Les hésitations de l'administration- Epreuves et liberation. Jo. Tol
Les hésitations de l'administration
A l'enthousiasme spontané des Juifs, l'administration française répondait par la force d'inertie, s'abstenant de toute réponse — au-delà de remerciements du bout des lèvres et du conseil de modérer leur enthousiasme — comme le rapportait à Paris le délégué de l'Alliance dans une lettre du 13 septembre 1939 :
« Je suis allé voir à ce sujet M. Gayet, directeur du Cabinet Civil. Il m'a dit que le Général Noguès avait éprouvé une grande satisfaction devant l'esprit de sacrifice de nos coreligionnaires marocains : des milliers d'entre eux ont demandé à servir pendant la durée de la guerre, d'autres ont fait de larges dons pour la Défense nationale. M. Bonan et quelques amis ont réuni en deux jours 600.000 francs ; ils espèrent obtenir encore 400.000 francs. " La France, a ajouté M. Gayet, sait qu'elle peut compter sur ses protégés Israélites ; ce qu'il faudrait, pour le moment, c'est tempérer leurs manifestations bruyantes de loyalisme, afin de ménager certaines susceptibilités. Nous avons pour le moment assez d'hommes et d'argent, nous en demanderons plus tard… Beaucoup s'étonnent que nous n'ayons pas encore répondu aux demandes d'engagement, la question est ardue. Elle est étudiée avec le plus grand soin, dans l'intérêt même de ceux qui viennent à nous. Nous comptons créer des régiments spéciaux où les Israélites seraient enrôlés, suivant leurs aptitudes et leur résistance physique, régiments pour des opérations militaires et régiments pour des travaux publics, les uns et les autres se rapprochant plus des régiments français que des régiments indigènes. Vos coreligionnaires qui connaissent les langues pourront s'y rendre fort utiles. On les appellera des Régiments Etrangers, mais ils n'auront rien de commun avec ce qu'on appelle la Légion…
De fait, surprises et plutôt embarrassées par cet afflux inattendu de candidats, les autorités du protectorat étaient, pour la première fois, sérieusement confrontées à la nécessité d’envisager l’utilisation des Israélites marocains pour un service de guerre. Sérieusement, car la question s’était déjà posée la dernière année de la Première Guerre, en 1918. Paris avait alors suggéré à Lyautey – qui en avait immédiatement rejeté l’idée sans consulter la communauté juive ni même l’en informer, – la formation sur place et son envoi en Palestine d’une Légion de volontaires juifs. Pour la diplomatie française, il s’agissait, dans la perspective de la fondation du Foyer National Juif, de ne pas laisser à l’Angleterre l’exclusivité du soutien au mouvement sioniste. Une proposition hautement malvenue selon le Résident Général qui tempérait ainsi l’ardeur du ministre des Affaires Etrangères de l’époque, Stephen Pichon :
« Le recrutement de volontaires dans les mellahs y soulèverait un inutile émoi. Un tel appel serait mal compris et surtout mal interprété. Les Juifs ne manqueraient pas de dire que la France, épuisée, réduite à implorer leur concours était aux abois… Enfin, cet appel aux Israélites provoquerait un effet déplorable sur les Musulmans du Maroc qui méprisent le Juif et n’admettent pas qu’il puisse porter des armes… »
Chargé d’étudier cette question, le sociologue de Rabat, Robert Montagne, rendit un mois et demi après le déclenchement des hostilités, le 17 octobre 1939, un verdict favorable, amplement motivé. Il estimait que cette mobilisation bien menée, pourrait englober de 6000 à 8000 volontaires " de bonne qualité physique, intellectuelle et morale… qu’il semble de l’intérêt de la France d’accepter " .
Dans son rapport de 14 pages, intitulé : Etude sur l’utilisation à la guerre des Israélites marocains, il commençait par analyser les motivations des volontaires :
« Avant même que ne soit déclarée la guerre et dès qu’elle est apparue comme inévitable, des centaines et des milliers d’Israélites marocains ont offert de contribuer de leurs personnes à combattre l’Allemagne. Ils ont souscrit des engagements volontaires. Les engagés appartenaient non seulement au petit peuple, mais aussi à la bourgeoisie, aux classes instruites et fortunées. Leur geste enthousiaste avait un mérite particulier. C’est qu ’ils donnaient leur signature sans savoir ni où ni comment ils pouvaient être appelés à servir, et sans s’arrêter à la crainte, bien naturelle pour eux, de ce que leur fêle soit jugé sans bienveillance, et de ce que leur concours ne soit pas utilisé rationnellement.
Les jeunes générations israélites au Maroc, en comparant leur sort à celui de beaucoup de coreligionnaires dans d’autres pays, ressentent une certaine reconnaissance vis- à-vis de la France et du Maroc. Or, cette guerre détermine la France et le Maroc à mettre en ligne toutes leurs ressources dans le but de défendre leur existence. Les Israélites marocains ressentent le besoin de ne pas rester simples spectateurs.. .Par loyalisme à la France et au Maroc, et de honte d’être les seuls à ne pas combattre, ils s’engagent…Cette guerre est faite contre Hitler, responsable de la vague d’antijudaïsme qui déferle sur le monde. Hitler, pour les Juifs est l’incarnation des puissances infernales. Depuis dix ans, la haine qu’il a fait naître s’accumule dans les âmes juives. Aussi, dans le monde entier, les Juifs sentent le devoir de coopérer de toutes leurs forces, dans la lutte contre Hitler et l’hitlérisme… Cette dernière raison est ressentie confusément par tout le judaïsme marocain, mais seuls les Israélites les plus avisés en ont explicitement conscience… Seule une démonstration que les Israélites prennent leur large part dans les sacrifices imposés par la guerre pourra arrêter le développement de l’antijudaïsme… »
Autre motivation légitime, mais à ses yeux dangereuse dans le contexte marocain : la recherche de l’amélioration du statut social et politique. Déjà, dans son rapport au Quai d’Orsay du 11 octobre 1938, le Résident Noguès avait signalé « le désir d’Israélites de prendre volontairement du service, en cas de conflit, mais sans dissimuler l’espoir de se voir ensuite attribuer la nationalité française ».
A cela, Robert Montagne proposait une solution ?
« La plupart, sinon tous les Israélites marocains, ont l’espoir en démontrant leur loyalisme, d’obtenir une amélioration de leur statut politique. Certains espèrent même la nationalité française, comme cela s’est passé en 1871 pour les Juifs algériens, sans que ceux-ci aient fait le geste de patriotisme qu’eux-mêmes viennent de faire… Pour éviter cela, il faut que la France évite toute promesse explicite, et même tacite, de reconnaître plus tard le concours des Israélites par des améliorations de leur statut qui leur donneraient des avantages sur leurs compatriotes musulmans… »
Toutefois, il ne pouvait être question, en raison de l’ambiguïté de leur statut, d’une incorporation pure et simple des Juifs marocains dans l’armée française. N’étant pas Français, ils ne pouvaient être incorporés dans les unités métropolitaines. La survivance de leur condition canonique de dhimmis auxquels est interdit le port d’armes, ne préparait pas leurs compatriotes musulmans à accepter de servir à leurs côtés et encore moins sous leur commandement – car en moyenne plus instruits, les conscrits juifs accéderaient plus facilement aux grades d’officiers
« Sujets du sultan, les juifs peuvent difficilement être incorporés dans les unités métropolitaines, alors que même les Marocains musulmans n’y sont pas admis. Mais il n ’est pas possible pour autant, de les verser dans le corps des troupes indigènes, non point pour des raisons confessionnelles, mais parce que les différences de mentalité et de niveau d’instruction auraient immanquablement porté atteinte à la cohésion des unités ainsi constituées… »
Par contre, leur engagement (dans des unités spéciales) pourrait utilement contrebalancer les succès certains de la propagande allemande auprès des Musulmans, propagande qui risquait à la longue de réduire leur disponibilité à s’engager dans l’armée française.
« Si les Israélites servent et si leurs exploits sont connus, il se créera une véritable émulation… » Restait la solution paresseuse de les diriger vers la Légion Etrangère, mais sa mauvaise réputation, ne serait-ce qu’en raison du grand nombre d’Allemands dans ses rangs, en faisait " un épouvantail pour les Israélites marocains, jusqu’ici gens plus que paisibles… "
Pour Robert Montagne, il fallait donc sortir des sentiers battus et faire preuve d’audace et d’imagination :
« Les Israélites marocains sont dans une proportion très élevée, intelligents, adroits, observateurs, tenaces et instruits. Il est rare qu’ils ne parlent pas plusieurs langues. Ils ont de l’initiative et le goût du risque. La mise en œuvre de toutes leurs qualités, en même temps que leur instruction dans l’emploi des armes, en fera des combattants de premier ordre, plus utiles dans les formations légères et de petit effectif que dans les unités nombreuses et lourdes. Dans les unités légères, de petit effectif, spécialement préparées pour des coups de main et pour des missions qu’il est impossible de confier à des unités importantes, ils feront, croyons-nous, merveille… »
מלחמת אֻחֻד-פרקים בתולדות האסלאם -חוה לצרוס-יפה
מלחמת אֻחֻד
אֻחֻד הוא הר על־יד אלמדינה. המלחמה שם נערכה בדיוק שנה לאחר מלחמת בדר, ב־24 במרס 625. אחרי שנפלו כה רבים מאנשי מכה היה מוטל עליהם לנקום את נקמת אחיהם. אף על פי כן היססו זמן רב. שנה תמימה עברה ממלחמת בדר עד המלחמה הזאת. הם שכרו שבטים בדווים והופיעו עם צבא גדול בן 3,000 איש. תחילה לא רצה מוחמד לצאת למלחמה, משום שברור היה כי לבני קריש אין נשק מתאים כדי לכבוש את אלמדינה עצמה. אך הוא נשמע לקנאים ויצא למלחמה.
זה הסיפור של המסורת, אף על פי שבין השיטין אפשר לקרוא את ההיפך, היינו, שהוא הכריח את המוסלמים להלחם; אולם לאחר שנסתיימה המלחמה במפלה, לא רצתה המסורת לייחס לו את הדבר. היהודים לא השתתפו במלחמה זאת, כי היא נערכה בערב שבת ובשבת — כך אומרת המסורת — ועל כן לא יכלו להשתתף בה (אך לפי ״חוזה האומה״ לא היתה עליהם חובה להשתתף, כיוון שלא היתה זו מלחמת־הגנה, אלא מלחמת־תנופה).
בניגוד למלחמת בדר, שלא היתה מלחמה אלא בריחה, הרי מלחמת אוּחוּד היתה מערכה ממש. על כך יש תיאורים מפורטים ביותר. הפעם יצאו למלחמה רבים מאנשי אלמדינה, מאחר שהגמלים והסוסים של קריש החלו לאכול בשדותיהם והם רצו לצאת להגן על השדות. היו כאלה שהקפידו כל־כך לבל יזהו אותם עם המוסלמים, שגם במותם צעקו כי לא מתו כדי לזכות בגן־עדן, אלא כדי להגן על הדקלים והשדות. המערכה נפתחה בהתקפה נועזת של המוסלמים. בני קריש נסוגו. המוסלמים הראשונים הגיעו אל המחנה והתחילו במעשי שוד. אולם העומדים בעורף המחנה המוסלמי, משראו שיש מה לשדוד, נחפזו אף הם כולם אל מחנה האויב. אז הסתער עליהם חָ׳אלד בן אלוַליד, שעמד בראש חיל־הפרשים של קריש, והפיל בהם חללים רבים. אפילו מוחמד נפצע וכבר הופצה שמועה כי נהרג. מוחמד בפקחותו הבין, כי שמועה זאת יכולה לשים קץ להתקפת האויב ולרדיפתו, על כן לא עשה דבר להכחישה ונעלם, עד שהאויב החליט להפסיק את המלחמה. האבדות היו רבות. שבעים מאנשי אלמדינה נהרגו וביניהם נפל, למשל, חַמזַה — אחי־אביו של הנביא עצמו.
גדולתו של מוחמד כמנהיג ניכרה דווקא בשעת משבר זו. אם כי לא היה חופשי מדכדוכי נפש, ידע לעודד את מאמיניו, ואת האשמים במפלה דחה בימינו וקרב בשמאלו. האבדות הגדולות של אנשי אלמדינה לא היו רק לרעת מוחמד; אדרבה, הן חייבו את כל אנשי העיר לקום ולנקום את נקמת הדם השפוך. פרטים הרבה על מלחמה זו ועל מה שהיה אחריה אנו קוראים בסורה 3. למשל, אנו קוראים בפסוק 169 על האובדים במלחמה:
״אל תחשבו את הנהרגים בדרך אללה כמתים, אבל חיים הם אצל אללה״. (אנו זוכרים מה שנאמר במסכת ברכות י״ח, א: צדיקים במיתתם נקראים חיים).
במשך החודשים שאחרי מלחמת אוּחוּד באו על המוסלמים אסונות אחרים והגיעה השעה לפצותם. הפיצוי נמצא בהגליית בני נדיר, ה״שבט״ היהודי הנכבד ביותר שהיה באלמדינה.
