מורשת יהדות מרוקו

אמר ניקולאו: היהודים היו אם המליצות, כאשר גדלו קטניהם על ברכי ספרי הבריבייא, והם עצמות המליצה, ומי שיבקש לדעת איך ידבר להמשיך  רצון המלך יראה דברי אביגיל עם דוד, ומי שירצה להבין איך יספר שבחי האל ומחלליו יראה תפלת חנה, ומי שירצה לדעת דרך תלונה ותרעומת יעיין בדברי יהודה עם יוסף כאשר נגש אליו.

אמר המלך: היש להם השירים השקולים?

אמר ניקולאו: היא מלאכתם הטבעית ללויים במקדש. וברומי, בין הספרים  שהובאו מירושלם, ראיתי בגנזיו ספר, חברו איש אחד, נקרא לאזרו הלוי, אשר יתחיל מכדור הארץ, ואם יש לה תנועה, ולמה באמצע עומדת, ואומר על זה שיר שקול משובח, כפי מה שהבינו נבוני הנוצרים ומשוררי היהודים! אחר כך ידבר מהאבנים טובות והצמחים וסגולתם, ועושה על זה שיר מהולל! אחר זה ידבר במין האדם ומחלקו לארבעה חלקים, והם: החכמים,והסוחרים, ואנשי מלחמה, ועובדי אדמה, ואומר עליהם שירים אשר דוד היה תמה מהם! אחר זה ידבר בסדר ארבע יסודות ואומר שיר. אחר זה עולה לשמים, ומתחיל מן הלבנה ותועלותיה ותנועתה ואומר שיר, וכן בכל ככב וככב. אחר זה ידבר בשנים עשר מזלות באיכותם וגדולתם ואומר שיר. אחר זה ידבר בעשרה כתות של מלאכים וכמה משרתים את פני ה׳ ואומר על כל אחת שיר. אחר זה  ידבר בארבע צורות הקדש מן החכמה לאין שיעור.

אמר המלך: אחת שאלתי ושתים שמעתי, כי יש להם מן החכמות יד ושם, ועתה אני תמה מן המאמרים שנאמרו בשם התלמודיים יוצאים מההקש ומופתי החכמה, ויהיה מה שיהיה, כיון שבאנו לדבר בסדרי העולם והטבע שאלות יש לי אם תשיבני, כי כבוד מלכים חקור דבר.                                                                              

אמר ניקולאו: שאל, אדוננו, ויש לאל ידי.

שאלה ראשונה: אם יש סבה טבעית לעמידת הארץ באמצע העולם? ואיך לא תטה לאחד מן הקצוות?

תשובה: בהתחלת הבריאה נבראו שמים וארץ יחד מחמר אחד, לכן הם באהבה כשני אחים מבטן אחד, ולכן כל חלק וחלק מן השמים יאהבנה וימשכנה אליו, וכיון שכל חלק וחלק מושכת ואין כח בשום חלק יותר על חבירו בהמשכה — נשארת באמצע כלם.

אמר המלך: אבל אני אומר להפך שישנאוה השמים לגריעותה, וכל חלק מרחק אותה בשוה ונשארה באמצע.

אמר ניקולאו: גם זה סברת ארסטו היא, ועדין יש סברת ן׳ סיני אשר אמר, כי הארץ מרכז והשמים עגולה, ומטבע המרכז לעמוד באמצע.

אמר המלך: לכל אלו יש תשובה, והנכון יראה מה ששמעתי בשם התלמו­דיים שברצון האל ומאמרו עומדת, והוכיחו ממאמר איוב שאמר: ״תולה ארץ  על בלימה״.

שאלה: איך בבטן הארץ יולד הזהב והמרגליות המאירות, כי איך עפר חשוך ועכור יוליד דבר מזהיר? תשובה: מניצוצות השמש והככבים נבראו.

אמר המלך: ואיך יפעלו בבטן הארץ?

השיב ניקולאו: ואיך נוצר הולד בבטן אמו? ולכן אמר דוד: ״רוקמתי בתחתיות ארץ׳, להשוות זה לזה. ויותר מתמיה בריאת הפירלה, והיא מקלי­פת חיה הנקראת בערבי ״צריף״, ואותם קליפות הולכות בים, ויום אחד בשנה אשר ירד מטר עולות ממעמקי ים ופותחות, כי הם כמו שתי אזנים זו על גב זו, ומקבלות הטיפין וסותמות, ושם נבראת הפירלא ומטבעה לחזק הלב והעינים.

אמר המלך: אני לא כן שמעתי, אלא שבים אוקיינוס יעלה רוח חזק ומעלה גלים, ואותה חיה אשר אמרת פותחת פיה ושואבת מן המים, ולימים פותחת פיה לקראת ניצוץ השמש, ומזה נבראת האבן ההיא. וכל אלו הם דברים של תמה.

אמר ניקולאו: ומה יש בעולם שאינו דבר מתמיה? וכבר אמר דוד: ״נפ­לאים מעשיך ונפשי יודעת מאד״, רצה לומר: יודעת מאד אבל לא הכל, ומי יתן סבה להמשכת הקאלמיטה את הברזל?

אמר המלך: אני שמעתי שרצה לומר: נפלאים הם מעשיך ויותר נפלא איך נפשי יודעת, וזהו לשון ״מאד״, אבל לפירושך, דוד היה מתפאר במה שאפשר שלא היה בו, כי ידענו קוצר המשיג לכל חכם לבב. ומה שאמרת מן הקלאמיטא ראיתי כתוב שיש בה מטבע הברזל, ולכן מושכת הברזל, כי כן טבע כל דבר, לקרב הדומה לו או מטבעו.

שאלה ג׳: הצמחים איך יצמחו לצד מעלה? שאעפ״י שיש בהן ב׳ יסודות פונות למעלה, והם האש והאויר, כבר יש בהן יסוד הארץ והמים  אשר לכבדותם היה נראה שיספיקו להכריח השני יסודות קלים, או לפחות שיטו הצמחים לאחד הקצוות ולא למעלה.

תשובה: יש בהן נפש צומחת שמכריח השני יסודות אשר הם כבדות לשיעלו למעלה. וכבר היה לי ויכוח עם אחד מחשובי מלכותך, הוא דון יוסף בינבינישטי, ואמר לי שהתלמודיים הרגישו הספק שנסתפק לאדוננו, ואמרו כי זה מכח הככבים אשר אמרו זה לשונו: אין לך עשב למטה שאין לו כוכב  למעלה ואומר לו גדל!

שאלה די: מה טבע מחייב השתנות הגוונים בצמחים?

תשובה: כאשר יגבר יסוד המים יטה ללבן, ואם יגבר יסוד עפר יטה לש­חור, ואם יגבר יסוד האש יטה לאדום, וכן בשאר הגוונים טעמם מבואר  בספרים.

שאלה ה׳: מדוע האילן עב למטה ודק למעלה?

תשובה: מפני שאין כח ביסוד העפר והמים לעלות כל כך.

שאלה ו': מדוע החיות חזקי החוש יותר מהאדם? כי אמרו שהאריה שומע למרחוק מאד, והעורב מריח למרחוק, וכן הדבורים, והנשר רואה כמה פרסאות.

תשובה: כל אלה אין להם אלא חוש אחד, ובו ימשכו כח שאר החושים, והוצרך אותו כח בחזוק, מפני שבזה נמשך מציאת המזונות לאותו חי, והנה כל החיות יראים מן האריה ונחבאים בין הסלעים והאילנות, ואלו האריה לא היה שומע מרחוק כשהשור גועה היה קשה לו למצוא טרף, וכששומע מרחוק  מאד שאג ישאג, כי ראה שלא יוכל להגיע שם ביום ההוא, כפי מה שראיתי בספר.

שאלה ז׳: מדוע לא נתן לאדם גבורת האריה?

תשובה: אדוננו המלך, אין זה משאלותיך, כי כן תשאל: מדוע לא עשה האל את הזבוב פילוסוף, והיתוש נביא, והאדם כוכב בשמים? וכבר מצינו לאדם גבורה יותר מן האריה, שהרי דוד הכה האריה.

אמר המלך: דוד בעת ההיא עדין לא היה מדבר מכח הנקרא אצלנו איש־פריטו שאנטו ולמה נאמינהו?

השיב ניקולאו: כבר ראיתי כיוצא בשחוק עשו ברומי, כי בא לשם, לא נודע מאיזה מקום, שור גדול, אמיץ, אשר המית מאה אנשים, ואמרו הטבעיים שהשור יש לו כח במצח כל מה שיש לאריה בידיו ובצפרניו, ובא גבור אחד ובאגרופו הכהו במצחו והמיתו, ואחר כך צלאו ואכלו כלו באכילה אחת.

השיב המלך: מה החלום הזה אשר חלמת? וכי יש אסטומכא סובלת אכילת שור אחד?

אמר ניקולאו: ויותר מזה ראיתי והוא מושטרו אחד, רומו שני אמות, ורחבו אמה, וראשו בלא עור אלא עצם הקדקד לבד, ואין לו אזנים, אבל חור אחד לאחורי הראש, ואמרו כי משם שומע, ובכל יד שני אצבעות, והרגלים כרגלי הסוס.

אמר המלך: כבר יצאת ממחיצת חכם ונכנסת במחיצת השוטים, וכי באת לחזק כזב אחד עם כזב אחר?

אמר ניקולאו: והלא נמצא בספר בעלי חיים שיש אנשים באיים הרחוקים שאין להם ראש ועיניהם בחזה.

אמר המלך: ומה זה תמיהה ? אני אראך בממלכתי אלף אנשים שאין להם ראש, וגם אתה כאחד מהם.

שאלה ח׳: מדוע הנחלים הולכים אל הים והוא אינו מלא?

אמר ניקולאו: ואם אין לי ראש איך אוכל להשיב?

אמר המלך: מטבע כל אדם לכעוס אבל מהרה ישקוט, ואם ינוח כעסו בו נתפרסם לכסיל, כי כן אמר החכם: ״כעס בחיק כסילים ינוח״.

תשובה: בקצור, שהשמש שואב כל אותו תוספת.

שאלה: אמרו, כי מלך צפון כסה פני סוס לנסות, והזמינו לו את אמו, ובא עליה, ואחר שגילו פניו וידע, עלה להר והפיל עצמו משם, והלא עשו הסום בעל שכל ומצווה ועושה?

תשובה: האל שם בו אותו טבע להוכיח בו בני האדם.

שאלה ט׳: מדוע השלג לבנה שכיון שהיא מן המים היה ראוי להיות  דוגמתם?

תשובה: המים לבנים הם כשלג, אלא ששכונת העפר גורמת להם ערבוב,

ואחר שהוציאם העב ממקומם, האויר והחום מדקדקים ומזככים אותם עד ישובו לטבעם.

שאלה י׳: מדוע הברד ירד קטן ועגול לפעמים, ולפעמים אינו כן?

תשובה: הבא עגול וקטן בא ממרחק גדול, והאויר מקיפו ומקטינו, שאוכל ממנו ומעגל אותו, והבא מקרוב לא הספיק הזמן.

שאלה י״א: מדוע בקיץ טפות המטר גדולות?

תשובה: שהחום מקבץ החלקים אלו לאלו ונעשות טפות גדולות, כי המים בורחים מהחום, ומתקבצות אלו עם אלו להתחזק כנגדו.

שאלה י״ב: מדוע הגלגלים מהם תנועתם מאוחרת ומהם תנועתם מהירה? ויש מהם מקיפים העולם ומהם לא?

השיב ניקולאו: חייך, אדוננו, לא תשאל לי מן השמים, ואני אפילו מה שלמעלה מגג ביתי איני יודע, ואמרו החכמים כי מה שנאמר בטבעיות — רובו אמת, ובלמודיות — רובו שקר, ובאלהיות — כלו שקר, כי אין בכח  שכל אדם. עד כאן.

מלחמת בדר הגדולה (16 במרס 624)

חודש מרס היה התקופה של השיירה הגדולה של העיר מכה, שהיתה צריכה לחזור מסוריה. בראש השיירה עמד אבו ספיאן והשתתפו בה רבים מאוד מאנשי מכה. היו בה 6,000 משאות גמל. היתה זו הזדמנות יוצאת מן הכלל. על כן יצאו הפעם לא רק המהגרים, אלא גם אנשי אלמדינה, בסך הכל 305 איש, שאת כולם אנו מכירים בשמם (בני משפחותיהם קיבלו לאחר מכן קיצבה מיוחדת ושמותיהם ותולדותיהם סופרו שוב ושוב).

