מורשת יהדות מרוקו

נאם הרב חיים דוד סירירו יחשל״א

ע״ע בחינה למסדרי הגטין

רבותי הגדולים!

מה נחמד היום וגדול לאלהינו, יום שחברו יחד גדולי שבטי ישראל, מלכי רבנן, לדרוש ולחקור ולתקן בקעי האומה ולסדר סדריה באמת ובאמונה. באמת שמחה חרדית מלאה חדרי לבבינו, ע״ז נאמר אשרנו מה טוב חלקנו, ובפרט כי כאן נמצא וכאן היה ידידנו מחמד עינינו, נשיא אלהים בתוכנו, דורש טוב לעמו, אחינו שרנו, היקר משה בוטבול יחיה בטוב ויאריך ימים אמן.

בכן, אם יראה בעיני מורי, אענה גם אני חלקי אם יוכשר בעיני מורי׳ ואיני מזהיר ח״ו אלא כמזכיר, הוא ענין הגטין שהוא ענין הכרחי בעיקרי הדת, אשר מרכז היהדות ועמוד בית ישראל מיוסד עליו, כי לא נעלם מעיני מורי מה שהחמירו רז״ל וגדרו בענין הזה למנות אנשים מומחים לענין זה, כמ״ש בריש ״גטין״ אתא לקמיה דרב אחאי שהיה ממונה על הגטין, גם מה שאמר רבנו ירוחם על מ״ש בגמרא כל שאינו יודע בטיב גטין וקדושין אין לו עסק עמהם. פי׳ ז״ל אפילו חסר לו אלא דבר א׳ שנחלקו בו שני תנאים ובא אמורא ופסק בא׳ מהם אם לא שמיע ליה סברת האמורא לא יהיה לו עסק עמהם. ואם הם אמרו בדורותם ע״ה שלבם בפתחו של אולם, מה נענה אנן יתמי דיתמי? בבן אם יוכשר בעיני מורי כי יותן חק שאין א׳ יכול לסדר הגט עד אשר יעבור בבור המבחן בב״ד הגבה. כי קודם לזה היה הדבר מסור לרבנים היושבים ראש לסדר הגטין, ואולם אחר שיצא חק שכפי הנמוס לא יסדרו, יען יש בסדור מתן שכר, אם כן במקום אשר אין איש ראוי עפ״י המבחן, מחויב הרב לסדר הגט בלי תשלום שכר, ובמקום שיש מי שראוי, יסדר המסדר בשכרו. ובזה יהיה על ישראל ועל רבנן שלום.

ודחקתי עצמי ליכנס לענין זה יען בא לידינו מעיר גדולה גט ע״י שליח וראינו כי כלו עלה קמשונים, ולולא חשש העגון היינו פוסלים אותו בשופי ע״ז חם לבי אם באחת ערי הגדולות ימצא ענין כזה, מה יעשו הכפרים הקטנים אשר באמת חסרה בהם תורה? וזכורני כי בהיותי בעיר מראקש יע״א בא לידינו גט מאחד הכפרים וראינו שאין בו ממש. וכתבנו למושל המחוז למנוע כתיבת הגט רק לאשר תהיה בידו תעודה מב״ד של עיר מראקש יע״א. וכאשר יצא דבר מלכות לא בא לפנינו רק אחד מהרבה מסדרים, ובבחינה ראינו שהוא עם הארץ מוחלט ואינו יודע בין ימינו לשמאלו, והיו באים מכל הכפרים לקבל הגט ע״י בדי״ץ ואח״ז מצינו ת״ח ראוי והגון לענין ומננו אותו ע״ז ז״ש רבי יעקב ז״ל ובקרב ימים שמעתי כי נתבקש בש״מ ואיני יודע היום כיצד מתנהגים.

הן אמת שלא יעלה על הדעת שימצא ח״ו במדינות המערב ענין כזה יען תודה לאל לא השבית לנו ה׳ גואל ובכל מדינה ומדינה יש רבנים וחכמים יושבי על מדין כי לא אלמן ישראל. אן כאשר נטל הענין מהרבנים הראשים, לא כל הרוצה ליטול את השם, יטול, החפץ ימלא ידו בקולמוס, ובניר ויכהן במשרה זאת רק עד אשר יעבור בכור המבחן ע״י בדי״ץ הגבה ואז יוכשר לכהן לה׳ ולתורתו.

וצור ישראל יצילנו משגיאות ויראנו נפלאות וחיש יחיש ישועתנו בקרוב אמן

וזה נוסח ההחלטה שנתקבלה בענין זה.

א – כל מסדרי הגטין צריכים להיות בידם תעודה מאת רבני הב״ד הגבה אחרי בחינה.

ב – כל מקום שלא נמצא שם מסדר בתעודה, חובת הב׳׳ד או הדיליגי לסדר הגט חנם אין כסף.

ג – גם על המסדרים הנכחים תחול החובה הזאת.

ד – הודעה מאת הרבנים לכל מסדרי הגטין שבעירם ושבמחוזם להיותם מוכנים להבחן בר״ח אייר.

הרב כמוהר״ר רפאל ברוך טולידאנו יחשל׳׳א נאם ע״ע פנויה שילדה שמשדינן הוולד אחר האב היכא שיראה לב״ד שמהנטען נתעברה, וחברי המועצה לא הסכימו עמו.

אחר החלטה זו דבר הרב שאול אבן דנאן יצ״ו שחובה עלינו לדאוג לנולדים האלה למען חיותם, והאמת כי רבים קופצים לקחתם להם לבנים, ומוציאים עליהם הוצאות מרובות בחבה יתרה לסיבת תאות הבנים המקשקשת בחובם כי מנע ה׳ מהם פרי בטן, ולקיחתם זאת הויה ע״י הוריהם, אב ואם גם שניהם או רק ע׳׳י האם לבדה אם לא נתברר אב, גם יש שכותבים שטר מסירה ע״ז, אשר כח השטר ההוא דל למאד כפה״ד לעצור בעד ההורים מלחזור בם, ויש שמתחכמים לחייב את ההורים שאם יחזרו בהם ישלמו ללוקח כל מה שהוציא וכו׳.

בכל זאת אין לב הלוקח נכון ובטוח במה שעשו מחשש ערמת ההורים אשר בראותם את ילדיהם חיו בריאים וטובים ויהיו לחפץ, באים בעקיפים גם מסיתים את הבנים לבגוד באלה אשר גדלום ובלו את ימיהם בעבורם ברוב עמל וצער גדול בנים, והפרדה זו בטרם עת הראויה קשה עליהם למאד, שכמעט נפשם קשורה בנפשם. מסבה זו רבים חדלו וימנעו רביבים והשפע נעצר.

בכן ראוי לנו לתקן תקנה שתהיה סייעתא לגומלים האלה עזר סומן, אף הבטחה כדי שלא יבואו ההורים לבגידה ועמלם לא יהיה לשוא.

כל הרבנים פה אחד הסכימו לדברי הרב לתקן תקנה הנותנת כח לגומלים האלה ע׳׳י מנוי להם מכח הב״ד להוציא הוצאות עליהם, וגם אם יעשה איזה שטר ע״ז יהיה קיים בכל תנאיו. גם הרשו את הרב הנז׳ לכתוב נוסח לתקנה זו לכל פרטיה, וזה נוסח התקנה.

אנחנו הרבנים הדיינים פה מארוק בהיותנו מתועדים במועצת הרבנים השנתית ביום כ״ח וכ״ט חשון תש׳׳ט לעתה הסכמתנו ברצון ובהחלטה גמורה, בכח הב׳׳ד שניתן לנו ע׳׳פ תורתנו הקדושה, שכל הנולדים אשר נתנו בידי אחרים לגדלם ולהטפל בהם בבניהם בכל צרכיהם, בין בשטר בין בע״פ, בין יהיה השטר עשוי באופן המועיל עפה׳׳ד בין יהי בטל עפ״י הדין, על הכל הננו ממנים עליהם את הלוקחים אותם, להוציא עליהם כל ההוצאות הצריכות להם, בריוח ולא בצמצום עד אשר יגדלו בשנים הראוים להיותם בני דעת לפי ראות עיני הב״ד (ז׳׳א מי׳׳ג שנה עד מלאת כ׳ שנה) וכל מה שיוציאו עליהם כנז׳ הרי הוא חוב גמור על ההורים בין אב ואם יחד, בין אחד מהם לבדו, אם חזרו בהם לקחת את בניהם אכן אם לא חזרו בהם אזי אין שום תשלום כלל, כי רק בתורת חסד גמלום, גם כל שטר שנעשה ע״ז בין ההורים והלוקחים הרי הוא שו״ק לכל תנאיו לזכות הלוקחים הגומלים את הילדים, ואין שום ערעור בעולם יכול לגרוע כח השטר בכח הבית דין יפה ע״כ.

מועצת הרבנים השנייה-משה עמאר-המשפט העברי במרוקו-עמוד 240

10/11/19

התע״ט-1719

בהיות כי קהלינו נר״ו תקנו האלגאבילא על המשא ומתן, ומכרו הקהל נר״ו האלגאבי״לא הנזכרת לקצת מן הקהל, ויהי היום טוענים הקונים הנכרים ואומרים שהרבה אנשים מהקהל אינם נותנים להם האלגאבי׳׳לא כתקנה כשגובים מהם, ורוצים להשביע בספר תורה לאנשים שחושדים אותם, והנתבעים טוענים שזה טענת ספק ואין בה דין שבועה אלא חרם סתם דווקא. לכן פסקנו בניהם שכל מי מהקהל שירצו הקונים הנד להשביעו בס״ת שת״ת היסת ישביעוהו לפי שהגאביל״א היא מס ודין המס כל אחד נשבע על נכסיו כמה ראוי ליתן, גם זה הענין כל אחד נשבע כמה נשא ונתן כדי שיראה כמה נתחייב ליתן. ולראיה ח״פ בשמנה ועשרים לאלול המי שנת חמשת אלפים וארבע מאות ותשעה ושבעים ליצי׳.

וכן אם ירצו הקונים הנז׳ להשביע הנתבעים בכל חדש שבכל סוף כל חדש ישביעו הנתבעים על הימים שעברו וקיים.

ישועה בלא״א כמוהר״ר משה בן חמו זלה״ה

אחרי ראותי דברי החכם נר״ו נראה שהדין דין אמת וחתמתי

מאיר בכה״ר יוסףי דאבילא זלה״ה

תעודה מספר 26

הן אמת שלימים שעברו עמדו יחדיו קהלינו ישצ"ו במעמד הבית דין ישמרם אל שקצת מהם סעו המה למנוחות וקצתם הם חיים עדנה יבלו ימיהם בטוב ותקנו תקנה הגונה וישרה בעיני אלוקים ואדם והוכרזה בבית הדין הגדולה במעמד כל הקהל ישצ"ו גדולים וקטנים וקבלוה עליהם ועל זרעם .

והוא שמאותו זמן והלאה כשתהיה איזה מצות תפילין או שמחת חתן וכלה לא ילכו עימהם הנשים אחרי החתן ואחרי בעל המצווה בתופים ובמחולות כלל וכלל לא ולא ילכו עימהם, כי אם האנשים לבד ואם יעברו מלבד שהם מובדלים מעדת ה' ועוברים על דברי חכמים עוד בה שהרשות נתונה ביד הנגיד אשר יהיה בימים ההם והקהל והבית דין ליסירם כפי ראות עיניהם ונכתבה התקנה וכו….

וחתמו בה כל הבית דין ויחדיו הקהל והן היום חזרו לסורם הרע ואדרבא הוסיפו על השמועה ותבאנה האנשים על הנשים בדין ערובה ותבקע הארץ לקולם, ונתקיים בהם מקרא שכתוב "ויאמר ה' יען כי גבהו בנות ציון ותלכנה נטיות גרון ומסקרות עיניים הלוך וטפוף תלכנה וברגליהם תעכסנה" (ישעיה)

והני שבביב בישי (עצים רעים. הגויים הרשעים) דאיתנהו גבן עומדים צפופים ועיניהם רואות וכלות על זאת ידוו הדווים ועל זה רואי כלכ אשר נגעה יראת ה' בלבו לחגור חימה נגד המתפרצים האלה ולהחזיר עטרה ליושנה ובכן בגזירות עירין עלאין אנו גוזרים שמהיום הזה והלאה ועוד כל ימי הארץ אנו מקבלים עלינו ועל זרעינו שבכל זמן אשר תהיה איזה מצות תפלין או שמחת חתן וכלה לא תצא שום אשה אחריו כלל, כי אם האנשים בלבד.

 וכל העובר על זה גדול או קטן מלבד שהוא מובדל מעדת ה' ועובר על דת , אנו מקבלים עד עתה ששום תלמיד חכם לא יכנס לו בסעודת מצוה אם היא מצות תפלין ואם הוא חתן לא יברכו לו ברכת אירוסין וברכת נישואין ולא יכתבו לו כתובה.

 עוד אנו גוזרין שהכלה בלית טבילתה שהיא ליל מצא אשה לא ילך עמה שום איש וכמו שנאמר לא ישא אותה על ידיו וזהו התיקון לתקן להבא ומאי דאזל אזל ה' הטוב יכפר בעד, ושומע לנו ישכון בטח ושאנן מפחד רעה, ואשר לא שת לבו לזאת תמטייה ליטותא דרבנן בסילוא דלא מבע דמא, ונחש על עקבו לא יפסיק.

                                                       בכתב יד הרב יקותיאל אלבאז.