דון יצחק אברבנאל-מדינאי והוגה-דעות-בנציון נתניהו
לעובדות אלה היתה, כמובן, השפעה מכרעת. לא עבר זמן רב ו״הנוצרים הישנים״ הועמדו על הטעות הגורלית שטעו כשכפו על היהודים להתנצר. עכשיו התברר להם שבמו־ידיהם סללו לפני היהודים את הדרך לכל היתרונות והעמדות שנשללו מהם תכופות – למרות התנגדותם של המלכים – על־ידי המאבק הקשה והממושך של אוכלוסיית הרוב 
הנוצרית. העירונים, ששאפו לתקן משגה זה, ביקשו עכשיו דרכים לגזור על ״הנוצרים החדשים״, שהעירונים הוסיפו במתכוון לקרוא להם ״מומרים״ (conversos), את המגבלות שנהגו להטיל על היהודים. אך איזה אמצעים אפשר היה לנקוט נגד קיבוץ, שביצר לו מעמד חזק כל כך בכל עמדות־הכוח של המדינה ושהכנסיה העניקה לו חסינות מרדיפות? לא קל היה למצוא תשובה לבעיה סבוכה זו. בינתיים ביטא העירוני את תגובתו ה״טבעית״ ל״מומרים״ – או ל״מאראנים״ (״החזירים״), כפי שכינה אותם עכשיו מתוך שנאה – במסע הסתה ארסי חדש. מ־1449 ואילך עלו על האחרונים גלים סוערים של פרעות, שחזרו ונשנו; ובתוך השחיטות וההריסות שפקדו את יישובי ״הנוצרים החדשים״ לבש המסע נגדם אופי גזעי גלוי, שעד אז לא נודע כמוהו. התכונות ה״פסולות״ של ה״מומרים״ – אופיָם ה״מושחת״ ללא תקנה ו״הדם המזוהם״ שלהם – נעשו עכשיו נושאים מקובלים במסע ההסתה הנזכר והובלטו כהוכחה לדבר, שאין המרת הדת כשלעצמה יכולה להביא מרפא למחלתו של היהודי, הטבועה בו מעצם בריאתו. גם מצד הסגנון וגם מצד התוכן מפליא הדמיון בין הספרות הספרדית האנטי־יהודית במחצית השניה של המאה ה־15 לספרות הגרמנית האנטישמית במחצית הראשונה של המאה ה־20.
מבחינתם של העירונים שימשה מחלתם היסודית של המומרים, שנתגלתה ב״טבעם היהודי הפושעני״ שלא ניתן לתיקון, סיבה מספקת לרודפם ולגזור עליהם גזירות חמורות. אך זו לא היתה סיבה שהכנסיה היתה מסוגלת לראותה כמוצדקת וששליטי המדינה יכולים היו להתייחס אליה במידה כלשהי של רצינות. הואיל ובימי־הביניים אפשר היה ליזום ולהצדיק רדיפות רק על־ידי מניעים דתיים, המציאו כמה מאנשי הכהונה – וביחוד רוב חבריהם של מיסדרי־הנזירים, שמצד הרגש הזדהו עם כלל האוכלוסיה – האשמות נגד ה״מומרים״, שבהן הוטעמו ״צביעותם הדתית״ של האחרונים, ״נאמנותם המוסתרת״ למנהגי היהדות, והסכנה הגלומה בהתנהגותם לטהרת האמונה הנוצרית. כך הונח בקפידה המסד הרעיוני להקמת האינקוויזיציה – או כפי שאויבי המומרים הגדירו את מטרתה: להשמדתו של מחנה הכופרים המקנן בחיק הכנסיה.
רק לעיתים רחוקות ידועים בבירור הדחפים הפועלים בתנועה היסטורית לרובם המכריע של מחולליה או חבריה. מטעמים מוסריים ־מעשיים כאחד נוטים אלה האחרונים להחליף דחפים אלה בסיבות שלא היו אלא יצירי דמיונם. כשאנו מציינים את המניעים הראשיים להקמת האינקוויזיציה, מן הראוי להוסיף שכך אנו רואים אותם במבט לאחור. אולם לא כך ראו אותם רוב הספרדים בני אותה תקופה ורובם של יהודי ספרד. גם אלה האחרונים ראו בגורם הדתי מניע חשוב לכינון האינקוויזיציה, אף־על־פי שמניע זה היה, לדעתם, שונה בתכליתמאותו שצוין על־ידי הספרדים. גם הם ראו ב״מומרים״ פושעים כנגד הדת, אלא שמנקודת־מבטם היהודית לא היה עיקר פשעם של ה״מומרים״ כלול בזיקתם הבדויה ליהדות אלא בהסתלקותם הגמורה ממנה. אולם לא היה בגורם זה בלבד כדי לשנות בתכלית את יחסם אל האנוסים שהתנצרו. האינקוויזיציה האשימה את ה״מומרים״ בכחש דתי – וזו היתה האשמה שיהודי ספרד יכולים היו, בעיקרו של דבר, לקבל. הם זכרו שכמה מאבותיהם של ״הנוצרים החדשים״ מיהרו להתעלם מחובותיהם לדת ישראל ונהגו כנוצרים לכל דבר; כתוצאה מכך ראו בהם, וברוב צאצאיהם, עריקים שאינם דואגים אלא לטובת עצמם. נוסף על כך נתגלו אחדים ממנהיגי ״הנוצרים החדשים״ כאויבים בנפש של העם היהודי, והעינויים שגזרה עליהם האינקוויזיציה לא היתה מנקודת־מבטם של יהודים רבים אלא עונש שהוטל עליהם משמים. מכל מקום, הסיקו מעונש זה מסקנה שביקשו ללמדה ולהדגישה: כחש דתי ובגידה דתית אין בהם כדי להביא שכר.
אף־על־פי־כן עדיין צריכים אנו להסביר דבר־מה אחר: כלום לא ראו היהודים ברדיפת ה״מומרים״ סכנה לעצמם ? לכאורה היה השכל הישר עשוי לאותת ליהודים שנוכח מערכה עזה כל כך, שנוהלה נגד ה״מומרים״ בשל היותם ״יהודים בסתר״ כביכול, לא יוכלו היהודים להישאר זמן רב מחוץ למעגל האשמה. אך נראה שהיהודים לא חששו לכך. השקפתם ודרך חשיבתם הדתית, ונוסף על כך יחסם השלילי אל ה״מומרים״, הצמיחו תיאוריה לגבי האינקוויזיציה, שהיתה נוחה כמו שהיתה מוטעית. יתר על כן: נראה היה ליהודים שה״מאראנים״, שנמצאו בעין הסערה של הרדיפות, היפנו כלפי עצמם את עיקר האיבה ליהודים. במקום לראות בהם איום חברתי לקיבוצם, ראו בהם היהודים מגן לקיומם. כך נגענו בגורם המיוחד, המטעה ביותר, שפעל מאחורי האופטימיות היהודית של הזמן: האינקוויזיציה, במקום לשמש אזהרה, תרמה לאשליה של שאננות.
העיוורון, שמגלים היהודים בארצות פזוריהם לגבי מאורעות שמאיימים עליהם בסכנת מוות, היה למשל ולשנינה. מקורותיו של עיוורון זה הם רגישות מדינית שנחלשה ורתיעתו הטבעית של האדם מהסקת מסקנות קיצוניות, שעלולות לחייב אותו לעשות מעשים שידרשו השקעת כוח מרובה. אך תהיה הסיבה מה שתהיה: התופעה קיימת. כשם שיהודי גרמניה לא חזו את עלייתו של היטלר לשלטון במשך כל השנים שקדמו לאותה עלייה, כך לא הבחינו יהודי ספרד, אפילו שנים ספורות לפני הגירוש, בנחשול האימתני המתקרב אליהם להציפם. ראינו שתפיסתם השגויה של מטרת האינקוויזיציה סייעה ליצירת ההערכה המסולפת של השפעת מאורעות זמנם על גורלם. עכשיו נראה כיצד תרם גורם אחר תרומה רבת משמעות לאותה תוצאה עצמה. אנו מתכוונים להחלטותיהם של מלכי ספרד ובפרט לשיטת פעולתו של פרדיננד מאראגון.
כבר בשלב מוקדם של שלטונם, בעודם מתמודדים עם בעיותיה הקשות של ארצם, הגיעו שליטי ספרד לכלל מסקנה שספרד הנוצרית לא תקלוט את היסוד היהודי. אף־על־פי שהמסע המכריע נגד היהודים התחיל מצדם עם ייסוד האינקוויזיציה ב־1480, ודאי שקלו ותכננו את המהלך במשך כמה וכמה חודשים – אם לא כמה שנים – לפני אותו תאריך, ואולי כבר הגיעו למסקנותיהם העיקריות בהשפעת המאורעות של 1473 – השנה שבה ראו עריה של ספרד קרבות דמים בין הנוצרים ה״ישנים״ וה״חדשים״. הנסיכים הצעירים הגיעו אל המסקנה, ששום תוכנית של פיוס והשלמה בין המחנות היריבים אינה ניתנת לביצוע. מובן שבאותו זמן עדיין לא ראו את כל צדדיה של הבעיה, ולא הסיקו מסקנות בנוגע לכלל הפתרונות האפשריים. כמו כן לא יכלו, גם לאחר שהגיעו לשלטון, לטפל בבעיה מיוחדת זו, מאחר שבעיות מעיקות יותר, שקיומו של שלטונם היה תלוי בפתרונן, תבעו את כל תשומת־לבם. החמורה שבבעיות אלו היתה כרוכה במאבק על זכותם לכתר של קסטיליה, שנתבעה – לפחות להלכה – במידה שווה של צדק, על־ידי חואנה, בתו של אנריקה VI, ועל־ידי אלפונסו v מלך פורטוגל. חלק ניכר מאצילי קסטיליה התנגד בתוקף לאיזבלה, ומתוך הסתמכות על עזרתם פלש אלפונסו v לקסטיליה בכוונה לנצחה ולהשתלט עליה. מובן שכל עוד נמשכה מלחמה זו, לא היה ביכולתם של מלכי ספרד לטפל בבעיות הפנים של ממלכתם.
דברי הימים של מכנאס-אוצר המכתבים א' -יוסף משאש
צא
פ׳ ויצא. ש׳ תרפ״ט לפ״ק. ידידי, החה״ש כמוהר״ש הלוי ישצ״ו. שלום, שלום. קח נא עוד ידידי מן המוכן. במבוי המערה, יש עוד ביהכ״נ אחרת פתוחה בדרומה למבוי, ובמזרחה לחצר שבצדה מימין, היא מרובעת, יש בה ב׳ היכלות, 
אחד במערבה ואחד בדרומה, התיבה באמצע, פני הש״צ לצפון, יש בה כוסות וספסלים וכד בחברותיה, נקראת עד עתה ע״ש הרה״ג והקדוש כמוהר״ר יוסף בירדוגו זיע״א, בכמוהר״ר יהודה זצ״ל, נתבש״מ ש׳ תרי״ז לפ״ק, כאשר שמעתי, אומרים שהיא עתיקה מאד, מימי אבותיהם הראשונים זיע״א שבאו מגלות ספרד, ושמשה גם ישיבה לת״ת כמה שנים, ועתה היא רק לתפלת שמ״ע, ולחברת תקון חצות בלילות החורף הארוכים, ש״צ ששמשו בה, הרה״ג הנ״ל ובנו הרב כמוהר״ר משה זלה״ה, והרה״ג כמוהר״ר שלמה בירדוגו זלה״ה בכמוהר״ר דניאל זלה״ה, נתבש״מ בניסן תרס״ו לפ״ק, ועתה משרתים בה בניהם ישצ״ו, ועל צבאם אדמו״ר כמוהר״ר חיים בירדוגו ישצ״ו, כשמנים נפש מתפללים בה. יש בה לבדה מנהג אחד תמוה, שבכל יום שמחת תורה עושים השמשים צורת אשד, יפה על הסדינים ומקשטים אותה בבגדי נשים, ומעמידים אותה בראש התיבה, ואומרים שהוא אצלם מנהג קדמון, זכר לתורה שנקראת בשם כלה, ואין מוחה מיראה ממחלת הדמיון לבטל איזה מנהג, אף שהוא אותיות גהנם. ושלום.
אני היו״ם ס׳׳ט
צג
פ׳ וישלח. שני תרפ״ט לפ״ק.
ידידי החה״ש, כמהר״ש הלוי ישצ״ו. שלום, שלום. קח נא עוד ידידי מן המוכן אצלי, והוא: במבוי המערה, יש עוד ביהכ״נ אחרת, פתחה במזרחה בתוך בית שער של חצר אחת, ארכה יתר הרבה על רחבה, יש בה היכל אחד בצפונה, ותיבה באמצע, פני הש״צ למזרח, יש בה כוסות וספסלים וכו׳ כהראשונים, נקראת ע״ש החכם כמוה״ר יוסף חלואה זלה״ה, אומרים שהיא עתיקה מימי הרה״ג כמוהר״ר משה חלואה זיע״א, שבא עם מגורשי ספרד הראשונים ז״ל, הש״צ שבה עתה, הוא החכם כמוה״ר חיים חלואה ישצ״ו (הוא תלמידו של אבא מארי זיע״א). וקודם לו היו אבותיו מדור לדור מנהיגיה וחזניה, כשבעים נפש מתפללים בה, אומרים ששמשה ישיבה לת״ת בזמן הקודם, והיום היא רק התפלות שמ״ע, וכמוהר״ח הנז׳ מלמד בה לרבים מדרש רבה ע״ס הפרשיות משבת לשבת, אחר סעודת היום ועד הערב. ושלום.