לאבו ספיאן, ראש השיירה המכית, נודע הדבר. הוא היה איש חכם וזהיר. לפיכך שלח שליח למכה, והשיירה הגדולה הצליחה להתחמק. אנשי מכה יצאו בינתיים למלחמה, כדי להגן על השיירה, אך לא רצו לשוב לבתיהם, אלא, כמנהג הערבים — להפגין. על כן הלכו אל בדר (זהו מקום הנמצא בפרשת־דרכים בין אלמדינה והים, על הדרך בין סוריה למכה), ישבו שם שלושה ימים ושלושה לילות, שחטו גמלים שתו יין, המזמרות זימרו, והם דימו בנפשם שטיול צבאי זה יעבור בשלום. מוחמד ומוסלמים לא ידעו כי השיירה הגדולה התחמקה וכי לפניהם אויב מזויין, שהיה כמספרו פי שלושה מהם, כ־900 איש. כשנודע הדבר היתה זו אכזבה גדולה ומוסלמים חפצו לשוב. אולם היתה זאת גדולתו של מוחמד, שראה בשינוי בלתי צפוי זה יד אלהים. הסורה השמינית, שרובה מוקדש למלחמה זו, מראה לנו היטב את מצב הדברים, ביחוד את המצב הקריטי ביום שלפני המערכה (סורה 8, פסוק 5—9):

הלק מן המאמינים לא אבו (לא רצו להלחם)

 והתווכחו אתך על האמת אחרי שנודעה בעליל

(אחרי שמוחמד הכריז שצריכים להלחם)

כאילו הובלו למוות בעודם רואים אותו…

כאשר שאלתם עזרה מריבונכם והוא ענה לכם :

אני אעזור לכם באלף מלאכים הבאים זה אחר זה.

משניגלו אנשי מכה, והמוסלמים ראו שבמקום השיירה של אלף גמלים העמוסה שלל רב היו לפניהם אנשים מזויינים, נפל מאוד לבם בקרבם. הנביא התפלל בדבקות והזכיר לאלהים שעליו לקיים את הבטחותיו, מה שהפליא מאוד את אחד מחבריו. בלילה האחרון שלפני המערכה נפלה שינה עמוקה על הנביא, ואחרי שהקיץ משנתו

היה בטוח בעזרתו של אללה. הוא לקח חופן חצץ וזרק אותו נגד האויב והמלחמה החלה. בעצם נסתיימה המלחמה תוך כדי התחלתה, כי אנשי מכה שבאו לטיול צבאי לא העלו על דעתם, שהמוסלמים יעיזו לצאת למלחמה נגדם. ומה שמסופר לנו אינו מלחמה אלא בריחה וקצת שחיטה בשעת הבריחה. היה הבדל יסודי בין אנשי מכה לבין המוסלמים, שנלחמו בעד משהו וידעו שאם ינוצחו הפעם יהיה זה הסוף. על כן עמדו שקטים כמו חומה והתקדמו בשורה לעומת אנשי קריש, אשר לפי המנהג הקדמון היו בודדים וכל אחד ציפה שיתבעו אותו לדו־קרב. לעומת 14 מוסלמים נפלו כ־50 מאנשי קריש וכמספר הזה נשבו. מוחמד רצה לטבוח את השבויים, אך שוביהם לא הסכימו לוותר על כסף הפדיון. רק אחדים נטבחו, אלה שמוחמד ביקש לנקום בהם במיוחד. המלאכה העיקרית עתה היתה איסופו של השלל וחלוקתו, ביחוד גמלים, נשק ובגדים. על כן נקראת הסורה השמינית, שברובה היא מוקדשת למלחמת בדר, בשם ״סורת השלל״ (״סורת אלאַנפָאל״). מוחמד בחכמתו הרגילה הכריז מיד, כי השלל הוא לאלהים ולשליחו. דבר זה אמנם לא נעם ללוחמים, אבל זאת היתה העצה הנכונה, שכן הריב בין יורדי המלחמה ובין היושבים על הכלים פרץ מיד, ואלמלא הכרזה זו וחלוקת השלל בידי מוחמד היה הכל מתפורר. בסורה 8, 42, אנו רואים כבר את החוק, שחומש הביזה הוא למוחמד (כידוע, זו גם הלכה יהודית עתיקה). כאן נסיון ראשון ליצור מעין קופת־מדינה.

תוצאות מלחמת בדר; המצב באלמדינה

לפי מספר המשתתפים היתה זאת מלחמה קטנטנה: 300 נגד 900. אולם לפי התוצאות היתה זאת אחת המערכות המכריעות בהיסטוריה העולמית, כי היא קבעה את תקומתה של התיאוקרטיה המוסלמית, שמכאן ולהבא יהיה בה מוחמד סמכות שאין לערערה. הנוסחה ״אללה ושליחו״ חוזרת ונשנית מכאן ואילך בלי הרף, עד שמוחמד מכריז: לא אתם הרגתם אותם אלא אללה הרג אותם (במלים אחרות: אני שהדרכתי אותם). הוא חוזר וחוזר על רעיון זה. התוצאה המיידית היתה הגברת התעמולה למלחמת־מצווה, שהרי ברור היה, כי הדם הרב שנשפך אינו יכול, לפי המושג הערבי, להשאר ללא נקמה.

אולם רוב אנשי אלמדינה היו בלתי מרוצים ביותר ועדיין ממורמרים על שאיש מבחוץ הכניס אותם אל עסק ביש זה, ועכשיו עליהם לצאת למלחמה גדולה עם האויב שכלל וכלל אין לזלזל בו. אמנם, אנשי מכה לא היו מטבעם אנשי מלחמה (עד כמד שלא היתה להם כוונה לצאת למלחמה יכולים אנו לראות מכך, שאפילו אחרי הפשיטה, בה הפרו המוסלמים את החודש הקדוש — דבר שנחשב לחטא חמור — לא יצאו למלחמה). אך אנשי מכה היו עשירים וגם השיירה שהזכרנו הביאה לה: הרבה כסף, וכידוע משמש הכסף במלחמה גורם חשוב. לאנשי מכה היה כסף, על כן יכלו לשכור בדווים ושכירים אחרים. משום כך היו אויב מסוכן.

הקוראן מלא עתה הטחות נגד האנשים שמוחמד קורא להם ״ מֻ נָ א פִ ק וּ ן ״, מלה חבשית המתורגמת כסעפים (אנשים הפוסחים על שתי הסעיפים), כלומר, אנשים שאינם מצטרפים אל האסלאם, אך גם אינם מתנגדים לו. מוחמר מתחיל עתה בשיטה של סילוק אנשים בלתי רצויים מבין אלה. קודם כל הוא מתחיל באנשים בלתי חשובים, כדי לבחון את דעת הציבור. שיטתו של מוחמד היא זו: הוא שולח תמיד אנשים מבעלי הברית או מבני משפחתו של ״הנידון לרצח״ לבצע את המעשה, כדי שלא תתעורר שאלת הנקמה בין המשפחות. כך נרצח בתור ראשון משורר זקן, שמסופר עליו כי אמר: מה קרה לאנשי אלמדינה שלבם חלוק בשביל איש שבא אליהם מבחוץ, והיום המותר והאסור אחד ? כלומר, שכל המושגים המוסריים, שפעם היו קודש, הפכו חולין, שהאסור והמותר נתבטלו. (המשוררים בימים ההם היו האנשים שהביעו את דעת הקהל). מוחמד שולח לרצוח גם את המשוררת עַצמַא, שאף היא הוכיחה את בני ית^׳רב על שהם סרים למשמעתו של איש זר. מוסלם ממשפחתה נענה לבקשת מוחמד והרג אותה על משכבה, כשתינוקה הקטן ישן בחיקה.

משום מה העורכת משמיטה את העובדה שהמשוררת הייתה יהודיה.( הערה אישית שלי-אלי פילו)

על שום מה מספרים לנו המקורות המוסלמיים את הדברים האלה ? — כדי להראות את גדולתו של מוחמד ואת גודל השפעתו: בא האסלאם ומחק את הבריתות ואת יחסי המשפחה הקודמים. התוצאה של רציחת המשוררת היתה, כפי שמוסיפים המקורות, שמשפחתה התאסלמה!

מעיין השדים – עין אלג'ין

עימנואל שבבו..

לאחרונה, נודע לי שהאיש היקר הזה שנתן לי את הספר במתנה, הלך לעולמו..

יהי זכרו ברוך, ספר מוקדש לעילוי נשמתו…

השומרים

ברובע היהודי הסתובבו בלילות שומרים ערבים. הם קיבלו את משכורתם מעירייה לבשו מדים שהבדילו אותם משאר ערביי העיר והיו מצוידים בפרגולים. לוותיקי צפת זכור היטב ראוף השומר שמידי ערב היה מופיע ברחוב היהודים עם פרגול שבידו, דמות חביבה ומגודלת אשר השרתה בטחון ושלווה בלבבות. את יתר שעות הלילה איש לא ידע היכן הוא בלה מאחר שכלם נמו את שנתם מראשיתו של לילה. גם בימי החרדה שלפני מאורעות תרפ״ט נראה ראוף השומר ומגלבו בידו בשכונת היהודים. אבל אז הוא כבר סמל כח מעורר ספקות. האם הוא יצטרף לתוקפים? צמרמורת אחזה בנערים למראה השוט.

אבל היו זמנים אחרים. רפול היה סוחר זריז וחרוץ. את שני השומרים הערבים, עביד הנא וסלים מיסטו, הוא שכן בחדר העלייה הקטן שעמד מול ביתו וחנותו. בכך היה בטוח שהשיג שמירה מרבית לרכושו. השנים היו שקטים ומתמידים על משמרתם. לאחר סיור הערב השגרתי ברחוב, עלו השנים לעליה קטנה שהעמיד לרשותם הסוחר ללא תמורה ובלו בה את לילם בנעימים. מספר ניסים מפי אביו רפול: באחד מלילות הקיץ החמים פרשתי מזרון על המרפסת ושכבתי לישון. בשולי המרפסת היו סדורים למראשותי פחים ובהם אדמה ופרחים. היתה זו הגינה הצפתית המצויה. לפתע התעוררתי לקול רעשים שעלו מהחנות שמתחת לבית, הרמתי את ראשי והבחנתי ברורות בשתי דמויות העוסקות בפריצת המנעול הכבד התלוי על דלת החנות. ראשי דמויות היו עטופים בכפיות לבנות לבל יזוהו. זינקתי מהמזרון ונטלתי בידי פח של פרחים, פח כבד מלא אדמה.

הני כלבים! את ראשיכם ארוצץ בפח הכבד שבידי". שתי הדמויות ברחו ונעלמו בסימטאות החשוכות. המשכתי לצעוק אחריהם ולשלוח באמותיהם את מיטב החרפות שהפועלים הערבים היו נוהגים להשמיע ביניהם.

משנרגעתי הצצתי בעליית השומרים והנה היא ריקה. כעבור כמה דקות הופיעו בקצה הסמטא עביד וסלים השומרים.

" מה קרה אדון רפול״ קראו לי מבוהלים.

-" גנבים ", צעקתי ״היו כאן גנבים״.

השומרים אצו לכיוון החנות והצטרפו למבול הקללות על ראש כל הגנבים שאינם ישנים בלילות ואינם מניחים לאנשים הגונים לישון.

רק אז קשרתי בין העלייה הריקה לבין השומרים-הגנבים. אבל השתתפתי בקללותיהם מתוך נימוס.

השותפות

סלים חזר משירותו בן השנתיים בצבא השולטן התורכי. היה זה עם תום מלחמת העולם הראשונה. אביו שהיה סוחר אמיד ומצליח, ירד מנכסיו בהדרגה במשך ארבע שנות המלחמה ולא היה בצרורו הנקוב כדי לממן פתיחת עסק עבור בכורו שחזר מזה רעב ואכול כנים.

לעומתם מאיר נחום, שאר בשר הידוע בקמצנותו המופלגת, הצליח לצבור פרוטה לפרוטה והגיע להון עתק של אלף לירות, צרורות וחבויות היטב. מאיר נחום היה חשוך צאצאים לאחר שהיה שרוי עם אשתו מזה עשרים שנה. נפשו כלתה לבן. הפתרון היחידי היה נישואין שניים אשר להם הסכימה זוגתו הצנועה והכנועה. על קמצנותו התהלכו ספורים רבים. הוא נהג לנעול זוג נעלים במשך שנים עד אשר בצבצו בהונות רגליו מבעד לחורים שנבעו בפני הנעלים. הוא מאן להחליפם בטענה שהתורים מאוורים את רגליו. או על אשתו טובת הלב אשר בכלותה לכבס את כבסיה נאותה לתת לשכנתה העניה את שארית המים החמים ששפתה על גחלים. אך הבעל שהגיע לפתע הביתה אסר עליה להעניק חינם מים שחוממו על גחליו. לסלים היתה אחות כבת שלוש עשרה, בת זקונים לאביו. מאיר נחום קיווה בסתר לבו שקרובו, שירד מנכסיו, יאות להשיא לו את בתו הקטינה. הוא ידע היטב את מצבה הדחוק של המשפחה והציע לסלים לממן חנות מכולת משותפת. ההצעה נתקבלה בברכה ועוד באותו ערב הזמין מאיר נחום את שותפו החדש לארוחת ערב בביתו. לאחר סגירת החנות ותפילת מעריב סרו השנים לבית המארח ומצאו את הרעיה מכינה אטריות ובוזקת עליהם פתיתי גבינה צפתית מלוחה. מאכל ערב לכל הדעות. אך האישה שלא היתה מורגלת לקבל אורחים, הכינה בסיר זעיר אטריות שנעשו מאוקיית קמח בלבד. המארח לא התבלבל וחלק את האיטריות לשלוש צלחות. אכלו וברכו ברכת המזון וסלים הצהיר שמזמן לא נהנה כל כך מאטריות. עם שובו לביתו בקש מזוגתו שתכין עבורו ארוחת ערב למלא את בטנו ההומיה מרעב. סלים קנה ומכר ועשה חיל בעסקיו. הוא נהל את החנות והשותף העשיר הסתפק בביקור יום יומי והלך לבית רגוע ושליו לאחר שראה שהחנות עומדת על תלה וכספו מובטח. עברו שנתיים והתקוות לנשואי הבוסר דעכו ונגוזו. ביום בהיר אחד הוא בא אל שותפו בדרישה חד משעתית, לאמור: ״הב לי את כספי״! כל טענות השותף, שיש לערוך מאזן ולראות שמא יש הפסדים ואולי גם רווחים, נפלו על אוזן ערלה. הוא באחת: ״את כספי אני דורש מייד״

סלים שהטיב להכיר את בעל דינו ידע שאין מנוס מבצוע הפרוק המפתיע. הוא זמן כמה מנכבדי השכונה ובראשם חכם שלמה וחכם סעדיה ובנוכחותם סוכמו הדברים דלהלן: בעזרת השם, סלים ישלם למאיר נחום סך ארבע מאות לירות פלשטינאיות טבין ותקילין ולא יחסרו מיל אחד, דהינו הסכום שהוא הכניס לשותפות בשעתו.