תעודה מספר 27

ב״ה

התקס"ח —תקס"ט

מכירת האלסיג׳א באייר התקס״ח עד ר״ח אייר התקס״ט הקונה יהודה צבע בסך־קם־כם׳ ום־דת־בקושח״ך מדי חדש בחדשו והמוכרים בקוש״ח הר״א אלבאז והר״ש ן׳ מאמאן והר׳ דוד הכהן והר׳ אברהם אסודרי והר׳ יעקב אביטבול והר׳ שלמה אדהאן והר׳ מכלוף בן עטייא והר׳ אהרן הכהן והר׳ יצחק ג׳ייני ועפ״י התנאים הנוהגים והקצב אשר לא יפרע פרעון הגון רשאי בעל האלסי׳גה למנוע השוחטים שלא ישחטו לו עוד ושריר ובריר וקיים.                                                                           

שאול ישועה ס״ט מאיד צבע סליט״א

קהלת צפרו-רבי דוד עובדיה- תעודות-כרך א'

מריבה ראשונה

נהול הבית

אכל החתול את הבשר ואנחנו נשארנו עם הזוג שלומד, לפעמים בדרך הקשה, קשה מאוד אפילו, איך מתנהל הבית. הכופתאות שבסיפור הבא יהיו בסופו של דבר תחנה חשובה בחיי בני הזוג. כאן ייקבעו הכללים לפיהם יתנהל הבית, מי אומר ומצווה ומי נכנע ועושה, הכול כמובן מתוך אושר והנאה מרובים…

כֻּפְתָּאוֹת
זוֹהְרָא הַצְּעִירָה בְּמִטְפַּחַת כִּסְּתָה רֹאשָׁהּ.
כִּי עְקִיקִיבּ נָשָׂא אוֹתָהּ לוֹ לְאִשָּׁה,
מֵעַכְשָׁו עָלֶיהָ לִהְיוֹת עֲקֶרֶת בַּיִת
עְקִּיקִיבּ לֹא רוֹצֶה שֶׁיֶּחְסַר אֲפִלּוּ זַיִת.
אֲנִי רוֹצָה שֶׁהַכֹּל יִהְיֶה נָקִי וּמְסֻדָּר
שֶׁבִּגְדִי יִהְיֶה תָּמִיד מְגֹהָץ וּמְהֻדָּר!

כָּךְ אוֹמֵר חֲתָנֵנוּ לְכַלָּתוֹ הַמִּסְכֵּנָה,
שֶׁלְּיַחַס כָּזֶה עַד עַתָּה לֹא הִסְכִּינָה.
כֵּן! עְקִיקִיבּ הוּא בָּחוּר עָרִיץ
יוֹתֵר מִכָּל אֶת עַצְמוֹ מַעֲרִיץ.

עְקִיקִיבּ אֵצֶל רָשֶׁל וּבְּרָהָם מִתְאָרֵחַ
שׁוֹתֶה הַרְבֵּה וּבַיַּיִן לִבּוֹ שָׂמֵחַ
הִגִּישׁוּ לוֹ מַגָּשׁ שֶׁל כֻּפְתָּאוֹת
כַּמָּה טוֹבוֹת הֵן, כַּמָּה נָאוֹת!

'רַק כֻּפְתָּאוֹת כָּאֵלֶּה לְהַבָּא אֲנִי אֹכַל,'
אָמַר עְקִיקִיבּ בְּשַׁנְּנוֹ אֶת שֵׁם הַמַּאֲכָל
מִתְנַדְנֵד אָנָה וְאָנָה הוּא חוֹזֵר לְבֵיתוֹ
שָׁם הוּא מִתְכּוֹנֵן לְבַקֵּשׁ מֵאִשְׁתּוֹ

לְבַשֵּׁל לוֹ מֵהַיּוֹם רַק כֻּפְתָּאוֹת
בָּהֶן אֶת בִּטְנוֹ הוּא רוֹעֶה לְמַלֹּאת.
וְכָךְ אוֹמֵר הוּא לְאִשְׁתּוֹ בְּקוֹל רָם:
תְּבַשְּׁלִי מָה שֶׁאָכַלְתִּי אֵצֶל בְּרָהָם!
– מָה אָכַלְתָּ יַקִּירִי אָמַר לִי וַאֲבַשֵּׁל!
– אֵינִי זוֹכֵר, אֲנִי רוֹצֶה מָה שֶׁבִּשְׁלָה רָשֶׁל!
–אֱמֹר לִי וְקִירִי מָה אָכַלְתָּ?
מָה נָתְנוּ לְךָ שֶׁכָּל–כָּךְ אָהַבְתָּ?

מָה שֶׁאָכַלְתִּי שָׁם! מָה שֶׁאָכַלְתִּי שָׁם!
חָזַר עַל עַצְמוֹ, בְּלִי סוֹף, הַחוּשָׁם,
וּכְשֶׁלֹּא יָכְלָה לְסַפֵּק מְבֻקָּשׁוֹ – מִסְכֵּנָה אִשְׁתּוֹ;
הֶחְלִיט הַשִּׁכּוּר לְכַלּוֹת בָּהּ אֶת חֲמָתוֹ.
– מָה שֶׁאָכַלְתִּי שָׁם! אָמַר, וְהִפְלִיא בָּהּ מַכּוֹתָיו.
הַמִּסְכֵּנָה, הֵרִימָה קוֹלָהּ וְגָבְרָה עַל צַעֲקוֹתָיו:
מַכּוֹתֶיךָ הָפְכוּ אוֹתִי לְכֻּפְתָּאָה!
– תּוֹדָה, תּוֹדָה, אִשְׁתִּי הַמֻּפְלָאָה,
אָמַר הַשִּׁכּוֹר וּבִקֵּשׁ מְחִילָה
בְּרַם, אִם יָדַעְתָּ מִתְּחִלָּה
כִּי לְכֻפְתָּאוֹת הִתְכַּוַּנְתִּי
לָמָּה לְהַכּוֹתְךָ הִכְרַחְתָּ אוֹתִי ?

חזן בבית המרחץ-אשר כנפו-מעשיות מחורזות מחיי יהודי במרוקו-מריבה ראשונה

בשנת 1906 הייתה עצירת גשמים ושער הקמח עלה, ואז הוצרכו לטחון חטים ללוש ולאפות לחם כדי לחלקו מוכן לעניים. העבודה הייתה נעשית על ידי אשת הגזבר אמי ז"ל, עם אשת שלמה בן יעיש ושכנותיהן הגרות עמהן בחצר. בט' באב ובפורים היו עורכים מגבית בבתי הכנסת לטובת העניים.

השוחדות והמנחות שהיו מגישים לשרי העיר ולשבטי הברברים קיזזו את הכסף שיכול היה לשמש להגשת עזרה לנזקקים. עבודה ציבורית זו הייתה קשה ומפרכת. מור אבי שלא יכול לשאת את נטל גזברות העיר על שכמו, התפטר מתפקידו בשנת תרע"א, ובמקומו מונה הרב רפאל מאמאן ז"ל כגזבר העניים.

בשנת 1911 מרדו במלך משפחות "סרארדא די אזגאר" שליד פאס. נגדם שלח המלך את גדודיו. בינתיים נצטרפו אחרים למרד : בני מטיר, משפחות בני עלאהם, איית יוסי, איית חסין ואיית מרגי. הם השטלתו על הדרך בין צפרו לפאס, ואין יוצא ואין בא. שבטים אלו, עשו יד אחת להתנפל על המללאח בצפרו.

היהודים כשומעם מזימה זו, החלו להתארגן כדי לעמוד על נפשם. עוד לפני כל היו היהודים צוברים נשק. חיילים וברברים רבים היו באים לשוק עם נשקם. היהודים היו מלווים כסף לחיילים וברברים הזקוקים לכך, וכמשכון קיבלו מהם את נשקם. "משכונות מסוג זה רוכזו על ידי הנגיד במקום מיוחד. בין היהודים רבים היו הגיבורים, חסונים ואמיצים שידעו להשתמש בנשק.המנהיג מרדכי צבע היה גיבור עשוי ללא חת, תקיף ובעל קומה והופעה מרשימים. היהודים ידעו שאם תהיה התקפה על המללאח, היא תהיה ביום השוק, יום חמישי. ביום זה היו באים ברברים מכל הסביבה כדי לשווק את תוצרתם. ונקל היה למנהיגיהם, להפנותם, על ידי נאום אחד, נגד היהודים משום כך ביום חמישי היו מנהיגי הקהל עומדים על המשמר, שמא יחליטו הברברים להתנפל על המללאח.

יום חמישי אחד, "נשבר השוק (נכסר שוק(. הברברים פנו לעבר המללאח. מרדכי צבע, הצליח מהר לסגור את שערי המללאח על בריח. מיד נזדרזו היהודים שיו מחוץ למללח להיכנס לביתם. לאלו היה מרדכי נותן להיכנס דרך השער ולערבים שנמצאו בתוך המללאח לא נתן מרדכי לצאת. הוא אספם וחילקם בין בעלי בתים, עליהם הטיל לדאוג לכלכלתם.

ערבי אחד שהיה מוכר ליהודים ומצוי הרבה במללאח, לחוסיין זאזא, ביקש ממרדכי להכניסו בטענה שהוא רוצה להיפגש עם מכריו. אך השייך עמרם בן יעיש לא נאות לבקשתו, מחשש שזהו תכסיס, על מנת לנצל את כניסתו כדי שכל הברברים שהיו צרים על המללאח יתפרצו בהמונם. בינתיים חולק הנשק לאנשים היודעים להשתמש בו והועמדו על הגגות ובנקודות תורפה.

סגורים בתוך המללאח, היו היהודים מנהלים משא ומתן דרך גגות וחלונות מסורגים, עם משפחות ברבריות המוכנות לקבל על עצמן את השמירה על המללאח. כספים רבים שולמו אך לה היה ליהודים אמון וביטחון מלאים בשומרים אלה, היכולים לנצל שעת כושר ולהצטרף לברברים. מאין ברירה סמכו היהודים על משענת קנה רצוץ ושכרו שומרים בכסף רב, מלבד כלכלתם, לחם סוכר ומספוא לבהמותיהם. אחד מהשומרים אלה אף ביקש שיעמידו לרשותו סוס לרכב עליו. בינתיים טיפלו היהודים בבקיעי העיר. הם סתמו פריצות שנתגלו פה ושם. הגביהו מקומות נמוכים וחיזקו וביצרו את בתי הכסא שליד הנהר.

בד ובד כל בעל בית חיזק וביצר את ביתו. הכין קרשים, מלאי אבנים ושמן רותח, למקרה שהברברים יצליחו לפרוץ למללאח חס ושלום. ליל שבת שמעו השומרים קול הלמות פטישים של ברברים, המנסים לחתור חתירה דרכה יפרצו. מרדכי צבע ויצחק סבעוני, ממפקדי המללאח, עמדו ליד המקום וארבו להם.

משהשלימו את חתירתם ואחד הכניס ראשו דרכה, ירה עליו מרדכי צבע והרגו, משבאו לסלקו מהמקום, ירה חברו יצחק על הבאים והרג שנים מהם. משראו הברברים כי שחושה מהם נהרגו לקחו את ההרוגים ונסתלקו בבושת פנים מן המקום. בינתיים סתמו היהודים את הפירצה. והמללאח נשאר סגור ומסוגר.

באותה הפוגה החל מרדכי לשלשל את הערבים בני הערובה שהיו במללאח, מאחורי הגגות, אחד אחד.. ביום ראשון רמזו הערבים שהם מוכנים לעשות שלום עם היהודים. תחילה פחדו היהודים לצאת אליהם, ולבסוף העיז מרדכי צבע ואהרן אזולאי לצאת אליהם ולשאת ולתת אתם.

המשא ומתן נתארך עד שמשפחות היוצאים החלו לחשוש לחייהם. עם שקיעת החמה חזרו מרדכי ואהרן ודיווחו לקהל על המשא ומתן שניהלו. הם סיפרו כי הערבים דרשו למסור להם את הנשק שבידי היהודים, אך הם הכחישו שיש להם נשק. בסוף הוסכם שישלמו להם סכום של עשרים אלף פראנק, בתשלומים חודשיים, ונכבדי השבטים התחייבו שבכל יום חמישי, ישבו הם עצמם בשערי המללאח לשמור עליו. בנוסף לזה התחייבו היהודים לספק יום יום לחיילי המורדים שבמחנה עין שמאר, קמח סוכר וחיטה.

עם כל זה לא שקטו היהודים, וחייהם היו תלויים מנגד.