אני היו״ם ס״ט
צד
ס' הנז׳.
ידיד החה״ש, כהה״ר יעים מלכא ישצ״ו, שלום, שלום. מכתבו הבהיר הגיעני, ותוכו רצוף אהבה ותשואות חן על מכתבי הקודם, תודה רבה ידידי. ראיתי עוד חדושי תורה שהעתיק לי מאותו הספר, והם: א׳, בפי השבוע, וישלח יעקב וכו., שהקשה, למה שלח יעקב מלאכים לעשו תכף למריבתו עם לבן ו ב/ הלא יצחק היה עדין חי, ועשו אמר יקרבו ימי אבל וכו', והיה ליעקב להמתין עד אבל אביו, ויהיה עשו עמו בבית, ויעשה שלום? ואפשר שיעקב שמע באותו זמן שמועת שקר שמת יצחק, כאשר יקרו לפעמים שמועות כאלה, עכ״ל. ולדעתך התרוץ דחוק. ואני אומר, שנוסיף עוד להקשות, למה כששמע יעקב שעשו בא לקראתו, ויירא מאד ויצר לו, והלא הוא ששלח אליו? ומעיקרא מאי סבר? ועוד למה הוליך עמו נשיו ובניו הטובים ולא חשש שמא יקח אותם? ולכן אפשר לומר, כי יעקב ודאי הגיד ללבן שעשו מבקש להרגו, ובעת נפרד מלבן ע״י מריבה, חשב יעקב, פן ילך לבן להסית את עשו לשלח בו חרון אפו, ולכן רצה הוא להקדים תכף לעשות עמו שלום, ולספר לו רמאות לבן עמו, וזה שאמר, עם לבן גרתי וכוי ויהי לי שור וכו', כלומר כל אותו הזמן הארוך שעבדתי עמו לא שלם לי שכרי כראוי, רק מגמלא אוניה, וכאשר שמע שבא לקראתו עם ת׳ איש, חשב שודאי לבן עם אנשיו כבר נתחברו עם עשו ואנשיו, ולכן המחנה גדול כל כך, ולכן ייירא יעקב וכוי, ולזה הוליך עמו נשיו ובניו, שיעשה לבן בשבילם, ולא ירע לו, ובזה יתורץ הכל לדעתי המעט. ׳ועוד לכשאפנה אודיעך דעתי על שאר החדושים בעה״ו, ושלום.
הצעיר אני היו״ם ס״ט
צז
פ׳ מקץ. שני תרש״ט לפ״לו.
ידידי החה״ש, כמוהר״ש הלוי ישצ״ו. שלום. שלום. קח נא עוד ידידי מהמזומן, והוא: במבוי אטו״ב יש עוד בסופו מימין ביהכ״נ אחרת, פתוחה למבוי בצפונה, עולים לה במעלות, והיא כמין גם וחלק מהגם עולים לו עוד במעלות, יש במערבה עלית קיר, ושני היכלות במזרחה, התיבה בחלק הגם התחתון, פגי הש״ץ לצפון, יש בה כוסות וספסלים וכו׳ בחברותי׳, נקראת ע״ש החכם כמוה׳׳ר ידידיה הכהן זלה״ה, ירושה מאבותיו הקדמונים ז״ל כאשר שמעתי, ושני זקנים ספרו לי ששמעו מאבותיהם שנפלה מזוקן וחדשוה, וגם עתה זקנה גדולה חופפת עליה. זה רבות בשנים קנה דובה מו״ד הרה״ג כמוהרר״ש משאש זצ״ל, מהחכם כמוהריד״ד הנ״ל, והוא היה ש״צ ומנהיג בה, ואחריו חתנו בעל בתו הרב כמוחר״ר שלמד. ן׳ שטרית ישצ״ו, ועתה עומד ומשמש ומנהיג בה בנו של מו״ד הנז׳ החה״ש כמוה״ד מימון ישצ״ו, כשמונים איש מתפללים בה, שמעתי ששמשה גם ישיבה לת״ת, איזה זמן, ועתה היא רק לתפלות שמ״ע, ובפרט תפלת ערבית מתפללים בה כמה פעמים בזה אחר זר- ושלום.
הצעיר אני היו״ם ס״ט
עלייתם של שלושה ילדים – דן מנור
קרלוס עמד לשאול אותו משהו, אך אנטואן שהתבונן מן הצד בהבעה של קורת רוח מן המחווה של אלי, שלף מיד מחיקו בקבוק 'מאחייה'-שמזל הכינה מדבלת תאנה. כוסית ממשקה כזה מביאה לידי גילופין: "הבה נשתה לפני שנפטפט", הכריז אנטואן בנימה חגיגית. "כ—ן", קרא קרלוס בעיניים פעורות. אנטואן מזג שתי כוסיות, והגיש אחת לקרלוס. הם הקישו את הכוסיות, וגמעו בבת אחת את הנוזל. "איזה טעם נפלא", שקשק קרלוס בשפתיו מתוך הנאה. 
בינתיים אלי פתח את התיבות שתוכנן הסב את תשומת לבו של קרלוס: "מה הבאתם לי", קרא בחיוך רחב שהבליט את שיניו הצהובות ופניו המקומטים כמו מטפחת פלסטיק שהעבירו עליה מגהץ חם. "שוקולד אמריקאי, קפה ברזילאי, דבלת תמרים ותאנים, סרדינים תוצרת אגדיר המפורסמים בטעמם", מנה אלי את כל המעדנים. הוא הודה להם, חיבק ונישק אותם. "אני רוצה להגר למרוקו הצרפתית", הוא אמר כהבעת משאלת לב. "טעם קודם מהשוקולד לפני שתיסע למרוקו שלנו", התלוצץ אנטואן, אך קרלוס הציע לשתות קודם כמחווה על המתנות. אנטואן הסכים, ומזג מיד. "מזוג גם לעוזר שלך", דרש קרלוס. "אסור לי לשתות משקה חריף, לפי דת האסלם", מיהר אלי להתגונן. קרלוס התבונן בו: "אתה נראה ממש כמו יהודי", קרא לעברו. "אל תעליב אותו", העיר לו אנטואן, והושיט לו את המשקה. "לחיים", קראו שניהם. קרלוס רוקן את הכוסית לתוך גרונו מבלי להבחין שזו של אנטואן הייתה ריקה. הוא נטל חפיסת שוקולד, קרע את העטיפה הראשונה ונגס מלוא פיו. הוא לעס את הממתק יחד עם נייר הכסף כשבועות של שוקולד נוזלים על זוויות פיו ונייר הכסף נדבק בשיניו. הוא הושיט לאנטואן את מה שנותר בחפיסה, והכריז: "עוד סיבוב". אנטואן מזג לו עוד כוסית, והפעם הוא שתה לבדו כשהמשקה נוזל משפתו התחתונה שהשתרבבה על סנטרו, כמראהו של תינוק כאשר דוחפים דייסה לפיו. מבטו נח אינסטינקטיבית על אלי, ופנה אליו שוב: "מ-דואה ת-תה לא ש-שותה"?, הוא גמגם כשריר זולג על שפתו התחתונה. אנטואן אותת לאלי מיד באצבע על הפה. עוד כוסית, וקרלוס הפך ללוט בלי בנות המצפות לו במיטה. הוא התרומם ממקומו והחל לזמר כשגופו מתנדנד מצד אל צד. אלי הבין שזו שעת כושר לפעול, ועמד לצאת, אך קרלוס גדר בעדו: "פיירו יקירי, בוא לרקוד", הוא משך אותו אליו, גיפף את מותניו. אנטואן שחרר מיד את אלי מאחיזתו של קרלוס, והחליף אותו מבלי שקרלוס ירגיש: "ביסאמי מוטצ'ו", החל קרלוס לשיר את הטנגו כשהוא מחבק את אנטואן. "הוא גמור", צחקק אלי, ועזב את המשרד בריצה ישר למשאית.
קודם הוא טיפס על הגג, שאל בשלום הנערים, והללו הגיבו בחבטות על דפנות החביות. "אנו זזים מיד", הוא הרגיע אותם, וירד מן הגג. הוא התניע את הרכב ישר לשער הצפוני שהיציאה ממנו אינה כרוכה בהצגת מסמכים, אלא רק באישור טלפוני מקרלוס. השומר אותת להם לעצור ולאחר שיחה טלפונית, אישר להם לצאת. הוא נסע עד שהתרחק מטווח ראייה של השומרים, ועצר בצד. עלה לגג, הסיר את המכסים מעל החביות: "הצלחנו", בישר להם. הם יצאו מהחביות ופרצו בקריאות צהלה: "אנו בני חורין", הם קראו והתחבקו ביניהם. "אנו עולים ארצה", הם החלו לשיר. "ששש", הסה אותם אלי מחשש שהד קולם יגיע לשומרים, והורה להם לרדת מהגג ולהמתין בתא לאנטואן. "אנו גוועים מרעב", הם קבלו. הוא הוציא תיבה אחת מתחת לכיסא הנהג ופתח אותה. היא הכילה כריכים מגבינה, מסרדינים ומנקניק, שאנטואן הכין לפני יציאתו מהעיר פאס. הם בלעו את הכריכים ברעבתנות. שיירי האוכל עוד בין שיניהם כשאנטואן הגיע: "כולם לתא", הוא הורה בהבעת פנים המשקפת חשיבות עצמית. ולאחר שהנערים ישבו בצפיפות זה על ברכיו זה, הוא פתח בנסיעה דוהרת. הם הגיעו למלילה בשעה ארבע לפנות בוקר, חנו ברחוב צדדי סמוך לבית הכנסת. והמתינו לאותו אלמוני שאמור לבצע את הצעד הבא. להפתעתם הגדולה האלמוני לא היה, אלא רוברט שבזכות דרכונו הבינלאומי, הוא הגיע למלילה עם זריחת השמש. ההפתעה פינתה מקום לצהלה, אם כי אנטואן נעלב, שמארי העלימה ממנו פרט זה, "ומי יודע מה עוד העלימה ממנו, הוא תהה. רוברט חש בעוגמתו של אנטואן, והתקרב אליו: "סיימת את המשימה בהצלחה, כשאודיע למארי היא תהיה אסירת תודה לך", סח לו תוך טפיחה על שכמו.
מארי נעלה את משרדה בשעה מוקדמת באותו יום, ובהגיעה לביתה, נישקה את הילדים, מלמלה ברכת שלום רפה למזל, והסתגרה בחדרה. מהבוקר כרסם בליבה חשש, שהתחבולה לגבי בריחתו של אלי מן המחנה, עלולה להיכשל. למזל לא היה קשה לנחש שמשהו אינו כשורה אצל גברתה, וניגשה מיד אליה: "אס ענדק א בנתי=(מה מטריד אותך בתי"), היא שאלה אותה בנימה אימהית כדרכה. נדנודה של מזל גירה עוד יותר את עצביה של מארי: "סתם עייפה", ניסתה להתנער ממנה. "אז בואי לאכול צהריים עם הילדים, ותנוחי". הציעה מזל. "אין לי תיאבון", היא דחתה את הצעתה של מזל, והשתרעה על מיטתה כשהחרדה אינה נותנת לה מנוח. נחמתה היחידה הייתה, שבעלה נמצא מחוץ לבית. מבטה משוטט בכל החדר עד שבלי משים נח על ארונית הספרים, שאת כולם, או לפחות רובם היא כבר קראה. לכן היא הגיבה ביחס של ביטול. אולם הדעה הרווחת על הקריאה כאמצעי מרגיע, הניעה אותה לבדוק בארונית בתקווה שתמצא איזה רומן מעניין שעדיין לא קראה, ותוך כדי חיטוט היא קלטה בזווית עיניה את הרומן "אבא גוריו", שמעולם לא משך את לבה. היא פתחה אותו, ולא הספיקה לקרוא אלא כמה עמודים עד שחשה רפיון בכל איבריה כשעפעפיה החלו להשתרבב אט אט על עיניה, והספר נשמט מידיה…
צלצול הטלפון עורר אותה. היא רצה בבהלה, אך מזל הקדימה אותה: "היא ישנה", קראה מזל לתוך השפופרת . "אל תנתקי", צעקה מארי כשלבה פועם מהתרגשות בחושבה שזו הודעה מרוברט: "בעלך על הקו, א בנתי", הודיעה לה מזל והושיטה לה את השפופרת. הייתה זו שיחה רגילה של זוג אוהבים, שלבד מהבעת געגועים הדדיים, הם החליפו גם שאלות על ענייני דיומא. כתום השיחה היא נזכרה שלא ראתה את הילדים כל אותו יום, ומיד נכנסה לחדרם. סימון בן החמש קשקש על נייר, וסולנג' בת השנתיים שיחקה בצעצועים בהשגחתה של מזל. לאחר שהטביעה נשיקות על מצחם, היא שאלה לשלומם בצרפתית כדרכה. "איפה היית שכה התלכלכת", היא שאלה את סימון. "הוא שיחק גולות עם הילדים", השיבה מזל בערבית יהודית. "מה היא אמרה", שאל סימון, שאינו מבין ערבית. "ששיחקת גולות", ענתה אמו כשהיא מתבוננת באחד הציורים שעורר בה תהיה. "מי זאת", היא שאלה. הוא הביט בציור בחיוך ביישני. "ובכן", היא האיצה בו. "סבתא", הוא ענה סוף סוף בהבעת גיחוך כמפחית בערך ציורו. "אבל לסבתא יש פה כמוך וכמוני, ולא מקור של עוף, חמודי", העירה לו. "אני יודע, א-ב-ל הממ,לא רוצה", הוא ניסה להתחמק מתשובה. "מה מה, מתוקי", דחקה בו. "כ-י, כ-י כשהיא צוחקת היא מקרקרת כמו תרנגולת", הוא מלמל בראש רכון תוך חיוך מאולץ, כמכיר בטעותו. ועד שהיא מביעה מורת רוח מדבריו, הוא מחק את הציור. "כולנו חייבים לכבד את הסבתא", הטיפה ונשקה את ראשו. "אני הולכת להכין לך משהו, את בוודאי רעבה", פנתה אליה מזל. "אסתפק בעוה וכוס חלב", היא ענתה.