מאידך לא יהיו למאיר נחום בעתיד כל תביעות על רווחים כשם שלא יהיו נגדו כל תביעות על הפסדים.

ההסכם נכתב, בכתב חצי קולמוס, ע״י חכם סעדיה והצדדים חתמו על הניר שהופקד בידי חכם שלמה למשמרת.

מן הראוי לזכור כי באותם הימים הלירה היתה איתנה כצוק סלע ולא אבדה מטעמה ומערכה כהוא זה ברבות הימים.

למחרת חזר סלים מתפילת ערבית לחנותו, הסתגר בה והעלה אור במנורת הנפט. מאוד רצה לדעת מה נותר לאחר ״הקזת הדם״ הגדולה, הוא ספר ומנה, חישב וחישב ומצא שהצטברו רווחים נאים. הוא רשם את סכום הרווח על קופסת סיגריות והלך הביתה שמח וטוב לב.

מאיר נחום סר לחנות כעבור כמה ימים מתוך הרגל. עינו האחת (הוא היה שטום עין) צדה קופסת סיגריות ריקה מונחת על הדלפק ועליה הבחין בכתב ידו של השותף לשעבר. הרים את הקופסא וקרא את סכום הרווחים וחשך עליו עולמו. אך ההסכס החתום היה שמור היטב במגרתו של חכם שלמה ולא ניתן היה להשיב את הגלגל לאחור.

,עדי ראיה מספרים שהוא הטיח את ראשו בכותל מרוב צער על אובדן הרווחים.

השירה הערבית-יהודית שבכתב בצפון אפריקה

עיונים פואטיים, לשוניים ותרבותיים

יוסף שטרית משגב ירושלים

שנ"ד – 1994

פתח דבר

מחקר זה המוגש כאן אחרי תקופה ארוכה של חיפושים, של איסוף ושל תהיות, מטרתו להגיש פרקים ראשונים מתוך מחקר רב־שנים על השירה הערבית־יהודית שהיתה בשימושן של הקהילות היהודיות בצפון־אפריקה מאז המאה הט״ז ועד לימינו. במסגרת מפעל מחקר זה נעשה ניסיון שיטתי לאתר ולרשום את מכלול היצירה השירית בערבית־יהודית האצורה בדברי דפוס ובמיוחד במאות רבות של כתבי־יד המפוזרים בספריות ציבוריות ופרטיות ברחבי העולם, כדי לבדוק את היקפה של יצירה זאת, לחקור את מבניה הפואטיים והלשוניים ולפרסם את קורפוס השירים המרכיבים אותה. בד בבד עם איתור השירים שבכתב ערכתי מחקרי שדה נמשכים ברחבי הארץ, בקרב יוצאי מרוקו בעיקר, לרישום השירה הערבית שבפיהם ובמיוחד בפיהן של הנשים היהודיות שאצרו בזכרונן כל אותה שירה עניפה, שהועברה בעל־פה במשך הדורות מאם לבתה. הן בשירה שבכתב והן בשירה שבעל־פה הצלחתי לרשום מאות שירים, חלק נכבד מהם בגרסאות רבות ומגוונות.

עד כה הוגשו לחוקר ולמתעניין פרקים נבחרים ומפוזרים בלבד ממחקר מקיף זה. עקרון יסוד שהינחה את עבודתי הוא שאין לנתק את ההיבטים התיאורטיים והפרשניים של חקר השירה הערבית־יהודית בצפון־אפריקה ואת חקר ההיבטים הפואטיים והלשוניים של השירים מן ההיצמדות היתירה למכלול נוסחיהם של השירים או לפחות למרביתם. לכן עשיתי מאמצים מיוחדים, לעתים מרוממים ולעתים מתסכלים, לאתר ככל שניתן את מרב הגרסאות של כל שיר ושיר. משום כך מחקר זה מציג גם את מרב הפרטים הביבליוגרפיים הנוגעים לשירים המוצגים בו.

מטרת החיבור המובא כאן היא אם בך להרחיב את יריעת הפרסום ולהגיש למתעניין הן פרקים תיאורטיים־פרשניים והן פרקים דסקריפטיביים בסוגות השונות המרכיבות את השירה הערבית־יהודית בצפון־אפריקה, בליווי שירים שלמים או קטעי שירים מתוך המאות שיוצגו ויתוארו. בחיבור זה מוצגים שירים המרכיבים שתי סוגות מרכזיות בשירת יהודי צפון־אפריקה. האחת, השירה הדתית־תרבותית, כוללת מאות שירי שבח ועתירה לבורא, שירי גלות וגאולה ושירים ליטורגיים ופארה־ליטורגיים שונים; השנייה, שירת ה״מטרוז״, כוללת עשרות רבות של שירים דו־לשוניים בעלי מבנים מגוונים של שילוב העברית והערבית־יהודית בטקסט השירי. לצד פרקים דסקריפטיביים אלה מובא פרק העוסק בהיבטים התיאורטיים של חקר השירה הערבית־יהודית בצפון־אפריקה, שיוצגו בו עקרונות היסוד שהינחו אותי במחקר זה ואשר ישמש במבוא לכלל הסדרה. כן מובא פרק מונוגרפי אילוסטראטיבי הדן בשיר אירועי־היסטורי אחד ובמבנים הפואטיים, השיחיים־פרגמטיים והתחביריים־לקסיקליים שלו, הבונים את מארג הטקסט השירי ואת העולמות השיחיים־תרבותיים שהוא מעלה.

ביתר החיבורים המתוכננים, נציג את שירי הצדיקים והקדושים, את השירה האפית ואת השירה החברתית־תרבותית המאוחרת של יהודי צפון־אפריקה על מגוון הטקסטים שלה וכן את השירה בעל־פה של הנשים היהודיות יוצאות מרוקו. לבסוף נקדיש חיבור מיוחד לחקר המגוון הלשוני העולה מתוך מאות השירים שנרשמו ולהצגת מילון השירה הערבית־יהודית לסוגיה ולגווניה הרבים, הכלולים בקורפוס השירים המקוריים של יהודי צפון־אפריקה.

לעונג רב הוא לי להודות כאן למוסדות וליחידים שעזרו לי לנהל את המחקר ולהגיש חיבור ראשון זה למתעניינים בשירת יהודי צפון־אפריקה. לניהול שלבים שונים של המחקר זכיתי במענקי מחקר מטעם המרכז לשילוב מורשת יהדות המזרח שבמשרד החינוך והתרבות, מטעם מכון בן־צבי ומטעם הפקולטה למדעי הרוח באוניברסיטת חיפה, שגם השתתפה במימון חלק מהוצאות הפרסום של הספר. תודתי נתונה לאלה שעמדו בשעתם בראש המוסדות ולעומדים בראשם היום על עזרתם הרבה. כן יבואו על הברכה ראשי המכון ״משגב ירושלים״ בשנים האחרונות, פרום׳ ג׳ חזן־רוקם, פרופ^, מ׳ אביטבול ופרופ׳ מ׳ בן־ששון, וכן מנהלת המכון, גב׳ ניצה גנוט, על עידודם וסיועם בהוצאתו לאור של הספר. ידידי פרופ׳ א^, חזן קרא את כתב־היד של הספר והעיר לי הערות חשובות. אני מודה לו רבות על כך. תודה גם לגב׳ חגית מנדל שהתקינה את הספר לדפוס, להנהלת בית־הדפוס של ״מפעל חזון פתיה״ על העבודה הנאה בהדפסת הספר ולמנהלי דפוס מאור-ולך בע״מ על שקידתם בהפקתו.

חיפה, אלול תשנ״ד

בד בבד עם השינויים האלה, החלו יוצאי ארצות המזרח לבטא ביתר גאווה ותקיפות את מסורותיהם התרבותיות שעברו פיחות לאחר העלייה. העצמת התודעה האתנית התרחשה בתקופה שבה דווקא חלק מההבדלים התרבותיים שהפרידו בין מזרחים לאשכנזים החלו להיטשטש עקב השתלבותם הגוברת של המזרחים ב־בתרבות השלטת. גלי החילון שסחפו רבים מהמזרחים הצעירים לאחר העלייה, השיעור הגבוה יחסית של נישואים בין־עדתיים, שבאמצע שנות השמונים הקיף קרוב לרבע מכלל הנישואים בין יהודים בישראל, והשחיקה הגוברת של נורמות מסורתיות הקשורות למבנה המשפחה, לגודלה ולתפקידי המינים — כל אלה נראו במדדים של השתלבות חברתית. אמנם הפער העדתי לא נעלם, אך השיפור במצבם הכלכלי של חלק מהמזרחים חיזק את תהליך הכרסום כנבדלות האתנית, במיוחד בקרב הצעירים. אולם, כאמור, שינויים אלה לא מנעו את חזרתן של מסורות תרבותיות מהתפוצות.

תמונה מורכבת זו, המבליטה שאיפה עזה למיזוג חברתי בצד רצון לשמור על גוון מסוים של נבדלות עדתית, אינה ייחודית לישראל. ניסיונן של חברות קולטות מהגרים מלמד כי רצון חזק להשתלבות בתרבות השלטת אינו סותר את העצמתן של תודעה ושל גאווה אתניות נבדלות. ׳האתניות החדשה׳, כפי שכונתה צמיחתן הסלקטיבית של מודעות וזהות מובחנת בקהילות מהגרים המחפשות להשתלב לכאורה בחברה הקולטת, נחקרה בין השאר באמצעות ההבחנה האנליטית שעשה האנתרופולוג הנורווגי פרדריק בארת בין תכנים לתהליכים בחקר האתניות. בארת הסיט את הזרקור המחקרי מחיפוש הפריטים התרבותיים המהותיים המאפיינים קבוצות אתניות אל המנגנונים המשמשים להגדרת גבולותיהן(1969 Barth). היסט זה איפשר להתייחס אל הזהות האתנית באופן גמיש יחסית, שנראה מתאים יותר להקשר הישראלי הדינמי. ההילולות לצדיקים וחגיגות אתניות אחרות כמו המימונה — אירועים מעטים אך מרשימים ומרגשים — מתאימות לניתוח זה, משום שהן בולטות ויוצאות דופן דיין כדי לשמר ולחזק תחושה של זהות יהודית מרוקאית נבדלת, למרות השחיקה הנמשכת של מסורות צפון אפריקה בישראל.

בעקבות בארת התחזקה תפיסת הזהות האתנית כמצבית וכתלוית הקשר. במקום להתייחס לזהות זו כאל מהות קבועה, הכורכת חברות מלאה ומתמדת בקבוצה, עלתה האפשרות להמשיג אותה כסוג של משאבים סמליים, המופעלים לצורך השגת מטרות מסוימות. אפיון זה של הזהות האתנית, כמשהו שניתן לבחור בו מתוך היצע של זהויות, מציב אותה כסימן מובהק של אינדיווידואליות ושל ביטוי אישי, המתאימים לאתוס של העולם המודרני. האנתרופולוג שלמה דשן, שיישם את רעיון הזהות המצבית על יהודי דרום תוניסיה בישראל (דשן 1984), טען כי זהויות אתניות יכולות להיוותר מסותרות רוב הזמן בצלן של השתייכויות מקיפות יותר, כמו לאומיות או דתיות, כשחותמן בחיי היום יום נותר זעיר ביחס ומוצא את ביטויו במבטא דיבור, במסורות בישול, ובהבדלים דקים בנוסח התפילות. אולם בהזדמנויות חגיגיות ורבות רושם כמו ההילולות, שדשן אכן הציגן כסמלי מפתח של האתניות הדרום־תוניסאית, הן מתבלטות ומתחדדות. דשן הציג את הזהות האתנית כמתווכת וכמפשרת בין הקטבים המנוגדים של הזדהות ישראלית כוללנית והזדהות תוניסאית נבדלת.

