Les veilleurs de l'aube-Victor Malka

תאריך 25 באוקטובר 2018

De nombreuses légendes ont couru sur tel ou tel aspect particulier de ces suites musicales. Ainsi, selon l’une de ces légendes abondamment reprises chez les juifs maro­cains, les musiciens musulmans considéraient comme tacitement interdit le fait d’enseigner aux juifs des airs du mode Ramai Al-Maya, sur lesquels sont généralement interprétés des textes (Hadih) de louanges à Muhammad, le prophète de l’islam. Or ces airs ont, eux aussi, fait un jour leur entrée dans la liturgie de la synagogue, sans que cela donne lieu à un quelconque scandale.

Une autre légende relate qu’un sultan invita un jour un orchestre de musiciens juifs au palais en même temps que de célèbres musiciens musulmans. Les juifs se demandèrent comment faire pour ne pas être ridicules face à leurs collègues… L’un des membres suggéra, dit-on, que l’on joue des élégies (des kinot) que les juifs ont l’habitude de psalmodier en telle occasion précise du calendrier hébraïque. Or ces airs (inconnus dans le monde des musi­ciens arabes) viennent, pour la plupart d’entre eux, en ligne directe de l’époque andalouse. Simplement, la syna­gogue avait conservé et perpétué ces airs qui avaient en totalité disparu de l’aire culturelle musulmane.

Au terme de ces observations, une question se pose. Pourquoi cette poésie liturgique est-elle entièrement mas­culine ? Pourquoi n’y a-t-il pas, parmi les cent poètes identifiés par les chercheurs (israéliens notamment) et les quatre mille poèmes de toutes sortes qu’ils ont écrits, la moindre femme sur cet échiquier poétique du judaïsme marocain ? Le Talmud qui constitue, lui aussi, exclusivement un monde d’hommes, a cependant connu au moins l’existence de Brourya, la femme de rabbi Méir, laquelle, dit la légende, parvenait à damer le pion à bien des doc­teurs de la Loi parmi les plus prestigieux. Pourquoi n’y a-t-il pas parmi ces poètes liturgiques un équivalent de Brourya ?

Sans doute faut-il tenir compte à cet égard en premier lieu du fait que les femmes, dans la société juive maro­caine, n’ont pas eu la chance, dans leur grande majorité, de recevoir une éducation juive autre que celle consistant à conduire un foyer casher. Elles vivaient à l’ombre de leurs époux. À quelques exceptions près – qui concer­naient souvent des femmes ou des filles d’autorités rabbiniques -, elles ne savaient ni lire ni écrire l’hébreu.

Cependant, le chercheur Yossef Chétrit déclare avoir découvert à Strasbourg un manuscrit (dont il publie dans son livre une photocopie) contenant un poème hébreu. Et tout indique que ce poème aurait pour auteur une poétesse du xvme siècle, Fréha, fille de Joseph Bar Adiba. Chétrit fait observer qu’on s’adressait à cette femme, à son époque, comme à « une sainte » et que tout le monde l’ap­pelait « la rabbine ». Le poème correspond en tout point – à la fois dans le choix du thème et dans la forme – à la production classique des rabbins marocains de cette époque.

Un autre personnage féminin constituera le thème d’ins­piration de nombre de poètes juifs du pays. Il s’agit de Solika Hatchuel, une adolescente de quinze ans, née à Tanger. Elle aurait, dit-on, dans un premier  temps – à la suite d’une banale querelle avec sa mère – accepté de se convertir à l’islam, avant d’y renoncer et de le proclamer haut et fort. Elle fut alors, sur ordre des autorités, mise à mort en 1834. Poètes, chanteurs populaires et chroni­queurs ont, depuis lors, chanté sa gloire. Des légendes furent inventées, au point que l’adolescente eut peu à peu droit dans la mémoire et dans les archives des juifs du Maroc au titre : Sol Hatzadika, « Sol la juste ».

[1] Voir l’essentiel de son histoire dans le livre du rabbin David Ovadia, Fès et ses sages (en hébreu), Jérusalem, 1978, t. I, p. 83.

Il est Un (Ehad hou)

Il est Un mais nul n’est unique comme son unicité.

Il est béni par la bouche de toute créature.

Sa bonté est infinie,

Ses voies sont sublimes et prodigieuses.

Et qui, parmi les anges, pourrait lui ressembler ?

Pur est son monde, grâce et charité.

Il est seul au ciel mais le monde est plein de sa gloire. C’est son Nom qu’à jamais entonnent les monarques, Ils en témoignent.

Ses hauts faits sont contés par les divers prophètes. Notre chair se hérisse de sa crainte…

Qu’il soit magnifié jusqu’à la fin des temps […]

Les veilleurs de l'aube-Victor Malka-2010-page 110-111

פורסם בקטגוריה Les veilleurs de l'aube-V.Malka | עם התגים

Relations du caïd Aïssa Ben Omar avec les juifs de Safi

תאריך 25 באוקטובר 2018
    1. Relations du caïd Aïssa Ben Omar avec les juifs de Safi
    1. Le caïd Aïssa Ben Omar el Abdi a été le plus célèbre et le plus important des caïds régionaux durant les trente dernières années qui ont précédé la soumission du Maroc au protectorat colonial. Weisgerber l'a décrit disant qu'il avait un visage avenant avec des traits arabes, légèrement brun, entouré d'une courte barbe grise. Il était de taille moyenne, ne présentant aucun signe d'obésité. Il entourait sa tête d'un turban de mousseline blanche et se drapait d'un haïk d'une blancheur immaculée. Il loua ses qualités ainsi : « Il était d'une intelligence étincelante, savant, ferme et précis, chaste, propre… Il était austère en religion et récitait constam­ment des invocations "dikr". Ses salons ne manquaient jamais de "ouléma"… Il était modeste et affable. »
    1. Aïssa Ben Omar el Abdi est né dans la région des Abda en 1842 dans une famille arabe originaire du Hejaz et une proche parenté avec les chérifs Aroussiyine, habitants de Séguia el-Hamra, au Sahara occidental. Cette famille gagna la considéra­tion et l'estime dans les Abda en raison de sa noble ascendance (charaf) et de la richesse acquise par le commerce qu'elle entretenait avec les étrangers, par le port de Cap Cantin, et également grâce aux rela­tions complexes qu'elle avait tissées avec de nombreux symboles de l'autorité du Makhzen. Cela la prépara et lui facilita l'accès à la fonction de caïdat, au moment de sa création dans la tribu des Behatra. Elle fut seule à assumer cette responsabilité durant soixante-sept ans, de 1847 à 1914. Aïssa Ben Omar fut le plus puissant et le plus considéré des caïds de cette famille. La période de son autorité fut la plus longue et dura trente-cinq ans, de 1879 à 1914. Il endossa cette charge dans une période délicate et difficile de l'histoire du Maroc où les puissances coloniales s'étaient liguées contre le pays, multi­pliant leurs pressions militaires, commerciales, financières et diplomatiques sur le Makhzen. Aïssa Ben Omar s'acquitta de ses fonctions caïdales avec succès, aussi bien sur le plan administratif que mili­taire, dans son fief que vis-à-vis de l'autorité centrale. Il mérita ainsi la confiance et la considéra­tion des sultans qu'il avait servis : Moulay Hassan Ier et ses deux fils, Moulay Abdelaziz et Moulay Abdelhafid. De ce fait, l'étendue de son autorité s'accrut, allant de Oualidia, aux confins des Doukkala et au-delà de Tensift, dans les Chiadma, et jusqu'à soixante kilomètres des portes de Marrakech. Il devint le premier seigneur de cette région, y agissant comme un prince au pouvoir absolu.
    1. Aïssa Ben Omar fut parmi les premiers caïds à faire allégeance au sultan Moulay Hafid, comme « sultan du Jihad » en 1907. Ce dernier le nomma Ministre des Affaires étrangères. Dans cette charge périlleuse, il révéla son intelligence et sa perspicacité, en un moment critique de l'histoire du pays. Il conseilla l'application d'une stratégie diplomatique pour écarter les menaces grandissantes de la France, en suscitant une rivalité entre cette dernière et l'Allemagne.
    1. Après l'application du Protectorat français sur le pays, l'administration française le destitua après qu'il eut combattu ses intérêts et sa présence. Il fut déporté à Salé et contraint à une résidence forcée, de 1914 jusqu'à sa mort en 1924. Son corps fut transporté dans sa tribu où il fut enterré au milieu d'une assistance impressionnante comme on en voit rarement. Fresneau en témoigne : « Des délégations de cavaliers des tribus le saluaient à tour de rôle, tout au long du passage du cortège funèbre… quatre cents pleureuses participèrent à l'imposant rite funéraire. » Cela indique la grandeur de cet homme dans la conscience de ceux qui l'avaient connu et la force de la considération que lui vouaient ses sujets. La mémoire populaire continue à perpétuer les nouvelles de sa fermeté, sa sévérité contre ceux qui se rebellaient contre son autorité ou qui complotaient contre la sécurité de son domaine. Cela se passait au moment où les étrangers usaient de tous les moyens pour affaiblir l'autorité de l'État et défaire sa souve­raineté, en dispensant des « protections consulaires », en se livrant au trafic des armes, en provoquant des troubles dangereux dans les régions, lesquels condui­sirent le sultan Moulay Hafid à penser que les habitants des campagnes et des villes étaient difficiles à gouverner « et qu'ils ne se conforment à la règle que sous l'oppression et sous l'autorité de ceux qui sont sans pitié5 ». Aïssa Ben Omar faisait partie de ces caïds fermes et vigilants, à tel point que le seul énoncé de son nom «faisait trembler les corps ».
    1. Pour ce qui est de notre sujet : les relations de Aïssa Ben Omar avec les juifs, les annales, malgré leur rareté, nous permettent de nous faire une idée approximative sur les relations du caïd – objet de ces éloges et ses comportements – avec la gent juive. En y regardant de près, elles nous révèlent deux attitudes contradictoires envers les juifs :
    1. a) Ils constituaient les auxiliaires d'un bien inépui­sable, souhaité en cette période de crise et d'abondance, dont on ne pouvait ni se défaire ni se passer.
    1. b) En même temps, ils faisaient l'objet d'inquiétu­de et de trouble dont on craignait les maux et dont on se méfiait.
    1. Pour ce qui est du côté utile des juifs chez Aïssa Ben Omar, il apparaît :
    1. Dans les faits, que ce caïd fit venir un grou­pe de commerçants et d'artisans juifs de Safi, avec leurs familles et leurs enfants, et les installa à l'inté­rieur de sa vaste casbah fortifiée où il avait son siège et celui de son autorité (Makhzen) ; il leur accorda sollicitude et protection. Ils apprécièrent leur nouvelle résidence et s'y fixèrent. Leur présence dans les campagnes des Abda se borna à cette seule localité, comme en atteste Doutté qui visita la région en 1914. Probablement, le caïd, en installant les juifs dans sa résidence, espérait y créer un centre commer­cial moderne et actif, multiservices, pour l'adjoindre aux autres secteurs réalisés, pouvant mettre à la disposition des siens, des tribus et des douars voisins toutes sortes de marchandises et de prestations urbaines. Ce désir se réalisa quand les juifs ouvrirent des boutiques et des ateliers dans un espace réservé à l'intérieur des remparts de la Casbah, pour la vente de tissus, de bijoux d'or et d'argent, et pour la coutu­re et la cordonnerie ; et même le commerce de denrées de consommation exotiques et rares à cette époque* 8 9. Grâce à cette réalisation dont l'origine et le support étaient les juifs, la casbah de Aïssa Ben Omar, comme le dit Sbihi, « devint un village autonome avec toutes ses utilités, comme une petite ville» ou, autrement dit, comme une ville parfaite.
  1.         casbah fortifiée Cette casbah est connue sous le nom de « Dar Caïd Si Aïssa ». Elle est située dans la tribu des Temxa, fraction des Behatra, à 25 km de Safi. Fondée par le frère du caïd – appelé caïd Mohamed Ben Omar -, en 1866, à l'époque du sultan Mohammed IV, elle s'étend sur 27 hectares mais Aissa Ben Omar, comme le dit Sbihi dans sa « Bakoura », y a construit plus que son frère… et ainsi la casbah lui fut attribuée. C'est une vaste casbah fortifiée par de hautes et épaisses murailles qui disposait d'une entrée principale gardée. Au temps de son prestige, elle comprenait plusieurs sections :
    • La partie d'habitation qui recouvrait le tiers de la surface de la casbah et qui regroupait les logements du caïd, de ses enfants et de quelques parents, des esclaves et des juifs qu'il avait fait venir de Safi. La résidence du caïd était la plus grande et la plus importante. Protégée par ses hauts murs, elle comportait trois étages conçus sur le modèle de Fès. À l'étage supérieur, se trou­vait le cabinet privé du caïd, et dans les autres, les espaces réservés aux invités. Au rez-de-chaussée, il y avait quatre salons faisant vis-à-vis autour d'une vasque.
  • La partie administrative, dont le tribunal constituait l'essen­tiel, intégrait la prison célèbre sous le nom d'« El Bardouz », formée de cellules sombres et étroites.
    1.            L'espace réservé au culte qui comprenait une mosquée pour les prières et pour l'enseignement des enfants du caïd et de sa famille, un local pour la « zaouia tijania », un cimetière dit « cimetière Ben Chtouki » où sont enterrés les siens et les notabili­tés de la tribu.
    1.           Une partie économique comportant des silos pour entrepo­ser les céréales, en quantité suffisante pour nourrir toute la population des Abda, des magasins et boutiques appartenant à des juifs.
    1.           Une partie privée renfermant les étables pour l'élevage du bétail et des écuries pour les chevaux pouvant en contenir quatre cents (voir Mostafa Fentir, sous-mentionné, pp. 268-280).
    1.         Le plus jeune des fils du caïd, le regretté Abdelkader, m'a raconté que l'un des commerçants juifs de la Casbah possédait un magasin où il vendait toutes sortes de marchandises : des biscuits, du chocolat, des cigarettes et du vin. Il est certain que la clientèle visée était ses coreligionnaires qui y résidaient, qui connaissaient et consommaient ces denrées depuis qu'ils fréquentaient les Européens.
  1. Pages de l'histoire des Juifs de Safi-Brahim Kredya-Septembre 2009-page125-131
פורסם בקטגוריה His. des juifs de Safi-B. Kredya | עם התגים

מסאפי לצפת – ברוך מאירי

תאריך 24 באוקטובר 2018
מסאפי לצפת

 

זהו סיפור אהבה על נער, בן 17, אשר החליט ללכד סבים כששים נערות ונערים, בעיר סאפי במרוקו, להכשירם במסגרת מיוחדת בצרפת ולעלות איתם להתיישבות בנגב.

הנער ממרוקו, אהרון(רפאל) נחמיאם, גדל וצמח על אדמת המולדת, אשר אותה כה אהב. כושר המנהיגות, שניכר בכל אשר פנה, בא לביסוי בשורה ארוכה של תפקידים שמילא: מזכיר מושב רמות נפתלי, מזכיר מועצת פועלי צפת, ראש עיריית צפת, ח״כ וסגן יו״ר הכנסת, חבר הנהלת הפדרציה הספרדית הישראלית והעולמית, יו״ר מועצת המנהלים של משען ההסתדרותית, יו״ר בית נבחרי ההסתדרות ויו״ר ברית יוצא׳ מרוקו בישראל.