הבילוי בחברת הילדים הרגיע את מארי במידה כל שהיא ממרוט עצבים שבו הייתה שרויה קודם. ואחרי שהילדים אכלו והלכו לישון, היא סעדה את לבה בחלב, ונכנסה לחדר האמבטיה, שטפה את פיה, החליפה את בגדיה בחלוק שינה, ועלתה על מיטתה. אך מיד התברר לה שמלאך השינה גויס למילואים. לשוא ניסתה לעצום את עיניה הפעורות כאילו נעצו את עפעפיה בגבותיה בסיכת ביטחון. ובדמיונה היא רואה את הנערים כפותים בידי ז'נדרמים מוסלמים, ומובלים לכלא יחד עם אנטואן, אלי חבול כולו מאגרופיהם של השוטרים, והיא עומדת למשפט באשמת קנוניה לעריקתו. רטובה מזיעה היא קמה ממיטתה והחלה לשוטט אנה ואנה. רגליה הובילו אותה לחדר העבודה של בעלה. היא התיישבה על דרגש כשהדבר הראשון שבלט לעיניה היו אוגדנים שונים שהיו מונחים על שולחן העבודה. היא הסיטה מהם את מבטה בעווית של סלידה, והפנתה אותו ימינה למגירות התחתונות של הארון. שם כחפצים חסרי ערך, מונחים ספרי קודש, וביניהם סידורי תפילה לימות החול, לשבת ולמעדים. היא גיחכה לנוכח העובדה, שבעלה לא פתח אותם מעולם. חמותה דרשה ממנו להחזיק אותם בחדר עבודתו, כך היא שמעה מפיו. היא זקפה את ראשה כשמבטה משוטט על הקירות עד שנח על תמונותיהם של ר' יעקב אביחצירא, ר' רפאל ביבאס, ור' חיים פינטו, ונזכרה בסיפורי סבתה על נסים ונפלאות שצדיקים אלה חוללו. היא הלכה מיד לחדרה, עטתה על ראשה מטפחת, ושבה למקומה. היא עמדה שחוחה מולם, כפי שסבתה נהגה, וחשבה כמה דקות עד שמצאה את הנוסח הנכון: "צדיקים יקרים, אני מפקידה בידכם את", (היא נקבה בשמות הנערים, לרבות שמו של אנטואן), "בבקשה לשמור עליהם מכל רע, עד שיגיעו למחוז חפצם", היא התפללה כשדמעות ניקוו בעיניה. היא הציצה בשעונה: "השעה שש, ועוד לא התקשרו". נהמה, והחלה שוב להתהלך כמוכת סהרורים. היא נכנסה למטבח, שפתה את הקומקום על הכיריים, והכינה לה קפה חזק. עוד לא הספיקה לטעום ממנו כשהטלפון צלצל. היא שמטה את הספל מידה ואצה לטלפון. היא הרימה את השפופרת בידיים רוטטות: "כסא אליהו", היא שמעה את קולו הצוהל של רוברט. היא שותקה לשנייה, וכשהתעשתה פלטה מפיה יללה כזו של חתול פצוע: "תודה לאל" שיננה כמה פעמים באנחת רווחה כשנטף של זיעה קרה זולג על גבה. "את אתי?", רעם קולו של רוברט. "כן…כן", היא ענתה. "אני בדרכי לעיר אוראן לטקס ברית מילה, ובידי המתנה להורים המאושרים. אחרי זה אשוב לאגדיר", הוא הודיע, וסיים את השיחה בברכת שלום. "מזל טוב", היא קראה כשהבחינה במזל מגיחה ממשכבה. "לאחותו של רוברט נולד בן", היא הודיעה בחיוך ערמומי למזל.
היבטים תיאורטיים והיסטוריים בהתגבשותה של השירה הערבית־יהודית בצפון־אפריקה-יוסף שטרית
פרק ראשון
היבטים תיאורטיים והיסטוריים בהתגבשותה של השירה הערבית־יהודית בצפון־אפריקה
מאפייניה של השירה הערבית־יהודית בצפון־אפריקה
מהם הנתונים הראשוניים שעל החוקר לתת את דעתו עליהם שעה שהוא ניגש לחקור את השירה הערבית של יהודי צפון־אפריקה?
- השירה מפוזרת במאות כתבי־יד ובזכרונם של מסרנים שונים שמוצאם מצפון־אפריקה, גברים ונשים. חלק קטן ממנה בלבד יצא בדפוס, בעיקר מאז סוף המאה הי״ט, עם חדירת הדפוס העברי לצפון־אפריקה. מתוך כתיבתם של עשרות משוררים, לא הגיע לידינו עד היום דיוואן שלם אחד, לא בדפוס ולא בכתיבת־יד! מכאן הצורך היסודי לאתר את הגרסאות השונות של השירים בכתבי־יד ובדברי דפוס רבים גם כדי לעמוד על היקף היצירה וגם כדי לעמוד על כוונותיהם וקביעותיהם המקוריות של המחברים.
- השירה חסרת מסורת כלשהי של פואטיקה מפורשת או של נגיעה ישירה או עקיפה בעניינים פואטיים פורמליים. מצב זה שונה ממצב השירה העברית של יהודי צפון־אפריקה, שיוצריה החשובים התלבטו לעתים בשאלות פואטיות מהותיות ונתנו ביטוי ללבטיהם אם בפרקי מבוא מיוחדים ואם בתוך שיריהם עצמם., עם זאת יש להקדים ולציין שכמעט כל היצירה השירית היהודית הן בעברית והן בערבית־יהודית בצפון־אפריקה משתמשת במבני סטרופה של תבניות אזוריות ומעין־אזוריות או במבנים של מחרוזות מרובעות.
- השירה נכתבה לרוב עד לימינו ממש בידי משוררים או מחברים דו־לשוניים, היינו שהיו גם בעלי ידע רב או חלקי בעברית, ולעתים אף חיברו את מרבית שיריהם בעברית (כולל שירים בארמית) ואת מיעוטם בערבית. עד היום ידועים לנו שמותיהם של משוררים מעטים בלבד שעל פי הסברה חיברו את כל שיריהם בערבית־יהודית בלבד לפני המאה הי״ט. רק במאה הי״ט ובמאה הכ׳ צמחו משוררים שכתבו את שיריהם בערבית־יהודית בלבד לצד משוררים שהמשיכו את כתיבתם הדו־לשונית.
- זו שירה שתכניה, שימושיה וביצועיה נגעו לכלל צורכי הקהילה ולכלל צרכיו של היחיד במחזור חייו, מיום היוולדו ועד לאחר מותו. נושאיה המגוונים ולחניה המתחדשים ליוו את החיים היהודיים על כל טקסיהם ואירועיהם, ובכלל זה הפולחן הדתי בבית־הכנסת בקהילות מסוימות במועדים מיוחדים."
- שירת הנשים, המותאמת במיוחד למחזור חיי האדם, קיימת כמעט כולה בעל־פה, בן שבחלקה הגדול והמכריע היא עדיין עלומה מעיני החוקרים. בנוגע לקהילות רבות שמחוץ למרוקו ובמיוחד אלה שהתקיימו באלג׳יריה, יש אפילו חשש שהיא תישאר עלומה לעד, משום התמעטותן הנמשכת של המסרניות המיומנות ומשום מיעוט מחקרי השדה שנעשו בעבר והנעשים ביום לרישומה ולשימורה של מורשת זו.
- השירה קיימה זיקה ישירה אל השירה המוסלמית השכנה בתחום הצורות והמבנים הפואטיים ובן בתחום התכנים הליריים־רומנטיים של שירת הנשים במיוחד. מהשירה המוסלמית היא גם שאבה כמעט את כל הלחנים לטקסטים היהודיים. אולם הידע במגוון הלשוני של הערבית המוסלמית הצטמצם ללשון היומיום ובנוגע למיעוט מן הכותבים והמעתיקים הגיע ידע זה גם ללשון השירה הבינונית או ללשון השירה האנדלוסית. ידע זה לא כלל בשום קהילה את לשון השירה הערבית הקלאסית. הידע הלשוני הערבי נרכש אצל כולם בצורה בלתי פורמלית, מתוך השיג והשיח היומיומי ומתוך הכרת השירים המוסלמיים ולפעמים גם מתוך העתקתם באותיות עבריות וביצועם בנסיבות חברתיות־קהילתיות. משום כך רבים גם השיבושים בהעתקת השירים שנכתבו בסוגי לשון מוגבהים שכללו יסודות לקסיקליים בלתי שגורים.
לאור מאפיינים אלה מטרתנו הראשונה כאן תהיה להציב מודל פואטי חברתי־פרגמטי של הטקסט השירי בכלל ושל הטקסט השירי הערבי־יהודי בצפון־אפריקה בפרט. מודל זה ישמש לנו מסגרת תיאורית ופרשנית ובסיס להצגת החטיבות התימטיות השונות המרכיבות את השירה הערבית־יהודית בצפון־אפריקה הן בחיבור זה והן בחיבורים המתוכננים. הוא גם ישמש לנו לתיאור המבנים והצורות המאפיינים חטיבות אלה ובמיוחד לניתוח השיח השירי העומד בראש מעיינינו במחקר זה. אולם מפאת גודל המשימה מודל זה יהיה סכימטי בהכרח וילך ויתברר הן בתוך המעשה הפרשני־עיוני הספיציפי בפרקים שונים של חיבור זה והן במסגרת החיבורים הבאים שיוקדשו לחטיבות תימטיות אחרות בשירת יהודי צפון־אפריקה. לאחר פרק תיאורטי זה נסקור בקצרה את תולדותיה של השירה הערבית היהודית בצפון־אפריקה כפי שניתן לשחזר אותן על פי קורפוס השירים הידוע לגו כיום. המודל הפואטי שאנו מנסים לבנות כאן עוסק במכלול השירה הערבית־יהודית בצפון־אפריקה הן שבכתב והן שבעל־פה, הן של הגברים והן של הנשים, וזאת במטרה לקבוע את הגבולות ואת התחומים התימטיים והסוגתיים המאפיינים את סוגי הכתיבה ואת המסורות שהרכיבו יצירה זו, ולהיוודע דרך כך למגוון הפנימי המייסד אותה ולכוחות היצירה וההשראה הפנימיים והחיצוניים שעיצבו אותה במשך כחמש מאות שנה.
רציחתו של כּעב בן אלאַשרף-גירוש בני קַינֻקָאע
גירוש בני קַינֻקָאע
את הסעפים אי־אפשר היה לתפוס, מאחר שהם היו בתוך המשפחות שחלק מהן היו אנשי מוחמד. אפשר היה לסלק פלוני ואלמוני, אבל אי־אפשר היה לתפוס אותם בתור קבוצה שלמה. לעומת זה היוו היהודים קיבוצים שלמים. גם לא היתה סכנה כלשהי להתקיף אותם, שהרי דור או שני דורות לפני בוא מוחמד כבר היו מיעוט בעיר. הם היו באלמדינה נלווים לחַ׳זרַג׳ או לאַוס. הבעיה שעמדה בפני מוחמד היתה למצוא אפשרות ועילה להתיר את הבריתות שביניהם ובין אנשי אלמדינה. נוסף לכך, היהודים לא היו מרוכזים במקום אחד ואף לא היו גוף מדיני, אלא, לפי מנהג הארץ, היו קשורים כל אחד לאותה משפחה ערבית שאצלה התגוררו. (מוחמד תמה על מצב זה. ביחוד תמה על שיהודים נלחמו נגד יהודים, כפי שהיה הדבר במלחמת בעאת׳, שנערכה שנים אחדות לפני בוא מוחמד אל אלמדינה. שהרי בכל סיפורי המקרא שהיו ידועים למוחמד, הופיעו בני ישראל תמיד כעם אחד).