בשנות השבעים והשמונים, בתקופה שבה החלו לשגשג פולחני הקדושים המתוארים בספר זה, נטה המחקר האנתרופולוגי של זהויות אתניות בישראל לראות בזירה הסמלית התרבותית־דתית את הטריטוריה הלגיטימית המרכזית לביטוי רגשות אתניים. העדפה זו נבעה מהתחושה כי הלחצים האידיאולוגיים למיזוג גלויות ולאחדות הגבילו באופן יעיל למדי כל התארגנות פוליטית שבסיסה עדתי. משום כך הושם הדגש בשיח האנתרופולוגי באותם ימים בהיבטים ההיסטוריים, הסמליים, האקספרסיביים, האי־רציונליים והספציפיים לקבוצה של הזהות האתנית, ופחות על ההיבטים הסוציו־כלכליים, הפוליטיים, האינסטרומנטליים, הרציונליים והכלל־מזרחיים שלה, שבהם התעניינו יותר סוציולוגים. אמנם ההפרדה בין 'אתניות תרבותית׳ לבין ׳אתניות פוליטית׳ היא אנליטית בלבד, שהרי בכל תהליך חברתי ניתן למצוא אפיונים תרבותיים בצד אפיונים פוליטיים, אולם אין להכחיש כי בתקופה הנדונה הניבים המועדפים לביטוי הרגשות האתניים היו תרבותיים־דתיים.

ההכללה שלפיה התארגנות פוליטית בישראל על רקע עדתי נועדה לכישלון, התערערה בשנות השמונים לנוכח הישגיהן של תמ״י וש״ס, שתי מפלגות שפנו לקהל בוחרים מזרחי. אולם הצלחתה של תמ״י הייתה קצרת מועד, ואילו במקרה של ש׳׳ס קשה לבודד את המרכיב האתני מן המרכיב הדתי באיתור הסיבות להצלחתה המתגברת. אמנם עוד קודם עלייתה של ש״ס, מאז המהפך של 1977, נעשו דפוסי ההצבעה בישראל עדתיים למדי: 70% ממצביעי הליכוד היו מזרחים ושיעור דומה של מצביעי המערך היו אשכנזים. אולם דפוס הצבעה זה רק הדגיש עד כמה האתניות הפוליטית נותרה משנית עד לשנות התשעים, שהרי מצעי שתי המפלגות הגדולות הבליטו תכנים לאומיים מאחדים ונרתעו מקידום אינטרסים עדתיים צרים. דומה שעד אז האפיל האתוס של מיזוג גלויות על כל אידיאולוגיה אתנית המדגישה קונפליקט והיבדלות.

הצלחתן של ש״ס ושל המפלגות הרוסיות במערכות הבחירות של 1996 ו־1999 סימנה מפנה ברור בהיררכיה הערכית של החברה הישראלית. מכיוון שמפנה זה התממש ברובו לאחר תחייתם של פולחני הקדושים הנדונים בספר זה, לא אדון בו כאן. אסתפק רק בציון העובדה כי החישוקים המאחדים של הדת האזרחית הישראלית, המבוססת על האידיאולוגיה הציונית המסורתית, כורסמו והלכו בהדרגה

בעשור האחרון, התפתחות שגרמה לחוקרים שונים להתייחס לחברה הישראלית של מפנה האלף כאל ׳פוסט־ציונית׳ או כמורכבת משבטים מגזריים, שהדבק האידיאולוגי המלכד אותם פוחת והולך (קימרלינג 2001; 1995 Cohen). במקרה של ש״ס התמונה מורכבת יותר, כאמור, משום שההיבטים העדתיים הייחודיים של המפלגה הספרדית מוכלים בתוך מעטפת יהודית־דתית, בעלת אידיאולוגיה מכלילה מובהקת (פלד 2001).

אילוצי העבר הכבדים שהוטלו על התארגנויות ועל ביטויים פוליטיים שבסיסם אתני הוליכו את הסוציולוגים בן־רפאל ושרוט לטעון, בראשית שנות התשעים, כי ׳התחום המוסדי המשמעותי היחיד שבו הפלורליזם האתני יכול לזכות במבע לגיטימי בישראל הוא הדת׳(1991,84 Ben-Raphael & Sharot). הנטייה של ישראלים רבים ממוצא מזרחי לבטא את הרגשות האתניים שלהם באמצעות ניבים דתיים אינה צריכה להפתיע לנוכח היחסים ההיררכיים בין דתיות לעדתיות בישראל: עד לעלייה ההמונית מברית המועצות לשעבר נתפס תחום הדת כמקיף את התחום האתני וכניצב מעליו. משום כך מילאה הדת תפקיד מרכזי בעיצוב הדרכים שבהן נתפסו והשתמרו מסורות עדתיות והבדלים אתניים. דומה שהפנייה לדת (או החזרה אליה) כדי לבטא השתייכות עדתית חוזקה על ידי העמדה המתנשאת של הממסד הישראלי כלפי המורשת המזרחית, עמדה שלא נעלמה גם משהונף נס הפלורליזם התרבותי. המציאות הפוליטית של הקונפליקט הישראלי־ערבי, שהפכה את הקרבה החלקית של המורשת המזרחית לתרבות הערבית של ארצות המוצא לבעייתית שבעתיים, חיזקה בד בבד את המשיכה לתכנים הדתיים המאחדים של היהדות כחלופה תרבותית אטרקטיבית במיוחד. משאלתם של המזרחים להשתלבות מלאה בחברה הישראלית מזה, וניכורם מהגרסאות הבוטות של ישראליות לאומית־חילונית מזה, הניעו רבים מהם לדבוק בחזון של סולידריות יהודית־ישראלית שבסיסה דתי. את תחייתם של ביטויי הדתיות העממית המזרחית, שבכמה מהם אנו עוסקים בספר זה, ראוי לבחון גם בהקשר זה.

שיטה פואטית זו, הנותנת מקום מרכזי ללחן במבנה של השיר ובביצועו הקולי ואף לעתים הכלי, הייתה מוכרת עוד בימי הביניים, הרבה לפני שירתו של ר״י נג׳ארה, אך מדגימיה ומפיציה הידועים ביותר במרוקו היו ר׳ יעקב אבן צור ור׳ דוד חסין, ששימשו לרש״ח מורי דרך בכתיבתו השירית. אצל שלושתם סימון ה״נועם״ או ה״תמרור״ בראש השיר הפך ציון מרכזי וכללי, שכן התמצאותם בלחני פיוטים קודמים ובמנגינות רבות של שירים עבריים, ספרדיים־יהודיים או ערביים בני תקופתם הביאה אותם להרכיב עליהם את המכנה המוסיקלי של שיריהם הם. בעניין זה אף התקדם רש״ח צעד אחד קדימה, כשניסה – לראשונה כנראה בשירה העברית במרוקו – להרכיב סדרות של פיוטים משלו על רצף מוסיקלי מוגדר משירת ה״אלא״ המרוקאית, שמקורה באנדלוסיה. הוא הרכיב סדרה ראשונה של פיוטי גלות וגאולה על מנגינות (צנעא > צנאייע) השייכות ל״טבאע [=מודוס] לגריבא״, ובראש כל פיוט נתן את הטור הראשון של השיר הערבי שעליו הולחן הפיוט.

הערת המחבר: על יחסיה של שירת הפיוטים של יהודי מרוקו עם המוסיקה האנדלוסית ראה סרוסי, ״ישן״ ו״חדש״; אמזלג, שירת הבקשות; שיטרית, שירת הפיוטים. על המוסיקה האנדלוסית במרוקו ראה בן ג׳לון, אל־תראת׳, עט׳ 41-1. חיבור אחרון זה מביא את התמלילים של אחת־עשרה ה״נובאת״ ששרדו במרוקו ממסורת עשרים וארבע הנובאת של השירה האנדלוסית המולחנת, ושנאספו ונערכו במאה ה־18 בידי מוחמר אבן אל־חוסין אל־חאיך מתיטואן.

 סדרה שנייה הכוללת כמעט אותם פיוטים הורכבה על מנגינות של ״טבאע ליסתיהלאל״. כך הוא רושם בדיוואן הראשון שלו: ״טבאע [=מודוס] ליסתיהלאל – זה הוא דרך סידורו: אוויל [=ראשון] ׳אשיר שיר במקום אשכר׳, אחריו ׳שת לי גוזלי׳, אחריו ׳חיש לאמול׳, אחריו ׳נדה מן עם רום׳, אחריו ׳אהליך ישוד גבל׳, אחריו ׳סודי יה סודי שבח מהלל׳, אחריו ׳אל עם נהיה הן הציב״׳. פיוט אחר המופיע באותו דיוואן הורכב גם הוא על מנגינה מהשירה האנדלוסית. זהו ״הדרו שמשי מחסי יה״, שהורכב על פי ה״צנעא״ [=מנגינה בודדת] ״אנדארו שמש אלעאשייא כיף באן מנהא לגאדר״ מתוך ה״מיזאן״ ״בסיט״ של ה״נובא״ הנקראת ״אל־מאיא״.

בבואו להרכיב את השיר העברי על מנגינתו ומבנהו הפרוזודי של השיר הערבי נהג רש״ח, כמו משוררים עבריים רבים במרוקו אחריו ־ ור׳ דוד חסין לפעמים לפניו – להתאים את צליליה הפונטיים של המחרוזת העברית הראשונה לצליליה של המחרוזת הערבית המקבילה. למסורת זו, שהוא היה כנראה אחד ממפיציה העיקריים, הוא התייחס באריכות בכתובות רבות של שיריו, שכן היא אילצה אותו ליצור צורות עבריות חדשות ולעתים אף מוזרות וכן מבנים תחביריים משונים או לתת משמעויות חדשות או בלתי שגרתיות לצורנים רבים ששימשו אותו בהתאמה פונטית זאת. משום כך הוא גם ראה חובה לעצמו לתת בדברי מבוא אלה פירושים לצורנים ולמבנים הסתומים האלה, כדי שהקורא יבין למה הוא התכוון. כך הוא כותב בכתובת של הפיוט ״יָהּ, לְאִיִּים כִּפְלָם דָּם, / בַּל מְחִי הִטָּה לָהּ, מָאִיס חַי נִגְזָל״:

פיוט נועם סזיל ״יא לאיים כיף למדאם בלמאחי הטאלא מא יסחאוו נזאל״

[=אתה המתלונן על היין עם בקבוקי ה״מאחייא״ [=מי חיים, י״ש] הנשפכים ואין מתפכחים מהם], ועשיתי בית ראשון במלות דומים ומכוונים על לשון ערבי כדי שיוכר שיצא מכלל שבר ונעשה נגינה [=שזהו לחן התרכיב של הפיוט].

וזהו פירוש הבית הראשון: ״יה לאיים״ – פי[רוש] על או״ה [=אומות העולם] כשיבא הקב״ה לתבוע מהם על מה שגזלו מיש[ראל] ועל מלכותם שהורגים מהם כמה נפשות, מוכרחים לשלם תשלומי כפל – אנחנו מבקשים מהאל ית[ברך] שמו שהכפל שישלמו יהיה מדמם, בנפשות ולא בממון; וזהו פי[רוש] ״כפלם דם״ – שהכפל יהיה מדם. ופי[רוש] ״בל מחי הטה לה״ – ״בל״ כמו שם ״בל״ [=מילת שלילה]; ״מחי״ – תרגום ״מכה״, פי[רוש] – שהאויב משים בדעתו שע״י [=שעל ידי] המכות שמכים ומיסרים את יש[ראל] יטו להם מדרך היושר; ופי[רוש] ״מאים״ ידוע [=הגויים המאוסים]; ״חי נגזל״ ־ פי[רוש]: הצר הצורר שבחיים חייתו נגזל מן החיים, לפי מאי שאמור [!] רבנן: ״רשעים בחייהם נקראים מתים״ […].

הערת המחבר: עד לעת החדשה לא נכלל לימוד הדקדוק הפורמלי והניקוד בחינוך המסורתי של תלמידי חכמים במרוקו ובצפון־אפריקה בכלל. הניקוד של המחבר – המשובש מאוד – בא לציין כאן את ההגייה של ההברות ותו לא.

דומה שאקרובטיקה לשונית זו מגיעה לשיא בכתובת של שיר גלות וגאולה אחר שרש״ח הרכיב גם אותו על לחנו של שיר ערבי עממי. משום חשיבותה להבנת שיטתו ומודעותו הפואטית של רש״ח נביא כאן את הכתובת בצירוף המחרוזת הראשונה של הפיוט כפי שהיא מנוקדת – בשיבושים רבים! – בידי המחבר:

פיוט נו[עם] סזיל מיוסד על אופנו, נטוע על כנו, במבטא לשונו אליו אדמנו ועל ספרי אעלנו להכיר מהותו וענינו. וזה הוא לשונו: ״אנא חרמתיך יא סיד לקאדי, שנת לייא: / האדי שחאל וואנא סאבר, וליום זית נכ׳אסם, חל עיניך וסוף פינא סבון אדאלם״ [=למען כבודך, אדוני השופט, הקשיבה לי:

זה זמן רב אני שומר על סבלנותי, אך היום באתי לתבוע את דין צדקי, פקח את עיניך והגד מי האשם]. ובאתי להשכילך פי[רוש] הבית הראשון שהונחה על מתכונת הבית הא׳ [=הראשון] שבלשון ערבי, ומוכרח להברה קרובה ללשון ערבי להכירה כל יודע נגן, וידע שיצא מכלל שבר ונעשה חבר [=תרכיב]. וזה הוא פירושה ע״ן [=על נכון]: שאני שואל ומבקש מהי״ת [=מה׳ יתברך] שאל ישרוף בחמתו עם מרעיתו, עושים משפטיו – כמובן מראש הבית ״אל נא וכו'״; ופי[רוש] אמצעית הבית שהיא [בחזקת] ״הדה שחל יונה״, דהיינו על כפל הגלות, שאחר שהשליך הצר הצורר [=האויב האכזר] הא׳ [=הראשון] עם הקודש מתחת ידו ושברם ברוב גזרותיו, עוד עמד עליהם צר אחר איום יותר מן הא׳, והוא מאמרי ״איום זד וכו'״, לכך אני שואל: ״חיל מוניך [=אויביך] יספה ויתמו חטאים; ואז השם שלם, ועד עדלם יבא כבוד ישראל. וסימן השיר: אני שלמה חלואה״.