זהו גם סיפור אהבה גדול של הנער מסאפי לנערה ניצולת שואה מבודפסט, הונגריה. לנערה, אשר הוברחה ארצה בתום מלחמת עולם השנייה, העניקו המדריכים מארץ ישראל תעודה מזוייפת. ״שמך מעתה הוא… חנה נחמיאס״. אמרו המדריכים לנערה ולא ידעו את אשר ניבא לבם.

ברית יוצאי מרוקו בישראל מצאה לנכון להוציא ספר זה, המוקדש לזכרו של אהרון נחמיאס ז״ל, כהוקרה, כתודה ובהערכה לפעילותו של האיש למען הקהילה והחברה בישראל.

בדמותו של אהרון, בתפיסתו החברתית ובעשייתו הענפה ניכרות התכונות שייחדו את החלוץ הארץ ישראלי בימי העלייה השנייה והשלישית.

תחנות רבות עבר אהרון בחייו: ההכשרה במרוקו, הובלת גרעין חלוצי של צעירים שבראשו עמד, מההכנות לעלייה במרוקו ועד הניסיון לעלות על הקרקע בארץ, המפגש עם ניצולי השואה ועוד. סיפורו של אהרון הוא למעשה סיפור תקומתה ובנייתה של מדינת ישראל.

בחייו הצליח אהרון למלא מגוון עשיר של תפקידים ציבוריים: מזכיר מועצת הפועלים של צפת, ראש עיריית צפת, חבר כנסת וסגן יו׳׳ר הכנסת, יו״ר מועצת המנהלים של אגודת משען, יו״ר ארגון ברית יוצאי מרוקו בישראל.

בכל תפקידיו החשובים נותר אותו אדם ושמר אמונים לערכים עליהם התחנך בבית הוריו בסאפי: מאיר פנים לזולת, מקשיב הקשבה אמיתית לבן שיחו ומשמיע דבריו – גם אם היו דברי תוכחה – בשקט, בדרך ארץ ובנועם. כל העשייה שעשה, ובכל תפקיד שמילא, ראה עצמו שליח ציבור, המחויב במיוחד לחלשים ולנזקקים.

אהרון עמד יותר מעשור בראש ברית יוצאי מרוקו בישראל. במסגרת זו פעל בלא לאות לקדם את תרבותה וערכיה של יהדות מרוקו ולהפיצה בקרב הציבור הרחב. לשם כך ערך ערבי פיוט ושירה, קידם תכניות חינוכיות, העניק מלגות לתלמידים, קידם את הקשרים בין ישראל למרוקו ועוד. אנו, חברי ברית יוצאי מרוקו, חשנו חובה מוסרית להביא את סיפורו המופלא של איש זה לידיעת הציבור הרחב – בעיקר לבני הדור הצעיר שלא זכו להכירו בחייו – כדמות מופת לכולנו. כך ראיתיו וכך אני ממשיך לראותו.

הספר שלפניכם יצא לאור הודות לעבודתם המסורה של רבים, בראשם ברוך מאירי, שעשה עבודת תחקיר מקיפה והצליח להוציא תחת ידיו ספר שקריאתו מושכת את הלב וגורמת להזדהות מלאה עם הכתוב. מנכ״ל הברית, שמעון בית-און, היה ה׳מנוע׳ מאחורי העבודה המאמצת. הוא דחף והאיץ בכולם כדי להביא את העבודה לידי גמר.

לבני משפחת נחמיאס, ובראשם האם והרעיה חנה, אין נחמה על האובדן, אבל אנו מקווים שהפיכת סיפורו המופלא של יקירם המנוח לנחלת הכלל תביא מעט מזור לכאבם.

יצחק אשל יו״ר ברית יוצאי מרוקו בישראל

אבני דרך

CE N'EST QU'UN AU-REVOIR

זה רק להתראות

REFRAIN: CE N'EST QU'UN AU-REVOIR MES FRERES CE N'EST QU'UN AU-REVOIR

פזמון: זה רק להתראות אחיי זה רק להתראות

OUI, NOUS NOUS REVERRONS MES FRERES

עוד נתראה אחיי

CE N'EST QU'UN AU-REVOIR

זה רק להתראות

FAUT'IL NOUS QUITTER SANS ESPOIR SANS ESPOIR DE RETOUR FAUT'IL NOUS QUITTER SANS ESPOIR DE NOUS REVOIR UN JOUR

האם עלינו להיפרד בלי תקווה בלי תקווה להיפגש שנית האם עלינו להיפרד בלי תקווה שנשוב להתראות שנית

FORMONS DE NOS MAINS QUI S'ENLACENT

בואו ניצור בידינו המשתלבות

AU DECLIN DE CE JOUR

בערוב יום זה

FORMONS DE NOS MAINS QUI S'ENLACENT

בואו ניצור בידינו המשתלבות

UNE CHAINE D'AMOUR

שרשרת אהבה

AUX SCOUTS UNIS PAR CETTE CHAINE

לצופים המאוחדים בשרשרת זו

AUTOUR DES MEMES FEUX AUX SCOUTS UNIS PAR CETTE CHAINE

סביב אותן המדורות לצופים המאוחדים בשרשרת זו

NE FAISONS POINT D'ADIEUX

לא נאמר שלום סופי

CAR DIEU QUI NOUS VOIT TOUS ESEMBLE

כי האל הרואה אותנו ממעל

ET QUI VA NOUS BENIR CAR DIEU QUI NOUS VOIT TOUS ENSEMBLE SAURA NOUS REUNIR ואשר יברך אותנו כי האל הרואה אותנו ממעל יידע ודאי איך להפגיש אותנו.

מסאפי לצפת-ברוך מאירי-אדר א' מרס 2005-עמ'81

ו8

 

 

 

פורסם בקטגוריה מסאפי לצפת- ברוך מאירי- אהרון נחמיאס | עם התגים

Emigres et immigres a Livourne-J.P.Filippini

תאריך 24 באוקטובר 2018

Parmi ceux qui sollicitent des passeports, on trouve des hommes dont l'activité est directement liée au commerce. Tel est le cas de Raphaël Halfon, changeur de monnaies, originaire de

ממזרח וממערב כרך ד

Tripoli, d'où il est arrivé à l'âge de 9 ou 10 ans, qui demande, en juillet 1811, à 35 ans, à retourner dans sa ville natale, de Moyse Vita Sforno, courtier, né à Alger en 1764, installé à Livourne depuis 27 ans, qui sollicite, en décembre 1812, "un passeport pour lui & pour sa famille…….pour Tunis ou Alger ou Smirne", d'Israël Disegni, scrivano, "di anni cinquanta due in stato libero, nato e domiciliato in Livorno", qui, en avril 1812, demande qu’on lui accorde un passeport pour Tunis et de Joseph Bensamon, “âgé de 27 ans, né à Alger”, mais de nationalité française, qui souhaite repasser à Alger, en juillet 1812, pour reprendre son activité de négociant.

Sollicitent également leur passeport pour l’Afrique du Nord des hommes et des femmes qui exercent une activité professionnelle qui dépend du mouvement du commerce. Tel est le cas des soeurs Namias, Settimania, veuve, mère de deux enfants, âgée de 40 ans et Meryam, de 25 ans, originaires de Tétuan et venues dans leur enfance s’installer à Livourne et exerçant respectivement, la profession de blanchisseuse et de tailleuse de femme, qui souhaitent “se rendre à Tunis, avec les deux enfants dans l’intention d’y pouvoir s’occuper dans la profession de couturière à la Levantine”. Il en est de même de David Asdà, “natif de Tunis en Barbarie, âgé de 39 ans, demeurant à Livourne, de profession tailleur ravaudeur, se trouvent dans un état le plus nécessiteux & misérable, faute de travail dans cette ville”, qui fait connaître au Commissaire général de Police qu’“il desireroit de se rendre à Tunis, dans l’intention de s’y  occuper et par là se procurer le moyen d’alimenter sa pauvre famille”.

Une autre demande de passeport provient d’un homme, dont l’acti­vité était, d’une certaine manière, liée à l’existence d’une Communauté prospère, celle d’Aaron Graziadio, “maître de langue hébraïque”, “natif de Salonique, âgé de 47 ans”,qui, en décembre 1811, pour obtenir l’auto­risation de quitter Livourne, fait valoir “que lui et sa femme se trouvent dans un état d’indigence, il désirerait de se rendre à Tunis, avec sa femme, dans l’intention de s’y employer auprès ces Israélites”.

D’autres demandes de passeport sont le fait de personnes, qui, exer­çant un métier déterminé à Livourne, n’indiquent pas d’une manière claire, quelle profesion elles comptent exercer en Afrique du Nord. Il en est ainsi de David Benghighi, “âgé de 38 ans, né à Tétuan, domicilié à Livourne depuis 8 ans, de profession boucher de la nation juive”, qui, en juillet 1812, souhaite gagner Tétouan, via Tunis, avec sa famille. De même, “Abram Carpi, emballeur de cette ville” demande, en mai 1813, “pour lui, sa femme Judith et leur fils Abram Carpi, conscrit de 1814 réformé pour infirmité incurable, l’autorisation de s’embarquer pour passer à Tunis, où par la recommendation des négociants dont il avait la confiance, il espère trouver le travail qui lui manque dans cette ville”.

Dans le cas de Jacob Bonfil, “natif de Livourne, domicilié depuis longtemps à Pise …. ayant satisfait à ce devoir de la conscription dans laquelle il étoit compris l’an 1811”, ce qui apparaît le moins clairement dans sa demande du 15 février 1813 et dans le rapport que l’on fait sur lui est la nature de l’activité qu’il avait à Pise, puisque dans la lettre du préfet de Goyon, la seule précision que l’on trouve est qu’il “désire passer à Tunis où depuis longtemps il est appelé par des amis de sa famille qui lui donnent l’espoir de l’employer en qualité de commis”.

D’autres, enfin, comptent sur les parents pour trouver du travail en Afrique du Nord, sans même trop savoir quel travail peut leur être offert. Tel est le cas des frères “Aron Soria âgé de 21 et Isach Soria âgé de 19 ans, natifs de Livourne et y domicilés, ayant satisfait à la conscription, et fourni caution valable en cas de rappel par leur classe respective, se trouvent en cette ville sans autre moyen d’existence que ceux qui veut bien leur faire passer un oncle, d’origine marocaine, établi à Tétuan” qui font savoir, en mai 1813, au Ministre de la Police générale de l’Empire que “ce même oncle les appelle auprès de lui, et leur promet de les employer, de manière qu’ils pourront désormais subvenir à leur entretien et à celui de trois jeunes soeurs, orphelins de père et de mère”. Mazeltob Hanuna met, elle aussi, tous ses espoirs dans sa famille. En effet, “native de Tripoly de Barbarie, mariée à Fregia Guetta du même pays, et de présent demeurante à Livourne”, elle sollicite, en juillet 1812, “se trouvant dans une état nécessiteux, à cause de la longue maladie de son mari et du total abandon de son commerce”, l’autorisation de passer à Tunis avec son fils Jacob, âgé de dix ans, “natif du même pays de Tunis”, “dans l’intention de s’y employer auprès ses conjoints, et en manière de se procurer le moyen de s’alimenter, elle et le susdit enfant”.

Il semble bien que l’on peut rattacher l’offre d’un emploi par des parents d’Afrique du Nord au second des motifs, par le nombre des requêtes présentées: le retour dans la famille. Ce retour peut prendre deux aspects: le refuge dans la famille — qui n’a rien à voir, bien sûr, avec le fait de rentrer dans sa famille, après un séjour pour études à Livourne — et le voyage pour le règlement des problèmes familiaux— auquel on peut rattacher, d’une certaine manière, pour les Algérois, le retour dans la ville natale, le danger passé. Pour ce qui est de la recherche du refuge au sein de la famille, il s’agit, pour une personne se trouvant dans une situation difficile dans le port toscan, de trouver, grâce au sens de la solidarité si vif dans les familles juives d’Afrique du Nord— qui sont encore de type patriarcal —, secours et assistance. Ainsi, Gemola Azuelos, native de Tétouan, venue, accompagnée de sa soeur Orabuona, en novembre 1811, rejoindre son mari Judas Toledano, négociant, qui mourut peu après, sollicita en mars 1812, l’autorisation de retourner dans son pays, car dit le Commissaire général de Police: “Depuis la mort de Judas Toledano la veuve et sa belle-soeur n’ont vécu que du peu qu’il leur avait laissé. Ces ressources étant épuisées, la veuve Toledano et sa soeur se trouvent dans la nécessité de retourner à Tétuan leur patrie, où leur Père, et leur famille sont établis”. Le caractère de refuge offert par la famille nord-africaine apparaît encore plus nettement dans le cas de Preziosa Coen, veuve de Natan Coen, dont le Commis­saire général, Delamalle dit, dans sa lettre du 12 août 1811, qu’elle “est ici dans une extrême misère” et qui ajoute “Natan Coen son mari, algérien de naissance, a laissé d’un premier lit un fils négociant établi à Alger. Tant que les communications l’ont permis, il a fourni aux besoins de ses deux soeurs et de sa belle-mère. Depuis longtemps il n’a pu leur envoyer de secours. La veuve Cohen désire se rendre à Alger avec ses deux enfants pour se retirer dans la maison de son beau fils”. Dans le cas de Ricca Médina, c’est également une veuve, qui souhaite trouver du secours auprès de sa famille en Afrique du Nord. Veuve de Jacob Ghedeglia et née à Tunis, elle fait connaître dans une pétition du 2 décembre 1812, qu’elle adresse au Ministre général de la Police “que attendu le décès de son mari dès le 1809 & le départ de son fils Isache en qualité de conscript de la classe du 1809, se trouvant dans un état de la plus grande misère, & n’ayant aucun moyen pour sa subsistance, s’est déterminée d’aller dans le pays de sa naissance, où elle a des parents qui pourront la soulager de ses malheurs”. Une orpheline peut également penser à se réfugier dans sa famille d’Afrique du Nord. Ainsi, “Meriam fille de feu Jacob Balchim et de Rachel Frias toujours vivante native de Livourne de 22 ans, sans profession” fait valoir, dans sa pétition de décembre 1812, qu’elle adresse au Ministre que “se trouvant la susdite sans aucun moyen de subsistance, sa mère ne pouvant pas l’entretenir ni-même son frère (“Joseph natif aussi de Livourne”) puisqu’il se trouve dans la Compagnie de réserve de ce Département, ne reste à la dite pétitionnaire aucune autre ressource que celle de se transférer à Alger auprès de ses oncles, et d’une autre soeur mariée (Stella) dans la dite ville les quels plusieurs fois Font appelée auprès d’eux l’assurant de l’entretenir, et plus encore de lui procurer les moyens pour se marier”.