- בכל מלחמותיו של מוחמד עם יהודי אלמדינה אין אנו רואים אפילו פעם אחת, שאחת מן המשפחות היהודיות קמה לעזור לרעותה. את השאלה הזאת שאלו כל החוקרים, אבל התשובה היא, שלמעשה לא היתה מלחמה של מוחמד ביהודים. הבעיה, שעמדה לפני מוחמד היתה, כפי שאמרתי, להפסיק את יחסי הבריתות שהיו בין היהודים ובין בני בריתם משבטי אלמדינה. המלה קין פירושה נפח־חרש. בני קינקאע היו הרשי כסף וזהב.
בני קינקאע נתפסו ראשונים, משום שהיו צורפי כסף וזהב וגרו בשוק, פזורים בין בני ח׳זרג׳.
אחרי מלחמת בדר אסף אותם מוחמד והציע להם לקבל את האסלאם: הם סירבו בהחלט והתבצרו בתוך מצודותיהם, שכן כל בית־משפחה הוא מצודה בארץ ערב. אפילו המסורת המוסלמית לא ידעה להמציא אמתלא להאשים את בני קינקאע במשהו. שבועיים נשארו סגורים במבצריהם, ולאחר מכן הסגירו עצמם למוחמד.
אִּבּן אֻבַּיי (ראש שבט חַ׳זרַג׳) ביקש יחס טוב אליהם, משום שהיו בעלי בריתו. מוחמר היסס. הוא רצה לעשות בהם כלה כדי לקבל רכוש, כלומר, נשים וילדים ושאר הרכוש. אך הפעם התחזק אבן אֻבּיי, הכניס את ידו תחת שריון הנביא ונשבע שלא להוציאה עד שינתן לו מבוקשו, וכך אמר:״400 בלתי משורינים ו־300 משורינים הגנו עלי ביום בּעאת׳ ואתה רוצה לקצרם ביום אחד ? מוחמד רגז מאוד עד שהשחירו פניו, אך לא יכול לעמוד כנגדו. הוא אמר: ״הם שלך״. לא ברור לגמרי מה היה פירוש הדבר. הם עזבו את המקום — קרקע ממילא לא היתה להם — ורכוש: נפל לידי המוסלמים (במקום אחר כתוב שניתנה להם שהות של שלושה ימים לגבות את חובותיהם). הם נסעו לצפון. היהודים בוואדי אלקרא ארחו אותם חודש אחד והם התיישבו לאחר מכן באדרעי שבארץ הבשן (צומת הרכבות מדמשק לצמח ומדמשק לעמאן. אפשר מאוד, שהם באו משם אל ארץ חִג׳אז ועדיין היו להם קשרי משפחד עם דרי העיר ההיא).
רציחתו של כּעב בן אלאַשרף
היהודי החשוב ביותר היה כּעבּ בן אלאַשְׁרָף (כּעב — אולי הצורה הערבית של השם עקיבא). לפי מסורות אחדות, רק אמו היתה משבט נדיר. לפי מסורת אחרת היה גם אביו משבט זה. הוא היה משורר. לפי המסורת נסע אל מכה, כדי לעורר בשיריו את אנשי מכה לנקום את נקמתם. מוחמד ביקש לסלק את האיש. כדרכו, הוא הטיל דבר זה על אנשים מאותו שבט שהיה בברית עמו, הפעם משבט אַוס. הם באו אל מצודתו של כּעבּ וקנו אצלו תמרים, והרהינו כנגד זה את נשקם וביקשו ללוות אותו לביתם כדי לקחת את הנשק. בדרך (מסופר בדיוק איך קרה הדבר) נרצח כּעבּ בן אלאשרף ובבוקר הובא ראשו אל בית הנביא.
תקנות מגורשי קסטיליה בפאס למניעת עיגון במצבי ייבום-אלימלך וסטרייך
אף כי לגבי התשתית המשפטית שביסוד התקנה לא יצאנו מגדר השערה, הרי שעצם העובדה שמגורשי קסטיליה נקטו אקטיביזם משפטי אינה מוטלת בספק. אפיון זה מתחדד על רקע השוואה להתנהלותם המשפטית של מגורשי ספרד במקומות הגירה אחרים בעת שניצבו בפני אתגרים דומים. מקובלת הדעה כי הגולים הספרדים בכל מקום שהגיעו אליו ביקשו לשמר את מסורתם הספרדית ונאבקו למענה, ואם נהגה בספרד הנורמה לחייב שכיב מרע לתת גט כדי להימנע מייבום סביר שנמצא אותה גם ביעדי ההגירה האחרים. ואולם לא מצאתי 
הסתמכות על מסורת ספרדית בעניין זה של מניעת ייבום בשום אחד ממקומות שאליהם היגרו מגורשי ספרד. מצד אחר אם חדשה הייתה התקנה ונבעה מתוצאות הלוואי של הגירוש ובעיקר היפרדות משפחות ואחים וקשיים מרובים בארגון חליצה, הרי בעניין זה דומה היה מצבם של המגורשים שהגיעו לאיטליה, לבלקן ולארץ ישראל למצבם של מגורשי קסטיליה שהגיעו לפאם. אומר בזהירות כי עד כמה שבדיקתי מגעת לא הגיעו אלינו ידיעות על תקנה מעין זו בכל המקומות האחרים זולת פאס, וקרוב לוודאי שלו הייתה קיימת הייתה מוצאת את ביטויה בספרות ההלכתית הענפה ששרדה מתקופה זו שלאחר הגירוש.
הערת המחבר: קיימת הבחנה בהלכה בין חיוב בגט לבין כפייה בגט. בעוד הכפייה היא ישירה ואפילו בשוט, החיוב נוקט אמצעים עקיפים ברמות שונות. ראה למשל דיון בעניין זה בטור ושו״ע אבן העזר, סימן קנד סעיף כד. עם זאת גם חיוב בגט נחשב לדבר חמור המצריך זהירות רבה, ולפיכך נקיטת אמצעי זה בידי המגורשים היא צעד מרחיק לכת מאוד.
על פני הדברים, יש דמיון רב בין המניעים של תקנת פאם לצמצום הייבום ובין המניעים שהיו לחז״ל ולחכמי ההלכה בדורות המאוחרים יותר בעניין העגונה. אלא שעדיין קיים שוני רב בין אישה נשואה שבעלה נעדר, שהוא המקרה הקלסי של עגונה הנדון בספרות ההלכתית, לבין אישה נשואה שבעלה שוכב על ערש דווי, וקיים חשש שתזדקק לייבום. אשת הנעדר זוכה להתערבות המערכת ההלכתית רק לאחר שהיא נקלעה למצב של עגינות, אך אין המערכת מקדימה תרופה למכה ומונעת מראש מכל אישה להגיע למצב של עגינות. לעומת זאת, בתקנת בפאס זכתה כל יבמה פוטנציאלית להגנה מראש בין שתתעורר לאחר מכן בעיית עגינות ובין שלא תתעורר בעיה שכזו. גם האמצעי המשפטי להבאת מזור לאישה שונה מאוד בשני המקרים. לאישה העגונה מגמישים את דיני הראיות כדי לפתור את בעייתה, ליבמה הדבר נעשה באמצעות חיוב האיש לתת גט. השימוש בדיני הראיות מעוגן בצורה חזקה בדין התלמוד עצמו, וחכמי ההלכה המאוחרים הלכו בעניין זה בדרך כבושה וסלולה. אבל חיוב האיש לתת גט בהיעדר עילה מוצדקת המוכרת לפי הדין הוא מן הדברים שהמערכת ההלכתית נרתעת מהם, ושימוש מועט באמצעי זה נעשה בתקופה מאוחרת כל כך של ההלכה.
מצאנו אמנם שימוש מעין זה גם לגבי עגונה רגילה במנהג שרווח בספרד, ואשר זכה להסכמת הרא״ש, ולפיו חייב האיש בטרם יצא לדרך להפקיד גט עבור אשתו שייכנס לתוקף כעבור שנה, במקרה שלא יחזור כעבור זמן קצוב. אלא שכאן לא מדובר בכפייה ישירה, כי אם בכפייה בדרך של בררה, ואם ירצה האיש, יוכל לוותר על מסעו ולא יאולץ לתת גט. לעומת זאת בתקנת המגורשים בפאס לא הותירו בררה לאיש החולה, והוא חויב לתת גט בלי דרך מילוט כלשהי. אמנם השימוש בתניית הכתובה שעשו הספרדים באימפריה העות׳מאנית מרכך קושי זה במידה רבה. האיש התחייב בכתובה לתת גט לאשתו אם יהיה חולה מסוכן והוא נשבע על כך. מעתה תתערב המערכת המשפטית כדי לאלץ אותו שלא להפר את שבועתו, שהיא עברה דתית חמורה, אך לא כדי להכריחו לתת גט בלי עילה שהדין מכיר בה. אבל תקנת פאס לא הלכה בדרכי עקיפין ולא הקלה על המערכת המשפטית, אלא התערבה במישרין והכריחה את האיש לתת גט כדי שאשתו לא תזדקק כלל לייבום. הנכונות להשתמש בחקיקה בתחום רגיש של חיוב האיש לתת גט מעידה על תרבות משפטית בעלת תעוזה רבה שהייתה למגורשים מארץ קסטיליה.
נוכח עמדה החלטית זו אין זה מפתיע שחכמי מרוקו נקטו כאותם חכמי קסטיליה שסברו שיבם משומד אינו יוצר זיקת ייבום, והאלמנה חופשייה במקרה כזה להינשא ללא חליצה. וכך העיד ר׳ יעקב בי רב ששהה תקופה מסוימת בפאס ואף כיהן בה כרב:
וכבר שאלוני חכמי מצרים על ענין כזה והשבתי להם הלכה למעשה שאחיהם של אלו שנטמעו בין הגוים אינם בני חליצה ויבום. וכן ראיתי אני במערב כמה נשים מאלו נשואות בלא חליצה ויבום וכך העלו כל חכמי קאשטיליא או רובם ויש לי הודאות ממקצתם.
לא כל חכמי קסטיליה נקטו כך. אדרבא, ראשי הרבנים הספרדים בשלוניקי באחד הכינוסים בשנת רע״ד-1514 נמנו וקבעו, כי זיקת הייבום בין משומד ובין האלמנה שרירה וקיימת ומצריכה חליצה. העובדה שחכמי המערב נקטו עמדה מנוגדת לזו שינקטו כעבור עשרים שנים חכמי שאלוניקי מצביעה בבירור לאן נטה לבם.
הערות המחבר: אתר נוח לחיפוש הם החיבורים בית יוסף לר׳ יוסף קארו וכנסת הגדולה לר׳ חיים בנבנשתי. שני החיבורים הללו מאספים את השו״ת עד לאמצע המאה השבע-עשרה ומתמצתים את עיקריהם תוך שהם מסדרים את הדברים לפי סדר ספר הטורים. הכתובת המתאימה לאיתור מקורות בנושא היא אבן העזר, סימן קמה, אך לא מצאנו שם זכור לחקיקה כלשהי. מצאנו בבית יוסף אע״ז, סימן קט, מקרה שבו הורה ר׳ יעקב בירב לחולה שנטה למות והיו לו אחים משומדים בפורטוגל ואילו אשתו הייתה בדרך רחוקה, לזכות לאשתו גט כדי למנוע ממנה עיגון בשל זיקת הייבום.
[1] כך למשל גם פסולי עדות מובהקים כשרים להעיד כמו אישה ועבד, וכן מקבלים עדותו של גוי מסיח לפי תומו. גם עדויות נסיבתיות או עדות מפי השמועה קבילה בעניין זה בניגוד גמור לשאר ענייני עריות שהדרישה בהן לראיות כשרות היא קשיחה ביותר. ראה שולחן ערוך, אבן העזר, סימן יז.
מארץ מבוא השמש-עם יהודי אפריקה הצפונית בארצותיהם- חיים זאב הירשברג
זאגורה וסביבתה.
בבוקר יצאנו לבקר במללאח הקרובים לזאגורה. בזאגורה עצמה אין מה לראות היום. אולי מחר יום ד', יום השוק יהיה יותר מעניין. הנקודה החדשה, יש בה רק משרדי השלטונות הצבאיים, קסרקטין, בתי קצינים והפקידים, תחנת האוטובוס. בראשונה פנינו אל אמזרו, השוכנת בגדה השמאלית של הדרע. זהו כפר ברברי גדול עם "קצור" גבוהים של שלוש – ארבע קומות, מוקף חומות בצורות. המללאח שוכן בקצה הדרומי ובו מאה וארבעים נפש, עניים מרודים. בכל זאת יש להם "צלא" יפה עם תקרה המונחת על קשתות, ובו תלמוד תורה של "אהלי יוסף ויצחק". משכורתו של המורה 700 דורו לחודש כלומר, שבע-עשרה וחצי לירות ישראליות. כאן למדנו לדעת כיצד מייצרים את המאחייא , יי"ש תמרים או תאנים, בדודים ובכלי זיקוק הפשוטים ביותר. ש' הכין שורה של צילומים והסריט גם את תהליך הייצור. גם כאן ראיתי הרבה עיוורים וחולי גרענת. לפני שנפרדנו ביקשני המורה הצעיר בתלמוד תורה, כשעיניו זולגות דמעות, לרשום את שמו, אברהם בן שלמה חזות, ולהתפלל לשלומו ולשלום יהודי אמזרו בשובי לירושלים. למחרת נפגשתי אתו בשנית, כשהוא בדרך לשוק, והוא הפציר בי כמו ילד קטן, שאראה לו, אם אמנם לא שכחתי לרשום את שמו ואת בקשתו.