הערת המחבר: הספור על המצור וההסכם הנ״ל מלוקטים מכמה מקורות. מפי יצחק צבע בן מרדכי שמעתי את השתלשלות הדברים. גם באגרת ר׳ שלום אזולאי לכי״ח (תעו׳ 251) מסופרים עיקרי הדברים: ״כל גויי המערב היו שפה אחת… וימרדו באדוננו המלך יר״ה וילחצו וירעצו וירוצצו את היהודים וזה ארבעה חדשים שחלפו היינו נבוכים בארץ סגורים ומסוגרים אין יוצא ואין בא דוויים סחופים, דחופים ומטורפים, מושלכים במצולות ים סוער, ואגיתנו חישבה להשבר, ואף שק״ק צפרו נתנו שוחד לפלשתים הנק׳ איית יוסי שהיו צוררים מצרים לעירנו זאת יותר מ־20,000 פרנק, יגענו ולא הונה לנו כי פערו פיהם לבלי חוק ולא אמרו הון (משלי ל, טו) ומגמת פניהם היתה להשמיד להרוג ולאבד את כל היהודים, ושללם לבוז״.כן מתוארים הרבה מהדברים בשיר של ר׳ ראובן אגייני (תעו׳ 612) ובקונטרס צבא ימי הנ״ל.ע"כ

מתולדות העיר צפרו-פרק שישה עשר רבי דוד עובדיה-המצור על העיר צפרו-עמוד 169

השדה מן המדבר- מעשה באיילה בדמות אשה

האביב קרב ובא, ובעיירה בוענאן החלו ההכנות לקראת חג הפסח. הנשים הכשירו את תנורי האפיה והחלו לאפות את המצות נטולות השמרים והמלח, כדת וכדין. הגברים סיידו ושיפצו את הדירות, ואף הקניות בשוק המקומי הלכו וגברו. כל משפחה ממשפחות הקהילה הקטנה כבר הכינה לה כבשים לקורבן הפסח. כולן, מלבד משפחתו של משה בן־ישראל, המכונה באגו, שעדיין לא חזר ממסעותיו.

נוודי האיזור, שהכירו את מנהגי החג ואהבו את המצות נטולות המלח, הטרידו את היהודים בבקשות לקבל מהם מעט מצות. כשהגיעו לביתה של האלמנה עזו יחיא, כדי לבקש גם ממנה מצות, ענתה להם כי השנה המליחה אותן וכי לפיכך אינן טעימות עוד, ואז טרקה את הדלת וחצצה בינם לבין מצותיה, אותן החביאה בעזרת שלושת ילדיה בדירתה הקטנה.

אסתר אסרף, אשתו של רחימו, כרעה אז ללדת. ציריה היו קשים מנשוא, וכל זעקותיה למיילדות שתצלנה אותה לא הועילו. זעקה אסתר לבעלה ולחשה משהו באוזנו. הבעל היסס, אך המיילדות הפצירו בו למלא אחר מבוקשה. לפיכך הלך אל זכאי אזולאי, הפייטן היפהפה, האהוב על נשות העיירה, וביקש ממנו לבוא לשיר באוזני אשתו הכורעת ללדת.

מנהג ידוע הוא בעיירה, שיולדות המתקשות ללדת נעזרות בשיריו ובפיוטיו של רב או של פייטן כדי להסיח דעתן מציריהן ולהקל בכך על הלידה. אלא שפייטן זה יפהפה היה, וגם רווק. ולא שירו היה מקל על הנשים הכורעות ללדת, אלא אהבתן הנסתרת אליו. היטב הבין זאת זכאי, אך לא ניצל מעמדו לרעה ולא הביא למשכבו שום אשה מבין היולדות. היטב הבין זאת גם רחימו, שהיה מוכן בכל ליבו למלא אחר כל מבוקשה של אשתו, ובלבד שתלד בשלום ותזכה אותו בבן זכר או אפילו בבת, תחת בתו היפהפיה שנעלמה בהיותה בת חמש. שאז עלו כל החיפושים אחריה בתוהו, ונתבדו עזרת המושל וכישופי וקמיעי הרב מסעוד בן דוד. עקבותיה לא נודעו עוד.

תועה בין הרים ורכסים, מיוזע ועייף הגיע באגו, סוחר העורות הידוע בכל כפרי הסביבה, למעיין מים, רכן עליו וגמע מלוא גרון. כיצד תעה בדרך, אותה הוא מכיר זה עשרות בשנים, תהה. והלא עשה דרכו כברגיל, על גבי פירדתו העמוסה לעייפה בעורות עיזים וכבשים שקנה בכפרים. והלוא מיהר להגיע לביתו, כדי שיוותר לו די זמן להכין את חג הפסח הקרב ובא. והנה הוא שכוב על גבו ליד מעיין המים.

באגו הירהר בכך עד שנרדם.

שוב ושוב געתה פירדתו, עד שהתעורר בבהלה וניתר על רגליו. הוא הביט בבהמתו שעמדה לידו וטפח על צווארה בחיבה. כאתון בלעם היית לי, אמר. לפתע שמע רחש גדול מאחורי גבו. הסב את ראשו: איילות וצבאים היו מטפסים בקלילות על הרכס המצל על המעיין, כמרחפים על פני האדמה.

באגו קפץ ממקומו, טיפס אחריהם על הרכס וצפה בעדר הממשיך להתרחק. לרגע חשב שהשתגע, ועמד ופיו פעור בתדהמה. אחר שוב אימץ רגליו בריצה אחר העדר. לשווא. האיילות היפהפיות נעלמו מעיניו.

הוא עלה על גבעה, הצל על עיניו בכף ידו ואימץ אותן כדי לצפות באיילות. ממרחק נראה העדר, ובתוכו דמותה של איילה מוזרה.

באגו סקר את סביבתו והבחין באוהל גדול החבוי בצל גבעה. הוא חזר אל פירדתו, שחיכתה לו בנאמנות ליד המעיין, ורכב עליה במעלה הגבעה לכיוון האוהל.

חרד מפני האפשרות שדעתו נשתבשה עליו, בשל מה שראו עיניו, הגיע אל אוהל הנוודים. את פניו קידמו כלבים עצבניים, שנבחו וצווחו סביב פירדתו.

אב המשפחה, בעל האוהל, יצא לקראתו ובירכו לשלום. באגו החזיר לו ברכה וסיפר לו כי תעה בדרך אל עיירתו. מה שמדהים אותו יותר מכל, הוסיף ואמר, הוא שכאשר התעורר ליד המעיין ראה עדר איילות, ובו איילה בדמות אדם.

״זוהי שדה״, אמר הנווד הקשיש. ״וכבר שנים רבות היא שומרת על האיילות שלה, ההולכות ומתרבות מדי שנה.״

באגו ירד מעל גב בהמתו לארץ וכיבד את הנווד בסיגריה. הנווד הזמינו להיכנס לאוהל כדי לנוח מעט, ושניהם החלו מחליפים ביניהם דברים על אודות האיזור ועל העסקים, בעוד אשת הנווד מגישה להם תה חזק וחם.

השמש השוקעת על הנוף ההררי החלה לזרוק צלליה סביב. המראה הרהיב עיין והטיל על באגו אימה. הוא פנה אל הנווד הקשיש וביקשו ללון אצלו בלילה, כך שלא יצטרך להעמיק תעייתו בהרי המדבר החשוכים. כן אמר, כי בדעתו להישאר באיזור עד שיבוא שוב עדר האיילות כדי להרוות צמאונו במימי המעיין. אכן, כך הוא מנהג האיילות והשדה שלהן, אמר לו הזקן. ובאגו התחזק בדעתו להישאר שם, לראות מקרוב את האיילה המוזרה ולעמוד על טיבה.

אור הבוקר פגע בפניו של באגו הישן באוהל הנוודים, והוא התמתח במקומו. אחר קם, רחץ פניו ונטל ידיו, בירך על טלית ותפילין, התכבד בכוס תה ובפרוסת לחם יבש, נתן מלוא החופן שעורה לבהמתו והכין עצמו לצאת אל המעיין.

את שעת הצהריים בילה כבר על שפת המעיין, באכילת לחם בחמאה ותמרים ובתפילת מינחה. אחר הרחיק את פירדתו מן המקום, קשר את טלפיה בקשר חזק, תלה בצווארה שק מלא שעורה ואף קשר לה את עיניה, שלא תבריח את האיילות בגעייתה.

אחרי כל אלה שב אל המעיין וחיפש נקודת תצפית נוחה, ממנה יוכל לרוץ אחר האיילות עם שובן. לבסוף התיישב מאחורי גבעה קטנה, הסמוכה למעיין. משהבחין בעדר האיילות מתקרב, השתטח על האדמה ונצמד אליה בגופו. האיילות, ועימן צבאים ועופרים יפהפיים, הגיעו אל המעיין, וביניהן היצור המוזר, אשר נשכב על האדמה, מול עיני באגו ממש, והחל לגמוע מים כבן־אדם.

בחורה יפהפיה ועירומה כביום היוולדה היתה זו, ושערה השחור גולש עד לעקביה. עורה שחום היה, חמוקיה מגולפים רעננים ושיער ערוותה עבות כשיער ראשה. פניה, ראה באגו, היו עגולים וזוהרים, ועיניה שחורות כעיני האיילות. רגליה היו חטובות כרגלי עופר וגווה שטוח ומלוטש.

האיילה היפהפיה שטפה פניה בידיה במימי המעיין, ומחתה את שפתיה בזרועה הימנית, כדרך כל האדם. ברוב התרגשותו פלט באגו שיעול מגרונו ומיד תחב ראשו באדמה, שמא יבחין בו היצור ויברח לו. ואכן, היצור המוזר החל לסקור את סביבותיו ובאגו נחבא עוד יותר.

משהרים את ראשו בשנית הבחין במחזה מדהים: כל האיילות, הצבאים והעופרים הקיפו את היצור האנושי שעדיין שכב על ביטנו והיו מלקקים אותו בכל חלקי גופו. והוא, היצור, ציחקק בהנאה ושלח ידיו ללטף את ראשי החיות היפות והמרתקות כל־כך במראיהן. אחר התרומם יצור זה כאיילה וכל גופו נזקף כתמר, משתק את באגו מעוצמת יופיו, המיתמר מעל קו האופק של רכס הגבעות. באגו חשש שמא יבחין היצור היפהפה בנוכחותו, אך היצור, ואולי מוטב היפהפיה, סבבה בין חיותיה, בעוד שערה הגולש מתנוסס ברוח הקלה מאחורי גבה, והוא שחור וחלק ועבות ויפה להדהים.

באגו הביט בה והחל מהרהר שמא קמה חווה, אם כל הנשים בעולם, לתחיה, והנה היא לפניו, משתעשעת עם היפות שבחיות אשר על פני האדמה. שהלוא הן כה אוהבות אותה. ואיך ייתכן שחיות יפות אלה, הנחרדות מפני כל, רועות בכפיפה אחת עם יצור בדמות אדם.

ומה עלי לעשות, שאל באגו את עצמו, אחרי שהזין עיניו ביצור המוזר. והוא גמר אומר לרוץ אחר האיילות ולא להרפות עד שיתפוס את היפהפיה, אף אם צדק הנווד, והיא אכן שד משחת אשר יביא עליו אסון.

כעבור רגע קם על רגליו והחל לרדוף אחר עדר האיילות והעופרים. העופרים קיפצו ודילגו בחופזה והאיילות התפזרו לכל עבר. באגו דלק בכל כוחו אחר היפהפיה, ששיערה היפה ריפרף על פניו כל אימת שהצליח להדביקה. זרועותיה היפות נעו לפנים ולאחור, כאילו היו כנפיים, ובאגו הצטרך להגביר עוד ועוד את קצב ריצתו כדי להשיגה. אלא שהיפהפיה היחפה קלת רגליים היתה, ודהרה נפתלות לעבר הר גבוה, אותו גמעה באחת, בעוד באגו נעצר באמצע המעלה וחזהו מחשב להיקרע מפאת הלמות הלב.

האיילה היפהפיה בדמות אשה עלתה לפיסגת ההר, הסתובבה אל מול עיניו של באגו ותקעה בו את מבטה, כתוהה על מבוקשו, ואז החלה פתאום לשרוק לכל עבר, והאיילות, הצבאים והעופרים זינקו בבת־אחת ממקומות מסתור שמאחורי סלעים ושיחים ורצו לעברה אל פיסגת ההר.

באגו הנפעם החל מהרהר שמא אכן שדה היא זו ולא אדם, שהלוא היא שולטת בחיות הנמלטות מפני כל. והוא חזר על עקבותיו, אל פירדתו, ושב אל אוהל הנוודים.

הנווד הקשיש, אשר הבחין בבאגו מרחוק, יצא לקראתו בשאלה האם גם היום תעה במדבר. באגו סיפר לו בלהט את אשר עבר עליו.

״היא לא שדה״, פסק בסיימו לדבר.

״אם כך, למה לא הצלחת לתפוס אותה״, היקשה הנווד.

״באתי אליך כדי שתעזור לי ללכוד אותה. רק שני אנשים יכולים לתפוס אותה, וגם זאת — רק אם יסגרו עליה מכל עבר״, ענה לו באגו.

״לא, לא!״, השיב הזקן בתקיפות. ״אילו רציתי ללכוד אותה הייתי עושה זאת מזמן, בעזרת בני ואשתי. לפי אמונתנו אסור לנו לגעת בה, כי היא שדה ועלולה להזיק לנו.״

באגו הביט בנווד בחוסר אונים, אך בטרם פצה פיו, הפתיע אותו הזקן בספרו לו על עובר אורח, אשר ניסה ללכוד את השדה לפני כמה שנים ונכשל.

״שבועיים רץ אחריה עד שהתייאש והסתלק מכאן״, אמר הנווד. אחר הוסיף, כי יאמר לו, לבאגו, איך יוכל ללכוד אותה בקלות, מבלי שיצטרך אף לרוץ אחריה, וזאת בתנאי שיבטיח לו שני דברים: כי לא יגע בה לרעה וכי לעולם לא יביא אותה לאוהלו שלו.

באגו הבטיח בו במקום והנווד הזמינו שוב אל האוהל. באגו השתטח במקומו, וחיש קל נרדם. בשנתו חלם על האשה היפה, וראה כי היא הרודפת אותו. נדהם התעורר מחלומו המוזר, ואחר שב ונרדם עד בוקר.