אַל נָא חַמַתֵךְ יַהּ תוָּקִדי, / שַׁת פְּלִילְיָה, [!!]

הַדָה שַׁחַל יוֹנָה שִבַּר אַיוֹם / זֵד נוֹגַשָׂם; [!!]

חֵיל מוֹנֶיךָ יִסַפֶה נָא, / וּשְׁכוֹן עַדוּלָם. [!!]  אל נא

מלבד אילוצי תרכיב אלה רש״ח מציין לפעמים את המבנה של אחדים משיריו, ובמיוחד כשהם שירים חרוזים או מרובעים או בעלי מבנה מיוחד. בכל יתר השירים – והם הרוב – אין ציון מבנה פרט ללחן ולאקרוסטיכון. כך הוא רושם בכתובת של שיר חרוזי: ״סימן: שלמה חלואה; לקדיש; ושקול משקל אחד כולו״: ״שיר לדר ערץ, צר נוצר, / אביעה בניב רחשי / מר ולבונה ינדפו // לב שפה לאל לא תקצר / ידו, והוא קדושי, / שמיו צדק ירעפו״.

על אש קטנה

המעמד בארמון המלוכה בטנג׳יר היה מרשים ומרגש. מלך מרוקו, מוחמד ה־VI ולצדו אחיו הצעיר מולאי רשיד, עמדו במרכז הלשכה המרווחת כשידיהם פרושות לצדדים, כפי שמקובל בעתות תפילה במסגדים. מולם – חבוש במצנפת אדומה עם סרט רחב בצבע שחור, שאותה נוהגים לחבוש חכמי מרוקו לדורותיהם – עמד הראשון לציון, הרב שלמה משה עמאר, הרב הספרדי הראשי לישראל. בקול חזק וברור השמיע הרב עמאר את תפילת ״הנותן תשועה למלכים״, שאותה נוהגים יהודים בישראל ובכל קצווי תבל להשמיע במועדי ישראל לכבוד ראשי המדינות בהן הם מתגוררים. המלך ואחיו ענו אמן. מיד לאחר מכן ביקש המלך שהרב עמאר יישא ברכה גם לחיי בנו הקטן.

בגמר התפילה העניק הרב לבן המלך מדליון מזהב מעשה ידי אמן ישראלי. למלך הוא העניק ספר תנ״ך בכריכת עור מהודרת. בהקדשה לספר בצרפתית הביע הראשון לציון תקווה כי המלך ימשיך בדרכי אבותיו, הזכורים לטוב בשל יחסם החיובי ליהודים ובשל ההגנה שהעניקו תמיד לבני חסותם. על כך השיב המלך: ״יא סידי, אינני מבדיל בין יהודים לבין ערבים על פי דתם. כולם מרוקנים וכולם שווים בעיני.״

טקס זה ביטא יותר מכל דבר אחר את הערצת יהודי מרוקו למלכם ואת יחס הכבוד שגילו מלכי מרוקו כלפי נתיניהם היהודים וכלפי דתם בכל הדורות.

ביקורו של הרב עמאר במרוקו ב־28 ביולי 2003 היה חסר תקדים. מאז החלה מרוקו במעורבותה בסכסוך הישראלי־ערבי, שסללה את הדרך לביקורו ההיסטורי של נשיא מצרים אנואר סאדאת בירושלים בנובמבר 1977, ביקרו ברבאט כמה ראשי ממשלה ושרים ישראלים. מעולם לא ביקר בה הרב הראשי לישראל. המלך חסן ה־11 רצה מאוד בביקורו של מנהיג ש״ס הרב עובדיה יוסף, אך מצב בריאותו של הראשון לציון לשעבר לא אפשר זאת.

המלך מוחמר ה־VI היה מודע, כמובן, לעובדות אלה. הוא הביע קורת רוח רבה מכך שרב יליד מרוקו הגיע למעמד הרם של הראשון לציון בישראל. הרב עמאר, בן 58, נולד בקזבלנקה ועלה לישראל עם הוריו בשנת 1962, בהיותו בן 14. לאחר שירותו בצה״ל, במחלקה לזיהוי חללים ברבנות הצבאית, ולאחר שהוסמך לרבנות שימש הרב עמאר כדיין בבתי הדין הרבניים בבאר שבע ובפתח תקווה. בטרם נבחר לראשון לציון שימש הרב עמאר כרב ראשי ספרדי בתל אביב.

הרב עמאר בא לטנג׳יר ביום בו הגיע לרבאט גם ראש הממשלה הפלשתינית, מחמוד עבאס (אבו מאזן). המנהיג הפלשתיני היה אורח קבוע ורצוי במרוקו. בתקופת השיחות החשאיות באוסלו נהג ״אבו מאזן״ לדווח בקביעות למלך על התקדמות השיחות או על המכשולים בדרך. למרות שידע על ביקורו של הראשון לציון, השניים לא נפגשו על אדמת מרוקו.

ביקורו של הרב עמאר בטנג׳יר אורגן על ידי רוברט אסראף, יהודי מרוקני המתגורר בפריז ומקורב מאוד לבית המלוכה ברבאט. מבין כל המנהיגים היהודים במרוקו, אסראף הוא בעל הזהות היהודית העמוקה ביותר וקשריו עם ישראל ומנהיגיה הדוקים מאוד. אחת משתי בנותיו גרה בישראל עם בעלה וארבעת ילדיהם. אסראף נפגש מספר פעמים עם המלך מוחמר ה־VI. הוא מתאר אותו כאדם נבון מאוד, חד־עין ורחב אופקים.

הרב עמאר טס למדריד בלווית אשתו ובנו, ומשם המשיך במטוס מרוקני מלכותי לטנג׳יר. הראשון לציון מסר למלך איגרת ברכה מראש הממשלה לשעבר, אריאל שרון. בשיחתו עם הרב הביע המלך הערכה רבה לשיתוף הפעולה החקלאי והכלכלי בין שתי המדינות, וביטא את תקוותו להיווצרות התנאים הדרושים לחידוש הקשרים הדיפלומטים הפומביים בין שתי המדינות. קשרים פומביים אלו נותקו לאחר פרוץ האינתיפאדה הפלשתינית השנייה בספטמבר 2000, ולא חודשו מאז.

חודשים מעטים לאחר ביקור זה נמנה הרב עמאר עם חברי משלחת רבנים ואנשי אקדמיה, שיצאו ב־ 21 במרס 2004 לרבאט כדי להיפגש עם כוהני דת ואקדמאים מוסלמים. קבוצה קטנה מחברי המשלחת הישראלית אמורה היתה להיפגש גם עם המלך. המשלחת באה לרבאט ביום בו חוסל בעזה מנהיג חמאס, השיח' אחמד יאסין. בשל התסיסה הרבה בקרב החוגים המוסלמיים במדינה בוטלה הפגישה עם המלך, ומטעמי ביטחון נאסר על חברי המשלחת הישראלית לצאת מפתח המלון שבו שהו. לצורך התפילות הובא למקום ספר תורה מבית הכנסת המקומי. כעבור שלושה ימים שבה המשלחת לישראל. בספטמבר 2005 עשה המלך מחווה יוצאת דופן כלפי הראשון לציון. הוא שיגר שליח מיוחד לירושלים כדי לנחם את הרב עמאר על מות אחותו.

תקופת שלטונו של המלך מוחמד ה־VI שונה מאוד מזו של אביו, המלך חסן ה־11, הן בנושאי מדיניות חוץ ופנים והן בשאלת היחסים עם ישראל. הסכסוך הישראלי־ערבי אינו עומד עוד בראש סולם עדיפויותיה של מרוקו. תרמו לכך שתי סיבות: העלייה המתמדת בכוחם של המוסלמים הקנאים והצטמקות מעמדה של הקהילה היהודית. בעת מותו של המלך חסן מנתה הקהילה היהודית 8,000 נפש, והיא מונה כיום 2,500 נפש בלבד – רובם בקזבלנקה. בתחום אחד יש לבית המלוכה המרוקני יתרון על פני המנהיגים הערבים האחרים: שני הצדדים נותנים בו אמון. מנהיג אש״ף לשעבר, יאסר ערפאת, הצהיר פעם בגלוי כי מבין כל המנהיגים הערבים, ישראל מתחשבת יותר מכול בדעתו של מלך מרוקו.

בניגוד לימי מלכותו של חסן ה־II, ״הדגש היהודי״ במדיניותו של מוחמר ה־VI עבר לישראל ולקהילה היהודית בארצות הברית. המלך המרוקני מודע, כמובן, לכך שמרבית יהודי ארצו חיים כיום בישראל והם שמקרינים על הקהילות האחרות של יהודי מרוקו בצרפת, קנדה, ונצואלה וארצות הברית. לאחר תהליך מכאיב של קליטה בשנותיה הראשונות של ישראל, בא תהליך אטי ומתמיד של התערות בחייה הפוליטיים, הכלכליים, הצבאים והתרבותיים של המדינה. לעומת ה״ספרדי התורן״ בממשלות ישראל הראשונות, אין כיום ממשלה בישראל שאין מכהנים בה כמה שרים ממוצא מרוקני. דבר זה הביא בהדרגה להתחזקותם הפוליטית של יהודי מרוקו בישראל. במרוצת השנים הם הצמיחו מקרבם שני שרי חוץ, שר משפטים אחד וחברי כנסת רבים. שר הביטחון, עמיר פרץ, שימש במשך שנים רבות מזכיר ההסתדרות בטרם הפך למועמד של מפלגת העבודה לראשות ממשלת ישראל. גם אמותיהם של יצחק נבון, הנשיא החמישי של מדינת ישראל, ושל הסופר א. ב. יהושע הן ממוצא מרוקני. כך גם בצה״ל, שם מכהנים קצינים ממוצא מרוקני במספר גדל והולך בעמדות פיקוד שונות, ושניים מהם – ראש אמ״ן לשעבר עמוס מלכא וגבי אופיר – הגיעו לדרגת אלוף. פרופסור משה בר־אשר, חתן פרס ישראל, הוא נשיא האקדמיה הישראלית ללשון העברית, שלא לדבר כלל על מספרם הרב של ראשי ערים ומועצות מקומיות. מבחינת בית המלוכה המרוקני, כל אלה יצרו עתודה נכבדה של רצון טוב שניתן להסתייע בה בשעת הצורך לקידום האינטרסים הלאומיים ומעמדה הבינלאומי של מרוקו. מסיבה זו שומר המלך מוחמר ה־VI על מעמדו של אנדרה אזולאי, לשעבר סגן נשיא בנק ״פאריבה״ בפריז, כיועץ כלכלי וכמקשר עם יהודי מרוקו בישראל ובכל רחבי תבל. אזולאי, בן 64, הוא היהודי הבכיר ביותר בחצר המלך מאז שנת 1825. הוא גם היחיד מבין ששת יועצי המלך חסן ה־11 שבנו, מוחמר ה־VI הותיר בתפקידו. עובדה זו היא לצנינים בעיני הקנאים המוסלמים. למרות שאזולאי מגדיר עצמו כ״יהודי־ערבי״ ומשקיע מאמץ רב בקידום הדו־שיח הישראלי־פלשתיני, עצם נוכחותו בארמון מעוררת התנגדות רבה. הקיצונים המוסלמים מפגינים נגדו פעם בפעם, אף רואים בו ״סוכן ישראלי״ ותובעים לגרשו מהמדינה. אולם המלך לא נכנע ללחץ זה. להפך. כבר בימי מלכותו הראשונים אותת המלך מוחמר ה־VI על כוונתו להוסיף ולטפח את הקשרים שטווה אביו עם ראשי הקהילה היהודית בארצות הברית. בתיווכו של אנדרה אזולאי הגיעה לרבאט ב־3 באוגוסט 1999 משלחת מטעם ״מועדון הנשיאים״ של ראשי כל הארגונים היהודיים, כדי להביע באוזני המלך את תנחומי יהדות ארצות הברית על מות אביו ולהבטיח המשך תמיכה במרוקו ובבעיותיה הלאומיות. בראש המשלחת עמדו רון לאודר, לסטר פולק ומלקולם הונליין – סגן יו״ר ״מועדון הנשיאים״ והרוח החיה בו. בשיחה שנמשכה 45 דקות אמר המלך למנהיגים היהודים כי למרות שבתקופת האבל אין זה נהוג לקבל משלחות זרות, הוא ראה צורך לחרוג ממסורת זו כדי להדגיש בכך את החשיבות שהוא מייחס לקשריו עם יהדות ארצות הברית. מוחמר ה־VI הבטיח להמשיך במדיניות השלום של אביו ואמר כי בדעתו להזמין את ראש ממשלת ישראל, אהוד ברק, לביקור רשמי ברבאט, כפי שתכנן אביו. בתשובה לשאלה ביחס לנרמול היחסים עם ישראל, אמר המלך כי אם תחול התקדמות בתהליך השלום עם הפלשתינים – הוא ישקול בחיוב הקמת קשר אווירי ישיר בין ישראל למרוקו, כדוגמת הקשר שנוצר בזמנו בין קזבלנקה לעזה.