בקרבת אמזרו שוכן "קהל אלמנצוריה", מללאח קטן שיש בו ארבע-עשרה משפחות, שהן שבעים וחמש נפש. ניסינו להגיע אליהם, אבל המכונית שקעה בחול שהביאה הסופה, והיינו נאלצים לוותר על הביקור. אך לאנשי מנצוריה נודע על בואנו, והתפשטה ביניהם השמועה, שנתכוונו לרשום אותם לעלייה, וכדי שלא להחמיץ את השעה, הכינו רשימת משפחות מפורטת, בציון הגיל, והביאו אותה למחרת היום לשוק.
משם פנינו לאל- ערוּמיאת, השוכנת צפונה לזאגורה. גם כאן קיבלתי רשימת הנפשות, שבעים וארבע במספר, ה "צלא " הקטן בנוי בסגנון כפרי יפה, הבימה נמצאת בין ארבעה עמודים , שעליהם מקורה התקרה. אין כאן חלונות, רק ארובה ברור כי גם הם שייכים ל "חסידי ליובאוויץ". עם זאת, על אחד הקירות מתנוססת כרזה גדולה "אם אשכחך ירושלים תשכח ימיני. קרן קיימת לישראל". הילדים בתלמוד תורה נחמדים, אבל כמעט לא היה אפשר להסתכל בפניהם, מחמת הזבובים שעטו עליהם. אנשי ערוּמיאת היו להם דקלי תמרים, ומכרום כבר לברברים.
אותו יום ביקרנו עוד שני מללאח במרחק חמישים קילומטר צפונה לזאגורה, רבאט תּינזוּלין, כפר השוכן ליד הכביש ובו מאה ועשרים יהודים וקצבת אל-מח'זן השכנה שיש בה מאה נפש. זו חבויה מן הדרך בחורשה ליד הנהר, כאן הכרתי את מימון אבטאן, טיפוס של יהודי בעל גוף העשיר הכפרי, בעל שדות וכרמים וכנראה גם מלווה בריבית, כפי שהבינונו מן הרמזים, זו הפעם היחידה שיהודי ביקש ממני תעודת אישור, כי אמנם מארץ ישראל אני. רבים שאלו לכתובתי ושמחו לקבל כרטיס ביקור, מזכרת מאת איש ירושלים (ודאי גם בכוונה שיוכלו לפנות אלי בעת הצורך), אבל שום יהודי לא ביקש שאזהה את עצמי, לעומת זאת לא רצה מימון אבטאן להשיב על שאלתי, מה פרנסתו ומעשיו. אבטאן הוא ראש שתי העדות השכנות ורודה באחיו כמנהג ה "שייכים". אף כי ניכר הוא שאיננו מרוצה ביותר מן הביקור, הזמיננו לביתו, בעל שתי קומות, העושה רושם של אמידות, וכיבדנו כאורחיו. אחרי כן נתרכך קצת ואף הסכים להצטלם, עם בניו, אבל לא עם בנותיו. אחד מבניו סומא הוא בעינו האחת, תוצאה של טיפול ביתי בגרענת. הוא הראה לש' תכשיטים יפים ויקרים אבל דרש מחירים מופרזים.
שמעתי מהשליחים שלנו, כי בהרבה מללאחים כפריים ה "שייכים" היהודיים העשירים מנעו, מי במתק שפתיים ומי בהסתה, את בני עדתם מלעלות לארץ ישראל, מפחד שמא יישארו לבדם בכפר.
גם הפעם ירד גשם, אבל הוא לא מנענו מלבקר את ה "מערה", שדה הקברות שבו טמונים כמה צדיקים.
למחרת בבוקר יצאנו לראות את השוק השבועי, המתקיים בחאן החדש הגדול. היו כאן יהודי אמזרו וערומיאת ומנצוריה, אבל רוב הרוכלים והרוכלות, במיוחד בתכשיטי כסף, היו כאן מה"חראטין. ניכר היה שהשוק חלש, רבים נמנעו מלבוא, כנראה בגלל הגשמים והסופות, ואלה שבאו ארזו כבר כעבור שעה את חפציהם ומיהרו להקדים לחזור לבתיהם, קודם שישתנה מזג האוויר אחר הצהרים. בכל זאת היתה לי השהות להסתכל בטיפוסים של הברברים וה'חראטין, כחולי עור, הנקראים כאן גם ה "דרעאווי".
הרבה סיפורים ואגדות נרקמו על תושבי עמק פורה זה של הדרע, שבו נמשכם ה "קצור" וחורשות הדקלים ליד גדות הנהר לאורך מאה וחמישים קילומטר. התושבים המוסלמים מיעוטם בני חורין, ערבים או ברברים טהורי גזע, ורובם בני תערובת של כושים, עבדים ושפחות, שהובאו מסודאן, ואנשים חופשיים.
בני תערובת אלו נקראים "חראטין", והם מצטיינים בצבע בעל גוון כחול כהה, השונה מצבע הכושים החום כהה. גם שפתותיהם וכפות ידיהם כחולות.גם הסדינים, שהם מתעטפים בהם ורק מרכסים אותם בפריפות כסף, כחולים כהים, ולכן נקראים הם בפי הזרים האנשים הכחולים. הם נחשבים לנחותי דרגה מן ה "אחראר" בני החורין, ומהווים מעין מעמד מיוחד של עבדים למחצה. ה "חראטין" אנשים נוחים ונכנעים. בדרך מברכים הם כל עובר אורח במכונית, בהרימם אל יד ימינם ובהראותם את "החמסה", חמש אצבעות, סימן של מזל. שאלתי גם אנשים שפגשתי ומהם שמעתי הסברים נוספים.
יש דעה , כי ה "חראתין" הם מצאצאי החבשים הנוצרים, שבאו הנה לפני הכיבוש הערבי, ומצאו כאן קהילה יהודית ותיקה, שאיתה חיו בראשונה בשלום. לפי מסורת אחרת באו הנה היהודים לאחר ה "חראתין", וחילקו ביניהם את העמק, שנקרא לפנים, עמק הזיתים, במידה , זרוע בזרוע, ולכן נקרא בוא ואדי דרע, עמק הזרוע. אין להתפלא כי האגדה על ניצחונותיו של יואב, שרדף את הפלשתים עד מרוקו, נדדה והגיעה עד הנה, ואפילו נמצאת כאן כבתובת באותיות מרובעות., המכריזה כי "עד כאן הגיע יואב בן צרויה", והוא ייסד כאן את העיר "חג'אר סולימאן", אבן שלמה. עובדה היא, כי בימי הגאונים חיו כאן יהודים. הם נרדפו קשות במחצית המאה השתיים-עשרה לספירת הנוצרים, בעלות המייחדים לשלטון. על גורלם לאחר מכן לא נודע ולא כלום. אמנם נתפרסם (על פי כתב יד בלהג הערבי המקומי) סיפור על מלוכה יהודית בעמק זה, ועל מלחמות הסולטאן היהודי עם הנוצרים. זאגורה נקראת אז ג'בלין, כלומר, שני ההרים. זכר לאוכלוסייה נוצרית בסביבה זו רוצים למצוא בשם המקום ערוּמיאת (הנכתב אמנם בעין) כלומר, רומים נוצרים. במקורות שונים נזכרים היהודים שוב החל מהמאה השש-עשרה לספירה. אין כל סיבה להניח, כי אלה היו מתיישבים חדשים. יותר קרובה ההשערה, שהיה כאן יישוב יהודי רצוף, מורכב מצאצאיהם של הנרדפים.
Les Juifs espagnols et l'origine des Juifs du Maroc Yigal Bin-Nun Brit no 2-Redacteur: Asher Knafo
Les Juifs espagnols et l'origine des Juifs du Maroc Yigal Bin-Nun Brit no 29
Redacteur: Asher Knafo
Avant de parler des Juifs espagnols, il faut d'abord traiter de l'origine des Juifs du Maroc. Il faut aussi rappeler que les habitants de l'Afrique du Nord sont tous à l'origine des Berbères. La conquête arabo-musulmane n'a laissé sur place que peu de soldats venus de l'Arabie et de l'Orient arabisé. Néanmoins, la civilisation arabe et la religion musulmane réussirent à s'implanter dans les villes, à les arabiser, et à les islamiser. Par contre, de grandes franges de la population autochtone sont restées berbérophones jusqu'à ce jour. Il va sans dire que la scolarisation et les média tendent à propager de plus en plus l'arabisation officielle, qui souvent s'affronte à un mouvement de renouveau berbériste.
Je n'utilise le terme de berbère, que pour plus de commodité, à la place du terme plus précis, des Imazighen. Quand à l'origine des Juifs d'Afrique du Nord, il est impératif d'élucider un mythe assez répandu dans les médias actuels. Est-il nécessaire de préciser qu'une présence juive en Afrique du Nord ne peut être possible avant l'époque romaine, pour la bonne raison qu'un judaïsme, dans le sens propre du terme, n'existait point avant cette époque ? La présence de Sidoniens, de Phéniciens ou de Puniques sur les côtes méditerranéennes n'a rien avoir avec la religion monothéiste juive. Il en est de même pour les colonies Israélites ou Judéennes à Yeb (Éléphantine) ou en Basse Egypte qui ne sont qu'un reflet du culte monolâtrique israélite de l'époque monarchique pré deutéronomiste.
Par contre, avant même la destruction de Jérusalem et de son temple en l'an 70 par les Romains, et la perte de l'indépendance, une diaspora judéenne florissait déjà en Afrique du Nord, surtout à Alexandrie où fut traduite la Bible trois cent ans environ avant n. e. et en Cyrénaïque. En plus de ces Judéens, il faut prendre en compte l'attrait qu'avaient les gentils, ou les païens, pour l'antique culte judéen, ses traditions ancestrales, sa longue histoire et ses fêtes. Cet attrait engendra un vaste mouvement de conversion à la religion juive, qui fut aussi renforcé par de nombreux païens, des sebomenoï, ou des « craignant Dieu », à la marge de ces convertis, qui avaient une grande admiration pour le Judaïsme, mais qui ne s'étaient pas convertis.
L'accroissement progressif des adhérant à la secte des « partisans de Jésus », devenus plus tard, les Chrétiens, terme qui n'existe quasiment pas dans les textes du Nouveau Testament, est due entre autres au passage de la plupart de ces nouveau Juifs et des « craignant Dieu », sous les règnes des empereurs Constantin et Justinien, du Judaïsme au Christianisme, qui était moins exigeant dans ses pratiques rituelles. Il ne fait plus de doute, comme le précise Maurice Sartre, qu'un grand mouvement de conversions au judaïsme traversait tout le monde romain. Plus de 10% de la population de ce monde, surtout en Afrique du Nord et en Orient, sont Juifs, sans compter les sympathisants de cette religion. Néanmoins on ne peut parler du Judaïsme de l'époque comme d'une religion prônant un prosélytisme actif, ceci, malgré quelques judaïsations forcées en Galilée et en Judée, sous les rois hasmonéens
Mais contrairement à l'avis de l'historien Shlomo Sand et du linguiste Paul Wexler, rien ne prouve que tous ces nouveaux convertis réussirent à surmonter les pressions de l’empereur Justinien au VIe siècle, et de la conquête militaire musulmane, et restèrent juifs. Les seuls qui pouvaient, à la rigueur, s'accrocher à leur religion ne pouvaient être que les Juifs qui l'étaient par ascendance familiale et non par adoption tardive. Avec l'avènement de l'Islam au VIIe siècle, la majeure partie des habitants autochtones de l'Afrique du Nord, les Imazighens, convertis d'abord au Judaïsme, puis au Christianisme, furent pratiquement tous contrains à s'islamiser. Ce qui rend très probable, à mon avis, la constatation que les seuls nord-africains qui sont restés juifs ne devaient être que ceux qui, à l'origine, avaient émigrés de la Judée et de la Galilée.
Aussi, la thèse défendue par l'historien tunisien Ibn Khaldoun (1332-1406) dans son livre l'Histoire des Berbères et des dynasties musulmanes de l'Afrique septentrionale, selon laquelle les Berbères seraient des descendants de Cananéens et que le personnage de Dihya el Kahina serait d'origine juive a été largement réfutée par les historiens Abdelmajid Hannoum et Gabriel Camps. Malgré le mouvement berbériste qui cherche à s'affranchir du joug de la culture arabo-musulmane, en mettant en avant les origines juives des Berbères ou l'origine berbère des Juifs nord-africains, il faut se rendre à l'évidence et ne pas prendre des mythes pour des vérités historiques. Malgré la sympathie que ressentent actuellement les Juifs d'Afrique du Nord pour certains de ces mouvements représentés dans le Web, les Juifs nord africains, dans leur grande majorité, ne seraient donc pas des Berbères convertis mais principalement des anciens Israélites et Judéens émigrés de leur pays, avant et surtout après la révolte contre les Romains.
