השירה האישית והחברתית בערבית-יהודית של יהודי מרוקו – יוסף שטרית
ב. החיים הכלכליים והחברתיים במללאח
בתופעות הנוגעות לחיים הכלכליים והחברתיים של היהודים במרוקו מתמקדת במיוחד קבוצה שנייה של קצידות. תופעות אלה מייצגות או בעיות אוניברסאליות המטרידות כל חברה אנושית באשר היא או בעיות ספיציפיות ליהודי מרוקו במקומות מוגדרים או בנסיבות היסטוריות מיוחדות. כך דנים שירים שונים במוראות מיתון כלכלי, שהתחולל בעיצומה של מלחמת־העולם השנייה ולאחריה, כנראה.
בשיר ׳האד ל ק צ י ד א דל כּסאד פלחן ד ל ק ר א ע (= זה סיפור המיתון על־פי הלחן של שיר ׳בעל הגזזת׳) מתאר זאכוב אבטאן את שיתוק חיי המסחר, את ההתרוששות והבטלה מאונס של הסוחרים, שהיו מוכנים למכור אף במחירי הפסד, את האבטלה בקרב הפועלים ובקרב הסוכנים הניידים למיניהם, כך ש׳דלות מצויה, המסחר מחוסל, לא רק בקזבלנקה אלא בכל ערי מרוקו׳. שיר קרוב לזה בתכניו אך מפורט עוד יותר הוא ׳האד לקצידא דלמיזירייא פלחן יא בצאר די לברייא׳ (= זה סיפור האביונות על־פי הלחן של השיר ׳שליח, קח את האיגרת׳) מאת שמעון יפראים. כאן מתאר המחבר את ענפי המסחר הזעיר הסובלים במיוחד מירידה תלולה בהכנסותיהם בגלל התחרות של סחורות זולות מיפן: הסנדלרים נאלצים לסגור את חנויותיהם, הספרים מתרבים והמקצוע מאבד את אמינותו ואת לקוחותיו, הירקנים זורקים את התוצרת למרות המחירים הנמוכים, החייטים יושבים בחיבוק־ידיים, הסיידים מושבתים מאונס ומשחקים קלפים, האיטליזים שוממים, העגלונים ובעלי המוניות איבדו את פרנסתם עם התרבות קווי האוטובוסים; גם הלבלרים מושבתים, ואין שימוש בידע שרכשו בעמל רב.
כבר בשיר זה מתייחס המחבר, ברמז אמנם, אל הבעיות הכלכליות שצמחו מהמודרניזאציה, שחדרה למרוקו לאחר התיישבות הצרפתים עוד לפני 1912. מודרניזאציה זו גרמה גם לשינויים חברתיים ותרבותיים חריפים באורח־החיים המסורתי של יהודי מרוקו, ושירים רבים דנים בשינויים אלה במפורש, ובעיקר בתמורות שחלו במעמד האשה ובהתנהגותה כתוצאה מתהליך העיור המואץ וכתוצאה מבואם של אלפי חיילים צרפתים ואמריקנים לקזבלנקה לאחר מלחמת־העולם השנייה ואף בעיצומה. שתי קצידות מאת משה דרעי, האחת ׳קצידא דסלחאת פלחן די חדי ראצךּ לא יפוזו ביךּלקומאן יא פלאן׳ (= סיפור הנשים השלוחיות על־פי הלחן של השיר ׳שמור את עצמך שלא יצחקו לך, בן אדם׳), והשנייה ׳קצידא דלביצ׳אויאת וסלחאת ולפאסייאת פלחן דלקרע׳ ( = סיפור בנות השלוח ובנות פאס, על־פי הלחן של שיר ׳בעל הגזזת׳), וכן קצידה אחת בשם ׳לקצידא דלבנאת פחן אחמאמי׳ (= סיפור הבנות על־פי הלחן של השיר ׳אהובי׳) מאת דב״י, מתארות ברגשות אנטי־פמיניסטיים עזים את הידרדרות המוסר הנשי בעידן ה׳התמערבות׳. הבנות והנשים מסגלות לעצמן מהר מאוד אופנות חדשות; הן מעשנות, אוכלות בשר חזיר, שותות משקאות חריפים ואף! לוקחות סמים (!) ; הן מרכיבות משקפיים, רוכבות על אופניים, נוסעות לחוף־הים בשבת וביום ראשון, לובשות מכנסיים קצרים וחובשות צעיפים מניילון; הן גם משוטטות ברחובות העיר הגדולה ועוסקות במקצוע העתיק, משנות את שמותיהן לשמות צרפתיים, מדברות צרפתית, אך צרפתית עילגת, ועוד כהנה וכהנה. הנשים מוצגות כאן בתור המפלצות המוסריות של המללאח, והסטירה עוברת כאן את גבולות האמנות. המחברים יוצאים חוצץ במיוחד נגד אותן בחורות שהגיעו זה עתה מכפרי האטלס ועמק הסוס שבדרום מרוקו ופורקות מהר, לטענתם, כל עול של התנהגות מוסרית־יהודית בהיותן להוטות אחר אורח־החיים החדש. בגוף התיאורים והסיפורים, הבאים להצביע על תכונותיהן החדשות של הנשים בחברה היהודית במרוקו, אתה מוצא גם קללות והשמצות כלפיהן על שיצאו לתרבות רעה. העצה היחידה הניתנת להן היא להסתגר בבתים עד שיגיע פרקן ויימצא להן חתן.
אופנה חדשה מיוחדת, שזכתה לשיר משלה, היא אופנת ריקוד הצ׳רלסטון, אשר הדביקה את כל תושבי העיר כמגפה שאין לעמוד בפניה. בשירו ׳האדא הווא שארליסטון מרד אלווקת ושמו סיניור׳ (=זהו הצ׳רליסטון, מחלת הזמן ושמה סניור) עלפי הלחן של שיר ׳בעל הגזזת׳ מתאר אברהם חיים הלוי צווירי באירוניה את ה׳שגעון׳ החדש כמחלה פיסית ממש הטעונה טיפול רפואי ממושר.
קצידה אחרונה בסידרה זו מטפלת בבעיה אוניברסאלית ״ — הויכוח הנצחי שבין הרווקים לנשואים על המגרעות של מעמדם האישי. הנשוי לועג לרווק על שאינו זוכה לחיים ׳'ציבים ומאוזנים, אלא עליו לחפש כל העת בחורות חדשות לצאת איתן, ומקומות חדשים לבלות ולחיות בהם. הרווק אינו נשאר חייב וטוען כנגד יריבו, שהוא איבד למעשה כל צל של עצמאות בגלל האשה והילדים שיש לפרנס, ושהוא חי חיי קנאה ותסכולים כתוצאה מהשתלטות האשה בבית.
תופעה אוניברסלית אחרת הקיימת בחברות, שאיו שתיית משקאות חריפים אסורה בהן, היא השיכרות. ר׳ מסעוד שבת מקדיש לנגע זה את .שירו ׳ קצידא דרשוק או קצידא עלא שראב ומאחייא׳ (= סיפור מצב הרוח הטוב או הסיפור על יין ועראק), אך בשירו זה הוא מדגיש בעיקר את ההיבטים היהודיים־הלכתיים או היהודיים־חברתיים; לכן אנו משייכים אותו לקבוצה השלישית הדנה בנושאים דתיים־יהודיים ספיציפיים — השאובים מהווי־החיים היהודיים במללאח או במרוקו בכלל — המובאת להלן.
אוצר המנהגים והמסורות לקהילות תאפילאלת סג'למאסא-מאיר נזרי
יג. צאת הצום של תשעה באב ולמחרתו
במוצאי תשעה באב בבית מברכים על מזונות, ביצה קשה, שותים קצת מאחיא ותה, ואחר כך מרק חרירה העשוי מחומוס ופולים.
למחרת תשעה באב בארוחת צהריים נוהגים לאכול בשר, עלי סלק ירוקים (לכטרא) ולחם, בדומה ליום שבו קמים משבעת ימי האבל.
כדעת הרמ״א, שלא כמנהג שאר קהילות מרוקו שבהן אוכלים בשר רק בערב של היום העשירי (נתיבות המערב, עמ׳ רכג סעיף נד; עטרת אבות, שם, סעיף נג). ההבדל בין שני המנהגים מיוצג על ידי הדעות השונות של מרן בשו״ע והרמ״א סימן תקנח סעיף א; ׳בתשעה באב לעת ערב הציתו אש בהיכל ונשרף עד שקיעת החמה ביום עשירי, ומפני כך מנהג כשר שלא לאכול בשר ושלא לשתות יין בליל עשירי ויום עשירי. הגה; ויש מחמירין עד חצות היום ולא יותר׳.
רשימת הקינות של יום תשעה באב
שני קבצים של קינות לתשעה באב מארפוד ידועים לנו: כתב יד מסעוד בן ישי וכתב יד משה נזרי.
קובץ הקינות של מסעוד בן ישי מכיל 56 קינות בכתב יד + אזכורי 43 קינות המופנות ל׳חמש תעניות׳. בסה״ב רפרטואר פוטנציאלי של כ־100 קינות.
קובץ הקינות של משה נזרי מארפוד מכיל 40 קינות בכתב יד + אזכורי 21 קינות המופנות ל׳קול ה׳ תחינה׳. בסה״כ רפרטואר פוטנציאלי של 61 קינות.
רוב הקינות בכתב יד משה נזרי מופיעות בקובץ של בן ישי, ורוב הקינות הנזכרות בקובץ נזרי והמופנות ל׳קול ה׳ תחינה׳ נזכרות בכתב יד בן ישי ומופיעות ב׳חמש תעניות׳.
יש קינות המופיעות בכתב יד בשני הקבצים או באחד מהם, וגם בדפוסי הקינות לתשעה באב.
בסה״ב מדובר בכ־30 קינות בשני הקבצים שאינם נזכרים באוצר השירה לדוידסון.
רשימת הקינות לפי סדרן בקובץ הקינות כתב יד מסעוד בן ישי מארפוד
הקינות הנזכרות בשמן והמופנות ל׳ארבע תעניות׳ מופיעות כאן בסוגריים עגולים:
ויקרא ה׳ אלהים צבאות, יום זה אקונן וארים קול, יללה אעצים ואצעק, אעצים היום
קול יללה, (אך זה היום, איך ידידות, וארץ שפל), יום חובי ענה בי, (שאי קינה), איילותי
בגלותי, איך מקדשי בר כחשי, בכי עמי לאולמי, אהה ירד על ספרד, (גרושים מבית,
על יום חרבן, בת ציון שמעתי, עד מתי ה׳, אלי עדתי, שכורת ולא מיין, יום אכפי,
קול אהלה, יום נלחמו), על שוד המוני, (שנה בשנה, אבכה ועל), ביום זה יבכיון, איכה
קדרתי ונכפלו יגוני, (בורא עד אנה, זכור ה׳, דוק וחוג רעשו, שכינה [צועקת], אקוה לנוד, זאבי ערב, למי אבכה, דממו [שרפים], לשכינה, אללי לי, עד אן צבי מודח, יהודה ישראל, ציון הלא תשאלי), ציון הלא תשאלי לריה״ל, אחות רעיה, ציון כלילת יופי, מי יתן ראשי מים, יום קינה היום, אחזיק נא לי, איך נפלת משמים ציון, ארים על שפיים, אל גלותנו הולכים, יה שור אום נטושה, אעורר בכי ואזיל, על הר המוריה, היום לכם ינעם, על שבר בת עמי, פרץ על פרץ, (היכל ה׳, נלאה להילל, על זה היה), מספד מר וקינה, שברון מתניים ופחד, תבער אשי על קריה, נפלה עטרת כתר ראשנו, על עדה הנבחרה קוננו, (הלנופלים תקומה, הרגת ביום, יתומים היינו, בהיכלך, שומרון קול, אמרה ציון, קול יללה, אלה אזכרה), יונה הומיה, (אוי כי ירד אש, עיני עיני יורדה מים), אביר ישראל, למה לנצח, (בת עמי, איך נוי חטאתי), אם זכרתי, שתה ימי גלותי הלילה, מתי נשמה דלה ענוגה, אפתח בחידה, הוי אריאל קרית דוד, אזעק מר לי מר, הילילי בבכיה, אוי לנו חטאנו, לבבי מלא יגון, פנה בעוד יום שמשי, למתי אל נערץ, נחר בקראי גרוני, על חרבן ציון, שימי רעיה בעיצבון, ספר אמרי שפר, עדת אל נא בכי נא, הן מאד מר, קול ברמה נשמע, היום יזל מים, קינות ארבה, איכה ישבה אקרא.
רשימת הקינות לפי סדרן בקופץ הקינות כתב יד משה נזרי מארפוד
הקינות הנזכרות בשמן והמופנות ל׳ארבע תעניות׳ מופיעות כאן בסוגריים עגולים:
ויקרא ה׳ אלהים צבאות, יום זה אקונן וארים קול, יללה אעצים ואצעק, אעצים היום קול יללה, יום חובי ענה בי, (שאי קינה), איילותי בגלותי, איך מקדשי בר כחשי, בכי עמי לאולמי, אהה ירד על ספרד, (גרושים מבית, על יום חרבן, בת ציון שמעתי, עד מתי ה׳, שכורת ולא מיין, יום נלחמו), על שוד המוני, (שנה בשנה, אבכה ועל, בורא עד אנה, לשכינה, אללי לי, עד אן צבי מודח, יהודה ישראל, ציון הלא תשאלי), ציון הלא תשאלי לריה״ל, מי יתן ראשי מים, יום קינה היום, אחזיק נא לי, (ארים על שפיים), אל גלותנו הולכים, (על הר המוריה), היום לכם ינעם, על שבר בת עמי, פרץ על פרץ, (היכל ה׳, נלאה להילל), שברון מתניים ופחד, תבער אשי על קריה, (הלנופלים תקומה, שומרון קול, אמרה ציון, אלה אזכרה), (בת עמי, איך נוי חטאתי), אם זכרתי, שתה ימי גלותי הלילה, הוי אריאל קרית דוד, אזעק מר לי מר, (הילילי בבכיה), אוי לנו חטאנו, למתי אל נערץ, על חרבן ציון, שימי רעיה בעיצבון, עדת אל נא בכי נא, הן מאד מר, היום יזל מים.