בפגישה נוספת עם ראש הממשלה, עבד אל־רחמן יוסופי, עלו נושאים מהותיים יותר. יוסופי ביקש את תמיכת יהדות ארצות הברית בנושא הסהרה המערבית ואמר כי בדעתו לכנס בהקדם את המועצה האמריקנית־מרוקנית כדי לדון בעידוד השקעות אמריקניות במרוקו ולהרחיב את קשרי הסחר בין שתי המדינות.

תכשיטים אצל נשות מרוקו

תכשיטיהן של הנשים היהודיות במארוקו היו כמעט זהים לאלה של הנשים הערביות או הברבריות. למעשה, רק בדרך ענידתם היו הבדלים, וייחודה של דמות האישה היהודית היה בעיקר במעטה ראשה, כפי שתואר ביתר הרחבה בדיון בתלבושות.

בערים היו רוב התכשיטים עשויים זהב, ומשקל הזהב של התכשיטים שימש עדות לעושר המשפחות. העדיים העתיקים שהתהדרו בהם הנשים היהודיות והערביות בערים מקורם בספרד, בדומה לתלבושות.

הנשים היו עונדות לצווארן את ענק־השושניות (״תאזרה״), ולאוזניהן — עגילי־תליונים (״כראס עמארה״); כן היו עונ­דות עגילי־טבעת עם תליונים (״דוואה״) ותליון ארוך (״זוואג״). בעיצוב התכשיטים היה לכל עיר סגנון משלה. כך, למשל, אפשר למצוא במדאליונים עתיקים שושניות העשויות תשליבים ופיתולים, המזכירים את הסגנון הספרדי־המאורי. השושניות במדאליונים המאוחרים יותר משופעות באבנים טובות ובפנינים. ההשפעה הספרדית בולטת גם בשם שניתן לציץ הפרח של הרימון — ״ררנאטי״ — המופיע תדיר בהיותו משובץ אבני אזמרגד, אודם ואגרנט.

הערת המחבר:  נוסע מן המאה הי׳׳ט, הודג׳קין, שליווה את סיר משה מונטיפיורי במסעו למארוקו, מציין, כי נשים יהודיות אהבו במיוחד אבני־אזמרגד, כפי שמעיד גם ריבוי האבנים האלו בתכשיטים שבידנו.

על זרוען של נשים יהודיות ראיתי לא אחת צמיד צלעוני מקסים של כסף וזהב לסירוגין, שניתן לו השם הציורי ״שמש וירח״. גם מצאתי את המוטיב הנדיר של הציפור, שעיטר בעבר את מיגוון הטבעות העירוניות העתיקות הקרויות ״טבעת הציפור״; את כל הצורות של כף־היד, ה״כמסה״ — שהיא סגולה לאושר ולמזל טוב — מסוגננת פחות או יותר; וכן צמידים רחבים ומקומרים, עתים מלאים ומשובצים באב­נים עתים מעשה־קידוח כעין התחרה. לצמידים אלה מיתוספים לעתים קרובות שבעה חישוקי־זהב דקיקים, הקרויים ״סמאנה״ על שום מספרם, שהוא כמספר ימות השבוע (semaine). עוד ראוי לציין את החיבה המיוחדת שנודעה למחרוזות־הפנינים בשל סגולתן המבורכת בעיני הנשים היהודיות.

בשנות השלושים והחמישים עלה בידי לבדוק את תכשיטי־הזהב שהצטברו אצל הצורפים היהודים בערים. כל התכשי­טים הם מעשי ריקוע, חיקוק וחירור, ועל־פי־רוב הם מעוט­רים ביהלומים. הצורפים לא היו עוד נאמנים לטכניקות המסורתיות, אך עם זאת השכילו להוציא מתחת ידם את ה״תווייז׳״ המפואר, הלוא היא העטרה העשויה לוחיות על צירים; את ה״פקרון׳ (צב), שהוא אבזם עדין של חגורה מלאכת־מחשבת; את ה״טאבּע״ (חותם), שהוא עדי־המצח המסורתי; ואת האחרונה שבסידרת העדיים החדישים, הב­אה במקום ה״מצממה״ העתיקה, הלוא היא חגורת־הזהב העשירה, העשויה פרקים־פרקים של לוחיות־זהב מעשה חירור.

התכשיטים הכפריים משנים צורה בהתאם לאזורי הארץ. הם לעולם עשויים כסף; לכל תכשיט מיגוון עשיר של דוגמאות, בהתאם לטעמו של כל שבט.

באטלאס העילי ובמורדות המשתפלים לעבר הסאהארה אמנם אפשר למצוא לעתים מוטיבים עיטוריים המעידים על השפעות קדומות ביותר, אולם באיזור מול־האטלאס, שנשאר ערש הצורפות המעולה, רווחות בעיקר הצורות והטכניקות שהורישה אנדאלוסיה של ימי־הביניים. ואכן מצאתי במקום תכשיטים רבים המוכיחים את אמיתותה של סברה זאת, מה־גם שצורותיהם נלקחו מעדיים ספרדיים שזמנם חופף בדיוק את גלי חדירתן של המסורות היהודיות שהביאו מגורשי ספרד לאיזור זה, חדירה שעל עקבותיה גם עמדנו בתיאור תלבושות הנשים.

מרכז חשוב מאוד של צורפים יהודים היה בטהלה — כפר קטן בלב־לבו של מול־האטלאס, בקרב השבט הגדול של בני- אמלן. לפני שעזבו את המקום בשנות החמישים חיו בכפר זה כמה משפחות, שמסרו מאב לבן את סודות אומנותם. לא הרחק משם, במרומי ההר, בכפר טיזי אמושיון, היה מרכז האומנים הברברים, ומעניינת העובדה, שנעשו בו תכשיטים זהים בתכלית לאלה שנעשו במרכז היהודי שבטהלה.

במרכזים כפריים אחרים היה ניוון רב בשנים האחרונות. בעמק הזיז, למשל, החליפו לאחרונה את עדיי־החזה ואת העטרות בשרשראות שמושחלים בהן מטבעות־כסף וחרוזים צבעוניים.

ז׳אן בזאנסנו

מדאליון־ציפור-התמונה שמופיעה לעיל

נרכש בטנג׳ר; סוף המאה הי׳׳ח או ראשית המאה הי״ט מוטיב הציפור (המופיע כאן גם בעיטור הכנפיים) מיוחד לתכשיטים יהודים, אך לאחרונה נפוץ גם בקרב המוסלמיות

זהב, אבני אזמרגד ואודם; הזנב היה ממולא כנראה באמייל־קלואזונה האורך : 9.5 ס״מ ; הרוחב : 7.5 ס׳׳מ

תשעה באב [ראה ערך אכילה]

מנהג שבליל ת״ב אחרי תפילת העמידה, עומץ ש״ץ ואומר בהכרזה אחינו בית ישראל שמעו, ואומר מנין השנים משנחרבה ביהמ״ק בכלל ופרט. ואומר דברים על החורבן דברים המשברין את לב הקהל. ויש ש״ץ ת״ח שעושים דרשה מענייני החרבן. וראיתי בס׳ תיקון יששכר, דר ו ע״ב, שכתב וז״ל: ועוד שגם אנו נוהגים בצפת שבגליל העליון תוב״ב (הרב הנז׳ הוא נולד במחז״ק פאס יע״א), וגם שמעתי שכן נוהגים בארץ ישראל קהלות ישראל הדרים בה בכל מקום, שבכל ת״ב הש״ץ עומד לפני הקהל קודם קריאת שום קינה, ואומר בלשון הזה בקול רם בהכרזה של עגמה ודאגה, אחינו כל בית ישראל דעו היום שנת כך וכך לחרבן בית קדשינו ותפארתינו, ומכה הוא וכל הקהל כף אל כף ומכף אל ירר, ואומרים כולם בדאגה ובעצבות גדול, ברור דיין האמת, וכולם גועים בבכיה ובוכים. ואח״כ מקוננים בקינות הלילה עיי״ש. והכנה״ג, הביא דבריו וסיים ואני ראיתי בקושטנדינא, מקצת הקהלות נוהגות כן אחר הקינות. ואחר שמכריז החזן חורבן בית המקדש, אומרים על היכלי, ואומרים קדיש, עכ״ל. והרב פקודת אלעזר, או״ח, סי׳ תקנט, הביא את דברי הכנה״ג הנז׳ עיי״ש.

מנהג ביום ת״ב עושים ממתקים לאוכלם בליל עשרה באב. דאדרבא ראוי להתאבל ביותר שבערב אחזה האש בהיכל. היינו שמטגנים זרעוני פשתן בדבש או דבר אחר ואוכלים אותם מוצאי ת״ב. ויש נוהגים שביום ת״ב בערב לובשים בגד חדש. וטעם כעיקר לפי שאמרו חז״ל דביום ת״ב בערב נולד משיח בן יוסף, לכן שמחים שצמחה התשועה. ואני שמעתי מזקנים שנתהווה הדבר הזה, מזמן (שבתי צבי) משיח השקר. שטעו אחריו גם איזה גדולים מן המערב, למה ששמעה אוזנם משקרו, (כבוד אלהים הסתר דבר). ואחזו הרצועה מן האמצע, שעשו חצי היום הראשון תשעה באב והשלימו התענית, ועשו ממתקים לסימן שמחה.

מנהג כשמסיימין מגילת איכה חוזרים לומר פסוק השיבנו וכו'. וכן כשמשסיימין מגילת שיר השירים חוזרים ואומרים פסוק היושבת בגנים. ואפשר לתת טעם לזה דבירושלמי אמרו דירמיה סיים מגילת איכה בדבר רע ואמר כי אט מאוס מאסתנו וכו'. ויש שהוכיח מהירושלמי דמה בכך אם סיימנו בדבר רע, דהרי ירמיה לא חש לזה וסיים בדבר רע. אבל ודאי תפסו דעת מ״ד דאין לסיים בדבר רע, לכן חוזרים לומר פסוק השיבנו דהוא דבר טוב. וכן בשיר השירים סיימו בפסוק ברח דודי, דהיינו כנסת ישראל מדברת עם דודה הבורא יתברך ואומרת ברח דודי ודמי לר לצבי וכו', ואינם רוצים לסיים בפסוק זה דדודה בורח ממנה, לכן כופלים פסוק היושבת בגנים וכו' המסיים לקולך השמיעני.

      מנהג אכילת בשר מר״ח אב ואילך, מנהגים שונים יש במשפחות.

יש אוכלים בשר בשבת חזון, בשר חי שנשחט ביום ששי. ויש שקונים בשר קודם ר״ח ומולחים אותו ומטגנים אותו עד שיצטמק, וזהו הבשר שאוכלים בשבת חזון. ויש שאינם אוכלים כ״א שמן זית דוקא, ואין אוכלים בשר כלל. ויש קונים בשר קודם ר״ח ומולחים אותו ומשהים אותו במילחו כבוש עד ערב שבת חזון ורוחצים אותו, וזהו הבשר שאוכלים בשבת חזון, ומניחים אותו במקום קר שלא יסריח. ויש בני עליה והמה מועטים, שאינם אוכלים בשר משבעה עשר בתמוז עד עבור ת״ב. ועיין בס׳ השמים החדשים, הנדפס מחדש, חאו׳׳ח, סי׳ ק״ג, מ״ש בזה ובדין אשה שנתאלמנה אם חוזרת למנהג משפ׳ בית אביה. ועיין מרן סי׳ תקנא ס״ט. ועיין חיים שאל, ח״א, סי׳ כה. ועיין קול אליהו, ח״א, סי׳ מה. וכל אחד זריז במנהגו שלא ישנה אותו בשום אופן, אשריהם ישראל. השי״ת  יביא לנו משיח צדקנו ונאכל בשר ונשתה בחודש הזה וכמאמר הנביא יהיה לששון ולשמחה ולמועדים טובים אכי״ר נעל מנהג זה ראה מוהר״ר ידידיה מונסונייגו, דבר אמת, פאס תשט״ז, סימן ג_; ר׳ שלמה הכהן, ויחל שלמה, כאזאבלאנקא תר״ץ, סימן מט, מוהר״ר שמואל מרציאנו, ויען שמואל, ירושלים תשי״ט, עמי רו—רז, מ״ע].