Dernièrement, Shlomo Sand dans un livre pamphlétaire prôna l'inexistence d'un peuple juif qui à son avis fut inventé de toute pièce par le mouvement sioniste. Ce qui assez dissimulé dans son livre c'est le fait qu'il ne fait que répéter ce qu'avaient déjà dit quasiment tous les historiens du peuple juif bien avant lui. En outre, aucun historien sioniste n'a jamais prétendu que les origines des Juifs étaient ethniquement, biologiquement ou génétiquement exclusives ou que tous les Juifs devaient obligatoirement avoir des ascendants remontant aux populations des royaumes d'Israël et de Juda. Les brassages constants de populations à travers les siècles ont effacé toute possibilité d'évoquer une définition à base ethnique du peuple juif et de quasiment toutes les populations des états-nations actuelles. Il serait aussi ridicule, comme essaient de le faire certains généticiens peu scrupuleux de la rigueur scientifique, de vouloir prouver à tout prix l'existence d'un dominateur génétique commun à tous les Juifs du monde actuel.
Durant tout le Moyen âge, l'Afrique du Nord et l'Espagne ne formaient qu'un seul domaine culturel et les lettrés juifs à l'époque voyageaient facilement d'une communauté à l'autre. Ce brassage de population ne permet plus de distinction ethnique entre les Juifs d'Espagne et ceux de l'Afrique du Nord. Cependant, avec l'expulsion des Juifs d'Espagne et du Portugal, après 1492, les Juifs de la péninsule ibérique, devenue chrétienne, émigrèrent en partie en Afrique du Nord et composèrent une communauté distincte par ses origines et son particularisme. On les appelle les megorashim, les expulsés, par rapport aux toshabim, les autochtones, termes que l'on retrouve principalement dans les actes de mariages, les ketubot. Grâce à ces nouveaux venus qui constituèrent une aristocratie locale, le dialecte judéo-arabe marocain, dans toute sa diversité, est encore truffé d'espagnol dans le domaine lexical. Jusqu'au XIXe siècle, on continua même de traduire à Meknès dans des textes du droit juif, dans les responsa (les sh'elot u-teshubot), certains termes de l'hébreu en espagnol, pour qu'ils soient mieux compris par le lecteur.
Bien avant le protectorat espagnol de 1912, l'Alliance Israélite Universelle établit des écoles françaises au nord du Maroc. Sa première école fut construite à Tétouan en 1862. Vinrent après celle de Larache en 1864, et de Tanger en 1902. Cet avantage qu'avait la communauté juive du Nord du Maroc dans le domaine de la francisation scolaire entraîna, après la guerre, une émigration vers la ville moderne de Casablanca. Il est généralement admis que le processus inégal de scolarisation engendra inévitablement des écarts sociaux-culturels entre les communautés du Maroc et surtout entre les divers quartiers de la ville de Casablanca où habitaient les Juifs.
Ce qui est relativement méconnu, sont les vastes activités sociales et les œuvres de bienfaisances, aussi bien traditionnels que modernes, que déployèrent les dirigeants des communautés en faveurs des couches sociales déshérités, surtout dans les Mellahs des villes. C'est ainsi que l'on peut trouver des originaires de Tétouan, Tanger, Ceuta, Larache et Melilla à la tète de la plupart des institutions sociales et culturelles juives à Casablanca. Citons principalement S. D. Levy qui fonda la plupart des institutions sociales et éducatives de la communauté ; Alfonso Sabbah qui avec Jo Lasry et Daniel Levy qui étaient à la tête de l'association Charles Netter et regroupait en son sein tous les Mouvements de la jeunesse juive ; les écrivains Carlos de Nesry et Raphaël Benazeraf ; le ministre du premier gouvernement marocain le docteur Léon Benzaquen ; les hommes politiques de gauche : Meyer Toledeno et Marc Sabbah et David Benazeraf ; les militants communistes Sam Benharroch, Ralph Benharroch-Maudi, Jo Bendellac et Abraham Serfaty, Les juristes qui défendaient la cause juive
Helène Cazes Benattar, Akiba Benharroch et Salomon Benchabat. Enfin deux personnalités juives restées dans l'ombre : Sam Benazeraf et Isaac Cohen Olivar, qui grâce à leur médiation, fut conclu « l'accord de compromis » pour l'évacuation des Juifs du Maroc, en août 1961.
La symbiose judeo-ibadite -Pessah Shinar
Reste à considérer une différence de degré entre Ibàdites et Juifs du Mzab, ainsi que trois rites particuliers à ces derniers. La différence touche à leur attitude à l'égard des cimetières et des morts. L'attachement des Juifs à leurs ancêtres, considérés comme une sorte de corporation céleste d'êtres semi-mythiques, était, certes, empreint d'une profonde révérence mêlée de crainte superstitieuse; mais cela n'est en rien comparable à la place extraordinaire qu'occupent les morts 
chez les Mzabites. Dans leurs immenses nécropoles où tout Mzabite tient à être enterré, se réunissent périodiquement des clans entiers autour de leurs clercs pour commémorer leur ancêtre éponyme ou leurs cheikhs, prendre des repas communiels et distribuer des aliments (marüf); là, se rencontrent les délégations des sept qsür pour délibérer sur les problèmes intéressant l’ensemble du Mzab; c’est à cet endroit aussi que se tiennent des assises judiciaires et que les propriétaires s’acquittent de leur contribution annuelle, la tnüba. Naguère, au marché de Ghardaïa, le conseil municipal laïque avait la coutume, lors de ses délibérations, de siéger sur des pierres provenant de tombeaux, pour associer à ces délibérations le conseil des Mânes invisibles.
Nous avons un témoignage authentique sur cet état d’esprit dans une lettre adressée probablement par le Conseil des Douze au Chef d’annexe de Ghardaïa, en réponse aux admonestations dudit fonctionnaire au caïd qui avait omis de prendre les mesures qui s’imposaient lors d’une épidémie de typhus: “A Monsieur le Commandant Supérieur… Sachez que le médecin ne doit pas voir ni morts ni malades mzabites; vous avez fait là une chose mauvaise. Et vous n’avez pas à prendre des Mzabites comme soldats. Vous n’avez pas à changer les lois de nos ancêtres… Vous dites ô Français, que vos aïeux sont morts, que vous ne communiquez plus avec eux. Nous, Musulmans, disons que, alors même que leur chair et os sont décomposés dans la terre, nos ancêtres vivent et veillent sur leurs enfants. (ils) sont comme un lion dans la forêt… il mange quiconque veut le faire périr … Nos ancêtres vous disent : le gouvernement qui prendra un seul Mzabite comme soldat périra”.
Paradoxalement, l’aspect désolant des cimetières mzabites, parsemés de poteries crevées ou écornées, semble suggérer une attitude peu respectueuse envers les morts. Cette impression d’abandon n’est qu’apparente: la pratique des inscriptions funéraires étant bannie par les Ibàdites, les vases mutilés de façons diverses servent de repères aux familles pour reconnaître l’emplacement des tombes. Mais pourquoi l’usage de vaisselles? Serait-il une survivance d’un mobilier funéraire, comme en présentent beaucoup de sépultures primitives — et d’une croyance en la continuation des besoins terrestres du défunt dans sa tombe? De toutes façons, sur ce point encore, les Mzabites diffèrent des Juifs dont les tombes portent des inscriptions hébraïques indiquant nom et âge du défunt, date de décès, mots d’éloge funèbre, et parfois aussi, des graffiti représentant une bouteille et un verre. Seules les tombes dépourvues d’inscriptions sont garnies, à l’instar des tombes mzabites, de poteries mutilées — une bouteille (de vin) désignant un homme et un bol (de café) désignant une femme. Autre différence: les cimetières mzabites se distinguent de ceux des Juifs par nombre de constructions: qubba-s de forme carrée, conique et pyramidale, autels, stèles et oratoires. Chez les Juifs il existe un rite qui leur est propre: lors des obsèques d’hommes on jette sur le parcours du cortège funèbre un mélange de poudre d’or ou d’argent avec “du sol de la Palestine”.
On notera, enfin, trois autres rites pratiqués par les Juifs de Ghardaïa, auxquels les Ibàdites, paraît-il, sont également restés étrangers. L’un s’appelle Kittab et désigne les cérémonies marquant l’entrée de l’enfant juif à l’école religieuse à l’âge de cinq ans; un rite préliminaire s’appelant le “petit Kittab" a lieu à l’âge de quatre ans.
Selon Huguet (ibid.), cette cérémonie avait lieu à l’âge de 3 ans de l’enfant. Cette divergence pourrait peut-être s’expliquer par le fait qu’il y a un décalage de 60 ans entre les textes cités. Pour une description du kittàb v. Briggs, pp. 28-31
Chez les Mzabites on célèbre la fin des études coraniques, khatmet al-Qur'an et cette fête ne dure qu’un jour. L’autre rite particulier aux Juifs consiste en l’aspersion mutuelle, lors du premier jour de la fête de Shavuot, la Pentecôte juive, pratiquée par des groupes de jeunes gens appartenant aux deux soff de la Communauté. Cette coutume se retrouve aussi au Maroc, où elle était pratiquée, vers la même époque et de la même façon, par les Musulmans adultes et enfants, de certaines villes (Fès, Meknès, Rabat-Salé, Mazagan) et par certains tribus berbères (Ait Sadden, Ait Yüsi, Ait Warâïn). Westermarck pense qu’il s’agit là d’un vieux rite purificatoire berbère qui fut plus tard interprété comme un charme de pluie. Le nom arabe de la Pentecôte, ‘ansara, étant souvent représenté aux Maroc comme le nom d’une femme juive, pourrait indiquer une origine juive de ce rite berbère qui est d’ailleurs condamné par les toiba du pays. Une telle hypothèse s’accorde avec l’explication fournie par le Dr. Huguet selon lequel cette coutume commémorerait le miracle de Moïse faisant jaillir l’eau du rocher.
A noter la racine commune du mot ‘ansara avec l’hébreu 'asàrâ, assemblée de fête. A l’époque de losephus Flavius et du Tal- mud, ce dernier mot désignait la pentecôte, Shavuot, Cf. M. Jastrow, A Dictionary of the Targumim etc. (1926), p. 1103.
המשפט העברי בקהילות מרוקו- ספר התקנות-משה עמאר
שוב מצאתי בסי׳ קמ״ז טא״ה שהביא שם מוהרי״ק ז״ל, דברי רוב הפוסקים שהחמירו בענין הנז׳, והמחוור שבכולן, דלא איתמר זה אלא לכתחילה ולמצוה מן המובחר, אבל בדיעבד אפי׳ בכל שאר תנאים שנזכרו על פה, או נכתבו בשטר השליחות, אפי׳ קודם כתיבת הגט לא פסל, והוי גט כשר להתקיים התנאי, ולא לעיכובא איתמר. ואעפ״י שיש פוסק שהחמיר בזה אפי׳ בדיעבד, כבר נדחו דבריו לשם עיין עליהם. ולדעת המקילים הוי גט כשר, אפילו היבא דכתב התנאי בתוך הגט לאחר התורף, חוץ מתנאי הפוסל ע״פ, כגון חוץ, ואלא, דהוי דומיא דחוץ, דאפי׳ על פה הוא פסול וכ״ש אם כתבו בגט, דאפי׳ כתבו אחר התורף, וחזר ומחקו לא מהני להכשירו. ויש מי שהכשיר גם בתנאי חוץ, ואלא, אפילו כתבו בתוך הגט אחר התורף, ולא מחקו, כל שנתקיים התנאי הגט כשר. וכ״ש היכא דנכתב התנאי אחורי הגט, או בשטר השליחות. אלא שנדחו דברי המכשיר בזה. משום דהוי שיור בגט כשיתנהו בלשון חוץ ואלא, אליבא דעמודי ההוראה. 
אמנם בשאר תנאים, אסיקנא דכשר בדיעבד, אפי׳ היכא דכתבו בתוך הגט אחר התורף, וכ״ש אחריו, ואפי׳ יהיו כתובים בשטר השליחות קודם כתיבת הגט, וכ״ש היכא דהתנה אותם ע״פ קודם כתיבת הגט, דלא מיפסל בהכי בדיעבד, וכמו שפסק מוהרי״ק ז״ל בשם הר״ן ז״ל בסי׳ הנז׳. ולפי זה לא היה לנו לפסול גט זה שכתב ר׳ הלל, מחמת זכרון התנאי הנכתב בשטר השליחות, קודם כתיבת הגט, ולא נשאר בו רק בטולו הא', שהוא בטל מדאוריי', מטעם האמור בו, שחתם בו העד שלא כמצות הבעל, כי אם במצות ר' הלל שלוחו.