אוצר המנהגים והמסורות לקהילות תאפילאלת/סג'למאסא- מנהגי ט' באב
יא. מנהגי שינה בליל תשעה באב
בליל תשעה באב ישנים על מזרונים על הארץ.
כמנהג שאר קהילות מרוקו(נתיבות המערב, עט׳ רטז סעיף יט).
מניחים מתחת לכרית אבן ובצל יבש, ובבוקר משליכים אותם לנהר.
בשאר קהילות מרוקו ידוע רק מנהג הנחת האבן(נתיבות המערב, עט׳ רטז סעיף יט; עטרת אבות, פרק כה, סעיף לב; משולחן אבותינו, שער ג, עט׳ 278 סעיף רט).
האבן – זכר לאבן ששם יעקב אבינו מראשותיו, סמל למקדש שיעקב ניבא את חורבנו, כנרמז מן הפסוק ׳ויקח מאבני המקום׳, שראה את החורבן. הבצל, כנראה, הוא סמל לדמעות על החורבן, ויש הרואים בחריפות הבצל סמל לחיים הקשים.
על פי המנהג המובא בשו״ע ובהגהת הרמ״א או״ח, סימן תקנה, סעיף ב, וראה ׳כלי יקר׳ לבראשית כח, יא.
דעת הכותב.
מפי ר׳ מסעוד מלול ז״ל, ו׳ באב תשס״ח.
הנשים נוהגות לשים מסמר בכדי המים בליל תשעה באב, ולמחרת משכימות ושופכות את המים, שוטפות וממרקות את הכדים ואת הכיורים וממלאות את הכדים במים חדשים.
הטעם לברזל הוא שיש בכוחו לגרש את המשטינים והמקטרגים הפעילים בתקופה קשה זו. כמו כן, ברז״ל הם ראשי תיבות של בלהה, רחל, זלפה, לאה, שזכותן תגן על הקהילה(מפי ר׳ מסעוד מלול ז״ל, ו׳ באב תשס״ח).
כמו כן נוהגים לשים גם מלח, שהגימטרייה שלו שלוש פעמים שם ה׳: ׳ה׳ מלך ה׳ מלך ה׳ ימלך לעולם ועד׳.
יב. סדר יום תשעה באב
בברכות השחר אין אומרים ׳שעשה לי כל צרכי׳.
כמנהג שאר קהילות מרוקו(נהגו העם, עט׳ קיב סעיף ט; נתיבות המערב, עט׳ רטז סעיף כ; עטרת אבות, פרק כה, סעיף לג).
אומרים ׳ה׳ מלך׳, ובמקום ׳למנצח בנגינות׳ אומרים ׳על נהרות בבל׳.
כמנהג שאר קהילות מרוקו(נהגו העם, עט׳ קיד סעיף יט; נתיבות המערב, עט׳ ריז סעיף כג), וכן מנהג תוניס ולוב(עלי הדם, עט׳ 635 סעיף יח; עטרת אבות, שם, סעיף לה/א, מקור אבות).
אין אומרים שירת הים אלא את הפסוקים הראשונים: ׳ויושע ה׳ ביום ההוא את ישראל מיד מצרים וירא ישראל את מצרים מת על שפת הים: וירא ישראל את היד הגדלה אשר עשה ה׳ במצרים וייראו העם את ה׳ ויאמינו בה׳ ובמשה עבדו׳, ובמקום ׳אז ישיר משה׳ אומרים פרשת ׳האזינו׳
שלא כדעת הרמ״א, אלא כדעת הטור ובית יוסף סימן תקנט, סעיף ד, וכמנהג שאר קהילות מרוקו(נהגו העם, שם; דברי שלום ואמת א, עט׳ 105; נתיבות המערב, עט׳ ריז סעיף כג; דברי שלום ואמת ד, עט׳ 25). כן הוא מנהג כל בני ספרד, בגדד, תוניס ולוב, אבל מנהג אשכנז לומר שירת הים כרגיל.
אין מתעטפים בטלית ואין מניחים תפילין בשחרית, אבל חסידים ואנשי מעשה מתעטפים ומניחים בצנעה בבית, קוראים קריאת שמע ואחר כך חולצים והולכים לבית הכנסת.
כדעת שו״ע או״ח סימן תקנה, וכמנהג שאר קהילות מרוקו(נהגו העם, שם; דברי שלום ואמת א, עט׳ 104 ; נתיבות המערב, עט׳ ריז סעיף כב; עטרת אבות, שם, סעיף לד).
כמנהג שאר קהילות מרוקו(נהגו העם, עט׳ קיב סעיף יא; נתיבות המערב, עט׳ ריז סעיף כב; עטרת אבות, שם, שם; ברית כהונה, מערכת ת/ סעיף יא, ערך תשעה באב).
גם ביום תשעה באב אין אומרים קדיש ׳תתקבל'
כמנהג שאר קהילות מרוקו(נהגו העם, עט׳ קטו סעיף כא; נתיבות המערב, עט׳ ריט סעיף לב; עטרת אבות, שם, סעיף לט), אבל בילקוט יוסף כתב שנוהגים לאמרו ביום(חלק ה אות כא).
נוהגים להפוך את המעיל הפנימי של ספר התורה כלפי חוץ.
כמנהג שאר קהילות מרוקו(נהגו העם, עט׳ קיד סעיף יט; נתיבות המערב, עט׳ ריג סעיף ה).
אין מגביהים ספר תורה בתשעה באב.
כמנהג שאר קהילות מרוקו, ושני טעמים לדבר: א. מטעם אבלות. ב. שמא ייפול ספר התורה מחמת חולשת התענית(דברי שלום ואמת ב, עמ' 108).
נוהגים לקרוא גם קינות שנתחברו על ידי חכמי אביחצירא: ׳ציון כלילת יופי׳ לר' יעקב אביחצירא; ׳בת ציון כלה נאה׳ לר׳ יצחק אביחצירא; ׳ציון עיר יוצרי׳ לר׳ יצחק אביחצירא; ׳אל מקודש׳ לר׳ מסעוד אביחצירא, בעברית; כנ״ל בנוסח ערבי.
מדלגים בקינות על הבתים האחרונים, שיש בהם ענייני נחמה.
בשאר קהילות מרוקו יש שדילגו(נהגו העם, עט׳ קטו סעיף כב; נתיבות המערב, עט׳ רטו סעיף יג), ויש שלא דילגו(עטרת אבות, שם, סעיף כג; דברי שלום ואמת ב, עט׳ 105; משולחן אבותינו, שער ג, עט' 274 סעיף רל). השוני במנהגים נעוץ במחלוקת הפוסקים המיוצגת על ידי מרן שו׳׳ע והרמ״א: על פי מרן יש לדלג: ׳אבל קורא הוא באיוב ובדברים הרעים שבירמיהו ואם יש ביניהם פסוקי נחמה – צריך לדלגם׳(אורח חיים, סימן תקנד, סעיף א), והוא גם מנהג צפת (מנהגי ארץ ישראל, קס, כא), ועל פי הרמ״א אין לדלג: ׳ונוהגין לומר קצת נחמה אחרי הקינות לפסוק בנחמה׳(שו״ע או״ח, סימן תקנט, סעיף ה). הרמ״א תואם את דעת המנהיג: ׳וצריך לקונן על ירושלים ולסיים בנחמא וכן עמא דבר׳(הלכות תשעה באב, כג). בעקבות הרמ״א פוסקים גם פרי חדש, החיד״א ור׳ עמרם אבורביע ומחייבים לדלג(ראה דברי שלום ואמת ב, עט׳ 105- 107). ישנה גם דעה שלישית: לדלג על סיומי הנחמה בקינות של ליל תשעה באב ולאמרם ביום, וכמנהג תוניס (עלי הדס, עט' 628 סעיף יג), לעומת המנהג בג׳רבא לדלג עליהם ביום ובלילה (ברית כהונה, או״ח, מערכת ת', סעיף י, ערך תשעה באב). ראה פירוט מקורות בדברי שלום ואמת, שם.
נוהגים לקרוא את ההפטרה ׳אסף אסיפם׳ אחד מקרא ואחד עבראן נוסח פילאלי, שהוא תרגום מדרשי רחב.
גם בשאר קהילות מרוקו קראו בתרגום שלהם המופיע ב׳ארבעה גביעים׳(נתיבות המערב, עט׳ ריט סעיף לא; עטרת אבות, שם, סעיף מד). השווה בר־אשר, לשוננו רנה, סוף עט׳ 231.
אין מסירים את הפרוכת של ההיכל, אלא הופכים אותה.
קוראים בתורה בתיבה כרגיל, ולא מחוצה לה.
מסיימים את התפילה ב׳אשרי יושבי ביתך׳ – ׳ואתה קדוש׳ עד סוף ׳ובא לציון וקוראים מגילת איכה. אין אומרים לא ׳בית יעקב׳ ולא שיר של יום ולא ׳קטורת׳ ולא ׳עלינו לשבח׳.
אחרי התפילה נשארים יחידים לקרוא את ספר איוב.
בבתים נוהגים שאחד קורא קינות בערבית הקרויות ׳קצאת׳: קצת חנה, קצת איוב, קצת עשרת הרוגי מלכות, קצת יוסף הצדיק וקצת ירושלים.
אחר הצהריים הנשים נוהגות לשפוך את המים שבכדים, לסדר את הבית, לנקות, לכבס בגדי ילדים ולהכין את סעודת צאת הצום, לסימן של נחמה בסיום החורבן ובואו של משיח שנולד בתשעה באב.
על ׳תשעה באב אחר חצות היום׳ ראה זימר יצחק (אריק), עולם כמנהגו נוהג, ירושלים תשנ״ו, עט׳ 190-174. הרקע למאמרו הוא חוויה בלתי נעימה שחווה בעת שכיהן כרב בית כנסת של יוצאי מערב גרמניה בניו יורק לפני כ־50 שנה, כאשר כמה מן המתפללים שהקפידו לא להסתפר בימי בין המצרים הופיעו בבית הכנסת בשעת מנחה של יום תשעה באב כשהם מגולחים. על תמיהתו השיבו שזהו מנהג מאבותיהם. לסיכום מאמרו הוא מציין שתי מסורות למעמדו של חצות היום של תשעה באב; א. המסורת הבבלית, שלפיה תשעה באב הוא יום שלם של אבלות.
ב. מסורת ארץ ישראל, שלפיה היום מתחלק לשניים: עד חצות היום אבלות מלאה, ולאחר חצות היום בטלים כמה מן האיסורים מן הטעם של האווירה המשיחית השוררת בשעה זו של מנחה.
בתפילת מנחה מתעטפים בטלית ומניחים תפילין.
ברכת ׳שים שלום׳ נאמרת כולה בתפילת ׳שמונה עשרה׳ של מנחה.
אומרים ׳נחם ה׳ את אבלי ציון וירושלים׳ רק במנחה.
נהגו לברך ׳ברכת הלבנה׳ לאחר ערבית לפני טעימה.
מתוך אוצר המכתבים לרבי יוסף משאש חלק ב' – תולדות משפחת אלנקאוא
מתוך אוצר המכתבים לרבי יוסף משאש חלק ב'
תולדות משפחת אלנקאוא
סימן תתף
בשנת קנ״א לפ״ק, ברח מספרד מפני תוקף הגזרות, והלך בגולה מעיר לעיר כשתי שנים, ובתמוז קנ״ג בא לעיר הגדולה מראכיש, כמ״ש הוא בעצמו, בספרו ״שער כבוד ה״׳. דף פ״ח ע״ב, וז״ל, (קודם זה היה מדבר על החלומות, וסיים) וכבר קרה לי אני בעצמי כדמות זה הענין בהיותי בעיר מראכיש בתמוז משנת רועה אב״ן (קנ״ג) ישראל (לפמ״ה) בקשר ממני הקהל לדרוש להם ביום השבת אחר סעודת הבקר בביהכ״ג, וילכו הקהל עמי כולם לביהכ״ג, ועברנו על שער השר המושל בעיר, והיה שם אחד כושי, ונתקנא מכבוד הקהל אלי, ויצא לקראתי בחימה גדולה, ושבט אחד גדול להכות אותי, וכראות הזקנים ההולכים עמי שהיה יוצא לקראתי נשתטחו לפניו ופייסוהו ולא הכה אותי והלכתי לביהכ״נ ודרשתי להם בענייני הפרשה, ומשכתי את לבם כמים בדברי הגדה ודברתי על לבם דברי נחומים והתפללנו תפלת מנחה ויצאנו מביהכ״נ, ויבואו כל הקהל עמי עד ביתי, והמה משבחים ומפארים ומתפארים בדברי הדרש הרבה מאד, וכאשר נפטרו רוב הקהל אל בתיהם, נשארו עמי הזקנים העשירים, ואמרו שיסעדו עמי סעודה ג׳, ואומר להם שאם יאכלו ואם ישתו הם הם האוכלים והשותים, כי אני הייתי מתאבל על הגזרה הגדולה, אשר לקו מיד ה׳ כפליים מיום גלות ירושלים, ושאני לא הייתי אוכל לחם חמודות, ובשר ויין לזו בא אל פי, ושוש לא ששתי על אשר הסתיר ה׳ פניו מקהילות ספרד, והיו לאכול, ואפ״ה סעדו שם ונמשכו בסעודתן עד לערב, ואמרו לעשות הלילה ההוא משתה ושמחה לכבודי, וכן עשו, ואני נכנסתי לחדר מיטתי וישנתי לי, וכו', ע״ש מדמיון חלומו. (אשר נעשתה בספרד, בש׳ עד מתי יחרף צר ינא׳׳ץ (קנ״א) אויב שמך לנצח, אשר כמוה לא נהיתה מאז גלו שם, ושאני הייתי מתאבל על חורבן הקהילות הגדולות אשר לקו, ע״כ).