מנהג בענין אכילת בשר ושתיית יין בחודש אב

ז. מנהג בענין אכילת בשר ושתיית יין בחודש אב, כתב בלקוטי דינים לאו״ח, בס׳ ויאמר יצחק, הל׳ תשעה באב, אות ב, וז״ל: ולענין אכילת בשר ושתיית יין מנהגינו שלא לאכול מר״ח ויום ר״ח בכלל. וכ״כ בני חיי, סי׳ תקנז. וליל עשירי ויום עשירי עד חצות, ואין שוחטין כ׳׳א ביום ה׳ קודם שבת חזון אחר חצות היום. ואין מוכרין הבשר רק אחר קריאת אלעאס״ר. וביום עשירי אין שוחטין רק אחר חצות. וכ' בס׳ מחב״ר סי׳ תקנח, שיראי ה׳ נהגו להחמיר שלא לאכול בשר ויין כל היום כמ"ש מרן, ווכן נמי לענין תספורת וכיבוס. ובאות ג, כתב בענין הכיבוס המנהג לאסור .בשבוע שחל ת״ב דוקא ולאחר התענית מכבסין ומסתפרין ביום עשירי :בבוקר, אבל בלילה הכל אסור, אפי׳ אם חל בשבת ונדחה מפני האבילות של יום, עכ״ל. ועיין בשו״ת בני חיי, סי׳ תקנז, שכתב שאין אוכלים בר״ח עצמו.

אמר המאסף משפחתינו נוהגין שאין אוכלים בשר ביום ר״ח אב עצמו, ונגררנו אחר משפחת אבן צור שאינם אוכלים ביום ר״ח עצמו. ושאר בני עירינו אוכלים ביום ר״ח. וכבר עמד ע״ז הרב מהר״י בן סאמון ׳זצ״ל בשו״ת עדות ביהוסף, ח״ב, סי׳ מא בענין המנהג שנוהגים במערב שלא לאכול מר״ח, אם ר״ח בכלל, ושם משא ומתן של הלכה על דברי מרן :או״ח, סי׳ תקנא, ס״ט, בסברא אמצעית שכתב, ויש מוסיפין מר״ח עד ׳התענית. וכתב שם שמנהג מדינת המערב כסברא אמצעית שכ׳ בשו״ע. שנחלקו בני המערב בדין יום ר״ח אב עצמו מה דינו, לפי מנהג סברא זו אם ג״כ אסור בבשר ויין.

ושקיל וטרי בזה בתשו׳ ארוכה ובסוף התשו׳ כתב: כבר יש בידינו ׳הרב מג״א ז״ל, וה׳ אליה רבה ז״ל, שכתבו הם בפי׳ דיום ר״ח אב עצמו הוא בכלל מנהג איסור האכילה, וכמ״ש לעיל וכלשון מריש ירחא הנז׳ .בגמרא בתענית דף יז ע״ב, שהוא כולל יום ר״ח עצמו וכמש״ל, עיי״ש. וראיתי בס׳ מעשה בראשית, וז״ל: טעם שנוהגים שלא לאכול גם בר״ח, אע״ג דאיתא בסי׳ תיט דסעודת ר״ח מצוה, משום שמת אהרן הכהן ויש ׳שמתענין בו כמ״ש בסי׳ תקף או״ח, סי׳ תקנא, בשם נזירות שמשון.

דפוסי־התנהגות שונים נתבלטו גם באירועים דתיים אחרים, שנערכו מחוץ לבית־הכנסת. באירועים אלה, כמו העלייה־לרגל למירון המתוארת כאן, שוב גילו הביטונים תכונות של צניעות, פשטות ודבקות במסורת, והפגינו יחס של שוויון בין המשתתפים כולם. לעומתם, ביטאו הסבאגים בהתנהגותם תכונות של שמחה, עליצות ואהבת־חיים, ומילאו את חובותיהם הדתיות באווירה של הידור, שפע ונדיבות.

בטרם נעבור לתיאור העלייה־לרגל למירון, ראוי להעיר שסגנונות־ההתנהגות השונים בתחום הפעילות הדתית השתקפו גם בתחום אחר של התנהגות מסורתית. שעה שבני סבאג עודדו את נשותיהם להשתלב בעשייה הכלכלית, המשיכו בני ביטון במידה רבה לנהוג לפי כללי המוסר המסורתיים, כאשר מנעו מנשותיהם יציאה רצופה לעבודה בחקלאות, על אף שוויתרו בשל כך על יתרונות כלכליים חשובים (ליתר פירוט ראה פרק יד).

השבוע השלישי בחודש אייר תשכ״ו היה גדוש פעילות. בכל אחד מערבי השבוע נערכו בבתי הכפר התכנסויות לתפילה ולסעודה לזכר רבי מאיר בעל הנס. רבי מאיר בעל הנס, שאותו מייחדת המסורת כחכם וצדיק שחי במאה השנייה לספירה והובא לקבורה בטבריה, הוא דמות נערצת. החגיגות הנערכות על קברו בטבריה מדי שנה בשנה בי״ד באייר פותחות סדרת כינוסים ושמחות, המגיעים לשיאם בהילולת רבי שמעון בר יוחאי ביום י״ח באייר, הוא ל״ג בעומר. זכר רשב״י משמש אף הוא מקור השראה ואמונה לחסידיו ופתח־תקווה לסובלים ולנדכאים. חולים ובעלי־מום מאמינים כי על קברו ימצאו מרפא. ילדים מובאים למירון לתספורתם הראשונה, ושערם הגזוז מוטל לתוך לפיד האש שעל גג הקבר. לתוך אותה האש מטילים עולי־הרגל אף חפצים שונים, כגון מטפחות וצעיפים, וכן נרות, כדי להזין את האש שלא תכבה. על מצבת הקבר זורקים הם מטבעות ונרות, הנאספים לאחר־מכן לצורכי צדקה ולתמיכה במוסדות דתיים.

עוד בראשית חודש ניסן פנה אלי לוי ביטון בהצעה, כי ביום ל״ג בעומר ניסע יחד במכוניתי למירון. לוי ביטון התבלט כאחד האיכרים המצליחים ברוממה, בעל טרקטור ואף בעל הכנסה צדדית מעבודת שמירה. היה חבר ועד המושב ומנהיג קבוצת בני ביטון. הישגיו הכלכליים וכוח השפעתו על הביטונים עשאוהו לאחת הדמויות החשובות בכפר. באותה הזדמנות סיפר לי לוי, כי מדי שנה נוהג הוא לעלות למירון. אמנם שנתיים קודם לכן, בל״ג בעומר, שוכנע להישאר בביתו כדי לזרוע מלפפונים. באותו יום כשיצא לעבודה נתרשל, ואחד מחלקי הטרקטור ניזוק. נוסף על כך, התקלקל גם המצבר החשמלי למחרת היום, והפסדו הסתכם ב־700 ל״י. מאז החליט להקפיד לעלות מדי שנה למירון בל״ג בעומר. לוי הציע כי נצא לדרכנו בחצות ליל י״ז באייר, כדי שנגיע למירון עם שחר ונוכל לבלות שם את יום ל״ג בעומר כולו, וכן את ליל י״ח באייר. לקראת יום ההילולה קנה לוי עז, שחט אותה, ואת הבשר המבושל לקחנו עמנו. בחבורתנו היו לוי, אחיו יואש ואמם, בעוד אשתו נשארה בבית לטפל בילדיהם הרכים. תחילה תיכנן לוי לכלול בחבורה גם את אחיו דוד, אבל הלה החליט לבסוף להקדים את נסיעתו ולהגיע למירון כבר בשבת שלפני ל״ג בעומר. בשעה 2 לאחר חצות, ערב ל״ג בעומר, יצאנו לדרכנו עמוסים בשמיכות, מזון, כלי־בישול וכלי־אוכל.

קבוצה מבני סבאג התכוננה גם היא לנסוע בל״ג בעומר למירון. קבוצה זו כללה את עזיז סבאג, בנו הבכור של המנהיג האחרון בקהילת אסאמר, אמו, יורם, בן־דודו מצד אביו יחד עם רעייתו ודודו ודודתו מצד אביו, שהיו גם הורי אשתו. אשת עזיז נשארה ברוממה לטפל בילדיהם. לצורך נסיעה זו שכרו בני סבאג מכונית שיכלה לשאת ציוד רב. שיחת היום במושב היו שתי הקבוצות הללו, שעשו הכנות ממושכות לנסיעה. אך בנוסף עליהם התכוונו גם מתיישבים אחרים לעלות למירון, אם לבדם ואם בחברת קרוביהם ממקומות אחרים בארץ.

בשעה שמונה בבוקר, כשהגענו למרגלות הר מירון, כבר היה שם קהל עצום, חוגג וצבעוני. בשמש הבוקר נתבלט המקום ביופיו, כשהוא טובל בשלל אוהלים צבעוניים. היתה זו ההתכנסות העליזה ביותר שראיתי מעודי בארץ; המקום הקדוש דמה ליריד חוגג. משהחנינו את המכונית, נטלנו את חפצינו ועלינו בעקבות שיירת עולי־הרגל לעבר מקום קברו של רשב״י. אמו של לוי הצטרפה אל יתר הנשים בהשמיעה את קריאות־השמחה הגרוניות המקובלות בקרב יהודי המזרח, ובכך נתנה ביטוי לשמחת החבורה כולה. סביבנו ראינו אנשים המברכים לשלום מכרים ומודעים מכל חלקי הארץ. עולי־הרגל נטו אוהלים, הכינו ארוחות, שחטו בני צאן, רקדו ושרו. לוי הוליך את חבורתנו לראש הגבעה, מעל לחצר הקבר הקדוש. מצאנו פינה שקטה ומבודדת, גדורה בגדר אבנים, מתחת לעץ חרוב, דבר שהקנה לנו תחושת פרטיות. הנחנו את חפצינו והתחלנו בהכנות לארוחת־הבוקר. סבורים היינו שנהיה לבדנו במקום זה, אך עד־מהרה הגיעה קבוצה נוספת של עולי־רגל, שביקשה להתחלק במקום חנייתנו. לוי הכריז כי במירון כולם מתקבלים בסבר פנים יפות, והזמין את הבאים, שהיו אף הם יוצאי מרוקו, להשתתף אתנו בארוחה. בתום הארוחה נשארה אמו של לוי במקום, ואילו אנו פנינו לעבר קבר רשב״י. קנינו נרות ופילסנו לנו דרך בתוך ההמון המצטופף בחצר, לעבר האולם שבו קבור רשב״י. בדומה לעולי־הרגל האחרים הטלנו גם אנו את נרותינו על מצבת רשב״י. לכשיצאנו פנינו לעבר המערות הפזורות בשטח; לפי המסורת, מצאו כאן חכמים מתקופת המשנה מחסה ואף נקברו בהן. בדרך חילק לוי נדבות לקבצנים, שהתגודדו בכניסה לאולם קבר רשב״י ובפתחי המערות. הלכנו לאיטנו, פוגשים ומברכים בדרכנו מודעים וקרובים, מספרים ושומעים על אלה שהגיעו למירון ועל אחרים שלא יגיעו בשנה זו.

הגענו למקום, שבו נטתה קבוצתו של עזיז סבאג את אוהלה. היה זה במרכז האזור ההומה ביותר שליד קבר רשב״י. למראה חניונם של בני סבאג ציין לוי, כי המקום שאנו בחרנו בו טוב יותר, כיוון שהוא מוגן על־ידי הקיר והעץ ולא נסבול מחום השמש הלוהטת בצהריים. הערה זו ביטאה כנראה את הרגשתו של לוי כי עזיז, שנטה את אוהלו במרכז ההילולה במירון, זכה ביתרון של ראווה. בשעת פגישתנו עסקו בני סבאג בהכנות לשחיטתה של עז, אשר הביאו אתם מרוממה. בעיני אנשי רוממה היה לשחיטה במירון ערך דתי גדול יותר מהבאת בשר שהוכן מראש להילולה. את השחיטה עמד לבצע שוחט מוסמך, בן לקבוצת מכלוף, שלפני שנים אחדות העתיק את מקום מגוריו מרוממה לאחד המושבים שליד מירון. לאחר שהייה קצרה בחברת בני סבאג המשכנו בטיולנו, כשאנו חוזרים מפעם לפעם למקום החניה כדי לנוח, לסעוד, או לרוות צמאוננו בתה חם. שוחחנו עם עולי־רגל חדשים שהגיעו למקום, עצרנו כדי להתבונן בחבורות של רוקדים ושרים, ולעתים אף הצטרפנו אליהם. בני רוממה שמחו להיקלע לפגישות חדשות ולהחליף דברים לא רק עם מיודעים ומכרים, אלא אף עם אחרים שלא פגשו בהם מימיהם. בין החוגגים במירון התבלטו שתי קבוצות עיקריות: יוצאי מרוקו וחסידים אשכנזים. אולם החוגגים מצפון־אפריקה מניינם היה עדיף. זקני העדה ניכרו בבגד המרוקאי המסורתי — ג׳לבה — כותונת ארוכה, לבנה או חומה. החרדים האשכנזים, אף־ על־פי שהיו מעטים לערך, מילאו את חצר הקבר ובניינו ונראו כשולטים במקום. הם התבלטו בבגד הקאפוטה ובשטריימל שעל ראשם. אחר הצהריים עמדנו והתבוננו בחצר הקדמית של הקבר, מנקודת־תצפית שמעל לחצר. החצר המתה מקהל שעשה את דרכו אל הקבר, כשעולי־רגל נעצרים בדרכם כדי לברך את מכריהם, לחלק נדבות לקבצנים ולהעלות תרומות לשליחי קרנות הצדקה והמוסדות הדתיים הרבים, שמילאו את המקום ובירכו את התורמים. מרביתם של שליחי־מצווה אלה היו אשכנזים. תוך התבוננות בקהל המתגודד בחצר, הבחין לוי לפתע בעזיז סבאג, שנראה הדור ושמח בבגדים חדשים וכיפת־קטיפה רקומה מעטרת את ראשו. עזיז סובב בקהל כשהוא מברך מיודעים וזרים לשלום, בעיקר מבין האשכנזים הממונים על המקום, מציע להם ללגום מבקבוק הקוניאק שהחזיק בידו, ומחליף עמם נשיקות על הלחי. פניו נראו נוהרים מן האווירה של אחווה ונדיבות ששררה בין העולים־לרגל. מיד זיהינו גם את יורם סבאג ואת אשתו, שהיו גם הם הדורים בלבושם. בדומה לעזיז החזיק גם יורם בקבוק קוניאק בידו, לצדו אשתו אוחזת בכוסות, ומציע לגימות לסובבים אותם. עזיז וחבריו הבחינו בנו ונופפו בידיהם בשמחה לעברנו. המשכנו להשקיף עוד דקות אחדות, ופנינו לחניוננו לסעודת הערב.