עוד ראיתי ונתון אל לבי, אופן התנאי הכתוב בשטר השליחות, והנה איננו כפול כתנאי בני גוב״ר לא בתחילת השטר, ולא בסופו. ובכן י״ל שנעקר התנאי ההוא מעיקרו, וכמאן דליתיה דמי. הואיל ולא נכתב התנאי כתיקונו והגט גט, אעפ״י שלא יתקיים התנאי. כדמוכח מדברי הרא"ש ז״ל שהביא טא״ה בסוף! סי׳ קמ״ז, ונמצא שאין כאן תנאי קודם כתיבת הגט כלל, ואם כן יהיה גט כשר, אפילו לדעת המחמירים. לולא הביטול הנמצא בו, מחמת חתי׳ העד שחתמו שלא במצות הבעל הנזכר. ועם היות שהרי״ף והרמב״ם ז״ל כתבו דלא בעינן כפל בתנאי דהוי' מעכשיו, וקי״ל דהאומר ע״מ כאומר מעכשיו דמי, דוקא היכא דאיכא בתנאי לישנא דמעכשיו מפורש, אמנם היכא דאיתיה בכח ע”מ, ולאו בפירוש איתמר כנדון דידן, כולי עלמא מודו דבעינן כפול, ואם לא נכפל כמאן דליתיה דמי, והגט כשר אפי׳ לא יתקיים התנאי ההוא, כדמוכח מדברי הרא״ש ז״ל, לולא בטולו של הגט הזה מחמת חתימת העד כדאמרן, וכ״ש לדעת חכמי אשכנז וצרפת שנהגו לכפול התנאי, אפילו היכא דאיתיה כמעכשיו מפורש, וכ״ש היכא דליתיה אלא בכח ע"מ כנ״ד, דלדידהו לא הוי תנאי זה תנאי כלל דליתיה כפול, וכמאן דליתיה דמי וק״ל. נאם יעקב עכ״ל.
ע״ב. והוסיך עוד וז״ל ויש תקון לגט הזה להצילה מעיגונא, אם לא נמצא הבעל לכתוב לה גט אחר כשר והוא כשיחזור השליח לכתוב גט אחר לשמה כדת וכהלכה, מכח שטר השליחות הנז׳, ימסרנו לה בעדי מסירה לבד, בלא עדי חתימה, ובהא סגי לה להתירה לעלמא, ואין לומר בנדון זה כבר עשו עדים שליחותן, ולא יוכל עוד לחדש לה גט אחר השליח הנז', אלא יכול הוא לחדש לה גט אחר מכה שליחותו הראשון הנז' כדמוכח בסי׳ קכ״ב טא״ה. גם אין לפסול גט כזה מטעם שלא קבע זמן לאיסורא על ר׳ מסעוד, דלא איתמר זמן לאיסור, כי אם לכתחילה. אבל בדיעבד, אם לא קבע זמן שרי. כדמוכח בסוף סי׳ קמ״ג מטור אבן העזר.
סיון שס״ג
ע״ג. בהיות שהחכמים השלמים מהם נוחי נפש ז״ל, ומהם חיים עדנה אל יחסר המזג, ראו שכמה אנשים עברו תורות, חלפו חוק, אחר שהם ממשכנים בית דירתם המיוחדת להם לדירה, ונשבעים בה׳ אלהי ישראל שלא משכנו ולא ימשכנו, ולא חשו לדברת שבועת אלהים, וחוזרים וממשכנים הבית לאחרים, ולא שמו אלהים לנגד עינם, ודברים שאין אש ומים מכלה אותם, שבועת שוא מכלה אותם, ובהיות שבעל הבית דר בביתו, לכן לא ישמע הקול אם כבר ממושכנת ותחתיה תעמוד הבהרת, לכן בראות החכמים השלמים, מצורף לעון שבועת שוא, הפסד ממון יתומים ואלמנות, והרבה מבעלי בתים שנותנים המעות שלהם על הקרקעות, ונראה להם שהוא בטוח. עם היות שמקדמת דנא בימים שעברו, היה דר בעל הבית בביתו המיוחדת לו לדירתו, והיה מתחייב בשכירות איש נכרי ומן הדין מותר. עכ״ז בראות החכמים השלמים קצתם נ״נ זלה״ה, וקצת בחיים, מחיה חיים יתן להם חיים ארוכים טובים ומתוקנים, שיש בדבר קצת הערמת רבית, מצורף לזה ההפסד הגדול אשר זכרנו, ועון שבועת שוא למעלה מכולם, לכן תקנו תקנה הגונה ונאה וישרה, שכל איש אשר ימשכן ביתו המיוחדת לו לדירתו, לא ידור בביתו אף אם יתחייב בשכירות איש זר, ולקיים כל דבר. ח״פ בעישור אחרון לסיון המאושר שנת ועלו מושיעים בה״ר ציו״ן לפ״ק, ותנתן דת בכל סופרי העיר הזאת באלמלאח יע״א, להבין ולהשכיל ממוצא דבר לעשות על ספר חקה ההסכמה הזאת וקיים עכ״ל. וחתומים כמהר״ר שמואל ן׳ דנאן ז״ל, וכמהר״ר שאול סרירו ז״ל.
אב שס״ג.
אוצר המנהגים והמוסורת לקהילות תאפילאלת וסג'למאסא-מאיר נזרי
מבוא כללי לתולדות ההלכה והמנהג בישראל א. השתלשלות התורה שבעל פה
- התורה ניתנה למשה מהר סיני, וממנו נמסרה ליהושע, הוא העבירה לזקנים ואלה העבירוה לנביאים עד לאנשי כנסת הגדולה(אבות א, א) [תקופת בבל, מדי ופרם].
- בימי בית המקדש השני(בתקופה היוונית) פעלו חמישה זוגות של חכמים שעמדו בראש הסנהדרין בארץ ישראל, הראשון – נשיא והשני – אב בית הדין: יהודה בן טבאי ושמעון בן שטח, הלל ושמאי, יוסי בן יועזר איש צרדה ויוסי בן יוחנן איש ירושלים, יהושע בן פרחיה ונתאי הארבלי, שמעיה ואבטליון(אבות א, ד-יב).
- התורה שבעל פה בצורתה הראשונית – המשנה – נשנתה על ידי התנאים, הם חכמי המשנה שפעלו במשך חמישה דורות, וביניהם: רבן יוחנן בן זכאי, רבי עקיבא,
רבי מאיר, רבי שמעון בר יוחאי ועוד [התקופה הרומאית]. היא נערכה סופית על ידי ר׳ יהודה הנשיא, בערך בשנת 200 למניינם.
המשנה כוללת שישה סדרים [=ש״ס] וסימנם: זמ״ן־נק״ט [= זרעים(ברכות ומצוות התלויות בארץ), מועד (שבת וחגים), נשים (משפחה ואישות), נזיקין(ממונות), קדשים(קרבנות ומקדש), טהרות(טומאה וטהרה)].
- האמוראים פירשו את המשנה בתלמוד הכפול: התלמוד הירושלמי שנערך בטבריה על ידי ר׳ יוחנן בשנת 400 למניינם, והתלמוד הבבלי שנערך בבבל על ידי רבינא ורב אשי בשנת 500.
- תקופת הגאונים נמשכה כ־500 שנה (1038-589), ופעלו בה ראשי ישיבות סורא ופומפדיתא שבבבל. הם השיבו לשאלות בהלכה לכל תפוצות ישראל, וביניהם: רב סעדיה גאון, רב עמרם גאון, רב שרירא גאון ורב האי גאון, חותמה של התקופה.
- כאן מתחילה תקופת הספרות ההלכתית, אנשי ההלכה, ראשונים ואחרונים.
א. עמודי ההוראה הראשונים הם: 1. הרי״ף (רבי יצחק אלפסי, מרוקו, 1013- 1103), שסיכם את הלכות התלמוד על פי סדר המסכתות בחיבורו ׳תלמוד קטן׳. 2. הרמב׳׳ם, המכונה ׳הנשר הגדול/ הוא רבי משה בן מימון (ספרד,
מרוקו, מצרים, 1204-1135), שחיבר את ספרו הגדול ׳משנה תורה׳(׳הי״ד החזקה׳) הכולל 14 חלקים על פי נושאים. 3. הרא׳׳ש (ר׳ אשר בר יחיאל),
שנולד באשכנז והיה תלמידו של מהר״ט מרוטנבורג, עבר לטולידו, בירת קסטיליה שבספרד, ב־1302, בהמלצת הרשב״א, ושם הרביץ תורה והעמיד תלמידים הרבה. 4. ר׳ יעקב בן הרא׳׳ש (גרמניה, ספרד, 1343-1269), ׳בעל
הטורים, הקרוי על שם חיבורו ׳ארבעה טורים,: א. אורח חיים – חיי יום יום,
שבת וחגים; ב. יורה דעה – דיני כשרות; ג. אבן העזר – דיני משפחה ואישות;
ד. חושן משפט – דיני ממונות.
ב. האחרונים שהעמידו את ההלכה בצורתה הסופית הם: 1. רבי יוסף קארו (ספרד, תורכיה, ארץ ישראל, 1575-1488). המפורסם בחיבוריו: ׳בית יוסף, – ביאור על ארבעת הטורים; ׳כסף משנה, – פירוש על ׳משנה תורה, לרמב״ם,
רשלחן ערוך, – קיצור ה׳בית יוסף, המחולק לסימנים ולסעיפים. 2. ד משה איסרליש (הרמ״א) (פולין, 1572-1520), שחיבר את ה׳מפה׳ – הגהות על ה׳שלחן ערוך, שנדפסו בתוכו, אך רק במקום שמנהג בני אשכנז שונה ממנהג בני ספרד.
ב. המנהג – גדרו ומקור סמכותו
על המנהג, גדרו וסמכותו הקדיש החוקר דניאל שפרבר בחיבורו בן שמונת הכרכים דיון רב ומגוון, ובכרך ח נכללת ביבליוגרפיה מקיפה ביותר על הנושא.2 להלן חלק מדבריו ומדברי אחרים.
תוקפו של דין תורה נשען על הקבלה מסיני. כיוצא בזה, דיני חכמים נשענים על הצו ׳לא תסור,. אולם מה גדרו של מנהג, ומה מקור סמכותו?
על פי מקורות שונים גדרו של מנהג וכניסתו לתוקף מחייב מצריך כמה תנאים: עליו להיות מנהג ותיק, שכיח ותדיר, שהתפשט בכל העיר כמנהג של רבים ולא של יחידים, אינו שנוי במחלוקת ואין עליו ערעור. למעמדו של מנהג ולהתקבלותו ידועים כמה ביטויים מן התלמוד, כמו ׳פוק חזי מאי עמא דבר,, ׳הכל כמנהג המדינה, וכן ׳מנהג אבותיהם בידיהם,.
מה מקור סמכותו של מנהג? על כך יש כמה תשובות. רב שרירא גאון שואל: ׳מנלן דמנהגא מילתא היא?, ומשיב: דכתיב ׳אל תסיג גבול רעך אשר גבלו ראשונים, (תורה תמימה, דב, יט, יד).
הרשב״א, בהתירו את המנהג שנהגו להזכיר לציבור את אמירת ׳יעלה ויביא, בין קדיש לתפילת מעריב, מסכם וכותב: ׳ופוק חזי מאי עמא דבר וכן נוהגין בכל מקום ולא מיחה אדם בדבר, (שו״ת הרשב״א, סימן רצג). הרא״ש כותב דברים דומים: ׳הלך אחר המנהג, דיש לתלות שנראה לגדולים שהנהיגו המנהג שהלכה כך (שו״ת הרא״ש, כלל בה). גם מהר״י קולון כתב: ׳דאין יתכן מנהג קבוע שיפול בו הטעות לעשות מגד כל חכמי הדור׳(שורש נד). בסגנון דומה כותב גם הבית יוסף בנושא היתר שימוש בקדרות חדשות ביום טוב: ׳וכן המנהג פשוט היום ומעולם לא ראינו מי שפקפק בדבר׳(טור או״ח, סימן תקב). כיוצא בזה כותב מהרש״ם בהתירו מקווה המחומם בגוף חימום פנימי לרחוץ במים חמים בשבת: ׳סוף דבר, כן נהגו כל עמא דבר בפני גדולי ישראל׳(שו״ת מהרש׳׳ם, חלק ג, סימן קט). גם המגן אברהם הביא בשם מהרא׳׳ש ש׳אמרינן מנהג עוקר הלכה, דודאי כך קיבלו אבותינו איש מפי איש׳(או״ח סימן תרץ, סעיף כא). הרי אפוא שתוקפו של מנהג נובע מהתפשטותו בעם בלי שיצא עליו ערעור של חכמים בדורו.
הערת המחבר: על מקור תוקף המנהג ראה ד׳ שפרבר, מנהגי ישראל, כרך א, ירושלים תש״ן, פרק א, עמ׳ כ-כג (להלן: מנהגי ישראל); על כוחו וסמכותו של המנהג ראה שם, פרק ב, עמ׳ כד-ל. ביבליוגרפיה נבחרת על מנהגים ראה שם, כרך א, מבוא והערות שם, וכן בכרך ב, פרק א, עט׳ א-טז, ׳מהות המנהג ותקפו', ונספח שם, עמ׳ יז-כב. על פשרה במנהג ראה שם, פרק ב, עט׳ כג-סז ונספח שם.