שוב מצאנו אותו בעיר הוניין, כעת היא חרבה ושוממה, סמוכה לעיר נימור על חוף הים, במקומה דרים ערביים באהלים כאשר ראיתי, ומשם שאל שאלותיו על המנהגים, ועל למוד ספרי הטבע והפלוסופייא, והריב״ש ז״ל השיבו בכבוד גדול בתוארים רמים ונשגבים, ע״ש בסי׳ ט״ו, שכתב וז״ל, הוני״ן, לר׳ אפרים בן אלנקאוא, י״ץ, האגרת, מהודרת, מקוטרת, מר ולבונה מכל אבקת רוכל, מעולפת כפירים, אמרים מיושרים, ודברים דבורים על אופניהם בדעת ובהשכל, כתפוחי זהב פרויים, מזוקק שבעתיים, במשכיות כסף נבחר, כצמר צחר, מעשה ידי חרש וחושב, דבריו מכלכל, על דבר אמת וענוה צדק מקשיב, הכמים אחור משיב, ודעת יסכל, הובאת אלי ותגע אל פי, ויאורו כוכבי נשפי, ותורני ותאמר לי הנני מנחה שלוחה, למשאת וארוחה, ממנהיג ודבר גזבר ואמרכל, פתח פיך ומעיך תמלא ובטנך תאכל, בצדק כל אמרי פי כי לא לפני חנף יבוא וישכון, ולא יכון לנגד עיני דובר שקרים וארור נוכל, וכאשר צוויתי אכלתי יערה עם דבשה, שתיתי יינה עם חלבה, ואם ארוכה מארץ מדד, ורחבה, למעשה ידיה אכסוף, קראתיה מראש ועד סוף, עד נשלמה ותכל, כי אורו עיני כי טעמתי בה טעם כעיקר, פריה למאכל ועליה לתרופה, ולא ימצא בה עקר ומשכל, ואם באתי לענות על כל דברי האגרת ולערוך מלין, לא אוכל, ונלאיתי כלכל, אכן במה שבא בה לשאול כענין וכו', ע״ש, והנה! סלתם ושמנם של דברים, שהיה בעז חכמתו ודעתו, משיב חכמים אחור ודעתם יסכל, ושהיה מנהיג ודבר גזבר ואמרכל, ועל הכל אמר כי לא בחונף דבר, רק בצדק כל אמרי פיו.
מהונין בא לתלמסאן, מסיבה אשר לא נדע, וקבלה בפי ההמון, שבא רכוב על ארי עם רסן מאפעה, וכ״כ הרב מקור ברוך בפ׳ בחוקותי שכן העידו לפניו כמה אנשים כשרים ששמעו מאבותיהם שעיניהם ראו את זה, ע״ש, והביא אלה הדברים הרה״ג כמוהרר״ח בלייח זלה״ה בהקדמתו לס׳ שער כבוד ה׳, והוא מפקפק בהם כאשר יראה מדבריו, ולדעתי נר׳, כי בבואו לעיר עם אורחת יהודים, פגע בהם בדרך ארי ואפעה, כי עד עתה אותה הדרך היא שוממה ומלאה חורי עפר וכיפים משכן חיות ונחשים שרפים, וכ״ש בזמן הקודם, זה ת״ק שנה ויותר, ונצולו מהם, או אנשי האורחה רדפו אחריהם והרגום, ותלו הדבר בזכותיה דמר, ובבואם לעיר הרבו לספר בענין כדרך ההמון, עד שנתגשם הדבר מיום ליום, או אחר מאות שנים, ונכנס בדמיונם, כי בא רכוב על ארי אחוז ברסן אפעה, כי כן יקרה בכמה דברים כאשר הנסיון היומי מוכיח.
ועיין עוד בהקדמת רח״ב ז״ל הנ״ל, שהביא עוד דבר פלאי מקובל בידם מהרה״ג כמוהר״ח קצבי זצ״ל, המחבר ס׳ צרור החיים, שנגלו אלה הרב זיע״א, הרי״ף, והר״י בן מיגש והרמב"ם, זיע״א, בהקיץ, ופירשו לו איזה דברים בספריהם שהיו נראים תמוהים, ור' אברהם אנקאוא ז"ל, חיבר על זה שיר אחד, הדפיסו מס' תפילה שקבץ וקרא בשם כולנו, וע"ז כתב רח"ב ז"ל הנז' שם בהקדמתו שהיה הדבר רק בחלום, ונתחלף באורך הזמן בין חלום להקיץ.
עוד מקובל ביד הקהל, וכן נמצא בספרי הערביים, כאשר שמעתי מפי זקניהם המלומדים, וכ״כ ערבי אחד עורך דין בעתון צרפתי ״ליקו די אוראן" זה שנתיים, כאשר ספרו לי הרבה יהודים שקראוהו, כי בבוא הרב זיע״א לתלמסאן, היו היהודים דרים בקצה העיר במקום הנקרא בשם אגאדיר, שעדין חומותיו עומדים עד היום, וזקנה מופלגת חופפת עליהם, ולולי הצרפתים שחזקו את בדקיהם, וקשרו אותם בבריחי ברזל מבריחים מן הקצה עד הקצה כבר היו מעי מפלה, ובהיות המקום מחוץ לעיר, היו היהודים הדרים בו משוסים לכל עובר ולגנבים ושודדי לילה, ובבוא הרב לשם וראה אותם בצרה גדולה פרועים לשמצה, נגע צערם אל לבו, וה׳ אנה לידו כי חלתה בתו של המלך שהיתה בית מלכותו בתלמסאן, (וכ״כ הריב״ש סו״ם ס״א) שמו ״מולאי עתמאן״ (וכ״כ בתשו׳ הרשב״ש סי׳ תע״ט) והיה כאבה אנוש ולא נמצאת לה תרופה, ואך הרב זיע״א, הודיע לנגיד הקהל, היה שמו ר׳ אברהם ששפורטש (כ״כ בח״א מהתשב״ץ ענין נ״ח,) שיודיע למלך כי יש יהודי רופא מומחה, והוא ישתדל לרפאתה, וכן היה, הודיע הנגיד לבית המלך את דברי הרב, ויאמר המלך יבוא, ויבוא הרב לפני המלך, וישתדל ברפואתה, ותחי ותקם על רגלה, וישאל המלך להרב לנקוב את שכרו, ואז התחנן לפני המלך ויאמר, את אחי אנכי מבקש, כי הם נטושים בקצה העיר מטרה לכל עובר, ועתה קח את מקומם ותן להם תחתיו מקום באמצע העיר, וימלא המלך שאלתו, ויתן לו המקום שבו דרים היהודים כעת שהוא כולל כל הרחובות שזכרתי לך שבנויים בהם בתי כנסיות.
Langue et folklore des Juifs marocains.Pinhas Cohen
Entendues dans la bouche des Marocains, Juifs et Musulmans confondus, certaines expressions propres au parler des juifs marocains et à l'arabe dialectal en général, traduites littéralement dans une autre langue et en l'occurrence en français, aboutissent à des formulations pour le moins cocasses et beaucoup s'en amusent. Il faut les intérpréter pour en dégager le sens. Nous en avons relevé un certain nombre à titre d'exemples.
Cet exercice qui présente un aspect essentiellement linguistique n'en a pas pour autant un caractère ludique. C'était aussi notre intention.
s-sadeqa ioqef m 'ak
Que la sainte (Solika ) se tienne debout avec toi=qu'elle te vienne en aide !
Feqt beh / 'eqt beh
Je me suis réveillé de lui=j'ai tout de suite compris ce qu'il manigance
qllebni -t-tbeb
Le docteur m'a fouillé, m'a cherché =il m'a ausculté
t-terbya baqe raqda
L'éducation dort encore=le bébé dort encore
ka i-tt-rebba 'and-l-basa
On l'éduque chez le pacha=il est puni par le pacha
ka-iakel-lfalaqa
Il mange la fala'a=il subit le châtiment du carcan (falaqa)
ka itella ' li s-sem f-rasi
Il me fait monter le poison dans la tête = il me met en colère
nemsi sdaqa 'lik
Que je parte en charité pour toi= puissé -je te servir de rançon (pour que tu vives)
Masi n 'amlo s-sabon
Nous allons faire le savon=nous allons faire la lessive
Ka isemmes el-henna nhar kello
Il fait sécher le henné toute la journée=il ne fait rien
ma ka na'ref la Isso wala Bakor
Je ne connais ni Isso ni figue- (fleur) =Je n'en ai rien à faire
– Expression courante chez les juifs comme chez les musulmans de Fès pour dire qu'on n'accorde aucun intérêt à la chose ou à la personne dont parle l'interlocuteur
Tla'tlo roah se ' ara f-raso
Il lui est monté une tempête dans la tête= Il s'est mis dans une colère
bit-ha kkabod (heb.)
La maison du respect =les WC
s-sqarim la-beqarim
termes hébraïques) mensonges pour le matin=ce ne sont que des mensonges)
el klaïm- el-qbah
Les mots méchants=les mots vulgaires
פרק שמיני – חיי התרבות.נתן.א.שוראקי-פאס-אלג'יר
פאס
כאן אנו עומדים בבירה הרוחנית של יהדות מרוקו. היא הייתה לעיר מתחילת המאה התשיעית ובמאה העשירית כבר היה בה ישוב והודי, שעמד בקשרי קבע עם מרכזי התורה הגדולים של דורנו, בשלב מוקדם מאוד תפסה העיר את מקומה כמרכז תרבותי גדול, יהודי וערבי כאחד. אפשר, שיהודה אבן קורייש התגורר בפאס, שבה התפרסמו שלושה מאבות התחייה של הלשון והמחשבה בישראל, דונש בן לברט, יהודה חיוג' ודויד בן אברהם אלפאסי.
דונש בן לבראט יליד בגדד, התחנך בפאס. תלמידו זה של רבי סעדיה גאון לא היסס למתוח ביקורת על מורו ורבו. הוא שחזר אל תורת השורשים העבריים בני שלוש האותיות, וכפי שאומר אברהם בן עזרא, שם קץ בכך ל "פקפוקי קודמיו". בדומה ליהודה אבן קורייש חשף דונש בן לבראט את חשיבות לימודה של הארמית לצורך הבנתם של כתבי הקודש.
מחלוקת לוהטת ניטשה בינו לבין מנחם בן סרוק איש טוֹרטוֹסה – 910-970 -. הם התפלמסו זה כנגד זה בשירה ובפרוזה. אז זכה דונש בן לבראט להברקה גאונית שפתחה לנפש היהודית שער לביטוי חדש אשר בשכלולו הספרותי עתיד היה לפעמים להשתוות לדפים היפים ביותר שבתנ"ך, הוא הכניס לחרוז העברי את תורת המִקצב ותורת המשקל הערביים. אדם זה שקבע משכנו בפאס, ונתן את האות להתחדשותה של השירה העברית בימי הביניים, היה גם לאחד ממקורות השראתו של רש"י. יהודה חיוג', בשנת 1000 לערך, היה בן זמנו של דונש בן לבראט, בפאס, שהתמכר ללימודים עבריים, נולד וגדל מי שנתקרא בפי הדורות הבאים "המדקדק הראשון בישראל". בהסתייעו במדקדקים הערביים ניתח בכישרון גאוני את דפוסי הלשון העברית, חיבוריו היו מקובלים על הכול וחכמי דורו הסתמכו עליהם, בפרט שמואל הלוי ואבן נג'אח איש סראגוסה – 985-1040 -. דוד בן אברהם אלפאסי היה באותה תקופה עצמה גם חלוץ התחייה העברית, עד כדי כל שנספח אל כת הקראים, שרק התורה שבכתב נחשבה בעיניהם.
בעקבות המדקדקים אנשי פאס קמו במגרב משוררים, שכתבו בלשון התנ"ך, כאותו יצחק בן חלפון, שהיה מן הסתם צפון אפריקאי במוצאו, או גדולי תורה כגון יצחק בן יעקב אלפאסי – 1013-1103 -, הוא הרי"ף, שלימים נעשה סמל לחכמת היהדות על אדמת אפריקה.