עם הקיצו צייד אותו הנווד הקשיש בקערה מלאה דייסת תירס בלולה בחמאה ובלבן.

״קח מזון זה איתך ושים אותו ליד המעיין״, אמר לו הזקן. ״האיילות לא תאכלנה זאת, אלא השדה הנמצאת עימן. ואם היא בן אדם, כדבריך, הלוא תהא ביטנה מלאה ותכביד על ריצתה. ואתה, אל לך לאכול הרבה או לשתות מים, כדי שתהא ריצתך קלה משל השדה!״

באגו החזיק בקערת הסולת בעודו עולה על בהמתו ורכב אל המעיין. הוא הכין את הדרוש, כמיצוות הזקן, ואחר הסתתר. כעבור זמן ראה את העדר שב אל המעיין, ובתוכו היפהפיה, שירדה אל שפת המים בזהירות רבה, בעודה סוקרת את סביבתה. לפתע נעצרה ליד קערת הדייסה, הביטה בה, סקרה שוב את סביבתה והשיבה את מבטה הרעבתני אל הקערה. או־אז התיישבה על הארץ, שמה את הקערה בין רגליה והחלה לבלוע את תוכנה בשתי ידיה, בזריזות שהעידה על רעב ועל תאווה לאוכל הערב לחיכה.

בזהירות ובשימחה צפה באגו במתרחש ממקום תצפיתו. היפהפיה גמרה את האוכל והחלה לגרד באצבעותיה את גרגרי הדייסה שנותרו על דפנות הקערה. היא הטביעה את הקערה הריקה במימי המעיין, ומשנתמלאת הניפה אותה אל פיה והחלה לגמוע ממנה לרווייה.

ימים ספורים בלבד לפני ערב חג הפסח שב באגו לעיירתו, לבוענאן, כשהוא רכוב על פירדתו ולפניו הוא מחזיק אשה מגודלת שיער, יפה מאין כמוה, המכורבלת בתוך שמיכה וקשורה בידיה וברגליה.

בהיכנסו לביתו סיפרה לו אשתו הנדהמת, חנה, על האסון שאירע בעיירה: בהיעדרו כרעה אסתר אסרף ללדת ומתה בעת לידתה, וגם העובר שילדה ללא רוח חיים נולד.

באגו וחנה הסבו סביב האשה המוזרה, הקשורה בידיה וברגליה, והביטו בשיערה היפה, הנפרש סביבה כסדין משי מרהיב־עין. הם תחבו לפיה אוכל, בעיקר פרוסות לחם ובשר, והיא בלעה ברעבתנות, עד שנתקע האוכל בגרונה והחלה נחנקת. כופף באגו את היפהפיה על פניה והיכה באגרופו על גבה, עד שנפלט האוכל מפיה, ועימו גם פקעות־פקעות של עשב וקיא מעורב בדם.

אז החלה פתאום לצעוק ולגמגם, למלמל ולבכות.

באגו פרץ בקריאות שימחה, לפי שהבין כי היפהפיה, אותה לכד בעמל רב במדבר, אינה חירשת או אילמת, וכי פשוט איבדה את כושר דיבורה מחמת העשבים ומאכלי הבר שאכלה עם החיות כל חייה.

היפהפיה הצביעה על החבלים שקשרו את ידיה ורגליה וביקשה מבאגו בתנועת ראש שיתירם. באגו שיחררה והיא קמה על רגליה, החזיקה בידו וגררה אותו החוצה, מחווה בידה על העיירה.

למראה האשה היפה בפתח ביתו של באגו התאספו יהודים רבים סביב והיא החלה לצחוק, לגמגם ואף לנשק אותם. הרב מסעוד בן־דוד, שבא לראות את היצור המוזר, שדמותו דמות אשה ושערו גולש עד לקרסוליו, ביקש להיוודע מבאגו על פשר הדבר.

באגו סיפר לרב את תולדות תעייתו במדבר והתעכבותו ליד המעיין ואת סיפור לכידתה של היפהפיה. הרב קרב אליה והחל לדובבה בתנועות ידיים, כדי שתספר מי היא ומניין באה.

היא הצביעה בידה על ילדה קטנה שעמדה מולה, ואחר הסבירה, באותו אופן, כי בגיל צעיר הלכה לאיבוד, ומפחד שמא ימצא אותה מישהו ויפגע בה, נקשרה אל האיילות ונשארה עימן שנים רבות.

לפתע החל מישהו לצעוק מתוך ההמון: הלא זוהי בתם של רחימו ואסתר אסרף, שאבדה לפני למעלה מעשרים שנה! וההמון חיזקו בקריאות: זאת היא! זאת היא בתו של אסרף, שאשתו מתה השבוע בעת לידתה! זוהי שרה, אין ספק, זוהי שרה הקטנה והיפה!

היפהפיה הובלה לעבר ביתו של רחימו אסרף, שהיה יושב שבעה על המנוחה, אשתו, וכבר בגישתה אל הבית הצביעה עליו בידה והחלה לצחוק בקול. בדמעות נתקבלה שרה על־ידי אביה וכבר הושבה לידו, להתאבל על אימה, אותה לא זכתה עוד לראות.

השֵׁדה מן המדבר-סיפורים מהאפוס של יהדות מרוקו-נהוראי מאיר שטרית– מעשה באיילה בדמות אשה

משפחת סאלם

משפחה מיוחסת מוזכרת בשטרות הקהילה ובאגרת יחס פאס, פאס וחכמיה, א/ עמי 138 : ראר אברהם די סאלם.

בין איש חיל, גזע היחס, ראש בית אב, מורם מעם, בעל חסד, הצדיק ר׳ סאלם הניח ברכה: ר׳ אהרן.

נראה שהרב סאלם הנ״ל הוא אבי משפחות סאלם בדבדו, הרב סאלם חי בין השנים 1840-1780 לערך.

איש צדיק היה, ירא אלהים, גזע ישישים, מוכתר בנימוסין, הצדיק הרב אהרן (די סאלם) הנז׳ הניח ברכה: אברהם.

הנכבד, יקר ובר לבב, הולך ביושרו, חי מיגיע כפיו, בעל צדקה, גומל חסדים, הצדיק ר׳ אברהם הנז׳ הוליד: אהרן, מסעודא, מרימא.

המנוח, תם ועניו, מאושר בענייניו, משכים ומעריב, הצדיק ר׳ אהרן הוליד: אברהם.

גברא רבא, אבן טובה, מתהלך בתומו, גדל בשם טוב ונפטר בשם טוב, רץ למעשים טובים, הצדיק ר׳ מסעוד הוליד: יצחק, אברהם, יוסף, אסתר, מרימא.

איש צדיק היה, מבני עליה, בנן של קדושים, דחיל חטאין ועביד טבין, הצדיק ר׳ יוסף (הנק׳ יוסף די סעידא) הניח ברכה: יצחק.

החכם השלם, כבוד ה׳ מלא, הרב המופלא, מלמד תורה לבני ישראל, רב בית כנסת משפחת בן חמו, גדל בשם טוב ונפטר בשם טוב, הזקן הכשר החסיד הרב יצחק הוליד: יעקב, אהרן, סאלם (ה׳ ינקום נקמתו וידרוש דמו ודם זרעיותיו), סתירא, מאחא, מרימא (מפורסמת בצדקתה), לוויהא, סטונא.

צדיק תמים, ירא ה׳ ושלם, אבן פנה וראש פנה, רץ למעשה חסד, ר׳ סאלם הניח ברכה: משה.

החכם השלם, איש אשכולות, נעים הליבות, בר אבהן ובר אוריין, הצדיק הרב משה הנז׳ הוליד: סאלם, יצחק, עווישא, פריחא, סעירא.

הרב הצדיק, חמר עתיק, רץ למצוות ולמעשים טובים, זוכה ומזכה עושה ומעשה, גומל חסדים טובים, החסיד הרב סאלם הנז׳ הוליד: ציון, יצחק, משה, שמעון, סתירא, מאחא, מרימא, לוויהא.

השם הטוב, הולך ביושרו, מתפרנס מיגיע כפיו, עושה צדקות, הצדיק ר׳ יצחק הוליד: יוסף, אברהם, שמעון, עליזא.

הזקן הכשר, מנא דבשר, ראש בית אב, יראת ה׳ היא אוצרו, הצדיק ר׳ סאלם הוליד: שמואל, יוסף, משה, לוויהא.

גברא רבא יקירא, טוב לה׳ וטוב לבריות, עוסק במעשים טובים, בעל צדקה, הזקן הכשר הצדיק ר׳ שמואל הוליד: אהרן, שמעון, מסעוד, יעקב, סאלם (שלום), שלמה, יצחק, עווישא.

המרוחם, מתהלך בתומו, טוב וישר, משכים ומעריב, רודף צדקה וחסד, הצדיק ר׳ יוסף הנז׳ הוליד: רחמים, סאלם, עווישא, סתירא, מאחא, מרימא, מזל.

אין בידנו פרטים על הבנים של הצדיק ר׳ משה הנז׳.

המרוחם, איש אשכולות, נעים הליכות, יראת ה׳ היא אוצרו, הזקן הכשר הצדיק ר׳ סאלם (היה גר בעיר אחפיר) הוליד: דוד, יצחק, אברהם, אהרן, משה, יעקב, סעידא, אסתר, מאחא.

משפחת מסעוד

משפחת מסעור רשומה בשטרות הקהילה ״וולאד מסעוד ידי"ן לעריווץ״, הם בודאי קרובי משפחה של שלמה בן לעריווס המוזכר באגרת יחס פאס (פאט וחכמיה, ח״א, עמי 137).

איש צדיק היה, בן איש חיל, ירא אלהים וסר מרע, אילנא תקיפא, עץ עושה פרי, ביתו פתוח לרווחה, ומהנה ת״ח מנכסיו, החסיד (בביתו נהג להתארח המלוב״ן רבי יעקב אבוחצירא ז״ל) ר׳ אברהם (די מסעוד) הניח ברכה: מסעוד, מרימא, עווישא, לוויהא.

השם הטוב, תם ועניו, חי מיגיעי עשר אצבעותיו, בעל צדקה וחסד, משכים ומעריב לבי כנישתא, הצדיק ר׳ מסעוד הוליד: אברהם, אהרן, אסתר, סאעודא, עווישא.

פרי צדיק עושה חיים, גזע קדושים, מוכתר בנימוסין, אוצר כלי חמדה, ראש בית אב, הצדיק ר׳ מסעוד הניח ברכה: משה.

איש מורם מעם, סולת נקיה, מבני עליה, נוח לה׳ נוח לבריות, בעל צדקות הזקן הכשר, הצדיק ר׳ משה הוליד: אהרן הי״ד, מסיעד, יעקב, יוסף, לוויהא.

המרוחם, ישר ותם, בענייניו מאושר, משכים ומעריב, מתפרנס מיגיע כפיו, בעל צדקה וחסד, הצדיק ר׳ אהרן ה׳ ינקום דמו נקמתו, הוליד: יעקב (הי״ד), סתירא, סאעודא, לוויהא, מרימא.

המרוחם הצדיק ר׳ יעקב ה׳ ינקום דמו ודם זרעיותיו נפטר בלא זרע ב״מ.

המנוח, הולך תמים ופועל צדק, מוקיר רבנן ותלמידהון, גומל חסדים הזקן הכשר ר׳ מסיעד הוליד: משה, שלמה, מרי, לוויהא, נונא (ניבט).

המנוח, משכים ומעריב, אוהב תורה ולומדיה, הצדיק ר׳ יעקב הוליד: אהרן, משה, סאעודא, נונא, זהארי, פאני, עווישא, מרימא, מאחא, סתירא, רחל.

הנכבד, ויקר, מתפרנס מיגיע כפיו, בעל צדקה וחסד, ירא אלהים וסר מרע הזקן הכשר ר׳ יוסף הוליד: משה, אהרן, שמעון, מכלוף, מימון.

גברא רבא, אבן טובה, חזרן במצוות ובמעשים טובים, צדיק תמים, ראש בית אב, הזקן הבשר, ר׳ מסעוד (די מסיעד) הוליד: שמואל הי״ד, אליהו, סתירא, לוויהא.

גבר מרומם, אור יומם, ירא אלהים, מדותיו מדות יוצרו, מתפרנס מיגיע בפיו, רודף צדקה וחסד הזקן הבשר ר׳ שמואל ה׳ ינקום דמו הוליד: מסעוד, רחמים, משה, לוויהא, סאעודא, מאחא, נונא, סתירא, מרימא.

השם הטוב, תם וישר, נקי ובר, מתפרנס מעמל עשר אצבעותיו, בעל צדקה, הצדיק ר׳ אליהו הוליד: מסעוד, ר׳ משה, דוד, שמחה, מרימא.

פרי עץ הדר, זריז במצוות ובמעשים טובים, גומל חסדים טובים, הזקן הכשר ר׳ שלמה (^הנק׳ די מסעוד) הוליד: שמעון, אליהו, רחמים, שמואל, עווישא, סאעודא, לוויהא.

הגבר המרומם, נגיד נאמן, איש חסד ורחמים, נגיד הקהילה בעיר לעיון, חבר בחברה קדישא, עושה חסדים עם החיים ועם המתים הצדיק ר׳ שמעון הוליד בנים ובנות בפ״י הי״ו.

הזקן הכשר, מנא דבשר, בנם של קדושים, עושה צדקות וחסדים, יראת ה׳ היא אוצרו, הצדיק ר׳ יוסף (די מסעוד) הוליד: אהרן (הנק׳ הניבו), שלמה, מסעוד, סתירא.