Pour ce qui est du voyage qui a pour but de régler des questions familiales, la nature exacte de l’affaire à traiter n’est pas toujours indiquée. Ainsi, Moise Busnach, “âgé de 28 ans natif d’Alger”, se contente de faire savoir, dans sa pétition de janvier 1813, que “des intérêts de famille l’obligent de faire un voyage à Tunis où il est obligé de se rendre au plutôt possible pour les arranger”. Pour Leon Perez, “âgé de 22 ans, agent de courtier de commerce, né et domicilié à Livourne”, le motif du voyage apparaît un peu mieux. Demandant un passeport en juillet 1811, il fait connaître que “la stagnation entière du commerce” ne lui permet “plus de secourir sa famille composée de son père, sa mère, deux frères & trois soeurs” et qu’il doit se rendre à Alger “près deux de ses oncles à l’effet de traiter d’affaires d’interets de famille pour se procurer de secours pour lui & ses parents”.

Emigres et immigres a Livourne-J.P.Filippini-eat and maghreb Bar-Ilan 1983-page 35-40

פורסם בקטגוריה ממזרח וממערב-כרך ד'- מאמרים | עם התגים

Belaiche-Belams-Belezra-Beliah

תאריך 23 באוקטובר 2018

BELAICHE

Nom patronymique d'origine arabe, une des nombreuses variantes des noms votifs liés au mot Aïche qui signifie la vie, textuellement le fils de la vie, équivalent de Benwaich. Ayache, Yaich. Autres orthographes: Bellaïs, Bêlais, Au XXème siècle, nom moyennement répandu, porté essentiellement en Tunisie (Tunis, l'Ariana, Sousse, Béja, Le Kef) et également en Algérie (Alger, Bône, Tébessa, Philippeville).

YOSSEF: Chef de la communauté de Tunis au milieu du XIXème siècle.

  1. ABRAHAM (1773-1853): Fils de de rabbi Shalom, rabbin et financier à la vie aventureuse. Né à Tunis vers 1773, il fut trésorier du bey, mais fut contraint, pour des raisons politiques, de quitter le pays en 1810 pour s'installer à Jérusalem. Il quitta la ville sainte sept ans plus tard pour faire une tournée de quêtes, à titre privé, qui le mena en Italie, en France, en Angleterre, en Hollande, au Maroc et en Algérie. En 1837, il adressa une ode – poème de louange- en hébreu au roi de France, Louis Philippe, chantant la prise de Constantine. Il fut ensuite nommé grand rabbin de la communauté de Nice, alors sous domination italienne. En 1840, grâce à ses relations d'amitié avec le Duc de Sussex, il s'installa à Londres où il enseigna dans la grande Yéchiba sépharade et servit de juge-suppléant au tribunal rabbinique. En 1841, il fut rappelé à l'ordre pour avoir publié un recueil de poésies sans l'autorisation du Maamad, le Comité de la Communauté. Poète doué, il publia un recueil de ses poèmes, commentaires et novella, sous le titre de "Yad Abshalom" (Livourne, 1829). Poète de cour, il s’était spécialisé dans la composition d'odes aux grands notables de la communauté et aux grands personnages, consacrant notamment des poèmes aux rois de l'époque: Georges V d'Angleterre, Louis XVIII de France, Victor-Emmanuel d'Italie. Auteur de nom­breux ouvrages de commentaires, dont "Tébouot Itshak", sur le Talmud (Livourne, 1820); "Beer Lehay Roé", traité de bonnes manières (Vienne, 1838), qui fut traduit en anglais, en français et en yidich; "Pétah Habaït", sur le shoulhan Aroukh; "Pérah Shoshan" sur la foi juive, avec traduction en anglais (Londres, 1844); "Pri Etz Haim" (Livourne 1846), ouvrage de Responsa dans une consulatation juridique à la demande de la communauté sépharade de Londres sur la légalité de la construction de nouvelles synagogues; "Oferte Tebel", commentaire de l'Ecclésiaste avec traduc­tion en anglais (Londres, 1850). Il mourut à Londres en 1853, sans descendants, en laissant une énorme fortune. Ce n'est qu'en 1864 que ses proches à Tunis apprirent sa mort. Les héritiers désignèrent alors l'un d'eux, rabbi Ménahem Bellaïch, pour se rendre à Londres régler le transfert de son héritage. Son partage entre les nombreux membres de la famille devait donner lieu à plusieurs procès restés célèbres.

SAMUEL: Célèbre avocat, né à Tunis en 1862, mort à Marseille en 1932.

  1. HAIM (1864-1947): Disciple de rabbi Mordekhay Smadja. Grand rabbin de Tunisie, il succéda en 1942 au grand rabbin David Ktorza. Commerçant pros­père, il avait une synagogue particulière rue d'Isly et une très riche bibliothèque. Il subventionna la yéchiba "Hebrat hatal- mud", fondée par rabbi Shélomo Dana. Dès le déclenchement de la guerre, il avait lancé un appel aux Juifs de Tunisie pour souscrire à l’emprunt de guerre lancé par la France, leur demandant de reconvertir leurs économies en bons d'armement. Il exerça le début de son magistère dans les condi­tions très difficiles de l'occupation alle­mande de la Tunisie à la suite du débar­quement américain à Alger et Casablanca le 8 novembre 1942, et le fit avec dignité. Convoqué à la Gestapo le 6 décembre 1942, il fut sommé de fournir immédia­tement, au nom de la communauté, 2000 travailleurs valides, de 17 à 50 ans, pour participer à l'effort de guerre allemand. Il mourut en 1947, à l'âge de 83 ans. Il laissa un fils unique, rabbi Hay Shémouel Belaïche, qui monta en Israël après la création de l’Etat.

JACQUES: Journaliste et publiciste à Tunis première moitié du XXème siècle. Il fut en 1904 le rédacteur de l'hebdomadaire sioniste et d'informations générales, "El Atahad", et, de 1920 à 1930, de l'organe politique du sionisme tunisien, "La Voix d'Israël".

JACQUES: Dirigeant communiste au milieu des années quarante, à Tunis, quand les communistes parvinrent à s'infiltrer dans la Hara. Il fut l'un des organisateurs de la célèbre grève des travailleurs de l'usine de fabrication de pains azymes, la veille de Pessah 1945, qui se termina par la victoire des grévistes.

MARCEL: Notable de la communauté d'Alger, première moitié du XXème siècle. Conseiller général d'Alger, il participa, aux côtés du Grand rabbin Eisenbeth, aux efforts pour faire reporter les mesures anti­juives introduites par le Statut des Juifs en

octobre 1940. Il fut un des dirigeants du Comité d'Aide et d'Assistance, mis sur pied pour venir en aide aux victimes de la discrimination raciale. Gagné aux idées libérales et héritier d'une grande fortune, il apporta au début des années cinquante un soutien conséquent au mouvement des Français libéraux de Chevalier et aux nationalistes algériens modérés de Ferhat Abbas.

  1. MEIR YAICH: Rabbin d’origine algérienne, il fut intronisé en 1955 Grand Rabbin de Paris.

BELAMS

Nom patronymique d'origine arabe, indicatif d'une particularité physique: le chassieux. En raison du climat et des vents de sable dans les régions désertiques, la majorité des habitants souffraient de chassie, cette substance visqueuse et jaunâtre qui se dépose sur le bord des paupières. Certains en étaient en permanence plus gravement atteints que les autres, et c'était certainement le cas du fondateur de cette famille. Ce sobriquet n'est devenu nom patronymique que tardivement, et ne figure pas sur la liste Tolédano des noms usuels au Maroc au XVIème siècle. Autre orthographe: Belamiche. Au XXème siècle, nom peu répandu, porté au Maroc (Sahara, Tafilalet, Sous, Meknès, Casablanca) et en Algérie (Oranais, Algérois, Sahara).

BELEZRA

Nom patronymique d'origine arabe, altération phonétique de Ben Elzra, qui signifie textuellement le fils du semeur (de blé), le cultivateur, équivalent du patronyme espagnol Trigo ou Trigano. Autre forme: Alezra. Au XXème siècle, nom très peu répandu, porté au Maroc (Tafilalet, Sefrou, Tanger) et en Algérie (Oran, Tlemcen, Constantinois, Sahara).

SIMON: Directeur technique de la première fabrique de tabac au Maroc, fondée à Tanger par la famille Sananes à la fin du siècle dernier. Il fut élu en 1930 membre de l'Assemblée Législative qui gouvernait la ville dans le cadre du Statut International établi en 1923, à titre de l'un des six représentant de la communauté juive.

BELIAH

Nom patronymique d'origine arabe qui a pour sens petite datte, et au figuré, doux comme une petite datte. Autre explication aussi plausible: nom d'origine espagnole, ethnique de Beliah, l'ancien nom de la ville de Bellechte, en Aragon. L'explication qu'en donne rabbi Yossef Messas, qui a vécu une vingtaine d'années dans la ville de Tlemcen, berceau de cette famille, ne manque pas d'intérêt: ethnique du fleuve de Bliah, près de Nehardea en Babylonie. Dernière hypothèse, synonyme de Elbilia, le vieux, la vieillerie (voir Elbilia). Effectivement, c'est sous cette forme d'Elbilah que le nom est attesté en Espagne au Xlème siècle, mais c'est à Tlemcen qu'il s'est particulièrement illustré. Autres formes: Bliah, Bellia, Bilia. Au XXème siècle, nom peu répandu, porté essentiellement en Algérie (Tlemcen, Oran) et très peu au Maroc (Rabat, Salé, Casablanca).

SHEMTOB: Chef de la communauté de Tlemcen au début de ce siècle.

  1. HAIM (1832-1919): Fils de rabbi Abraham. Le plus célèbre rabbin d'Algérie de l'ère moderne. Après de brillantes études auprès des grands maîtres de son époque, rabbi Haïm Kasbi, rabbi Abraham Chouraqui, rabbi Yéhouda Alchkar, rabbi Yaacob Médioni et rabbi Abraham Encaoua, il fut nommé grand rabbin de Tlemcen en 1869. Il assuma sa fonction avec une grande fermeté, aidé par son charisme naturel. C'est ainsi que pour faire face aux problèmes posés par le mariage civil, il édicta en 1874 la Takana frappant de nullité religieuse les mariages non célébrés par le rabbin de la ville en présence des sept notables de la commu­nauté. Cette Takana fut copiée également à Saïda par son disciple rabbi Abraham Guigui. Il n'hésita pas à prendre des positions courageuses quand il estimait que la vérité était en jeu. C’est ainsi qu'il défendit avec véhémence, contre les rabbins d'Oran, la mémoire de rabbi Yaacob Akrich, que ses pairs avaient ordonné d'enterrer au carré des suicidés, sur la foi d'un douteux témoignage que le défunt avait mangé du soufre. Il défendit sa thèse dans un célèbre pamphlet au titre significatif de "Kebod Yaacob", l'honneur de Jacob. Les rabbins d'Oran lui répon­dirent par la brochure "Hazout kacha", une dure vision à laquelle il répliqua par le pamphlet "Atem kachot", (Tunis, 1902), "les durs, c'est vous " ! Quand se posa à Alger en 1863 le problème du transfert de l'ancien cimetière de Bab-el-Oued, il fut le seul rabbin à ne pas s'y opposer, alors que la tradition est générablement intraitable sur ce point, et à proposer une solution dans l'esprit du temps: "si on prend soin de ré־inhumer convenablement les corps, il n'y a à avoir aucune crainte quant à leur résurrection future, et ceux qui font assaut d'intransigeance dans ce domaine ne sont que des superstitieux qui ont peur des morts". Outre ses oeuvres personnelles, il fit éditer pour la première fois l'oeuvre la plus importante du saint de Tlemcen, rabbi Ephraïm Encaoua, "Shaar Kebod Adonaï" (Tunis, 1902), avec une importante préface de sa plume. Le livre a été réédité en 1986 à Jérusalem, avec le concours de la Fraternelle des Originaires de Tlemcen. Après sa mort, son tombeau est devenu un lieu de pèlerinage et sa Hiloula était célébrée chaque année le 5 du mois de Kislev dans la synagogue qu'il avait fondée et qui portait son nom. Son fils, Ménahem, resta à Tlemcen à la tête de la synagogue familiale tandis que son frère Abraham se lança avec succès dans les affaires à Oran. GABRIEL: Fils de rabbi Haïm. Homme d'affaires né à Tlemcen, il s'installa à Casablanca où il fut Président de l'Association Culturelle des Juifs français du Maroc qui gérait la plus grande synagogue de Casablanca, le Temple Bet El, fondé par les originaires d’Algérie.

Une histoire de familles-les noms de famille juifs d'Afrique du nord-Joseph Tedano-page 144-147

פורסם בקטגוריה .Une histoire de familles-J.Tol | עם התגים

תכשיטים אצל נשות מרוקו-תערוכת מוזיאון ישראל-קיץ תשל"ג-1973-עגילי־תליונים — ״דוואהּ אל־מהדור״ טהלה

תאריך 23 באוקטובר 2018

תכשיטים אצל נשות מרוקו

תכשיטיהן של הנשים היהודיות במארוקו היו כמעט זהים לאלה של הנשים הערביות או הברבריות. למעשה, רק בדרך ענידתם היו הבדלים, וייחודה של דמות האישה היהודית היה בעיקר במעטה ראשה, כפי שתואר ביתר הרחבה בדיון בתלבושות.

בערים היו רוב התכשיטים עשויים זהב, ומשקל הזהב של התכשיטים שימש עדות לעושר המשפחות. העדיים העתיקים שהתהדרו בהם הנשים היהודיות והערביות בערים מקורם בספרד, בדומה לתלבושות.

הנשים היו עונדות לצווארן את ענק־השושניות (״תאזרה״), ולאוזניהן — עגילי־תליונים (״כראסעמארה״); כן היו עונ­דות עגילי־טבעת עם תליונים(״דוואה״) ותליון ארוך (״זוואג״). בעיצוב התכשיטים היה לכל עיר סגנון משלה. כך, למשל, אפשר למצוא במדאליונים עתיקים שושניות העשויות תשליבים ופיתולים, המזכירים את הסגנון הספרדי־המאורי. השושניות במדאליונים המאוחרים יותר משופעות באבנים טובות ובפנינים. ההשפעה הספרדית בולטת גם בשם שניתן לציץ הפרח של הרימון — ״ררנאטי״ — המופיע תדיר בהיותו משובץ אבני אזמרגד, אודם ואגרנט.

תמונת האישה משאל למעלה: יהודייה מטהלה תצלום משנת תש״ז / 1947-צילם : ז׳ בזאנסנו, מס׳ 7 .)111

Tahla (forme française officielle ; en amazighe : Tahla), est une commune et ville de la province de Taza, dans la région de Fes-Meknes, au Maroc, située entre les villes de Fes et de Taza

הערת המחבר:  נוסע מן המאה הי׳׳ט, הודג׳קין, שליווה את סיר משה מונטיפיורי במסעו למארוקו, מציין, כי נשים יהודיות אהבו במיוחד אבני־אזמרגד, כפי שמעיד גם ריבוי האבנים האלו בתכשיטים שבידנו.

