל ב'ארבע החירויות', ספטמבר 1946 , שהיה בין המגורשים הראשונים לקפריסין. אלי זוהר מלווה ב'ארבע החירויות', הזכיר ש"פתאום קיבלנו הוראה לשנות כיוון הפלגתנו לכיוון של צפון אפריקה". ושם ]…[ "מול תוניס קיבלנו מספר סירות שהביאו עולים צפון אפריקאים. בין האנשים היה רב מרוקאי שהיו לו ארבע נשים".  כלומר, בספינה 'ארבע החירויות' היו יותר ממעפיל אחד משנמצא במאגר.

ב'שבתאי לוז'ינסקי' נמצא במאגר מעפיל מוגרבי אחד בלבד, שעלה ברבע הראשון של שנת 1947 . בדוח שכתב אחד ממעפילי 'שבתאי לוז'ינסקי' פורטו תלאותיו בספינה ואפשר היה להתעלם ממעפיל צפון אפריקאי בודד על הספינה. יש אפשרות שנתון זה מתעלם ממעפילים מוגרבים שהיו בין 357 מעפילי 'שבתאי לוז'ינסקי' שהצליחו להישאר בארץ אחרי הנחיתה בחוף ניצנים ו'מעפילים' בני הארץ באו לסייע בידם ולהבריחם לקיבוצים השכנים נעצרו וגורשו לקפריסין, אך שמות הצפון אפריקאים לא אותרו ברשימות הקיימות בארכיונים.

ראובן אהרני ציין שבין מעפילי 'יחיעם' היו 251 מצפון אפריקה שעברו אליה מהספינה 'נחשון'. הוא הוסיף שבין האירופאים לצפון אפריקאים היו בעיות סדר ומשמעת. במאגר נמצאו כ- 200 שמות של מעפילים מוגרבים שהעפילו ב'יחיעם'. בראיון אישי עם מלווה של 'יחיעם' הוא לא הזכיר כלל שבספינה היו במעפילים מצפון אפריקה. בספינה 'מולדת' העפילו 14 מעפילים מוגרבים. גם מהספינות שהפליגו מנמלי איטליה הורדו כ- 30 מעפילים חולים וכאלה שנפגעו במאבק עם הבריטים, ללא ציון שמותיהם, בנמל חיפה.

דניאל ביטון בר אלי -מי אתה המעפיל הצפון אפריקאי?– עבודת גמר מחקרית לקבלת התואר "מוסמך האוניברסיטה"– רעיון 'החלוץ האחיד ו'תוכנית המיליון