בן איש חי, הולך בתום, טוב וישר, חי מיגיע כפיו, ירא אלהים וסר מרע, הזקן הכשר הצדיק ר׳ אהרן הנז׳ הוליד: שלמה, יוסף, סעדיה, מרים, סעידא, זהארי.

נכבד ויקר, נקי ובר, משכים ומעריב לבי כנישתא, זריז למעשים טובים ולצדקה, הצדיק ר׳ שלמה הוליד: יצחק, רחמים, אברהם, אשר, משה, יוסף, סאעודא, מרים.

המרוחם, ענוותן ושפל ברך, טוב לה׳ וטוב לבריות, בעל צדקה הצדיק ר׳ מסעוד הוליד: יוסף, רחמים, שמואל.

ר׳ יצחק די מסעוד ואחיו ר׳ דוד די מסעוד

גברא רבא יקירא, יקר רוח איש תבונה, מתפרנס מיגיע כפיו, רודף צדקה וחסד, חונן דלים, הזקן הכשר הצדיק ר׳ יצחק הוליד: אליהו, אברהם, סעידא, מרימא, עווישא.

איש צדיק היה, זקן ונשוא פנים, נעים הליכות, מדותיו מדות יוצרו, יראת ה׳ היא אוצרו, גומל חסדים טובים עם החיים ועם הנפטרים, בעל צדקה, ידיו רב לו בתורה, הצדיק ר׳ אליהו הוליד: מאחא, עווישא, סאעודא, מרימא.

המרוחם, טהור לב ועדין נפש הצדיק ר׳ אברהם נפטר בלא זרע ב״מ.

זקן ונשוא פנים, מתהלך בתומו צדיק, יושב באהלים של תורה ותפילה, משכים ומעריב לבית ה׳, גומל חסדים עם הבריות, השם הטוב הצדיק ר׳ דוד הוליד: ג׳אנא, עווישא, לוויהא.

בן איש חיל, דחיל חטאין ועביד טבין, ירא אלהים וסר מרע, גומל חסדים הצדיק ר׳ מסעוד (בן זריוול) הניח ברכה: יצחק. המנוח, תם וישר, בעניינו מאושר, חי מיגיע כפו בעל צדקה וחסד, הזקן הכשר ר׳ יצחק הנ״ז הוליד: מסעוד דל (בר עווישא דל), דוד, פורטון, אליז, מרינט, אסתר דל (בת עווישא ז"ל).

משפחת בן זגאיי

משפחה רמה מוזכרת באגרת יחס פאם, פאס וחכמיה, א/ עמי 137.

אחד מן הרמתים, אבי התעודה, ירא אלהים ושלם, איש חסד ורחמים, הצדיק ר׳ משה (^הנק׳ די מסעוד) הוליד: ר׳ שמואל, ר׳ מסעוד, ר׳ שלמה, יצחק, דוד, מאחא, עווישא.

החכם השלם והכולל, להודות ולהלל, כל אישורין כולל, מזרק טהור, מתחסד עם קונו, ביראת ה׳ טהורה, קיים כל מילי דרבנן, מלמד תורה לבני ישראל בישיבת רבינו דוד הכהן סקלי זצ״ל, החסיד הרב שמואל הנז׳ הוליד: עווישא.

איש צדיק, יקר רוח איש תבונה, שייף עייל שייף נפיק, גומל חסדים טובים עם החיים ועם הנפטרים, איש ספר הזקן הכשר ר׳ מסעוד הוליד: שמואל, משה, אהרן, סתירא, סאעודא, קמירא, ז׳אנא.

הנכבד ויקר, טוב וישר, ירא אלהים וסר מרע, זריז למעשים טובים, הצדיק ר׳ שמואל הנד הוליד: שאול (מסעוד), שמעון, יעקב, אליהו, רפאל, שושנה.

השם הטוב, אוהב תורה ולומדיה, משכים ומעריב, מתפרנס מיגיע כפיו, הצדיק ר׳ משה הנד הוליד: יצחק, דוד, ציון, יונתן, שמעון, רחל, עליזא, מאמאח.

גברא רבא, נקי ובר, תם וישר, בעל צדקה, משכים ומעריב, הצדיק ר׳ אהרן הנד הוליד: משה, שמואל, יעקב, שושנה, אסתר, יעל, פנינה, שרה.

בן איש חיל, בר אבהן ובר אוריין, איש ספר, פיו מפיק מרגליות, רודף צדקה וחסד, הזקן הכשר הצדיק ר׳ שלמה הוליד: משה, רחמים, שמואל, לוויהא, סתירא, קמירא.

המרוחם, איש תם וישר, מוקיר רבנן ותלמידהון, גומל חסדים טובים הצדיק ר׳ יצחק הוליד: שמואל, משה, סעידא.

היקר, בן היצהר, מתהלך ביושרו, משבים ומעריב, רץ למעשים טובים הצדיק ר׳ שמואל (בן ר׳ יצחק הנז׳) הוליד: יצחק, ציון, יונתן, שמעון, מרים, טני.

החשוב ונבון, בעל מדות טובות, נודב נדבות, הצדיק ר׳ משה (בן ר׳ יצחק הנד) הוליד: יצחק, שלמה, ציון, שושנה, זהרא.

הזקן הבשר, מנא דבשר, איש אמונה, בעל צדקה וחסד, ירא אלהים וסר מרע, טוב לה׳ וטוב לבריות ר׳ דוד (בן ר׳ משה הנז׳) הוליד: אברהם, משה, אסתר, עווישא.

יוסף, ר׳ אברהם, בליפא, דוד, סעידא, זמילא.

המרוחם, איש תם, חי מיגיע בפיו, גומל חסדים, הזקן הכשר ר׳ יוסף: אברהם, יוסף (נקרא ע״ש אביו יוסף, כי נולד אחר פטירת אביו, ונהגו בדבדו במקרה זה לקרוא שם לבן זכר הנולד כשם אביו הנפטר).

הצדיק, טהור לב ועדין נפש ר׳ אברהם נפטר בלא להניח זרע ב״מ.

גברא רבא, איש תבונה, בעל מדות טובות, חי מעמל עשר אצבעותיו, רץ למעשים טובים הצדיק ר׳ יוסף (בן יוסף) הניח ברכה: אברהם.

הזקן הכשר, מנא דכשר, רודף צדקה וחסד, יראת ה׳ היא אוצרו, מוקיר תורה ולומדיה הצדיק ר׳ אברהם הוליד: שמחה, פני, מזל.

המנוח, מתפרנס מעמל עשר אצבעותיו, משכים ומעריב, הצדיק ר׳ כליפא לא הניח זרע ב״מ.

הנבון וחשוב, ירא את ה׳ ושלם במדותיו, רודף צדקה, גומל חסדים, הזקן הכשר הצדיק ר׳ דוד הוליד: משה, יצחק, יהודה (ליאון), אליס (עוואווש), ג׳ולייט, ריניט, מרים, פורטון.

יחס דבדו- משפחה סאלם – מסעוד- בן זגאי- אליהו מרציאנו – תשנ"ז– עמוד 179

^{שבחי צדיקים ר׳ דוד הכהן הראשון}

^{האגדה ידעה לספה שהרב דוד הכהן ממגורשי שיביליה, בתום מסע מפרך הגיע למקום מסויים, התפלל לה׳ והוציא לו ולאנשיו בדרך נס מים מסלע. מסביב לנקודת מים זו נבנתה שכונת היהודים.}

^{רבנו סעדיה אדאתי}

^{יש אומרים שאחרי גירוש שיביליה הרב הגיע לאיזור נאדור בקירבת מליליה, ויש אומרים שהרב היה שד״ר מארץ ישראל. הרב חי בבדידות באיזור נאדור. האגדה מספרת שהרב שלח להודיע ליהודים להכין לו הדרוש לקבורתו כי שעתו קרובה להפטר מהעולם. אך היהודים לא התייחסו לבקשת הרב. אז הרב פנה למוסלמי וביקש עזרתו והדיע לו שאחרי פטירתו, תתחולל סערה וסלע יכסה את הקבר. אחרי פטירת הרב נבקע סלע מההר וכיסה את מקום מנוחת הרב. יהודים רבים ממרוקו ומאלג׳יריה באים להשתטח על קבר הצדיק, קוראים משניות ולומדים זוהר. משלמים דמי כניסה ל״מוקאדם״ הוא מוסלמי שומר המקום.}

^{תאורירת: הצדקת בנת אל חמוס}

^{היתה צדקת בעיר תאורירת. פעם המוסלמים העלילו על רבנים שהשקו יין למוסלמי אחד ועצרו את הרבנים. יהודיה בשם בנת אל חמוס אמרה להם: רבותי אם אתם מבטיחים לי גן עדן אומר להם שאני נתתי את היין! והרבנים הסכימו. לקחו אותה למוסלמים וסיפרה שהיא נתנה יין למוסלמי. ענו להם המוסלמים: זה שקר כדי לשחרר אותכם. אז הרבנים אמרו למוסלמים: עשו לנו כטוב בעיניכם. היהודיה שיכנעה אותם שהיא מכרה היין והיהודיה נהרגה על ידי המוסלמים. לא רחוק ממקום קבורתה פרץ מעיין. אשה באה לצדקת ורגליה נפוחות. אף תרופה לא עזרה וגם לא קמיע. מרחו לאשה את הרגלים במי המעיין ופתאום היתה בריאה ועמדה על רגליה. מאז החלו האנשים להשתטח על קברה.}

^{אוטאט: ר׳ אברהם עבו בן יחייא}

^{לר׳ אברהם עבו היה שמש. פעם בא ערבי והתחיל להשתין על הקבר. עדנו משתין והתחיל לצעוק. כאשר באו אנשים ושאלו אותו מה עשה? ענה שהוא התחיל להטיל מימיו על מקום הצדיק. משפחת הערבי הביאה שמן למאור, התחננו, וסוף סוף נרגע האיש והלך. בחלום בא הצדיק לערבי ואמר לו זו הפעם האחרונה שהוא יקבל את בקשתו, בפעם הבאה טירות המוסלמים יהרסו! מאז התחילו המוסלמים לפחד ממנו.}

^{פיגיג: ר׳ אברהם בן סאלם}

^{בפיגיג יש בית קברות עתיק. פעם בית הקברות לא היה מגודר, באו אנשים ובנו גדר, אך כל פעם הגדר נפלה. היהודים הלכו לפחא חשבו אולי הערבים הורסים את הגדר. הפחא העמיד שומר. היהודים בנו שוב קטע, והגדר נפלה. קם יהודי זקן שהחליט לצום ולעשות פתרון חלום. חלם והנה הצדיק ר׳ אברהם בן סאלם ע״ה אמר לו שהגדר נופלת מפני שהשאירו את קבר הצדיק מחוץ לגדר. אז הרחיבו את הגדר ומאז הפסיקה להתמוטט. הרבה אנשים באים להשתטח על קבר ר׳ אברהם וכולם חוזרים בריאים ושלמים.}

^{Figuig, (en amazighe : ⵉⴼⵉⵢⵢⴻⵢ Ifiyyey; en arabe :}

 ^{فݣيݣ فجیج ou فقیق) est une ville située à l'extrême-est du Maroc, à la jonction entre les hauts plateaux et le nord du Sahara occidental, à quelque 368 km au sud de Oujda.}

^{La ville-palmeraies est nichée au cœur d'un cercle de petites montagnes qui forment une sorte de corolle de fleurs tout autour d'elle. Les dattes satisfaisaient aux besoins premiers des habitants jusqu'à la perte d'immenses territoires dans et au-delà de la corolle. Son climat est de type semi aride méditerranéen, à aride ; mais l'intérieur de l'oasis forme un microclimat très contrasté avec les territoires environnants.}

^{Malgré son ancienneté et sa beauté, elle reste isolée et manque d'infrastructures.}

^{Figuig connut l'existence d'une ébauche d'université sous l'impulsion de Abdeljabbar el Figuigui puis de son fils, Mohammed Ben Abdeljabbar el Figuigui au xve siècle, au sein de laquelle étaient enseignés l'algèbre et la théologie islamique. Son autre fils, Ibrahim Ben Abdeljebbar El figuigui, est connu pour avoir composé ce que certains considèrent comme le premier recueil de cynégétique moderne : Rawdat Al soulwan (Le jardin de consolation).}

^{מיסור: ר׳ אברהם מכלוף בן יחייא}

^{אנשים נהגו להשתטח על קברו בערב שבת ובערב ראש־חודש. פעם אחת בערב שבת, הלכו שתי זקנות להדליק נרות על יד קבר הצדיק. פתחו את הדלת ופתאום הן רואות אדם זקן מתפלל מנחה. פחדו להכנס מפחד להפריע לו בתפילה. חיכו זמן רב אבל היות שזה ערב שבת וזמן ההדלקה קרב אמרה אשה לחברתה: בואי ניכנס נדליק ויקרה מה, נכנסו ולא מצאו אף אחד.}

^{שומר המקום היה ערבי, יהודים באים לבקר קבר הצדיק ומי שהיה בא, מביא סעודה ונותן למוסלמי, ואחר כך השומר היה מטפל באנשים. באו יהודים עם הרבה נרות, פעם גנב הערבי שתי נרות, שם אותם בכובעו והלך הביתה, שם את ידו בכובע ומצא שני נחשים, חזר לקבר הצדיק, הכניס ידו תחת הכובע ומצא שתי נרות. בא לפקיד של ועד הקהילה ואמר אני ערבי, אני גנב, אני לא מוכן להמשיך לשמור. ביקש סליחה מהצדיק ועזב. יוסף בן שושן היה שומר המקום מאז שהערבי עזב. הוא היה חסיד וצם בהפסקות. מאז באו יהודים מווהראן ובנו מעל הצדיק חדר גדול.}