על זרוען של נשים יהודיות ראיתי לא אחת צמיד צלעוני מקסים של כסף וזהב לסירוגין, שניתן לו השם הציורי ״שמש וירח״. גם מצאתי את המוטיב הנדיר של הציפור, שעיטר בעבר את מיגוון הטבעות העירוניות העתיקות הקרויות ״טבעת הציפור״; את כל הצורות של כף־היד, ה״כמסה״ — שהיא סגולה לאושר ולמזל טוב — מסוגננת פחות או יותר; וכן צמידים רחבים ומקומרים, עתים מלאים ומשובצים באב­נים עתים מעשה־קידוח כעין התחרה. לצמידים אלה מיתוספים לעתים קרובות שבעה חישוקי־זהב דקיקים, הקרויים ״סמאנה״ על שום מספרם, שהוא כמספר ימות השבוע (semaine). עוד ראוי לציין את החיבה המיוחדת שנודעה למחרוזות־הפנינים בשל סגולתן המבורכת בעיני הנשים היהודיות.

בשנות השלושים והחמישים עלה בידי לבדוק את תכשיטי־הזהב שהצטברו אצל הצורפים היהודים בערים. כל התכשי­טים הם מעשי ריקוע, חיקוק וחירור, ועל־פי־רוב הם מעוט­רים ביהלומים. הצורפים לא היו עוד נאמנים לטכניקות המסורתיות, אך עם זאת השכילו להוציא מתחת ידם את ה״תווייז׳״המפואר, הלוא היא העטרה העשויה לוחיות על צירים; את ה״פקרון׳ (צב), שהוא אבזם עדין של חגורה מלאכת־מחשבת; את ה״טאבּע״ (חותם), שהוא עדי־המצח המסורתי; ואת האחרונה שבסידרת העדיים החדישים, הב­אה במקום ה״מצממה״ העתיקה, הלוא היא חגורת־הזהב העשירה, העשויה פרקים־פרקים של לוחיות־זהב מעשה חירור.

התכשיטים הכפריים משנים צורה בהתאם לאזורי הארץ. הם לעולם עשויים כסף; לכל תכשיט מיגוון עשיר של דוגמאות, בהתאם לטעמו של כל שבט.

באטלאס העילי ובמורדות המשתפלים לעבר הסאהארה אמנם אפשר למצוא לעתים מוטיבים עיטוריים המעידים על השפעות קדומות ביותר, אולם באיזור מול־האטלאס, שנשאר ערש הצורפות המעולה, רווחות בעיקר הצורות והטכניקות שהורישה אנדאלוסיה של ימי־הביניים. ואכן מצאתי במקום תכשיטים רבים המוכיחים את אמיתותה של סברה זאת, מה־גם שצורותיהם נלקחו מעדיים ספרדיים שזמנם חופף בדיוק את גלי חדירתן של המסורות היהודיות שהביאו מגורשי ספרד לאיזור זה, חדירה שעל עקבותיה גם עמדנו בתיאור תלבושות הנשים.

מרכז חשוב מאוד של צורפים יהודים היה בטהלה — כפר קטן בלב־לבו של מול־האטלאס, בקרב השבט הגדול של בני- אמלן. לפני שעזבו את המקום בשנות החמישים חיו בכפר זה כמה משפחות, שמסרו מאב לבן את סודות אומנותם. לא הרחק משם, במרומי ההר, בכפר טיזי אמושיון, היה מרכז האומנים הברברים, ומעניינת העובדה, שנעשו בו תכשיטים זהים בתכלית לאלה שנעשו במרכז היהודי שבטהלה.

במרכזים כפריים אחרים היה ניוון רב בשנים האחרונות. בעמק הזיז, למשל, החליפו לאחרונה את עדיי־החזה ואת העטרות בשרשראות שמושחלים בהן מטבעות־כסף וחרוזים צבעוניים.

ז׳אן בזאנסנו

עגילים

עגילי־תליונים — ״דוואהּ אל־מהדור״ טהלה; תחילת המאה הכ׳

צורה זו מיוחדת ליהודיות ; עגילים אלה שייכים לעיטור־הראש ”מהדור” (ראה הפרק על הלבוש, עמ׳ 209, מס׳ 407) ; חוד הטבעת העבה אמנם תקוע בנקב שבאוזן, אך עיקר משקלו של התכשיט נישא בשרשרות, הנאחזות בעיטור־הראש ; הבליטה בחישוק הבודד קרויה ׳׳רגל היונה׳׳ — אולי רמז לדגם היהודי של הציפור.

כסף, אמייל ואבני־זכוכית בעבודה המיוחדת לאיזור (ראה גם ענקים, מס׳ 444) קוטר הטבעת שבעגיל הבודד : 10 ס״מ ; האורך הכולל: 13 ס׳׳מ מוזיאון ישראל

העגיל הבודד הוא מתנת ש׳ דרעי, פאריס ראה : ז׳אק־מנייה, עמ׳ 69 (429)

פורסם בקטגוריה חיי היה. במר. תערוכת מ.ישראל | עם התגים

יהודי המזרח בארץ ישראל חלק שני-מ. ד. גאון

תאריך 23 באוקטובר 2018

 

יוסף דוד אבולעפיה

מרבני טבריה. בגליון ז. של ״המגיד״ לשנת תר״ל חתום על ״קול מדבר״ והוא כעין גלוי דעת וקובלנא ע״ד חלוקת כספי אמשטרדם. הסכים על הס' ארי שאג לר' יהודה ליב ב״ר יוםף צייטלין בשנת תרנ״ז. וחתום שם ויקיל חכם באשי. ובגנזי ירושלים לר׳ פנחס גרייבםקי חוב׳ ג. הובא כתב השליחות של הרב ב״צ אלקלעי ובו חתום ראשון בשנת תרח״ם, אלא שבמקרה נדפס שם שנת תקמ״ו. כתב זה נגנב מבית אלמנת השד״ר המנוח, וגונבו זייף את התאריך בכדי להגדיל ערכו ומכרו במחיר טוב. פרטים אלה נמסרו לי ע״י בנו של השד״ר הרב אהרן מנצור אלקלעי יצ״ו. נפטר ביום ט״ו שבט ש׳ תרנ״ח בטבריה. בשנת אדם תאיר (תרנ״ו) לפ״ק. הסכים עם הרבנים שלמה רחמים אבולעפיה בן חנ״א, חביב חיים דוד סתהון, ויצחק אברהם בקיריה. ר׳ תולדות אליהו ל ר' יוסף ילוז עמ. 16 ירושלים תרצ״ג.

יוסף בן טודרוס הלוי אבולעפיה

מקובל ובעל השפעה רבה בטולידו, בימי אלפונםו העשירי ושאנג׳ו הרביעי. ידידו ועמיתו של ר' משה די ליאון, וזה הקדיש לו את ספרו הרמון, ואח״כ ספד שקל הקדש. הוא העיד בשנת 1305 לפני ר׳ יצחק דמן עכו אשר שב לספרד אחרי חרבן עכו, על אמתות ספד הזהר.

יוסף ב״ר שלמה הלוי אבולעפיה

חי בטוליטולא ונפטר שם. היה קרוב לחצר המלכות של אלפונםו הי״א ונודע כנדיב מפורסם. מת באשביליה בה׳ חשון הא׳ קב. במצבת קבורתו כתוב בין השאר: ״היחס והמשרה ציריו, והענוה והגדולה סוחריו, והנדיבות והכבוד מכיריו״.

יוסף שמואל אבולעפיה

בנו של הרב מאיר יששכר אבולעפיה. היה מפורסם בשקדנותו על התורה. חבר ספרים רבים ולא נדפסו, והם נמצאים בידי הרב רבנו חיים יששכר אבולעפיה. נסע בשליחות מצוה של כוללות טבריה לערי חו״ל, ובדרכו נפטר במוגאדור, מרוקו, ביום כא. תשרי תרנ״ד.

יחזקאל אליעזר אבולעפיה

בן הרב חיים שלמה אבולעפיה ב״ר יחזקאל אבולעפיה הראשון. היה חתנו של הרב חנ״א. חי כמה שנים בליוורנו. לעת זקנתו עלה לעיה״ק טבריה ונפטר בה בשיבה טובה בשנת התרי״ט.

יחזקאל ב״ר חיים יעקב אבולעפיה

בנו השלישי של הרב חיים בן יעקב אבולעפיה בע״ס עץ חיים על התורה. היה רב בטבריה אחרי אביו ז״ל. נפטר שם, בחדש חשון שנת תקמ״ז.

יעקב ב״ר חיים אבולעפיה

נולד בצפת באמצע המאה הט״ז. ר' יוסף םמברי בספרו ״דברי יוסף׳ מזכירו בין רבני צפת. בן בתו של ר' יעקב בירב הראשון ותלמידו של ר' שלמה אבסאבאן. היה רב בגאליפולי, וקרוב לשנת ש״נ השתקע בדמשק, וישב שם על כסא הרבנות בשנת שנ״ג. כחברי בית דינו יצוינו ר׳ משה אלשיך ור׳ שמואל כליף. גדולי רבני דורו היו בכתובים עמו ופנו אליו בשאלותיהם. תשובותיו נמצאות בספרי חכמי זמנו ר׳ חיים שבתי,  ר׳ יום טוב צהלון ומהרימ״ט. אח״כ חזר לצפת עיר מולדתו וישב בה עד יום מותו. נפטר בשנת שס״ח.

יעקב ב״ר יששכר אבולעפיה

יליד קושטא, ובסוף ימיו בא להשתקע בטבריה. חתום על כתב מנוי של כוללות טבריה לגבאי קופת רמב״ה ר' אברהם בן שבת בסאפי, משנת תרל״ד. עמו חתומים: ראשון, רפאל מאמאן, רפאל אברהם כלפון, יוסף דוד אבולעפיה וכו'. וראיתי חתימתו על תעודות מכוללות טבריה בשנת תרנ״א.

יצחק ב״ר חיים אבולעפיה

בנו של הרב חיים בן יעקב אבולעפיה שקומם את הריסות טבריה בשנת תק״ב. הוא היה השד״ר הראשון של קופת רמב״ה לעדי חו״ל. והעיר לי הרב ר. י. ח. אבולעפיה מטבריה שר'  יצחק הנ״ל חבר ס' פחד יצחק שהוא כעין באור על ס' יראים ועודנו בכ״י. בדרך שליחותו זו נתעכב בקושטנדינא, ושם נפטר ונקבר בבית העלמין אשר בקוסקונג'וק. ובס'  זמרת הארץ לגיסו, הרב יעקב ב״ר חיים בירב דפוס מנטובה תק״ה וליוורנו תקים, נדפסה הקדמתו שבה מדבר בשבח הספר הזה.

יצחק ב״ר חיים נסים אבולעפיה

מרבני ירושלים במאה הזו. בנו של הרה״ג חנ״א שהיה ר״מ ור״מ בירושלים. בצעירותו חי בטבריה ואח׳״כ נתמנה שם לחבר בית דין הצדק לעדת הספרדים. בשנת תקצ״ז היה שד״ד כוללות הספרדים מירושלים ת״ו. בין הזמנים ישב על כסא הרבנות בדמשק, צפת וטבריה, ועמד בקשר ובמו״מ של הלכה עם כל רבני התקופה. הסכים על םפר קנה אברהם לר׳ אברהם חי אמוזג בשנת תרמ״ב, והשתתף בפרי עטו ב״המאםף" להרב ב״צ קואינקה שנה ב. (תרנ״ז) סי, קמ״ד. ובס' וישב יוסף להרב יוסף נסים בורלא הכולל אתת מתשובותיו יכונה ״הרב הגדול שלשלת יוחסיך וכו'. במבוא לספרו לב נשבר כותב הרב: ״אשר השיגוני ורדפוני אויבי חנם על דברתי בעניותי בספרי הקטן ״פני יצחק״ ח״א, ובתשובה שבכ״י.

והן עתה לא באתי אלא לחזק דברי הראשונים דוקא ולהסיר מעלי את תלונותיהם ודחיותיהם כל דבר הנוגע לענין דינא בלב נשבר ונדכא כי צרים רדפוני חנם והשי״ת יזכני להוציא לאור גם ספרי הקטן פני יצחק ח״ב. והלאה מזכיר: זכיתי לעלות אל הר הקדש להשתטח על קברי הצדיקים וכו'. חבר ס'פני יצחק. ח״א השלמות לשו״ע הלכות ברכות ותשובות ליו״ד וחו״מ. אר״צ תרל״א. לב נשבר, לחזוק כמה סברות שהובאו בספרו פני יצחק נדפס באזמיר שנת תרל״ט. חתנו ר׳ משה לאניאדו עזר לו במובן חמרי להדפסת ספריו.

ראה הסכמתו בספר ארץ חיים להרה״ג חיים םתהון מתאריך תרס״ו. כמה מתשובותיו הובאו בס׳ שערי רחמים להרב רחמים יוסף פראנקו ח״ב עמ. קמ״ג. בסוף ימיו היה רב בצידון. אח״כ עבר לירושלים וממנה העתיק מושבו לטבריה. ובכתב היחס למשפחת אבולעפיה רשום כי נפטר שם בשבת זכור שנת תר״ע.

פורסם בקטגוריה יהודי המזרח בארץ ישראל-מ.ד.גאון | עם התגים

מנהג שירת הבקשות אצל יהודי מרוקו-דוד אוחיון-מקורו של מנהג ״שירת הבקשות״

תאריך 22 באוקטובר 2018

מקורו של מנהג ״שירת הבקשות״

מקורו של מנהג ״שירת הבקשות״, שהתפתח ונקלט כל כך טוב במרוקו, הוא מארץ ישראל, ולמען הדיוק – מהעיר הגלילית צפת.

התיאור הבא נותן תמונה מסוימת על מצבה של צפת. החל מהכיבוש התורכי של ארץ ישראל ב־ 1517 החל להתפתח בצפת ישוב יהודי גדול. עולה מאיטליה המבקר בצפת כותב באיגרת ששולח לאיטליה ב־ .1535

 העולה הוא סוחר יהודי קשיש בשם ר׳ דוד די רוסי.

יי.ומי שראה צפת זה עשר שנים ורואה אותה עתה, היא נפלאת בעיניו, כי בכל עת מרבים היהודים לבא ומלאכת הבגדים מתרבה בכל יום….וכל איש ואישה שיעשה בצמר בכל מלאכה, ירויח מזונותיו, ברווח……"

בצפת נפתחו אפשרויות פרנסה לרבים, דבר שהפך אותה בעיני יהודים רבים מקום שנוח להתיישב בו. לצפת נמשכים בין היתר רבים ממגורשי ספרד ובהם גם אנוסים לשעבר. הפריחה הכלכלית מביאה בעקבותיה גם לפריחה בחיי הדת.

צפת היתה קרובה לערי נמל כמו עכו וצידון, סמוכים לה מקורות מים רבים והתפתחו בה תעשיות הבדים והצמר.

היא הפכה למרכז היהודי הדתי הבולט ביותר בארץ ישראל של אמצע המאה ה־16. בצפת נפתחו מוסדות תורה ־ ישיבות ובתי־כנסת, בתי־מדרש וכוללים; חיי הרוח פרחו. נוכחותם הבולטת של מגורשי ספרד ואנוסים לשעבר הבליטה את הרעיון בדבר הגאולה הקרובה. הללו האמינו כי הסבל שעבר עליהם בספרד, כולל הגירוש, הוא סימן כי אלו הם חבלי המשיח. כך נתעוררה שאלת הגאולה בכל חריפות משמעותה.