בשנת פתחת שק״י/1650 נתרבו עוד מריבות בין הקהל והסכימו עוד שלא יהיו נגידים. והשיך כמה״ר יצחק צרפתי הפסיד מממון הקהל חמשת אלפים להחזיק האלשייכא בידו.[בערבית אל שיאח'ה-משרת השייך-הנגיד] בחודש תשרי קם אחד ממשפחה א׳ והרג אחד מאחיו של הקדש הנז׳ שהחריב בה״ךּ הי״ן. והוא שקול כמלך וההורגו שמו אדקאק, ובשנה הנז׳ הרגו ג״כ בני ס׳ מחמד אשרקי לאח אחר של הקדש׳ הגדול ממנו במעלה והוא היה אוהב ישראל ושמו ס׳ עבד אלכאלק. ומאותה שעה מרדו הישמעאלים בקדש הנז׳ וירד ממעלתו. הי״ת ישפילהו עד עפר ויגדעהו כי״ר. ומאותה שעה אנו בצער גדול: ליוצא ולבא אין שלום מחמת שהשר יש״ו עדיין הוא אדוק ומחזיק בקדש הנז׳ ואנשי פאס לבאלי הם בהסכמה אחת עם הישמעאלים במרד בקדש הנז׳. ולסיבה זאת אנו בצער גדול עד היום ב׳ לאייר בשנה הנז׳ כתבו אנשי פאס לבאלי לשריף אחד שמו מולאי מחמד מן אשורפא די תאפילאלת היה נשיא שם ושלחו אליו רץ לקראת רץ עד שהביאוהו מעירו והמליכו אותו עליהם. ושערי פאס ג׳דיד סגורים ונשארים במצור ובמצוק מב' ימים באייר עד שנש­למו חמישים יום. ר״ח תמוז בא המלך מולאי מחמד הנז' מעיר תאפילאלת וישלח אחד משריו לשר המושל עלינו סי׳ בובכיר ופתח לו שערי העיר אעפי׳י שלא היתה כוונתו לפתוח לו שערי העיר רק לעשות עמו מלחמה. הקב״ה סכל עצתו כדי ליקח ממנו נקמת בתי כנסיות, כ״י כא"י. (כן יאבדו כל אויביך ה׳).

נתפס הצר הצורר הנז' ואסרוהו בזיקים והלך המלך וחנה פכ׳ולאן-מעין מים בקרבת פאס- והלכו גדולי הקהל יצ״ו עם הנגיד כה״ר יצחק הצרפתי ואני הצעיר סעדיה ס״ט עמהם לשאול לו לשלום והוליכו בידם מנחה. וקבל אותנו בספ״י ושאלו ממנו הקהל יצ״ו להיות נגיד כי אם כה״ר יצחק צרפתי הנז' כי כל הקמים לבקש הנגידות אין חפץ לקהל בהם. ואח״כ נסע המלך ממקום הנז׳ ויצאו כל בני המחנה לקראתו מגדולם ועד קטנם והמליכו אותו ועשו לו כבוד. והנה פצ׳האר אזאוייא בס״ט – בסימן טוב- יהיה עלינו ועל כל ישראל כיי׳ר.

אחר עבור ח׳ ימים חזר אחיו של ה׳י׳ר שם טוב ן׳ רמוּך לעורר על הנגי­דות וקנה הנגידות מן המלך בדי אלפים; והח' הר׳ יצחק לא רצה לתת כלום ונסתלק מן הנגידות. ונתעוררו קטטות ומריבות בין הקהל והנגידים והים הולך וסוער במסים וארגוניות מן הפריצים הפורצים גדר. וביום שלישי חמשה לחדש אב הרחמן הוציאו לצר הצורר סי׳ בובכיר יש״ו וניקבו ב׳ עקביו וגררוהו מהאלבסטיון –מגדל-  עד למרמס ונמס ואויב אחד תקע לו חרב בבטנו קודם מיתתו כיכא״י. ושם אחיו של שם טוב ן׳ רמוך נ״ע הנז', שחזר נגיד רמוך מרוב שנאת חנם שיש בינינו בעונותינו הרבים בינו ובין הנגיד הנז׳ הלך הוא וקצת אוהביו המחזיקים בידו אצל נשיא אחד מאילי הארץ שמו ס׳ עלי ן׳ דרים והחזיק בו שהיה אהוב למלך יותר מדאי, שהוא היה סיבה לביאת המלך לכאן. עד שהמליכו אותו שנדר לתת למלך שמנת אלפים אוקיות ולנשיא הנז׳ אלף אוקיות מלבד מליצים אחרים, כ״א-כל אחד-מה שנדר לתת לו. ויהי כן. ויסירו מהבגידות לכה״ר יצחק צרפתי ונתן הנגידות לרמוך הנז'. ומשעה שנעשה נגיד לא שלונו ולא שקטנו ולא נחנו כל יום ויום קללתו מרובה מחבירו, והקהל בכללו היחידים בפרט, והוטל עול על הקהל מה שלא יכלו לשאת.

והחכם הנז' ר׳ יצחק הצרפתי לקח ממנו המלך פעם אחת חמשת אלפים אוקיות לפי שבקש ממנו המלך להיות נגיד ולא רצה. וכשראה הח׳ הנז' שהמלך נתן עיניו בו רצה לברוח מהעיר, וקודם רצה לשלוח כל חפציו וכל כלי ביתו, יום א׳ בין הערביים וב׳ חמרים היו הולכים לתיטוואן ואסף כל אשר בביתו מכלים ותכשיטין ומטלטלין, כלי כסף וכלי זהב ונחושת ובדיל וברזל וכל כלי בה״ךּ של ת״ת ותפוחים וכלי בית אחיו כה״ר אברהם ולא השאיר משופ״א-משווה פרוטה אחת-  ועשה משאות ללכת לעיר תיטואן. ולא הניח בביתו כי אם ס״ת וספרי הקדש. הם יוצאים מפתח באב אלבוגאת והנה א׳ לקראתם מהיושבים עם המלך. וישאל להם של מי המשואות ויאמרו לו: של פ׳.

ויאמר הוא רוצה לברוח מפני המלך, כל מה שיש בכאן הוא של המלך.

באותה שעה לקחו המשואות עם הבהמות והוליכום לבית המלך והכו התמ­רים במאמר המלך והחכם הנז' אסרו אותו הוא ואחיו בבית המלך בחצר הנקראת צ׳אר להנ״א . והמשואות היו בהם חפצים נחמדים של כסף וזהב ותפוחים של ס״ת. ושמענו שהיה קרוב לשלשים אלף אוקיות מה שהיה באותם המשואות. ונשארו אסורים בבה״ך ט״ו יום עד שנתן למלך חמשת אלפים אחרות מלבד המשואות והגוים נכנסו ערבים בעד הסך הנ״ל עד שמכר פילא-מיכל- של עורות הי״ן בעגלא כי״ר.

ובחודש אב הצר הצורר יש״ו שזכרנו סי׳ בובכיר שהיה סיבה לחורבן בתי כנסיות הי״ן שהיה צורר היהודים בתכלית, שחנה המלך בדאר אזאווייא,- דאר אל־זאויה, אחד המקומות המקודשים בפאס, שאליו קשורות מסורות קדומות; – הגידו למלך שהצר הנז' רצונו למרוד במלך הוא ומשרתיו והי״ל-והיה לו- בסטיון אצל באב לגואד, והכנים בו כל מחמדיו הטובים ומה שיאכל וישתה שיעור שנתיים. מה עשה המלך ? שלח לאחיו מולאי מחריז נכנס עם חיל רב לאלבסטיון והוציאוהו וגררוהו ושללו כל אשר לו; תשיב להם גמול ה׳ כמעשה ידיהם. נאום המר והנאנח סעדיה אבן דנאן הי״ן. ע״כ מ״ך-עד כאן מצאתי כתוב-.

 אמר הכותב חקרתי ודרשתי על תאריך של ש׳ תה״ו (1646) שכתב הח׳ כה״ר שאול סירירו וכמה״ר סעדיה אבן דנאן זצו״ל ולא מצאתי, מי שכתב מה שאירע מן הזמן ההוא והלאה, אבל סיפר לי זקן אחד גוי שמו עבד אלוואחר בּוּזַובּע(?).

ידוע הוא שהפוקח הנז׳ לעיל ס׳ מחמד לחאג שהחריב בתי כנסיות הי״ן ע״י הצר הצורר ס׳ בובכיר אתאמרי(!). הוא האריך ימים במלכותו פזאווייא וקאמו אלקאיים פיאמו-התקוממו המתקוממים נגדו- בכל הארצות. פלקצאר אלכאדיר גילאן ובפאם ס׳ מחמד אדרדי(!) שחיק טמיא. והיה מושל בפאס אלג׳דיד וסגר שערי העיר אין יוצא ואין בא. וג״כ בפאס אלבאלי קאם ן׳ צאלח וא׳ שמו סוגייאר, והם ג״ךּ סגרו שערי פאס לבאלי והיו עושים מלחמה אהל פאם לבאלי עם אהל פאס לג׳דיד. והיו שוללין זא״ז והשיירות שיבואו לפאם אג׳דיד לוקחים אותם אהל פאם לבאלי, וכן להפך. ויש יום שנלחמים ב״פ ועושים שלום יום או יומים וחוזרים עוד ונלהמים, וביני־ביני היהודים שהיו באל״מלאח ספו תמו ברעב, ומרוב המס שהיה מטיל עליהם ס׳ אדרידי עד שהיו גובי המם לוקחים קמח מן הכד שהאשה לשה אותו והיו לוקחים האלג׳לטיטא [שמלת נשים לפי אופנת הספרדים] מעל בשרה והחלוק ג״כ. והיו בורחים היהודים ומי שיוצא חוץ לעיר היה מוציא מחיתו. והיו משליכים עצמם מן חומת העיר ויש שהיו הולכים לפאס לבאלי בענין עד שלא נשארו בפאם כי אם ששים בעלי בתים. וכששמע וראה בעיניו הצר הצורר אדרידי כך קבץ את היהודים כולם ונשבע עליהם שילכו מעירו ולא יניח שום אחד באלמלאח. והיתה כונתו להרע לכשיצאו יחרים את שונאיהם של ישראל. אח״כ הפצירו בו השרים והגדולים על ידי שוחד ומנחות עד שהניחם במקומם ושערי העיר סגורים אין יוצא ואין בא. וחטה שוה ה״ם למוד  ואינו מצוי ונתעכב זה עד שנת התכ״ה (1664/5) ליצי׳.

סיפור התלאות של שנת ת״ו נמסר ב׳כסא מלכים׳ בקיצור נמרץ. אולם המחבר מזכיר מה שאירע אז בתטואן ובקצר [אל־כּבּיר]:

• בשנת ה׳ תי״א שלח הפוקח של האלזאווייה הנק׳ זאווית איית שחאק הסמוכה לתאדלה, שמו ס' מוחמד לחאז והחריב בתי כנסיות שבפאסע"י גוי אחד שמו סי׳ בובכר בערב יוה״ךּ. וגם החריב בתי כנסיות של תיטוואן ואח״כ הוכה בסנורים ומת ועמד בנו במקומו והערים עד שהרג את המלך. והפוקח הלוך וגדול וצרות רבות בכל סביבות פאם ולקצר ותיטואן מכובד המסים. ונסגרו בתי כנסיות וגזרו על היהודים שלא יתפללו בעשרה. וביטלו בפאם לימוד תינוקות של בית רבן. ובתיטוואן עברו שמדות על שלשה יהודים. ותלו לאשה אחת היא ובנה על עץ והפסידו הקהל כמה אלפים מתקאלים. והפוקח הנז׳ האריך ימים במלכותו בזאווייה. ובימיו היו המושלים המורדים בכל הארצות ובפאם אזדיד היה מושל סי׳ מוחמד אדרידי.

ובפאס לבאלי היה מושל ן׳ צאלח ואחד שמו ן׳ סגיר. וכן בכמה מקומות והם ימי מלכות אדילאיין בראבר[הברברים של דילה], הנקראים ארבעין שנא דלפתנא[ארבעים שנות המרידה] והיו נלחמים זה עם זה וצרות היהודים והמסים רבו לאין קץ וידל ישראל