^{Le nom de la ville Missour est traduit en arabe par « Al yousre » qui s'explique en français par la prospérité et la générosité. Missour se dit de quelqu'un qui est prospère, et généreux.}

^{Missour et une ville implantée dans un désert de pierres. Un mélange de plaines et de petit vallons ce qui donne un paysage atypique et idéal pour les randonnées 4×4 ou quad (qui sont pratiquées depuis peu). Le grand marché (souk) a lieu le mercredi sur la place du marché. Trois hôtels sont installés dans la ville pour les voyageurs ainsi que quelque cafés pour se détendre. À quelques kilomètre de là, un geyser naturel a été canalisé pour faire une station de bain chaud (l'eau sort à 60 °C).}

^{La population des villages alentour est très accueillante et vit majoritairement de l'agriculture. Le village (douar) le plus proche est Igli. Ce dernier a la particularité d’être traversé par le fleuve Moulouya qui parcourt un tiers du Maroc.}

^{ר׳ יוסף תורג׳מן}

^{(לפי יששכר בן עמי בספרו, הערצת הקדושים בקרב יהודי מרוקו, י­ם)}

^{ר׳ יוסף היה זקן מופלג. פעם קם לקרוא תיקון חצות, וליד קערת המים של הנטילה, פנה לה׳ יתברך ואמר לו: קח ממני את הנשמה כי אינני רוצה לסבול יותר. מיד ירדו לו מלאכים ואמרו לו שבקשתו התקבלה. שאל מהם: מתי אמות? ענו לו: בליל הסדר הראשון לא ימות, ולמחרת ליל הסדר השני, תהיה הפטירה. היו לו אחד עשר בנים וביניהם בת אחת. היא היתה נשואה לר׳ יעקב, גם הוא צדיק גדול, ר׳ יעקב בן שושן. שלח לקרוא לכל בניו ולבתו ולא אמר להם שום דבר. גזר תא ציפרניו, עשה טבילה, והתלבש וקרא לבניו לחגוג אתו. שאלו אותו למטרת הזמנה זו, ענה שהוא רוצה שהם יחגגו אתו. ישבו אתו בליל הסדר הראשון. למחרת התפללו אתו, ובליל השני כאשר רצו לישון ביקש מהם לא לישון ומסר להם שמות האנשים שיטפלו בו עד הקבר. אמר לאשתו שלא לדאוג ולא לקדש בליל שבת עד שהוא יבוא ויקדש בעצמו. היא לא תראה אותו אבל תשמע את קולו. פעם בא שכן ששמע קול בעלה. ענתה שאין אף אחד. אמר לה: שכנתי, גם אני ירא שמים. מסרה לו את הסוד ומאז הפסיק לבוא לקדש. כאשר נפטר ורצו להרים את המיטה, לא יכלו. הביאו הרבה גברים ולא יכלו, גם חכמים וגם תלמידים. היה שם חכם מירושלים. אמר להם שהשוק דרכו תעבור הלוויה לא נקי, הוא טמא. הביאו מים, רחצו את השוק ורק אז יכלו להרים את המטה.}

^{דבדו עיר הכהנים –אליהו מרציאנו-תשע"ב-הערצת הצדיקים- עמ' 165}

אברהם אלישר

אבי הרב יוםף אלישר, שהיה מתושבי ירושלים במאה החמישית לאלף זה. לאור המקורות המצויים והידועים, הוא איפא הראשון במשפחת רבנים זו שנשא את השם אלישר. הובא זכרו בספר ״תולדות חכמי ירושלים״ ח״ב, עמ. 166 , ירושלים תרפ״ח.

אליהו אלישר

יליד ירושלים, ו' חשון תר״ס. בנו של ר' יצחק אלישר ז״ל. חונך בביה״ס למל, ואח״כ בזה של חברת כי״ח. בשלהי תרע״ח נסע לביירוט בכדי להשתלם שם בחכמת הרפואה ויכנס אל המכללה הצרפתית. אך מקץ שנתים הפסיק את למודיו. שאיפתו להיות עומד ברשות עצמו טלטלתו למצרים, ועבד שם כפקיד באחד המוסדות. בשנת תרפ״א חזד לארץ, ונתקבל בשירות  הממשלה. בין הזמנים, תרפ״ג—תרפ״ז, ערך את הבוליטין המםחרי  commercial Bulletin"היו"ל עיי מחלקת המסחר והמכם, ובסוף תרצ״ג נתמנה למפרק חברות רשמי, אגודות הדדיות וכו'. מגיל צעיר נמשך לעסקנות הצבורית. מרצו הרב בא לידי בטוי וגלוי בזמן ארגון מוסדות הכנסת: אספת הנבחרים, ועד הקהלה, ובפרט ועד העדה הספרדית. נמנה בין מיסדיה ומנהיגיה של הסתדרות ״חלוצי המזרת׳ בירושלים, במשך כל שנות קיומה, ויהי מעסקניה המסורים והפעילים ביותר של התאתדות הספרדים העולמית. היה ציר חלוצי המזרח בכנסיה הציונית הי"ד  ושל יהודי ארם צובא והתאחדות הספרדים בכנסיה הט״ו שלאחריה. כתוצאה מהשתדלותו המאומצת, נאותו ראשי הקרנות הלאומיות, לישב משפחות אחדות מעולי ארצות המזרח בכפר ברוך, שעל שם הנדיב ברוד כהנא מפלויישטי — בעמק יזרעאל. השתתף בפרי עטו בעתונים עברים ואחרים בארץ ובחו״ל, על נושאים הקרובים לרוחו ולמסגרת עבודתו הצבורית.

אליעזר ירוחם אלישר

בנו של הרב יעקב אלישר הראשון שהיה תושב חברון, וחותם בשם יעקב מוילנא. היה בן הרב החסיד חיים ירוחם מוילנא, ובן הרב המקובל יעקב מוילנא, אשר חבר הגהות על ספד הזוהר. במות ר' יעקב בעיה״ק צפת, נשארו לו שני בניס, ר' חיים מאשתו הראשונה ור׳ אליעזר ירוחם מאשתו השניה. ר׳ חיים הנ״ל היה דיין, שו"ב, ש״ץ ומוהל בצפת. כשנהרג ר׳ חיים פרחי ע"י עבדלה פחה בקש להתנקם גם  בר' חיים, שהיה כאמור ש״ץ בבית מדרשו בתואנה, כי בידו נמצא כל ממון השר החםיד ז"ל, אך הצליח להמלט מעין רודפיו. אז נתפש במקומו אחיו אליעזר ירוחם, והובא לעכו ביום י״ז תמוז תקפ״ב. שם נאסר, ובדרך נס הציל את נפשו,

בהתחפשו בתלבשת ערבית וכך הגיע בשלום עם אשתו לירושלים ביום טיז תמוז התקפ״ג. נפטר בה ביום י״ט אדר ב. שנת התקפ״ד

צ י ו נ ו : הרב הכולל נעים זמירות בית ישראל ח״ק לישראל, כמהר״ר אליעזר ירוחם אלישר תנצב״ה.

אליעזר ירוחם אליש

בנו השני של הרב ישיא ברכה זיל. נפטר בבחרותו ביום ב. סיון תרל״ה, בהיותו בן כיז שנה. ובהקדמה לספר ״בני בנימין וקרב אישי נםפד עיי אביו, ואחיכ עיי אחיו הגדול. אביו כותב עליו שם: ״על מות לבן בני תמודי אליעזר, העדות והנזר, ויהי בנםוע האדון עת לקברות יובל, כל העם מקצה נפשם עליו תאבל׳. ובחלק ב׳ של הספר בני בנימין הניל נדפס הספדו של אחיו בשם ״פני חמיא׳.

צ י ו נ ו : קול יללה, נהי בכי תמרורים, וי להאי שופרא חמד בחורים חכם שמת בקיו״ש מות  ישרים עמד בפרץ כה״ר אליעזר ירוחם אלישר במערות צורים מ"ד ב. סיון התרל״ה תנצב״ה וירדו בם ישרים ח"מ. עמ. כ״ו.

נשאר אחריו בן יחיד והוא ר' בן ציון אלישד, ובת אתת שנשאה לד׳ נםים פראנקו בנו של הרב החרי׳ף ז"ל.

אלעזר אלישר

יליד ירושלים, כ"ו תמוז תרמ"ט. בנו של ר׳ יוסף אלישר. חונך בת"ת הספרדים ואח״כ למד בישיבת םבו הרה"ג חמ"א, ועם הרה״ג נסים אלישר ז"ל. בן י"ט נסע לפריז, ושם בקר בית ספר למסחר, ובהשלימו את חוק למודיו בו בשנת תרס"ח, חזר לארץ ויחל עובד במשרד אביו. שנים רבות עמד רחוק מכל עניני הצבור, וכשרון העסקנות, שבו חוננו רוב בני משפחתו כאילו נטל ממנו. ואולם בשנים האחרונות נמשך אליה. נמנה בין מיסדי קופת אשראי א״י קרידיט בנק, שאח״כ נקרא בשם בנק קדם לקרידיט בע״מ, ויהי ממנהליו במשך כל שנות קיומו עד כה. בראשית תרצ״ב, נבחר לסגן יו"ר התאחדות הספרדים העולמית ושל הועד הפועל שלה בירושלים. בין שאר תפקידיו יזכרו, היותו חבר ההנהלה של בנק קופת עם בע״מ, מיסד לשכת המסחר האיטלקית בירושלים, וסגן יו"ר שכונת ״תלפיות״.

בן ציון אלישר

יליד ירושלים בשנת תרל״ג. בנו של הרב אליעזר ירוחם אלישר השני. היה קרוב לעסקי כוללות הספרדים בירושלים, כפי הנראה מהודעתו הגלויה בעתון החבצלת לשנת תר״ם. בהודעה הנ״ל הוא מזהיר את המתנדבים בעם בין בא״י ובין בחו״ל, לבל ישלחו נדרים ונדבות לעדת המערבים אלא באמצעות השר חיים אהרן ולירו, למען יחלק לשתי העדות לפי מכסת נפשותיהן. בערב מלחמת העולם העתיק מושבו לניו יורק, ושם חי עד היום. תבצלת גליון 33 י״ח סיון תר״ם.

מ. ד. גאון-יהודי המזרח בארץ ישראל-חלק שני-מש' אלישר

תסכולו של המשורר ממצב זה כה רב למעשה עד שהוא נתפס למרה שחורה ולעצבנות אלימה:

עוֹד שִׁמְשִׁי לֹא בָּא, אָץ / כַּיּוֹם תַּם בְּתֻמָּה;

כָּל שֵׁם נֶגְדִּי נוֹאַץ, /אֲגַדֵּף בְּזַעְמָהּ,
בִּסְבִיבִי אַשְׁלִיךְ הָס, / אֶגְזוֹר קוֹל דְּמָמָה,
עַתָּה אָמְרִי נוֹאָשׁ / בְּפֶה נֶאֶלְמָה.

הוא אמנם מתפלל בשיר אחר שהמצב ישתנה ולא יהיה הבדל בין העני לעשיר אך לגביו יתרונה של החכמה לא יסולא בפז:

"טוֹבִי וּשְׁלָמִי, / עָנִי מֵעָשִׁיר לֹא יֻכַּר, / וּבְנֵי אֻמְלָלֵי / דַּעַת [נָשׂוּא לֹא אוּכַל"(שם, עמ׳ 183).

אולם עם גבור ההתפכחות משכרונה של ההתעסקות בחכמה ובהשכלה, וכנראה עם חלוף השנים בעיקר, פג טעמה של החוויה המשכילית והמשורר מתעורר מאשליית התהלה ורדיפת הכבוד שתלה ברכישת הדעת. גם העושר ואריכות הימים מאבדים לגביו כל ערך. בראש אחד השירים החושפניים ביותר שנכתבו אי־פעם בשירת יהודי מרוקו כותב ר^׳ דוד אלקאים: ״פיוס זה על החכמה והעשר וארך הימים וגו', והבל הבל וריק נגד יראת ה׳ לבד״, ובגוף השיר הוא מרבה להכות על חטא:

יוֹם יוֹם בִּי מָשָלָה,  אַהֲבַת חוֹן תָּחוּל / יָגְעָה בְּקִרְבִּי לְהַעֲשִׁיר הַשְׂכִּילָה, אִם צָדַק אִם עַוְלָה, / אִם קֹדֶשׁ אִם חוֹל / אַךְ רַק תִּתְעַשֵּׁר, תַּאֲוָתָהּ הֶעְפִּילָה, הָרָה וְגַם חָלָה,  יַלְדָּה רִיב כָּחוֹל, / כָּל אֵלֶּה קָרָה כִי גַּאֲוָה בִּמְסִלָּה.

יִתְרוֹן רָאִיתִי לִי, / חָכְמָה כְּנַחַל,
יָקְרָה מִפָּז אֶצְלִי, / בִּגְלָלָהּ אֶנְחַל,
יִגְדַּל כְּבוֹד חֵילִי, / תָּמִיד לֹא אֶתְחַל וְלֹא אֶתְחַלְחַל.