הפגיעה המתמשכת ביהודים שבספרד ופורטוגל ־ חוקים וגזירות נגדם, תנאי מחיה מגבילים עד לגירוש הסופי ב־30 במרץ 1492 ע״י פרדיננד ואיזבלה. 150 אלף יהודים גורשו מספרד.

אמונה זו בביאת המשיח ליכדה אותם והפכה אותם לקבוצה שהצליחה לשכנע אחרים, שנתפסו אף הם לרעיון הגאולה, כי אכן קרובים ימי המשיח. כך הלך רעיון משיחי זה והתסיס את הקהילה. בצפת, התחילה לאחר זמן לבלוט דמותו של ר׳ יצחק בן ר׳ שלמה לוריא אשכנזי (1572־1534) מבין קבוצת המאמינים. הלה, נולד בירושלים והתחנך במצרים, ושם נחשף לתורת הנסתר. בגיל 36 חזר לארץ־ישראל וקבע את מושבו בצפת. בעיר זו הוא התחבר למקובלי צפת, ושם הגה את תורת הקבלה שנקראה מאוחר יותר על שמו ״הקבלה הלוריאנית״.

      יצחק לוריא למד תורה במצרים אצל ר׳ דוד בן זמרה (הרדב״ז), שהיה רבה של מצרים, והוא כנראה חשף אותו לתורת הנסתר. בתקופת שהייתו במצרים, בהיותו בגיל שמונה ועד שלושים ושש, התעמק בתורת הנסתר, שינה את התנהגותו, התבודד והתרחק מאנשים. היה תלמידו של ר׳ משה קורדובירו.

ר׳ משה קורדוברו(1570־1522) מקובל שנולד בצפת, התחבר לאר׳׳י הקדוש ונוצרה השפעה הדדית פוריה ביניהם. עסק רבות בפרשנות קבלית לספרי התנ׳׳ך ול״זוהר״ ובתקוני מוסר וכללי התנהגות יסודיים בין אדם לחברו שמטרתם לקרב את הגאולה. כתב את הספרים ״פרדס רימונים״ ו׳׳תומר דבורה״.

      סביב ר׳ יצחק לוריא נוצרה חבורת תלמידים נאמנים שהלכה אחריו לכל מקום: השתטחו על קברות צדיקים, אימצו את דבריו ואת מעשיו שהתבססו על ה״זוהר״. סימוכין לכל דבריהם ולכל מעשיהם בעתיד היו דברי רבם כי ״כל תרי״ג מצוות צריך שיקיימן אדם במעשה ובדיבור ובמחשבה״.

תורת הקבלה שהגה האר״י הקדוש (הר׳ האלוקי ר׳ יצחק או אשכנזי ר׳ יצחק) התבססה על ה״זוהר״, שהוא הספר הקלאסי של הקבלה. הזוהר עצמו מיוחס לתנא ר׳ שמעון בר־יוחאי(מאה שנייה אחה״ס), אך לפי המחקר הוא נתחבר בחלקו כנראה ע״י ר׳ משה די־ליאון בספרד (בסוף המאה ה־ 13).

      הזוהר הוא הספר הקלאסי של הקבלה ודן בהרחבה על כל הרעיונות הקבליים: תורת האלוקות, בריאת האדם, הטוב והרע, תורה ומצוות, שבת ומועד ועוד. הוא בנוי משלושה חלקים: חלק א׳ ־ פירוש על ספר בראשית (מדרש על דרך הסוד על פרשיות התורה), חלק ב׳ ־ פירוש על ספר שמות וחלק ג׳ ־ פירוש לספרי ויקרא במדבר ודברים. לזוהר יש אופי פרשני ־ דרשני,הוא אינו מסודר עפ״י הנושאים שבתורת הקבלה. הפירושים מבוארים על דרך הסוד. בפירושיו הצליח בעל ה״זוהר״ לשלב דברים מהמקרא ומהמשנה, מהאגדה ומהתפילה וממקורות נוספים, וכך הוא שוזר את כולם יחד ונותן להם מרוח הקבלה. הפירושים אינם מסודרים שיטתית, ויש בהם רעיונות שונים הקופצים מענין לענין ללא כל סדר. פרטים רבים על הזוהר ראה ב״משנת הזוהר״ לישעיה תשבי, חלק א׳, בהקדמה עמ׳ 44־17.

      קיימים חילוקי דעות ביחס לכתיבתו של ה״זוהר׳׳. אמנם מיחסת המסורת את כתיבתו לתנא ר׳ שמעון בר־יוחאי אך המחקר רואה את הדברים אחרת. המחקר מתבסס על מספר עדויות ביניהן התעודה המיוחסת לר׳ יצחק מעכו, מתוכה עולות עדויות שונות, ואחת מהן מציינת את דברי אשתו, כי ה״זוהר״ נכתב ע״י בעלה ר׳ משה די־ליאון ״מראשו ולבו מדעתו ושכלו כתב כל מה שכתב״, ובעלה יחסו לרשב״י כדי ש״ישמעו שמתוך ספר הזוהר אשר חיבר רשב״י ברוח הקודש אני מעתיקם יקנו אותם בדמים יקרים״.

תעודה זו, והדעות השונות על מידת מהימנותה, מופיעה בספרו של ישעיה תשבי ׳׳משנת הזוהר״ בע׳׳מ 38־28. כנגד גישת המחקר, מוצגת בזו גם דעת המסורת הרואה ברשב״י מחברו המלא והיחיד של ה״זוהר״. הרב ר׳ יהודה הלוי ב׳׳ספר ההקדמות״ דוחה את דעת המחקר בנידון. להלן חלק מדבריו בע״מ פ״ח־פ״ט : ״…אם היה מתברר לי בבירור גמור שמחברו הוא שם אחר, כגון ר״מ די ליאון ז״ל, וכדומה, הרי אז היה גדל אצלי מעלת האיש ר״מ די לאון ז״ל יותר מכל התנאים הקדושים, וגם רשב״י בכללם, אמנם באמת לפי מדת עומק החכמה שבספר, אם הייתי מוצא בבירור, שמחברו הוא אחד ממ״ח הנביאים, היה זה מקובל על לבי ביותר, מליחסו לאחד התנאים, ומרת׳׳ש אם הייתי מוצא שמשה רבינו קבל אותו מהר סיני מהש״ית עצמו אז היתה שוכנת דעתי לגמרי… כי כל משכיל בזוהר לא יוכל להסתפק עוד, שמחברו יוכל להיות איש פחות במעלה מהתנא רשב״י הקדוש״. משתמע מדבריו כי הכותב את הזוהר יכול להיות רק אדם ממעלת קדושים כתנא או כנביא.

הקבלה עפ״י האר״י הקדוש היא שפה המדברת על פנימיות העולם, והיא כוללת מספר רעיונות מרכזיים וביניהם ניתן למנות את תורת הצמצום, השבירה והתיקון. בתמציתיות אפשר להסביר את הרעיונות דלעיל באופן הבא: הקבלה מדברת על אורות וכלים. הכלים נועדו לקבלת האור, אין השגה של האור בלי הכלי.

הצמצום מתרחש, כאשר הכלי אינו יכול להשיג את האור בדרכו הקודמת. השבירה מתרחשת, כאשר אורות גדולים מדי באים לכלים קטנים מדי, ואז הכלי אינו יכול לסבול את האור והוא נשבר. האור זהו השפע האלוקי, הכלי זוהי הבריאה(דומם, צומח, חי ומדבר) שאמורה לקבל את השפע האלוקי. במשמעות השבירה יש משום ביטול הכלי מתפקידו, לאחר השבירה מתבצע התיקון־ הכנת כלים חדשים שיתאימו לקבל את השפע האלוקי במלואו.

מושגים אלה – הצמצום, השבירה והתיקון – מתרחשים בכל עת ותמיד אצל כל אדם. התיקון יושלם, כאשר הניצוצות מן האור האלוקי יגאלו וישובו אל מקור מחצבתן.

רעיונות אלה הועברו לחיי היומיום בצפת של אמצע המאה ה-16 והשפיעו על אורח חייהם של אנשי צפת.

המקובלים ראו את האלוקות כאור רוחני ואינסופי. לדעתם, תכלית האדם להשתדל להתעלות למדרגה הגבוהה, כדי להתקרב למקור האלוקי ולגאול את המין האנושי מן השפלות שבו הוא נמצא.

המקובלים האמינו, שביכולתם להשפיע על מה שקורה לעם ישראל בעולם ועל העולם כולו באמצעות קיום מצוות ואורח חיים מיוחד. כדי לזרז את בוא המשיח הם הקפידו על קיום המצוות ונזהרו מלחטוא. הם למדו תורה בקביעות ובדבקות, התפללו באדיקות, החמירו בקיום מצוות, ערכו קבלת שבת בחיק הטבע, יצאו למסעות סגופים בהרים המושלגים של צפת, השתטחו על קברות צדיקים, צמו לעיתים תכופות וערכו תיקונים – קריאת פרקי תהלים ומשניות – בחצות הליל. המקובלים האמינו כי צורת חיים שלמה זו תשמש דוגמא לאחרים. הם ילמדו ממנה כיצד יש לנהל חיים כאלה. צורת חיים זו תזרז בודאי את הגאולה.

      היו עורכים גם תיקון ליל שבועות ־ לימוד במשך כל הלילה, כשהם לבושים בגדים לבנים, נוהג זה התפשט אחר כך בכל העולם היהודי והוא מתקיים עד ימינו.

מנהג שירת הבקשות אצל יהודי מרוקו-דוד אוחיון-הוצ' אוצרות המגרב-תשנ"ט-עמ' 25-22

פורסם בקטגוריה שירת הבקשות אצל יהודי מרוקו | עם התגים

משה מונטיפיורי ויהודי מרוקו-אליעזר בשן

תאריך 22 באוקטובר 2018

תקריות בין יהודים ובין מוסלמים

כפי שפורסם ב־JC ב־11 בדצמבר 1863 לפי מידע מטנג׳יר, שמלבד מן העלילה בסאפי היו גם תקריות בין יהודים למוסלמים. יהודי התיז בוץ בטעות על פניו של מוסלמי, משרתו של קונסול ספרד. לפי דרישתו של הקונסול נדון היהודי למלקות. הכתב כתב במסקנה שמוטב שמונטיפיורי ייסע למדריד ולא למרוקו.

רשמיו של מבקר בריטי

בריטי ששמו רוברט ספנסר ווטסון (1911-1837) (Robert Spencer Watson), שביקר במרוקו בשנות ה־70 של המאה ה־19, כותב שקיבל מכתב המלצה מסר משה מונטיפיורי לרב הראשי של מרוקו [בתקופה זו לא היה רב ראשי, הכוונה לחכם חשוב, אולי הרב הראשי של טנג׳יר בן ג׳ו], והיא שימשה המלצה מועילה ליהודים בכל מקום שעבר בו בארץ הזאת. ליהודים כאן מחויבות לאישיות הזאת, שעשתה מאמץ למען היהודים בשנת 1863 כשהיו תחת עננה כבדה.

וכאן הוא מספר את סיפור העלילה בסאפי: ספרדי בסאפי מת מוות פתאומי, וכנראה הורעל. סגן הקונסול של ספרד עמד על הצורך לחקור את המקרה חקירה יסודית. נער יהודי בן 14 הודה לאחר עינויים שהשתמש ברעל, וסיבך עשרה או אחד עשר יהודים בעניין. אחד מהם עבר עינויים, אבל התעקש שאינו יודע כלום. גם הנער חזר בו מהודאתו כשפסקו העינויים. הוא נידון למוות, והשני נשלח לטנג׳יר כדי להוציאו להורג שם. שאר הנאשמים בפרשה נאסרו, והיה חשש שגורלם יהיה כגורל האחרים.

בספר שפורסם בשנת 1884 נזכר יעקב ויזמאן, נער בן 14, שלא עמד בעינויים, והודה שהשתמש ברעל. מחמת העינויים הסגיר עוד 11 יהודים, שכביכול אשמים ברצח. שמונה נאסרו, ושלושה נשלחו לטנג׳יר. יהודי אחר, ושמו אליהו לאלוש, עונה, ולאחר שתמו העינויים, חזר בו מהודאתו, ולמרות זאת הוצא להורג.

בספר על יהודי טנג׳יר פורסמו פרטים על הפרשה המבוססים על הפרוטוקולים של הנהגת הקהילה בטנג׳יר

ב־30 ביולי 1863 מת סניור Montilla, גובה מכס ספרדי בסאפי, לאחר מחלה של 5-3 ימים. סגן קונסול ספרד בעיר חשד במשרתו היהודי ששמו יעקב בן יהודה עכן, יליד מוגדור. לכן הלה נאסר באשמת ההריגה והולקה. סגן הקונסול הציע לשחררו אם יסגיר יהודים אחרים. הנער הודה לאחר ייסורים שאליהו לאלוש היה שותפו לרצח. לאלוש היה נשוי, אב לשני ילדים ותומך יחיד באביו העיוור. הוא עונה עינויים אכזריים יותר. הם הסגירו עוד שני יהודים: מכלוף אפלאלו וצאידו. לפי האשמה גנב עכן אקדח ושעון בעת שחלה המוכס. אשה הרה שמכרה חלב למוכס נאסרה, ולאחר מכן שוחררה. משפחות הנאסרים הפגינו מול מסגד למען שחרורם, אבל לשווא. כשברח לאלוש, משפחתו נאסרה והולקתה. סגן הקונסול של צרפת ששמו Gámbaro, שייצג גם את קונסול בריטניה קארסטנסן בהיעדרו, הסגיר את הבורח. סגן קונסול ספרד בסאפי בתמיכתו של שגריר ספרד בטנג׳יר, מרי קולון, לחץ על הקאדי המקומי לדון את לאלוש למוות. הרב של סאפי, ר׳ סעדיה רבוח, ביקר את עכן בכלא, וגילה שעכן נאלץ להודות. על כן פנה הרב לקאדי בשאלה: ׳האם כל העלמא של מרוקו פסקו פסק דין מוות על כל יהודי מרוקו?׳ כאשר היו עכן ולאלוש אמורים להיות נידונים למוות, דיווח שגריר ספרד שהיהודים האלה הוצאו להורג בפקודת הסלטאן לפי צו מלכותי.

ב־14 בספטמבר נכרת ראשו של עכן בסאפי בלא משפט. הרב רבוח לא הורשה לבקר אותו כדי לומר ׳שמע ישראל׳. לאלוש, שטען לחפותו, נשלח לטנג׳יר לפי דרישת שגריר ספרד, והוצא שם להורג בפומבי ב־13 בספטמבר 1863 בלא משפט לאחר שאמר ׳שמע ישראל׳. גם מכלוף אפלאלו וצאידו הוצאו להורג. חלקו של שגריר ספרד במעשה התברר לאחר מכן. שני צעירים מטנג׳יר – אלקאים ובן הרוש – זרקו בלא כוונה בוץ על משרתו המוסלמי של השגריר. כשאיים המוסלמי עליהם בעונש, שאלוהו: ׳האם אתה עומד להורגנו כמו את היהודים בסאפי?׳ לפיכך אחד הולקה, ושניהם נאסרו לפי דרישת המשרת. כששמע שגריר ספרד על המאורע, פקד להלקותם ותבע שלא ישוחררו עד שיחליפו את בגדיהם האירופאים ללבוש האופייני ליהודים בממלכה. דוד סרוסי מסאפי כתב למשה פארינטה כדי שיתערב למען הנאסרים. ההנהגה שביקשה ללמוד היטב את הפרטים, חקרה את המקרה, והתברר שלאלוש נתין של בריטניה. היו להם יחסים טובים עם דרומונד האי ולא אבו לקלקלם.