אלפאסי נולד בכפר קטן באלג'יריה, ליד גבול מרוקו, בקלעת,, הוא התחנך בפאס וכרה אוזן לקולותיהם של חכמים שבאו מקירוואן, מבבל ומספרד. מעורה היה בתרבות העולם ונוסף לכך היה בעל חוש גאוני לסיכום והכללה, וכן זכה לחבר, בפעם הראשונה בתולדות היהדות, את תמצית החקיקה העברית בהתפתחותה במשנה ובתלמוד כמו גם במסורות הרבניות שלאחר כך. חיבורו, מזיגה כבירה של אלף שנות מחשבה יהודית, מביא בבהירות את דיני הדת, מבטל את כל העיונים המיותרים והמתפלפלים, ומורה דרך חד משמעית, שבה צעדו גדודי תלמידיו בספרד, בפרובאנס, בארץ הריין, באירופה התיכונה ובפולין. הוא לימד גם בספרד, בדומה ועוד כמה וכמה רבנים צפון אפריקאיים, שאליה קראתו קהילה לוסינה, שהוא נעשה מנהיגה הדתי.בימינו עדיין לומדים את ספריו בכל בתי המדרש לרבנים גדולים. הקינה שכתב יהודה הלוי, המשורר המהולל, תלמידו של אלפאסי, נותנת ביטוי להערצתם של בני הדור לגדול תורה זה:
הָרִים בְּיוֹם סִינַי לְךָ רָעָשׁוּ / וּצְבִי כְּתָרֶיהָ לְךָ חָבָשׁוּ
כִּי מַלְאֲכֵי הָאֵל בְּךָ פָגָשׁוּ / לֹא עָצְרוּ כֹּחַ נְבוֹנִים לַעֲמֹד
וַיִכְתְּבוּ תוֹרָה בְּלֻחוֹת לִבְּךָ / לוֵּלי תְבוּנוֹת מִמְךָ דָרָשׁוּ
בפאס נשמרו המסורות של דור גדול במדעי היהדות, ובמאות השנים שלאחר כך הפיצו זיוָן לא רק בצפון אפריקה. עיר זו שכה זהרה בדורותיה הראשונים, נשארה אחת הבירות של לימודי קודש, שהרמב"ם לא ראה פחיתות כבוד לעצמו להורות בה. כאם המקום להעיר כי "הנשר הגדול" הזה הקדיש את מורה נבוכים המפורסם שלו ליהודי בן צפון אפריקה, יוסף בן עקנין מסוֹיטה, שהיה החביב שבתלמידיו בסויטה וסופו שהתיישב בחלב, היא ארם צובא שבסוריה. בפאס גם ראוי לקבוע, את מושבו של עוד פילוסוף אחד, לערך ב-1365, יהודה בן ניסים אבן מלכה, שחיבורו העיקרי, "ניחומי גולה", שז'ורז' ואידה (Georges Vajda) הקדיש לו מחקר חשוב, מגלה את האפיקים הרוחניים של יהדות מרוקו, בצומת הזרמים הגבוהים בהלכה, בפילוסופיה ובמיסטיקה, גם כאן ההשפעה הקבלית היא המכרעת במשקלה, בסופו של חשבון.
אלג'יר
יש חוק אוניברסלי הקונה לו במגרב תוקף מוחלט כמעט : שום דבר של גדוּלה אינו מתקיים כאן, אלא בזכות הפריה מן הזולת. דרושים חיי המאורות של ארץ ישראל ובבל במזרח כדי להפיח חיים חדשים ביהדות המוגרבית, מן המאה השמינית ועד למאה השתיים עשרה. רק במאה הארבע עשרה, עם בוא יהודי ספרד, עדים אנו לפריחה חדשה בחיי הרוח והדת של הקהילות היהודיות.
בדורות שבינתיים התכנסו הללו לתוך עצמן ובנקל נתפסו לרפיון של העולם בסביבן ולקסם המנהגים המגיים, שמעולם לא נעקרו כליל מאדמת ברבריה זו. הרמב"ם אמר לנו מה הייתה דעתו על היהודים של ברבריה המזרחית. מתוניס ועד אלכסנדריה "אין להם ידיעות ברורות, הם מחזיקים באמונות הבל, בלא יודעים ניתקו מן המסורת הבריאה, ואף על פי כן דבקו ביתר עוז באמונה באלוהים". "יובש המזג וכבדו", זאת הייתה האבחנה של הרופא פילוסוף במאה השתיים עשרה לגבי אי אלה מיהודי תוניסיה. אולם בהשפעת הזולת עתיד היה האילן העתיק לשוב ולתת פריו. במאה הארבעה עשרה הביאו עמהם ראשוני הפליטים מספרד לצפון אפריקה מַתת זו של חיים חדשים. בזכותם נעשתה אלג'יר, שקיבלה בשנת 1391 את יצחק בן ששת ברפת, המכונה ריב"ש, – 1326 – 1408 – ואת שמעון בן צמח דוראן, הוא הרשב"ץ 1361 – 1442, המרכז העיקרי של יהדות אפריקה.
הראשון, יליד ברצלונה, היה תלמידם של גדולי הרבנים של זמנו, חסדאי קרשקש, פרץ הכהן ונסים גרונדי. לצדם שקט ראשו ורובו בים התלמוד והמסורת היהודית. בשנת 1372 עמד בראש הקהילה היהודית של סאראגוסה, סמוך לואלנסיה. מעט-מעט יצא שמו בקהילות היהודים בכל התפוצות הגולה : הוא היה בורר בסכסוכים, פוסק בשאלות שנויות במחלוקת. בינתיים מת המלך דון ח'ואן הראשון וילד בן אחת עשרה, הנרי השביעי, ירש את כסאו. כוהן דת אחר, פרדינַאנד מארטינז, נתן בנאומים חוצבי להבות את האות לשרשרת של רדיפה נגד היהודים ביותר משבעים קהילות בספרד. בסביליה הועלה הרובע היהודי באש, ברביעי ביוני 1391 וארבעת אלפים נפש נספו.
גם בקורדובה, טולדו, מדריד, סאראגוסה ואיי הבאליארים נעשו אותם הפשעים. בולאנסיה שכלה הקהילה היהודית בתשיעי ביולי 1391, מאתיים וחמישים מבניה. אז נמלטו אלפי יהודים אל חופי צפון אפריקה, בתנאים שתוארו למעלה. הם טילטלו עמהם את מרכזה של יהדות הים התיכון מחצי האי האיִבּרי לצפון אפריקה, ובמיוחד לאלג'יר, שבה היו שלושה אישים מן המדרגה הראשונה עתידים היו להרביץ תורה : הריב'ש, שמעון ושלמה דוראן. על פי כתביהם של השלושה, אך במיוחד של הריב"ש, יכולים אנו לשחזר את החיים היהודיים בצפון אפריקה במאה הארבע עשרה. אכן, הם עמדו בקשרים עם רוב הקהילות היהודיות של צפון אפריקה, הדריכון והאירו את עיניהן. השפעתם העמוקה ניכּרת בכל שטחי החיים היהודיים : בתפילה, בפולחן, בלימוד תורה, בעניינים של חול, בנישואים, בגיטין, בירושה בארגון הקהילה, שכולם חודשו בידיהם ובידי תלמידיהם. הם העמידו לגיון של תלמידים, שעתידים היו להוסיף ולהקרין את הגוּתם, לא רק בכל קהילות אלג'יריה, אלא גם בקהילות תוניסיה ומרוקו.
לכן ראוי להזכיר כאן את הדמות הנאצלה של הרב הגדול יצחק בן ששת ברפת. יסוד הכרתו המוחלטת ביותר טמון בקביעה שהאל"ף והת"ו של כל חכמה ודעת הן בתורה, כפי שזו מתפרשת על ידי התלמוד. דבר האלוהים, שנגלה אל משה והנחיל לישראל, מגלם בתוכו את מלוא החכמה האלוהית והאנושית, והוא החוליה המקשרת והנחוצה בין תוהו האיסוף לבריאה. בשרשרת התמסורת התורנית הוא ניצב ליד הרמב"ם בזכות בהירותה של תורתו, בקיאותו במדע הפילוסופיה, והסתייגותו הגמורה מן הקבלה. הוא אהב את השלום, הסדר, השלמות, שאליה מגיעים מתוך הרהורים, ידיעת האלוהים והתפילה.
"כל בן לאלוהים חביב עלי כמוני עצמי" היה אומר, ובו היה נתון לכל אחד מתלמידיו : "בכל לבי, בכל נפשי ובכל מאודי אני עמל למען לומדי החכמה". רצונו ואהבתו הקיפו את חיפוש האמת : "אם יקבלוה ואם ידחוה, האמת היא האמת". תפילתו פשוטה הייתה, פטורה מרמזים קבליים או פילוסופיים : "אני מתפלל כהכנה של ילד" אמר גם כן. הריב"ש, רב בר סמכא המוכר וידוע בכל מקום, סירב לנהל ויכוחים של תָפלוּת ורעות רוח וסייע להנהיג בצפון אפריקה את הקובץ הברור של דיני התלמוד, על משנה תורה של הרמב"ם. חיבור זה נעשה, איפוא, הסמכות הדתית העליונה לגבי היהדות של צפון אפריקה. "יש לנו, היה אומר," פלפלנים היכולים לעייל פיל בקופו של מחט. הם עוקרים הרים בשאלות ותשובות על קוצו של יו"ד שבתורה, ובחריפותם הם מעלים מסקנות שווא, מתירים את האסור ואוסרים את המותר".
הוא ידע וציטט את כלל החכמה המסורתית, את התלמוד הירושלמי והבבלי, את הכתבים המאוחרים של ראשי ישיבות שבמזרח, את הרבנים הגדולים של ספרד, פרובאנס וארץ הריין. הוא היה אומר : "דבר אלוהים בא מצרפת", והרבנים הצרפתיים של תקופתו קרויים היו בפיו "מאורות", "מפיהם אנו חיים ואת מימיהם אנו שותים". הריב"ש הרחיב מאוד את החכמה הזאת, שנשאבה מן המעיינות הטהורים ביותר של מחשבת היהדות. משך מאות שנים עתידה הייתה יהדות צפון אפריקה להיזון מפרי מחשבתו. גם בימינו זכרו נערץ כזכרו של אחד הקדושים. הוא היה דוגמא ומופת לכל רבני המגרב. כעבור כמאה שנה, שנת 1492, חלה יציאתם ההמונית של יהודי ספרד שעתידים היו לבסס מה שבנה הריב"ש ולפיח חיים חדשים בקהילות היהודיות של המגרב, מאגאדיר עד תוניס, ולהשלים בכך את תוי יחודה של יהדות צפון אפריקה.
העכברים שאכלו את הברזל מספר שלמה חזן – ד"ר דב נוי
העכברים שאכלו את הברזל
מספר שלמה חזן
אומרים אצלנו: ״העכברים אכלו את הברזל״. ועל שום מה? — על שום מעשה שהיה. והמעשה שהיה כך היה:
פעם־פעם, לפני שנים רבות מאוד, חי איש עשיר, עשיר מופלג, אשר לו כסף וזהב בלי סוף ובלי גבול. וככל שעושרו גדל נעשה העשיר טוב־לב יותר ורחום יותר. שלא כעשירים אחרים, שככל שעושרם גדל, גדל גם רוע־ליבם. עשיר מופלג זה רצה לעשות רק טובות לבני־אדם, אלא שלא ידע איך: הוא חשש, שאם יחלק לעניים כסף בלי אבחנה, יחשבוהו למשוגע. מה עשה ל ?— הלך וקנה מצרכים, שבני־אדם זקוקים להט הרבה, ושבגלל עוניים אין הם יכולים לקנותם, קנה במאתיים ומכר במאה. היו באים אליו כל הנצרכים, קונים מה שקונים ושמחים הרבה. ראו שאר העשירים בעיר, כי הכול קונים רק אצלו, ונתקנאו בו הרבה. התחילו לרגל אחריו כדי לברר, איפה הוא משיג סחורה זולה כל כך, עד שהוא יכול למכור אותה במחירים נמוכים כל כך. חיפשו וחיפשו, חקרו וחקרו, אך פיתרון לא מצאו. ובינתיים עומדים כל העשירים בחנויות שלהם ואין להם פרנסה בכלל. ולמה?— מפני שהכול קונים רק בחנותו של העשיר המופלג. לחנויותיהם של שאר העשירים אפילו כלב אינו נכנם.
התאספו עשירי העיר לאסיפה והחליטו לעשות יד אחת, לאסוף את כל הכסף ביניהם, לבוא עם כל הכסף לעשיר המופלג ולהציע לו שותפות. כך יגלו את סודו וידעו איפה הוא קונה סחורה זולה כל כך.
הביאו עשירי העיר את כל כספם אל העשיר המופלג והציעו לו שותפות. גילה להם העשיר, כי אין הוא מעוניין ברווחים בעסקיו: ואם רוצים הם לנהוג כמוהו, בבקשה; הוא ישמח לשתף את כולם בעסקיו. שמחו העשירים על השותפות והכניסו לעסק את כל כספם, חתמו על חוזה ונסעו לקנות סחורה. רק באו אל הסוחרים הגדולים, שאצלם היה העשיר קונה את סחורתו, ומיד שמעו מה ששמעו, ונוכחו לדעת, כי אכן, העשיר באמת ״משוגע״ הוא, עושה את מסחרו סתם ככה, רק כדי לקלקל לאחרים. את כספו הוא מפזר לעניים, וזה יהיה גם גורל כספם, שאותו ביזבזו בלי כל שכל וללא כל תועלת.
התרגזו הסוחרים מאוד, ושוב באו כולם אל העשיר המופלג ודיברו על ליבו דברים רכים, כי לשון רכה תשבור גרם. אבל הוא בשלו:— חתמתם על שותפות, ועליכם להמשיך! ולא, תלכו כולכם לבית הסוהר!— כך אמר להם.
ראו הסוחרים שאין הדברים חלקים כל כך, והם עשו את עצמם נדיבים, כאילו יוצא גם ליבם אל העניים וכאילו כל דאגתם נתונה להטבת גורלם של העניים. הם באו אל העשיר בערמה וכך אמרו לו:— כל הדברים שאתה קונה ומוכר לעניים, אינם חשובים בשבילם. יש לנו הצעה. הבה נקנה להם ברזל! ברזל הוא דבר טוב. מברזל עושים כלי עבודה. בברזל ירתמו בהמות. בברזל יחרשו את האדמה ויוציאו לחם ממנה. אין כמו ברזל.
דיברו הסוחרים הרבה כל כך על ליבו של העשיר׳ חזרו על טענותיהם מדי יום ביומו, עד שנשתכנע, כי אין דבר חשוב לעניים מברזל.