מַכְאוֹב חָכְמָה עָלָה / עַל מוֹחַ עָקוּל, / הוֹמֶה מַכֶּה בְּפַטִּישׁ חָזָק בְּחִילָה; כָּל יוֹמָם וָלַיְלָה / רַק שָׁקוֹל אֶשְׁקֹל, / הִתְעַלֵּית בְּדִמְיוֹנִי לְהַרְבּוֹת תְּהִלָּה, בּוֹעֵט מַעְלָה מַעְלָה, / חַבְתִּי כַסָּקוּל, / גַּם כָּל אֵלֶּה יָד הַגַּאֲוָה הַפְּעִילָה".

רק בשירה ובכתיבה מוצא המשורר נחמה ופורקן ואף מפלט מפני כל האכזבות והאשליות המתנפצות. כבר בסוף השיר על החכמה וההשכלה הוא מצהיר חגיגית:

״ אַחַת בָּחַרְתִּי, / שִׁירָתִי יָפָתִי, / תּוֹךְ חוֹמָתָהּ נִשְׂגַּבְתִּי, / וּלְגֵו שַׂמְתִּיָה לִי מִטְפַּחַת.. (שם, עמ׳ 166).

גם אם בחירה מודעת זו של העיסוק בשירה עוזרת לו להתמודד עם תסכוליו ואכזבותיו, הרי גם לעיסוק זה מתלווים ייסורים ומכאובים משלו לצד ההתעלות והאויפוריה האוחזת במשורר בשעת היצירה. עד כמה שנבדק הדבר, הרי ר׳ דוד אלקאים הוא היחידי מבין המשוררים היהודיים במרוקו בפרט וצפון אפריקה בכלל שהיה מודע לכתיבתו, לחדוותיה ולקשייה ונתן לכך ביטוי במעין פואטיקה אישית בכמה משיריו. באחד השירים המשמעותיים ביותר ביצירתו, הוא מתאר את כללי כתיבתו ואת אילוציה ומתמרמר על הקשיים הרבים שמטילה בפניו השפה העברית, — בהיותה לגביו שפת לימוד ולא שפת אם, — אותה שפה שהוא כל־כך אוהב ומתענג עליה ולה ישיר שירי הלל בנוסח דור תחיית הלשון. ״פיוט זה, הוא כותב בראש השיר, על קוצר שפתנו הקדושה, מפני הגליות והטלטולים, ולא נשאר רק מה שכתוב בתנ״ך לבד; ובזה נשארה קצרה, ולא תתמלא תאות המשורר להוציא כל רוח שירתו כאוותו; ולשון העמים רחבה, ומה גם שלא ניתנה רשות להשתמש בשור וחמור כמו משוררי הערבים״. בלשון השיר מקבל ביטוי עוד יותר קולע: אופיה זה המצומצם של העברית לעומת הערבית החצי־ספרותית של שירת ה״קצה״ וה״קצידה״ והערבית הקלאסית של השירה האנדלוסית, אותה הוא מכיר ממאות ואולי אלפי השירים שהיו נהוגים בפיהם ובכתביהם של יהודים ממוגאדור, ואשר מקור כולם כמשוררים מוסלמים מרוקאים ואלג׳יראים:

"וּשְׂפַת אוֹם וְאֻמָּתָה / — מוֹשְׁכִים בְּהַרְחָבָתָהּ, / מוֹשֵׁךְ בָּהּ אִישׁ מִלָּה כְּאַוָּתוֹ; וְּשְׂפַת עִמִּי קְצָרַתָה, / נֶעֶלְמָה אַרֻכָּתָהּ, / לְבַד סוֹדָהּ אִם יָדַע אִישׁ אוֹתוֹ, שָׂפָה בְּטָהֳרָתָהּ, / נְעִימָה בִּכְתִיבָתָהּ, / הָגוּ בָּהּ בֵּל נָבִיא בִּנְבוּאָתוֹ. ״(שם, עמ׳ 150).

מבוא מתוך הספר שירי דודים-כפי שנכתבו בכתב ידו של ר' מרדכי זעפרני ז"ל

ר׳ דוד אלקאים — משורר אמן ומשכיל-מאת יוסף שיטרית

לעומר היה יהודי מלשין, שגילה לו את סודות הקהילה. מסר לו על היקף רכושם של היהודים העשירים. הלא היה מזמינם לארמונו. בטרם הגיעם, דאג לזמן " עדול (סופרים) והקאדי, בנוכחותם הציע סכום מועט ליהודי עבור קרקעו. וביקוש למכור לו. היהודי מפחד, נאלץ להסכים. הסופרים כתבו שטר הודאתו במקום, והקאדי אישר את חתימתם. תוכניתו האחרונה הייתה להרוג את מנהיגי הקהל הבולטים הלא הם מרדכי צבע, הנגיד, אהרן אזולאי, אהרן מאמאן ואלישע אג'יאני.

בהיותו חונה במחנה בקרבת צפרו על מנת להילחם עם משפחות ברבריות (כנראה איית חללי) שמרדו בו, הזמין את היהודים הנ"ל לבוא אליו למחנה תוך שבוע. הוא פקד על חמישה מאנשיו לארוב להם בבואם ולהורגם. כך יוכל לומר שנהרגו על ידי לסטים מזוינים. שניים משכירי החרב הנ"ל, היו ידידים לאחד מן היהודים ובאו והודיעו לו מה שפקד עליהם השר, והזהירום לבל ילכו לפגישה שנקבעה. המנהיגים הנ"ל נבוכו. אם ילכו לפגישה, בטוחה מיתתם בידי האורבים, אם לא ילכו תהיה זו אמתלה לשר, ויוכל להורגם בפומבי כמורדים בו. קמו ונסעו לפאס ליטול עצה מחכמיה. בפאס זומנה ישיבה של מנהיגי העיר בבית הכנסת של רבי רפאל אבן צור, באמצע הישיבה קם רבי רפאל וניגש לארון הקודש ופתחו. בכה ואמר רבונו של עולם בניך אלה באו ליטול עצה מאתנו מה עליהם לעשות. שימנעו מללכת, סכנה נשקפת לחייהם. יהי רצון מלפניך שימות השר ולא יצטרכו ללכת. בדמעות בעיניים ענו כל הנוכחים, אמן.

הדבר היה ביום חמישי. למחרת בערב שבת, חזרו ממוני צפרו הנ"ל לעירם. וכל העיר נחרדה לקראתם. הם החליטו ללכת ביום ראשון לפגישה אליה זומנו ומה שיהיה יהיה. בו ביום הכינו צוואות לבני משפחותיהם. הנגיד מרדכי שבנו יחידו הגיע למצוות, החליט לערוך חגיגת הבר מצווה של בנו באותה שבת, בטרם ימות. הוא הזמין חכמי העיר ונכבדיה לסעודת צהרים חגיגית ביום השבת. באמצע הסעודה יצא מרדכי לבית הכבוד לעשות צרכיו. פגע בו ערבי אחד ממכריו. הלה לחש לאזניו "השר עומר ליוסי נהרג בקרב". מרדכי לא האמין למשמע אזניו . משחקר ובדק נוכח שהדברים כנים, וחזר לביתו לבשר למסובין רת הבשורה המשמחת. השומעים לא האמינו לו. עודם מדברים והנה התפרץ לבית בהלה היהודי המלשין חברו של עומר. ושניים יהודים רודפים אחריו עם נשק להורגו, גם מרדכי מיהר אל נשקו כדי להקדים ולהורגו כי נקעה נפשם ממנו. אך המלשין נאחז בחתן הבר מצווה כבקרנות המזבח. אֵם החתן התחננה בפני בעלה שלא יתן להם להורגו. מיד פורק הנשק, הכניסו את המלשין לחדר מיוחד שלא יעשו בו שפטים, ובמוצאי שבת הבריחוהו לעיר פאס, בו ביום החזירו את רבי שלום אזולאי מפאס ועשו הודאה כל העיר ורבי שלום חיבר שיר הודאה לכבוד המאורע. קבעו אותו יום, יום כ"א סיום תרס"ד, ליום פורים וחוגגים אותו משפחות הניצולים בכל שנה ושנה. (את הסיפור הזה, שמעתי מפי חתן הבר מצווה בעצמו והוא יצחק צבע בן מרדכי הנ"ל).

לאחר מות השר הנ"ל, קבלו הקהל לפני המלך עליו שהוציא מהם רכושם, חנויותיהם ואדמותיהם, במרמה ואונס, וכיוון שהחוק קובע ששר שמת רכושו לאוצר המדינה, נתפשרו הללו עם המלך, והוחזר להם חלק מרכושם. בני השר הצורר נשארו מחוסרי כל, והיו מוציאים קורות ודלתות מארמון אביהם ומוכרים אותם כדי לקיים את נפשם. השר הנ"ל מת בסיון תרס"ד – 17/ 05/ 1904. אחריו מונו בצפרו ה "כלאייף", הסגן של הפאשאה שכיהן בפאס אזדיד. ביניהם כליפא סעיד.

בתשרי תרס"ג – 1903 – החל מרד זילאלי בוחמארא נגד מולאי עבד לעזיז. המרד החל בתאזה ובצפון. בוחמארא הצליח ללכד סביבו רבים שהתאכזבו מהמלך המכור לנוצרים. מדי פעם היה יוצא למלחמה נגד גדודי המלך ומנצחם. הוא שנא יהודים. ומשום כך פחדו הללו שמא יצליח לתפוס את השלטון. תחום השפעתו התרכז בעיקר מתאזה צפונה, אך זה הספיק להתסיס אף שבטים ברברים אחרים שמעולם לא ראו בעין טובה את המלך.

ותסיסה בארץ כמו מרוקו, אין לדעת מה יהיה בסופה, במיוחד כשהשלטון רופף, בדבדו, התעלל ביהודים. את רבי משה מרציאנו, מייסד הישיבה "וזאת ליהודה" בצפרו, כבל בשלשלאות "היה מניחו כל היום נגד חום השמש עד שחלה ונפטר" כך נהג בוודאי עם אחרים שנפלו בידו. עבד לעזיז לא הצליח להכניעו.

בשנת 1907 התחילו המהומות בעיר הנמל קזבלנקה. אירופאים רבים נרצחו בידי שבטים מתמרדים בשאווייא. התקפות רצחניות היו גם על מושבות הצרפתים בסמוך לנמל, כתגובה על התקפות אלה, הפגיזו הצרפתים את העיר מאניות מלחמה, ואז חזר הסדר על כנו. לשמע החורבן שגרמו הצרפתים, המליכו במראכש, את אחי המלך, מולאי חפיד, במקום מולאי עבד אל עזיז בתשרי 1908. בצפרו ובפאס היהודים היו בפחד מחמת התסיסה המתמדת, וההתמרדויות התכופות של שבטי הברברים שבסביבה. עזיז יצא לרבאט להלחם נגד אחיו חפיד, ונוצח בשדה הקרב.בחודש שבט 1908 המליכו גם בפאס את מולאי חפיד. בסיון של שנה זו, נכנס המלך חפיד לפאס בכבוד גדול. אז חזר הסדר על כנו לתקופה מוגבלת, היהודים שבסביבות פאס ומכנאס וצפרו הביאו מתנות למלך. יהודי צפרו הגישו לו כשי "לבבא" (צוארון) של זהב.

מולאי חפיד מינה כבאשבה בצפרו סיד ארביע (מפקד צבאי) לחאז חראזם. מולאי חפיד שם כל מעייניו לדכא את מרד בוחמארא. על מרידות מוגבלות מקומיות לא נתן את דעתו. שבטי הברברים שהיו בסביבות צפרו ניצלו עובדה זו. כשהיו באים לצפרו ביום בשוק היו משמיעים איומים לפלוש למללאח, והיהודים נאלצו להתפשר אתם במתן ושלמונים כדי למונעם מלבצע את זממם. על שר העיר לא יכלו לסמוך, ולשבת בחיבוק ידיים. אחריו נשלח לצפרו השר "לחאז לערבי"

בימיו של שר זה נוסדה במרוקו תנועת חיבת ציון. ביום ז' חשון תרס"ט – 1909 -, נפתח בצפרו סניף החברה, אהרן אזולאי, מנכבדי העיר היה היו"ר. מנהלי הסניף קיבלו כחברים רק בעלי בתים אמידים ומשכילים שיכלו לתרום כסף. כיוון שתנועה זו הייתה מרכזה באירופה וכל כולה הייתה " מוצר של יבוא " במרוקו, חבריה שהיו אנשים של צורה, נחשבו בעיני הבאשה כאזרחים שאינם תחת שלטונו.

כתוצאה מכך כיבדם וחיפש את קרבתם. וממילא היה הבאשה הזה ידיד ליהודים. אלה שלא נתקבלו כחברים בתנועת חיבת ציון ייסדו חברה אחרת " האחדות , שפעלה נגד חיבת ציון. בראשה עמד יהודה ורפאל בן סמחון. כנראה הייתה היא רק סניף, למרכז שהיה בפאס.