נסכם את הגרסאות השונות לעלילה: משרתו היהודי של המת היה נער בן 14, ושמו אליהו בנילוש [אולי בן ילודן, ולפי מקור אחר, המשרת היה יעקב בן יהודה ויזמאן, בן 24. הוא הואשם בהרעלת אדוניו באמצעות רעל במזון, ולא נערכה נתיחה לאחר המוות. הוא הכחיש, אבל לאחר עינויים אמר את שמם של עשרה יהודים, ששמו מעניו בפיו כדי להפלילם, ואף הודה שהרג ׳עשרה נוצרים או מאה כרצונכם׳. בעקבות כך תבע קונסול ספרד מן הממשל המרוקאי לחקור את הפרשה, וזה סירב. אך הסלטאן העניק לנציגה של ספרד חירות גמורה. על כן נסע שגריר ספרד בטנג׳יר, מרי קולון, לסאפי לחקור את הנושא. בידו הייתה פקודה מהסלטאן למושל העיר. השגריר התייעץ עם הקאדי ועם מושל העיר. השגריר קרא את הודאתו של הנער ודרש לגזור דין מוות עליו ועל שלושה יהודים אחרים. הקאדי התנגד כי הנער הודה בעינויים. אבל לבסוף נאלץ הקאדי לחתום על פסק דין מוות נגד הנער ונגד עוד יהודי ששמו אליהו בנליש. רוב הנאשמים בפרשה נכלאו, אבל איש לא הודה במעשה. נאשם אחד הוא בן עשרים, יליד רבאט ושמו אלקאים, ואחר – בן 22, יליד מראכש ושמו בן הרוש.

לפי גרסה אחרת, הואשמו שבעה יהודים בהריגת הספרדי, בהם שלוש נשים. אחד היהודים הודה שהרג עשרה נוצרים, ולכן הותז ראשו. הכול נידונו למוות בלא חקירה. שניים כבר הומתו; אחד הנאשמים הובל לטנג׳יר, ושם עונה, הודה ונידון למוות. יהודי טנג׳יר פנו לשגריר ספרד והציעו לו שישלמו כופר נפש לאשת הפקיד הספרדי כדי שיורה השגריר לשחרר את הנאסרים. יהודי טנג׳יר גם פנו לשגריר צרפת ולשגריר איטליה, ובאמצעותם הציעו לשגריר ספרד שישלמו לאשת המוכס שנפטר ולבניו כל שנה כל סכום שתקבע ממשלת ספרד, אך לשווא. הנאשם הובל לבית מטבחיים; יהודים פנו אליו והציעו לו שיתוודה על פשעו, אך הוא סירב. אמר ׳שמע ישראל׳, וראשו נכרת. ויהודים אחרים עדיין במאסר.

הרקע הפוליטי לעלילה

הפרשה קשורה לניצחונה של ספרד על מרוקו בתיטואן ולחובת הסלטאן לשלם לספרד [כנאמר בפרק הקודם]. ממשלת ספרד הציבה מוכסים שיגבו מקצת דמי המכס בתור תשלום שהתחייבה מרוקו לשלם לה תמורת החזרת תיטואן לשליטת הסלטאן. סבורים ששני היהודים בסאפי נהרגו, משום שספרד לא קטפה את כל פרות ניצחונה בשנת 1860 במלחמה על תיטואן, וכעת היא כופה על מרוקו להרוג את שני היהודים כדי להשפילה. דרומונד האי מחה מחאה בלתי רשמית, וכך עשו הקונסולים של צרפת ואיטליה בטנג׳יר. קונסול בריטניה בסאפי טען שהנער בחסותו, הואיל והוא מתוניס, שהיא חלק מהאימפריה העת׳מאנית. בספרות הדנה על מרוקו ועל יהודיה במאה ה־19 רואים בפרשה עלילה חסרת כל יסוד ראלי.

ההדים והתגובות בעולם היהודי ובמדינות אירופה ואמריקה

הידיעה הגיעה אל האגודות היהודיות בצרפת, אל נשיא כי״ח, אדולף כרמייה, אל בריטניה וגם אל ארה ״ב. Board of Delegates of American Israelites, המוסד שמייצג את היהודים בניו יורק, פנה למשרד החוץ ולקונסול ארה״ב בטנג׳יר מק מאת (Mc Math), וזה קיבל הוראה משר החוץ סווארד (Seward) למנוע הישנות מקרים של אכזריות ברברית כלפי יהודים. סווארד היה בטוח שכל שאר הנציגים של אירופה יפעלו בנידון. הקונסול דיווח לוושינגטון שהשגריר של ספרד עוין את היהודים. לדבריו, יחסו של הסלטאן כלפי היהודים ידידותי, אבל הוא נכנע למידע מוטעה של פקידיו וללחציה של ספרד.

מלך איטליה, ויקטור עמנואל, כתב לשגרירו בטנג׳יר, דמרטין (Chevalier d’Martine), שיתאמץ עם שאר סגני הקונסולים שלו במרוקו לסייע למונטיפיורי בשליחותו, וימליץ על היהודים לפני הסלטאן. אף קיסר צרפת, נפוליון השלישי, כתב לקונסולים של צרפת במרוקו וביקשם לסייע להצלחת שליחותו של מונטיפיורי ולהגן על היהודים.

משה מונטיפיורי ויהודי מרוקו-אליעזר בשן-בן צבי תשס"ט-עמ' 58-55

פורסם בקטגוריה מונטיפיורי ויהודי מרוקו.א.בשן | עם התגים

שרשים יהדות-מסורת ופולקלור יהודי מרוקו-משה גבאי-Tikkun chatzot- Tikoun hatsot

תאריך 22 באוקטובר 2018

 

תיקון חצות

יהודים נהגו לקום באשמורת הלילה, כדי לקונן על חורבן בית המקדש ולהביע כמיהה לשיבת ציון ולגאולת עם ישראל.

TIKOUN HATSOT

Il était de coutume de se lever au milieu de la nuit pour se lamenter sur la destruction du Temple et prier pour !,arrivée du Messie.

TIKKUN CHATZOT

It is an ancient custom In Israel to awaken at midnight, to sit on the ground and say lamentations by candlelight, for the destruction of Jerusalem, for the Holy Temple which was destroyed and for the Shchina — the Holy Spirit In exile.

ג. מסורת

מנהג עתיק בישראל לקום בחצות הלילה, לשבת על הארץ ולקונן לאור נר על חורבן ירושלים, על בית המקדש שנחרב ועל גלות השכינה.

מימי האר״י הקדוש והמקובלים ניתנה מסגרת קבועה למנהג תיקון חצות, הכוללת גם את הבכייה על ציון וגם את עבודת ה׳. ה״תיקון״ מחולק לשניים: ״תיקון רחל״ ו״תיקון לאה״. ״תיקון רחל״, הכולל פרקי תהילים, תחנונים וסליחות על גלות השכינה, נהוג לאומרו רק אור לימים ב׳ ו־ה׳, ימי התחנון שאומרים בהם ״והוא רחום״ הגדול. ואילו ״התיקון לאה״ הוא סדר לימוד מקרא, תלמוד וזוהר בכל לילה, אפילו בשבתות ומועדים וראשי חודשים. אור לימי ב׳-ה׳ אומרים ״תיקון לאה״ אחרי ״תיקון רחל״. בימי בין המצרים שבין י״ז בתמוז ותשעה באב, וכן בחודש אלול, נהגו בירושלים ובמרוקו לערוך ״תיקוף׳ גם בחצות היום.

CHAPITRE III: LA TRADITION

C'est une coutume antique de se lever à minuit pour aller s'asseoir par terre à la synagogue pleurer la destruction de Jérusalem, du Temple et la Galout de la Chékhina, la présence divine.

Les kabalistes de Safed ont donné un cadre à cette tradition du Tikoun Hatsot qui inclut à la fois les lamentations pour la destruction de Sion et les prières à Dieu.

Le Tikoun est divisé en deux: Tikoun Rahel et Tikoun Léa. Le premier comprend des versets des Psaumes, des Lamentations sur l'exil de la Chékhina et était récité généralement les lundis et jeudis. Le second, au nom de Léa, se compose de l'étude de la Bible, du Talmud et du Zohar toutes les nuits y compris le chabbat, jours de fêtes et premiers du mois. A l'aube des lundis et jeudis on étudie le Tikoun Léa après le Tikoun Rahel Pendant la période de Ben Hamésarim qui précède le 9 Ab et qui commémore le siège de Jérusalem, il était de coutume à Jérusalem et au Maroc de faire un Tikoun également à midi et pas seulement à minuit.

  1. TRADITION

The tikkun consists of two sections. "Tikkun Rachel" and "Tikkun Leah". It is customary to recite "Tikkun Rachel", which includes chapters of Psalms, prayers of supplication — tachanunim — and penitential humns — slichot — on the subject of the exile of the shchina, only during the early morning hours which precede Mondays and Thursdays. These are the days of tachanum, when the Vehu Rachum" prayer is said. "Tikkun Leah״ is an order of study consisting of the Holy Scriptures, the Talmud and the Zohar, read every night, even on Shabbat and holidays and Rosh Chodesh, the first of the Hebrew month. In the'early morning hours after midnight which precede Mondays and Thursdays "Tikun Leah״ is said following "Tikkun Rachel". During the days "Bein Hametzarim״ which fall between the 17th of Tammuz and the ninth of Av, and during the month of Elul, the custom in Jerusalem and Morocco was to conduct a "tikkun״ also at high noon.

פורסם בקטגוריה שורשים-משה גבאי | עם התגים

חלוצים בדמעה- אברהם מויאל האיש ופועלו-חנה רם-מצוקת גדרה ויסוד המעלה

תאריך 21 באוקטובר 2018

מצוקת גדרה ויסוד המעלה

לעומת פתח־תקוה שיצאה למרהב, נותרה מושבת הביל״ויים גדרה באותו מצב בו השאירה מויאל טרם מונה לתפקידו. למעשה מצבם אף הוחמר, כי על־פי הנחייה ויסוצקי נשללה מהם גם התמיכה החודשית. עוד בהיותו בארץ העדיף ויסוצקי את פתח־תקוה על־פני גדרה בטענה, כי איכרי פתח־תקוה הם בעלי משפחות ואילי הביל״ויים, שהם רווקים, ימצאו את דרכם בכוחות עצמם. עוד מצא ויסוצקי פסול בגדרתים שאין ביניהם, כמקובל לחשוב, סטודנטים ובעלי השכלה גבוהה. ומשנותרו הביל״ויים בחוסר כל, אף לא עיבדו את אדמתם מהעדר ציוד לכך, הציע ויסוצקי תחילת לפזרם כפועלים שכירים במושבות ולהושיב במקומם מהפליטים שהגיע׳ ארצה ב־1882. כעבור זמן קצר כתב אל פינסקר: ״טוב להיוואש כלה מגדרה. להעביר את הקולוניסטים לפתח תקוה ולהעביר שמה גם את העצים לבנין חמישה בתים למושב להם.״

הצעת ויסוצקי קוממה את הביל״ויים נגדו, חוללה סערה בישוב, נתפרסמה מעל דפי עיתונות התקופה ונדחתה על הסף על־ידי כל חברי הנהלת ״מזכרת משה״. ואמנם פעולתו הראשונה של מויאל כראש הוועד הפועל של ״חובבי ציון״ ביפו, כאמור, היתה להחזיר לביל״ויים את התמיכה החודשית בלי לקבל על כך את הסכמת שולחיו. כמו־כן סיפק להם כלי עבודה וזרעים לעיבוד חלק מאדמתם. אולם בכך לא היה די. במכתב מיום ז׳ אלול תרמ״ה אל מויאל מתארים הביל״ויים את מצבם ומשטחים בפניו את בקשותיהם בדברים הבאים:

״.״ נדבר הפעם ממצבנו הנוכחי… אין בגדרה כי אם בית אחד קטן ככף איש ובו אנחנו יושבים עשרה אנשים, איש על כתף רעהו, כי קצר המצע מהשתרע וצר הבית מהכיל את כולנו… יש לנו גם חמור אחד. וזולת זאת אין דבר, ובכל זאת ׳גדרה׳ בין המושבות תמנה ואנחנו בין עובדי האדמה! אחינו חובבי ציון התעוררו עתה לייסד את גדרה… אתה ידעת מצב עבודת האדמה בארץ הזאת וידעת מה דרוש לעובד אדמה למען יחיה מאדמתו; ואם יתנו לנו עתה רק שליש מהנחוץ, נתרושש ונזרע רק שליש מאדמתנו, הנחיה בזה ? הלא הקומץ לא ישביע את הארי ואנחנו רק למשל ולשנינה נהיה בפי כל רואינו… הנאכל לחם חסד, אם יש לאל ידנו להוציא לחם מן הארץ בכבוד ? ועתה שלושה הנה בקשותנו:

א. יעשו לנו לע״ע [לעת עתה] בית אחד לשניים שניים, אבל יתנו לכל אחד היכולת לעבד את חלקת אדמתו כולה… ואל יאמרו עלינו רווקים אתם. ערירים אנחנו היום, אבל לא נוכל להיות עוד חיים כאלה… ב. יתחילו בבנין הבתים כי כשל כוח הסבל ולא נוכל עוד לשבת בבית קטן כבתינו…

ג. ימהרו בחפירת הבאר כי בלעדיה מה נשתה ? והפלאחים לא יתנו לנו מים… אם לא נתן להם אדמתנו באריסות… ובשנה הזאת אם לא יחפרו באר על אדמתנו, אז עלינו או למות בצמא או לעזוב את גדרה…״

מויאל, שהעריץ את החלוצים האידיאליסטים האלה מראשית בואם ארצה, עודד אותם גם עתה על נחישותם ודבקותם במטרה, הפנה את בקשותיהם להנהלת המזכרת והמריצה למלאן. אולם פנייתו לא זו בלבד שחושבה ריקם, אלא אף הואשם מויאל בכך, שהוא מבכר את הביל״ויים על־פני מתיישבים אחרים.

ללא אמצעים לא היה יכול מויאל אפילו להשיג את הרשיון לבניין הבתים בגדרה עד כה עלה בידו למנוע את הרס המעט שנבנה במושבה ולדאוג לאספקת מים למושבה. למרות זאת אין מויאל מתייאש וממשיך בהשתדלויותיו מתוך אמונה שיעלה בידו להציל את מושבת הביל״ויים – על אף כל המכשולים.