התחילו הסוחרים להביא לעיר הרבה ברזל. ברכבת, בגמלים, בכל האמצעים שהיו לרשותם. רצה העשיר המופלג למכור את הברזל מיד, אך שותפיו אמרו לו:— חס ושלום! לא עכשיו! חכה שנה! במשך השנה נזמין בעלי־מקצוע רבים, שידעו לעשות מן הברזל כל מיני כלים הנחוצים לעניים, כי ברזל סתם אינו שווה הרבה. מה יעשו העניים בברזל סתם ? — כך אמרו לו. אבל בינתיים צריך היה לאחסן את הברזל במחסנים. ולא היה שם מחסן די גדול בשביל כל הברזל.
הלכו הסוחרים אל המלך וביקשו להשתמש במחסניו. המלך נעתר להם והעמיד את המחסנים לרשותם. בנוכחות העשיר המופלג הכניסו הסוחרים את הברזל לתוך המחסנים. המלך התחייב לפתוח אותם בעוד שנה בדיוק וחתם על כך בחותמתו.
יום אחד באו עשירי העיר אל המלך ואמרו לו:— ראה, מלכנו. זה השותף שלנו איש משוגע הוא. הוא אינו סוחר ומשום כך הוא מקלקל את הכסף, מבלי שיביא כל תועלת. ברשותך נמכור אנו את הברזל. את מחצית הרווח תקבל אתה, ואנו נסתפק במחציתו בלבד.
הבין המלך את הרמז והסכים לעסקה. כך מכרו הסוחרים את כל הברזל במחירים גבוהים. אחר כך תלו את המנעולים במקומם, על פתחי המחסנים. בכסף התחלקו, כמובן, שווה בשווה.
כעבור שנה בדיוק בא העשיר המופלג אל המלך וביקש לפתוח לו את המחסנים. נתן לו המלך את המפתחות, והנה — שוד ושבר! המחסנים ריקים, והברזל איננו. רץ האיש אל המלך בצעקה: — איפה הברזל שלי ? !
עשה המלך את עצמו כמוכה תדהמה ואמר:— אולי אכלוהו העכברים?
הפליאו דברי המלך את העשיר המופלג:— מאימתי אוכלים עכברים ברזל ? !
— ככה זה— ענה המלך. ואין מה לעשות. זו צרה ישנה נושנה. מתחת ליסודות הארמון חי גזע עכברים, והוא אוכל ברזל.
שמע העשיר את דברי המלך והעמיד פנים, כאילו הוא מאמין לדבריו. הוא רק ביקש רשות לצוד את העכברים אוכלי־הברזל שבארמון.— יש לי — כך טען — תרופה בדוקה נגד גזע־עכברים זה.
נתן לו המלך רישיון חתום בכתב־ידו לצוד את כל העכברים, שמתחת ליסודות הארמון. ובליבו צחק המלך. הרי אמרו לו כבר הסוחרים, כי העשיר בשיגעון ינהג.
הזעיק העשיר את כל עניי העיר ושכרם כפועלים. כולם באו, כי אהבו את העשיר על נדיבות ליבו, והיו שמחים לעבוד אצלו. ומה עוד שהבטיח שכר־ עבודה הגון. העשיר נתן בידי כל אחד מהם מכוש, והביא את כולם אל הארמון׳ חיל גדול מאוד.
ראה המלך צבא גדול זה, נכנס לארמונו, נתכעס ושאל:— מה זה ?
ענה לו העשיר: — אלה הפועלים שלי. אנחנו נחפש מתחת ליסודות הארמון, נהרוג את כל העכברים אוכלי־הברזל ונשמידם פעם ולתמיד.
נתבהל המלך מאוד. הנה יתחילו לחפור כאן ויהרסו את כל הארמון. אבל העשיר עמד על שלו והראה למלך ולשרים את כתב המלך, הנותן בידיו את הרשות להשמיד את כל העכברים אוכלי הברזל, שמתחת ליסודות הארמון.
הבין המלך את הצרה שבה הוא נתח, וראה את כוחו המועט מול המוני העניים החמושים במכושים, ועומדים לרשותו של העשיר. התחיל המלך לשאת ולתת עם העשיר, וביקשו שיוותר לו תמורת תשלום ולא ייגע לרעה בעכבריו.
דרש העשיר תשלום, הגדול פעמיים מערך הברזל שהיה במחסנים. המלך שילם כפי שנדרש לשלם, כי לא היתה לו ברירה.
חילק העשיר את הכסף. את מחציתו נתן לעניים ובמחציתו קנה סחורה, שהיה מוכר בחצי חינם, כמנהגו כל הימים.
קורות היהודים בספרד המוסלמית- מכיבוש ספרד עד שקיעת הכ'ליפות -1002-711-א.אשתור
ג
כאשד שמע מושל אפריקה הצפונית, מוסא בן נציר, מה שעלה לו לטארק, היה לא רק מופתע, אלא הדבר חרה לו עד מאד. הוא היה בעל שאיפות רבות, כבר מילא תפקיד בחיים המדיניים בארצות המזרח ואחר כך עלה בידיו לחדש את השלטון המוסלמי בצפון אפריקה ולהשתית אותו על יסוד מוצק. אם ניתן למוסלמים לכבוש את ארץ ספרד הרי רצה הוא, המצביא העליון של צבאות המוסלמים במערב, לזכות בתחילה ובעושר שהיו צפויים שם. והנה העז עבדו לשעבר להמרות את פיו, לחדור ללב ספרד, אף שנצטוה להשאר סמוך לחוף הדרומי והוא הוא שזכה לכבוש את בירת הארץ. ברם לא רק קנאה פעמה בלבו של מוסא בן נציר, אלא גם דאגה, שמא יסתים המסע בכשלון, הלא הוא היה אחראי לפני הכ׳ליף לכל הנעשה במערב בידי קציניו ועושי דברו. על אף גילו — כמעט שהגיע לגבורות — החליט לעבור עצמו לספרד ומיד פתח בהכנות מקיפות. שוב נאספו גדודים למסע מעבר למיצר הים ומשך חדשים אחדים הושלם ציודם.
הצבא החדש שבראשו עמד מוסא מנה שמונה עשר אלף איש, כמעט כלם ערביים. ביוני 712 עבר את המיצר ועלה באלכ׳סיראס על אדמת ספרד. מוסא בחר לו למסע הכיבוש שלו דרך אחרת מזו של טארק, הוא פנה אל המערב של חצי האי, אל גלילות שאליהם טרם הגיעו גדודי המוסלמים. בראשונה נכבשו הערים מדינה סידוניה וקרמונה, ואחר כך עלה מוסא על סביליה. העיר הגדולה הזאת ניטשה על־ידי אנשי המשטר הישן כשם שניטשו טולידו וערים אחרות. אחרי התנגדות מה עבר חיל המצב אל מקומות אחרים שבמערב, אל ניאבלה וביג'ה, והמצביא המוסלמי השתלט על העיר. מוסא בן נציר נהג כפי שנהג טארק. אף על פי שהצבא שלו היה בהרבה יותר גדול לא השאיר בסביליה מוסלמים רבים אלא גייס את היהודים שבעיר והעמיד מהם חיל מצב. כך באה גם עירו של איזידורוס, נסיך הכנסייה המפורסם, תחת שלטון היהודים. מי פילל לכך ? אחרי כיבוש סביליה עלה מוסא בן נציר על הרי הסיארה מורנה, והתקדם לעבר העיר מארידה. הוא עבר על יד העיר פואנטה דה קנטוס והיא נמסרה לו בלי התנגדות, אולם משהגיע אל מארידה החלה מלחמת מצור ממושכת. בעיר זו התאספו רבים מתומכי המשטר הויזיגוטי׳ שרים ואבירים, נוצרים קנאים, שלא היו מוכנים להכנע לפני הפולשים. הנצורים לחמו בעוז וסיכלו את הנסיונות של המוסלמים לחדור לעיר. כפעם בפעם הגיחו מן העיר והכו במוסלמים. כך נמשך המצור חדשים, בחורף 713/712 ובאביב שלאחריו. בינתיים הגיעו אל המצביא הערבי קריאות עזרה ממקומות שבהם השאירו המוסלמים חילות מצב חלשים. לאחר שהתרחקו הצבאות המוסלמיים התאוששו ילידי הארץ וניסו לתפוס את השלטון שנשמט מידיהם כהרף עין בראשונה באו אל המטה הערבי ידיעות על התקוממות בדרום־מזרח ספרד. חיל המצב היהודי בעיר איליברי ביקש עזרה. אי לזאת שלח מוסא בן נציר את בנו עבדאלעזיז עם גדודים אחדים לשם. עבדאלעזיז דיכא את המרד ופרש את שלטון המוסלמים על הפרובינציה של מורסיה. העיר הזאת טרם נתקימה בימים ההם, אך היו שם ערים רבות כלורקה, אליקנטה, אוריהֵואלה, והיישוב הנוצרי היה צפוף למדי. בחודש אפריל 713 נכנע לפני עבדאלעזיז המושל הויזיגוטי של הפרובינציה הזאת ששמו היה תיאודמיר ומושבו בעיר אוריהואלה. בינתיים התקוממו גם הנוצרים בסביליה. הם היו קרובים לזירת המלחמה במארידה ומשראו שמוסא לא יכול לגוטים הנצורים פרץ מרד בעיר. בעזרת האצילים שברחו מקודם אל ערים אחרות התקוממו אנשי סביליה והרגו מחיל המצב כשמונים איש, יהודים ומוסלמים, והשאר ברח אל מחנה מוסא שלפני מארידה. אחרי שעבדאלעזיז הספיק להשליט סדר בדרום־מזרח הטיל עליו אביו לדכא את המרד בסביליה. עבדאלעזיז הצליח גם בכך, ואף כבש את העיר ניאבלה שמדרום לסביליה ומשם חדר אל המישור שעל חוף האוקיאנוס האטלנטי וכבש את העיר ביג׳ה. מכרוניקה נוצרית יש להסיק שגם בעיר זו יישב שר הצבא המוסלמי קבוצת יהודים ומסר להם תפקידי שמירה. זה היה בקיץ 713 ובזמן ההוא כבר היתה מארידה בידי המוסלמים, העיר נכנעה ביום האחרון לחודש יוני.
אלה הן הידיעות אחרונות על שיתוף הפעולה בין טארק ומוסא ובין יהודי ספרד. ידיעות קצרות אלה מעוררות שאלות אחדות, כי יותר ממה שהן מפרשות הן משאירות סתומות. האם גייסו הפולשים את היהודים לחילות המשמר לאחר שקדם לכך משא ומתן? האם כרתו היהודים עם הערביים הסכם ממש? היסטוריונים ספרדיים טוענים באמת שהיהודים קשרו קשר עם האפריקאנים ומסרו להם את הארץ, ואילו היסטוריון יהודי חשוב מדבר בקשר לכך על ״אגדה אנטישמית״. אין הוכחות לטענות כאלה ואמנם מלכתחילה אין לחשוב ששיתוף הפעולה היה פרי הסכם פורמאלי. שתיקת המקורות אינה ראיה, אולם קשה להניח שהמוסלמים כרתו ברית עם קבוצת אנשים שלא היתה מגובשת גיבוש טריטוריאלי, שלא היו בידיהם מבצרים ושלא היו צד לוחם לפני הפלישה. אולם עצם המעשה הנו עובדה היסטורית ואין בו דופי, הלא מחצית התושבים של ספרד ואף יותר מזה צידדו עם הפולשים.
האנאליסטים הערביים שותקים גם על ענין אחר שהיה מענין אותנו מאד. הם מוסרים לנו על תנאי הקאפיטולציה של עיר אחת בלבד, היא מארידה. אך תושבי שאר הערים שנכנעו לפולשים ללא התנגדות או אחרי שנלחמו אתם זמן מה, האם לא השיגו אף הם הבטחת זכויות מסוימות, כגון שרכושם ישאר בידיהם ושיהיה להם מותר לקים את פולחנם ? במקורות הערביים לא ניתן אלא תיאור של מסעי הכיבוש בתור מבצע צבאי. אולם יש לחשוב שנעשו הסכמים בין הערביים ובין תושבי ערים שונות בחצי האי האיברי, לפי הנוהג שהיה מקובל במלחמות הכיבוש של המוסלמים בארצות המזרח. אם אמנם נכרתו הסכמים כאלה, יש להניח שהם נגעו לנוצרים בלבדם, אלא שבדיעבד נהנו מהם גם היהודים משום שהמעמד המשפטי שלהם היה מקביל למעמד הנוצרים. סימוכין לכך אפשר למצוא בסיפור של ההיסטוריון הערבי־ספרדי אר־ראזי, בן המאה העשירית, על תולדות המסגד הגדול בקורדובה. אר־ראזי, המסתמך על מקור קדום יותר, אומר שבעת כיבוש ספרד נהגו הערביים כשם שנהגו כ׳אלד בן אל־וליד ואבו עבידה בכיבוש סוריה, היינו שהשאירו לנוצרים מחצית הכנסיות הגדולות ולקחו בשביל המוסלמים את המחצית השנייה בתור מסגדים, וכך עשו, לפי דבריו, גם בקורדובה. מהמשך דברי ההיסטוריון הזה יוצא שהמדובר בהסכם פורמאלי.
שירי ההילולא והזיארה – יששכר בן עמי-קו לקו בעריכת הרב משה עמאר
שירי ההילולא והזיארה – יששכר בן עמי
חקר השירה הדתית והחילונית של יהודי צפון־אפריקה קבל בשנים האחרונות תנופה גדולה מאז החל חיים זעפרני לעסוק בנושא זה ואם כי מחקר זה הוא בראשיתו ממש יש באיסוף החומר עד עתה ובמיונו הראשוני הבטחה ליבול נאה בשנים הבאות.