בשנה זו מרד שריף אחד מוחמד לכתאני בן סי לכביר במלך מולאי חפיד בטענה שגם הוא הולך אחרי הנוצרים. והלך לשבט הידוע בשם "בני מטיר" בקרבת צפרו והתסיסם. מולאי חפיד שלח גדוד נגדו ותפסו. בשנת תרס"ט עלה בידי מולאי חפיד לכתר את המורד בוחמארא ותפסו חי. הם הביאוהו לפאס והושיבוהו בכלוב של ברזל והניחוהו בכיכר העיר שליד ארמון המלך על אצטבא גבוהה וכל העם מקצה הוזמנו לראותו ומכללם גם היהודים. רבי ראובן זיני חיבר קצידה בערבית, בה תיאר את השתלשלות מרד בוחמארא..בשנת 1904 מונה מור אבי (המחבר) הרב ישמח עובדיה לגזבר העיר, ולעוזרו נתמנה הגביר שלמה בן יעיש. עם כניסתו לתפקיד בימים רעים אלה, לא היו כמעט הכנסות לקופת הקהל, וקרקעות הקהל היו ממוכנים ברובם בידי אחרים, ושאריתם היו רעועים ומוזנחים ואינם ראויים להשכרה.מהכנסות המעטות היו יכולים להגיש עזרה רק לתמידי חכמים ולאלמנות ויתומים. הגזבר היה מוסר הנאת חנות או חצר בידי כמה תלמידי חכמים והם השכירוה לאחרים וגלגלו עם השוכר. מן ההכנסות פרנסו עצמם בדוחק. כשנכנס מור אבי לתפקיד השתדל קודם כל לפדות את המשכנתות. נמצאו משכנתות שבעצם כבר נפדו אך איש לא נתן לבו להוציאם מרשות בעלי המשכנתא. כמו כן שיפץ וחיזק את שזקוק שיפוץ ותיקון. הוא שיכנע את יחידי הקהל לקבוע נדבה נוספת בחודש טבת כדי לספק צורכי העניים בחודשי החורף. כמו כן נקבעה נדבת הסתיו לפני המועדים בחודש תשרי. מלבד הנדבה הקבועה ל " קימחא דפיסחא ".

מתולדות העיר צפרו-פרק שישה עשר רבי דוד עובדיה –עמוד 167

הרב מוהר״ר יעקב בן נאיים המחבר ספר זרע יעקב שו״ת וספר ישועות יעקב דרושים הוא מעיר פאס, וז״ל הרב בהקדמתו לספרו הנ״ז על ספר חקה חקקתי אשר גמלני בצאתי את העיר עיר גדולה נאוה תהילה עיר של חכמים ושל סופרים רבתי בדעות הן חכמה והן תבונה מתא פיס יע״א, יכוננה עליון בהדרי הדרים מבין ברכי מורי ורבי לראשי עטרת פז, הרב הגדול המקובל האלקי עיר וקדיש כמוהר״ר אפרים מונסוניגו נר׳׳ו, חונה מלאך ה' הן היום בעיר תיטוואן יע״א, שר בשרים יצא יעקב איש וביתו ריקם לג׳׳ש (לגזירה שווה) לעלות ולראות אל הר ה׳ וכו׳ ע״ש, כי נתקבל לרב בעי״ת ארגיל יע״א ומשם הלך לעי״ת ליוורנו יע״א שנת מבש״ר. (1780)

בימים ההם ובזמן ההוא היה מוהר״ר אברהם מאנסאנו זצ״ל, כי הוא דרש על מוהר״ם בן זמרא זצ״ל שנת תקל״ח (1778) כנז׳ למעלה. והניח אחריו קובצים גדולים דרושים מסודרים וספר אחד כרך גדול קרא שמו מאה שערים וגם הוא דרשות, ומתוך ספריו ניכר שהיה מקובל ומליץ גדול, והוא תלמיד מהרב מוהר״׳ש בן אלבאז הנ״ל.

מוהר״ר ישם טוב בן אמוזיג זצ״ל כפי הנשמע הוא מבני ישיבתו של הרב מוהר״ש בן אלבאז זצ״ל. וכבוד עשה לו כבוד הרב מוהרר״ח בן עטר זצ״ל בבואו לכאן, כי בחקירה ראשונה תירץ לו קושיא עצומה, ויש בשי ספר כתב יד דרושים ממנו.

המאה השביעית לאלף הששי

רבני העיר והדיינים אשד הכרנום הם הרב מוהר״ר רפאל אהרן מונסוניגו זצ״ל, שנתבש״ט שנת ת״ר (1840) יום ט׳ באב, והיה פסקן ודרשן ומליץ ומשורר, וזכה לגבורות ויותר. והרב מוהר״ר יעקב סירירו זצ״ל, שנתבש״ם תרי״א (1851) כנזכר לעיל. והרב מוהר״ר יעב״ץ האחרון זצ״ל שדברנו ממנו למעלה שנתבש״ם שנת תר״י (1850). והרב מוהר״ר חיים אברהם הצרפתי שנתבש״ם ערב ר״ח אדר א׳ יום שני בשבת שנת ת״ר (1840) והוא אחיו של מר זקני כהרש״ל, וגם הוא אדוני חמי. והרב מוהר״ר ראובן סירירו זצ״ל שנתבש״ם שנת תרט״ו (1855). והרב כמוה״ר רפאל יעקב בן סמחון זצ״ל שגתבש״ם שנת תרי״ז (1857). והרב מוהר״ר חיים דוד רחמים אבן זמרה זצ״ל שנתבש״מ שנת תר״ח (1848) כנז״ל, והרב עטרת ראשי הרב אבא מארי כמוהר״ר וידאל הצרפתי זצ״ל, שנתבש״ם אב תרי״ו (1856) כנז״ל, והרב מוהר״ר ידידיה מונסוניגו זצ״ל בכמוהרא״ם הנ״ז שנתבש״ם שנת תרכ״ח (1868) ערב ר״ח כסלו. והרב מוהר״ר מתתיה סרירו ה׳ יאריך ימיו. והרב מוהד׳׳ר שאול אבן דנאן זצ״ל שנתבש״ם שנת תרל״א (1871). והרב מוהר״ר שלמה אליהו אבן צור זצ״ל, שנתבש״מ שנת תרל״ג (1873) כנז״ל, וכמוהר״ר רפאל אבן צור הי״ו, ואנכי איש צעי״ר הי"ו אכי"ר.

27 הסכמת הרבנים האלה על פסק אהד מהרב ידידיה מונסוביגו הנז׳ הובאה באשר לשלמה בן דנאן במע׳ הדינים אות ב׳.

מה נעים גורלנו אשר זכינו וראינו אור נוצץ, החסיד הקדוש המעוטר בכתר תורה ובכתר כהונה ועושר וכבוד, כמוהר״ר יהודה הכהן סקלי זצוק״ל׳ שקידתו בתורה להפליא, גבאי צדקה ולא מחלק, רץ כסוס לפרנסת העניים מה נאמר לאדוני אם באתי לספר תרומות מדותיו צריך ספר מיוחד, רק זה אומר הלא טוב אמנ״ה כי בעת שהייתי רואהו, ובפרט בעת התפילה, הייתי מתלהב ונכנסה יראת שמים בלבי בהפלגה, ופעם אחת, עוררני כמדהר״ר אהרן בוטבול זלה״ה אמר לי הידעת כי מוהרי״ך אינו שח שיחת חולין בלל. ונומיתי לו לאו אדעתאי ומן היום ההוא והלאה שמרתי אורחות דרכיו ומצאתי שכדבריו כן הוא שאינו מדבר כי אם בחפצי שמים. ואמרו לי בני ישיבתו כי בעת שהיה מוכרח להתבטל מלמודו כרגע למכור רקועי הזהב שהיה מסחרו שבו היה מתפרנס, היה נאנח בהפלגה על ביטולו, וממעט בדיבור כל מה שאפשר. ונתבש״ם בשנת תרי״א (1851) אשריו ואשרי חלקו, אשרי יולדתו. והניח אחריו ברכה פקידה לטב כמוהר״ר יעקב הכהן הי״ו, אחז צדיק דרכו בהתעסקו עם הציבור לשם שמים.

החכם החוקר כמוהר״ר אליהו בן אמוזיג המדפיס בליוורנו בזמן הזה, אבותיו מפאס, וכן כתב הוא עצמו בהגהותיו לספר חומת אנך שהדפיס בשנת בנ׳י ישרא׳ל. הנה בפרשת וישב על פסוק ויראו אותו מרחוק. וז״ל הרב חומת אנך ויראו אותו מרחוק, פירוש, ויראו את יוסף לעתה רחוק מעבודת האל ׳מצד עגלי ורבעם, ובטרם יקרב זה יתנכלו, הרב הגדול מוהר״ר וידאל הצרפתי ז״ל בפירוש כתב יד, וזה שנים רבות שאני הדל כיוונתי לדעת עליון יותר בהרחבה בס״ד (בסייעתא דשמיא) (א״א עיין מה שפירשתי בעניותי בספר פנים לתורה יעל פסוק הרחק כמטוחי קשת ותראה שכוונתי קצת לדעת קדושים, וחד מנייהו עיר וקדיש בן עיר אבותי מהרר״ו הצרפתי מעיר פאס יע״א זיע״א ע״כ.

גם בזמנינו זכינו וראינו אור כי יה׳ל החכם הכולל תורה וגדולה ומילי דחסידותא כמוהר״ר ישראל מאימראן זצ״ל, שנתבש״ט כ״ד לחדש ניסן משנת התרל״ג לבריאה (1873) אשריו ואשרי חלקו, והניח אחריו שני בני היצהר זוגא דרבנן כמוהר״ר רפאל וכמוהר״ר יהונתן הי״ו.

כמוהר״ר סעדיה רבוח הי״ו, לעת כזאת רב ומורה צדק בעיר תהילה אספי יע״א אבותיו מעיר פאם והוא עצמו נולד בפאס.

התושבים שבפאס בזמן הזה לקוטאי נינהו, יש מהם מן המגורשים והמה מעטים, אבל הם המשפחות המיוחסות ׳כאשר נבאר, ובשם הם שרדי דמתא. ומן התושבים שהיו קודם הגירוש לא נשארו כי אם משפחות מעטות כי הרפתקאי דעדו עלייהו כאשר נבאר כלו ובלו רח״ל (רחמנא ליצלן) ורוב העיר הם !הבאים משאר המדינות יש מהם הם או אבותיהם מצפרו, ויש ממקנאס ויש מתאזא ויש מדבדו ויש מתיטוואן ויש מכפר אריף ויש ממרקש וכו׳ וכו׳ משפחות הכהנים הבאים מדבדו ונשתלים בפאס מוציאים נטיעותיהב פירות גנוסר. והחסיד הקדוש כמוהר״ר יהודה הכהן זצוק״ל שהזכרנו למעלה מר אביו כההר״ר יעקב ז״ל; הוא מדבדו. ונטיעות של קודש אשר הם חיים עדינה ה׳ יאריך ימיהם בטוב. ידידות נפשינו מראשי מנהלי עדתינו שכולו מלא צדקות, חכמה יש כאן שכל טוב תורה וגדולה כמוהר״ר חיים הכהן הי״ו שנולד שנת תק״ץ (1830) אשר הוא ורעהו הטוב בדומה לו על ידם נשלחו שאלות אלו כמובא למעלה מר אביו מתהלך בתומו צדיק החכם כהה״ר אהרן זלה״ה הוא ®־בדו.

וידידות נפשינו החכם הכולל בכל, מבחירי צדקייא כמוהר״ר חיים הכהן הי״ו בכהה״ר יוסף ז״ל אבותיו מדבדו.

מספר הבתים והחצרות אשר בעי״ת פאס יע״א.

באב למללאח ושוק.         דרב לפאסיין

דאר יפה            9

דאר דבאנא        4

דאר לחסיד        6

דאר בן אסמאס לקדימא   6

דאר אדלמא       2

דאר יסיספאת     2

דאר מאיר לבאז  5

דאר בן טויסר     4

דאר בן עייאש     6

דאר מבוהוס      7

דאר בן אמיגו     6

דאר לחכם         8

דאר רבי שם טוב            2

דאר רבי משה אלבאז       4

דאר רבי שאול   5

דאר בן דנאן דלמעדא       6

דאר בן דאנן די קדמהא    5

דאר בן גרימו לכבירא      8

דאר יעקב אלעלוף           5

דאר מסעוד חמו  7

דאר רבי אהרן מונסוניגו  8

דאר לחסיד        6

דאר חאגת         8

דאר בודווארא   9

דאר בוסתא        7

דאר מבטיטו       6

דאר בן צבאח     8

דאר רבי יצחק מאנסאנו   4

דאר רבי שאול סרירו      9

דאר בן שוואפא  5

דאר בן לפסתאלי 9

דאר בן סאמון     14

דאר חיים יוסף    4

דאר בן יבא        11

למסרייא דנצראני            2

דאר בן טרזמאן   7

דאר רבי ישראל  לכבירא  10

אצאבא דלקוואם ודרב אדוך

דאר בן נדאם                  15

דאר רבי שלמה, לעלוף    21

דאר רפאל מאמאן סגירא  5

למסרייא דדוך               5

דווירא די קדאם למסרייא הנז׳       2

דאר די קדמהא               5

דאר די לוזהא                 6

דאר רפאל מאמאן           7

דאר שלאל דלקוואס        12

אצאבא דייקא

דאר רבי עיוש    12          

דאר עוואלי בבת אשדריקי            6

דאר בן יהודה                4

דאר בן שניוור               4

דאר רבי יעקב בן יצחק     6

דאר יוסף ביטון   3          

דאר די קדמהא   2          

דאר בוטבול                  8

דאד מנשה הכהן            9

דאר עמירן         8          

דאר סאלם בן ששון         4

דאר לקונקי       8          

דאר שמואל בן ששון       5

דאר בויקא         9          

דאר רבי חיים סירירו       7

פאס וחכמיה כרך א'-אגרת יחס פאס- הרב דוד עובדיה-ירושלים תשל"ט-עמ' 127