תמונה זו עולה ממכתב מיום ז׳ כסליו תרמ״ו, ששלח מויאל אל פינסקר להלן:

״מיום שהשגתי מכבודו את ההרשאה על ׳גדרה׳… על כל צעד וצעד נפגוש חתחתים ומכשולים. אין מושבה שיסדו אחינו באה״ק עד היום הזה אשר הקיפוה מכשולים ממכשולים שונים כ׳גדרה׳, אבל המסובבים האלה נובעים ויוצאים ממקור שתי סיבות: א. האדמה אשר נקנתה בגדרה היא היא הנפש והרוח של הכפר הנ׳ז[כר]. האדמה הזאת לוקחה מאת האיכרים ע״י תחבולות שונות. ה׳ פוליבער הצרפתי – הלוה בריבית לבני הכפר, וכה עלו והשתרעו החובות על צואריהם, עד כי נאלצו לתת אדמתם מחיר נושים, אם כי מבלעדי האדמה הזאת אי אפשר להם להתקיים אפי׳[לו] שנה אחת. והנה כל עוד שה׳[אדון] פוליבער היינה] בעל האדמה לא הרגישו הפלחים בכובד אסונם, יען הוא היה נותן להם האדמה בחכירה, אבל עתה: אחרי אשר נוכחו הפלחים לראות כי אחינו בעצמם יעבדו את האדמה וכי לא ישיגו עתה את האדמה בחכירה… עתה נלחצים הם לעמוד על נפשם, כי מאין יביאו לחמם, לכן לא יפלא עוד אם בני הכפר גדרה יפזרו אבני נגף וצורי מכשול על דרך התפתחותה המושבה… בחושבם פן אולי יקוצו אחינו בזה וילכו להם למקום אחר. ב. פחת ירושלים [שהוחלף בינתיים] הצר והמשטין… הוא אשר הסית את הממשלה בנו ובכל דבר הישוב ובכל עת יחתה גחלים על ראשינו… הפחה הזה נטה עתה עיניו רק על ׳גדרה׳ אחרי אשר מכל פעולותיו ותחבולותיו לנגד הקולוניזאציאן יצא וידיו על ראשו… כאשר גויי הכפר כשראו כי לא צלח להם להרוס את הרפת הקטן וכו' החליטו לבלי תת מים מהבאר להביל״ויים. הצרה הזאת דיה היתה בשעתה להחריד אותי ואת הביל״ויים, כבר קניתי עבורם סוסים, ומה יעשו האדם והבהמה בלי מים… ביני ביני [רצ״ל: על דעת עצמי] פעלתי אצל כפר בית שיד-הרחוקה מגדרה כחצי שעה-כי יניחו לאנשי לקחת מים מבארם. ובכן מובילים הביל״ויים לפי שעה מים מבאר בית שיד. ביום א׳ ש״ז [שבוע זה] ציויתי על הביל״ויים, כי יחפרו שנית רפת גדול באדמה… וב״ה [בעזרת השם] כי תמול נגמר עשית הרפת. תמול בא אלי הק׳נונסול] הצרפתי… כי ׳הפחה מירושלים הגיש אליו כתב קבלה על אחד מחוסי בצל צרפת, שמו אברהם מויאל, אשר יבנה בתים בגדרה נגד חוקי הממשלה מבלי בקש רשיון על זה׳. הבשורה הזאת שימחה את רוחי. מזה אראה כי נפל לב הפחה בקרבו, וע״כ [על כן] חשה [י] על מרמה רגלו, להמיט עלי עוון אשר לא עשיתי, למען יצדק אצל הק׳[ונסול] הצרפתי. אנכי מהרתי והשבתי כדברים האלה: ׳הן בהיותי מורשה וחוכר את אדמת גדרה אשר יושביה הם חמישה צרפתים ונקבתי אותם בשמות… עם משרתיהם, וכל אחד מהם מוכרח לחיות מעבודת האדמה, ממילא מובן כי דרוש לזה רפתים, בתים, וכאשר יש לי רשיון על בניין בתים שם (כוונתי בזה על הרשיון שהשיג ה׳ פוליבער המוכר) ובכוח הרשיון הזה חפצתי… לחפור רפת באדמה, אבל הפחה שלח אנשי חיל לסתום את הבור הזה, וגם הסית בנו את יושבי הכפר עד כי אין אנו בטוחים בחיינו. עד היום לא בניתי אפי׳[לו] אבן אחד, ורק עלילות דברים הושמו עלי. ולכן אני מבקש מכבוד הק׳ כי ישתדל לבקש מהפחה רשיון חדש-אם הרשיון הראשון לא יועיל-על בניין הבתים הדרושים לנו, אשר מבלעדיהם לא נוכל לחיות וכו׳ וכו׳. וגם הק׳ מעזה העיד על דברי ונראה מה יולד.

אלה הם המקרים הסוערים עלינו. ה׳ ברחמיו יגן עלינו ועל מעבידנו. תקותי חזקה כי אי״ה בקרב אוכל לבשר לכבודו בשורות טובות…״

לא פחות נואש היה מצב המתיישבים ביסוד המעלה. רוכשי האדמה לא השכילו להשיג אישור לבעלותם על הקרקע מאת הממשלה, ובמקום זה הסתפקו בקבלת שטר קניין כתוב בעברית. עוד בהיותו בארץ שלח ויסוצקי את פינס ליסוד המעלה להסדיר את עניין הבעלות, אך כשמצא פינס שההסדר יעלה 250 נפוליון, אסר עליו ויסוצקי להביאו לידי גמר. ״ובעוד חובבי ציון מתדיינים ביניהם אודות הכ­ורעות רוח, נסתבכו ענייניה של יסוד המעלה עד אין מרפא. יושביה המעטים [כעשר משפחות] לא יכלו לעבוד את אדמתם כראוי מאין להם בתים לגור שם. ללא רשיון מן הממשלה לא יכלו לתמוך בידם בדבר שאין בו ממש, כי מה בצע בתמיכה בשעה שהעיקר, העבודה חסרה להם. זאת ראה מויאל והחליט ״לקרוא דרור להקולוניא מאת מוכרה בכל מאמצי כוח…״ תחילה ניסה מויאל להסדיר את עניין החוזה באמצעות קונסול צרפת בצפת, שהמוכר (יעקב חי עבו) שימש סגנו, בלי שהדבר יעלה ל״חובבי ציון״ בתשלום נוסף. משלא עלה הדבר בידו, היה נאלץ לבקש ״ממזכרת משה״ את הסכום הנדרש לשלמונים במשרדי הטאבו ולבעל־האדמה, כד לגשת לבניין הבתים במושבה שסכנת גירוש איימה על מתיישביה. אך ויסוצקי התנגד לרעיון זה של מויאל בכל תוקף, ואף האשים אותו בבזבוז מיותר של כספ־ המזכרת והטיל דופי במיהמנותו.

נוכח התנגדותו התקיפה של ויסוצקי ואוזלת־היד של ״חובבי ציון״ בחילוץ שתי המושבות-גדרה ויסוד המעלה-ממצוקתן, הגה מויאל רעיון להעביר ליסוד המעלה את ביל״ויי גדרה הנמרצים ולהושיב את אנשי יסוד המעלה בפתח־תקוה, שם לא יצטרכו להתחיל הכל מחדש.

גם בפתח־תקוה ביקש מויאל לתקן את המשגה שעשה ויסוצקי, כאשר פיזר את כספי התמיכה לפרוטות ״לזה להשלמת ביתו, ולזה הדלתות והחלונות ולזה הרצפה. וכד׳ ״, בעוד שתושבים אחרים נותרו ללא קורת גג. לפיכך הציע מויאל לפינסקר לתקן מעוות זה כך שהקולוניאליסטים החסרים בתים יבנו להם ״חובבי ציון״ בתים ובתמורה יתחייבו המתיישבים לשלם ל״חובבי ציון״ שכירות מדי חודש במשך עשר שנים, וכעבור מועד זה יעברו הבתים לבעלותם. גם המתיישבים, שבנו את בתיהם על אדמת ״חובבי ציון״, יתחייבו במשכנתא על בתיהם. ״ובאופן כזה יהיו חובבי ציון בטוחים אשר הכסף שהוציאו על הבתים יושב לקופתם״. הצעות אלה ותכניותיו האחרות של מויאל לייסד מושבות חדשות נגדעו בעודן באבם בעיצומה של עבודתו. חצי שנה בלבד לאחר מינויו לראש הוועד הפועל של ״חובבי ציון״ בארץ, עם מותו הפתאומי ביום י״ב טבת תרמ״ו (20 בדצמבר 1885), בדמי ימיו, והוא בן 36 שנים.

חלוצים בדמעה- אברהם מויאל האיש ופועלו-חנה רם-עם עובד 1991-עמ' 96-94

פורסם בקטגוריה חלוצים בדמעה - ש. שטרית | עם התגים

עלית יהודי אטלס (מרוקו)-יהודה גרניקר-ברית יוצאי מרוקו

תאריך 21 באוקטובר 2018

יצחק בן שמש משדה חמד מספר :

" הייתי נציג המחלקה להתיישבות של הסוכנות היהודית במרוקו. עבדתי מחודש מאי ועד יוני 1956. בראש מחלקת העלייה במרוקו עמד אז עמוס רבל, חבר קיבוץ דוברת. אברהמי היה הגזבר, ווילנר – הקשר עם השלטונות הצרפתיים ברבאט.

זכיתי לעבוד במחיצתו של יהודה גרינקר אשר בין יתר התפקידים שהוטלו עליו במרוקו, בא לטפל בכפרי האטלס ולארגן מהם גרעינים להתיישבות. יחד פעלנו, יחד רשמנו ויחד נדדנו….

בפנקסו של גרינקר היה רשום כל כפר וכפר ואפילו הנידח ביותר שמימינו לא שמעונו עליו. בנדונינו הרבים לא נתן לפסוח על אף כפר ואפילו היו בו משפחות בודדות. הוא קיים את מצוות הצלת נפשות במלואה.

טעם מיוחד היה לי להימצא בקירבתו של יהודה גרינקר. הוא ידע להדביק בי הלהט והחשק לעבודה קשה זו שהפכה לעבודת קודש ממש. המשימה הייתה קשה ומפרכת, עבדנו עד כלות כוחנו. והיו זמנים שעבדנו יומם ולילה ללא מנוחה.

יהודה הרגיש שהקרקע בוערת מתחת לרגלי היהודים במרוקו ומשום כך לא נרתע לא ממעצורים ולא מהמכשולים הרבים שעמדו בדרכו בכדי להגיע למקומות ששום שליח אחר לא הגיע אליהם. הוא ראה עצמו כחלוץ לפני המחנה. תודות למרצו ולרצונו העז הוא ידע לסלול לפניו את הדרך אשר תביאו למחוז חפצו לכל מקום ובכל התנאים.

היהודים במרוקו בכלל ותושבי הכפרים בפרט ראו בו את הדמות האמיתי של "שליח" מירושלים. שמגעו עם היהודים הכפריים הוא גילה אהבה יהודית אמיתית. בינו ובינם לא היה כל חיץ מלאכותי. הוא שר ורקד איתם, הדביק אותם בשמחתו הכנה, בלהטו ובאמונתו.

דמותו וחזונו של יהודה גרינקר לא ימושו לעולם מזיכרוננו.

מפי מאיר חברוני (חרבון).

" ניהלתי את סניף מחלקת העלייה במראקש ובתור שכזה יצא לי להכיר שליחים רבים שבאו מישראל בענייני עלייה. מעטים היו השליחים אשר היכרתי מסוגו של יהודה גרניקר. היו לו תכונות רבות ומיוחדות שהבליטו אותו מאחרים. המושג "שליחות" לא היה בשבילו סתם מושג. הוא ידע להכניס בו תוכן ועניין. המטרה והתפקיד אשר לשמם הוא נשלח לא משו אף רגע מנגד עיניו, הוא התייחס אליהם בדחילו ורחימו.

עבודתו הייתה מפרכת והוא עשה אותה ללא לאות, עבד בשבתות ובחגים ביום ובלילה, בזמן ששליחים אחרים יצאו לבידור, לביקורים ולטיולים.

הוא היה סמל ומופת של איש עבודה. על מצב בריאותו הרופף התגבר במרץ ובחריצות האמפיינים אותו. על השאלה ממה מתפרנסים היהודים בארץ ישראל היה עונה : "רק מהעבודה". כי כתוב בתורה ששת ימים תעבוד ועשית כל מלאכתך וביום השביעי שבת…..הווה אומר שאין להתחיל השבוע מיום המנוחה, אלא לעבוד שישה ימים ולסיים את השבוע ביום המנוחה, כי מנוחה מגיעה לאדם העובד.

דמותו של יהודה גרינקר השתרעה עמוק במוחם של היהודים הכפריים, הואיל והוא ידע לרכוש את אמונם ולהוריד כל מחיצה אפשרית בינו לבינם. הוא ידע לדבר עם כל אחד בשפתו – שפת הלב. עם אנשים פשוטים שוחח על חקלאות וענייני עבודה, עם רבנים – על התנ"ך והתלמוד. פעם ישב עם הרב מח'לוף אבוחצירא, אב בית דין רבני במראקש, שניהם שקעו בלימוד ובחידודי תורה, הרב לחש באוזני "זה תותח יצוק מברזל טהור מראשו ועד כפות רגליו"

הוא לא ידע פחד מהו, שום מכשול לא יכול היה לעצור בעדו. פעם הלכתי איתו למשרדו של קצין צרפתי כדי לקבל רישיון לבקר באחד הכפרים. הקצין לא הסתיר ממנו הסכנה הכרוכה בשליחותו. גרינקר נתן לו שיעור בציונות וסיפר לו על בעיות העלייה והקליטה. הקצין הפך ל "ציוני" ונתן האישור המבוקש, אך ביקש לעשות עבודה בשקט כדי לא לעורר זעמם של הערבים. בהגיענו לפנות ערב לכפר נתקלנו לפתע בהמון ערבים ובידם מקלות וחרבות עצרו בעדנו ומנעו מאתנו להיכנס לכפר. לא עזר לנו הרישיון כי הערבים טענו כי כאן שולט השיך הערבי ולא הקצין הצרפתי. בנס הגיעה בינתיים קבוצת יהודים שתיווכה בינינו ולאחר דין ודברים אופשר לנו ללון בכפר ולעזוב אותו בבוקר השכם.

תחבולה זו עזרה לנו במשך הלילה הספקנו לעשות את מלאכתנו שלשמה באנו.

מדברי חנה ברוש סרדי.                                                                             

עיתונאית ומורה אשר ניהלה אולפן לעברית בקזבלנקה.

" יהודה גרינקר היה שונה מכל השליחים שפעלו במרוקו ושאותם הכרתי. הוא ראה ייעוד ומטרה נעלה בשליחותו, ולכן התייחס אליה בחרדה וברצינות והשקיע בה כוחות ומרץ ללא גבול. חייו היו חיי צנע, לא חיפש נוחות בעבודתו. לא התפנק לגבי אמצעי התחבורה בסיוריו בדרכים לא דרכים. על פי רוב הוא הלך ברגל או רכוב על בהמה.