הפיוט והשירה מהווים אמצעי חשוב מאוד כדי לבטא את היחס לקדוש בהילולא הנערכת ליד קברו, בבית הכנסת או בבית וכן בכל ביקור אצל הקדוש. בעזרת השיר ופיוט מבקשים החוגגים לבטא את התרוממות רוחם ואת אהבתם והערצתם לקדוש
ניתן להבחין בליטורגיה זו בסוגים שונים של שירה. סוג אחד הוא הפיוט הכתוב כולו בעברית והמושר באופן בלעדי על ידי הגברים. מטרתו לפאר ולשבח את הקדוש ולא פעם הוא חובר לאחר שהפייטן הבריא ממחלה בזכות הקדוש או שהיה עד לנס מסויים או כאמור, לאחר ביקור אצל הקדוש שהרשים אותו. פיוטים מהסוג הזה נפוצים בכתבי יד ובדפים בודדים ורק חלק קטן מהם הובא לדפוס בקבצים שונים. סוג אחר הוא הפיוט הכתוב הן בעברית והן בערבית כאשר בית אחד כתוב בעברית ומיד אחריו בא בית בערבית. או שהפיוט מתחיל בעברית ורק הבתים האחרונים כתובים בערבית. גם סוג זה מושר בעיקר על ידי הגברים אם כי הנשים מכירות בדרך כלל את הקטעים בערבית. סוג שלישי הוא השיר הכתוב כולו בערבית בצורת קסידה. זוהי בעיקר שירת הנשים לכבוד הקדוש, המאופיינת בדרך כלל במקצב חזק שסוחף את החוגגים. גם גברים מצטרפים לשירה, במיוחד כאשר מושרות אותן הקסידות המפורסמות והידועות לכל מי שהשתתף אי פעם בהילולא.
לרוב מוקדשים הפיוט והקסידה לקדוש מסויים באופן בלעדי, אך בשירים רבים מוזכרים יותר מאשר קדוש אחד. בין הקדושים המפורסמים יותר, כמעט ואין קדוש שלא ידועים שירים ופיוטים המוקדשים אך ורק לו. שירים בלעדיים אלה מושרים בטכס ההילולא של הקדוש, לרבות בעת המכירה הפומבית של כוסות היין או המאחיי״ה לכבודו כאשר מעלים בשיר את ניסי הקדוש ומבליטים את התועלת שבשתיית כוס היין וזאת כדי להמריץ את הקונים להעלות את הצעותיהם לקניית הכוס של הצדיק.
יש לחנים ותבניות שיריות מאוד מפורסמים החוזרים בשירים שונים כאשר רק התוכן משתנה. בהרבה שירים, ובעיקר בשירים בערבית מצוי למשל, הבית הבא:
זכותו תכון מעאנא זכותו תעמוד לנו
חנא וישראל כוואננא לנו ולישראל אחינו
הודו לה׳ כי טוב הודו לה׳…
בית זה יכול להוות סיומת של שיר או יכול לשמש כפזמון חוזר של שיר. רואים בבית זה את השימוש של עברית וערבית בערבוביה, דבר שאינו יוצא דופן בשפת היום יום של היהודים במרוקו.
מספר מצומצם של פיוטים וקסידות, בעיקר אלה הכתובים בערבית, ידועים ומושרים בפי כולם. כך, כל האינפורמנטיות שהתבקשו על ידינו לשיר שירים המיועדים לקדוש, ידעו לשיר לפחות כמה בתים או קטעים משירים כאלה. אכן מחקרנו בעבודת השדה העלה מצד אחד את העושר הרב שבשירים לכבוד הקדושים ומצד שני את העלמם של הרבה מהם ובעיקר בגלל אופים המאולתר.
להלן מבחר שירים מהסוגים השונים:. צדיקים לעזאז: שיר זה משמש כעין המנון כללי לשירת הצדיקים מוזכרים שלושה עשר קדושים.
פזמון
יא רבבי תסמאח פללי דאז
יא רבבי תכממל אלמחדאז
יא רבבי סעדנא מה יעואז
זיכות צדיקים לעזאז
אלהים : מחל על מה שעבר
אלוהים : עשה מה שצריך
אלוהים : מזלנו לא יתעקם
בזכות הצדיקים היקרים
בדית נתכללם בז׳האר
וצדיק לעזיז נדכר
ולי טלבנא לי יחדר
ישמו עאלי ומזאהאר
לעזיז רבי יחייא לכדר
התחלתי לדבר בפרחים
ואת הצדיק האהוב אזכיר
מה שביקנו יתקיים
כי שמו מרומם ומאיר
היקר רבי יחיא לכדאר
יא לאה נמסיוו יא לעבאד
אנדרבו טרקאן לבעאד
ונטלבו טליבאת אזדאד
ונזורו צדיקים דלבלאד
לעזאז סיאדנא מואלין צ׳אצ׳
אזרחים בואו נלך
ונפליג בדרכים הרחוקות
ונבקש חדשות
ונשתטח בקברי צדיקי העיר
אדונינו היקרים מוואלין דאר
צדיק יכון לינא סנידא
ונזיווה מן טריק בעידא
ונזורוה זיארא זדידא
ויזעל ייאמנא סעידא
רבי אליהו מול צ׳אר לביצ׳א
הצדיק יהי לנו למשענת
ונגיע אליו ממרחקים
ונבקרו בהשתטחות חדשה
ויעשה ימינו למאושרחם
רבי אליהו בעל אדון קזבלנקה
הערות המחבר: שיר זה הופיע בחוברת קטנה בצד אחד עם אותיות עבריות ובצד שני עם אותיות לועזיות לאלה שלא ידעו לקרוא עברית.
הבחירה היא משמעותית ומזכירה שלושה עשר קדושים מפורסמים. אין ספק שיש כמה קדושים ידועים שיכלו להכנס ל״נבחרת״ הזו, מכל מקום מתמיהה מאוד העובדה שצדיק כה מפורסם כמו מולאי איגגי אינו מופיע.
א חבאבי לוכאן ריתו
עזאייב צדיק פי חייאתו
כללא אלעז אלפאמילתו.
אבייאצ׳ אללי חציר פי דפינתו
לעזיז רבי חיים פינטו.
ידידי לו ראיתם
את פלאי הצדיק עוד בחייו
השאיר כבוד למשפחתו
אשרי מי שנכח בקבורתו
היקר ר׳ חיים פינטו
ראד באלך יא כאיי מא תמסיס
פי להלולא מא תרכיס
ונדר עליך מא תכלליס
יקבל זיארך בלא תעכיס,
לעזיז רבי אברהם מול נס
תן דעתך אחי פן לא תלך
מההילולא אל תרפה
והנדר עליך אל תשאיר
הוא יקבל את השתטחותו ללא עיכוב
היקר ר׳ אברהם מול נס
יא ללאה נמסיוו יא לכאווא
ונקבלו לעדאב בלחלאוא
ונזורו צדיק בצפאוא
וללי פיה סי צ׳ראר ידאוא.
זיכות רבי רפאל אנקאוא.
בואו נלך אחים
ונקבל את צער הדרך באהבה
ונבקר את הצדיק בתמימות
ולכל מי שיש מכאוב יתרפא
בזכות ר׳ רפאל אנקאוא
מאזלת אנזיד פלגנאוי
ונפררח קלבי לכאוי
אונטלב אללי נאוי
וצייק הוא ידאוי
לעזיז רבי שלום זאוי.
עוד אוסיף בשירים
ואשמח את ליבי הריק
ואבקש מה שאני חושב
והצדיק הוא שירפאני
היקר ר׳ שלום אזאוי
מסיה אנזור יא לכוואן
לצדיק סכית בללי כאן
ורזעת בקלבי פרחאן
קבל זיארתי מול ואזזאן
לעזיז רבי עמרם דיואן.
אחי הלכתי להשתטח
לצדיק ספרתי מה שיש לי
וחזרתי בלב שמח
אדון־בעל ואזאן קבל את בקשתי
היקר ר׳ עמרם בן דיוואן
יא לחבאב סריוו סמע
באס תגפרו דנוב אולכדע
וזיארתנא דימא תנפע
צדיק לינא יסמע
לעזיז רבי דוד דרע
ידידי, קנו נרות
כדי לכפר על החטאים והרמאויות
והשתטחותינו תמיד תועיל
צדיק לנו יעתר
היקר ר׳ דוד דרע
יא כאי סמח פי כולסי
ראה דנייא מה תדומסי
גיר צדיקים מא תנאסאסי
ולהאד צדיק תמסי
לעזיז רבי דוד ומשה
אחי, וותר על הכל
כי העולם אינו נצחי
רק את הצדיקים אל תשכח
ולצדיק זה תלך
ליקר ר׳ דוד ומשה
ואחד צדיק יא נאס
כללא זיכותו עלא לסאס
וללי יטלבלו פלכאס
ידאויה דגיא מן כול באס
סידי לעזיז רבי פנחס
רבותי, צדיק אחד
השאיר זכותו מבוססה
ומי שיבקשנו ליד ה״כוס״
ירפא אותו מהר מכל נגע
אדוני היקר ר׳ פנחס
בסחאל אללי מרצ׳ו והבלו
מסאוו לצדיק ונזלו
אלכיסאן וסמע סעלו
דאואהום צדיק מן פצ'לו
לעזיז רבי שלמה לחלו
כמה חלו והשתגעו
הלכו לצדיק והתארחו
הדליקו כוסות ונרות
רפא אותם הצדיק מחסדו
היקר ר׳ שלמה לחלו
אנטלבוך יא רבבי מולאי
תקבלינא האד ראי
בזהדך נמסיו לעאם זאיי
ונעמלו להילולא יא כאיי
די רבי שמעון בר יוחאי
נבקשך אלוהים אדוננו
קבל נא זאת העצה
בעזרתך נלך בשנה הבאה
ונקיים את ההילולא, הו אחי
של ר׳ שמעון בר יוחאי
תולדות משפחת אלנקאוא-רבי יוסף משאש
מתוך אוצר המכתבים לרבי יוסף משאש חלק ב'
תולדות משפחת אלנקאוא
סימן תתף
ניסן. לפאריז.
למעלת הרב החוקר, כמה״ר פייבוש הלוי, ישצ״ו, שלום.
מכתבו הגלוי הגיעני, תודה רבה על אמריו כי נעמו, והרי המשך המשפחות.
אלנקאוא. המשפחה היקרה הזאת, היא עתיקה, בטוליטולא שבספרד, ויצאו ממנה אדירי התורה והחכמה, כמה קהילות, ובס׳ ״שער כבוד ה׳״, להרב הקדוש כמוהר״ר אפרים אלנקאוא זיע״א, שהוציא לאור מר ניהו רבה, כמוהר״ר חיים בלייח זצ״ל, שם בהקדמתו דף 15 ע״א, הביא מ״ש החכם החוקר הגדול צונץ ז״ל, על המשפחה. הזאת נעמ״י, וז״ל, מדברי המצבות הנמצאות בטוליטולא, נלמוד תולדות משפחו׳ יקרות, ומהם ״אלנקאוא״ אשר כלם נפלאו בעיר הזאת בגדולתן ובחכמתן ובחבתם לעמם ישראל, במצבן הרע או הטוב, ומהן יצאו הרבה אנשי שם, אנשי אלנקאוא היותר קדמונים, שנזכרו בספרים, המה יהודה ושמואל שנהרגו בהיכל מלך טוליטולא קרוב לשנת 1200, היא ש׳ ד״א תתק״ם, על דבר שקר שהלשינו עליהם, בני שמואל היו ג׳ אברהם, יוסף, שלמה. מתו במעט שנים זה מזה, כי אברהם נהרג בחיי אביו, ושני אחיו הנשארים מתו במגפה, והאחרון לא הניח אחריו אלא בת אחת. אפרים בן אברהם, מת זקן ושבע ימים ומכובד מאד, כי ישב על כסא אביו קודם גויעתו, א״כ לפי המצבה יוצא לנו שאביו מת קודם, ואביו ע״פ הכתב אינו אלא אברהם ההוא הנהרג, א״כ אברהם אביו הנהרג נפטר ש׳ 1314, ה״א ק״א ובנו אפרים 1355 ה״א קט״ו, שמואל בן יוסף מת זקן 1345 ה״א ק״ה, או 1344 ה״א ק״ד, ישראל בן יוסף אלנקאוא הקדוש בעל מנורת המאור הנזכר בס׳ ר׳ זכות וברבנים אחרים, נשרף בטוליטולא עם ר׳ יהודה בן אשר עם ס״ת, ור׳ יהודה מת כידוע בקיץ שנת 1391, ה״א קל״א, והרב ישראל אולי הוא אחיו של שמואל בן יוסף, בנו אפרים אשר ברח מספרד, בא ״להונין״ ומשם היה כותב להריב״ש, שני בנים נולדו לו ישראל ויהודה ולראשון כתב ספרו שער כבוד ה׳, על דברים רבים מהחכמה האלהית, אשר לא הגיע לנו עד זמננו הוא ופירושים אחרים, הרב הזה גווע ש׳ 1442 ה״א ר״ב מתוך גדולה בעיר תלמסאן, יבנו יהודה שכן במוסתגאנים, ובוהראן, ובתלמסאן, ויש לו שו״ת עם הר׳׳ש דוראן, והיה חמיו של בנו של הר״ש דוראן, והוא ר׳ צמח דוראן, ובנו של ישראל ה״ה ר׳ אפרים היה בתלמסאן בש׳ 1468, ה״א רס״א, ושלח כתבים להרב צמח הנז' יראת ה׳ וענוה הן היו המידות של אנשי המשפחה הזאת, יוסף היה איש עניו שאינו מתגאה על אחרים, ועיניו,מלאות ענוה, אפרים צנוע צדיק עניו, טוב לפני אלהיו ולפני אחיו, ידיו טהורות עיניו לארץ שפלות, בדודים אחרים שבחו עוד יראת ה׳ על הבן אפרים, ועל אברהם בן שמואל נכתב, זה המנוח פה, רב פעלים והכבוד, נפלא במדותיו הישרות, והיה מליץ טוב ומושיע לעמו לפני מלכים וגדולים, ובביהמ״ד שבנה היו העניים מוצאים מפלט ועזר, ורבים אחרים ממשפחת אלנקאוא, הבאים בדורות האחרונות האלה נודעו לנו, ורובם חיו בארץ המזרחית, ר׳ יוסף בן אברהם אלנקאוא היה בש׳ 1520 ה״א ש״פ, בעיר שאלוניקי, 1522 ה״א שפ״ב היה בקוסטאנטינופל. ור׳ יעקב אלנקאוא בש׳ 1600 ה״א ת״ס, מ״מ, בנה ביהמ״ד בקונסטאנטינופל, ר׳ יו״ט אלנקאוא בעל שו״ת שביתת יו״ט, ר׳ יצחק אלנקאוא היה בש׳ 1563, או 1568, ה״א תכ״ח, תלמידהר״י מטראני, הר׳ אפרים בעיר סופיא 1675 ה״א תע״ד, ר׳ משה אלנקאוא, שחיבר סדר צונץ, שהביא הרב הנ״ל, בהקדמתו הנ״ל, ע״ש, עוד הביא הרב הנ״ל, שם משם ם׳ מקור ברוך פ׳ בחוקותי, שבשנת התקמ״ו מ״מ דרש באלג׳יר על הר׳ אהרן אלנקאוא, ומזרעו הוא הר׳ דוד נ״ע, ובנו החכם כהה״ר יוסף ישצ״ו, הוא חיבר ספר שומע יוסף, רמזים על ק״ש.