ליוותה אותו תמיד ההרגשה משחכים לו אי שם, שמצפים לבואו בכיליון עיניים. כי אצלו קיננה התחושה כי בהצלת נפשות הוא עוסק והסכנה הנשקפת לו ולביטחונו היא כאין וכאפס לעומת זו הנשקפת ליהודי מרוקו כולם ולאנשי הכפרים בפרט.

כך למשל קרה לו פעם לנסוע בגשם שוטף וברוחות עזות עם נהג ערבי….בדרכם נתקלו במחסום שהערבים העמידו כמארב לצרפתים. הנהג נבהל ונפחד וביקש לחזור על עקבותיו. אך יהודה הפציר בו להישאר, ירד מהמכונית, ומשנוכח לדעת כי אין איש בסביבה פירק המחסום והמשיך בדרכו.

כאשר הגעתי לקזבלנקה מצאתי אותו באותו מלון שבו התגוררתי. לעתים רחוקות הייתי רואה אותו במלון כי תמיד היה בנסיעות. הוא הצטיין בהופעתו הפשוטה והעממית. הוא שוחח עם אנשים כאח אל אחים וללא כל רגש של עליונות והתנשאות.

הוא התחבב על כל אלה שבא במגע אתם והם נמשכו אחריו. אין תימה כי בעיני היהודים הכפריים הוא נראה כדמות פלאית, שליח ההשגחה העליונה אשר בא לבשר הגאולה והישועה " .

עלית יהודי אטלס (מרוקו)-יהודה גרניקר-ברית יוצאי מרוקו- תשל"ג-112-110

פורסם בקטגוריה עליית יהודי האטלס-יהודה גרינקר | עם התגים

מנהג שירת הבקשות אצל יהודי מרוקו-דוד אוחיון

תאריך 20 באוקטובר 2018

פרק שני

המקהלה ב״שירת הבקשות״

את מעמד הבקשות מלווה מקהלה שציינתי בפרק הראשון. המקהלה מורכבת מהפיטן הראשי הנקרא ״אל מקדם אל כביר״, הפיטנים המשניים, חבורת הבקשות והקהל. המקהלה ב״שירת הבקשות״ פועלת באופן שונה מהמקהלה המוכרת לנו מהתקופה העתיקה. אז המקהלה הופיעה כגוף העומד מן הצד ואינה משתתפת בפעילות העלילה (אם מדובר במחזה). היא מביעה הרהורים, מסיקה מסקנות של ״מוסר השכל״, מביעה את רחשי הנפש והתגובות של הציבור או של הגיבורים במחזה, מייעצת לדמות הראשית ומשמשת לו פה, אם הוא מתלבט. המקהלה גם משמיעה את דעת המחבר ומציגה את עמדתו לגבי הקורה במהלך המחזה.

המקהלה שאני מציג מורכבת מקבוצת גברים המבצעים פרקי מוסיקה מיוחדים המתאימים לאירועים שונים (בתפילה, באירועים ציבוריים ובשמחות פרטיות), בראש המקהלה עומד סולן, ואיתו עוזרים וקהל רב, הממלאים את תפקידם כחלק מהמקהלה.

בדיקה מקרוב של המקהלה ב״שירת הבקשות״ תגלה כי מדובר במקהלה הפועלת באופן שונה.

מהן הדמויות הפועלות במקהלת ״שירת הבקשות״ ?

א. הפיטן הראשי ־ ״אל מקדם אל כביר״ : מעמדו ויוקרתו של מנהג ״שירת הבקשות״ נקבע במידה רבה ע״י הפיטן הראשי. ככל שהוא בעל שם וידוע באיכות שירתו, כך ההתכנסויות של הקבוצה זוכות לשם ולתפוצה ברחבי העיר.

מהן התכונות הנדרשות מהפיטן הראשי והמזכות אותו בתואר ״אל מקדם אל כביר״?

  1. חשוב שיהיה בעל שם בעיר ומחוצה לה. בדרך כלל נהנים ממעמד זה פיטנים מבוגרים, שחלקם היו תלמידיו של ר׳ דוד בוזגלו. פיטנים אלה קיבלו הכשרה יסודית ומסודרת בקזבלנקה, הם חסו בצילו של ר׳ דוד בוזגלו וינקו ממנו את תורת הפיוט. רקע זה נותן לפיטן אשראי רב, וכך הוא זוכה למנת יתר של הערכה ואהדה.
  2. בקי ויודע היטב את לחני הפיוטים. החינוך הבסיסי והשיטתי שקיבל מר׳ דוד מקנה לפיטן המוביל ידע ובקיאות רבים בלחני הפיוטים והתמצאות טובה ב־11 הנובאת האנדלוסיות.
  3. חשוב שהפיטן הראשי יהיה בעל קול מרשים. הוא עשוי למשוך אחריו את כל הנוכחים, אם רמת הביצוע שלו תהיה גבוהה, והדבר יבוא לידי ביטוי גם אצל האחרים.

לאור זאת יש להניח, כי מעמדו של הפיטן הראשי בערבי ״שירת הבקשות״ הוא חזק ומבוסס היטב. מעמד זה מאפשר לו לשלוט במעמד, להנהיג ולהוביל אותו.

הערות המחבר:  אני מציג כאן צדדים שונים של המקהלה באופרה הבראשיתית ושל מקהלת ״כורוס״ היוונית העתיקה.

פרק זה מבוסס בין השאר גם על מידע שליקטתי מחבורת הבקשות בדימונה בשנים 1999־1996.

כך אנו מוצאים את יהודה ללוש בדימונה, ועיש כהן בירושלים וניסים שושן בקרית שמונה עומדים בראש החבורות בעריהם ונהנים מאהדה רבה בעירם ומחוצה לה. ע"כ

אין חבורת הבקשות פותחת את הערב ללא נוכחותו של הפיטן הראשי. היא תמתין לו עד שיגיע. הוא אינו מבין הבאים הראשונים שיגיעו לבית־הכנסת. הוא ימתין עד שהציבור יגיע ורק אז הוא ייכנס. עד לכניסתו החבורה תקרא את הקטעים השייכים ל״תיקון לאה״. עם כניסתו, הפיטן יפתח בפיוט ״דודי ירד לגנו״ שהוא הפיוט הראשון בפתיחה לבקשות. עצם ציון עובדה זו מעניקה מקום של כבוד ל״מקדם״, והחל מרגע זה יפגין ״המקדם״ את יכולתו הקולית בשירת היחיד ואת יכולתו כמוביל מקהלה של כל הנוכחים בבית־הכנסת.

הוא זה שמחליט על החלפת הלחן בפיוט ״דודי ירד לגנו״, פיוט ארוך בן 27 בתים. כדי לגוון, הפיטן הראשי יחליף את הלחן של הפיוט פעמיים שלוש. רק בסמכותו אפשר לעבור ללחן אחר. כישוריו של הפיטן הראשי כמנצח וכמוביל של המקהלה יבואו לידי ביטוי בערב: הוא בוחר את הפיוטים מתוך הסדרה השבועית אותם הוא ישיר. על חלק מהפיוטים הוא ידלג כדי לא להטריח את הציבור. הפיטן ישתמש בלחנים של הנובה המצויינת בתחילת הפרשה ולא ישתמש בלחנים אחרים גם אם הם מוכרים לשאר הנוכחים. הוא יפנה לשאר הפיטנים שבחבורה ויתן להם את הרשות ליטול חלק בפיוטי הערב. השתתפות שאר הפיטנים מאפשרת לו הפוגה ומנוחה בין פיוט לפיוט. לעתים, בפרשיות מסוימות שהן פרשיות קשות לביצוע, יבחר ה״מקדם״ פרשה אחרת קלה יותר. דרך זו מקלה עליו את ניהול הערב. בחבורות מסוימות יקבע הפיטן הראשי, דרך שליחו או עוזרו, את מקום ישיבתם של הפיטנים מסביב לשולחן המרכזי.

הערות המחבר: כך אפשר למצוא פיוטים, כמו ״יוצר מידו עושר וריש״ מפרשת ״לך־לך״ או ״יום יבשה נהפכו מצולים״ מפרשת ״בשלח״ המושרים בלחנים אנדלוסיים ולא בלחנים העממים המוכרים לקהל הרחב. בכך נכחתי אצל יהודה ללוש, הפיטן בדימונה שנוהג כדוגמה בקביעות לדלג מעל פרשת ״תרומה״ הקשה לביצוע בגין המקאם ערק־עג׳ם הקשה לבצוע, וכן בהיותה פרשה הדורשת עזרה מפיטנים נוספים. בהיעדר פיטנים בעלי יכולת, הוא יבחר בפרשת ״תולדות״, שלחניה מרתקים את הנוכחים במעמד הבקשות.

המידענים, פיטנים מדימונה, בעלי ותק במנהג הבקשות מסרו לי, כי במרוקו סמכותו ומעמדו של ר׳ דוד היו כה בולטים, שהוא הרשה לעצמו לקבוע את מקום מושבם של הפיטנים מסביבו. לר׳ דוד היתה נוכחות חזקה: הנהיג את הבקשות ביד רמה והטיל משמעת חזקה על הנוכחים. במעמדים שבהם נכחתי בדימונה, הישיבה מסביב לשולחן המרכזי אינה תלויה בכישוריו הקוליים של הפיטן. למעשה כל אחד יכול לשבת מסביב לשולחן. ע"כ

רואים אפוא כי הרבה תלוי בפיטן הראשי. החבורה של ערב הבקשות תלויה בו, ומנהיגותו עליהם נובעת מסך כל הנתונים החיוביים שלו. אין ערעור על מנהיגותו ועל מעמדו, ומשום כך מתקבלות פסיקותיו ללא כל ויכוח, שהרי הוא נחשב בעיניהם לבר־סמכא.

ב. הפיטנים המשניים: בדרך כלל מדובר בשלושה עד ארבעה פיטנים המוכרים בעירם כבולטים בתחומם. קבוצה מצומצמת זו נהנית מיוקרה רבה בקרב מתפללי בתי־הכנסת. הם מוזמנים לאירועים שונים, כגון: חתונות, טקסי בר מצווה ושמחות שונות. באירועים אלה הם מביאים לידי ביטוי את יכולתם. לעולם אינם מגיעים ליכולת הביצוע הקולית או לפרסום, שלהם זוכה הפיטן הראשי.

במעמד הבקשות הם יושבים מימינו ומשמאלו של ה״מקדם״, ישיבה זו מציינת את המעמד שממנו הם נהנים ואת החסות שפורס עליהם ה״מקדם״. יש ביניהם יחסי תלות, הם מכירים ביכולתו, והוא מודע ליכולת שלהם לעזור לו להחזיק את הערב ולנהל אותו בהצלחה.

אין עוררין על יכולתם. הם בקיאים בפיוטים ומכירים היטב את לחני הנובאת השונות, שהרי הם הוסמכו לפיטנות על ידי הפיטן הראשי. במהלך המעמד בבית־הכנסת הם שרים מספר קטעי סולו. תחילה־בתים מתוך הפיוט ״דודי ירד לגנו״ ובהמשך שרים גם פיוטים אחרים, אך תמיד זה יהיה ברשותו ועפ״י קריאתו של הפיטן הראשי. לכל אורך הערב אין הם יכולים לקחת יוזמה ולהחליט לבחור בפיוט או בלחן עפ״י רצונם והבנתם, פרט לפיוט ״דודי ירד לגנו״.

יש לציין דבר נוסף וחשוב. אם יזייף אחד הפיטנים המשניים העוזרים לפיטן הראשי או יפגין שימוש לא נכון בקולו, הוא יזכה מיד להערה או לנזיפה (חברתית) מהפיטן הראשי, דבר שלא יעורר כל התנגדות מצידו או הבעת פליאה מצד שאר הנוכחים. הערותיו של ״המקדם״ מקובלות הן ואינן חורגות מהנימוס המקובל. עניין זה מבליט את מעמדו הנישא מעל לפיטנים העוזרים.למרות זאת, ייתכן מצב, ובו ירגיש אחד העוזרים את עצמו בשל ומוכן, יפרוש ממעמד הבקשות שבו הוא משתתף בקביעות, ויקים לו קבוצה נפרדת. זוהי מעין הצהרת עצמאות מהפיטן "המקדם". כך תיפגע יוקרתו של הפיטן ״המקדם" לבלעדיות ביישוב. אבל עד אז נוצרים בינו ולבין העוזרים יחסי תלות: מצד אחד הם מכירים ביכולתו ובבקיאותו ולומדים ממנו. הם נותנים לו את הסמכות לנהל את הבקשות כרצונו כי הוא המוביל. מצד שני, הוא צריך את עזרתם במהלך הערב.

חבורת הבקשות: זוהי קבוצה המונה בין 10 ל־15 פיטנים זוטרים, "מולועין", וידועים באהבתם לפיוט. הם נמצאים באירועים שבהם נשמע הפיוט. הם מסתפקים בישיבה מסביב לשולחן המרכזי. אם ישירו קטעי סולו, יהיו אלה רק בתים בודדים לכל אחד מהחבורה מהפיוט הארוך ״דודי ירד לגנו״, או מפיוטים אחרים. בינתיים, הם משפרים את יכולתם האישית. חבורת הבקשות, יחד עם הפיטן הראשי ועוזריו, נפגשים במהלך השבוע לחזרות בבית פרטי או בבית־הכנסת, שם, בחזרות, מחלק הפיטן הראשי את קטעי הסולו לעוזריו הפיטנים. חברי הקבוצה לומדים וסופגים ממה שאפשר ועד כמה שאפשר. בינתיים, עד שישפרו את יכולתם, הם יידחפו ויעשו מאמץ מיוחד כדי לשבת מסביב לשולחן המרכזי וליהנות מקרוב מיכולתו של אמן הפיוט,הלוא הוא "אל מקדם אל כביר".

הקהל: המדובר במספר עשרות משתתפים. הם נוכחים במעמד כי הם נהנים מהשירה; השתתפותם הפעילה קיימת רק כאשר מתקיים "דו שיח״ מוסיקלי בין הסולן הפיטן הראשי למקהלה שהיא הקהל היושב בבית־הכנסת. תפקיד הקהל כחלק מהמקהלה הגדולה שבבית־הכנסת הוא לבצע קטעים הממלאים תפקיד של מענה ותשובה מוסיקלית לסולן.

[1] במעקב שלי במשך שלשת השנים 1999־1996 אחרי חבורת הבקשות בדימונה מניתי כ־65־60 משתתפים שאינם נוטלים חלק בשום קטעי סולו, והם שייכים ל״קהל״. יש להניח כי בערים גדולות המספר הוא רב.

מנהג שירת הבקשות אצל יהודי מרוקו-דוד אוחיון-הוצ' אוצרות המגרב-תשנ"ט-עמ' 21-18

פורסם בקטגוריה שירת הבקשות אצל יהודי מרוקו | עם התגים

הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 235 מנויים נוספים
אפריל 2026
א ב ג ד ה ו ש
 1234
567891011
12131415161718
19202122232425
2627282930  

רשימת הנושאים באתר

Copyright © 2012-2018. כל הזכויות שמורות.

האתר פועל על וורדפרס | האתר עוצב והוקם על ידי אמיר - אתרי וורדפרס