ובספר שבט יהודה דפוס וארשא תרמ״ג, דף 24 כתב סיבת הרג יהודה ושאול הנ״ל ושהמלך היה אלפונסו הגדול, ובשנה ד׳ למלכו היתה עלילת הדם בעיר איסיגא, וקמו ההמון הפרוע על היהודים להשמיד וכו׳, והלכו ג׳ יהודים לדבר אל המלך, והם דון אברהם בנבנשתי, ודון יוסף הנשיא, והר״ר שמואל בן שושן, ואמר המשנה שיביאו היהודי לייסרו, ואמרו השלוחים הנ״ל אל המלך, הם יודעים שאם יתייסר היהודי יודה על מה שלא עשה, כי יבחר מות מחיים של יסורים קשים, אמר להם המלך שלא יפחדו מזה, כי הוא כבר נשבע שלא יקבל הודאה מיהודי ע״י יסורין, ממה שאירע לו בתחילת מלכותו, כי נגנבו לו שתי כפות זהב, והיו נכנסים ויוצאים ב׳ אנשים חשובים נקראים, יהודה אנקווה, ושמואל אנקווה, ואמרו כל אנשי החצר כי היהודים גנבום, והכה אותם ביסורים והודו שגנבום, ותלה אותם, ואחר ג׳ ימים נמצאו הכפות ביד אחד מעבדיו, ואז ידע כי היהודים בחרו מות מהיסורים, ומפני זה עמד עד שהוציא משפט היהודים לאור בעלילת הדם, ע״ש.
גם בם׳ אוצי״ש אות א׳ אלגקאוא, הביא ענין זה בקצרה, ודבר עוד על ר׳ ישראל בן יוסף שנהרג עם ר״י בן אשר בש׳ 1391, וחיבר ס׳ מנורת המאור, מוסר השכל, נחלק לשערים, וכל שער לפרקים נדפס בש׳ 1578, קצור ממנו נדפס, בשם מנורת זהב כלה, וכולל חמשה פרקים, א' פ׳ המצוות בעשרה שערים, ב׳ פרק גדול בנים, ג׳ פ׳ משא ומתן, ד׳ פ׳ הדינים והדיינים, ה׳, פ׳ דרך ארץ, ור׳ יו״ט אלנקוה, חיבר שו״ת על ד׳ טורים וחמשי׳ לגפ״ת וקצת דרושים, נדפס בשאלוניקי 1788.
עוד מהמשפחה היקרה הזאת, הרב ר׳ משה ז״ל, נתיישב בעיר סאלי במארוקו, והוליד בן חכם ר׳ מרדכי ז״ל, והוא הוליד ג׳ בנים, החכם ר׳ עמרם, והרה״ג כמוהר״ר אברהם זצ״ל, המחבר ס׳ כרם חמד שו״ת ב״ח, וס׳ זבחים שלמים, ועוד הרבה ספרים, הוא בא לערי אלג׳ירי, והיה בתלמסאן שלש שנים, והיה רב בעיר מעסכר, ונתבש״מ זה קרוב לחמשים שנה, ואחיו הרה״ג כמוהר״ר מסעוד זצ״ל, ר׳ עמרם הנז׳ הוליד ג׳ בנים, החכם ר׳ מרדכי זצ״ל, והחכם ר׳ יעקב זצ״ל, והרה״ג כמוהר״ר מסעוד זצ״ל, ור׳ אברהם הנז׳, הוליד ג׳ בנים, ר׳ מרדכי, וישראל, ואליהו, ר׳ מסעוד לא הניח זרע, ר׳ מרדכי בן רבי עמרם הנז׳ הוליד הרה״ג כמוהר״ר רפאל ישצ״ו, המפורסם לראב״ד הגדול של כל ערי מארוקו, הוא הוליד בן הרה״ג כמוהר״ר מיכאל יששכר ישצ״ו, ורי״ע אחי ר׳ מרדכי הנז׳ הוליד ד׳ בנים הרה״ג כמוה״ר אליהו זצ״ל, ויצחק, ומסעוד, ועמרם, ר׳ אליהו הוליד ג׳ בנים חכמים, ר׳ יצחק, ור׳ אפרים״ ור׳ אברהם, הרה״ג ר׳ מסעוד בן ר׳ עמרם הוליד החכם ר׳ עמרם, ור׳ יוסף, והוא הוליד ר׳ מרדכי, ויוחנן, כל זה כתוב בהקדמת ספר קרני ראם שו״ת להרה״ג כמוהר״ר רפאל הנ״ל ישצ״ו, נדפס ירושלים תר״ע לפ״ק, ועוד חיבר ם׳ פעמוני זהב, ום׳ תועפות, שניהם תשובות, על ד׳ חלקי הש״ע, ועוד לו בכתובים, כמ״ש בהקדמות, ועתה אודיע כבודו מהנוגע להרה״ק כמוהר״ר אפרים זיע״א, הקבור פה תלמסאן.
יוסף טולדנו- רדיפה והצלה-יהודי מרוקו תחת שלטון וישי
רצף תקריות זה, חסר תקדים מאז כינון הפרוטקטורט, עורר דאגה רבה בקהילה היהודית, כפי שכתב הירחון היהודי החדש 'לוניון מרוקן״ – L'Union Marocaine. העיתון נוסד בתחילת 1933 בידי אלי נטף, מורה יהודי תוניסאי , ששם לו למטרה להוות משקל נגד לנטייה הציונית של השבועון ׳לאבניר אילוסטרה״ -illustre L'Avenir -. הוא צידד בטמיעה בתרבות הצרפתית, וקרא ליהודי מרוקו לקשור את גורלם לצרפת בדומה ליהדות אלג'יריה ותוניסיה. נראה שדאגתו העיקרית הייתה סכנת הידרדרות במצב הביטחוני, העלולה לסכן את השלום הצרפתי.
״בטווח של ימים אחדים, תחילה בקזבלנקה ואחר כך ברבאט, נראה היה כי תגרות חסרות חשיבות ומריבות סתמיות בין הנציגים הפחות ראויים של שתי האוכלוסיות, ערערו את יחסי האמון המצוינים ששררו עד כה בין שני היסודות הילידים של הארץ – היסוד המוסלמי והיסוד היהודי. ההפגנות ההמוניות שתקריות אלה כמעט חוללו, והתנכלויות האספסוף, שדוכאו במהירות הראויה, מושכות את תשומת לבנו, ובהכרח מביאות אותנו להסיק את המסקנות המתחייבות: תקריות השבועות האחרונים, החסרות חשיבות ומשמעות כשלעצמן, מעידות על קיומו של מצב רוח שהיה רדום עד כה, שאין להתעלם ממנו או לזלזל בו״.
שלטונות הפרוטקטורט הצרפתי החרדים לשמירת הסדר התייחסו ברצינות לאיום. הם חששו כי תקריות מעין אלה יגלשו לתסיסה רחבה יותר, ויחזקו את התנועה הלאומנית שהייתה עדיין בראשית דרכה. ברבאט התריעה על כך המחלקה לענייני הילידים: ״התקריות האחרונות מוכיחות כי הניגוד המסורתי בין מוסלמים ויהודים עומד להתחדד. התקריות הרבות מהוות סכנה אמתית לסדר הציבורי, ועל כן חיוני לשים להן קץ במהרה״.
התקריות התפשטו גם לאזור הפרוטקטורט הספרדי. באל קסאר אל כביר הן לבשו גם פן דתי מדאיג. ביוני 1933 ארגנו מוסלמים הפגנה לפני בית הספר ההיספנו-עברי כדי למחות נגד הצגת המופע ״סול הגיבורה״, לרגל מסיבת סוף השנה. לדעתם הייתה במופע פגיעה חמורה באסלאם. המחזה מעלה על נס את חייה של הקדושה לאלה סוליקה חטשואל, אשר בשנת 1833 העדיפה למות ולא להמיר את דתה. נכבדים מוסלמים דרשו מהפאשה לאסור את הצגת המחזה. לבסוף, למרות הבטחות ההגנה הנחרצות של השלטונות הספרדיים, החליט ועד הקהילה היהודית לא להעלות את ההצגה מחשש למהומות. למרות זאת לא נמנעה התקפה על הרובע היהודי, כפי שדיווח קונסול צרפת בעיר טיטואן: ״קבוצות ילדים מצוידים באלות פשטו במשך שעתיים על המללאח ועל הרחובות הסמוכים. הם השתלחו ביהודים ותקפו אותם, יידו אבנים על בית ספר כי״ח (כל ישראל חברים, אליאנס) ופצעו את המנהל ואת בנו״.
העיתון ׳לאבניר אילוסטרה״ לא שכח לציין את ״התנהגותה המופתית של האוכלוסייה הספרדית ושל השלטונות, וגם את התרעומת שהביעו הגורמים הנאורים באוכלוסייה המוסלמית. גורמים אלה הסתייגו ממובילי המהומות, אשר ניכר היה כי שולהבו על ידי פעילים גרמניים המובילים בגלוי תעמולה המעודדת את הפרת הסדר הציבורי באזור הספרדי״.
יומיים לאחר מכן, ב-1 ביולי בטנג׳יר, פצע שמואל ישראל, יהודי צעיר בעל חנות משקאות, את בנו של נכבד מוסלמי שהיה לקוח קבוע בחנותו. האיש היה שיכור כלוט, אך מיד התפשטה השמועה על רציחתו כביכול. מהומות פרצו, ונפצעו כ-30 איש. המשטרה הבינלאומית התערבה, הפרידה בין הצדדים הנצים וביצעה מעצרים. 18 צעירים יהודים נידונו למאסר של 8 עד 30 ימים; שמואל ישראל נידון לשישה חודשי מאסר.
כעבור שבוע התפשט המתח לטיטואן, בירת האזור הספרדי. סכנת התלקחות באזור זה הייתה גדולה הרבה יותר, בשל השורשים העמוקים שנטעו בה, תוך עצימת עין של השלטונות המקומיים, הן התעמולה הגרמנית והן ההסתה הפן־אסלאמית. ימים ספורים קודם לכן נצבעו סיסמאות על קירות העיר: ״תחי גרמניה! יחי היטלר! מוסלמים התאחדו לגרש את היהודים!״ אולם למרבה המזל, למרות מספר התנכלויות, הן לא הגיעו לממדים מדאיגים.
בעקבות ריב סתמי בין יהודי ונהג מוסלמי פלשו מפגינים מוסלמים צעירים לרובע היהודי(Judería), והתהלכו ברחובותיו כשהם קוראים קריאות נגד היהודים. הסוחרים היהודים מיהרו לסגור את חנויותיהם מחשש לביזה. טביעת האצבעות הגרמנית הייתה ברורה לראש הקהילה יצחק טולדנו, ואילו הרב הראשי המליץ לצאן מרעיתו להימנע מכל תקרית ״בידיעה כי שום כוח לא יכול להגן עליהם מפני איומי המוסלמים״.
בספטמבר 1933, אל מול המצב הנפיץ והמתח הגואה, הקדימו ויצאו נכבדי העיר המוסלמים בקריאה נרגשת שהופצה ברבים, למען סולידריות והבנה הדדית בין שתי הקהילות. את בני ארצם היהודים הזהירו מפני תוצאות התעמולה הציונית המתבדלת, מבלי לנקוט בשמה:
״ידוע לנו היטב שתקריות שלושת הימים האחרונים, שאירעו בין מוסלמים ובני ארצנו היהודים אינן לרוחכם, ואתם גיניתם אותן באופן ברור. לכן אין אנו חוששים שהם יישנו, אבל אנו מבקשים להאיר את תשומת לבכם לעניין שאולי חמק מעיני רבים מכם. העניין הוא התעמולה המזיקה שמנהלים בחוגים מסוימים אנשי מדון, המבקשים ללבות את השנאה וליצור סכסוכים, כדי שיוכלו לנצל את המצב.
יהודים! אל תאמינו אף לא לרגע אחד כי יש בתקריות ביניכם ובין המוסלמים כדי לקדם את ענייניכם ולשפר את מצבכם. שמעו נא את אזהרותינו, ודעו לכם כי התועמלנים המסוכנים שאנו מדברים עליהם אינם מבקשים אלא להשתמש בכם לענייניהם, תוך כדי ליבוי היצרים וחבלה ביחסיכם המצוינים עם המוסלמים. אסור שהאומה המרוקאית, כאומה מוסלמית, תהיה מושא של חוסר כבוד או זלזול כלשהו. וראוי שתימנעו, כפי שהיה בעבר, מכל דבר העלול לפגוע ברגשותיה ובכבוד ההדדי בין הגזעים. מוסלמים! מקדמת דנא נודעו בברור השכנות הטובה שלכם וסובלנותכם, ולא ייתכן שתיפגע מידת הכנסת האורחים שלכם, אשר במשך מאות בשנים העניקה מקלט בטוח בארצנו לכל כך הרבה אורחים. היהודים חיו אתכם כמו אחים, הם קיבלו ללא תנאי את סמכותכם ואת סמכות בתי הדין שלכם. הם מוכנים לדבוק בעתיד בהתנהגות שהם סיגלו לעצמם עד היום ולהפגין כבוד שהאסלאם ואמונותיו זכאים לו. על כן אנו מבקשים לחזור ולהדגיש את טיב הקשרים עתיקי היומין בין שני הגזעים, קשרים שבעיני משקיפים זרים מציבים אותנו כמופת לחירות ולשוויון.
יהודים! אנא אל תשכחו את מאות השנים שבהן חייתם בתוך העם המרוקאי, בעל הסובלנות הנדיבה. התמידו בהתנהגותכם כלפי שכיניכם, סרבו להפוך מקור לסכסוכים, גרשו מקרבכם את אלה שמסיטים אתכם לרע ומבקשים להניא אתכם מלחיות עם אחיכם המוסלמים בשכנות של אחווה ורווחה שנתקדשה במשך מאות בשנים!״
נדרש זמן לחזרה לשגרה הן במרוקו הצרפתית והן במרוקו הספרדית. בינתיים הגיעו הדי התקריות למשתתפי הקונגרס הציוני ה-18, שהתקיים בפראג בספטמבר 1933. נציג מרוקו, העורך הראשי של עיתון ״לאבניר אילוסטרה״ יונתן טורש, התקומם נגד התיאור המבהיל של התקריות בפי מר אבישר נציג ארץ ישראל בקונגרס, שהציגן כ״פוגרום דמים״. טורש לעומתו מיעט בחומרת המאורעות ומחה ש״אין לדבר על פרעות כאשר מדובר למעשה במספר קטן של תקריות שוליות; אין לחטוא נגד צרפת הליברלית, המקפידה להגן על יהודי מרוקו״.
Meknes-Portrait d'une communaute juive Marocaine-Joseph Toledano
UN STATUT D'INFERIORITE
Mais le retour de la sécurité et de la prospérité et le quasi monopole sur le commerce international et la promotion à la Cour de conseillers écoutés, n'impliquaient pas la disparition, ni même l'atténuation du statut d'infériorité et des humiliations inséparables dans la tradition marocaine de la condition de dhimmis. Même si on en élimine l'exagération à dessein, le témoignage du Français Mouette, reste suffisamment éloquent sur ce point :
" Les Juifs sont en grand nombre en Barbarie et on les y respecte pas plus que dans les autres contrées, au contraire s'il y a des ordures à jeter, ils sont les premiers à cette tâche. Ils doivent travailler pour le roi quand ils sont réquisitionnés, en contrepartie seulement de leur nourriture. Ils doivent subir sans réagir coups et insultes même si c'est un enfant de six ans qui les lapide. En passant devant une mosquée, ils doivent se déchausser quelle que soit la saison et ils n'osent pas les remettre même dans les villes impériales comme Fès et Marrakech de crainte de flagellation et de prison dont ils ne seront délivrés que moyennant versement d'une grosse amende. Ils n'ont d'autres métiers que le commerce et l'artisanat. Il y a parmi eux un grand nombre de riches, mais leur statut n'est pas différent de celui des plus simples d'entre eux. Ils sont en correspondance avec les Juifs d'Europe qui leur envoient des armes et des munitions (pour leur commerce) avec l'accord des consuls…"
Monarque absolu, gouvernant seul ne s'entourant que de collaborateurs dévoués à sa personnes, excluant ainsi les élites traditionnelles de Fès qui le détestaient autant qu'il les abhorrait, il avait largement fait appel à des conseilers juifs, mais quelle que fut leur véritable influence – et elle fut loin d'être négligeable, nous le verrons, ils n'eurent jamais droit à un titre officiel, les postes d'autorité incompatibles avec leur condition de dhimmi. Sur le plan de la masse, nous pouvons de nouveau nous reporter au témoignage des Rédempteurs de la Merci :
" Les Juifs sont habillés de noir, de brun et de violet et il leur est défendu de porter un habit blanc…Il n'est pas permis aux Juifs de se servir de monture (cheval) quand ils vont en ville. Il n'y a qu'Abraham Meimoran, (Maim- tan) Juif du Roi qui ait ce privilège et encore n'ose -t -il s'en servir de crainte d'être maltraité faute d'être reconnu. Quand ils sont en campagne, ils peuvent se servir de mules ou de mulets, mais il leur est défendu d'avoir des chevaux. A notre second voyage à Mequinez en 1708, un marchand français qui venait avec nous, montait une cavale changée avec celle d'un Juif qui était aussi de compagnie. Deux Maures voyant ce Juif monté sur la cavale, viennent à lui en furie et l'auraient mis en pièces si on ne les avait empêchés, disant pour leur raison qu'un chien de Juif ne méritait pas de monter à cheval… "
La nécessité de distinguer les Juifs de la masse des fidèles musulmans devait même s'enrichir d'une curieuse et durable discrimination. Après la reprise aux Espagnols des ports de la Mamora en 1681, de Larache en 1689, et celui de Tanger (1684) aux Anglais, le sultan ordonna l'abandon des babouches peintes en noir en signe de deuil de l'occupation de ces villes par les chrétiens, et le retour aux babouches jaunes traditionnelles.- sauf pour les Juifs, condamnés à continuer à peindre obligatoirement en noir leurs babouches ! Philosophes, les rabbins de Meknès se convainquirent aisément que ces babouches, ils les portaient noires volontairement – en signe de deuil pour la destruction du Temple de Jérusalem ! Le scrupuleux respect des règles de la dhimma, s'il interdisait de donner des titres officiels aux conseillers juifs du sultan, n'en diminuait pas pour autant leur rôle effectif dans la conduite des affaires commerciales et diplomatiques du pays.
L'AUTONOMIE RELIGIEUSE
Autre incommensurable dimension de la dhimma, la plus précieuse aux yeux d'une communauté très profondément attachée à la tradition de ses ancêtres, la liberté de culte et le respect de l'autonomie religieuse, la non -intervention dans les affaires intérieures de la communauté tant qu'il n'y avait pas de risque d'atteinte à la sécurité publique – comme nous l'avons vu au moment de la crise messianique. Liberté essentielle, même si assortie d'un statut d'infériorité, d'humiliation, car non -intériorisé.
Dans le mellah, le Juif vit sans être inquiété ou harcelé, selon ses lois et ses coutumes, sans être confronté comme dans l'Espagne chrétienne à une propagande visant à le convertir et le contraignant à défendre sa foi dans des disputations publiques. Ce qui explique l'absence de toute littérature apologétique, les rabbins marocains dispensés du devoir de défense et illustration de la religion juive, ne se préoccupant que de son application interne sans se soucier d'affrontement théologique avec la médina.
Le respect des convictions religieuses s'étendait même aux rares chrétiens habitant l’empire, recevant l'assistance de leurs prêtres. Les prisonniers employés aux travaux forcés en étaient dispensés quatre jours par an à l'occasion des fêtes de Noël, Pacques, la Nativité de Saint Jean Baptiste et de la Vierge. Alors que la vente de boissons alcooliques aux musulmans était strictement prohibée, l’empereur avait exceptionnellement autorisé les Juifs de Meknès à leur vendre la mahya – et c'est peut -être l'origine de cette spécialité industrielle de la communauté de Meknès jusqu'à nos jours . "Il ordonna aux Juifs "de fournir le suffisant pour la fabrication hebdomadaire de l'eau de vie qui les réconfortait.
Musulman très pieux, pratiquant scrupuleusement tous les commandements de sa religion dont nombre sont identiques à ceux de la foi juive, comme le révèle ce curieux épisode rapporté par les frères de la Merci venus négocier la libération des esclaves de leur nation : "Avant notre arrivée on avait trouvé en creusant la terre à Salé deux grandes statues vêtues à la romaine. Elles furent portées à Méquinez et le Roy du Maroc qui ne voulait pas permettre au consul de France, le sieur De Périllé de les racheter, les donna à son Juif Abraham Meimoran qui les condamna à être enfermées entre quatre murs parce que les statues et les figures d'hommes et d'animaux sont également en horreur chez les Juifs et les Mahométans…"
Le mariage traditionnel chez les juifs marocains- Issachar Ben-Ami
A Imintanout, on fait sortir la nuit même le linge maculé, que les femmes portent en dansant. On l'expose sur une table placée au milieu de la maison.
Samedi est le "sebteslksr3ân" ou "le samedi des pattes", où on sert un plat préparé avec les pattes de la vache qu'on avait abattue quelques jours auparavant.
A David Draa, jeudi matin est le "sbah srir" ou "le matin de l'alcôve". La mère de la mariée offre au couple un plateau contenant deux poulets et deux mhemmer. Si, par malheur, la preuve de la virginité de la mariée n'apparait pas, son père doit quitter la ville. La mère prend le linge sali, et, accompagnée d'une tamzwarâ qui pousse des zgarit, elle va de maison en maison le montrer. Chaque femme invitée prend du sang et met dans ses yeux, ce qui lui permettra, selon la croyance locale, d'avoir des enfants. En contrepartie, elle remet un cadeau à la mère.
Au huitième jour, quand le marié revient du marché avec les sept produits achetés pour sa femme, sa mère l'attend à l'entrée de la maison. Elle lui donne un oeuf, qu'il brise sur le mur de sa chambre, et du lait, qu'il répand afin de n'être jamais pauvre.
Dans l'Anti-Atlas. A Tamézéra, dès que la mariée est déflorée, une tamzwarâ rentre et éveille les gens de la maison avec ses zgarit. Au matin, les parents de la mariée lui apportent un plateau avec cinq litres de lait et des beignets. On sert du berkuks à tous les invités qui viennent ce jour- là et ils offrent, en partant, une somme d'argent ou un cadeau quelconque.
Samedi matin, "sabt elhtanim", on emmène le marié à la synagogue. Pendant que les hommes prient, les tamzwarât vont chez la mère de la mariée et chez celle du marié, et leur suspendent sur le dos un vieux sac, qu'elles remplissent de figues de Barbarie et de déchets. A la sortie de la synagogue, les islan font de même au père du marié et à celui de la mariée, à la grande joie des assistants. Si le père du marié ést riche et influent, il reste chez lui afin d'éviter cette honte, mais le père de la mariée doit toujours la subir.
Au huitième jour, on conduit les mariés au ruisseau. Ils ôtent leurs habits qu'on donne à des pauvres, et revêtent des nouveaux. Au retour, ils tiennent en main de la verdure. A la maison, on sert du couscous et chaque invité dit trois fois: "salé, salé, salé! " A partir de ce jour, les mariés peuvent sortir.
Vallée du Dadès. A Imili, près de Ouarzazate, dès que la mariée est femme, une tamzwarâ et un islan entrent dans la chambre. La tamzwarâ pousse des zgarit et toute la famille s'assemble autour de la mariée. Les femmes prennent le linge sali et se mettent à danser. Au matin, la tamzwarâ habille la jeune épouse et lui met du khôl aux yeux; elle en met aussi aux jeunes filles, afin qu'elles se marient.
Le jeune couple ne reçoit presque pas de cadeaux. La mère de la mariée présente une robe à sa fille, et les parents du marié, une djellaba ou une couverture. Les autres personnes offrent du sucre.
Samedi après-midi on installe la balançoire dans la cour. Pendant que la mariée et ses amies se balancent, le marié joue au ballon avec les islan. Le soir, à Skoura, au cours d'une fête d'adieu, on prend congé des invités qui habitent en dehors du village.
Au huitième jour après la cérémonie nuptiale, les mariés sont emmenés au ruisseau pour le bain rituel. Au retour, on passe par des jardins, où ils prennent des légumes et des fruits. Un repas de couscous et viande clôture les fêtes de mariage.
Vallée du Draa. A Mhamid, c'est le vizir du marié qui, de l'entrée de la chambre nuptiale que lui cache un rideau, se renseigne auprès du marié et informe ensuite la famille, qui entre pour voir la mariée. Samedi après-midi, les jeunes filles et les tamzwaràt se rassemblent autour de la mariée pour chanter et danser. Les islan leur lancent des amandes. C'est le mercredi, septième jour après le mariage, que les mariés sont emmenés en procession au ruisseau. On dépose une branche au milieu du cours d'eau. Le marié et le vizir font une course entre eux, afin d'arriver le plus vite près de la branche. Si le marié est gagnant, il est chaudement applaudi, sinon il doit offrir au vizir le prix qu'on aura fixé auparavant. Le groupe se rend ensuite chez les parents de la mariée, qui leur servent un repas et offrent un tapis ou une couverture au jeune couple.